לשעתו ולשעתנו    🔗

מן המפורסמות הוא, כי האמת הגדולה, שנגלתה לפינסקר מתוך מהפכה נפשית יסודית, כבר נבלעה בדמנו ובנפשנו, כבר נעשתה נכסי צאן ברזל בהכרתו של הדור ואף-על-פי-כן עדיין לפינסקר אנו צריכים; עדיין יש צורך בדבר, שנשוב לפעמים אל המבוע הראשון של האמתות המפורסמות, שנשוב ונחדש בלבנו את תורתו של פינסקר, ועכשיו אנו צריכים לדבר זה יותר מבכל שעה אחרת.

מהו עיקר חדושו של פינסקר?

אחד הגדולים שבמורי דרך התחיה אשר קדם הרבה לפינסקר – והוא הגדול שבתקופת ה“פריהיסטוריה” של הציונות – משה הס למדנו: לא אמנציפציה אזרחית נחוצה לנו אלא אמנציפציה לאומית, לא אמנציפציה של היחיד, אלא של העם. אין תקנה ליחיד מישראל מחוץ לתקנת הכלל; אין לו גאולה ושחרור אלא מתוך גאולתה ושחרורה של האומה; אמנציפציה, האומרת לגאול את היחיד על ידי התרת קשריה של האומה, אינה ראויה לשמה, ואין השם שלם אלא אם כן היא מביאה גאולה לכלל האומה.

בא פינסקר וחדש: אל תקרא שחרור אלא השתחררות; לא אמנציפציה נחוצה לנו אלא אבטואמנציפציה. אין האחרים אחראים לאסוננו הלאומי, ואין רשות ואין טעם לדרוש רק מידם את אשרנו הלאומי. אין אומה נגאלת, אלא גואלת את עצמה; אין גאולה אלא גאולת רצון ומפעל העם עצמו, הוא ולא אחר, יכול וצריך לרפא את הריסותיו ולחדש את חייו הלאומיים הטבעיים. אם הוא לא יבנה את ביתו שוא ישקדו אחרים על תקנתו.

לכאורה: היש עוד צורך לשוב ולהזכיר כיום את האמתות האלה, שכבר דשו בהן רבים? וכי לא נעשו לנו הללו כח יוצר-חיים ומחדש חיים? היש עוד כיום איש יהודי בעולם, שאמתות אלה לא חדרו עוד ללבו?

ואף-על-פי-כן חוששני, שיש עוד צורך לחזור על האמתות האלפא-ביתיות. יש שנראה לי, שעדיין אנו עומדים בתקופת האמנציפציה – אמנם בתקופת האמנציפציה הלאומית ואפילו המדינית – ואלו תורת האבטואמנציפציה רחוקה עדיין מלבנו. תורתו של משה הס נקלטה בנשמתנו והביאה פירות, ואת תורתו של פינסקר לא למדנו עדיין כל צרכנו.

אלמלא הייתי חושש להפרזה, הנוטה לצד אחד, הייתי אומר, שכל ענינה של התקופה החדשה, שהגיעה לציונות המדינית מיום ב' לנובמבר שנת 1917 ואילך, אינו אלא מהדורה חדשה, מתוקנת, של תקופת האמנציפציה. דבר תחיתנו הלאומית חזר ונעשה לנו, בשחרורנו האזרחי במאת-השנים שעברו, מתנת עשירים לעם עני ודל.

ואל יגלו פנים בדברי שלא כהלכה. יודע אני, כי רב הדרך בין השחרור האזרחי ובין השחרור הלאומי והמדיני; יודע אני להחשיב את השנוי הגדול, שבא ביחסים של העמים לעם ישראל; יודע אני, שאף הפרובלימה הפנימית שלנו, זו של המפעל הלאומי והיצירה הלאומית, של אחדות ושלימות הנפש תלויה הרבה בפרובלימה החיצונית שלנו, במצבנו בין העמים וביחס העמים אלינו. הלא גם זהו מעיקרי תורתו של פינסקר, כי אסוננו הגדול הוא, שאין העמים זולתנו רואים בנו את בן-מינם, עם ככל העמים, כי מוזרים נעשינו לבני-אדם, חבר קבצנים, המשוטטים בעולם שאינו שלהם ומתקיימים בחסד אחרים. עכשיו שגם אומות העולם התחילו מבינות, שיש להן עסק עם אומה יהודית, ולא רק עם יהודים בלבד; עכשיו שגם האחרים הבינו, שאין למנוע מאתנו את הזכות היסודית של כל אומה, את הזכות לחיים לאומיים ולמולדת לאומית – ודאי שאנו חייבים לברך, שהגענו לזמן הזה.

“הארץ”, 1.1.1922

 

על המבוע    🔗

כמה תמוה הדבר, שרק עכשיו אנו מכריזים על ספר-פינסקר, על האבטואמנציפציה בעברית¹! הלא זה האיש פינסקר, שהגדול במורי דרך התחיה, אחד-העם, העיד עליו עוד לפני עשרים שנה, כי “חמש עשרה שנה לפני הרצל יצר את תורת הציונות המדינית בכל היקפה, בהגיון עמוק ובסגנון נעלה, שאין דומיהם בספרי הבאים אחריו; הלא זוהי אותה המחברת הקטנה, שסופר מפוכח ונאמן זה מצא, כי “היא האחת שראויה היתה לעמוד בראש הספרות הציונית ולהכבד בעיני המפלגה כיסוד לכל דעותיה ומעשיה”, ואותה תורה של הציונות המדינית, של תורה יוצרת-חיים ומחדשת-אישיות זו, היתה מונחת עד עכשיו בקרן זוית של חיי האומה ויצירתה, באחת מנקודות ההקף הרחוקות, נתונה בלבוש זר של לשון לועזית ובשטח פעולה מצומצם של שדרת אינטליגנטים דקה, ולא נמצא לה גואל להשיבה לאכסניה הטבעית שלה, ללשון הלאומית ולספרות הלאומית. (הנסיונות שנעשו בנדון זה – הרצאת הדברים מאת ש. ל. ציטרון ותרגומו של פ. פרנקל – אינם באים בחשבון, לפי שקלושים וחלשים היו מהכות שרשים). עכשיו, אחרי סיום שתי תקופות של תנועת התחיה בישראל, של תקופת חיבת-ציון ותקופת הציונות המדינית שלפני הכרזת בלפור והמנדט האנגלי על ארץ-ישראל, זכינו לתרגום קלסי של חוברת קלסית זו, המביאה לידי בטוי נמרץ ונשגב את הפרובלימה הלאומית שלנו לכל חריפותה. המתרגם הוא אחד-העם, חברו הצעיר של פינסקר ל”תורה ולעבודה“, שעורך הספר מצין אותו בצדק כ”חותם תקופתו של פינסקר ומתחיל תקופה חדשה ברעיון הגאולה". והתרגום – מעשה-בראשית בפני עצמו, דבר שביצירה, הראוי לשמש דוגמא ומופת, כיצד מתגברים על חומר קשה ועז ומסרב, כיצד מתרגמים דברים המיוחדים יחוד תוכן וסגנון מבלי לפגום בתוכן ומבלי לטשטש את הצורה.

קורא אתה את תרגום הדברים, שבשעתם הטילו סערה ללבך, והנך חוזר וטועם טעם ראשון של עלית-נשמה, עלית מהות והכרה, שרק ספרים מעטים, ספרים-מפעלים, מביאים אתם. אתה קורא ומרגיש, כי סערת-רוחו של גדול, של אחד היוצרים המעטים, העומדים לבני-אדם בשעת ברכה ומאירים להם נתיבות חדשות, כבושה בשלושים ושלושת העמודים הקטנים האלה, והיא בוקעת ועולה גם מבעד לסגנון הזהיר והמבליג על עצמו של המתרגם. כי אחד-העם המתרגם נאמן לפינסקר, אבל הוא נאמן גם לעצמו, לסגנונו. גם הפעם הוא שם מעצור לרוחו ובולם את עדיו לדעת; גם הפעם הוא מתאפק מן הנשגב וכובש את הפאתוס. כעין ערפל דק פרוש כאן על הריתמוס הסוער והבוער של המקור ומוסיף לו לוית-חן של אצילות והצנע-לכת. הנשא והנשגב שבחזונו של פינסקר עבר, כביכול, דרך המסננת הדקה של אחד-העם, והדו הכבוש מגיע אל הקורא ממרחקים, כהד פעמי הלך בדממת ליל.

