אחד מסיפורי החסידות האהובים והידועים ביותר הוא הסיפור על האירוע הבא שהתרחש בבית-המדרש של הבעש“ט (1760–1700) במהלך התפילה ביום הכיפורים: בהגיע נער אחד מהכפר למצוות, החליט אביו החסיד לצרף אותו לנסיעתו אל בית-המדרש של הבעש”ט, כדי שיחווה לראשונה בחייו תפילה בציבור ביום הקדוש. מאחר שהנער לא ידע אות עברית, ישב בכל מועדי התפילה בלי יכולת להשתלב בה, אך מאחר שהמעמד עורר בו רצון עז לבטא את עצמו בדרך כלשהי ומאחר שהחזיק בכיסו חליל קצר ופשוט, מאלה שנערים בכפר מכינים לעצמם מקנה-סוּף, ביקש לתקוע בו. אביו שהבין את כוונתו, החזיק בכיס מכנסיו של בנו ומנע ממנו לחלל את קדושת היום בבית-המדרש לאורך רוב יום הצום, אך ממש לפני סיום תפילת נעילה הצליח הנער לחלץ את החליל מכיסו והפיק ממנו קול תקיעה שעורר את זעמם של המתפללים. ואלמלא נחלץ הבעל-שם-טוב לגונן על הנער, היו החסידים קורעים אותו לגזרים.

אף שלא נותרה עדות שהאירוע המסופר בסיפור החסידי הזה אכן התרחש בחיי הבעש“ט, הפך הסיפור לאהוב ולנפוץ כל-כך הן משום ששיקף את התפקיד החשוב שמילאה החסידות החל מהמחצית השנייה של המאה השמונה-עשרה בחייהם של יהודי מזרח-אירופה, שחיו בפיזור בכפרים קטנים ובעוני גדול, והן משום שהאדיר את דמותו העממית אך בה-בעת גם המופלאה של מייסד החסידות. הבעש”ט הציע אז ליהודים פשוטים אלה, ל“עמך”, יהדות של חסד ותקווה כמענה למצוקתם הכלכלית הקשה ולבדידותם החברתית המעיקה, יהדות שרבני הישיבות המחמירים לא הציעו להם.

גירסת הסיפור בקובץ “אמונת צדיקים”    🔗

מבין כל העיבודים שנעשו לסיפור “החליל” על-ידי סופרים בשלהי המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים, שנים המוגדרות כתקופת התחייה בתולדות הספרות העברית החדשה, מעניינים במיוחד הם שני העיבודים שעשה לו הסופר מיכה יוסף ברדיצ’בסקי (להלן: מי"ב, 1921–1865), בשתי השפות שבהן פירסם עיבודים לסיפורי החסידות, היידיש והעברית.

המקור שהיה לנגד עיניו של מי“ב מהסיפור הזה היה הנוסח שנדפס בקובץ “אמונת צדיקים” תחת הכותרת: “מרבינו הבעש”ט עם נער אחד ביום הכיפורים”. בקובץ זה קידם מספר יודע-כל את סיפור-המעשה בסדר כרונולוגי פשוט ובצמידות למועדי התפילה. תחילה הציג את הפרטים הנחוצים על חריגותו של הנער, שהיה נער “אטום הלב”, נער ש“אינו יכול לומר מאומה”. אך בהשפעת מה שראה בבית-המדרש התעורר גם בו הרצון להשתלב בתפילה בדרך היחידה שהיתה אפשרית לו: בעזרת החליל שהיה משמשו “תמיד בעת יושבו בשדה לרעות את הצאן והעגלים”.

בחלקו המרכזי של הסיפור עובר המספר לתאר את המאבק, הסמוי מעיני שאר המתפללים, המתרחש בין האב לבנו בכל מועד של התפילה. כך, למשל, כבר “בעת תפילת מוסף אמר (הנער) לאביו: ‘יש אתי עימדי החליל שלי ואני רוצה מאוד ליתן קול על החליל’, ונתבהל אביו מאוד וגער בו ואמר לו: ‘הישמר לך ושמור נפשך מאוד לבל תעשה את הדבר הזה’”. מתפילה לתפילה מתעצם המאבק בין השניים, כי תשוקת הבן לתקוע בחלילו גוברת והולכת, ובמקביל מחמיר האב את דברי האיסור שהוא לוחש לבנו. לקראת תפילת נעילה כבר נאלץ האב ממש להיאבק עם הבן כדי למנוע ממנו לממש את חפצו.

