א.

יש סופרים גדולים וחשובים, בעלי ערך ומשקל כביר ובעלי שם טוב מפורסם בעולם, אבל אין כחם אלא בעצם כשרונם הספרותי, שחנן אותם אלהי הרוחות. זהו כל גדולתם וחשיבותם, ורק כנוח עליהם הרוח, בשעת יצירה בעט־סופרים שבידם, מצוינים הם ונעלים על אחרים. לא כן בשעה שנגשים אליהם להכיר מקרוב את טיב תכונתם וערכם לא בתור סופרים, אלא בתור בני־אדם, בעלי אישיות מסוימה, כל גדולתם מסתלקת וערך דמותם הרוחנית מתמעט עד מאד, שאין רושם אישיותם ניכר בסימנים ותיקים ומובהקים ומוֹתר להם משאר בני אדם פשוטים כמעט אין. לעומת זה יש בין הסופרים בני־עליה, יחידי־סגולה, המצטיינים לטוב ועולים על בני דורם לא רק במקצוע הספרות, כי גם בחיים הם בעלי שיעור קומה גבוהה וערכה של אישיותם הוא רב ועצום לא רק בזכות יחוסו של כשרונם הספרותי בלבד, אלא גם מצד יחוס עצמה.

אחד מן הסופרים בני־העליה, המועטים כל־כך בכל דור ודור, המהוללים והמשובחים לא רק כסופרים גדולים בעלי כשרונות ספרותיים כבירים, אלא גם בתור בעלי אישיות חשובה, מאירה ומזהירה, – הוא הסופר המפורסם בכנויו הספרותי “אחד־העם”. עד כמה חשיבותה של אישיות זו רבה היא ומאד נעלה, יכלו לשפוט אלה, שזכו להכיר את “אחד־העם” בחייו לא מתוך רשומי־כתביו בלבד, על־פי מאמריו שנכנסו לתוך ארבעת הכרכים של “על פרשת דרכים”, אלא גם מתוך פרשת דרכיו ומדותיו, הויות עולמו וטיבו בספרות ובחיים, ועיניהם ראו מקרוב את איש־המופת, אחד מגדולי ישראל בעולם אשר, לפי מבטא יל"ג, “פי שנים ברוחם ונשמה יתרה להם על בני־גילם”. ובשנים האחרונות אישיות מצוינה זו נתגלתה בכל הודה וזהרה לעיני כל קהל הקוראים בסימנים וקוים בהירים ובולטים מתוך “אגרות אחד־העם”, שיצאו לאור בששה כרכים, ואגרותיו האחרונות מזמן בואו לארץ־ישראל עד שנות מותו ביחד עם “מלואים” מהשנים הקודמות¹.

*

“לא בלבי נולדה המחשבה – אומר בעל האגרות בהקדמתו לכרך הראשון – לפרסם בעודני חי את אגרותי שכתבתי במשך שנים רבות לסופרים ועסקנים לאומיים מבני דורי – – – אבל בין הסופרים היושבים עמי עתה פה בא”י נמצאו חברים קרובים שעבדו עמי יחד זמן רב, בהיותנו עוד בארצות הגולה, וידעו תכונת אגרותי הנזכרות, אשר חלק מהן קראו עוד בשעת כתיבתן, והם, החברים הללו, האיצו בי לגשת בעצמי אל המלאכה הזאת תיכף, בהיותם חושבים, כי החומר הכלול באגרותי ערכו רב לתולדות ספרותנו ותנועתנו הלאומית בדור האחרון, וכי אני בעצמי מוכשר אני יותר מאחרים לבחור מה שראוי להשמר מאיזה צד ולהוסיף ביאור במקומות שיש צורך בכך".

ואמנם יש רק לשמוח מאד על זה, שעצתם של החברים הקרובים נתקבלה על לבו של אחד־העם ועל־ידי כך נתגלגלה הזכות לספרותנו, שתתעשר באוצר חדש של אגרותיו, שערכן באמת רב מאד בתור חומר חשוב “לתולדות הספרות העברית והתנועה הלאומית בדור האחרון או לתולדות נושאיהן של שתי אלה”.

“נפלא הדבר – כותב אחד־העם למרדכי בן הלל הכהן בשנת 1921 – שכתיבת מכתבים היא העבודה היותר קשה עלי במצבי עתה. אפשר שזהו ענשי בעוה”ז על שהייתי לפנים מבלה זמן רב יותר מדי בכתיבת מכתבים" (ח"ו ע' 66). אולם קורא האגרות יוכל רק להצטער על זה, שאחד־העם לא היה מבלה זמן רב יותר בכתיבת מכתבים כגון רובם של אלה שנדפסו, והיה נוסף לספרותנו עוד כרך, או כרכים חשובים, של “אגרות אחד־העם”.

על רובן הגדול של האגרות האלה טבוע באופן בולט חותם בהיר ומבהיק של אישיות שאינה מצויה, אדם בעל רוח כביר ונפש זכה, בעל עיקרים קבועים, איתנים ומוצקים, שכל הרוחות שבעולם הפנימי והחיצוני לא יזיזום ממקומם; אחד מאנשי־סגולה ואצילי־הרוח, גא וצנוע כאחד, המכיר לא רק את ערכו בתור אדם ויהודי, אלא גם את ערך זולתו, והזהיר מאד לא רק בכבוד עצמו, אלא גם בכבוד אחרים, אוהב אמת לאמתה עם כל עצם מרירותה לפרקים, עוסק בכל דבר הנעשה על ידו בכוונה זכה וטהורה, באמונה רבה ובכובד־ראש גמור, ואינו מסיח את דעתו אפילו לרגע אחד מהכרת האחריות, שהוא נושא על עצמו בדבור ובמעשה.

רְאִינוּךָ כַּאֲרִיאֵל הָאֱמֶת וּכְאֵיתָן הַרוּח,

נְקִי דַעַת, צָנוּעַ וְטָהוֹר בַּסֵּתֶר כְּבַגָּלוּי,

בָּטוּחַ בַּאֲמִתּוֹ וּבְדַעַת אֲחֵרִים לֹא תָלוּי,

דּוֹרֵךְ בִּשְׁבִילוֹ הַמְיֻחָד, בְּהִיר עַיִן וְתַקִּיף,

נוֹשֵׂא גַחַלְתּוֹ בִּלְבָבוֹ לִפְנַי וְלִפְנִים

וְשׁוֹמֵר הַנִּיצוֹץ הָאַחֲרוֹן שֶׁל הָאֱלֹהִים –

כך הפליא לצייר את האישיות הנעלה הזאת משוררנו הגדול ח"נ ביאליק, בשירו המצוין “לאחד העם”, בלשונו הצרופה והמכוונת לתיאור נאמן של “איתן הרוח”, בלי הפרזה כל־שהיא “לתפארת המליצה”. וציור מזהיר זה מוצא הרבה חזוק ותוקף בכמה וכמה “אגרות אחד־העם”.

ב.

על תולדות וקורות חייו של אחד־העם קשה להוציא מתוך האגרות הנדפסות הרבה פרטים. אפשר, שהיו פרטים כאלה נמצאים בהן יותר, ובעל האגרות, בשעת סדורן לדפוס, מצא לנכון להשמיטם, בחשבו, שאין זה ענין לקהל הקוראים. אמנם רבים מן הקוראים, המוצאים חפץ רב בכל פרט ופרט מפרשת חייהם של גדולי האומה, ודאי יצטערו על השמטות כגון אלה, אבל אחד־העם לא יכול לעשות אחרת, ואלה מחבריו הקרובים, ש“האיצו בו לגשת בעצמו אל המלאכה הזאת”, הבינו זאת והיו מוכרחים לוותר על כך מראש. קשה לו, לאחד־העם, על־פי טבעו ותכונתו הצנועה, לספר על קורות חיי עצמו לשם פרסום.

בשעה שאחד הסופרים, שהכין לדפוס כרך מאמרי אחד־העם בתרגום לגרמנית, פנה אליו בבקשה לשלוח לו איזו פרטים מתולדות ימי חייו, קבל על זה תשובה: “ידיעות ביוגרפיות קשה לי מאד ליתן לך”, ואחד־העם הסתפק רק במה שהודיעהו את היום והשנה שנולד בהם. ובמכתב שני, לאחר הפצרת המתרגם, כתב לו: “ובנוגע לידיעות ביוגרפיות צר לי כי לא אוכל למלאות בקשתך. לא תוכל לצייר לך, כמה קשה עלי הדבר לספר קורות חיי, שבאמת אין בהם כל חדוש: נולדתי בעיר קטנה וחשוכה, גדלתי וחונכתי ב”חדר“, על ברכי התלמוד והחסידות, ואח”כ בהיותי כבן ארבע עשרה, נתעוררה בי התשוקה ל“חכמה” ולמדתי בעצמי תנ“ך, דקדוק, הפילוסופיא של ימי הבינים, ואח”כ גם ה“השכלה” העברית החדשה, ואח“כ גם לשונות שונות ומדעים שונים, הכל בעצמי, בלי עזרה של מורים, כי גרתי בבית אבי בכפר, הרחק מכל מרכז של השכלה. בקצרה, הכל כנהוג בערי התחום וכמו שגודלו וחונכו רוב משכילים וחכמים” (ח"ג ע' 134). ובאגרת למ' רייזין אנו מוצאים רשימה אבטוביוגרפית ארוכה יותר, אבל אף היא מצומצמת מאד. “קשה עלי מאד – כותב בעל האגרת – לענות על כל שאלותיך, כי לא נסיתי בכך לדבר עלי בעצמי ולטפל במאורעות חיי, ומפני זה אקצר, ואתה תסלח. נולדתי כיום י”ו לאב תרט“ז בעיר סקווירא פלך קיוב. אבי היה חסיד למדן ממשפחה מיוחסת, ומובן כי חונכתי על ברכי התורה והחסידות וכו' וכו'” (ח"ב ע' 251־250). ובאחת האגרות לברנפלד הוא כותב בקיצור נמרץ: “לו ידעת תולדות חיי איך חונכתי, גדלתי, ואיך השברתי בכל אידיאלי ושאיפותי היותר נעלות פעמים ושלש, – לא היית מתפלא על נטיותי השחורות” (ח"א ע' 85). מלא ענין הוא מה שכתב בנוגע לחנוכו העצמי במכתבו למב“ה הכהן: “ביחוד לא יכלתי להתאפק משחוק בראותי, כי עשיתני לתלמידם של גורדון ובהר”ב. כנראה לא ידעת כי בעת שאתה וכל בני גילך התאבקתם בעפר רגלי המאורות הגדולים של ההשכלה העברית־הרוסית, ישבתי אני הרחק מכל “הרעש” ושאבתי את מעט השכלתי ממקורות אחרים לגמרי. “השחר” לא בא בגבולי, ואת גורדון ובהר”ב ידעתי רק בשם. ואח“כ, כאשר למדתי וידעתי את אלה (אם כי עד היום אינני בקי בספריהם), הייתי כבר איש בעל צורה קבועה ולא הוצרכתי לתורתם ולא יכלתי עוד להיות תלמיד מקשיב להם. ואולי זאת היא הסבה, כי נבדלתי בהרבה דברים מן הסופרים חברי” (שם ע' 143).

למנהל הוצאת־הספרים “אחיאסף” הוא כותב: “ובנוגע לשתי הצעותיך, לשים בראש הספר (עפ“ד ח”א, במהדורה שניה) את תמונתי עם “ביוגרפיא” – לא אוכל, לדאבון לבי, להסכים לחפצך. הניחו דברים אלה למהדורה השלישית שיוציאו אולי מכבדי לאחר מותי וכו'. וגם את התמונה איני רואה צורך לתת. מה חפץ לקוראים לדעת, אם זקני מגודל או לא, אם חוטמי ארוך או קצר, – די להם שיקראו ויציירו להם רוחו של המחבר ע”פ מה שיבינו מדבריו" (ח"ב ע' 210). וברוח זה הוא משיב לחברת “לבנון”, שהיתה מוציאה תמונות אנשי־שם על כרטיסים ומכתבים גלויים: “בכלל אין לבי הולך אחרי המנהגים החדשים המתפשטים בקרבנו בשנים האחרונות, בנוגע לתמונות אנשים ידועים לקהל פחות או יותר. עמנו היה מעולם מכבד את האנשים החביבים לו, אבל רק את רוחם ולא קלסתר פניהם. מנהג זה להפיץ בעם תמונות של סופרים ועסקנים ידועים, לקוח מעמים אחרים, שהורגלו מאז ב”עבודה זרה" ועושים להם “אלילים” מכל הבא בידם. אבל בני ישראל מחבבים את הרוח ולא את הבשר. אינני יכול בשום אופן להבין, מה חפץ יש לקהל הקוראים – ואף אלה המוצאים נחת רוח בדברי ומסכימים לדעתי – בתמונת פני, ומה גם בשעה שכותבים מכתבים גלויים על עניני מסחר, משפחה או עסק" (ח"ג ע' 57). ועוד בענין זה: “בכלל אינני אוהב פרסום ממין זה. פרצוף פניו החצוני של אדם הוא קנינו הפרטי ולא ענין צבורי” (שם ע' 106).

על דבר ההשפעה עליו, ביחוד בימי נעוריו, מצד גדולי חכמי ישראל הקדמונים – אין אנו מוצאים רשמים באגרותיו. יש רק זכר להשפעה המרובה של הרמב“ם, שאחד־העם הקדיש לו אחר כך מונוגרפיה מצוינה בשם “שלטון השכל”. “בימים האחרונים – הוא כותב לדובנוב – עלה גם לפני זכר הרמב”ם, אשר לו אני חייב תודה על צאתי ממ”ט שערי “קדושה”, שהייתי שקוע בהם בראשית ילדותי, – והחלטתי לכתוב על אדותיו מאמר גדול" (שם ע' 195).

ענין לא מעט יש למצוא באפיזודה על המשא־ומתן של בעל האגרות עם הגאון ר' יוסף שאול הלוי מלבוב. לפי מה שמסופר באחת מאגרותיו כך היה המעשה: “בקיץ תרל”א נגמרה מלחמת אשכנז וצרפת. ואני בימים ההם כבר הייתי בקי גדול בהלכות עגונות ובכל ספרות השו“ת המתיחסות לענין זה. וילדות היתה בי ורציתי להשתמש בידיעותי בשביל לבוא בכתובים עם הרב היותר מפורסם אז. מה עשיתי? בדיתי מלבי מעשה ביהודי אחד ממקומנו שהלך בשעת חירום למקומות המלחמה לשם סחורה ונהרג שם וכו' וכו' שאלה סבוכה מאד, ועל השאלה הזאת כתבתי תשובה ארוכה בפלפול ובקיאות ושלחתי את השאלה עם תשובתי לרי”ש הלוי לבקש הסכמתו. הרב בתמימותו לא ראה את ערמתי (אע"פ שלא קשה היה להבין מתוך פרטי השאלה, שאין זה אלא בדותא) והשיב לי כהלכה בסגנון שכותב רב לחברו. ומדעתך תבין, שהדבר עשה רושם גדול על כל הלומדים והרבנים שבסביבותינו. וזה גרם לי, שאח“כ היו הרבנים מתיעצים עמי בהלכות עגונות, ופעם אחת בקשני הרב ר' שמואל מפאהרבישטש לפנות שוב לר' יוסף שאול בשאלת עגונה. בפעם הזאת היה הדבר לא בדוי מלב, כ”א עגונה ממש, ופניתי שנית אל הרב, וגם הפעם קבלתי תשובה מאתו" (ח"ה ע' 296). ובאותה האגרת הוא מוסיף לספר על עצמו: “באמת הרביתי לכתוב בשנות תר”ל־תרל“ד הערות על רוב הש”ס (בסגנון “העקידה”) ועוד. חלק מכל זה שרפתי זה כבר, אך מעט עדיין שמור בידי זכרון לימים הטובים ההם. כמה פעמים כבר החלטתי לשרוף גם את הנשאר, שלא תשלוט בו עין זרים לאחר מותי, אבל עד עתה לא נתנני לבי לעשות כן: זכרונות יקרים ביותר קשורים בניירות בלים אלו. רק בעת שארגיש בעצמי כי קרוב קצי, אשרף הכל. הנני מתיחס לזה כמו שמתיחס אדם לאהבת נעוריו: כבר בטלה האהבה וגם “האהובה” כבר בלתה מזוקן, אבל זכרונות ימי האהבה קדשי לבו הם".

ג.

יחס זה של אחד־העם אל “הכתבים הבלים” אופיני הוא לגבי תכונת נפשו, כי אמנם כל האומר שאחד־העם הוא אדם בעל מוח ושכל קר, זך ונקי מכל תערובת של רגש חם – אינו אלא טועה. ומספר הבאים בזה לכלל טעות היה לא מעט. "אל תגיד לאיש – כך כותב אחד־העם בהתול לאחד מידידיו אחרי השתפכות הנפש באיזו דברים – שמא תקלקל את “הביוגרפיא” שלי לעתיד לבוא, שבודאי יהיה כתוב בה, כי הייתי עבד השכל בלי כל לחלוחית של רגש, איש יבש כחרס וכו' וכו' " (שם ע' 74). אולם באמת יחד עם “שלטון השכל” היו תקיפים בקרבו גם רגשות לבו, אלא שכמעט תמיד היה מתאמץ גם בחיים וגם בספרות לכבוש את הרגש ולהכניעהו לפני “השכל השליט”. “כמדומה לי – כותב הוא באחת מאגרותיו – שלא עלתה בידי להספידו (את לוינסקי) כהלכה. לא יכלתי לגלות את לבי לעיני הקהל, כי התגלות הלב היא מדה מתנגדת לתבונתי” (ח"ד ע' 176). ולאיש אחר: “הוא (המכתב) נגע בנימי נפשי היותר דקים, עורר זכרונות המרעישים את הלב עד היסוד, – ואני ירא לדבר על כל זה, שלא לגלות את רגשות לבי יותר מדי. איני יודע אם זו היא תכונה חיובית או שלילית (יותר קרוב – שלילית) בנפשי, אבל כך הוא הדבר, שאיזה “בולם” פנימי היה מונעני תמיד ומונעני גם עתה מלהביע את רגשות לבי בלי מעצור” (ח"ה ע' 269). ועוד לאחר: “[המכתב] נגע עד לעמקי נפשי כל כך, עד שהחלטתי לדחות תשובתי לימים אחדים, כדי שלא להראות את לבי “ערום”. הלא ידעת, שאינני מסוגל להביע רגשותי “בקול רם”. רבים חושבים, שאני בכלל אינני מוכשר לבוא לידי התרגשות. זה – לא אמת. אבל יש בתכונת נפשי איזה דבר המונע אותי נגד רצוני לגלות רגשי לבי באיזו צורה חיצונית” (שם ע' 273).

כמה וכמה מאגרותיו של אחד־העם לידידיו הקרובים יש בהן להעמיד בכל זאת על יחס נפשי ולבבי, אף־על־פי שהיה נזהר בנוגע ל“השתפכות הנפש” ועד כמה שאפשר השתדל להשמיט מתוכן את הדברים “הפרטיים”. “עונג רב – כותב הוא לאחד מידידיו – הסב לי מכתבך היקר אחר כמה שנים של הפסק הקשר בינינו והרבה זכרונות נעימים משכבר הימים העיר בלבי. כשעומדים בני אדם על סף הזקנה ובמעמקי נפשם כבר נשמע קולו של קהלת “הבל הבלים הכל הבל” – ייקר להם שבעתים כל דבר המזכיר את הימים הראשונים הטובים” (שם ע' 39). כשקבל בשבתו בלונדון מאת מנדלי מוכר ספרים את הכרך הראשון של “כתבי מנדלי”, הוא כותב לו: “מודה אני לך מעומקא דלבא על מתנה יפה זו, שנתנה לי שעה של קורת רוח “בעמק הבכא” זה שאני שרוי בו. ואל תחשוב שאך “מליצה” היא זו. באמת לדידי ולדכותי “עמק הבכא” הוא לא שם, כי־אם פה, בתוך מרכז חיי העולם ועל רום המעלות של סולם הקולטורא. כמה גדלו הגעגועים בנפשי לאותם הימים, כשהייתי מעין “סנדק” לילד זקונים זה שלך! אז הייתי חי בעולמי, בין נפשות קרובות וצרות ותקוות משותפות לכולנו. עתה נטרדתי מעולמי, ויושב אני כאן ורואה חלומות “באספמיא”, והנני מרגיש בעצמי, שבלי חברותא כחותי הרוחניים הולכים ומתנונים ואין לאל ידי להושיע” (ח"ד ע' 60־59). מחלתו של לילינבלום ואחר כך מיתתו עשו עליו רושם כביר ועמוק. כשהגיעה אליו השמועה על מחלתו של זה, הוא כותב: “בשורתך המעציבה ע”ד מצב בריאותו של לל“ב הכאיבה את לבי מאד. מלבד שמקומו המיוחד בספרותנו ישאר פנוי אחריו, הנה יש לי עוד מכה פרטית להתעצב ביותר: הרבה מקרים חשובים בחיי הצבוריים ובעבודתי הספרותית קשורים כ”כ בשמו של לל“ב, עד שנהיה לי כעין חלק מעצמותי אני. כידוע לך, קבעו הפסיכולוגים בין החוקים של קשר האידיאות לא רק חוק הקשר ע”י דמיון, כ“א גם הקשר ע”י התנגדות, וקשר כזה אני מרגיש בעצמי עם לל“ב, באופן שירידתו מעל הבימה תהיה לי כקרע עמוק בנפשי” (ח"ד ע' 118). ולאחר מותו של לל“ב כותב הוא למב”ה הכהן: “ולל”ב שלנו – איננו! זה כשבוע, מאז נודע לי דבר מותו. אין הדבר יוצא מלבי ועדיין איני יכול לצייר לעצמי את “עולמנו” בלי לל“ב – – – בלחישה אגיד לך, שבמשך השבוע הזה זקנה קפצה עלי ברוחי יותר מבשנים שלמות” (שם ע' 122). ובעוד איזו ימים הוא חוזר ומדבר על אבדה זו במכתבו לכותב הטורים האלה: “ואני עדיין לא אוכל להשתחרר מן הרושם שעשתה עלי פטירת מל”ל ז“ל. מורגש לי הדבר כאלו מיתתו היא “סוף פסוק” לתקופה היותר חשובה בימי חיי אני. הן מראשית צאתי על הבמה הורגלתי כ”כ להיות יוצא “ונתקל” בלל“ב בכל פעם שנטיתי מן הדרך הכבושה עד שאיני יכול לצייר בעצמי, איך “אצא” עוד הפעם בלי אותה ההכרה שהיתה תמיד בלבי במקרים אלו, שמיד יצא לקראתי ה”ארי מסבכו" (שם ע' 125).

ולאחר מותו של מנדלי מו"ס כותב אחד־העם: “פטירתו של ר' מנדלי היא לי אֵבל כפול: אבל על הארי שבחבורת סופרי ישראל שנלקח ממנו ואין לנו תמורתו, ואבל – אולי עוד יותר עמוק – על אבדן הגדול שבחבורתנו הקטנה באודיסא, אשר יחד עמו היינו ועבדנו בשדה ספרותנו במשך עשרים שנה ויותר, חבורה קטנה זו שלא היתה כמוה בדורנו בשום מקום” (ח"ו ע' 3).²

ד.

ישיבתו של אחד־העם באודיסה במשך שנים רבות היתה לו בכלל טובה ונעימה במובן הרוחני והרבה קורת־רוח מצא בה, אף על פי שעברו עליו בה כמה שנים במצב חומרי רופף ובלתי מבוסס כל צרכו. ולאחר שיצא משם ללונדון (בשנת 1897) הוא מזכיר לא אחת באגרותיו לידידיו הקרובים את אודיסה ואת חייו בה בגעגועים רבים.

תחת זה היו החיים בלונדון, שמצבו החומרי שם היה איתן, לזרא לרוחו, ביחוד בשנים הראשונות. והרבה פעמים הוא שופך על זה את מרי שיחו, שלא כדרכו, באגרותיו לידידיו ורעיו. “כבר זקנתי – הוא כותב – ואיני יכול להתחיל את חיי שוב מ”בראשית“: סביבה חדשה, מנהגים חדשים, לשון חדשה, ועל הכל – נשמה חדשה, כי בכל פנות שאתה פונה כאן, אפילו במחנה הציונים, רואה אתה את הנשמה האנגלית חודרת לפני ולפנים ומושלת בכל” (ח"ג ע' 293). ולאיש אחר: “לע”ע מרגיש אני א“ע פה כאילן שנעקר משרשו… אינני מאמין שאהיה פה בעתיד כ”מחובר לקרקע“… ובנוגע ל”למודים במקצועות התורה והחכמה" – אל נא תהיה לועג לרש. כשיושב אדם כל היום בגיהנם של ה“סיטי” אינו מוכשר עוד לעסוק אח“כ בלמודים בדעה צלולה כראוי” (ח"ד ע' 1). ועוד לאחר: “אינך יכול לצייר לך – וגם אני לא יכולתי לצייר לי זאת קודם למעשה – כמה קשה עלי ישיבתי בבבל זו דמתקריא לונדון. מעין אפתיא באה עלי, וכששב אני מן ה”סיטי" הארורה בערב אינני מוכשר לשום עבודה, ואפילו כתיבת מכתבים עבודה היא לי עתה. והרי היו ימים שחלמתי בהקיץ ע“ד אנגליה והייתי מאושר אלו יכלתי להתישב פה” (שם ע' 2). ועוד: “מעולם לא הרגשתי בלבי ריקות נוראה כ”כ ואיני יודע מה לעשות בשביל להנצל מן ההרגשה הזאת. לכתוב איני יכול: אין הנפש מסוגלת לכך באויר זה, והקריאה אינה ממלאה את הריקות" (שם ע' 26). ועוד: “שבועות עוברים ואני אין בכחי לא לכתוב ולא לקרוא אפילו שורה אחת, וזה לא מפני ש”העסק" אוכל כל זמני – אדרבה, יש לי זמן פנוי על הרוב כמה שעות בכל יום – אלא מפני שה“סיטי” הארורה אוכלת כל כחי ומרגיזה את עצבי כ“כ, עד שבשובי משם לעת ערב אינני מוכשר אף לעבודה כל־שהיא” (שם).

“הסיטי הארורה”, “הגיהנם של הסיטי”, “המולך הנקרא סיטי של לונדון” – בטויים אלה חוזרים ונשנים בכמה אגרות. זה מצד אחד. ומהצד השני – היהדות האנגלית. “פה אין מאומה: בית הקברות עם “מצבות” יפות – זאת היא כל היהדות האנגלית” (שם ע' 14). ולא נפלאת היא, שאנו קוראים את דבריו למנדלי מוכר ספרים: “אם אני איני שוכח אותך ואת כלכם שם, מאי רבותא? הלא זכרונות אלה הם הם חיי פה במדבר הגדול והנורא הזה, שיש בו שבע מאות רבוא נפש ולא נפש אחת קרובה ללבי כאותן שנפרדתי מהן. אבל מה שגם אתה עודך זוכר את ה”פרוש" שפירש מכם ופירש מחייו, ואתה הלא בתוך עמך אתה יושב וגם בלעדי אינך בודד חלילה, – זה הוא ודאי חסד של אמת, שאני מודה לך עליו בכל לבי" (שם ע' 214). ולאחר כמה זמן הוא כותב שוב למנדלי, בקבלו ממנו את הכרך השלישי של כתביו: “ביחוד העיר הכרך הזה בלבי זכרונות ראשונים מימי “שם ויפת בעגלה”, “לא נחת ביעקב” וכו'. לא חשבתי אז, שלאחר עשרים שנה ויותר אהיה יושב בדד ושומם בתוך עם זר, אשר אם אשמע את לשונו, לא אוכל להסתגל לרוחו וארחות חייו – והנני כיושב על אי שמם. ולולא הזכרונות אשר נקבצו בתוך נפשי מימים שעברו, ולולא אחי ורעי אשר יפקדוני לפעמים במכתביהם מרחוק, לא היה בי כח לשאת ולסבול חיי הבדידות אשר אני חי עתה” (שם ע' 280).

ולאחר כל אלה קוראים אנו בהשתוממות מרובה את הדברים שכותב אחד־העם, כעבור שנה לישיבתו בארץ־ישראל, לידידו הקרוב דובנוב: “שבור ורצוץ אני ומצב רוחי יורד ואינו עולה. קרה לי דבר, שהייתי שוחק בכל פה אלו היה אדם מנבא לי כך לפני שנים: יושב אני בתוך אחים וידידים קרובים ומוסיף אהבה וכבוד מכל עברים, וגם ילדי קרובים אלי קרבת מקום, ויש לי לע”ע יכולת לעסוק בתורה במנוחה, וכל זה בא“י שימים ושנים חלמתי על זה. ובתוך כל הטוב הזה הנני יושב ומתגעגע על לונדון – – – הגעגועים האלה, מלבד הצער בהם עצמם, מצערים אותי עוד יותר, בהיותם בעיני סימן מובהק, שאיזו מחלה מקננת ברוחי, כי לולא כך לא היה דבר כזה אפשרי” (פרקי זכרונות ואגרות, ע' 128־127).

“נפש רצוצה” היה אחד־העם, לצערם הגדול של אוהביו ומוקיריו ושל כל חובבי ספרותנו, מיום בואו לארצנו, וחשב את עצמו ל“גבר לא יצלח” לשום דבר. המחלה הממארת, אשר תקפתהו בשנותיו האחרונות לשבתו בלונדון, לא הרפתה ממנו גם בארץ חמדתו ועוד התחזקה מזמן לזמן עד בוא יומו האחרון, וחלומו על עבודה פוריה כאן בספרות ובחיים הצבוריים לא נתקיים אפילו במקצת.

רושם מדכא מאד עושות כמה וכמה אגרותיו לידידיו שכתב מארץ־ישראל. כבר בחדשים הראשונים לבואו התחיל מתאונן ושופך מרי שיחו: “קויתי שאמצא פה איזו עבודה קבועה לשעות אחדות ביום ואוכל לשכוח את מצבי, אבל גם תקוה זו לא באה לע”ע. אין צורך בי בשום מקום והנני בריה עלובה שאין לה אחיזה עוד בחיים. ולמה אכחד ממך, יקירי? יש שאני מבקש למות, כי נמאסו עלי חיים כאלה" (שם ע' 96). ובמכתב אחר: “לע”ע רע לי מאד. כל לילה אני סובל יסורי גיהנם, עובר מחדר משכבי לחדר עבודתי ומשם שוב לחדר המשכב, אולי אמצא מנוחה – ואינה. וגם סממני שנה אינם מועילים, וקם אני בבקר בלי כח ובראש מבולבל וכל היום אני כשכור" (שם ע' 99). ועוד במכתב אחר: “משלומי אין כל בשורה להודיעך. בעת האחרונה גדלו נדודי בלילות וכמעט אינני ישן, אע”פ שבולע אני בכל לילה סממנים שונים המביאים שנה. כמדומה לי שהלילות האלה יקרבו את קצי. גם מצב רוחי רע מאד. ובכלל – אין חיי שוים עוד כלל, ובסתר לבי הנני מקוה שיבוא “הגואל” וישים קץ ליסורי" (שם ע' 112). וכך בכמה וכמה אגרות מארץ־ישראל, אותו הענין הרע במלים שונות: “הנני חי מיום ליום בלי כל מטרה ברורה, ה' ירחם עלי!”, “כבר עברתי ובטלתי מן העולם”, "בקשו עלי רחמים שאהיה עוד הפעם “אדם” וכיוצא באלו.

ה.

על אחד־העם בתור סופר, עורך ועסקן צבורי, כמה שאפשר להוציא מתוך ששת חלקי האגרות שיצאו בחייו, כבר כתבתי במקום אחר³ והבאתי שם ציטטות מתאימות ל“אריאל האמת ואיתן הרוח”, ומעט מאד יש להוסיף על פי האגרות מארץ־ישראל, שיצאו אחרי מותו של אחד־העם.

באגרת לסימון בלונדון, שנכתבה לאחר שבעל האגרת שהה בא“י כחצי שנה, אנו קוראים: “שם (במכתב, שנקרא לפני אספה רבת עם מאד לכבוד אישור המנדט) הגדתי מה שבלבי, כי “נצחוננו” לא נצחון עד שנראה מה יענה עמנו על המאורע הזה ואם באמת יש לנו הרצון והיכולת לבנות את הארץ לפחות בגבולות שהגביל המנדט. אהה, יקירי, ירא אני מאד כי לא נעמוד בנסיון… ומה יהיה אז?” (פרקי זכרונות ואגרות ע' 103). ובמכתב אחר: “השמחה כאן אינה מרובה. חוץ מצרות פרטיות, הנה גם המצב הכללי בארץ אינו מזהיר כלל וכלל – – – אשמים בזה, ראשית כל, אנו בעצמנו. היחס של עמנו אל ענין א”י אחרי המנדט הנחיל מפח נפש לכלם, גם לנו, וגם להממשלות והעמים, שהאמינו ברצוננו לקום לתחיה לאומית” (שם ע' 117). ענין רב אפשר למצוא באגרת, שכתב בקיץ תרפ“ג לסימון על “הצרה היותר אחרונה – הידיעות הבאות בימים האחרונים ע”ד הברית שנכרתה בין אנגליא ובין המלך הערבי”, באמרו בגלוי לב פצוע: “העיקר, כי אם באמת ובתמים עתידים אנו להיות נתינים של המלך חוסין, יבוא קץ לתקוותינו ועבודתנו פה בארץ, ומי יודע אם ומתי תתחדש שוב. בנוגע לי לעצמי, אינני מצייר לי את הדבר, שאהיה “ערבי” במובן המדיני, ויש מחשבה בלבי, שאם כך יהיה אשוב אל הגולה. טוב לי למות בנכר בתוך הגולה, מלמות פה ולהקבר באדמת אבותי, אם אדמה זו תחשב ל”ארץ מולדת" של הערבים ואנחנו זרים בה" (שם ע' 130).

בשבתו בארץ־ישראל היה לו, לאחד־העם, עוד “חלום”: להקדיש מכחותיו האחרונים ולנסוע יחד עם נשיא ההנהלה הציונית חיים ווייצמן לארצות־הברית לשם תעמולה והגברת השפעה לטובת ישוב ארץ־ישראל, אבל מצב בריאותו הקשה מאד לא נתנהו לשגות הרבה במחשבה זו וכל־שכן להוציאה לפעולה ממשית. והנהו כותב על זה באחת מאגרותיו: “קשה לי להשלים עם הרעיון שכבר עברתי ובטלתי מן העולם, ומעת לעת אני חושב להתנער, אבל, אהה, המציאות צוחקת על חלומותי” (שם ע' 155).

ובתור סופר לא יכול אחד־העם, השבור והרצוץ בגופו ורוחו, להתרכז בארץ־ישראל ולגשת לעבודה ספרותית, הדורשת התאמצות יתירה. “השנים הטובות שכבר עברו – הוא כותב לידידו דובנוב – עולות בזכרוני, התקופה היותר יקרה לי בחיי – תקופת אודיסא… והזכרונות האלה יגבירו את עצבוני, בזכרי מה אני ומה חיי עתה – – – רוח עצב שפוך על רוחי כל הימים ובפנימיות נפשי הנני מרגיש עצמי אמלל מאד. כדי שלא לבוא לידי שעמום, הנני עוסק עתה בעבודה שהיא מלאכה ואינה חכמה: סדור מכתבי לדפוס… זו היא, יקירי, כל עבודתי לע”ע; ליותר מזה אינני מוכשר עוד, אבל גם זו לטובה, לכה“פ יש לי לבלות שעות אחדות בכל יום” (שם ע' 107־106). ולאחר שנה וחצי הוא כותב אליו: “לע”ע אני כבר מכין חומר לכרך הרביעי. כבר אני מתחיל לחשוב מחשבות מה אעשה אם אחיה עוד אחרי גמר האגרות ובמה אמלא את זמני הפנוי. הצעתך לכתוב את קורות חיי היתה באמת טובה, לולא היה לי כבר נסיון בענין הזה. לפני יותר משלושים שנה התחלתי לרשום זכרונות ימי חיי בכונה להמשיך זה עד בוא קצי, אבל אחרי שכתבתי כעשרים עמוד חזרתי וקראתי את הכתוב ובאתי לידי הכרה כי שלא מדעת הנני כותב בשביל הקהל העתיד ולא בשביל עצמי, וכי בשביל כך המסופר יצא “צבוע”. וכשהרגשתי בכך חדלתי ולא הוספתי עוד לכתוב עד היום" (שם ע' 144).

בכלל היה לו לאחד־העם רצון כביר לעבוד עבודה ספרותית גם בארץ־ישראל, ואולי ביחוד בארץ־ישראל, אבל היכולת לכך חסרה לו לגמרי, בשעה שהיתה כל־כך קשה עליו לא רק הכתיבה אלא גם הקריאה. ובמכתבו לעורך “העולם” אנו קוראים: “תודה לך על “העולם” שאני מקבל בכל שבוע, אבל אינני יכול להגיד לך את דעתי עליו, לא רק מפני שקשה עלי הכתיבה, אלא גם מפני שאיני קורא אותו בכל שבוע על הסדר. לא תוכל לצייר לעצמך כמה קשה עלי הקריאה (אולי יותר מן הכתיבה). ויש שאין ביכלתי לקרוא את “הארץ” שלנו פה מראש ועד סוף” (שם ע' 161).

ו.

ענין מיוחד ימצא הקורא בחליפת המכתבים בין “ארז”, מו“ל “המליץ”, ואחד־העם בשנת תרמ”ט, שנדפסו בסוף הספר “פרקי זכרונות ואגרות” בתור “מלואים”, בדבר מאמרו הראשון, שכתב אחד־העם בשביל “המליץ” בשם “אבל אשמים אנחנו” ואחר כך שינה את שמו (מפני שבינתים, קודם שנדפס המאמר, בא ב“המליץ” בשם זה מאמרו של סופר אחר) לשם “לא זה הדרך”.

“ארז”, בעל “המליץ”, בבואו בזמן ההוא לאודיסה, שמע מפי כמה משכילים וסופרים דברי תהלות ותשבחות על הצעיר אשר גינצברג (מי שעתיד להיות “אחד־העם”) כי ברכה בו ולגדולות נוצר. גם הוגד לו, כי “צנא מלא ספרא” הוא ויש תחת ידו כמה כתבי־יד משלו, שלא ראו עדיין אור הדפוס, כי “נחבא אל הכלים” הוא ומסרב לצאת ממחבואיו ולהופיע על במת הסופרים. אמנם הם לא זכו לראות בעיניהם אותם כתבי־היד, אבל יודעים הם על “נסיונות”, שנסה עטו לערוך על הגליון, והצליחו ונתפרסמו ברבים בחתימת רבים: א) “אדריסה” לכבוד החכם רש“י פין לחג יובלו; ב) “מחאה” נגד המריבה הבזויה הפומבית בין “ארז” ויל”ג, שכבוד הספרות נתחלל על ידה. וכשמוע “ארז” כל זאת חש ולא התמהמה לדפוק על דלתי הצעיר “הסופר לכשירצה” והעתיר עליו דברים עד שהוציא מפיו הבטחה, שיצא הפעם חוץ לגדרו לשלוח בקרוב מאמר ל“המליץ”. ולאחר שחזר המו“ל לפטרבורג עיר מגורו “הרהיב בנפשו עוז להיות לו כנושה” ולהזכירהו את הבטחתו הנאמנה לטובת “המליץ”, והוא כותב לו: “נפשי יודעת מאד כי מאמר אחד ממך ימשוך אליו קוראים רבים – – – ואני אומר לך כי אם קטן אתה בעיניך מן המצוינים אתה בדורנו במעלותיך ומדותיך ודברי איש דגול מרבבה כמוך לא ישובו ריקם”. על זה השיב אחד־העם, בשלחו למערכת את המאמר המובטח: “אם גם מנהגי תמיד לשמור מוצא שפתי, בכ”ז לא אכחד כי הטרדות השונות בעסקי, וגם מצב רוחי ויראתי את הקהל והסופרים, השיאוני לעבור הפעם על מדתי זאת, וכמעט נואשתי כבר לכתוב איזה מאמר בשביל “המליץ”, כאשר הבטחתיך, אדוני, בהיותך פה. אך המקרים האחרונים בא”י, והדברים אשר אני קורא יום יום בכה“ע משני הצדדים ושומע יום יום מפי ה”חובבים" השונים אשר בעירי, – המה חזקו את לבבי והניעוני לדבר הפעם באזני כל העם" (שם ע' 178).

הסופר “המתחיל” חכה, כנראה, ימים אחדים לתשובה תכופה מאת המערכת, ולאחר שהתשובה לא נתקבלה מיד – פקעה סבלנותו, והריהו כותב ל“ארז” קצת בהתרגזות ובהכרת ערך עצמו: “אם מאמרי לא מצא חן בעיניך לתת לו מקום ב”המליץ" – אתנחם על נקלה, בהתבונני אל מאמרים שונים אחרים אשר זכו לגדולה זו; אבל אם גם אני נקלותי בעיניך מלעשות את שאלתי הקטנה אשר שאלתי מעמך במכתבי: להחזיר לי את המאמר אם לא יודפס, וגם לא חשבתני להשיבני דבר מפני הכבוד – על זה דוה לבי מאד, לא לכבודי, כי אם לכבודך, אדוני“. ועל זה מוסיף הכותב: “הלא ידעת, אדוני, כי לא אנכי רדפתי אחרי הכבוד להחשב בין סופרי “המליץ”, כי אם הוא, “המליץ”, רדף אחרי; למענו יצאתי הפעם ממחבואי לעשות – את אשר לא פללתי מעודי – מטעמים למכתב עתי”. אולם עוד לפני קבלו אגרת התאוננות זו כתב העורך לבעל המאמר: “כבכורה בטרם קיץ היה לי מאמרך הנפלא, בשמחה רבה קראתיו תיכף מהחל עד תומו ונפשי רותה עדן למקרא מגלה מאירת עינים זאת וכו' “. ובאריכות יתרה, כדרכו, הוא מספר על צרת הצנזורה שעכבה את הדפסת המאמר, עד שלבסוף הלך לאבוד אצל הצנזור כתב־היד של מחצית המאמר השניה. “ומה מאד – מוסיף “ארז” בנעימה טרגית – נפוגותי ונדכיתי, כאשר חפש בכל מקצועות שלחן הכתיבה אשר לפניו ולא מצא הכ”י”. – “כפי הנראה, מן השמים נלחמו בי” – ענה על כך בעל המאמר, שהיה מוכרח לחזור ולכתוב את סופו של המאמר ולטשטש בכונה כמה בטויים חריפים, שלא היו ערבים לחיך הצנזור, ולשלוח למערכת. וסוף־סוף “אחר עמל רב” נדפס המאמר “לא זה הדרך” ב”המליץ” (י“ב אדר שני תרמ”ט) ובראשו מוטו: “שיתי לבך למסלה דרך הלכת” (ירמיה נ"א, כ), ועל החתום “אחד־העם”.

“בחתימתי זו – מעיר בעל המאמר ב”פרקי זכרונות" שלו – רציתי לאמור, כי לא סופר אנכי ואין בדעתי לבוא בקהל הסופרים גם לעתיד וכי רק במקרה הנני מגלה דעתי בענין זה, כאחד העם שעניני העם מעסיקים את רוחו" (שם ע' 11) אבל הגורל הוטל: אחד העם, כיון “שיצא ממחבואו” לא יכול עוד לשוב אליו: “הארי שבחבורה”, מ“ל לילינבלום, יצא להשיב על דבריו, ואחד־העם עלה שוב על הבמה במאמר שני בשם “על פרשת דרכים” ובראשו מוטו “עמדו על דרכים וראו ושאלו לנתיבות עולם איזה דרך הטוב ולכו בה” (ירמיה ו', טז). המאמר הזה נדפס אחר כך בקובץ המאמרים של אחד־העם בשם “לא זה הדרך, מאמר שני”, והשם “על פרשת דרכים” נִתן לקובץ כולו. השם “אחד־העם” נתפרסם ממאמר למאמר יותר ויותר והסופר “אחד־העם” נעשה ל”מיוחד שבעם".

*

ככה עוברת כחוט השני בכל ספרי “אגרות אחד־העם” רוח אישיות מקורית, כבירה ומזהירה, “אריאל האמת ואיתן הרוח”, המסור לרעיונו המרכזי בכל לב ונפש וההולך בדרך האמת שלו ב“קו הישר” מבלי נטות ימין ושמאל. אפשר שימצאו בקרבנו אנשים מסוג “מרובי הצדדים”, שאישיות זו נחשבת בעיניהם לפעמים ל“חד־גונית”, ל“בעלת צד אחד”; אולם תכונה כזו קבועה גם לנביא. וכך מתארהו אחד־העם (במאמרו “כהן ונביא”): “הנביא הוא “בעל צד אחד”, רעיון מוסרי ידוע ממלא כל חדרי לבו ובולע אותו כולו, עם כל חושיו ורגשותיו, עד שאין ביכלתו להסיח דעתו ממנו אף רגע; אינו יכול לראות את העולם אלא דרך אספקלריא של רעיונו, וכל חפצו ועמלו הוא להגשים את הרעיון בשלמותו בכל חזיונות החיים – – –הנביא הוא ע”כ כח מקורי, פעולתו עושה רושם על תכונת ההרמוניא הכללית, בעוד שהוא עצמו אינו נגרר אחר הרמוניא זו, אלא נשאר תמיד בפרטיותו, קיצוני, מצומצם, שומר משמרת צד אחד ועינו צרה בכל נטיה לצד אחר". ומי שאינו עוצם עיניו בכונה מראות נכוחה אי־אפשר לו שלא יראה את גודל השפעת הכח המקורי של בעל האגרות ושלא יבין עד כמה פעולתו של זה היתה עושה רושם לשעתה ולדורות על “תכונת ההרמוניא הכללית” – של עולמנו.

(דפים מספר זכרונותי)

בתחלת הקיץ בשנת תרמ"ז בא “אחד־העם” שוב לאודיסה, ובפעם הזאת להשתקע בה. אז לא היה אמנם עדיין “אחד־העם”, כי עוד לא התחיל לפרסם בדפוס שום דבר בשם ספרותי זה, ובימים ההם לא היה עוסק בכלל בעניני ספרות אלא בעסקי מסחר, אבל שמו של “הסוחר” הצעיר אשר בן ישעיהו גינצברג, מי שיהיה “אחד־העם”, כבר התפרסם ונודע לתהלה בחוגים הצרים באודיסה כאחד מטובי המשכילים והוגי־הדעות אשר במחנה “חובבי־ציון”.

עוד בבואו בפעם הקודמת לגור באודיסה, לפני שלש שנים (בראשית האביב בשנת תרמ"ד) נעשה השם אשר גינצברג למפורסם בחוגי “אנשי־שלומנו”, ובועד חו“צ (כמה שנים לפני הוסד חברת ישוב א"י הרשמית), שהד”ר פינסקר עמד בראשו, תפס מקום חשוב כאחד מראשי המדברים, שדבריו נאמרים בטוב טעם ודעת וקולעים אל המטרה העקרית של עבודה לאומית לדורות בתנועת חבת ציון. ובבואו עכשו להשתקע כאן היה, כאמור, עסוק בענין מסחרי. בשותפות עם אביו ישעיהו, אחד מבחירי האריסטוקרטיה החסידית, היה לו באחד מפרברי העיר בית משרפות יין גדול והעסק עלה ופרח בהצלחה מרובה, עד אשר עלה הבית באש, ואז נפטר אחה“ע מעסק זה, שהיה לו למורת רוח כל הימים, ואח”כ התחילו שני “השותפים” לטפל בעסק חדש של בית זיקוק שמָנים, שלא הצליח כלל, ובעליו הפסידו את כל הכספים שהכניסו לתוך “עסק ביש” זה, והבן יצא נקי מנכסיו ואבד לו כל רכושו.

וזוכרני כיצד שפך האב פעם לפנַי, לאחר המעשה, את מרי שיחו על בנו יחידו, בן יקיר לו:

– לו ידעת עד כמה אָשר שלי הציקני כל זמן קיומו של העסק הקודם, כי היה מצטער מאד על עצם הענין ולא פסק לטעון באזני במרירות: “האמנם זאת היא תעודתנו בחיים להמציא לתושבי הארץ יין שרוף ולנסוך עליהם רוח שכרון”? ולאחר שנשרף באש בית משרפות היין שלנו, שהיינו מרויחים בו יפה בעזרת השם, וקבלנו דמי האחריות סכום הגון, אמרתי לו שאין טוב לפנינו מלבנות במקום הבית השרוף בית חדש ולהמשיך את העסק שלנו בהצלחה וברכה מרובה, אבל הוא לא רצה כלל לשמוע על כך וקרא: “ברוך שפטרנו!” וכשנזדמן לנו העסק החדש, בית זיקוק השמנים, תיכף נמשך לבו אחריו: עסק כשר זה הרי מזכיר את “בית הבד” שבתלמוד… והנה עלה הפעם על המוקד בעסק כשר זה כל רכושנו ולא נשאר כלום לפליטה.

וזמן רב אחרי הריסות העסק החדש עוד היה אחה"ע שרוי בדאגה רבה ובצער קשה לא על הפסד ממונו, אלא שהיה חושש שמא יהא נשאר חייב לאחרים מבלי שתהא בידו האפשרות לפרוע חובותיו, ורק לאחר זמן, כשנכנסתי אליו באחד הימים, מהר לבשרני בשמחה רבה, שכבר עלה בידו לסדר את תשלומי החוב האחרון, ועכשו נקי הוא מחובותיו כשם שהוא נקי מנכסיו.

בשעות הרעות האלה, בשנת תרנ“ו, אחרי שנהרס מצבו של אחה”ע בעולם המסחר, אכף עליו ההכרח לבקש איזו משרה ועבודה לשם פרנסה. הוא היה אז כבר בעל שם טוב בעולם הספרות העברית ומפורסם מאד בשם־הספרותי שלו “אחד־העם”. והנה נקרא לווארשא לעמוד שם בראש חברת “אחיאסף”, ואחרי עשותו שם כמה ירחים בתור מנהל הענינים הספרותיים עזב את ווארשא והלך לברלין להיות עורכו של העתון החדשי “השלח”.

שש שנים היה אחה“ע מטפל בעבודת “השלח”, ובסוף שנת 1902 הסתלק מעבודה זו, ובמקום עורך בישראל נעשה לאחד הפקידים הראשיים באחד מבתי המסחר הגדולים באודיסה, הוא בית מסחר תה של ק”ז וויסוצקי. רבות שבעה לה נפשו האצילית של אחה“ע עמל וצער בשנות עבודתו ב”השלח", ובמדה לא מעטה שמח לבו ויגל כבודו על הגאולה ועל התמורה הזאת. “עוזב אני עריכת השלח מן השנה החדשה – כותב הוא לאחד מידידיו – וגם עבודת הספרות בכלל (כמובן, כונתי לעבודה בתור פרנסה). כבר קצה נפשי בכל הבזיונות והמכאובים הפנימיים הקשורים במלאכה זו, ומעתה אשוב להיות מה שהייתי לפני שש שנים: “אדם מן השוק” העוסק בספרות בשעות הפנויות שלא על מנת לקבל פרס, כי קבלתי עלי משרה הגונה בבית המסחר של וויסוצקי פה, אשר תספיק למחיתי בכבוד, אם גם לא בריוח, ותתן לי גם יכולת לקבוע עתים לתורה ולספרות – – – הם הציעו זאת לפני בכבוד הראוי”. (אגרות אחה“ע ח”ג ע' 84־83).

אמנם בשיחה הראשונה שהיתה לו, לאחה“ע, עוד לפני איזו שנים, קודם שקבל על עצמו את עריכת “השלח”, ע”ד משרה בבית־מסחר זה, בבית ציטלין חתנו של וו‘, העומד בראש בית־המסחר, – נפשו סלדה בתשובתו של האדון הזה על שאלה אחת שלו. אחה"ע, שהיה מצטיין בנאמנות ובדיקנות יתרה ובהכרת אחריות גמורה בכל דבר שנטל על עצמו, פנה אל צ’ בשאלתו: כמה שעות ביום יהא מוטל עליו להקדיש לצרכי משרתו בבית המסחר? ועל שאלה זו קבל תשובה קצת בהתול וקצת ב“רצינות”: “בעצם הדבר אי אפשר להגביל את הזמן בענינים כגון אלו; אדם העוסק בצרכי משא ומתן עליו להרהר על כך גם בשעותיו הפנויות וגם בחלומותיו בחזיונות לילה”.

ובשעה שמסר אחה"ע אחר־כך לידידיו פרט זה של “השיחה המעשית”, הוסיף בשחוק מר: “האמנם יכלה לעלות על לבו של זה אפילו לרגע אחד מחשבת פגולים, שהריני מוכן ומזומן למכור לבית המסחר גם את חזיונות הלילה, ומיום שהנני נכנס לתוכו אני שלו וחלומותי שלו”?

אולם תשובה זו של ראש בית המסחר לא נאמרה אלא לשם שיחה נאה. בעלי בית־המסחר רכשו להם באחה"ע, כשנכנס לעבודה, עוזר חרוץ ומועיל שמעטים דוגמתו. מזמן לזמן היה נוסע, לשם פקוח ובקרת נאמנה, אל סניפי בית המסחר, שנמצאו בכמה ערים, ועל כל סניף וסניף היה “המבקר” עורך ללשכה הראשית “הרצאה” מלאת ענין ומאירת העינים של הבעלים על כל פרט ופרט.

ובשעות הפנאי היה חולם לו אחה“ע את חלומות נפשו, שאין להם שום קשר עם אותם הענינים המסחריים, חלומות על גורל עמו ובנין ארצו והיכל ספרותו. וביחוד הִרבה לשגות בזמן ההוא בשעשועי “חלום” יפה: לאחר שעזב את הספרות כמקור חיים של פרנסה ומצא את מחיתו “ממקור חול”, התחיל לחלום ולחשוב מחשבות ע”ד הגשמת עבודה מדעית גדולה בעניני היהדות, שהיתה מנקרת במחו זה כבר. אבל, לדאבון לבו, פתרון החלום התרחק יותר ויותר. זמן רב היה מבלה במסעות ממקום למקום להשגיח על סניפי בית־הממחר, ובין מסע למסע היה טרוד גם בעיר מושבו אודיסה בעניני הכלל הקרובים ללבו, ורק מעט מאד נשאר לו “לתורה ולתעודה”.

ובעוד חמש שנים הוטל עליו מטעם אותו בית־המסחר לעבור מאודיסה ללונדון לישיבת קבע. הישיבה בכרך גדול זה, ב“בבל” החדשה, כמו שהוא קורא לזו בכמה מאגרותיו, קשה היתה עליו מאד, ביחוד בשנים הראשונות. ובמכתביו לידידיו הקרובים הוא מרבה להתאונן, שמרגיש הוא את עצמו בלונדון כאילן שנעקר משרשו. “בדד אני יושב – כותב הוא באחד המכתבים – בתוך שש מאות רבוא בני אדם המקיפים אותי, וחיי עוברים בבהלה, בהמונה ושאונה של הסיטי”. גם באגרותיו אלי הוא מזכיר לא אחת במרירות את “הסיטי הארורה, המכלה מנפש עד בשר”. ובמכתבו למרדכי בן הלל הכהן משנת 1910 הוא משתדל להסביר לו מפני מה לא הגיעה עדיין השעה לעבודה המדעית הגדולה, שעליה הוא חולם כל הימים: “בכל יום ויום הנני יוצא מביתי אל ה”סיטי" בחצי העשירית בבקר ואני שב אך בשש שעות בערב. מזה יֵצאו כמאה רגעים בנסיעה הלוך ושוב במסלת הברזל מתחת לארץ (דבר המהרס את העצבים), והשאר – בהמונה של ה“סיטי” ובאוירה הרע והחשוך, ובשובי לביתי הנני עיף ויגע וגו' " (אגרות אחה“ע ח”ד ע' 158).

בינתים התחיל מתמוטט מצב בריאותו באופן מחריד. מחלת עצבים קשה, שסימניה ניכרו בו עוד לפנים, התגברה בקרבו יותר ויותר, וביחוד תקפה עליו בשעת מלחמת העולם הגדולה, שהרעישה אותו עד היסוד.

בימי המלחמה הגדולה הזו נפסק חלוף־האגרות ביני ובין אחד־העם היושב בלונדון. כותבי מכתבים לארץ רוסיה ומשם לחו“ל, היו מחויבים, בתוקף גזירת הזמן, לכתוב דוקא רוסית, בלשון שנזקקים לה מלאכי הרָשות, הממונים לשים עין על אגרות פרטיות ולבדקן בדיקת יפה. ואמנם בחדש נובמבר שנת 1914 קבלתי מכתב מאת אחה”ע כתוב רוסית ובו הודיעני, שמכתבי האחרון אליו שהה בדרך יותר מחודש ימים, ואם סוף־סוף הגיע לידו הרי זה תמוה בעיניו מאד, כאלו אירע נס, מפני שבזמן הזה אגרות עבריות אינן מתקבלות כלל. על מכתב זה השיבותיו, כמובן, “כלשונו”, אחר־כך בא לידי עוד מכתב רוסי מאת אחה"ע. אולם דבר זה, שנכתב שנינו זה לזה לועזית, היה מוזר ומשונה כל־כך – וחלוף־המכתבים בינינו חדל מאליו למשך כמה שנים.

לעתים רחוקות הגיעו אלי בעקיפין ובגלגולים שונים שמועות לא טובות על מצב בריאותו של אחה“ע. וביחוד עשה עלי רושם קשה ומדכא מאד אותם הדברים ששמעתי מפי הד”ר ז. טיומקין (אחיו של העסקן הציוני הידוע המנוח זאב ט'), שבדרכי מאודיסה לא“י, בקיץ שנת 1921, ראיתיו בקושטא, בעמדו שם בראש מחלקת העליה. הוא ספר לי, כי בהיותו זה לא כבר¹ בלונדון, עיר מושבו של אחה”ע, היה מבקר אותו כמה פעמים בביתו ומצא שמצבו הגופני, וממילא גם הרוחני, קשה ומעציב עד מאד­.

­דבר אחד שראיתי בעיני – הוסיף הד“ר ט' – מספיק להעיד ולהוכיח הוכחה ברורה, עד כמה רע המצב. שוה לנגדך, יושב לו אחה”ע בחדר עבודתו ועוסק כמה זמן במשחק הקלפים בינו לבין עצמו; כלומר בסדור “פַּסיאנס” לשם פזור הרוח ואבוד שעות הזמן.

אין להגיד, עד כמה “מופת חותך” זה הלמני.

מהרתי לכתוב לאחה"ע מקושטא ולבשרהו כי נס נעשה לנו, לכמה מידידיו האודיסאים, ובזכותו של ביאליק, שהלך למוסקבה הבירה ושהה שם כמה חדשים ועסק בהשתדלות נמרצה לפני השליטים התקיפים החדשים, ועל ידו עזרו כמה בעלי השפעה רבה והסופר המפורסם גורקי בראשם, – סוף־סוף הצלחנו אנחנו כמה משפחות של סופרים עברים, לקבל רשיון ליציאה מן הארץ בגלוי, ותיכף חשנו ולא התמהמהנו לצאת מתוך ההפכה ולהמלט בעור שִנינו מן הגיהנם הרוסי המכלה מנפש עד בשר.

בקושטא הוכרחנו להתעכב כששה שבועות מפני הקושי לקבל אז בשבילנו רשיון לכניסה לא“י, כי הפרעות ביפו בתחלת הקיץ ההוא גרמו להפסקת העליה. אחרי בואי לארץ כתבתי שוב לאחה”ע, ותשובתו על שני מכתבי נתקבלה באיחור זמן, רק אחרי חג הסכות: “קבלתי בזמנו מכתבך (עם הוספת ביאליק) מקושטא ואח”כ גם את מכתבך מיפו. וקודם כל הנני מבקש סליחתך על איחור תשובתי. אהה, יקירי, מחלתי הארורה הפכה כל הסדרים שהייתי נוהג על פיהם כל ימי חיי. ואתה יודע כמה הייתי זריז ודיקן בנוגע למכתבים. עתה עוברים שבועות וירחים ואני אינני משיב על מכתבים מידידים ורעים חביבים! אין דבר קשה עלי עתה יותר מכתיבת מכתבים – – – הנני מתעתד לצאת מפה לא“י במשך החורף הזה (בדיוק לא אדע עוד מתי), וזו היא תקותי היחידה: אולי ייטב לי שם, בחברת אחים ורעים משכבר הימים – – – במצבי עתה קשה הצעד הזה מאד מאד. עצבי רוגזים ורועשים, כי לא דבר קל הוא להרוס בית בלונדון ולבנות בית חדש בא”י, ומה גם לעת זקנה ובמצבי עתה. אבל מה לעשות? באה העת ונתקיים בי: “עתידים אתם לעלות בשלשלאות של ברזל”. ואת המכתב הזה הוא מסיים בברכה: “להתראות בא”י".

ואמנם השעה להתראות בא“י הגיעה בקרוב: ביום ב' ט' טבת תרפ”ב (9 יאנואר 1922) בבוקר בא אחה“ע עם אשתו ברכבת ממצרים לתחנת לוד הסמוכה לתל־אביב. יחד עם רבים מידידיו הקרובים פגשתיו בתחנה ההיא ולבי שמח ועצב כאחד. שמחתי על שזכיתי לראות את פניו אחרי פרידה ארוכה, והצטערתי על זה שראיתיו בכך, במצב של לקוי הגוף ההולך ומתמוטט. הכרת פניו וכל גופו ענתה בו שהוא זקוק לרחמי שמים, ובשאלי אותו לשלומו ענה בתנועת יד של מתיאש: “אל תשאל”. הפעם לא סר לת”א, כי נסע הלאה לעיר חיפה, מקום מושבה של בתו הבכירה, ורק כעבור עשרה ימים בא לת"א להשתקע בה, ולפי שעה התאכסן באחד מבתי המלון.

יום יום הייתי בא אליו, ומה רב היה הצער לראות בו את הסימנים המובהקים של סבל יסורי הגוף והרוח גם יחד. “חזקה עלי – כך כתב לאחד מידידיו לפני צאתו מלונדון לא”י – מצות רופאי (גוי אנגלי) ללכת לא“י בהקדם האפשרי, והוא מבטיחני כי שם אשוב לאיתני”. ועל זה הוסיף בסוגרים: “הוא יודע מה היתה לי העבודה בא”י כל ימי חיי“. אבל לצערם של כל ידידיו ומוקיריו נבואתו של הרופא, הגוי האנגלי, לא נתקימה: אחה”ע לא שב לאיתנו גם בא“׳ ארץ חמדתו. ואם מכאובי הגוף – חולשת העצבים וכל תוצאותיה הרעות – גרמו לו יסורים קשים ומרים, הנה יותר קשתה עליו יד יסורי הרוח מתוך צער עמוק שנגזר עליו לשבת בא”י כפועל בטל וידו קצרה להשתתף בפעולה ממשית באיזה מקצוע של העבודה הלאומית ולעזור, לפחות במקצת מן המקצת, לבנין הארץ, משאת נפשו כל הימים. מדי פעם בפעם היה מתאונן באזני ידידיו הקרובים על חולשתו הרבה והעצומה, שאינה נותנת לו מנוח, ועל נדידת שנתו בלילה המכריחתו להשתמש בסם־שינה פעם, ויש גם פעמים, בכל לילה, אבל ביותר גדול הכאב – היה על־פי רוב מוסיף – על זה שהוא בא לארצנו בתור “אינבַליד החי על חשבון העבר” ואינו מסוגל כלל לשום עבודה בהוה שיש בה ממש – ואיזה ערך יש לחיים עלובים כאלה?

לאחר איזה זמן היו אמנם ניכרים קצת סימנים לטובה במצב בריאותו של אחה“ע: הישיבה תחת השמים הבהירים והשמש היפה של א”י, יחד עם חברת ידידים נאמנים הקרובים אל לבו, השפיעו במקצת השפעה מבריאה על גופו ורוחו: חדלה רעידת הראש והידים, ושיחותיו – בין שיחות חולין ובין שיחות בשאלות חשובות העומדות על הפרק – הזכירו שוב את “אחד־העם” שלפנים. וביותר הוטב לו לאחר שעבר בתחלת הקיץ מבית־המלון לבית־דירה ברחוב הנקרא על שמו, בית שקנתה העיריה למטרה זו והתקינה בשבילו והשכירה לו בשכר הגון, מפני שלא רצה בשום פנים להשתמש באיזו זכות מיוחדת. הישיבה ב“חדר־העבודה” שלו, המרווח והמלא אור וסביב לו אוצר הספרים החביבים עליו, הרחיבה את דעתו ונתנה לו קורת רוח מרובה.

אולם לא ארכו הימים “הטובים” ושוב הורע מצב בריאותו, בריאות² הגוף והנפש יחד. חלשו כל אבריו וחלשה דעתו מרוב יסורים; וכשהיו אומרים לו שפניו הוטבו היה לפעמים משיב: “אפשר – אבל, לצערי, אין תוכי כבָרי”

“חדר־העבודה” שלו הגדול והמרווח התחיל מעיק עליו, בהיותו יושב בו כל הימים בטל בעל־כרחו בלי עבודה כל־שהיא. הוא כבר פסק לחלום על העבודה הגדולה של ספר חוקר לכל תכלית בשאלת הלאומיות, מתחקה על שרשיה והתפתחות ענפיה המרובים, אבל בלי עבודה, שתעסיק במקצת את רוחו, היה מרגיש שחייו אינם חיים. והלב כאב להתבונן אל “הענוי” הגדול הזה, כיצד אחה"ע משתדל “לבלות ולכלות את הזמן” באיזה אופן שהוא, כדי להנצל מעקת הבטלה, בהשתתפו בישיבות שונות, שלא מצא בהן ענין כלל, וכיוצא באלה.

הצלה מרובה היתה לו הטיפול ב“אגרות אחד־העם”, שעסק בהן, בסדורן והדפסתן, בכל הכרת האחריות הרגילה אצלו, במשך זמן יותר משנתים. ולאחר שיצא בשנת תרפ“ה החלק הששי, הוא האחרון, של אגרותיו שנכתבו עד בואו לא”י, שוב עלתה על הפרק שאלה קשה זו של “חוסר העבודה”. וכשהצעתי לפניו באחד הימים עבודת “קצור אחד־העם”, כלומר: להוציא מתוך ארבעת חלקי “על פרשת דרכים” וששת חלקי האגרות קטעים מתאימים, שיש להם ערך עצמי קיים מאיזה צד שהוא, כדי לסדרם אחר־כך לפי הענינים ולהוציאם בספר אחד, – מצא חפץ בכך, גם קבע לספר זה את השם “לקט”. ובמשך כמה חדשים הייתי מביא בידי לפעמים קרובות את קטעי ה“לקט” ומקריא לפניו, לשם הסכמה מצדו שיש בקטעים אלה ענין בשביל ספר מיוחד. ודבר זה היה משמש אצלו כל אותו הזמן “במקום” עבודה, והיה שואלני כמעט בכל יום בהפרדי ממנו אם “מחר נעבוד”, כאלו מתכוון היה להרגיע בזה את רוחו השואפת לעבודה כל־שהיא, ובלבד שלא לשבת בטל.

א.

הפגישה הראשונה של אחד־העם עם מכס נוֹרדוי היתה בקונגרס הציוני הראשון בבַזיל בתחילת אלול שנת תרנ“ז. קונגרס זה, שהשתתף בו אחד־העם, עשה בכללו על בעל “על פרשת דרכים” רושם קשה מאד, ואת רגשותיו, רגשות הצער והאכזבה שלו, הביע אחר־כך במכתביו לקצת ידידיו, וביחוד ברשימתו הקצרה והחריפה, שפרסם על זה ב”השלח“, בחוברת האחרונה לאותה שנה, ב”ילקוט קטן". בתוך כל השאון וההתלהבות אשר מסביב לקונגרס, כמו שהוא מעיד על עצמו, “ישב בדד בתוך אחיו כאבל בין חתנים”, ולבו מלא צער על “הפזיזות”, – זו הקללה הרובצת עלינו ומחבלת כל מעשינו, שנראתה גם הפעם בכל תקפה, על משברי “הפוליטיקה הגבוהה” ועל מחוללי אותה התנועה החדשה, “הבקיאים בהלכות הדיפלומטיה” והמשתדלים לעורר בלב המון העם תקוה מוגזמת לישועה קרובה, ובדרך זו “הציתו בלבבות אש זרה, התלהבות של קדחת, התלהבות מלאכותית, שסופה להביא לידי יאוש לרגלי התקוה הנכזבה”. רק קרן־אורה אחת הצליחה בשעת הקונגרס להצית אש־קודש בלב “היושב כאבל” ולהביא גם אותו לידי השראה חגיגית של התרוממות־הרוח והתלהבות – הוא נאומו של נורדוי.

“לולא – כותב לי אחד־העם במכתבו מבזיל למחרת היום שנגמר בו הקונגרס – מכס נורדוי ורוחו הכביר, אשר המתיק מרירות לבי, לא הייתי יכול לשבת שלשה ימים ולהביט ברוח שקטה על זאת…” ואת רשימתו הנ“ל ב”השלח" הוא מסיים בדברים חריפים ונלהבים אלו: “מי יתן ויכלתי לבוא בברית עם שר של שכחה, והייתי משביעהו, שימחה כליל מעל לב הנאספים את כל אשר ראו ושמעו בבזיליא, ולא ישאיר להם אלא זכרון אחד: זכרון השעה הגדולה והקדושה, בעמדם כולם – נדחי ישראל אלה אשר באו מכל קצוי ארץ – כאחים יחדיו, לבם מלא רגשי־קודש ועיניהם נשואות באהבה וגאון אל אחיהם הגדול, העומד על הבמה ומטיף נפלאות על עמו, כאחד הנביאים בימי־קדם”.

וכשחזר אחד־העם לאחר כמה ימים מחוץ־לארץ לביתו לאודיסה, במסרו לידידיו הקרובים אותם הרשמים השליליים שעשה עליו הקונגרס הציוני הראשון, היה מרבה לספּר בהתפעלות בלתי־מצויה אצלו על זכרון “השעה הגדולה והקדושה” של נאום “המטיף נפלאות על עמו”. ומיד בשובו לביתו מִהר לשלוח אל נורדוי, “גאונו ותפארתו של הקונגרס הציוני”, – כמו שהוא קורא לו במקום אחר – את הספר הראשון של “על פרשת דרכים” לאות הכרת־טובה. ובמכתבו אליו הוא כותב: “הרשיתי לעצמי לשלוח לכבודו ספר קטן בעברית שפרסמתי לפני כמה שנים (“על פרשת דרכים”). והרצאתו בבזיליא, אשר זכרונה לא ימָחה, היא שהביאתני לידי כך, כי באותה ההרצאה אִשֵּׁר וקיים כ' באבטוריטט שלו איזו מן ההשקפות שהצעתי בספר הזה ושנחשבו אז כ”פרדוכסים“… עוד בבזיליא הרגשתי צורך להביע לכ' את תודתי על זה”.

דעה אחרת לגמרי על דרשה אחרת של נ., שנאם באחת האספות בין הקונגרס הראשון והשני, הביע אחה"ע במכתבו לברנפלד (מיום 9 מאי 1898): “בדבר דרשתו של נורדו צדקת מאד. הציוניות שלהם היא באמת רחוקה מאד משלנו. כמו שידעת, הנני משתדל בכל כחי לברר את הדבר הזה לבני ארצי, כי ירא אני מאד, פן יפעלו דברי המערביים לרעה על התפתחות הציוניות בארצנו, ודברי נורדו בדרשתו הם ראיה חדשה לזה” (אג' אחה“ע ח”א ע' 217).

ולאחר הקונגרס השני, שנתאסף כעבור שנה אחרי הראשון, נזדמן לו לאחה“ע לפנות שנית במכתב אל נורדוי. הסופר י. א. לובָּצקי הדפיס ב”השלח" מאמר בשם “הציונות ומתנגדיה” (מכתב גלוי אל מכס נורדוי), אשר בו הבליט את ההתנגדות לציוניות המדינית מצד מתנגדים אחרים, חוץ מאלה שהציגם נ. לפני קהל שומעיו בנאומו בקונגרס, – מצד הציונים המזרחיים, שהכרתם היהודית באה להם מבפנים. ועצם ציוניותם שונה הרבה מזו של “המערביים”, אלו “הרחוקים שנתקרבו עתה”, שהכרתם היהודית באה להם מדחיפה חיצונית. והנה מודיע אחד־העם את נ. (במכתבו אליו מיום 26 באוקטובר 1898):.בחוברת האחרונה (אוקטובר) ממכה“ע “השלח”, שאני עורכו, בא מאמר על־דבר הציוניות בצורת מכתב גלוי אליך… הנני חושב לי לחובתי להודיעך זאת ולשלוח לך בזה את המאמר הנזכר. אם תחשוב, ששוה הדבר בעמלך להוסיף ביאור להענין החשוב הזה לקהל קוראינו העברים, והיה זה לי, כמובן, לעונג רב לתת מקום לדבריך במכה”ע שלי“. ועל זה מוסיף אחד־העם בסוף מכתבו: “והנני משתמש במקרה זה להביע לך את צערי על שלא יכלתי לבוא לבזיליא בשנה הזאת, בשביל… זו הייתה מטרתי הראשית, אילו באתי שמה – לדבר עמך פא”פ ולשמוע השקפתך ע”ד איזו ענינים בלתי ברורים בתנועתנו".

נורדוי לא אחר לערוך תשובה חריפה על “המכתב הגלוי” אליו “על־דבר הציוניות (מכתב אל העורך)” ולשלחה ל“השלח”, והעורך השיב לו במכתבו מיום 24 בנובמבר: “אין לי צורך לומר לך, כי מקרב לבי אודך על מכתבך היקר, וביחוד על המאמר היפה”. בתשובתו זו מביע נ. את תמיהתו הגדולה על העורך, שמצא לנכון לפרסם “מכתב גלוי” זה, ובין הדברים האחרים הוא אומר בהתמרמרות, בנוגע לתוכחת המגולה על־דבר ההבטחות המוגזמות של הציוניים המדיניים: “באיזה זמן הבטחנו לעם היהודים דבר־מה זולת זאת, שהננו חפצים להקדיש לו את כל כחותינו ובשעת הצורך גם את חיינו?”

ב.

עברו עוד שנים אחדות ושני הסופרים הגדולים, נורדוי ואחד־העם, נפגשו על במת הספרות בתור מתנגדים גמורים זה לזה במלחמת סופרים, שהצטיינה בתקיפותה ובחריפותה היתירה. מנהיג הציוניים ד“ר הרצל הוציא לאור את ספרו “אלטניילאנד”, רומן דמיוני, שמצוירת בו בקוים כלליים התגשמותו המהירה של האידיאל הציוני המדיני ומתוארים חיי עם ישראל ב”מדינת היהודים" כעבור תקופת עשרים שנה לאחר קבלת הטשַרטר. ובעיני אחד־העם לא מצאה חן כלל “אוּטוֹפּיה” זו, המיוסדת לא על התפתחות היסטורית המתנהלת לאטה, אלא על קפיצה ענקית במשך שנים מספר, והוא ראה בעצם האידיאל, שנתגשם בדמיון לפי תכנית מפורטת, לא סימני חירות לאומית אמתית וחיים לאומיים אמתיים על יסודות אנושיים כלליים, אלא חקוי גמור של צורת החיים המערביים בלא שום תכונה לאומית עצמאית, וריח “העבדות בתוך חירות”, זו בת הגלות המערבית, נודף משם לעתים. והנה יצא ופרסם בדפוס מאמר בקורת על הספר הזה, בקורת שנונה וחותכת. “חטא פלילי” זה לא יכול לעבור בלא “עונש” קשה, ובאמת לא אחר העונש לבוא, וזה שהטיל על עצמו, או הטילו עליו, את הטורח להעניש את המבקר הנועז, היה לא אחר, אלא הארי שבחבורה, מכס נורדוי בכבודו ובעצמו. והמעניש עשה את מלאכתו בתנופת ידו הקשה, בלא שום חנינה ורחמים, ובכל כח עטו החד והעוקץ השתדל לזלזל במבקר זלזול גמור ולהוכיח לעיני כל ישראל, כי אכן גם זה אחד מן “השקרים המוסכמים”, שסופר בעל “איכות מבוטלת” כגון זה תופס מקום כל־שהוא ויש לו קוראים שמתחשבים בדבריו.

ואחד־העם לא רצה כלל לקבל על עצמו את גזר־דינו של מתנגדו הרתחן ולהתבטל מפני זעמו הקשה, וראה את עצמו מחויב להשיב על דברי המשיב (במאמרו “החטא וענשו”), עד כמה שהם נוגעים בעצם השאלה, ומבלי הכָּנס בפולמוס של סופרים על דברי הבוז וחדודי־הגדופים נגדו, בא להראות רק על סירוסי־דברים במאמרו ומעשה גילוי פנים שלא כהלכה וכענין ולהעמיד את הקוראים על עיקרי הכוונה הנכונה.

