א. ראשיתו של ביאליק 🔗
א 🔗
הימים ימי ה“פרדס” הראשון, העורך והמוציא לאור, בבית-הדפוס ש“פרדסי” הולך ונדפס שם, עומד לי על יד המכונה ומתבונן אל עמודי הגליון הנמצא תחת מכבש הדפוס. והנה נגש אלי המדפיס ומודיעני, שאיזה צעיר שואל עלי והוא יושב ומחכה לי בחדר-הכניסה.
נכנסתי לאותו החדר ובידי גליון-הגהה של ה“פרדס”, ולפנַי צעיר כבן שמנה-עשר שנה, ומראהו כמראה בחור ליטאי בעל פנים בריאים ועגולים, שאלתיו לחפצו.
הבחור ענה בשאלה: אם יש עוד מקום ב“פרדס” לאיזה דבר?
– מהו הדבר? – שאלתי.
– שיר אחד, לא גדול – ענני.
לשמע תשובתו הקצרה צחקתי בקרבי. וכי לא יכלתי לדעת מראש, שהבחור הזה רוצה לזַכות את “פרדסי” בפרי בת-יצירתו? בעל-נסיון כמוני כבר יודע ומכיר היטב, שאין לך צעיר מן “המשכילים” העברים הבאים מערי-המדינה לאודיסה, שאינו שר שירים “על לב ריקן”, וחזקה על “בחור כהלכה” כזה שאינו בא אף הוא, חלילה, בידים ריקות, כלומר: בלא צרור כתבים בידו, כדי להראות ל“חכמי אודיסה” את בכורי פרי-עטו, ודוקא בחרוזים.
“הנה זה בא משורר חדש, “חכם בחרוזים”, להוסיף על הראשונים!” – הרהרתי בלבי. ואל הבחור אמרתי:
– הַראֵני נא את שירך, ואם טוב הוא וראוי לדפוס אשתדל למצוא לו מקום ב“פרדס”.
באותה שעה אמנם כבר היו לי בתיק-המערכת די שירים בשביל הספר הראשון של ה“פרדס”: מלבד שירים מקוריים מאת סופרים בעלי-שם כיהל“ל, ד”ר קאַמינֶר וסירקין, וגם מתורגמים משירי הינה ופרוג מאת סופרים שלא נודעו לי בשֵם כלל, – עוד עלתה בידי, בהשתדלות מרובה, להוציא שני שירים גם מידו של “הארי שבחבורה”, הוא י“ל גורדון. אמת, אחד משני השירים הללו (“סוד העבור”) עורר תמיהה רבה גם בי וגם בחברַי הסופרים, שהראיתיו להם בכתב, מפני שהיה קשה לנו להאמין שאין בשיר זה של גדול המשוררים בדורו שום “סוד” כמוס וכל עיקרו אינו אלא מהתלה קלה, שהעוקץ שלה נעוץ בפשיטות יתרה ב”לשון נופל על לשון“; ודוקא בשיר השני (“הבת השובבה”) צפון היה איזה “סוד”, שנתגלה לי רק לאחר זמן (שאותו השיר כתוב בדרך פרד"ס, וחוץ מן הפשט הפשוט הריהו בא לרמז ולדרוש בגנות סודות החיים הפרטיים של אנשים ידועים), ואלמלי נודע לי רז זה בעוד מועד לא הייתי, כמובן, מוציא בשום פנים את “הבת השובבה” של יל”ג לאור עולם…
איך שהוא, חלק השירים של ה“פרדס” כבר היה “מלא וגדוש”, ובכל אופן לא יכלה אז לעלות על דעתי, שאותו הבחור ה“מגושם” קצת, היושב לפנַי ונועץ עיניו בי, יצטרף אף הוא למנין המשוררים הנכנסים ל“פרדס”.
הבחור הושיט לי את שירו, הכתוב על גליון קטן, מבלי הַגד לי כלל, שהשיר הזה היה כבר, לפי שנודע לי אחר-כך, לנגד עיני הסופרים הממפורסמים לילנבלום ו“אחד העם” ושניהם מצאו בו טעם לשבח.
– שירך יכָנס ל“פרדס” – אמרתי לבעל השיר, לאחר שקראתי את שירו אחת ושתים – פניו נהרו.
אותו השיר הוא “אל הצפור”, שנכתב, לפי המועד הרשום בסופו בניסן תרנ“א ונדפס ב”פרדס" הראשון בשנת תרנ"ב, ושֵם אותו בחור בעל השיר הוא – חיים נחמן ביאליק.
ב 🔗
שאלתי את בעל “אל הצפור” אם כתב עוד שירים מלבד אותו השיר שהביא אלי.
– כן, כתבתי מעט – ענני במורך – מחברת קטנה של שירים נמצאה אצלי בכתובים.
בקשתי מאתו שיבוא לביתי ויביא גם את יתר שיריו. ובאחד הימים הקרובים בא לבית ומחברתו בידו. וזוכרני, שהשתוממתי מאד בשעה שעיינתי במחברת השירים, שהביא הצעיר ביאליק: בקשתי ולא מצאתי בהם אף אחד, שיהא דומה בסגנונו ובערכו הפיוטי לשיר “אל הצפור” ושיהא ראוי לבוא בדפוס. אמנם נמצאו שם לפעמים בטויים וחרוזים נאים, ויש שהצהירו לעיני גם שורות שלֵמות יפות ל“מתחיל”, אבל בכלל עשו עלי כל שירי המחברת רושם של פרי בוסר ולא יכלתי להכיר בהם אותם הסמנים הטובים שמבטיחים הרבה לעתיד.
אחר-כך היה ביאליק בא אל ביתי לעתים קרובות מאד. על-פי-רוב לא מצא אותי בביתי, כי האדון “העורך והמו”ל" שהיה לו “פרדס”, לא על פרדסו היתה פרנסתו: עסוק הייתי, כנהוג, במלאכת “הוראה לשעות” והולך להפיץ אור תורה בבתי ישראל, לפעמים עד שעה מאוחרת בלילה; וכשאמרו לו לביאליק שבעל “הפרדס” ישוב הביתה בעוד שתי שעות או יותר לא נתפעל כלל – מה בכך? ברוך-השם, עתותיו בידו, ברשות בעלת-הבית יֵשב לו וימתין. וכך היה יושב וממתין עד בוש באחת הפנות בחדר-האוכל הצר אצל התנור החם (הדבר היה בימי-החורף) והוא לבוש פַרוה חמה, שאינו פושטה כל אותו הזמן. ובבואי הביתה היו מבשרים אותי בפרוזדור כפעם בפעם, שאותו “הצעיר בעל הפַרוה” (“דער עונגערמאן מיט’ן טולופ” – בשם זה היה מכונה בביתי) מחכה לי בחדר זה כמה זמן. נכנסתי ומצאתיו יושב במקומו הקבוע ומחכה לי, כדרכו. ואני, כנהוג, עושה את שלי ומציע לפניו בכל פעם לפשוט את בגדו העליון ולשתות כוס חמים, והוא משיב את תשובתו הרגילה ולא נפרד מפַּרוָתו אפילו לרגע אחד – אפשר מפני רגש של בַישנות, שהרי יש בזה, בפשיטות הבגד העליון, משום מעשה “אורח חשוב”, ואפשר שהדבר היה תלוי בטיב יתר הבגדים שאותה הפַרוה היתה מכסה עליהם… וכך היה הבחור יושב לו לאחר בואי עוד זמן לא מעט, ובכל אותו הזמן היו דבריו מועטים, כמעט רק תשובות קצרות ומצומצמות על שאלותי.
יודעים אנו את ביאליק שלאחר-כך, זה איש-הרוח ובעל מזג מתלהב, אשר רוחו כמעין המתגבר ופיו לפרקים כנחל נובע; אבל אותו העֶלם סִמני רשלנות-הרוח נִכרו בו והיה מצטיין בשתקנות מפליאה. אפשר שלא הרהיב עז בנפשו להיות מרבה דברים בשעה שידע לפני מי הוא יושב, לפני “עורך ומו”ל בישראל"… ואני שאינני בטבעי “איש דברים” מעולם, הייתי משתדל בכל זאת, עד כמה שאפשר לי, להעיר ולעורר קצת את הבחור, הבוחר בשתיקה יפה יותר מדאי, לתת לו פתחון-פה ולדובב שפתיו, ולא אוכל להתהלל שהצלחתי אז להציל מפיו הרבה דברים.
ג 🔗
מה טיבו של בחור זה, מאין בא לאודיסה ולאָן הוא הולך ומגמת פניו מה היא?
