[1]    🔗

בפתח דבריו על א' ליאֶסין כותב ב' כצנלסון: “הירושה האבטוביוגראפית אשר השאיר לנו איננה רבת־כמות. כחמש עשרות שנים היה משורר וסופר לעמו ולתנועת הפועלים, אשר בתוכה נתגלה ואותה עבד באמונה כל ימיו, עובר לפני התיבה כפובליציסט וכעורך ומדבר בלשון ‘אנחנו’. ורק לעת־ערב נתפנה לספר על עצמו ועל היותו מה שהיה. ואכן, היה לו מה לספר. אף על פי שהיסוד האבטוביוגראפי היה פרוץ בכל סוגי כתיבתו ועל כל הכלים, שהיה מנגן, לא היה מנגן אלא את עצמו וכשהיה מטיף מעל הדוכן הציבורי לדעות, היה מוזג בהן חוויות, – – – עוד נשתייר בו, באישיותו, בחוש־חייו, בדרכו אל עצמו ובהיאבקותו על נפשו, מה שמתבקש להיות מסופר ומוסבר. הוא ביקש להתפנות לכך, אך לא ארכה לו השעה. לא הספיק להעלות על הכתב אלא ראשית סיפור ילדותו וקצת פרקים מימי בחרותו והעט נשמט מידו”.

מי שהכיר את ברל כצנלסון במהותו היומיומית המופלאת, המתגלה כולה, לכאורה, בחיוניות עסקנית קולחת, בפעילות ציבורית, שאינה פוסקת יומם ולילה ממש ואף על פי כן כולה, כל מהותו, כביכול, עדיין חבויה ומתחבאת, עדיין עטופה עיטופים על גבי עיטופים ואינה אלא רומזת על עשרה הגנוז – יודע, כמה מן השוועה האישית, הפרטית שלו, בוקעת ועולה מתוך דבריו אלה על זולתו, על א' ליאֶסין. גם הוא, הוא כמעטים דוגמתו, “אכן היה לו מה לספר”, “לספר על עצמו ועל היותו מה שהיה”, אלא ש“העט נשמט מידו”, עוד טרם ניסה “להעלות על הכתב” אפילו ראשית סיפורו, סיפור נפשו הוא הגדולה בתוך מגילת הגבורה והקדושה האנושית, האנושית כל כך, שהאומה כותבת בארצה במיטב דמיה זה חמש או שש עשרות שנים. “ההסתדרות החקלאית הראשונה בגליל וביהודה”, “אחדות העבודה”, “ההסתדרות הכללית של פועלי ארץ־ישראל”, “מפלגת פועלי ארץ־ישראל”, הקואופרציה הצרכנית, “המשביר”, הקואופרטיב העממי לבריאות “קופת חולים”, “המרכז החקלאי”, המכשיר לפעולה העצמית בהתיישבות של הפועל והעולה “ניר”, המכשיר לבנאות ולסלילת דרכים “סולל בונה”, “בנק הפועלים”, “קרן קיימת”, האוניברסיטה העברית בירושלים, “קונטרס”, “דבר”, “עם עובד” – כל המפעלים הכבירים האלה, שבהם מתגלם פרצופה של ארץ ישראל היוצרת, של ארץ ישראל העובדת בפרט, יודעים לספר, אף יספרו מדור דור, בתולדות תחייתה של האומה על אדמה אבות, מה תרם האיש הזה מעצמותו וישותו להתהוותם ולהווייתם של חיי העם המתחדשים, לראשיתם ולהמשכתם, לנביטתם ולשגשוגם. על כל הכלים האלה “לא היה מנגן אלא את עצמו”, את מיטב חזונו וכאבו שלו. ואף על פי כן היה אדם מרגיש בו תמיד בחייו, כדרך שהוא מרגיש בו מתוך קריאה בדבריו לאחר מותו, שדרך נגינה זו, האלמונית ממילא, המשתקעת ממילא במפעל הרבים, עדיין אינה ממצה אותו. דומה: אף על נגינה ביחיד ערגה נפשו כל ימיו, על שירת הלב לעצמו ועל עצמו, וזו לא ניתנה לו.