כארבעים שנה עברו מיום שהביא פינסקר את בשורת ה“השתחררות” לעולמנו. ולא סתם ארבעים שנה, אלא ארבעים שנה של תנועת התחיה בישראל, ארבעים שנה של גדול ותסיסה, של סערות וזעזועים, של בקשת דרכים ולבטי לבטים. וכשאתה קורא את הדברים האלה, שנאמרו עם שחר התנועה, הרי הם כחדשים בעינך. לכאורה אין חדוש עוד באמתות, שפינסקר הכריז עליהן; לכאורה הרי נעשו כבר נכסי צאן ברזל בהכרתו של הדור; היהודים אינם אומה חיה; זרים הם בכל מקום, ועל כן יבוזו להם. שווי מעמדם של היהודים במובן האזרחי והמדיני אינו מספיק להרים כבודם בעיני העמים. התרופה הנכונה והיחידה היא – יצירתה של אומה יהודית, של עם שרוי על אדמתו, השתחררותם העצמית של היהודים, שווי מעמדם כאומה בין האומות על ידי רכישת ארץ מיוחדת להם. חסרון רגש-כבוד לאומי ובטחון בכח עצמנו, חסרון איניציאטיבה מדינית וחוסר אחדות – אלה הם אויבי תחיתנו הלאומית. שאלת היהודים הכללית צריכה להפתר בדרך לאומית. ואולם תחיתנו הלאומית תוכל לבוא רק קמעא קמעא. עלינו לעשות את הצעד הראשון, והבאים אחרינו צריכים יהיו ללכת בעקבותינו בצעדים מתונים ולא נמהרים. אין קרבן שיהיה גדול יותר מדי לשם השגת מטרה זו, אשר תציל את עמנו מן הסכנה הנשקפת לעתידותינו בכל מקום. היש כיום עוד איש יהודי בעולם, שאמתות אלפא-ביתיות אלו לא חדרו עוד ללבו, או לכל הפחות לא התדפקו על פתחי לבבו, לא הטילו הרהור מפרה לנשמתו? ואף על פי כן כשאתה שב אל המבוע הראשון של אמתות מפורסמות אלה, אתה חוזר ומרגיש מחדש טהרת מקור וחוסן-בראשית של גלוי ראשון. יש לך ההרגשה, כאלו עומד אתה על האבנים של דבר-מה גדול ומחולל פלאים, כאלו שומע אתה את משק כנפיה של התגלות אנושית גדולה. לא נתישנו האמתות האלה במקורן, אף על פי שכבר דשו בהם רבים. כך דרכם ופעולתם של הקלסיקים: יד השגרה וההרגל אינה מעיבה את טהרתם המקורית.

מה טיבה של מחברת קטנה זו ובמה כחה גדול? אחד העם מעיד: “לא מאמר מחקרי כתב פינסקר, כי אם זעקה גדולה ומרה השמיע מעומק לבו, המלא יגון וכעס של שפלותנו החיצונית והפנימית”. ואף על פי כן אתה מוצא כאן תורה שלמה, אם כי אין היא מסודרת סדור הגיוני מדויק וברור. (את הסדר ההגיוני הזה מכניס אחד העם לתורה זו במאמריו “ד”ר פינסקר ומחברתו" ו“התורה והעבודה”, שנכנסו לקובץ זה).

והרי אנו נותנים, בצורה מרוכזת, את עיקרי תורתה החדשה של חבת-ציון מראשית ימי התנועה. ונראה לנו, שלתכלית זו אין לנו אלא למסור את תוכן המחברת הקטנה של פינסקר “אבטואמנציפציה”. אחד-העם, הגדול במורי דרך התחיה הלאומית, העיד בשעתו על פינסקר, כי “חמש עשרה שנה לפני הרצל יצר את תורת הציונות המדינית בכל היקפה, בהגיון עמוק ובסגנון נעלה, שאין דומיהם בספרי הבאים אחריו”, ועל ה“אבטואמנציפציה” העיד, כי “ראויה היא לעמוד בראש הספרות הציונית ולהכבד בעיני המפלגה כיסוד לכל דעותיה ומעשיה”.

ה“אבטואמנציפציה” של פינסקר אינה ספר, והמושג “ספרות” אינו חל עליה. סערת רוחו של גדול, גדול דעת והרגשה, שאורם וכוחם שופעים לדורם, לאומתם, ולדור בא, כבושה במחברת הקטנה הזאת. וכחה לא תש עד היום. הד פעמיו הראשונים של אביבנו החדש נשמע לנו גם היום מאמתותיו של פינסקר, אנו חוזרים וטועמים בהן תמיד טעם בראשית של גלוי ראשון, ה“אבטואמנציפציה” של פינסקר בטוי קלאסי היא לפרובלימה הלאומית שלנו.

לפני חמשים שנה כתב פינסקר את ה“אבטואמנציפציה” כ“קול קורא אל בני עמו מאת יהודי רוסי”. הוא לא חתם את שמו על מחברתו: לא כסופר כתב את דבריו ולא בקש לעצמו לא כבוד סופרים ולא שום כבוד אחר. צנוע היה האיש, “יושב אוהל” ומתיחד עם נפשו ועם מחשבותיו. הוא לא ראה את עצמו מעולם כמנהיג או כאיש הפעולה המכריעה. הוא רק ראה חובה לעצמו לגלות לאחיו בני-עמו את האמת הלאומית הגדולה, שניתנה לו בעצב ומתוך זעזועים נפשיים עמוקים, כדי לעורר את המנהיגים ואת אנשי המעשה לפעולה. בגרמניה כתב את מחברתו, לאחר שניסה להשפיע בשיחות שבעל-פה על מכריו וידידיו מאנשי המעלה שביהודי גרמניה לטובת אמתו – ולא הצליח. ובגרמנית כתבה. אותה שעה סבור היה, שדוקא בארצות המערב יוכלו היהודים, שאינם יודעים פחד פרעות ורדיפות ואין עליהם דאגת קיומם ליום מחר, לתפוס את רעיון הגאולה לכל עמקו ולהיות לעזר להמוני אחיהם במזרחה של אירופה בשאיפתם לגאולה. פינסקר, כמו גם הרצל לאחר כמה שנים, לא אמר תחילה לפנות אל ההמונים. וגדולה מזו: הוא לא פנה מתחילה אפילו למשכילי היהודים ברוסיא. כעבור שנה לאחר שנכתבה האבטואמנציפציה הוא כותב בנידון זה לליבאנדה (הדברים – טיוטה למכתב – נתפרסמו ע"י א. דרויאנוב): …“אבל איך יקום ויהיה הדבר? איה הם בתוכנו אנשים ענקים, שיוכלו לגשת אל המעשה ולהצליח? במשך עשרות שנות חיי ברוסיא מצאתי בקרב בני אמונתנו אנשים, הראויים לחבה עמוקה, בעלי מוסר נעלה. אבל אנשים, שאוכל לראות בהם מנהיגי עם, לא מצאתי, אף לא כאן הוא המקום להעמיד כאלה”. ולפיכך פנה לגדולי היהודים ולעסקניהם במערב אירופה. “במערב אירופה, שלשם כוננתי אשורי, יש באמת יהודים מצוינים מעטים, שעם מסירותם לעניני בני אמונתם מתלוה גם בינה עמוקה גם נסיון מעשי וכשרון סדרנים. אף יש בתוכם אנשים מדיניים בעלי כשרון”. מיד לאחר שנדפסה ה“אבטואמנציפציה” שלח אותה פינסקר, כפי שמספר א. דרויאנוב ב“רשימות לביוגרפיה של פינסקר” (“הארץ” א' טבת תרפ"ב), לרבים מגדוליה ועסקניה של היהדות המערבית בצרוף מכתב קצר מיוחד, שגם הוא נדפס בגרמנית וגם עליו לא חתם פינסקר את שמו אלא חתם “המחבר”: “הרעיון הגלוי, שהוא תכנה של מחברת זו, צריך להעשות מפעל, אם הוא נושא בקרבו גרעין של אמת. משום שזוהי הכרתו הגמורה מרשה המחבר לעצמו לקרוא לכל אנשי ההשפעה, בשם דכדוכנו הלאומי, כי יעמדו למחשבת תחיתנו הלאומית, לסול לה מסלות, להוציאה לפעולה ולעשות לה את כל אשר בכחם”.

תקותו זו של פינסקר מאצילי בני ישראל שבמערב נכזבה. אבל לא ארכו הימים, ופינסקר, כהרצל אחריו, מצא את הדרך לתנועת העם. כאן מצאה תורתו קרקע נוח לקליטה.

מה הם עיקרי התורה הזאת? מה תכנה של ה“אבטואמנציפציה”²?

