רקע
יהושע חנא רבניצקי

 

א. המורה    🔗

ראינוך כאריאל האמת וכאיתן הרוח,

נקי דעת, צנוע וטהור, בסתר כבגלוי,

בטוח באמתו ובדעת אחרים לא תלוי,

דורך בשבילו המיֻחד, בהיר עין ותקיף –

כך ראו עיני משוררנו ח“נ ביאליק את מורהו “אחד העם” וכך הוא מציין אותו (בשירו המצוין “לאחד העם”) בלשונו המדויקה והמכֻוָּנה לתאור איתן אמתי, כדרכו, בלי שום הפרזה מליצית. וכל מי שיודע את הסופר אחה”ע מתוך כתביו הספרותיים, וביחוד מי שזכה להכיר אישיות מצוינה זו בחיים, יכול להעיד עד כמה ציור מזהיר זה מתאים לכל פרטיו אל המצויר.

“אריאל האמת” – דובר הוא וכותב תמיד בכל עת ובכל שעה אמת ואמִּתה, אמת מן הגולה ואמת מארץ־ישראל, אמת מכל מקום, כהויתה וכמו שהיא במציאות, בלי כחל וסרק ובלי שום פניות ונטיות צדדיות. “הסופר – זהו דברו של אחה”ע באחת מאגרותיו – הרי זו כל עיקר תעודתו בתוך כמו: להאיר אור האמת על חזיונות החיים ולפקוח עיני העם שיראה כל דבר כמו שהוא לאמתו – השקפה זו היתה נר לרגלי תמיד ועל פיה כתבתי גם עתה מה שכתבתי. הגדתי מה שאני חשבתי לאמת, מבלי להתחשב כלל עם התוצאות המעשיות" (אגרות אחה“ע, ח”ד ע' 269). וכך הוא מיעץ גם לאחרים המקשיבים לדבריו, והריהו כותב לאחד מעורכי הקובץ “העומר” שבא“י”: “תמה אני מאד על החלטתכם לבלי תת “השקפה” על מצב הישוב. אם הבנתי את רמיזותיך, הטעם הוא, שאינכם יכולים לבשר טוב ואינכם רוצים לבשר רע. כשאני לעצמי הנני חושב “טעם” כזה לעון גדול. השמיעו את האמת כמות שהיא, אם טובה ואם רעה, ובזה הביאו תועלת יותר הרבה מבשתיקתכם” (שם ח"ג ע' 266).

כאלה וכאלה אפשר למצוא בכתביו ובאגרותיו, ואם באנו להוציא משם דברים הראויים ל“אריאל האמת” – אין אנו מספיקין.

מלא ענין בנוגע לזה קטע אחד, שאני מרשה לעצמי להוציא מתוך כתב־ידו של אחה"ע (שיבוא בדפוס בשם “פרקי זכרונות” באחד הקובצים): “ספר הזכרונות הזה התחלתי לכתוב בהיותי כבר “סופר מפורסם”, ואמור אמרתי, כי הוא ימלא לי את הצורך שהרגשתי בנפשי לפרקים, להסב עיני מן הקהל ולהתבודד עם נפשי, לתת דין וחשבון לפניה, ורק לפניה, על כל מחשבותי ומעשי מימי חיי הבלי. אבל אחרי כתבי את העמודים הראשונים ושבתי וקראתי מה שכתבתי, הרגשתי בנפשי, כי ההרגל לכתוב בשביל הצבור כבר היה לי לטבע שני, וגם פה בחפצי לכתוב רק בשבילי בלבד. הנה עמוק בלבי מסתתרת תמונת “הקורא” העומד על גבי, ושלא במתכון הנני נותן לדברי צורה שתהיה ראויה לבוא לפני הקהל, כאלו יודע אני מראש שגם הדברים האלו סופם להתפרסם בזמן מן הזמנים, ולו גם אחר מותי. הדבר הזה הסיר לבי מאחרי ספר זכרונותי”.

עד כאן מגיעה התרחקותו של “אריאל האמת” מצל־צלו של טשטוש האמת ומן הדומה לו בכל צורה שהיא.

“איתן הרוח” – ברוחו הכביר והתקיף הצליח לכבוש ולהכשיר לבבות, והשפעתו לפרקים היתה חזקה ונמרצה לא רק על תלמידיו המקשיבים לקולו וההולכים בעקבותיו, אלא גם על מתנגדיו שאינם סובלים את “אחד־העם’יות” והחושבים אותה לשיטה מזיקה בהרהוריה ופקפוקיה המרובים, ועל פי רב היו אף הם מרכינים את ראשם בפני המורה הגדול, שאותו הם מכבדים ואת תורתו אינם מקבלים.

ובאמת אי אפשר שלא להתרשם ושלא להתפעל, ברצון ושלא ברצון, מהאיש והסופר “נקי הדעת, הצנוע והטהור, הבטוח באמתו והדורך בשבילו המיוחד” בכל דבר ובכל שעה. “קו הישר” עובר כחוט השני בכל מה שיצא מתחת עטו המבורך, מהמאמר הראשון “לא זה הדרך” עד השורה האחרונה של ארבעת חלקי “על פרשת דרכים”, ומהאגרת הראשונה עד האחרונה בששת חלקי “אגרות אחה”ע“. בכל הוא הולך לשיטתו, שיטה ברורה ובהירה, שלמה ומסודרה, המטביעה את חותמה המזהיר על כל דבריו בפה ובכתב. לא זה הדרך של פזיזות וקפיצות, של חוסר מתינות ודחיקת הקץ, של תקוות נפרזות והצעות דמיוניות ומעשים מלאכותיים ואויריים שאין להם יסוד ובסיס, של ויתורים ופשרות בדברים יסודיים, של רעש ושאון וקשקוש ב”אסתרא בלגינא" ותקיעת שופר של משיח מדומה ואחיזת עינים של ריקלמה. זה הכלל, לא הכמות הוא העיקר אלא האיכות, ולפיכך אין לבקש הצלחה ותחבולה להשגת המטרה במקרים פתאומיים ולסמוך על נסים ונפלאות, אלא צריך לבחור “דרך ארוכה וקצרה”, דרך טבעית של עבודה טבעית והתפתחות מודרגת “ההולכת לאט”, לא בפסיעות גסות אבל בטוחות, כדי שיהא בנין התחיה בנין של ממש, הנעשה לפי תכנית מושכלת שלמה ומתוקנת על יסוד נכון, שנקבצות בו אבנים שלמות, אם גם קטנות, בידי בונים מומחים. אין לחו“צ או ציוני לרמות את אחרים ואת עצמו: “ישוב א”י אינו תשובה על שאלת “מה נאכל” שלכל יחיד ויחיד כ”א על שאלת החיים של הכלל כלו“; ובכלל לא “באשר “מרובים צרכינו” חובה עלינו שתהיה “דעתנו קצרה” לבלתי הבין כי צורך ויכולת אינם שמות נרדפים. כל עצמה של הציוניות לא באה אלא להשיב לעמנו, ע”י יסוד מרכז לאומי, את אחדותו, את כחו הרוחני ואת כבודו הלאומי אשר גלה ממנו”. “תחית־ישראל בתור עם חפשי, החי ברוחו ומתפתח לפי טבעו – אך דרך אחד לה בלתו אין: לשוב ולהתרכז בארץ האבות, כבשנים קדמוניות, ולהחיות את העם ע”י הארץ ואת הארץ ע“י העם”, ולשם כך צריך “לקבץ לא”י חלק ידוע מן העם, והחלק הזה, בהגיעו שם ברבות הימים לחיים טבעיים וחפשיים היה המרכז לחיינו הלאומיים בכללם וישפיע מרוחו על כל שאר חלקי העם אשר ישארו בארצות נכר". ולתכלית זו “טובה קולוניה אחת מתוקנת שיהיה בכחה לחבב את הארץ על העם, מעשר קולוניות רעועות, שחבת הארץ מגינה עליהן”.

ומה נפלא הדבר, שדוקא בדברי אחה“ע בעל הסגנון הברור והמדויק מצאו רבים מקום לטעות ולגלות בתורת שיטתו פנים שלא כהלכה. ועל זה הוא מרבה להתאונן ולקבול בכמה מאגרותיו לרעיו ומכריו. “כמדומה לי – הוא כותב – שלא רבים ימָצאו בין חו”צ אשר הקדישו כחם וזמנם לעבודת הישוב המעשית יותר ממני. ואם לא דבר זר ותמוה הוא, כי יחד עם זה הנני נחשב בעיני רבים כמתנגד לכל עבודה מעשית? אם תשוב ותקרא כל מה שכתבתי בענין זה, אקוה שתמצא בעצמך, כי לא אל המעשה התנגדתי, כ”א אל אופן העשותו. ובדבר הזה צר לי מאד, כי כמעט כל נבואותי נתקימו" (אגרות א“ה, ח”א ע' 138). ולאחר: “בכל עת שאני שומע אומרים עלי, שאני דורש “אצילות מוסרית”, שאני מסיר לבי מן המציאות וכו', – נדמה לי, כי האומרים כן לא טרחו להתבונן היטב בדברי ומיחסים לי דעות שלא עלו על לבי מעולם – – – וכפי שאשפט ע”פ סימנים שונים, כבר מתעוררים איזו מן הקוראים לבחון את המשפט הזה, המהלך מפה לפה ומקולמוס לקולמוס, כקבלה שאין להרהר אחריה" (שם ח"ג ע' 158). ועוד לאחר: “נפלאתי בשמעי גם מפיך מעין מה שאני שומע יום יום מפי סופרים ידועים בכה”ע: כי הנני “רוחני” כולי, והאידיאל שלי לבנות בא“י “ירושלים של מעלה”, שישבו בה אנשים הרחוקים מעולם המעשה ויהנו מזיו השכינה. זהו שקר, שבדו אחדים ממתנגדי זה כמה והוא הולך ועובר מפה לפה. אלו היה זה האידיאל שאני שואף אליו, לא הייתי מקדיש זמן וכח במדה מרובה לישוב א”י המעשי ולא הייתי יורד לעומקן של הלכות הקולוניזציא האגררית בא“י, כמו שעשיתי עד כמה שיכלתי מגעת. האמת היא, כי מלה אחת בלבלה את המושגים. אמרתי תמיד, כי התנועה הציונית היא תנועה “רוחנית” ומזה דנו אחרים, שאיני רוצה כלל לראות את הצד המעשי שבדבר, והכל, מן המתישבים עד הקולטורה שעתידה להברא על ידם – הכל צריך להיות רק רוחניות שברוחניות. אבל באמת קראתי את הציוניות בשם תנועה רוחנית רק על שם סופה ותכליתה, כלומר שאין בכחה לבער מן העולם את “הצרה היהודית” החמרית, אחר כי לא יוכל כל העם לעקור דירתו לא”י, ומטרת התנועה היא אפוא רק זו: לברוא לעמנו מרכז לאומי, שפעולתו על בני הגולה תהיה רוחנית בלבד, כלומר שירומם את רוחם ויחזק אחדותם ויתן תוכן נאות לחייהם הלאומיים (שם, שם ע' 159).