קורא אתה את מאמריו הפובליציסטיים הרבים ואת מסותיו, המרוחקות יותר משאלות השעה, כגון המונוגראפיות המצויינות שלו על נחמן סירקין ועל משה בילינסון, ואף בהם אתה טועם בלי הפוגות את הטעם הסובייקטיבי, הלירי כמעט. אף מתוכם אתה מאזין הד הכמיהה הגדולה שבנפש – להתגלות, לספר על ההיאבקות עם עצמה ועם החיים, לספרה ולהסבירה, וזו אין חצי־תאוותה בידה. אפופיה זו, ששמה התהוות היהודי החדש בעולם, גיחתו מתוך מעמקי העבר הישראלי והיאחזותו בכל הטוב והנעלה שבחלום הגאולה האנושית החברתית, מעטים כמוהו חזו מבשרם את הגדולה והתפארת שבה ומעטים כמוהו ידעו את כל הנפתולים והלבטים, הכרוכים בה. כי על כן היתה זאת לו מעין רשות־היחיד שלו, על כל הכלליות שבה, מדרש פליאה מובלע ברמ“ח ושס”ה שלו ותובע ממנו את פירושו והוא אינו מגיע אלא לידי רמז כלשהו לפירושו, אם בפעולות ומעשים בלי הרף וללא יעף ואם בדברים שבכתב, שכולם ארעיים, ביכול, מקוטעים ובאים לסירוגין. “היסוד האבטוביוגראפי היה פורץ בכל סוגי כתיבתו” – כל, לרבות את דברי הפולמוס החריפים והנכאבים שלו בשנים האחרונות, שנות האימים לעולם בכלל ולישראל בפרט, עם חברים ותיקים לדעה ועם כוחות חדשים בתנועת העבודה, שהתחילו מתמרדים ומתפלגים סיעות סיעות בתוך הסתדרות העובדים, אשר בה ראה ב' כצנלסון את חזות־הכל בחידוש חייה של האומה בארץ. את האבטוביוגראפיה שלו, בעצם, כתב האיש יום יום ושעה שעה במשך שלושים וחמש שנות חייו בארץ – רובה בפעולות ומעשים מתגברים והולכים ומיעוטה בדברים שבכתב, המתווים ומסבירים את הקוו הנפשי שבפעולות ובמעשים. אלא שקול־הברה אישי, פרטי זה, ואפילו בדברים שבכתב שלו, לעולם אינו נראה כמביע את יצרו היוצר, את הצורך החי, הכאוב “לספר ולהסביר” את עצמו.

גם בשיחות פרטיות גם בדברים שבכתב היה נוטה מדי פעם לחפות על אונס השתיקה הזה, על צער האלם הפרטי, מתוך קינטור כלפי ההערכה הספרותית בייחסה אל הפובליציסטיקה: כביכול, הפובליציסטיקה אף היא מגלה את הסופר גילוי סובייקטיבי שלם כשיר, כסיפור וכמסה. כביכול, אין זה אלא קוצר ראייתה של הספרות, שהיא רואה את הפובליציסטיקה כבת חורגת לה ודינה כגבעוני חוטב עצים ושואב מים לעדה ולמזבח ומלאכתה אינה מלאכת הגבוה. “הקורא העברי לא פינק את הפובליציסטיקה שלו”, – הוא קובל במונוגראפיה שלו על משה ביילינסון: “ארון הספרים העברי הוד ‘הנצח’ חופף עליו. ואם בדורות הקודמים היה משמעו של הנצח: יראה, מוסר, הלכה – הרי בדורות האחרונים אין נצח אלא יופי. סופרים, הכותבים לדורם, העוסקים בדברים שהזמן גרמם – די להם בחיי שעה חטופים (יצאו מן הכלל יחידי סגולה, אשר דורם זיכה אותם בחיי־נצחים, כאחד העם, או שזכות אמן עמדה להם, כברדיצ’בסקי, ברנר, פרישמן). בגלל מידה זו אין הפובליציסט העברי בא על שכרו אלא במעט מן המעט. אין הוא זוכה למלוא מידת ההשפעה שהוא ראוי לו לפי חיוניותו ושאר רוחו”. בוודאי הפרזה יש בדברים אלה, ובפרט לגבי שלושים השנים האחרונות בחיי העולם והאומה, שמעטות כמותן תקופות בהיסטוריה שהעמידו המונים המונים של בני־אדם, שעיקר פרנסתם משאלות השעה הציבוריות ומהבעתן בכתב, הווה אומר: מן הפובליציסטיקה. אבל לא ההפרזה שבדברים עיקר, אלא טעמה של הפרזה זו, שכולה אומרת צורך בזכות להצדיק את כיבוש היצר הספרותי האישי, את ההעלם האישי, דווקא משום שהעלם זה, אלם־תמיד זה, מעיק על נפש, המפללת להבעתה הפרטית, להתגלותה בעצמיותה, ביחידיותה – כשציפור הנפש יודעת ומכירה, שיש בחייה, בטיב מהותה, כדי לתת ספר משלה ולא משל הציבור – “ספר שופע חיים מעולמו הרוחני של אדם חכם לב, סוציאליסט יהודי מעורה בעמו, יונק ממעמקיו, והוא חי עם דורו ונאבק עם הנערצים עליו”, כפי שב' כצנלסון מתאר אותו “ספר מופת”, שעשוי היה אחד א' ליאסין, למשל, לתת ולא הספיק לתת כי אם “שברי־יצירה”.