***

…הסבה לצרותיהם המיוחדות של היהודים – מלמד אותנו פינסקר – היא במצבם המיוחד בין העמים. הסבות הגורמות לנו להיות שנואים ובזויים יותר מכל בני-האדם זולתנו שרשן מונח עמוק בתכונת הנפש האנושית. היהודים הם יסוד נבדל במינו בקרב העמים, שביניהם הם חיים, יסוד שאינו מוכשר להבלע בעצמותה של שום אומה, ומתוך כך אין שום אומה יכולה לשאתו בקרבה במנוחה. גם ביחסיהם של שאר העמים אלה לאלה לא שלטה מעולם הרמוניה מוחלטת, ומי יודע אם תשלוט בזמן מן הזמנים; על-כל-פנים, עוד ימים הרבה יצטרך העולם לחכות לביאתו של השלום הנצחי. “ימות המשיח, שבהן יחדלו דברים שבין אומה לחברתה, וכל האומות יהיו בטלות באנושות אחת – אותם הימים עדיין רחוקים מאתנו מרחק שאין העין תופסתו”. ובינתים חיים העמים זה בצד זה בשלום יחסי. ההכרח ליצור תנאי קיום זה בצד זה מביא אותם לקבוע את יחסיהם זה לזה על פי הסכמה מצומצמת בגבולים ידועים. והסכמה זו, הנשענת על משפט העמים, על ספרי ברית וכדומה, תנאי קדום הכרחי אחד מונח ביסודה, והוא שווי הערך העצמי שביניהם. כל עם מודה בישותם הלאומית של העמים האחרים, ומכאן גם רגש הכבוד שבלב כל אחד לחברו. ואלו ביחסי העמים לישראל חסר אותו העיקר של הכרת שווי הערך. כי עם ישראל חסר את רוב הסימנים, שבהם אומה ניכרת; חסר הוא חיים עצמיים, שלא יצוירו בלי לשון אחת ומנהגים משותפים, בלי התיחדות במקום משותף. “אין לו לעם היהודי ארץ-אבות, אף כי בן הוא לארצות רבות, אין לו מרכז, נקודת הכובד, לא ממשלה שלו ולא מוסד בא-כחו. מצוי הוא בכל מקום ואין מקום אשר לו הוא. לעולם אין להם לאומות עסק עם אומה יהודית אלא תמיד רק עם יהודים בלבד”. ודבר זה הוא הגורם לכך, שאין העמים זולתנו רואים בנו את בן מינם, עם הדומה להם בערכו הפנימי. אין אנו בעיניהם עם חי, ועל כן בוז יבוזו לנו. ודוקא קיומם של היהודים כבני אומה שמתה כבר בעיניהם – קיומם כאומה ברוח מיחד את מצבם לרעה ונותן מקום לחשדנות ולחששות. העולם רואה בעם ישראל, לאחר שקפח, עם אבדן ארץ מולדתו, את קיומו החפשי והגיע למצב של התפרדות, שאינו מתאים למהותו של אורגניסמוס חי ומאוחד – “את התמונה המפחידה של מת המתהלך בין החיים”. “התמונה הזאת מעולם הרוחות, תמונת מת תועה, תמונת עם שאינו מאוחד בגוף בעל איברים, שאינו קשור בארץ מיוחדת, שאינו עוד בחיים ובכל זאת מתהלך בין החיים; התמונה המוזרה הזאת, שאין למצוא דוגמתה בתולדות העמים, שלא קמה כמוה לא לפניה ולא אחריה – אי אפשר היה שלא תעשה בדמיון העמים רושם זר ומתמיה”. נעשינו בעיני העמים מפלצת של עם-לא-עם, נשמה ערטילאית, רוח בלי גוף, ו“רוח” זה מטיל אימה על הבריות, והאימה מביאה לידי איבה. פחד הרוחות, ה“דימונופתיה”, היא הגורמת לשנאת ישראל. פחד-הרוחות הוא דבר מוטמע באדם ויש לו על מה לסמוך בחיים הנפשיים של המין האנושי, ולפיכך השנאה לישראל היא מחלת נפש העוברת בירושה מדור לדור ואין לעקרה עוד. ועל כן אנו רואים את עם ישראל ואת שנאת ישראל הולכים אחוזים ודבוקים יחד, בדרך ההיסטוריה מדור לדור. עם כל ההבדלים בין העמים, בנטיותיהם ובהרגשותיהם – באיבתם ליהודים לב אחד לכולם. האיבה ליהודים מתגלית בצורות שונות, הכל לפי מדת תרבותם של העמים, אבל בעצם מצויה היא בכל מקום ובכל זמן. היום היא מופיעה בצורה של רדיפה בזרוע, מחר – בצורה של קנאה צרת-עין, ומחרתים היא מכסה את פניה במסוה של סבלנות והגנה. ואולם “היות בזוי ושסוי כיהודי או היות זקוק להגנה כיהודי – עלבון אחד הוא”. ולפי שהיסוד לרגש האיבה הזאת נתון בחיי הנפש של העמים, על כן אין תקוה לנצחה במלחמה, וכל וכוחינו כנגדה אינם אלא קשקוש של מלים לבטלה. עלינו לחדול מלהתאונן על אחרים, לחדול מלקוות לישועתם. אין לנו לעשות את העמים זולתנו אחראים לאסוננו הלאומי, ואין לדרוש מידם את אשרנו הלאומי. פינסקר היה אולי היהודי הראשון, שמצא די רגש כבוד ואהבת-אמת בלבו להתיחס יחס של מנוחה ואובייקטיביות לשנאת-ישראל. הוא העמיק לראות את הסבות הטבעיות שגרמו לנו ושבטולן לא יבוא על ידי מלחמת-דברים וטענות ותביעות בשם הצדק הנצחי בלבד, ולפיכך פנה לא לעמים אלא לעם ישראל, שיכיר את מצבו בדעה צלולה ומיושבת ויוציא את מסקנתו.

ואת הסבות הטבעיות האלה לשפלות מצבנו יש לבקש לא רק בחיי הנפש של שכנינו לבד. לאלה נוספו גם סבות מדיניות וכלכליות חשובות. בכלל אין שום עם אוהב ביותר את בן-הנכר, ומי שקובל על זה אינו אלא טוען כנגד סדרו של עולם. ואלו היו מתיחסים אל היהודים בארצות מגוריהם כמו לשאר הזרים, לא היתה עוד הרעה גדולה כל כך. אבל זו רעה חולה, שגם בזה נפלינו מכל העמים. “בשאר האומות, כשאיבת עם הארץ פוגעת בבן הנכר, הרי יש לה תשלומים מדה כנגד מדה בארצו של זה. בלי מעצור ובגלוי מחזר מי שאינו יהודי אחר צרכיו בארץ נכריה. מלחמתו לצרכים האלה, אם לבדו ילחם או בחברת אחרים, נחשבת בכל מקום כדבר טבעי. אין הגר בארץ נכריה מחויב להיות – או להראות כאילו הוא – פטריוט”. ואילו היהודי לא די לו להיות “פטריוט”; הוא לא יצא ידי חובתו לעולם, לעולם לא יאמינו ב“פטריוטיות” שלו. “אם בבן הנכר אינם בוטחים, הנה ביהודי אינם מאמינים”. אין בני-אדם נוהגים מדה אחת עם אורח “בעל-בית” ועם עני חסר-כל. כל הזרים זולתנו הם בבחינת אורחים הגונים, ואנחנו בבחינת עניים המחזרים על הפתחים. הם באים לשכניהם כאנשים שוים להם בערכם, שיש להם הזכות והיכולת לדרוש יחס של כבוד לעצמם, לפי שגם הם נוהגים, או יכולים לנהוג, בביתם הכנסת אורחים באחרים. ואנחנו מבקשים “חסד של אמת” ובאים לא בשם שווי הזכויות והחובות, אלא בשם מדת הרחמים לעני שאין לו כל. ולפיכך אין בני העמים האחרים רואים ביהודי איש כערכם ואין הם רואים חובה לעצמם לנהוג בו מנהג של כבוד והכנסת-אורחים, המקובל ביחס לשאר הזרים. העני איננו אורח וכל שכן שאיננו אורח רצוי. יש אמנם שנוטים לו חסד ונותנים לו מתנה של נדיבות, אבל הנותן לא יחדל לעולם להרגיש שהוא הנותן, והמקבל – שהוא המקבל. ועצם ההרגשה הזאת תהום רבה היא המבדילה בינינו ובין אחרים. אפילו בשעה שרגש הנדיבות מתגבר בלב העמים והם מסכימים ליתן ליהודי את המתנה הגדולה ביותר שבכחם לתת לו – את שווי הזכויות עם שאר האזרחים, עדיין הם זוכרים את היהודי שבאזרח זה, עדיין הם זוכרים שהם עושים חסד ליהודי. שווי-הזכויות ליהודים הוא תמיד מתנה של נדיבות ולא חובה, העומדת על שווי הערך של שני הצדדים. “האמנציפציה החוקית של היהודים – זהו קצה גבול מפעלה של המאה הנוכחית. אבל זאת האמנציפציה החוקית אינה אמנציפציה חברתית, שווי הזכויות אינו משחרר את היהודים ממעמדם החברתי המיוחד”.