ובסיום מביא המספר החסידי הזה את הסיפור אל שיאו בעיניו – אל מסירת תגובתו של הבעל-שם-טוב, שהזדרז להסביר למתפללים את המעשה החריג שביצע הנער קרוב לסיום התפילה: “הוא (הנער) איננו יודע לומר מאומה, וכאשר כל היום הקדוש ראה ושמע רבת תפילת ישראל וניצוץ קודשו בערה בו כמו אש ממש - - - אך הוא אינו יודע מאומה ולא מצא בעצמו לרוות צימאונו רק לחלֵל בחליל לפניו יתברך”.

מי“ב הבחין, כמובן, במגמתיות של הסיפור הזה ב”אמונת צדיקים“¹ וגם זיהה גם את פגמיו הספרותיים האחרים: פשטותו המבנית, התיאור הדל של האווירה בבית-המדרש ביום הקדוש ביותר של השנה והגילוף חסר העידון וחסר העומק של גיבורי האירוע (האב, הבן והבעש"ט). פגמים אלה תיקן מי”ב בשני העיבודים הספרותיים שהעניק לאגדה חסידית זו, הראשון ביידיש והשני בעברית.

גירסת הסיפור ביידיש    🔗

העיבוד הספרותי ביידיש של הסיפור החסידי “החליל” הוא ארוך יותר מהעיבוד שלו בעברית וגם התפרסם ראשון² בניגוד למחבר הסיפור בקובץ “אמונת צדיקים” שהעדיף להפעיל מספר יודע-כל, הפקיד מי“ב את פעולת הסיפר של “דאס פייפעלע” בידי מספר, חסיד שנכח בבית-המדרש של הבעש”ט במֶזיבּוּז' כאשר התרחש שם האירוע עם הנער מהכפר. כמספר-עֵד הוא יודע למסור פרטי רקע חשובים על הנער ועל משפחתו. האב, שמעון, “איש יהודי פשוט וירא שמיים”, התפרנס מבית-מזיגה קטן שהפעיל בכפר קטן שאין בו משפחה יהודית נוספת. בכפר הזה גידלו שמעון ואשתו את בנם היחיד – נער ש“מוחו היה כה אטום, עד כי אי-אפשר היה ללמד אותו אמירת ברכה, ומכל שכן קריאת שמע”.

כבר מפתיחה זו של הסיפור ניתן לקבוע את סוג המספר שבחר מי"ב לגירסת הסיפור ביידיש. זהו מספר עממי המדבר אל הקוראים בלשונם ומגיב כאחד מהם על פרטים בסיפורו: “צערם של שמעון ואשתו לא אוכל לתאר לכם, אך כאמור, תרעומת על ריבון-העולם לא היה להם, ולא היו משיחים בפיהם על רוע מזלם. הדורות ההם ומיני הבריות של אותם ימים! – אלא שגם זו היתה בימים מלפנים, כאז כעתה – הבושה, הבושה מפני הזולת… כיוון שבאו ימים נוראים והיו נוסעים העירה, היו מתביישים לקחת את הנער עמם, בל אחטא בשפתי. ילד יהודי, ומראהו כאילו מזרעם של גויים הנהו, ואף דיבורו דיבור-של-גוי למחצה, ממש שקץ בין שקצים…”.