וכוחי־דברים אלו עשו רושם בעולם הציוניים והמאורע עורר שאון והמולה רבה בקרב המחנה. ויש שהענין יצא מן הגבול הצר של הספרות אל תוך מרחבי השוק. היו כאלה, שדרשו לגנאי את מעשה נ. על זה שפגע בכבודו של אחד־העם באופן יוצא מגדר הנמוס המקובל, אבל לעומת זה נמצאו מעוררים, שהצליחו להשפיע על כמה וכמה אגודות ציוניות בערים שונות לצאת ב“מחאות” מעל עמודי העתונים נגד אחד־העם, הכופר בעיקר הציוניות המדינית, על מעשה בקרתו שאין לה כפרה. ובאחת העיירות, שהצטיינה בשעתה בציוניה הנלהבים, שזה דרכם בקודש להרבות במחאות פומביות על כל צרה שלא תבוא, התעוררו בכל תוקף להתערב בדבר, ולא נתקררה דעתם של אותם הציוניים עד שנדבו איזה סכום לכבוד נ. בגלל מאמרו נגד אחד־העם והכריזו על “נדבה” זו בעתונים “לאות לבני מרי”…

ג.

וכבודו של נורדוי נעשה גדול וחשוב יותר ויותר במלוא רוחב העולם הציוני, כאחד מראשי המדברים בציוניות וטובי הנושאים ביד רמה את דגל תחית העם. זה הספקן הגדול, שהיה רגיל להוקיע לעין השמש לראוה משאות־שוא ומדוחים של כל מיני “פרדוכסים” שבעולם הכללי, ושהיתה עליו רוח אחרת בהשפעת הקוסם הנפלא בעל “מדינת היהודים”, – נעשה בעולמנו לאחד מגדולי “החולמים והלוחמים”, המאמין באמונה שלמה ותמימה בהתגשמות מהירה של חלום הרצל ומפליא להשפיע ברוח כביר את האמונה הזאת על לב רבים. ולאחר מותו של נשיא הציוניים הרצל אמנם לא קבל נורדוי על עצמו את הנשיאות בפועל, אבל רובי הציוניים הכירוהו לנשיא הרוחני ולאישיות המרכזית בהסתדרות. ובכל קונגרס (עד הקונגרס הי"א) היו נאומיו המצוינים והמזהירים של נורדוי נקודת־הכובד ומאורע רב־ערך.

אולם לא מפיו של נ. חיו אלה, שחפצו לראות בפרובלימה של הציוניות תורה שלמה ומקיפה של תחית ישראל בתור חטיבה מיוחדת. ואחד־העם, שלא חדל להוקיר את רוחו הכביר של נ. בכלל ואת ערכו בתור סופר ונואם גדול, לא חשב אותו לבר־סמכא ביותר ביחס לעיקרים רבים בשאלות הציוניות; ולעתים היה מראה במופתים חותכים על חוסר שיטה קבועה ועל הסתירות, שאפשר למצוא לפעמים באמרות היפות של ראשי המדברים בציוניות המדינית. ופעם, על שאלתו של אחד מידידיו במכתבו אליו “מה הוא אומר” לדברי נ. בדרשתו האחרונה, השיב קצרות: “כל מה שאוכל לומר הוא רק זה: הלואי שלא ישכח מחר מה שהגיד היום. הן לא בפעם הראשונה הביע דברים כאלה, ולא נמנע בשביל כך לאמר אחר־כך את ההפך”…

בכלל היה נ. עובד את עבודתו הציונית באמונה רבה ובכל עוצם כשרונו הגדול, על טהרת תורת הציוניות המדינית, ההרצלית. “צרת היהדות”, שנגעה כל־כך עד עומק לבו של אחד־העם, לא תפסה מקום מסוים בהשקפת־עולמו של נ., וגם דעה קבועה לא היתה לו ביחס למכה זו ולרפואתה, ועיקר העיקרים בעיניו היתה “צרת היהודים” הרַבה והעצומה, והיה מכריז על הצורך הגמור לאזור כל הכחות, כדי למהר ולהחיש עזרה וישועה קרובה לעם על־ידי יִסוד תכוף של “מדינת היהודים”, שהיא ראשית כל דבר, ולהביא בזה גאולה לעולם הכללי והיהודי. הסופר הכביר בעל “ההתנַונות” ידע והכיר היטב את כל סימניה המובהקים של התנונות עמו בחשכת גלותו ושאף להציל את ישראל מיד מפלצת זו.

בינתים הגיעו הימים הרעים והנוראים, ימי מלחמת העולם הגדולה והאיומה, ובתוקף גזירה קשה אנוס היה נורדוי לעזוב את פריז, זו העיר שנחשבה למולדתו השניה, ולנדוד לארץ ספרד, ושם ישב בדד ונעזב עד כלות המלחמה. לאחר זה הלך ללונדון, ובחורף תרפ“א השתתף בועידה הציונית הלונדונית, אבל גם בקרב אחיו הציוניים לא הונח לו מעצבו ומרגזו, כי הרגיש את עצמו בודד וזר וכצל בנטותו התהלך ביניהם. נ. לא מצא קורת־רוח כלל בדרך עבודת הציוניות לעת כזאת בפסיעות מדודות ומצומצמות והתרגזותו גדלה על האומרים למעט את הדמות ולקצץ את כנפי הנשר של התנועה. בלב סוער ומתמרמר חזר לפריז ושם בלה את שארית ימי חייו בבדידות, מביט מרחוק במנוד־ראש על מהלך העבודה בעולם הציוניות, שנראה לעיניו כנטיה מהמסלול הדרוש להצלחה מהירה במדה כבירה בבת אחת, ולאחר זמן קצר, ביום ה' בשבט תרפ”ג, חדל הלב הגדול לדפוק.

ד.

בבית קברות היהודים בפריז מצאה גופת המת הגדול מקלט זמני, ולאחר שלש שנים ויותר התעוררו הציוניים לחלק לנ. את הכבוד האחרון כראוי לו, להעביר את עצמותיו לא“י משאת־נפשו מאז ולהטמינן בתוך אדמת “עיר היהודים” תל־אביב. ביום כ' באייר תרפ”ו בבוקר הגיע ארונו של נ. לתחנת תל־אביב, ומשם הובא הארון והוצג, תחת משמר כבוד של “מכבים” ו“צופים”, בתוך ביתן שחור, שהוקם למטרה זו על הרחבה שלפני בית העיריה, ועל הארון פרושה פרוכת שחורה וכתוב עליה: “לשר וגדול קברניט הציוניות מכס נורדוי להאספו לאבותיו בארץ אבות”. וכאן היתה הפגישה האחרונה של אחד־העם עם נורדוי המת.

אחד־העם היה כל הזמן ההוא ידוע־חולי, ובימים ההם, באביב תרפ“ו, התגברה מאד חולשתו. בלא מנה אחת או שתים של סם־שנה לא יכול לישון בלילה, ולפעמים קרובות לא יכול לצאת כל היום מן הבית החוצה מרוב חולשה. הפעם, לכבוד המת, התחזק ונסע לקצה רחוב ביאליק אל בית העיריה. אבל לא עצר כח לעלות אל היציע העליון, אשר שם ישבו “פני העיר”, שהוזמנו לטכס־אֵבל זה, והוא נשאר מתחת על־יד הכניסה לעיריה, יושב בהתאמצות שארית כחותיו, נשען על מטהו ושקוע בהרהוריו, אפשר על “הבל הבלים” של חיי האדם בכלל החולפים כצל עובר, ואפשר על “חליפות ותמורות” ממין אחר, על גלגולי חיי־הרוח של זה המונח בארון… כי מי מלל לו, למכס נורדוי, בשעה שכתב את ספריו “השקרים המוסמכים”, “פרדוכסים”, ו”התנונות“, שעל־ידיהם נתפרסם שמו הספרותי בעולם הכללי, כי יבוא יום ו”אני מאמין" שלו ילבש צורה לאומית והוא יֵעשה ל“קברניטה” של האניה הסוערה, הטרופה בלב יַמים, ולאחד מראשי החולמים על בנין “מדינת היהודים”, וכי בסופו יתגלגלו עצמותיו ו“יאספו לאבותיו בארץ־אבות”?…

“גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה” – פסוק זה שבקהלת קרא אחד־העם לפנַי, כשבאתי אל ביתו באותו יום־האבל ומצאתיו יושב בראש מורד במצב של אפיסות הכחות, והוא בקש מאתי לספר לו את פרטי ההלויה וטכס הקבורה, שלא יכול להשתתף בו.

ועל אותו פסוק חזר בעוד ימים אחדים, כשבאו אליו לבקרו בביתו אלמנת נורדוי ובתו. האלמנה שאלה אותו לפי תומה, אם הכיר את המנוח בחייו, והוא השיב על השאלה תשובה קצרה והטה את השיחה לצד אחר, לרשמים שקבלו האשה ובתה ממראות הארץ. גם האם וגם הבת, הציירת בעלת־הכשרון, דברו בהתפעלות על מראה עינים והלך־נפש בארץ־ישראל. ולאחר שנפטרו ממנו שתי הנשים האבלות, פנה אלי, שישבתי אצלו באותה שעה, ואמר: “גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה”. ואחר־כך הוסיף בקול נמוך, כמדבר אל עצמו: “גם קצי לא רחוק, ומי יודע, אולי אהיה שכן קרוב לו שם בבית־העלמין בתל־אביב”.

ודברי נבואתו אלה נתקיימו במלואם. לאחר שמונה חדשים הלך לעולמו גם אחד־העם, וכרו לו קבר על־יד קברו של נורדוי, ושני “המתנגדים” הגדולים ינוחו בשלום על משכבותם זה בצד זה, והבאים לבית־הקברות בתל־אביב נגשים ביראת הכבוד ובהערצה לבקר את שני הקברים הקרובים, המדברים כל כך הרבה אל לב המבקרים.

ובני עמנו באשר הם שם יַדעו תמיד להכיר ולהוקיר את ערכם הגדול של שני גדולי ישראל, ואם זה דאג יותר ל“צרת היהודים” וזה ל“צרת היהדות”, זה חלם יותר על “מדינת היהודים” וזה על “המרכז הרוחני”, – הצד השוה שבהם, ששניהם לבם היה בוער בשלהבתיה של אהבת האומה, שניהם מיטב חלומותיהם וחזיונות נפשם היו על תחית ישראל בארץ־אבותיו ושניהם הקדישו את כל כחות רוחם הכביר, איש על־פי דרכו, לעבודת הקודש לשם הרמת קרן ישראל בכבוד – וזכר שניהם לברכה ישאר חי וקיים ולא יסוף מקרב עמם לדורות.

(קטעי זכרונות)

א

אודיסה, זו העיר המפורסמת לתהלה, אשר לחוף הים השחור תשכון, היתה מושכת את לבו של “שלום עליכם” מיום עמדו על דעתו, וביחוד מיום שנעשה בעודנו צעיר מאד למושך בשבט סופר ונספח למשפחת הסופרים. הלא זאת העיר כלילת היופי, מקום מושבם של כמה חכמים וסופרים מישראל, שכבודם המלא עולם־המשכילים כל־כך יקר בעיניו ואליהם הוא נושא מרחוק את נפשו, המשתוקקת לראותם מקרוב ולשתות בצמא את דבריהם. ועל כולם אותו הזקן שקנה חכמה במדה מלאה וגדושה, הארי שבחבורה, שמיום שהוא, ש“ע, התחיל לקרוא את ספוריו בלשון המדוברת מלאה נפשו “התפעלות” כאחד “החסידים הנלהבים”, ומיטב חלומותיו שיהא זוכה לעמוד במחיצתו של סופר־מופת זה וליהנות מזיו שכינתו בהקיץ, – הוא מנדלי מוכר־ספרים, ראש יחידי הסגולה, שאין בין סופרי זמנו דומה לו בספרותנו. והוא, ש”ע, שנתן על ראשו של הסופר הנערץ, עוד קודם שזכה לראותו בעיני בשר, עטרת “סבא של הספרות היהודית”, ושֵם לבבי זה נתקבל בחבה כמעט ע"י כל חבריו לעט־סופרים, חוץ מאלה המועטים שלא היתה דעתם נוחה כלל מזה, מתוך “קנאת סופרים”, כנהוג…

ומה רבה היתה חבתו של הנכד ל“סבא” ומה עָצמוּ רגשי הערצתו אליו! ימי שהותו באודיסה נחשבו בעיניו בכל עת לימים טובים, ימי אושר וברכה מרובה, אפילו בשעות הרעות שהתרגשו לבוא עליו. לנוגה זרחה של רוח “הסבא”, המרחפת עליו מקרוב, היו מתפזרים ומסתלקים כל מיני עננים שחורים שהתלקטו לכסות את שמי חייו. וזכורני מה קרנו תמיד פני “שלום־עליכם” בשעה שנמצא במחיצתו של “הסבא” והיה מתענג על נועם שיחותיו ועל הדר ברקיו המלאים זיו ומפיקים נוגה. ומדי פעם בפעם, כשהצליח “הסבא” עשיר־הרוח להוציא מאוצרו הטוב אחת מפניניו המזהירות, היה ש"ע מביט בעינים מבריקות אל חברו, אחד “הנכדים” היושב אצלו, ומרמז בהתלהבות כלפי הדובר, כאומר: “מה בעיניך גאון רוח זה? האין זה פה מפיק מרגליות? אשרי אוזן שומעת דברי פי חכם חן!”

גם החבורה של כמה מ“הנכדים” הקרובים היתה טובה ונעימה עליו ביותר, ולחבורה זו היה מתגעגע תמיד מרחוק. “מתי אהיה באדעס? – כתב אלי באחת מאגרותיו בשנת תר”ס – כאיל תערוג על אפיקי מים כן עגמה (ערגה?) נפשי לאדעס". ובעוד ארבע שנים הוא חוזר וכותב: “לבי לאדעס… אדעס! אדעס! אחריך אני מת. העיר… ים השחור… הסבא… מי יתן ואמות באדעס – זוהי תשוקתי האחרונה, אחי מידד”.

ו“הסבא” אף הוא הגה בכל עת חבה יתרה לנכדו הראשון, ובעונג רב היה קורא את יצירותיו החדשות של ש“ע ומספר בשבחו באזני הסופרים הקרובים אליו. ופעם אחת ספר לי מעשה שהיה, עד כמה אחד הפיליטונים של ש”ע גרם לו מבוכה רבה בעברו ברחוב הראשי “דעריבּאס” באודיסה. לאחר קריאת הפיליטון של ש"ע “בחנות של ספרים”, שנדפס אז בעתון “דער יוד”, יצא לטייל ביחידות כדרכו, ומדי פעם בפעם נזכר באותה השיחה הנלעגה והמבדחת בין הקונה, הבא לחנות לקנות איזה דבר מושך את הלב, ובין מוכר־הספרים, ולא יכול בשום פנים להתאפק וצחוק פרץ מפיו בעל־כרחו, ובני האדם העוברים ברחוב־הומיות זה הביטו בהשתוממות מרובה על הזקן ההולך יחידי וצוחק בקול להנאתו.

אמנם לא תמיד היה הנכד החביב שומע תהלה ושבח מפי הסבא. יש שהיה זה משמיעהו תוכחת מגולה – מאהבה נאמנה – על מעשה חפזון, על מרוצת “אחשתרנים” בדרכי החיים, וביחוד בספרות, שאין להתיחס אליה בקלות ראש יתרה, והיה מזהירו על העיקר הגדול של עבוּד ולטוּש במעשה יצירה ספרותית. ודברי האזהרה של הסבא האהוב והנערץ לא יצאו לבטלה והשפיעו הרבה על הנכד בעל עט־הסופר המהיר, להשתדל עד כמה שאפשר לבלתי הכניס נעימה פיליטונית יתרה שלא במקומה. אכן יש מקום לחשוש שההשתדלות המרובה לעבד וללטוש כל דבר, כמצות “הסבא”, לא בכל עת היתה רק לברכה, ויש שהיתה קצת גם לפגם, בשעה שהמחבר עבר על דבריו הישנים, לשם הוצאה חדשה, כדי לתקנם ולשכללם, ובגלל אותם התקונים נסתלקה לפעמים רוח הקלות היתרה, המתאימה כל־כך לאופן כתיבתו…

ב

מכל סופרי אודיסה המשובחים, בעלי ערך ומשקל (חוץ, כמובן, מן החוג של “סטרא אחרא”, מתנגדי ה“סבא” מתוך קנאה בגדולתו) היה אחד בעל שם מפורסם שעמד רחוק מ“שלום עליכם” ולא קרבו זה אל זה, – הלא הוא “אחד העם”. עם הסבא מנדלי ועם נכדיו החשובים היה אחה“ע קשור בקשר ידידות נאמנה, אבל את ש”ע לא הכיר וכאלו גם לא רצה להכיר. שני עולמות שונים היו שני הסופרים הגדולים האלה. בעיני אחה“ע בעל הנפש האצילית היתה הלשון המדוברת, “אידיש^,” – ז’רגון המוני; ובמה נחשבה ספרותה, שאינה ראויה כלל להקרא בשם זה? שום ספר ז’רגוני בכלל ושל ש”ע בפרט לא קרא. בתחלת שנת 1899, כשהתחילה ח' “אחיאסף” להוציא בעריכתי דו־שבועון “דער יוד”, כתב את מאמרו היחידי בלשון זו בתור “מכתב אל העורך” בשם “מי הוא היהודי?” שנדפס בגליון 7 של אותו העתון (בחתימת כנוי־השם אד"ם). באותו המאמר הוא מדבר בביטול על הז׳רגון, שאין לו אליו לא זיקה ולא חבה, ולקרוא מה שכתוב בלשון זו אינו ענין אלא להמון העם הפשוט, שאינו יודע שום לשון אחרת. ובמכתב פרטי אלי כתב לי אחה“ע את חות־דעתו על הגליון הראשון, לאחר שקבל אותו וקראהו מראשו ועד סופו. הגליון לא היה לפי רוחו – “לא זה הדרך”. “כנראה – הוא כותב לי – אין לי חֵך לטעום את היופי הז׳רגוני. כל הדברים שאני קורא בו, אפילו דברי רבי מנדלי, נראים לי כמלאכותיים… ר' מנדלי ובן־עמי כותבים בשביל “מפונקי ההשכלה”, גם פרץ ברמזיו מובן רק לנו, ושלום־עליכם אמנם מדבר אל העם כלשונו וכטעמו, אבל לע”ע אין עוד בדבריו שום רעיון, זולתי בדחנות נאה”. ולקרוא דברי “בדחנות” – ותהא אפילו “נאה” – לא היה לאחה׳ע כל חשק, גם לא היה לו שום רצון להתקרב בידידות אל בעל דברים כאלה.

רק לאחר כמה שנים, בקיץ שנת 1912, נזדמנו שני הסופרים המפורסמים למקום־מרפא אחד, למונטרה אשר בשווייץ, ופגישה זו היתה נעימה לשניהם. והתקרבו זה לזה ברגשי ידידות. הימים ההם היו קשים ורעים לאחה“ע: מלבד מצב בריאותו ההולכת ומתמוטטת, עוד אירע לו בקיץ זה אסון משפחתי, שהשאיר בקרבו פצע לבבי עמוק וזעזע את נפשו עד היסוד. “קצתי בחיי הגלות בין העמים – כתב אז לאחד מידידיו הקרובים – וכל הסביבה שנואה עלי והייתי חפץ להפטר ממנה”. והנה נמצא לו בימים ההם במונטרה ביתו של ש”ע, המקבל אורחים בסבר פנים יפות, ואליו היה בא לעתים קרובות, גם היו מטיילים שניהם יחד על שפת היאור הגנפי, ובחברתו היה אחה“ע מבלה כמה שעות בשיחה קלה ונעימה על אודיסה, שעליה היו מתגעגעים שניהם, ועל אנשים ודברים הקרובים ללבבם. ובאחת האגרות של ש”ע, שכתב בימים ההם לאחד ממקורביו של אחה“ע, הוא קורא לו, לאחה”ע, “אחד־העם שלנו”, ומוסיף בלשונו “השלום־עליכם’ית” השנונה: “הוא אמנם באופן פרינציפיוני מתנגד לז׳רגון, אבל בעצם הדבר – ובסודי־סודות – אוהב הוא מלה יהודית¹ עד כלות הנפש”.

ג

ומאז עברו הרבה שנים. כבר היה “שלום עליכם” – לפי בטויו של עצמו בחייו – ל“עליו־השלום”, והנה לאחר עשר שנים מיום שעזב ש“ע את “עמק הבכא” נתגלגלה הזכות לספוריו של ש”ע במקורם ב“אידיש” לגרום לאחה"ע כמה וכמה שעות של נעימות ונחת רוח.

הדבר היה בחדשים האחרונים של חיי אחה“ע. לפני שש שנים בא לא”י בפעם הששית, והפעם לא לשם תיור זמני אלא לדור בה בקביעות. אולם לא זכינו שאחה"ע יבוא לארץ משאת נפשו בעצם כחו וגבורתו הרוחנית. הוא בא הנה להשתקע בהמצא במזל של שקיעה, לאחר שכחו תש ונפשו רצוצה. בשנים הראשונות לבואו היה עסוק בסדור אגרותיו ועריכתן, ולאחר שנגמרה עבודה זו שהיתה לפי מצב כחו המצומצם מאד בימי ירידתו, שוב תקפו עליו געגועיו לאיזו עבודה שהיא ומצבו היה טרגי מאד. “חיים בלי עבודה אינם חיים” – על האמת המרה הזאת היה חוזר הרבה פעמים בשיחת רעים ובאגרותיו לידידיו.

ובאחד הימים, שאי־אפשר היה לו לאחה“ע לצאת מן הבית החוצה לשם טיול קצת, כנהוג, הצעתי לשם נסיון לקרוא לפניו מספוריו של ש”ע במקורם, הצעתי נתקבלה ברצון, ובשעת הקריאה התבוננתי וראיתי בפניו של השומע סימנים של שביעת רצון, ומדי פעם בפעם נראתה גם בת־צחוק על שפתיו, ויש שהיה מוציא בלחש את המלה: “טוב”. ולאחר שנגמרה קריאת ספור אחד, על שאלתי אם ההמשך יבוא למחר, ענה ואמר: “ודאי”. וכך קראתי לפניו במשך זמן־מה כמה וכמה ספורים מספורי ש“ע, ו”אחד־העם" היה מאזין ושוחק ונהנה מזה כאחד העם – לקיים מה שהיה אומר ש"ע: “השחוק יפה לבריאות”, לפחות לשעה קלה, ולקיים מה שנאמר: “אין לך דבר שאין לו שעה” – אפילו לגבי אלה הרחוקים מאותו דבר תכלית ריחוק.

“כפי הנראה, בשמים נגזר עלי – כך אומר רבי מנדלי מוכר־ספרים ברשימותיו לתולדות עצמו ב”ספר זכרון" – להיות סופר לעמי, עם עני ודל, וה' חפץ כי אלמד דרכי עמי מקצה ואתבונן אל מעשיהם, על־כן אמר לנפשי: נודי צפור בעולמי, אומלל האומללים ויהודי היהודים תהיה בארץ“. ובאמת, כשאנו מתבוננים אל תולדותיו של זקן סופרינו בכל תקופות ימי חייו השונות, מראשית ילדותו עד זקנה ושיבה, רואים אנו, כאלו דאגה ההשגחה העליונה לתת למנדלי “יהודי־היהודים” לא כשרון גדול ועצום בלבד, אלא גם אפשרות ויכולת גמורה “ללמוד דרכי עמו מקצה”, להסתכל בעין פקוחה בכל מקצועות חיי אחינו בני ישראל מצדי־צדדים, להכיר ולדעת את “רחוב היהודים” בכל גלילות ה”תחום" ואת הליכות היהודים ומעשיהם כהויתם, לכל פרטיהם ודקדוקיהם, ולהתבונן גם אל העולם והטבע מסביב, כדי שלא יבצר מהצייר הגדול לתאר על הגליון אותו “הרחוב” ויושביו וחייהם השונים והמשונים בכל מלואם והיקפם ולצייר תמונות וצורות באופן מוצק ובולט, בכל בהירותן ושלמותן.

בעיירה קטנה בליטא (קאפוליע, פלך מינסק) נולד שלום־יעקב אברמוביץ, המפורסם בכנויו הספרותי מנדלי מוכר־ספרים, ועיירה זו עומדת לה על הר גבוה, הדר הטבע שפוך עליה, מסביב – עמקים מלאים זיו, חן ויופי, ומעבר העמקים והלאה הרים נושאים ראשיהם, ושדות ויערים קטנים וגדולים נמשכים למרחוק עד שמתעלמים מן העין. במקום יפה זה התעוררו בלבו של הילד בעל הנפש הפיוטית רגשי חבה וגעגועים אל הטבע הנאה, “ובהמשך הימים יצרו היה מושכו לטייל בשדות וביערים, בהרים ובקעות, והוא מתגנב ויוצא מחדרו והולך כחתן לקראת כלה להתענג מזיו התולדה, ובשעת השראת הרוח עליו היה מתעורר ושופך נפשו בניגון של זמירות לשבת או אומר “ברכי נפשי” בקול רם, בכוונה גדולה ובנעימה”. עוד זאת, אביו, ר' חיים־משה, שהיה בעצמו בעל מקרא ובעל לשון, רצה לשנות ממטבע שטבעו חכמים בחנוך וללמד את בנו, לא כמנהג ישראל בימים ההם, הפרשה הראשונה מסדר השבוע בלבד, אלא כל התנ"ך עם התרגומים ובסדר נאה דוקא, ולמקצה שלש שנים ידע הנער את כל עשרים וארבעת הספרים בעל־פה, “ותורת ה' היתה בתוך מעיו”. כך ספג הנער לתוך נפשו ורוחו מראות החיים עם מראות הטבע, ובאותו הזמן גם “דברי נביאים וחידותם במראה הנבואה הלהיבו את דמיונו ונתנו לו ענין רב לענות בו”.

וכשהוא עדיין נער רך, כבן ארבע עשרה שנה. נגזר על שלום־יעקב, אחרי מות אביו, להיות נודד מקנו. אמו, אלמנה עניה, על־כרחה כבשה רחמיה מבנה חביבה, הגדול בילדיה הקטנים, ושלחתו לעיירה הסמוכה – לטימקוביץ, שאינה מקום תורה אלא מקום עבודה זו תפלה. שם למד הנער להכיר ולדעת את החסידים – שבמקום מולדתו לא היו כמעט, והכל בקאפוליע היו מרבים לספר בגנותם¹ – ותפלתם בהתלהבות ובשמחה הלהיבה גם את רוחו ונמשך לבו אחריהם. משם הלך לנוע על בתי הישיבות בערי ליטא הקרובות והרחוקות ובלה כמה זמן בישיבה הגדולה בסלוצק, גם בא ל“ירושלים שבליטא”, לווילנא, בירת התורה בימים ההם, והיה הוגה שם בתורת ה' יומם ולילה ועל “משמרתו” בבית־מדרשו של “הגאון” ישב ולמד כל הלילות. ובחזירתו למולדתו הלך לבית אביו־חורגו ב“כפר־ריחים” (מעלניקי, כפר קרוב לקאפוליע), קן בודד לו במסתרים, שיערים גדולים ועתיקי־ימים סביב לו ונהר גדול עובר בהם.

ובהיותו כבן שבע־עשרה שנה עוזב הוא את ליטא – וכאן מתחיל פרק חדש בספר חייו, פרק של נדודים בעגלתו הקטנה של אברהמ’יל החגר, שאמר לעשות סחורה בנער “העלוי”, מעיר לעיר, מעיירה לעיירה, עד שנתגלגל ובא למרחקי פודוליה, ובקמניץ קבע מושבו ולמד בהתמדה בביהמ“ד ומחוץ לביהמ”ד, למד למודי־קדש וגם למודי חול. ולאחר שנבחן בלמודיו וקבל תעודת הוראה נתמנה למורה בביה“ס של הממשלה. מקמניץ יצא ל”עיר היהודים“, ברדיטשוב, המרובה באוכלוסי ישראל מכל המינים; שם “בנה לו בית” ושם למד לדעת את דרכי הפרנסים ו”בעלי־הטובות" התקיפים ואת המון העם מושפעי “הטובות והחסדים” ואת הקבצנים למיניהם. ומחמת אותם “התקיפים” יצא מברדיטשוב ועבר (בשנת 1869) לז’יטומיר, “בירת וואהלין”, וקבל תעודת רב בבית מדרש הרבנים, וישב בז’יטומיר באחד הפרורים כשתים עשרה שנה.

ולאחרונה (בשנת 1881) בא לכרך־הים, לאודיסה “בירת הנגב”, בתור משגיח ומנהל של בית הת"ת. מן העיר הזאת יצא “בסערה” (בשנת 1905) לג’יניבה אשר בשווייץ ושהה שם יותר משנתים וחזר לשכון בתוכה עד היום הזה.

אלו תולדות ר' מנדלי בראשי פרקים, שאפשר להכיר מתוכם, עד כמה “נתקימה בו, בבן אברהם העברי, פרשת לך לך”, ועד כמה הלך וטלטל עצמו בעולם ממקום למקום ובמשך אותם הנדודים והטלטולים “למד לדעת את דרכי עמו מקצה והתבונן אל מעשיהם”, וכשנעשה לצייר של “רחוב היהודים” היה “עושה את הכסלונים (והוא הדין הבטלונים והקבציאלים וכיוצא באלה בני אותו “הרחוב”) מעין לספוריו, כלומר, שהיה מסתכל בהכסלונים ומבין אל כל מעשיהם כדרך הטבעיים שמתבוננים בטבע הברואים ומדברים על הבהמה ועל הרמש ועל כל בעלי־החיים למיניהם, ובהיותו צופה ומביט להכסלונים ונגלו לו תעלומותיהם, ארחם ורבעם, שבתם וקימם וכל דרכיהם של מין הברואים הללו, היה מצייר אותם בעט סופר כמו שהם בטבעם וצביונם” (“בימים ההם”).

- - - -

בראשית דרכו נסה אברומוביץ לתאר את “האבות והבנים” יחד, את העולם הישן והחדש, אבל נסיונו הראשון לא עלה יפה. כשרונו הציורי עדיין היה בוסר, וגם לא מצא עוד את סגנונו המיוחד לו. וכשנתגלה אח“כ בתור מנדלי מו”ס עזב את “הבנים”, את בני הדור החדש, אותם “מיני בריות חדשים מקרוב באו”, שאין ביניהם “טיפוס גמור בטיבו ואופיו העצמי”, ולא היה מטפל אלא בחיי “האבות”, שבתוכם מצא לו טיפוסים גמורים בטיבם ואופים העצמי. חיי רחוב היהודים “בימים ההם”, חיי הכסלונים והבטלונים והקבציאלים הגמורים, טבעם וטיבם, מנהגיהם והליכותיהם בבית ובחוץ, דרכיהם ותנועותיהם והעויותיהם בביה“כ ובביה”מ ובבית־המרחץ, להבדיל, בשוק התגרנים ובאסיפות הקהל, דירתם והלבשתם ומיני כליהם ופרנסותיהם, – את כולם תאר מנדלי על הגליון והפליא לצייר בחרט אמן לכל פרטי־פרטיהם, “למען ידעו דורותינו הבאים”.

ודורותינו הבאים יוכלו באמת להכיר ולידע את החיים המשונים והטיפוסיים של רחוב היהודים “׳בימים ההם” בצורתם הנאמנה והמדויקה מתוך הסתכלות בכתבי מנדלי, זה הנהר הגדול, הזך והצלול, שמשתקפים בתוכו כבאספקלריא מאירה חיי אותו הרחוב בכל מלואם, בכל קויהם ושרטוטיהם, דרכי רוחו והויות עולמו של היהודי בכל ימי חייו, מיום צאתו לאויר העולם עד בוא חליפתו. אותו “הרחוב” כבר פשט את צורתו הישנה ולבש צורה חדשה, חלק גדול ונכבד של אותם החיים המוצקים, שהתקיימו כקפואים כמה וכמה דורות, כבר נגוז ועבר, וגם על השאר יעבור שוט שוטף של הזמן, המדיח ומכלה את הישן ברוח פרצים ובלי חמלה. והנה בימים הבאים, בשעה שיתעורר הרצון בלב מי מבנינו אחרינו לדעת ידיעה ברורה ושלמה את חיי הדורות הקודמים, יאמרו לו: רצונך להכיר את חיי האבות “בימים ההם” – הרי כתבי מנדלי לפניך, הפוך בם והפוך בם ויתגלו לעיניך כל פרטיהם ודקדוקיהם של אותם החיים הגנוזים, וביחוד השתדל להסתכל בעיון בספר “בעמק הבכא” ו“חיי שלמה” (“בימים ההם”) ועיניך תראינה חזות הכל.

זה כחו של צייר אמן יוצר וצר צורות קיימות לאורך ימים.

- - - -

והצייר הגדול הזה לא נולד, כמובן, בקומתו ובצביונו בבת־אחת, אלא אחרי התפתחות מרובה וארוכה הגיע לאותה השלמות בכל דבר, בציור ובסַטירה ובסגנון, של “בעמק הבכא”, “מסעות בנימין השלישי” ו“בימים ההם” בנוסחם המתוקן. אולם בראשית גלויו הספרותי בשם מנדלי מו"ס כבר נִכרו כמה סימנים משובחים של אוריגינליות מצוינה במינה וסגנון נפלא, סגנון מנדלאי שלא היתה דוגמתו בספרותנו.

כידוע, נתגלה מנדלי בראשונה בלשון יהודית המדוברת. מה הביא את אברמוביץ, שהיה כבר באותו הזמן סופר עברי מפורסם, לנוע אל הלשון היהודית, שחבריו הסופרים “הביטו עליה בגאוה ובוז והזילוה עד מאד”? אין ספק, שמלבד הטעם הגלוי – התעוררות הרצון להועיל להמון־העם – נראית בזה פעולת רוח כביר של האמן שבקרבו, שהניע אותו לתאר ציורי החיים בלשון דחיים, אפילו אם יתבזה על ידי זה “וכבודו בקלון ימיר”. ולשון בלולה ומזולזלה זו, לשון עלגים במובן ספרותי, נהפכה על ידו “למטרוניתא טובת חן”, ללשון לא ליטאית ולא וואהלינית, אלא לשון יהודית ספרותית, שמנדלי, יוצרה הגדול, הפליא לכתוב בה את סַטירותיו החריפות בסגנונו המיוחד והמצוין.

וסגנון מיוחד ומצוין יצר לו מנדלי גם ל“ספורי־מעשיות” שלו בעברית, כשחזר לספרות העברית אחרי הפסקה של כמה שנים. הוא אינו עוד בעל לשון ביבלית, כנהוג. לשון צחה זו שמורה לו רק להשתפכות הנפש ולציור הטבע, אבל לציורי החיים ושיחות הבריות סגל לעצמו לשון חיה וצרופה של המשנה ומבחר האגדה, וכשקוראין, למשל, שיחת הכסלונים בסגנונו החי של מנדלי, אפשר לשכוח שזו תרגומה של לשון החיים ולחשוב באמת שהבריות הללו אין מסיחין אלא בלשון זו דוקא…

ומיוחד הוא מנדלי לא בסגנונו בלבד, אלא גם בדרכי האמנות ואופני היצירה שלו. חותם מיוחד, חותם מנדלאי, טבוע על כל היוצא מתחת עטו הנפלא. לכאורה, אין כמעט ספור־המעשה (מה שקוראין פבולה) בציוריו, ויש שתמצאו בהם, כמו שהעירותי כבר על זה במקום אחר, דברים שאינם מתאימים לכלל זה או אחר מאותם הכללים המקובלים והקבועים להלכה בסעיפי “שלחן־ערוך” של האמנות. אבל מי ישים לב לתביעות כגון אלו בכתבי מנדלי המלאים כל כך מקוריות? קורא אתה, לדוגמא, את י"ב הפרקים הראשונים של “ספר הקבצנים”, שכל עיקרם אינם אלא כעין “פתיחתא” לגוף המעשה, ונהנה הנאה מרובה. אפשר, שאין זו מן המדה להאריך כל־כך בהקדמות, אבל מה בכך? כל פרק ופרק הרי הוא יצירה בפני עצמה, מעשה ידי אמן וכמה מאמרים־פתגמים, מחרוזת של פניני־השכל, אפשר למצוא ולהוציא מתוך כל פרק!

- - - -

כשרונו של מנדלי, כאמור, גדל והתפתח מתקופה לתקופה. זקן ספרותנו זה כל זמן שמזקין כנפי רוחו מתגברות וכח כשרונו משתבח ומתעלה. ולפיכך הרבה מספוריו הקודמים כיון שבאו לידו להוציאם במהדורה חדשה נשתנו אצלו תכלית שנוי, נתגדלו בכמות ובאיכות וכמעט שלא נשאר כלום מהנוסח הישן (השוה, לדוגמא, את ה"ווינשפינגעריל' הראשון, מחברת “קטנה ככף איש”, לנוסח המחודש, המחזיק שמנה ספרים). ובכלל אפשר לומר על ציוריו של מנדלי: “אחרון אחרון חביב”.

ומנדלי, זה כביר הרוח, “לא כהתה עינו ולא נס ליחו” עד זקנה ועד שיבה. הפרקים הראשונים של “חיי שלמה” (“בימים ההם”), שיצאו מתחת ידו של “הסבא” בזמן האחרון – מה נאים ונעלים הם כמעשה ידי אמן, ומה יפה סגנונם המצוין בשלמות של פשטות גמורה!

וביום שמחת החג של ספרותנו, במלאות שבעים וחמש שנה ל"יהודי היהודים“ זקן סופרינו וצבי תפארתם, כל חובבי ספרות ישראל, בכל מקום שהם, פונים אל “הסבא” הגדול והחביב, בלב מלא תודה על פעולות רוחו המופלא ונושאים אליו ברכה ממעמקי נפשם שיהא שלם בגופו וברוחו, דשן ורענן, ולא ימיש מעשות פרי־הלולים ומהפרות את “נכדיו” הסופרים לאורך ימים.

אודיסה, כ“ז כסלו, תרע”א.

א

אהבה רבה אהב מנדלי את בנו יחידו. “מאיר’ל שלי” היה קורא אותו בפניו ושלא בפניו. והבן גם הוא היה הוגה חבה יתרה לאביו, מכבדו ומעריצו אף בתור סופר בעל כשרון כביר ומאד נעלה. מרובה היתה בקיאותו של הבן ב“ספורי המעשיות” של מנדלי אביו וכמה פרקים מהם ידע כמעט על־פה. במה הדברים אמורים – באותם “ספורי המעשיות” הכתובים בלשון יהודית המדוברת, אבל לא בעברית. יודע ספר עברי, אפילו במדה מצומצמת, לא היה בנו של מנדלי מו"ס מעולם. כדרך רוב המשכילים “בימים ההם” השתדל מנדלי להקנות לבנו יחידו את ההשכלה האירופאית במדה מרובה, והלשון העברית העלובה כמעט לא נכנסה בחשבון, ובכל אופן לא תפסה מקום חשוב בסדר הלמודים. דלתי “היכל הקודש” של ההשכלה הכללית נפתחו לפני המתדפקים עליהן בלי עזרת מפתח זה, ואת הגימנסיה והאוניברסיטה אפשר היה לגמור בהצלחה בלי ידיעת הלשון העברית.

ובנו של מנדלי הצטיין אף הוא בכשרונות מזהירים גם בתור סופר ומשורר, כמובן, בלשון רוסית. הרבה שירים כתב והדפיס בשבועונים וירחונים שונים, גם הוציא קובץ שיריו בספר מיוחד ושמו התפרסם בספרות היהודית־הרוסית. ופעם נעשה נסיון על ידו לפרסם בעולם הרחב גם את שמו של אביו, והנה נגש לתרגם לרוסית את הספור האליגורי הידוע של מנדלי, את “הסוסה”. התרגום נדפס ב“ווסכוד” החדשי, ומטעם הרשות נפסק באמצע, גם הושם על הירחון עונש של הפסקה לשלשה חדשים על הדפסת ספור פסול זה. אולם בכלל לא היתה דעתו של הבן נוחה ממעשה תרגום של ספורי מנדלי לרוסית, מתוך טעם ונמוק זה: מנדלי הריהו מקורי יותר מדי, ובכל כשרונו והשתדלותו של המתרגם אי אפשר בשום פנים שיעמוד בספור המתורגם טעמו של המקור וריחו העיקרי לא יפוג.

וזכורני כיצד היה הבן כועס ומתמרמר, בשעת אחד מבקוריו באודיסה בבית אביו, על התרגום הרוסי של “שם ויפת בעגלה”, שנדפס אז ב“וויעסטניק יֶברופי”, אחד הירחונים הרוסים מהחשובים ביותר. "אין בזה – טען במרירות – לא טעם ולא ריח של ספור מנדלאי. הלא זה דברי, שאני חוזר עליו כמה וכמה פעמים: “מנדלי לא נִתן להתרגם”; ולבסוף הוסיף על זה: “כשם שכל יהודי אינו עשוי להתרגם”…

אמנם כן, מבשרו ומנפשו חזה והרגיש בנו של מנדלי עד כמה ענין זה, “תרגום” של איש יהודי ללועזי, “ענין רע” הוא ובשום פנים אינו עולה יפה.

כי בנו זה היחידי של מנדלי (בנות היו לו ארבע) נסה עוד בימי צעירותו לעשות בעצמו “מעשה תרגום” ממין זה ונהפך באחד הימים מיהודי לנוצרי, כביכול. סבת הדבר צריך היה לחפש, כנהוג על פי הרוב, באשה. מעשה בבן זה שנתפס למינות של מלכות עוד בהיותו סטודנט באוניברסיטה הנובורוסית על השתתפות בתעמולה סוציאליסטית ונשלח בעד פשעו אל אחת מערי רוסיה הפנימית ושם נמצא כמה זמן תחת השגחה מעולה של הפוליציה. והנה פרש עליו כנפי חסדו אחד משרי־הצבא והתנדב להשתדל לטובתו כדי לקרוע את רוע גזר דינו. בינתים התאהב הצעיר אברמוביץ בבת מיטיבו ואיש חסדו וזו השיבה לו אהבה, ומתוך הכרת חובה לפרי אהבה זו הוכרח להמיר את דת אבותיו ולהתנצר.

ב.

גדול היה צערו של מנדלי, זה “היהודי שביהודים”, על מעשה רע של בנו חביבו, שעזב את מחנה ישראל, אמנם בעל־כרחו, בתוקף גזרת מאורעות החיים. אבל את צערו שמר האב בלבו ולא גלה אותו לאחרים, ומעולם לא ראיתי את מנדלי נוגע נגיעה קלה בפצע עמוק זה שבנפשו ואזני לא שמעו אותו מדבר על כך דבר וחצי דבר, אפילו ברמז דק ואפילו לפני ידידי נפשו הקרובים. ומצטער היה מנדלי צער לא מעט גם על זה, שבנו היקר הניח את עט הסופרים מידו והתרחק מעולם הרוח להשתקע כלו בעניניו החמריים (הוא היה הרבה שנים עומד בראש חברת אחריות גדולה בעיר הבירה). לכתוב שירים פסק, כפי שהסביר פעם בפני, מפני שהוא חושב את הדבר למגוחך ו“מעשה ילדות”, שישים אדם כבלים על רוחו ויכניס עצמו במועקה של תנאי השיר המלאכותיים בשעה שאפשר לכתוב בדרך טבעי ובלשון בני אדם פשוטה. אבל באמת הוא חדל להשתמש בעט אפילו לכתיבת פרוזה פשוטה. ולא זו בלבד, כי גם לקרוא בספר אפילו קריאה קלה לא מצא לו זמן וחפץ אלא לעתים רחוקות מאד. וכאשר נתגלגלה השיחה על זה ואחד מידידי אביו הקרובים שאל את הבן: האם הנפש אינה תובעת את מזונותיה? ענה הבן על זה במרירות רבה: “הנפש, אתה אומר? את נפשי הרי טמנתי זה כבר באדמה ואיננה”…

והנה פעם באחת השבתות אחר־הצהרים באתי לביתו של מנדלי, ומצאתי שם את בנו. בשעת השיחה שאלתי את הבן אם קרא את ספורו החדש של טולסטוי “האדון והפועל”, שנתפרסם אז בדפוס והכל היו משיחין בו. פתאם התעורר הבן והתחיל מדבר ארוכות בהתלהבות רבה, שלא כדרכו, על זה האיש טולסטוי, שאינו לפי רוחו כלל וכלל והוא בעיניו בעל נפש לקויה ופגומה ובמקום גדולתו הריהו מוצא סימני קטנות, התגנדרות וצביעות וכו' וכו‘. שעה מרובה היה הבן מדבר, והאב יושב ומקשיב, כשהוא תומך את ראשו בשתי זרועותיו על השלחן ועיניו נעוצות בחבה בפני הבן, הממשיך את דבורו בקול מורתח ומתמרמר, ולאחר שגמר זה את דברי קטרוגו הקשים כלפי טולסטוי, נענה ר’ מנדלי ואמר:

– שומע אתה, מאיר’ל, הרי זה זמן רב שאני שרוי בצער גדול על זה שנטרדת בחוזק יד מעולם הרוח וסלקת את עטך מידך לאיזו קרן־זוית והוא מונח שם ומעלה חלודה. עכשו נחמתני, בני, והנחת את דעתי. כיון שעדיין מוכשר אתה ומסוגל להתלהב כל כך ולדבר רתת על ענין כזה, אות נאמן הוא לי שלא נס לחך, ויש לי בטחון גמור, שעוד תשוב ותשַלם מה שהחסרת ברבית מרובה.

ג.

נבואה זו של האב על הבן אמנם לא נתקיימה ותקותו שהוא, מאיר’ל שלו יחזיר את גרושתו, היא הספרות, אבדה לעד. אולם תחת זה באה ונהיתה התקוה השניה, שהיתה הרבה יותר גדולה וחשובה בשביל האב והוא הוגה בה תמיד בסתר לבו מבלי גלות אותה מפה לאזן איש זר, הלא היא התקוה, שהבן היחידי האהוב יחדל להיות, מה שנעשה באונס, “תרגום בלתי מוצלח” וישוב ברצון אל מקורו.

הגיעה השעה של המהפכה הגדולה ברוסיה, הרבה בתי־כלאים נפתחו וכבלי ברזל נשברו והרבה אסירי בשר ורוח יצאו לחפשי, ובעת רצון הוכרז מטעם הממשלה חוק חופש־הדת. והנה באחד הימים באתי אל “הסבא” והוא ממהר לבשרני בפנים מזהירים מתוך שמחה מיוחדת, כי ליום טוב באתי הפעם: אתמול קבל מבנו אגרת, היקרה בעיניו מכל הון, ובה מבשרהו מאיר’ל כי בימים הקרובים יגיש בדרך רשמית הודעה למקום הדרוש ע"ד חזירתו לדת אבותיו. הלכנו שנינו לטייל כרגיל, והאב המאושר לא חדל לדבר בכל הדרך על בשורה טובה זו שזכה לקבל מבנו אהובו.

– כמדומני – אמר לי ר' מנדלי – שלא דברתי עמך אף פעם על האסון הזה בחיי משפחתנו, כי גדול מאד היה הכאב וקשה היה לי לנגוע בפצע העמוק שבלבי. אבל באמת לעולם לא אבדה תקותי ומאמין הייתי תמיד באמונה שלמה, שבשעת הכושר הראשונה ישוב בני. הן קשור הוא בלבו לעמנו, גם במנהגי ישראל נפשו חשקה. ואתה ודאי שמעת מפי לא אחת ע“ד הרמז על הרעיון היפה שאני מוצא בכתוב “ותורתך בתוך מעי”, כי יותר מכל דבר מקשרים את לב התינוק הרך לעמו מנהגי ישראל, אפילו בעניני מזונות, ובזה גדול כחה של אכילת אזני־המן בפורים ושל עריכת הסדרים בלילי פסח וכיוצא באלה. ובביתנו, כידוע לך, נוהגים לשמור שמירה מעולה על כך. ויש שמאיר’ל נמצא לרגלי עניניו קודם חג הפסח באחד המקומות הרחק מאד מאודיסה, והריהו מניח את כל העסקים שבעולם וממהר כחץ מקשת לבוא אל ביתנו ללילה הראשון של פסח כדי להסב עמנו יחד ב”סדר". עכשו לפסח הבא ודאי יבוא אלינו כשהוא יהודי כשר כהלכה, והריני מוכן ומזומן להסתלק הפעם הצדה; אותו, את מאיר’ל בני, אושיב בראש השלחן, יואיל הוא לערוך את “סדור” הפסח כהלכתו ואני אשב לי על ידו, מביט ומקשיב, ושנינו, אני והזקֵנה שלי, נהיה מדושני עונג ונחת.

ולאחר איזה זמן שוב בשרני ר' מנדלי, כי נתקבלה אגרת מבנו, שהדבר כבר יצא מן הכח לפעולה: ההודעה נשלחה למקום הדרוש והבן הריהו שוב איש יהודי כקדם.

– לו קראת את מכתבו של מאיר – אמר לי “הסבא” בפנים מאירות – כיצד הוא מביע את צערו על זה, שהדבר נעשה על ידו עכשו, באופן כל־כך פשוט וקל, ולא קודם בשעת האסור החמור. שדרושה היתה לכך קצת רוח אומץ וגבורה. ויודע אתה מה שהוחלט בלבי? הנה בקרוב יבוא מאיר’ל אלינו, ואז אקח אותו ונלך יחדו ביום השבת לבית־הכנסת, ושם אבקש שיקראו את שנינו לעלות לתורה, ואני אחרי ברכת התורה אברך בקול רם את ברכת “הגומל”…

(דפים מספר זכרונותי)

א.

בקיץ שנת תרנ“א בא המשורר המפורסם ש. פרוג לאודיסה, כמדומה בפעם הראשונה, והתאכסן בבית הסופר בן־עמי, שבני־ביתו נסעו לקרים והוא נשאר יחידי בביתו. והנה באחד הימים אחרי הצהרים באו בעל־הבית בן־עמי ואורחו החשוב, לפי המדובר מאתמול, לבית “הסבא” ר' מנדלי מו”ס, וגם אני הצטרפתי אליהם, על מנת לנסוע משם יחד אל ידידנו הסופר ש. דובנוב, שהיה דר אז בנוה־קיץ במושבה הגרמנית לוסטדורף, הסמוכה לאודיסה.

בשעה שהגענו לתחנת הטרַמבַי, ההולך מן העיר ל“פוֹנטַן הגדול”, הסמוך ללוסטדורף, מחוז חפצנו, קודם שנכנסנו לתוך הקרון, פנה אלינו פרוג ואמר בסבר פנים סֶריוזיים:

– רבותי, דברנו עד כה בינינו ב“אידיש”, והנה עכשיו אנו נכנסים לתוך קרון הטרמבַי ושם קהל רב של נכרים, ולכן מוטב שנדבר רוסית, כדי שלא יביטו עלינו בעיני זעם. למה יאמרו הגויים מה שיאמרו?

בדבריו אלה חמד לו פרוג לצון, כי המשורר־המקונן בספרות היה בטבעו עליז־רוח בחיים, וכל עיקרו נתכון בזה כלפי אחד מחבורתנו, הוא בן־עמי הקפדן והרתחן, בידעו את נפשו ותכונתו של זה, כי הצעה כגון זו יש בה כדי להשפיע עליו כמו בזרם חשמל בשביל לעורר בכל תוקף את זעם לשונו מתוך התרגזות והתמרמרות. ובאמת נענה ב"ע תיכף ומִהר להשמיע את תוכחת מוסרו הקשה על אותה “העבדות” הנתעבה, הקשורה גם בלבם של הטובים שבנו, והיא שמביאה לידי התבישות בפני ריקים ופוחזים ולידי חרדה גדולה שמא יבואו איזו שכורים נבזים ושפלים להתקלס בנו, חס וחלילה, על “העזה” כזו מצדנו לדבר בלשון עמנו ונכבוש פנינו בקרקע – אוי לאותה בושה!

אולם סוף־סוף נוכח גם ב“ע להבין, שהדברים יצאו מפי המשורר האורח לא בכובד־ראש גמור והשיחה עברה לענינים אחרים. ומענין לענין נתגלגלה על משוררים חדשים אשר קמו בקרב ישראל, משוררים בעלי־כשרונות ומחוסרי סימן של כשרון, שאינם אלא “חורזי חרוזים” סתם, והנה ספר לנו פרוג, שבזמן האחרון קבל מאת אחד המשוררים בכפר גדול או בעיירה קטנה בפלך פולטבה חבילה שלמה של שירים בכ”י באידיש, ואחריה נתקבלה עוד הוספה הגונה, ומחבר השירים כותב לו, שהוא אחד המשכילים הנלהבים, וזה לא כבר¹ התחיל כותב שירים, בהיותו כבר כבן ארבעים, והנהו מבקש מאתו, שיואיל לשים עין בוחנת על השירים האלה מעשה ידיו, כדי לחוות עליהם את דעתו, דעת מומחה, ולהוציא את גזר־ דינו: אם ימצא פ., שהוא, המשורר “המתחיל”, לא השהו אלהי השירה כשרון ויש לו הזכות להיות תופש עט משורר – ודאי ישמח לבו ויגל כבודו, ומי ידמה לו? ואם, חלילה, לא – אל נא ימנע השופט להוציא אף אז את משפטו בלי כל חנינה ורחמים, והוא ישבר אז את עטו ויפרוש לו לקרן־זוית לבכות בכי גדול על אבדתו הגדולה שאין לו תמורתה בחיים.

על השאלה – אם כבר הספיק הוא, פרוג, לקרוא בשירים ההם ומה דעתו על המשורר החדש, השיב, כי מרוב טרדתו לא עלתה לו עדיין לעיין בשירים, אף־על־פי שבאמת עברו כבר ימים רבים מיום שבאו לידו, אבל הוא הביאם הנה, לאודיסה, לשם קריאה, ואם יש את נפשנו נתאסף יחד באחד הימים הקרובים בביתו של בן־עמי, ושם יקריא לפנינו מקצתם, ועל־ידי בית־דין־צדק זה יֵצא משפט המשורר ושיריו.

וכך הוחלט הדבר.

ב.

באנו ללוסטדורף לפנות ערב. בדרך לדירתו של דובנוב נפרד פרוג מאתנו, באמרו כי עליו להכנס קודם לשעה קלה לבית אחד ממכריו היושב במושבה זו ואחר־כך יבוא לחברתנו לבלות את כל הערב יחד. ואנו שלשתנו הלכנו ישר למחוז חפצנו.

בעל־הבית דובנוב קבל את אורחיו כסבר פנים יפות מאד, כדרכו; וביחוד גדלה שמחתו לקראת האורח החשוב ביותר, לקראת “הסבא”, החביב עליו כל־כך. את אורחיו הכניס אל תוך הסוכה הנאה אשר בחצר ושם ישבנו יחד על כוס תה, עוסקים בשיחה נעימה והדברים מאירים ושמחים. פיו של ר' מנדלי מפיק מרגליות, כרגיל בשעת השראת־רוח מיוחדת, ובן־עמי הקפדן אף הוא היתה עליו רוח אחרת, אין סימן של עקימת שפתים, של תלונה והתמרמרות על אישים ומעשים שלא כרוחו, וכולו עוטה מעטה ששון של ליל התקדש חג.

והלילה היה באמת ליל חגיגי, יפה ונהדר ומלא חן ונעימות. הירח יקר הולך ברקיע השמים ומסתכל בפנים מסבירות בסוכה וביושבים בתוכה, והכל משרה עלינו רוח חגיגית מיוחדת.

והנה חזר גם פרוג, צועד קוממיות ובידו בקבוק יין, שהוא נושא אותו כשלל מלחמה, מציגהו על השלחן, ומיד נעשה בן־עמי לשר־המשקים וממלא את הכוסות. והמשורר נענה לבקשתנו וקורא באופן קריאה מהודרת, המיוחדת לו, כמה משיריו, חדשים גם ישנים, והשומעים מדושני־עונג ונהנים הנאה מרובה. גם שָר הוא כנוח עליו הרוח את הזמר החסידי הידוע באידיש “מה יהיה כשיבוא המשיח” ועוד. ובן־עמי אף הוא מנעים זמירות ומשמיע בקולו הנמוך והנעים ברגש מיוחד את הנגון בלי מלים, שהיה נקרא בחברתנו בשם “הנגון של בן־עמי” – ו“הקהל” השומע מתעורר לעזור על ידו והכל מזמרים יחד במקהלה.

מה טוב ומה נעים שבת ידידים ורעים יחד בנשף קסמים כזה! לא הרבה נשפי חג בנעימים כאלה נופלים בגורלו של בן־אדם בימי חייו.

עד שעה מאוחרת בלילה ישבנו בסוכה, אחרי־כן נפרדנו: פרוג הלך לו לבית מכָּרו אשר במושבה זו, ואנחנו שלשתנו נשארנו ללון בבית דובנוב.

ל“סבא” ולי פִנו מקום לישון בחדר־העבודה של בעל־הבית. בשעה שקמנו בבקר היו עוד בני־הבית ישנים. פתחנו את החלון. ו“הזקן הצעיר” הציע שלא נשב כלואים כאן בתוך החדר, אלא נצא החוצה ליהנות מזיוו של בקר קיץ יפה, ויציאתנו תהיה בחשאי ודוקא דרך החלון, כדי שלא להפריע את מנוחת הישנים, – וכך עשינו.

יצאנו וטיילנו קצת על יד הבית. והנה בא ה“סבא” שוב בהצעה, שלא לחכות עד קום בעלי־הבית, אלא נעשה הפעם “מעשה קונדס” ונלך לנו בדרך ישרה הלאה על מנת לשוב העירה, ובעלי־הבית בקומם ודאי יבינו מדעתם לאן הלכנו ולא יבואו, חלילה, לידי הרהורי חששות. גם הצעה זו נתקבלה, ושנינו יצאנו לדרך, בלי ברכת־פטורין מאיש, ללכת ברגל ל“פונטַן הגדול” לתחנת הטרמבַי.

ג.

– למה אתה ממהר ונחפז כל־כך? – פנה אלי ר' מנדלי בטענה על זה שצועד אני בפסיעות גסות – הרי אין לפנינו הפעם איזו מטרה מיוחדת כדי לרדוף ולהשיג אותה. ההליכה כשהיא לעצמה אף היא ענין נאה ותכלית חשובה. ובכן נלך לנו במתינות, לאט־לאט, ונהיה נהנים מזיו עולמו של היוצר.

וכך הלכנו הלוך וצעוד לאט, עד שהתקרבנו אל “הפונטן הגדול”, ובכל הדרך לא פסק פי “הסבא” מלהפיק את שפעת פניני אמרותיו. וכשראינו מרחוק את הים ענה ואמר:

– הנה הוא הבחור היפה! זה הים בכבודו ובעצמו! מרחוק עוד אני מחבבו, אבל מקרוב, כפי שידוע לך, איננו כלל “ילד שעשועים” שלי. שאֵתו תבעת אותי. כעסן ורתחן הוא לפעמים יותר מדי. זועף ומתגעש בגאוה מתנפחת ונוהם עלי, כאילו העזתי “לכרות את כנפי הקַפוטה” שלו וחיבתי לו את ראשי, והוא אומר לבלעני חיים. ואפילו כשהוא נח מזעפו ושוקט, הריהו גודר וחוסם לפני את הדרך – עד פה תבוא ולא תוסיף! לא כן השדה בְרוּך־אלהים עם שבליו ועשביו, אשר חוט של חן ושל שלוה וצניעות מיוחדת מתוח עליו בכל עת, יכול אני להתהלך בו לארכו ולרחבו כאַות נפשי, והוא מדבר תמיד על לבי בנועם ידידות ולוחש לי באזני ספורי־מעשיות יפים משיבי־נפש.

קודם שהגענו לתחנת הטרמבי ב“פונטן הגדול” ראינו שהקרונות כבר זזים ממקומם.

– רגע אחד אחרנו – אמרתי – ועכשו עלינו לשבת כאן ולחכות עד בוא מסע אחר.

– כאן לשבת ולחכות? – ענה “הסבא” – מה זה עלה על דעתך? ירוץ לו הטרמבי מעשה־מטורף, ואנחנו נשים לדרך פעמינו הלאה לא ברכב אש, אלא פשוט ברגלים ממש, כדרך שעשינו עד כה. אדרבה, אמור אתה, מאי איכפת לנו ומה נפסיד, חלילה?

וכך הוספנו ללכת כ“מיטיבי צעד” ולעבור עוד כמה תחנות עד שנזדמן לנו מסע הטרמבי באחת התחנות האמצעיות ונכנסנו לאחד הקרונות והגענו בשלום העירה.

ד.

ובאחד הימים הקרובים באנו בשעה הקבועה לביתו של בן־עמי, כמדובר, על מנת לתהות על קנקנו של אותו המשורר החדש, ששלח צרור שיריו אל פרוג לבחינה. כמה מהם נקראו לפנינו, כמדומה, על־ידי פ. בעצמו, וכל השומעים באו לכלל דעה אחת, שהמחבר יש בו ניצוץ של כשרון פיוטי ואין לו כלל לחשוב על “שבירת העט”.

אחד השירים נקרא בשם “אל המשורר”, כתוב ברגש חם ונלהב לכבודו של המשורר פרוג. ואל השיר מצורף מכתב גדול, וכדאי למסור כאן מה שמספר המחבר בהתלהבות מרובה ובתמימות יתרה כיצד הגיע לידי כתיבת שיר זה: היה נשף בביתו של אחד החברים, ששם נאספו ובאו כל משכילי העיירה, ומענין לענין בשיחת חברים משכילים יודעי פרק בספרות ושירה נתגלגלו הדברים ובאו לידי וכוח עצום ופולמוס חריף על־דבר שאלת הערכין של שני משוררים בעלי שם גדול: פושקין המשורר הגדול לרוסים ופרוג המשורר הגדול ליהודים, הכותב אף הוא בלשון רוסית – מי משני אלה כחו יפה יותר בעולם השיר? נחלקו הדעות. היו פושקיניסטים, כלומר: עומדים מצד פושקין, שהביעו את דעתם באופן נמרץ ובהחלט גמור שעטרת ראש־המשוררים הולמת רק אותו, את פושקין הנאדר והנערץ, ולא קם כמהו, וכנגדם היו גם פרוגיסטים, שנתנו משפט הבכורה דוקא למשורר היהודי הנעלה. ואחרי וכוחי דברים ארוכים, שלא הועילו כלום לפתרון השאלה, כי כל אחד מראשי המתוכחים נשאר, כנהוג, עומד על דעתו בכל תוקף, החליטו למצוא את הפתרון על־פי מופת חותך זה: להוציא מיד מתוך ארון־הספרים כרך אחד של שירי פושקין מן הבא ביד ולפתחו באיזה דף שהוא ולקרוא משם לפני קהל הקרואים אחד השירים, וכן לעשות בכרך של שירי פרוג, ועל־פי אותו השיר משני המשוררים האלה שימצא חן יותר בעיני הקהל יכירו את מחברו למשורר יותר גדול ועל ראשו יציץ נזר ראש המשוררים – ואין להשיב. ותיכף הובא אל השלחן כרך אחד של שירי פושקין, פתחו אותו וקראו משם את השיר הראשון שנזדמן ליד (את שם השיר אינני זוכר), ואחריו הובא לבחינה כרך של המשורר השני העומד לדין ההתחרות, ומשם נזדמן לקרוא אחד מן השירים היותר יפים של פרוג “לאחר הקריאה בנביאים”. "ההתפעלות וההתלהבות שלי למשמע השיר הנשגב הזה – מסַפר הלז במכתבו – גברו כל־כך, עד שלא יכלתי לעצור ברוחי, ותחת הרושם העז מהרתי אל תוך חדר־הבשול ושם ישבתי בקרן־זוית וכנוח עלי הרוח ערכתי את השיר “אל המשורר”.

והנה אחרי קריאת השירים של המשורר “המתחיל” החליטו כל השומעים פה אחד, שאין להחמיץ יותר את הדבר ולהאריך עוד את כליון עיניו של המסכן הזה, המצפה לתשובה החותכת את גזר־דינו, אלא צריך לכתוב לו דברים אחדים על־דבר שיריו, כדי לחזק את ידיו ולעודד את רוחו. ואני, הצעיר שבחבורה, נטלתי על עצמי את הטורח הנעים לבוא אל המשורר בתור איש מבשר ולהודיעהו את חוַת־דעתם של “המומחים” בדבר הזה.

ה.

ובכן כתבתי למשורר “המתחיל”, כי בימים האחרונים הזדמן המשורר המפורסם פרוג לעירנו אודיסה וכמה מאותם השירים שהוא קבל מידו נקראו במסבה אחת של ארבעה אנשים, שקראתי בשמותם, וכל השומעים הסכימו יחד, שבעל השירים הוא משורר בעל־כשרון ויש לו תקוה לתפוס מקום בהיכל שירת־ישראל, אם כשרונו יתפתח בדרך הרצויה. ובסוף מכתבי פניתי אליו גם בהצעה מצדי: כפי שנודע לי מתוך אחד המכתבים, שכתב לפ., התחיל הוא לכתוב את שיריו הראשונים עברית, ואחר־כך הניח ידו מעברית ועבר לאידיש ואת העברית כמעט ששכח לגמרי; והנה באתי לפניו בהצעה, שישתדל לזכור נשכחות וינסה שוב לכתוב שיר עברי, ואם נסיונו יצליח, כאשר אקוה, והוא יוציא מתחת ידו דבר מתוקן, הריני מוכן להכניס את שירו לתוך הקובץ “פרדס”, שאני עורך לדפוס.

עבר זמן רב ואין קול ואין תשובה. הדבר היה תמוה מאד בעיני וסתום כחידה ממש: אם הגיע מכתבי לידו של המשורר, הרי אי אפשר בשום פנים שיניחהו בלי תשובה. והנה לאחר כמה חדשים נפתרה החידה: קבלתי מכתב ממנו, ובו יודיעני שאגרת הבשורה שלי על דבר דעת הסופרים, החשובים כל־כך בעיניו, על כשרון בת־שירתו, אגרת אשר נתנה שמחת עולם בלבו והיקרה בעיניו מכל חמודות תבל, תעתה מפני איזו סבה זמן רב בדרך ונתגלגלה כמה גלגולים עד שבאה לידו רק בימים האחרונים, והריהו מלא אושר אין קץ, ומי ישוה לו?

ובנוגע להצעתי, לנסות את כחו ולכתוב שיר עברי בשביל ה“פרדס”, היה נכון להשתדל ולהתאמץ בכל כחו כדי למלאותה מיד, אף־על־פי שהדבר מוטל אצלו בספק גדול, אם יעלה בידו, אחרי שעברו עליו כבר כמה וכמה שנים שלא אחז בידו עט עברי, בכל־זאת אין הוא בן חורין מלנסות, אולי יש תקוה. אולם אל נסיון כגון זה יוכל לגשת רק כעבור חדשַים, כלומר: בהתחלת השנה החדשה למספר העמים. ודחיה זמנית זו מוכרחת היא מפני טעם פשוט: אנוס הוא על־פי הדבור וההבטחה בשבועה גמורה וחמורה בפני אשתו שלא לעסוק כלל ב“ענין רע” זה, הנִתן לו לענות בו, כלומר: בכתיבת שירים, לכל הפחות עד סוף השנה האזרחית, ומצפונו לא יתנהו לעבור על שבועתו אפילו בחדרי־חדרים; ושבועה זו, מסביר הוא לי בפשטות ובגלוי־לב, מוכרח היה לפני איזה זמן לתת לאשתו, שהיתה ממררת את חייו וטוענת קשות, שהוא בידי עצמו מקפח את פרנסתו הזעומה והמצומצמת (אחד התגרים הזעירים הוא בשוק התבואה), בהיותו מניח חיי־ממש ועוסק תמיד, כאילו איזו רוח תזזית נכנסה בו, בדברים של מה־בכך, דברים בטלים ומבוטלים, המטרידים אותו ומסיחים את דעתו מלחזר אחרי פרנסה אשר תחיה את בעליה. ובכן הוטל עליו, כל כמה שהדבר קשה עליו עד אין שיעור, להדיר הנאה מעטו למשך כמה חדשים ולהשבע בפני “אשת החיל” שלו, שעד “ראש־השנה” שלהם לא יפנה את לבו ל“בטלה”, והריהו מקבל על עצמו להיות במשך אותו הזמן כובש את יצרו, המסית והמדיח אותו, ולהנזר כליל מעט־סופרים…

יותר לא קבלתי שום מכתב מאת המשורר “המתחיל”. גם לאחר שעבר הזמן של האִסור, שאסר על נפשו. דאגות פרנסה, ואולי איזו דאגות אחרות, הטרידוהו ולא נזכר לעשות את הנסיון, אולי יצליח להמָנות בין הנכנסים ל“פרדס” בשיר עברי – והדבר השתקע.

*

לאחר תקופת שנים רבות נודע לי, כי אותו “המשורר המתחיל” (יעקב רָבזין שמו, איש ליטא שבא לגור בעיירה פרָשצפינה הקטנה אשר בפלך פולטבה) הוא בעל נשמה יתרה, שהיה עוסק בשעתו במסחר פעוט של תבואה ורוחו מרחפת “בעולמות העליונים”, עני מאד בנכסים ועשיר בחזיונות ושגיונות, ולפיכך היה נחשב בעיני אנשי השוק “הפקחים והפכחים” כאיש הפכפך, שדעתו אם לא מטורפת הריהי בכל אופן אינה צלולה ביותר ושוגה בדמיונות. ועוד לפני שלחו את שיריו לפרוג לבחינה, שלח לשלום־עליכם שיר תלונה על החיים, כתוב בחרוזים אבל בלי שום סימן של מדה ומשקל, וקבל ממנו תשובה קצרה ונמרצה: “יותר טוב לנקות נעלים מאשר לכתוב שירים כאלה”. אולם משכיל מבין דבר במקום מושבו דִבר על לבו שלא יפול עליו ועודד את רוחו, גם התנדב ללמדו כהלכה את חוקי השירה, ורק אז שלח את שיריו לפרוג (עי' ספר זכרונותיו של קצוביץ “ששים שנות חיים”). אחר־כך חזר ושלח שוב כמה משיריו לשלום־עליכם ועל־פי המלצתו של זה נדפס אחד השירים בעתון אמריקאי בשנת 1895. ובאותה השנה התגבר המשורר והלך לווארשא ושם הדפיס קובץ שיריו בשם “די מעלאָדיען”, ואז יצא לנדוד בכרכי “התחום” ולהפיצו בישראל. אבל עד מהרה נוכח שאין זה בשבילו אלא “עסק ביש” וחזר לעיירתו הקטנה “לשקו ולתעניתו”…

(מספר זכרונותי)

א.

בקיץ שנת תרס“ח יצאתי מאודיסה עיר מושבי ובאתי לעיר קראקא שבמדינת גליציה לשם הדפסת הכרך הראשון של “ספר האגדה” אצל המדפיס יוסף פישר, אשר שמעו של בית־דפוסו המשובח אשר בקראקא הלך למרחוק ועד אודיסה הגיע. והנה באחד הימים פגשתי ברחוב קרוב לבית־הדפוס ההוא את הסופר המפורסם י”ל פרץ, שנסע עם אשתו למקום המרפא הפולני זאקופאניה, ובדרך מסעם לשם התעכבו בעיר זו לשנים־שלשה ימים.

את פרץ הכרתי פנים אל פנים עוד מכבר, מימי העתון “דער יוד”, שהתחיל לצאת ע“י “אחיאסף” בעריכתי בראשית שנת 1899, ושהוא, פרץ, סרב בתחלה, מפני איזו סבה, לקחת בו חלק ואח”כ השתתף בו השתתפות מרובה. ידעתיו לאיש שמצב רוחו משתנה חליפות ובעל קַפּריסים לפרקים ביחס לדברים ולחברים ולתלמידים ממשפחת הסופרים. הפעם היתה הפגישה בסבר פנים יפות. בכלל היתה רוחו של פ. עכשיו טובה עליו וכלו מלא חיים ותנועה עליזית. ובעלותנו על המעלות לבית מלונו, יחד עם אחד הסופרים האמריקאים ואשתו, שנזדמנו אף הם לקראקא, התאמץ פ. למהר ולהחיש מעשה עליתו בקפיצה דוקא על שתי דרגות בבת־אחת, לאות ולמופת על ליח ורעננות של איש חי, רב כח עלומים.

תיכף לפגישה ראשונה זו בקראקא מהר פ. לבשרני על “שנוי ערכין” גמור מצדו ביחס ל“שלום עליכם”. דעתו של פ. על ערכו הספרותי של ש“ע היתה ידועה לי מאז. לא אחת דברנו על כך בשעת הפגישות בווארשא. ידעתי כי פ. הקפדן היה מבטל את ש”ע כמעט בטול גמור, בכל אופן לא נחשב זה בעיניו לבעל כשרון ספרותי חשוב ביותר וכל עיקרו אינו, לפי דעתו, אלא מפליא לעשות מעשה להטים פילוטוניים ומצליח לאחוז בזה את עיני הקוראים הפשוטים, בעלי השגה המונית, שאין להם כח הבנה והבחנה בעניני ספרות אמתית. ידעתי, כי ש"ע מצדו אף הוא איננו כלל וכלל ממעריצי הסופר פרץ; בשיחותיו עמי וגם בכמה מאגרותיו אלי היה דורש לגנאי את אופני כתיבתו של פ. ודרכי רמזיו ורבוי־הנקודות שלו, שנראו לעיניו כמנהגי “שגעונות” שלא מדעת, ולפעמים אף מדעת לשם התגנדרות ופוֹזה. ויש שהרגשתי ביחסים המשונים האלה שבין שני הסופרים בעלי השם, מלבד הבדל עיקרי בעצם הטעם הספרותי שלהם, גם סימני התמרמרות אישית, שנולדה והתגברה מתוך השתדלות יתירה מצד חברים נרגנים, אשר זה משוש דרכם “לאכול קורצא” לתיאבון ולהרקיד את השטן עד כמה שידם מגעת… ומה השתוממתי עכשיו לשמוע מפיו של פ. כדברים האלה:

– לפני שבועות אחדים הייתי בבחינת חולה ממש שוכב על ערש דוי, ועל־פי פקודת הרופא שלי הוטלה עלי החובה להיות קשור אל המטה במשך כמה ימים רצופים. והנה לקחתי לי באותו הזמן לשם קריאה קלה את כתבי שלום־עליכם, וצריך אני להודות לפניך בפה מלא, כי נהניתי הנאה מרובה, ובשעת קריאה זו נוכחתי לדעת, שאמנם לא הפריזו ולא הגזימו על מדת ערכו של ש"ע; אדרבה, עוד הפחיתו הרבה מן המדה. חושבני – הוסיף פ. לבסוף – כי ינעם לך לשמוע מפי חוות־דעת כזו ביחס לשלום־עליכם שלך.

את המלה האחרונה הדגיש פ. הדגשה יתרה. ואמנם נעים היה לי לשמוע, כי במדה ידועה השכיל הפעם פ. לגעור בשטן המרקד בין שני הסופרים הגדולים ולהבריחו מפניו.

שאלתי את פ., אם יש בדעתו לעסוק במקצת גם שם, במקום המרפא, באיזו עבודה ספרותית, ועל זה ענני תשובה שלילית: עצביו זקוקים למנוחה שלמה, והוא לא היה מעולם מסוג אותם הסופרים מהירי־העט, היודעים את המלאכה ליצור את יצירותיהם באפס יד כשהם עומדים על רגל אחת; כל דבר ודבר שהוא כותב עולה לו ביגיעה לא מעטה, ולעת כזאת עבודה אסורה עליו בהחלט גמור.¹

ב.

לאחר שיצא פ. למקום מנוחתו מסרו לי בשם היו“ר של האקדמיסטים הציונים שבקראקא, שהוא מיצר ודואג מאד על זה שהסופר המפורסם פ. עבר על קראקא ונפטר בלי קבלת פנים של כבוד בנשף בַּנקט, כנהוג, כאלו עיר נדחת היא זו שאין בת קומץ אנשים מכירים ומוקירים את גודל חשיבותו וערכו הספרותי של סופר בעל שם כזה. ואח”כ כשפגשתי את היו“ר הנ”ל שמעתי מפיו את הבעת צערו על כך וגם הוסיף שהמכשלה הזאת תחת ידי, כלומר: בידי לתקן את המעוות ואם אני, בתור מכרו של פ., אקח על עצמי להיות מסייע בדבר אפשר על נקלה לסַדר את הענין ולהסיר את החרפה מעל קראקא העיר. ומה עלי לעשות? אין לי אלא לכתוב לפ. הצעת בקשה, שיואיל לבוא באחד הימים הקרובים לק. והבּנקט יערך ויסודר על צד היותר־טוב. השתדלתי להסביר לו, ליו"ר, שהדבר לא יתכן ואי אפשר בשום פנים לבוא לפני הסופר בהצעה כגון זו, אלא מאחר שהוא עומד בין כך וכך באחד הימים הקרובים לבוא לעיר ליום אחד, כפי שאמר לי לפני צאתו מכאן, הרי מוטב שנזדיין בסבלנות ונחכה קצת, ובבואו נדבר אז על לבו ונשתדל לפניו, שיסכים להשאר בעיר עוד יום או יומים, ועוד לא אבדה תקותנו, שהסופר לא ימנע את הטוב מחובבי ספרותנו אשר בק. ויתרצה לתת להם את האפשרות למלא בחבה יתרה את החובה הנעימה המוטלת עליהם.