קצת מתוך דבריו המועטים ותשובותיו המצומצמות בשעת השיחות המקוטעות שהיו אז בינינו, והרבה יותר מתוך הדברים שסִפרו לי אחרים והוא בעצמו לאחר זמן, – נודע לי, שהצעיר חיים-נחמן ביאליק בא אמנם לעירנו מליטא, מישיבת וולוזין המפורסמת, אבל לא ליטאי הוא אלא ווהליני. באחד הכפרים בפלך ווהלין, סמוך לזיטומיר, נולד, ושם עברו עליו חמש שנות חייו הראשונות, בהיותו שכן קרוב אל הטבע ונועם-זיוו. אחר-כך התישבו הוריו באחד מפרברי זיטומיר, וכשמת עליו אביו, לאחר שנתים, עבר היתום לפרבר שני באותה העיר לדור בביתו של אבי-אביו ר' יעקב-משה, זקן חסיד יודע תורה וירא-שמים, קפדן וזורק מרה בכל שעה בנכדו “השובב”.
ונער שובב זה, שהיה מפורסם בכל הפרבר במעשי שובבותו, היה יחד עם זה קורא ושונה הרבה. לומד בהתמדה רבה גפ“ת ומעיין לפרקים גם בספרי מחקר, דרוש וקבלה, ספרי חסידות ומוסר, חוטף ובולע מכל הבא בידו. כשהיה ל”בר מצוה" יצא מרשות רבותיו ללמוד יחידי בבית-המדרש שבאותו הפרבר, אחר-כך היה עוסק בתורה כמה שעות ביום יחד עם הדיין הצעיר בתור תלמיד-חבר, וכמעט שהגיע בעצמו להוראה. אולם בימים ההם “הציץ ונפגע” קצת. התחיל קורא בעיון ובחשק נמרץ בספרים חיצוניים, ספרי-השכלה, שנזדמנו לידו – ולאט לאט צמחה נתחזקה בקרבו משאת-נפש כבירה לצאת לברלין על-מנת ללמוד שם תורה וחכמה בסימנריון של הילדסהימר. וכדי להכנס ל“טרקלין” זה גמר להתקין עצמו ב“פרוזדור”, בוולוזין, כי איזה “עוף” הוליך את הקול, ששָם בישיבה הגדולה בחורים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, כתרי תורה וחכמה, והנהין מזיו שתיהן כאחת.
בתחלת שנת תר“ן בא הבחור בן ט”ז שנה “במקלו ותרמילו” לישיבת וולוזין ולא מצא שם, כמובן, את המבוקש אפילו למלאות חצי תאותו, ובהשפעת הסביבה היה ל“מתמיד” הוגה בתורה יומם ולילה. במקצת הצליח אחר-כך ללמוד בוולוזין גם מעט רוסית, והספר הראשון בלשון זו שנזדמן לידו היה “שירי פרוג”, שהתענג בו על כל שורה ושורה, אחרי שעלתה לו בקושי גדול לרדת עד סוף כוונת המלים והמבטאים.
בינתים נסה את כחו לכתוב אף הוא בעצמו שירים ומליצות בעברית, שהיה מראה אותם לחבריו, וכלם נמנו וגמרו ש“הווהליני” הוא “בעל לשון ומליץ מצוין”. ובשעה שנוסדה בתוך בחירי הבחורים של הישיבה אגודת-סתרים לאומית וחובבת-ציון בשם “נצח ישראל”, שהיתה דומה במקצת לאגודת “בני משה” מיסודו של אחד-העם, וראשי המיַסדים רצו לפרסם ברבים את טיבה ועיקרי תעודתה, – נתנו עיניהם בו, בחבֵרם ה“זיטומירי” בעל “עט סופר מהיר”, וזה לא סרב לחבריו וערך מאמר “לרעיון הישוב” מתוך השקפת “נצח ישראל”. ששלח על ידי ראשי האגודה ל“המליץ” ונדפס שם באחד הגליונות בחתימת “ח. נ. ב.” –
ובאותו הזמן נולדה בלב חבריו מחשבה טובה: לקבוץ על-יד סכום מסוים, עד עשרים וחמשה רו"כ במזומנים, כדי להוציא לאור ולפרסם ברבים מחברת שירים של חבֵרם המשורר, אבל הדבר לא עלה בידם ונשאר מרחף בעולם המחשבות הטובות.
סוף-סוף נתיאש ביאליק מוולוזין, שלא נתנה לו את חפצו, ורוחו נשאתהו לצאת משם לאודיסה, זו העיר “המלאה חכמים וסופרים”, ביחוד עיר-מושבו של “אחד-העם”, שכבר היה אז בעיניו בתור אדם המעלה “המיוחד שבעם”, “אריאל האמת ואיתן הרוח”. מורה מסלה חדשה לנבוכים בדרכי “רעיון הישוב”, ויחד עם זה בעל סגנון מצוי, והיה שותה בצמא את כל דבריו שבאו בדפוס ב“המליץ”. לשם קמוץ בהוצאות הדרך נסע מוולוזין לאודיסה לא במסלת-הברזל אלא בעגלה ובאניה, אבל טעה קצת “בחשבון”, כי הנסיעה הזאת ארכה כשבועים ובכל אותם הימים היתה הקיבה תובעת מזונות וכיסו הדל נתרוקן כלו. ובסוף הקיץ של שנת תרנ"א בא למחוז-חפצו החדש בידים ריקות ובנפש מלאה “חזון ומשא”…
בַישן היה הבחור מטבעו, “נחבא אל הכלים” מרוב ענוָתו, ולא בא לדפוק בעיר-מושבו החדשה על דלתי “החכמים הסופרים”, כדרכם בקדש של רוב “פרחי המשכילים”. בימים הראשונים לבואו נתקרב אל הרב המנוח אבלסון (שהיה נודע באודיסה בשם “הרב מטוֹרוב”) אביו של חברו בישיבת וולוזין, ובביתו מצא לו דירת-ארעי חנם. אחרי-כן עבר לפרבר-העיר “פֶּרֶסיפּ”, שנמצא לו שם. בהשתדלותו של הרב, שעור של ארבע שעות-למוד ביום בשכר עשרה רו“כ לחודש, סכום שהספיק לו להתפרנס בדוחק. גם המציא לו הרב מורה חנם ללשון אשכנזית – שהיתה דרושה לו לשֵם מטרתו הישנה, שהחזיק בה עדיין – הוא האגרונום קיזרמאן, שהיה אחר-כך אחד מחברי “הועד הפול לחובבי-ציון” ביפו. ומורהו זה השתדל להעניק לתלמידו “העִלוי” ביד מלאה ורחבה את תורת הלשון בכל פרטיה ודקדוקיה, גם למדהו להבין “מפורש ושום שכל” בספר “נתן החכם” של לֶסינג. ובעת ההיא קרא בעצמו את הספר “החטא וענשו” של דוסטויֶבסקי וגם את דון קישוט” בתרגום רוּסי, ושני הספרים האלה עשו עליו רושם כביר מאד: בשעה שהיה קורא את “החטא והעונש” היו כל אבריו רועדים וכֻלו כמו אחוז-קדחת; תחת זה בשעת קריאת “דון-קישוט” היה כל גופו מתפתל מרב צחוק, כדרכו של ביאליק, גם לאחר שהיה לבעל שם גדול, לצחק לפעמים, בשעת הזדמנות, צחוק מלא “בכל עצמותיו”. ולא ידע אותו הבחור הקורא הוָתיק ולא עלה אז על לבו, שספר “דון-קישוט” זה עתיד להכנס לאוצר ספרותנו העברית בתרגומו הקלַסי, שיעמוד למופת לדורות…
ו“הרב מטוּרוֹב”, שהיה קרוב אל המשכילים ממחנה חובבי-ציון, הציג לפני רמ“ל לילנבלום את הבחור עם שירו “אל הצפור”. אלמלי היה שיר זה מחוסר טנדֶנציה בולטת אפשר שמל”ל לא היה שם אליו לב ביותר, אבל ריח “חבת-ציון” הנודף מתוך השיר הגדיל את חִנו בעיניו והוא מִהר למסור על יד מחברו הצעיר פתקא ל“אחד-העם” בבקשה מצדו שישתדל זה להכניס את השיר של הצעיר המכ“ז ל”פרדס".