הערות אלה של המספר, שבהם הוא מבטא בעצם את מחשבותיהם של הקוראים, מתרבות כאשר הוא מתחיל לשלב את הבעש"ט בסיפורו: “הבעל-שם-טוב בעצמו עוד היה בחיים בעת ההיא, ועמו כל הפמליא, ותפילתו כתפילת שְׂרָפים ואופנים. - - - וכי קלה בעיניך זכייה זו, להתפלל עם הבעל-שם בצוותא. - - - והנה כבר שעת תפילת מנחה, ותפילת נעילה. שוב התייצב הבעל-שם טוב והתחיל מתפלל בשברון לב, אך עדיין לא עלה בידו לפעול במרומים את אשר ביקש לפעול. - - - אך כלום אין כל זכויות לבעל-שם-טוב? האם נטש אותו אלוהים הפעם? אימה ופחד בבית המדרש כולו”.

הצבת שאלות רטוריות היא רק אחת התחבולות שבמאגרו הספרותי של המספר העממי, כדי לשתף את הקורא בקידום הסיפור וכדי להעצים בו את המתח הציפייה להמשכו. ומיד אחריה הוא מפעיל תחבולה נוספת והיא הזריעה של רמזים ביחס להמשך הסיפור. הרמז הראשון הוטמן בקטע המתאר את הנער: “מוחו של הנער היה מגושם ואטום, עד כי אי-אפשר היה ללמדו אמירת ברכה, כל שכן קריאת-שמע או תפילת ‘מודה אני’. שמא סבורים אתם שתפס מהי עבירה, כגון האיסור לקרוע נייר בשבת, או לטלטל צרור-אבן?”.

“המספר” בחר ביודעין להדגים באמצעות שתי עבירות זניחות אלה, קריעת נייר וטלטול אבן בשבת, מעשים שנער יהודי, שהוא “שייגעץ” שובב מהכפר, עלול להיכשל בהן. הדוגמאות האלה אמורות להכין את הקורא לקראת העובדה המפתיעה שתתברר לו בהמשך: לא נייר קרע הנער בבית-המדרש של הבעש“ט וגם לא צרור-אבן טלטל בהגיעו לשם, אלא חליל הסתיר בכיסו שבאמצעותו יבצע עבירה חמורה יותר מאלה הנסלחות שהודגמו קודם – קטיעת תפילתו של הבעש”ט בשלב המכריע ביותר ביום הכיפורים, קרוב לסיום תפילת נעילה בתקיעה בשופר.

דוגמא נוספת לזריעת רמז מטעה ביחס להמשך הסיפור נמסרת מיד אחרי זה. כבר בתפילת ערב יום-הכיפורים שרוי האב במתח ובחשש מהאפשרות שבנו יתנהג שלא כשורה במהלך התפילה: “הנער הכפרי עמד בין נרות-השעווה ובין הטליתות הצהובות המתנענעות אנה ואנה… הביט והשתאה. - - - שמעון החזיק כל הזמן את בנו על-ידו ולא גרע עין ממנו. פתאום נתפס לחשש, שמא יעלה בדעתו של הנער לכבות אחד הנרות, ובלב נשבר נתן קולו בבכי”. גם אפשרות זו, השלישית, שהאב מהרהר בה בתפילת מוסף למחרת נשללת עד מהרה: “והנה רואה שמעון כי בנו ממשמש בכיסו ורוצה להוציא משהו משם. אבא, אומר הוא, חליל יש לי, ורוצה אני לתקוע בו. תארו לכם את החרדה שחרד האב. הוא נושך את שפתיו ולוחש לו: אל תעשה זאת, אסור - - - הוא מחזיק בכיסו של הנער, ובחליל שבתוכו, כי הן אסור להוציאו, מחמת מוּקְצֶה”.

התיאור המדורג של המאבק בין האב ובין בנו נתמך על-ידי תיאור דרמטי מקביל של מאמצי הבעש“ט להביא את התפילה אל תכליתה. כבר בליל יום-הכיפורים היתה תפילת הבעש”ט טעונה במתח רב: “אותה שנה היתה שנת קטרוג גדול על היהודים, והבעל-שם-טוב נתעצם עד מאוד, וכפעם בפעם היה נותן קולו בשאגת ארי”. והמתח התגבר בתפילות יום המחרת: “למחרת בבוקר עבר הבעל-שם-טוב בעצמו לפני התיבה, והתפלל גם שחרית וגם מוסף. - - - והנה כבר שעת תפילת מנחה, ותפילת נעילה. שוב התייצב הבעל-שם-טוב והתחיל מתפלל בשברון לב, אך עדיין לא עלה בידו לפעול במרומים את אשר ביקש לפעול”.