ופינסקר מנתח ומהרס בחריפות אכזריה את אלילו של הדור ההוא, את האמנציפציה האזרחית, ובקורת זו של האמנציפציה הכילה כבר את עיקרי בקרתו המפורסמת של מכס נורדאו בקונגרסים הציוניים הראשונים, שנעשתה נכסי צאן ברזל במחשבה הציונית. “האמנציפציה של היהודים מוצאה לה סמוכין בדרישות ההגיון, הצדק ותועלת המדינה במובנה הנכון. אבל לעולם אין אתה יכול לראותה כתולדה יוצאת מאליה מתוך הרגש האנושי. ולפי שאין מציאותה מחויבת באופן בלתי-אמצעי מן הרגש הפנימי של העמים, לכן אינה נחשבת בשום מקום כדבר המובן מאליו, ובשום מקום עדיין לא נשתרשה כל-כך, שלא יהיה עוד צורך לדבר עליה”. “מנת עשירים היא לעם עני ודל המחזר על הפתחים, נדבה הגונה, שזורקים לו העמים ברצון או שלא ברצון, עם היות עצם ישיבתו בתוכם בלתי רצויה להם, לפי שאי אפשר להתיחס בחבה ובאמונה לעני נודד המשולל ארץ מולדת”. “אות הקלון, המציין את העם הזה וגורם לו לחיות בין העמים בבדידות שאין לקנא בה, לא יוכל להמחות על-ידי שום הכרזה פומבית של שווי-זכויות, כל זמן שיהיה העם הזה, בהסכם לתכונת הויתו, מעמיד אנשים הנעים ונדים תמיד מארץ לארץ; כל זמן שאינו יכול להראות אותותיו, מאין הוא בא ולאן הוא הולך; כל זמן שהיהודים עצמם משתמטים מלהזכיר מוצאם מגזע שם בפני אריים ואינם רוצים שיזכירוהו להם אחרים; כל זמן שרודפים אותם, סובלים אותם, מגינים עליהם ומשחררים אותם”. מקור אחד וסבה אחת לתופעות אלה של שפלות חיצונית ופנימית. היהודי יכול להיות שוה לאחרים בזכויותיו כאזרח המדינה, אבל אין הוא שוה להם בערכו כאדם, הנוטל חלק בחיי החברה הפנימיים. דבר זה מרגישים בני עם הארץ ומרגיש גם היהודי, ועל כן שפל הוא, עם כל שווי זכויותיו, גם בעיני עצמו ומשתדל להסתיר או לטשטש יהדותו כלפי חוץ.

והיחס השפל הזה מתגלה ביחוד בחיים הכלכליים בצורה של רדיפות והגבלות ודחיקת רגלי היהודים. במלחמת הקיום למדו עמי התרבות להשתעבד לחוקים ידועים, המשוים עליה אופי של התחרות, של מלחמה בשלום. וכאן נוהגים העמים להבדיל בין האזרח ובין הגר ולתת יתרון לאזרח על הגר. הבדל זה קיים גם ביחס לגר, הנחשב בעיני האזרח לאיש כערכו, אבל פעולתו גדולה וחריפה ביותר ביחס לנודד השפל, שכל קיומו במדינה אינו אלא במדת החסד. לשם אורחים חשובים יצטמצם בעל הבית במקצת, ואפילו צר לו המקום בשבילו, ואפילו הוא שוטם אותו בשל כך, ינהג בו כבוד. מה שאין כן ביחס לאורח העני, שאין בעל הבית רואה את עצמו חייב בכבודו. היהודי הוא קבצן נודד בעיני האזרח, ואין פלא אם במלחמת הקיום הקשה מרגישים העמים-הבעלים ביחוד בהתחרותם של הזרים האלה, והקצף גדול עליהם. אפילו במקום שבני ישראל מועטים, הם מעוררים עליהם חמתו של עם הארץ וקנאתו מפאת נצחונם במלחמת קיומם והצטינותם בכשרונותיהם ובחריצותם על שכניהם. ובמקום שאוכלוסי ישראל מרובים, אין הם צריכים כלל להצליח במלחמת הקיום בשביל שתבוא עליהם פורענות: עצם קיומם ומספרם מביא לידי כך, שהאחרים מרגישים בהתחרותם ושוטמים אותם על כך.

היוצא מכל זה: “בעיני החיים היהודי חשוב כמת, בעיני האזרחים הוא גר, בעיני התושבים – נע ונד, בעיני העשירים – קבצן, בעיני העניים – עשיר מנצל, בעיני הפטריוט – חסר ארץ מולדת, ובעיני הכל מתחרה שנוא”.

והרע מכל, שלא רק שנואים אנו אלא גם בזויים, בזויים בעיני אחרים ובעיני עצמנו. כאן הוא, לדעתו של פינסקר, עיקר העיקרים של צרת ישראל, כאן מרכז הפרובלימה הלאומית של ישראל בגולה. אין לנו לא אהבה עצמית אמתית ולא רגש כבוד לאומי, “רגש כבוד לאומי! מאין ימצא לנו זה? הלא זה הוא אסוננו הגדול, שאין אנו מצטרפים לאומה, שאין אנו אלא יהודים בלבד, עדר אנחנו, עדר מפוזר על פני האדמה, ורועה אין לו אשר יקבצנו ויהיה לו למחסה”. זה אלף ושמונה מאות שנה אנו חיים בחרפה, ואף נסיון ממשי אחד לא עשינו להסיר חרפתנו מעלינו. קצרה ידנו מהתקומם נגד השפלות שבחיינו, אבד לנו כל כשרון להתעורר לפעולה. מדור לדור אנו נלחמים מלחמת-קיום קשה עם התקיפים מאתנו, אבל זו היא מלחמת יהודים יחידים ולא מלחמת אומה יהודית. “ביחידות אנוס היה כל אחד לעצמו לבזבז רוחו וכחו על פת-לחם מהול בדמעות ומעט אויר לנשימה. ובמלחמת יאוש זו אמנם לא נוצחנו. על כל המלחמות של מועטים נגד רבים עלתה מלחמתנו אנו נגד כל גויי הארצות, שכולם יחד שאפו לבלענו. אבל המלחמה הזאת, אשר נלחמנו ועוד נלחם אלהים יודע עד מתי, לא לשם ארץ מולדת באה, כי אם לשם חיי צער של אלפי אלפים יהודים רוכלים”. הצלנו את חיינו האישיים והפקרנו את כבודנו והכרת עצמותנו הלאומית. מאונס, בעמלנו לקיים את חיינו החמריים, הסחנו דעתנו מכבודנו המוסרי, ולא ראינו כי בעקב הטכסיס השפל הזה, שנהגנו אמנם מתוך הכרח, ירד כבודנו עוד יותר ונעשינו בעיני מתנגדינו בריות בזויות ושפלות, אשר אין להם דמים. וכך נעשה לנו המצב הזה ירושת אסון לדורות. “כשמכים, שודדים, עושקים ומנבלים אותנו אין אנו מעיזים להגן על עצמנו, ורע עוד מזה – כמעט שאנו רואים מנהגו של עולם בכך. אם על פנינו יכונו, נצנן במים קרים את לחינו הבוערת, ואם יעמיקו פצעינו, נשים חתולים עליהם. אם ישליכונו מן הבית אשר בנינו לנו, נבקש רחמים בהכנעה, ואם לא נצליח לעורר חמלה בלב המציק, נלך למסענו הלאה ונבקש לנו גלות חדשה”. ואם יש אשר יאירו פנים לנו – הננו משלמים תודות עד כדי התבטלות מוחלטת של ישותנו הלאומית. ופינסקר מקונן בדברים כאש על כבוד כי גלה מישראל: “כמה עגומה צורת חיינו! בגויים לא נתחשב, ובסוד עמים לא ישמע קולנו, אף בדברים הנוגעים לנפשנו. מולדתנו – ארץ נכר, אחדותנו – הפזור, אגודתנו – איבת הכל, נשקנו – ההכנעה, מגננו – הבריחה, מקוריותנו – ההסתגלות, עתידותינו – יום המחרת”. אנו עמלים לעשות את ההיסטוריה של העולם כולו ואין אנו מספיקים לעשות את ההיסטוריה הלאומית שלנו. הגענו לידי כך, שאין אנו יכולים לא למות ולא לחיות. למות אין אנו יכולים, לאבד עצמנו לדעת על-ידי שמד וטמיעה אין אנו רוצים, אבל גם לחיות אין אנו יכולים: על זה שוקדים אויבינו. ולהתחיל בחיים חדשים כאומה מיוחדת, כדי לחיות כשאר העמים – גם בזה אין אנו רוצים. מתכחשים אנו לעצמנו ולעברנו. מחוסרי ארץ מולדת נעשינו לשוכחי ארץ מולדת “האמנם עוד לא הגיעה העת לנו לראות מה גדול הקלון, אשר ישית עלינו כל זה?”.