אגרות אחה“ע בכלל כחן רב לפזר את העננים, שהשתדלו מתנגדיו לענן ולהאפיל על שיטתו, ויש בהן השלמה יפה לכתביו מכמה צדדים. לדוגמא, על הטענה הידועה, שיש לפעמים שנחוץ לדחוק את השעה, הוא נותן תשובה שנונה: “לא אכחד ממך, שבשחוק מר קראתי את טענותיך ע”ד השאלה: אם הגיעה או לא הגיעה השעה… עוד הפעם מה ששמעתי כבר מאה פעמים ואחת: “השעה לא תבוא מעצמה אם לא ידחקוה אנשי מעשה” וכו' וכו'. רבונו של עולם! האמנם תחשבו – אתה וכל בעלי טענה זו שקדמוך – שזקוק אני ללמוד אמת זו מפי אחרים, ולא עוד אלא שאיני מסוגל לקלטה אף לאחר שהשמיעוני אותה פעם אחר פעם? ודאי, צריך “לדחוק” את השעה, אלא שצריך לדעת קודם כל איזהו הצד הראוי לדחיקה. אם רוצה אתה להכנס לבית סגור, אפשר שתגיע לכך כשתדחוק את הדלת (אם אינה סגורה יפה יפה), אבל לעולם לא תשיג את מבוקשך כשתדחוק את הכותל סתם” (שם ח"ד ע' 128).

ו“איתן הרוח” הוא גם “בהיר עין”. רואה הוא תמיד בעיניו הבהירות את הדברים כהויתם, בוחן ובודק אותם יפה יפה ומתוך בחינה ובדיקה זו הוא רואה גם את הנולד ומגיד מראשית אחרית. ולא בו האשם אם מוכרח הוא להגיד חזות קשה ולנבאות לפעמם קרובות עתידות רעות, ואם נבואותיו, לצערו העמוק, מתקימות על פי רב במלואן. גם לבעל “שלטון השכל” הזה יש לב רגש היודע לחלום חלומות יפים, אבל הוא אינו נותן לו, ללבו, לשגות בדמיונות ואילוזיות מלאות זיו שוא ובעל־כרחו מרגיז ומשליט עליו את השכל הבהיר, הרואה סופם של מעשים מקולקלים ו“בנינים” מבוהלים שאין להם יסוד ממשי, גם רואה חובה לעצמו לבלי לכבוש את נבואתו ואת אשר יראה יגיד לא בשפה רפה, אלא בפה מלא… “צר לי מאד – הוא קורא באגרת שהבאתי למעלה – כי כמעט כל נבואותי נתקימו”. ובאמת לא קשה לקורא עשרת הכרכים של כתבי אחה"ע ואגרותיו למצוא ולהראות באצבע על כמה וכמה “נבואות” כגון אלו.

הנה, לדוגמא, “הנבואה” האחרונה בנוגע ל“הכרזת בלפור” המפורסמת. במעשה ההכרזה זו גם אחה“ע, כפי שנתגלה לקוראים מתוך האגרות, לקח חלק לא מעט. בלונדון נוסד אז “ועד מדיני” על יד ההסתדרות הציונית שהוא, אחה”ע, היה אחד מחבריו, ובאחת מאגרותיו הוא כותב על זה: “האין זו אירוניא של המזל, שלעת זקנתי התחלתי להשתתף (אם כי לא באופן אקטיבי ביותר) בדיפלומטיא הציונית? אבל המאורעות השתלבו כך שאי־אפשר היה להיות אחרת: (ח"ה ע' 310). הכל הכירו אז כי הגיעה “שעה הסטורית גדולה” ליהדות ולארץ־ישראל, ולאחר מתן ה”הכרזה" נתלהבו כל הלבבות עד מאד והתחילו לראות בזה לא רק “עקבות המשיח”, אלא ביאת המשיח ממש וגאולה שלמה. ושוב לקח “בהיר העין” אחה"ע על עצמו את התפקיד המר והמכאיב לגעור בנזיפה בעתונים האמריקאים על זה “שאינם חוששים להלהיב דמיון העם, מי לשם פרופגנדא ומי לשם סנסציא בלבד, בבשורות דויות והבטחות נפרזות”, ולהזהיר את העם שלא יתלהב יותר מדאי ולא ידחק את הקץ. “רשאים אנו אמנם לקוות, – הוא כותב על זה באחת מאגרותיו – שהללו שהיכולת בידם ימלאו את הבטחתם ויתנו לנו את האפשרות לבסס ולסדר את עבודתנו בארץ ישראל על יסודות לאומיים בטוחים, ובכל זאת עוד שנים לעשרות תעבורנה עד שנוכל לדרוש בצדק, שתהא ארץ־ישראל “מדינה יהודית” ממש, כלומר עד שנהיה אנחנו רוב התושבים בארץ. ובמשך זמן המעבר הזה – התכונות הנפשיות היותר נחוצות לנו הן: התמדה וסבלנות. בעינים גלויות ובדעה מיושבת צריכים נהיה לטפס ולעלות על ההר הגדול אשר לפנינו, לטפס ולעלות בצעדים נכונים ומדודים היטב מראש, בהתמדה שאינה פוסקת ובסבלנות שאינה מונה ימים ושנים. רק בחלום אפשר לראות הר כשערה ולהגיע בטיסה אחת עד שמי השמים. אבל בחלומות לא יבָנה עם ולא תבָרא ארץ נושבת”. (ח"ו ע' 39־38).

מי יתן ונזכה והיו עיני המורה הגדול עוד רואות לעת זקנתו הרבה מעשים גדולים בבנין הארץ שלא יהא לו להתנגד גם ל“אופן העשותם”, והבנים הבונים יהיו מטפסים ועולים על “ההר הגדול” אשר לפניהם “בעינים גלויות ובדעה מיושבת, בצעדים נכונים ומדודים היטב מראש”, ו“אריאל האמת ובהיר העין” יראה וישבע נחת, ובשמחה רבה יוכל לנבאות מראשית אחרית טובה ויפה ולקרוא בכל לבו המסור בכל, ימי חייו לאומתו וארצו ולתחית שתיהן: “הלואי שנבואותי יתקימו במלואן ושלמותן!”

אב, תרפ"ו.

־־־־־־־־־־־


 

ב. חיים של יסורי הרוח    🔗

“מארת אלהים רובצת עלי – כך מתאונן אחד העם במכתבו לאחד מבעלי “אחיאסף” – כי כל מה שחלמתי וקויתי בימי חיי הבלי. כשתגיע השעה המוצלחת שאראה את חלומי מתגשם בפעולה, רואה אני תמיד את השטן מרקד נגדי מראשית הפעולה ומשחית את הדבר ביסודו, באופן שאין תקוה עוד לעשות דבר מתוקן ושלם” (אג' אחה“ע ח”ג ע' 36).

מארת אלהים כגון זו רובצת אמנם, פחות או יותר, על כל אנשי הרוח בעלי משאת־נפש אידיאליסטית: חולמים הם חלום נשגב ונושאים את נפשם לאידיאל רם ונשא, ובהגיע תור החלום להתגשם בפעולה ממשית – בא השטן ומרקד נגדם בדמות בני אדם קלי דעת ופזיזי מעשה, הבאים להשתתף גם הם בהגשמת אותו החלום על פי דרכם ומרבים לקלקל ולהשחית את כל הענין בתחלתו, באופן שאין תקוה שיֵצא מזה דבר שלם ומתוקן כל צרכו. אולם מארה זו מעיקה ביותר בכל כובד משאה על אידיאליסטן מהמין הנעלה כאחה"ע והיא ממררת ומהפכת לטרגדיה מעציבה מאד את חיי אדם כמוהו, בעל נפש אצילית, המלאה רגש אחריות כבירה בכל ענין שנִתן לה לענות בו, העובד עבודה תמה ונאמנה בתור סופר להלכה ועסקן צבורי למעשה ומתיחס לעצמו תמיד בכל חומר ותוקף של תביעות ודרישות אידיאליות, וכל זיוף האמת ופגימת הצדק והיושר עושים שרטת ברוחו וגורמים לו יסורי הנפש. הבן־יקיר של החלום, ילד־השעשועים של חזון הדמיון, מקבל במציאות פרצוף משונה, באשמת “השטן המרקד” בצורות שונות, והחוזה השואף לשלמות, העומד “על פרשת דרכים” ומסתכל בעיניו הפקוחות בדברים כהויתם – עליו לקרוא מדי פעם בפעם בכאב לב: “לא זה הדרך! לא אל הנער הזה התפללתי!”…

לא נבוא בזה לבדוק בפרטי החיים בעולמו הפרטי של אחה"ע, שגם הם יכלו אמנם לספק חומר לא מעט בדבר הזה, ונתבונן רק אל יסורי הרוח הכביר וענוייו הקשים בעולם הספרות והעסקנות הצבורית.


