רודיארד קיפלינג מקובל בכל העולם כמתורגמן הנאמן ביותר של האופי האנגלי, ולעתים קרובות: הסתום. הרבה מכותבי קורות החדשים תיארו את האנגלי כמין קנה רובה כולו מדרגת־קושי אחת, אעפ"י שהוא יצוק מן חמרים רבים ושונים – וגם יש לו כוח התנגדות מופלג. הרומאי, הדינימארקי, הנורמאני, מעריץ האפיפיור, הקרומבלי, הסטיוארטי, ההאנובירי, המפלגה העילית, המפלגה הבינונית, הדימוס – כל החורשים האלה חרשו על גבו מסח במשך אלף שנים, וכל אחד מהם התאמץ לעשות אותו כצלמו הוא. והוא קיבל את כולם בסבלנות רחבה ושתקנית, שנראתה להם כטמטום המוח מלידה, הוא חילק לכל אחד מהם איזו מנה הגונה, ואחר היפרדו מכל אחד מהם, בירך ברכת “שפטרני מענשו של זה”.

קיפלינג הראה, גם לעולם החיצון גם להפנימי, כיצד חייהם של האנגלים, החיים השתקנים והבלתי נלאים, הושקעו לתוך נדבכי הבנין המדהים של בריטניה הגדולה המושלת ולא מושלת בעולם. אף על פי שהוא שונא את ההידור הנפרז ואיננו מתהלך בגדולות ולא הסכין למידות גאון וגובה, יש גדלות אחת, שהיא חביבה עליו, והיא גדלות ארץ מולדתו.

אני הכרתיו בראשונה כאמן לסיפורים קצרים. לפני הרבה שנים הביאו לי ילדי, בזמן לימודם בוורשה, שלש חוברות דקות, עטופות ירוקות, ובהם סיפורים קטנים בלתי רגילים, חייליים, כמעט קסרקטיניים. שמו של האחד מאלה היה במבטא הגס “We Willy Winkle”. השני; “חיילים שלושה”. ואת שם השלישי אינני זוכר; אבל זכרוני, שהסיפורים האלה תפסו אותי בפעם אחת, ובמשך ימים ושנים מאז והלאה הייתי כ“נלכד בחבלי קסם”. מאז נעשיתי קיפלינגי, והרטט הסמוך לזה בא לרגל קריאתי את שירי הסיפור, הבאלאדות של חדרי הקסרקטין ( Barrack Room Ballads ) אשר בהן אנו מכירים את האנגלים ממש, את אלה שעשו את המלחמה, את אלה שעשו את השלום, לא צדיקים ולא רוצחים, לא צללים של גיבורים או של קדושים, אלא בני אדם בעלי אגרופים עם תאוותיהם וליקוייהם, תשוקותיהם ואכזבותיהם, ככל אחד מאתנו.

כיצד בני האדם אלה עושים מלחמה, כיצד הם אוהבים נשים, כיצד הם סובאים ומקללים ואומרים “לא” בא' רבתא, כשבאה מאת הגבוהים עליהם גזירה, שאין רובם יכולים לעמוד בה, ולעולם אינם הוגים רעיוני געגועים לרגל מזג אויר טחוב, כמו אצל ווארדסווארט, אינם מתבטאים בלשון מליצה כמו אצל טיניסון – כדי ללמדנו את מציאותם של הדברים הללו הביע קיפלינג הכל בלשון החיה של הבקבוק והחנות. לשונו זו של קיפלינג נדלתה מעצם הזיעה והמאבק של הדיבור האנגלי היום יומי, שיש בו גוונים בלתי ידועים מקודם לאצילי הלשון ומפונקי הביטוי. המבקרים המוסמכים אז נזדעזעו. מלה אחת נזרקה מפי כולם: Rowdy (פורע, מפר סדרים) , ואחד מהם לבש קנאות עד כדי קלל את הסופר הנועז, שבמהרה יבוא קץ ספרותו.

הקללה הזאת לא נתקיימה. קיפלינג לא גמר בהבאלאדות שלו. הוא רק החל. ורק אז תחם לו את המקצוע שלו. מקצוע די רחב: כל העולם כולו. קיפלינג איננו סופר אנגלי, אלא בריטי, ובריטי משמע: מרא דעלמא. הוא הראה את הבריטי הדורך על במתי ארץ בפנים כאלה, שהוא מכיר את עצמו בהם. אמרו עליו, על קיפלינג, שכקולומבוס בשעתו “גילה” את הודו; ואין ספק שאנו מוצאים בסיפוריו תאונות רוויות לשד חיים מהארץ העתיקה והמסתורית ההיא הרחוקה מדרך שכבשוה הסיירים. הוא תפש את כוונתה ההודית של הדמות האילוזיית, שקורין לה חיים, ואת הסיבה, מדוע לא אחת השליך איש משרי המדינה את בגדי תפארתו מעליו וילך המדברה, ויהי לאביון חלכה “אח לאביון, אח לחיה, אח לאלוהים”. רבגוניותה של ספרותו היא גדולה כל כך, עד שאפשר להאריך על נקודות אחדות שלה. גם בשירתו גם בפרוזה רשאי קיפלינג לומר כשקספיר וכבורנס, שלא ראה בעולמו של הקדוש ברוך הוא שום דבר שאיננו נשגב ומענין. הריהו המשורר האנגלי היחידי, שהעמיק לראות בהאדם מה שיש בו מן האדם, ולא מן המוכני האנושי, והדבר הזה לא שם לו מעצור לראות ולהבין, כמעט מאין כמוהו, גם את המוכני המולך בעולם. כמשורר הוא מטייל שם תחת לשונו של המוכני הזה, והרי גם הוא אומר שירה, וגם לו יש סוד נעים ומלא קסם.