ומה תקנתנו? לא “אמנציפציה” אלא “אבטואמנציפציה”, לא שחרור אלא השתחררות, שחרור עצמי. נחדול נא מלקוות לישועתם של אחרים, נחדול מלצפות לגאולה מהתקדמות המין האנושי. הגיעה השעה, שנכיר את מצבנו בדעה צלולה ומיושבת. נסתכל נא בפני המציאות בעינים פקוחות, בלי נטיה עצמית ובלי משפט קדום, אל נעלים עין מן הנגוד הטבעי, הנטוע בלבן של האומות לישראל, הפועל פעולתו ככל כח יסודי, והמביא אותן, שיהיו דוחות אותנו לעולם. נלמד לדעת, שכל זמן שאין לנו מקום מיוחד לעצמנו, כל זמן שאנו גרים ותושבים כאחד בכל מקום, נהיה מורגשים כעצם זר בגופים הלאומיים של העמים ואין לנו תקווה להגיע למדריגת בני-אדם השוים בערכם לכל האחרים. “חייבים אנו לקבץ כל כחותינו, להתעודד ולדאוג לעצמנו, שלא נשאר עוד לעולם יתום עזוב בין העמים וסדן לפטישם”. הפזור הוא אויבנו הלאומי הגדול. ואל נשלה את נפשנו, שעל ידי הפזור אנו ממלאים איזו חובה לאנושיות, מקרבים גאולתה, מסייעים “להתגשמות השלימה של הקומוניסמוס”. פינסקר היה הראשון לבקר בדברים חריפים ונמרצים את הזיוף של רעיון גדול, של רעיון התעודה, שיש לישראל בעולם. את הרעיון הזה, העומד כשהוא לעצמו על מדה אנושית-מוסרית גדולה, על הכרת החובה והאחריות לתקון העולם, להשלטת הטוב והצדק, החיה בלבה של “ממלכת כהנים וגוי קדוש” – באו הללו, הכופרים בלאומיות ישראל ובתקנות-עתידה, וזיפוהו ועשוהו פלסתר. הכפירה הלאומית עשתה את רעיון התעודה כסות עינים לחפות על ריקנותה וכשלונה. כאילו אפשר למלא תעודה אנושית גדולה על ידי הפזור דוקא, העושה אותנו שנואים ובזויים בעולם. אלה המדברים על התעודה, אשר שמה עלינו, כביכול, ההשגחה, היו מסכימים בכל לבם להסיר מעליהם משרה כבודה זו, אילו היו יכולים יחד עם זה גם להכחיד מן העולם את השם של גנאי “יהודי”. הפזור הוא אסוננו הלאומי, והתרופה היא בכנוס. אין תרופה אחרת למכתנו האנושה אלא שנשוב להיות עם היושב על אדמתו, שנחדש את מעמדנו כאומה בין האומות על ידי רכישת ארץ מיוחדת לנו. הדרך היחידה לבטול השנאה לישראל, המושרשת עמוק ביסודות אנתרופולוגיים וחברתיים, הנטועים בלב האדם משעת לידתו ולא ניתנו להעקר, הוא שישוב עמנו להיות עם מוחשי, אשר לו כל הקנינים הלאומיים העצמיים, העושים את העמים שוים בערכם זה לזה. היהודים לא יגיעו בארצות נכר לשווי זכויות פנימי, חברתי, אלא אם כן יחדלו להיות “מקבלים” נצחיים ויהיו אף הם בגדר אורחים חשובים, שיש בידם גם ליתן לאחרים מה שהם דורשים לעצמם. אף התחרותם של היהודים עם אזרחי הארץ לא תעורר חמתם וקנאתם יותר מהתחרותם של שאר הזרים, בשעה שגם להם תהיה ארץ מיוחדת שלהם.

דרך זו של השחרור העצמי היא קשה וארוכה ומלאת חתחתים ומעצורים. פינסקר אינו מתעלם מן המכשולים הרבים שבדרך זו ואינו מבטיח הצלחה ודאית. “אין ספק שהוצאת הדבר אל הפועל תפגוש במעצורים גדולים ביותר ואולי לא תהיה אפשרית אלא אחר יגיעה שלמעלה מכח אדם”. אבל אין לנו דרך אחרת, אין מוצא אחר ממצבנו האנוש. “מורך לב הוא לבלתי לכת בדרך כזו רק מפני שארוכה היא וקשה ומסוכנת, רק מפני שאין בה ערובה נאמנה, כי יצלח חפצנו בידנו”. והרי אין לנו גם מה להפסיד עוד. “באופן היותר רע נשאר גם להבא מה שהיינו עד כה ומה שבמורך לבנו אין אנו חפצים לחדול מהיות: יהודים בזויים לעולם”. הגדול והקשה שבמעצורים יהיה ודאי: “יצירת התנאי הראשון והיותר קשה קודם למעשה – ההחלטה הלאומית”. מאין תבוא ההחלטה הלאומית, לאחר ששונאינו הצליחו כבר להצמית בקרבנו את הכרת עצמותנו הלאומית ורגש כבודנו הלאומי? מה יהיה הכח המניע, אשר יביא את העם להקריב כל כחותיו ולהלחם בלי הרף ובלי ליאות במעצורים הרבים והעצומים? “אהה, עם קשה עורף אנחנו, ומה נקל הדבר, שהתנגדות קונסרוואטיבית, הידועה כל כך בתולדות עמנו, תעקור משורש החלטה כזו בעודנה באבה!”

אבל אולי נלמד סוף-סוף מנסיוננו המר, אולי נלמד להשתמש לתועלתנו בתוצאות המעשיות שיצאו לנו מתוך נסיונותינו. כי נסיונות מרים מאד קנה לו עם ישראל בעת האחרונה, בתקופת הפורענות והיסורים ברוסיא וברומניא. יותר ויותר הולכת ומתפשטת ההכרה, שבשום מקום אין אנו בביתנו ושסוף סוף צריך שיהיה לנו איזה מקום מיוחד לעצמנו. ותוצאה אחרת מנסיונותינו הוא, שעלינו לכלכל את מעשינו בחשבון ובדעת ועל ידי תכנית מושכלת ומחושבת מראש. היציאה המבוהלת מרוסיא ומרומניא גילתה את כל חולשתנו וכשלוננו. אחריתה המרה של יציאה זו, כפי שנתגלתה בימי המבוכה ההם, היתה לה, לדעתו של פינסקר, אך סבה אחת, יחידה וחשובה מאד: שהיציאה באה בהיסח הדעת, בהיותנו בלתי מוכנים לכך, ואיש לא דאג לסדר אותה יפה ולא טרחו להכין תחילה מקלט ליוצאים. ופינסקר קובל בדברים כאש על כל המבוכה והכשלון בענין היציאה, על קוצר-הראות וקלות הדעת של העסקנים והחברות, העוסקים בעניני הנדידה היהודית ההמונית. כל העבודה וכל המאמצים וכל הכסף הרב, שמוציאים למסעות בני ישראל, אינם אלא לבטלה. רבבות בני ישראל, העוזבים את מקומות מגוריהם, יוצאים מן הפחת אל הפח, תועים מארץ לארץ, ואינם מוצאים מנוחה. האמיגרציה, שהיה בה דבר-מה מתנועת-עם לחדוש יסודות-חייו, הביאה רק אכזבות ופורעניות חדשות ליוצאים. במקום תנועה למטרה ברורה ומסוימת, במקום יציאה מסודרת, שיש עמה ראית הנולד, חשבון מושכל ופעולה מאוחדת בדעת – באה ערבוביא של המוני פליטים רעבים, התועים אנה ואנה ללא דרך וללא תכלית; במקום יציאה באה בריחה מלאה אסון. “שנות תרמ”א ותרמ“ב היו לפליטים האומללים כעין דרך של גייסות, המכוסה פצועים וחללים. ואף אלה המעטים, שעמדה להם ההצלחה להגיע אל מחוז חפצם, אל החוף, אשר אליו נשאו נפשם, לא טוב גורלם שם משהיה על דרכם המסוכנת. בכל מקום שבאו, השתדלו אנשי המקום להפטר מהם. לא היו ימים מועטים, והגולים ראו את עצמם עומדים לפני הברירה: אם להתהלך בארץ נכריה בלי תקרה על ראשם או לשוב בבושת פנים אל ארץ מגוריהם לשעבר, ארץ זרה להם ועוינת אותם לא פחות מן האחרות”. וכך נעשתה היציאה הזאת לעמנו יום זכרון חדש בסדר פורעניות שלו. שום סימן של התקדמות, שום שנוי לטובה לא הביאה יציאה זו לעומת נדודיה הנצחיים של הגלות: רדיפה, בריחה, פזור וגלות חדשה – הכל “כבימים הראשונים הטובים”. מחנות הנודדים היהודים מושבים, בעזרת אותו הכסף עצמו שנקבץ למטרת היציאה, אל הארץ אשר יצאו ממנה, הגל של תנועת-עם לחיים חדשים שב ונסוג אחור. והנה עיף הרודף ונתן לנו מנוחה לשעה. “דומיה שוררת מסביב, ואחינו הנדיבים שבמערב שבים למנוחתם הערבה. נח הים הזועף מאתמול, והנה שוב הבצה הישנה עם תרבות הזוחלים שלה”. ופינסקר שואל לנתיבות עמו בעתיד: “האמנם תנוח דעתנו בזה? או אפשר, להפך, נשתמש בהפסקה זו להוציא את המוסר הראוי מתוך הנסיונות שקנינו לנו, למען נמלט ממכות חדשות, אשר לא יאחרו לבוא?”.