א    🔗

לעולם הספרות, בתור תופש עט סופרים, נכנס אחה“ע לא בימי נעוריו שלא כדרך שאר סופרי ישראל. מאמרו הראשון (“לא זה הדרך”) נתפרסם בדפוס בהיותו בן שלשים ושתים שנה. ולאחר כמה שנות עבודה ספרותית, לאחר שהוציא מתחת ידו כמה וכמה מאמרים ומחקרים מצוינים, שהקנו לו שם גדול בספרותנו, כתב על עצמו (בהקדמתו למהדורה הראשונה של עפ“ד ח”א): “לא נחשבתי בעיני מעולם כסופר אמתי, כי אם רק כאורח בהיכל הספרות, אורח הנכנס לפרקים, לשם מטרה מיוחדת, והיוצא מיד כשעשה חובתו”. אמנם “אורח” יקר זה היה מתיחס בכל עת לעבודתו הספרותית בכובד־ראש גמור ובהכרת אחריות זו שמצוינים בה כל דבריו ומעשיו. ונאמנה מאד עדותו שהוא מעיד על עצמו באחת מאגרותיו: “שעות ידועות בכל יום הייתי עוסק בהבלי העוה”ז, ואח”כ, בשובי לחדרי ולספרי ולשלחני, נהפכתי לאיש אחר והייתי בעיני ככהן גדול העובד עבודתו בקדש הקדשים, כי אמנם עבודתי בספרות ובצרכי הצבור היתה בעיני קדושה תמיד, ובכל כחי הייתי עמל לעבוד במקדשי זה בקדושה ובטהרה" (אג' אחה“ע ח”א ע' 14). ובמכתב אחר: “אינך רוצה להבין, שאם יש איזה ערך למאמרַי, זה הוא רק מפני שאינם נכתבים כלאחר יד. כל מאמר עולה לי בזמן וכח הרבה יותר ממה שעולים לאחרים אולי עשרה מאמרים” (שם ע' 232). ועוד במקום אחר: “ואני אינני סופר “בחסד עליון”, היושב אל השלחן בנוח עליו הרוח וכותב וכותב כמעין המתגבר. בזיעת אפים ובעמל נפש אכתוב מה שאכתוב ושמעתתא שלי בעי צלותא” (שם ע' 3). ובהיותו “מקשה לילד”, כמו שהוא אומר על עצמו, היה חש בראשו לאחר מעשה, כלו' לאחר כתיבת כל מאמר ומאמר, יומַים, ולפעמים שלשה ימים רצופים. והוא לא חשב עדיין את מאמרו לנגמר ומתוקן כל צרכו עד שהראהו לאחד “המבינים”. “מיָמַי – הוא כותב – לא מסרתי לדפוס שום דבר שיצא מעטי בטרם אתנהו למקרא לאיש אחד או שנים הנחשבים בעיני לבעלי טעם (ובמקום שאין כאלה אסתפק לזה גם בקוראים פשוטים) ואעשה אזני כאפרכסת לשמוע לכל הערותיהם, ובלי חמלה אמחק ואשנה כל דבר אשר אראה כי עושה הוא רושם לא טוב מאיזה צד, אע”פ שבעיני הוא מוצא חן. והיא שעמדה לי להנצל ממבטאים שונים, שמשכו את לבי ע“י החדוד שבהם וכתבתים ושאח”כ הייתי בודאי מתחרט עליהם אלמלי נדפסו" (שם ע' 103); ולאחר כמה שנים הוא כותב לסוקולוב בענין זה: “נוהג אני כל ימי, שקודם שאני מפרסם איזה מאמר בדפוס, הנני נותן את הכת”י למקרא לאיזה בר־סמכא, ואם אין בר־סמכא ממש אני מסתפק באיזה קורא בעל־טעם, וע“פ הנסיון ידעתי, שמנהגי זה הצילני פעמים רבות משגיאה” (שם ח"ה ע' 232).

כדאי להזכיר כאן גם את יחסו של אחה“ע לעבודת התרגום של מחברת אחת: ועד חו”צ באודיסה פנה אליו בהצעה לקבל על עצמו את תרגום מחברתו המפורסמת של הד“ר פינסקר “אבטואימנציפציה”, והוא נענה לזה ברצון, בהיותו מחבב מאד את המחברת, אבל פקפק בדבר מטעם אחר: “מעודי – כתב – לא עסקתי במלאכת התרגום… וע”כ איני יכול לדעת מראש, אם יש לי כשרון למלאכה זו בכלל, ובפרט לתרגום זה שדורש כמה מעלות יתרות” (שם ע' 157). ובכן הוא מציע שישלח לועד חו“צ העתק של העמודים הראשונים וזה ימסרם לשנים או לשלשה סופרים מומחים ואלה ישפטו על התרגום “בלי צל של משא פנים”. ובשלחו אחר כך להועד לשם בקרת של מומחים את תרגום ארבעת העמודים הראשונים של “אבטואימנציפציה”, הוסיף: “ואבקשכם לבל תראו בכל זה “פידנטיסמוס” מצדי. יקרה וחביבה עלי המחברת הזאת והרבה טפלתי בה לפנים, כידוע לכם, ועל כן רוצה הייתי שיהא תרגומה העברי לא נופל מן המקור, למען יהיה לה בספרותנו ערך קלַסי לדורות. ואם אני איני יכול לתרגמה באופן כזה, אולי ימצא מתרגם אחר יותר מסוגל לזה” (שם ע' 178). ואחר כך כתב לאחד מידידיו: “כבר כתבו לי גם מבית הועד. שאופן תרגומי מצא חן בעיניהם. עבודה זו אוכלת זמן ויגיעה הרבה יותר משחשבתי מראש. אף־על־פי־כן אם יעלה בידי לתת את האבטואימנציפציה בתרגום עברי הראוי לה, אהיה מאושר. זה יהיה מעין תשלום גמול לשמו של פינסקר על השעות של התרוממות הרוח שנתנה לי מחברתו בעת שכתבתי את מאמרי “ד”ר פינסקר ומחברתו” ו”התורה והעבודה" (שם ע' 191).

והנה הסופר הזה בעל הסגנון המצוין בדיוק רב ובבהירות נפלאה, השוקל בפלס כל בטוי וניב והבוחן ובודק כל דבר שיהא דבור על אפניו והמקפיד הקפדה יתרה על כל מלה ומלה שתקָבע במקומה הראוי ולא תסבול טשטוש כל שהוא, – דוקא עליו, על סופר דיקן כזה, נח שבט הגורל להיות לפרקים בלתי מובן בעצם הדברים לקהל הקוראים ורבים יגלו פנים במאמריו שלא כהלכה המכוונת. עוד בהקדמה לחלק הראשון של “על פרשת דרכים” מהדורה ראשונה, לאחר שש שנות עבודה ספרותית, אנו שומעים אותו קובל במרירות על “מארת אלהים” זו: “יש ויש לי להתעצב אל לבי, בעשותי חשבוני הספרותי ובראותי מה תוצאת כל עמלי לאחר שש שנים – – – אם רואה אדם שאין דבריו מובנים, כלומר, שאין הקהל רוצה להבינם על אמתותם, ויותר שהוא מוסיף יגיעה להטעים מה שבלבו בכל מיני טעמים שבעולם, כן מוסיפים אחרים יותר ויותר, הללו בזדון והללו בשגגה, להוציא מדבריו מה שאין בהם, או גם ההפך ממה שיש בהם, ולקנטרו בשאלות ותרעומות שאינן ממין הטענה – – – אין להתפלא אם סוף־סוף יתחיל להרגיש עיפות וידיו תרפינה” עברו עוד י“ב שנה והוא חוזר לאותו החזיון המעציב וב”ילקוטו הקטן" (“מלים ומושגים” – עפ“ד ח”ד ע' 91) הוא משתדל לחקור ולעמוד על סבתו: “שכשמרצים לפני הקהל איזו מחשבה שאינה לפי רוחו, לא די להרצותה בצורה ברורה ומוגבלת מצד ההגיון, אלא צריך להביא בחשבון גם את “הפסיכולוגיא” של השומעים, אותה מכונה המרכיבה מלים ומושגים מין בשאינו מינו לפי צורך בעליה – – – עכשו מודה אני, שמן הצד הזה, הפסיכולוגי, צריך היה לחוש, שהפורמולא “מרכז לאומי רוחני” תתן “להרוצים לטעות” מקום להתגדר בו, אף־על־פי שמצד ההגיון ברורה היא כל צרכה ומכוונת היטב למושג הכלול בה – – – צריכה היתה זו (“המכונה” הפסיכולוגית) להאחז באיזו מלה בשביל לתת לההשקפה הבלתי רצויה לקהל צורה של “אבסורד”. ואלם סבה פסיכולוגית זו, כנראה, לא יכלה להשקיט את רוחו ולהסיר את תמיהתו הגדולה על “החזיון” המשונה הזה, ואחרי כל אלה נשאר הדבר כחידה סתומה בעיניו, ובאחת מאגרותיו בשנת תרע”ג הוא נאנח שוב על כך ואומר: “כל ימי הייתי תוהה על הדבר, שאיני מצליח לברר דעותי, אף־על־פי שמשתדל אני לכתוב בשפה ברורה ובדיוק האפשרי. בדקתי כמה פעמים בסגנוני ובדרך ההצעה שסגלתי לי, אולי אמצא את הסבה – ולא מצאתי” (ח"ד ע' 309).