צער כוסס אתה קולט מתוך דבריו, כשהוא מתאמץ לערער על הטענה, “שדברי פובליציסטיקה אינם מאריכים ימים, בשעה שספרות יפה קיימת לדורות”, והוא מסכים מתוך כך עם מ' בילינסון, האומר: “אמנם שירי הגאונים – אלה העומדים ברומו של עולם – ממלאים תפקיד העולה בהרבה על כל הפובליציסטים יחד, ואולם הגאונים הללו מעטים הם”, וממילא שכדברי בילינסון כן הוא, כשהוא מסיק מסקנה פסקנית ומוסיף: “לפובליציסט בינוני (פובליציסט גאוני כבר הוא פילוסוף ועומד על מדריגה אחת עם פייטן גאוני) ישנה חשיבות יתירה גם בשביל הדור הבא, אם הוא רק יודע לבטא מה ששם הדור בפיו”. קשה לשער, שידע ב' כצנלסון, בעל הצניעות המעורה, בעל הנטייה הטבעית להנמכת הקומה, להעלמת האישי שבו ברשות הרבים, מה חשיבות יש בשירת־חייו “גם בשביל הדור הבא”. הרבה מן הסתום בגעגועי הדור על גאולתו ועל פדות־נפשו גלוי היה לו, ברור היה לו. געגועי הדורות, דורות מישראל ודורות־אדם, המו בלבו, צפונים היו ברשות היחיד שלו כאוצר בלום, שהוא עורג לחשפו לעין רואים, על דרך הביטוי העצמי, והדבר לא עלה בידו אפילו ב“שברי־יצירה”. כאדם וכיהודי יחד, היה ער ופתוח תמיד להמיית החיים החדשים, הבוקעים ועולים במלוא רחבו של עולם, ולא רבים כמוהו הבינו את פשר ההמיה הנפלאה הזאת, צללו גלויי־עיניים כמוהו בנבכיה, אך מעולם לא ראה את עצמו, גם בעודו במיטב כוחו, עשוי להתפנות מתפקידיו כ“מטיף מעל הדוכן הציבורי”, על מנת “לספר” לדור ולדורות ממה שרואות עיניו הוא בנבכים החמורים, הגועשים ומבקשים להצטלל. לאנסו הועמד על הדוכן הציבורי. ועל הדוכן הציבורי כרע־נפל, בטרם הספיק להתייחד עם נפשו, בקרן זווית משלו, ואפילו לשם “סיפור” עובדה זו, שכל ימיו הוא עומד על הדוכן לאנסו.

[2]    🔗

עמידה זו על הדוכן הציבורי מתוך אונס במשך שלושים שנה ומעלה – כלל וכלל אינה לשון־דיבור ומליצה נאה סתם לגבי ב' כצנלסון. הוא עצמו כך ראה את עסקנותו המסועפת, רבת השנים ורבת הפרי. וידויים לא אהב, ואפשר פחד מפניהם, דווקא משום שבמסתרים אולי חתר כל ימיו אל הווידוי הגדול, זה ה“סיפור” על האישי־האנושי שבו, “בחוש חייו, בדרכו אל עצמו ובהיאבקותו על נפשו”, וידע שאינו משיגו עולמית. לפיכך ערה יותר ומעוררת את הֶרגש ההבחנה, שאדם מבחין במאמריו בשנים האחרונות־האחרונות, ואפילו בכמה מדברי־הפולמוס שלו עם בעלי דברו בהסתדרות, כי הצורך ל“ספר” משהו על עצמו, על דרכו הוא הארוכה בארץ ובציונות, מתגבר עליו והוא מספק אותו פעם בפעם, ולוא גם בגוף שלישי או בלשון “אנחנו”, כלומר: הוא ובני גילו, אנשי העלייה השנייה. והנה באחת משיחותיו “שיחות סיום בירח־העיון של ההסתדרות”, הוא נכנס לדיון ארוך בשאלה אחת מרבות, המסעירות את תנועת העובדים בארץ, והיא שאלת חילופי־גברי במנהיגות של המוסדות ההסתדרותיים. טוען הוא מה שהוא טוען בנוגע לצדקת התביעה הזאת בתוך המחנה, לעומת הקשיים שבהגשמתה, אלא שבתוך שאר דבריו בעניין זה הוא אומר: “הרבה ממה שנראה לנו בראשית מצעדינו פשוט וברור, מתגלה עם ההליכה כלא פשוט ולא ברור. יכול אני להעיד על עצמי ועל רבים מחברי שלא ראינו בחלומנו, כי עבודתנו הציבורית תיעשה לנו קבע. עלינו ל’דוכן' בתקווה כי במהרה נרד ואחרים יחליפו אותנו, ואנחנו נשוב ונהיה ‘כאחד האדם’. אילו באו ואמרו לנו באותם הימים, כשהיינו עושים את עסקנותנו לסירוגין, כתוספת לעמל יומנו העיקרי, מתוך התעוררות אישית או מתוך דחיפה חברית – כי סופנו שנשנה את כל סדרי חיינו, לא נוכל להמיש את צווארנו מעול־ציבור, אפשר או ודאי שלא היינו מסכימים לצעוד צעד ראשון בדרך זו. משלא ידענו – עשינו מה שעשינו, ועתה אנו תוהים: כלום בכך חפצנו – להיות עסקני־קהל?”. הודאת בעל־דין. ולו גם בלשון אנחנו, ולוא גם מתוך אותו פחד סמוי מפני הדיבור בלשון־יחיד, המתגלה באותו מפלט, שהוא חש לעצמו בדיבור־המתחיל: “יכול אני להעיד על עצמי” ועובר מיד, כמצטרף למניין, אל הרבים מחבריו.