אולי יכשירו דוקא הפורעניות החדשות את הקרקע להתעוררות לאומית? אולי תעורר הכרת ההכרח הגדול, הכרח שאין מפלט ממנו, את כחות החיים והפעולה בעם? אולי זוהי השעה המכריעה בחיי האומה? “בחיי העמים, כמו בחיי האיש הפרטי, יש רגעים חשובים, בלתי חוזרים תדיר, אשר באופן השמוש בהם תלוי כל גורל העם או האיש בעתיד לטוב או לרע לו. רגע כזה עובר עלינו עתה”. שעת-כושר היא השעה הזאת להתחיל בפעולה גם מסבות, שיסודן בחיינו הפנימיים, וגם מסבות חיצוניות. סוף-סוף נתעוררה הכרת-העם. הרדיפות החדשות עשו מה שלא יכלו לעשות רדיפות ימי הבינים עם כל אכזריותן היתירה. האידיאות הגדולות של המאה הי“ח והי”ט לא עברו לבטלה על עמנו. גם על המון יהודי רוסיא, יושבי חושך, השפיעו יסודות התרבות החדשה. גם הם התחילו מתמרמרים בעמקי-נפשם על החמס שנעשה להם ושיכול היה להעשות רק מפני שזרים הם בעיני הממשלה ועם הארץ. אף יהודי רוסיא התחילו מרגישים, שלא יהודים בלבד הם אלא גם בני-אדם, התחילו רוצים לחיות כבני-אדם ולהיות לאומה כאחרים. הכרתו של העם, שהיתה כבושה לפנים בסבל יסורים לבטלה, התפרצה עכשיו בין המוני יהודי רוסיא ורומניא בצורת התעוררות עצומה לשוב לארץ-ישראל. “ועם כל היות ההתעוררות הזאת עניה בתוצאותיה המעשיות, הנה היא מעידה בכל זאת על האינסטינקט הנכון שבלב העם, אשר נפקחו עיניו לראות, כי ארץ מולדת דרושה לו”. ועוד זאת: סוף סוף יש כיום מקומות על פני כדור הארץ, שבהם שאפו בני עמנו רוח והם מוכשרים יותר להשתתף בצער אחיהם ולעזור להם בשאיפתם לגאולה.

אבל לא רק הסבות הפנימיות האלה לבד; לא הזעזועים העוברים על נשמת האומה, לא התעוררות הרגש הלאומי וההכרה הלאומית בלבד מעמידים אותנו בפני שעה גדולה. אף ההיסטוריה הכללית בהווה נראית כאילו היא באה לסייע ידינו. הכרה הלאומית הולכת וגוברת בעולם. עמים שונים, שלא היו מעיזים לפנים אפילו לחלום על תחיה לאומית, מתנערים לחיים חדשים, ואף הממשלות מתחילות להטות אוזן, ברצון או באונס, לקול ההכרה הלאומית, שהולך הלוך וחזק. אמנם העמים המאושרים האלה, שהגיעו לידי שחרור לאומי, יש להם יתרון גדול עלינו: הם יושבים על אדמתם ושפה אחת בפיהם. אבל אם מצבנו קשה יותר, הרי דבר זה מחייב אותנו למאמצים יתירים, אם נחפוץ תחילה לעזור לנו בעצמנו, לא תאחר גם עזרתם של אחרים לבוא. כלום אפשר להטיל ספק בצדקת שאיפתם של היהודים לשחרור לאומי? יותר מן העמים המשוחררים החדשים, הגדילו יהודים לעשות לטובת האנושות; יותר מהם הם יכולים להראות על עבר היסטורי, גזע נקי מתערובת, כח חיוני שאינו פוסק, אמונה תקיפה שלא נחלשה במהלך הדורות ופרשת סבל וענויים שאין דוגמתה; יותר משחטאו עמים לאיזו אומה אחרת בעולם חטאו ליהודים – וכי לא די בכל זה לעשותנו ראויים לשחרור לאומי ולארץ מולדת מיוחדת? פינסקר ראה כבר את האופי הפוליטי הבינלאומי של שאלת היהודים ואת הדרכים הפוליטיות, שיש בהן הכרח לפתרונה. “שאיפת היהודים לאחדות לאומית-מדינית ולעמידתם ברשות עצמם… בהכרח תהיה טובה גם בעיני העמים”. יש לצפות, שאותם העמים עצמם, אשר אנו לצנינים בעיניהם, יהיו לנו לעזר ביציאתנו. הם “יביטו אחרינו, בצאתנו מתוכם, ברגש של עונג לא נופל מזה שנרגיש אנחנו, בפנותנו עורף להם”. אנו אין לנו אלא להבליט את שאיפתנו לחיים לאומיים-מדיניים עצמיים, באופן שהפוליטיקא הכללית של העמים בהווה תהיה אנוסה לטפל בה ולא תוכל להתעלם ממנה". יסוד המקלט היהודי מצריך את תמיכת הממשלות. וכדי להשיג תמיכה זו וכדי לעשות מקלטנו בטוח בקיומו יצטרכו מנהיגינו לעבוד בשקידה ובזהירות. אין בשאיפתנו דבר שיש בו סכנה למי שהוא. “תחת המקלטים הרבים, שהורגלנו לבקש מאז ומעולם, רוצים אנו שיהיה לנו מקלט אחד בלבד, אלא שקיומו של מקלט זה צריך שיהיה בטוח בדרך מדינית”.

כך הגיע פינסקר להנחותיה ולדרישותיה היסודיות של הציונות המדינית החדשה, כפי שנתגלתה לאחר חמש עשרה שנה בכל כחה בתנועה החדשה מיסודו של הרצל. אבל עיקר גדול אחד חסר עוד בתורתו של פינסקר (כשם שהיה חסר מתחילה גם בתורתו של הרצל) – העיקר הארצישראלי. באבטואמנציפציה לא דרש עדיין פינסקר, שנחדש את מולדתנו ההיסטורית דוקא, שנבנה לנו את מקלטנו בארץ ישראל. ואם כי בהתעוררות המוני היהודים ברוסיא וברומניא לשוב לארץ-ישראל ראה, כאמור, עדות לאינסטינקט נכון שבלב העם, לא היה סובר מכל מקום, שאינסטינקט זה די בו להכריע בשאלת מקומה של ארץ המולדת. פינסקר ירא מפני המכשולים המיוחדים, הכרוכים בארץ-ישראל, ואף האהבה לארץ-ישראל, הטבועה בלב עמנו, היתה חשודה בעיניו, שמא תקלקל את השורה ותביאנו לבחור בארץ זו, בעוד שתנאיה המדיניים והכלכליים לא יתאימו אולי לצרכי המקלט. ולפיכך סובר פינסקר, שקודם כל אל לנו לחלום על תקומת ארץ יהודה הקדמונית. אין אנו צריכים לתפוס את המרובה. אם נבוא לקשר את חיינו המדיניים דוקא במקום שנפסקו ונהרסו ביד חזקה מימים מקדם – נסבך ונכביד לנו את הדבר, הקשה למדי גם בלי זה. לא אל ארץ ‘קדשנו’ עלינו לשאת נפשנו עתה כי אם אל ארץ שלנו". לא נתקדשה ארץ-ישראל הקטנה לא על ידי ירושלים ולא על ידי הירדן, אלא על ידי נכסינו הרוחניים הגדולים, אשר הצלנו מתוך הפכת ארץ מולדתנו הקדומה: רעיון האלהות וכתבי הקודש, ואת אלה נביא אתנו לארץ החדשה, אשר אותה ורק אותה אנו מבקשים: “כברת ארץ גדולה לאחינו העניים, אשר לנו תהיה לעולם, ואדונים זרים לא יוכלו לגרשנו מעליה” אם יתברר, שארץ קדשנו תוכל להיות גם לארצנו – הרי מה טוב. אבל “קודם כל צריך שיבורר הדבר – ורק בזה הכל תלוי, איזו היא, בכלל, הארץ אשר נוכל להשיג ואשר תכשר עם זה להיות למקלט בטוח, שאין עליו עוררים ולמקום עבודה פוריה ליהודים מכל הארצות, האנוסים לעזוב את מקום מושבם”.