ב    🔗

ובתור עורך דברי סופרים אחרים, וביחוד עוסק בעריכת הירחון “השלח” שנוסד על ידו – גם־כן לא שבע אחד העם נחת מרובה, ולפעמים קרובות הרגיש בזה מרירות של “מארת אלהים”. לעיניו לא היה שום עתון עברי הקודם לפניו, שיוכל לשַמש מעין דוגמה של מופת “השחר” של סמולנסקי, שהיה סמל השלמות בעיני רבים מן המשכילים, לא היה לפי רוחו וטעמו של אחה“ע כלל וכלל. אדרבה, ירחון זה שמש לו לאחה”ע למופת שלילי: כיצד שלא להוציא ירחון לישראל. וכך הוא כותב באחת מאגרותיו לאחר שיצאו שלש החוברות הראשונות של “השלח”: “אם טובים מאמרי “השלח” או ממוצעים – ישפט כל אחד לפי טעמו, אבל בעד זה ערב אנכי, כי באלף עמודים מ”השלח" לא ימצא קורא אירופי כל כך “בטלנות” ופטפוטי הבל כמו שימצא בכל חוברת מ“השחר”. וזה אצלי העיקר: לחנך את הטעם הטוב של הקוראים עברית, עד שלא ימצאו עוד נחת באותם “המאמרים” נעדרי הטעם וחסרי הנימוס שהם בולעים עתה בחשק נמרץ ושאין בשום ספרות אחרת דוגמתם" (ח"א ע' 59־58).

“לחנך את הטעם הטוב של הקוראים” – לאו “מילתא זוטרתא” היא, ביחוד בשעה שמוטל על העורך לעבוד את עבודת החנוך הזאת בעזרתם של סופרים, שרובם אף הם, במחילה מכבודם, מחוסרי טעם. ואחד העם העורך, בעל הטעם המתוקן והמלא הכרת האחריות הגדולה שהטיל על עצמו, היה עובד עבודה קשה, עבודת פרך ממש. מצד אחד הטפול המרובה לתקן ולהכשיר לדפוס את מעשי ידי אחרים, לבדוק אותם יפה ולבער מתוכם את “החמץ”. את שפעת הלקוים והפגימות בטעם ובנימוס וגם בסגנון, ומהצד השני הזהירות היתרה, בשעת מעשה זה של “חתוך האברים המשחיתים את תואר הגוף כלו”, שלא לפגוע, חלילה, ב“עצמיותו” של אותו הסופר, שהעורך מרבה לטפל בו כדי להוציא מתחת ידו את דבריו של זה “מתוקנים” עד כמה שאפשר, – היש עבודה מפרכת יותר מזו את הגוף והנשמה כאחד?

לא נפלאה היא, אם אנו מוצאים בהרבה מאגרותיו של אחה“ע, שנכתבו במשך שש שנות עריכת “השלח”, סמנים מובהקים של השתדלות עצומה “לחנך את הטעם הטוב” של סופרי ישראל הטרחנים, ויחד עם זה אנו שומעים לפעמים קרובות הד אנחות העורך, המתאנח תמרורים תחת סבלות “מארת אלהים” זו. מוך הכרה נמרצה כי “בעניני טעם וד”א האחריות היא על העורך לא פחות מאשר על המחבר”, הרשה לעצמו לשלוח יד במלאכת סופריו כדי “לתקן ולשנות, להוסיף ולגרוע” בכל המקומות שיש צורך בכך לפי דעתו, והנהו משקיע בעבודה זו הרבה עמל ויגיעת בשר ורוח. “הנני עמל לפעמים קרובות – הוא כותב באחת מאגרותיו – בתקון מעשי ידי אחרים אולי לא פחות ממה שעמלו אותם האחרים במעשי ידיהם”, ויש “שהמחק ירבה בהם (בכת"י) על הכתב, והכתב בין השיטין על מה שבשיטין”. ורוב הסופרים, כמובן, לבם מָרתח מפני היד שנשתלחה במאמריהם ואינם רוצים בשום פנים להשלים עם הדיו האדומה של העורך “האכזר”, והם מתמרמרים ומתרגזים עליו וממררים את חייו בטענותיהם ותלונותיהם, והוא מצדיק ומסביר את מעשהו בפני המתאוננים. לאחד הוא כותב: “על דבר השנויים שעשיתי בלשונו אוכל לתת דין וחשבון על כולם לפני כ' “; לשני:”אם תבוא הלום לימי הקיץ, הנני מתחייב ליתן לפניך דין וחשבון בעל פה, ואחשב כי תהיה מוכרח להודות שלא עשיתי אותם בלי טעם מספיק”; לשלישי: “בטח לבי, כי אם תתבונן בדברים היטב, תמצא טעמי ונמוקי בכל הדברים (בנוגע למחקים וההשמטות), ותודה שלא בקלות דעת שלחתי יד במלאכתך”; לרביעי: “אלו הייתי מביא לך בזה ציטטות מתוך דבריך, היית מתבייש בעצמך. נושא בלי־נשוא, התחלת מאמר בלי סופו, מליצות מגומגמות ובלתי מובנות ועוד ועוד – כל זה נמצא בכל עמוד”; ובכן מה עורכו שואל מעמו: “אחת אבקשך – לעתיד בטרם תשלח את המאמר קרא נא בעצמך מה שכתבת”. וכך הוא כותב לחמישי: “מזה נראה, שאין מנהגך לקרוא בעצמך מה שכתבת – דבר שנכשלים בו הרבה מסופרינו”. “חבל שאין סדר למשנתך” – כותב הוא לששי. ולשביעי: “במחילה מכבודך, קמחא טחינא טחנת הפעם”. ולשמיני: “גרעין טו ביש תמיד בדבריך, אבל הקליפה היא “חשכת עננים”, ועוד ועוד כיוצא באלה. והכתוב מדַבר לא בסופרים מ”פרחי כהונה“, לא בתלמידים “מתחילים” שלא שמשו כל צרכם, אלא דוקא בסופרים מובהקים, מ”הכהנים הגדולים" בהיכל הספרות. ואותם צריך היה העורך להושיב על ספסל התלמידים ולהורתם דעה לפעמים בתורה אלפא־ביתית. ככה הוא מסביר, למשל, לאחד הסופרים המפורסמים, שאין לכתוב “הרעיון הֻכה שוק על ירך” (“האמנם יש “שוק וירך” לרעיון, ואנחנו לא ידענו!”) או “כתינוק בן יומו שואל שאלות תם” (“הראית מימיך תינוק בן יומו שואל שאלות?”). ותופשי העט היחסנים, כאמור, מתמלאים חֵמה ורוגז על המעיז לקצץ בנטיעות שלהם ומרבים לבוא לפניו בטענות ותביעות על המָתת “העצמיות” ומחיקת “הצורה המיוחדה”, והוא מוכרח לחזור ולהתנצל פעם אחר פעם: “אינני מודה באשמה זו שאתה מטיל עלי, כי הנני ממית את “עצמיותם” של הסופרים. אדרבא, הנני משתדל להשאיר לכל אחד את מחשבותיו גם סגנונו, רק שתים אני דורש: שיהיו הדברים מובנים ובלי מליצות יתרות שאינן אומרות כלום, ושיהיה הסגנון כדרכם של תלמידי חכמים אמתיים, המדברים בענוה ואינם מבליטים את ישותם ביותר”; ולאחר: “איזו הם השנוים שבהם מחקתי את הצורה המיוחדה מעל דברי הסופרים? לפי אמונתי אני זהיר אני מאד באותה הצורה המיוחדה, ומה שאני מוחק או משנה איני עושה כן אלא על יסוד הטעם או ההגיון המשותף (או שצריך להיות משותף) לכל הצורות השונות”.

אולם דברי התנצלות כאלה וכאלה לא הועילו להשך מעליו את תלונות הסופרים “הנעלבים”, ובאחת מאגרותיו אלי הוא מתאונן על המצב המוזר שהוא נמצא בו: “תבן לא נתן לי (או יותר נכון: תבן נתן לי)”, ובסופה הוא שופך את מרי שיחו: “אין לנו כמעט לא ספרות ולא סופרים ואף לא אנשים מן הישוב שידעו לכתוב שנים שלשה עמודים כראוי, כלומר שגם בלשון אחרת היה זה כראוי. ובעת שיתן ה' ואמסור לדפוס את המאמר הראשון שלא יהיה בו שום מחק ושום תקון מצדי – עבידנא יומא טבא לרבנן. ולא עוד אלא שכפי מעוט יכלתם והבנתם כן גדלה גאותם. רובם (ביחס לזה יש מועט היוצא מן הכלל) חושבים כל פרַזה ריקה שפלט עטם, כל בדחנות חסרת טעם, לתורה שלמה, שהנוגע בה כמחריב עולם מלא, ועלי להצטדק בלי הרף על “החרבן” שעשיתי, לבקש מחילות, ולהמתיק את המרור – ולעשות את שלי”.