בשלב הזה, קרוב לסיום תפילת נעילה וממש לפני התקיעה הגדולה בשופר, התגבר הנער על אביו וביצע את התקיעה בחליל: “או אז שולף הנער את החליל מכיסו ופותח בתקיעה: טו! טו! אימה נפלה על הקהל. משראו [המתפללים] את הנער מחזיק את החליל בפיו, מוכנים היו לשסע אותו כדג. אך הנה הפך פתאום הבעל-שם-טוב את פניו לעבר הקהל ורמז כי יניחו לנער, ושוב עמד להתפלל תפילת נעילה, ודומה – זאת הפעם אחרת לגמרי, מתוך שמחה בלב”.

בניגוד לנוסח הסיפור ב“אמונת צדיקים” שהביא את תגובת הבעש“ט בו-במקום, מיד אחרי שהנער תקע בחליל בבית-המדרש, דחה מי”ב, בעיבוד של הסיפור ביידיש, את תגובת הבעש"ט למיפגש שלו עם חסידיו אחרי סיום הצום. מספר עממי לא יחמיץ הזדמנות לתאר את ההווי החסידי המיוחד שנוצר במפגשים אלה: “עד מהרה סיימו תפילת מעריב, ולאחר קידוש לבנה, ולאחר שתקעו כלונסאות לסוכות, התכנסה החבריָה אל בית הבעל-שם, ורבי זאב קיציס ביקש, כמו תמיד, לשמוע מפיו פירושו של דבר. הבעל-שם העלה אש במקטרתו וסיפר על הקטרוג הגדול שנתעורר על היהודים ועל הצער הרב שנצטער במשך כל יום-הכיפורים, משראה כי אין בידו להסיר את השטנה ולהעלות את התפילות, ואולם אותו נער, שמימיו לא היה בבית-המדרש ואשר לא הבין מימיו פירושה של תיבה אחת בתפילה, אותו נער הוא שהיה מליץ-טוב… עומד הנהו בתוך הקהל ורואה כי משהו הומה כאן מסביבו, ואף הוא מבקש לעשות משהו, אלא שאינו יכול. ואז תקע בחליל שלו, ובאותה שעה היתה זו עבודת-הבורא שלו. ובזכות העבודה של נשמה פשוטה זו היתה שעת רצון בשמי מרום ונפתחו כל השערים, והתפילות באו לפני כיסא הכבוד, וליהודים נמחל הכל, ולא עוד אלא שניתנה להם שנה טובה ומבורכת וישועות ונחמות בכל תפוצות ישראל”.

אין ספק, שבאמצעות הפעלת המספר העממי הכניס מי“ב שינויים בסיפור ששיפרו מאוד את הגירסה הגולמית שנדפסה בקובץ “אמונת צדיקים”. גירסת מי”ב היא עשירה יותר ומעניינת יותר, ובה-בעת היא מותאמת מאוד רגשית לקהל דוברי היידיש בתחילת המאה הקודמת, שחיפשו בסיפור החסידי נחמה למצבם כיהודים בארצות הגויים ומענה לרגש האהבה שפיעם בהם כלפי דמותו האבהית אך גם הסמכותית של הבעש"ט.

גירסת הסיפור בעברית    🔗

הגירסה העברית והמאוחרת של “החליל”³, היא לא רק קצרה יותר בהשוואה לגירסה ביידיש, אלא גם עממית פחות ממנה. לתפקיד “המספר” בחר מי“ב בגירסה זו מספר יודע-כל מהימן ואובייקטיבי, מספר שהוא שונה לחלוטין מהמספר העממי, מספר-עֵד, שהפעיל בגירסה ביידיש, אך גם איננו דומה למספר היודע-כל שהופעל בקובץ “אמונת צדיקים”. המספר היודע-כל ב”אמונת צדיקים" סיפר את עלילת הסיפור מנקודת המבט של מתעד מעמד היסטורי בחייה של קהילת חסידים שפעלה בדורו, ואילו המספר יודע-כל של הגירסה העברית של מי“ב מספר על האירוע שהתרחש ביום הכיפורים בבית-המדרש של הבעש”ט מנקודת מבט פסיכולוגית של מתעמק מודרני בנפש האדם.