בלב דופק בא הבחור אל “אחד-העם”, שהיה שמו נערץ וכמעט נקדש בעיניו, ומסר לידו את הפתקא של מל“ל יחד עם השיר, שהשאירו אצלו, לבקשת אחד העם, ליום אחד. וכשעמד ביום המחרת שוב לפני א”ה לשמוע את גזר-דינו, הגיד לו זה שהוא מוצא את השיר לטוב וראוי לדפוס, אבל הדבר תלוי ביד העורך של ה“פרדס”. וייעצהו לפנות אלי בדבר הזה. והבחור הבַישן לא נועז להשאר יותר בביתו של א"ה כד לשמוע עוד איזו דברים מפי האדם הגדול, שאליו נשא את נפשו מרחוק; דַיוֹ שזָכה לעמוד במחיצתו פנים אל פנים כמה רגעים ולדבר עמו דברים אחדים פה אל פה ממש. ומיד יצא ולבו מתרונן מרב שמחה: הן מפיו של “אחד-העם” בכבודו ובעצמו שמעו אזניו, שהשיר מעשה ידיו טוב הוא וראוי לדפוס – ומי ידמה לו?
ולאחר זה הביא את השיר אלי. ומאז היה מבָאֵי-ביתי, כמסֻפר. ויש שהיה מאחר לשבת אצלי עד לאחר נעילת השערים. ובחצי הלילה הוטל עליו ללכת רגלי בפיק-ברכים ובחרדת אימה גדולה למרחקי הפרבר פֶּרֶסיפ מקום דירתו. בכל פעם גמר בלבו שלא יוסיף עוד להעמיד את נפשו בסכנת דרך רחוקה זו בשעת-לילה מאוחרת – ולא עמד בהחלטתו הגמורה ולא חדל לבוא אל ביתי כפעם בפעם, והיה יושב לו כדרכו על מקומו סמוך להתנור, עטוף בפרוָתו, ומתעכב כאן, בשיחה מועטת ובשתיקה מרובה, לפעמים עד חצות הלילה.
ד 🔗
ופתאם – הבחור איננו.
– זה כמה שלא בא אלינו “הצעיר בעל הפַרוה” – כך אמרו לי פעם בביתי. ואני נזכרתי שאמנם עברו כמה ימים והעֶלם לא בא. הלא דבר הוא. שאלתי על אדותיו, ואיש לא ידע פשר דבר. אחר-כך נודע לי, שיצא מאודיסה יום אחד או שנים לפני חג הפורים. לא בדרך חדשה לברלין משאת-נפשו אלא בחזרה למקומו הישן לזיטומיר.
מפני מה מִהר בעל “אל הצפור” לחזור אל קנו? כמה טעמים היו בדבר: שמועה רעה הגיעה אליו מזיטומיר, שאביו-זקנו, שבביתו נתגדל, שוכב על ערש-דוי ומחלתו אנושה; חוץ לזה, נסגרה באותו הזמן הישיבה הוולוזינית, ובזיטומיר היו כל קרוביו חושבים שהוא עדיין יושב בישיבה ועוסק בתורה, ועכשו אם לא ישוב לביתו הרי סודו עתיד להגלות. ואפשר שהטעם העקרי היה שכבר “כשל כח הסבל” ונלאה לשאת באודיסה חרפת רעב, כי סכום הכסף שהיה מרויח לחודש ירד עד למחצה, ועוד פחות מזה, ולא עמד לו להצילו מחמת המציק. הוא הרעב ללחם, לא בדרך מליצה אלא במשמעו הפשוט והנורא.
בינתים יצא, באביב שנת תרנ“ב, ה”פרדס" הראשון, ורבים מן הקוראים המובהקים וגם הסופרים פנו אלי בשאלה, מי הוא זה ח. נ. ביאליק בעל “אל הצפור” ומקום מושבו היכן הוא. כי משך עליו שיר זה את עינם וראו בו סמן ברכה מרובה.
כך זכה המשורר הצעיר להיות נִּכָּר לטוב בראשית צעדו “על מפתן היכל הספרות”.
ובעל השיר בעצמו, לאחר שבא לידו ספר ה“פרדס” וראה את השנוים הקלים שהרשה לו העורך לעשות בשירו, לא הקפיד על זה כדרך “העִלוּיים בעלי-הכשרונות”, שיש בהם הרבה ממדת קפדנות וטרחנות בראשית דרכם, אלא העירני בענוה יתרה, כי בהחליפי, למשל, את הפעל “יפיפיתי” (בנוסח המשורר היה כתוב “אזכרה ימים כהם יפיפיתי”) בפעל “פרחתי”, לא שמתי לב כי מחַסר אני בזה את שווי ההברות ואבד המשקל, והיה לי לתקן גם את המלה שלפניה ולכתוב “כמהם” במקום “כהם”. ובאמת הכניס המשורר את שירו “אל הצפור” לתוך קובץ שיריו בנוסח מתוקן זה (“כמֹהם פרחתי”).
ומדת עַנותו של המשורר לא סרה ממנו גם אחר-כך. וכאשר שלח לי, על פי בקשתי, שלשה שירים בשביל הספר השני של ה“פרדס”, ואני כתבתי לו שהשירים לא מצאו חן בעיני ולפי דעתי שלשתם אינם ראוים להכנס ל“פרדס”, – לא מצא את עצמו נעלב ולא התרעם כלל על “האדון העורך” ומדת-דינו הקשה, אלא קבל עליו את הדין ולא אֵחר לשלוח שירים אחרים במקום הנפסלים, בצרוף מכתב-בקשה: “השירים האלה אשלח לך על מנת שתענני תיכף אם יקֻבלו או לא; כי מטבעי אינני מתון ותוחלת ממושכה תציק לי מאד, וקׂצר רוחי יניאני תמיד משלח את מוצא עטי אל אחד המו”לים. ענני “הן” או “לאו” וידעתי, ונח לבי".
אחד מן השירים הללו, שנדפס ב“פרדס” השני, הוא “אל האגדה”. שמדבר בו המשורר נכבדות ורמות בשבח האוצר היקר של “אגדות נחמדות וקדומות” שבהן “נפשו תמצא תנחומות”, – אותו האוצר שהוא, בעל השיר, עתיד להקדיש כמה שנים ביחד עם עורך ה“פרדס” לעבודת כִּנוּס ניצוצותיו, המפוזרים בגנזי ספרותנו העתיקה, לתוך קובץ “ספר האגדה”.
ובשעה ששלח ל“פרדס” השני את השיר “אל האריה המת” (קינה על מות יהודה ליב גורדון) כתב (במכתבו מחשוון תרנ"ג) לאמר: “זה כמה אשר קבלתי מכתבך הגלוי אשר בו בקשתני לספד לגרדון ז”ל כנוח עלי הרוח. אנכי לא עניתיך כי חכיתי לראות אולי יקדמני אחר הטוב ממני; הן לספד לגרדון כראוי לא מילתא זוטרתא היא. את פושקין הספיד לערמאנטאוו – ומי יספד לגרדון? אולם אחרי ראותי את כל הקינות אשר קוננו עליו אלה הנדחקים מעצמם אל היכל השירה ואמרתי: לוּ ראה יל“ג ז”ל מי ואיך יספדוהו – ושב למות. אשלח את קינתי אשר קוננתי אני אליך. ואתה אדוני איעצך בקראך את קינתי וזכרת את יתר הקינות, אשר בלי ספק קראת בהצפירה וגם בהמליץ, ומצאה קינתי כרגע חן בעיניך".
ביתר בטחון במדת כחו והכרת ערך כשרונו כתב המשורר הצעיר בשלחו לידי את השיר השלישי (“אלילי הנעורים”) שנכנס אף הוא ל“פרדס” השני: “הנה לפניך עוד פרח אחד מפרחי שירתי, קחהו ושתלהו באחת הערוגות אשר בפרדסך לענג וליהנות בו בני-אדם. והשיר הזה אשר הנני שולח אליך בזה הוא נחמד ועמֹק כאחד, ומובטחני שבׂשם כזה היה יהיה לתפארת לפרדסך, כי לדעתי, שיר כזה גם בשפה אירופית לא ינחל קלון – אדרבה!”
אבל רגשי אמונה עזה כזו בכח כשרונו הפיוטי תקפו את ביאליק רק לעתים רחוקות מאד. “יש רגעים כאלה שאני בעצמי יודע בהם מדת כשרוני ושעור קומתו ואין ביד שום מבקר להגדילו ולהקטינו” – כך כתב אלי לאחר שנה בנוגע לבקרת חריפה מאד של אחד הסופרים ב“וואסחאד”, אשר מתח על שירו, שנדפס בירחון “ממזרח וממערב”, דין קשה באופן מגונה. ולא נתקררה דעתו של אותו המבקר, כביכול, עד שהכריז את גזר-דינו בקול עז: “לא. אדוני ביאליק, ליהוי ידוע לך שאין אתה משורר כלל וכלל!” וכנראה כתב ביאליק מה שכתב בדבר שירו “אלילי הנעורים” באחד מן הרגעים האלה שהוא עצמו “יודע בהם מדת כשרונו ושעור קומתו” ומכיר את כחו הגדול וידו החזקה בשירה.