וכך היה. פרץ בא באחד הימים לק. לשעות מספר, כדי לקנות בעיר אחד החפצים הדרושים לו, וכשאמרתי לו שנמצא כאן חבר אנשים הרוצים בכל מאֹדם לכבדהו בבנקט, ושכדאי היה הדבר שימלא את משאלתם ויעתר להם הפעם לשהות בעיר עוד יום או יומים, – לא נסה לסרב כלל אלא חש ולא התמהמה לתת תשובת הסכמה, ולא בשפה רפה אלא בפה מלא. וכדי שלא אבוא להשתומם על זה, שהוא נחפז לומר תיכף: “הריני מוכן ומזומן”, הוסיף טעמו ונמוקו, שעיניו רואות תמיד בנתינת כבוד ויקר לסופר בישראל לא כבוד אישי בלבד אלא כבּוּד וחבה נאמנה לספרותנו העלובה, ובדבר הזה הריהו מוצא קורת רוח מרובה.

סדור הנשף נקבע כך. קודם כל יקרא פ. לפני הקהל באחד האולמים הצבוריים שבעיר אחת מיצירותיו, ורק אח"כ יגיע התור לעצם הבנקט, שימצא מקום באולם אחר הנועד לכך. על שאלתו של פ. מה יותר טוב ומתאים הפעם לקריאה, חויתי את דעתי, שקריאת הציור “גלגולו של נגון” תתאים מאד למטרה זו, אלא שאין, לפי דעתי, לקרוא את כל הציור עד תומו, ואפשר שיהא די בפתיחה בלבד. ופ. הסכים לדעה זו.

ג.

קהל לא רב ולא מגוון ביותר התאסף לשמוע את הקריאה מפי הסופר.

אי־אפשר היה לחשוב את פ. בין המטיבים לקרוא את יצירות עצמם בכשרון מיוחד; אבל במקרים כאלה חן המחבר על השומעים. ואמנם ראשית הקריאה היתה בהצלחה מרובה. השומעים הכינו לבם ושמעו באזנים קשובות את הפתיחה המצוינת על גלגולו של נגון בכלל, ובכמה מקומות כבדו את הקורא־המחבר במחיאות כפים סוערות, הכל כנהוג. אולם לאחר שגמר החסיד הטלנאי את שיחתו באזני חסידי פולין בשבח הנגינה בכלל וכלה לספר על כמה מיני הנגון וצרופי הקולות ונשמת הנגון ועל הנגון החי ועל הנגון המת הקם לתחיה – לא הסתפק המחבר הקורא בחלק זה בלבד, והוסיף להמשיך את השיחה הלאה והלאה ולספר “מה שקרה לנגון בגלגולים שונים”. והדברים היו ארוכים יותר מדי באזני השומעים ולא יכלו לקבל את רוב הטובה שהסופר השפיע עליהם בבת־אחת. וגם בו, בקורא עצמו, נכרו סימני עיפות שגרמו להשפיל את קולו יותר ויותר. כמה אנשים מן הקהל התחילו משתמטים ויוצאים מן האולם באמצע הקריאה, ואף זה השפיע על הקורא לקלקל את מצב רוחו ולהביאו לידי התרגזות לא מסותרת – ואין נחת. אעפ"כ התחזק פ. ובעמל לא מעט הביא את “שיחת החסיד” עד הסוף.

ונשף הבנקט, שנערך לאחר כך, צריך להודות על האמת, אף הוא לא היה מן המוצלחים ביותר. אנשים קרואים מקהל “המכבדים והמעריצים” לא באו במספר רב. העפתי עין על הנאספים, ואם אמנם חוץ מהסופר־האורח והיו“ר לא הכרתי שום איש מהם, אבל נדמה לי שכמה וכמה מ”החוגגים" אינם יודעים כלל מי הוא זה “מלך הכבוד” ומה טיבו, ומעולם לא הכירו את יצירותיו בשום לשון, לא ביהודית ולא בעברית; במקרה הזדמנו להיות “מחותנים בחתונה זו”, וכל עיקרם לא באו אלא לשם סקרנות בלבד.

אחרי הנאום של היו“ר, נאום של דברים סתם בנוסח הרגיל, קם אחד מבין הקהל על רגליו ובקש רשות לקרוא לפני הקהל הנכבד אחד השירים שלו לשם הסופר־האורח שהכל חיבים בכבודו. הרשות נתנה – ו”המשורר" מהר להוציא מתוך כיסו מחברת של שירים כתובים מעשה ידי עצמו ובהתלהבות עצומה קרא שיר אחד, לא קטן ביותר, שאין לו שום שיכות לסופר שנאספו לכבודו, ובכלל אין לשיר כזה מצד ערכו הספרותי שום זכות שיהא ראוי להתפרסם ולהקרא אפילו בחוג מצומצם ביותר של מכרים קרובים. וכיון שנתנה רשות ל“משורר” שוב אינו פוסק. רוצה הוא דוקא לזכות את השומעים במנה יפה וגדושה, והנה הוא קורא בנשימה אחת עוד שיר שני ואחריו שלישי – והכל, כמובן, לכבודו של הסופר האורח. בקושי הפסיקו שטף מים רבים של השירים שלא להטביע בשפעתם את קהל הנאספים. נאמו עוד שנים דברי “פרוזה”, שלא השאירו אחריהם שום רושם, וגם נאום התשובה של הסופר המכובד לא הצטיין ביותר. הפעם לא נחה עליו הרוח הדרושה.

ובזה נגמרה החגיגה, שלא הוסיפה הרבה על “כבוד ספרותנו העלובה”.

בלי השראת רוח חגיגית מיוחדת עזבתי את האולם וגם בלי שום הכרת זכות לעצמי, שהייתי אף אני במקצת מן המסייעים לדבר מצוה זו של נתינת כבוד וגדולה לסופר גדול בישראל ולספרות ישראל.

א.

השם לילינבלום הגיע לאזני בפעם הראשונה בימי בחרותי, בהיותי לומד תורה בהתמדה בבית־המדרש של “מגידי תהלים” אשר בעיר מולדתי אודיסה.

בבית־מדרש זה היו לומדים עוד כמה בחורים, כל אחד בפני עצמו, כמעט כולם חברים, שלמדו קודם אתי יחד בבית “הישיבה הגדולה”, שהתקיימה אז בעירנו. כולנו בני עניים, לומדי תורה לשמה, כמעט מן “המוהיקנים האחרונים”, חובשי בית־המדרש באודיסה, זו העיר האפיקורסית, שאומרים עליה כי “הגיהנום לוהט עשרה מילין סביבותיה”…

אמנם אנחנו, הבחורים הלומדים כאן, היינו כבר במקצת מן “המציצים ונפגעים”, כי התרנו לעצמנו לעסוק בשעת הפנאי בקריאה רוסית לשם למוד הלשון מתוך העתון הפעוט, שהוציא המו“ל נַברוצקי בגלגולו הראשון בשם “אדעסקי ליסטאק אָביאַוולעני” (גליון מודעות אודיסאי). בעתון הלז באה, כעין טפל לעיקר, כלומר: למודעות, רק “כרוניקה”, כלומר ידיעות קצרות על מקרי יום־יום וחדשות שונות. ו”כרוניקה" זו היתה משמשת לנו מדי יום ביומו ספר־למוד בלי עזרת מורה לידיעת הלשון הרוסית. וכל הדבר הקשה היה מביא איש אל רעהו. וכך היינו בזה כולנו מורים ותלמידים כאחד. וזוכרני, שאחד מחברי בבית־המדרש פנה אלי באחד הימים בשאלה חמורה:

– מה פירושה של מלת е́ще (בנגינת מלעיל)?

אני עיינתי בגליון אשר בידו ומיד פתרתי לו את החידה הסתומה והסברתי לו, שצריך לקרוא לה זו еще́ (מלרע), ופירושה: “עוד” – ותאורנה עיניו.

אולם ספרי השכלה מן החדשים כמעט שלא נראו ולא נמצאו בגבולנו. ואם במקרה יוצא מן הכלל מצאה יד אחד מאתנו להשיג איזה ספר קטן (על פי רוב – ספור), היה עובר במחננו מיד ליד והיינו בולעים אותו בכל פה כבכורה בטרם קיץ.

בשיחת חברים בחבורה הקטנה שלנו נזכרו לעתים רחוקות גם שמות ראשי המשכילים והסופרים אשר בעירנו; ביניהם, כמובן, גם השם לילינבלום. אבל איש מאתנו לא ידע ולא הכיר מה טיבו של סופר זה, ואף אחד ממאמריו לא הזדמן לנו לקרוא.

והנה ביום בהיר אחד זכיתי לראות בעיני את פני הסופר לל"ב ולדבר עמו פנים אל פנים. וזכות גדולה זו נתגלגלה לי על ידי העתון “הצפירה”, שהחלטתי להמנות בין חותמיה. להוציא “החלטה” זו מן הכח אל הפועל ממש עלתה בידי לא על נקלה. דבר זה היה מעין “מאורע” בחיי. במשך זמן לא מועט קבצתי על יד פרוטה לפרוטה עד שנצטרפו הפרוטות לחשבון מסוים הדרוש כדי לשלם דמי החתימה לרבע שנה לסוכן “הצפירה” בעירנו.

וסוכן “הצפירה” באודיסה בעת ההיא היה הסופר בעל־השם לילינבלום.

ב.

בחרדה ובלב דופק נכנסתי אל תוך ביתו של “הסוכן”. ומה רבה היתה השתוממותי בראותי את אשר לפני: האומנם אדם צהוב זה, בעל הצורה הרגילה של איש יהודי פשוט, הלבוש בגדים דלים ופשוטים – זהו לילינבלום, בעל השם המפורסם? וזו האשה הקולנית והטרדנית ואלה התינוקות הצעקנים והמלוכלכים – הם אשתו ובניו של הסופר המהולל בתשבחות? “הסוכן” הואיל לקבל מידי את דמי החתימה ולרשום את כתבתי המדויקת, כדי לשלוח מדי שבוע בשבוע את העתון לביתי על־ידי איש עתי.

ומאז הייתי אוזר כגבר חלצי להיות מן הנכנסים לביתו של לל“ב מזמן לזמן, אמנם לעתים לא קרובות. ואני איש דברים לא הייתי מעודי, וביחוד בשעה שהייתי עומד, או יושב, במקום אחד מגדולי ישראל. ובעל־הבית אף הוא לא היה משתדל מצדו לתת לי פתחון פה ולדובב את שפתי. על פי רוב היה הוא עוסק בשלו ואני יושב לי מן הצד בשתיקה גמורה וביראת־הכבוד ומעיין באחד העתונים או הספרים, שמצאתי בשעה זו מונח על השולחן. ויש אשר בהכנסי לחדר־עבודתו של לל”ב גרם לי במדה לא מעטה צער ועגמת נפש, שלא בכוונה, כמובן, באמרו לי פעם, שאלמלי הקדמתי קצת לבוא הייתי רואה בעיני את הסופר המפורסם יצחק יואל לינצקי, בעל “הנער הפולני”, שזה עתה יצא מכאן; ופעם אחרת, שבמקום מושבי זה על הספה ישב לפני כמה רגעים הסופר יחיאל בריל, העורך והמו“ל של ה”לבנון", שאיקלע לעירנו אודיסה, וכיוצא באלה. ואני הגבר העלוב הצטערתי על זה, שהשעה, כמו להכעיס, לא היתה משחקת לי ובגלל אחור של רגעים אחדים אבדתי טובה הרבה ולא זכיתי לשבוע בהקיץ את תמונת אנשי השם מגדולי עמנו.

ובאחד הימים ההם, זכורני, ישבתי בחדרו של “הסוכן־הסופר” ועיינתי בגליון החדש של “הצפירה”, שנתקבל באותה שעה. והנה משך את עיני מאמר אחד בדבר השמועה הטובה, שבאה בעתונים על ישועת ישראל כהרף עין, כי אחד מבעלי הון עצום בלונדון, חיים גדליה שמו, מוכן ומזומן לקנות מיד השולטן בכסף מלא את כל ארץ־ישראל. ובעל המאמר התלהב מאד לבשורה זו ויצא להשיב בחריפות על דברי אחד המשיגים הבא לעורר שאלה, שהשתיקה יפה לה, בנוגע לתרומות ומעשרות ויתר המצוות התלויות בארץ. באותו הגליון נדפסה רק ראשיתו של המאמר בלי חתימת המחבר ו“הסוף יבוא”. פניתי אל לל"ב בשאלה, אם ידוע לו מי הוא בעל המאמר הזה. ועל זה ענני בשאלה: מפני מה מוצא אני ענין בשם הכותב? ולאחר שאמרתי לו, כי כפי הנראה לי נכתב המאמר בידי אחד הסופרים המובהקים מן החדשים, השיבני בחיוך קל:

– אני הוא בעל המאמר.

זה היה עוד כמה שנים לפני התעוררות התנועה הגדולה של “חבת ציון”.

ג.

עברו ימים וחלפו שנים ואותו הבחור “המשכיל”, שהיה נכנס מזמן לזמן בתור חותם “הצפירה” לביתו של “הסוכן”, הסופר לל“ב, לשם הנאה רוחנית מתוך שתיקה ועיון בספר חדש במחיצת אדם גדול, – נעשה לבעל אשה והתגלגל ובא לעיירה הקטנה מאַיאַק הסמוכה לאודיסה. שם היה סמוך על שלחן חותנו, כנהוג, עוסק בקריאת ספרים עברים ורוסים שנזדמנו לידו וגם מתחיל ללמוד בהתמדה את הלשון הגרמנית, ודוקא מתוך הדרמות הקשות של שילר. וכמה יגיעות יגע עד שעלתה בידו לנצח ולכבוש את “השודדים”, כמובן בסיוע של אחד המלונים, שעמד לו בשעת דחקו. אחר כך נדד ממקומו והעמיס על שכמו הרך את עול המלמדות הקשה בבית איש מהוגן, מנהל אחוזה הסמוכה לניקליוב, ואת העול הזה נשא כמה שנים בסבלנות מיוחדת. ובאותה האחוזה עלה על לבו של המורה הצעיר הרעיון להתאחז אף הוא במושבה החדשה שאמרו ליסד אז בא”י על שם השר מונטיפיורי לחג יובל המאה, ובדבר הזה פנה במכתב בקשה אל לל“ב מכרו, וקבל ממנו תשובה, ש”בכלל עוד לא נחרץ מאומה בענין זה וגם לא נודע למתי תוסד הקולוניא", ורק אחר איזה זמן “תהיה אספה מערים שונות איך לכלכל את דבר הקולוניא, ואז יחרץ הדבר ביסודותיו עד שאפשר יהיה לדבר גם על הפרטים”.

ובתקופת הזמן ההוא עברו גם על לל“ב כמה גלגולים של חליפות ותמורות כבירות בחיים. בשנת 1877, בשעת מלחמת רוסיה ותורכיה, העביר את בני ביתו לווילקומיר, לבית הורי אשתו, והוא חזר משם יחידי על מנת לשקוד על תקנת עצמו, כדי להגיע ל”תכלית" בעולם המעשה. והנה המורה הגדול נהפך לתלמיד קטן מקשיב לתורת התחלה של למודי חול, אשר בקש מפי שלשת “גימנזיסטים” מתנדבים, למודים הדרושים לשם קבלת “תעודת בגרות” בגימנסיה. ויחד עם זה לא היה ה“עקסטערני” פורש מן הספרות ואוחז בידו גם את עט הסופרים, כי הוסיף לכתוב מאמרים על תקונים בדת, קצת ממין אחר, תקונים חיוניים בדיני נשואין וגירושין וחליצה וכדומה, שאי אפשר לדחותם. ובעוד שנתים יצא בכה“ע לעורר את הלבבות בדברים יוצאים מן הלב לתקונים אחרים, לא בדת אלא בחיים ממש, על ידי יסוד מושבות של עובדי אדמה ליהודים בארץ רוסיה, כדי להמציא “עזרה בצרות” ולהספיק “לחם לרעבים”. וסוף־סוף אחרי עסקו בלמודי החול יותר מארבע שנים ביגיעה ועמל רב (“יותר מחוטב עצים – כפי שכתב במכתבו לאשתו – כי הוא ירגע בלילות ואני אעבוד עבודתי עד השעה השלישית אחרי חצות הלילה”) – עזב את הלמודים האלה, כי הגיעו ימים רעים ונוראים לבני עמנו תושבי רוסיה, בפרוע פרעות בישראל, ובעיניו היה לחטא ופשע “לבקש גדולות לעצמו” בשעת חירום כזו. והנה הגיעה לו אז תקופה חדשה של אמונה שלמה ב”תקונים" יסודיים ועיקריים בחיי עמו. בשנת תרמ"א “ירד עליו טל של תחיה על־יד אידיאל רם ונשגב” של תחית ישראל בארץ אבותיו, והוא “היה לאיש אחר מלא רגש חיי פעולה, חיים של עונג רוחני בלא שטודיום”. ובכן עזב את הלמודים “בשאט בנפש” והתמסר “בחבה יתרה לעבוד בעד האידיאל החדש והרם” ומעתה עיניו ראו לפניו “דרך ישרה ובטוחה להציל את עמנו ולאומיותו הצלת עולם”.

אמנם עוד לפני כמה שנים תקפה בלבו של לל“ב “התעוררות הדמיון” מתוך שמועה טובה בעתונים על קנית א”י בכסף מלא על־ידי אחד המיליונרים, כמו שהזכרתי למעלה, וכפי שהודה בעצמו “חכה בכל יום” לקרוא בכה“ע בשורה טלגרפית “שנקנתה הארץ לגמרי”. וגם בשנת תרמ”א, לאחר שהתמסר בכל לבו לרעיון החדש של גאולת ישראל בארץ־ישראל, עוד היה מחזיק בתומתו באותו הדמיון, ובמאמרו הראשון בשאלה זו ב“השחר” בשם “על ישראל ועל ארצו” הוא מוסיף לדבר בכובד־ראש על הצורך הגמור להרבות בהשתדלות כדי לקנות את ארץ אבותינו מידי השולטן.

חדל לל"ב “לבקש גדולות” לנפשו, אבל לא רצה לוותר על “גדולות” בשביל עם ישראל ונשא את נפשו לכתחילה לצמיחת קרן הגאולה בבת־אחת.

אולם “איש מעשה” היה לל"ב מעודו וגם בשעה שהיה שוגה באחד הדמיונות היתה לנגד עיניו מטרה ברורה של “תקון מעשי”. ולאחר שבא לידי הכרה, כי החלום של קנית ארץ־ישראל מידי השולטן אינו אלא דברים בטלים, חזר ותפס את הרעיון החדש בחלקו המעשי והממשי, כלומר בישוב ארץ־ישראל על־ידי התישבות אטית ומודרגת.

בינתים יצא הספר “אוטואמנציפציון, קול קורא אל בני עמו מאת יהודי רוסי”, הוא הד“ר פינסקר מאודיסה. בדברים נמרצים היוצאים מן הלב, לב עברי כואב ומיצר בצרת עמו, השכיל המחבר להוכיח שאין תקוה לישראל לקיום לאומי הגון ואין דרך אחרת להצלתו אלא בהשתדלות יתרה לשוב ו”לבנות בית לאומי לנו למען נחדל מהיות נודדי עולם" – ולל“ב התקרב אל בעל “האוטואמנציפציון” והצליח להשפיע עליו, שארץ־ישראל העתיקה צריכה לחזור ולהיות גם ארץ־ישראל החדשה. ומאז התחיל לעבוד במחיצת הד”ר (כך היה לל“ב קורא לפינסקר בשם ד”ר סתם אפילו שלא בפניו) ומספר אנשי־בריתו, שהתאספו תחת הדגל החדש. ובראשית שנת תרמ“ד נוסדה באודיסה האגודה הראשונה של חובבי־ציון, בנשיאותו של הד”ר פינסקר, ולל“ב היה המזכיר ו”רוח החיה" באגודה זו.

וכשחזרתי והתישבתי שוב באודיסה, עיר מולדתי, ישיבת קבע, נזדמנתי במחיצת לל“ב לעתים לא רחוקות. בעיני הייתי כבר לא קורא סתם אלא גם קצת סופר (כתבתי ב“הקול”, ביחוד ב“המליץ”), ואת לל”ב למדתי להכיר ולהוקיר לא כסופר נעלה בלבד, אלא גם בתור איש בעל מדות תרומיות, הראוי להיות למופת ביושר דעתו וצדקת מעשיו ובפשטותו הגמורה, שאין בה סימן של התגנדרות ושל השתדלות למצוא חן בעיני זולתו. העניות, שהיתה מלפפת אותו ושוררת בביתו כל הימים, לא העבירתו לא על דעת קונו ולא על דעת עצמו. בתוקף דעתו החזיק מבלי לעשות שום ותורים ופשרות. ואם יצא לפעמים רחוקות חוץ לגדרו ונעשה על ידו איזה ותור, הרי עשה כזאת לא לשם תועלת פרטית, אלא לשם האידיאה משאת נפשו, לטובת הרעיון של ישוב ארץ־ישראל, אשר לקח את כל לבו ונפשו עד נשימתו האחרונה.¹

ד.

בשנת 1885, בשעת התעוררות רבה לטובת “חבת ציון”, התעוררו שני צעירים מהמחזיקים בדגל – אני ואחד מחברי – למלא את החסרון הגדול בספר תעמולה בלשון המדוברת, כדי להעיר ולעורר רגשי חבה לארץ־אבותינו בלב המוני עמנו, ונגשנו להוציא קובץ ספרותי למטרה זו בשם “דער וועקער” (“המעורר”). ולאחר שנאסף חומר רב והגון, לפי דעתנו אז, עלה במחשבתנו לפנות אל לל“ב, ראש המדברים בשאלות ישוב ארץ־ישראל, אולי יש תקוה, כי יתן את הסכמתו, שיקָרא שמו על “המעורר” בתור עורך, כדי להגדיל על־ידי כך את ערכו בעיני הקוראים. ולל”ב, לגודל השתוממותי, לא סרב בדבר כלל ובלי שום תנאי מיוחד הואיל להסכים לכך ולקבל על עצמו את האחריות להקרא בשם עורך הקובץ, מבלי לקרוא קודם ההדפסה שום דבר מהדברים, שנועדו בשבילו, כמובן, חוץ מההקדמה “לקוראי המעורר”, שכתב הוא בעצמו, ומלבד “זרובבל או שיבת ציון”, דרמה בחמש מערכות מעשה ידיו, שנתנה בתור פרס לקוני “המעורר”. לא יכול לל“ב כלל וכלל להיות בטוח, ששני הצעירים הטירונים, העוסקים בעריכת הספר על דעת עצמם, יצליחו באמת להוציא מתחת ידם דבר מתוקן במובן ספרותי, בלי פגימות ולקויים ממשיים, אבל האחריות הספרותית לא נחשבה בעיניו ביותר. העיקר אצלו היתה התועלת של המטרה הנעלה לעורר ישנים ולהקיץ נרדמים לטובת אותו הרעיון הגדול אשר לקח את לבו. ובשעה שנזדמנה לידו שעת הכושר להיות מסייע לכך סלק הצדה כל מיני פקפוקים “צדדיים” בדבר הצורה הספרותית, שאולי לא תעלה יפה, וכיוצא בזו, ובלבד ש”העיקר" לא יהא חסר מן הספר.

יחסו של לל“ב לעניני ספרות, שהיא בבחינת ספרות סתם, ביחוד לזו שנקראת בשם “ספרות יפה”, – נתגלה לפני באופן בולט אחר כך, לאחר צאת “המעורר”. בשעה שהסופר “שלום־עליכם” נגש להוציא את המאסף הידוע “די יודישע פאלקס־ביבליאטהעק” (“הביבליותיקה העממית היהודית”) בלי שום טנדנציה מיוחדת, אלא “ספר לספרות, בקורת ומדע*, ורבים מגדולי הסופרים השתתפו בו, – פנה אלי בעל “הביבליותיקה” במכתב, שאבקש בשמו מאת לל”ב, שלא ימנע אף הוא לתת מפרי עטו למאסף החדש. וכשבאתי לפני לל”ב בהצעה זו התנצל, שאין לו דבר מן המוכן ולכתוב דבר חדש כראוי למאסף חשוב כזה אין לו פנאי, מאחר שהוא עסוק כל היום בעבודתו בחברה קדישא (בעל “קהל רפאים” נשא משרה בחברה קדישא משנת 1885) ובערב הריהו מטפל בעניני חבת ציון וישוב ארץ־ישראל. וכשאמרתי לו, שגם מנדלי מוכר־ספרים כבר שלח בשביל המאסף כמה פרקים חדשים מספורו “דאס ווינשפינגעריל”, ענה על זה ואמר:

– טוב לו למנדלי, שהוא כותב ספורי־מעשיות ובכל שעת הצורך הוא יושב לו וכותב עוד ספור־המעשה; לא כן כתיבת מאמר הדורשת טפול והכנות מוקדמות.

יחס של זלזול כזה מצד אחד מגדולי הסופרים ל“ספורי־מעשיות”, כאילו זה מין ספרות ממדרגה נמוכה והעוסק בה פטור מן העיון והטפול, – הפליאני מאד. ואם זכרוני אינו מטעה אותי הבעתי את פליאתי זו באחת מאגרותי לשלום־עליכם.

לאחר זמן עמדתי על טיב הדברים התמוהים והוסבר לי, שאין לל“ב, “בעל ההלכה”, נותן חשיבות מיוחדת ל”אגדה“, שאין לה פרי, כי אם “פרחים”, ואם אפשר שהפרחים האלה מעוטם יפה גם בעיניו, הרי רובם גורם להוצאת זמן לבטלה. הוא בעצמו נמשך אמנם ל”חטאת נעורים" וראשית כניסתו להיכל הספרות היתה בשיר, שנדפס בספר “הערות ותקונים לתשובות הגאונים והדיואן”, הוצאת “מקיצי נרדמים” בחתימת “משה ליב הערליכטסזאהן, מורה לבני ישיבה בווילקאמיר”, ובצעירותו הוציא מתחת ידו עוד כמה שירים שנתפרסמו בשעתם, גם ספר שלם כתב בחרוזים (“קהל רפאים”), אבל יש להודות על האמת, כי הסופר הגדול הזה, בעל ההגיון הכביר, לא חונן בנפש פיוטית ובטבעו היה חסר לחלוחית של שירה אמתית.

וזכורני, כי לאחר הרבה שנים, בצאת החלק הראשון של “ספר האגדה”, הגיד לל“ב לשני מסדרי הספר, לביאליק ולכותב הטורים האלה, שהוא מתפלא עלינו על זה, שמצאנו לטוב ולנכון להכניס לתוכו כמה וכמה אגדות־סרק ודברים של מה־בכך. ובתור דוגמה חותכת הראה לנו על מאמרו של בעל האגדה: “מהיכן נבראת האורה? נתעטף הקב”ה בטלית לבנה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו”. “זיו הדרה” של שירה ממין זה לא הבהיק בעיניו של לל"ב כלל והוא מצא חפץ רק בענין “המלמד להועיל” ובדבר האוצר בתוכו איזה גרעין מוסרי או ניצוץ של רעיון ממשי.

ה.

“הסגנון הוא האדם” – פתגם ידוע זה אמתתו היתה נכרת בלל“ב באופן מוחלט גם בדבור וגם בכתב. בכל עת היה לבוש מחשבתו פשוט מאד וסגנונו הצטיין בבהירות ופשטות גמורה, בלי התהדרות כל־שהיא בקשוטי מליצות נאות ומהודרות, שאינן צריכות לגופו של הרעיון. אמנם בראשית עבודתו הספרותית נתפס להידור מליצי ובזרם בני דורו, “בעלי הלשון”, נסחף אף הוא במאמריו הראשונים, שלא קראתים בשעתם. ופעם העמידני לל”ב על כך, באמרו לי בשעת שיחה על עניני סגנון של סופרים:

– וכי סובר אתה באמת, שאין ידי משגת לכתוב בסגנון מהודר כדרך “המליצים” בקרבנו? ברצונך תוכל להוכח מיד, שגם אני הייתי מסוגל ל“מעשה ילדות” כגון זה.

ובדברו נגש לארון הספרים והוציא מתוכו כרך של גליונות “המליץ” מן הישנים והראני על אחד המאמרים שלו, הכתוב ברוח “אבירי המליצה”. אבל תקופה זו לא ארכה אצלו. סגנונו פשט מהר את הצורה הנשגבה, שאינה מתאימה כלל לפשטות בעליו, והתחיל לכתוב “דברים כהויתם”, בלי שפת יתר, אלא “בלשון בני אדם” פשוטה וברורה, שאפשר לתרגם בקלות יתרה לכל לשון חיה.

ותכונה זו של פשטות גמורה היתה בו, בלל"ב, להלכה ולמעשה, בעבדו את עבודת הקודש גם בתור סופר, השואף בכל לבו להכניס אל תוך לבות הקוראים את דעותיו, הפשוטות והברורות לו, בשאלות העומדות על הפרק, וגם בתור עסקן צבורי הרוצה להחיש, עד כמה שאפשר במציאות, את ההוצאה לפעולה של הרעיון שאליו הוא נושא את נפשו.

כלל גדול אחז בידו: צריך אדם מן הישוב לעמוד בשתי רגליו על בסיס המציאות ולתפוס רק את הדבר הריאלי והממשי, ולפיכך אין לדחוק את הקץ ואין לערבב שאלה בשאלה. ובכלל אין לשגות בדמיונות. הדרך לעבור גאולים היא בשובה ונחת, לאט לאט. “קפיצת הדרך” אינה אלא מעשה נסים – ואין סומכין על הנס אולם אין לעסוק גם ברוחניות יתרה ולבוז לקטנות, שיש בהן ממש. אם נצליח להוסיף עֵז לעובד חקלאי בארץ־ישראל – “מעֵז יֵצא מתוק”, כי יש בזה צעד ממשי לקראת המטרה העתידה לבוא. “עזו של לל”ב" נעשתה למשל בפי חסידיו ומתנגדיו יחד.

אדם מישראל, שעלה על דעתו לעלות לארץ־ישראל, אין לתהות, לפי דעתו של לל“ב, על קנקנו הרוחני ואין לבדוק אם הוא כשר וראוי להמנות בין “בני עליה”. אבל אם עמידתו דלה וריקה מהצד החמרי יש לעצור בעדו. ומעשה ביהודי, שבא לפני לל”ב, כנהוג, בדרכו לארץ־ישראל, ועל שאלתו של זה השיב הנוסע נמרצות, כי אמצעים חמריים אמנם אין בידו, אבל הריהו מוכן ומזומן לחרוש את אדמת ארץ־ישראל בחטמו. על זה שוב שאלהו לל"ב בפשטותו:

– יגיד נא, ר' יהודי, כמה דונמים של אדמה אפשר לו לאדם לחרוש בחטמו?…

לאחר שנוסדה באודיסה (באדר תרמ"ט) אגודת “בני משה”, מיסודו של אחד־העם, הסכים בתחלה גם לל“ב להכנס לתוך האגודה, באמרו לנפשו: חבר אני לכל דבר טוב ומועיל. וזוכרני ישיבה אחת של חברי האגודה, שהיתה בביתי ובה השתתף גם לל”ב כאחד החברים, אך במשך כל זמן הישיבה כמעט שלא פתח את פיו לדבר דבר. הוא ישב לו ובשתיקה התבונן אל אשר לפניו. לא עברו ימים מועטים והוא יצא מן האגודה, בהוכחו, כי “לא זה הדרך” לפניו. עיניו ראו את “בני משה” כמתרחקים מדעת מן “השכל הפשוט” ומן המציאות ומשתדלים להתנשא אל עולם האצילות והדמיון. מבקשים הם “חשבונות רבים” ובודקים את הדברים בשבע בדיקות. תובעים את האיכות על חשבון הכמות ודורשים זהירות ומתינות המביאות לידי מעשים שלמים ומתוקנים, ומגמת פניהם ביחוד אל הרוח, להכשרת הדור לשם עבודה לעתיד ועל־ידי כך מזניחים הם את העיקר, את המעשה בהווה – ולל"ב נהפך למתנגד גמור לאגודת “בני משה”.

ומיד לאחר זה בא מעשה, שגרם ללל“ב להתיצב מול ב”מ בהתנגדות גלויה ונמרצת. בראשית האביב, בשנת תר“ן, נתקבל סוף־סוף, אחר השתדלות מרובה, רשיון הממשלה ליסוד החברה “לתמיכת בני ישראל עובדי האדמה בא”י וסוריה”, ומרכזה באודיסה. בחודש אייר התאספו חובבי ציון מערים רבות לאודיסה לבחור את הועד להנהגת החברה. והנה דעתו של לל“ב היתה, כי הצלחת החברה תלויה בעיקר בטיב חברי הועד, ובשביל כך דרוש ונחוץ, כי החברים האלה יהיו נבחרים מתוך קרואי העדה אנשי השם, מהגבירים בעלי ההון המפורסמים ומראשי המשכילים בעלי הדיפלומים, שהגיע שֵם כבודם גם לערי המדינה מחוץ לאודיסה וטעמו ונמוקו עמו, כי רק ועד כזה יוכל להרים קרן החברה ולהגדיל את האמונה בה וממילא ירבו חבריה ותורמי תרומות לקופתה, ואז לא יבצר ממנה לעשות הרבה לטובת ישוב ארץ־ישראל. ומפני טעם זה התנגד לל”ב בכל תוקף לאחד המועמדים של ב“מ (חוץ, כמובן, מאחד־העם), סופר ועסקן צבורי, שלא היתה בו אף אחת מאותן שתי המעלות העיקריות בעיני לל”ב ושמו לא נודע כלל לקהל הרחב. ועוד זאת, כי חזקה על “חבר” בעל דמיון וחזיה² כזה “לבלבל את המחות” בישיבות הועד בדברי “רוח”, שלמעשה אין בהם ממש… ובכן נכנס לל“ב בעבי הקורה ובמרץ שלא כדרכו עסק בצרכי תעמולה רבה נגד אותו ה”מועמד", שלא יהיה, לדעתו, אלא “יוצא דופן” בתוך הועד העתיד להבחר. דבר זה עורר תרעומת וגם התרגזות בקרב מחנה “אנשי־שלומנו”. וביותר אחרי שהגיעו מן הצד שמועות פורחות ומופרזות על האופנים והדרכים של התעמולה ונמצאו, כנהוג, אנשים טובים, שהשתדלו “להרקיד את השטן”… אולם סוף־סוף עברו הבחירות בשלום ובתוך בני “החבורה” שלנו לא נגרע כבודו של “מתנגדם” החשוב מאד.

וידענו לכבדו כראוי לו גם לאחר שיצא על הבמה בפולמוס חריף בכתבי־העתים נגד “שומרי רוח ורואים בעבים”, כלומר: נגד שיטת אחד־העם ואגודתו. הכרנו והוקרנו את האיש ואת שיחו, בעל הפשטות והתמימות היתרה בדבור ובמעשה. ואף־על־פי שנמצאו בתוכנו “מתנגדים” נמרצים לכמה מדבריו ומעשיו, לא יכלו אף הם גם “בעידנא דריתחא”, שלא להכיר את כל תוקף מסירות נפשו לרעיון היקר לכולנו, וכבודו, כאישיות מצוינת וכאחד מראשי בני ציון היקרים, נשאר במקומו איתן כל הימים.

ו.

איתן במדה מסוימה היה בזמן ההוא גם מצבו החמרי של לל“ב. פרנסתו היתה מצויה לו ולביתו באופן מספיק והוא נפטר מענשה של מפלצת המחסור, שהעיקה עליו באכזריות חימה במשך שנים רבות מיום בואו לאודיסה, בהפסקות מועטות של מחיה מצומצמת. קורא הרשימות מתוך “ספר הזכרונות” בחבורים האוטוביוגרפיים של לל”ב נפשו מזדעזעת מאד לקריאת הדברים המקוטעים על חיי נדודים ועקת עוני מופלגת ודחקות נוראה, על מאכלו “לחם צר ומים לחץ” ועל משכבו בלילות עמל ותלאה על הארץ, על אנחות ממושכות ודמעות נשפכות כמים של אדם מתיאש המקלל את יומו; על השאלה הקשה כשאול: “הבאמת אגוע ברעב”? ועל הנחמה האיומה: “אחרי ראותי כי אין לי כל עבודה הלא אוכל להטיל את עצמי בים”…

והנה עברו וחלפו הימים הרעים והנוראים. שני מקורות נאמנים נפתחו לו לפרנסת ביתו: המקור העקרי הוא בחברה קדישא וקצת מלואים לו בחברת ישוב ארץ־ישראל. רוב שעות היום הוא “דורש אל המתים”, רושם מספרים בפנקסי החברה־קדישא, וכשעתים אחרי הצהרים, בלשכת חובבי־ציון, הוא עוסק בצרכי “תחית המתים” של בני ישראל בארץ האבות. בעבודתו הראשונה הוא עסוק רק בלשכת העבודה והאחרונה ממלאה את כל לבו והוא מקדיש לה גם שעות הלילה בביתו, עומד על משמרת הקודש ועורך מאמרים שונים, מאמרי הסברה לבירור הרעיון מכל צדדיו ומאמרי פולמוס כלפי מתנגדיו, כותב מכתבי תשובה לשואלים מכל תפוצות ישראל. גם מקבל הוא בפנים מסבירות את העולים לארץ־ישראל דרך שער אודיסה, הבאים אליו על פי רב לשם ביקור של כבוד וגם לבקש עצה ובירורים מפי האיש המיוחד והסופר הגדול והמומחה, שבודאי נהירין לו שבילי ציון בכל פרטיהם ודקדוקיהם, אף־על־פי שלא ראה עדיין בעיניו את הארץ.

ומתוך ש“הלך־נפש” בלבד אינו מספיק וטוב לצרף אליו גם “מראה עינים” החליטו ראשי הועד של חובבי־ציון לתת למזכיר החברה לל“ב את האפשרות, לעלות ולראות את הארץ העתיקה וישובה החדש, מבלי שיוציא מכיסו שום הוצאות. ולאחר שגם גבאי החברה־קדישא נענו לסייע לכך, בהבטיחם לשלם לביתו של לל”ב את משכורתו המלאה בכל חודש, במשך שלשה חדשים זמן העדרו, ובלבד שימציא ממלא־מקומו זמני – קבל לל“ב את ההצעה בשמחת נפש, אף התחיל להתכונן לדרך. אולם לאחר שכמעט נגמרו כל ה”הכנות" וגם נמצא לו אדם הגון הראוי למלא את מקומו בלשכת החברה־קדישא, היתה עליו רוח אחרת והתחרט על עצם ענין הנסיעה, גם הודיע מפורש, שחזר בו ולא ישים לדרך פעמיו. מהי הסבה לכך? טעם פשוט אחד הסביר לפני ראשי הועד של חו"צ: חבל על הוצאות הנסיעה המרובות ואינו כדאי להעמיסן על הקופה הדלה של החברה, בעוד שאפשר למצוא חפץ בסכום זה בשביל דברים יותר נחוצים, שיש בהם תועלת ממשית לכל הדעות. אבל חוץ מטעם זה, שגם הוא יצא מן הלב, היה לו עוד נמוק אחר, שהכריע את הכף להחלטה שלילית בשאלה זו. אותו הגיד רק לקרובים אליו בגלוי לב ובתמימות פשוטה כדרכו: מי יודע, אולי דבר זה, שממלא מקומו בלשכת החברה־קדישא ימלא את תפקידו בשכר 25 רובל לחודש, רבע המשכורת שהוא מקבל, יביא את גבאי החברה לידי הרהורים של קמוצים, שאין להם לבזבז כספים ולשלם פי ארבעה – ויש חשש סכנה, שמא בחזירתו מארץ־ישראל תקופח פרנסתו, שהיא עכשיו בטוחה, שהרי “המות לעולם יחיה”… הוא הגבר, אשר ראה עני בשבט עברתו וסבל הרבה בשנות חייו יסורי מות ממש של רעב ומחסור, נרתע לאחור ברגע האחרון והחליט להיות כובש את יצרו הטוב בדבר הנסיעה לארץ־ישראל, מפני פחד אותה המפלצת, שמא יקפוץ עליו שוב רוגזה הקשה ותשוב להתעלל בו…

ז.

“כבן תמותה איני יודע את העתיד לבוא עלי – כך כותב לל”ב בשנת תרנ“ג ב”חתימה" לספרו “דרך לעבור גולים” – אבל החלק האחרון וביחוד חיי משנת תרמ“ה עד עתה יוכלו להוכיח לצעירים בעלי יאוש, כי יש יאוש קודם זמנו. גם אני האמנתי כי עולמי חשך בעדי לנצח והנני “אמלל בארץ” גם בראשי התבות³ גם במובן המלה. אך לא לעולם חושך, ותחת הימים שאין חפץ בהם באו לי ימים אחרים טובים מהם, ימים שאין בהם דקדוקי עניות וחיי מחסור וכפן, ימים שאין בהם לא ריש ולא עושר – – – אבל ימי מפעל ועבודה לטובת רעיון רם ונשא ולטובת הלאום”. רעיון רם ונשא זה של תחית ישראל בארץ אבותיו הפיח בקרבו רוח חיים והתעוררות עצומה לעבודת הלאום בשמחה ובתקוה טובה לעתיד מאיר ומזהיר. בן נאמן לעמו ומסור לו בכל נימי נפשו הרי היה לל“ב כל ימי חייו. גם “עיקר דרישתו לתקונים בדת בימי עלומיו – כמו שהוא מעיד על עצמו ב”תשובה לשואל” – היתה הדאגה לקיום לאומנו". “הצטערתי תמיד – הוא אומר במקום אחר – על שאין תחבולה להציל את לאומיות ישראל מטרף ההתבוללות העתידה לבוא”. והצער הגדול הזה לא נחלש בקרבו אפילו באותה התקופה שהתגברה עליו השפעת שני הסופרים־המבקרים הרוסיים אבירי השלילה טשרנישבסקי ופיסרב… והנה זרחה עליו שמשו של האידיאל החדש וגרשה את ענני היאוש. ומאז חדל לשקוד על תקנת ישראל בדרכים אחרים ודבק רק באידיאל זה ועסק בו גם להלכה, אבל העיקר בעיניו תמיד “הלכה למעשה”. ונאמנה עלינו עדותו על עצמו במאמרו “החיים והמות”: “הנני מאותם הפלשתינים, אשר אין לי עסק בכל שאלה אחרת שאינה נוגעת ברב או במעט בשאלת קבוץ גלויות – – – רואה אני שאלה זו כיסוד מוסד לכל השאלות – – – אין אני חפץ לדבר על המכשולים, כי בשאלת חיים ומות אין מדבר על כמו אלה – – –נתחזק על כל המכשולים ונחיה”.

“לא המדרש עיקר אלא המעשה” – מאמר חז“ל זה שהוא, לל”ב, קרא בו את שמו של אחד ממאמריו (“המליץ” תרנ"ד), יכול לשמש מוֹטוֹ לכמה וכמה מאמריו העוסקים בשאלת קבוץ גלויות, וזה היה לו לכלל גדול, שחשיבותו רבה ועצומה בכל עת. וכמה פרקים ממשנת אחד־העם על “תחית הרוח” נחשבו בעיניו כ“מדרש”, שלא הוא העיקר. ובשם “העיקר”, הוא “המעשה”, הביע את התנגדותו הגמורה לדברי אחד־העם אחרי הקונגרס הראשון בבאזל, כי “תשועת ישראל עתידה לבוא על ידי נביאים”, והשתדל להוכיח כי “אין לבטוח על נביאים לבד, שעל־פי־רוב אינם בעלי מעשה”, וכי עלינו לנסות את כל הדרכים, ובלבד שעל ידיהן תבוא תשועת ישראל“. ומפני טעם זה היתה “הציונות” החדשה קרובה יותר ללבו מאשר חבת־ציון הישנה בצורתה המחודשת של שאיפה יתרה לרעיון ורוח. בה, בציוניות, ראה צעד כביר לפנים להגדיל את “המעשה” ולהאדירו בחוגים רחבים של העולם הגדול. ובשעת אסיפת הציוניים במינסק (בשנת תרס"ב), שהשתתף בה גם הוא בתור בא־כח של הועד האודיסאי, עלה על הבמה וברך בקול רם ברכת “שהחיינו”, שזכינו להגיע לזמן הזה של התאחדות הציוניות עם חבת־ציון, לברכה בקרב הארץ. אולם לאחר איזה זמן נוכח, כי גם הציוניות בצורתה המדינית הרחבה אינה אלא “מדרש” – ו”המעשה“, שהוא העיקר, חסר. ואז התחיל לצאת במאמרי אזהרה כלפי הציונים החדשים ולהוכיח להם את אמתת הפתגמים העתיקים, כי “אץ להעשיר לא ינקה” ו”תפסת מרובה לא תפסת", ולהזכיר לפניהם את העיקר הנשכח, כי “הישוב הקטן צריך להיות יסוד היסודות בעבודת הציוניות”, וכי “אין קפיצות בהיסטוריה וכל עבודה היסטורית מוכרחת להעשות לאט לאט”. ובכן עליהם, על הציונים, “לשוב אל הישוב הקטן”, כי “הציונים צריכים להיות גם חובבי־ציון”.

וכבודו של לל“ב גדול היה לא רק בעיניהם של חובבי־ציון הישנים אלא גם של “הציונים” החדשים, אף־על־פי שלא יכלו להסכים לכמה מדבריו ודעותיו. רבים מהם, ביחוד מבני רוסיה, חשבוהו לרבם ומורם בשאלות התלויות ברעיון תחית ישראל. ואפילו אלה, שלא ידעו ולא הכירו את לל”ב העברי, מפני אי־ידיעתם בלשון העברית (וכאלה היו בין הציונים החדשים לא מעטים), אף הם ידעו לכבדו ולהוקירו על פי מאמריו הרוסיים, ביחוד המאמר הגדול ב“ראזסוועט” “על תחית ישראל על אדמת ארץ אבותיו”, שיצא בחוברת מיוחדת ונכנס אחר כך, בתרגום המחבר, לתוך “כל כתביו”.

ח.

בסדור כתביו, שיצאו אחר־כך בארבעה כרכים, התחיל לל“ב לעסוק בשנת תרס”ט. בשנה ההיא תקפה עליו מחלתו הממארת, מחלת הסרטן, שמת בה בשנה שלאחריה. בהתאמצות כבירה התגבר על היסורים הקשים שעברו עליו ועסק בעיון רב בעריכת הכתבים והכשרתם במקצת במקום שהיה צורך מיוחד לכך, לשם קצור ובירור וכיוצא בזה, אבל בכל אופן לא לשם תקון הסגנון ולטושו. ופעם אחת, כשבאו לבקר את החולה שני בעלי “מוריה” (ביאליק ואנכי), דבר במנוחה של איש סטוֹאי על עצמת מכאוביו שאינם פוסקים:

– “כמה רובל הייתי נותן בעד היכולת לשתות כוס תה אחת, אבל מה לעשות? לא צעיר אני, וזה סוף כל אדם. מי יתן ואוכל לגמור את סדור הכתבים שלי לדפוס, ואולי עוד אזכה לראותם בעיני נדפסים בטרם אלך בדרך כל הארץ”.

ובנוגע לאחדים ממאמריו בקש מאתנו לעבור עליהם לשם חוות־דעת, אם כדאי וראוי להכניסם לתוך קובץ הכתבים. הטעם של פקפוקיו בזה היה מתוך קלות משקלם הספרותי. וביחס לאחד מהם, מאמר פולמוסי, חשש, שמא יש בו פגיעה יתרה בכבודו של אחד הסופרים החשובים.

לאחר שהתגברה מאד מחלתו של החולה המסוכן העבירוהו, בשבט תר"ע, לבית־החולים של היהודים. שם נסו לעשות לו נתוח ללא הועיל, ובליל שבת, אור ליום ג' אדר א', נפטר. כמה שעות לפני מותו, בהיותו קרוב למצב של גסיסה, פנה ליושב ראש של חברת ישוב ארץ־ישראל שבא לבקרו, בשאלה, אם יש תקוה, כי שר הפנים יסכים סוף־סוף להרחיב את גבולי ספר התקנות של חברת הישוב. כל עוד בו נשמתו לא הסיח את דעתו מעניני “הישוב” משאת נפשו.

השמועה על דבר מותו של משה ליב לילינבלום נתפשטה בעיר ביום השבת וגדול היה האבל בחוגי כל יודעי שמו, מכבדיו ומוקיריו.

רבות דברתי באותו היום על הנפטר עם מנדלי מוכר ספרים. מנדלי היה מביע לפרקים בפני הקרובים לו יחס של פליאה על לל“ב האיש והסופר, שתקע את עצמו ואת כשרונו הכביר לתוך דבר הלכה אחת (שאלת ישוב ארץ־ישראל) ואין לו בעולמו אלא ד' אמות של זו. ומיום צאת “הודוי הגדול” שלו לא יכול מנדלי לסלוח לו ביחוד על דבר אחד: על חטא שחטא ב”חטאת נעורים" בזלזול אביו. בהתמרמרות היה מדבר על “חטא” זה, שאין לו כפרה, ולא אחת הוכיח אותו קשות בפניו על כך, אבל בלבו כבדהו מאד על ישרו ואמתו, שמעטים דוגמתו⁴. 

ר' מנדלי, שבזקנתו היה מונע עצמו מלילך להלוית המת, בקש מאתי לבוא לביתו למחר כדי ללכת יחד להלויתו של לל"ב. וכשבאתי אליו בשעה הקבועה מצאתיו יושב כפוף על הגליון ועטו בידו.

– חטוף וכתוב! חטוף וכתוב! – אמר “הסבא” בכובד־ראש בראותו אותי בא לשם הליכה להלוית המת.

כשהתקרבנו אל ביתו של המנוח מצאנו כבר את הרחוב שלפני הבית מלא אנשים, שבאו מכל קצות העיר לחלק את הכבוד האחרון למת הגדול. מעטים היו באודיסה מבעלי־השם, שזכו להלויה רבת־עם כזו. ואם אמנם לא כל אלפי המלוים ידעו להוקיר את הנפטר על־פי פעלו הרב בספרות ובחיי הצבור, אבל רבים מקרוב ומרחוק בכל תפוצות ישראל הכירו את ערכה של האבדה שאבדה לעמנו, אבדה גדולה שאין לה תמורה. אבד מן הארץ איש וסופר מגדולי האומה, יחידי הסגולה, שהיה עובד כל ימי חייו עבודת עמו, מיום שהתחיל בסתירה לשם בנין וחזוק של קיום הלאום. וכשלשים שנותיו האחרונות היה עומד על משמרת הקודש ועוסק בלי ליאות בהכנות לבנין בית לאומי לעם חי ומשוחרר הנושא את עצמו, עם עתיק־חדש בארצו העתיקה־החדשה. וזכרו של המנוח לברכה בלב כל הנאמנים לדגל “תחית ישראל בארץ־אבותיו” חי וקים לדורות.

(דפים מספר זכרונותי)

א.

בהעלותי על לבי את זכרון הימים הראשונים, ימי הנוער הרחוקים, נזכר אני כי יחסי אל הסופר ש. דובנוב בגלגולו הראשון היה שלילי לגמרי.

הימים ימי ראשית התקופה של רעיון הלאומיות וחבת־ציון – ואני, אחד הצעירים “המשכילים” באודיסה, נתפסתי לאותו הרעיון, שמשך בכחו הכביר כמה וכמה לבבות בעולמנו הקטן. והנה העתון “ווסכוד”, שיצא אז בעיר הבירה פטרבורג ברוסית והצטיין בליברליות קיצונית ובמלחמת תנופה תקיפה נגד התנועה של “חבת ציון” ונושאי דגלה, – היה שנוא עלינו תכלית שנאה, הוא ועורכו ורוב עוזריו, הלוחמים הנועזים במשאת נפשנו וכאילו מבקשים לחתור חתירה תחת כל הבירה ולעקור את הכל. ובין בני החבורה ההיא היה מפורסם לתהלה במחננו ביחוד אותו הסופר, שעברה עליו באותה שעה “תקופת הסערה וההתפרצות” ובשנת 1883 הדפיס ב“ווסכוד”, בתור תשובה על מחברתו של הד“ר פינסקר “אוטואמנציפציה”, מאמר בשם “באיזו השתחררות יש צורך ליהודים?” – הערוך בחריפות יתרה ועל פני כולו מרחפת רוח קנאות עזה של “השכלה” קיצונית, פורצת כל הגדרים”.

אז לבשתי אף אני, הצעיר באלפי ישראל, רוח קנאה כמדי ובמכתב מאודיסה (שנדפס ב“המליץ” באותה השנה בחתימת “בר קצין”) יצאתי המערכה מזוין במליצות חריפות, למלא קלון את פני הסופר־הכופר ולעשותו לעיני כל ישראל לתלמידו המובהק של פרילוקר, מיסד הכת “ישראל החדש” בעיר מגורי, ובהתול עוקץ קראתי לו מרחוק: “צר לי עליך, דובנוב, כי תשכב למעצבה בפטרבורג ולא תבוא הנה לקבל פני רבך ולחזות בנועם “האחים” החדשים בהתאספם יחד לבקש תורה מפי רבם” – ולא יכול אז לעלות על לבי, כי סופר זה, שהצגתיו למטרה ל“חצי השנונים” על היותו נתפס ל“מינות” מסוכנת כזו, עתיד להיות אחד מעמודי התוך של תורת הרעיון הלאומי בכל היקפה, שבעצם הדבר היא עיקר הבסיס המוצק של חבת ציון וציוניות, וגם בתוך המחנה של “אנשי־שלומנו”, כלומר של חובבי ציון וציונים, גדול ורב יהיה מספר ידידיו הקרובים ותלמידיו הותיקים, מכבדיו ומעריציו בכל נפשם בתור אדם המעלה, אחד מיחידי־הסגולה המצוינים בדורנו, ועל ידידיו ומכבדיו אתכבד להיות נמנה גם אני, “מתנגדו” הגמור, שיצא באותה שעה אל המערכה לחרפו ולגדפו ברבים.

ב.

אמנם לא בפתע פתאום ולא בבת־אחת נשתנה דובנוב בדעותיו תכלית שנוי ונהפך מ“מתבולל” קיצוני ל“לאומי” אדוק. מעולם לא היה דובנוב רך כקנה ומהיר חליפות ותמורות בעולם האמונות והדעות. להיפך, בטבעו הוא קשה כארז, “עקשן” במובן הטוב והנאה של מלה זו. רוחו אינו סובל ויתורים ופשרות ותקיף הוא מאד בדעתו, בבחינת “יקוב הדין את ההר”…

במדה זו של “עקשנות” היה דבק עוד מימי נעוריו הראשונים. והרי דוגמה אופיָנית אחת: בימים הרחוקים ההם, בהגיעו ליום היותו ל“בר מצוה”, החליט לקבל על עצמו “מצוה” חדשה בתכלית החידוש, והוא יחד עם אחיו הקטן ממנו, שניהם חניכי “החדר” בעיר מולדתו הקטנה מסטיסלב אשר בליטא, גמרו אז לבלי לדבר בינם לבין עצמם אף מלה אחת באותה הלשון היהודית, המדוברת בבית זקנם בנציון ובכל בית בישראל בעיירה זו, אלא רק בשפה הרוסית – וסעיף זה מסעיפי “השלחן הערוך” החדש שלו היה שמעון הקטן שומר אז בכל תוקף ובכל חומר הדין.

החלטה כגון זו מעידה, כי הנער דובנוב “הציץ ונפגע” עוד בהיותו תלמיד ותיק ב“חדר”. ובאמת הוא הִרבה בזמן ההוא, יחד עם למודי הקודש מפי מלמדו, להגות בעצמו בסתר בספרי חול של השכלה וחקירה. ומיד לאחר היותו ל“בר מצוה” עלתה לו להכנס לבית־הספר המחוזי בעיר־מולדתו, שגמר אותו מקץ שלש שנים.

מכאן ואילך מתחילה בחיי הצעיר דובנוב פרשה ארוכה של סבל הכנות “מעשה אֶקסטרן”, ובמשך כמה שנים הוא עובד בחריצות יתרה עבודת “מתמיד” ומתקין עצמו לקבלת תעודת בגרות בגימנסיה לשם כניסה לבית־ספר גבוה, אבל, מפני סבות שונות, לא עלה הדבר בידו.

תחת זה הצליח עוד בימי עלומיו להכנס לטרקלין הספרות הרוסית־עברית. בתחילה נסה את כוחו בעתון “רוסקי יֶבריי”, אחר־כך עבר ל“רַזסביט”, עד אשר לבסוף מצא לו אכסניה קבועה, ומשנת 1882 תפס מקום חשוב בתור עוזר תמידי ב“ווסכוד”. שם הדפיס בעוד שנה אותו המאמר, הנזכר למעלה, שהיה כתוב בלשון שנונה וברוח איבה עזה ליהדות העתיקה, “העוברת ובטלה”, וריח “רציונליות” קיצונית ו“קוסמופוליטיות” גמורה היה נודף מתוכו באופן חריף מאד.

“הלנו אתה אם לצרינו?” – במאמר בעל שם חריף זה יצא אז הארז בעל “המליץ” לתבוע את עלבון המסורת היהודית ובדברים קשים הוכיח את דובנוב על “פחזותו” ועל “סברותיו השדופות”, בהוקיעו לעין השמש כמה ציטטות מתוך אותו המאמר, שכותבן ראוי היה באמת לנזיפה קשה עליהן, כגון: “התקונים בדת בגרמניה, אף אם הותירו עוד לדרוש רבות וגם לא נסדרו כהוגן, בכל־זאת הראו זה כבר פעלם הטוב על יהודי גרמניה כי עשו אותם ראוים לזכיות”, וכיוצא באלה.

והסופר המפורסם העורך־דין מנשה מרגלית, שהיה בעצמו מראשי החסידים הנלהבים של ההשכלה האירופאית ואחד מעמודי התוך של חברת “מרבי השכלה” באודיסה, לא יכול להתאפק אף הוא ובכל כחו התעורר על זה שבקש “לעקור את הכל” ויצא נגדו למלחמת מצוה במאמרו הרוסי “השתחררות והתבטלות” להוכיח, שדבריו של דובנוב יוצאים מגדרו של רעיון השתחררות וכל עיקרם אינו אלא בטול עצמי לחלוטין. ובשעת מעשה לא יכול לעלות על דעתו של בעל “השתחררות והתבטלות”, הדן ברותחין את הסופר שיצא ל“תרבות רעה”, שתגיע השעה ושניהם, הוא ודובנוב, יעמדו שוב במערכה, “מליץ יושר” מול “מגיד פשע”, אבל הקהל יראה לפניו “עולם הפוך”, הקטיגור יהפך לסניגור, והסניגור – לקטיגור: דובנוב “המתבולל” יתיצב בתור לאומי גמור במערכה אחת עם בני־בריתו, חובבי־ציון וציונים גמורים, כדי לתבוע בכל תוקף את זכות החנוך הלאומי והלמודים העברים בבתי־הספר לילדי ישראל מיסודה של חברת “מרבי השכלה” באודיסה, ובראש המחנה שכנגד יעמוד כצר ואויב בתור בעל־דין קשה העורך־דין מ. מרגלית, היושב־ראש בועד אותה החברה, ויכריז נמרצות, כי “הלאומיים” יהגו ריק ולשוא רגשו ה“קנאים” האלה להעמיד בסכנה את ה“השכלה” העלובה…

ג.

מה השפיע על דובנוב, האיתן והתקיף בדעתו, להביאהו לידי חילוף ותמורה במדה כבירה כזו? מה גרם לו, למשכיל פורץ כל גדר ואביר הסתירה, שהגיע לבחינת “מתבולל”, כי ישתנה ברוחו שנוי רדיקלי ויהפך לאחד מראשי הקנאים של תורת הלאומיות הגמורה?

הרבה, כמובן, הגיל עושה. דובנוב בגלגולו הראשון תקפה אותו התקופה הסוערת של צעירות נועזה, המתקוממת נגד “סבל הירושה”, והיא שהעירה אותו בתחילה למלחמת תנופה נגד הישן “עד חרמה”, ובמשך השנים עברה וחלפה תקופת הסער. חוץ לזה, היה לגורם מכריע אותו המקצוע המיוחד שרוחו הכביר של דובנוב בחר לעצמו להתמסר אליו, לעבוד בו בהתמדה מפליאה ולהשקיע בתוכו כל עוצם כשרונו המצוין והמזהיר. ההתעמקות בחקירת תולדות ימי עמו, עם עולם, הכריחה אותו לזוז מהנקודה הקיצונית שהפליג אליה ולשוב בתשובה שלמה ל“אורחא דמהימנותא”. המאור שבתורת ההיסטוריה הישראלית החזיר למוטב את העוסק באמונה בחקירתה והשפיע עליו לעזוב את הכיעור של ההתבטלות והדומה לו ולהתדבק בכל נימי נפשו באומתו ובאוצרות סגולתה.

ולא נגזים אם נבוא להוסיף על זה, שלא מעט עזר לשנוי מהלך רוחו של דובנוב גם שנוי המקום. בסתיו של שנת 1890 עבר דובנוב עם בני־ביתו לאודיסה, אשר בה בחר, מתוך טעמים שונים, לישיבת קבע. וכאן, בבירת הדרום, נתגלו לפניו חיי־היהודים בצורה אחרת לגמרי מאותם החיים שראו עיניו בערי ליטא (העיר פטרבורג, שהיה דר בה ישיבת עראי לרגלי עבודתו בעתון “ווסכוד”, אינה נכנסת בחשבון). שם, בעיירות הקטנות שבליטא, ראה לפניו גוש חסון ומוצק של חיים פטריארכליים, שאפשר לפגוע בו ולעקור מתוכו בחוזק־יד כמה וכמה נטיעות זרות ומשונות, וגם לשקוד על תקנות עיקריות – והגוש לא יתפרד ולא יתרופף על־ידי כך וישאר מוצק כמו שהיה; ופה נפרץ חזון אחר של מיני יהודים, הממהרים ונחפזים ל“השתחרר” ולהסתלק בקפיצה אחת מן העול הקשה של המשטר העתיק, בלי שום סיוע של מעוררים ו“מתקנים” מן הצד, והם פושטים צורה ישנה ולובשים צורה חדשה בתכלית החידוש בקלות־דעת יתרה – פשוט “מעשה הפקרות”. ומראה־עינים זה עורר בקרב החוקר הלך־נפש אחר והרהורים אחרים על הצורך הנחוץ לחזק ולבצר את הרוח הלאומי בישראל, ההולך ומתמוטט ומתפורר לעיניו במהירות שאין דוגמתה.

ועל כל אלה יש להוסיף עוד, שאפשר מאד, כי גם אותה הסביבה, שנמצא בה דובנוב בבואו לאודיסה, חבורה נכבדה של סופרים, רובם בעלי־צורה ובעלי־שם, נושאי דגל לאומיות וחבת־ציון ביד רמה, אף היא הצליחה להשפיע על דובנוב בנידון זה השפעה חיובית.

ד.

הראשון מסופרי אודיסה, שאותו למד דובנוב להכיר תיכף לבואו למקום מגוריו החדש, היה הארי שבחבורה, מנדלי מוכר־ספרים. את כחו וגבורתו של סופר זה בספרות היהודית ידע “קריטיקוס” (בשם זה כתב דובנוב ב“ווסכוד” במשך כמה שנים מאמרי בקורת) להבחין והוא היה מוקיר ומעריץ מאד את הכשרון המצוין והאוריגינלי של הצייר הגדול. לפני כמה חדשים היה דובנוב בקיוב והתארח בנוה־הקיץ הסמוך לה בביתו של “הנכד” שלום־עליכם, וזה גמר את ההלל הגדול על “הסבא” מנדלי. ודובנוב בעצמו היה מלא התפעלות והתלהבות, ביחוד אחרי קראו את פרקי ה“ווינשפינגעריל” (הוא “בעמק הבכא” בעברית), שנדפסו בשני קובצי ה“פאלקסביבליאטעק” שהוציא שלום־עליכם; וזה לא כבר הדפיס המבקר דובנוב מאמר ב“ווסכוד” בשם “ספרות העם וספרות ההמון”, ובמאמר זה הרבה לשבח את הפרקים החדשים של ספור מנדלי, שהשוה אותו לספור המפורסם “הנפשות המתות” של גוגול, המצוין בתערובת נפלאה של אֶפוס וליריקה כאחד.

והנה כמעט ביום הראשון לבואו של דובנוב לאודיסה הזדרז והלך להתודע אל פאר העיר בעיניו, אל “הסבא”. לשעה קלה נכנס דובנוב לדירתו של ר' מנדלי אשר בבית הת“ת, שהוא היה מנהלו, אבל אורח הגון כגון זה אינו נפטר מ”הסבא" בשיחה קלה. השיחה ארכה כמה שעות רצופות. פי מנדלי היה כמעין המתגבר כנוח עליו הרוח, ואזניו של דובנוב לא שבעו לשמוע דברי פי חכם. דברו, כנהוג, “על הכל”. מנדלי, כדרכו, עובר ב“קפיצת הדרך” מענין לענין ועל השומע “דלוגו אהבה”, והדברים נעימים ומזהירים.

רושם כביר עשתה שיחה ראשונה זו על דובנוב, ומנדלי מצדו אף הוא ספר לי אחר־כך בנחת רוח על האורח היקר שבא להשתקע בעירנו והעתיד להיות לברכה מרובה בקרב החבורה האודיסאית.

לא עברו ימים מרובים ודובנוב התודע מקרוב גם אל “הנכדים” הקרובים אל “הסבא”, וכמעט בכל שבוע, על־פי רוב במוצאי־שבת, היו מתאספים בני החבורה הקטנה, הקשורים זה בזה ברגשי ידידות נאמנה, לשם שיחת רעים, ומזמן לזמן היה “הסבא” קורא מתוך כתב־ידו הנאה, בהטעמה מיוחדת כדרכו, את פרקי יצירתו החדשה, שהוציא מתחת עטו הנפלא מתוקנים ומשוכללים, קודם שנמסרו לדפוס, והשומעים המועטים היו נהנים הנאה מרובה מזיו התוכן והקריאה כאחד.

“אחד העם” לא היה משתתף במסבות התדיריות של חבורה זו. לו היו מסבות אחרות: בכל ליל שבת בביתו, ולפעמים גם באמצע השבוע בבית אחד החברים של אגודת “בני־משה”, שהוא, אחד־העם, יסד אותה ועמד בראשה. ומנדלי, שהיה מתיחס אמנם לאחד־העם בכבוד רב ובחבה, היה חומד לו בכל־זאת לעתים לצון קל וקורא לבני אגודה זו של בני־משה בשם “היהודים האדמונים” (לפי המקובל בעם על בני־משה, וגם מטעם זה שכמה מחברי האגודה, וגם נשיאה בעצמו, היו בעלי שערות צהובות). ולכותב הטורים האלה (גם־כן בעל שער צהוב בימים ההם), היחידי שהיה משתתף במסבות של שתי החבורות, היה קורא בשם “הציר מעבר לנהר סמבטיון”.

ודובנוב התקרב יותר ויותר אל חוג “אנשי שלומנו”, הלוך והתרחק מהנושאים את דגל ה“השכלה” הרשמית והעומדים בראש חברת “מרבי השכלה בישראל” אשר באודיסה. רעיון הלאומיות הכה שרשים יותר ויותר עמוקים בלבו של ההיסטוריון העמקן ובכל נפשו התמסר לחזוקו והפצתו בקרב קוראיו ושומעיו.

ה.

אולם נזהר היה מאד דובנוב והשתדל לשים לרעיון הלאומיות שלו גבול בל יעבור. “עד פה תבוא ולא תוסיף” – עד “חבת־ציון” ולא עד בכלל. לחבת־ציון, בתור רעיון מרכזי ועיקרי, נשאר עומד בהתנגדות תקיפה; ועוד יותר גדלה התנגדותו לאחר שנוצרה הציוניות הבאזילאית ורבים מ“חובבי־ציון” נעשו ל“ציונים” נלהבים. ולעתים קרובות בשיחותיו עם מכריו וידידיו החדשים מחוג חובבי־ציון וציונים היו נשמעים דברי וכוחים לוהטים על סוד קיומו של עם ישראל בעבר ועל דרכי תחיתו והתפתחותו בהוה ובעתיד הקרוב והרחוק. הרעיון של אבטונומיה רוחנית גמורה בארצות הגולה, ראש מאוויה ושאיפתה של המפלגה העממית, שנבראה אחר־כך ברוחו וצביונו של דובנוב, – רעיון זה עדיין לא התברר והתלבן אצלו בכל פרטיו, אבל בעיקר הדברים כבר עמד בכל תוקף על “חיוב הגלות”, ובשעת הוכוחים היה משתדל להסביר ולהוכיח, כי “שלילת הגלות”, שמחזיקים בתורתה “רבים וכן שלמים” מ“חובבי־ציון”, הוא דבר שאין הדעת והרגש הלאומי הבריא סובלים אותו, וכי אין לך שיטה נאמנה ונכונה משיטתם של “מחייבי הגלות”, הדורשים עבודה לאומית תדירה ומסודרת בכל תפוצות ישראל, עבודה לשמה ולא לשם יחוד וחזוק אחד “המרכזים” שם בארץ האבות, ואם אין להכחיש גם בערכו והשפעתו של אותו המרכז התרבותי העתיד להברא במשך הזמן גם בארץ־ישראל, הרי אי אפשר בשום פנים לדחות ולהזניח את הרוב הגדול מפני מעוט קטן ולחשוב לדבר טפל את העיקר של התרבות הלאומית בכל הארצות.

ובני החבורה הקטנה שלנו, המתנגדים לכמה מדעותיו של דובנוב והיו נכנסים עמו מזמן לזמן בדברי וכוחים נמרצים, כלם הגו בלבם ל“מתנגדם” כבוד וחבה יתרה. ואפילו הסופר הנודע “בן־עמי”, זה האיש הקפדן והרתחן, אשר דבריו כגחלי רתמים בשעת “משא־ומתן של הלכה”, אף הוא בדברו רתת נזהר בלשונו מלהיות דן ברותחין את מתנגדו זה, הנחשב בעיניו לאחד מבני־העליה המעטים, וכרת עמו ברית ידידות ואהבה נאמנה. ובכלל ידעו “הלאומיים הקיצוניים”, הדוגלים בשם הציוניות, להכיר ולהוקיר את דובנוב, המסור אף הוא לרעיון הלאומיות בכל נפשו, וכמעט כולם חשבוהו לקרוב מאד ל“אורחא דמהימנותא”, אלא שנתעכב קצת בדרכו ולא ההין לפסוע את הפסיעה האחרונה, כדי לגשת עד עצם המטרה.

ובמשך הזמן עמד “מתנגד” זה בקשרי מלחמה במחנה אחת עם הציונים מול “אויב משותף” בצורת הסניף האודיסאי של חברת “מרבי־השכלה”, שבראשו עמד העורך־דין מנשה מרגלית, ובאספות הכלליות של חברה זו יצא דובנוב, יחד עם אחד־העם ואחרים מתוך מחנה של חו"צ, לדרוש בכל תוקף חנוך לאומי ולתבוע את זכות הלמודים העבריים המקופחת בבתי־הספר הנתמכים בידי חברת ההשכלה אשר באודיסה.

חוץ מאותם הוכוחים הגלויים בשעת האספות הפומביות של חברת “מרבי השכלה” האודיסאית, בהשתתפות “האופוזיציה” הלאומית והציונית, שעוררו לפעמים תנועה גדולה ורעש אדיר וחזק, היו מלאי ענין במדה רבה דברי הוכוחים והמשא־ומתן של הלכה בישיבות של הועדה המצומצמת ההיסטורית־ספרותית, שחזרה ונתחדשה על־ידי החברה בשנת 1897. ישיבות אלו התקימו פעם בשבוע, ולפרקים גם פעמים, כדי שיתבררו ויתלבנו הדברים בעיקרי השאלות, העומדות על הפרק, בדרך פלפול־חברים “אקַדֶמי”. בועדה זו השתתפו בתקופה מסוימה שלשה בעלי־הלכה, באי־כוחם של זרמים שונים (העורך־דין מרגלית, העומד מצד ההשכלה, דובנוב מצד עצם הרעיון הלאומי ושיטת האבטונומיה בגולה ואחד־העם מצד הרעיון הציוני הרוחני), ואחד בעל־אגדה (מנדלי מו"ס). מלבד אלה לקח חלק אקטיבי בוכוחים האלה גם מזכירה של הועדה, הוא סַקר, ידידו הקרוב של מרגלית, שהיה קרוב אליו גם בדעות, והוא היה העורך את הפרוטוקולים של הישיבות בדיוק נמרץ, מבלי לחסר אף תג חשוב אחד מדברי הנואמים (וחבל מאד על “התעודות” החשובות האלה שהלכו, כנראה, לאבוד בסערות הזמן!). כל אחד מבעלי־ההלכה האלה היתה לו דעה קבועה ומסוימה בכל הפרטים והדקדוקים של השאלות הנידונות בכובד־ראש מרובה והיה משתדל בכל כוחו להגן על דעתו ולהלחם בנשק ההגיון שלו נגד הדעות המתנגדות, ורק בעל־האגדה לא היה כרוך אחרי “שלחן ערוך” מיוחד לכל סעיפיו ולא היתה לו קביעות יתרה בנוגע לכמה פרטים, ולפרקים היה תלוי הדבר במדרגה של השראת הרוח באותה שעה. ויש שבתחילת הישיבה, בשעה שנקראו דבריו שנכנסו לתוך הפרוטוקול של הישיבה הקודמת, היה מנדלי שואל בתמיהה ובקצת רוגז: “וכי כך היו הדברים שאמרתי?” ולאחר שהעידו חבריו על דיוק הדברים, יש שהיה קורא בתנועת ראש של התול למחצה: “וכי מחויב אני באמת לזכור את פרטי כל הדברים שנאמרו לפני כמה ימים?” ודובנוב, בכל הכבוד הגדול וההערצה שהיה רוחש בלבו למנדלי, לא היה יכול לפעמים להתאפק מהבעת הקפדה על כך. ועל זה היה קובל “הסבא” באזני אשת־החבר: “למה לו, לר' שמעון שלנו, “עסק ביש” זה? למה לנו כל פרשת הוכוחים באותן הישיבות, שיש בהן סכנה של הכנסת פירוד בין הדבקים?”…

ו.

ולא “בעל הלכה” מחוסר לחלוחית של “אגדה” היה דובנוב כל הימים על־פי טיבו ומהותו. תכונה זו רכש לו מדעת והקדיש לכך עמל לא מעט לכבוש את יצר הרגש, להכניע את הלב לפני המוח ולהכריח את הראשון שיקבל עליו את מרותו של השני, ובמקום ה“הלכה” התאכזר על כל מיני סנטימנטים של ה“אגדה” ולא נתן להם להפריע במשהו את מהלך “הרעיון”, הראוי להיות “מושל בכפה” ושליט יחידי. אולם בשעה של התפשטות “הרוחניות” היתרה, בשעה שלא העיק עליו עול כללים ופרטים של “תורה שלמה” – במסבת חברים, לדוגמה, שאין בה וכוחים ומשא־ומתן של הלכה – היה דובנוב לובש צורה אחרת וכלו מלא ליח ועסיס של לבביות, ויש שבעל “תולדות החסידות” נתפס בתוקף להתלהבות חסידותית.

וזכורני באותו נשף הקסמים, שאנו בני חבורה קטנה בלינו בנוה־הקיץ של דובנוב, ושתארתיו במקצת במקום אחר – אחד הנשפים המאירים והמזהירים, שזכרם נשאר חקוק בזכרון ולא ימחה לעולם. מסובים היינו בסוכה נאה, בחצר דירתו של דובנוב אשר במושבה הגרמנית לוסטדורף, הסמוכה לאודיסה, שלשה בני אודיסה (“הסבא” ר' מנדלי, “בן־עמי” ואנכי), ועמנו האורח החשוב מאד, החביב על כולנו, שבא מעיר הבירה, הלא הוא המשורר ש. פרוג. פני כולנו מפיקים נוגה של גיל, ובעל־הבית אף הוא מלא זיו ומרבה השתדלות להשרות שכינה חגיגית על אורחיו. “בן־עמי” נוטל את בקבוק היין, שהובא לכאן בידי פרוג, וברשות בעל־הבית נעשה ל“שר המשקים” וממלא את הכוסות יין, וכנוח עליו הרוח הוא מזמר בקול דק וערב את ה“ניגון בלי מלים”, שהתפרסם בחוגים שלנו בשם “ניגונו של בן־עמי”. והמשורר פרוג, לאחר קריאה מצוינה של כמה משיריו החדשים, מתחיל לזמר את הזמר העממי הידוע “מה יהיה כשיבוא המשיח?” ובני החבורה שלנו מסייעים לו ברגש מיוחד, ובעל־הבית אף הוא משתתף ב“מקהלה” בכל עצמותו. לא זהו דובנוב הבוחן ובודק גנזי נסתרות של “פנקסים” וכתבי ארכיונים, לא זה החוקר לכל תכלית בכל חומרי הדינים של ה“שלחן ערוך” בהשקפת עולמו המסוימה. לפנינו נהפך בעל “תולדות החסידות” לאחד החסידים, המלאים עליזות של התפעלות יתרה במסבת חברים והנכונים לצאת בריקוד חסידי בהתלהבות רבה ועצומה.