ואין פלא אם יש שהעורך הוגה ברוחו הקשה: “עליה זו שנתעליתי להיות “רידקטור” בישראל ירידה היא לי”, ואומר במרירות שאלו יכל להעשות בורסקי, או גורף ביבין, היה בוחר בזה בחפץ לב. ובמקום אחר הוא כותב: “איני יודע עבודת פרך קשה מזו של עורך מכ”ע עברי. אם אך רוצה הוא למלאות חובתו באמונה, ולאיש בעל כשרון ובעל מחשבות – העבודה הזאת היא סם מות לרוחו" (שם ח"ב ע' 208). ומי כאחד העם “איש בעל כשרון ובעל מחשבות”, הרוצה בכל נפשו למלאות בכל עת את חובתו באמונה? ועל איש כזה היה מוטל לעבוד במשך שש שנים “עבודת פרך” זו של עורך בישראל עד שעלתה לו להשתחרר ולסלק את ידיו מעבודה זו, שהיתה “סם־מות לרוחו”…


ג    🔗

לא הרבה נחת־רוח מצא אחד העם בחייו גם בתור עסקן צבורי. הוא, האידיאליסטן ואציל הרוח, “אריאל האמת” ובעל נפש מלאה הכרת האחריות הגמורה בכל דבוריו ומעשיו, השואף ודואג תמיד לשלמות המעשה, כמו שהיה שואף ודואג לשלמות המחשבה, – היה פוגש לעתים קרובות בדרך עסקנותו הצבורית בחזיונות שליליים של כשלונות, פגימות ולקויים, התלויים לא בעצם הדברים אלא בפזיזות וקלות־דעת ורשלנות, שאין להן כפרה, מצד המטפלים בהם, וכל אלה היו משַדדים את מנוחתו וממררים את חייו.

בראשונה יש להזכיר ענין השייך אף הוא לעולם הספרות, זה ענין “אחיאסף” שנִתן לו, לאחד העם, לענות בו כמה שנות עמל ורוגז.

בעלי “אחיאסף” כשנגשו להרחיב את פעולת הוצאת הספרים, שנקרא בשם זה, בכסף בעלי מניות ממחנה חובבי שפת־עבר וספרותה, נתנו עיניהם באחיהם הגדול בעל השם הטוב אחה“ע, שיהא שמו נקרא על המוסד החדש ושהוא ינהל אותו בעצותיו הטובות כיד ה' הטובה עליו. אחה”ע נענה לכך בחפץ לב, בהאמינו שהדבר יעלה בידו ויצליח להשפיע על המוסד החשוב כלבבו ולהביא בזה ברכה לספרותנו; אבל זווג זה לא עלה יפה כלל ורבות שבעה לה נפשו של אחה"ע האצילית תמרורים בגלל אותו הקשר.

בעלי הועד העומדים בראש “אחיאסף” היו אמנם יהודים לאומיים כשרים וחובבי־ציון טובים וגם חובבים נאמנים של הספרות העברית הקרובה ללבם, ובכל נפשם חפצו בהרמת קרן “אחיאסף” לא לשם תועלתם הפרטית כל־שהיא, אבל השגתם בעניני ספרות לא היתה רחבה ביותר; חוץ לזה היו חברי הועד טרודים, כנהוג, כל אחד בעסקיו שלו. רק אחד מהם, שהיה אף הוא עסוק כל היום בהנהלת עסק פרטי של אחרים, הקדיש לענינים היגעים של “אחיאסף” את רוב שעותיו הפנויות בערב, והוא היה בהם “רוח החיה” ונשא על שכמו את כל עול סבלה של הוצאת־הספרים. ובאמת היה זה “איש חי רב פעלים”, הנכון תמיד להקדיש את שארית זמנו ולעבוד במרץ מיוחד לטובת הפרחתו והצלחתו של “אחיאסף”, ילד־שעשועיו כל הימים, אבל שעתו, כאמור, היתה מצומצמת מאד ומספיקה רק לעבודה חטופה בחפזון רב ובעמידה “על רגל אחת”; ומהצד השני דעתו והשקפתו של זה על טיב הדרכם המובילים אל הצלחת המוסד היו רחבות וגמישות ביותר, והוא לא יכול לשאת ולסבול צמצום מדעת וזהירות יתרה, לפי רוחו של מורה־הדרך אחד העם, “הקפדן והזהיר” והמלא תדיר פחד וחרדה מפני אימת “האחריות” הרובצת עליו בכל דבר…

ומלחמה תמידית היתה לו, לאחד העם, במניעי גלגלי “אחיאסף” כל אותו הזמן הרב שאחריותו של המוסד היתה מוטלת במדה מרובה עליו ומעיקה על רוחו ונפשו.

“כשנוסדה החברה – מזכיר אחה”ע בכתב־ההתפטרות שהגיש אל האספה הכללית של “אחיאסף” בסוף מרס 1902, לאחר שעברו חמש שנים ששמו היה קשור במוסד בדרך רשמית – היתה תקוה שאוכל לעקור דירתי לוורשא, כדי לעמוד בראש החברה בתור מנהיג עניניה בפועל. על יסוד תקוה זו נבחרתי אז בתור אחד מחברי ההנהגה, וחברינו בטובם הגדול עוד יתרה עשו, כי קשרו את שמי, בלי ידיעתי, בשם החברה, בקראם לה בשטר־ההתקשרות: “חברת א. גינצברג וחבריו”. אבל זמן קצר אחר זה נשתנו הדברים וקביעת דירתי בוורשא לא יצאה לפועל. מובן מאליו, כי בשבתי הרחק ממרכז הפעולה של החברה, לא היתה לי שום יכולת להשתתף בפועל בהנהגת עניניה, ואפילו להשגיח תמיד על מהלך עבודתה קשה היה לי מאד. מפני זה היה השם “חבר ההנהגה”, שניתן לי, בלתי מתאים אל המציאות, ועל כן היה עלי למשא כבד" (אג' אחה"ע חלק ג' ע' 30).

והֵד האנחות המרובות, שיצאו מלבו של אחד העם, הכואב מאד תחת עקת “המשא הכבד” הזה, נשמע בהרבה מאגרותיו ל“אחיאסף”, לקפלן המושך בעיקר בעול ההנהלה ולאנשים אחרים מידידיו הקרובים והרחוקים.

על פי השפעתו של אחד העם נגשו אמנם בעלי “אחיאסף” להביא ברכה לספרותנו בהוצאת ספרי מופת מתקופת גדולי ימי־הבינים, גם מונוגרפיות וספרים חשובים בתולדות ישראל ותחית רוחו בארצות הגולה וכיוצא באלה, אבל השפעתו בעצם הדברים היתה מצומצמת ביותר ורוב עצותיו הטובות נתקבלו מסבות שונות רק להלכה ולא למעשה. ולמעשה היו הרבה דברים יגעים, לקויים ופגומים, בעולמו של “אחיאסף” וגרמו לו, לאחד העם, לא מעט יסורי רוח ומפח נפש…

זה האיש, המעיד על עצמו באחת מאגרותיו “לאחיאסף”: “יש לי יסודות קבועים בדברים שבין אדם לחברו, אשר לא אסור מהם אף אם יהיו חיי תלואים בזה” (ח"א ע' 293); שאינו יכול שאת באופן אורגני שום הנהגת־ענינים שלא כדרכה, בכל צורה שהיא, שום חוסר־סדרים ואי־דיקנות ופזיזות מתוך קלות־דעת וכדומה, – הוא מוכרח היה להפגע לעתים קרובות בפגעים כגון אלה באותם החדשים המועטים, שהוטל עליו לעבוד במחיצת “אחיאסף” בוורשה גופה, ואחרי כן במשך כמה שנים מרחוק בתור נושא אחריות של דברים שאין רוחו סובלתם.

אנשי־המעשה שב“אחיאסף” היו מרבים למשש לטובת הענין את דפק “השוק”, מבקשים חשבונות ודרכים לתפוש את הקורא המתחמק מאתם בכל מיני תחבולות: עובדים מספרים כבדי־משקל לחוברות קטנות של מה־בכך, מנסים ליסד לשם הכנסה שבועון בלשון המדוברת, ואחריו שבועון עברי, והרבה מן “המעשים” הולכים ונעשים למורת רוחו של אחד העם, והוא קורא תגר ומתמרמר ואין לאל ידו להושיע. הם “מאמינים באלהי הריקלמא” ואינם מדקדקים ביותר בשעת התקיעות בשופר גדול, והוא רואה און בריקלמות ידועות, ובטוח הוא כי מלבד “שפלות לעצמנו וגועל נפש לכל בעלי טעם” לא יביאו ריקלמות כאלה מאומה.

ויש שהיו פונים אליו כמה מן הסופרים בתלונות ותרעומות על הנהגת “אחיאסף” ביחס להם, והוא אמנם ידע והרגיש שסופרי ישראל עצבנים וטרחנים הם לפעמים יותר מדאי ולא תמיד להם הצדקה בקובלנותיהם, אבל יש שהיו נִכרים דברי אמת, והנה כותב הוא, למשל, לראש המנהלים של המוסד: “אגרת תלונה צודקת קבלתי מאת – – – ואני מוכרח לקרוא כל זה ולכבוש פני בקרקע”, ומסיים בקריאה מרה היוצאת מן הלב הכואב: “אלי! מתי יבוא הקץ לכל אלה?” (שם ח"ב ע' 220). ולאחד מידידיו הקרובים הוא כותב: “בודאי ידעת את הסכסוכים והשערוריות שבוורשא עתה בין המו”לים… ובודאי תבין מדעתך, מה גדול גועל נפשי לכל המראות האלה. הלואי שהייתי גורף ביבין ולא היה לי עסק עם הצד המעשי של עניני ספרותנו עתה" (ח"ג ע' 40).