ראוי להעיר בזה, ששלשת השירים שנדפסו ב“פרדס” השני, ואפילו אותו השיר שהיה בעיניו בשעת יצירתו “נחמד ועמֹק כאחד”, – כלם נפסלו אחר-כך מאת המשורר מלהכניסם לקובץ השירים שלו1.
ה 🔗
עד כמה מעטים היו אצל המשורר הצעיר אותם הרגעים הטובים שבהם הכיר וידע את “מדת כשרונו ושעור קומתו” – נאמנה מאד עדותן של כמה אגרות שכתב אלי בימים ההם. דעתו לא היתה נוחה אז בכלל מהשירה העברית של אותו הזמן, ובמכתבו מראשית שנת תרנ"ה הוא מוציא עליה משפט קשה: "מה דעתך על החרזנות אשר פרצה וגברה בעת הזאת בשירה העברית? אין כשרון ואין רעיון חדש, ואין ידיעת הלשון. אין ניצוץ אלוה, אבל יש כאן אחיזת-עינים ושארלטיניזם אשר קמו לצחק לפנינו בדמות המשקל הקלוקל וחרוזי-השוא אשר בדו להם מלבם בעת הזאת. רוח של עמעום והרהורים בטלים, רוח ריקנית והבלי-שוא הפורחים באוירו של לב נעור וריק שורה על כל פרי עטם וכו' ". ומדת-הדין הזאת הוא מותח בלי חמלה במכתב אחר גם על מעשי ידי עצמו: “והנני מגלה לך כי קצה נפשי בכל שירַי אשר כתבתי עד הנה, – כי כל אלה הם “קטנות” ואין עדותם עדות על כשרון המשורר. שירים קטנים כאלה וכאלה יכתב על איש בימי חיי הבלו, ואף כי שירי בכי והתאוננות. הבכי וההתאוננות היו למחלה עוברת מהלכת במחנה משוררינו, והדמעות דמעות עכורות ודלוחות מזוגות במים הרבה. “הבכיָנות” – הסימן היותר מובהק לקטנות הרוח ולחסרון הכשרון בעתים הללו”.
על רפיון אמונתו בכח עצמו מעידים עוד באופן בולט הדברים הקצרים במכתב שלאחר זה: “להשלח שלחתי שירים וקבלתי שכרם למפרע 10 קאפ. השורה. אך יודע אני בעצמי כי לא ימשכו ימי עבודתי בהשלח מחוסר הכנה וכשרון וסוף-סוף תקיא אותי ארך הסופרים מגבולה”.
ובין כה עבר הצעיר ביאליק במסע מהיר כל אותן התַחנות הידועות בדרכי החיים של צעירי ישראל מבני מינו: נשא אשה וסמוך היה זמן מועט על שלחן חותנו, אחר-כך פסק המָן וכספו המעט אבד בענינים רעים, הכל כנהוג. והנה הוא כותב אלי במכתבו מראשית שנת 1897: “עתה הגיע לי “הרגע המכריע” המקפיא כל דמי ועושני לנציב קרח. עתה ידעתי מה חדל אני – – – אולי יקרה לפניך ה' בעירך בין מיודעיך לשמוע ולדעת כי יש מקום פנוי לבוכהאלטער – הודיעני זאת והודעתיך פרטים מכשרוני במקצוע זה. ובכל זאת אל תירא ידידי פן אשלח יד בנפשי. אדרבה ואדרבה! חפץ חיים אנכי ואוהב ימים לראות טוב בכל שפל ידים וביש גדא. ואני חושב – שמע והתפלא – לסדר לדפוס חוברת שירים ממיטב שירַי הישנים והחדשים. כי ב”ה שעתי פנויה כיום ויכולני לפנות לבי לבטלה כנפשי שבעה. הודיעני אם טוב הדבר בעיניך – – – ובכלל הודיעני אם ראוים שירַי להעשות אגודה אחת ואם ימצאו קונים“. ובמכתב שלאחריו הוא מודיעני: “קובץ השירים אשר אני אומר לתת בדפוס מונח אצלי עתה ערוך ומסודר. חצי הקובץ שירים ישנים שכבר נדפסו, ומחציתו חדשים הטובים מן הראשונים. לעת-עתה פניתי במכתב אל בן-אביגדור והצעתי לפניו לקנותו מידי – – – נ. מזיטומיר חפץ גם-כן לקבל על עצמו הוצאת הקובץ במחצית הרֶוַח העתיד לבוא בלבד ובלבד שאשתתף עמו בסך 25 רו”כ על הוצאות הדפוס”. והריהו שוקל בדעתו ושואל בעצתי, עצת מומחה, אם יש לקוות שמחצית הרֶוח העתיד לבוא תעלה יותר מאותו השכר שאומר בן-אביגדור לשלם במזומנים…
על עצתי לפנות לבעלי “אחיאסף” ולהציע לפניהם, ש“אחיאסף” יקבל על עצמו את הוצאת הקובץ שלו, השיבני מיד: “אם מוצא אתה לאפשרות שיקבלו בני אחיאסף ע”ע את הוצאת שירי הַציע לפני “אחד-העם”2, אך מסופקני אם יסכים לזה: האחת, אחיאסף החדש אינו מתעסק בשירים, והשנית, כמעט מחצית השירים אין להם ענין כלל להפרוגרמה של אחיאסף החדש שכל עסקו אינו אלא עם הספרות הלאֻמית, ובין שירַי רבים כאלה שעליהם אמר “אחד-העם” בהשלח: “השתפכות הנפש ושירי אהבה נמצא למדי ביתר הספרֻיות”. אף על פי כן – נַס נא“. ותוך כדי דבור הוא מוסיף: “ובלחישה אומַר לך שלא אצטער הרבה אם לא ימָצא לי לעת-עתה מו”ל על שירי, כי לעת-עתה עוד דלה החוברת מהיות הגונה ויפה. יעברו עוד ימים, ולולא מעט הכסף שאני מקוה מהם והנחוץ לי מאד – כי אז לא עלתה על דעתי כלל להדפיסה”. ולאחר ירח ימים הוא מודיעני, שכבר שלח ל“אחד-העם” את המחברת ומביע את חששו, שלא תמצא חן בעיני אחד-העם, ומבקשני שאשתדל לראותה אצלו ולדבר עליו טובות. ואח"כ במכתב אחר הוא חוזר ומבקש: “הודיעני מיד מה עלתה למחברתי המונחת אצל אחד-העם, וביחוד הודיעני בפרוטרוט את דעתך על-דבר הקובץ אם לא ילבין את פני ואם ראוי לו שיבא בעולם”.
הפקפוקים הללו בדבר ערכו של קובץ-שיריו לא נתנו לו, כנראה, מנוחה והוא חוזר ושואל בכמה מכתבים את דעתי על אותה המחברת ששלח לאחד-העם, אם כשרה היא וראויה לדפוס, ולאחר ימים הוא מגלה לי שוב אותו הסוד שכבר פעם “אמר לי בלחישה”: “לולא תקותי להמשכרת המעטה אשר תוכל להמציא לי המחברת, והנחוצה לי מאד מאד מאד, אזי לא הסכמתי להדפסה”.
ו 🔗
ו“מדת כשרונו ושעור קומתו” של המשור הצעיר הלכו בין כה הלוך וגדל, הלוך ורב באופן מצוין ומפליא. ל“פרדס” השלישי נתן לי שני שירים משובחים “על סף בית המדרש” ו“אגרת קטנה”. אולם פקפוקיו בדבר כשרונו לא חדלו בקרבו, ואלה דבריו אלי עם “האגרת הקטנה”: “בעיני מצא השיר הזה חן בתכנו, בשפתו ובמתכנתו החדשה לנו אשר לא עשו כן חרזנינו בלהטיהם, אך אתה לא תשית לב לדעתי ולא תשא פני והודעתני כאשר עם לבך על אדות כשרוני – אם יש בי כשרון – בכלל”.
ובשביל “האביב” (מאסף לבני הנעורים שערכתי לדפוס באותו הזמן) שלח לי את השיר “פעמי האביב”, שכבר נמצאו בו טובי הסממנים של השירה הביאליקאית, ועוד שיר נחמד ונעים “גמדי ליל”. וזה שכתב אלי בדבר השיר האחרון: “שיר גמדי ליל” השלוח לך בזה – נושאו אגדה מהלכת בין תינוקות של בית רבן ובין מוזרות בלבנה. המחזה המתואר בו ראיתי בעיני בילדותי בהיותי כבן ד' שנים. אנחנו דרנו אז בכפר יפה ושאנן לרגלי גבעה קטנה קרוב אל חׂרש מצל ובמקרה יצאתי יחידי בלֵיל לבנה החוצה ואראה את המראה הזה אשר הדביק לשוני לחכי כיום תמים ונאלמתי. מובן מאליו, שכל זה נדמה לי, אך הרושם נקבע בלבי”.