ה“הלכה” היבשה והחמורה נסתלקה הצדה ואת המקום המרכזי תפסה ה“אגדה”, המלאה לחלוחית וקלות של חן, בכל צבעי קסמיה המזהירים.

ועוד שתי אפיזודות עולות עכשיו על לבי, שגם הן חותם של אגדה רומנטית טבוע עליהן, ושפרטיהן נמסרו לי מפי שתי “הנפשות הפועלות” – שלום־עליכם ודובנוב.

הדבר הראשון היה בקיץ שנת 1890, כמה חדשים לפני התישבותו של דובנוב באודיסה. באותה שעה התארח דובנוב אצל שלום־עליכם בנוה־הקיץ בבויַרקה הסמוכה לקיוב. שלום־עליכם הוקיר מאד את דובנוב, ביחוד משעה שהואיל זה לעודד אותו בדברים חמים באחד ממאמרי הבקורת שלו ב“ווסכוד” (בחתימת “קריטיקוס”), שנדפס לפני שנים אחדות. המבקר חטט בגל האשפה של ספורים “ז׳רגוניים”, שאין להם שום ערך ספרותי, ומצא ביניהם את ספורו הקטן של שלום־עליכם “האיזמל” כמרגלית קטנה, שהרים אותה על נס. “בלב נפעם – כך כותב לי שלום־עליכם לאחר הרבה שנים – קראתי את השורות החמות של “קריטיקוס”, המדבר בשבחו של “איזמלי” וצופה באצטגנינות שלו, כי המחבר הצעיר של “האיזמל” נראה כבעל כשרון והוא עתיד להעניק מטובו לספרותנו היהודית הדלה בשפת הזארגון. בדמעות גיל ותודה קראתי וחזרתי וקראתי את הדברים האלה של “קריטיקוס” היקר והאהוב, ונדר נדרתי בלבי, כי אוסיף לכתוב בנוסח זה עוד ועוד. – מני אז ועד היום הזה זכור אזכור את הדברים ההם הטובים והחמים, דברי הנחומים המעטים, ומדי פעם בפעם, כשאני גומר לכתוב דבר חדש, אני שואל את נפשי: מה יגיד קריטיקוס על זה?”. והנה עכשיו התענג שלום־עליכם בכל נפשו על אורחו היקר והנכבד ושש על שיחותיו כמוצא שלל רב. ובאחד הלילות, אחרי שיחה נעימה ארוכה, קם פתאום שלום־עליכם והציע לפני האורח הצעה רומנטית לתת איש לרעהו דבר הבטחה נאמנה, שבעוד עשר שנים בדיוק, אם יהיו בחיים, יזדמנו שניהם לפונדק אחד, לזכר השעה הזאת, ודובנוב מהר להסכים לכך בחפץ־לב, וכתב־התחייבות זה נערך מיד ברוסית עם הוספה עברית בסוף: “נכתב ונחתם בארבעה־עשר יום לירח המר והנמהר אב בשנת צרה ומצוקה תר”ס".

ובשנה שלאחריה, לאחר שעברו על “שלום־עליכם” צרות רבות ורעות, לאחר הירידה הגדולה שלו ביריד של סוחרי הבורסה בקיוב, שנמלט אחריה לחוץ־לארץ, כעבור כמה ירחי עמל חזר לאודיסה, למקום שעברה לשם משפחתו, ודירת־הקיץ של שלום־עליכם ב“פונטאן הגדול” היתה סמוכה למושבה הגרמנית לוסטדורף, שהיה דובנוב דר בה. והנה שני הידידים האלה, הקרובים זה לזה קרבת מקום וקרבת לב, היו מחליפים ביניהם כמה פעמים בשבוע אגרות־שלום בעברית, ודוקא בלשון החסידים של הספר הידוע “מגלה טמירין”. שלום־עליכם, לדוגמא, כותב לחברו: “שם באדעס התמהמהתי בבית זקננו היקר (מענדעלע מוכר־ספרים) ונתתי עליך דאנאס שהיית גם אתה באדעס ולא הלכת לבקרו… כמו”כ אוכל להודיעך שנתקבל על שמך שני בריוולעך… ואשתדל לשלוח אותם אליך קודם צאת הלינייקע, ואם ח“ו אעבור המועד אזי אשנס את מתני ואלך בכבודי ובעצמי עם הבריוולעך… ואחת היא לי אם לישב בחדרי עם הבוך שלי ולעשות קפיטלעך חדשים או פה בקליייטעל של קוואס, או בלוסטדארף לפני אוהל מועד של הקירקע שלכם. העיקר הוא שיהיה לי קולמוס וטינטעריל והמקום לא ישתעשע שום ראלע אצלי”. וחברו, ר' שמעון בר' מרדכי, עונה אף הוא בסגנון “קונדסי” זה; ולא רק שלום־עליכם, אלא גם דובנוב, בעל כובד־הראש, נהנה בשעשוע זה הנאה מרובה. והנה הוא כותב, למשל, לחברו שלום: “אהובי ידידי, ממש מחיה אתה אותי בהגאזעטין שתשלח לי. הגאזעטין הראשונים קבלתי שלשום, והיום בבקר קבלתי את הגאזעט השני. וכך הוה מעשה: בימים האלה הסיתני היצה”ר לעיין בספרי הכופר שפינוזה ימ“ש שמונחים אצלי, וגם היום אחרי התפלה שחרית עיינתי בם והרגשתי כי זוהמא הטיל בי הנחש הנ”ל, וכדי להנצל מפגע רע לקחתי תומ“י את האור נערב הקדוש לרמ”ק ז“ל ואת הנשמת חיים וקראתי בהם מעט והביאו רפואה למכתי, וסר מעלי השטן כי לא יוכל לעמוד נגד דברי קבלה. והנה בעת הקריאה של הספרים הק' הנ”ל שהיו ממש כשמן בעצמותי הביאו לי את הגאזעט שלך ורק פתחתי אותו וחשכו עיני ר“ל בקרא מהקאמיסיע של זאקאנעס חדשים וגזרות על היהודים. ברגע אחד נפלתי מעולם האצילות לעולם העשיה לדרגא של הקליפות מס”א – – – ובכ“ז אהובי נא ונא אל תמנע מלשלוח לי את הגאזעטין שלך אם רק תמצא בהם דבר הראוי לעיין בו, והעיקר אדות אחב”י, כי רק באופן זה התרתי לי לעיין בצייטונגען אולי אמצא סבה לאיזה השתדלות עבור כלל ישראל – – – ותסלח לי שקצרתי, וגם תדע שכבד עלי לכתוב בריוולעך מדי יום ביומו ורק כשיהיה נצרך".

ז.

במשך שלש־עשרה שנות ישיבתו של דובנוב באודיסה התפתחה והתרחבה וקבלה צורה קבועה תורת האבטונומיה הרוחנית בגולה, שהשתדל דובנוב לשכלל אותה ולהביאה למדרגת שיטה שלמה, והיא שהיתה אחר־כך ליסוד איתן למפלגה העממית, שנוסדה על־ידו לאחר שהתישב בפטרבורג בשנת 1906 (את אודיסה עזב בשנת 1903, וכשלש שנים התגורר בינתים בווילנה). עוד בימי שבתו באודיסה התחיל לפרסם בדפוס (בשנת ¹1897) סדרת “מכתבים על היהדות הישנה והחדשה”, שבהם היה משתדל לבסס את תורתו על הלאומיות הרוחנית ודורש מהיהודים בעלי הכרה לאומית להטיל חובה על עצמם שלא יסתפקו במועט, בזכויות אנושיות בלבד, אלא לא יחדלו מתבוע בכל תוקף גם זכויות לאומיות, כלומר: אבטונומיה רוחנית גמורה.

שיטה זו עֻבדה על־ידי דובנוב במשך הזמן בכל פרטיה, ורק לפרט אחד לא שם לבו כלל, ועל זה העמידוהו חבריו, המתוכחים עמו, לא אחת: הן מתן אבטונומיה רוחנית בגולה אפשר לצייר בדמיון שיתקיים למעשה רק בארץ חפשית שהיהודים נהנים בה כבר מזיו השכינה של שווי־זכויות גמור, ובארץ כזו, כידוע על־פי נסיונות נאמנים, היהודים בעצמם, ברובם הגדול, זה דרכם כסל למו לוותר וותור גמור על הבלטת הלאומיות ואין להם רצון וחשק כלל לדרוש אפילו בשפה רפה אבטונומיה רוחנית – וסופה של שיטה כזו בהכרח לגווע במיתת נשיקה…

הקשר האמיץ שנתקשר דובנוב באודיסה ובידידיו הקרובים אשר בה לא התרופף גם בצאתו, וכל ימי שבתו בפטרבורג לא פסקו געגועיו על החבורה האודיסאית ומנדלי הנערץ בראשה, פעמים (בשנות 1909, 1913) חזר ובא לאודיסה לשבועים לשם מנוחה מעבודתו הרבה הספרותית והצבורית וקורת־רוח במסבת חבריו הנאמנים, אשר קבלו את האורח היקר בחבה יתרה והתענגו בחברתו.

לבסוף, אחרי כמה וכמה גלגולים ונדודים בימים הנוראים של המלחמה העולמית ושלאחריה, בחר דובנוב למושב לו את בירת גרמניה, ומשנת 1921 עד עכשיו הוא מתגורר ועוסק בעבודתו הספרותית בעיר ברלין.

ושם, בעיר מושבו החדשה, פגשתיו שוב, לאחר פרידה של שנים רבות, בשנת 1922. הלב שמח לראותו, אחרי כל מה שעבר עליו, רענן ברוחו ומלא לחלוחית של צעירות ומרץ עלומים. עשרת הכרכים של ספרו “דברי ימי עם עולם”, פרי עבודה כבירה של שלשים שנה, נגמרו על־ידו בלשון המקורית, ברוסית; וגם השגיח המחבר השגחה מעולה ומתמדת, כדרכו בקודש, על התרגומים השונים ללשונות אחרות, ובלי לֵאות היה עסוק בהגהה ותקונים ובהשתדלות יתרה לשכללם עד כמה שידו מגעת, בכל הכרת אחריות העבודה המיוחדת לו. וביותר עיון ותשומת לב וגם בחבה מיוחדת היה טפולו בתרגום העברי, שנעשה על־ידי תלמידו ב. קרופניק בהשתתפות המחבר.

ח.

יחס מיוחד זה, יחס של חבה יתרה, שמתיחס דובנוב ללשוננו העברית, כדאי ליחד עליו את הדבור. דובנוב בעל ה“הלכה” הקפדנית, יוצר התכנית של “המפלגה העממית”, דרכו להלכה לתת, בתור לאומי עממי, את משפט הבכורה ללשון היהודים העממית, לאידיש, ולא אחת הכריז בפה מלא, שלפי דעתו, הלשון הזו היא צריכה להיות בכלל שפת הלמודים, והעברית פרט בשביל יחידי סגולה. על־פי “שלחן ערוך” זה של אבטונומיה גמורה בארצות הגולה, שהוא היה העורך אותו והמשתדל להפיצו ברבים בכל מאמצי כחו, מוכרח היה לתת תוקף ועוז לשלטון “הלשון הלאומית המדוברת”. אולם דובנוב בעל “האגדה”, בעל הלב העברי המלא רגשי חבה נאמנה לסגולות אומתו, אי־אפשר היה לו להבליג על “חולשתו” ללשון עמו ההיסטורית, לשונו הלאומית מאז מעולם, ולא יכול לכבוש את יצרו המושך אותו בעבותות אהבה עזה לעברית.

ועל זכרוני עולה הזמן הרחוק, שנגשתי בו להוציא באודיסה קובץ ספרותי בשם “פרדס” – הדבר היה לפני ארבעים שנה – ובין טובי סופרינו בימים ההם פניתי גם אל דובנוב, שיואיל לתת אף הוא מפרי עטו בשביל הקובץ. בתחלה סרב לעשות זאת, בהתנצלו שאינו רגיל לכתוב עברית וחושש הוא שמא לא יצליח להוציא מתחת ידו איזה דבר מתוקן כראוי; אבל לבסוף הבטיחני לנסות את כחו – והנסיון עלה יפה. המאמר העברי הראשון של דובנוב בשם “נחפשה ונחקורה” (“קול קורא אל הנבונים בעם לאסוף חמר לבנין תולדות בני ישראל בפולין וברוסיה”) נתפרסם ב“פרדס” הראשון ומשך עליו את עין הקוראים הנבונים, ביחוד בזה שהסופר המפורסם בספרות הרוסית לעברים נגלה בצורה חדשה כבעל סגנון מצוין גם בעברית. אחרי “הנסיון” הראשון נתן דובנוב עוד מאמר ל“פרדס” השני בשם “החסידים הראשונים בארץ־ישראל”, ועוד מאמר שלישי, “צאן ההרגה”, שנדפס ב“פרדס” השלישי. חוץ משלשת המאמרים האלה בקובצי “פרדס” פרסם דובנוב בזמנים שונים עוד איזו מאמרים עבריים במקומות שונים. על־פי אותם המאמרים, וגם על־פי אגרותיו שהיה כותב בעברית עסיסית לידידיו הקרובים, אפשר היה לדעת ולהכיר עד כמה כחו של סופר זה יפה גם בסגנון לשון עברית מקורית.

ושני בעלי “מוריה” האודיסאית – ביאליק ואנכי, – ברצותם לזכות את ספרותנו העברית במבחר ספרי דובנוב, דברו על לבו והיו, כדבריו באחת מאגרותיו אלי, “הראשונים מן המעוררים למצות הגיור של ספרי”, או כלשונו באגרת אחרת: “להעלות עצמותי (אל תקרא עצמותַי אלא עצמוּתִי) ממצרים לארץ העברים”.

אחד המעוררים לכך מבעלי השפעה כבירה על דובנוב היה אחד־העם, שכתב לו בשנת 1913 כדברים האלה: “נעימה היתה לי בשורתך, שעתידה ההיסטוריה שלך לצאת בתרגום עברי, ועוד יותר נעימה היתה הבשורה אילו היית אתה בעצמך המתרגם. אמנם מרובה היא עבודתך גם בלעדי זה, אבל אל־נא תשכח, כי מה שתציל מספריך ותשים באוצר העברית יהיה קיום לדורות – – – וכי יוכל המתרגם להלבישה סגנונך אתה? וסגנונך העברי – הרשני־נא לאמר לך זאת בפניך – הוא מעשה אמן לא פחות, ואולי יותר, מסגנונך הרוסי”. ועוד כמה זמן לפני זה כתב לו אחד־העם, שדרכו לא היה מעולם להפליט בקולמוסו סתם דברים שריח של פרַזה נודף מהם: “אותו היום שיצא ספר כתוב מאתך בעברית, יום־טוב יהיה לספרותנו העלובה”.

ודבר זה היה גם תביעת הלב של דובנוב בעצמו, ובמכתב לשני בעלי “מוריה” באודיסה הוא כותב בשנת 1912 כמתנצל: “מאמרי ב”העתיד" האחרון עורר גם בלבי רעיוני עצב, – שלא זכיתי לכתוב בשפתנו הלאומית אלא מאמרים קצרים ולעתים רחוקות, ולא ספרים שלמים. אדיר חפצי להחזיר “גרושתי” העברית, אבל “הנכרית” כבר ילדה לי בנים – קהל קוראים – וצריך אני לפרנסם במזון רוחני בלשונם, ועל מי אעזוב מעט הצאן? האם אגזור עליהם שילמדו עברית בזקנותם? וגם אני מאין אקח חיים שניים לכתוב שנית כל ספרי עברית? – ולכן לא זכיתי – ומלאכתי נעשית על־ידי אחרים".

אולם אם מלאכה זו של כתיבת ספר ההיסטוריה של דובנוב בעברית צריכה היתה להעשות על־ידי אחרים, הרי השתתפותו של המחבר בהכשרת כתב־היד ובעריכתו נכרת בה במדה לא מעטה. “עריכת כתב־היד העברי – הוא כותב אלי באחת מאגרותיו – עם כל הקושי שבה יש בה משום תענוג רוחני – הכרת “השבת אבידה”, הבולטת ביותר בכרך הביבלי. על כרך זה יש לדרוש, שאנכי כתבתיו מתחלה בתרגום רוסי, ועתה הנני עורכו במקורו העברי”. ולפי האמת יש לדרוש כזאת לא רק על כרך זה בלבד. על הדברים האלה יש להוסיף מה שכותב המחבר בסוף הקדמתו לכרך הראשון של ההיסטוריה ב“תרגום” העברי, אחרי הודיעו שנגשים “להחזיר העטרה ליושנה” ולהלביש את הספר כלו צורה עברית: “מודה אני לפני קהל הקוראים, שלבוש זה חביב עלי ביותר; מוצא אני אותו יותר טבעי ומתאים לגוף הספר: היסטוריה לאומית בשפת האומה המקורית”.

ותפלתו של אחד־העם אף היא נתקיימה במקצת: הספר “תולדות החסידות”, שהתחיל דובנוב לעסוק בו לפני ארבעים שנה ויותר, בראשית עבודתו המדעית, ושחשיבותו מרובה לכל הדעות, יצא לאור בזמן האחרון בעברית והוא כתוב כולו בעצם ידו של המחבר. עוד לפני עשרים שנה כותב אחד־העם לדובנוב: “איני צריך לאמור לך, כמה אני שמח על שסוף־סוף נגשת לסדור “םפר החסידים” שלך בעברית”. והמחבר בהקדמתו לספר “תולדות החסידות” העברי מבאר את טעמיו ונמוקיו: “אמרתי לכתוב את כל הספר כולו עברית מפני שני טעמים; ראשית, מפני שכל החומר שאני משתמש בו הוא כמעט כולו בעברית, ומהראוי שהמתרגמים ללשונות אחרות ישאבו ממקור ראשון; ושנית, מפני שהרגשתי מכבר צורך לכתוב לכל הפחות ספר אחד בשפתנו הלאומית, שבה קבלתי חינוכי הספרותי הראשון בילדותי. נוסף לזה עוד טעם שלישי: לידידי אחד־העם, שהיה מוכיחני תמיד על שאני כותב בלשון הגויים, הבטחתי זמן־מה לפני מותו, שאכתוב את ספר החסידות מחדש כלו עברית, ואת נדרי זה אני מקיים כעת”.

ט.

לבסוף חושבני שכדאי להזכיר בדברים מועטים את יחסו של יוצר “המפלגה העממית” לארץ העבר שלנו, שהיא לפי תקות הציונים גם ארץ העתיד של תחיתנו הלאומית. ושוב אותו הדבר: דובנוב בעל ה“הלכה” של תורת האבטונומיה בארצות הגולה היה מוכרח להחזיק בדעה, שאותו המרכז ההולך ומתהוה בארץ אבותינו אין לו יתרון מיוחד, ואפילו בתור מרכז רוחני, ואין לבכר אותו על פני שאר המרכזים, הצריכים להתהוות בכמה ארצות שנמצא בהן קבוץ הגון של יהודים. אולם לבו של בעל “האגדה”, לב עברי המלא רגשות לאומיים חמים ונלהבים, אף הוא דורש תפקידו ויש לו תביעות אמיצות, שלא בכל פרט מתאימות הן לתורתו השלמה; וסוף־סוף במעמקי הלב שוכנת הרגשת חבה יתרה למרכז המרכזים.

והנה מתוך אגרותיו של אחד־העם לדובנוב רואים אנו, כי עוד בסוף החורף של שנת 1909, בהיות אחד־העם בפטרבורג ונזדמן עם דובנוב בבית הד“ר קצנלסון (בוקי בן יגלי), הוסכם בין שלשתם להפגש יחד אצל ה”כותל המערבי" בערב־פסח הבא. הדבר אמנם לא יצא לפעולה מסבות שונות, אבל כל השנים לא פסקה תשוקתו החזקה של דובנוב לבוא ולראות את הארץ, ולא בתור אחד התיירים סתם, שאין להם אליה זיקה מיוחדת, אלא כדי למלא דרישה תקיפה של משאת נפש.

“בחלומי על נסיעתי לא”י – כותב לי דובנוב מברלין בשנת 1924 – ראיתי את פניך, ידידי היקר, בתוך שאר חברינו שזכו להשתקע באה“ק, וציור יפה קם לפני בדמיון: קבוץ קטן של אודיסה שבא”י; שיחת רעים כ“בימים קדמונים” ברחוב באזארנאיא וארנאוטסקאיא… אבל החלומות שוא ידברו, ולע“ע לא זכיתי לבוא לא”י גם לזמן קצר בתוך עולי רגל לפסח הבע“ל”. ובשנה שלאחריה הוא כותב: “החטא גרם שלא אוכל להיות במחיצתכם, ידידי, בתל־אביב – – עוד יבוא יום ואזכה לעלות לארץ ותראינה עיני בחידוש עולמנו הקטן של אודיסה על אדמת ישראל”. וכך בכל שנה ושנה, התשוקה עזה לעלות לארץ־ישראל, ביחוד לחג האביב, אבל אין לאל ידו להתגבר על העכובים.

וביחוד מעכבת הטרדה בעבודה ספרותית העומדת על הפרק. “טרוד אני מאד – הוא מתנצל במכתבו משנת 1929 – ועם כל חפצי לבקר את א”י ולראות את פני ידידי לכה“פ בשנה זו, לא אוכל גם הפעם לקיים נדרי. מתי אזכה לזה – לא אדע. כבר כלו כל הקצים, אך קץ עבודתי לא בא”. והוא מוסיף: “יש עוד כמה וכמה “מסכתות קטנות” בתלמודי, שצריך אני להשלימן. בתקופת “השלמה” (ליקבידציה בלע"ז) זו עובד אני כפלים מכפי שעבדתי בימי נעורי”.

כחמשים שנות עבודה ספרותית אינטנסיבית עברו על דובנוב בשעה שכתב את הדברים האלה, והוא אינו מרשה לעצמו הפסקה מועטת לזמן קצר לשם נסיעה לארץ־ישראל, המושכת כל־כך את לבו. ידיו של הסופר הגדול המתמיד, בעל העט הפורה, שהזדקן בעבודתו החרוצה שאינה נפסקת, מלאות הן עבודה גם לעת זקנה ו“עובד הוא כפלים מכפי שעבד בימי נעוריו”. אשרי האיש והסופר שככה לו!

תרצ"ב.

¹

א

בן־עמי – זה שם־הכנוי הספרותי של הסופר מרדכי בן יעקב רבינוביץ. השם הזה, שאינו כל־כך ידוע ומפורסם בספרות העברית, היה אחד השמות החביבים והמפורסמים ביותר בספרות הרוסית־עברית.

ומה מוזר ומשונה הדבר, שסופר כבן־עמי, אשר כשמו כן הוא – בן לעמו, בן יקיר ונאמן, המסור בכל נפשו ובכל מאדו לשכינת האומה וכל קדשיה, המוקיר מכל יקר את אוצרות הרוח הכביר של עם־סגולתו ואליהם הוא נושא את נפשו ורוחו כל הימים, סופר מובהק, אשר כל עצמוּתו ממקור ישראל וחותם לאומי מקורי טבוע בכל דבריו שבכתב ושבעל־פה, – סופר כזה הוציא את רוחו והפיץ את מעינות נשמתו על־ידי צנור לשון זרה (רק שנים־שלשה ספורים יצאו מתחת עטו בלשון יהודית המדוברת) ולתוך אוצרה של ספרות נכריה הכניס את כל יצירות נפשו מימי נעוריו עד זקנה ושיבה.

ובאמת, בשעה שיצא לפני חמש־עשרה שנה, בהיות המחבר בן ששים, הכרך הראשון של “כתבי בן־עמי” מתורגמים מרוסית (עשרה ספורים), בהוצאת “חובבי שפת עבר” באודיסה, היה הדבר כאילו באו “החובבים” האודיסאים לעשות מעשה רב של “השבת אבידה” ולהחזיר את היצירות הספרותיות של בן־עמי לקדמותן, לעצם מקורן…

־ ־ ־ ־ ־

גלגולים שונים וקשים עברו על בן־עמי בחייו. נדודים וטלטולים היו מנת כוסו וגורלו משנות חייו הראשונות, וזה הגבר העשיר ברוח ראה עני בשבט עברתו בשפע רב. בילדותו, בהיותו בן ארבע שנים, מת עליו אביו, איש חסיד נלבב, נצר מגזע רבנים מכמה דורות, ואמו האלמנה לא יכלה לכלכל את בניה היתומים, ועל מוֹטילי הקטן נגזר לנדוד מעיירת מולדתו (ווירכובקה, פלך פודוליה) ולמצוא מחסה ומחיה בבית אחד מקרוביו סוחר עצים באקרמן, בשכר עבודתו אצלו. אחר־כך עבר לבית אחיו הבכור, מחזיק בית־משקה באחת מתחנות הדואר, שהוא היה יושב על התורה ועל העבודה ואשתו היתה “אשת־חיל” והאח הקטן עוזר על־ידה; ומשם נתגלגל ובא לעיירה הקטנה טוזלה אשר ברומיניה, ולבסוף “התגנב” לעבור את הגבול והגיע לאודיסה, שאמו האלמנה גרה שם בעת ההיא בבית אחד הקרובים – והוא נער בן עשר שנים.

באודיסה התגבר בנפשו של הנער “התועה בדרכי החיים” חשק עז ללמודים, והנה הוא נכנם לבית “הישיבה”, שהתקיימה אז בעיר זו, ולאחר שנתים עזב את “הישיבה” ועבר לבית ה“תלמוד־תורה”, שעמדו בראשו בועד המפקחים כמה מראשי האינטליגנציה העברית האודיסאית (ד“ר עמנואל סולובייציג, ד”ר ל. פינסקר ועוד), ומנהל הבית היה ד“ר גולדבלום, חתנו של א. צדרבוים, ששמו, יחד עם שם חותנו, נקרא על “המליץ” בתור עורך. כשנה ומחצה למד הנער בבית הת”ת והצטיין שם הרבה בלמודיו. מורי הת“ת הנאורים שמו עינם לטובה על התלמיד בעל הכשרונות המצוינים והשפיעו עליו להתכונן ולהכנס לגימנסיה. ובמשך זמן קצר הכין הנער את עצמו, ובהיותו כבן ט”ו שנה (בניירות הרשמיים נרשם הרבה פחות) נכנס למחלקה הראשונה של אחת הגימנסיות אשר באודיסה.

משען ומשענה לא נמצאו לנער היתום משום צד, והתפרנס בדוחק גדול בשכר מצער של “השיעורים”, שעלתה בידו להשיג תיכף לאחר שנעשה תלמיד הגמנסיה. באופן “לא־רשמי” התגורר זמן־מה על־יד בית־היתומים, ולאחר שיצא משם עמד על רגליו ברשות עצמו לכל דבר. והוא קיים “דרכה של תורה” בכל פרטיה ודקדוקי־עניות שלה. מאכלו פת במלח וכוס תה בבוקר ובערב, ולחם בזיתים או בחתיכת דג־מלוח בסעודת הצהרים. ויש שהיה מונע מעצמו גם את ה“מעדנים” האלה, כדי שתשיג ידו לקנות איזה ספר אצל אחד הבוקיניסטים, המוכרים ספרים ישנים “בזיל־הזול”, או כרטיס־כניסה בזול לאופירה האיטלקית בתיאטרון הגדול. כי מראשית ילדותו נפשו חשקה כאחוזת בולמוס בשתי אלה: בקריאת ספרים ושמיעת זמרה, והן משכו את לבו הרך בכח עז ותקיף מאד. ובכח התשוקה הגדולה לזמרת־קודש נמשך תלמיד גימנסיה זה מדי שבת בשבתה לבוא ולבקר ב“היכל הברודיים”, כדי לשמוע אל הרנה ואל התפלה של ר' ניסן בלומנטאל, וה“נשמה היתירה” שלו היתה מדושנת עונג־שבת מיוחד בנועם זמירות החזן הגאוני הזה. ומי יודע דרך הרוח? אפשר שדבר זה, יחד עם “ירושת” אביו שהשפיעה על הנשמה הרכה הסופגת רשמים בשחר ילדותה, גרם אף הוא הרבה לקשר את נפשו בקשר של קיימא בקדשי היהדות והועיל לשמש לו שמירה מעולה מפני המזיקים ומלאכי־החבלה של רוחות ההתבוללות, שהיו מרחפות ומשוטטות בתקופה ההיא בעולם היהודים ה“נאורים”, וכל צעיר שהצליח ללקק לקיקה כל־שהיא מיערות־הדבש של “ההשכלה האירופאית” היה ל“גבור”, המרים רגל־גאוה לבעוט בכל הקדוש לעמו ופוער פיו לבלי חק להלעיג בלגלוג של בטול גמור על היהדות ועל מנהגי ישראל אשר “אבד עליהם כלח”…

במחלקות האחרונות של הגימנסיה הוטב הרבה מצבו החמרי של התלמיד, שהוחזק לאחד מבחירי התלמידים, ונמצאו לו שיעורים טובים, עד שהשיגה ידו לתמוך בבני משפחתו העניה. אולם בהגיע תורו לעבור מהמחלקה הששית² לשביעית אירע לו מכשול בבחינות למתימטיקה והעליב קשה את המורה, ובשביל כך צפוי היה לעונש, לכל הפחות להשאר בששית עוד לשנה. אז עזב את הגימנסיה ואת אודיסה שתיהן יחד, ועבר לעיר אחרת, לאַנַניוב, ובהשתדלות מרובה עלתה בידו להכנס למחלקה השביעית של הגימנסיה שבעיר ההיא. אולם גם שם לא הונח לו, כי נכשל שוב ב“עבירה חמורה”: לבו, לב עברי, המלא חמלה על בני עניים שמהם תצא תורה, התעורר להיטיב עד כמה שאפשר את המצב העלוב של בית הת“ת באנניוב, והוא יחד עם עוד שנים מחבריו התנדבו להורות חנם לתלמידי הת”ת למודי־חול. על “שערוריה” כגון זו לא יכול הדירקטור של הגימנסיה לעבור בשתיקה, לאחר שנודע לו הדבר, והנה דרש בכל תוקף מהתלמיד־המורה להסתלק מ“עסק ביש” זה, שאינו נאה כלל לגימנסיסט; ועל זה שלא נשמע ל“פקודה מגבוה” זו הוציאוהו מהמחלקה השמינית. ושוב הוטל עליו להיות נע ונד, ואחרי גלגולים שונים הצליח להכנס למחלקה השמינית בעיר ברדיאנסק אשר בקרים ושם קבל לבסוף את תעודת הבגרות.

כדאי לציין כאן עובדה זו: לעומדים על הבחינות האחרונות בגימנסיה הברדיאנסקית נתן לחבּוּר־בכתב נושא בשם הפתגם הלטיני הידוע “Dulce et decorum est pro patria more”
נעים ונאה למות בעד ארץ־המולדת). השעה היתה שעת־מלחמה בין רוסיה ותורכיה; וכמובן, כל העומדים על סף “הבגרות” השתדלו לערוך את חבורם ברוח פטריוטיות רוסית מופרזה. דבר זה לא היה כלל וכלל לפי רוחו של “הגימנסיסט האודיסאי” היוצא מן הכלל. ומה עשה? בהתלהבות פטריוטיות מיוחדה כתב על המלחמה בימי קדם, מלחמת היהודים ברומאים, ועל הגבורות והנפלאות של בר־כוכבא, ועל ר' עקיבא ותלמידיו, אשר חרפו נפשם למות בעד ארץ־מולדתם. ודוקא חבור זה העיר השתוממות בלב הדירקטור הישר באדם וקצת מן המורים, אשר פזרו להכותב תהלות ותשבחות.

לאחר שלמד כשנתים באוניברסיטה הקיובית במחלקה המדיצינית עזב את קיוב, שגברו שם מאד הרדיפות מצד הרָשות נגד סטודנטים שנמתח עליהם חשד כל־שהוא בדברי “מינות פוליטית”, וחזר שוב לאודיסה ונכנס שם לאוניברסיטה הנוֹבוֹרוסית במחלקה ההיסטורית־פילולוגית. ואז כתב הסטודנט הצעיר את מאמרו הראשון בחתימת “בן־עמי” שנדפס (בשנת 1881) בעתון הרוסי־יהודי “רַזסוויט” בשם “על הנחיצות לחבר ספרי־למוד מיוחדים ללשון הרוסית בשביל בתי־ספר לילדי ישראל”.

במאמרו הראשון הזה עוד שִלם הסופר המתחיל קצת מס ל“רוח הזמן”, אבל בעיקר כבר ניכר בו באופן בולט אותו החותם הטבוע בכמה וכמה מאמרי בן־עמי שבאו אחריו. בדברים שנונים מותח הסופר בקורת חריפה על שאיפות ההתבוללות של האינטליגנציה היהודית ודורש, שבכריסטומתיה הנועדה לילדי ישראל יבואו מאמרים מיוחדים על מומנטים חשובים בדברי ימי עמם. גם ספורים קטנים על גדולי הרוח בישראל, כמו החשמונאים, הלל הזקן, ר' עקיבא, ר' יהודה הלוי ועוד, כדי לחנך את הדור העברי הצעיר ברוח לאומי ולהגביר בקרב לבו רגשי חבה וכבוד ל“ישראל סבא”.

ובאותו הזמן קפץ עליו רוגזה של סערת הפרעות נגד היהודים, שהתחוללה בעזוז נוראותיה בנגב רוסיה, ובעל לב מלא רגש כבן־עמי לא יכול לשבת בשלוה על התורה בשעת־חירום כזו. והנה הקדיש הרבה זמן ומרץ להשפיע על חבריו, שיסייעו לארגון צעירים להגנה עצמית. וכאשר הסתדרה באודיסה בעת ההיא אגודת צעירים אינטליגנטיים בשם “עם עולם”, שהציבה לה למטרה לעבור לאמריקה ולעסוק שם בעבודת האדמה, נדרש בן־עמי לאשר שאלו ממנו חברי האגודה וקבל על עצמו לצאת לחוץ־לארץ בתור שליח לדבר־מצוה ולהשתדל בעיקר לפני קרל נֶטר, שישב אז בברודי וטפל בעניני המהגרים מרוסיה, שחברת “כל ישראל חברים” תואיל לתת תמיכה הגונה לאותה האגודה האודיסאית, כדי שתוכל להוציא את מחשבתה הטובה לפעולה. מרוב טרדותיו קבל נטר את הציר האודיסאי לראיון רק בשתים בלילה. ואחר ששמע בעיון רב את דברי ההשתדלות יעץ לו לנסוע לווינה ולנסות דבר לפני ראשי האליאנס שם, ובן־עמי, הציר הנאמן לשולחיו, עשה כעצת נטר. אבל בווינה נכזבה תוחלתו, ומשם הלך לפריז והצליח במקצת.

ובעת ההיא כתב שורת “מכתבים מפריז”, בחתימת “ריש־גלותא”. המכתבים ההם נדפסו בעתון “ווֹסחוד” ועשו בשעתם רושם עז על קהל הקוראים. ומפריז לא חזר לארץ־מולדתו הפרועה לשמצה ברדיפות אכזריות נגד היהודים, כי הלך לשווייץ ארץ־החופש והחליט להשתקע בגיניבה. שם התחיל לכתוב כסופר קבוע ובשם־כנויו הראשון “בן־עמי” פרסם ספורים, תמונות וציורים, שהצליח לתאר בהם ביד־אמן ובחבה יתירה את החיים הפּטריארכליים של היהודים, שנשארו חרותים עמוק בזכרונו מימי ילדותו ולבו, לב עברי, זכרם ברב געגועים. הספור הראשון “חנוכה”, שנדפס אף הוא בעתון “ווֹסחוד” בשנת 1882, משך אליו את עין הקוראים והמבינים חשו מיד, כי כח חדש חשוב נוסף בספרות הרוסית־יהודית. אחרי ספור זה באו בדפוס עוד ספורים (“פורים”, “בן יחיד”, “בעל־תפלה”, “ל”ג בעומר" ועוד) – והסופר “בן־עמי” נודע לשם, נתחבב מאד על קהל קוראיו ותפס אחד המקומות החשובים באותה הספרות. ומזמן לזמן פרסם גם מאמרים בשאלות העומדות על הפרק ורשימות־מסע וגם מאמרי מחקר בפרקי היסטוריה ודברי בקורת.

הסופר הצעיר בן־עמי לא צרף את קולו ליתר הקולות שנשמעו אז מעל הבמה של אותו העתון שהשתתף בו בקביעות, כי בלשון אחרת דבר ורוח אחרת היתה מרחפת על רוב דבריו. בעתון “ווֹסחוד”, נושא דגל ה“פרוגרס”, שכמעט כל סופריו, יחד עם המלחמה נגד צוררי ישראל מבחוץ, היו עורכים מלחמת תנופה מבפנים בחמה שפוכה ובזלזולי לעג והתול נגד כל הנושן בחיי היהודים ומרימים על נס את “ההשכלה האירופאית” בכל צורותיה החדשות, לאמר: כזה ראה וקדש, – במבצר זה של הלוחמים הפרוגרסיביים התבצר מקום לסופר בן־עמי לירות משם מצד אחד את חציו השנונים ללב המתכחשים לעמם, ומהצד השני למשוך את הלבבות אל הטוב והמשובח ברוח העתיק של “ישראל סבא”, וביחס כמה וכמה דברים היה ממש מעין “מזיק ברשות הניזק”… אבל העורך והמו“ל של ה”ווֹסחוד" אדולף לנדוי הצטיין גם בטעם ספרותי וגם בחוש מפותח של “חכמת המו”לות", והוא ידע והבין, שאין לזלזל בסופר בעל כשרונות, המצוינים לכל הדעות, והוקיר מאד את עוזרו הקבוע בן־עמי, שהיה אצלו לפעמים בבחינת enfant terrible, ולא היה מרשה לעצמו להעביר קו על דבר אחד מדבריו, אפילו מהחריפים ביותר.

וכמה ממאמריו של בן־עמי היו מצטיינים בחריפות יתירה ובשנינות עוקצת ודוקרת. תכלית שנאה שנא ביחוד אותם “בנים כחשים”, ההולכים קוממיות ובצעדי־און בדרך־הקלון של ההתבוללות המכוערת, המתבטלים תמיד בפני “הגויים” ומשתדלים להתרחק מעמם ואוצרות־רוחו וסגולות־קדשיו. “הנפשות היפות” האלה עוררו בכל עת בקרב לבו רגשי משטמה והתמרמרות עזה עד כדי בחילה רוחנית וגופנית יחד, ובבואו לכתוב עליהם לא יכול לבלי לדבר רתת, לבלי לשפוך עליהם את זעמו ולחתות על ראשם גחלי־רתמים ביד חזקה.

רוח אחרת לגמרי מרחפת על־פני ספוריו וציוריו. חוט של חן, של רוך מיוחד ושל אהבת־נפש עמוקה, משוך על התמונות הלקוחות מתוך עצם החיים של בני דַלת־העם בדור הפּטריארכלי, הסובלים וחיים חיי צער ועיניהם נשואות בכל עת בבטחון גמור אל עָל, אל אביהם שבשמים, והם מתעודדים ומוצאים חזוק ועוז־רוח באמונתם השלמה באלהי ישראל, “רבונו של עולם”. באותם החיים, שאחרים ראו בם כעור, ראו עיניו יופי מיוחד, וקרא עליהם: אשרי העם שככה לו – וחבל על דאבדין! בכשרון רב מוליך הצייר את קוראיו למעמקי המרתפים של משכנות ישראל, לתוך תהום החיים באהלי הדלים והאביונים, ומראה על ניצוצות האור וקוי הזוהר המאירים והמזהירים במחשכים אלה, ביחוד בימי השבתות והחגים, אשר קסמים בהם לשנות בן־עוני החי חיי כלב ל“בן־מלך” הנהנה מזיו שכינת־מרומים ומפיק נוגה של “נשמה יתירה”, חלק אלוה ממעל. בתוך אותם החיים, בכל דלותם ושפלותם החמרית, הוא מפליא להבליט סימנים מובהקים של אצילות־הרוח ורוממות־הנפש. וכמה תמונות של יהודים פשוטים, “יושבי חושך וצלמות”, יוצאות מתחת עטו של בן־עמי מוארות בזוהר של מעלה וחייהם פושטים את צורתם הפשוטה והטרגית ולובשים צורה של אידיליה חגיגית משמחת לב ומשיבת נפש. ואם יש שהדברים מגיעים עד כדי סנטימנטליות, אין זו מקלקלת את השורה, כי סנטימנטליות כגון זו של בן־עמי היא בכל אופן מהמין המעולה והריהי מלטפת ביד אם רחמניה ומחממת את הנשמה הישראלית בלי שום צירופים של זיוף המציאות בכונה לשם טנדנציה מיוחדת.

־ ־ ־ ־ ־

בשנת 1886 חזר בן־עמי לאודיסה הוא ובני ביתו עמו. במקצת עסק בעבודת הוראה, ובעיקר בעבודת הספרות. כשלש שנים היה מורה בבית־הספר, שהיה שם לפני כמה שנים אחד התלמידים, – בבית הת“ת, שעמד אז בראשו בתור מנהל רש”י אברמוביץ (מנדלי מו"ס). אחר־כך עזב את ההוראה והתמסר כולו לעבודה ספרותית (בתקופה האודיסאית השניה הזאת כתב “הדרמה הקטנה”, “דרך הגבול”, “הבריחה” וספור גדול־הכמות ורב־האיכות בשם “הילדות”, שהושקע בו הרבה חומר אבטוביוגרפי, ערוך בדרך אמנותי, ועוד ועוד; גם רשימות “מסע לליטא” ו“קול קורא במדבר”, שעשו רושם כביר והשפיעו השפעה מרובה על כל חוגי הקוראים; גם ספורים יפים מיוחדים לילדי ישראל (בשם “ספורים לילדַי”), כדי למשוך את הלבבות הרכים אל חיק אומתם ולחבב עליהם את אוצרות סגולותיה.

ובאותו הזמן לא משך ידו גם מעסקנות לאומית וציונית. כי חובב־ציון בכל לבו ונפשו היה בן־עמי מראשית תנועת ישוב ארץ־ישראל ובתוך הועד האודיסאי היה חבר מיום הוסדו, ומתקופת הקונגרס הציוני הראשון, שהשתתף בו אף הוא, נעשה למעריצו הנלהב של הרצל והציוניות היתה משאת־נפשו כל הימים.

ובחבורה האודיסאית של נכבדי הסופרים העברים, שהיתה משמשת זמן רב כמרכז ספרותי וקשר הרוחות והלבבות היה אמיץ בקרבה לאות ולמופת, – בחבורת־סגולה זו היה בן־עמי כל הזמן אחד החברים החשובים והחביבים. ידוע ידעו חבריו את נפשו, כי רתחן הוא בטבעו ויש בו הרבה ממדת הקפדנות הקיצונית של בית־שמאי בשעתו, כי אוחז הוא במדת־הדין ומדקדק כחוט השערה ואינו נוח לותר אפילו במקצת, ובשעה שעיניו רואות איזו פגימה או דבר שלא כשורה, לפי דעתו – לבו רותח וזועף ואינו כובש את פיו מתוכחת מוסר ונזיפה. אבל חבריו הרבו לסלוח לו על תוכחתו המגולה, מדעתם, כי הדברים יוצאים מלב טהור וכואב, בלי שום פניה צדדית, וחבתם אל חברם בן־עמי הקנאי והקפדן לא נפגעה ולא נגרעה והיא נשארה בכל עת בשלמותה ותקפה.

והנה הגיעו ימי המהומות והמבוכות הפוליטיות בארץ רוסיה ועל בן־עמי עלה שוב הגורל לקחת מקל־נודדים בידו. ובשנת 1905 עזב את רוסיה ושוב פנה לשווייץ, שהיתה לארץ־מולדתו השניה, והתישב בגיניבה. שם עברו עליו בענויים ויסורים קשים שנות המלחמה העולמית ושלאחריה ורבות שבעה לה נפשו הרגשנית צרות הפרט והכלל. ולבסוף עזב בן־עמי שבע רוגז את אירופה, אשר המלחמה הגדולה השאירה בה אחריה הרבה סימני הרס וחורבן חמרי ומוסרי, ובשנת 1923, בהיותו קרוב לשבעים, עלה אל ארץ־ישראל, ארץ הבנין והתחיה, אשר אליה נשא את נפשו ומבחר חלומותיו ותקוותיו כל הימים.

־ ־ ־ ־ ־

בקש בן־עמי לישב בשלוה בארץ־חמדתו וקפץ עליו רוגזה של המציאות, ההולכת לאט בלי “קפיצת הדרך” ולא בכל דבר מתאימה היא אל חזון הרוח.

בתשעה באב, ביום האבל הלאומי נולד בן־עמי, ומיום עמדו על דעתו היה אחד מ“אבלי־ציון” המחכים לגאולה – והגאולה השלמה עדיין לא באה. ולפעמים הוא מוסיף לקונן וקריאת “איכה!” יוצאת בצער עמוק מלבו המסור לעמו והשואף תמיד לתחית הגוף והרוח יחד ולא רק לבנין ירושלים של מטה, אלא גם של מעלה.

וליובלו השבעים וחמש של בן־עמי יברכוהו כל יודעי שמו ומוקיריו בתור איש וסופר, שיזכה לאריכות ימים בשיבה טובה ואחרי שבת “חזון” יגיע ל“שבת נחמו” של ישועה ונחמה מלאה ושלמה, ועיניו תחזינה ארץ־ישראל של מטה ושל מעלה מכוונות זו כנגד זו ומשפיעות זו על זו השפעת־גומלין לברכה נאמנה.

א

בשעות הרעות, שהתרגשו ובאו על היהודים בנגב רוסיה, בתוקף סערת הפרעות הנוראות, בשנת 1881, יצא הסטודנט הצעיר מרדכי רבינוביץ, הוא “בן־עמי”, מאודיסה לחוץ־לארץ בתור שליח־מצוה של אגודת צעירים נאורים בשם “עם עולם”, שחבריה הציבו להם למטרה לצאת מארץ העבדות לארץ החֵרות, אמריקה, על מנת ליסד שם מושבה ולעסוק בעבודת אדמה, המחיה את גופם ונפשם של בעליה. בן־עמי, שהיה אף הוא, כנראה, אחד מחבריה של אגודה זו, יצא לפניהם בעיקר כדי להשתדל לפני באי־כח של חברת “כל ישראל חברים”, בברודי ואחר־כך בפריז, שתואיל להקדיש מקופתה תמיכה הגונה לאיתה האגודה האודיסאית בשביל להקל על חבריה את הצעדים הראשונים בדרכם הקשה בארץ החדשה. לאחר חמש שנים חזר מגיניבה, שהתישב שם לשנים אחדות, למקום מגורו הקודם, לאודיסה, בתור נושא דגל של הרעיון הלאומי ושיבת ציון, אותו האידיאל, שלקח בינתים את כל לבו, לב עברי גמור, המלא אהבה עזה ונאמנה ל“עם עולם” ולכל אוצרות רוחו ויקר סגולותיו.

באותן השנים המועטות, זמן ישיבתו של בן־עמי בחו“ל, נעשה לסופר בעל־שם מפורסם בעולמנו בתוך בני עמו. עוד לפני יציאתו מאודיסה התחיל תלמיד האוניברסיטה לנסות את כחו בעט סופרים ופרסם מאמר אחד ב”רזסוויט" (בשנת 1881), ובחו"ל הקדיש את עטו ועתו ביחוד לעבודה ספרותית. משם כתב שורת “מכתבים מפּאריז”, שמשכו עליהם את עיני הקוראים, אחר־כך הדפיס כמה ספורים. בספוריו אלה, שגלה בהם כשרון מצוין, קנה לו שם גדול בעולם הספרות הרוסית ליהודים בארץ מולדתו, והשם “בן־עמי” נתחבב מאד על קהל הקוראים.

ובאותו הזמן, שחזר בן־עמי מגיניבה לאודיסה, נתגלגלה עלי הזכות על־ידי אחד ממכירי להכיר מקרוב את הסופר הצעיר ועיני ולבי ראו אותו בתור אדם המעלה, בעל נפש שאינה מצויה, מיוחדת במינה, בוערת באש קודש כל הימים, איש מוקיר ומעריץ בהתלהבות יתירה את הטוב, היפה והמשובח בעיניו, ודוחה בכל כחו, ברוגזה סוערת וברגש של בחילה ושאט־נפש, את הכעור והדומה לכעור, ביחוד כל דבר פגול, שנושא עליו סימני התכחשות לעם סגולתו, לאוצרות רוחו ומסורותיו.

ב

לעומת רוב בני האדם, שהיה בן־עמי מבטל אותם בלב ובפה מלא, ביחוד מתוך אותה “האריסטוקרטיה” החומרית והרוחנית, כביכול, המתרחקת מעל עמה וכל הקדוש לו, – היו מועטים שכבודם היה יקר בעיניו. ביותר היה מכבד ומעריץ בכל כח התלהבותו הכבירה שני אנשים בעלי שם טוב אשר באודיסה. שניהם נחשבו בעיניו לענקים וגאוני הרוח, כל אחד במקצוע שלו: מנדלי מוכר׳־ספרים בעולם הספרות והחזן בבית־הכנסת לברודיים, ר' ניסן בלומנטל, בעולם החזנות והנגינה. על שני אלה היה בן־עמי מדבר בכל עת בהתפעלות יתירה כחסיד נלהב על רבו הנערץ.

שני העולמות האלה, של הספרות ושל הנגינה, היו הקרובים ביותר לרוחו של בן־עמי והיה מרגיש בכל נפשו ובכל מאדו את כל הטוב והיופי הצפון בהם.

החזן ניסן בלומנטל כבר היה, כמדומה, בעת ההיא שתוק לגמרי, ובן־עמי זכר לו רק חסד השנים הקודמות, שהיה מתענג בכל נפשו על נועם תפלתו בבית־הכנסת, ובהיותו תלמיד של הגימנסיה ואחר־כך של האוניברסיטה היה מבקר בכל ימי שבת ומועדים בהיכל הברודיים והנשמה היתירה שלו היתה שואבת ממעין־ברכה זה עונג רוחני בשפע רב. אולם מנדלי גם לעת זקנה לא תש כשרונו הספרותי ולא נס ליחו ורעננותו. ובן־עמי, בחזרו מחו"ל, היה נכנס לעתים תכופות לביתו של מנדלי ונהנה מזיו שכינתו הנאה מרובה. הוא היה מעריץ נלהב של מנדלי שבכתב, ואף מנדלי שבעל־פה היה חביב עליו ביותר.

כשהכרתי את בן־עמי מקרוב היתה אחת משאלותיו הראשונות: אם יודע אני ומכיר את מנדלי ואם אני בא לפעמים לבקרהו בביתו. וכששמע מפי תשובה שלילית על שאלה זו התפלא מאד על כך: כיצד בן־אדם מונע את הטוב מנפשו, בהיות לאל ידו להתחמם כנגד אורה של אישיות גדולה וכבירה כזו? וביותר רבה השתוממותו של בן־עמי כשאמרתי לו, שאמנם הייתי פעם אחת בביתו של מנדלי, כדי לבקש ממנו איזה דבר ספרותי בשביל הקובץ “המעורר” (“דער וועקער”), שהתכוננתי להוציא בשפה המדוברת לשם הפצת הרעיון של חבת ציון וישוב א“י, ולאחר “קבלת־הפנים” הראשונה נסתלקה ממני התשוקה להכנס אליו שוב. ולא נתקררה דעתו של ב”ע עד שבאחד הימים הקרובים באתי עמו יחד לביתו של מנדלי ולא עברו ימים מרובים עד שנעשיתי לאחד ממקורביו של זה ומעריציו, לא רק בתור סופר מהמדרגה הראשונה אלא גם בתור אישיות כבירה ומזהירה יוצאת מן הכלל, ונוכחתי לדעת אז עד כמה עלול בן־אדם לשגות לפעמים אם הוא בא להוציא משפט על זולתו על־פי הרושם הראשון בלבד.

ג

לא עברה תקופת ימים רבים וחבורה קטנה של ארבעה־חמשה אנשים, הקרובים זה לזה ברוח, אף אם לא תמימי־דעות בכל דבר, התחברה יחד והיתה מתאספת פעם בשבוע לשם שיחה לבבית על כוס תה. ולפעמים קרובות היה “הסבא”, הארי שבחבורה, קורא לפני בני החבורה בהטעמה יתירה את הפרקים החדשים של ספורי־המעשיות, שיצאו מתחת עטו, והשומעים המועטים היו נהנים הנאה מרובה ומתענגים על התוכן ועל אופן הקריאה יחד, כי היה “הסבא” מיטיב לקרוא את יצירותיו באמנות רבה. ובן־עמי מרבה להראות את אותות התפעלותו יותר מכולם, ובשעות אלו של התרוממות הרוח כל עצמותיו תאמרנה: סבא, מי כמוך בסופרי ישראל!

אולם בכל גודל ההערצה, שהיה בן־עמי מעריץ את “הסבא”, לא היה נמנע לפרקים מלהראות תנועות אי־רצון גמור בשעה ששמע מפיו דברים, שמצא בהם פגיעה באמונות ודעות שלו. במקרים כאלה לא יכול ב"ע הרגשן להתאפק ולעצור ברוחו הקפדני והיה מתריס אפילו כנגד “הסבא” האהוב והנערץ ומשים גם בו תהָלה בחריפות יתירה.

וזכורני ביחוד דבר קשה אחד שנפל בין “הסבא” ובין “נכדו” בן־עמי, מעריצו הנלהב. שלשתנו ישבנו במלון הנהדר על שפת הים, שהתאכסן בו הסופר המפורסם שלום־עליכם. האורח החשוב הזה, שבא מקיוב לאודיסה לימים אחדים, הזמין אותנו לבית מלונו וקיים בנו מצות הכנסת־אורחים ביד רחבה; השולחן היה ערוך בכל טוב, ואנו, אורחיו, שעה של קורת־רוח מיוחדת היתה לנו. “הסבא”, כדרכו, פיו מפיק מרגליות ושיחתו מאירה ומזהירה, והמסובים שבעי עונג ונחת רוח. והנה יצא מפי “הסבא” לשם שיחה נאה איזה דבור, שהרגיש בו ב“ע כעין עקיצה מכאיבה כלפי כנסת ישראל או “חבת־ציון” (עצם הדבור נשמט מזכרוני) – והשומע הרתחן התמלא כלו קצף ובקול רגזן השמיע דברי נזיפה כלפי הדובר. מצב רוחם של המסובין התקלקל על־ידי כך ונסתלקה השכינה החגיגית; ואעפ”כ כלנו – וגם הסבא בכלל – מחלנו לנוזף על דבריו הקשים, שיצא מלב עברי כואב. ולבי אני – צריך אני להודות – הגה כבוד בשעה זו לבעל ה“עזות דקדושה”. ידעתי היטב את היחס של “נכד מתפרץ” זה ל“סבא”, העומד בעיניו לעילא ולעילא מכל “בני עליה” ויחידי סגולה, ובכל זאת, במקום שנדמה לו איזה חלול כבוד של דבר הקדוש לו, לבו מתעורר בכל עז והוא זורק מרה ואינו חולק כבוד גם לרב יקר וחביב.

וכך היתה דרכו של בן־עמי במסבות אנשים קרובים ורחוקים. לעצור ברוחו לא יכול ולא רצה בשום פנים. מדה זו של “סבלנות” ביחס לדעות אחרים לא היתה בו כלל. בכל עת כלו כהר־געש, שה“לַבה” העצורה בקרבו מוכנה בכל שעה להתפרץ החוצה. רותח היה כלו לא רק באספות החברים של סניף “מרבי השכלה” באודיסה, שאנשים כמהו נמצאו שם תמיד ב“מצב מלחמה” נגד “גבורי הלשון” הנדגלים בשם ההשכלה ואין מהם חולה על שבר היהדות, אלא גם בישיבות של הועד האודיסאי לישוב א"י, שהוא היה אחד מחבריו ונמצא שם לכאורה בין “חברים לדעה”, לא יכול לשמוע במנוחה שלמה דעה אחרת, המתנגדת לדעתו הוא, ומוכרח היה להביע את אי־רצונו והתנגדותו, אם בדברים או בתנועות שונות, קלות וחזקות.

ד

בכל דבר וענין צבורי, שהשתתף בו בן־עמי, היה עוסק וטורח בכל נפשו ובכל הכרת האחריות המוטלת עליו ולעולם לא התרשל ולא הסיח את דעתו מהחובה הצבורית שקבל על עצמו. ובשעה שנוסדה באודיסה אגודה בשם “החנוך”, שהציבה לה למטרה לעסוק בצרכי החנוך הלאומי ואגודה זו תמכה ב“חדר המתוקן” שנוסד, התמסר ב"ע לעבודה זו הקדושה בעיניו.

“חדר מתוקן” זה תעודתו היתה לתקן בו את פגימות החנוך העברי בעיר כאודיסה, שנמצאו בקרבה “זה לעומת זה”, מהצד האחד “חדרים” נושנים עם “מלמדים” בוּרים וחשוכים בראשם, ומהצד השני, “החדש”, בתי־ספר ליהודים מיסודה של חברת “מרבי השכלה בישראל”, שהלמודים העברים בהם היו תופסים מקום שפל ועלוב עד מאד. ובראש “החדר המתוקן” הועמד הסופר והמורה הצעיר גוטמן (ש. בן־ציון), שבצעדיו הראשונים בספרות העברית כבר קנה לו שם טוב, ואח“כ נקרא מרחוק המשורר הצעיר ח. נ. ביאליק, שעסק אז בהוראה לתלמידים בסוסנוביץ, לכהן אף הוא ב”חדר" החדש בתור מורה ומנהל.

ו“החדר המתוקן” החדש הצליח אמנם וכמה מעלות טובות היו לו. שני המורים־הסופרים עסקו באמונה בעבודתם והתלמידים ראו ברכה בתלמודם. אולם מצבו החמרי של החדר לא היה “מתוקן” כלל. מעטים היו ההורים באודיסה, שידעו להכיר ולהוקיר בית־חנוך כזה, וחברת “החנוך” היתה קצרת־יד לתת לו תמיכה הגונה ולהחזיק בו כראוי. 

צער לא מעט גרם המוסד הזה, התלוי ברפיון, לבן־עמי, ש“החדר המתוקן” היה כ"כ קרוב ללבו העברי. ובנסעו מאודיסה (בשנת תר"ס), הוא ובני־ביתו, לשם מנוחה לירחי הקיץ לעיירה קטנה אחת (מַנזיר אשר בביסרביה), בתוחלתו למצוא שם במקצת ספוק רוחני לגעגועיו העזים על אותם חיי־היהודי הפטריארכליים, שהוא השכיל לתארם בכשרון אמנותי ובחבה יתרה בכמה מספוריו, – הנה גם שם לא יכול להסיח את דעתו מדאגה רבה לקיום “החדר”, ובמכתביו אלי משם (הכתובים יודית, ורק מלים אחדות עברית, שאותן אני מדגיש להלן), הוא מסיח לפני את דאגתו זו המפריעה את מנוחתו.

תיכף לבואו למקום המנוחה, לאחר שמתאר במכתבו את יפי המקום: “אני יושב על יד השלחן ובעד החלון אני רואה מסביב רק עצים, עצים עד אין סוף; עכשו הם מרבים להתנועע מהרוח, ככתוב “כנוע עצי יער מפני הרוח” וגו', מסביב עומד לו ים ירוק בלי קץ, ים של גלים העולים ויורדים” וגו' – הוא מוסיף: “מה נשמע בחדר אצלנו? מרגיש אני בושה וכאב לב בחשבי על החדר. רשאים אנו לקבור את עצמנו תשע אמות בהעלותנו על לב מה שאנו יוצרים. חדר כזה אי־אפשר לו להתקיים בלי צרות ויסורים. צריכים היו [ההורים] לתפוס מקום בחדר בכל כח. אבל מה נאמר ומה נדבר? נפלנו פלאים וכנראה לא נוסיף לקום לעולם”.

ולאחר איזה זמן הוא חוזר ל“עםק ביש” זה במכתבו משם: “אני איני יודע כלום מה להגיד לכם, כי גדול כים שברנו. זהו באמת שבר בת עמי, אוי ואבוי לנו! ואנו עושים מלחמה לשם “קאַלטוריע”, כמו שאומר הרב המקומי. תחבולה אחת יש, כפי שאמרתי לכם מכבר: שאני אצא בימי הסתו לפטרבורג לחברת ההשכלה… ובינתים מוטב שהם, כלומר: נוטמן וביאליק, ינסו להתחיל בעצמם ואחר־כך נסייע בידם. לסגור – משמעו הריגת נפשות”.

ה

אותו “החדר המתוקן” יקר היה בעיני בן־עמי לא רק מצד עצמו, לשם תקון החנוך המקולקל, אלא גם בזכותו של אחד משני המורים העומדים בראשו, הוא ח“נ ביאליק, שערכו היה כל־כך גדול ויקר בעיניו מראשית הופעתו של זה באופק הספרות העברית. את שירו הראשון של ביאליק “אל הצפור”, שקבלתי מיד המשורר המתחיל, בהיותו בפעם הראשונה באודיסה בימי בחרותו, להכניסו ל”פרדס" הראשון, – ראה ב“ע אצלי עוד קודם שראה אור הדפוס וקרא אותו בהבעת התפעלות מרובה על “הצפור” החדשה, שהתחילה לצפצף נעימות בגן ספרותנו. אח”כ קרא עוד כמה שירים, שיצאו מתחת עטו של המשורר הצעיר, והערצתו ביחס אליו הלכה הלוך וגָבור. את השיר “גמדי ליל”, לדוגמה, אשר שלח אלי ביאליק בשביל הקובץ לבני הנעורים “האביב”, שהכינותי לדפוס, נקרא ע“י ב”ע בכתב־יד וקרא על מחברו: “אכן אין זה גמד, כי־אם ענק ממש!”.

בתקופה זו של “החדר המתוקן” כבר היה ביאליק בעל “המתמיד” ועוד. ובאותו המכתב הראשון ממנזיר, שהבאתי קטע מתוכו לעיל, כותב לי ב"ע עליו: “את זעירא זה בכל גשמיותו אוהב אני אהבה עזה. רוח אלהים יש בקרבו. – על זה אין לדבר כלל. עודני מקוה, שיהיה הצבי ישראל. זאת היא נפש עשירה וכבירה, שאינה מרגישה בעצמה – ודבר זה טוב”.

ובעוד שלש שנים, בהיות ב"ע בימי הקיץ בבאלאקלבה אשר בקרים, הוא כותב לי (כנהוג, ביודית), לאחר שהוא שופך לפנַי את מרי שיחו על זה “שאין כאן יהודי, אפילו אם תתן מיליון דינר בעד נשמה יהודית באיזה רגש יהודי, בקצת לב יהודי; כמעט שאני יוצא מדעתי, כנופיה של בריות שפלות כמו יהודי המקום הזה אין כמדומה בעולם”; ולאחר שהוא מודיעני “שהיה רוצה לצאת למלחמה נגד כל שונאי ציון יהודיים, ואפילו נגד אחד־העם עם “האמת” המשונה שלו” – הוא מוסיף: “לביאליק אין לתת שיֵצא מאודיסה, זה בשבילו האסון הגדול ביותר”. ובחרדת חבה יתירה מביע הוא את צערו: “נסתלקה ממנו בזמן האחרון רוח הקודש; מה זה היה לו?”.

ויחסו של בן־עמי, בכל השינויים והתהפוכות של מצב־רוחו בחיים, לא נשתנה במקצת בנוגע לביאליק בתור משורר. תמיד, בכל הזמנים, היה לבו מלא הערצה ל“רוח הקדש” של בחיר המשוררים בדורנו. על אחד השירים של ביאליק בא“י כותב לי ב”ע כדברים האלה: “ומה אומר לך על שירו של המזיק ביאליק? אין מלה בלשוני להביע את הרגשות ואת הרושם שעשה עלי שירו. דברים נלהבים יוצאים מלב נלהב, שהוא כלו כהר גועש ולא תדעך לעולם האש שירדה מן השמים לנשמתו הגדולה, קדש קדשים של האומה”. ואפילו בשעת התחמצות לבו והתפרצות זמנית של רוגז אישי חריף נגד המשורר הוא מסיח לי במכתבו: “אתמול בערב בין קריאה לקריאה קראתי את שירו של ביאליק (בפעם מאה ואחת) “הרהורי לילה”. מה גדול הענק הזה! כל מכאובי עמנו של אלפי שנה עברו דרך נשמתו והיו לכאב גדול ונורא”.

־ ־ ־ ־ ־

שני הקטעים האחרונים וכן יתר הקטעים, שיבואו להלן, מתוך אגרות בן־עמי אלי אינם מתורגמים אלא נכתבו עברית בעצם ידו. כי מיום שעזב את אודיסה לחלוטין, בשנת תרס“ה, זמן המבוכות והמהומות המדיניות ברוסיה, התחיל ב”ע לכתוב לחבריו וידידיו, בני החבורה האודיסאית, את אגרותיו עברית, ולא בלשון מגומגמת כמנסה בדבר שאינו רגיל בו, אלא בסגנון נאה כאדם שלשון זו חיה ושגורה בפיו – וה“חידוש” הזה הפליא מאד את כולנו. והנה מה שכתב לו אחד־העם (מיום ט“ו אייר, תרס”ו), לאחר שקבל מידו את אגרת ה“הפתעה” הראשונה: “מכתבך העברי, שקבלתי זה כשבוע, הסב לי עונג רב. לולא ראיתי לא האמנתי, כי יכול אתה לכתוב עברית בסגנון נאה כזה וכמעט בלי שגיאות. עתה איני מניחך עד שתנסה לכתוב גם איזה דבר ספרותי בעברית. עת לך להכנס בבריתה של אמנו הזקנה – – – הנסיון ההיסטורי מלמדנו, שרק מה שנכתב עברית או תורגם לעברית נתקיים לדורות, וכל השאר בלה באוצרות הספרים ונשכח מלב”.

וכדאי להביא בזה קטע אחד מתוך מכתבו של בן־עמי, שכתב אלי בסוף שנת תרס“ז לעיר קרקוי, שהייתי שוהה שם אז לשם הדפסת הכרך הראשון של “ספר האגדה” בבית־הדפוס המשובח של יוסף פישר, כדי להוכח עד כמה יכול היה ב”ע למצוא בעברית דברים חריפים ושנונים ולהוציאם מתוך לבו הכואב על חורבן האומה, שעל כך היה מתאבל כל הימים: “בקרוב יוצא אתה את העיר קרקוי ולכן ממהר אני בתשובתי. כסבור אתה שאין אני יודע את טיבם של יהודי גליציה; אבל, יקירי, הראית מימיך איש מישראל ו”פריץ" אין לו? כל אחינו בני ישראל כורעים ומשתחוים לפני מי שהקוֹזאק שלו – – – והציונים – יודע אתה את טיבם של המפטפטים האלו, ורק בימי הבחירה באים הם לדבר על לב העם. ויהודינו אנו הטובים הם מיהודי גליציה? לא ולא! אין לנו יהודים כלל ודומים אנו המועטים למי שמתו מוטל לפניו – והמת זה עמנו. היחיה הנרקב והנבאש הזה? לא, אין לו שום תקנה ותרופה. הוא מאבד את עצמו לדעת, פורק הוא מעליו כל עול מוסרי ולאומי, עוקר מלבו את אלהיו ואת כל קדושותיו וישליך אותם לכלבים. בכל מקום שאתה פונה אין אתה רואה אלא חורבן והריסות, הריסות של כל היסודות במתכוון“. ובאותו המכתב הוא פונה אלי בבקשתו: “אולי תמצא בקרקוי “ערוך” לש”ס. צורך גדול יש לי בו. הלא ידעת כי לומד אני על מנת ללמד את בני משנה ומדרש, ובלי ערוך הרי אני חשוב כמת”.

ו

ממילא מובן, שרצונו של אחד־העם, שיכתוב בן־עמי דבר ספרותי בעברית לא נתקיים. ולא מחוסר רצון מצד אותו הסופר, הכותב כל דבריו הספרותיים רוסית, אלא משום שלא הספיקה לו היכולת לכך, שהרי אינה דומה כתיבת מכתבים לזו של ספורים וכדומה. אולם משאת־נפשו של הסופר לזכות ולראות בעיניו כמה מיצירותיו מתורגמות עברית התגשמה בעוד איזה זמן.

הוצאת “מוריה” באודיסה, שעמדו אז בראשה ח“נ ביאליק וכותב הטורים האלה, לקחה על עצמה את העבודה להוציא את מבחר ספוריו של ב”ע בתרגום עברי, ובשנת תרע“ד יצא בעברית הכרך הראשון של “כתבי בן־עמי”, שהכיל עשרה ספורים. עבודת התרגום של כמה מהם (“ליל ראשון של חנוכה”, “הדלקת הנרות” ועוד) נעשתה בחבה יתירה ביד מתרגם אמן כביאליק. גם על מעשה־ידיהם של מתרגמים אחרים, שלא הצליחו, עבר בקולמסו לשם תקון יסודי, והכרך כולו יצא מתוקן באופן מעולה, לשמחתו הרבה של המחבר, אשר ראה במעשה זה, שאליו היה נושא את נפשו שנים רבות, “תקון” גדול ו”עלִיה" רמה לנשמתו. והנהו כותב במכתבו מגיניבה (מיום י“ט אייר תרע”ט), שנשלח אל ביאליק ואלי, מיד לאחר קבלת הספר: “בערב ל”ג בעומר באה המתנה היקרה, שהיא גם מתנה יקרה לספרותנו העברית. כן, חביבי, מתנה יקרה זו לספרותנו. אומר אני בפה מלא ולא אבוש ואין אני מתירא שמא יאמרו, שמתגאה אני במה שאין בי. יחידים הם במינם הספורים האלה – – – וראה זה פלא: אין אני מרגיש, אני המחבר, שזה תרגום, ויפה עשיתם, כי לא כתבתם מפורש שזה תרגום מרוסית¹. לא! כולם כאילו נכתבו לכתחלה עברית. ולכולם סגנון אחד כאילו המתרגם הוא אחד ואין שני, והסגנון באמת גם הוא אחד ואין שני, כי סגנונו של ביאליק הוא אשר ידו בכל וכל הכרך מעשה ידיו הוא להתפאר. כן, אחי ורעי, דבר גדול וקדוש עשיתם – – – את מצות פדיון שבויים קיימתם ועמי עשיתם חסד והעליתם את עצמותי ממצרים ותחיינה העצמות האלה".

ובשמחתו זו של המחבר השתתפו גם אוהביו וידידיו הקרובים. וזה אשר כתב לו אחד־העם במכתבו מלונדון (מיום י' סיון, תרע"ד): “קבלתי היום את מנחתך היקרה “כתבי בן־עמי” בעברית. ודאי שמח אתה – ואני משתתף עמך בשמחה זו, שסו”ס לבשו כתביך את הצורה הנאותה להם, צורה עברית – – – קורא אתה ומתפלא: איך אפשר שספורים כאלו נכתבו בלשון אחרת? הלא רק בספרות העברית מקומם ורק בלשון עברית טועמים בהם טעם יהודי אמתי".

ז

עוד משאת־נפש נעלה היתה לו, לבן־עמי, רבה ועצומה מזו שיזכה לראות את פרי רוחו בעברית. והיא: לעלות לארץ־ישראל, לא בתור תייר, כדי לצרף לשעה קלה “מראה עינים” ל“הלך נפש”, אלא על־מנת להשתקע באותה הארץ, שעליה הרבה לחלום מיום עמדו על דעתו הלאומית־הציונית. אמנם ארץ חמדה זו אף היא בעיניו לא כולה יפה ומום אין בה. מרחוק התחקה ב“ע על שרשי הישוב החדש בא”י והרבה שמועות לא טובות ע“ד פגימות ולקויים, שיש בהם משום חלול הקודש, הגיעו לאזניו, וע”י כך הועם הזוהר של האידיאל והרבה טפות מרות התערבו אצלו בכוס של ברכה זו.

השמועות האלה הפיחו בקרבו לַבת־אש זעמו בקנאתו הגדולה לציון וציונות, ובמכתבו מגיניבה (מערב סכות, תרפ"ב) הוא כותב לי לא“י ברתחנות יתירה כדרכו: “תודה לאל, קמת לתחיה אתה וביאליק תפארתנו. וגם יש תקוה, כי עוד נזכה לשבת שבת אחים גם יחד בארצנו, הקדושה עד בואם של הציוניים ממין החדש – – – כן, יקירי, טמאו את ארצנו בכל הטומאות שבעולם. ב”ציון” זו געלה נפשי. נבוא כולנו איש במטאטאו, מטאטא השמד, ונטאטא את כל הישוב החדש של “הציוניזם” ואת כל הזוהמא אשר הביאו עמהם מן הגימ' עד ה“סינימה” והבַּלֶט – – – אם לא נעשה זאת אבדה לנו כל תקוה".

על מכתב פרטי זה עבר “מקרה לא טהור”: אחד הכתבנים “ראה את המציאה ונפל עליה” ובאיזה אופן שהוא העתיק לעצמו, כמובן בלי רשותי, את עיקרי הדברים החריפים שבמכתב ושלחם לעתון הירושלמי הלהוט לכל מיני סינסציות ושם נדפסו במלואם. בעושי מעשה מכוער זה גערתי בנזיפה במכתב אל המערכת, שנדפס באותו עתון, בהוסיפי נמרצות, שאמנם בין יתר הדברים יש צורך גמור “לטאטא במטאטא השמד” גם מנהג יפה כגון זה להשתמש במכתב פרטי ולעשותו לקנין הרבים.

ולאחר שהדבר נודע לבעל המכתב מהר להרגיע את רוחי (במכתבו מיום י"ז שבט): “הנני יודע עתה את הנבלה אשר עשה – – – ואולם אל יחר לך ואל תפול רוחך בך. אין בכך כלום ואינני מתרעם חלילה עליך. קראת את דברי לידידים והיטבת עשות. בודאי לא נעים לך ביותר לנפול בבצה זו אשר מטנפת את אדמת ישראל. אבל מה נעשה, רבים הם המטנפים ולכן דברתי על מטאטא השמד”

ועוד כמה שבועות לפני זה הוא כותב לי תמרורים. לאחר שמודיעני על מחלת עיניו הקשה: “הרופא אמר לי שתמשך עוד כמה חדשים; צריך שאבוא לעורון ממש שלא אראה מאומה, ואז יסירו את המסוה, זה הקטרקט, מעל עיני”, הוא מוסיף: “מדבר אתה, יקירי, בהתפעלות על יפיה של ארצנו. ידעתי גם ידעתי, כי טובה ויפה היא ארצנו ושאין כמוה. אפס כי עז פנים העם היושב בה וגם עמלק יושב בה” וגו', ומסיים קשות: “אוי לדורנו שהם קברניטיו – – – מכף רגל ועד ראש אין בנו מתום”.

וכך בכמה וכמה מכתבים. הוא אינו פוסק מלהתאונן על מחללי הקודש ומטמאי הארץ. ואחד המכתבים הוא גומר בקריאה מרה היוצאת מלב עברי שבור: “באו גוים בנחלתנו – מה להם להגויים האלה ולארצנו?!”. ובמכתבו אלי לאחר שנרפאו עיניו הוא כותב: “ובכן בעזרת ה' אגש עוד הפעם לעבודתי. המלאכה מרובה והיום קצר. עוד יש לי ויש לכתוב עשרת פעמים ממה שכתבתי עד הנה. אבל היאריך ה' את ימי ואני זקנתי, זקנתי בשנים ואולם לא בלבי ונשמתי, עדיין לא נס לחי, אש אהבה לעמי ולכל קדשיו עוד בוערים בי כבימי קדם. לבי עודנו כהר גועש מלא עברה וזעם לכל מחללי קדשינו, לכל הבועטים ברגליהם רגלי חזיר את העבר שלנו שרק ממנו יצא העתיד”.

ולב עברי זה של ב"ע כאב במאד מאד בזכרו, כי גם שם, בארץ תקותנו האחרונה, לא יחסרו “מחללי קדשינו”. ובחשבו על ארץ־חמדה זו, שאליה הוא מתכונן לעלות, היו רגשי שמחה ועוצב מתרגשים בנפשו בערבוביה, והשמועות, שהגיעו לאזניו מרחוק, לא נתנו לו מנוח כל הימים.

ח

בקיץ, שנת תרפ"ד, התגשמה משאת־נפשו של בן־עמי מאז ובא להשתקע בארץ אבותינו. ומהיום הראשון לבואו היתה הרגשתו העצמית בבחינת “ויחד”: רגשי חדוה ונחת מלאו את נפשו הפיוטית, הנוחה להתפעל כל הימים למראות הטבע היפים, בראותו בעיניו את כל קסמי החן של ארץ החמודות, המלאה זיו ומפיקה נוגה מיוחד; ומהצד השני “נעשה בשרו חידודים חידודים” למראה “המציאות”, שאינה דומה כלל לאותה הצורה המזהירה של משאת־הנפש.