ופינסקר תכן גם תכנית כללית ליצירת המקלט. את היציאה המבוהלת, יציאת גולים ונסים, יש להפוך ליציאת מצרים חדשה, ליציאה מעבדות בזויה לארץ מולדת. ספינתנו המטורפת בים הסוער של ההיסטוריה זקוקה למצפן, כדי למצוא את החוף, אשר אליו אנו נושאים את נפשנו, אנו צריכים לשלוח מלאכים לפנינו. ואם אין לנו מנהיג גאון כמשה, עלינו למצוא לנו מנהיג קבוצי. מסבות הזמן והכרת הצורך ההכרחי בארץ מולדת יתעוררו מתי מספר מקרבנו, אנשי מעשה ורמי המעלה, אשר יתחברו יחד לקחת בידם הנהגת עמם לגאלו משפלות ומלחץ. את הגרעין להנהגה זו ראה פינסקר בחברות היהודיות הגדולות שהיו קיימות אותה שעה: כל ישראל חברים, אגודת-אחים בלונדון וכדומה. אמנם לשם התעודה הגדולה והחדשה הזאת הן צריכות לשנות את צורתן שנוי עיקרי. הן צריכות לשמש גרעין ומרכז לקונגרס לאומי, שיתכנס לשם המטרה הלאומית הגדולה. ואם לא יקבלו על עצמן תעודה זו, יצטרכו ליצור לכל-הפחות מתוך עצמן ועד מנהל, דירקטוריון, שבידו תהיה הנהגת ענינינו הלאומיים הכלליים. במוסד זה שיפקח על האינטרסים הלאומיים של האומה, תתגשם אותה האחדות הלאומית, אשר בלעדיה לא תוכל שאיפתנו להצליח. הכחות המעולים והחשובים שבעמנו: אדירי הממון, אנשי מדע ואנשי מעשה, עסקנים מדיניים ופובליציסטיים – יתנו יד זה לזה בלב אחד ובדעה אחת לשם המטרה הכללית: יצירת “מקלט בטוח מפחד אויב לעודף היהודים החיים בארצות שונות חיי פרוליטריים ונופלים למשא על עם הארץ”. ופינסקר מטעים: לעודף היהודים. אין הוא מקוה לקבוץ-גלויות שלם ואין הוא מתכוון ליציאה כללית של העם. האמידים שביהודים יכולים להשאר באשר הם שם. היהודים שבמערב, שמספרם מעט בערך בין התושבים, יכולים להשאר במקומם. ואולם יש גבול ידוע למספר היהודים, שכל ארץ יכולה לסבול בתוכה, ואין היהודים רשאים לעבור עליו, אם אין הם רוצים לסכן עצמם מפני הרדיפות המצויות בארצות ההמונים היהודיים. לעודף הזה, שהוא למשא על עצמו ועל האחרים והגורם לצרת העם כולו, יברא המקלט החדש.

תעודתו הראשונה של אותו המוסד הלאומי, הדירקטוריון, תהיה לבקש ולמצוא כברת אדמה גדולה ומאוחדת במקום אחד, שתתאים לצרכי המקלט. אדמה זו, שצריכה להיות אדמה פוריה, שמצבה טוב וכמותה מספקת לישוב של מיליונים אחדים, תהא קנין לאומי, שאינו יוצא לרשות אחרים עולמית. בחירת האדמה הזאת מחייבת זהירות יתירה וצריכה להמסר לידי ועד של מומחים, אשר יקבע מטעם הדירקטוריון הלאומי. “רק בית-דין עליון כזה יוכל, אחרי חקירה ודרישה רחבה ועמוקה, להוציא משפט נכון ולהכריע בדבר, באיזה משני חלקי העולם ובאיזה מקום מאותו חלק לבחור בהחלט”. הכוונה היא, בהתאם לחלוקי-הדעות, ששררו בימים ההם בשאלת האמיגרציה: ארץ-ישראל או אמריקה. "כברת-אדמה זו אם תהיה באמריקה הצפונית, תוכל להגיע למעלת “טיריטוריום קטן, ואם בטורקיה שבאסיא – להיות לפשליק מיוחד, שתכונתו הנייטרלית תהא מקוימת מאת הממשלה הטורקית ושאר הממשלות הגדולות”. ופינסקר מטעים את התעודה הפוליטית החשובה של הדירקטוריון להטות להצעה זו לב הממשלה הטורקית וגם לב שאר הממשלות האירופיות. הדירקטוריון, יחד עם מועצה של בעלי הון, ייסדו חברת מניות ויקנו את האדמה. האדמה הקנויה תחולק על-ידי מדידה לחלקים קטנים ושונים: לצרכי חקלאות, בנינים, חרושת וכדומה. לאחר כלות המדידה ופרסום מפות מפורטות ימכר חלק מן האדמה, מנות-מנות, ליחידים, שישלמו את מחירן המדויק המלא, ואולי גם בתוספת ריוח קטן, וחלקו ימסר בלי מחיר לעולים עניים המוכשרים לעבודה. לשם כך ייסדו קופה לאומית מיוחדת. וכשם שהתרומה הלאומית תכנס לקופה לא בבת אחת אלא בתשלומים לשעורים, כך צריכה גם ההתישבות לצאת לפעולה לאט-לאט, בסדר ידוע.

פינסקר מניח, שחברת המניות תראה גם שכר בעבודתה. אבל לא השכר הזה הוא עיקר. “אם יהיה או לא יהיה מפעלנו זה של עזר לאומי עצמי עסק טוב פחות או יותר – אין זה חשוב הרבה לעומת גודל ערכו של מפעל כזה לעתידות עמנו הנודד”. ופינסקר אינו נלאה להטעים ולחזור ולהטעים, שאנו צריכים ללכת לפנים צעד אחר צעד בזהירות יתירה, להמנע מן הפזיזות, לא לנטות לצדדים ולא לעשות מעשים מבוהלים. “רחוק רחוק מאוד החוף אשר אליו נשא נפשנו… אבל לעם נודד זה אלפי שנה גם הדרך היותר רחוקה לא תוכל להיות ארוכה ביותר”. העבודה היא לא לדור אחד, אבל עלינו לעשות את הצעדים הראשונים. העיקר הוא שנתחיל בעבודה. ואם בראש מחברתו העמיד פינסקר את פתגמו של הלל “אם אין אני לי – מי לי”, הרי בסופה הוא מעמיד את חלקו השני של הפתגם: “אם לא עכשיו אימתי?” “יאמר נא ישראל: אוי להם לבנינו אחרינו ואוי לזכרונם של היהודים בני דורנו, אם תעבור עלינו שעת הכושר הזאת לבטלה”.

*

גדול ועמוק רושם הדברים. יש כאן דבר-מה מסוד שפת הפלאות של אנשי-המופת ברוכי-יה, אשר לשוננו העניה קוראת להם נביאים וחוזים; יש כאן מיסוד אותו הפאתוס הנשגב, נחלתם של יחידי-הסגולה, היודעים להציץ בפני עולמות באים.

ואף-על-פי-כן אל נעשה שקר בנפשנו ואל נתעלם מן הלקויים ומן הטעויות ההכרחיות, האורבות לפתחו של כל מבשר ראשון לתקופה חדשה, ושאף פינסקר לא ניקה מהן. מה שפינסקר ראה מן הפרובלימה הלאומית שלנו – ראה בעין בוחנת וחודרת עד שרשי הדברים, אבל לא כל מה שיש בה בפרובלימה זו ראה ואפשר היה לו לראות בימים ההם. הפרובלימה הפנימית שלנו, זו של יצירה לאומית ומקוריות לאומית, לא נתחוורה לו כל צרכה. פינסקר ראה את הציונות הבאה לשם תחיה ולא ראה את הציונות הבאה מתוך תחיה. שאלת היהודים היה לפינסקר בעיקר שאלת היחסים שבין ישראל לעמים. ועל-כן היה בעיניו עיקר תעודתנו לדאוג לכך, ש“עודף” היהודים, שאינו מתמזג עם התושבים אדוני הארץ “יורחק ויקבע במקום אחר”. על-כן יכול היה להגיע לידי הדעה התמוהה בעינינו, “שאילו אפשר היה לפזר את היהודים בין כל אומות העולם במדה אחת שוה, לא היתה אז אולי שאלת-יהודים במציאות.” במקום אחר בא לידי להעמיד כנגד זה את הלך רוחו ונפשו של היהודי החדש, העשוי להרגיש את כל תהום היסורים ואת כל גאון צערה של הפרובלימה היהודית גם “מתוך בדידות מוחלטת על אי שמם” (מרטין בובר בשם מוריץ הימן). פינסקר לא הרגיש בפרובלימות של “הציונות הרוחנית”, וביתר דיוק: בפרובלימות הרוחניות של הציונות, אם כי אחד-העם היה נוטה ליחס לו, על יסוד אמרה קלה שנפלטה מפיו על “המרכז הרוחני”, תורה שלמה שלו. פינסקר לא הכיר גם בתכנים אחרים – חברתיים וסוציאליים – של הציונות, אם כי השמיע אילן הערות ארעיות, הנוגעות לתכנים אלה. פינסקר לא חלם כלל, כפי שראינו, על שיבת ציון; לא אל ארץ-קדשנו נשא את נפשו, אלא אל ארץ שלנו. ולא ראה ולא הרגיש כלל, כי אי אפשר לה לארץ שתעשה ארץ “שלנו”, אם לא היתה תחילה ארץ “קדשיה” של האומה; כי בסורוגטים לא יושע עם; כי אין תחיה אלא תחית היסודות העתיקים, שנעשו שותפים ביצירת האישיות הלאומית.