בינתיים נתגלגל המשורר ובא באביב שנת תרנ“ז לעיר רחוקה סוסנוביצי שבמדינת פולין – וביאליק “הסוחר” היה שם למורה ילדי ישראל. ובקול מבשר הוא הודיעני משם: “עתה אוכל לשמחך כי רָחַב לי מעט. אני מוצא פה משכורת בערך 50 רו”ב לחדש. ולולא צרכי החיים שהיו פה ביוקר שמחתי שמחה שלמה על הגאולה ועל התמורה, אף כי העבודה הזאת, ההוראה, היא עבודה זרה לרוחי. לכשתרבה משכרתי מעט אקח גם את אשתי הנה”. אבל במצבו הרוחני לא מצא במקום החדש “גאולה תמורה” לטובה, ובאחת מאגרותיו הוא קובל על כך: “זה ירחים שאיני כותב כלום. אוירא דסאס' ופרנסת ההוראה או המלמדות אינם משרין השכינה. אמת שאם יצא מעטי איזה טור הגון לפעמים כי אז התמלט דוקא מתוך עצבות ודכדוכה של נפש. אבל “ספירתי” דהאידנא מזהמת ומטַפשת. מ”זאב“ת ומ”כלב“ת – – – ומרכבתי אשר הוסר אופנה תתנהג בכבדות בבוץ הלזה מיום ליום אשר אין חליפות להם. אם גם יצא גץ מתחת פטיש הלב וניצוץ יתנצנץ – הריני גונזו לעתיד לבוא ואחשבנו לימים טובים מאלה כחס על האור”. ועוד במכתב אחר: “בקראי לפרקים במכ”ע העברים על דבר התחיה וההתעוררות בערי ישראל, אז גם אחרי נכוי 90% מן הידיעות המופרזות, ידאב לבי בראותי את עצמי זר, מרוחק ונדחה מכל אלה. בעיר הזאת, שאני עושה בה, אין כל זכר וסמן מכל זה, אין שומע, אין חפץ לשמוע ואין משים על לב. פרוטה, פרוטה – זה כל האדם. אין אלהים ואין אשמדי".
ואף-על-פי-כן גם בסביבה “המזוהמת” הזאת לא נסתלקה שכינתו ולא את כל “הניצוצות”, שהתנצנצו בנפש המשורר כנוח עליו הרוח, היה גונז לעתיד לבוא. “כותב אני – הוא מודיעני משם בקיץ שנת תרנ”ז – שיר גדול מעין פועמא. אם יצלח בידי לגמרו אהיה מאושר, אך מסֻפקני מאד. על כל פסיעה ארגיש את חוסר השכלתי וידיעתי ולמלאותן איני מספיק, וגם רפה רצון אנכי, כידוע לך".
לא אדע לאיזו פואימה הוא מתכוון בדבריו. אפשר שכוָנתו לשירו הגדול “המתמיד”, שהתחיל וגמר אותו בסוסנוביצי, ועליו הוא כותב לי בחורף תרנ"ח: “בהשלח ח' ג' יודפס שירי “המתמיד”. כראותך אותו תגיד לי את דעתך עליו. רבים בו מקומות רפים אבל יש גם טובים”.
את שמע “המתמיד” כבר שמעתי מפי עורך “השלח”. “אחד-העם”, שלא היה נוח להתפעל ואין זה דרכו להיות מן הפָזרנים בנוגע לתהלות ותשבחות, הגיד לא אחת בפני את שבחו של “המתמיד” עוד קודם שנדפס. ולאחר שקראתי את ראשית השיר בחברת “השלח”. מהרתי וברכתי את המשורר על ההנאה שהנאני בטורים היפים של שירו. על זה השיבני: “קבל בזה את תודתי הנאמנה על אותות החבה שאתה מראה בתתך את לבך עלי לפשפש במעשי ידי ולמצוא בהם סמני כשרון. ויהי רצון שיאמנו דבריך עלי. אולם שא לי אם אמר לך כי מפיך קויתי לשמוע לא “אמן חטופה” על שירי “המתמיד” כ”א דעה מחלטת, מה שהיית צריך לחכות עד בא סופו. “טורים יפים”, כמו שאמרת, יכולים להמצא גם בשיר גרוע ורע; העיקר, אם יש ערך ספרותי לשירי זה בכללו – טוב, ואם לא – לא יחפאו עליו גם יפי טוריו".
אולם כיון שבאתי לפרשת “המתמיד” כבר הגעתי עד קצה גבול מאמרי זה, שהרי לא אתי לספר אלא “ראשיתו של ביאליק”.
סיון, תרע"ו.
ב. ביאליק ויל"ג 🔗
(מתוך סדרת “מכתבים ממידד לאלדד”)
א 🔗
אחי אלדד! זמן מרובה עבר עלינו בשתיקה, שאינה יפה כלל. מי ומה גרם להפסקה גדולה כל-כך בחליפות-המכתבים שבינינו – לא אבוא הפעם ברדיפות וחקירות על זה. אם האשם כלו שלי או כלו שלך, או אפשר שנחלקהו לחצאין, כדין ממון המוטל בספק, ונמצא שאשמים אנו שנינו גם יחד – מה נפקא מניה? איך שהוא, קבל נא ברצון את תודתי החמה מקרב לב עמוק על זה, שסוף-סוף עלה לפניך זכרון אחיך מידד וקרעת את חותם השתיקה ופקדתני במכתב חביב, שהיה לי למשיב נפש ממש.
אולם צריך אני להודות לפניך על האמת, שמכתבך הפליאני מאד בנוגע לפרט אחד. מתוך שורותיו נִכר שנוי גדול שנתהוה בקרבך במשך הזמן, ובתוכי השתומם לבי: אתה אלדד, הפֶּסימי הנודע, בעל השכל הבוחן ובודק, המנקר ומחטט בכל ענין וענין, ובעל הנסיונות הרבים בחיים, שגררו אחריהם הרהורים של נקור וחטוט, המביאים לידי פקפוקים עד להתיאשות; אתה הרגיל לדבר תמיד בבטול גמור בהתולים על אותם קלי-הדעת המאמינים לכל דבר נוצץ למראה-עינים והשוגים במגדלי-דמיונות הפורחים באויר, – אתה נשתנית פתאם כל-כך, ואיני יודע איזה הדרך היתה עליך רוח אחרת נהפכת לאיש אחר, לאוֹפטימי גמור, צופה ומביט על הענינים באספקלריה מאירה ומזהירה בקסם דמיונך, ודבורך עכשיו בלשון אחרת, במין קול מהודר וחוגג, קול רנה וישועה.
“מכנף הארץ זמירות שמענו, צבי למשורר! – כך אתה מבשרני במכתבך – ביאליק הוא מלך הכבוד בכל תפוצות ישראל. וספר שיריו, שיצא לאור כלול בהדרו על ידי חובבי השירה העברית, מפאר ומקשט עתה את שלחנו או את ארונו של כל אדם מישראל יודע ספר עברי”. כאלה וכאלה תספר לי בסגנון חגיגי על אדות כבודו של משוררנו הגדול המלא עולמנו הקטן. וזה לך אות ומופת חותך, כי "לשוננו העברית אחרי בלותה היתה לה עדנה והיא הולכת בצעדי-און ומתפשטת בבתי ישראל בכל מושבותם וכובשת בנצחון מזהיר את לב האבות והבנים יחד, וקרנים מידה להם, לכהניה הגדולים, המכהנים פאר בהיכלה אשר כלו אומר כבוד והדר וכו' וכו' ".
לידי התפעלות והתלהבות כזו הגעת, עד שכמעט תקפתך קדחת המליצה לדבר בלשון “גבוהה” כדרך “המליצים הנשגבים” בישראל. ואני מה אומר ומה אדבר? אין אני צריך להגיד לך עד כמה שמחתי רבה ועצומה על גדולתו ופרסומו של משוררנו החביב, אבל – את חטאי אני מזכיר – אין שמחתי שלמה וגמורה ואצלי כוס דיצה וחדוה בלולה בטפות מרות הרבה של תוגה וצער.