לא רק שהגירסה העברית של “החליל” מתרכזת בנער יותר מאשר בגיבורי הסיפור האחרים, אלא שהנער גם מתואר אחרת מכפי שתואר בקובץ “אמונת צדיקים” וגם בגירסה ביידיש של מי“ב. כעת הוא איננו עוד נער “אטום לב” כפי שהוצג בקובץ “אמונת צדיקים” וגם לא כנער “מגושם ואטום” כפי שהוצג בגירסה של מי”ב ביידיש, אלא מוגדר כנער רגיל שגדל בטבע של הכפר ונטמע בין בני גילו, בניהם של הכפריים האחרים: “והיה לאיש ההוא בן-יחיד והוא אטום-לב ולא אבתה נפשו בלימודים, וגם את האלפא-ביתא לא יכול לקרות, ויהי כבן שאר האיכרים בכפר ללא תורה. הוא היה משקה את הבהמות כמותם ורועה את הצאן ומכה בחליל כמוהם”. כלומר: הנער היה אמנם אטום-לב ללימודים, אך בכל התחומים המעשיים של החיים תיפקד ככל הנערים בני גילו בכפר.

בהתרכזות זו בנער מתמיד “המספר” בגירסה העברית גם כשהסיפור מועתק אל זירת בית-המדרש של הבעש"ט, אך לשם הגיוון הוא מתאר את המעמד שם מנקודת התצפית של הנער עצמו: “והנער הכפרי עמד כל היום בפינה אצל אביו וירא את שפתי האנשים לוחשות דברים לא-יבינם. והנה הם מביטים בכרכי-נייר, המלאים נקודות שחורות, ובוכים בוכים בלאט. ורגש עצום אחזהו, אשר לא ידע אותו מתמול שלשום, רגש מכאיב והוא שם כמו מחנק לצווארו”.

ואכן, בולטת בגירסה העברית הנטייה האפולוגטית של “המספר” במסירת התנהגותו של הנער בבית-המדרש ביום הקדוש: הנער לא ידע כי אחזקה בחליל אסורה ביום הזה ובוודאי שלא שיער שהתקיעה בחליל ביום הכיפורים היא מעשה אסור. מניעיו להשתמש בחליל במעמד שאליו הובא לראשונה על-ידי אביו היו טהורים לחלוטין, כי הרגיש צורך לבכות עם הבוכים באופן היחיד שידע: “בחצר-אלוהים של הטבע בהיותו רועה הצאן היה תוקע בחלילו שירי-מרחב - - - ובעומדו כה בעולם זר ופני האנשים מפיקים עצבת, חפץ לשפוך רוחו גם הוא, ויחפוץ לקחת החליל ולתקוע בו”. ולכן, ביצע בתום-לב את המעשה, אף שאביו אסר עליו באופן מפורש להימנע מעשותו: “בבוא הערב לנעילת שערים והם טרם נפתחו, לא יכול הנער להבליג על רגשותיו הסוערים עוד, ותחזק ידו מידי אביו ויוציא את חליל ויתנהו אל פיו ויריע בו בחוזקה”.

לעומת זאת צמצם מאוד “המספר” בגירסה העברית את הופעת הבעש“ט בעלילה. אחרי שהנער תקע בחליל, לא הפסיק הבעש”ט בתפילתו ולא הסביר למתפללים את מניעי הנער לתקוע בחליל בעיצומה של התפילה, אלא הסתפק בתגובה אילמת על האירוע: “וירם הבעל-שם טליתו מעליו ויורה בידו (לקהל המתפללים), כי יניחו לנער, ופניו שבו אליו”.