– לא זה הדרך! לא אל הנער הזה התפללתי! – היה לבו מקונן בקרבו בראותו בעיניו “מעשים בכל יום” ההולכים ונעשים לעין השמש שלא כרוחו, ולפעמים קרובות היה נאנח ומתאונן בקול רם ומשמיע את מרי שיחו באזני ידידיו ומכריו. דומה לו, כי בארץ העבר שלנו נקרע החוט המאחד את ההוה עם העבר לקראת העתיד, וביחוד במחנה הדור הצעיר כאילו אין קשר של קימא עם מסורת האבות. רואה הוא סימני² תחית הגוף ולא של תחית הרוח, שבלעדי זו אין ערך לכל התרועות הגדולות על “תחית ישראל בארץ אבותיו”; שומע הוא קולי־קולות של צער ומרירות על כל מיני משבר חומרי ואין איש שם על לב את פגעי המשבר הרוחני. ירושלים של מטה אפשר שהולכת היא ונבנית, אבל “ירושלים של מעלה” היכן היא ואיה מקום כבודה?

והנה מה שהוא כותב לי בשברון־רוח באותו הקיץ מירושלים (מיום י"ח אב): “חַיי חיי צער וסובל אני כל יסורי גיהנם ואין לי אפילו רגע של נחת־רוח כל־שהיא. ומאין יבוא? האויר מחניק, הסביבה מחנקת – – – הכותב אני? אפילו מלה אחת לא כתבתי. ואיך אכתוב בסביבה כזו? נסתלקה השכינה מעיר קדשנו ואין פה אפילו ניצוץ של קדושה. כבר יצאה מציון תורה ודבר ה' מירושלים, במקום קדושה טומאה טומאה – – – נושאי דגל הקדושה היו לתגרנים, מכל הקדוש עשו ועושים מסחר – – – ו”התחיה" שלנו כביכול – – – נעלי טניס וכדור הרגל, מלחמות אגרוף, נשף של רקודים" וכו' וכו'. ובמכתבו מראשית הקיץ בשנה הבאה הוא כותב לי מחיפה: “הנני תועה פה ממש במדבר. אין איש אתי. זר אני פה וכל הסביבה זרה לי. הבונים מקטנים ועד גדולים מהרסים הם. בונים בתים ומחריבים את כל העבר, את נשמתנו – – – אוי לנו ואוי לעמנו ולעתידנו אם “התחיה” תמשיך באופן כזה. ובעלי השפעה המעטים – השוחד (הכבוד) עִור את עיניהם והם היו למחותנים על כל החתונות ומרקדים לפני כל הכלות. ואיה בעל “האמת מא”י”, האם שבע הוא רצון מכל?". “הכל נעשה לפי רוחו, הכל מודים לשיטתו – אומר הוא באחד ממכתביו – האם באמת היה לתם כזה ושמח הוא על מוסדי הרוח כמו – – – ניצוץ של רוח אין פה, חול וחול עד להחנק”.

ועל אותם הדברים המרים הוא חוזר בנוסחאות שונות בכמה וכמה מכתבים. בנין ארץ קודש־הקדשים על חולי־חולין – רעיון נורא זה לא חדל לנקר במוחו ולבו ולא נתן דמי לו כל הימים. קשה היה מצבו הגופני בא“י (“אלהי הרחמים – הוא כותב לי מחיפה בשנת תרפ”ו – עזב את כל העולם ועוסק רק עמי עבדך ובכל יום הוא שולח לי פגע אחר, מחלה הולכת ומחלה באה"), והרבה יותר קשה ויותר נורא היה מצבו הנפשי. בשום פנים אינו יכול ואינו רוצה להשלים עם “המציאות” העלובה בעיניו. ולא אחת חוזר הוא והביע לפני באגרותיו אלי את תמהונו ביחוד על אחד־העם”³ידיד נפשו היקר מכולם“, והוגה ברוחו הקשה: “מה היה לו, הוא הלוחם כל ימיו בעד האמת ובעד הצדק והיושר מַשלים עם כל הסביבה, שהיא לגועל נפש לכל אדם ישר””

ט

ולאחר שעבר בן־עמי (בשנת תרפ"ח) מחיפה לתל־אביב לא הונח לו מעצבו ומרגזו. אדרבה, בכמה וכמה פרטים נפשו הנוחה להתרגשות הזדעזעה ביותר והתרגזותו גברה ועצמה מאד. זו “העיר העברית הראשונה” היו לו אליה תביעות יתירות, וביתר עוז פגעו בעצביו הנרגזים מראות הצללים במקום אורות, הלקויים והפגימות הבולטים לעין רואה, שאינם מוסיפים כלל כבוד לעיר העברית – ורגז ושחק בהוּמור מבדח ועוקץ המיוחד לו, בשחוק מכאיב ומדאיב לב.

בתל־אביב מצא תלי־תלים של “הופעות” כלליות ופרטיות, שגרמו לו צער ויסורי הנפש, והיה זועם בכל יום ודן אותן ברותחים. קובל היה, לדוגמא, על קוראי השמות לרחובות העיר (“יש בה, בת”א, רחובות על שם גדולי ישראל מן ר' יהודה הלוי עד ביאליק, ובאותו הזמן נהגו זלזול לקרוא לרחובות גם בשם כל חילק ובילק"). בכלל היה קורא תמיד תגר על הרועים ועדריהם, על המנהיגים ומונהגיהם, וביחוד על המחנכים ומחונכיהם, הרודפים אחרי כל חדש ומנתקים כל מוסרות המסורה בחיי האומה, כאלו “נער ישראל” ואין לו שום קשר עם העבר ונחלת אבות. לבו דאב בקרבו בראותו ילדי בני ישראל מתמסרים בכל מאודם, ביחוד בימי שבתות ומועדים, לכל מיני ספורט, לשעשועי כדור הרגל וכיוצא באלה. הכל נעשה לשם הגוף המגושם, הוא המולך בכפה והנפש הרכה אינה מקבלת את צרכי מזונותיה כראוי לה והיא הולכת ומצטמצמת ומתמזמזת ואין שם על לב.

וגם בימי חולי ומדוה ויסורי הגוף, שעברו עליו בירחי חייו האחרונים, לבו היה ער בקרבו לכל דבר, שנפל בארץ ובתפוצות ישראל בגולה. כל פרט חשוב בנוגע לכלל ישראל הנתון בצרה היה פורט על המיתרים המתוחים של נפשו המתרגשת בלי הרף ומוציא קול שועת תמרורים על שבר בת עמו המדיני, החברתי והמוסרי. ויש שהיה מתחזק וחוגר שארית כחו לערוך מכתבים חריפים בתוכחת מוסר לראשים ומנהיגים בכל מקום שהם על מעוות וסרחון כלפי עם ישראל, העלוב מבית ומחוץ והזקוק לפעמים קרובות לרחמי שמים, שישמרהו אלהי הרוחות לא רק משונאיו אלא גם מאוהביו…

ככה היתה מתחבטת ומתלבטת כל הימים נפשו של בן־עמי, שלא ידעה מנוחה שלמה לא בארצות הגולה ולא בארץ־ישראל, ארץ סגולה זו הנושאת מיטב חלומותיו וחזיונותיו.

לאחר שנפטר אחד־העם ידיד נפשו כתב לי ב"ע במכתבו מחיפה (מיום כ“ב שבט, תרפ”ז): “כשעמדתי על קברו הפתוח של אחד־העם אמרתי בלבי: מי יתן והייתי אני תחתיך, אחי. ולא היה בזה שום קרבן מצדי. אדרבה, זו יציאה משעבוד החיים הקשים והמרים שאין להם סוף, גאולה ממש”.

חמש שנים לאחר כתיבת הדברים הנוראים האלה (ביום ב' אדר א', תרצ"ב) יצאה הנפש המעונה משעבוד החיים הקשים והמרים. הלב העברי של הבן הנאמן לעמו חדל לדפוק ובן־עמי הלך לעולמו שבע ימים ושבע רוגז וזעם, רוגז מתוך רחמים רבים לעם סגולתו וזעם מתוך חבה יתירה לכל היקר והקדוש לישראל.

ול“גאולה ממש” מחכים עוד כמה מ“כתבי בן־עמי”, ממיטב יצירותיו, שערכם חי וקיים ועדיין הם נמצאים בשביה של ספרות הזרה לרוחם וראויים הם, כלשונו של אחד־העם, “שסו”ס ילבשו את הצורה הנאותה להם, צורה עברית". 

־ ־ ־ ־ ־

“יובל נשכח” – בשם זה קרא הסופר ז. אפשטין את אחד מאמריו (ב“הצפירה” תרס"ג) על דבר יובל המאה מיום שנוסדה ישיבת וולוזין, ובאותו השם אפשר לקרוא עכשו גם את יובל־המשנה – שבעים שנה לחייו וחמשים שנה לעבודתו הספרותית של הסופר, התופס לכל הדעות מקום חשוב בספרותנו העברית, זלמן אפשטיין, הנודע בכנויו הספרותי “שלמה האלקושי” – והעתונות שלנו, הרגילה להיות ערה לכל מיני חגיגות של יובל, עברה על חג כפול זה בשתיקה גמורה.

בשכחה זו, אפשר לומר, אשמה ביחוד צניעותו היתרה של בעל היובל עצמו, אולם חושבני, שלא יתרעם עלי ידידי וחברי הנכבד, המתרחק מן הפרסום, אם אבוא בזה להזכיר ולהציב ציון ל“יובל נשכח” זה.

לפני יותר מחמישים שנה בא מאחת העיירות הקטנות אשר בליטא (לובאן, פלך מינסק) לבירת הדרום הרוסי, אודיסה, עלם בעל כשרונות, זלמן, הוא עם יתר בני המשפחה (ביניהם אחיו הצעיר ממנו יצחק, הנודע בארצנו בתור מומחה בפדגוגיה וחקרי בלשונות), אל אבי המשפחה נחום ז"ל, אחד הלמדנים הליטאים, שהתישב קודם לכן בעיר זו ומצא בה את מקור פרנסתו במלמדות. בבואו לאודיסה כבר היה הנער, תלמיד ישיבת וולוזין, מלא וגדוש בתורה, וכאן הקדיש מיטב זמנו לקנות השתלמות רוחנית ולמלא חסרונו בעמל עצמו, בלי עזרת מורים, בידיעות ההשכלה הכללית, גם התמיד בקריאה עיונית בספרי המופת הרוסים, בספרות היפה ובבקורת.

לאחר איזה זמן התחיל בהצלחה לנסות את כחו בעט סופרים, ב“המליץ” שנת תרמ“א נדפסו מאמריו הראשונים, שמשכו עליהם את עיני הקוראים, ומאז היה לאחד הסופרים המובהקים ב”המליץ" ושמו של הסופר הצעיר נודע בעולמנו ונתפרסם לתהלה.

כדאי לציין בזה, שגם המבקר הקשה דוד פרישמן, שפרסם בשנת תרמ“ג מחברת בשם “תהו ובהו” לעורר שבט אפו על “דרכי המליץ ודרכי סופריו ופטפוטיהם” והציג לראוה את בעלי הלשון “אשר גם ניבם נבזה ודבר שפתיהם למחסור”, – אף הוא, בהוציאו בלי רחמים משפט כליה על הסופרים, עמודי התוך של “המליץ” ובהחליטו כי “על כל דבר ודבר ועל כל קוץ וקוץ ראינו דרשות ב”המליץ”, אשר ריח בית המדרש עולה ויוצא מהם ואשר כמעט כולם ישא רוח", הוא מוסיף מיד: “ראה אנכי אומר “כמעט”, משום דברים טובים ומדוברים בטוב טעם אשר שמענו לפעמים מפי ה' ז. אפשטיין”. מתוך כמה סופרים זקנים ומפורסמים מצא המבקר הזועם לציין לטוב את הסופר הצעיר הזה בראשית דרכו הספרותית.

השנים ההן היו ימי “חבת ציון” בתקופתה הראשונה, רוב הסופרים מליצי “המליץ” יצאו על הבמה בימים ההם מזוינים במליצות הנביאים והחוזים. “למען ציון לא חשו ולמען ירושלים לא שקטו”, וכמעט כולם חזרו במלים שונות על אותם הניבים “הנעלים והנשגבים”. ובתוך מקהלה זו נשמע קול סופר המדבר “בלשון בני אדם”; לא המדרש של כתובים ושברי פסוקים הוא העיקר בעיניו, אלא עצם הענין שעליו הוא בא לדון בדברים של טעם. ומלבד ענין זה של חבת ציון וישוב א"י, שנעשה מדרס לסופרי ישראל בימים ההם ורבים דשו בו והיו מרבים לספר בשבחו בהכפלת דברים מבלי לחדש כלום, היה הסופר הצעיר הזה בוחר לנושאי מאמריו ענינים מחוץ להעגול הצר והמוגבל, כמו שאפשר לשפוט על פי שמותם של אותם המאמרים: “רוח הלאום ותוצאותיו בהעת החדשה”, “הרכוש והעבודה” “האם נחוצים לנו באמת תקונים בדת?”, “הקוסמופוליטיזם במובנו האמתי”, “לפלגות משכילינו”, “התורה והחיים”, “הפאעזיה ביחוסה להמציאות”, “בין ישראל לעמים” והרבה כיוצא באלה.

בצעדים בטוחים ונאמנים צעד ז. אפשטין ובהמשך הזמן תפס מקום מכובד בין טובי סופרינו. הוא הצטיין כפובליציסט בעל כשרונות, שיש לו תמיד מה להגיד ויודע איך להגיד כדי לעשות את הרושם הדרוש. וביחוד היה תופש את הקוראים בלבם בנעימה הלירית, שנשמעה מתוך רוב מאמריו הפובליציסטיים. דבריו היוצאים מן הלב העברי, הנאמן והמסור למסורות ישראל, היו נכנסים לתוך לבות הקוראים ומעוררים בקרבם רגשי חבה יתרה למורשת אבות. בדברו על “הגאון מווילנא” הוא מתלהב בדברי הערצה ביחס אל “התורה הקדושה, נשמת האומה, נשמת עם אלהי אברהם, אשר בה יחיה ובה ימות בתוך משברי ימים זועפים זה אלפי שנה”; ובדברו על “ישיבת וולוזין” הוא מרים על נס את מעלות “הספר”, שהוא “ביחוד נשאר לנו בני ישראל לפליטה גדולה מכל מחמדינו בימי קדם, ובו ובזכותו אנו חיים וקיימים כהיום הזה”, והוא חוזר ושואל אותה השאלה שהעמיד לא אחת: “היודעים אנו להוקיר אותו סם חיינו, כאשר לו יאתה”, ובכל תוקף הוא דורש השתדלות יתרה לשם “התמזגות העבר עם העתיד בחיי האומה”.

ובאותו הזמן שהסופר מרבה לספר בלשון נלבבת ומלהיבה בשבח “טל אורות של היהדות העתיקה”, הוא אינו מסיח את דעתו גם מ“האנושיות”, מנחיצות “השכלה כללית”. “התפתחות כוללת ומקפת כל כחות האדם, התרחבות והשתלמות בכל פנות חיי הרוח”; ואותו הפה, הגומר את ההלל על “הספר” העברי, הוא המדבר בחריפות יתרה (במאמרו “הספר והחיים”, שנדפס ב“לוח אחיאסף” תרנ"ד) נגד שלטון בלי מצרים של הספר בחיי עמנו. “עם הספר – הוא אומר – היינו מאז מעולם, והדבר הזה היה לנו לסם חיים ולסם מות כאחד… עקמומית השכל, שכבד למצוא דוגמתה בכל העמים בעלי תרבות, מבטים משונים על התבל ומלואה המבהילים בזרותם ופראותם, יחס אוילי וסר טעם לכל חיי האדם, נועמם ויפיָם, עקשנות מאובנת העוצמת את העינים בחזקת היד לבלתי ראות נכוחה, – אלה היו תולדות הספר המפשט, אשר בנה לו במה לעצמו, הרחק מכל החיים והמונם ושאונם, ויכבוש לו כליל את בחירי כחות העם”, והוא מוסיף בהתמרמרות חריפה: “בו (בספר) נחנט ישראל וישכב למעצבה קבור בערמות חול, אשר שמו מחנק לרוחו ולנפשו”.

* *

הנה כן עומד הסופר החשוב יותר מיובל שנים, הכן על משמרתו, משמרת הקודש, מורה טוב טעם ודעת לבני עמו מעל במת הסופרים, מדבר בשבח האמונה הצרופה וההשכלה יחד, אבל לא השכלה “ברלינית” הנועזה לעקור עיקרים רבים, אלא “ירושלמית” (לפי בטויו באחד מאמריו) אשר “תבנה ותכונן על אשיות ספרי הקדש”.

“היהדות והאנושית” – בשני עמודי־התוך האלה אוחז הסופר בשתי ידיו בכל שנות עבודתו הספרותית, מבלי להרים זאת על נס בתור סמל מיוחד ומבלי להכריז על כך בהכרזות מיוחדות.

וגם במאמרי הבקורת שלו, שכתב אמנם לא הרבה, הוא משתדל לתאר בדברי הערכה נאמנה לא רק את “רחוב היהודים וסופרו” (מנדלי מו"ס), אלא אף את ה“גראף ליעוו טאלסטאי”, ואת “איוואן סירגיוביטש טורגניוב”, שני היוצרים הגדולים שדה הספרות היפה הרוסית, אחד סופר גאוני והשני בעל כשרון ספורי מן המצוינים, שהשפיעו הרבה על נפשו הפיוטית בצעירותו. מלבד מאמרים בפובליציסטיקה ובקורת נסה אפשטין את כחו הרענן בהצלחה מרובה גם בציורים, וכמה נובילות נאות יצאו מתחת עטו, שמשכו את לב קוראים בעלי טעם ספרותי, וביחוד הצטיין בקטעיו “מספר הזכרונות לשלמה האלקושי”. נעימה מיוחדת, רכה ונאה, נשמעת מתוך זכרונות ילדותו, בהיותו נער קטן באביב ימי חייו ו“נר אלהים טרם יכבה מעל ראשו”. לפני הקורא השתפכות נפש לירית בעלת געגועים עזים לימי חמדת העלומים, לזיו השכינה של שבת מלכתא, “המפליאה לעשות בקסמים אשר בידיה”, ולאורות הפלאים של מועדי בני ישראל. גם על עיירתו הקטנה הוא שופך זוהר רומנטי וחן המקום על ציירה. ותמונת החדר והמלמד אומרת אף היא: “שחורה אני ונאוה”!…

־ ־ ־ ־ ־

“מי יודע איך יצלצל עתה קולי בתוך מקהלת הקולות הצעירים” – כה דברי הסופר בהקדמה לספר “כתבי זלמן אפשטין”, כרך ראשון, שיצא בהוצאת המחבר בפטרבורג בשנת תרס"ה – “אמנם בשכבר הימים, בעתו, אולי לא עבר קולי ההוא מבלי השאיר אחריו רשמים ידועים, ויש אשר, כמדומה לי, גם הקשיבו לו וימצאו בו כפעם בפעם גם מלות חדשות היוצאות מן הלב ונאמרות בכונה רצויה להשכיל להיטיב”. הסופר הנכבד בענוותו אומר בלשון “אולי”, אבל אלה מבני דורו, שהיו עמו יחד והקשיבו לקול דבריו בשעתם, יכולים להעיד על הרשמים העזים, שהשאירו הדברים אחריהם, בוודאות גמורה. ויש לו, לסופר, הזכות המלאה להאמין – כפי שהוא אומר בסופה של אותה ההקדמה – כי גם “הקורא מדור יבוא בכל אופן ימצא בכתבי, במאמרי בכלל ובפיוטי בפרט, הד רוחני מפנות ידועות מאותו העולם הנאצל, המסורי והרוחני, בו התקימה היהדות העתיקה בגלותה, גם ילמד מהם לדעת את המצב הנפשי של האדם העברי מאותו דור־הבינים, אשר רגלו האחת עמדה כולה בתוך “התחום” ורגלו השניה כבר צעדה על ארץ רבה”.

וזה כחו לאלהיו לא סר מהסופר זלמן אפשטין ולא נס ליחו בעולם ההגיון והפיוט גם לעת זקנה. ועד היום לא יחדל מתת פרי תנובתו. בכח עלומים הוא נצב על המשמר ומשתתף בכשרון רב בפתרון השאלות החשובות העומדות על הפרק. וביחוד הוא מתעורר בכל חום לבו העברי, המסור לעמו ונאמן למסורות אבות, בשעה שעיניו רואות פגיעה קשה ביסודות היהדות. הנה זה יצאה בזמן האחרון משוררת אחת ופרסמה (במוסף של העתון “דבר”) “מזמור שיר למנצח לעשתורת” – ו“שלמה האלקושי” אינו יכול לעצור ברוחו ולעבור בשתיקה על חזיון זר ומשונה, כי “אחת מבנות ציון מתוך עולי הגולה ובפני כל הקהל כורעת ומשתחוה לעשתורת, הוא האליל אשר כתבי הקודש יקראוהו בשם שׁקוץ הצדונים ושמים אותו לחרם ולזועה”; וכשהוא בא להעיד על עצמו: “הרגשתי (בשעת הקריאה) כאלו שפכו קיתון של רותחין על הכרתי הגזעית־הישראלית, נפשי בקרבי הזדעזעה ותתפלץ עד היסוד בה” – מרגיש הקורא, שהדברים לא נאמרו “לתפארת המליצה”, אלא יצאו מעומק לב כואב.  

ושוב מעשה בסופר אחד מן השואפים “להפתיע את הקהל”, שיצא בימים האחרונים בשבועון “הפועל הצעיר” בלשון מסולסלת ובמליצות נפוחות מודרניות לבטא במאמרו “מורשת הגלות” דברי חרפות וגדופים כלפי התורה שבע"פ של עם ישראל, הוא התלמוד – ושלמה האלקושי הזדעזע והתפלץ למקרא דברי נאצה וגסות כגון אלה והתעורר “להוקיע לעין השמש את כל הכיעור שבמעשה זה” ולתת “לקח לרוגן”, אשר “בלי חשוב הרבה הוא יורק מלוא פיו בפני האומה, ברמסו ברגל גאוה את אחד מצורי מעוזיה הרוחניים, את אחד העמודים התיכונים של היהדות ההיסטורית, את התלמוד”.

אשׁרי זקנותו של זלמן אפשׁטיין שׁלא ביישׁה את ילדותו! ואם הסופרים והעתונאים שׁלנו עברו בשׁתיקה על יובל־משׁנה של הסופר הנכבד, לבו יוכל להיות בטוח שׁהקוראים הותיקים לא פסקו מלהוקירו על פי פעלו המצוין בספרותנו, ומקומו יכירנו בה לאורך ימים.

תרצ"ב

א

לאחר גלגולים רבים ושונים, שעברו על שמחה בן־ציון אלטר גוטמן, הנודע בכנויו הספרותי “ש. בן־ציון”, בפרק שנות נעוריו וצעירותו, בתור לומד תורה הרבה, שואף השכלה במסתרים מיום היותו ל“בר־מצוה”, עוסק במסחר ומרביץ תורה לילדי ישראל, – בא המשכיל והסופר הצעיר, שלא מלאו לו עדיין שלשים שנה, באביב שנת תרנ"ט, להשתקע באודיסה “בירת הדרום”.

“כלילת יופי” זו היתה – כעדותו על עצמו ברשימתו הקצרה על תולדות ימי חייו, שנתפרסמה לאחר פטירתו – “מיטב חלומותיו” עוד מימי ילדותו, מיום שהביאה אמו את הבן היחיד והחביב שלה “אַלטריל”, בהיותו כבן ארבע, מעיר מולדתו הקטנה טֶלֶנֶשטי אשר בביסרביה לעיר הגדולה השוכנת לחוף הים ושם שהה שבועות מספר לשם רחיצה בים. וביותר התחיל מתגעגע על אודיסה, זו “העיר המלאה חכמים וסופרים”, לאחר שהגיע בהתפתחותו למדרגת קורא ותיק בעתונים ובספרי השכלה וגם בעצמו נכנס לפרדס הספרות ונעשה לסופר בישראל.

צעדיו הראשונים של הסופר החדש היו, כנהוג אז על־פי רב, בשדה השירה, ודוקא בלשון המדוברת. את שיריו “הז’רגוניים” האלה עלתה בידו להראות בכ“י לסופר מפורסם אחד (מ. ספקטור), שנתגלגל ובא לעיר מושבו טֶלֶנֶשטי, והלז גמר עליו את ההלל והעיד על מחברם שעתיד הוא להיות ניקרסוב יהודי, ומאז התחזקה אמונתו בעצמו ובכשרונו הספרותי. והדבר הראשון שפרסם בדפוס אף הוא היה בלשון המדוברת, ספור מחיי ההוה בשם “חברי”, שנדפס (בחתימת “ש. ציונזאן”) בקובץ הספרותי “יודישע ביבליאטעק” של י”ל פרץ, והעורך בעל השם הגדול הואיל לכבד את הסופר המתחיל במכתב והעיד בו על ספורו שעם כל מגרעותיו הוא מעשה ידי אמן. אח“כ נסה את כחו גם בעברית וב”הצפירה" נדפס ציור והעברי הראשון בשם “צללים עוברים”, בחתימת ש. בן־ציון, זה השם הספרותי הקבוע שלו מאז. אחר זה פרסם “עוקצים ופרי מחשבות” (ב“לוח אחיאסף”) ועוד, עד שזכה להשתתף בפרי עטו (“החוש הששי” ו“על קצה גבול הילדות”) ב“השלח” של “אחד העם”, זה הסופר הנעלה שהוא היה שותה בצמא את דבריו מיום שנתפרסם מאמרו הראשון “לא זה הדרך”, והוא מיום עמדו על דעתו בעניני ספרות מעריץ אותו ונחשב בעיניו לסמל ומופת גם בעצם התוכן של מאמריו המצוינים וגם בלשונם וסגנונם המזהיר¹ ".

ומה גדלה שמחת לבו של הסופר והמורה הצעיר לאחר שנתמלאה תשוקתו הגדולה והשעה שחקה לו להתישב בעיר חמדתו, להמצא במחיצתם של “חכמי אודיסה”, שערכם חשוב בעיניו כל־כך, ובראשם שני “אריות שבחבורה” מנדלי מו"ס ואחד־העם, שאליו ביחוד הוא נושא את נפשו כל הימים, ולעבוד עבודת הקדש במוסד קרוב ללבו, שעומדים בראשו כמה מטובי העסקנים והסופרים, וביניהם אחד־העם הנערץ.

ב

מוסד חדש זה באודיסה, שנקרא אליו ש. בן־ציון לעבוד בו ולנהלו בכשרון ובאמונה – הוא “חדר מתוקן”, שהקימה אותו בשנת תרנ"ט חברת “החנוך”.

בעיר אודיסה, שההפקרות היתה הולכת בה בקומה זקופה ודוחקת בחוצפה יתרה את השכינה הלאומית והיצר־הרע של טמיעה גסה ופרועה היה שולט בקרבה בלי מצרים, נתיסדה חבורה של “חובבי ציון” ביחד עם “לאומיים” גמורים לשם “הלאמת” הקהילה היהודית ומוסדותיה והתאמצה לשקוד על תקנת תינוקות של בית רבן ולתקן את פגימות החנוך, שהיה לקוי מאד בבתי־הספר ליהודים: מצד אחד “חדרים” מהמין הגרוע ביותר עם מלמדים בורים, מחוסרי תורה ודרך־ארץ כאחד, ומהצד השני בתי־ספר מיסודה של חברת “מרבי השכלה בישראל”, השואפת להקנות לילדי העברים רק את הלשון הרוסית וראשי פרקים בידיעות כלליות, מבלי תשומת לב כל עיקר ללשון העברית ולתורת ישראל. והנה התעוררה חברת “החנוך” לעמוד בפרץ ולהקים “חדר מתוקן” לדוגמה ולמופת, ולמנהל אותו החדר בחרה בסופר־המורה, שכבר התמחה במקצוע זה, בתחלה בקַלַרַש הסמוכה לעיר מולדתו, ב“חדר המתוקן” של הד“ר מיטמן־כהן, מי שעתיד ליסד את הגמנסיה העברית ביפו אשר בא”י, ואח"כ זמן מועט גם בניקולייב הקרובה לאודיסה.

בחדר המתוקן החדש, שנוסד באודיסה, התמסר ש. בן־ציון לעבודתו בהתלהבות נעורים ובכל כחות נפשו העשירה, השואפת לתקון החנוך. את פגימות “החדר” העצומות חזה מבשָרו עוד מימי ילדותו והוא שנא אותו, את החדר הישן, תכלית שנאה. בגורלו עלה לקבל את חנוכו בחדר אימה וזועה מן הגרועים ביותר, ואת “המפלצת” הזאת בכל מוראיה ופגעיה הפליא לתאר ב“ציורים מימות החדר” בשם “נפש רצוצה”, שנדפסו בשנת תרס“ב בחוברות “השלח” ועשו רושם כביר על הקוראים. הרבי האכזר, “חוימילי גרגרת” האדמוני, זועם כל היום ואין נסתר מחמתו שהוא שופך בשפע רב על “האנוסים הקטנים” המשועבדים לו; “על כל שמועה שהוא שומע ועל מה שאינו שומע הריהו מתרעם וכועס, מכה בראשינו, סוטר על לחיינו, מכה באגרוף על כתפינו ובפרקי אצבעותיה של כף ימינו, שנקטעה אגודלו, הריהו דופק על לוח לבנו, לנטוע בו את הדברים כמסמרים” וכו' וכו'. והנה מי שהיה אחד “האנוסים הקטנים”, שסבל הרבה מתגרת ידו הקשה של החדר הישן, קבל על עצמו להפוך את הקללה לברכה, את “החדר” המקולקל ל”מתוקן“, המחנך והמגַדל לא “נפשות רצוצות” אלא בעלי נפש בריאה ושלמה. ועבודתו ב”חדרו" לא היתה עבודה סתם, לא יגיעת בשר ורוח בלבד, המיַגעת את נותן התורה ומקבליה כאחד, אלא עבודת הקדש שיש בה יצירה, הגורמת קורת רוח ונחת הנפש והמנעימה את קשי העבודה.

כי אמנם עבודה קשה היתה לפניו מתוך העדר ספרי למוד ללשון העברית, והוא התעורר למלאות את החסרון הגדול. באותם ספרי הלמוד המועטים (שנים או שלשה) שהיו לפניו לא יכול למצוא ספוק בשום פנים, כי לא נמצאו בהם אלא דברי חקוי ותרגומים מלועזית ונפשו המקורית בקשה אחרת, ולפיכך הטיל על עצמו לספק את צרכי תלמידיו בערכו בשבילם מדי פעם בפעם מיני מזונות חדשים, שירים וספורים קטנים וקלים, שהשתקפו בהם חיי הילדים העברים. וש. בן־ציון נתן את דעתו לא רק למשוך את לבם של הקטנים בדברי שעשועים בלבד, אלא השתדל גם להיות מורה להועיל, להשפיע על תלמידיו בדרך קלה ונוחה השפעה חנוכית ולסייע להתפתחותם הנכונה בתור בני אדם ויהודים.

ועמל המורה הצעיר, בשקדו על תקנת בן יקיר לו, זה “חדר”־שעשׁועיו, לא היה לריק. הוא זכה לראות ברכה רוחנית בחדרו, אשר קנה לו שם טוב בחוגי הציוניים ו“הלאומיים” באודיסה, וכמעט בכל יום היו באים מבקרים שונים לראות בעיניהם את בית החנוך העברי, אשר פשט את צורתו הישנה המקולקלה. ולבש צורה חדשה “מתוקנת”.

ג

ערכו הרב של אותו “החדר המתוקן” עלה למדרגה יותר גבוהה לאחר שבא לאודיסה, על פי הזמנת הועד של חברת “החנוך”, עוד מורה שני – הוא ח. נ. ביאליק, שהיה במשך כמה שנים מורה מובהק בעיר סוסנוביצי בפולניה וגם קנה לו כבר שם טוב בעולם ספרותנו העברית כמשורר בעל כשרון נעלה. שני המורים־הסופרים הצעירים התמסרו כחברים יחד לעסוק בעבודת הקדש באמונה ובאמנות יתרה והיו שוקדים על תקנת בית־החנוך הנמצא תחת ידם להשרות בו ברכה מרובה, והדבר הצליח בידם באופן יפה ומזהיר ו“החדר” שלהם היה “מתוקן” לא רק על פי שמו בלבד אלא גם לפי מהותו וחשיבותו ויכול לשמש למופת לרבים. גם אותו ספר־הלמוד, שבהכנתו היה עסוק ש. בן־ציון כל הימים ההם, השביח לא מעט אחרי שהמורה החדש נתן אף הוא אליו את דעתו בעלת המשקל והואיל להעיר את הערותיו על כל פרק חדש שהמחבר הגיש לפניו לשם עיון וכמעט תמיד נשמע להערות חברו הטוב ברצון.

אולם לא ארכו שנות קיומו של החדר המתוקן, כי עם כל גודל איכותו של מצבו הרוחני בעיני מביני דבר השתנה לרע מצבו החמרי. בעיר כאודיסה לא רב היה מספר ההורים בעלי רצון ויכולת לשלוח את בניהם למוסד חנוכי כזה באופן שיוכל להתקיים כחי הנושא את עצמו בלי תמיכה מן החוץ, ואותה החברה התומכת בו נתדלדלה קופתה ורפו ידי הועד מלתמוך בבית חנוך זה כהוגן. זמן־מה התאמצו שני המורים להחזיק מעמד בכחות עצמם והסתפקו במועט שעלה בידם לקבל מידי הורי התלמידים העניים – וסוף־סוף הוכרחו שניהם לעזוב את המערכה – ו“החדר” נסגר.

וגם לאחר זה לא התרחקו שני הידידים הקרובים. כל אחד מהם היה עסוק כמה שעות ביום בהוראות לתלמידים בבית הוריהם ובקושי מצאו להם את מחית ביתם בצמצום, ובשעות־הפנאי היו נפגשים ומטיילים ארוכות וקצרות ומרבים לשוחח על היצירות הספרותיות הנרקמות בסתר חדרם וגם על הצורך והנחיצות ליסד הוצאת ספרים מיוחדת לשם הדפסת ספרי למוד ומכשירי חנוך מתוקנים כדי למלא עד כמה שאפשר את החסרון הגדול במקצוע זה אצלנו. ולמטרה אחרונה זו התחברו יחד עם כותב הטורים האלה, שהיה ג“כ עוסק בהוראה וחולם אף הוא על הוצאת דבר כזה מכלל מחשבה טובה לפעולה ממשית. וע”י שלשתנו נוסדה בשנת תרס“ג באודיסה הוצאת ספרים בשם “מוריה”, שהשתתפו בה בתחלתה סופרים ועסקנים ידועים, ואח”כ עברה² לרשותם של שלשת המיסדים הראשונים.

מיסדי “מוריה” קבעו לה בראשיתה, כאמור, תחומים מסוימים והציגו לעצמם לעיקר מטרתם לחדש את פני החנוך העברי הזקוק לתקונים ע"י ספרי למוד הערוכים מראש על פי שיטה יסודית בידי מומחים.

וש. בן־ציון המשיך בהתמדה יתרה את עבודתו בספר־הלמוד לאחר א"ב, שקרא לו בשם “בן עמי”, הנועד למקרא לתלמידים בבית הספר ובבית האב. את המוכן בידו הוא תקן וחזר ותקן, והשתדל להכניס לתוכו הרבה דברי שיר ופרוזה של אחרים מאלה שהם לא רק נוחים לקריאה אלא שיש להם גם ערך חנוכי, ועל פי רוב לא הביאם בצורתם המלאה אלא בשנויים הדרושים לחפצו, ולפיכך עליו היה להוסיף בתוכן הענינים לפני שמות המחברים את המלים “על פי”.

ובאותו הזמן היינו עסוקים שלשתנו יחד, כמעט בכל ערב עד שעה מאוחרת בלילה, בעריכת “ספורי המקרא” כפרוזדור לתלמידים לפני כניסתם לטרקלין המקרא. כל אחד מהמסדרים הכיר היטב את האחריות שבדבר וכל שנוי קל נעשה בכובד־ראש אחרי עיון רב, ויש שהשאלה אם יש צורך גמור באחת ההשמטות הקטנות עוררה וכוחים גדולים והצעת טענות ונמוקים עד שבאו המסדרים לכלל דעה אחת – בהתאם לעיקר הגדול שכל הנכנס לספוה"מ יכנס במלואו היותר אפשרי, כלשונו וצורתו של גוף המקור.

ד

אולם תקופה זו, שעסק בה ש. בן־ציון ב“מוריה” ובעבודה משותפת עם שני חבריו, אף היא לא ארכה. אחרי נדודיו המרובים ממקום למקום, אפשר היה לחשוב שזאת העיר אודיסה, שאליה נשא את נפשו מימי נעוריו, תהיה לו, אם לא התחנה האחרונה, לכה"פ מקום מנוחה לזמן ארוך; אבל הוא התעכב בה רק במשך זמן קצר של שנים אחדות ורוחו נשאתהו למרחוק. גם “מוריה”, שנגש ליצירתה בשאיפות כל כך גדולות ועצומות, וגם העבודה החביבה עליו ביצירת ספרי למוד מתוקנים יחד עם חבריו, שנמשך אליה בראשונה בכל נימי רוחו ולבבו, – לא עצרוהו והחליט לעזוב את עיר חמדתו ולעלות לארץ אבותינו משאת נפשו מאז.

בתחלה עלה לשם, בקבלו משרת מורה בבית־הספר לבנות ביפו מטעם ועד חו"צ האודיסאי, ולא המשרה כמקור מחיה בטוח לביתו משכה את לבו, אלא ביחוד חזה בצעדו החדש חזון יפה לעתיד. “חנוך מתוקן” – איפה יש למצוא כר נרחב לעבודה פוריה במקצוע זה בלי מפריעים ומכשולים אם לא שם בארץ תחיתנו? וחוץ לזה הרי יש שם מקום להתגדר בו ביצירת המרכז הרוחני לפי תורתו של המורה הגדול אחד־העם, וביחוד בהקמת במה יפה בשביל מרכז ספרותי.

אותו היום שישב בו ש. בן־ציון באניה מלא תקוות מזהירות על מנת לעזוב את ארץ מולדתו וללכת להשתקע בארץ אבותינו, היה יום חג גדול, זמן מתן הקונסטיטוציה הצארית ברוסיה. חשוב חשׁבו שיצאה שמש החירות להאיר לארץ ולדחים עליה, ובתוכם גם לבני ישראל יגיה אור חדש. אולם החג באותו יום נהפך לחגא. וכשחזרו מן חוף הים המלַוים את היוצא באניה כבר ניכרו בחוצות העיר אותות מבוכה רבה, ולמחרת היום התחוללו פרעות נוראות, שנמשכו שלשה ימים רצופים. השמועה הרעה הגיעה לאזני הנוסע עוד בהיותו בדרך, והיה בעיניו כמי שהשעה שחקה לו להמלט מן המפולת רגע אחד לפני בואה. בלבו הצטער על אלה שעזב לאנחות, והנה הוא הולך למנוחות, ארץ הדמים מאחריו – ולפניו ארץ התחיה והבנין, ונפשו מלאה תקוות מאירות ומזהירות לעבודת יצירה פוריה בשדה החנוך והספרות.

אולם לא ארכו הימים והמציאות באה וטפחה על פני דמיונו ביד אכזריה והרסה בלי חמלה כמה ממגדלי תקוותיו. אותו בית־הספר לבנות ביפו, שנכנס שמה לעבודה, לא מצא בו קורת רוח. עצותיו והצעותיו להשבחת דרכי הלמוד באופן יותר מתוקן לפי דעתו – לא נתקבלו על דעתם של המנהל וחבריו המורים, ימים רבים כבש את צערו בלבו ולא הודיע את ידידיו הקרובים באודיסה דבר וחצי דבר על הרשמים השליליים במקצוע זה שעבד בו, ורק לאחר כמה זמן קבלתי ממנו מכתב המכיל בתוך הדברים האחרים סך־הכל קצר ומצומצם, עגום ומעציב ביותר, על מהותו וטיבו של אותו בית־הספר הנמצא תחת חסותו של הועד האודיסאי: “בית־ספר שאין בו חשבון ולא סדר ולא דעת הענין”. “אחד־העם”, שהראיתי לו את מכתבו של ש. בן־ציון, מהר להגיב על כך וכתב לבעל המכתב: “באזני מצלצל הסך־הכל שלך”; ולאחר שקבל ממנו מכתב יותר מפורט על מצב הדברים בארץ העומדת להיות מרכז רוחני, השיבהו בדברים מרורים: “מרגיש אני צורך להאנח עמך יחד על הקללה הרובצת על כל מעשי התחיה בא”י – – – עומדים אנו על נקודה אחת זה עשרות שנים ושואבים מים בכברה. המים מוגרים ארצה, הכברה ריקה כשהיתה, ומסביב לנו טיט ורפש כשהיה"…

ה

לא עברו שנתים ושב“צ התפטר ויצא מבית־הספר שלא היה לפי רוחו. לאחר איזה זמן נכנס בתור מורה לביה”ס מטעם חברת “עזרה” וגם בעבודתו זו לא היה שבע רצון ולאחר שנה אחת עזב גם אותה – ובזה עבר ובטל מעולם הדמיון שלו אחד החלומות היפים שחלם, בצאתו מן הגולה לארץ התחיה, על עבודה מועילה ופוריה בחור מורה ומחנך בבתי הספר בא“י. אמנם מעבודת מחנך ע”י ספרי למוד לא פסקה ידו גם לאחר כך והמשיך לעבוד בהתמדה ובחבה יתרה והוסיף לספרו “בן עמי” חלקים חדשים, וגם חלקיו הראשונים הרבה לתקן כדרכו והכניס לתוכם שנוים מרובים, ביחוד לשם הגברת היסוד החנוכי, ולבסוף שנה גם את השם וקרא לו “בתוך עמי”.

גם חלומו השני, להקים במה ספרותית בעלת צורה וערך חשוב, אף הוא לא התקיים במציאות ככל רצונו הטוב ונסיונותיו במקצוע זה אף הם לא הצליחו באותה מדה שצייר לעצמו קודם למעשה, ובסוף הנחילוּהו מפח נפש וצער עמוק על תקוות נאות שקופחו ונהרסו.

תחלת מעשהו לתכלית יצירה חדשה של מרכז ספרותי בא“י היתה ליסד “קובץ ספרותי מדעי” בשם “העומר”, והספר הראשון נערך על ידו וע”י דוד ילין ויצא בשנת תרס“ז. “עכשו, אנו חושבים – אומרים העורכים ב”תכנית העומר” – הגיעה השעה להתחיל בנטיעת ספרותנו פה, בארץ מולדתה, במקום חיותה – פה במקום זה, ששפתה שפת הספר שבה להיות שפת הדבוּר, שפת הדור הצעיר והרענן ההולך לחיים: פה, בארץ זו שלבו של כל עברי יכול להיות פתוח כנגדה, לקבל הימנה השפעה רוחנית, צריכים אנו לנטוע נטיעה זו ולגדלה, שיהא נופה נוטה מאדמת ישראל לכל תפוצות ישראל“. “הגיעה השעה!” – קרא גם אחד־העם במכתבו לעורכי “העומר”, שנדפס בראש הכרך הראשון. הגיעה השעה להתחיל – אבל התחלה זו היתה קשה ביותר. “הוצאת העומר – התאונן שב’צ באזני ידידיו – קשה ממש כפיטורי בפי ושט”. השעה אמנם הגיעה לכל הדעות, אבל לא היתה משחקת כלל לנוטעי הנטע החדש והנסיון לא הצליח. כעבור שנתים אחרי הכרך הראשון של “העומר” יצא בשנת תרס”ט הכרך השני בקושי גדול בעריכת שב"צ לבדו – ובזה נסתלקה הבימה הספרותית, שעלה עליה בתקוות כל־כך גדולות.

עברו עוד שנתים ושב׳צ נקרא לעליה חדשה: לערוך את הירחון לבני הנעורים בשם “מולדת”, שהוצאה מטעם אגודת המורים בא“י, בהשתתפות “קהלת”. גם לשדה־עבודה זו נגש לעבוד כעוסק בעבודת הקודש ובכל נפשו התמסר “להתוות לדור המתחנך דרך אל האמתיות הנכחיות ואל השאיפות הרוממות שבעולם הנאור בכלל ובעולם היהדות בפרט, לחנך ולעודד את הכח הרוחני באדם הצעיר ההולך ומתקרב אל החיים, לעורר ולפתח את הרגשות הטובים שבלב, להשכיל ע”י המדע ולשפר את הטעם ע”י ספרות מובחרת" – ככתוב בפתיחת הירחון החדש.

אולם גם “נסיון” זה לא עלה בידו: רק הכרך הראשון של “מולדת” (שש חוברות, ניסן־אלול תרע"א) יצא בעריכתו, ואחר כך – מפני חלוּקי דעות וסכסוכים שונים – מוכרח היה להסתלק מירחון זה. “הוכרחתי – כתב לי בחורף תרע”ב – להתפטר מ“מולדת” או שפטרוני בכדי להחליפני בטובים ממני“. ומתוך המכתב ההוא, כמו מכמה מכתביו שנתקבלו ממנו מא”י, היה נודף במדה לא מעטה ריח של מרירות כלפי אנשי ריבו וגורלו בחיים.

ו

סבל חומר ורוח ומרירות נפש היתה בכלל מנת חלקו וגורלו של ש. בן־ציון ברוב ימי חייו הטרגיים בארץ המולדת. לא זה האיש שהכירו והוקירו כל כך חבריו הקרובים באודיסה. שם היה תלמיד מקשיב לרבותיו הגדולים ושותה בצמא את דבריהם, גם ידיד נפש היה, מסור ודבוק לחבריו החביבים עליו, וכאן אוירה של א"י כאילו נסך עליו רוח אחרת וכאילו נהפך לאחר. מורים לא מצא לפניו לקבל על עצמו את מרותם וסמכותם, והקשר אל חבריו החדשים בארץ אף הוא לא היה אמיץ ונוח היה להתרופף ולהנתק במהרה, וביחס לכמה מהם הוצברו בלבו במשך הימים חששות וחשדים, שלא תמיד היה להם יסוד ממשי, ולאחר איזה זמן היו לו בבחינת “קרובים שנתרחקו” והגבירו את מרירותו והתמרמרותו.

עד כמה שאפשר היה משתדל אמנם לכבוש את מרירותו במעמקי לבבו, אבל לא בכל עת הצליח הדבר בידו. וזכורני, כי בבואנו שנינו, ביאליק ואנכי בפעם הראשונה לא“י בתור תיירים, באביב שנת תרס”ט, כבר ניכרו בו סימנים מובהקים של אותה המרירות כלפי “מתנגדיו”.

ומתנגדים לא מועטים היו לו גם בחבורת המורים, שהקפידו על זה שהוא קפדן ביותר ואינו מודה בטיב דרכי הוראתם, וגם בקרב הסופרים, שחשבוהו למר נפש החרד לכבוד עצמו ומבטל אחרים בלבו. ויש מן הסופרים שלא יכלו לסלוח לו על היותו “עורך” בקפדנות יתרה והם סבלו לא מעט מ“תגרת ידו” בשעה שעברו דבריהם תחת יד עריכתו, שהרבה לשנותם, לתקנם ולשכללם לפי טעמו ורוחו, ויש שהוסיף גם כמה “נפכים” משלו לשם “שפּור”. והמתאוננים ההם לא ידעו כי גם דברי עצמו לא תמיד זכו בעיניו ומדי פעם בפעם היה מרבה להכניס תקונים ו“אמרי שפר” חדשים, ולא נתקררה דעתו עד שהיה מוסיף במהדורה חדשה כמה וכמה תיקוני “פגימות” בכל הגהה והגהה. כי כשם שהיה מקפיד בכל עת על הידור לבושו כך הקפיד הקפדה יתרה על טהרת לשונו וסלסול סגנונו לפי טעמו האחרון.

ולא זה בלבד אלא שנשתנה טעמו גם בנוגע לעצם דרכי יצירתו. והנה היוצר ש. בן־ציון, שהיה מצטיין בספּוריו וציוריו הקטנים עם הגדולים, הלקוחים מן החיים ומתוארים באמנות יתרה במכחול ריאליסטי, מסַפּר זה, שנחשב בצדק לאחד מבחירי הציירים מבית־מדרשו של הסבא ר' מנדלי מו“ס – היתה עליו רוח אחרת בא”י והתחיל לנסות את כחו גם בשירים, מקוריים ומתורגמים, וגם ב“חזונות הימים” ובציורים “סמליים” – ונסיונות אלה לא תמיד נתברכו בהצלחה. ושוב זכורני, כי באותו הביקור הראשון בא“י, שהזכרתי למעלה, הלכנו באחד הימים, אנו, שני האורחים, יחד עם ש. בן־ציון, לרמלה ושם עלינו על המגדל והוא ישב וקרא לפנינו “חזון”, שכתב על פי דרך יצירתו החדשה, ולאחר הקריאה הוכרחנו לחוות לו את דעתנו, שאמנם יש ביצירתו זו החדשה מקומות יפים לא מעטים, אבל בכלל לא זה הדרך לפניו ומוטב שלא יסור מדרכו הישנה ויוסיף לצייר תמונות החיים הריאליים ולא יתגדר ביצירות “סמליות”. שום סימן של הקפדה קלה לא הראה אז על חוות דעת זו בגלוי לב, כשם שלא התרעם על דבריו של אחד־העם, שכתב לו מלונדון באותם הימים: “ובנוגע ל”שורותיך הקצרות” הלא ידעת זה כבר שאין דעתי נוחה מהן, ובאמת ובתמים אני מצטער על שאתה מבלה את כחך וכשרונך במקצוע שאינו שלך“. ואחה”ע הוסיף על כך: “הנני חושב לי לחובה להגיד לך מה שבלבי, אע”פ שמסופק אני מאד אם יועילו דברי להחזירך בתשובה, שהרי זוהי מחלה מהלכת בין הסופרים, שמתאַוים רבים מהם להכנס דוקא למחיצת חבריהם".

אולם על דברי בקורת שלילית, שהגיעו לאזניו מצד אחרים ושעיניו ראו בהם, לפעמים לא רחוקות לא בלי יסוד, סימנים רעים של “קנאת סופרים” המרבה משטמה, – זעף לבו מאד ונפשו ירעה לו.

והעסקנות הצבורית, שאחז בה זמן ידוע בשקידה יתרה, בראשיתו של יסוד תל־אביב, והגיע גם למדרגת סגן ראש הועד, ואף השתתף בהנהלת ועד הקהלה ליהודי יפו ות"א, – עסקנות זו ודאי לא יכלה לתת לו סיפוק נפש לזמן ארוך ונסתלק ממנה.

וככה עלה בגורלו להיות נטרד מגן עדנו, שאליו היה שואף כל הימים, ובעל “נפש רצוצה” מלאה מרירות היה רוב שנותיו בארץ זו, שבא אליה בתקוות כל־כך מזהירות ובתכניות כל־כך חשובות ורחבות ושנגזר עליהן שלא יתקיימו אפילו במקצתן. שרוי בצער ובבדידות היה עוסק בעבודתו בעלית ביתו כמנותק מן החיים. ובסוף ימיו נספחה אליו מחלה ממארת, אשר שמה קץ לחיים הטרגיים ונסתלק מן העולם לא זקן ושבע ימים אלא שבע רוגז ותמרורי נפש רצוצה של יוצר, שתפס מקום חשוב כל־כך בספרותנו העברית.

כ“ו אייר, תרצ”ז.

א

העיר המהוללה אודיסה, שהיתה מכונה בפי בני ארץ רוסיה בשם “היפהפיה של הדרום”, כח מושך מיוחד היה לה למשוך אליה כמו בחבלי קסם מקרוב ומרחוק את צעירי ישראל השואפים ל“השכלה”. ומה רבו הגעגועים העזים של הצעיר ח. נ. ביאליק על אודיסה, זו עיר מושבם של אנשי השם וגדולי הרוח בישראל, כגון אחד־העם, מנדלי מו"ס ועוד, שהוא העריץ אותם בכל לבו ונמשך אחריהם כל הימים בכל נפשו ברוכת אלהי הרוחות. ולאחר שיצא משם (בשנת תרנ"ב) לא נתקררו דעתו ורוחו עד שעלתה בידו בעוד שמונה שנים לחזור לעיר חמדתו על מנת להשתקע בה.

לא הרי ביאתו של ביאליק בפעם הראשונה לאודיסה לגור בה כהרי ביאתו לשם בפעם השניה לשם ישיבת קבע. בחור דל ואביון, בן ישיבה ובן בלי שם, הבא במקלו ותרמילו מ“בירת התורה”, מישיבת וולוזין, ל“בירת הדרום”, כדי להתחמם כנגד אורה של “ההשכלה”, אשר רוחה מרחפת על פני העיר הנאורה, וליהנות מקרוב מזיו שכינתם של אבירי הספרות העברית השוכנים שם ומאירים ומזהירים למרחוק – כזה היה ביאליק בראשיתו;¹
ועכשו השם ביאליק כבר נתפרסם במדה מרובה בחוגי הקוראים העברים ועיני המבינים שבהם הספיקו להכיר בו “משורר בחסד עליון” אשר ברכה רבה צפונה בקרבו. במשך אותן השנים שבינתים נתפרסמו בחתימת השם ח“נ ביאליק כמה שירים ליריים בעלי ערך כביר, שמשכו עליהם את עיני הקוראים בכלל, וביחוד בעלי חוש פיוטי וטעם ספרותי, גם נדפסה באותו הזמן ב”השלח" של “אחד־העם” הפואימה הגדולה “המתמיד”, שזכתה לתשומת־לב מיוחדת ומחברה קנה לעצמו על ידה שם גדול בעולם ספרותנו.

במשך שמונה השנים, מיום שיצא “המשורר המתחיל”, בעל “אל הצפור”, מאודיסה עד שובו לשם מעוטר בנזר משורר בעל שם, – עברו עליו כמה גלגולים בחיים. לאחר שנשא אשה היה סמוך זמן מסוים, כנהוג, על שלחן חותנו, ועוסק בתורה ומעיֵן בספרים; אחר כך סמך עליו חותנו איש־המעשה את ידו והכניסהו לעולם המסחר, והוא נעשה ל“סוחר” העוסק בהתמדה במסחר עצים ביער הסמוך לעיר מגוריו זיטומיר. אולם עסק זה של עצים שהחזיק בו לא היה לו “עץ חיים” ולא מצא בו את פרנסתו אפילו בצמצום. “טרדות, אבדן כסף ומפח נפש – כתב לי באחת מאגרותיו – זה חלקי מכל עמלי בעולם העשיה”. אחר כך נדד ממקומו ועבר לשם פרנסה לעיר רחוקה סוסנוביצה (פלך פיעטרקוב על גבול פרוסיה), לעבוד שם, כנהוג, עבודת הוראה לילדי ישראל.

כל אותו זמן היה ביאליק שוכן בשני עולמות שונים זה מזה תכלית שנוי, עולם של מטה ועולם של מעלה. עולם המציאות הדלה והמרה, שהיה נתון בו בתוקף לחץ החיים, לא היה מתאים כלל לעולמו הפנימי המלא הון יקר ואוצרות של שפע חזון ושירה. הפרוזה הגסה והפואיזיה האצילה והנשגבה היו מתרוצצות בקרבו והראשונה היתה דוחקת תכופות ותקיפות את רגלי השכינה של השניה, וכל הימים היה נושא את נפשו ושואף בכל מאדו לאודיסה עיר תשוקתו, וביחוד ל“חכמי אודיסה” כבירי הרוח, להתאבק בעפר רגליהם ולשתות בצמא את דבריהם, דברי תורה וחכמה.

וביתר עז צמאה נפשו ל“אחד־העם”, זה הסופר המיוחד בעם אשר קנה את כל לבבו מיום עמדו על דעתו בשאלת תחית ישראל. ומאז היה לחסידו הנלהב של אחה“ע, ובשעה שקבל את ה”פרדס" ספר ראשון כתב לי מזיטומיר (בקיץ שנת תרנ"ב) בהתלהבות מרובה: “מאמרי אחד־העם (שנדפסו ב“פרדס”) ספירים יקרים ומרגליות המה”. ולאחר שלש שנים הוא כותב לי מן היער בקוטשערובה: “שמעתי כי הוצא תוציא קובץ מאמרי אחד־העם בספר מיוחד. ידידי, המצא נא לידי את הספר הזה בצאתו. אנכי הנני אחד מהשותים את מימיו. מתאוה אנכי לזעזע את מחי שנקרש בין ברושי היער הנרדם שאני קופא בו כפרא בודד. הנני מוכרח לעַנות את נפשי במקרא “עתונים מֻעטרים” ששכנתי הבתולה משאלת לי בחסדה. זה ארבעה ירחים אשר לא ראיתי גליון “המליץ”. בסוף דברי אשאלך שאלה שאינה בדרך־ארץ: האמנם גדול הוא אחד־העם גם במעשיו כמו בדעותיו?” ובמקום אחר כותב ב' על “אחד־העם”: “יום שקראתי בו נחשב לי כיום־טוב; כל מלה שיצאה מעטו, כאלו כונה לתוך־תוכו של לבי וירדה לסוף־סופה של דעתי”.

ולא הונח לו, לביאליק הצעיר, גם לאחר שעזב את “ברושי היער הנרדם” וחדל להיות “קופא בו כפרא בודד”, בעברו משם לסוסנוביצה לעסוק בהוראה לילדי ישראל. מצבו החמרי אמנם הוטב לא מעט (בעבודת 8־7 שעות ביום היה זמן שהשתכר עד 90 רובל לחדש), אבל רוחו לא מצא ולא יכול למצוא את ספוקו באותה הסביבה.

“הטובה האחת אשר לי פה – כתב לי בקיץ שנת 1897 – היא עמלי, עד היום לא השתכרתי כסף בעמלי אני, והרעה האחת אשר תמצאני פה – היא בדידות: זרים לי האנשים וכל המונם שאין כל אלהים בלבבם המלא דאגת רגע וציניזם נורא לכל קדשי הקדשים”. ולצאת מ“עמק עכור” זה היתה משאת נפשו כל הימים, ודוקא ל“פתח תקוה” שלו, היא אודיסה הנאורה.

“לע”ע הוחלט אצלי – הוא מודיעני לאחר שנה – לעשות בסוסנוביצה את הקיץ הבא. קשה עלי פרידתי מן העיר הזאת כי אני משתכר שם כהוגן. עוד קיץ אחד ואחר אחדל. ואחרי כן – אלהים יודע אם תמשל לי זרֹעי לנצח את עצמי או אצא ח“ו מנֻצח על ידי עצמי. הנני קרוץ מחומר רע מאד, ורוחי יורדת למטה. ירא אני מאד מפני מצב חדש לא נודע לי. יש בני אדם המשיגים לאט לאט את מטרתם בלי קולי קולות, ואני איני יכול כ”א לחטוף, לשכח את עצמי ולחטוף, כלאחר יד, והכל טרוף ומבולבל ערב רב ונורא מאד". ובעוד כמה חדשים הוא חוזר ומבטיחני: “מנסיעתי לאדעסא עדיין לא נואשתי; אם לא עכשו – לאחר זמן, מוכרח אני להאמין בזה, שאם לא – אבדתי”.

וזה אשר כתב לי ביום ראשון במאי שנת 1899, לאחר שעברו עליו שנתים במקום מושבו החדש: “מיום ליום תרב חרפת לבי ויגדל מוסר כליותי. קצתי, קצתי מאד בחיי רֹק וכלימות כאלה. נלאיתי מתת את נפשי לטרף שבע ביום למוסר כליותי. האמנם אין כל תקוה לאיש בן כ”ד שנה כמוני היום אף אם צריך הנהוּ להתחיל את הכל מן האלף־בית? א“כ החובה עליו להפיל א”ע לכבשן אש. ואם יש תקוה נחוץ לנסות ולעשות. ואגמור אפוא לעזוב את מקומי ולבוא אדעססאה“. ובאותו המכתב הוא מוסיף: “מטרת נסיעתי לאוד' תהיה לא בשביל איזו פריטנזיות היכולות להמצא אצלי, כ”א בשביל המעשה. אמנם אחרתי מעט, אמנם אין כשרונותי משובחים, אבל כבר היו כמוני ועלתה בידם. חפצי הוא להחל מא”ב עד קבלי תעודת בגרות. היש תקוה?"

ב

סוף סוף נשקפה לו לביאליק תקוה למצוא מקור מחיה באודיסה משאת נפשו, שעליה תלה תקוות מרובות לעתיד. על ידי כמה מטובי העסקנים הלאומיים ביחד עם סופרים עברים, ובתוכם גם “אחד־העם”, נוסדה חברה חדשה בשם “החנוך”, שמטרתה לשקוד על תקנת חנוכם של ילדי ישראל, וראשית מעשיהם היתה לפתוח באודיסה “חדר מתוקן” מן המובחר, שיוכל לשמש דוגמה ומופת לאחרים.

באביב שנת תרנ“ט נפתח החדר המתוקן בהנהלת הסופר והפדגוג ש. בן־ציון. והנה נמצאו בתוך חברי הועד של “החנוך”
שהציעו להזמין גם את ביאליק לשם הוראה ב”חדר" החדש; ההצעה נתקבלה והתחילו לבוא עם ב' במשא־ומתן מרחוק בדבר הזה. ובראשית שנת תר“ס, “בין הזמנים”, בא לאודיסה לימים קצרים לשם חקירה מקרוב עד כמה יהא נוח לו לעבור לכאן. ואז כתב שיר חדש “למתנדבים בעם” לשם נשף שערכה אחת העסקניות כדי לכסות את הגרעון בתקציב של ביה”ס העומד תחת חסותה של חברת “התחיה”, והמשורר בעצמו קרא את שירו זה באותו הנשף, בהתרגשות עצומה מאימת הצבור, בצאתו בפעם הראשונה בחייו על הבמה לפני קהל רב.

“לבשו נא עז! דרכו נא עז”! – כך קרא המשורר בתחלת אותו השיר, והוא בעצמו “לא לבש ולא דרך עז” לבוא לידי החלטה גמורה בדבר אותה השאלה העומדת אצלו על הפרק, וחזר עוד לחורף אחד אל מקומו הראשון בסוסנוביצה. ומשם כתב לי כשהתקרב הזמן לסוף החורף: “אנא עשה נא ואל תוּפר העצה היעוצה עלי. יודע אני כי חובתי היא לבוא לאודעסא גם בלי תנאים. אבל מה אעשה ואני ירא ורך לבב ויצר הרע של כסף תקיף הוא, בעונותי הרבים, וחס אני על השכר הטוב שאני משתכר פה (יותר מן מאה רובל לחדש) – – – ענני מהר אם החלטת “החנוך” במקומה עומדת”. ולאחר איזו ימים הוא כותב: “חושב אני כי בהיותי באוד' לא אסתפק בהוראה לבדה ואעסוק גם בענינים ספרותיים. מחשבה טובה אחת יש בלבי, שאני מטפח אותה זה ימים ורק בהיותי בעיר כאוד' אוכל להפיקה. כן אוכל להשתתף עמך בהוצאת ספרים, אם תאבה לשתפני לך: כי כידוע לך יש לי מעט כסף אשר אאות לשלחו על פני המים”².

ולאחר כל הדחיות והפקפוקים עזב ביאליק סוף־סוף את המקום, שנמצאה לו שם בשנים האחרונות “פרנסה בשפע”. ותכף לאחר חג האביב תר"ס בא לאודיסה, ומיד נכנס לעבודת ההוראה בחדר המתוקן.

ולא בידים ריקות בא הפעם, כי הצליח להביא סכום הגון, אשר חסך מן המלמדות בסוסנוביצה, אבל את כסף חסכונו זה מסר, מיד בבואו, לידים בטוחות, להיות שמור ליום רע, ואת מחית ביתו מצא בצמצום ולא ברוַח, במשכרתו הדלה בחדר המתוקן – והיה שמח בחלקו. 

ג

“אם אתה שמח על התמורה – כך כתב לי לפני צאתו לדרך – אני לא כל־שכן”. ובאמת היתה התמורה הזאת בחיי ביאליק לטובה ולברכה, ואי אפשר היה שלא לשמוח עליה.

בחדות־יצירה מיוחדת התמסר ב' לעבודת ההוראה המתוקנת ב“חדר” יחד עם חברו לעבודה זו הסופר ש. בן־ציון. מי משניהם היה המנהל של חדר זה ומי הסגן? כלפי ועד “החנוך”, שתמך בחדר המתוקן, אמנם נקבעו התפקידים חליפות, אבל למעשה לא היה בעצם הדברים שום הבדל ושניהם היו עובדים את עבודתם המשותפת כחברים נאמנים באמונה רבה ובכל נפשם ומאדם. כל אחד היה משפיע על חברו ומושפע ממנו בעת ובעונה אחת. כל אחד חזה מבשרו, מתוך נסיון מר מימי הילדות, את עוצם הקלקול של החנוך המקובל בחדר הישן. כמו ש. בן־ציון בעל “נפש רצוצה”, גם נפשו של ב' טעמה לא מעט מן המרורות של רבותיו מחנכיו, אלה המלמדים שהטילו עליו אימה יתרה בחדרי האופל לאחר שיצא עם הוריו מכפר מולדתו לפרבר העיר זיטומיר. “המלמדים ההדיוטים – הוא מוסר לקוראיו ב”ספיח" תאור, שאין בו ודאי שום הפרזה על המציאות – שנפלתי לידם, הבריחו מעלי בזעף פניהם וברצועתם את חזיונות ילדותי“; ובמקום אחר שם: “רבי וסגנו אינם יודעים כלום. אין הללו יודעים אלא להכות, זה על פי דרכו וזה על פי דרכו: רבי מלקה ברצועה ובאגרוף ובמרפק ובמעגילה ובכל דבר שיש בו כדי להכאיב, והסגן – זה מדה מגונה אחרת יש לו: כשאיני משיב כהלכה, מיד הוא מפשק ומעקם כנגד פני חמש אצבעות דורסניות ומתחיל שומט את הגרגרת. באותה שעה הוא נראה בעיני כעין ברדלס או שאר חיה רעה משונה – ואימת מות נופלת עלי – – – ובחדר עברתי בינתים לכתת בעלי ה”חבור”. מעתה מחויב אני ושאר התינוקות בני כתתי, לצפצף יחד בחבורה, בנגון ובקול רם, מיני דברים בעל־פה, שנטפלים בגזירת רבי בסוף כל פסוק על דברי החומש שבכתב".

מה שונה היה החדר המתוקן הזה מכל אותם חדרי־האימה הטיפוסיים. אין סמן ואין זכר לרצועה ומלקות, אין “אויסריידיכץ” של ה“חִבור” ואין “מלים טומטומיות” לשבר את אזני התלמידים. תחת פנים זועפות – פנים מסבירות. שני המורים המשובחים משתדלים ושוקדים בכל כחם על תקנת תורת התינוקות וחנוכם על פי דרכם, והפעוטות לומדים תורה לא מיראה אלא מאהבה, וכלם יחד, המלמדים והתלמידים, שבעים רצון ועושים חיל.

אחד משני המורים של “החדר המתוקן”, ש. בן־ציון, ראה ראשית לו לעשות תקון נחוץ ולמלא חסרון גדול של ספר־למוד לקריאה בשביל תינוקות של בית רבן. באותם ספרי הלמוד המועטים שהיו לפניו, המכילים בעקר חומר קריאה מתורגם מלשונות לועזיות ובלשון נמלצת ביותר, לא יכול המורה למצוא קורת־רוח מפני הלקויים והפגימות המרובים גם בתכנם וגם בלשונם וסגנונם, ולפיכך פסל אותם מלהשתמש בהם לצרכי עבודתו בחדרו המתוקן, ומיד נגש לעריכת ספר למוד חדש מצטַין במקוריותו ומתאים לתעודתו. בכל יום ויום היה מכין חומר חדש משל עצמו ומשל סופרי ישראל אחרים, שהכשירם ותקנם בשביל תלמידיו, והיה עורך אותם על הלוח בבית־הספר מדי פעם בפעם, ואת החומר המקובץ, שכבר השתמש בו למעשה, תקן וחזר ותקן לשם ספרו, ולאחר בואו של ביאליק היה ש. בן־ציון מתיעץ עם חברו להוראה ומקבל בחפץ לב את עצותיו של זה ביחד עם תקוניו שמצאו חן בעיניו. ואחר כך, לאחר איזה זמן, יצא הספר בשם “בן עמי” מקרא לתלמידים בבית הספר ובבית האב", והמורים קבלוהו ברצון רב ובשימת לב מיוחדת, ובמשך זמן קצר זכה לכמה מהדורות.

ומחוץ לכתלי בית־הספר, שהיה ביאליק עובד בו את עבודתו הפדגוגית באמונה ובכשרון, לא עסק בלמודים לעצמו כדרך האֶקסטרנים על מנת לקבל “תעודת בגרות”, כפי שעלתה במחשבתו לפני בואו לאודיסה, כי אם במעשה יצירה ספרותית, כיד הרוח הטובה עליו. השכינה הפיוטית, שכמעט נסתלקה ממנו בזמן האחרון לישיבתו בסוסנוביצה³, חזרה להיות שרויה עליו בכל הדרה. מקור הברכה, שנסתם לזמן מצער, חזר ונפתח לרוָחה ובת־שירתו העשירה את ספרותנו ביצירות נאות, משובחות ומזהירות. בשנים הראשונות לישיבתו באודיסה הפליא המשורר להוציא מתחת ידו הברוכה שירים מתוקנים ומשוכללים מלאי עז וחן פיוטי, כגון “צפרירים”, “שירתי”, “זהר”, “משירי החורף” ועוד ועוד, חוץ מארבע פואימות גדולות (או “שירות”, כמו שהוא קורא להן במהדורת כתביו החדשה): “מתי מדבר”, “בעיר ההרגה”, “הברכה” ו“מגלת האש”, שנתפרסמו לשם ולתהלה בעולם ספרותנו, ומאז נעטר בכתר “משוררנו הלאומי”, שהוא נושא בהוד והדר עד היום הזה.

ד

בינתים הוברר, שהמצב החמרי של “החדר המתוקן” אינו מתוקן כלל. מזמן לזמן הורע יותר ויותר. חברת “החנוך”, שהכניסה אותו תחת כנפיה, פסקה מלהתקַים, וזמן־מה התאמצו שני המורים הצעירים להחזיק במוסד הרעוע על חשבון עצמם בלי שום תמיכה מן החוץ, אבל סוף סוף מעט היה באודיסה מספר ההורים המכירים ויודעים לערוך כראוי את חשיבותו המרובה של חדר מתוקן כזה שעומדים בראשו שני מורים מומחים ומצוינים כאלה – והחדר גוע מאפיסת הכחות.

אולם החבילה לא נתפרדה. שני המורים היו עוסקים להם, כל אחד לעצמו, בהוראת שעורים בבתים פרטיים, ובה מצאו מחית ביתם במדה מצומצמת מאד והתפרנסו בדוחק, ולשם עבודה משותפת התחברו יחד עם כותב הטורים האלה ליסד בית הוצאת ספרים בשם “מוריה”.

בתחלתה לא הלכה “מוריה” בגדולות ולא הרחיבה הרבה את תכניתה להוצאת ספרים, אלא הציגה לפניה מטרה מצומצמת: למלא את החסרון הגדול המורגש ביותר ולהוציא ספרים טובים ומועילים לצרכי החנוך העברי המתוקן מצד שתי בחינות כאחת, לאומית ופדגוגית: ספרי למוד ומקרא לתינוקות של בית רבן, ספרי פדגוגיה ומכשירי חנוך, כל דבר ערוך ומתוקן בידי מורים וסופרים מומחים בשיטה נכונה ומכוונת למטרה הדרושה.

ובימים ההם שדה הספרות במקצוע החנוך העברי היה עזוב ונטוש וזקוק מאד לעבודת עובדים נאמנים, ושלשת החברים התאחדו יחד והחליטו להקדיש חלק רב מכחם וזמנם לשם תקון וחדוש של פני החנוך העברי בצורתו הלאומית והפדגוגית, עד כמה שהדבר יעלה בידם. והנה חוץ מספר־הלמוד “בן־עמי”, שעסק בו ש. בן־ציון והוסיף לשכללו, נגשו שלשתם להכשיר את למוד התנ"ך לתלמידים הקטנים, וראשית עבודתם היתה לערוך בשבילם “חומש” מקוצר כשם “ספורי המקרא”.

דבר זה, שאין לתת לפני הפעוטות את התורה כלה בצורתה השלמה – הכיר וידע כל מורה בעל הבנה כל־שהיא בצרכי החנוך המתוקן, ומוכרח היה לעשות בספר ציונים לשם דלוגים והשמטות של פסוקים וגם פרשיות שלמות, אבל סדר כזה, מלבד שהוא גורם יגיעה יתרה למורה, מכניס גם ערבוביה ובלבול לתוך מחו של התלמיד. ובכן נגשו מסדרי “ספורי המקרא” לעבודה זו, כמו שנאמר בהקדמתם, “לתת את היכולת למורים ומלמדים למסור לתלמידיהם הקטנים את החלק הספורי שבכתבי הקדש במלואו האפשרי בדרך מתוקנת ובלי טרחה יתרה, ולתת את היכולת לילד העברי ליהנות מכל הטוב הצפון בחלק זה ולזון את נפשו מכל האור הגנוז בתוכו בלי אבוד זמן לבטלה”.

המסדרים לא ידעו אז, כי קרוב לאותו הזמן נעשתה כבר עבודה מעֵין זו בידי איש אחד באחת מערי ליטא, והדבר (לפי שמסַפר המטיף י. ניסנבוים בספר זכרונותיו “עלי חלדי”) עורר רעש גדול. קנאים פגעו בו, במחבר, והרימו קול זועות כי נותן הוא תורה חדשה לילדי ישראל ובקשו להחרימו, ולאחר שכבר נמסר הספר לדפוס של “האלמנה והאחים ראם” בוילנא נודע הדבר לקנאי העיר והתחילו להרעיש את העולם, ונמצאו גם רבנים שהתעוררו בקנאת ה' צבאות לפנות למנהלי הדפוס באזהרה חמורה, שאם יעיזו להדפיס את הספר יכריזו חרם על בית־הדפוס, ואלה נבהלו והחזירו למחבר את כתב־ידו; וסוף המעשה היה, שהאב בהשפעת הקנאים צוה על בנו בגזרת “כבוד אב” שלא ידפיס את ספרו, והבן נכנע ודן אותו בגניזה.

באודיסה אמנם לא היה מקום למין קנאות כגון זו ומעשה המסדרים לא עורר שום רעש, הם עבדו את עבודתם במנוחה והוציאוה מן הכח לפעולה בלי הפרעה כל־שהיא מן הצד. אבל עבודה זו כשהיא לעצמה לא נעשתה על ידם בקלות יתרה, כי אם בכובד ראש, בשקול דעת מרובה ובהכרת אחריות גמורה. שלשת המחברים היו מתאספים יחד בבית אחד מהם ועוסקים כמעט בכל יום במשך כמה שעות בסדור הפרוזדור לכתבי הקודש. משתדלים היו עד כמה שאפשר לתת לתלמידים הקטנים כל מה שיכול להיות מושג ומובן להם כצורתו וכלשונו ממש בגוף המקור, מבלי לוַתר על שום דבר שלא לצורך גמור. ויש שהוִכוחים הנלהבים ודברי המשא־ומתן של סברות ונמוקים שונים נמשכו שעה ארוכה עד שבאו לידי הכרעה.

אולם חוץ מעבודת העריכה והסדור יש במעשה הוצאת ספרים עוד עיקר אחד שאי אפשר לעבור עליו שיהא חסר מן הספר החדש, שיצא לאור, או שיהא נמצא במצב לקוי, הלא הוא כבישת דרך ישרה להפיץ את הספר ברבים ולהמציאו ליד הקונים. ועל מדוכה זו ישבו ודנו החברים של חברת “מוריה” (שהיתה בתחלתה חברה של בעלי מניות), ובאחת הישיבות של אספת החברים, “אחד העם”, שהשתתף בה, הוא שעורר את השאלה המעשית הזאת. “צריך לזכור ג”כ, ש’מוריה' שלכם, אשר בידה נמסר גורל הספר ברוסיא, אשה כבודה היא בודאי, אבל בת מלך זו, ‘כבודה פנימה’, ואינה מסוגלת להכריז על הספר ולעשותו לקנין הרבים" – אותם הדברים שנכתבו בידי אחד העם באחת מאגרותיו לאחד העורכים לאחר איזו שנים, הגיד אז בגלוי בשעה שנוסדה “מוריה”. מאמין הוא באמונה שלמה – הוא אמר – שהעורכים ישתדלו להוציא מתחת ידם דברים מתוקנים ועד כמה שאפשר חפצם יצליח בידם, אבל עד כמה שהוא מכיר אותם אין הם מומחים כלל בענין הפצת הספר, ובלי בעלי נסיון במקצוע זה יהיה הספר מונח כאבן שאין לה הופכין. ובכן עצתו נאמנה לשתף ל“מוריה” האודיסאית את חברת “אחיאסף” הווארשאית ושתיהן יחד בנוגע לספרי “מוריה” תהיינה בבחינת “יששכר וזבולון”, כלומר, במערכת “מוריה” כאן באודיסה יכינו ויכשירו את הספרים לדפוס ומעשה ההדפסה וההפצה יֵעשה שם בווארשא על ידי “אחיאסף”. ההצעה נתקבלה, ובעלי “אחיאסף” הסכימו אף הם בחפץ לב לקשר זה. אולם מפני כמה טעמים הזִווג לא עלה יפה והקשר לא האריך ימים.