רואה אני מרחוק את סמני השאלה והתמיהה הגדולים, שמסתמנים ברשמי פניך למקרא דברי אלה, שהם בעיניך כמדרש-פליאה וחידה סתומה. אבל אחי, הטה אזנך ושמע את דברי עד סופם ואפשר שתבין הגיגי. וסרה פליאתך וחידתך תפָתר.
דע לך, אלדד אחי, שבעצם הדבר לא הודעתני במכתבך שום חדוש. על דבר כבודו וגדולתו של משוררנו ביאליק כבר ידעתי קודם קבלת מכתבך. אמת, אצלנו בעיירת מושבי הקטנה מחנים אין יהודים יודעים כלל את השם הזה – מי כאן מפַנה לבו לענינים טפלים ובטלים כאלה, שאין להם שום שייכות כלל לעיקר, כלו' לענין “פרנסה”? אולם הלא ידעת את המשכיל הנלהב ברק בן צפור. שכבר כתבתי לך על אדותיו לא אחת, והנה עובר-אורח זה, הסובב לרגל עסקיו ערים וכרכים בתחומי מושב אחינו בני ישראל, הופיע שוב לפני זמן-מה בעיירתנו, וממילא מובן שלא זזה ידי מתוך ידו בכל ימי שבתו כאן, והרבה שעות בלינו יחד בשיחות-רֵעים ערֵבות ונעימות; וכמובן, קוטב דברינו היה סובב על אותו ענין הקרוב ללב שנינו ביותר, הלא היא ספרותנו העברית וסופריה הגדולים והחביבים. ורבות שמעה אזני מפיו על אודות משוררנו הגדול חיים נחמן ביאליק, שהוא יודעו ומכירו מקרוב ו“כשני אחים” הם ממש, ועל רב גדלו ועוצם פרסומו של המשורר החביב ברחוב היהודים גם מחוץ לרחוב. לכבוד ולתפארת ולפרסום רב כזה לא זכה, לפי דבריו, שום סופר מישראל עד היום הזה. יחיד הוא בדורו במלא מובן המלה, ולא רק בדורו בלבד. ביאליק הוא המשורר האחד, משורר אמתי בחסד עליון, שיש לה לספרותנו, ולא קם בישראל כמהו מעולם; ולא זו בלבד, אלא שקוראי ישראל מבני הדור החדש, הקוראים הצעירים, רובם אינם יודעים כלל שהיו לעמנו משוררים במציאות עד ביאליק. אין זכר לראשונים, לכל הקודמים לפניו, מר' יהודה הלוי עד ר' יהודה ליב גורדון, והכל נשכח שכחה גמורה וחלוטה.
כאלה וכאלה דבר אלי מיודעי ברק בן צפור בהתלהבות עצומה. כדרכו בענינים של קדש, וכדי להוציא מלבי את המחשבה הזרה שיש בדבריו קורטוב של הפלגה וגוזמא, נזדמנו למחנים. תיכף אחרי יציאתו מכאן, שני צעירים מן המשכילים החדשים והיו לי לראיה מוחשית על אמתות הדברים. הם באו למחננו לימים אחדים מהעיר הסמוכה המלאה חכמים ומשכילים, ואני חשתי ולא התמהמהתי להתודע אליהם ורבות שוחחנו על הספרות והסופרים כאשר אהבה נפשי. שני הצעירים הללו אמנם קוראים מובהקים הם, אבל כל קריאתם אינה אלא בספרים היותר חדשים. המלה האחרונה של הספרות, כגון עתון חדש, מאסף חדש, ולפעמים גם ספר חדש, הוא העיקר, והשאר טפל שבטפלים, ממש כקליפת השום. והנה נזרק מפי בשעת שיחתנו שמו של המשורר ר' יהודה הלוי, ומיד קפץ אחד מהם ושאל: לאיזה משורר אני מתכוון? והשני ענה ואמר בחיוך קל: הלא הוא אותו המשורר, כביכול, מן הקדמונים, שיצא גזר דינו מאת ש“י הורוויץ בעל “העתיד” להורידו מגדולתו להסיר מעל ראשו את כתר השיר שאינו הולמו כלל וכלל. ואת שמו של י”ל גורדון אמנם ידעו שניהם, אבל רק מפי השמועה. ואת שיריו כמעט לא ראו בעיניהם, ואף-על-פי-כן אמרו פה אחד בעקימת-שפתים ובגיחוך של בטול גמור, שלא היה זה אלא “חרזן”, כלומר חורז חרוזים מן המין הידוע ויכול היה להחשב למשורר רק בקהל קוראים בטלנים מן הדור העבר.
ואני לא נסיתי כלל להתוכח עם הצעירים הללו על ערכו וחשיבותו של המשורר יל"ג. מה בצע בויכוחים כגון אלו? אבל ענין זה נתן לי לעצמי די חומר לענות בו ובמשך ימים רבים לא יכלתי בשום אופן להסיח את דעתי מהרהורים קשים ומעציבים, שהתעוררו בקרבי בכל תוקף לאחר שיחה נאה זו, שבאה לחזק ולמלאות את דברי ברק מיודעי.
רבונו-של-עולם, אלהי הרוחות – אמרתי בלבי – ספרותנו העברית מה טיבה? מה היא ומה חייה, מה כחה ומה גבורתה? עלובה וסחופה ספרות משונה זו, שהכל בה קצוץ ורצוץ כל כך, תלוש ותלוי על בלימה! השארת הנפש והאַל-מות של סופריה – הבל נדף, וכבודם ותפארתם של גדוליה ובחיריה – כחלום בטל וכצל עובר. מי לנו גדול מיל“ג בשעתו? לפני שנים מועטות הלא היה המאור הגדול לממשלת ספרותנו ורבים היו נהנים מזיו שירתו. שֵם יל”ג היה נודע לכל קורא עברי לתהלה ולתפארת והכל הכירו וידעו כי יל“ג הוא “הארי שבחבורה”, הראש והראשון. מלך המשוררים בדורו. עבר זמן קצר והנה קם דור חדש אשר לא ידע את יל”ג, ושֵם-כבוד זה כאילו עבר ובטל מן העולם. אין מכירו ואין מזכירו…
אמת, עדיין בא זכרונו של יל“ג לפני תינוקות של בית-רבן בספרי למוד וקריאה לקטנים, בכריסטומטיות שלנו. אבל, ראשית, הרי רוב מחברי הכריסטומטיות, מרביצי התורה לילדי ישראל, עושים בנטיעות של יל”ג, כמו בשאר הנטיעות של סופרים ומשוררים אחרים, שהם מכניסים לתוך גני-ילדים שלהם, כאדם העושה בתוך שלו ממש, והם שולחים יד בשיריו ומשליו לקצצם ולסרסם ולשנות את פניהם, והכל לשם “תקון”. כמובן, לפי עניות דעתם, עד שכמעט פקעה זכותו של המחבר להיות שמו נקרא על אותם הדברים שפשטו צורתם הישנה ולבשו צורה חדשה לגמרי; ושנית, מי בזמננו מן הכותבים עברית בחרוזים אינו זוכה אצלנו לכבוד זה, שיכניסו פרי עטו לאות ולמופת לאחת הכריסטומטיות, העולות וצומחות יום יום ככמהין ופטריות? היום נסה צעיר אחד “למשוך בשבט סופרים” בחרוזים, והריהו קונה עולמו בשעה אחת, כי הנה קפץ איזה מחבר על “המציאה הכשרה” והכניס אותה לספר-הלמוד שלו בתור “שירת-מופת” לתלמידי ישראל.. ובכן זה כל כבודו ותהלתו של יל"ג להיות עומד בשורה אחת “עם כל הנערים”, – ובמקום אחר, במחנה הקוראים שאינם מן הפעוטות, לא יזכר ולא יפקד וישכח מלב כאחד המתים שאין להם שֵם ושארית!…
ועל לבי עולה זכרון השיר הידוע של יל"ג “למי אני עמל?” וקריאתו הגדולה המרה, שהוציא ברוח סוערה מתוך הרהורי-יאוש:
הוֹי, מִי יָחוּש עֲתִידוֹת, מִי זֶה יוֹדִיעֵנִי
אִם לֹא הָאַחֲרוֹן בִּמְשׁוֹרְרֵי צִיּוֹן הִנֵּנִי,
אִם לֹא גַם אַתֶּם הַקּוֹרְאִים הָאַחֲרוֹנִים?!