חושבים מרחוק, שאדם זה הוא פטריוט אנגלי. אין דבר זר יותר לרוחו.

“הפטריוטיות שנואה עלי, כי היא מלאה חונף וסכלות, עקבה ורמיה”, – אמר פעם לאחד ממכיריו. “אם אני פטריוט, אני פטריוט בריטי, ז. א. של כל העולם”. ככה גם חושבים הספרנים הביבליוגרפים, שהם לגבי הספרות כרוקחים לגבי חכמת הרפואה, יודעים שם כל סם ותכונותיו, ובאיזה בקבוק ובאיזו קופסה הוא שמור, אבל אינם יודעים לרפא. וכן גם הביבליוגרפיה יודעת, כמה פעמים ספר נדפס, ומה בין מהדורה למהדורה. הביבליוגרפים האלה העלו במצודתם, שכמה משיריו של קיפלינג יצאו לאור בהוצאות זולות בשביל החיילים, כי שגורים הם בפיהם, והם שרים אותם במסעי המחנות – ויחליטו, שקיפלינג הוא בעל מלחמות נלהב. לאמיתו של דבר, הקנאים הנלהבים ביותר בתנועת השלום הם גיניראלים ואדמירלים, לאו דווקא זקנים, אנשי שלום בעל כרחם, רך גם אנשים בדמי ימיהם, שנפטרו מן המשרה. ככה גם קיפלינג – הריהו בגופו ההיפך מן גיבור ענקי: גו צנום, שחוף, ראש עם מצח של למדן, עיניים מצומצמות, בוחנות, עמוקות, עם פלג של אור שוטף בהם, מזג של חמימות פושרת ערבה, מלא רעננות, טוב לב, וכולו עדין ונעים, נוח ורך ושונא מלחמה.

בספרו " Pook of Pooks Hill " (השירה של גבעת פוק) הוא מתאר בציורי מקרים של ארעי את ריקומה של אנגליה; ונגיעותיו מה רכות, ולפיטותיו מה נעימות! כאן צנופה, מכווצת ומקופלת ההיסטוריה האנגלית, כמו שנפש הודו מרוכזת בתמהון של תום בסיפוריו וחזיונותיו מהודו, שכתב בימי נעוריו ושנתחבבו כל כך על הקוראים, ביחוד מבני נעורים. אין כאן ניקור וחיטוט פסיכולוגיה שכלתני, אבל יש זרמת חיי מעשה, לא עשתנות שאנן וסקירה של שלוות אידיליה, אלא יורה רותחת של איתני הטבע – הג’ונגל! יש כאן סקרנותו הגאונית והמקפת עולם של ז’ול וורן, ונוסף על זה תהום אין סוף של שירה; והפנטסיה היא משונה, פראית, רטט ובהלה וחיתת אלוהים, פראית – אבל לא ברברית, אלא אגזוטית.

חוץ מדיקנס, אין סופר אנגלי, שנעשה בן בית כקיפלינג בה“דומיניות” של בריטניה. יותר מכל המיניסטרים והדיפלומטים שלט הסופר הזה ברוח האוסטרליים והניו־זילנדיים לאמץ את הקשר ביניהם ובין אנגליה. הוא לא התכוון לכך: המתכוון לכך הוא תועמלן ומדינאי ובן תחבולות, וקיפלינג איננו אלא סופר ואמן. רק מתוך כך נעשה לכוח מאחד בהערבוביה הענקית שקוראים לה: בריטניה הגדולה. בשירי כל המשוררים של ה“דומיניות” נשמע הד הריתמוס של קיפלינג. יש לו סגולות הברק לצייר במשפט קצר תמונה שלימה ולעשות את הציור הניתוחי למיותר. כשהוא כותב: “המלכים המגודלים זקנים שחורים ישבו בוועדת המועצה שלהם בהודו”, אין עוד צורך בשרטוטים ובסימני צבע. את ההברקה הזאת, התזת ניצוץ במשפט אחד, לפעמים באתא קלילא – למדו ממנו כל השוררים בקצווי בריטניה.

כמדומני, שהוא יבקר בקרוב בארץ ישראל, אבל כדרכו, בעילום שם. לא יתעניין בפוליטיקה, לא יכתוב לעתונים ולא יתן ראיונים. רטט תוקפו כשמזכירים לו את הדברים האלה. הוא כבר היה בארץ ישראל. אבל לא במידה מספקת. והוא, הסופר האנגלי ויותר נכון הבריטי, היחידי המסוגל להכניס את ארץ ישראל, כראוי, לתוך הספרות האנגלית. אלפי ספרים נכתבו – כולם חקירות, עתיקות, דת ופוליטיקה. כל אלא הם מקצועות שבספרות. ספרות עצמה – זוהי קיפלינג. אמרתי לו, שיש לנו גם ג’ונגל בארץ ישראל: מי מרום (חוּלָה), ושהוא צריך למהר, כי עוד מעט יחלוף הג’ונגל הזה. הוא עיווה את פניו הטובים. מעניין אותו דווקא הג’ונגל. מה לעשות? וכי נאבד את עולמנו מפני האמנים? אבל עוד נמצא בשבילו הרבה מן האגזוטיות.