ה

לא בעבודה ספרותית־פדגוגית זו בלבד היה ביאליק עוסק בימים ההם. אמנם גם בה השקיע חלק לא מעט מאותה הברכה שנפלה לו למנה מאת ידו הרחבה של אלהי הרוחות, אבל עקר כחות רוחו מגנזי אוצרו הטוב הוציא למעשה יצירה שלמה מלאה זיו ומפיקה נֹגה של מעלה.

בשנים הראשונות לשבתו בעיר חמדתו אודיסה נמשכו על המשורר חוטי הוד של “חן וחסד עליון”, וכנוח עליו הרוח עלה בידו, כאמור, להעשיר את ספרותנו בכמה שירים ופואימות בעלי ערך רב ועצום, העתידים לעמוד לדורות כיצירות מופת. באותו הזמן הוציא מתחת ידו גם “שירי הזהר” וגם “שירי הזעם”, ועל שני סוגי השירה האלה, השונים כל כך, מרחפת רוח כבירה ואדירה אחת, רוח סגולה מיוחדת.

וכדאי להזכיר כאן, כי כמה משירי הזוהר שלו יצר המשורר לא בשבתו בכבודו של עולם וברוָחה יתרה, אלא בחדר צר בדירתו האפלולית שהושכרה לו על ידי לשכת הועד של חברת חו"צ. לחדר זה חדרו רסיסי אור עלובים במדה זעומה בעד אשנב קטן אחד מלמעלה סמוך לתקרה. אולם מקור נאמן שופע ברכת זיו פנימי היה לו למשורר בקרב נפשו “סובאת האור”, ומתוך מעמיקיה היה מוציא ניצוצות הזוהר בשפע רב.

“לא זכיתי באור מן ההפקר – כי מסלעי וצורי נקרתיו וחצבתיו מלבבי” – כך מעיד על עצמו המשורר, שמעטים כמוהו בספרות ובחיים שיהא השם “מקורי” הולמם כל כך, אמנם בצניעות יתרה הוא מוסיף: “ניצוץ אחד בצור לבבי מסתתר, ניצוץ קטן – אך כלו שלי הוא”; אבל עדותו זו אינה מתקבלת על לבם של קוראיו ויודעיו, שזכו ליהנות מזיו שכינת רוחו, והם יודעים ומכירים, שאין כאן “ניצוץ אחד” ולא “ניצוץ קטן”, כי אם ברכה מרובה של שפע ניצוצות כבירים המפיקים זוהר של שירה עשירה ונעלה.

ואותה היד הברוכה היוצרת שירי הטבע והזוהר, מלאי עוז ורוך כאחד, כתבה גם את השירה הכבירה והאיומה ב“שירי הזעם”, היא הפואימה “בעיר ההרגה” (המכונה בגלגולה הראשון מטעם הבקורת הרשמית “משא נמירוב” לשם כסות עינים), על מראה עיניו בקישינוב “עיר ההרגה”, שהלך לשם במשלחת אגודה אחת לאחר הפרעות הנוראות באביב תרס"ג ושהה שם כמה שבועות לשם אסיפת חומר לדברי הימים הנוראים של “הפוגרום הקישינובי”.

הרבה טרח ויגע המשורר על התחלתו של “משא” זה, “עט סופר מהיר” לא היה לו לביאליק מעודו וכל ההתחלות קשות עליו ביותר. אולם ביחוד התקשה עטו בהתחלה זו. במשך ימים לא מעטים היה בונה חרוזים ומחריבם, מפני שלא מצא בם את ספוק נפשו הנכון. וזוכרני מה גדלה קורת־רוחו בקראו לפני את הנוסח האחרון של ההתחלה, שהוציא מתחת ידו כדבר מתוקן אחרי כתיבה ומחיקה רבה:

קוּם לֵךְ לְךָ אֶל עִיר הַהֲרֵגָה וּבָאתָ אֶל הַחֲצֵרוֹת

וּבְעֵינֶיךָ תִרְאֶה וּבְיָדְךָ תְמַשֵּׁשׁ עַל הַגְּדֵרוֹת

וְעַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים וְעַל גַּבֵּי טִיחַ הַכְּתָלִים

אֶת הַדָּם הַקָּרוּשׁ וְאֶת הַמֹּחַ הַנִּקְשֶׁה שֶׁל הַחֲלָלִים.

"סוף סוף עלה בידי – אמר בלשון של בטחון בכחו – יגעתי ומצאתי את אשר בקשה נפשי, אותה הנעימה המתאימה והדרושה לשירה זו, ועכשו יכולני לקוות להמשכה ולסיומה כראוי לה. ובאותה הנעימה שופך הוא את רוב שיחו וחמתו על המעשים של אותם הימים הנוראים “הנוקבים את המח”, ובזעמו הקשה מתפרצים דברי קטרוג מתוך לבו הקרוע גם כלפי הסובלים וגם כלפי שמים:

כִּי קָרָא אֲדֹנָי לְאָבִיב וְלַטֶּבַח גַּם יָחַד:

הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט.

והקורא מרגיש בנפשו את עומק כאבו של המשורר בעל הלב הגדול, בבואו לתבוע את עלבון “תולעת יעקב”, ומבין הוא, שאין איש סגולה כמוהו נתפס על צער האומה בדברו רתת כלפי עליון…

ומלבד “חזות קשה” זו יצר המשורר באותן השנים עוד שתי פואימות ממין אחר, פואימות של סמל. הראשונה “מתי מדבר”, שנכתבה כשנתים לפני “עיר ההרגה” ושהגיע בה המשורר לשיא גבהו הפיוטי, היא ריאלית ברובה וסמלית רק במקצתה. תאור המדבר בכל עזוז נוראותיו גם תאור חיות המדבר: נשר גדל־אבר בן־צורים, פתן־נמר וארי נאדרי בכח, המופיעים זה אחר זה להשתער על מתי מדבר, אלו הענקים האדירים אשר “בין חולות המדבר הצהובים כאריות לבטח ירבצו”, והם נרדמים ואזֵנם עליהם, והנה כל אחד מהבאים להתנפל “נִחת מפני הוד השלוה ותפארת העז המנמנם”, ואחר כך הציור העז של סער המדבר אשר “התעורר להנקם באחת נקם שוממותו מיוצרו” והוא “התמרמר ונהם ונער במצולה רותחת כל תחתיות שאול ורום עולם והיו לערבוביה אחת”; ולבסוף הציור הנשגב בהתנער פתע פתאם דור עזוז וגבור מלחמה ונשמע קול ההמון של ששים רבוא מתי המדבר, “קול קורע הסערה ובנהמת המדבר הזועף יתחרה”, והקול קורא בעז: “אנחנו גבורים! דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה” – כל זה עשה על אלה הקרובים המועטים, שזכו לעמוד במחיצתו של המשורר ולקרוא פואימה מאד נעלה זו מתוך כתב־ידו, רושם כביר אשר לא ימחה, ורושם כזה עשתה על קהל הקוראים המרובים לאחר שנתפרסמה ב“השלח”.

ושירה סמלית כלה היא “מגלת האש”, שנכתבה אחרי “בעיר ההרגה” בלי חרוזים כלל כדבר פרוזי, והיא מלאה זיו פיוטי והוד נשגב. התחלתה של שירה זו אף היא עלתה לו למשורר בקושי רב, ובשעה שנתפרסמה בדפוס התקשו בה הקוראים הרבה, מבלתי יכולת לחדור ולרדת לסוף כונתה ורמזי סמליה. ואחד המבקרים הצעירים נסה את כחו לערוך באחד הקבָצים של “חיי היהודים” ברוסית פרוש מפורט לפואימה זו לסבר את אוזן הקוראים, ועל זה כתב לו “אחד־העם” באחת מאגרותיו: “באיזו מקומות פירושך דחוק ונראה כמלאכותי מעין מדרש ל”שיר השירים“. ולאחר שנים רבות, כשישב “אחד־העם” כבר בא”י, השיב לאחד הסופרים אשר פנה אליו בשאלה: “ילמדני רבנו, ‘מגלת האש’ של משוררנו, מה פירושה?” – “עד שאתה שואל אותי – אמר לסופר השואל – פנֵה לך בשאלתך אל המשורר בעצמו היושב בתוכנו; אבל אין אני יכול להבטיחך שתקבל גם מפיו תשובת הסברה, שתניח את דעתך”…

ולאמתו של דבר אין “מגלת האש”, שרובה ככלה דברה כאש לוהטת, סובלת פרוש מדוד ושקול של מפרשים נקרנים החוקרים לכל תכלית. הקוראים “אוכלים את המגלה” לתֵאבון, כל אחד טועם בה, כמו באכילת המן בשעתו, לפי טעמו ורוחו. ויש מן הקוראים, ולא דוקא מן הפשוטים, המתענגים על ה“משל” הנהדר בדמיונו העז וסגנונו המצוין, מבלי להזקק כלל לתוך־תוכו של “הנמשל” ולעומק כונתו…

א

זכות גדולה עמדה לי בחיי לעבוד יחד עם ח“נ ביאליק ז”ל כמה עבודות משותפות. עבדנו שנינו בסדורם של ספרי־למוד, אגדות התלמוד והמדרשים, שירת ימי־הבינים ועוד, ובכל העבודות האלה היה ביאליק עוסק כמעט תמיד, חוץ ממקרים יוצאים מן הכלל, בשקידה והתמדה מרובה ובחבה יתרה, וביחוד בהכרת האחריות הרבה המוטלת על העובד הנאמן להוציא מתחת ידו כל דבר ודבר, בין גדול ובין קטן, באופן שלם ומתוקן עד כמה שמדת יכלתו מגעת.

אמנם צריך להודות, שלא בקלות יתרה נגש ביאליק אל שלחן העבודה כדי להתחיל בעבודתו. כל ההתחלות קשות היו לו ביותר. הרבה שלוחים למקום ולזמן כדי להפריע ולעכב, וכמה הפרעות ועכובים שונים נמצאו לפניו עד שעלתה לו לישב במנוחה ודעתו נתישבה לעבוד.

בשנים האחרונות, לדוגמה, היה ביאליק בא לביתי בכל ששת ימי המעשה לשם עבודה משותפת, שנקבעה לשעות הבקר עד הצהרים. אבל עד שהספיק לאכול ארוחת־הבקר ולצאת מביתו קדמו לבוא אליו בני אדם שונים בשאלות ובקשות שונות, ולפעמים גם משונות מאד; זה בא לבקש ממנו מכתב המלצה לאחד האנשים או המוסדות, וזה בא לשאול עצה טובה בדבר שם עברי נאה במקום שם משפחתו הלועזי או לבית קפה או מסעדה שהוא עומד לפתוח בעיר העברית, ועוד כאלה וכאלה. וכמה ארכה לו הדרך מביתו לביתי! נזדמנו לפניו בדרך ידידים קרובים ורחוקים וסתם מכרים, ויש שנכנס עם פלוני ואלמוני בשיחה על ענינים העומדים ושאינם עומדים על הפרק, ושיחתו, כרגיל, כמעין המתגבר, ויש שהוא מגיע עם איש שיחו עד שער ביתי ושוהה לא מעט על יד השער כדי לגמור את דבריו לשם בירור איזה רעיון שהתחיל להציע ולהסביר יפה על־פי דרכו.

וגם לאחר־כך, אחרי שכבר נפטר ממלויו בדבר הלכה או אגדה ובא, לפעמים עיף ויגע לא מעט, אל תוך הבית ונכנס לחדר־העבודה והתישב על יד השלחן הקטן שהוקצה לעבודתנו, עוד לא הונח לנו מצד האנשים הטובים הבאים לפנות לבנו לבטלה. לזה הוא, ביאליק, בעצמו קבע את הזמן לבוא לביתי באחת השעות הללו כדי לדבר על אחד הענינים החשובים, פרטי או צבורי, וזה, כיון שגלוי וידוע לפניו הסוד איה מקום כבודו של ביאליק באותן השעות, התעורר מעצמו, בלי הזמנה מיוחדת, לבוא ולשוחח עמו, ולאו דוקא בדברים שאינם סובלים דחוי. האורח נכנס אמנם, כנהוג, “לרגע אחד”, אבל חביבה עליו שיחתו עם המשורר היקר והרגע הולך ונמשך הרבה יותר משעה קלה. ברב המקרים ביאליק מצטער על “בטול תורה”, ובאין מפריעים הוא משתוקק שלא להוציא זמן לבטלה והריהו משתדל לעבוד בהתמדה ובזריזות יתרה, כאלו חשקה נפשו להרויח את השעה שהופסדה. הנה כבר הגיעה השעה של ארוחת־הצהרים, ויש שהוא נזכר ומתעורר מתוך חרדה פנימית ואומר: “לפני צאתי מן הבית בקשה מאתי אשתי וגם הזהירה אותי בכל תוקף שלא לאחר לסעודת־הצהרים: אבל אין בכך כלום, נשב ונעבוד עוד קצת, חבל על הזמן העובר ואובד לבטלה” – והרי אנו ממשיכים את עבודתנו. ויש שבני־הבית שלי מוכרחים להזכיר בבקשת סליחה, שהשעה מאוחרת וזה כבר ערוך השלחן והכל מתוקן לסעודה ורק מחכים לי; והוא דוחה עד כמה שאפשר ועונה וחוזר ועונה: “תיכף ומיד. עוד מעט, עוד רגע”! – והריהו כאלו מתחנן על נפשו “שלא להפסיק באמצע” ולהמשיך עוד קצת.

כל כך קשה היתה עליו לפעמים קרובות פרידתו משלחן העבודה!

ומכל העבודות המשותפות שלנו, ואפילו מעריכתה וסדורה של שירת ימי־הבינים (שירי רשב“ג ורמב”ע), שעסק בה יחד עמי בחבה יתרה כל־כך, – התחבבה עליו ביותר עבודת הסדור של “ספר האגדה”, שאליה התמסר בכל לבו ונפשו במשך שנים רבות והמשיך בה בהתלהבות יוצאת מן הכלל עד ימי חייו האחרונים.

ב

עבודה זו של “ספר האגדה”, שנגשנו אליה שנינו עוד לפני שלשים שנה ויותר, ראשיתה היתה מצער על־פי תכנית מצומצמת. לכתחלה עלתה במחשבה לפנינו לסדר מעין “עין יעקב” מודרני, כלומר: מתוך הספר “עין יעקב” הידוע, שנאספו שם כל האגדות הנמצאות בתלמוד בבלי, אמרנו להוציא אותן האגדות שהן הגונות ומשובחות לפי טעמנו, גם לתרגם עברית אלה מהן הכתובות ארמית, ולסדרן אחר־כך סדור חדש, לא לפי המסכתות, אלא כל אחת במקומה, במדור שלה, לפי הענינים. גם אמרנו להכשיר את ספרנו ביחוד לשם בני־הנעורים.

התחלנו לעסוק בעבודתנו החדשה בשקידה ובהתמדה הדרושה, אבל היא נפסקה כמעט בתחלתה, לאחר שעקר ביאליק את דירתו מאודיסה ועבר לווארשה לערוך שם את חלק “הספרות היפה” של “השלח”. אולם גם שם לא הזניח לגמרי את עבודת הספר החדש ולא הסיח כמנה את דעתו. כמו שמעיד נאמנה מכתבו אלי מווארשה (מיום 20/IV שנת תרס"ד), שבו הוא כותב בין הדברים האחרים לאמור: “בעין יעקב אני עוסק עתה. עסוק אני 4 שעות בכל יום בעבודה שאני עתיד להקדיש לה½ 1 שנה. מלאכה זו היתה משאת נפשי מכבר – ואוציאנה אי”ה אל הפועל, עבודה גדולה, גדולה, גדולה! ואעפי“כ בקרוב אפנה גם לעין יעקב ואקוה לגמור הכל בזמנו – – – העובד אתה בעין יעקב? עבוד, עבוד”. כנראה מתוך מכתב זה אנחנו חלקנו בינינו את העבודה, כדי שתהא האפשרות ביד כל אחד מאתנו להמשיכה במקום מושבו. אינני זוכר עכשיו בדיוק כיצד היתה החלוקה, אם לפי המסכתות או באיזה אופן אחר.

במשך הזמן יצאה התכנית שלנו מתוך גדרה המצומצמת והתרחבה יותר ויותר. עיקר גדול וחשוב מאד של ההתרחבות היתה החלטתנו הגמורה, שלא להסתפק לפי שעה באגדות תלמוד בבלי בלבד, כמו שחשבנו תחלה, אלא שיהא ספרנו החדש – “ספר האגדה” ממש, בהיקף רחב עד כמה שאפשר: כלומר לאסוף לתוכו מכל אוצרות האגדה באשר הם: שני התלמודים, הבבלי והירושלמי, מכלתא, ספרא וספרי וכל מיני מדרשים עיקריים, להוציא את המאוחרים ביותר שאין להם חשיבות מיוחדת. ועצם המטרה אף היא התרחבה, באופן שלא יהא הספר נועד בעיקר לבני־הנעורים, כמו שעלה במחשבתנו הראשונה, אלא שיהא ראוי להקרא בשם ספר עממי, וכל אדם מישראל יודע ספר קצת יוכל לעיין ולקרוא בו וימצא חפץ בקריאה זו.

בחזירתו של ביאליק מוורשה לאודיסה התחלנו לעסוק בהתמדה יתרה בסדור החומר של “ספר האגדה” והשתדלנו ראשית כל לאסוף מכל המקורות השונים שהיו לפנינו אותו החומר הדרוש למטרתנו בשביל הכרך הראשון, שאליו עומדות היו להכנס האגדות הנוגעות לקורות עמנו (לספר א' של הכרך האגדות השונות לפי סדר הזמנים, החל מבריאת העולם וגמור בחורבן הבית השני, ולספר ב' כל הנוגע לחייהם ומדותיהם של חכמי התלמוד והמדרשים, התנאים והאמוראים, ג"כ לפי סדר הזמנים).

עד כמה עבודה זו של סדור “ספר האגדה” שלנו היתה בעלת ערך רב וחשיבות כבירה בעיני ביאליק ניכר היה מראשיתה. היא היתה מושכת את לבו בכל עת ובחשק רב היה עוסק בה, ולא מעט חשב עליה גם שלא בשעת העבודה. ומה גדלה עליצות נפשו בכל פעם שנמצאה איזו אגדה חדשה בעלת ערך מצד התוכן או הצורה, להוסיף על הראשונות שכבר נאספו, וביחוד כשנמצא גם המקום המתאים, להכניסה שם לפי הסדר הנכון. לעתים לא רחוקות היה מביע את שמחתו במקרים כאלה בהתלהבות יתרה ובתרועות ששון של ילד. ויש שהיה פונה אלי ואומר בהתפעלות: “מה אתה אומר על אגדה כגון זו? האין זאת פנינה יקרה? אכן יש לנו אוצרות כאלה ואין אנו יודעים ומבינים להעריכם כראוי”.

־ ־ ־ ־ ־

מדי דברי ביחסו של ביאליק לעבודתו בספר האגדה, כדאי לספר כאן אפיזודה אחת שיש בה ענין לא מעט בנוגע לפרשה זו. הדבר היה בימי מתן הקונסטיטוציה ברוסיה באוקטובר שנת 1905 בידי הצאר האחרון בתוקף הלחץ הכביר של המהפכה הגדולה בארץ. באותו היום שנתפרסם בו ה“מניפסט” על דבר הקונסטיטוציה ובעירנו אודיסה, כמו בכל יתר הערים ברחבי ארץ רוסיה, גדלה ועצמה התעוררות, הלכתי יחד עם ביאליק ועוד אנשי־שלומנו אחר הצהרים אל הנמל האודיסאי להפרד מאת חברנו ש. בן־ציון ז“ל, שעמד אז להפליג הוא ובני־ביתו באניה ההולכת לא”י על מנת להשתקע שם¹.

בשעה שחזרנו מחוף הים הביתה כבר ניכרו ימנים מבשרי מהומה ומבוכה בעיר. ולמחרת היום מן הבוקר התחיל “פוגרום” כהלכה בכל נוראותיו. המונים המונים של חברי “המאה השחורה” יצאו בחמה שפוכה לפרוע פרעות בישראל עם חרמם ו“ידי עשו” גברו חיל לעשות נקמה ביהודים “מורדי הצאר”, לאבד ולהשחית את רכושם וגם לבוז בז. שלשה ימים רצופים ארכו מעשי הפרעות הנוראות והאיומות של “החוליגאנים”, שניתן להם להרגיש כי “הותרה הרצועה” ואין שום איסור בדבר; וביותר נורא ואיום היה היום השלישי, שאז הגיעה רתיחת דמם הטמא של הפורעים למדרגה עליונה והתחילו לשפוך דמים כמים, והרבה קרבנות אדם מישראל נפלו חללים ביום ההוא, ביחוד בפרברי העיר. והנה באותו יום הזעם הנורא מכל הימים אחר הצהרים יצא ביאליק מדירתו ועלה למעוני (שנינו גרנו בבית אחד ברחוב מאלו־ארנאוטסקי נו' 9) ובידו אחד המדרשים, שעלינו היה לעבור בעיון על המקומות המסומנים בידינו ולהוציא מתוכו את הדרוש לנו למטרתנו, ובקול צרוד ונמוך פנה אלי ואמר: “שמע נא, רבניצקי. הבה ננסה להניח חיי שעה ולעסוק בחיי עולם; נסיח את דעתנו לשעה קלה מכל אותן הנוראות הנעשות בחוצות העיר ונפנה את לבנו לא לבטלה אלא לעבודה בספר האגדה שלנו”. השתוממתי מאד על ההצעה המשונה לעת כזאת של פרעות איומות, בשעה שקול צפצופם ותרועתם הפרועה של להקות השודדים והרוצחים הגיע לאזנינו מרחוק, ובכל זאת לא יכולתי לסרב למציע ונגשנו לעבודתנו. אולם לחנם טרחנו – העבודה לא זזה ממקומה במצב רוח מדוכא כזה, ועד מהרה היינו מוכרחים להפסיקה.

יכול היה ביאליק בעצמו להתבודד ולהתרכז בחדר עבודתו בשעת זעזועים כבירים ולהתמסר לעבודת יצירה. ככה, למשל, בימי המרד של המלחים, שתפסו את אנית־הצבא הגדולה “פוטומקין” ואימו לירות בכלי התותח של האניה על אודיסה וכל העיר היתה שרויה כמה ימים בבהלה וחרדת מות – היה הוא, ביאליק, מסיח את דעתו מסכנת “דם ואש”, המעיקה על כל תושבי העיר, ומתעמק בכתיבת הפואימה הידועה “מגלת האש”; אבל לא היתה שום אפשרות לעבוד בשנים בשעת חירום כזו – והפעם נסיונו של ביאליק לא הצליח.

ג

לאחר עבודה מרובה שעבדנו בעיון רב לחפש את החומר באשר הוא שם, להוציאו מתוך המקורות השונים שהיו לפנינו, לסדרו בסדר נכון וגם לשכללו במדה האפשרית עם השמירה על העיקרון שלנו שלא להוסיף מצדנו אף מלה אחת (שכלול זה בא ביחוד בשעה שמצאנו אגדה אחת בכמה מקורות ובנוסחאות שונות והשתדלנו להוציא מכל נוסחה את המשובח יותר לפי דעתנו) עלתה בידינו לגמור סוף־סוף את סדור הספר הראשון של הכרך הראשון, באופן שהיה ערוך ומתוקן לדפוס. אבל כאן עמדה על הפרק השאלה היכן להדפיס את הספר. רצה ביאליק לראות את ספר האגדה, שחשיבותו רבה כל־כך בעיניו, באופן מהודר ולא באותיות הרגילות של בתי הדפוס האודיסאים הדלות והכחושות, אלא באותיות מן המובחר “מאירות עינים”, כראוי לספר כזה, והנה נולד אצלנו רעיון משונה קצת: למסור את הספר תחת מכבש הדפוס בחו“ל, ודוקא בבית־דפוסו המשובח של יוסף פישר אשר בקראקא בגאליציה, ולא להסתפק במשא־ומתן מרחוק על־ידי חליפות מכתבים, אלא שאחד מאתנו ישא את רגליו ללכת בדרך הרחוקה לשם בחירת האותיות והנייר והשגחה מעולה על הדפסת הספר, לכל הפחות בגליונותיו הראשונים. אולם כאן עמדה לפנינו השאלה הקשה: הנסיעה לחו”ל הרי איננה כלל מן הדברים הקלים בשבילנו, קשורה היא בהוצאות לא מעטות – ואין כסף לאדונים בעלי “מוריה”, זו הוצאת־הספרים שלנו. ופתאם באה לנו הישועה ממקום שלא פללנו, כי אחד מידידינו בערי־השדה, שנזדמן אז לאודיסה, התעורר בטובו להמציא לידינו הלואת הסכום הדרוש לחפצנו, ואני הגבר, שאינו כל־כך קל ומהיר לנסיעות, אזרתי חלצי ובקיץ שנת תרס“ז יצאתי מאודיסה ובאתי לקראקא, למקום הדפוס של יוסף פישר. שם בדקתי את כל מיני האותיות הנמצאות בביה”ד בעין ובחרתי באלו מהן שמצאתי אותן יותר נאות וצויתי לסדר דוגמאות מתוך כתב־היד שהבאתי בידי ולשלחן לאודיסה לשימת עינו של ביאליק, שנכנס בשקול דעת מרובה לעניני ההדפסה בכל פרטי פרטיהם. וזה מה שכתב לי בתשובתו: “עלינו לתת אותיות שמנות ושחורות מעין “דברי חכמים”² ולא כחושות ומוכות שחפת רעות תואר ודלות מראה. רוח של קבצנות שורה עתה על כל הספר, ורוח זה – יכנס הרוח באבי אביו! – רוח משחית ומנול הוא, ועלינו להתרחק מכיעור זה ת' פרסא. – את מראי מקומות שבסוף כל מאמר (מסכת או מדרש פלוני וכדומה) עלינו להשמיט כדעתך הראשונה, רבניצקי. מראה העינים הוכיח לי כי צדקת ממני. ואנחנו נתן את ציוני המקורות ומראי המקומות בתוכן ענינים³. כך נאה יותר. – כן עלינו לדעתי לבטל את החלטתנו (שנשארה אמנם תלויה) בדבר סדור מאמרים באותיות קטנות מחבריהם. יפה לספר האגדה אחדות ושווי בצורה. כל חליפות וגונוניות ונמור – מורידין בו ולא מעלין”.

לבסוף הזמין המדפיס פישר מעיר הבירה ווינא אותיות חדשות נאות ומתאימות ובהן התחילו לסדר את הספר. בינתים עבר זמן לא מעט והוכרחתי לשוב לביתי. הדפסת הספר נמשכה במרץ וכמעט לי הפסקה, אף־על־פי שהטלנו על המדפיס לשלוח מקראקא לאודיסה כל גליון וגליון להגהה אחרונה לפני ההדפסה.

בסוף החורף בשנת תרס“ח נגמר הספר הראשון כולו בדפוס, ומי שלא ראה שמחתו של ביאליק בשעה שנתקבל ספר שלם מקראקא לא ראה שמחה מימיו. בפנים מלאים זיו פנה אלי ואמר: “אמנם זכינו לכך סוף־סוף לראות בעינינו את ראשית פרי עמלנו הרב. מי יתן ונזכה לראות בשנים הקרובות יוצאים לאור כל ארבעת הספרים”. “ארבעת הספרים” – כך חשבנו בתחלה, ש”ספר האגדה" שלנו יכיל ארבעה חלקים ולא יותר. ואולם לפי התכנית שהתרחבה והתפתחה יותר ויותר נוספו משך זמן העבודה של אספת החומר האגדי כמה וכמה ענינים בעלי ערך וחשיבו, ויש מהם שהצטרפו יחד לפרקים חדשים, באופן שהבנין השלם של הספר כלו לכל מדורותיו המרובים צריך היה להכיל לא שני כרכים בארבעה ספרים, אלא שלשה כרכים בששה ספרים.

ד

לאחר שגמרנו להדפיס את החלק השני של “ספר האגדה”, המכיל בעיקרו “מעשי חכמים”, כלומר אותן האגדות שנאמרו על גדולי חכמינו הקדמונים, התנאים והאמוראים (חלק שני זה נדפס באודיסה בשנת תרס“ט בבית־הדפוס של ביאליק ושותפו באותן האותיות של החלק הראשון שהוזמנו מחו”ל), – נגשנו בשקידה יתרה אל הסדור האחרון של יתר החלקים לפי הענינים השונים, כגון חלק מיוחד של מבחר האגדות העוסקות באומה הישראלית וקניניה הלאומיים וחלק מיוחד של מבחר האגדות הנמצאות במקורות שטפלנו בהם על עניני דעות ואמונות של עם ישראל וכל המצטרף להן, וכדומה לזה.

וכאן נתגלה בכל גדלו הכשרון המזהיר של ביאליק גם במקצוע זה, בתורת ארדיכל מצוין לבנינים רוחניים, שאין כמוהו מסוגל לערוך תכנית רחבה ומפורטת של היכל רוחני נהדר ונאדר מסודר יפה בכל מדורותיו וחדריו וחדרי חדריו בתכלית השלמות.

ועוד בדבר אחד הרבה להפליאני ביאליק לפעמים לא רחוקות בשעות העבודה המשותפת שלנו ב“ספר האגדה”: בכח הזכרון הנפלא והמיוחד במינו שהיה מחונן בו. הוא אמנם לא הצטיין בזכרונו במובן הרגיל; אדרבה, יכול היה לשכוח לפעמים שכחה גמורה פרטי מעשים ודברים שנעשו ונדברו לפני איזה זמן לא רחוק. אולם דברי ספר שעשו עליו רושם בשעתם, אפילו לפני זמן ארוך של כמה עשרות שנים, נקלטו היטב בזכרונו עד שקצרה ידו של שר השכחה השולט באדם למחקם או לטשטשם. ויש שהעלה מתהום זכרונו איזה קטע של אגדה שקרא בספר עוד בימי נעוריו, בהיותו “בחור־ישיבה” בוולוז’ין, או בשנים הקרובות ליציאתו משם, וביחוד נשאר תקוע במוחו איזה בטוי לא רגיל שבאותה האגדה, והיה מרבה לחפש אותה במקומות שונים, ומה גדלה נחת־רוחו בשעה שעלתה בידו למצוא את המבוקש, ובהראותו לי על המציאה היה מוסיף בשביעת רצון מיוחדת: “ראה אותו הבטוי שאמרתי, הנהו אות באות: אכן יש לי זכרון טוב לדברים כגון אלה!”

ובאותה שנה עצמה, תרס“ט, שנדפס בה באודיסה הספר השני של הכרך הראשון, נדפס שוב בקראקא בדפוסו של פישר הכרך השני המכיל אף הוא שני ספרים. ורק כעבור שנתים, בשנת תרע”א, נגשנו להוציא את שני הספרים של הכרך השלישי שהוא האחרון, ובסופו תערובת, השמטות ומלואים. ברכנו בכל לבנו על סיום העבודה שהרבינו לשקוד עליה בהתמדה רבה במשך כמה שנים רצופות, אם אמנם ידענו והרגשנו שלא הוצאנו עדיין מתחת ידנו דבר מתוקן ומשוכלל. על כמה פגימות עמדנו אנו בעצמנו, ויש שהתעוררו אחרים להעיר אותנו על איזו שגיאות שנכשלנו בהן, אבל קוה קוינו שיזכה “ספר האגדה” לצאת עוד במהדורות חדשות ואז נוכל לתקן את התקונים הדרושים. ובאמת עלתה בידנו במהדורות הבאות להכניס כמה תקונים.

בנוגע לתקונים הללו כדאי לספר בזה עובדה מבדחת אחת: אחרי צאת כרך ג' של סהא“ג קבלנו מכתב מאת שו”ב באחת העיירות הקטנות ברוסיה ובו העיר אותנו על טעות אחת שטעינו בספרנו, ואני עניתיו בתודה על הערתו הנכונה, והוספתי שהטעות תתוקן במהדורה הבאה. והנה לאחר שעברו עשר שנים ויותר, אנחנו עזבנו כבר את “עמק הבכא” בגולה ובאנו להשתקע בא“י וגם אותו שו”ב בא לארץ והתיישב באחת המושבות, ובאחד הימים קבלתי ממנו שוב מכתב ומבקש פירוש מספיק ל“מדרש פליאה”: הוא מזכירנו את הערתו ששלח אלינו לפני כמה שנים בדבר טעות אחת ואת הבטחתי לתקן זאת במהדורה חדשה, והוא מוסיף שאמנם השתדל לעיין במהדורה החדשה שיצאה אחרי הראשונה ובדק ומצא שהטעות תוקנה, ועכשיו באה לידו מהדורה אחרונה ברלינית ולתמהונו הגדול ללא גבול ראה בעיניו שוב אותה הטעות במקומה עומדת, כאלו יש בזה מעשה כשפים ואחיזת עינים. פתרתי לו את החידה הגדולה באופן פשוט: כשיצאנו מתוך התופת הרוסית לא נתנו לנו מלאכי־החבלה להוציא את “רכושנו”, שהיה לא בזהב ולא בכסף אלא באמהות של ספרי “מוריה” ובתוכם “ספר האגדה”, ולפי שעה, עד שתהא האפשרות בידינו לסדרו סדור חדש, הוכרחנו להוציאו בברלין בדרך צלום, והשתדלנו לתת דוקא את המהדורה הראשונה כדי לצלמה, שהיא יותר נאה בהיותה נדפסת לא מתוך אמהות כמהדורות הבאות – ויצא מה שיצא.

ה

ספר האגדה, כאמור, היה יקר בעיני ביאליק מכל יקר, כי ידע להוקיר מאד את ערכה של האגדה הישראלית ואין קץ לחשיבות שנתן לה. בכל עת מצוא היה מרבה לספר בשבחה בדבור ובכתב. “האגדה היא התבנית הספרותית העיקרית, ששלטה כמה מאות שנים בעולם היצירה החפשית, העממית והאישית, של האומה הישראלית. אין האגדה חזיון ספרותי עראי ועובר, אלא היא יצירה קלסית של רוח עמנו, יצירה שיש לה פירות לשעתה וקרן קימת לדורות, בעקרה ובכללה הרי היא אחד מן הגלויים הגדולים של רוח האומה ואישיה: כמה דורות ואישים שקעו בה את כח יצירתם המעולה ואת כל עושר רוחם. יצירה כזו אי־אפשר שלא יהא בה הרבה מן הנצחי והעולמי. מי שרוצה להכיר את האומה הישראלית על כרחו ילך אל האגדה. ע”י האגדה אדם נכנס לבית חייה הגמורים של האומה הישראלית ומסתכל בלפני־ולפנים שלה" – כאלה וכאלה כתב בשבח האגדה, ועוד יותר היה מפזר לה תהלות ותשבחות בדברים שבעל־פה. ולא אחת אמר לי ביאליק ופניו נהרו בשעת דבורו: “אשרינו ומה טוב חלקנו שזכינו להוציא ספר עממי כזה שעתיד לעשות את האגדות המשובחות להיות נשמעות באזני כל אדם מישראל”. וכשנתקבל “ספר האגדה” שלנו ברצון רב בתפוצות ישראל והתפשטותו עברה הרבה על מה שקוינו וזכה לכמה וכמה מהדורות זו אחר זו, שלא כדרך יתר הספרים העברים החדשים, היה לבו של ביאליק מלא חדוה ביחוד על זה שהאידיאל שלו, שאליו נשא את נפשו, נתקיים במלואו ואוצרות האגדה הישראלית, החביבה עליו ביותר, הולכים ונעשים לקנין העם בכל תפוצות ישראל.

ואחרי כל אלה לא מצא ביאליק עדיין ספוק גמור בהצלחה מרובה זו ולא חדל לחלום על סדור חדש של הספר במהדורה מנוקדת כולה, כראוי ל“ספר עם” במיטב משמעו של השם הזה, עם הוספות ומלואים חדשים לא רק של מאמרים בודדים אלא של פרקים חדשים. וחלומו זה התחיל להתגשם בפעולה ממשית בארץ־ישראל בשנת תר"ץ, לאחר שעברו עשרים ושתים שנה מיום שיצא החלק הראשון במהדורתו הראשונה.

“הצלחת הספר – היה ביאליק אומר לי לא אחת – מחייבת אותנו לעבור עליו שוב מתחלתו ועד סופו, לתקן את פגימותיו, למלאות את חסרונותיו ולהביאו לידי שכלול עד כמה שידנו מגעת”. וכך השתדלנו לעשות. ושוב אותה העבודה בשקידה והתמדה מרובה מתוך חבה יתרה, כאילו יש לנו עסק לא בספר ישן לשם מלואו ושכלולו אלא בספר חביב חדש הלוקח את כל לבם של העוסקים בו.

בשנת תרצ“א יצא החלק הראשון של “ספר האגדה” המחודש, שהצטיין בשפע רב של חומר אגדי חדש שנוסף על הקודם יותר מכדי שליש. גם בחלק השני של הכרך הראשון (שיצא באחור זמן בשנת תרצ“ג מפני שבינתים יצא ביאליק לחו”ל ושהה שם איזה זמן) נוסף הרבה חומר חדש. בחבה יוצאת מן הכלל עסק ביאליק בשכלול החלק הראשון של הכרך השני, שיצא בשנת תרצ”ד, ובשבחו של החלק הזה, וביחוד בשבחו של אחד הפרקים החדשים שנוספו בו (על “השירה”) היה מרבה לספר מדי פעם בפעם לפני ידידיו בהתלהבות יתירה. ואלה הדברים, לדוגמה, אשר כתב בנוגע לחלק זה לווינא לידידו הד"ר רוטבלום במכתבו מיום 1/3 1934: “החלק השלישי של ספר האגדה המחודש קרוב בסדורו לגמר ובעוד ימים מספר תחל הדפסתו – – – הספר מלא וגדוש תוספות חדשות ויקרות. חלק זה מצד עניניו שהם כולם בעלי תוכן לאומי עולה על כל יתר החלקים, ואין כמוהו ספר לאומי בישראל”. גם רוב גליונות החלק השני של הכרך השני הספיק ביאליק להגיה בעצם ידו, ואחד מהם הגיה בווינא, בהיותו מוטל על ערש דוי, בין נתוח לנתוח, יומים לפני פטירתו.

ו

בשעת עבודתו ב“ספר האגדה” המחודש היה ביאליק מרבה להתעמק ולחדור לתוך תוכן של אותן האגדות שבאו לידינו, והיה דולה ממעמקים פנינים יקרות של דעות ורעיונות יפים וחריפים. ויש שהיה מכניס לתוך מאמר אגדה איזה רעיון יפה ומזהיר כשהוא לעצמו, אבל אפשר היה לפקפק פקפוק רב אם באמת לכך התכוון בעל המאמר. ולא אחת הייתי אומר לו, שאותו הרעיון שהביע בקשר עם מאמר האגדה שלפנינו היה יכול לשמש חומר טוב ונאה בפי אחד המטיפים מעל הבמה, ופעם הרשיתי לעצמי להוסיף בדרך שחוק כי “אבד בו מטיף לאומי” מן המובחר. והנה כמה פעמים אחר־כך היה מקדים ואומר לפני הצעת אותו הרעיון הצפון לפי דעתו באחת האגדות: “יודע אני כי תגיד לי על כך שאבד בי מטיף לאומי, ואני בכל זאת מחזיק בכל תוקף בדעתי שבעל המאמר כיוון כך וכך – וזוהי הצרה שאין אנו מתעמקים לדעת כמה גדולים דברי חכמינו”.

אהבה עזה לאגדה שלנו הביע ביאליק עוד בימי נעוריו, באחד משיריו הראשונים “אל האגדה”, שנדפס ב“פרדס” ספר שני:

בָּכֶם עֲלֵי תַלְמוּד, בָּכֶם עָלִים בָּלִים,

אַגָּדוֹת נֶחֱמָדוֹת וּקְדוּמוֹת

בִּימֵי חַיֵּי הֶבְלִי פִי אֶהְגֶּה נְכָאִים

בָּכֶם נַפְשִׁי תִמְצָא תַנְחוּמוֹת –

כך מתחיל המשורר את שירו, הקושר כתרים לאגדה, וגומר בהתלהבות קודש:

בִּימִינְכֶם, הֶעָלִים, טוּב אֶרֶץ אֶשְׂבָּעָה,

בִּשְׂמֹאלְכֶם – כָּל קָדְשֵׁי שָׁמַיִם!…

לא “עלים בלים” הייתה האגדה בעיניו מאז, אלא עלים רעננים מלאי זיו וחן מיוחד, והאגדה הקדומה הנחמדה היתה אהובת נפשו עד ימי חייו האחרונים. העסק והטפול בה במשך שנים רבות היו לו כמלאכת הקדש ממש. ואת רחשי לבו על האגדה היה מגלה בכל עת מצוא בשיחותיו. וביחוד היה מתפעל, כאמור, מן החומר שנכנס לתוך “ספר האגדה” המחודשׁ. “יש שותים – אמר פעם בשיחת רעים – מן הספרות החדשה כשותה גזוז; אבל היהודי היה שותה משדיה של האגדה כתינוק את החלב משדי האם”. ולא פעם היה כמתאונן ומתמרמר על כך שנמצאים בקרב “יודעי ספר” בישראל מן החדשים כאלה שאינם יודעים ואינם מבינים להעריך את האגדה הישראלית ככל יקר ערכה.

ובשעה שהיה מסיים כמה מאגרותיו אלי, בהיותו רחוק ממקום עבודתנו, שנכספה נפשו מאד לשוב ולעבוד יחד, ואחת מהן הוא גומר בלשון זו: “המתגעגע אל שלחן העבודה המשותפת שלנו עד לכלות הנפש”, – חושבני שהגעגועים הללו היו מכוונים ביחוד לעבודתנו המשותפת ב“ספר האגדה”, אותה העבודה החשובה בעיניו כל־כך בכל עת והחביבה עליו ביותר כל הימים.

שני עולמות שונים, רחוקים ומרוחקים זה מזה מרחק רב – היו ש“י אבראמוביץ (מנדלי מוכר ספרים) ומנחם־מנדל אוסישקין. שניהם היו במשך הרבה שנים בני עיר אחת, תושבי אודיסה בירת דרום רוסיה, אבל לבם רחק איש מרעהו כל הימים. שניהם היו מן “האריות”, כל אחד ב”חבורה" שלו: זה בחוג הסופרים בוני הספרות העברית וזה בחוג עסקני “חבת ציון” המסייעים לבנין ארץ האבות בשביל הבנים; כל אחד מהם תפס מקום חשוב מאד בראש, בכותל המזרח של ההיכל שלו – והפרץ ביניהם היה רחב מאד והיחס של זה לזה היה יחס של אי־כבוד וזלזול.

בנוגע ליחסו של מנדלי ואמרותיו השנונות כלפי אוס' כבר הזכרתי במאמרי “מנדלי מו”ס וחבת ציון" (“דור וסופריו” ח"א). רוחו של מנדלי לא יכלה לסבול את כובד היד התקיפה של “איש הברזל” הנוהג נשיאותו ברמה והמבליט ביותר שאין לך דבר העומד בפני רצונו; וביותר נפשו בחלה בפתגם הידוע של זה: “או עברית או רוסית”… ואוס' מצדו לא יכול לסלוח למנדלי על בזבוז כחותיו לאליל “הזרגון” הבזוי כל־כך בעיניו, גם לא נתן ערך רב בכלל לעבודת היצירה הספרותית של מנדלי, כי עבודה כזו יש לה חשיבות, לפי דעתו, ביחוד רק אם יש בה גם תעמולה להעיר ולעורר רגשי לאומיות וחבת ציון, ואם דבר זה נעדר הרי העיקר חסר מן הספר.

והנה התנגדות זו בין שני בעלי־השם האלה גרמה פעם לקטטה עזה וחריפה בין אוס' ובין המשורר הלאומי הגדול ח"נ ביאליק. דברי מחלוקת זו כדאי להרשם, לא כפי שנמסרו כמה פעמים בסירוסים, אלא כהויתם.

מעשה שהיה כך היה.

בשנת תרע“ב נוסדה באודיסה אגודת “חובבי שפת עבר”, ובראשה עמד נשיא חברת “חובבי ציון” מ. אוסישקין. באחד הימים הוכנסה לועד אגודה זו ע”י שנים מחברי הועד, ח. נ. ביאליק וכותב הטורים האלה, הצעה לבחור את אביר הסופרים העברים מראשי היוצרים של הסגנון העברי החדש, את מנדלי מו“ס תושב אודיסה, ל”חבר נכבד" של האגודה. אולם היו“ר של האגודה לא מצא חפץ ב”אביר" זה בשום פנים והתנגד להצעה בכל תוקף, ודחה את הענין מישיבה לישיבה. להתנגדותו התקיפה השתדל להמציא נימוקים שונים ומשונים וביניהם גם חטאתו של בנו היחיד, ואחת הטענות העיקרית שלו היתה שהוא, מנדלי מו“ס, איננו חובב כלל לא את שפת עבר ולא את חובבי ש”ע, ובאחת הישיבות מצא הועד, שרובו היה נתון תחת השפעתו של היו“ר, איזה טעם פורמלי והחליט להסיר את ההצעה מעל הפרק. החלטה זו גרמה, כמובן, נחת רוח ליו”ר, בידעו היטב למי יש להודות על כך, וכנחמיה בשעתו קרא: “זכרה לי, אלוה, לטובה!” אבל בעלי ההצעה הצטערו מאד על הפגיעה הקשה בכבודו של הסופר הגדול וראו חובה לעצמם להתפטר מן הועד. ולשם בירור הדברים כדאי להביא בזה את מכתב־הפיטורין כלשונו:

“אל כבוד ועד אגודת חובבי ש”ע באודיסה".

מיום הוסד אגודת חובבי ש“ע בעירנו עברו זה כשנתים, ועד היום לא זכרה לשלם חוב ישן, חוב הכבוד, לזקן הספרות העברית יושב עירנו, למנדלי מו”ס, ולבחרו לחבר נכבד של האגודה. זלזול כזה בכבוד אביר הסופרים העברים וראש ליוצרי הסגנון העברי בזמננו מצד האגודה המתאמרת בשם “חובבי שפת עבר”, הביא רבים מחברי האגודה לידי תרעומת צודקת, ואנחנו חברי הועד הח“מ העירונו על כך לא אחת את אזן יו”ר האגודה. לצערנו לא שם היו“ר את לבו לגלוי הדעת של חבריו, וגם אחר כך לא הביא את הדבר לפני הועד באחת מן הישיבות. מתחלה חשבנו כי אין כאן אלא התרשלות והיסח הדעת בעלמא – ולא נכנסנו לעובי הקורה, ומצד זה בודאי שחלק מן האשם תלוי גם בנו, אולם אחר כך נתברר לנו, לתמהוננו הגדול, כי יש כאן גם צד השתמטות בכונה, ובפירוש הגיד היו”ר לפני אחד מן הח“מ, כי אם יתקבל ע”י הועד דבר הבחירה של הסופר הנ“ל יתפטר מנשיאותו. אחרי דברים מפורשים כאלה – שלא יכלו לעלות על לבנו – העמדנו על דעתנו בכל תוקף, ובישיבה האחרונה בי”ט שבט הובאה על ידנו ההצעה בדבר הבחירה הנ“ל, ולתמהוננו הכפול קרה גם פה דבר שלא פללנו לו כלל. חברי הועד, בהיות הרוב מהם מושפעים באופן פרטי מצד היו”ר על ידי איום של התפטרות, כמו שהודו כמה מהם בפירוש בפני הח“מ – בטלו את הכרתם הפנימית (שהודו עליה בפיהם באותה הישיבה) מפני רצונו היחידי של היו”ר והכריעו כלפי ההחלטה לדחות גם הפעם את דבר הבחירה הנ"ל, וביראתם פן תודע הדחיה וטעמה האמתי ברבים ויהיו לשחוק ולבוז – הערימו לתת לה כלפי חוץ צורה נוחה ומנומקת יפה מן הצד הפורמלי.

אנחנו הח“מ היודעים היטב – כמו שיודעים גם שאר החברים – את הטעמים האמתים של אותה הדחיה, מוצאים את עצמנו מחויבים להודיע בזה, כי חושבים אנו את עצם ההחלטה הנ”ל למשא פנים, ואת צורתה – למורך לב, ומהיום והלאה אין לנו חלק עוד בועד האגודה".

אחרי מאורע זה נמתחו, כמובן, עוד יותר היחסים בין אוס' וביאליק ותחת השלום בא רוגז קשה. אולם עצם להבת “המלחמה” התלקחה בעוד איזה זמן, באביב אותה השנה, בשעת האספה הכללית השנתית של האגודה. הישיבה היתה סוערת מאד. “האופוזיציה” השמיעה דברי בקורת חריפה על פעולת הועד ונגעה גם באותו “המאורע”, שראתה בו מעשה חרפה וקלון. מצד הועד, יו“ר האגודה ענה בחריפות ודרש בתקיפות יתרה לקבל את הדו”ח מבלי שים לב אל אותו הענין, שכל עיקרו אינו אלא קומדיה. הדברים האלה הרגיזו עד מאד את ביאליק, שהשתתף באותה האספה בתור חבר האגודה סתם, וקם בחמה עזה וזרק כלפי המדבר אותו כנוי של זלזול שהוא בעצמו לא נזהר מלהשתמש בו בנאומו כנגד אחרים.

האינצידנט המעציב הזה היה אחר־כך לשיחה בפי הבריות וגם התגלגל והתפרסם ע“י העתונים. וכשהגיע הדבר לאזני אחד העם, מי שהיה שנים רבות מראשי החבורה האודיסאית, שישב אז כבר בלונדון, הצטער על כך מאד והביע את צערו באגרותיו לידידיו הקרובים באודיסה. גם לידידו החביב ש. דובנוב, היושב אז בפטרבורג, כתב ברוח נשברה במכתבו מיום כ”ד אייר: “ובאודיסה שלנו רקוד השטן הולך ומתגבר, וכבר בשרו בכה”ע על סקנדל חדש באספה הכללית של חובבי שפת עבר. לא אוכל להביע בדברים כמה גדול צערי על זה". ובמכתביו לשני בעלי הריב השתדל לשכך את הקטטה, וביחוד השמיע דברי מוסר ותוכחה לאחד מהם. “רוצה אני – כותב הוא, במכתבו לביאליק מיום ה' סיון – אך לקרוא אליך מרחוק: ביאליק, חזור בך, אם עוד ביאליק אתה, אם לא נסתלקה ממך שכינה, התגבר כארי על כל הקטנות שבתאות הנקמה והנצחנות ותפקח עינך ותראה את כל הכיעור שבמחלוקת זו שנסתבכת בה ואת כל העול שעשית לחברך הגדול ממך בשנים, שהלבנת פניו ברבים, ולא חסת על כבוד עבודתנו הקדושה, שהוא קשור בה והיא בו בקשר של קימא זה יותר משלשים שנה! מאמין אני בכל לבי שחוש היופי שבך אינו מצטמצם אך ביופי שבדברים אלא מכיר ומעריך גם את היופי שבמעשים. יבוא נא איפוא ויגיד לך אם יפה עשית”.

על אחת מאגרות־התוכחה של אחה"ע אליו בדבר הזה, ענהו ביאליק אף הוא בשאלת־הקפדה לאמר: “אני אמנם נכשלתי בעידן ריתחא בדבור שאינו מהוגן – – – חס אתה בצדק על כבודו של חבר גדול ממני בשנים, ואיך לא חס אותו חבר עצמו על כבודו של סופר גדול ממנו גם בשנים וגם בתורה וחכמה, שכולנו חיָבים בכבודו?”

ולא נתקררה דעתו של אחה“ע עד שהגיד לו לביאליק מפורש במכתב אחר, שהיה שמח אלמלי נעשה על ידו “צעד בסגנון של בקשת סליחה על דבור שאינו מהוגן”. “וצר לי מאד מאד – גומר אחה”ע את אחד המכתבים, המדבר באריכות על אותו הענין שלא נתן לו מנוחה – שרחוק אני עתה ממקום המעשה. אלו לא היה מרחק רב כזה מפריד בינינו, הייתי הולך לאודיסה לשם כך, ואולי הייתי מצליח לישר ההדורים”.

אחה"ע היה אמנם תקיף בדעתו מאין כמהו ובמהלך מחשבותיו לא נתן מעולם מקום להנחות ופשרות, אבל באותו הזמן נפשו היתה סולדת תמיד מאמרות חריפות ושאת לא יכול דברי ריב, ביחוד בקרב ידידיו, ולפיכך חלם כל כך על הדרך הנכונה “לישר ההדורים”.

*

אולם שעה טובה זו לישר ההדורים הגיעה רק לאחר כמה חדשים. עברו ימי הקיץ ובינתים התחילו הימים הנוראים של המלחמה הגדולה בעולם הגדול. והנה כעבור “ימים נוראים” שלנו, של תחלת תרע"ה, באתי אחרי יום־הכפורים לבקר את מנדלי בביתו, ומיד בהכנסי פנה אלי בשאלה:

– מה אתה אומר על ביאליק שלך?

“ביאליק שלך” – ובהדגשה מיוחדת על שתי המלים האלה – תמוה היה הדבר בעיני ולא יכולתי להבין פירושן. מי כמוני ידע עד כמה מנדלי היה מוקיר ומחבב את ביאליק – ופתאום נעשה לביאליק שלי ולא שלו.

שאלתי את מנדלי מה משמעו של דבורו המתמיה, והוא ענני בשאלה:

– האמנם אין אתה יודע כלל שהוא שנס את מתניו והלך בערב יוה"כ לביתו של הקצין (כך היה מנדלי לפעמים קורא לאוס') לבקש מאתו סליחה ומחילה?

ובאמת לא ידעתי כלל וכלל דבר זה, שכבר הספיק מי שהוא מ“רודפי השלום” לבשר על כך את מנדלי. אכן נודע לי הדבר אחר כך כמו שהיה: בערב יוה“כ אחרי סעודת ההפסקה יצא ביאליק מביתו על מנת לבוא לביתו של איש ריבו לשם פיוס והחזרת השלום. כשנכנס מצא כבר את בעל הבית לבוש בגדי חג וצילינדר בראשו ועומד לצאת לביהכ”נ של “הברודים”, שבו היה מתפלל, ולאחר פגישה זו בלוית נשיקה של ידידות נאמנה הושב על כנו השלום – כלי יקר זה המחזיק ברכה לישראל לכל חוגיו ובכל הזמנים. 

הדבר היה באחד מימי הקיץ בשנת תרע"ט בעיר אודיסה. הימים ההם היו ימי צרה ותוכחה, מוראים גדולים ובלהות צלמות. שלטון רע ואיום יצא ושלטון רע ואיום נכנס. הבולשיביקים נסוגו אחור ונסתלקו מן העיר, ובמקומם באו שוב ביד רמה ובחרב נוקמת הדיניקינים, או כמו שקראו לעצמם “צבאות המתנדבים הרוסים”, והם מלאים רגשי חמה עזה ואכזריה לעשות נקמה גדולה באויביהם הגלוים והנסתרים…

ובאחד הימים הראשונים לכניסת צבא “המתנדבים” לתוך העיר – ואני יושב עם ביאליק בביתו ליד שלחן עבודתו לעסוק באחת מהעבודות המשותפות שלנו. לעבודתנו זו, כנהוג, לא מעטים היו המפריעים מדי יום ביומו. ביניהם היו סופרים ותיקים ומתחילים, עוסקים בצרכי צבור הבאים להתיעץ בענינים לא דוקא חשובים ושאינם סובלים דחוי, ויש שבא אחד המכירים לשם שיחה בטלה סתם. לפעמים לא מצא ב. תחבולה אחרת להפטר מן המפריעים אלא ע"י כך שבקש מאשתו שהיא תטרח לפתוח את הדלת ולכל מי שבא – יהיה מי שיהיה – תאמר שהוא, ב., איננו בבית. אולם לא תמיד אפשר היה לאחוז בתחבולות רדיקליות כגון זו.

גם היום ההוא לא עבר בלי מפריעים, אבל סוף־סוף חזרנו לעבודתנו בשקידה יתרה, והנה שוב צלצול עז בפעמון הכניסה.

– עוד הפעם באים להפריע; הרבה שלוחים למקום לבטול תורה! – קרא ב. בהתרגזות, והלך בעצמו לפתוח את הדלת, כי איש לא היה בבית.

הדלת נפתחה – והנה אמנם באו מפריעים, אבל ממין אחר לגמרי.

שני אופיצרים של צבא המתנדבים, השליטים עכשיו בעיר, “התנדבו” ופרצו לתוך הבית בסערה. מיד נכנסו לחדר העבודה ואחד מהם שאל ברגזנות: מי כאן ביאליק?

– אני ביאליק – השיב ב. בעמדו באמצע החדר.

השואל נגש אליו בקריאה הידועה: “הידים למעלה!” והתחיל לבדקו בדיקה חמורה, למשש אותו ולחפש בבגדיו מכל צד בעיון רב, והשני נגש גם אלי לבדקני באופן קל, כאלו רק לצאת ידי חובה. ואותו האופיצר שׁטפל כל הזמן בביאליק הלך עמו אל יתר החדרים, בחן ובדק בכל פנותיהם וסתריהם, גם את הארונות פקד לפתוח וחטט בתוכם – וכמובן לא מצא דבר הדרוש לחפצו.

– נפלא הדבר, מוזר מאד! ואנחנו אחרת חשבנו – היה רוטן האופיצר כמדבר לעצמו.

מה חשבו אחרת – לא פירש, כנראה, הגיעה אליהם השמועה כי ביאליק זה הוא גיסו של בולשיביק מסוכן (יאן גאמארניק), אחד מעמודי התוך של המפלגה, שתפס בה מקום בין הראשים. והנה חשבו לנכון שיצליחו למצוא בדירתו של גיס זה “הקרוב למלכות” אוצר של נשק, ואולי גם אותו יאן לא הספיק להמלט על נפשו והוא בעצמו ובכבודו מסתתר כאן, נחבא אל הכלים…

בכל שעת החיפוש בחדרים נשאר האופיצר השני עומד על ידי לשמור עלי שלא אזוז ממקומי להסתיר איזה דבר חשוד. ולאחר הבדיקה חזר הבודק עם ביאליק לחדר־העבודה, שהיה מלא וגדוש בכלי־זין רוחניים, בספרים ממיטב הספרות העתיקה והחדשה.

לבסוף הזמינו את ביאליק ללכת אחריהם על מנת לנסוע לבית־הפקידות לשם חקירה יסודית ע"י השרים הגדולים החוקרים לכל תכלית. ב. הבין שאין מסרבין להזמנה כגון זו, והוא בקש ממני להשאר כאן עד שוב אשתו הביתה, ומיד הלך אחרי שני המלאכים הרעים המלוים אותו בדרך.

אחרי שירד מן המדרגות ובא אל תוך החצר מצא שם את הפולקובניק מכירו, אף הוא מצבא המתנדבים, שהתגורר באחת הדירות באותו הבית, ונראה לו כמלאך מושיע בעת צרה. פולקובניק זה לא יכול מפני איזו סבה לברוח על נפשו בשעה שכבשו הבולשיביקים את אודיסה לפני כך, והוא מצא מסתר ומחסה בצל כנפי היהודים גרי הבית, שראו אותו כאדם הגון והיו משוחחים עמו לפעמים ארוכות וקצרות על פגעי הזמן, וגם ב. לא אחת נכנס עמו בשיחה.

– אדוני הפולקובניק! – פנה אליו ב. בראותו אותו הפעם – הלא הוא מכיר אותי. יגיד נא, האם בולשיביק אנכי?

האדון הפולקובניק השתמט מתשובה ברורה על שאלה פשוטה זו והתפטר בגמגום איזו מלים סתמיות.

בינתים עלה אחד האופיצרים לבדיקה קלה באחת הדירות, ולאחר כך הציע לפני ב. להכנס שוב לדירתו לרגע אחד. הוא נזכר ששכח לבדוק במגרות של השלחן הגדול העומד בחדר העבודה. וכשנכנס התחיל תיכף לחטט במגרות אלו, ובאחת מהן מצא איזה סכום כסף. בתחלה חשב להחרים את הסכום לטובת “המתנדבים”, אבל לאחר שספר ומנה אותו וראה שהוא קטן ודל, נמלך בדעתו והניח אותו חזרה.

וכדאי להזכיר כאן פרט קטן אחד: לפני יציאה שניה מבית דירתו של ב. התבונן אחד האופיצרים אל המעיל היחידי התלוי על הקולב בפרוזדור, ושאל את ב. אם מעיל זה שלו הוא, ולאחר שקבל תשובה חיובית אמר לו שילבש את מעילו.

– למה לי מעיל ביום קיץ חם כזה? – שאל ב בתמיה.

– יש צורך, לבשהו – פקד הקצין, וב. לא יכול לבטל גם גזירה זו שיצאה מלפני השליט בשעה זו.

סוף־סוף יצאו מן החצר וב. בלוית שני המלאכים ישב במרכבה שעמדה בחוץ. העגלון קבל פקודה לנסוע – והנה שוב נזדמן אותו הפולקובניק עומד בחוץ וב. שוב פנה אליו בבקשה נמרצה להעיד עליו שאיננו מכת הבולשיביקים. והפעם לא סרב הנשאל להעיד על כך בפה מלא, והאופיצרים לא יכלו לעמוד בפני עדות כזו ומוכרחים היו לתת רשות לב. לרדת מעל המרכבה ולשוב לביתו בשלום.

ומי יודע מאיזו סכנה ניצל אז ב., אולי מסכנת מות. כי בימי הזועה ההם מקרים כאלה לא היו מן הנמנעים, ועוד ביום אתמול היה מעשה כזה, שאסרו איש אחד מנכבדי העיר ולאחר הצהרים מצאו אותו מוטל הרוג מאחורי תחנת הרכבת, מחוסר בגדים. ואפשר שבזה יש לפתור את החידה, שאותו הקצין עמד על כך דוקא שב. ילבש ביום חום את המעיל ההגון, בבחינת “סוף מעשה במחשבה תחלה”…

והשמועה התפשטה בעיר כי ביאליק נאסר והיתה חרדה גדולה בין יודעיו ומעריציו, וזה לזה שואלים בטלפון מה פשר הדבר. ולערים רחוקות, כגון קיוב, מוסקבה ועוד, וגם לארצות רחוקות, התגלגלה ובאה הבשורה הנוראה, כי ביאליק נרצח בידי הדיניקינים באודיסה בכניסתם העירה. ובמקומות רבים עשו אבל יחיד וספדו עליו בבתי־כנסיות מספד תמרורים – ולא ידעו כי אמנם סכנה גדולה היתה מרחפת על ראשו של ב., ואולי סכנת מות ממש, אבל הוא ניצל בדרך נס מן הסכנה בזכותו של פולקובניק מ“צבא המתנדבים”.

באחד הימים הבהירים והמזהירים בארץ־ישראל – אנחנו שנינו, ביאליק ז"ל ואנכי, הלכנו לטייל קצת ברחוב אלנבי, הוא הרחוב הראשי אשר בעיר העברית הראשונה תל־אביב. עגומי רוח ועצובי נפש היינו לאחר בקור ידיד חולה, שמחלתו אנושה באפס תקוה. הלכנו לא לצד הפונה אל הים, כדרכנו תמיד לשם טיול, אלא לצד השני, ושוחחנו על אותו הידיד, הקרוב לנו עוד מימי אודיסה הרחוקים וההולך מאתנו בדרך כל הארץ, ועברנו מענין לענין, כנהוג.

בדרך לכתנו הרגשנו כי נטפל אלינו איזה צעיר ההולך בעקבותינו וכאלו מטה אזניו לשמוע את דברי שיחתנו, ולא שמנו אליו לב. כשהגענו אל קצה הרחוב על־יד פסי מסלת הברזל עמדנו קצת והמשכנו את שיחתנו.

והנה אותו הצעיר הצועד מאחרינו נזדקר ועמד לפנינו בקומה זקופה ופנה אל ב' ואמר בקול תקיף:

– למה זה הולכים אתם ומדברים אידיש כל הזמן? מוטב שתדברו עברית!

על דברי ב‘: "מי אתה הבא להטיף לנו מוסר? אין זה ענין שלך ואין איש שואל אותך – השיב הצעיר עזות, עד שהתרגז ב’ וקרא: “חוצפה יתרה! לך לך לעזאזל!”

מה עשה אותו האברך? הוא אמנם הלך לו, אבל חשב ומצא לטוב לו לתבוע את עלבונו בדין והגיש את תביעתו לפני משפט השלום העברי על המשורר ב' אשר הרשה לעצמו למלא את פניו קלון בראש כל חוצות ואמר לו בפה מלא כך וכך – ואני נקראתי בתור עֵד ראיה ושמיעה בענין זה.

המשפט נועד ליום קבוע. הנתבע בעצמו לא בא לעמוד לדין, אלא שלח את בא־כחו לטעון בשבילו, גם שלח מכתב קצר לכבוד השופטים ובו הוא מוסר את גלגולי הדברים כהויָתם, כי היתה השיחה בינו וביני בלשון יהודית “עפ”י הרגל של עשרים ושמונה שנים" וכיצד הגיב על זה אותו האברך, עד שנגמר הדבר בקריאה: “לך לך לעזאזל! " ועל זה מוסיף ב' בהתול מיוחד: “אפשר שהמלה היא חריפה קצת לפי הפירוש הרגיל, אבל לפי פירושה המדויק והאמתי הוא שם הר לא רחוק מירושלים, מהלך שתים שלש שעות במדבר יהודה, והמקום הזה הוא, לדעתי, די מכובד לטיול בשביל אותו האיש”. אולם בסוף גומר הנתבע ביתר רצינות: “בשים השופטים מצד אחד לבם למצב הנפשי בשעה זו שגוסס יקר היה מוטל לפני שעה קלה לפני יציאת נשמתו, ומצד שני למוסר היפה של איש צעיר שמוצא היתר לעצמו להטות אזן ברחוב לשיחת בני אדם להורות להם דרך ארץ מבלי אשר שאלו איש על כך, ובשים השופטים הנכבדים שוב אל לבם כי כל הענין נעשה לו לאברך נושא לריקלמה ולסינסציה, כמו שמוכח מן התלגרמה שהריץ אותו האיש ל”דואר היום” ע“ד המשפט בינו ובין הח”מ, – יקל לשופטים הנכבדים להוציא משפט נכון".

וכשהגיעה שעתי ביום הדין לבוא לפני השופטים ולהעיד מה שאני יודע בענין זה, ספרתי מעשה שהיה איך היה, כפי שראיתי ושמעתי, כיצד הרגשנו כל אותו הזמן, שאחד הצעירים, הזר לנו, הולך וצועד אחרינו ומקשיב לדברי שיחתנו, שהיתה ביהודית לא להכעיס, חלילה, אלא על פי הרגל של שנים רבות, – ואני בתומי חשבתי כי אותו הצעיר הוא אינו אלא אחד מאלה השואפים להתאבק בעפר רגלי חכמים ולשתות בצמא את דברי חכמתם, והוא בחר הפעם בדרך שאינה מן הנמוס כלל מתוך כוונה רצויה לשמוע איזה דבר של תורה מפי המשורר הגדול ההולך לפניו, והנה יצא שהיה מתכוון לא לשמוע מפיו תורה אלא להשמיע באזניו תוכחת מוסר וללמדו פרק בהלכות דרך ארץ. וכך המשכתי את ספור המעשה עד שהגעתי לסוף־דבר, לפסוק־הזעם: “לך לך לעזאזל!”

– כיצד אמר “לך לך לעזאזל”, בעברית או באידיש? – פנה אלי הצעיר בעל הדבר בשאלה.

– הוא אמר זאת בעברית – עניתי.

– אם בעברית – קרא הצעיר בפנותו אל עבר פני השופטים – הריני מוכן ומזומן למחול על העלבון להסתלק מן התביעה.

באופן כזה המחזה הטרַגי במקצת נהפך פתאם לקומדיה. השופטים קבלו בבת־צחוק נאה את בטול התביעה והטילו על התובע את דמי הוצאות המשפט – והענין הרע, שניתן להם לענות בו, נגמר ב“כי טוב”…

(מעין מעשה שהיה בסופר מפורסם)

א

במסבת־רעים ישבו יחד, בני־חבורה של משכילים צעירים, באחד מערבי־חורף, בחדר לא גדול, אבל מרֻוח, של אחד מהם. בחוץ היה החורף שליט בכל תקפו, נוהם ומתגעש ברוח סערה וסופת שלג, ובבית לא היתה לתקיף זה שום שליטה. חום נעים התפשט – והמסובים כלם רוחם טובה עליהם, שותים חמין בנחת ומשעשעים את נפשם בספורי־מעשיות נאים ובדברי בדיחות. שיחה קלה היתה הולכת ומתגלגלת ועוברת בקפיצה מענין לענין, עד שהגיעה ובאה לספרות ישראל העלובה וממנה לסופרי ישראל הקטנים עם הגדולים. וכמה מבני החבורה התחילו מזכירים, כיצד היו מצַירים להם בתחלה סופר עברי בדמיונם, דמיון של משכיל תמים בן עירה קטנה, ומה הרגישו בעצמם בשעה שזכו לראות, יציר־סגולה זה לא בעיני דמיון, אלא בהקיץ ממש, בשעה שבאו לכרך.

– “גם אני בחלומי”, רבותי. ספור יפה יש לי לספר באזניכם, כיצד זכיתי לברך על פי זה ברכת “שהחיינו”, ודוקא עוד שם בעירתנו הקטנה; אבל השעה עכשו מאוחרת, “עוד חזון למועד” ובפעם אחרת אספר לכם ומבטחני שתהיו נהנים הנאה מרובה.

כך אמר אחד מן המסובים, חיים גולד, בעל עינים שחורות וגדולות וזקן צהוב קטן.

כל המסובים כמובן, פצרו בו, שלא ידחה את הדבר לזמן אחר, אלא יפתח פיו ויספר תיכף – והוא לא סרב הרבה.

– הריני מוכן ומזומן לעשות רצונכם – אמר – רק תנאי אחד אתנה עמכם, רבותי: האזנים קשובות והפה שותק. אני מטבעי איני יכול לסבול כשמפסיקים את ספורי ונכנסים לתוך דברי, כנהוג. ובכן אם רוצים אתם, שלא יאבד לי החוט של ספור־המעשה ביחד עם החשק להמשיכו – אל תפסיקוני אפילו פעם אחת, ולהשומע ינעם.

– שתיקה יפה! – קרא אחד מבני החבורה בקול וטפח בידו על פני השלחן אחת ושתים.

חיים גולד שתה בגמיעה אחת את כוס התה שלו שנתקרר והתחיל מספר:

ב

הורתי ולידתי, כידוע לכם, בעירה קטנה בבסרביה. שם אירע הדבר בשנת… מחילה, רבותי, איני זוכר בדיוק את מספר השנה. אבל שנה מוקדמת או מאוחרת – מה בכך, הרי אין אנו באים עכשו לרשום רשימות בספר דברי הימים. וזאת עליכם לדעת, שעירתנו היתה מצוינת משאר העירות בתפוצות ישראל לא רק ביינותיה המשובחים וממליגתה המולדבנית, אלא גם בצעיריה, משכילי ישראל ויודעי ספר בספרות העברית החדשה. עכשו כבר נתפרדה החבילה; משכילי עירתנו נתפזרו לכל הרוחות שבעולם, מי ליהופיץ ומי לבויבריק, אחד נדד למרחקים, לאמריקה או לארץ־ישראל, ואחד הלך בדרך עוד יותר רחוקה, לארץ הרפאים. אבל בימים ההם קשר אגודתנו היה אמיץ, וביחוד שלשה מאתנו דבקים היינו זה בזה, ממש “חוט המשולש”: אני ושני חברי הנאמנים, שלמה טפר ותנחום שווארצקאפ המכונה תשר“ק. בשם תשר”ק היה תנחום חותם תחת המאמרים, שהיה מרבה לשלוח ל“המליץ” בשעתו ושרק אחד מהם, כמדומה, זכה לראות אור. הוא היה משכיל נלהב שבנלהבים, פיו חוצב להבות אש ומראהו תמיד כעולה מנהר דינור… שלשתנו ישבנו שבת אחים ממש, ומה טוב היה ומה נעים! בעולם מיוחד, עולם האצילות, חיינו לנו חיי אושר, חיים של טובה וברכה, ושבעי נחת היינו בשיחות־רֵעים ארוכות וגם וכוחי דברים בחום והתלהבות. וחג היה לנו, מקרא קדש, כשהגיע לידינו ספר עברי חדש. את הספר היינו קוראים, או יותר נכון לומדים, כל אחד לעצמו או כלנו ביחד, ואחר כך היינו מתוכחים ימים רבים ומחדדים זה את זה בהלכות, היוצאות מתוך דברי הספר החדש.

ומאליכם תבינו, רבותי, שמחבר עברי, אחד ממשפחת הסופרים בעלי השם, היה בעינינו לעילא ולעילא; מין בריה נפלאה מפמליה של מעלה, שאין המח המשכילי שלנו יכול להשיגו. אשרי האיש שזכה לפחות פעם אחת בימי חייו להיות עומד בד' אמות של אחד מיחידי־סגולה אלה, רואה אותו, בעיניו ממשׁ ומדבר אליו פנים אל פנים!

ומה גדולה היתה שמחתנו, בשעה המבורכת, שרצה הקדוש־ברוך־הוא לזכות אותנו ולהביא לעירתנו יהודי סוחר חצי־משכיל, שהיה נוסע בהרבה כרכים ובעיניו ראה שני סופרי ישראל מן הגדולים וגם דבר עמם ממש! כבודו של סוחר זה היה גדול מאד בעינינו ונחשב לפנינו בתור אדם המעלה, שהכל חייבים בכבודו, ובשעת דבורנו עמו היינו מדמים, שאנו נהנים מזיו השכינה של אותם הסופרים…

ובכן, רבותי, תוכלו לשער בעצמכם את גודל אשרנו, כשהגיעה לאזנינו באחד הימים הבשורה היקרה והנעימה, שיעלה ויבוא לעירתנו אורח גדול, לא בן־אדם, שראה סופר עברי וזכה לדבר עמו, אלא סופר ממש שהוא גם רידקטור בישראל, ולא רק סופר ורידקטור מן הפשוטים, אלא אחד מן הגדולים שמפורסם הוא במדינתנו לשבח ושמו נודע בעולם!

ג

בשורה טובה זו באה ראשונה, כמובן, לאזני תשר"ק שלנו והוא הביאה לנו.

– שמעו, אחי, חדשה שבחדשות, סיורפריז גדול ונורא שלא חלמנו עליו! באלו הימים נזכה לראות אורח רם ונשא, שמעולם לא פללנו¹ לראותו. האח, ששון ושמחה, חג גדול ברחובנו!

בקריאה זו נכנס אלינו במרוצה תנחום, כשהיינו יושבים כמה חברים יחד. הוא דבר ועשה קצת רקודים על פני החדר, כדרכו בשעת חדוה. פניו היו מזהירים ומבהיקים כפני חתן בשעה שהוא מבשר לחבריו הקרובים לו ביותר, שעוד מעט ותבוא כלתו האהובה לו מנפשו. ואחרי כמה קולות־קריאה של שמחה נודע לנו מפיו, שהסופר הנודע – לא אפרסם לפניכם את שמו המפורש – למאי נפקא מינה? – יהא שמו סתם “סופר” – העומד להוציא מאסף שנתי חדש ונוסע לפי שעה בעולם לקבץ חתומים – הוא בכבודו ובעצמו לא יפסח גם על עירתנו הנדחה ובקרוב יופיע אלינו. דבר זה שמע תנחום מפי הסוכן של כתבי־העתים, שאצלו עתיד סופר זה להתאכסן.

מי שלא ראה שמחתנו באותה שעה לא ראה שמחה מימיו. ברכנו איש את חברו בברכת מזל־טוב, ואני ושני חברי המובהקים הבטחנו זה את זה, שמי שיודע לו בתחלה דבר בואו של סופר לא יחמיץ את הבשורה וימהר להודיעה מיד לשני חבריו, כדי שלא נאחר ונלך שלשתנו יחד לקבל את פני האורח החשוב מאד. גם התחלנו לחשוב מחשבות על עריכת נשף חגיגה לכבוד האורח היקר.

בעינים כלות חכינו לביאת היום הגדול: רבונו של עולם, מתי תבוא ותגיע השעה הטובה, שנזכה לראותו! אמת, בסתר לבנו גם חרדנו לא מעט מאימת הפגישה, כתלמיד קטן זה שעליו להבחן לפני ראש המורים, האינספקטור בעצמו. אטו מילתא זוטרתא, לפני מי אנו עתידים לעמוד? לפני הסופר הגדול! ומי יודע אם לא נכשל לפניו בלשוננו ולא נוציא מפינו איזה דבר של שטות והדיוטות, והוא² ישחק וילעג בקרבו על משכילי העירה הקטנה שבבסרביה – וכדי בזיון!