ובעוד שבגירסה ביידיש נהנה מאוד “המספר” לתאר את המעמד של התכנסות החסידים בצל קורתו של הבעש"ט כדי לשמוע את דברי ההסבר רבי המשמעות של רבם על האירוע בבית-המדרש, מעמיס “המספר” את המשימה הזו על עצמו בגירסה של הסיפור בעברית: “משא כבד הורם מעל הבריאה. קול החליל עלה לשמי-מרום ותהי שעת רצון פתאום, ולא יכול השטן לעמוד בו. נפתחו כל השערים, ותפילות העם העברי מהיום ומדאשתקד ומכל השנים באו כולן לפני כסא כבודו של האב הרחמן, השומע המית כל לב, ונשמעה המילה הרבה: סלחתי כדבריך! לכל עדת בית-ישראל היתה עתה הרווחה”.

מן ההסבר הזה של “המספר” בסיום הגירסה העברית של “החליל” משתמעת השקפתו לפיה ממחיש המעשה בנער מהכפר, שתקע בחליל ביום התפילה המכריע ביותר בשנה, את היחס המיוחד של אלוהים לעם העברי: אלוהים מזכה את העם העברי בהשגחתו המסתורית לאורך ההיסטוריה, ועל-ידי כך מבטיח את הישרדותו בה.

אך מבין השיטין של הסבר זה כבר מהדהד הספק של מחבר הסיפור, מי“ב, אם הבעש”ט בתפילתו ואם הנער שביטא את רגשותיו הסוערים באמצעות חלילו הם שפתחו את שערי השמים באותו יום-כיפורים לעם העברי. או במילים אחרות: בהסבר זה כבר נרמזת השקפתו הפחות נלהבת של מי"ב מתנועת החסידות כתנועה שתצליח לחדש את עלומיו של העם היהודי. תנועת החסידות אמנם מעניקה עדיין מענה תקופתי להזדקנותו של העם העברי, אך אין בכוחה לתרום להישרדות העם הזה מעבר לתקופת שגשוגה של התנועה בהווה.

ואמנם תחת מטריית המונחים האֶמוּניים (הבריאה, שמי-מרום, כסא הכבוד), הבליע מי“ב בסיום גירסת הסיפור “החליל” בעברית, רמז מהשקפתו המהפכנית-מרדנית המאוחרת ביחס להיסטוריה של העם היהודי וביחס לערכים של תרבותו, לפיה מוצפנים כוחות קמאיים במקורות הקדומים שהותירו הדורות – ובמיוחד באלה שנידחו ונגנזו כדי שקורותיו של העם היהודי יסופרו כהיסטוריה עקבית ואחדותית. אל המקורות האלה (שעליהם רמז ע"י השימוש בכינוי המקראי הקדום של עם ישראל: “העם העברי”), טען מי”ב, צריך לחזור, ומהם צריך להפיק את הכוחות המסוגלים להשיב לעם היהודי את נעוריו ולהבטיח את המשך הישרדותו בהיסטוריה.

הדיון המחקרי בסיפור “החליל”    🔗

מי"ב הקדיש שנים רבות מחייו לחקר האגדות של תנועת החסידות ולהפצתן בלקטים שפירסם בשלוש הלשונות שבהן כתב: העברית היידיש והגרמנית. מסירותו זו ניתנת להסבר הן ממניע אישי כצאצא של משפחה רבנים, שהנודע ברבניה היה הרב שמואל הלוי איש הורוביץ מניקלסבורג, והן מטעם רוחני, אחרי שזיהה בסיפורי החסידים שיקוף אותנטי לחדשנותה של החסידות כזרם חדש וחיוני ביהדות העונה למצוקתם של יהודי התקופה בהווה וגם יענה למצוקתם של היהודים בעתיד – זיהוי שהאמין בו בכל מאודו עד שלב מסויים.