בכמה וכמה מאגרותיו הוא מרבה להתאונן במרירות יתרה על בעלי “אחיאסף”, המהתלים בו, לפי דבריו, “כהתל באחד הנערים” ונוהגים בו מנהג בזיון, בהראותם לדעת כי חושבים הם את שמו הנקרא על “אחיאסף” רק ל“צירומוניא ריקה בלבד” ו“נפשו קצה בכל הענין”.

וכך היה אחד העם שבע רוגז הלב ויסורי הרוח, שבאו עליו מתוך “ענין” ספרותי וצבורי זה, שנתן לו לענות בו, עד שעלתה בידו סוף סוף להשתחרר ממנו, להסיר מעל שכמו את משא האחריות ולהפטר מענשו של זה.


ד    🔗

הרבה יותר מ“אחיאסף” גרמה לו לאחד העם יסורי־רוח אגודת “בני־משה”, זה ה“נסיון שלא הצליח”, שהוא השקיע לתוכו כל כך הרבה כחות הנפש והיה מתלבט בו ושוקד על תקנתו במשך שמנה שנים, עד שהכל הכירו בזה שהנסיון אמנם לא הצליח – ונתבטל מאליו.

יפה ונעלה מאד היה הרעיון העקרי שהונח ביסודה של האגודה, שנבראה בעת אחת עם מאמרו הראשון של אחד העם “לא זה הדרך”, ובעצם הדבר לא היתה אלא “תולדה מעשית” מתוך “הנחותיו העיוניות” של אותו המאמר. ב“דרך החיים”, זה הכתב העקרי של האגודה, הכולל תמצית רעיונה היסודי, שנכתב בידי אחה"ע, היה כתוב לאמר: “אגודה כזו תשא אמנם נפשה גם היא אל המטרה העליונה: אל ארץ אבותינו – – – תשתדל לתקן את אשר עותו אחרים שמה ולעשות גם בעצמה מעשים שלמים ומתוקנים. ולפי שיודעת היא למען עשות גדולות בארץ צריך שיהיה הדור ראוי לכך, לכן לא אל הארץ בלבד תשים לב, כי אם גם אל העם, לא אך לבנות תהי מגמתה, כי אם גם לנטוע, לא רק בכח ידים כי אם גם ברוח. תחלת כל, עליה לקנות לה לבבות ולחבב את שמה ותעודתה על הבריות באמצעים מוסריים, כלומר, להרחיב את מובן “הלאומיות” ולעשותה למושג נעלה ונשגב, לאידיאל מוסרי, אשר במרכזו – אהבת ישראל, ובהיקפו – כל מדה טובה וכל תכונה נכבדה”. אגודה זו תהיה “חפשית במעשיה: ידה בכל, זמנה – עת לעשות, מקומה – כל פרץ וכל בדק”. והשם “אגודת בני משה” הוא “לאות לכל החברים, כי ישאו עיניהם תמיד אל בחיר עמנו זה והתבוננו אל כל אשר עשה ואשר סבל באהבתו את עמו למען ידעו מה האהבה הזאת דורשת מאתם”.

הכל טוב ויפה – להלכה, בתעודה הכתובה של “דרך החיים”, אבל כשהגיעו הדברים לידי מעשה, להתגשמותם בדרך החיים ממש, שֻנו פניהם וקבלו צורה אחרת שאינה מתאימה בהרבה לרוח האידיאל שהיתה מרחפת לנגד עיני רוחו של אחד העם.

החברים – לא כולם עטרה זו היתה הולמתם. דברי “דרך החיים” כי “אחת עליה לזכור בכל מקום ובכל זמן, כי איכות אגודה מוסרית קודמת לכמותה, כי לא לפי מספר חבריה בלבד יגדל כחה, כי אם עוד יותר לפי ערכם” – הדברים היפים האלו נשכחו לפרקים מלב היוצאים “לעשות נפשות” לבני משה1, “השנה הראשונה – כותב אחד העם לאחד החברים בסוף שנת תרמ”ט – מוקדשת כולה רק להרחבת הענין, ובדבר הזה נעשה חיל: בכמות, ועוד יותר באיכות. כי בכל מקום אשר דברֵנו מגיע יתנו ידם לנו טובי עמנו ובחירי החובבים, וככה נלך לפנים, לא ברעם ולא ברעש, לאט לאט, אבל – בטח. תקותנו חזקה, כי ברבות הימים יתאספו אל תחת דגלנו כל בחור וטוב בעמנו, אם אך נוסיף ללכת בדרך הזה וכל החברים ישמרו לעשות את התנאים אשר קימו וקבלו עליהם וידעו להוקיר את הסדר והמשטר, מבלי שיבנה לו כל אחד במה לעצמו" (אג' אחה“ע ח”ו ע' 83). תקוה זו, לצערו וליסורי רוחו של אחד העם, לא נתקימה במלואה ושלמותה; לא כל החברים “ידעו לשמור את התנאים אשר קימו וקבלו עליהם”, וגם לשמור על כבוד הדגל הרם, שהתאספו תחתיו בנשיאותו של המיוחד והמוּרם שבעם.

והנשיא, או הראש של האגודה, בעצמו – אף הוא לא ישב על כסאו איתן. האישיות המצוינה הזו בעלת ההשפעה הכבירה והמזהירה לא היתה רבת אומץ עד כדי להטיל מרותה על אחרים ולגזור גזירות בכל תוקף אפילו על צבור הסָר למשמעתה, וגם כשהשעה צריכה לכך. את האמת הזאת הכיר אחה“ע בנפשו, ואף לא הסתיר אותה והודה על “חולשתו” בפני אחרים בכל עת מצוא. “האמת אתכם – הוא מודה באגרתו ללשכת “בני משה” הוורשאית בשנת תרנ”ב – שאני כותב תמיד “כשואל ולא כמצוה”, מפני שאינני מסוגל, לפי תכונת נפשי, להיות מצוה, ובהיותי רחוק מאד מלחשוב, כי אינני עלול לשגיאה, לכן אשתדל תמיד רק להציע את דעתי בטעמיה, כדי שיתבוננו גם אחרים בדבר ויסכימו לה; אבל אם אינם מסכימים, הריני מבטל דעתי מפני דעת הרוב, אף אם בלבי נדמה לי כי הצדק אתי. זאת היא שיטתי, או חולשתי” (שם ע' 95). ולאחר שנתים ומחצה הוא כותב שוב באותו הענין ללשכת “בני משה” הווילנאית: “אני עבדכם אינני מוכשר להיות “אדמיניסטרטור”, לצוות ולהנהיג בהאֶנרגיה הדרושה. אבקשכם לבל תראו בדברי אלה לא ענוה ולא גאוה, אלא דברים כהויתם. כידוע לכם, ניסיתי לא אחת ולא שתים למסור ההנהגה לידי אחרים, מפני שהרגשתי בנפשי כי אני נושא עטרה שלא תהלמני, אבל בכל פעם נתגלגלו הדברים ששבה עטרה זו אלי, ומזה אני דן, שלא נמצא בקרבנו איש הראוי לה” (שם ע' 7־156).

והנה בכל משך שנות קיומה של האגדה רבות שבעה לה נפש המנהיג צער ויסורים מתוך אי־הצלחת הנסיון, שנגלתה בצורות שונות. המצב לא היה בו כדי לגרום קורת רוח גם מבית וגם מחוץ. בחוץ רבו “המשטינים והמקטרגים”, שהביטו בעיני חשד על האגודה החשאית המעולפת מסתורין, ויש שטפלו עליה כל מיני בדיות ועלילות שוא להבאישה בעיני העם; ודבר זה הכאיב את לב אחד העם והרגיז את רוחו. “אוי לי – הוא כותב בסוף שנת תרנ”א ללשכת בני משה ביפו – שזכיתי לשמוע כבר את השם “אגודה יעזואיטית” ביחס אלינו, וכאבי גדול ביחוד על כי באמת יש דברים שאפשר לפתרם במובן כזה, אף כי אנחנו בעצמנו יודעים את אשר חפצנו; אבל גם בעיני העם עלינו לשמור על דגלנו, לבלי תת פתחון פה לשטן" (שם ע' 88־89). וביחוד עגמה עליו נפשו על זה, שגם בפנים כל הדברים יגעים. “לא זה הדרך” ולא זאת האגודה, שעליה הרבה לחלום חלומות כל כך יפים ולחזות גדולות ונכבדות בעולם דמיונו…