אבל מה בכך – אנו בודאי המאושרים שבעולם, מי ידמה לנו?

ד

המספר הגביה את כוסו הריקה, לרמז שימזגו לו עוד כוס תה, והוסיף לספר:

קצורו של דבר, רבותי, השעה הטובה באה למזל. מובן מאליו, שהוא, תשר"ק שלנו, היה הראשון שנודע לו הדבר, וכחץ מקשת מהר אלי בקול מבשר ואומר:

– חיים, הנה הוא בא!

מי זה “הוא” – לא הייתי צריך לשאול. זהו אותו “האורח” שלא חדלנו לדבר עליו בימים האחרונים, וכמעט שלא הסחנו דעתנו ממנו אפילו לשעה קלה. עוד בעצם היום ההוא בבקר, כשהיינו שלשתנו יחד, עלה על דעתי להחליט, ש“הוא” ודאי בעל קומה נמוכה וזקן שחור קטן. כך נראה לי, איני יודע בעצמי מפני מה ועל איזה סמך. וזה דרכי מעולם לצייר לפני צורות בני אדם שלא ראיתים ואינם ידועים לי אלא בשמם. אבל תשר"ק שלנו חולק על דברי וקורא תגר: לא היו דברים מעולם! ודאי גבה־קומה ודוקא בעל זקן מגֻלח. חברנו השלישי שלמה הסכים לדעתי, כדי להכעיס קצת את תנחום, ותנחום מתרגש ומתלהב, כאלו הדבר נוגע עד נפשו, וקורא:

– הרי אין זה אלא אַבסורד!

להוי ידוע לכם, רבותי, שקצת “חולשה” היתה לתשר"ק שלנו בנוגע למלים לועזיות. ובלחישה אגיד לכם, שלפעמים היה משמש במלה זרה שלא כדרכה.

אחרי שהביא לי תנחום את הבשורה, מהרנו שנינו אל חברנו השלישי, ושלשתנו יחד הלכנו זריזים ומזורזים לקבל פניו של סופר בבית הסוכן, ששם התאכסן. בדרך דברנו שוב על דבר הבנקט לכבוד אורחנו, שצריך לערכו ולסדרו כדבעי, על צד היותר טוב, וכלנו באנו לכלל דעה אחת שנמסור את סדור הענין להסוכן, בעל־הבית של סופר המתפאר שהוא מומחה לאותו דבר, ואנו נסייע לו בעצותינו וגם בפרוטותינו והכל יעלה יפה. אני שאלתי את תנחום, “ראש המדברים” במחננו, אם כבר ערוך אצלו נאום נאה לבנקט זה לכבוד האורח, והוא השיבני כמו בתרעומות:

– אין לי לערוך מאתמול, אפתח³ פי ואגיד אכספרומפט, ומובטחני שלא אכשל, חלילה, בלשוני.

וכי צריך אני לספר לפניכם עד כמה היתה מרובה דפיקת לבנו באותה שעה שדרכנו על סף חדרו של סופר? איש מאתנו לא יכול לפצות פה ולדבר דבר. תנחום התאושש בתחלה ואחריו התערבנו כלנו בשיחה, אבל הדברים לא היו שמחים: “הוא” מהר להתנצל לפנינו, שעיף ויגע הוא מן הדרך; שני לילות רצופים לא נתן שנה לעיניו, וביותר נשברו כל עצמותיו מנסיעה בעגלה לעירתנו, ובקש מאתנו שנחזור ונבוא אליו מחר באותה שעה.

ביציאתנו מן הבית יצא אחרינו הסוכן, בעל־הבית, ושאל אותנו: מה בדבר הבנקט? אמרנו לו שסדורו מסור לידו ובמקום שאין אחרים ישתדל להיות איש. והוא נענע בראשו לאות הסכמה, ונפטרנו ממנו.

שעה קלה הלכנו שלשתנו יחד מהרהרים ושותקים, וכמתרעמים זה על זה. פתאם פנה תנחום אלי ואמר בקול:

– נמצא שלא כך ולא כך, אלא “סינתיז” של שתי הדעות.

– כלומר? – שאלתי משתומם.

– כלומר: לא כדברי ולא כדבריך, אלא הוא בעל קומה בינונית.

– הן, באמת כך – נהמתי בלחש.

ובלבי הרגשתי באותה שעה עוקצה של מחשבה אחרת: בגשמיות סוף סוף לא איכפת לי אם כך או כך; רע הוא הדבר, שלא ניכרים בו סמני גובה ברוחניות… אבל מהרתי לחנק בקרבי מיד הרהור חצוף זה. ובאמת מה אפשר לקבל רושם במשך זמן מועט כזה? וביותר אחרי שהוא כמעט שתק ורק היה מפהק הרבה…

ה

למחר היינו שלשתנו שוב אצל סופר. בפעם הזאת שהינו אצלו זמן מרובה וסופר⁴ לא היה שותק כל אותו הזמן; אדרבה, היה מרבה לדבר בתשוקה יתרה. ואנו עשינו את אזנינו כאפרכסת, מזומנים היינו לשתות בצמא את דבריו ומתאוים ליהנות ממנו דברי חכמה ותושיה. אבל מה עלתה לנו, אחרי שדבריו היו חוזרים, כמו להכעיס, רק על ענינים כל כך פשוטים וגסים, שהיו נאים לנפש פשוטה ביותר, וראוים היו הדברים לצאת מפי יהודי גס־הדעת יליד בסרביה שלנו: הוא דבר, למשל, על כמה מיני מזונות, שהוא אוכל לתיאבון בביתו ובדרך וכיוצא בזה. הוא גם השתדל לחקור ולדרוש אצלנו שמותם ומקום מושבם של אותם היהודים מתושבי עירתנו, שיוכל להשפיע עליהם את מאספו החדש העתיד לצאת לאור. קצורו של דבר, במקום לחם אבירים, מאכלי מרום, נתן לפנינו ביד רחבה “ממליגה” בסרבית פשוטה וגסה. ולא זו בלבד, אלא שהיה מוציא לפעמים מפיו בשעת שיחתו מלה או גם דבור שלם, שאפילו אנו, משכילי עירה קטנה, הכרנו בו סמנים מובהקים של תלמיד־חכם לא־גדול כלל וכלל.

מה פירושו של דבר? “הזאת נעמי?” – וכי זה הוא דיוקנו של סופר ורידקטור גדול בישראל? – כך היה תוהה ומשתומם כל אחד מאתנו בלבו, מרגיש וסובל צער מרובה, ואין פוצה פה.

וביותר גדול היה צערו של תנחום וניכר היה בפניו, שהוא סובל יסורים קשים ומרים. הוא ישב על ידי ובכל פעם כשהיה סופר מוציא מפיו דבור שאינו נאה לתלמיד־חכם בתכנו או בצורתו היו פניו של תנחום מתאדמים והוא צובט בסתר את בשרי, כאילו הקולר תלוי בצוארי והוא רוצה לעשות נקמות בי על חטא שחטאתי לפניו בהונאת רֵע…

כתינוקות של בית רבם שלקו ברצועה הרגשנו את עצמנו כשיצאנו מאצלו, וכאלו מתביישים היינו להסתכל איש בפני רעהו; וכשנתתי עיני בחברי תנחום ראיתי שפניו זועפים ונזעמים – עוד מעט וישפוך חמתו על כל מי שיבוא לידו. אבל הוא שתק, רק מדי פעם בפעם יצאה מתוכו כמו נהימת הד: נוּ־נוּ!

– והבנקט למתי נקבע? – הפסקתי פתאם את השתיקה בשאלה שלא מדעתי. אבל תנחום נתן בי עין זועמת, עד שנעשיתי כמעט לגל של עצמות, ונהם כמדבר לעצמו:

– מי יכול לשער כזאת? סוביֶקט פשוט כל כך!

– מי זה הסוביקט הפשוט? – אמרתי כשואל לפי תמו.

– תם מה הוא אומר: מי זה! – קרא תנחום מלא רוגז – וכי אין אתה יודע, למשל, כלפי מי נאמרו הדברים? מכוונים הם אליו, אל סופר שלנו. זה הוא סך־הכל של אותן התמונות היפות שהפנטזיה הקוסמת ציירה לפנינו ברב צבעיה! אילוזיה כל כך נוראה! קוינו למכסימום והנה גם מינימום קטן ודל לא מצאנו!

– ומה, למשל, אתה היית סובר, שהוא בעל קרנים? – אמרתי לשם אמירה בעלמא.

– מה קרנים, מי קרנים? אתה בעצמך בהמה כשרה בלא קרנים! – קרא תנחום בכעס גדול ופשט את ידו כאלו מבקש לקרוע אותי כדג – אין ראש כלל והוא דורש כמין חומר בקרנים. משתוקקים היינו כל כך לראות בעינינו אינדיבידואום מבני עליון ולשמוע מפיו דברי אלהים חיים; מקוים היינו לשאוב ממעין חכמתו בקנקנים גדולים, – ולבסוף אין מה לשאוב אפילו בכפיות של תה קטנות. אין אבסולוט כלום! לאן, אמרו נא לי, נוליך את חרפתנו?

– ומה בכך, יש בעולם גם “צדיק אלם” – הכניס דברו חברנו שלמה.

– איזה אלם? – הוא מדבר, ברוך־השם, די והותר, לשונו כמעין המתגבר, אבל דבוריו מה טיבם? מוטב שנתן בעפר פינו ונשתוק – אמר תנחום בכעס עצור כשהוא מנופף ידו בחזקה, כמי שיאושו גדול כל כך, עד שאין מלה בלשונו.

ו

למחרת היום בבקר, כשהייתי שוכב עדיין במטתי וקורא, כדרכי, עתון עברי, – נפתחה דלת חדרי ברעש, וקולו של תנחום, כשהוא עוד על מפתן הבית, נשמע בהתלהבות:

– שומע אתה, חיים, את דעתי, הדבר אינו כפשוטו כמשמעו.

– איזה דבר? – שאלתי.

– באורח הגון זה שבא לעירתנו הכתוב מדבר. עליך לדעת, שמיום אתמול איני יודע שקט ומרגוע ברוחי. כל הלילה לא טעמתי טעם שינה ועל משכבי בקשתי פתרון לחידה סתומה זו: רבונו של עולם! מה טיבו של סופר זה? מהרהר הייתי ומהרהר, ויודע אתה איזו ריזולוציה העליתי בדעתי? זה הפתרון: הוא אינו כלל הוא!

– ואלא מה, הוא הרי הוא⁵, לפי דעתך? – שאלתיו בתמיה.

– למה אתה משים עצמך תם? – השיב ברוגז – הדבר פשוט בתכלית הפשטות: יש לנו עסק הפעם עם פירמה מזויפת. מוכן אני להשבע לפניך בכל קדש, שאין זה סופר, אלא אחד מאותם בני אדם שעושים סחורה בשם זר, והוא משתמש בפרסטיז' של השם סופר לטובתו ולהנאתו.

בתוך כך בא חברנו השלישי. הוא שמע את השערתו של תנחום ומיד הסכים לה ואמר:

– אמת הדבר, הצדק עמו, ביהדותי. צדיק מזויף של “ני בע ני מע” בא לעיר לצוד צידו. ובלבו הוא בלא ספק ישחק ויתקלס בחסידים שוטים כמונו, הבאים להתאבק בעפר רגליו ולבקש “תורה” מפיו.

רק אני לבדי התנגדתי עדיין לזה בשפה רפה. נמנינו וגמרנו לילך מיד שוב אליו ולתהות על קנקנו בפעם השלישית. אפשר שיתגלה לפנינו עכשו.

קצורו של דבר, לא מצאנו נחת גם הפעם, הדבר ברור כשמש בצהרים שבעל־שם מזויף בא להתל בנו והריהו משרבב כלפי משכילי עירתנו לשון ארוכה.

יצאנו אבלים וכפופי ראש, והנה הסוכן לקראתנו ובשורה בפיו, שהכל מתוקן לסעודה של כבוד ביום מחר, והוא מזהירנו, למען השם, שלא נאחר לבוא בשעה הקבועה. נענענו ראש והלכנו לנו לדרכנו מתרגזים ורותחים. ותשר"ק שלנו ממש סיר נפוח, והוא קורא בחמתו:

– שוטה שבעולם, בסעודה של כבוד הוא מטפל. ומי הוא זה מלך הכבוד? בזיון וקצף! לא, אין לעבור על דבר זה בשתיקה כבני אדם פסיביים, גדול יהיה עוננו מנשוא אם נחריש לעת כזאת. צריך להראות לו, שלא פגע הפעם בתינוקות, במשכילים פרובינציאליים, וסודו גלוי וידוע לפנינו.

– כן, הכל טוב וישר, אבל העצה מאין תמצא, לגלות את האמת לעין השמש? – שאלתי.

וכלנו שתקנו, מהרהרים ומבקשים תשובה על שאלה חמורה זו.

לא עברו רגעים מועטים ותנחום הוציא קול־ששון:

– אֶבריקה! ברקאי! לא יגעתי ומצאתי.

וכל כמה שפצרנו בו לא רצה לגלות לנו מה מצא. הוא באחת: מחר יהיה האות הזה…

ז

ויהי ערב, ויהי בקר. ושוב בא אלי תנחום. על שאלתי אם נלך בערב לבנקט לכבוד סופר או נכבד ונשב בביתנו, ענה תנחום ואמר בהתלהבות, כדרכו:

– פשיטא! נלך ונלך. וכי אפשר אחרת? כל זמן שזיפנותו של סופר לא הובררה לפנינו באותות ומופתים חותכים ומנקרים עיני כל אדם אין לנו רשות להשתמט מסעודה של מצוה זו לכבוד ההשכלה וספרות ישראל.

ובערב לבשנו בגדי יום־טוב והלכנו שלשתנו, אני ושני חברי, לבית הסוכן. ניכר היה, שתנחום מתרגש הרבה, ואני הבנתי פירושה של התרגשות זו, שהיא באה מתוך מערכי־לב ל“מענה־לשון” בשביל נאום־הברכה לכבוד האורח, שלא סגי בלאו הכי לגבי נואם בחסד עליון כתשר"ק שלנו.

ובית הסוכן מלא אורה ושמחה. כל משכילי העירה כבר נאספו ופניהם פני חוגגים. וחתן־הנשף סופר יושב בראש ומספר בשבח עירתנו המלאה משכילים וחובבי הספרות, ולפיכך יקדיש הוא לעירה מבורכת ה' זו פרק מיוחד בציורי מסע שלו, שעתיד להדפיס במאספו החדש.

הגיעה שעת הנאומים של ברכה לכבוד האורח.

– תנחום יתחיל! – גזרו המסובים.

ותנחום התחיל בפרזה ארוכה מסולסלת ומקושטת בהרבה מלים לועזיות, כדרכו. פתאם נפתחה הדלת, כמו שכותבים ברומנים, וגלית שלנו, זה האוריאַדניק מקסים גבה־הקומה והכרסתני, נכנס לתוך החדר.

– מי כאן סופר? – שאל, וכשהראו לו באצבע על סופר היושב בראש דרש ממנו את הפספורט⁶ שלו.

קמה מבוכה בבית, וסופר יצא לחדרו הסמוך לחפש בכתביו.

באותה שעה הטה תנחום הצדה אותי וחברנו השלישי שלמה ולחש לנו באזננו בהתרגשות עצומה:

– עכשו יתברר הדבר והאמת תהי צפה לעינינו כשמן על פני מים. אגלה לכם את הסוד, שאני בעל המצאה זו, אני ולא אחר. בקשתי מאחי הגדול, שהאוריאַדניק מקסים מכרו וכפוף לו, שישלח את פרוונקא זה לכאן, ודוקא בשעת החגיגה, כדי שהפספורט יגיד לנו את האמת, ואם בעל שם מזויף לפנינו יגלה קלונו ברבים וידעו הכל שהוא לא הוא אלא אחר…

ח

חיים גולד המספר נשתתק והתחיל שותה את כוס החמין שלפניו – וכל המסובים, ששמעו את ספור־המעשה, מלאו פיהם שחוק גדול על המצאה אוריגינלית זו של משכיל בסרבי להוציא את האמת לאמתה בהשבעת⁷ האוריאדניק… כלנו ציירנו לפנינו את צורת הנפשות הפועלות במעשה רב זה וקולות השחוק פרצו בתוקף.

– וסוף מעשה מהו? – שאל אחד המסובים.

– במחשבה תחלה – ענה ואמר אחר – שיננא, וכי לא תדע ולא תבין את הסוף? המן האגגי נטל בידו את הפספורט ונתגלה שאין זה מרדכי היהודי אלא “מונדריש”, ואותו הבחור רצה לשחק קומדיה בשם מפורסם של אחר…

– לא מינה ולא מקצתה – השיב חיים גולד בחיוך – אם כך אתם סוברים, טעות היא בידכם, רבותי, ובמקום קומדיה תמצאו כאן קצת טרגדיה, או אם רוצים אתם – טרגיקומדיה… אספר לכם את הסוף בקצור. הסוכן, שנכנס אף הוא לתוך חדרו של סופר, קרא אחר שעה קלה לי ולשני חברי, תנחום ושלמה, להכנס אף אנו לשם, כשנכנסנו ראינו את פניו של סופר והם לבנים כסיד, וכמובן, אמרנו שזהו סימן מובהק שנתפס בזיופו והאמת עולה וצפה לעין השמש. ומה נמצא? נמצא ענין אחר לגמרי. הוא אמנם הוא ולא אחר – על דבר זה עמדנו מיד כשהעפנו עין על הכתבת שעל פני האגרות המרובות, שהיו פזורות על גבי השלחן – אבל, אהה, מה בצע בכל אלה אם העיקר חסר: אין לו פספורט כלל!… לשוא משש סופר את כל כליו, פשפש בין הכתבים, משמש מאה פעמים ואחת בכל אחד מכיסיו – אוי ואבוי, הפספורט נתעלם ואיננו!

אם בעלי־“דמיון” אתם הריני מניח את ציור הפרטים של סוף המעשה לדמיונכם, האוריאדניק עומד ומשחק שחוק זדון, כמי שאומר: מכירים אנו בכם, יהודים… הפספורט אבד בדרך – כן, כן, – לך ובַשר לסוסים ולחמורים! סופר ממשמש ומפשפש, מלבין ומאדים וידיו וברכיו רועדות, תנחום כמעט שיצא מדעתו. וכל הענין היה יכול להגמר באופן רע מאד, לולא עמד לנו רֶוח והצלה ע“י שתדלן אחד, שנכנס בעובי הקורה ופייס את “הקצין” במה שפייס. איך שהוא, הענין נגמר ב”סקנדל", כמו שאמר, תנחום…

ולמחר, כשנפטר סופר מאתנו והלכנו ללותו, לא היה תנחום בין המלוים. הוא שכב במטה, כי חלה מרוב עגמת־נפש.

מכתב א

אלדד אחי, בעל־שמחה אנכי היום!

היום באה לידי החוברת הכ“ד של “דניאל דירונדה” ובה נגמר למז”ט הספר עד תומו. זה היום עשה “אחיאסף” – אגילה ואשמחה בו. אמנם לא על אמרותיו של הספר בעצמו שש אנכי הפעם, כי לא פנים חדשות אני רואה בו, אחרי כי זה כבר, עוד לפני כמה שנים, התענגה נפשי לקרוא את הספר כלו בתרגום ללשון רוסית. בלי ספק עוד זכר תזכר מה גדלה אז התלהבותי ומה רבה “השתפכות נפשי” לפניך. שבע ביום הללתי וברכתי את הסופרת האנגלית החסידה באומות־העולם, ומי יודע אם היה לה, למרת ג’ורג' אֶליוט בכל רחבי ארצה מוקיר ומעריץ את שמה במדה נשגבה כמו בקרן־זוית שלי במחנים. ואם עתה שבתי לשמוח על הספר הזה, הנה השמחה במעוני לא שמחה של עונג פרטי כי־אם שמחה של מצוה, כי בתוך כל המתאבלים על עניות ספרותנו גם אני מתענג על המנחה החדשה, ונפשי צהלה ושמחה כי נמצאו לה גואלים להביא את הברכה גם לתוך אוצרה.

כידוע לך, יש כוכבים הרחוקים מכדור הארץ מרחק רב ועצום, עד כי קרני אורם מאַחרות להגיע אליה רק אחרי משך רב של כמה וכמה שנים. ספרותנו העברית, כפי הנראה, אף היא איננה קרובה ביותר לאחותה האנגלית וקוי־אור של האחרונה אחרו לבוא הפעם לגבול הראשונה רק מקץ שש עשרה שנה. אבל סוף־סוף באו והקוראים העברים אף הם יוכלו להזין בם את עיניהם ולברך ברכת הנהנין.

חג היום לאיש כמוני ברחוב ספרותנו, ואיך לא ישמח לבי ויגל כבודי? ובטוח אני כי גם אתה, אחי אלדד, תתערב בשמחתי ואתי יחד תקרא מקרב לב עמוק: מי שברך את מזכי הרבים בכל מקום שהם, הוא יברך את “אחיאסף”, כי הגדיל לעשות בדבר הזה!

אולם – גם בשחוק יכאב לב, וגם על שמי שמחתי מתפרצים ועולים ענני תוגה ועוצב, כי אחרי שובי נחמתי ואמרתי אל לבי: רבונו־של־עולם, לשמחה מה זו עושה? מה זה ועל מה זה אני מפזז ומכרכר עד התקרה מרוב התלהבות בתענוגים? ספרות ישראל עלתה לגדולה ונתעשרה עושר רב – במה? בתרגום ספר אחד, ועל דא קא בכינא בדמעות גיל וחדוה ורוקד כאיל! הוי ספרות עניה לא נוחמה, קול רנה וישועה באהלי חובביך, כי הרבית לעשות חיל ולעלות מעלה בזה שזכית לתרגום ספר פרוזי! האם לא תעיד שמחה זו בעדות נאמנה על שפלות מצבה של ספרותנו? האין זה סימן דלות מובהק ובולט עד מאד?

“הקשיבה אל רנתי כי דלותי מאד” – כתוב זה בתהלות דוד עולה עתה על זכרוני על פי פירושו המחוכם של אחד הדרשנים. מובן מאליו, שאין המקרא הזה אומר אלא: דרשוני. ובאמת אם “דלותי מאד” – קינה מיבעי ליה ולא מזמור ורנה, אבל הכל עולה יפה על דרך משל: בני־ביתו של גביר האמונים עלי תולע ולא חסר להם כל טוב, הם יוכלו להצהיל פנים ולמצוא חפץ ועונג במנחת אבותם רק בשעה שהמנחה היא יקרה ורבת ערך, אבל בני עניים ואביונים המבקשים לחם ואין ונפשם כל היום ריקה ושוקקה, הם יצהלו וירונו כמוצא שלל רב בהביא להם אביהם מן השוק פת לחם פשוט. וזוהי כונת הכתוב: “הקשיבה אל רנתי” – ועל פי אותה הסבה שגרמה לרנתי תבין ותדע “כי דלותי מאד”.

גם רנתי הפעם אינה אלא סימן מובהק “כי דלותי מאד”, כלומר: כי דלה מאד ספרותנו העלובה. תרגום ספור פרוזי – באיזו ספרות יוכל דבר כזה לעורר רוח עליצות מיוחדה? הן בכל אחת מספריות אירופה, אף מהעניות ביותר, התרגומים הם מעשים בכל יום ובכל שעה: אין ספור בלשון אחרת החשוב ברב או במעט שלא יתורגם תיכף לשפת הארץ, ואם הספר הוא מעשה ידי סופר נודע אז יש שיתורגם יותר מפעם אחת, ואצלנו התרגום של “דניאל דירונדה” אחרי עבור ט"ז שנה מיום צאת הספר לאור במקורו – הוא מקרה יוצא מן הרגיל, “מאורע” ממש, כמעט תקופה חדשה בספרותנו… הוי עניות! הוי דלוּת משונה!

הזוכר אתה, אלדד, את ר' כתריאל דלפון הקבציאלי, אשר היתה מנוחתו כבוד בעירנו מחנים במלונה קטנה מול בית חותני? הזוכר אתה איך ראינוהו פעם באחד מערבי הקיץ בא מן השוק בפני־להבים וקרב אל ביתו כהולך במחול ושתי ידיו הגדולות והגסות, אשר באחת ככר לחם ובשניה איזו מטבעות־נחשת, נשואות למעלה כדגלי־נצחון, ובני־ביתו הצאצאים והצפיעות רוקדים כנגדו בפנים מאירים מרב גיל וחדוה? בדמות ר' כתריאל דלפון הקבציאלי מיודענו תתיצב לפני ברגע זה ספרותנו העניה והדלה בכל יקר תפארת גדולתה בשנים האחרונות. אם זו היא עשירות, – מה דמות תערך לעניות?

אלדד אחי! זכר תזכר לנכון איך לא אחת שוחחנו ונאנחנו שנינו במרירות על הדלות הנוראה של ספרותנו. אבל “שאלה ארורה” זו תקפתני עוד ביתר עז מיום שעזבת אותי לאנחות, וכמעט לא תתנני השב רוחי ולהסיח דעתי ממנה עד ארגיעה. לא אדע נפשי אם הסבה היא, כי אתה אלדד, “האני השני” שלי, נסעת מזה ואני נשארתי פה גלמוד, ממש כערער בערבה, באין רֵע נאמן לשפוך מרי שיחי בחיקו ולהקל מעט את כאבי האנוש, או אולי גרמו לזה הזמירות והתרועות הגדולות הנשמעות בהמון רב בימים האחרונים לכבוד הגבירה החדשה מרת ספרות ישראלית, שהן מגדילות את כאבי על אחת שבע וכמו מפַזרות מלח על פצעי הנאמנים. איך שהוא, הנני העני שרוי בצער ומתהלך קודר כל הימים. מרגיש אני תמיד כמו אש לוהט עצור בעצמותי, אש החֵמה והקנאה. חֵמה יש לי על אותם הלבלרים היוצאים בקולמוסם על הבמה ביד רמה כעליזי גאוה ומתהללים ומתהוללים ומתרוננים כשכורי נצחון לאמר: “לי הכסף ולי הזהב” ואין קץ לאוצרות ספרותנו החדשה! וקנאה גדולה אני מקנא בספריות האחרות, ספריות עמי אירופה. אחי אלדד! הן לא מאתמל נודעתי לך, כמדומני שאתה מכיר היטב את אחיך מידד ועצמי לא נכחד ממך בכל פרטיו, ומי כמוך יודע כי מטבעי אינני נוח לכעוס וגם מדת הקנאה זרה לי מעודי בחיי הפרטים, אבל מרב אהבתי לספרותנו לא אוכל מצד אחד לבלי לקצוף על השמחים במתנת חלקה המסכן ומתהדרים בה ומתנפחים כדל גאה; ומהצד השני לא אוכל גם לבלי לקנא באחיותיה המלאות חיים ועושר באמת. קנאה קשה זו ביחוד תאכלני בכל פה. במסתרים תבכה נפשי ותקונן את הקינה הישנה: כל ספרות על תלה בנויה וספרות קדשנו משפלת עד שאול תחתיה…

משׁפלת היא ספרותנו, ראשית כל, ביחס המראה החצוני, לא תאר לה ולא הדר. גם “תורה מפוארה” הנתונה “בכלי מכוער” חוט של חן אינו משוך עליה ואינה מסוגלה כלל למשוך אחריה את הלב, וביחוד את העינים. ואצלנו – הכלי הוי מה מכוער! (רק בימים האחרונים הוציא “אחיאסף” איזו ספרים במראה יפה – זכרה לו אלוה לטובה!). הספרים נדפסים על פי הרוב על נייר גרוע, השוה לצור על פי צלוחית, ובאותיות מטושטשות ובסדור משונה, באופן שיעוררו לפעמים רגש הקרוב לגועל־נפש באיש בעל טעם יפה. הנה בימים האלה נתגלגלו ובאו לידי ספורי מאפו במהדורה חדשה, ומה התחמץ לבבי למראה “הכלי המכוער” שבו הגישו לפנינו המו"ל את “התורה המפוארה”! אל אלהי הרוחות, הכן יעשו גם הגוים לספרי הגדולים שלהם?

ואם נסב את עינינו מהמראה החצוני של הקנקן ונסתכל במה שיש בו, אם נבוא לזרוק את הקליפה ולשים לב אל התוך של ספרותנו החדשה, אל כבודה פנימה, נראה גם־כן פחיתות ושפלות במדה כבירה וענקית, עד כי אין להתפלא כלל אם נמצאים אצלנו אנשים קטני־אמנה הכופרים בעיקר מציאותה¹ של ספרותנו החדשה.

ובאמת – הזאת ספרות? חזון ספר חדש בכלל יקר הוא מאוד, ימים ושבועות יעברו ללא ספר חדש או גם מחברת חדשה, וכבוא אחד הסופרים לזכות את ישראל בספרו החדש, אז הקורא המבין לרוב יקרא עליו (על הספר, כמובן, ולא על הסופר חלילה): נוח לו שלא נברא! – ז’ורנל יוצא לפרקים קבועים, אשר בו ישמע במעט קול דפקה של הספרות, אין לנו אף אחד. המאספים השנתיים עוברים וחולפים כצל עובר ונובלים בראשית צמיחתם כחציר־גגות. ובכן ספרותנו כמעט כלה תתכוץ ותצטמצם בתוך ד' אמות של העתונים היומיים שהם כל אוצרות חמדתה. כמה עלובה היא הספרות שעתונים בני־יומם הם עיקר כלי־מבטאה! שני העתונים בארצנו הם כמעט עמודי־התָוך של ספרותנו, שם ישלטו בעלי־“המאמרים” שלטון בלי מצרים ורבים עושים להם שם גדול בעולמנו הקטן כשם הגדולים אשר בארץ. אם יש קונה עולמו בשעה אחת, הנה הוא סופר עברי בספרותנו היומית. כמעט ב“מאמר” אחד יכול להבראות אצלנו בעל־שם. מפני מה, למשל, זכה פלוני לשם “סופר נכבד”? הלא בכתבו כמה מכתבים בעתון פלוני. ואלמוני במה קנה לו את השם “סופר מצוין”? הלא רק ב“שפכו שיח” לפני הקהל בכמה מאמרים בעתון אלמוני. הסופר הנכבד והסופר המצוין, שני המאורות הגדולים לממשלת העתונים פלוני ואלמוני, אלמלי כתבו את דבריהם בשפה אחרת אז יכלו להיות בטוחים שינוחו על משכבותם בקרן־זוית ובחשך שמם יכוסה מבלי משים עליהם עין, ואצלנו מפורסמים הם ומהוללים בתשבחות ועל ראשם כמעט יציץ נזר של נשיאי הספרות. וכמה סופרים כאלה נכבדים ומצוינים ונעלים ונשגבים וכו' וכו' בשוק ספרותנו הדלה; כמה סופרים ננסים, שועלים קטנים, קופצים אצלנו בראש, ובעמדם במקום גדולים, כמעט בשורה הראשונה, יתהדרו לפני הקהל ויאמינו בעצמם שהם “אריות שבחבורה”…

אמנם לא נכחד ממני כי בזמננו אין כמעט ענקים גם בספריות אחרות, ובכלל מעטים הם בני־ענק בכל זמן; אך הן לא על חוסר גאונים אני קובל ומתאבל, כי־אם על חוסר סופרים מובהקים, סופרים בינונים, שהשם סופר נאה להם. בכל ספרות חיה הנה סופריה, אף אלה העומדים בשורה השניה והשלישית, הם אנשים בעלי דעה ומומחים לאותו דבר שהם באים לדון עליו, גם משתדלים הם להוסיף דעת ולקנות שלמות באותו המקצוע שהם נכונים לעסוק בו ומתאמצים לרדת לעומק הענין עד מקום שידם מגעת. ואצלנו כל תלמיד הדיוט, שאינו הגון ושלא שמש כל צרכו, נכנס לבית־המדרש וקופץ בראש להורות דעה בקהל רב. “סופרינו הנכבדים” מתכבדים לצאת בקסת־הסופר בלי כל הכנות קודמות, וממהרים הם לרפרף ולרחף על פני שאלות שונות. כל אחד מסופרינו אלה יחשב את עצמו לא רק לחריף, כי־אם גם לבקי בהויות כל העולם וכל שאלותיו, ואין לך שאלה שלא יהיה בה מומחה גמור, הראוי להורות ברבים הלכה פסוקה שאין להרהר אחריה.

הנה קם בישראל אחד הסופרים הנכבדים ויצא לפני הקהל במאמר גדול על דבר אחת השאלות, העומדות, כמובן, ברומו של עולמנו, ובא רעהו וחקרו בהוכחות “איפכא מסתברא”, ובא הראשון שנית להראות “בעליל” את משוגת המשיג עליו, ובא השלישי להכריע כי צדיק הראשון או השני בריבם ולפעמים גם מוסיף “נופך” משלו, ובא הרביעי וכו' וכו' – והנה קול ענות במחנה, קול תרועה גדולה לאורך ימים. אבל גבורי מלחמה אלה, יהא לבך סמוך ובטוח, כלם יחדו ימששו בשאלה זו, שהם מתחבטים ומתלבטים בה, ממש כעורים קיר, ולא ימצאו בה אנשי החיל, במחילת כבודם, את ידיהם ואת רגליהם, ועל פי רב אין בין סופר זה לאחר אלא שנוי פרזות בלבד: זה אומר "לישועתך קויתי ה' ", והשני מהפךְ את הסדר וקורא “קויתי ה' לישועתך” או “ה' לישועתך קויתי”, והשלישי גורס דוקא בלשון ארמית “לפורקנך סברית יי”… שא נא עיניך וראה, הנה יצא שם סופר פלוני קוממיות להתהלך ברחבה במאמר חדש “לשאלת החנוך”. מובטחני אני בו, בבעל המאמר הנכבד, שנהירין לו שבילי דפדגוגיה כשבילי דנהרדעא ממש, וחזקה עליו שמעולם לא קרא ולא שנה במקצוע זה לא מה שכתבו חכמי אומות־העולם ואפילו לא מה שכתבו סופרי ישראל הקודמים לפניו, גם אל תחשדהו, חלילה, שהתעורר הפעם לכתוב מפני שיש לו באמת איזה דבר לחַדש מדעתו בענין שדָש בו: הוא רק בא לטחון סתם “קמחא טחינא” ומגמת־פניו להכניס “תבן לעפריים”, להוסיף עוד מאמר חדש על גל המאמרים הישנים…

מצייר אני בנפשי את הסופר העברי מאותו המין היושב ב“חדר־משכיתו” בשעה פנויה ממלאכת ההוראה (רוב הסופרים, כידוע, הם ממשפחת המורים), ופתאם תופיע כברק מחשבה במחו: זה ימים רבים לא ערכתי מאמר, עת להוציא את עטי מנרתיקו, עת לטעת מאמר חדש בכרם ספרותנו… והנה הוא ממהר לקחת גליון גדול וכותב עליו תיכף בכתב אשורי מסולסל “לשאלת” – ומהרהר בלבו כמעט רגע, וכמו יטיל גורל באיזה ענין יבחר לו הפעם לענות בו ועל איזו “שאלה” ידון רוחו הפעם, וחיש קל יוסיף בצד המלה “לשאלת” עוד מלה אחת – “המלמדים” או “הרבנים” וכדומה, ובלי שהִיה ובלי כל הכנות יפרש ידיו, כאשר יפרש השוחה לשחות, ויוציא מתחת עטו המנוסה זרם מים כבירים שוטפים, מסוג אותם המים שאין להם סוף ותכלית, וכך “יתבררו ויתלבנו הדברים”, עד שלבסוף ילד יֻלד לנו, למז"ט, “מאמר” נתן לנו – להגדיל שם הסופר, אשר ידו בכל.

כן, אלדד, הסופר בישראל “כחו וגבורתו מלא עולם” של כל השאלות, ובכל אחת ואחת הוא “עושה מעשה בראשית”, כאלו עליו לעבוד קרקע בתולה שלא דרכה בה רגל איש מעולם והוא בא “לגַלות אמריקה חדשה”…

הכן הוא גם דרכם של הסופרים בלשונות האחרות? היתכן דרך כזה?

נפליון הראשון הוציא משפט קשה על בן־רוסיה לאמר: Grattez le russe et vous trouverez le tartare – גרדו את הרוסי ותמצאו תתרי; משפט דומה לזה נוכל להמליץ גם על הסופר העברי מהמין הידוע: גִרדו את הסופר העברי ותמצאו – את “הבחור העני”… לכל הפחות רובי “המאמרים” אצלנו נושאים עליהם בפומבי חותם בחור־עני בכל זיו הדרו. האמנם כך הם הסופרים העברים לא רק במאמריהם כי־אם גם בכל דרכיהם? אנכי מעודי לא ראיתי בעיני סופר עברי, ואין צריך לומר שלא זכיתי לדבר אתו פא“פ, כי מעולם לא דרכה כף רגלו של מין בריה כזו במחנים. אבל אתה, אלדד אחי, הלא חננך אלהים לשבת עתה ביבוק העיר המלאה חכמים וסופרים וכבר זכית ודאי לא אחת לעמוד במקום גדולים, ובלי ספק נפשך יודעת מאד אותם ואת שיחם. אנא היטיבה ברצונך להשמיעני מה טיבם של “חכמי יבוק” ומה הן הבריות הללו בעיניך, אל נא תכחד ממני דבר, כי תורה היא וללמוד אני צריך… אחשוב למותר למסור לפניך מודעה בזה, כי בהיותי עתה כמתאונן רע באזניך על עניות ספרותנו, אין בדעתי להחליט כי רק בזמן האחרון הגיעו לה לספרותנו ימים שאין בהם חפץ וכי טובים היו הימים הראשונים. הן אתה יודע את דעתי והשקפתי בדבר הזה. לא אחת נדברנו איש אל רעהו על דבר אותו החזיון הנפלא כי לפני שתים־שלש עשרות שנים נמצאו בספרותנו רק שנים־שלשה סופרים נעלים באמת ויתרם היו ננסים ממש. לא אחת נסינו שנינו לקרוא, למשל, את “המליץ” הישן של השנים הראשונות לצאתו, ולא פסק פינו משחוק וגחוך על רוח “הילדות” הדובר מתוך רב המאמרים וריח כתלי ביה”מ הנודף מהם, כי גם הסופרים “הגדולים” היו כותבים אז דברי שטות, במחילת כבודם, שדוגמתם לא תמצאו כעת גם בדברי צעירי הקטנים. ובדעתי זו עודני מחזיק גם עתה, כי ספרותנו התפתחה לא מעט בעשרות־השנים האחרונות. אך בכל זאת, אחרי כל ההתפתחות וההתקדמות, הרעיון הנורא על דבר הצמצום והדלות של ספרותנו עוד יעיק על כל חושי בי ולא יתנני השב רוחי, כי עוד רב, רב מאד, הצמצום וגדולה, גדולה מאד, הדלות. ולמראה ספרותנו הדל והשפל בכל עת יערה עלי רוח עצב ותוגה עמוקה, ורוח קנאה קשה תאכל את נפשי.

אל מלא רחמים, עד מתי, עד אנה?!

הוי, אחי אלדד! הגידה נא לי, היש תקוה? היבואו עוד ימים טובים לספרותנו ותתנער מעפר פלותה ותקום ותתעודד לראות חיים באמת, חיים שאין בהם בושה וכלמה? הביאה נא לאחיך המתאבל כוס־תנחומין אם יש אתך! החלותי את מכתבי ב“מי־שברך” וכליתי ב“אל מלא רחמים” ארוך, כי הציקתני רוחי בקרבי, ובבואי לפניך עם הספר אחרי דומיה ממושכה הרביתי לשפוך בחיקך את כל מרי־שיחי, כאשר הסכן הסכנתי בהיות פניך הולכים אתי במחנים.

האכתב לך עוד על טיב עצם התרגום של “דניאל דירונדה”, כאשר דמיתי מראש? אבל כבר “קצר המצע מהשתרע”, כאשר יאמרו מליצינו, ואחשך דברי למכתב הבא, אשר לא יתמהמה אף אם לא תחכה לו.

אחיך מידד.

.P. S מפני איזו סבה נתעכב בידי המכתב ימים אחדים, ואמרתי להשתמש במקרה זה ולהוסיף עליו דברים אחדים על טיבו של תרגום “דניאל דירונדה”, כאשר הבטחתיך, כי מטבעי אינני אוהב להיות “בעל־חוב”.

אל תהי מלאכת התרגום לשפת־עבר קלה בעיניך, כי המלאכה קשה היא מאד ודורשת מאת העוסק בה יגיעת בשר ורוח במדה מרובה. “תבן אין נתן לנו ולבנים אומרים לנו עשו” – בטענה צודקת כזו יוכל לבוא המתרגם העברי, כי בכל פנות שהוא פונה הדלות תעיק עליו בחוזק־יד והמחסור יתיצב לו לשטן על כל מדרך כף רגל: פה חסרה המלה הדרושה ושם נעדר הבטוי הנכון – בזעת אפיו יעבוד המתרגם את עבודתו הכבדה, יתרגז ויתקצף ואין נחת. אמת הדבר, כי גם הסופר הכותב עברית לפי רוחו וחפצו דרכו אינה “סוגה בשושנים”, ולעתים לא רחוקות אף הוא ידע מחסור דבר; אבל הוא הלא עומד ברשות עצמו ואינו תלוי בדעת אחרים, ובכן ידיו לא אסורות וכחומר ביד היוצר כן בידו הענין שהוא דן עליו, ברצותו מרחיב את הדבור וברצותו מקצר, בחפצו לשונו מדברת ארוכות ורחבות ובחפצו עובר ומדלג על המקום שהוא “בחזקת סכנה”. הנה, לדוגמא, לא תדע איך לכַנות בעברית צפור זו או צבע זה וכדומה, אז לאו דוקא – שטֵה מעליהם ועבור, ויכול אתה לקרוא בשם צפור אחרת או צבע אחר, או שלא לקרוא כלל בשם; אם ידך קצרה למצוא בעברית מבטא זה, הברירה בידך לקחת תמורתו מבטא אחר או לאחוז בתחבולות־ערמה וללכת “סחור־סחור”… ככה יעשה כל הימים הסופר האדון לעצמו – והכל על מקומו בא בשלום, ואיש לא ידע את הסוד הכמוס, כי דל הוא, רחמנא ליצלן, ואין ידו משגת. אבל מה יעשה המתרגם האמלל, האנוס על פי הדבור של המחבר לעבור במשעול צר מבלי לנטות ימין ושמאל, ורוח “המושל” יעלה עליו לתת תכן לבנים בתבניתן – ותבן אין? גם גדולי בעלי־הקנאה אין להם לקנא הרבה בעובדים עבודת פרך כגון זו.

אכן יש מתרגמים המתחכמים לפרוק מעל צוארם את עול המחבר ולנתק את מוסרותיו, ויוצאים הם מן המיצר ביד רמה כבני חורין לעשות כרצון עצמם ולשַׁנות מלים ובטויים ככל העולה על רוחם, גם בוחרים בשעת הדחק באלה שיש להם פנים שונים, אשר פירושם הנכון אינו ברור אף לעצמם ומכל־שכן להקוראים. –

ועלי להגיד לך כי, כמדומה, המתרגם הנכבד של “דניאל דירונדה” גם הוא חכם ובמקומות רבים בחר לו דרך קל כזה (מלבד אשר קצר את ראשית הספור), למען הקל מעליו את עבודת התרגום. לא אוכל עתה להוכיח זאת לפניך באותות ומופתים חותכים מעין “ניתי ספר ונחזה”, כלומר: לערוך את התרגום העברי לעומת עצם המקור; אבל נפשי יודעת, כי בקראי את התרגום הזה, אשר “ירוץ הקורא בו”, היתה חלקת הלשון חשודה בעיני מאד, ובמקומות לא מעטים הגיד לי לבי שהמתרגם הרשה לעצמו לקצץ בנטיעות או לשַׁנות ממטבע שטבעה בעלת־הספור, כמעט כאדם העושה בתוך שלו. אם שגיתי כחושד בכשרים – ה' הטוב יכפר בעדי… ואף גם זאת, כי בכמה מקומות קשה היה לי הדבר פשוט להבין בדיוק את כונת המחברת, ובכל עמלי לא עלתה לי לרדת לסוף דעתה. ואני, אם אינני לא סופר ולא בן סופר, אבל לא נופל אנכי מכל “קורא יקר” ושפת־עבר לא זרה לי, כאשר תעיד עלי גם אתה.

אמנם עוד הרבה יש לי לדבר באזניך על־דבר התרגום הזה בפרטיו, אבל הוספה זו על מכתבי קצרה מהכיל את דברי, ואולי עוד אשוב לדַבר על זה במכתב אחר.

הנ"ל

מכתב ב

אלדד אחי!

בן אביגדור לא ייעף ולא ייגע. בימים האלה קבלתי בבת־אחת חוברות אחדות חדשות מ“ספרי אגורה” שלו קבוצה שניה. מעצמך תבין, כי הספרים הקטנים האלה כיון שהגיעו לידי לא החמצתים אף רגע, אך בלעתים תיכף כבכורה בטרם קיץ – ויהיו בפי…

איך היו בפי?

האמינה לי, אלדד אחי, שלא אוכל לברר לך ולהטעים לפניך בשפה ברורה את הטעם שהרגשתי בקריאתי, מפני טעם פשוט מאד, שגם לי בעצמי לא הוברר הדבר בשעת הקריאה. קראתי ונהניתי בכמה מקומות הנאה רוחנית, מעֵין אותה ההנאה שיֵש לנו בקריאת דבר טוב באמת, אבל באותו הזמן הרגשׁתי גם־כן שהמקרא חסר כאן ואין אני מוצא קורת־רוח שלֵמה. אחרי הקריאה התבודדתי בחדרי ושמתי לבי לחשוב ולהתבונן ב“שאלה” זו, למען תתברר ותתלבן בעיני, והריני מוסר לך בזה את מהלך מחשבותי, כאשר הסכנתי בהיותי מדבר אליך פא"פ.

מדוע זה לא יפיקו הספורים הקטנים האלה רצון ממני בשלמות? האם אפשר להכחיש ולומר שהתמונות לא נאמנות הן ואינן לקוחות מתוך החיים בדברים כהויָתם? ואתה הלא ידעת אותי ואת שיחי שאינני ממתנגדי הריאליזם בנוגע לספורים, ורוחי לא יֵחד בקהל אלה הדורשים לגנאי את מעשי המסַפרים הריאליסטים ומוצאים טעם לפגם בספורים ממראות החיים הפשוטים. בלי ספק זכור תזכר שרבות נדברנו איש אל רעהו בדבר הזה ושנינו באנו לכלל דעה אחת כי גם בזה, כמו ברוב הדברים שבעולם, האמת דחוקה היא מיושבי הקצוות, וכשם שהבל הם ואין ממש בדברי הריאליסטים הקיצונים, הדבקים בכל נפשם בחומר ונכונים למכור את שֶׁקספיר “בעבור נעלים”, כלומר: המוציאים משפט חרוץ מעֵין זה, שזוג־נעלים נעלה הוא על שקספיר, – כן אין שחר לדברי האידיאליסטים הקיצונים, הבוחרים להעלות אבר כנשרים ולהרקיע לשחקים, למרחבי אין קץ, ומבטלים כעפרא דארעא את נעלי הרגלים ביחד עם עצם הרגלים הפשוטות ומקום עמדתן בארצות החיים. שהדי במרומים, וגם אתה עדי הנאמן, כי מתעב אנכי בכל עת את כל אלה הדורשים רוח האדם כמין חומר פשוט וגס, האוהבים לגשש ולמשש כל דבר רוחני בידים ולהתחקות על שרשי כל ענין וענין בספרות היפה בחקירות ודרישות: מה בצע? איזו תועלת גשמית ממש תצא מזה לחיי החברה והאדם הפרטי. אבל מתנגד גמור אני גם לאלה אנשי הרוח בני עולם האצילות, המחליטים “שלא נתנה תורה אלא למלאכי־השרת” ואין השכינה שורה על שוכני בתי־חומר, והדורשים שגם על פני כל הספרות היפה תהי מרחפת רק רוח ממרום, איזו רוח מיוחדת נשגבת ונאצלת מתחת כסא־הכבוד, ודבר לא יהיה לה כלל עם החיים השפלים והגסים, עם מעשים בכל יום. ישיתו “אנשי הרוח” פיהם בשמים, יתהלכו להם בגדולות וגבוהות, אך האמת נתנה להאמר כי חיי האדם הפשוט והליכות עולמו הקטן אף הם לאו מלתא זוטרתא ואין לזלזל כלל בתורת החיים ההדיוטים בכל פרטיה.

ובכן משבח אני את אנשי כנסת “הספרות הקטנה” של ב"א על אשר לא “ימריאו במרום” וישימו את לבם להתבונן אל מראות החיים אשר סביבותם, ויערכו את עטם לתאר לפני קהל הקוראים תמונות, שאפשר לראות דוגמתן בעולם הזה. אמנם כן, המסַפרים האלה לא גלו בזה איזו אמריקה חדשה, כי גם המסַפרים הקודמים בקרבנו, מימי מאפו אבי המסַפרים בספרותנו החדשה, אף הם כִונו והתאמצו לצייר צורות החיים, אבל מלבד אשר רק אחדים מתוכם היו בעלי כשרון באמת, הנה רב המסַפרים בחרו להם חוג צר לטפל בו וכל ספוריהם סובבים על ציר חיי הבחורים בד' אמות של בית־המדרש, או במקצוע מצומצם של חיי הצדיקים והחסידים, וחוץ למעגל־קסם זה לא נסו הצג כף רגלם. וסופרי “הספרות הקטנה” לא קפלו את כל חיי העם בקרן־זוית צרה ומצומצמת, ובבואם לתאר מחזות החיים מצאו להם מקום להתגדר בפנות שונות ובצדדים שונים – והיא תהלתם.

ואם כך הדבר, השאלה במקומה עומדת: מה עָול מצאתי ביוצרי “ספרי אגורה”?

אולי לא טוב בעיני שהסופרים החדשים האלה הם נעדרי טנדנציה, כי כֻלם כמעט יציירו את החיים סתם בלי כוָנות ופניות, בלי תשוקה ושאיפת הרוח לאיזו מטרה מיוחדת, בלי הוראה והטפה לשֵם איזו אידיאה תקיפה לאמר: כזה ראה וקדש!? – גם כן לא. הן מי כמוך יודע שאינני מאלה הבאים לכוף את ההר כגיגית על בעלי הספורים שידרשו ברבים דוקא דרשות מענינא דיומא ויעבירו בספוריהם כחוט השני את פתרון השאלות החיות העומדות על הפרק. לפי דעתי. שהיא גם דעתך, אין על המסַפר דוקא להתעטף באדרת דרשן ומורה־הוראה לטובת צד זה או אחר, ואינו מחויב כלל לעשות בספורו מעשה מרקחת של טנדנציה בולטת. ממה־נפשך, אם המסַפר חסר־כשרון הוא אז כל ריחות הטנדנציות שבעולם יהיו לו לא לעזר ולא להועיל ולא יוסיפו לספוריו לוית־חן; הנה אני, למשל, בכל חבתי לציון אהבה זו לא תכסה בעיני על כל פשעי המסַפר הגרוע, אף אם יתעטף בטלית שכולה תכלת ובין שורותיו יזהירו חוטי חבת־ציון “כפולי־שמֹנה”. ואם המסַפר מומחה הוא ובעל כשרונות, אנו אין לנו לדרוש מידו תעודה מפורשת בדבר “אני מאמין” שלו; חלילה לנו לשים בסד רגלו ולאסור בעבותים את רוחו ולבוא עליו בתביעות ועקיפין, ולדרוש ממנו בתוקף כי ישים פעמיו רק במשעול צר, לפי רוח המושל בשעה זו בעולם השאלות, ולא יטה ימין ושמאל. נניח למסַפר בעל־הכשרון להכין מערכי־לבו וצעדי־אונו על פי כשרונו המיוחד לו וכפי שיורהו רוח אלהים המפעם בקרבו. אם יש את נפשו לטפל ב“שאלות ארורות” ובדברים שהזמן גורם – לא רק, כמובן, לצאת ידי־חובתו לרוח היום ולמצוא חן בעיני האוהבים “מטעמים” כאלה, אלא מפני שרוחו נוטה לזה באמת – טוב ויפה הדבר; ואם רוחו נוטה יותר לתאר את הליכות החיים וכחות הנפש של האדם, בלי כל יחס לשאלות הזמן – יש לקבל באהבה רבה גם ספוריו אלה, ובלבד שנכתבו בטוב טעם ובכשרון. כי סוף סוף נפש האדם כשהיא לעצמה תורה היא, העמוקה כתהום רבה, וללמוד אותה צריך כל איש שיש בו דעה, וכל הפורש איזו קוי אור על מסתרי עולמו הקטן של האדם דבר גדול הוא עושה ותבוא עליו ברכה.

ואם כן חוזרת השאלה למקומה: מדוע ולמה לא יפיק ממני רצון חלק גדול של אותה “הספרות הקטנה”?

אולי מאשר היא קטנה יותר מדי ורוב הספורים הבאים בה אינם ראוים לא רק לשם רומַנים כי־אם גם לשֵם ספורים, כי כל עיקרם אינם אלא אֶפיזודות בודדות, תמונות וציורים מקוטעים? – גם־כן לא ולא. אדרבה, משַבח אני את מסַפרינו הצעירים על זה שאינם תופסים מרובה ומסתפקים הם במועט. לכתוב רומן או ספור גדול ושלם המקיף את חיי “הגבורים” מכל צד בתקופות שונות – למלאכה מרובה כזו דרוש עט אמן מיוחד ולא כל הרוצה ליטול את השם רומַניסט או מסַפר גמור יבוא ויטול. המסַפר האמן יבין את אשר לפניו, הוא ידע וישכיל לכלכל דבריו במשפט וטוב טעם בלי הוספה וגרעון, בלי חסר ויתיר; בידו פלס ואנך לערוך את הכל על היריעה הגדולה במדה נכונה, לא יסרס את הסדר ולא יערבב את הפרשיות, לא יקצר בקוים ושרטוטים במקום שראוי להאריך ולא ירבה במקום שראוי לחסר, כי הכל על מקומו יבוא אצלו בדבק טוב ובמערכה יפה ובסדרים ישרים. אולם מתנה טובה זו נתנה מגנזי מרומים רק ליחידי־סגולה ולא כל סופר זוכה לה. ויש סופר בעל כשרון אשר ידיו רב לו לתת לפנינו תמונות קטנות טובות ויפות בעלות ערך לא מעט, אבל בבואו להשגיא פעלו ולערוך ספור גדול אז תקצר ידו מהפיק זממו כראוי, כי פה ימעיט את הדמות ושם יַרבה סרח־העודף, ובכלל יוציא מתחת ידו איזו בריה משונה בעלת אברים מדולדלים, שרועים וקלוטים, ועתיד הוא ליתן את הדין לפני הבקרת הנאמנה. בקראך, למשל, את “התועה” של סמולנסקין ז"ל תמצא שם ציורים בודדים של הישיבה ובחוריה וכדומה, המצוירים בכשרון רב, אבל הספור הגדול בעל כמה החלקים לא יוכל בכללו לעמוד גם בפני בקרת רבת־חסד. ביחוד דרושים להזהר בזה המסַפרים הצעירים אשר נצני הכשרון נראו בהם. עליהם להתרגל הרבה בעריכת תמונות וציורים קטנים טרם יבֻשל כחם די צרכו ויוכלו לנסותו בספורים גדולים ושלמים; ואם יאמרו לדחוק את השעה בעט סופר מהיר, אז מועדים הם להזיק לכשרונם ולחבל את מעשי־ידיהם ופרי עטם ישאר בוסר לעולם, כי “פסיעה גסה” כזו נוטלת יותר מששים ממאור־עיניו של מספר מתחיל ומביאה פרעות בהתפתחות כשרונו – ושוב אין לו תקנה.

ועל מה זה ולמה, סוף כל סוף, אין אני שבע־רצון מרוב “ספרי אגורה”.

אחרי התבוננות הגונה ושקול־הדעת במדה נכונה עלתה בידי, כמדומני, לברר וללבן הדבר לעצמי, והריני מוכן ומזומן לחוות גם לך את דעתי זו. אולם במכתבי זה דרך נשים לי, או דרך סופרים, מרבי־דברים, וכבר הכברתי עליך “אקדמות־מלין”, על־כן יהיו דברי מעטים בגופו של דבר ואשתדל להביע לך רוחי בקצור נמרץ – ודי לחכימא כמוך.

לצאת לשוק החיים, לקחת דברים מן החיים ולצייר ביד אמונה מראות החיים – עבודה כזו בלי ספק טובה היא ורצויה בעצם, וכל המוצא בה פסול ותובע דבר נאצל ביותר, אומר לכל שהוא מין “אידיאליסט” זר ומשונה ואינו מן הישוב. אולם האמנם כל הנמצא בשוק החיים ראוי לעלות על שלחנו של המסַפר? האם כל מראה ממראות החיים דרוש לחפץ היוצר וצר צורות? האם אין לו למסַפר אלא כל מה שעיניו רואות וצריך הוא רק להושיט יד ולקחת מן כל הבא לתוכה, כל אשר יעלה המזלג, והכל מתוקן לסעודה? לוּ כן היה הדבר באמת אז מאושר בחיים היה המסַפר מאין כמהו, כי יונים צלויות היו עפות לתוך פיו בכל שעה. הגע בעצמך, זרם החיים הולך ושוטף כנחל איתן במלוא רוחב הארץ ואינו פוסק אף רגע בכל פנה ופנה; כל איש ואיש הוא עולם מלא בפני עצמו, הוא הולך ועומד, עולה ויורד, פועל ושובת, בוכה וצוחק חליפות ונאחז תמיד בסבך מקרים שונים, ואם כן מה זה מעכב לקחת את כל אחד לנושא של ספור, ולא רק ספור אחד כי־אם כמה וכמה ספורים, לפי שנוי המקרים והשיחות והמעשים. החיים במחנים אמנם אינם כלל כמעין המתגבר, כידוע לך, ובכל זאת אפילו ב“מי־השלוח” האלה ההולכים לאט אם באנו לכתוב אין אנו מספיקים, כי גם בני מחנים אוכלים ושותים כבני־אדם, משוחחים ומתקוטטים זה את זה כבני־אדם, גם עוסקים במשאם־ומתנם איש על פי פעלו; מעשרה קבין שיחה שירדו לעולם אף נשי מחנים לקחו להן מנה אחת אפים, והגברים גם הם בבית־המדרש, ולהבדיל בבית־המרחץ וכדומה, יעבידו את לשונם עבודה לא מועטה; ואם באמת כל עלילות מצעדי גבר, כל פעולה דלה וכל שיחה קלה שבין איש לאשתו ובין גבר לעמיתו יכולות הן להספיק די חומר לספור, אז כל איש ואיש מקרב בני מחננו מסוגל להיות נושא של כמה וכמה ספורים, ואחד הצַירים הבא מחנימה יוכל לזכות את ישראל באוצר ספורים. הנה נחום קטן־הקומה ועב־הכרס, המכונה אצלנו בפי כל בשם “הלץ” – התזכר אותו? זה נחום האיש מלא אַניקדוטות כרמון ממש ומרבה לספר תמיד מעשי מהתלות ודברים שונים מבדחי דעת השומעים; ואם באמת מכל אַנקדוטה קלה יוכל להבנות ספור, אז יוכל המסַפר למצוא בנחום הלץ שלנו אוצרות ומטמונים המונים המונים.

אבל, אחי, הן כותב אני לאיש כערכך וזה פוטר אותי מהוכיח ברב דברים שלא כך הוא באמת. לא כל אדם זוכה ולא כל ענין ראוי להיות ציר נאמן, אשר עליו תסוב מערכת הספור. איזהו גבור ברומן או ספור? לא גבור בגבורתו ממש, כי גם החלש יאמר “גבור” אני, ובלבד שיהיו לו איזו סימנים מיוחדים במינם ויוכל לשַמש לטיפוס בהיר באיזה צד מן הצדדים המציין בני־אדם כגילו. נושא ספורים אפשר ודרוש לבקש ולמצוא בכל הכתות והמפלגות בחיים, בעולמות העליונים כמו בדיוטות התחתונות, הכל לפי הסופר וחוג הסתכלותו. אכן כשם שהצַיר אמן־המכחול, הבא לתאר בשרד על יריעות בד, לא יקח לו לתבנית כל איש ואשה מן השוק, כי־אם בוחר הוא בבני־אדם המהוגנים למטרתו, אשר קלסתר פניהם ותוי צורתם יביעו אומר ויחוו דבר־מה. – כן גם צַירי־העט אינם רשאים לקחת מכל הבא ביד לעשות כמתכנתו ותבניתו. כי יֶשנם בני־אדם, אשר פרצופם דומה לגולם שאינו מביע כלום, וכל פרשת חייהם לא רק ללַמד על הכלל כלו כי־אם גם ללמד על עצמם לא יצאה, ואם תבוא לצייר גולמים כאלה תצא תמונה כהה ומטושטשת, כמטבע זו שנמחקה צורתה, ואין לה שום ערך, עד כי גם הקורא היודע ומבין שהחיים הפשוטים כשהם לעצמם יש גם להם זכות להיות מתוארים ומצוירים ב“היכל הספרות”, אף הוא ימשך בכתפיו וישאל כמשתומם: מאי קא משמע לן? תמונה זו מה טיבה ולמה היא באה לעולם? כי הקורא ההוא יודע ומבין גם זאת, שלא ספור־המעשה הוא העיקר ובכל גופו של ספור צריכה להיות נפש משכלת המחַיה אותו, שהיא ורק היא תשַוה עליו הוד באמת, בעשותה אותו לדבר שיש בו “רוח חיים”, המכלכל את רוח הקורא במחשבות חיות והמשאיר רושם קבוע גם אחר הקריאה.

וכמו שלא כל אדם רצוי וראוי להיות גבור, כך לא כל פעולותיו ומעשיו של הגבור המתואר ולא כל שיחותיו ודבוריו ראוים להתאר בשרד לעיני כל הקהל. מתוך המון מעשים רבים ועלילות מצעדי גבור ומתוך שפעת שיחותיו ואמרותיו בכל עת ובכל שעה, יש לבור רק את התמצית, העיקר השייך לעצם הענין, רק אלה הדברים המבארים בבאור בהיר את הליכות עולמו והמפיצים אור מאיזה צד שהוא על חדרי לבו ותכונות נפשו. וזה כל תקפו וגדולתו של הצַיר האמן, אשר חננו אלהים בכשרון אמתי והריחו בטוב טעם, כי הוא ישכיל לתאר באיזה קו ושרטוט קל יותר מאשר אחרים יצליחו להביע בלהג הרבה ושלל צבעים, ושורה אחת קצרה שלו שקולה כנגד ששים דפים ארוכים ורחבים של אחרים. ויש אשר הקורא המבין יראה במעשה ידי אמן איזו עלילה קלה הנעשה בתנאים מיוחדים לפי המצב הנאות, או גם דבר קל בעתו ובמקומו, ותאורנה עיניו ויקרא בהשתוממות רבה: אלהי הרוחות, כמה שיחות ארוכות ועלילות רבות היה צריך מסַפר אחר לצבור ולגבב בשביל להביע מעֵין זה, והדבר לא היה עולה בידו!

אלדד אחי! אלמלי נכנסה בי רוח “עזות דקדושה” לעלות על במת הסופרים ולהשתמש בתגא של מבקר לעין השמש, הייתי מרים כשופר קולי לחזר ולשנן למספרינו הקטנים את הכללים הגדולים, שהמסגרת דרושה להיות מתאימה בכל צד אל התמונה; שהצַיר צריך להיות אוחז ביד מדה נכונה שלא יבוא לעבור על “לא תוסיפו ולא תגרעו”, ביחוד על “לא תוסיפו”; שלא כל הראוי לבוא בפיליטון יומי, הדומה לקיקיון של יונה, ראוי לעלות על שולחן הספרות במחברת מיוחדה, ועוד כללים נחוצים כאלה וכאלה. אבל אם אני “נחבא אל הכלים” והנני בא לשפוך את שיחי רק לפניך, הן לא אלמן ישראל, יש בקרבנו, ברוך השם, הרבה מבקרים היוצאים לדבר בשער, ומדוע הם יחשו ולא ישמיעו את קולם בדבר הזה? אפשר הדבר, שהם חושבים כל זאת לראשית למוד אלפא־ביתא, שהכל חיבים לדעת אותה; אך מה לעשות אם יש בין מסַפרינו כאלה הצריכים לאותו למוד? מפני מה ימנעו הם את הטוב בהיות לאל ידם?

אחיך מידד

- - - -

מכתב ג

אחי אלדד!

חן המקום על יושביו – מלבד הפשט הפשוט של הפתגם הזה עלה על דעתי ברגע זה לפרשו לך על פי דרש, כי המקום ימשך לפעמים חוט של חן על יושביו, שבמקום אחר היו חסרי־חן לגמרי. הרי לפניך, לדוגמא, במקום שאין דגים גם הסרטן, לפי משל הרוּסים, נחשב לדג, ובמקום שאין אנשים אף הנקלה יעלה למדרגת נכבד; פלוני היה במקום־מושבו לפָנים זנב לא דוקא לאריות. והנה הוא בא למקום שועלים קטנים והיה שם לראש, כידוע ליודעי חן. ואנשים כאלה המתכבדים בקלון מקומם תמצא במספר לא מעט בכל מקום פחות ושפל, ואם רק אינם בטבעם כפויי־טובה עליהם לברך שבע ביום: ברוך המקום!

“ברוך המקום” חיָבים לברך בכונה עצומה גם גרשם באדר הכהן ומנחם מנדיל מאילס מוציאי המאסף “השרון”, אשר על אדותיו שאלתני במכתבך האחרון.

בשעה שבא לידי “מאסף מדעי וספרותי להפיץ אור על קורות ישראל, מחשבותיו והלך רוחו בעתות העבר וההוה, נערך ויצא לאור בעזרת גדולי חכמינו ובחירי סופרינו”, אשר הורתו ולידתו בגליציה המדינה, כבר היה היציר החדש הזה חשוד בעיני מראש, ואמרתי בלבי: הנה הביאו לנו סופרי גליציה ילד־שעשועים חדש לצחק בו, כדרכם בקדש; כי כידוע לך, מאמינים אנחנו כאן בארץ רוסיה, בצדק או לא בצדק, שאיזה חותם מיוחד מונח בהכרח על כל סחורה ספרותית גליציית, חותם של לשון משונה והגיון משונה שלא כדרך הארץ. ובכן בגשתי לקריאת “השרון” הייתי מוכן ומזומן לכל פגע רע, ובזכות הדבר הזה עלה בעיני על אחת שבע ערך המאסף, בהעיפי עיני בו ונגלו לפני איזו דברים של טעם לא גליציי. ולזאת חשתי ולא התמהמהתי להגיד לפניך מקצת שבחו של “השרון” אחרי שימת־עין בו בהשקפה ראשונה. ואולי מפני סבה זו בא גם אחד מחכמי יבוק לדבר לפניך טובות על הפרי החדש, כאשר כתבת לי.

מלבד “חן המקום” היתה גם השעה משחקת לו ל“השרון”, כי מזלו גרם שיבוא לידי תיכף ככלותי לקרוא ספר חדש גם־כן מגליציה בשם: “פרחי אביב” – אספת ספורים ומאמרי מדע מאת ישראל בריסטיגער בלבוב. הפרחים החדשים האלה נותנים באמת “ריח גליציה” במלא מובן המלה אצלנו. ב“דבר אל הקורא” מוסר המחבר מודעות רבות, כי כל מאמרי המחברת כתב עוד “בימי בחרותו בשבתו על שלחן הוריו בעיר מולדתו זוראוונא ערש ילדותו וקרית משושו, באביב שנותיו פשוטו כמשמעו”, וכי “ת”ל דעת הקהל היתה נוחה מהם“, וכי “כל יודעיו ומכיריו יעידו ויגידו כי לא למען בצע כסף יוציא עתה את מאמריו המפזרים לעשות אותם כקרדום לחפור בהם נטילי זהב”, וכי סוחר הוא כעת וכו' ורק “להפצרת המדפיס הנכבד נעתר ללקט את מאמריו ולהוציאם לתועלת צעירי עמנו ולמקרא עונג לכל קוראי עברית”. ופוק חזי מאן גברא רבא קמסהיד עליה: דוד גארדאן כתב אליו מכתב קטן וסמך את ידו עליו לאמר: “ראיתי ממלאכתך כי ידך רב לך בהעתקה נכונה”. ואת המכתב הזה הוקיע המחבר בראש המחברת באותיות גדולות מאירות ומזהירות, למען דעת, ומוסיף לאמר: “המכתב מונח אצלי לכל מאן דבעי למיחזא” (אלדד אחי, אולי תואיל אתה בטובך להיות בא־כחי ולהרים פעמיך לבובה “למיחזא”, כי למה לי לענות כחי בדרך רחוקה בעוד לך קרובה הדרך שמה מיבוק). עד כמה “ידיו רב לו” באמת במלאכת ההעתקה תוכל לשפוט על פי פרַזות כאלה: “לחרף ולגדף את שם אלהי הצבאות בהקישך ההטעיה הזה”, “בלתי אפשרי היה שאחד מהם ימחנה מזכרונו לגרשה מלהסתפח בקירות לבבו ולהסתופף בבתי נפשו וחדרי מזמותיו” ועוד מליצות יפות כאלה וכאלה. מלבד תרגומים השכיל המח, לתת גם פרחי עצמו כיד מליצתו הטובה עליו. עד כמה גדול כחו בזה תוכל לשפוט על פי אחד הפרחים “יורש העצר ובת הרב”, “ספור מקורות ישראל בימים עברו”. מעשה בבן־מלך אשר “ראשו כתם פז ומראהו כלבנון” ואשר רכב על סוסתו “ברכבי פרעה” (קאֶנגליכעס געשפּאַן בלע"ז), ובעברו על בית הרב וירא את בתו “והנה פלא הפלאות! העלמה הזו נכנסה בלבו באמצעות קסם דודיה ועצמת כשופיהם וחצי עפעפיה פלחו את כבדו”, ויקרא באזני הרב כי בתו היא האשה אשר הוכיח לו ה‘, וכן "נגמר ונכרז מ’ יום קודם יצירתו”, ויוסף להשבע כי יתיהד “לפרוש ארבות ידיו לשחות בים הגדול ורחב ידים הוא ים התלמוד שם רמז ואין מספר הויות קטנות עם גדולות”. וכך הוה, כמובן. “ימים רבים עברו, ירחים חלפו ונגוזו גם שנים נטבעו בנהר העת הסוער כים זועף”. בן המלך מגר לארץ כסאו ויגלה למקום תורה ויהי לגדול בישראל, וישא למז"ט את בת הרב כדת משה וישראל וכו' וכו'.

לא באתי לפניך, כמובן, להעביר תחת שבט הבקרת את “פרחי אביב”, כי אין בודקין מעשי נערות הערוכים מאז בידי בחור הסמוך על שלחן הוריו; חפצתי להגיד לך רק זאת, שקריאת “פרחי אביב” גרמה שיתעלה בעיני ערכם של פרחי “השרון”.

אולם לא לעולם חוסן “חן המקום והזמן”. אנוס הייתי על פי דבורך במכתבך האחרון לקחת לי מועד ולשוב ולקרוא את השרון “בשום לב”, כדי לבאר לך מה טיבו של זה. והנה, ראה זה פלא! הקסם חלף הלך לו ומשפטי נשתנה שנוי גמור. הבה ואעביר את טוב “השרון” על פניך.

במאמר הראשי “האחדות” יצא מר ראובן א. ברודס “לברר וללבן, ולבאר ולפרש” את מהותה, איכותה ואופן קיומה של האחדות. “אחדות היא מלה קטנה בת שתי הברות – כך מתחיל ב. את מאמרו זה – ומה רבה התכונה אשר תכיל! נשאה היא על שפתי כלנו ביראת הרוממות, עיני כלנו נשואות אליה ונפש כלנו תערג אליה ולב כלנו יהמה לה”, אך הפלא ופלא! שתי ההברות האלה שאליהן “נשואות עינינו ותערג נפשנו ויהמה לבנו”, מלה קטנה זו פירושה סתום וחתום לפני כל איש ישראל וכלנו מגששים באפילה כעורים ממש ואין אנו מוצאים בה את ידינו ורגלינו. רואה אני מרחוק איך אתה, אלדד אחי, מושך בכתפיך ובתוכך ישתומם לבך: לפי דעתך, גלוי וידוע לפניך פירוש המלה הזאת גם טרם תקרא את מאמר “האחדות”: לפי דעתך, מבין גם כל איש ישראל את באורה, ואף האדם ההמוני ידע ויבין את חפץ האחדות בעמנו, שתסור שנאת חנם מקרבנו, שלא יצור איש את אחיו וכל ישראל חברים יהיו לחזק איש את רעהו ולהשתתף באמונה בצרת הכלל ובצרכיו. אבל מה נעשה וברודס גזר אומר, שכל העולם אינו אלא טועה בהבנת שתי ההברות וכלנו מפרשים את המלה הקטנה במובן שווי גמור, אחדות גמורה וחלוטה בדעות ובמעשים ובכל דבר ודבר, עד שנהיה כאיש אחד ממש, פשוטו כמשמעו, בכל פרטיו ודקדוקיו. והנה על המגדל הזה, אשר יצר בדמיונו, ישתער בעל המאמר בכל כחו וגבורתו להלחם בו עד רדתו, בהוכיחו “בעליל” שדבר כזה מתנגד “לטבע, לחקי הבריאה וגם לנפש האדם ולבו”, ואחרי הריסת המגדל המדומה עד היסוד ישוב ויראה בדמיונו את “הקוראים המשכילים על דבר אמת” כלם עומדים כמתיאשים, בחשבם כי בא חלילה להשמיד את האחדות מתחת שמי היהדות", והנם שואלים אותו כמתחננים על נפשם: “האם שקר נחל לנו הרגש הזה וכזב שם מחסהו?” אבל בעל המאמר יחיש לנחם את הקוראים המשכילים על דבר אמת כי יסוד הרגש הזה לא בשקר וכי הוא במאמרו בא הפעם לא ללחום ולהתנגד כי־אם “לבאר וללבן, לבאר ולפרש”. אולם לפניך, אחי, אודה ולא אבוש כי באורו ופרושו איננו מבורר ומלובן בעינַי כל צרכו ולא זכיתי לרדת לסוף דעתו. אם באמת בא מר ברודס לפקוח את עיני ההמון וגם הקוראים המשכילים על דבר אמת, עליו היה לטרוח קצת ולהרחיב הדברים יותר בבאור המובן החיובי של המלה הקטנה בעלת שתי ההברות, כפי אשר יורהו “רוח מבינתו”, ולא להסתפק בכלל קצר כי אחדות היא – אחדות העם והאומה. אמנם הוא מוסיף עוד אחר כך על הכלל הזה, כי יסוד האחדות הוא הדעת כי ישראל גוי אחד בארץ, אבל “מקומות כוללים” כגון אלה אינם מבארים ומפרשים כלום ועדיין “צריכים אנו למודעי”, אף אם בעל המאמר עומד ומעיד על עצמו כי “באר אותה יפה כאשר רוח מבינתו יענהו”.

אחרי “האחדות” בא “ציון למשורר” מאתJoseph Kłausner. הסופר הזה אף הוא בא “לברר וללבן” – את דעות המשורר יל“ג ז”ל על חבת ישראל וציון. תכסיסי־מלחמה חדשים ומשונים המציאו לנו סופרי “השרון”: לברוא בדמיונם אויב מדומה ולהמטיר עליו מהלומות וחצים שנונים “עד חרמה”. סגולה בדוקה ומנוסה בשביל להכביר מלים כחול יַמים. כשֵם שחשב בעל “האחדות” לטוב לפניו להמציא פירוש בדוי בדבר האחדות ולהרסו עד היסוד, כך יצא בעקבותיו בעל ה“ציון” חמוש ומזוין לערוך בראשית מאמרו מלחמת תנופה נגד אלה המאשימים את יל“ג בשנאת ישראל, והנה הוא בא להוכיח באותות ובמופתים שהמשורר היה אוהב ישראל, והא ראיה שלא כתב את שיריו בשפת רוסיה ושלא דרש את תקוני הדת בלשון הגוים, ועוד ראיות מחוכמות כאלה. מספרים, כי בימי קדם פנה “בעל לשון” אל אחד מחכמי יון בבקשה כי יקשיב למִדברו אשר חִבר להלל ולשבח את הרקילוס. “האם נמצא איש – שאלהו החכם – אשר יחרף ויגדף אותו” גם כאן ישאל השואל: מי הוא זה ואיזה הוא אשר עלה על דעתו לקבוע ליל”ג מדור בתוך שונאי ישראל. שבשביל זה הוכרח בעל ה“ציון” לחשוף זרוע עזו ולחלץ נפש המשורר ולהעמידה ביד חזקה במקום שאוהבי ישראל עומדים? לבוא בטענות ומענות, בהוכחות וראיות שלא היה יל"ג, חלילה, צר ואויב לעמו – היש עלבון זכרו של המשורר וחלול כבודו יותר מזה?! שומר ישראל, שמור שארית משוררינו ופליטת סופרינו ממליצי־יושר כאלה!