ומהרהר אני: אמנם כן, לשוא פחד המשורר כי “האחרון במשוררי ציון” הוא, שהרי יודעים אנו, שבאותה שעה עצמה, שלחשה לו בת-שירתו שורות אלו, “ילד יֻלד לנו” באחד הכפרים הקטנים בפלך ווהלין, הוא הילד חיים נחמן, העתיד להיות ראש “משוררי ציון” בדורו, ש“חובבי השירה העברית” הוציאו עתה את ספר השירים שלו בהִדור רב. אבל מחצית השניה של קריאת-פחדו של יל“ג נתקיימה לרעה, אם גם במובן אחר מאשר יכול לחשוב: קוראי השירים של המשורר בשעתו היו באמת “הקוראים האחרונים” – של יל”ג, ובזמננו אין לו קוראים כלל, ואם יש יודעי שמו אין חושבים אותו “במשוררי ציון”… זוהי “השארת הנפש”, שחלם עליה המשורר בחייו:
אֲנִי בִּצְרוֹר עָלִים אֵלֶּה אֶת נַפְשִׁי צַרְתִּי…
וּמִכּלְּיוֹן וּנְשִׁיָּה אוֹתָה שָׁמַרְתִּי.
והנה “צרור העלים” שלו אינו “צרור החיים” כלל ושֵם בעליו לא נשמר אחרי מות המשורר מ“כליון ונשיה”… האם לא מעציב הדבר באופן נורא?
יודע אני ויודע שהרבה קוראי עברית, ביחוד מן הצעירים, המואסים בישנות ושואפים רק לחדשות, ימצאו בזה, אדרבה, סימן טוב ויפה להתפתחותה של ספרותנו, ולדעתם אין כאן שום פלא והדבר כל-כך פשוט וטבעי: כיון שהתפתחה ספרותנו והתפתח גם-כן הטעם היפה של קוראיה, אי-אפשר להם האחרונים למצוא קורת-רוח באותם השירים שהיו כדבש למתוק בפי “הקוראים היקרים” מהדור הקודם, קוראים חסרי טעם וחוש ספרותי. ובכן אם נחשב יל"ג בשעתו למשורר גדול בעיני קוראיו בשעתו, אין הדבר מחייב כלל שתהא חשיבותו של זה הולכת ונמשכת גם בעיני קוראי ביאליק. דור דור וסופריו, דור דור ומשורריו, דור דור וקוראיו…
אבל יאמרו מה שיאמרו, ובעיני אין דבר זה אלא סימן רע לספרותנו ולקוראיה. לפי דעתי, הסבה יותר עמוקה: משונים אנו מכל עם ולשון, אין לנו מסורת וקשרים של קיימא בספרות; ובכלל אין לה לספרותנו החדשה שורש בבני עמנו, אין לה קוראי-קבע, קוראים מובהקים (חוץ ממספר קטן היוצא מן הכלל), המכירים ומוקירים את קניני הרוח לא רק של השעה האחרונה, אלא כל הרכוש והנכסים השמורים בבית-גנזיה ושיש להם ערך כל-שהוא. קהל קוראים כאלה יש לכל ספרות הראויה לשם זה, בעלת מסורת קבועה ומוצקה, ובגורלה של ספרותנו הרופפה והחטופה אינו עולה אלא קומץ של קוראים ארעיים, על פי רב מאלה הרועים בגנים אחרים ומזדמנים לפעמים רחוקות גם לגן שלה, ואין דרכם לטעום בו אלא מפרי נטיעותיו היותר חדשות, היותר מודֶרנות.
ואַל נא יתלו את הדבר בהתפתחות הטעם. אמת, אין לכחש, שטעמם של הקוראים בדור האחרון מפותח במדה ידועה יותר מטעמם של “הזקנים”. כלומר הקוראים של הדור הקודם; אבל לא זהו העיקר, שבשבילו נשקע ונשכח זכרו של ראש המשוררים בדורו בזמן קצר כזה. הן אם נודה אמנם שאינו יפה כחו של יל“ג בתור משורר לירי, הרי בפואימות שלו, למשל, יוכל עדיין גם בעל טעם מפותח, כמדומני, למצוא ערך וחשיבות אפילו בזמננו. וסוף-סוף ספרותנו החדשה אינה עדיין עשירה ורבת-אוצרות כל-כך, שתהא רשאית לוַתר על משורר כיל”ג ויהא זה נידון להיסח-הדעת ושיריו לגניזה… אולם הוא הדבר שאמרתי: אין לנו ספרות ואין לנו קוראים באותו מובן של קביעות, כמו שיש לאומות אחרות. הכל אצלנו רופף ורופס ואינו קשור אלא בחוט דק מן הדק שיוכל להנתק במהרה בקלות יתרה. ולפיכך כל כבודם של “הכהנים הגדולים בהיכל הספרות” שלנו אינו אלא כצל עובר. ולפי ביאורם החותך של חכמינו: לא כצלו של כותל או של אילן, הקבוע ועומד, אלא בצלו של עוף הפורח באויר…
וביאליק, זה המשורר הגדול באמת והחביב עתה על כל קהל קוראינו, אפשר שבשעת “חשבון הנפש” יעלה לפניו זכרון גורלם של “ארזי הלבנון” אדירי ספרותנו הקודמים, ובתוך הרעש והמולת-הקולות של תהלות ותשבחות ומחיאות-כפים סוערות לכבודו ינקרו בלבו הרהורי-עוצב: “הבל-הבלים, הכל הבל! אין אני מאמין במקדישי ומעריצי, עָצמם לא נכחד ממני, יקום להם או לבניהם בדור הבא משורר חדש וישיר להם שירה חדשה – וגם עלי יעבור כוס, כמו על “האריה המת”, וסופי אף הוא ל”כליון ונשיה"…
רעיוני-תוגה אלה, שהעיקו עלי זה כמה ימים, התגברו בקרבי למקרא מכתבך האחרון, אלדד אחי, שבאת בו לסַפר באזני בקול חוגג על כבודה של ספרותנו וגדולתו של משוררנו ח. נ. ביאליק – ואמרתי: אשפוך לפניך מרי שיחי, כדרכי בימים הטובים הראשונים…
ב 🔗
אחי אלדד! במכתבי הקודם שפכתי בחיקך את שיחי וכעסי על זה, ש“אנו משונים מכל עם ולשון ואין לנו מסורת וקשרים של קימא בספרות”, ולפיכך אותם הקוראים המובהקים שלנו, היודעים ומחבבים את משורר דורנו ביאליק, יש שאינם יודעים כלל את יל"ג ובחיר המשוררים של הדור הקודם כמו זר נחשב להם. ואחרי ששלחתי לך אותו המכתב, נתעוררתי עוד על דבר אחד, שיש בו כדי החזקת רעיון-העוצב שלי והכפלתו על אחת שבע, ואמרתי: אבוא אליך במכתב שני למלאות את הראשון.
הן לא די בזה, אלדד אחי, שהקוראים החדשים אינם יודעים ואינם רוצים לדעת את יל“ג, אלא שגם המבקרים שמושבעים ועומדים לחדור לחדרי-חדרים ולמטמוני מסתרים והם נוקבים ויורדים עד עמקי התהום ממש; אותם הידענים המופלאים, המומחים לכל דבר ומוּעדים לעולם להוציא, כדרך נשים דברניות, תשעה קבים שיחה על הכל, – אף הם שותקים שתיקה גמורה ואינם זוכרים, ובכל אופן אינם מזכירים לגמרי, את המשורר יל”ג והשפעתו על הספרות החדשה, וכמה שכתבו מבקרינו מאמרי-בקרת, השקפות וסקירות על ביאליק ושירתו, לא מצאו לנכון להזכיר אפילו בדבור אחד או ברמז קל שבקלים את הרושם וההשפעה של יל"ג על משוררנו זה. ואם נבוא לשפוט על פי ההשקפות והסקירות של מבקרינו, נמצאת לנו לפתע פתאם שירתו הנפלאה של ביאליק כבריה נִסית ואגדית, שקפצה ויצאה מעצמה ואין לה אב כלל.
אבל בעצם הדבר הרי אי-אפשר לו למשורר, כמו לתופש עט-סופרים בכלל, שלא יהא מושפע במדה יתרה או פחותה מהקודמים לפניו, וביחוד מזה שהיה בעיניו באביב ימי חייו, באותה שעת-הכושר לקליטת רשמים והשפעות, לסמל השלמות ולמופת באותו המקצוע הקרוב לרוחו ביותר. ודבר טוב לכל הדעות היה עושה אחד המבקרים הפָרים ורבים אצלנו, בלי עין-רעה, אם היה נוטל על עצמו את הטורח “להתחקות על שרש דבר” זה ולתת לנו תמונה נאמנה של השתלשלות השירה העברית. לפחות תקופת הספרות שמימי רמ"ח לוצאטו ואילך, וטיב השפעתו של ראש המשוררים שבדור אחד על המובחר בדור שלאחריו.