עברו שנתים מיום הוסד האגודה ואחד העם נסע בפעם הראשונה לארץ־ישראל, והנה בתוך שאר דברי “אמת מארץ־ישראל” כותב הוא באחת מאגרותיו: “בבואי הלום מצאתי את הלשכה פרועה מאד, כי פרעוה הסכסוכים והמריבות בין החברים – – – הלשכה פה היא הרת פרויקטים רבים וגדולים. אנכי הגדתי להם אמנם את דעתי, שתופסים מרובה, אבל הם כפי הנראה חושבים, כי עוד לא שאפתי הרבה מאוירא דארץ־ישראל ועל כן לא אוכל להגביה עוף כמהם” (שם ע' 85). ולאחר שחזר מארץ־ישראל הוא מרבה לשפוך במכתביו לידידיו הקרובים את מרי שיחו על המצב שם בכלל ועל מצב אגודת ב“מ בפרט. מלאת תמרורים היא אגרתו לאחד מידידיו בארץ־ישראל (מיום כ“ג כסלו תרנ”ב), המוכיחה עד כמה בעל “שלטון השכל” היה גם בעל הרגשה עמוקה כשהדבר נגע בבבת עינו, הוא האידיאל הגדול משאת נפשו כל הימים: “ההרגשה הממלאה עתה כל חדרי לבי – הוא כותב – לא אדע עוד לכנותה בשם. מרגיש אני כאב נורא, כאלו נשכני נחש, ועם זה גם גועל נפש, כאלו רמשים זוחלים על בשרי – – – אחי, אחי! יש לנו במה להתבושש… גברים לא יצלחו אנחנו, בלי הגיון, בלי טעם, בלי שום כשרון למעשים מתוקנים – – – וכי לא ראינו אז, שהערבוביא הנוראה והמעשים המבוהלים עתידים להביא עלינו אסון? – – – ומה עשיתי אז? קודם כל שלחתי לוורשא “התפטרות” כדי להסיר מעלי את האחריות הגדולה, אשר היתה מוטלת עלי לעצור בעד הרעה; ורק אחרי כן, כשנהייתי ל”אח פשוט”, מצאתי עז בלבבי להגיד לט' בינו וביני כי דרכיו לא יתכנו בעיני – – – כך עשיתי, ואל אלהים הוא יודע, כי לא יכולתי לעשות אחרת, לפי תכונת רוחי. אבל אם כך הייתי צריך לעשות? ואם כך היה עושה במקומי איש מעשה בעל רוח כביר?" (שם ע' 97־96).

“התפטרות” זו נתקבלה אמנם רק במקצת. השם “נשיא” נשתנה כדי להקל קצת את כבד האחריות. בכלל השתדלו להכניס כמה מיני תקונים ושנויים אחרים, חשבו בכבד־ראש על שנוי השם של האגודה, על הסרת צעיף המסתורין מעליה, וביחוד נסו לשנות את מקום המרכז של “בני משה” והעבירוהו מאודיסה לוורשה, ולאחר איזה זמן משם לארץ־ישראל – וכל אותם הגלגולים לא הועילו לשַנות את המזל לטוב… ובהרבה מאגרות אחד העם לידידיו נשמע במשך כמה שנים הד אנחת לב כואב על הנסיון שלא עלה יפה ולא הצליח ב“דרך החיים”. “צר לי אמנם מאד – הוא כותב באחד ממכתביו לארץ־ישראל באביב שנת 1897 – לשמוע, כי גם בארץ־ישראל אין עוד בני משה – כי לא אוכל לצייר לי בני משה המתנהגים זה עם זה כמוכם – אבל להושיע לא אוכל. אמרתי “גם בארץ־ישראל”, כי בחוץ־לארץ רואה אני זה כבר שהקשר נתרופף” (ח"א ע' 83). ולאחר כמה חדשים אנו שומעים מפיו: “חברת בני משה כמעט אינה במציאות עוד. זה כשנתים שחדל המשא ומתן ביני ובין חברי ארץ־ישראל על הענין הזה, ובעיני כבר עבר ובטל מן העולם. אנשים שאינם מהוגנים נדחקו ונכנסו בבריתנו, ובראותי כי המטרה הגדולה שהצבנו לנו מראש לא תושג וכי הענין מקבל צורה אחרת שאינה לפי רוחי, משכתי ידי מזה, כי לבלות זמני לבטלה לא אחפוץ” (שם ע' 174).

“אם להיות או לחדול” – כמה פעמים הציב אחד העם את השאלה המרה הזאת בכל תקפה במשך זמן קיומה של אגודת “בני משה”– אם להיות הויה אמתית או לחדול לגמרי מהיות“. אמנם את רב החברים “נושאי הדגל” הפחידה מאד המלה “לחדול” ולא חפצו לשמוע על בטול האגודה. אבל סוף סוף לא יכלה האגודה לעמוד־בפני הזרם החדש של הציונות המדינית שהתגבר – ונתבטלה מאליה… ומה רבו יסורי הרוח של יוצרה ומנהיגה, הבא להעיד עליה לאחר כמה שנים (שם ח"ה ע' 110), כי “למרות כל המעשים הטובים שעשתה האגודה ולמרות השפעתה על חוגים ידועים, הנה אותו “הנסיון” שבשבילו נבראה, הנסיון ליצור אגודת “פיונֶרים” במובן המבואר ב”דרך החיים” ובמאמרי “הכהנים והעם” לא הצליח"…


ה    🔗

אם נפסח על עוד כמה גלגולי תקופות בחיי אחד־העם, שגרמו לו יסורי הרוח במדה לא מועטה, ונעבור לשנות חייו האחרונות במקום מגוריו האחרון בארץ־ישראל, משאת נפשו וחלומו בהקיץ כל הימים, – הנה עינינו הרואות כי אף בחמש השנים האלה עלה בגורלו לשאת ולסבול הרבה, מלבד אותם יסורי הגוף, שבאו עליו מתוך מחלה קשה וארוכה, גם יסורי־רוח קשים, שמשאירים אחריהם רושם נִכר.

חמש פעמים היה אחד־העם בארץ־ישראל (בשנות תרנ“א, תרנ”ג, תר“ס, תרס”ז ותרע"ב) קודם שבא בפעם האחרונה (בטבת תרפ"ב) להשתקע בארץ. אולם כל ימיו, מיום שעמד על דעתו ביחס לרעיון של תחית ישראל בארץ ישראל, חלם את חלומו הגדול לבלות לכל הפחות את ימי זקנתו בארץ תקותנו, בארץ עברנו ועתידנו.

שם בארץ תחית העם – היה בטוח כל ימיו – יצו אלהי הרוחות את הברכה גם לספרות ישראל ואף עליה ירד טל של תחיה להחיותה ולהפרותה. “מקומה ועתידותיה של ספרותנו – הוא כותב לאחד מידידיו – בארץ־ישראל הם. “אמת” זו היא בעיני למעלה מכל ספק” (שם ח"ד ע' 111). ובמכתב אחר: “לעתים, כשתדד שנתי בלילות אני חולם על דבר מרכז ספרותי (כמובן, בא"י), שיקבץ את שארית הפליטה ויתן לנו יכולת לחיות חיינו הטבעיים לנו, ולא חיים זרים שמעמיס עלינו המקרה. מה יפה החלום הזה ומה רחוק פתרונו! (שם ע' 14). ובנוגע לנפשו החזיק הרבה זמן בתקותו הגדולה שיוכל “להעלות את עצמותיו” לא”י, ולא לשם קבורה בארץ האבות, אלא לשם חיים ועבודה. בכל מאודו שאף שאיפה כבירה במשך תקופה של שנים רבות להתישב בארץ־ישראל ו“להקדיש שם שארית ימיו וכחו לחשבון הנפש הלאומית שלנו ולהשאיר תוצאות חשבונו זכרון לדורות הבאים”. זה כמה נפשו קצה בלחם הקלוקל של שאלות השעה העומדות על הפרק והוא חלם “על דבר חבור ספר על נושא אחד כללי, שיברר מהותה של היהדות הלאומית ודרך התפתחותה, וממילא יהיה כעין תשובה גם על שאלת קיומה של היהדות”. ובאגרת לאחד מידידיו הוא כותב עוד חמש עשרה שנה קודם בואו לארץ: “הענף היותר קרוב ללבי מענפי חכמת היהדות הוא – מוסר היהדות, לא במובן הדוגמטי, אלא בדרך התפתחותו ההיסטורית, ואחד מחלומותי היותר יפים, שעדיין לא אבדה תקותי לראותו הולך ומתקיים, הוא – לכתוב ספר על הנושא הזה או חלק ממנו” (שם ח"ג ע' 237).

שנים רבות נשא את נפשו לאידיאל זה, שיזכה לרַכז את עבודת רוחו במקצוע מדעי אחד לשם “חיי עולם” ולברר בספר שלם מהותה של השאלה הלאומית בכלל ושל היהדות הלאומית ודרך התפתחותה בפרט – והדבר לא עלה בידו. “זקוק אני – הוא כותב באחת מאגרותיו – לתנאים נאותים ולהרחבת הדעת בשביל שתשרה עלי “רוח הקדש”, ובהעדר כל אלה אינני מוכשר למאומה” (שם ע' 253). ואם לכתיבת אחד המאמרים כך – ליצירת ספר שלם על אחת כמה וכמה. אולם התנאים הנאותים ואותה הרחבת הדעת, שהוא זקוק לה כל־כך, לא נמצאו לו. בינתים קפץ עליו רוגזה של מלחמת העולם הגדולה והנוראה בעוצם אכזריותה, שגרמה לו כל־כך הרבה יסורי הרוח, כפי שמעידות רוב אגרותיו לידידיו בזמן ההוא, וגם מחלת העצבים תקפה עליו והרסה את מנוחת נפשו, ורק על התישבותו בארץ־ישראל הניח את כל תקותו, תקות חיים של תורה ועבודה. “אחת שאלתי – הוא כותב לאחד מידידיו בסוף שנת 1919 – עוד מאת ה': לתת לי היכולת לבוא לארץ־ישראל ולבלות שם שארית ימי לא רק כמי שאוכל פירות מעשיו לשעבר אלא להוסיף ולעבוד שם לפחות עבודה כל שהיא” (ח"ו ע' 54). ובמכתב אחר, שנכתב בסוף אוקטובר 1921: “הנני מקוה, שלרגלי ישיבת א”י וחברת רעים אהובים, חברים לעבודה “בימים ההם”, ייטב אולי מצבי ואוכל עוד לעשותה איזה דבר ולא לחיות על חשבון העבר בלבד" (שם ע' 74).