אמנם אל נא תדמה בנפשך שיותר לא בא לחדש בעל ה“ציון”. הוא מוסיף עוד להתמרמר על הלאומיים וחובבי־ציון על אשר ימאנו לצרף את יל“ג למנינם, ומתאמץ להוכיח ברב דברים, שלא רק אוהב ישראל פשוט היה יל”ג אלא גם חובב־ציון גמור. ובדבר הזה יש מקום ויש רשות לבעל־דין לחלוק, ואנכי אחיך הצעיר באלפי ישראל, גם עתה אחרי כל ההוכחות והכרכורים של בעל ה“ציון”, עודני מחזיק בדעתי, הידועה לך, שמשוררנו יל“ג רחוק היה מדעות “הלאומיים חובבי־ציון” מרחק רב. אמנם כן, לא קשה לצלול בים של שירים ולדלות מתוכו שתים שלש פנינים דרושות לכל חפץ: נקל לנקר ולחטט במעשי ידי סופר מזמנים שונים ולהוציא משם איזו מלות או פרַזות מקוטעות ולמצוא בהן איזו נקודות וסמנים ורמזים דקים על דעה זו או אחרת. אבל יסוד כזה רעוע מאד ואי־אפשר לבנות עליו בנין עומד להתקיים. כבוד המשורר במקומו מונח, כבודו מלא כל בתי נפשי, כידוע לך, אך אין אני מוצא עצמי מחויב לתת לראשו עטרת חו”צ דוקא, – וכי בשביל שאיננו חו“צ במובן זמננו הפסיד ונסתלקה ממנו שכינתו? יל”ג היה כל ימיו לוחם מלחמת ההשכלה בארצו, ולא רק לוחם פשוט אלא ראש שרי־החיל ומפקדי־הצבא במלחמה זו, אשר לה הקדיש ראשית אונו ומיטב כחות רוחו הכביר ומנקודת־המבט הזאת עלינו לשפוט על רב פעולת המנוח בספרותנו. הוא היה תמיד מטיל דופי ברבנינו ומשליך עליהם שקוצים בידו הגדולה והחזקה, יען מה? יען כי הרבנים היו בעיניו “ראש פרעות אויב”, ראשי “מורדי־האור”, מאשרים מתעים המוליכים את העם בתהו ומושיבים אותו במחשכים כמתי־עולם. אכן אלמלי בא סופר דברי־הימים להוציא משפט על פי יל“ג על מצב הדברים כהויתם, אז היה שוגה הרבה מאד. בשעה שנתבונן לתמונת הרבנים אשר יצר יל”ג לשחק בם בספוריו ובשיריו, יראו לפנינו רק צללים עכורים בלי קו אור אחד, כלם אחוזי חרב קנאות ופוסעים על ראשי עם קדוש; כלם לא רק בני אדם שאינם מן הישוב, כי־אם גם בעלי מדות נשחתות, העושים לא רק מעשים זרים כי־אם גם מעשים מגונים ועלילות נתעבות, וכמה מהם “נשמתם בודאי תַתרית”… אם נשכח כמעט רגע כי יל“ג היה מפקד צבא מלחמה “בשעת חירום”, אז ישתומם לבנו על המשורר והמסַפר כי הרבה לחטוא בזה נגד האמת, כי לא שקל בפלס שכלו הזך ולא התבונן כראוי בעיניו הפקוחות שהרבנים אף הם מנקודת־מבטם זכאים הם, ואם לפעמים זר מעשיהם אבל בתמימות וישרת לבב הם עושים מה שעושים; ובכל אופן לא הרבנים אשמים הם במצב העם, הפרוע מסבות שונות, ובכלל כל דור ודור יש לו דורשיו ופרנסיו הראוים לו, ולא פני הדור כפני רבניו כי־אם להפך… אולם עלינו לזכור תמיד, שיל”ג לא ישב ספון בחדר־משכיתו ולא ערך מערכי־לבו על הגליון בשלות־השקט, כי־אם יצא המערכה לעמוד בקשרי מלחמה עזה נגד תועי רוח שונאי ההשכלה, וביום קרב, בעוד הידים מלאות עבודה, לא יפנה הלוחם את לבו לבטלה למצוא איזו כף־זכות ולדון על פיה את מתנגדו, רק יורה זקים וחצים, יגזר על ימין ועל שמאל במחנה האויב בלי כל חמלה…

אם זאת נשים אל לבנו שוב לא נתפלא על רוח קנאה קשה המרחפת על כמה משיריו של יל“ג: לא נתפלא על אשר קלקל, למשל, את שירו הנפלא “בין שני אריות” בפרקו הראשון, על אשר בכלל היה משתדל למצוא תמיד מקום ושעת הכושר ללגלג על הדור הישן ולדקור את רבניו במדקרות חרב־פיפיות, גם לא נשתומם על אשר צמצם את שכינתו בקרן־זוית אחת ולא היה מתעורר על צרות היהודים בזמנו לשים דמעותיהם בנאד שירתו, לא מאשר “הם עָנים ידעו”, כאשר אמר בשירו להמשורר פרוג, כי־אם מאשר מבטו חדר בעיקר רק לצד אחד ובאספקלריא זו ראה את חומרות הדת ובכלל את “כבלי הרוח” כמקור כל התלאות המתרגשות ובאות על עמו ישראל… יל”ג בהלחמו נגד הקנאים לא הרגיש בנפשו עד כמה גם הוא בעצמו קנאי נורא, אך במקום שמתנגדיו קנאי האמונה הם יקנא הוא קנאה גדולה להשכלה ודינו הקשה יקוב את ההר, מבלי תת לצד המתנגדים חנינה כל־שהיא. ויל“ג נשאר נאמן לדגלו ולרוחו עד סוף ימיו. כסלע איתן עמד מוצק וכל הרוחות שבעולם לא הזיזוהו ממקומו. גם הרוח המושל בשנים האחרונות, רוח הלאומיות וישוב א”י, לא יכול להמישהו ממקומו ולהטותו לצד אחר אף כמלא־השערה. אלון גדול וחזק גם בשלכת לא יכוף מצבתו ולא ינוע מפני הרוח כנוע עצי יער קטנים… לא קשה היה למשכילים אחרים לחזור בעקבות הגלגל החוזר וללכת שלובי־יד בענין הישוב עם היראים בעלי־ריבם הקודמים; אבל יל“ג ראש שרי־החיל, יל”ג אשר, לפי עדות עצמו “חרק שניו עד כי התפוצצו” ואשר דעותיו חזקו תמיד כחלמיש, הוא לא יכול להפוך רוחו ולדבוק בדבק טוב בתנועה החדשה. ואם נזרקו מפיו פה ושם איזו דברים המטים כלפי התנועה, לבו לא הלך אחריה, ולא לחנם יתאונן באחרית ימיו: “כל משאות נפשי היו למשאות שוא ומדוחים, וה' סר מעלי ולא יענני בחלומות חדשים”, כי לפי דעתו הפנימית “החלומות החדשים” שוא ידברו ורהבם עמל ודברים בטלים ברובם. אפשר שיל“ג לא היה מתנגד לחבת־ציון, ואולי גם היה הרעיון הזה למשאת־נפשו ורוח־הקדש ענהו בו, לוּ… לוּ קדמה תורה חדשה לבריאות העולם החדש, כלומר: לוּ קדמה לגאולה “פדות הנפש” מהכבלים הרוחניים, לוּ התחייבו העולים בגשתם אל חוף יפו להשליך במצולות הים מנהגים זרים רבים, וכל הנכנס שמה יהיה רק מגוהץ יפה וריח תמרוקי אירופה נודף ממנו, ולוּ קימו וקבלו המתישבים החדשים על עצמם שיהיו מקילים בחומרי דיני השו”ע ולא ידקדקו אפילו בתרי משהו חמץ בפסח וכדומה… אבל מי נתן לנו רשות לדרוש מאת המשורר שיהא דוקא תמים־דעות עמנו להתהלך לרוח היום האחרון בשַנותו את טעמו? וכי בשביל שלא מחשבותינו מחשבותיו הורע כחו? נקבל את הטוב מאתו כמו שהוא ואל נבוא במשפט ותביעות לפני קורא הדורות מראש על אשר יצר את המשורר בתקופת ההשכלה ולא בתקופה האחרונה, תקופת הלאומיות וחבת־ציון, להיות “כנור לשירי ציון”…

כל זה לא אמרתי לפניך אלא בדרך אגב, כדי לשפוך את רוחי לפניך, כדרכי. אבל אין מגמתי, חלילה, להתוכח עם בעל ה“ציון” ולהוכיח לו את משוגתו, כי למטרה זו יש בידי תחבולה יותר בדוקה, היינו: להביא דברים אחדים מתוך המאמר “שפת־עבר שפה חיה” ב“השרון” עצמו, וז“ל: “לטובי סופרינו כגורדון וכו' היו שנות השבעים, שנות בהלה ושלילה, חפש מגרעות בכל דבר אשר בטרַדיטיון (מסורת) יסודו, אנליסת (נתוח) כל מנהג מסורותי וחיי הלאום החמרים והרוחנים וכו' כאשר קמו סופרים שטעמו בקצה המטה בדבש ההשכלה ויתאמצו להבזות את הרבנים בעיני העם וכו' פרי התקופה הזאת הם קוצו של יוד, בין שני אריות וכו' “. סתירה גמורה וחלוטה לעיקר דברי בעל ה”ציון” אמת, כותב ה”ציון" הוא, כפי הנראה, עשוי לבלי חָת מפני דעות של סופרים אחרים, וביחוד הצעירים, כי בפירוש יאמר בציונו על הרבה מצעירי סופרינו שלעת־עתה הם עוד גמדים כי “יחסר להם למודים וידיעות וקריאה נפרצה בספריות כל העמים ולא רק בשפת רוסיה ואשכנז”; אבל בעל המאמר השני מחויב להיות בר־סמכא בעיניו, כי תחת אותו המאמר חתום גם־כן באותיות לאטיניות אותו השם המפורש, אשר בלי־ספק לא יחסרו לו “למודים וידיעות וקריאה נפרצה בספריות כל העמים”. ובכן – יכה יוסי את יוסי…

עוד יש פרַזה אחת מצוינה בסוף ה“ציון” הראויה לשימה “על נס להתנוסס”. בעל המאמר, אחרי גמרו את ההלל על המשורר, יסיים כהאי לישנא: “בין הכוכבים המזהירים אשר הגיהו אור על אירופה במאה האחרונה, כשילר, גתה, בירון, דיקנס, ויקטור הוגו, ארטר, סמולנסקין וכאלה יחד גם כבודו”. מה החלום הזה, אלדד אחי? גל עיני והבינני פשר דבר אם תוכל: ארטר וסמולנסקין בשורה אחת עם גיתה ובַירון – אל אלהי הרוחות, הזאת היא תולדת “קריאה נפרצה בספריות כל העמים”?

עתה תרשני לפסוח על איזו דברים קלי־ערך מן הדברים שאינם מעלים ואינם מורידים. והנה באתי לחלק הספורים. בחלק הזה יש שני ספורים קטנים “במקום בת” ו“האשה וילדיה”, שניהם מאת ראובן א. ברודס. מה דעתי על ספורי ברודס בכלל גלוי וידוע לפניך. ספורו הגדול “שתי הקצוות”, אשר בו חפץ לתפוש מרובה יותר מכדי כחותיו, לא עלה בידו היטב. אך לספורים קטנים יש לו כשרון בודאי ועל איזו מספוריו משוך חוט של חן מיוחד. והנה קראתי שני הספורים הקטנים האלה והשתוממתי מאד: “הזאת נעמי?”

הרי לפניך בקצרה תוכן “במקום בת”, שהוא הספור הראשון או “במקום ספור”.

איש היה בארץ ושמו זכריהו ולו בת יחידה, כמובן, “כלילת יופי, רבת החן, נעלה ורוממה על כל בנות־גילה ונזר תפארה על ראש אבותיה”. אמנם גם בן יחיד היה לו אשר “לא נופל גם הוא מאחותו בשכלו, דעתו ותמתו”. אפס בן־יקיר זה היה ממרה לא אחת את פי אביו, וגם עתה ילמד חכמת הרפואה באוניברסיטה אשר בעיר־הבירה בעוד אביו רצה דוקא לראותו בתור עורך־דין וסנגור. ויהי היום ותפל הבת היחידה למשכב ומחלה עזה עברה על נפשה, ויבהילו האבות ע“י הטלגרף את בנם יחידם כי “יחיש ימהר לעזרת אחותו ברופאים”. ויבא זיגמונד (כך שם הבן) והאבות האמללים חזו מבין עיניו את יאושו ומפיו הצילו דבר עצב כי מחלתה אנושה”. והבת מתה באמת, ויהי האב “כמשתגע כהלום רעם וכמכה בתמהון”. וכאשר חש לקראתו בנו ויקרא לו “בקול נעים חודר כליות ולב” להתאושש, פרצו דמעות עיניו “כנחל מעם גר”. ויהי בשוב האבלים מבית הקברות, הזקן “כגבר עברו יין” וגם רוח הצעיר “כנחל גפרית”, והנה לפתע פתאם בא רעיון בלב האח האבל “וימהר וירחץ את פניו ויחלף שמלותיו ויקח מטהו בידו ומבלי הנד שפה” הלך לראות – את פני אהובתו.

ובכן תדע ותבין, אלדד אחי, שאין המקרא חסר כלום והספור שלפנינו ערוך בכל גם באהבה עזה כמות, הכל כדבעי. ודעת לנבון כמוך נקל שאהובתו של זיגמונד אף היא היתה “אילת אהבים ויעלת חן וקסם נפלא על שפתיה וקוי פניה לצודד נפש עלם לאהבה”. האהבה לפנינה (כך שם האהובה) קננה בלב גבורנו זה כבר, ועוד טרם נסעו לעיר הבירה ללמוד חכמת הרפואה “נשבעו גם שניהם כי אגֻדתם באהבה תוסד”. ודבר האהבה הזאת לא היה כמוס עמדם, כי “כל רעיו וחברותיה דברו בה”. גם אבות פנינה “ידעו מכל הנעשה” ותעלזנה כליותיהם כי הקרה ה' לפני בתם אוהב כזה בלי הון עתק כמֹהר הדקטורים. רק מאביו הסתיר החתן את סוד אהבתו, וטעמו ונמוקו עמו, כי מי כמהו יודע את תאות אביו “לשכון מרומים” גם “קשה (קשי) ערפו ודעתו הנחרצה”. ולא זו בלבד אלא שגם לפני אחותו לא גלה את סודו, והיא לא ידעה את פנינה עד יום מותה. אמנם לפני שנה, בבוא הסטודנט הביתה לחוג עם אבותיו את חג הפסח “והנהו מתעתד לעמוד בנסיון האחרון בבית האוניברסיטה”, אז גלה את אזן אביו ע“ד אהבתו וע”ד שבועתו. ויגער בו אביו על חלומותיו ועל אשר טפש לבו מהבין כי בידו לקחת עתה מבנות ראשי אצילי בני ישראל, ויגזר אומר שלא יתנהו ללכת בשרירות לבו. ובהקרא עתה זיגמונד לבוא לבית אבותיו לפקח על אחותו החולה, לא הודיע לאהובתו את דבר בואו, כי “לא עתה עת רצון ועת הגות אהבה”. בכל הימים האלה ישב על מטת החולה ואת פני אהובתו לא ראה “וכמעט אשר שכחה”. ופנינה ידעה את כל אשר נעשה, אף שמעה היום הזה כי מתה אחות אהובה “ותבך גם היא מבלי אשר ידעתה”. ויהי תיכף אחרי קבורת המתה ותגיע, כנראה, “עת רצון ועת הגות אהבה”, והנה “נפתחה הדלת וזיגמונד בא”. כשעה חדא עמדו שניהם “מחרישים משתאים”. וירא דמעות בעיניה ויקרא, כנהוג: “למות אחותי תבכי, חמדת לבבי! מה יקרת, מה נעמת!” ופתאם רעיון אחד “עבר כברק בין משכיות לבו”, ויתעורר ויקרא לפנינה “בקול נעים” כי תרחץ ותלבש מחלצותיה ותלך אחריו למקום אָשרם בחיים, ותעש כדבריו מבלי דעת אנה יובילוה רגלי דודה.

וזכריה האב עודנו יושב על מקומו “ופתאם נפתחה הדלת” ולפנינו שני הנאהבים והנעימים. הבן אוחז בימין פנינה ויציגה לפני אביו, בפנותו אליו “בקול ערב” ויאמר: "הנה מתה אחותי, מתה בתך לבלי שוב עוד, ואביא לך בת חדשה תחת אחותה אשר לקחה ה' “. זכריה לטש את עיניו על פנינה וישאל מה היא, והבן השיב תשובה כהלכות ספורי־אהבים: “היא הנה דמי לבבי, היא מח עצמותי ונשמת אפי” וכו‘, ופנינה אף היא תשיב אמריה: “אבי! בת נאמנה אהיה לך כיוצאת חלציך… בת אשר תנחמך תחת בתך הראשונה”. ותתן פנינה את קולה בבכי, ויבך גם האב, ויבך גם הבן, ותבך גם אמו בכי גדול. ותוסף פנינה בקסם שפתיה ותקרא באזני הזקן והזקנה: “כי תפרידו בינינו אז תמיתו גם את בנכם גם את הבת החדשה אשר תאמר להיות באמנה אתכם” וכו’. ופתאם תחת קול תאניה ואניה נשמע קול נשיקות־פה בבית האבלים, וישק הזקן לפנינה על מצחה, והיא השיבה “עתרת נשיקות” על ידיו (ולא יפה אמר שלמה החכם מכל אדם: טוב ללכת אל בית אבל?!), ועוד הפעם גם זיגמונד גם פנינה נשקו את ידי האב והאם, ויוסיפו לספר באזניהם “את גודל אהבתם, את יגונם לפנים ואת שמחתם הפעם”, וכעבור ימי אבל־האחות חגגו את חג ברית התנאים למז”ט.

ובכן הבת מתה – תחי הבת! המתה תנוח בשלום על משכבה ולהנאהבים והנעימים בחייהם אורה ושמחה ויקר אהבה בתענוגים.

מה תאמר אתה, אחי, על ספור־אהבים נפלא כגון זה הנוקב ויורד עד תהום חקרי הלב וסתרי חביון הנפש? האם לא תקרא גם אתה יחד עמי: הנה לא ינום ולא יישן שמר ישראל! אמת, חומר יקר כזה ביד יוצר מומחה כשמ“ר האמתי בלי ספק היה מתרחב ומתפשט לרומַן גדול בעל ח' חלקים עם פרולוג ואֶפילוג, וברודס צמצם את כל היקר רק בח' עמודים ובלי שום פרולוג ואֶפילוג. גם זו לטובה! – ראוי היה לסַפר עוד באזניך גם את תוכן הספור השני “האשה וילדיה (רגע אחד בחיי משפחה בישראל"), אשר לא נופל הוא בטוב טעמו מאחיו הבכור, אך כבר הלאיתיך במכתבי זה אשר ארך יותר מדאי, וחושש אני שמא אבוא להשפיע עליך רב טובה שלא תחפץ לקבל. בכלל אֹמר לך, אחי, כי לבי התחמץ וארגז תחתי בקראי את הספורים האלה. זה האיש ברודס בעל הכשרון לא ידעתי מה היה לו; אין זה כי־אם כתב הפעם כלאחר־יד, מבלי שים לב כלל אל מה שפלט קולמוסו בחפזון. בלב סופרי ישראל, כנראה, תקנן ענוה יתרה ושם כבודם הספרותי במה נחשב בעיניהם, עד כי נכונים הם תמיד גם בעלי הכשרונות שבהם להוציא מתחת ידם בחפזון ולפרסם בקהל דברים שאינם מתוקנים כלל. אפשר, שמטבעם נרפים הם ומתרשלים מלעבוד עבודה רבה בעטם, והנה בקש סופר פלוני לישב בבטלת־השלוה וקפץ עליו רוגזו של אחד המולי”ם התובע בפה מיני מזונות וקורא: הב הב! וממהר זה ומושיט לו איזה פרי בוסר, רק למען יקרא שמו על מעשה המו”ל ולאסוף חרפתו, ואינו מקפיד כלל אם על־ידי כך ישפיל את כבודו בעיני הקוראים המבינים; או אולי יחשבו הסופרים אותנו, קהל “הקוראים היקרים” לשוטים גמורים, במחילה, שאינם מרגישים ואינם מבחינים ואינם יודעים מאומה, הנכונים תמיד לברך ברכת הנהנין על הרעה כשם שיברכו על הטובה…

כמדומה, שכבר העברתי על פניך כמעט את כל טוב “השרון”. אמנם יש שם עוד התחלות של איזו מאמרים בסימנים מיוחדים, ובהן גם התחלות טובות כמו “שכני ארץ־ישראל”, אך מו“ל “השרון” באו באזהרה מפורשת לבלי לדבר במאמרים ההם מטוב עד רע, רק לחכות עד בוא קצם, והריני מקבל עלי את הדין. אשקטה ואביטה במכוני ואצפה. אבל עצור לא אוכל מהשמיעך דבר אחד מפני חדושו בתכלית החדוש: אחד מעורכי “השרון” מר מנחם־מנדל מאילס בא בסוף הספר להוסיף נופך משלו יתר על הפרוגרמה של “השרון”, למען לא יחסר המזג. תכלית “השרון”, כאמור, רק “להפיץ אור על קורות ישראל, מחשבותיו והלך־רוחו בעתות העבר וההוה”, והנה זה בא להשכין באהלי שם “יפיפותו של יפת”, בהשכילו “להפיץ אור” גם על – “מעשה אונן” בעתות העבר וההוה. כמה מעלות טובות למאילס עלינו: בעודו באבו (כנראה מתוך ה“לכבוד” בראשית “תפלת הימים הנוראים” של רייפמן) כבר זכה להיות רידקטור בישראל, ולא עורך פשוט כדרך כל הארץ, כי הפליא עצה להיות יושב בפרעתון אשר ברוסיה ורואה חלום באספמיא, ר”ל מוציא זורנַל בלבוב אשר בגליציה, ועוד הגדיל תושיה להעשיר את הז’ורנליסטיקה העברית במקצוע חדש בתכלית החדוש, שלא בא עוד כבושם הזה. אלמלי הייתי בן־אדם מקנא באחרים, כי אז קנאתי במנחם מנדל מאילס קנאה גדולה.

והנני גומר ואומר: אודה יה! (אדיע בלע"ז, עי' “פרחי אביב”).

תרנ"ד.

אחיך מידד.

- - - -

מכתב ד

אלדד אחי!

רבות מחשבות חשבתי בימים האחרונים על אדות המחלוקת הגדולה בבית־מדרשם של סופרינו בדבר סגנון לשוננו, ואת אשר הגה לבי בסתר מעוני הנני לגלות לפניך או, כאשר יאמרו מליצינו, לשפוך בחיקך, כדרכי.

מי כמוך יודע את דעתי על דרכי לשונם של הרבה מסופרינו החדשים וחדושיהם הרבים בבית־מדרשם החדש. לא אחת היינו מרבים שיחה בדבר הזה, עוד בהיותך אצלנו במחנים, גם מתוַכחים בהלכה זו בהתלהבות עצומה. אנכי הייתי מן המתנגדים הנלהבים לאלה “המחדשים” בקלות־ראש יתרה, הלוקחים לשונם ככל העולה על רוחם הקלוקל, יוצרי מלין ובוראי ניבי־שפתים זרים “חדשים לבקרים”, ואתה היית מליץ יושר ומלמד זכות עליהם, כי לסופרינו החפצים להביע את מערכי לבם בשפה ברורה ומדויקה אי־אפשר להתקיים בלי חדושים להרחבת לשוננו, והעניות של שפתנו היא שמעברת אותם לפעמים על רוח הלשון הנושן והחוקים העתיקים, ואני באחת, כי סופרים גדולים היו לנו עד היום שידעו להשתמש רק באוצרות לשוננו העתיקה ושפתם בכל זאת, בלי שום פריצות גדרים, מלאה ועשׁירה ככל שפה חיה ולא חסר אחד מכל סמניה.

אולם בזמן האחרון יצאו על הבמה כמה מגדולי הפוריסטים שלנו, שומרי משמרת הלשון על טהרת הקדש, לעורר שוט לשונם על סופרינו החדשים “הבוזים ליקהת אֵם הלשונות ומחללים את יפעת השפה היפה בחדשות מקרוב באו לא שערון אבותינו”, והרבה לעג וקלס נשפך על אלה פרחי הסופרים הנוהגים קלות־ראש בשפת סגולתנו ירושת מחמדינו מימי קדם, ו“המתפרצים” הנעלבים שומעים חרפתם ואין משיבים. ולכן היו האחרונים בעינַי כאנשים עלובים הנרדפים על דעתם הפנימית, ואתה הלא תכנת את רוחי והנך יודע עד כמה לבי מלא רחמים וחמלה בכל עת על בני־אדם כגון אלה. דבר זה עוררני להפוך בזכות הנרדפים ולחפש ברוחי ראיות והוכחות, כי להם הצדקה. לפחות בכמה פרטים, ולרודפיהם, מקנאי קנאת השפה היפה, בשת־הפנים. ובכן יגעתי ומצאתי.

וכדי לבוא לידי הכרה ברורה בדבר הזה גמרתי בלבי לעשות בעצמי נסיון נאמן ומוכיח, ולזאת פתחתי את ארון־הספרים שלי ולקחתי משם מן הבא בידי ספור אחד בשפת־לעז ואקרב לנסות את כחי במלאכת התרגום. דרך זו בחרתי לעשות בו את הנסיון, יען כי ידעתי היטב שלא הרי המתרגם כהרי הסופר האוריגנלי, וכבר נגעתי בשאלה זו באחד ממכתבי אליך הקודמים. הסופר המקורי הרי אדון הוא לעצמו ולא מפי אחרים הוא חי, אם יש את נפשו להעלות על הגליון דבר זה או אחר הרי הוא נתון ברשות עצמו ועושה הכל כפי רוח מבינתו וכפי יכלתו. אם אינו יודע לכַנות בשפת־עבר איזה שם־עצם או פעולה, או קשה לו למצוא בטוי נכון ומדויק לאיזה מושג, הריהו כובש קצת את נבואתו ובוחר שתיקה יפה בשעת הדחק, ומי יאמר לו מה תעשה? ואם עט סופר מהיר לו ומבין הוא לעשות במלאכה זו יתחכם לבחור לו לשון ערומים לעת הצורך ולהתהפך בתחבולות שונות, וסוף־סוף יצליח להוציא מתחת ידו דבר מתוקן וחָלק כל צרכו, אשר הקורא ירוץ בו ולא ירגיש כל סמני לחץ וקמטים, כאלו לא חסר למחבר אף קוצו של יוד לשלֵמות מלאכתו. לא כן גורלו של המתרגם, ידיו אסורות ואינו חפשי “לשלח את הנוצה”, כאדם העושה בתוך שלו, כי רוח “המושל” יעלה עליו ומוכרח הוא לצאת בעקבות המחבר צעד אחר צעד, אם רק פועל אמת הוא שפעולתו באמונה, ואין לו רשות לנטות הצדה ימין או שמאל.

ובכן ויהי בחצי הלילה, בשעה שכל בני־ביתי היו ישנים ואין מפריע את הדומיה, הדרושה לי לעשות את מלאכתי בעיון רב וכוָנה גדולה, נטלתי את הספור הלועזי לתרגם מתוכו את הפרק הראשון, כדי לראות ולהוָכח עד כמה באמת גדול כחה של שפתנו. ולתועלת האמת שדרשתי, למען יהיה מעשה הנסיון שלֵם, שויתי לנגדי איש מהצד המתנגד, כלומר: ממחנה המתנגדים של הפוריסטים, עומד על גבי ומתבונן אל מלאכתי בעין פקוחה כדי שלא אעשה אותה רמיה ועל כל מחסור לא תכסה איזו “מליצה”, שאינה אומרת כלום. החלותי את מלאכתי והנה, אוי ואבוי, ההתחלה קשה מאד, הרבה יותר מאשר יכלתי לשער מראש. בראשית דרכי אבן נגף, וכן הלאה על כל צעד וצעד צור מכשול. לא אליכם, סופרי ישראל, עמל ומכאוב כעמלי ומכאובי. תיכף היה עלי לתרגם שֵם צפור אחת, שלא ידעתי בשום פנים איך לכנותה בעברית. חפשתי בכל אוצרות התנ“ך, בקשתי ולא מצאתי. אחרי יגיעת־רוח רבה הוכרחתי להתחכם ולקחת מתוך כתבי־הקדש שם צפור שלא הוברר לנו פרושו, והשאלתיו לצפור הדרושה לי. מיד אחרי זה פגשתי במין צבע, שאין דוגמתו בעברית. מה זאת? – השתוממתי ואתרגז עד מאד – היתכן באמת שאין הצבע הזה בעברית? ומה עשו סופרי ישראל עד היום, וביחוד יוצרי הרומנים, בשעה שהיה להם צורך לתאר עינים או שמלות בעלות צבע כזה? איך שהוא, בדליכא אין ברירה, נחוץ ללכת הפעם בעקבות המחדשים ולהשתמש במלה שנתחדשה בבית־מדרשם. אחרי־כן בא לידי איזה פעל ועוד הפעם שטן נצב בדרך: מעֵין זה יש בשפתנו, אך עצם דיוקו חסר בה. אולם חוסר מלים עוד לא הציק לי כל־כך כמו חוסר ניבים ובטויים. הנה לפני בטוי פשוט, הרגיל בלשונות החיות הנודעות לי, ובעברית אין דוגמתו. מה יעשה המתרגם שלא יחטא? לתרגם מלה במלה אי־אפשר כלל, שאין לזה שום מובן בעברית, ובטוי עברי דומה לכך אף הוא איננו. חשבתי לא מעט עד שעלתה על לבי איזו מליצה תנכי”ת, שיש לה איזו שייכות לזה, והעליתיה על הגליון. אבל כאן קם מתנגדי העומד על גבי ולחש באזני: מליצה זו בפני עצמה אולי יפה היא, אך כאן יש לישבה בדוחק גדול. העברתי קו על פניה וכתבתי תחתיה פסוק אחר, ואותו המתנגד הוסיף לקטרג גם עליו: הן פסוק זה כמדרש פליאה הוא ועצם כונתו סתום וחתום גם לפני הקוראים וגם לפניך, ובכן הונאה זו למה? מתחתי קו גם על מליצה זו ובקשתי ומצאתי אחרת נאה ממנה למלא בה את חסרוני, אבל מתנגדי הקשה לא חדל לקטרג: פסוק זה כאן עולה יפה רק לפי פירושו של מפרש פלוני, ועליך להעיר על זה את אזן הקוראים בהערה מפורשת למען דעת, כי לפי דברי מבארים אחרים זר הוא ואין כאן מקומו כלל. ואחרי אשר בעמל רב זכיתי למצוא בטוי נכון בעברית ולרשום אותו על הגליון בלי ערעור מצד מתנגדי, פניתי אל הבטוי שכנו הקרוב אליו – ועוד פעם צרה וחשכה, שוב חליפות מליצות וגלגול פסוקים ואין נחת. בקצרה, כמעט אין לך מאמר שאין קללתו מרובה משֶל חברו. אחרי “שתים שלש דלתות” נוכחתי עד מאד כי עבודה זו, שאמרתי קלה היא ומשעשעת את בעליה, דורשת יגיעת בשר ורוח ומתַשת כחו של אדם העובד באמונה, ובאותה שעה הרגשתי כנגד זה כי הם, בעלי המליצה, לא “יצרו צעדי אונם” בעבודה כזו ולפניהם לא יהא “קצר המצע מהשתרע”, הם “יתהלכו ברחבה” ולא ידעו מחסור כל דבר. החסר מליצות הוא ספר התנ"ך? להנחיל אוהבי המליצה יש ויש עד בלי די. ובכן היא, המליצה, תענה את הכל, ועל כל פשעים וחסרונות תכסה בידה המלאה והרחבה.

תם אני ולא אדע איך היו מצליחים הסופרים החדשים מ“הפשוטים” לעשות את העבודה הזאת על פי דרכם. קשה לי להאמין שבידם יש היכולת לברוא ניב שפתים ולמצוא או להמציא על נקלה מבטאים דרושים לכל חפציהם מבלי להרגיש שום דחק ומחסור. בכל אופן דבר זה הוברר לי מתוך נסיוני, שכל האומר יש לנו שפה שלמה אינו אלא טועה או מטעה אחרים. כעם ישראל שאין בו מתום, כך היא שפתו. יש לנו רק “שברי לוחות”, רק חתיכות־חתיכות, אבל לא לשון שלמה ומתוקנת, ואף לא מעין זאת. טוב לו לסופר באחת השפות החיות, שהוא משכים ומוצא הכל מוכן ומזומן לפניו, והמתרגם משפה אחרת ילך לבטח דרכו ולא יכשל, כי התרגום על פי הרוב רק מלאכה ואינה חכמה. ולרש אין כל – זה המתרגם העברי אצלנו, העני במלים ודל במבטאים, ולפעמים לא רחוקות² עליו לברוא יש מאין. בשפה כשפתנו במצבה עתה לא יכלה לשלוט כל אומה שבעולם, ורק עם ישראל גוי אחד בארץ, היודע להתחכם לכל הגזירות הקשות והאכזריות ולהצטמצם באיזו ד' אמות של הגיתו ולהמציא תחבולות והמצאות שונות כדי להתקיים במיצר ובמצוק, – רק עם כזה המלומד בנסים ונפלאות יכול לברוא ספרות איזו שהיא בשפה לא שלֵמה כזו. עלינו אך לקוות, שיבואו ימים טובים מאלה גם לשפתנו העלובה ולשוננו העתיקה תתחדש ותתפתח, תשתלם ותתעשר במלים וניבים, ככל שפה חיה באמת, ולא יהיו סופריה קצרי יד ולא יבצר מהם להביע את הגיונות רוחם בדברים ברורים כדרך הארץ, בלי כל התחכמות והתהפכות בתחבולות שונות.

כן, אלדד אחי, שפת ישראל אף היא תחכה לתחיה, כמו עם ישראל בעליה. ואלה הפוריסטים הדורשים לגנאי כל הצעה חדשה להרחבת הלשון וקוראים בקולי־קולות שאסור לנו כל חדש אִסור גמור, הרי הם גוזרים על לשוננו גזירה, שאין שפה חיה יכולה לעמוד בה, וכופרים בעיקר גדול של תחית הלשון.

אולם בנסיון זה עוד לא אמרתי די, וכדי “להתחקות על שרשי” הפוריסטים³ ולדעת תכונת סגנונם גמרתי “לצאת בעקבותם”, כלומר: לקחת ספר אחד מעשה ידיהם ולהתבונן בעין פקוחה ולראות עד כמה ישכילו לשונם לדבר “צחות” בלי כל תערובת זרה. ויען כי מגמתי היתה לא לבוא עליהם בטרוניא ולחפש עלילות, אלא לבקש את האמת ולהוציא משפט צדק לאור, למען יתבררו ויתלבנו הדברים לעצמי, לזאת לא בחרתי לי לבחינה באחד המליצים מן הגרועים, אשר אין כחם אלא בפה מלא מליצות ידועות ועל כל צרה שלא תבוא נכונים יחדו על שפתיהם פסוקים “רבים וכן שלמים” מאוצרות כתבי הקדש להתהדר בהם לעיני כל ישראל. לוּ לקחתי בידי ספר של אחד המליצים ממין זה “המתנוסס בתועפות תלפיות מדברו הנאוה”, אז מה נקל היה לי להראות לך באצבע על “אבני חן” המשתפכות בראש כל שורה ושורה, מליצות קשות וזרות, סבוכות ומסובכות, שהיו כבר לזרא לחיך כל קורא בעל טעם. יכלתי להראות לך, לדוגמא, כיצד אדם פשוט, לא נביא ולא בן נביא, סתם איש מן השוק מדבר אל חברו לא בלשון בני אדם פשוטים, כאשר ידבר איש אל רעהו, כי־אם בשפה נמלצה, שפת חוזי־יה ומליצי עליון, כאלו דבורו אינו שיחת חולין רק מחזה שדי יחזה ונשגבות יביע; או אשה מספרת עם בעלה בצרכי ביתה בלשון חבקוק ואיוב וכו' וכאחת הנביאות או המשוררות תדבר, כאלו כבר נתקימה בָנו נבואת החוזה “ונבאו בניכם ובנותיכם”, ועוד כהנה וכהנה. אבל אנכי לא כן עשיתי, ובחרתי דוקא, להפך, בספרו של אחד הפוריסטים מן המעולים, הנחשב בצדק לבעל סגנון מצוין וטוב טעם, הלא הוא א"ש פרידברג הנודע בשם “הר־שלום”.

הספר הוא “עמק הארזים”, ספור מראשית דרכי האינקויזיציה בספרד, שיצא לאור בווארשא בשנת תרנ"ג “הוצאה שניה בתקונים הרבה”. פתחתי את הספר והתחלתי לקרוא בו על הסדר, והנה כמעט בכל עמוד ועמוד נכשלתי בכמה פרַזות, שקשות היו בעיני ועל פי פשוטה של לשון בני־אדם לא עלו יפה כלל. אולם הנני עובר בשתיקה על רבות מהן, שאפשר להמליץ איזו זכות עליהן ויש לישב אותן בדוחק, וארשום בזה לפניך את המליצות הקשות, אשר ברובן יש לי רשות לחשוב כי גם המחבר הנכבד בעצמו ובכבודו היה מודה לי, לו הייתי מעירהו עליהן, שלא כך ראוי לכתוב ספר פרוזי.

“יענום בלי חמלה וידכאום לפני עש” (ע' 5; מליצה זו נשנית בע' 9), “ואל מראהו לא הוטל” (8), “התכחשו (האנוסים) למראה עין ויאמרו לאל סור ממנו” (9), “פן ימתק בפיהם סודם” (10), “וכמו שער הוא בנפשו” (11), “תחת שואה התגלגלו אז ולא נודע מקומם איה” (12), “נשאת אימיך אפונה” (14), “להכין לו תמרוק ברע” (16), “על פני כלו השליך הס” (17־ מליצה כזו במקומות רבים אחרים), “צעיר רודה” (27, ובע' 79 “צעיר רודם”), “מוצק לא רחב” (29), “יסכהו צאלים צללו” (30), “את אשר לא פלל לראות הישירו עפעפיו לנגדו” (31), “אם נוסיף להתנות אהבים” (32), “ותקח אזנו שמץ מנהו” (34), “ויחונן עפר רגליה” (35), “אקחך אלי ואתי ממעונך כלה” (36), “בנתיב לא ידעו עיט” (37), “בשתיהן שררו מלכים יושבים לכסא” (38), “המליטה המלכה בת” (39), “ולא נתנה פוגת לבת עינו” (40), “גבר לאמונה” (41), “וילוה להם מכספו ומכחו שחד בעדם” (שם), “לא נסע יתרה בה” (שם), “נוחל אבדה תקותו” (45 ועוד במקומות אחרים), “אשר אהבה סלה” (46 ועוד במק"א), “ימי אשרה כחלום עברו וכילק פשטו ויעופו” (47), “תגיל נפשה ולפניה תדוץ דאהבה” (50), “בהופיעה על עצתו” (57), “לה כלה שארי ולבבי סלה” (62), “ברגש קדש וצקון לחש” (שם ועוד במק"א), “בשדה מלחמה ובשבת תחכמוני” (65), “ולא חדלו אנשי דמים לחרוך רמיה צידם” (66), “ויצוריה כמו התמוללו” (67), “בה תמצא כקן ידו לקחת נקם” (69), “ועליך להסכין היות בודדה במועדיך” (70), “הנדע שלו בבטננו ובמבחר ארצנו זרים ימשלו” (שם), “ומאז תוקיר שמו מפּז וכצנה רצון תעטרנו” (71).

אולם אטו כי רוכלא איזול ואחשוב לפניך את כל המליצות ממין זה הנמצאות בכל הספור? הן עוד נשאר לפני יותר ממחצית הספר של החלק הראשון, מלבד חלק שני שלם – ואין לדבר סוף. חושב אני כי גם אלה שרשמתי בזה לפניך דַיָן להוכיח שגם הטוב שבפוריסטים מוּעד למליצות חסרות־טעם. אמנם המליצות האלה שהבאתי לדוגמא כמעט כולן לא מלבו הוציא אותן ה' ה“ש, כי ממקור קדוש יהלכו, מספרי התנ”ך, אך הוא הלא ידע ויבין כמוני וכמוך שלא הרי הלשון בפרוזה פשוטה כהרי הלשון בפואיזה נשגבה, ואם יש רשות, או לפעמים גם חובה, למשורר להביע רוחו ותועפות רעיוניו באמרות נמלצות לא הורשה כזה לסופר פרוזי. לא יבוזו למשורר כי יכתב, למשל, “וידכאום לפני עש”, “בנתיב לא ידעו עיט”, “ולא נתן פוגת לבת עינו” וכדומה; אבל מה טעם יש לבטויים כגון אלו בבואם בפרוֹזה פשוטה? ומלבד זה תמצא בתוך אותם הבטויים לא מעטים כאלה שאין להם מובן אף בדבור פיוטי ונשגב. מה טעם, למשל, בפרַזה: “הנדע שלו בבטננו ובמבחר ארצנו זרים ימשלו”? מר ה“ש נגרר בזה אחרי לשון הכתוב “לא ידע שלו בבטנו”, אך אם שם הדבר בא על מקומו במובן “לחמו במעיו נהפך”, מה ענין שלות הבטן אצל ממשלת זרים? או האם יוכל הסופר הנכבד הזה לכתוב בשפה חיה מעֵין פרַזה כזו: “האנוסים התכחשו למראה עין ויאמרו לאל סור ממנו”, וכדומה? ועתה הגע בעצמך, אם כך כותב ה”ש, אם גם אצל סופר בעל סגנון יפה כמהו לפעמים מלה גוררת מלה ומליצה אחת אוחזת בעקב מליצה אחרת, אם הוא משתמש במליצות שלא במקומן ובפסוקים סתומים, שאין הקורא יודע ומבין על פי איזה פירוש מהבאורים המרובים מבאר אותם המחבר, – אות הוא ומופת חותך עד מאד שהשיטה הזאת של הפוריסטים לא כולה טובה היא ויפה וכל שוגה בה עלול לשגיאות, לא בעצם דקדוק השפה אלא בדבר עוד יותר חשוב מזה – בטבעיותה, ולשונו לא תוכל בשום פנים להיות נקיה וקלה, חיה וטבעית כדרך כל שפה.

עוד יותר מזה, אם תרצה אוכל להתערב אתך שמבטאים לא מועטים בספר או במאמר של סופר פוריסטי אינם מובנים היטב לא רק להקוראים אלא גם למחברם בכבודו ובעצמו, כי בשעה שהעלה אותם על הגליון הוא רק “לישנא דקרא נקיט” ולא נתן לב לפירוש המלות המדויק ולפעמים גם לא לכוָנת הבטוי הכללית, באופן שאפשר הדבר שתשאל את המחבר לכוָנת אחת המליצות בדבריו ותביאהו במבוכה ולא במהרה תשמע מפיו מענה בשפה ברורה.

וזהו ההבדל הגדול בין המליצים והפשוטים, שבוֹ יפה כח האחרונים מן הראשונים: הסופר מן המחדשים הקיצונים יוכל לברוא מלים רבות ולהשתמש בהן במאמריו, באופן שהקוראים, אם לא ימצאו פירושן בצדן, לא ידעו ולא יבינו מה הוא סח! אבל הסופר בעצמו, לפחות, מבין היטב מה כוָנתו ומה חפץ להביע. זכורני, שפעמים רבות בעת שקראנו את “הצבי” הירושלמי בשעתו נכשלנו שנינו יחד במלים מחודשות בבית־מדרשו של המו"ל בן־יהודה, שנעלם מאתנו פירושן, ולא אחת הייתי מתאונן באזניך כי עלינו לשוב ולשבת, במחילת כבודנו, על ספסל תינוקות של בית רבן ולבקש לנו מורה מבעלי שפה ברורה החדשים שיורה אותנו דעה במאמרים החדשים, שהננו מגששים בהם לפעמים כעִור באפלה; אבל באותה שעה עצמה ברור היה בעיני שהמחבר כוון במלותיו החדשות לחפץ או מושג ידוע, ולו שאלנוהו על כך יכול היה תיכף לתרגם את דבריו לשפה חיה. לא כן המליצים, הם נותנים “אמרי שפר” ובשטף לשונם יוכלו לערב בדבריהם לתפארת הלשון מליצות שלמות, שלא רק לפני הקוראים אלא גם לפניהם בעצמם סתומות הן וחתומות.

עוד מלאתי מלים (סופר מליץ היה מוסיף: “הציקתני רוח בטני”) בדבר הזה, אך חפץ אני לשמוע את משפטך על ענין זה בכלל, ואחשך דברי לעת אחרת.

תרנ"ז.

אחיך מידד.

- - - -

מכתב ה

אלדד אחי!

ימים רבים עברו עלינו בלי מכתבים. במי האשם? אולי אשמים אנחנו גם שנינו על “שתיקה יפה” זו, אבל אין ספק כי החלק היותר גדול של האשמה מוטל עליך: הן על כמה ממכתבי האחרונים לא עניתני דבר וחצי דבר, כמו נקלה אחיך מידד בעיניך או נשכח כמת מלבך. בכל אופן, אני הייתי מצטער על השתיקה הרבה יותר ממך. אתה, אחי אלדד, לא מפי מידד הנך חי, כי נחלתך שפרה עליך לגור בעיר גדולה כיַבּוק המלאה חכמים וסופרים, ועל כל אותם הענינים החשובים, העומדים על הפרק והקרובים ללב כל משכיל עברי, יש יכולת בידך להתוכח בכל יום ויום כאַות נפשך בסוד חכמים ונבונים. ולרש אין כל – זה מידד אחיך האֻמלל היושב לו למעצבה בדד בקרן זוית במחנים, ואין איש לפניו לשפוך בחיקו רב שיחו והתרגשות רוחו. הספרות העברית – זו המטרוניתא הכבודה, היקרה בעיני מכל יקר בארצות החיים, ואשר לפניה אקוד ואשתחוה ובאהבתה אשגה תמיד – במה נחשבה היא בעיני בני מחנים? הלא כמוה כאין! ויש אשר אקרא בספר חדש הלוקח את לבבי בטוב טעמו והגיונו (לא בכל שעה מתרחש נס כזה!) או, להפך, בספר המעורר בי גועל נפש (וחזון כזה, אויה, מה נפרץ!), – והריני רץ כמשוגע ברחובות העיר ומחפש אני, כדיוגנוס בשעתו, איש כלבבי, בן־אדם שיש בו דעה כל שהיא בענינים כאלה, שיוכל לקחת חלק בשמחתי או להשתתף בצערי – ואין גם אחד. לא אליכם, כל משכילי ישראל, מכאוב כמכאובי!

אולם היום התעוררתי והחלטתי למחול על כבודי ולכתוב לך, מבלי לחכות עוד לתשובתך, כי לא למענך הנני עושה זאת, לא לכבודך ולא לכבוד בית אביך, אלא לטובתי ולהנאתי הנני מִתְכַּוֵּן, למען הקל מעל רוחי אשר תציקני – וירוַח לי קצת.

אבל במה מתחילים?

הבה אתחיל מהרושם החזק והנמרץ, אשר תקפני לפני כמה ירחים ולא אוכל להשתחרר ממנו עד היום.

רושם כזה עשתה על נפשי – מיתת “הדור”. אצלכם, בני קריה הומיה, לא יוכל כל רושם שיהיה להאריך ימים, ותמיד ישן מפני חדש תוציאו. ומי יודע אם לא כבר נשכח מלבך כל עצם מציאותו של “הדור”. לא כן אחיך מידד, אשר במכון שבתו גלגל החיים יסוב בעצלתים. בשום אופן אין אני יכול להסיח דעתי עד עתה מאבֵדה זו.

מיתתו החטופה של “הדור” סימן רע הוא בעיני ל“עם הספר” ולספרותו העלובה. אם גם נתאמץ לעצום את עינינו מראות סימנים מובהקים אחרים, הנה “עובדה” זו גם כשהיא לבדה דיה לנקר את עיני האנשים ולהוכיח ולהעיד לכל על דלות רוחניותו של עמנו ושפלות מצבה של ספרותנו.

ובת־קול יוצאת מהחורבה החדשה הזאת ומכרזת ואומרת: בינו שנת דור! אוי להן לבריות מעלבונה של ספרות!…

אמנם אל נא, אחי, תדמה שהייתי מ“חסידי הדור” בחייו, מאותם החסידים הנלהבים, שהיו דורשים על כל קוץ וקוץ שבו תלי־תלים של תהלות ותשבחות. הלא⁴ ידעתי גם ידעתי ש“הדור” לא היה עוד “כלו זכאי”…

אמת, בשום אופן לא יכולתי להסכים לדעת אלה האנשים הטובים שדרשוהו רק לגנאי, כאלו הוא “דור” שכֻּלו חייב. להיפך, מה מאד הייתי מתרגז ומתקצף על אותו המו“ל הצדיק, שהתנדב לשם שמים, כמובן, לעמוד לשטן על יד “הדור” מראשית צאתו לאור, וימהר לפתוח בעתונו מעֵין מחלקה חדשה בשם “דור תהפוכות” או “דור סורר ומורה”, להוקיע שם לעין השמש את הזדונות והשגגות של “הדור” וסופריו, למען ידע כל “הקהל” הקדוש כי מה”ע החדש בא לחלל כל קדש ולעקור את הכל, וחלילה ליהודים כשרים להכניס לתוך ביתם מאֵרה זו… 

“הדור” היה בעיני (ובל"ס כן גם בעיני כל “קורא יקר”, שאינו מושבע ועומד לחפש מומים) מכתב־עתי שנמצאו בו עוד מגרעות וחסרונות, כאשר יחַיֵב טבעו של כל דבר חדש, אבל בכל חסרונותיו היה ראוי לשם מ"ע ספרותי חשוב והגון, שהעדרו מורגש מאד בספרותנו.

אחת המגרעות היותר גדולות בעיני בן עיר מצער כמוני (שאולי לשיטתכם, בני הכרכים, “לא הוה מומא”) היא זו, שלא ניכרו “פני הדור” בטיבם ומהותם ולא נגלה קלסתר צורתו בבהירות יתרה עד בוא חליפתו. בו, ב“הדור” ראינו “דור ודורשיו”, ראינו סופרים עולים על הבמה ודורשים גם בשאלות הזמן, איש איש לפי טוב טעמו ודעתו, ועצם “הדור” היה באמת רק כ“במה” שאין בה רוח חיים ודעת עצמית, וכל עיקרה אינו אלא לכלי־שרת לאחרים, הבאים ומשתמשים בה זה אחר זה… ומלבד זאת היה עתון זה בכלל מקרא חסר בנוגע לשאלות הזמן וחיי יום יום בתפוצות ישראל. הנה מונחים על שלחני גליונות השנה הראשונה, שהיא גם האחרונה, של “הדור”, ויש שאני לוקח אחד הגליונות והנני מעיין בו ומהרהר: גליון זה, שיצא לאור לפני שנה, היה יכול לצאת ממש כמו שהוא, בכל פרטי תכנו (מלבד אולי איזו דקדוקים קלים) גם בשבוע זה לאחר שנה, וגם בשנה הבאה… אבל כל אלה, כאמור, אינם מפחיתים את ערכו הספרותי של “הדור”.

ביחוד גדול היה כבודו של “הדור” (כך הגיד לי אחד הצעירים המשכילים שאיקלע למחנים) בעיני הקוראים הבינונים, כלומר: אותם הקוראים שאין להם תביעות גדולות ויתרות בנוגע לספרותנו, גם אין שעתם פנויה ואין דעתם צלולה ביותר להתעמק בקריאת “מגלות” גדולות של מ“ע חדשי, ובאותה שעה חוש טעמם “מפונק” קצת וקשה להם לבלוע ולעַכֵּל את ה”קש והגבבא" של כה“ע היומיים. בפתיחה ל”הדור" יאמרו המוציאים: “ראשית לכל אנחנו מקוים לתת ביד הקורא העברי אחת בשבוע דפים אחדים אשר בשפה ברורה ונמרצה ישימו לו מושג ברור ונמרץ – בתור תמצית – מכל מעשה חשוב אשר נעשה במשך השבוע בישראל וגם בעמים”. ואמנם דבר זה הוא הדרוש והנחוץ ביותר להקוראים הבינונים אשר בקרבנו. הם אינם רוצים ואינם יכולים להוגיע את מוחם יותר מדי בקריאה קשה ומרובה, הם מבקשים שיתנו להם את תמצית הדברים בשפה ברורה ונמרצה, שיהיה להם מושג ברור ומספיק מכל ענין חשוב. רוחם קצרה לעסוק במקרא מאמרים גדולים הדורשים עיון רב, וחפצים הם במועט המחזיק מרובה או גם מועט, ובלבד שיחזיק דבר־מה.

חֲבַל שאין סופרינו מתעסקים בחקירה פרטית במקצוע הפסיכולוגיה של הקוראים העברים. כמדומני, שזה הוא ענין חשוב הראוי לטפל בו יותר מאשר בכמה חקירות אחרות. הואילה נא, אלדד אחי, להציע את הדבר לפני חבריך הסופרים בעיר יבוק, כי להם נאה… בכל אופן אין ספק בעיני, כי הקורא העברי הבינוני של דורנו אנו עומד במדרגה ההתפתחות לעילא ולעילא מאותו “הקורא היקר” הטיפוסי של הדור העבר. במליצה יפה ומבריקה בלבד לא תעַוֵר עוד את עיניו, הוא כבר רכש לו טעם ספרותי במדה בינונית. אמת, סח לי אותו הצעיר המשכיל, ששמע באזניו מפי אחד המולי“ם מ”ע בישראל, אשר בהתגלות לבבו התלוצץ על קהל קוראיו לאמר: “הנח לה לאותה הבהמה הכשרה, אנו אין לנו אלא לפטם אותה במספוא ותבן והיא תשמח במתנת חלקה” (שַוֵה בנפשך, אחי, עד כמה התרגזה נפשי הנוחה להתפעל בשמעי בשֵם מו"ל בישראל דברים יפים כאלה!); אבל אם יש עתה עוד אצלנו קוראים בבחינת שוטה שאינו מבחין, הלא הם קוראים “בעלי־בתים” המוצאים ספוקם במאורעות מדיניים וחדשות שונות, כי זהו העיקר בעיניהם והשאר טפל שבטפלים, שבא רק בשביל שלא להוציא הניר חלק. הלא לעומת הקוראים ממין זה, שאין להם כל שייכות לענינים ספרותיים בעיקרם, יש עוד בקרבנו חלק קטן של קוראים, אשר טעמם הספרותי מבושל, ולפיכך אינם מוצאים בספרותנו אלא במדה מועטת, וגם זאת רק לעתים רחוקות, מזון רוחני טוב, שמניח את דעתם. יש עתה עוד מין קוראים, במספר מועט, בעלי טעם משונה (ביחוד בתוך “הצעירים”), הדומים לאותם “חכמי האכילה” הבוחרים דוקא במין גבינה שכבר החלה להתקלקל וריח הרקבון נודף ממנה, קוראים הדורשים התעוררות וגרוי־עצבים בקריאות משונות… אבל רוב הקוראים הבינונים יש להם טעם בריא, אף אם בלתי “מפונק ביותר”, והקוראים האלה היו מוצאים להם בגליונות “הדור” מזון בריא לפי טעמם ורוחם.

וכמו קוראים בינונים כך יש לנו עתה ביחוד סופרים בינונים, סופרים לפי מדת מ“ע שבועי ולא יותר. אמנם מכנף הארץ זמירות שמענו: צבי תפארת לספרותנו, ויש בתוכנו אופטימיסטים כאלה המכריזים בקולי־קולות, כי ספרותנו היותר חדשה עלתה לגדולה והיא כבר מלאה וגדושה ועשירה בסופרים בעלי כשרונות כבירים, כמעט גאונים. אבל הן לא לפניך צריך אני לדון ולהוכיח כמה הפרזה והפלגה מזרחית יש בהכרזות וזמירות כגון אלה. סופרינו רובם ככלם (מלבד אחדים יחידי סגולה) הלואי שלא יצאו מגדר הבינונים, ובאופן היותר טוב מסוגלים הם לפי מדת כחם הספרותי רק לערוך מאמר קטן, שיש בו דברים של טעם, או ציור קטן בעל צורה ספרותית, כלומר: מסוגלים הם לעבודה במ”ע שבועי ב“הדור”. לעלות על הבמה יחד “עם כל הנערים” במ“ע היומיים, אשר בם ישלט שלטת “המאמר” הידוע “היבש כלולב ישן ומחובט כערבה מחובטת” (לפי מבטא עורך “הדור”) ושם לבלרים יקננו, לבלרים מהמין המפורסם אצלנו – זאת לא יתנם לבם (כמובן, במהוגנים שבהם אני מדבר), ולעבוד עבודה תמה וגדולה בזורנל חדשי – לא יתנם כחם הספרותי המצומצם, ושעותיהם הפנויות מעבודתם הקבועה אף הן אינן מספיקות לזה, כי רוב סופרינו, כידוע, הם בעיקרם מורים ומלמדים או סוחרים קטנים, הטרודים כל היום בעסקיהם שאין בהם שום ריח ספרות, ומלאכת ספרותם נעשית בדרך ארעי וטפל בשעה הגזולה ממנוחתם אחרי עמל יום תמים. ובאמת רואים אנחנו כי יש מסופרי “הדור”, הנמצאים עתה, אחרי הפסקתו, בבחינת “נשמות דאזלין ערטילאין”, כי “הבמות” הנותרות הן לפניהם “צרות” או “רחבות” ביותר, ובאין להם במה ספרותית מתאימה לכחם ורוחם – נשתתקו… והסופרים שהשתתפו ב”הדור" היו מכל המינים, משני “בתי־המדרש” הישן והחדש, כי הבין העורך שאי אפשר לעתון בימינו להתפרנס ב“מנין” מצומצם של סופרים ממין אחד; ולכן אף אם בגליונות הראשונים יצאו מלגלגים להתקלס ב“השואפים” בני המין הידוע, הנה אחר כך הכניס העורך גם כאלה לתוך חבל נביאיו, אם רק ראה בם ניצוץ של כשרון הנותן איזו תקוה לעתיד.

אבל אם לא חסרו לו ל“הדור” סופרים משפיעים, גם קהל קוראים, במדה מרובה, מקבלי ההשפעה, – איככה זה נהיה הדבר, שאותו הדור הורע מזלו ובקושי גדול הוציא רק שנה אחת? הדבר פשוט מאד ואינו צריך לביאורים מיוחדים: מספר קוראיו של “הדור” היה די והותר, אך דא עקא שלא היה לו – די חותמים; כי רוב הקוראים של מ“ע ספרותי כ”הדור" הם מאותו המין ה“רוצה ואין לו”, וכל חותם וחותם מהחותמים המעטים הוא “כפול שמונה” ויותר. ובלי “חתימה טובה” לא יוכל מ“ע לעמוד בנס, – אפילו בקרב עמנו ישראל המלומד בנסים, – ו”הדור" נגזר דינו למיתה.

ומיתה זו שאותו המו“ל הצדיק ובית־מדרשו קראו עליה בלי ספק “טוב מאד”, ככתוב בתורתו של ר' מאיר, – מיתה זו באה ומטפחת באמת על פני בעלי התקוה היתרה בקרבנו, המשקיפים על כל דבר דרך משקפים מזהירים ומתנבאים במחנה רק ישועות ונחמות. אמנם אין אני יכול בשום אופן להסכים עם העורך, אשר בבואו לשפוך את כל חמתו בגליון האחרון, בקש לעקור את הכל ולבלי להניח לנו אף צל תקוה, ויחליט כי “אין לנו עם ואין לנו ספרות ואין לנו תחיה ואין לנו דבר”, וכי “יש לנו רק פרַזות ריקות” ו”צלצלי קולות היוצאים מפי יחידים המרמים את עצמם או הרוצים לרמות אחרים"… אבל, לדאבון לב, מוכרחים אנו להודות כי יש בדבריו כמה טפות של אמת מרה!

ואני רואה מיתת מ“ע כזה כ”לקוי" בספרותנו, שלא חדלתי עוד מלהצטער עליו. ו“העובדה” המעציבה הזאת, ביחד עם עוד עובדות אחרות דוגמתה, הביאוני לידי התרגשות הרוח והתרגזות העצבים, ובפגשי בדברי אחד הסופרים הקורא לעמנו בשם הרגיל “עם הספר” או “עם הספרות” – ארגז תחתי, כי יֵרָאה בעיני כבוחר מהתלות בלשון “סגי־נהור” ולועג לרש לקרוא לו בשם רוטשילד…

* * *

ובאותה שעה שהספרות־העתית העברית נתדלדלה ודמותה נתמעטה, – נתעשרה פתאם הספרות־העתונית הז’רגונית עושר רב. עד שלא שקעה שמשו של “הדור” זרחה שמשו של מ“ע חדשי בלשון יהודית, ואחרי כך צמחו עוד שני מ”ע לשבועות, לגברים ולנשים, ועוד מ“ע שבועי קטן (לא לטַף כ"א גם כן לגדולים, רק בתמונת זעיר־אנפין). ובעוד שאין לנו עתה בעברית כמעט בכל העולם גם מ”ע שבועי אחד, יש לנו רב בשפה המדוברת: שתי הפירמות הגדולות להוצאת ספרים עברים בארצנו מוציאות מ"ע זַרגוניים מדי שבוע בשבוע, שנים שהם ארבעה, – מלבד החיל העצום היוצא שם מעבר לים האַטלנטי…

ובאהלי סופרי ז’רגון, כאשר שמעתי, קול רנה וישועה. חג גדול ברחובם. משעה לשעה הם מעלים את השער על סחורתם, שרבו עליה קופצים בשוק, והמה מוקירים את עטם מפז – כמעט “מלה בסלע” ממש. והמולי"ם והעורכים נצבים עתה על משמרתם בפתח עינים, עומדים ומצפים לקראת סופר בעל לשון יהודית, ובראותם מרחוק בר־נש מאותו המין הם רצים אחריו דחופים ומבוהלים, אוחזים בכנפות בגדו ומושכים אותו כל אחד לבית מדרשו ומבטיחים לו “הרים וגבעות”…

אבל מה טיבו של החג הזה לעם ישראל? האם עליו לשמוח באמת על התרבות העתונות הז’רגונית או, להפך, תחת מזמור – קינה מיבעי ליה? כנודע לך, יש בזה דעות שונות המתנגדות זו לזו מן הקצה אל הקצה. ובשעה שאלה שמחים ומרננים מטוב לב, הללו עצבים ומיללים על זה משבר רוח. והמתאבלים מספרם לא מעט בקרבנו. “העושר” של הז’רגון אינו מניח לרבים לישון, ובראותם איזה “נצחון” חדש במערכות הז’רגון ירימו קול יללה במחנה: עוד נצחון כזה ואבדנו, כלנו אבדנו!…

והנה יש ברצוני להביע לפניך את השקפתי, לפי עניות דעתי, בדבר הזה “העומד על הפרק”. גלוי וידוע לפניך מכבר, שהנני מתרגז תמיד בשמעי דרשות של דופי ונאצה על הז’רגון העלוב. ודרשות נאות כאלה נשמעות בקרבנו לפעמים קרובות מאד. לא מעטים הם אצלנו “נקיי הדעת”, הרואים חובה לעצמם להשליך שקוצים ביד רחבה על הז’רגון וסופריו, וישנם גם כאלה האוהבים להתפאר בכל עת מצוא, שמעולם לא חללו, חלילה, את קדושת עטם ולא “טנפוהו” לכתוב בו ז’רגונית… למראה הדבר הזה תשתומם תמיד רוחי בקרבי ולא אוכל להבינו בשום פנים. אל אלהי הרוחות! איככה זה יתחכמו האנשים הטובים האלה להתאים השקפות זרות ומשונות כאלה עם אהבת הטוב וחִבת העם? היו ימים והבריות היפות, “המתבוללים” שבקרבנו, הקדישו מלחמה על הז’רגון והשתדלו בכל מיני תחבולות הכשרים ובלתי כשרים, לבערו מקרב ישראל. והם הלכו ל“שיטתם”: שפת עבר כבר נחשבה אצלם לעוברת ובטלה, ונותרה רק הלשון הז’רגונית המעכבת עוד את ה“גאולה”, ולכן יש להחיש את הקץ ולכלות גם אותה מעל פני האדמה… אולם אלה חובבי עמנו, שאינם חפצים לברור לו “מיתה יפה”, אלה הרוצים בקיומו של ישראל ושואפים לתחיתו, – למה זה יבואו גם הם בתוך הבאים לנַבל את הלשון המדוברת בפי “אלפי רבבות ישראל” ולדרוש לגנאי ולקלס את העמלים לכתוב בה, כדי להביא מזון רוחני להמון עמנו הזקוק לכך?!

אבל שפת עבר מה תהא עליה?

ובכן קנאת שפת־עבר תעשה זאת… רבונו של עולם, קנאה זו מה טיבה? הנה היא קמה ונצבה הפרַזה הישנה: “שפחה כי תירש גברתה”! העל זה רגזה הארץ? האמנם באה “השפחה” לירוש את “גברתה”? האם הז’רגון, אף אם יהלך בקומה זקופה, דוחק הוא את רגלי השכינה של לשון קדשנו? האם הספרות הז’רגונית אשמה היא אף במקצת בדלותה ושפלותה של ספרותנו העברית? האם בעון הז’רגון, למשל מת “הדור” וכדומה? אדרבה, כל העתונות הז’רגונית מרבה לספר תמיד, ביחוד בזמננו, בשבח הלשון העברית ובכל כחה תעיר ותעורר את האהבה ללשון קדשנו. ומדוע זה ולמה יביטו “הקנאים” על השפה המדוברת בעין רעה, כאלו היא אויבתה וצרתה של שפת עבר?

ואם באמת הקנאה לשפת־עבר לבדה היתה הסבה לכל הרעש הזה, אנא הבינני, אחי אלדד, מפני מה יחרישו קנאי־ש"ע ולא ירימו קול בהבָרא עתון חדש לעברים בשפת הארץ ובבוא סופרי שפת־עבר לקחת בו חלק בפרי עטם. וכי משא פנים יש בדבר? הנה לפני שנתים, למשל, החל לצאת לאור עתון חדש בשפת הארץ לבני עמנו, וקנאינו שקטו והביטו במכונם במנוחה נכונה, ולא נשמע במחנה אף קול תלונה דקה מן הדקה…

אבל הז’רגון הוא שפת אשכנז נשחתה, “אידיום” משובש ומקולקל, שפת־בבל בלולה ומבולבלה, לשון נלעגה ופרוצה בלי דקדוק וכדומה, – בקצרה, הז’רגון הוא “שפת־הגלות”.

שפת־הגלות! את האמת אגיד לך, אלדד אחי, שאין דבר המסוגל להרגיז את נפשי עד היסוד כמו פרַזה זו השגורה בפי רבים, ביחוד בפי פרחי משכילינו הלאומיים והציוניים יודעי שפת־עבר. הגע בעצמך, לשון זו שבה דברו אבותינו ואבות אבותינו כמה מאות שנים, ולא רק בני מפלגה אחת, כת אחת בישראל, אלא כל פנות העם מקטן ועד גדול, בני ההמון וגדולי הרבנים, דַלת העם ופרנסיו, לשון שבה הגה, צחק, נאנח ובכה העם במשך זמן רב כזה, שבּה כלול חלק מנשמתו וחותם חייו המיוחדים טבוע בה באופן כל כך נִכר ובולט, – לשון כזו הם באים לבטל בהבל פה, לשקצה ולתעבה ולשימה מעֵין מַטְלית ירוקה שעל גבי בגדי העברים בימי הבינים, – לשון כזו הם רוצים למחות בנשיבת רוח קלה מתחת שמי חיינו!…

שפת⁵־הגלות! ומה אנו ומה חיינו? האם בני עמנו בתפוצות ישראל אינם בני הגלות וחייהם אינם חיי הגלות? ובכן הלאה בני הגלות! הלאה הלאה חיי הגלות! דרוש ונחוץ לעקור ולרמוס ברגלים את הכל בבת אחת ולא ישאר שריד ופליט…

ובכלל לא אוכל להבין, מה זאת שפה מכוערה ומאוסה? אם איזה לבלר הדיוט כותב ז’רגונית, דבריו בלי ספק נבזים ונמאסים, כאשר היו גם כן נמאסים אלו בא זה לערוך דברי הבליו בשפת־עבר (וכמה לבלרים כאלה נמצאים בשוק ספרותנו העברית!) – לא כן הוא הדבר, בבוא לכתוב ז’רגונית סופר כזקננו רבי מנדלי, ולאו דוקא סופר בעל כשרון מצוין כזה כי אם גם סופר בינוני הגון. ז’רגון – שפת אשכנז נשחתה! אבל “שפה נשחתה”, שפה בלולה כזו, היתה לפנים גם השפה האנגלית, ובכל זאת…

האמת היא, שלולא היתה לנו לשון אחרת, לשון קדשנו, שפתנו הלאומית מעולם, אז יכול היה הז’רגון להתפתח ולהשתכלל ולהוליד ספרות שלמה ומשובחה בדמותה ובצלמה של כל ספרות חיה, ולא היינו מחויבים כלל להתבייש בלשון עמנו זו.

אבל עתידה שפה זו שתעבור ותבטל מן העולם. עוד מאה, עוד שתי מאות שנה, והז’רגון כליל יחלוף או יהיה “יקר המציאות” גם ברחוב היהודים!

ומה בכך? וכי בשביל שסוף אדם למות וחיינו בעולם הזה הם רק “חיי שעה”, אין אנו דואגים לחיים הללו ואין אנו משתדלים להיטיבם ולשַפרם בכל יכלתנו? ובעיקר הדברים, תם אני ולא אדע, לשמחה מה זו עושה? האמנם יש להם ונאה להם, להלאומיים ולהציוניים, לשמוח על בטול הז’רגון מעולמנו? הן לא “הגברת” תירש את “השפחה”, לא שפת־עבר כי־אם לשונות נכריות אחרות תבאנה לרשת את מקום הז’רגון בקרב בני עמנו המפוזרים… ולו גם יכולנו להתרומם על כנפי הדמיון ולתאר לפנינו תמונה מזהירה, כי בזמן מן הזמנים תשוב שפתנו העתיקה לתחיה גמורה בפי כל בני עמנו, בכל מקום שהם, האם בשביל זה עלינו להרחיק עתה את הז’רגון, שהוא בזמננו שפת העם במלוא מובנן של המלים? משל למה הדבר דומה, אומרים לו לעני: “אל תאכל פת קיבר ותפוחי־אדמה: יש בעולם מיני מזונות יותר טובים ומבריאים, ואף גם זאת – עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות”…

אולם בעצם הדברים אם ננתח ונפריד את רגש השנאה לז’רגון לחלקיו ויסודותיו אז בנקל נמצא בו מיני תערובות שונים, תערובות של שרידי רוח “משכיליזמוס” הנושן, אשר בגאותו לא יוכל לדרוש שלומו וטובתו של הז’רגון, סמל “הבערות ואי־הדעת”, כי הוא שואף בכל כחו לשפות “אירופיות”, ללשונות “ההשכלה”; תערובות של רוח “אריסטוקרַטיזמוס”, “המתנפח” והוא מתאמץ בכל מאדו להתרחק מן “הכיעור” ולהִבָּדל מתוך העדה הזעירה והשפלה, מנאות מחשכיו ומרתפיו של ההמון “הגס” ומפטפוטי לשונו המגומגמת ו“המגושמה”… ועוד תערובות זרות כאלה. כל זה, כמובן, עושה את פעולתו בנפש “המתנגדים” בלא־יודעים, וביודעים הם משתדלים לברר ולבאר את התנגדותם בסבות “לאומיות”, שאין להן שחר, ועל יסוד סבות “נכבדות” כאלה הם מתירים לעצמם לקרוא בקהל: זרו הלאה את ה“ז’רגון הארור”, פגול הוא, מוקצה מחמת מאוס, שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו!…

אחי אלדד! שאלה זו, שאלת הז’רגון, מעסקת את מוחי כל כך בזמן האחרון, עד אשר בבואי לשפוך לפניך את “שיחי” במכתבי זה לא יכולתי עצור במלים והארכתי אולי יתר על המדה הדרושה, בדברי על אֹדות צדה האחד של המטבע, ונשאר עוד להתבונן אל עבר־פניה השני, על כן תסלח לי אם אקצר במקום שאולי ראוי היה להאריך מעט יותר.

כן, אחי, עוד צד אחד “מהופך” לגמרי יש בשאלתנו. לעומת “המתנגדים” של הז’רגון קמו לו עתה גם “חסידים” נלהבים וקיצונים. ואני, המצדד בזכות הז’רגון, אומר לחסידיו: “לא ירד בני עמכם!”

וחסידי הז’רגון תמצא בימינו לא רק בתוך הסופרים “הז’רגוניסטים”, היודעים לכתוב רק בשפה זו ורק היא מקור תהלתם וכבודם ובלשון אחרת הם כאלמים ממש, כי אם גם בקרב קהל אלה הקוראים לעצמם בשם ציוניים ולאומיים, וביחוד בתוך הצעירים “גרי האריות”, אשר שפתנו העברית זרה להם מכל וכל. הם יחשבו בלבם, גם יביעו כזאת בדברים מפורשים, כי שפת־עבר לא תוכל בשום אופן להקרא שפת־העם, אחרי שהיא רק קנין יחידים, נחלת איזו “העברייאיסטים” בודדים, שהם “משוגעים לדבר אחד” וחוזים משאות־שוא להחיות מתה, בעוד שיש לו לעמנו שפה חיה המדוברת בפי כל המון בית ישראל, שאפשר לפַתחה ולשכללה והיתה לשפתנו הלאומית גם כאשר נזכה ל“קבוץ גליות” שם בפלשתינה… היש לי להגיד לך עד כמה רחוקות מחשבותי מדֵעות “הז’רגניסטים” האלה? זר ומשונה ביחוד לשמוע דברים כאלה מפי אנשים הקוראים לעצמם לאומיים וציוניים, ובאמת לבי אומר לי, שאין אלו נקראים כך אלא על פי טעות גמורה, הבאה מתוך ערוב פרשיות ובלבול המושגים. בזמננו, זמן המעבר, זמן “התסיסות” ו“התנועות” השונות, התבלבל והסתבך הכל. בזמן כזה קשה מאד “למצוא יד ורגל” ולהציב ציונים וגבולים מדויקים גם בקרב עמים אחרים, ועל אחת כמה וכמה בתוך האומה הישראלית המשונה מכל אומות העולם. לפי דעתי לא “ציוניים” הם בעלי הדעה שהזכרתי. אף לא “לאומיים”, כי אם “עממיים”, זה שמם וזכרם באמת. ואתה בלי ספק יודע ומבין את פירושו של השֵם הזה במובנו המדויק.

אולם באמת, אנו אין לנו אלא שפה “לאומית” אחת, הלא היא שפת קדשנו, לשון תורתנו ונביאינו וחכמינו מדור דור, לשוננו העתיקה והחדשה גם יחד. להיות בעל שתי שפות לאומיות כאחת לא יוכל גם עמנו הגוי הנפלא והמשונה, “היוצא מן הכלל” ביחס לדברים רבים ועצומים. ולדחות שפתנו העברית מפני הז’רגון בתור שפה לאומית – חס מלהזכיר! רעיון פרוע ומרגיז כזה יוכל להולד רק בלב “בנים זרים”, שזה עתה באו מן החוץ לראות את שלום אומתם הזקנה, ואשר רק שמועה שמעו כי היתה לו לישראל שפה עתיקה, שאיזה ספר קדמוני הנקרא בשם “ביבליאה” כתוב בה, ושגם עתה בזמננו עוד מחזיקים בה איזו “בטלנים” הוזים. אבל לא מפי “בנים בונים”, כביכול, כאלה חי עמנו. כל אלה הנאמנים לעמם (מלבד “רחוקים שנתקרבו” רק לשעה קלה) יודעים ומכירים בהכרה ברורה או מרגישים בהרגשה כבירה טבעית כי לשון “נצח ישראל” היא שפת־עבר, היא ולא אחרת. היא היתה, הוָֹה ותהיה לנו השפה הלאומית היחידה, שפת עולם של “עם עולם”.

ואם לא שלֵמה היא שפתנו העברית, אם עודנה חסרה הרבה וחייה אינם חיים בריאים ומלאים כדבעי – הנה הלא גם עם ישראל מחוסר הוא עדיין דברים רבים וחייו מלאים “פגימות”, ובכל זאת “עוד בו נשמתו” ואנו מקוים לתחיתו. וכך גם שפתנו העתיקה “אחרי בלותה תהיה לה עדנה” ויחד עם עַמה תקום אף היא לתחיה, תחדש ימיה כקדם ותמלא את כל פגימותיה כאחת הלשונות החיות חיים טבעיים, שלמים ומתוקנים.

תרס"ג.

אחיך מידד.