לשמואל ורסס, מחשובי החוקרים של יצירת מי“ב, היו מספיק הוכחות משכנעות לקבוע את מועד השלב הזה. ועל ידי איסופן השקדני של הוכחות אלה קבע את מסקנתו, שבעשור הראשון של המאה העשרים התחולל שינוי ביחסו של ברדיצ’בסקי אל תנועת החסידות. ולכן תמוה בעיני מדוע לא הסתפק בהוכחות אלה, אלא הוסיף עליהן בספרו “סיפור ושורשו”⁴ גם את ההבדל באורכן של שתי הגרסאות שכתב מי”ב לסיפור “החליל”. וכך טען בהסתמכו על אורכן השונה: הגירסה המוקדמת של הסיפור ביידיש נכתבה על “דרך ההרחבה התיאורית, מפיו של מספר-חסידי”, ולכן היא משקפת את “תקופת קירבתו המוצהרת (של מי"ב) לעולם החסידות”, בעוד ש“התיאור נתכווץ וחזר לריכוזו” בגירסתו העברית, מאחר שגירסה זו כתב מי"ב “בימים שנוצר חיץ בין המחבר לחסידות בלבושיה המסורתיים” (שם, עמ' 115–114).

במקרה זה, העיבודים שעשה מי“ב לסיפור “החליל” בשתי השפות הם עדות ליכולתו המגוונת להתאים את הסיפור לקהלי קוראים שונים. מאחר שאת גירסת הסיפור ביידיש הועיד לציבור קוראים עממי, קהל שקרא בשקיקה לקטים על הבעש”ט ועל ממשיכיו בדורות הראשונים של החסידות, בחר להפעיל בו מספר עממי והרחיב את מידותיו של הסיפור כדי להכיל את כל התחבולות של הסיפור העממי. באמצעות הרחבה כזו הותיר לדורות בגירסה זו תיאור חיוני של התקופה שבה פעל הבעש“ט ותיאור מרגש על הבעש”ט במפגשיו עם חסידיו. לעומת זאת הועיד מי"ב את הגירסה העברית של “החליל” לקהל שהתעניין בסיפור החסידי כענף ספרותי חדש בהתפתחות הספרות העברית לדורותיה, ולכן פעל לריכוזו ולצמצומו⁵.

כלומר: לא ע“י ממדי העיבוד הספרותי השונה של הסיפור בשתי השפות ביטא מי”ב את השינוי ביחסו אל החסידות, אלא ע“י מאמר ביקורת בשם “הרחבה וצמצום⁶ שפירסם אחרי שהגיעה לידיו הדפסה חדשה של הקובץ “שבחי הבעש”ט”, שמהדיריה היללו אותו כ”הוצאה חדשה, שלמה ומתוקנת, לא יחסר כל בה“. החידוש של מי”ב במאמר הזה לא היה בתגובתו על יומרתה של מהדורה זו לטעון שהיא “שלמה ומתוקנת”, אלא בחשיפת מגרעותיו של הקובץ “שבחי הבעש”ט" עצמו⁷.

ואכן, במאמר הזה דן מי“ב באיכותם הספרותית הלא-אחידה של הסיפורים על הבעש”ט בלקט “שבחי הבעש”ט" וחשף את הסתירות ביניהם. כמו כן נימק בנימוקים ספרותיים את הסתייגותו מתנועת החסידות ומגיבוב הכתבים שהחלו להתפרסם בדורות המאוחרים שלה על מנהיגיה הראשונים – כתבים שחלקם היו בלתי מהימנים וחסרי ערך ספרותי. ולפיכך, יפה בעיני ההסבר שנתן עמנואל בִּן-גָרְיוֹן, בנו של מי“ב שהקדיש את חייו לקיום מורשתו הרוחנית של אביו, לתופעת “ההרחבה התיאורית” השונה בין הגירסאות שכתב מי”ב בשתי השפות לסיפור “החליל”: “הנוסח העברי – תמציתי, מועט המחזיק את המרובה. ואילו הנוסח האידי – דומה – נוסח ‘שבעל-פה’ במלוא משמעותו, נתון בתוך מסגרתו העדתית והתקופתית. נראה כי בסיפוריו וציוריו האידיים של מי”ב נשימת המְסַפֵּר היא ארוכה מאשר בסיפוריו העבריים.⁸

(2016)