תקותו זו נתמלאה רק במקצת.

לפני צאתו מלונדון ללכת לא“י על מנת להשתקע, כתב לאחד מידידיו: “נתקיים בי, ידידי, “עתידים אתם לעלות בשלשלאות של ברזל”, כי חזקה עלי מצות רופאי (גוי אנגלי) ללכת לא”י בהקדם האפשרי והוא מבטיחני כי שם אשוב לאיתני (הוא יודע מה היתה לי עבודה בא"י כל ימי חיי) – – – ברכני נא, אחי, שאוכל לעבוד איזו שנים שם, כי בלי עבודה כחיי עתה, אין החיים שוים כלום” (שם ע' 79).

והנה בא סוף סוף לא“י, בא בגוף הרוס ובנפש רצוצה. על העבודה הגדולה, שעליה חלם כמה וכמה שנים, לא יכול במצב כזה אפילו לחשוב. באין ברירה נשא את נפשו אל עבודה יותר קלה, שתהא לפי כחותיו המצומצמים מאד. “לחיות על חשבון העבר בלבד” בלי שום עבודה – חיים כאלה אינם חיים בעיניו. לא אחת אנו קוראים באגרותיו לידידיו על חשיבות העבודה, שהיא העיקר בחיים. לזה הוא כותב: “עבוד ועבוד, כי אין דבר בחיים זולתי העבודה”; ולאחר: “חזק ואמץ ומצא נוחם בעבודה, כי סוף־סוף עבודה היא החיים”. ובטויים כאלה וכאלה ביחס העבודה אפשר למצוא לרוב באגרותיו. ומה רבו יסורי רוחו של אחה”ע, מלבד יסורי הגוף, “בהעלותו את עצמותיו לא”י" והוא מרגיש את עצמו חסר אונים ובלתי מוכשר כלל לגשת לעבודה, שאליה הוא נושא את נפשו כל הימים.

בשיחותיו של אחה“ע עם ידידיו הקרובים, בחדשים הראשונים לבואו לארץ, היה מרבה להתאונן על תוקף חולשת גופו ומחלת עצביו, שאינה נותנת לו את המנוחה הדרושה לעבודה. וכמה גדול ועצום היה הצער לשמוע את אחה”ע, שהתיאש מעבודתו הגדולה משאת נפשו, שואל מדי פעם בפעם בעצת ידידיו הקרובים, כמבקש הוראה מפיהם, מה היא העבודה הספרותית שיבחר לו הפעם שלא תהיה למעלה מכחותיו הדלים מאד…

ובאחד הימים, כשהצעתי לפניו, בתשובה על שאלת העבודה הזו, שיבחר לו דרך עבודה לא קשה, שתועלתה מרובה לפי דעתי, היינו לסדר את אגרותיו המרובות שכתב לאחרים ולעסוק בעריכתן והכשרתן לדפוס – נכנס הדבר אל לבו, ולאחר הרהור שעה קלה השיב בנחת רוח: “כן, הצדק אתך, צריך לנסות”.

והוא נגש לעבודה זו והנסיון עלה יפה מאד.

הרבה עמל ויגיעה השקיע אחה"ע בעבודתו לברר את האגרות בעיון רב ולהכשירן לדפוס, לשקול בדעתו ולהכריע בהכרת האחריות, המיוחדת לו בכל עבודותיו, מה לקרב ומה לרחק, מה להכניס לתוך אוצר האגרות העומדות לפרסום ומה להשמיט מתוך טעמים שונים, וגם להוסיף הערות לשם הסברת הענין במקומות הדורשים באור.

כשנתים ארכה עבודה זו, שמצא בה אחה“ע קצת ספוק רוחני, בהרגישו שאינו חי רק “על חשבון העבר” אלא עושה מעשה בעל ערך קַיָם, ופרי העבודה היה – ששת חלקי “אגרות אחה”ע”, שערכם הספרותי והצבורי חשוב מאד לכל הדעות.

אומר אני “קצת ספוק רוחני”, מפני שלא פסק אחה“ע להצטער על זה, שאין לו האפשרות בהוה וגם אבדה לו התקוה לעתיד, לגשת לעבודת “חיי עולם” הגדולה, זה חלומו הכביר במשך כמה וכמה שנים. חוץ לזה דאב לבו על כך, שקצרה ידו והוא מחוסר אונים הדרושים בשביל לצאת המערכה ולקחת חלק במלחמת הדעות ביחס השאלות העומדות על הפרק, שחותם של “חיי שעה” טבוע עליהן. כמה וכמה פעמים היתה תוקפת אותו התביעה הנפשית להגיד בקהל רב, בכתב ובע”פ, את “האמת מארץ־ישראל בארץ־ישראל” ולקרוא בקול את הקריאה הגדולה: “לא זה הדרך!” – ולא עצר כח וקולו נחבא…

ולאחר שנגמרה עבודת “האגרות”, שוב עמדה לפני אחה“ע “שאלת העבודה”, זו “שאלת החיים שלו2, בכל תקפה ולא נמצאו לה פתרונים. קצת היה מקריא לפני מזכירו קטעים קטעים מ”פרקי זכרונותיו” לפי שהיו עולים על זכרונו, וקצת הייתי אני מקריא לפניו (בשנה האחרונה לימי חייו), לשם הסכמה מצדו, אותם הקטעים שהייתי מוציא מתוך ארבעת חלקי עפ“ד וששת חלקי האגרות, על מנת לסדרם אח”כ לפי הענינים ולהוציאם בספר מיוחד בשם “לקט”.

אולם בעבודות כגון אלה, הדורשות התאמצות הרוח כל־שהיא, יכול היה לעסוק רק שעה מועטת ביום, וצער גדול היה לראות את אחה"ע, המשתדל לפרקים למלאות את ריקנות שעות היום והערב בהשתתפו השתתפות פַסיבית בישיבות המועצה של העיריה בתל־אביב או באספות צבוריות אחרות, שאפשר שלא היו לוקחות את לבו כלל אלמלא נִטלה ממנו היכולת לעבוד עבודת הרוח כרצונו. הישיבות האלה שִמשו לו לא רק סם שֵנה ליום, כאותו סם־השֵנה שהיה נוטל בכל לילה, ולא “לאַבד” את הזמן בלבד היתה כוונתו בזה, אלא גם מעין תחבולה להנאת עצמו, המַקנה לו הרגשה כל־שהיא, שאינו דומה רק “כמי שאוכל פירות מעשיו לשעבר” אלא נוטל אף הוא איזה חלק שהוא בעבודת הבנין…

עד כה הגיעה מדרגת חולשתו של אחה"ע, זה האיש השונא מעולם כל כך את ההונאה העצמית ואת מעשה הזיוף של התרגשות בכל צורותיו וגוָניו!…

ו“המרכז הרוחני” בא“י כשהוא לעצמו אף הוא גרם לאחה”ע, למראה עיניו מקרוב, יסורי רוח במדה לא מועטה. כי לא כהתה עין רוחו הכביר ודעתו היתה צלולה וברורה כל הימים, ו“בהיר העין” ראה אותו המרכז, שאליו היה נושא את נפשו כל הימים, ובהתבוננו אל צורתו המתרקמת בחיים לא נעלמו ממנו כל אותם הלקויים והפגימות הנגלים והנסתרים אשר בו: לא זה “החומר האנושי” ולא אלה הדרכים הנכונים המובילים אל הגשמתו בשלמות הרצויה… מצד אחד הלכה וחזקה בלבו ההכרה הבהירה, שהיהדות העלובה בארצות הגולה יורדת ומתנונת יותר ויותר ואבדה התקוה שתמצא לה שם בזמן מן הזמנים איזו אחיזה של קיום מהוגן, ואין לנו שיור אלא אותו הישוב הקטן בארץ תקוותנו, שהוא בראשיתו המצערה יכלכל את כל תקוותינו הלאומית לעתיד נאה וגם ישפיע מרוחו על הגולה; והנה מהצד השני גם “השיור” הזה הקטן בכמותו אינו מַשרה אף הוא הרבה קורת־רוח בכמה דברים ומניח מקום להרהורים מעציבים….

אולם ההרהורים האלה לא יכלו להחליש בלב אחה"ע את התקוה היחידה לתחית ישראל בארץ־ישראל, שלָותה אותו על דרכו בחיים מיום שעמד על דעתו, והתקוה המזהירה הזאת היתה חיה וקַימת בקרבו עד יומו האחרון, והיא שעמדה לו להתגבר ולנצח במדה מרובה את יסורי הרוח התקיפים.



  1. אחד מראשי השלוחים של בני משה, המנוח יהושע ברזלי, בצאתו בימי האגודה הראשונים לליטא היה עוסק שם באמונה גם ברכישת חברים ומהר לבשר את אחד העם על רכוש גדול שעלה בידו לרכוש (בעיר מולדתו הקטנה לבדה העלה במצודתו נפשות רבות).  ↩

  2. זוכרני, שפעם אחת נכנסתי אל אחה“ע ומצאתי יושב בחדרו אחד מידידינו הקרובים, והנה פנה אלינו אחה”ע בכובד ראש גמור ואמר: "טוב שאתם שניכם כאן. הואילו נא לפתור לי את החידה הסתומה בעיני. אם אינני מוכשר לשום עבודה – למה לי חיים?!..  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48099 יצירות מאת 2674 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20558 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!