אבל כל הטעויות הטבעיות האלה של שעת הדמדומים הראשונים להכרה חדשה, לא יעכבונו מלראות את העושר הרב, שהנחיל פינסקר לנו ולתנועת-תחיתנו. פינסקר ותורתו היו מן הראשונים לחולל בעולמנו את הפלא הגדול של התנערות ותחיה, שסופה להשיב כבוד לאומי, חרות לאומית וכח-יצירה לאומי לישראל.

מאמריו הבהירים של אחד-העם מוסיפים משקל ותוכן ל“ספר פינסקר”. הם מכניסים, כאמור, סדר הגיוני מוצק לרעיונותיו של פינסקר ונותנים לתורתו צורה של שיטה עיונית משוכללת. עם זה אנו מוצאים במאמרים אלה את בירור היחס שבין תורת אחד-העם עצמו ובין זו של פינסקר. וכאן אין הקורא יכול להמלט מן הרושם, שאחד העם, המחבב ומעריץ את פינסקר, מזכה את הרב שלא בטובתו בתורת הציונות הרוחנית של התלמיד ומכניס לדבריו כונות שלא היו לו. אמרה קלה, שנפלטה מפיו של פינסקר באזני חבריו על “המרכז הרוחני” דיה לאחד-העם ליחס לו תורה שלמה שלו ולהוכיח בראיות מן השכל ומן ההגיון, שפינסקר היה מוכרח להגיע לרעיון זה של המרכז הלאומי הרוחני, שאם לא כן היו חלות עליו כל הקושיות החמורות, שיוצר הציונות הרוחנית הקשה אחר כך על הרצל ועל הציונות המדינית… המאמר השני, “התורה והעבודה”, – אחד המאמרים היפים ביותר של אחד-העם – ראוי לשמש דוגמא למופת של הרצאת דברי אחרים, אלא שהפרלילה בין פינסקר והרצל וההשתדלות היתירה להבליט את דמותו של יוצר התורה ולמעט את דמותו של מחולל התנועה פוגמת בו הרבה. יש לו לקורא ההרגשה, שאחד-העם עוות כאן את הדין ההיסטורי. אמנם בשעה שנכתבו הדברים היה חסר עוד ה“מרחק” הדרוש לשם הסתכלות טהורה – ולא פינסקר, שהוא בעל התורה הציונית הנאה והמשוכללת ביותר, לא עשה גדולות למעשה “ולא השיג בעשר שנות פעולתו אף החצי ממה שהשיג מנהיג הציונות החדשה בחמש שנים”. והוא מוסיף ברמיזה ברורה כלפי הרצל: “אנשים כמוהו – כפינסקר – בעלי נפש תמימה ודעה נקיה ביותר, שאינם יודעים שום התחכמות ותחבולות של דיפלומטיה זולתי האמת הערומה בלבד, – אנשים כאלה אינם מוכשרים למצוא את הדרך אל לב העם”. פירוש רציונליסטי-אריסטוקרטי זה לסוד פעולתו של הרצל אינו מניח את דעת הקורא בן דורנו. על ידי “התחכמות ותחבולות של דיפלומטיה” בלבד אין מפרים לבבות, אין מעוררים כחות לאומיים מתרדמתם ואין מזעזעים נשמתה של אומה עד עמקי מצולותיה. בכל הכבוד אשר יהגה הקורא לאבי ה“תורה שבלב”, בעל העין הפקוחה והדעה הצלולה והמיושבת, ירגיש בהכרח, שהפעם עינו הטעתו; שלא עמד על סוד הפלא הגדול ששמו הרצל, לא עמד על סוד האישיות הגאונית ועל דרך האינטואיציה המחוללת פלאים של מנהיג אמן בחסד עליון. מכבודו ומתפארתו של פינסקר לא יגרע כלום, אם נודה בפשטות, שלא היתה בו אותה מדה גדולה של חזון אינטואיטיבי ויצירה אירציונלית, שבכוחה ידע הרצל, יליד המרחקים הזרים, למצוא מסילות ללב ההמונים ולהעמיק מעניתה של האומה עד העמוקות שבשכבות הנפש.

יותר נכונה ויותר צודקת מן הפרלילה האמורה של אחד-העם היא זו שבין ה“מורה” (פינסקר) ו“המנהיג” (הרצל) אשר במאמרו של א. מ. אוסישקין. הדברים כתובים בסגנון נמרץ, במשפטים קצרים, הולמים וקולעים, ומתוך חבה והערצה לשני גדולי תנועתנו הלאומית. המחבר הוא אחד המעטים “שזכו לאושר ההיסטורי הגדול לעמוד במחיצתם של שני המאורות האלה” ועם זה יש לו כבר גם הרגשת הדיסטנציה, הדמויות הן חיות וההסתכלות טהורה.

הביוגרפיה של פינסקר, הכתובה בידי הד“ר קלוזנר, היא הביוגרפיה המפורטת הראשונה של בעל ה”אבטואמנציפציה“. הרבה עמל ושקידה הושקע בעבודה זו, הרבה חומר חשוב מוצא כאן הקורא בפעם הראשונה, והדברים נקראים בענין ומושכים את הלב. יש רק לקבול על נטיתו היתירה של הד”ר קלוזנר לסכימות ולהכללות, לפרללות נועזות, להפרזה של התלהבות. פינסקר היה דוקא הראשון לראשונים בכל מקצועות התחיה הלאומית “גם ברעיון מדינת היהודים, גם בהגשמת הרעיון על ידי עבודה מדינית, ישובית והסתדרותית”. “באבטואמנציפציה הניח פינסקר יסוד להציוניות המדינית של הרצל, בועידת קאטוביץ – לציונות הכלכלית של הציוניים הסוציאליסטיים ובסוף ימיו – לציוניות הרוחנית של אחד-העם” (ההטעמה היא של המחבר). על יד סכימות והכללות מוגזמות כאלה אין הדמות מתבהרת אלא מיטשטשת. ראוי היה לו לקלוזנר, ההיסטוריון המובהק, שיבחין מה בין מפעל היסטורי ובין הרהורים עמומים וחזון מרפרף וארעי, שהם בבחינת “פריהיסטוריה”, ולא יעמיד בשורה אחת את זכותו הגדולה של בעל האבטואמנציפציה, בתור יוצר תורתה של הציוניות המדינית, עם הערות ארעיות, ולו תהיינה יפות ועמוקות, על הקלקלות שבחיינו האיקונומיים בגולה, או עם ברק של רעיון בדבר המרכז הרוחני, שבא לידי בטוי בודד וחולף בשיחת חברים. רגע חשוב היה בחיי פינסקר אחרי הפרעות של שנת תרמ“א, כשנואש מאידיאלי המשכילים בימים ההם: להרבות השכלה בישראל ולהגיע מתוך כך לשווי-זכויות, וכשבא והודיע לחבריו בועד הסניף האודיסאי של “מפיצי-השכלה”, שהוא מסתלק מהיות חבר בועד ומהשתתף בפעולותיו. אבל אין מוסיפים לא יופי ולא חשיבות לעצם העובדה, אם מכריזים עליה מתוך התלהבות מופרזה: “זהו רגע של הכרעה כאותו של מתתיהו בן יוחנן החשמונאי” וכו‘. ויש אשר מתוך נטיה להשואות ולפרלילות היסטוריות נכשל המחבר במעוט הדמות החביבה עליו כל-כך. "אז נתעורר פינסקר לפרסם את מחברתו אבטואמנציפציה וכו’. היא המחברת, שנחשבת, בצד המאמר “שאלה נכבדה” של א. בן-יהודה, להתחלת תקופה חדשה בדברי-ימי-ישראל”. כבודו של מר בן-יהודה ושל מאמרו ב“השחר” במקומם מונח. ואף-על-פי-כן תמה אני, אם יש בהשואה זו מן האוביקטיביות ההיסטורית. ומדוע דוקא בן-יהודה ולא דוד גורדון ולא י. מ. פינס. למשל, שהשמיעו דברים דומים לאלה עוד לפני בן-יהודה? ומה חדוש בכלל היה במאמרו של בן-יהודה אחרי “רומא וירושלים” של הס? פינסקר ובן-יהודה! אלמלא היה קלוזנר אבי השואה משונה זו, היינו נוטים לראותה כראות פרדוכסון גרוע וחסר טעם, שנאמר לשם סנסציה, להרעיש את הקורא ולהכותו בתמהון…

למרות הערות המפתיעות האלה וכיוצא באלה ניתנה לנו כאן עבודה יפה וחשובה. ספר פינסקר הוא, עם מגרעותיו המעטות, חזיון חשוב ויקר-ערך בספרותנו, והקורא העברי המובהק, בין אם הוא חובב ספרות בלבד ובין אם לבו הולך אחרי הפרובלימות הצבוריות והלאומיות שלנו, יקבל ברצון ובתודה את המתנה היפה הזאת, שהביאו לו עורך הספר, הד“ר קלוזנר, ומו”ל: ועד החברה לישוב א"י באודיסה.

פינסקר היה ויהיה קלאסיקון של הציונות.

“מעברות” כרך ג', חוברות א–ב, “הארץ”, 20.6.32