אתה יודע אותי ואת שיחי, אלדד אחי, וגלוי לפניך שלא מבקר אני ולא בן מבקר, אלא בתור קורא פשוט יודע אני ומכיר במקצת, ועוד יותר מרגיש אני בטיבה של השפעה שהיתה, למשל, לשירת וויזל על אד“ם הכהן, ביחוד השפעתו של האחרון על מיכ”ל בנו ועל יל"ג יורש כתרו.
בנוגע ליל“ג נאמן עלינו בעל-הדין בעצמו ואנו מוצאים עדותו הברורה על כך. הנה כן יאמר המשורר בשירו “הבאת בכורים לאד”ם הכהן”, שכתב בראש ספרו “אהבת דוד ומיכל” (בשנת תרי"ז):
תַּלְמִידְךָ אָנֹכִי – אַף כִּי לֹא בָאתִי
אֶל בֵּית סִפְרְךָ קַחַת מִפִּיךָ לֶקַח,
צוּף מָצִיתִי מִשִּׁירֶיךָ קָרָאתִי
וּבְדִבְשָׁם רָקַחְתִּי גַּם לִי יַין רֶקַח,
וּבְתָפְשִׂי בָּעֵט וּבְעוֹדֶנִּי עֶלֶם
אַתָּה הָיִיתָ לִי סֵמֶל וָצֶלֶם.
וכדברים האלה הוא כותב גם בפרוזה באחת מאגרותיו משנת תרי"ח.
הלא כה דברו לאחד מידידיו: “מתוך דבריך ניכר, שלא יישר בעיניך את אשר שמתי את האד”ם לי לנס ואצא בעקבותיו; וכבר הוכיחו גם רבים אחרים דרכי זאת על פני, כי הובלתי ספרי זה שי לאדם, ואחד אמר לי במכתבו בפה מלא: “חדל לך מן האדם כי במה נחשב הוא?” אולם אנכי רק בתם לבבי ובנקיון כפי עשיתי זאת… מיום החלותי להבין בספרים, לא מצאתי בין משוררי שפת קדש החיים בארצנו נעלה ויקר ממנו, ומדי צאתי להתהלך ביער הלבנון, נעם דבשו לחכי ואתעמל גם אני לעשות כמתכנתו".
אמנם דעתו זו של יל“ג על המשורר אד”ם נשתנתה שנוי עקרי במשך הזמן, ובאחת מאגרותיו משנת תרכ“ט הוא מדבר בלשון אחרת: “וכשאנחנו לעצמנו אומר לך, שלפי דעתי ה' לעבענזאהן איננו משורר מטבעו. אמת כי ידיעתו בשפת-עבר ודקדוקה רבה ורחבה… אבל איננו משורר אמתי בעבור חושו בו היבש כעץ, כותב הוא את שיריו בהשכל ובעיון דק, אבל לא בהרגש ובהתפעלות; דבריו יוצאים מן הראש ולא מן הלב. אדם כזה יוכל להיות חוקר ומבאר ומדקדק וכל מה שתחפוץ, אבל לא משורר”. אולם לדעה השלילית כזו על זכותו של לבנזון, הוא אד”ם הכהן, להיות עומד במקום משוררים אמתים – הגיע יל“ג לאחר שבא בימים וכחות רוחו הגדול עלו עד למדרגה של התפתחות מרובה, ועד אז היה לו אד”ם הכהן “סמל וצלם” ואותו “שם לו לנס ויצא בעקבותיו”. ובאמת הרושם של “העקבות” האלה נכר בנקל בשירי יל“ג, ביחוד בתקופתו הראשונה. ומי יודע אם עלתה לו ליל”ג להשתחרר לגמרי מ“סבל-הירושה” הזו עד סוף ימיו.
ודבר ודאי הוא, שהמשורר יל“ג מצדו אף הוא היה “סמל וצלם” לביאליק בימי נעוריו. מן התעודות הנדפסות יש לציין אחת המעידה עד כמה גדול היה כבודו של יל”ג בעיני ביאליק. הלא היא שיר-הקינה “אל האריה המת”, שנדפס ב“פרדס” ספר שני. את השיר הזה לא הכניס ביאליק לתוך ספר שיריו, שהוציאו עתה “חובבי השירה העברית”, ואין להצטער כלל על השמטה זו, מפני שבאמת אינו ברובו אלא פרי בוסר, אבל מתוכו נִכר, שהמשורר הצעיר הקדיש והעריץ מאד את “האריה המת”:
וַיָּמָת הַמְשוֹרֵר… הוֹי, בַּקֹּדֶש אֶחֱזֶנּוּ
פּוֹרֵט עַל כִּנּוֹרוֹ, עַל הֶגְיוֹנוֹ הוֹגֶה,
וּבְנַצְּחוֹ בִנְגִינוֹתָיו רוּחַ אֵל יְפַעֲמֶנּוּ
וְעָרַף שִׁיר כַּטַּל גַם יַרְנִין גַם יוֹגֶה –
כך מקונן הצעיר ביאליק על יל“ג המת בשיר-קינתו. במכתבו, ששלח לבעל “הפרדס” ביחד עם שיר זה, הוא כותב: “לספד לגרדון כראוי לא מילתא זוטרא היא. את פושקין הספיד לערמענטאוו – ומי יספד לגרדון?” ואין ספק שבמכתביו של ביאליק לידידיו בימי נעוריו, לאחר שיתפרסמו בדפוס, ימצאו הקוראים שפעת תהלות נלהבות לשירת יל”ג וקִשור כתרים לראש המשורר הגדול בדורו, שהיה לו לנס ולמופת באביב ימי חייו.
ומשַוה אני לנגדי את ביאליק בתקופת עלומיו, בשעה שנפשו הרכה והנוחה להתרשם היתה קולטת ובולעת בשפע רב רשמים והתפעלות מתוך ספרות ישראל החדשה, – מה רב הטוב שמצאה לה שירת יל"ג, ומה יקרה ונעימה ההנאה שהיתה נהנית מזיו שכינתו של “הארי שבחבורה”! משירת ארי זה ודאי רדה ביאליק הצעיר מלא חפנים “ובדבשו רקח גם לו יין רקח”.
כן, אחי, אין ספק בעיני שהיא, שירת יל"ג, עשתה רושם רב על ביאליק ופעלה עליו פעולה עצומה בשעתה, והיא זעזעה הרבה את נימי לבו הרך, “דביר חזון, קן החלומות”. ביאליק “בימי נעוריו, חמדת ימיו, אך רפרפה עליו ראשונה כנף השכינה” – היה טובל את נפשו בברֵכה ברוכה זו ורוחו הרכה “משליכה שם חכה”…
אמת, קשה מאד, וכמעט אי-אפשר, למצוא בשירי ביאליק (חוץ מאחדים מהם (סימנים, פילו לא מובהקים אלא כהים וקלים, של שירת יל“ג. ושני טעמים בדבר: ראשית, הרי ביאליק משורר לירי הוא ויל”ג – שירתו הלירית רפויה וקלושה היא ביותר; ושנית – וזה העיקר – ביאליק הוא בעל עצמיות מסוימת שמעטים דוגמתו, ובצדק מעיד הוא על עצמו באחד משיריו:
לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן הַהֶפְקֵר,
אַף לֹא בָא לִי בִירוּשָׁה מֵאָבִי,
כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּי
וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי…
וכמובן, השפעת אחרים על משוררים בעלי עצמיות מרובה לא תוכל להיות נכרת ובולטת. והוא הדין גם בהשפעת יל"ג על ביאליק. אבל העדר רושם נִכר וגלוי לעין אינו ראיה כלל על העדר השפעה של זה על זה. וכל האומר שהשפעה כזו לא היתה מעולם אינו אלא טועה.
נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר.
נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלוֹ שֶׁלִּי הוּא –
כה יוסיף המשורר ביאליק בשיר הנ“ל. “ניצוץ אחד”, “ניצוץ קטן” – דבר זה לא נאמר אלא מתוך ענוה יתרה. בצור לבו של משוררנו מסתתרים הרבה ניצוצות, ודוקא לא קטנים, שהם “כלם שלו”. אולם אלמלי אפשר היה להפריד את האור של שירתו ליסודותיו, ודאי היו מוצאין בו יותר מניצוץ אחד – של יל”ג.
ומבקרינו המושבעים, אלה “המבקרים המחַקרים אל כל חקר” (לפי מבטאו של יל"ג בשירו “הבאת בכורים”), עוברים על הדבר בשתיקה גמורה ואין איש מהם שָׂם לב ל“חֵקר” זה כלל וכלל…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.