כי אמנם אונס זה שבעלייה לדוכן – במובן המיקריות שבו, לפחות, חל על רבים ושלימים מבני דורו של ב' כצנלסון, חבריו לעלייה השניה. הרי אף זה פלא מן הפלאים הגדולים בתחיית הארץ ובבניין העם – פלאים, שאין אנו מרגישים בהם כי אם לעיתים רחוקות משום קוצר הראייה שבקרבת זמן ומקום, והדורות הבאים הם הם ישתאו להם, כדרך שאנו משתאים ל“יסוד המעלה” שבשיבת זרובבל, עזרא ונחמיה, והוא: צמיחת המנהיגים ואנשי המעשה רבי המנוף, שצמחה מתוך אותן שורות דלות של מאות בחורים מישראל, שעלו לארץ לפני שלושים־ארבעים שנה. בחורים מישראל אלה, “אינטליגנטים” למחצה, רובם ככולם “אכסטרנים” בעיירות אוקראינה, רוסיה הלבנה ופולין, ופליטי אכזבותיה של המהפיכה הרוסית בשנת 1905, ספיחים אלה של תקוות יהודיות ואנושיות, שקמלו בלא עת, גרורי פלגות ומפלגות ברוסיה המהפכנית, וברחוב היהודי המהפכני לא כל שכן – כיצד הקימו אלה מתוכם לא רק את המגשימים, המוסרים נפשם על רעיון העבודה, זה היסוד הנאמן האחד להקמת חיי־עם ומדינה, כי אם גם את המנהיגים הגדולים, העתידים ליטול על עצמם תפקידים של מארגני החיים האלה, חיי עם ומדינה לכל ענפיהם וצדדיהם? בניהם ובני בניהם של שוחטים ומלמדים וחנוונים זעירים ובעלי מלאכה מדוכאים, שכולם תועים ונבוכים וכולם מיואשים למחצה לשליש ולרביע מעצמם ומישראל ומן העולם כולו – והם הם מעמידים מתוכם לא רק את העובדים בכל עבודה ואת העושים בכל מלאכה הצריכות לגופה של אומה עתידה לבוא, כי אם גם את אדריכלי חייה המדיניים, הכלכליים והתרבותיים של אומה זו, העתידה לבוא: קולוניזאטורים, המתכנים תכניות בחקלאות ובבניין, מארגני המונים של בני אדם, רבבות אדם, אירגון שיש עמו משמעת וחלוקת חובות ותפקידים ונאמנות קנאית לכלל, וחכמי פיננסים וכלכלה וממונים על ענייני חינוך וספרות ובריאות העם – והכל בקני־מידה גדולים, הכל מתוך העפלה לקראת אופקים הולכים ונפתחים, הולכים ומתרחבים. והכל – כלל האמרכלים ואדריכלי החברה האלה, בלי יוצא מן הכלל כמעט – אנשים שיצאו מתוך השורות, לצורך השעה בלבד, ומתוך שימשהו חייב היה, שיטול על עצמו תפקיד זה או אחר בהדרכת ההגשמה של החלום הגדול, חלום העם, עובד בארצו וחי את חייו המלאים מתוכו ובו. אכן, הצד השווה שבעולם, שבכל ה“מנהיגים” האלה, ה“עסקנים” בני דורו של ב' כצנלסון, חניכי העלייה השנייה, הוא אותו אונס היסטורי, שהעלה אותם על ה“דוכן” שלא בטובתם, העמידם על החומה והאנך ואמת־הבניין בידם – ועם עלות החומה, אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח, ראו את עצמם עולים גם הם והאופק הולך ונגול לעיניהם מבחוץ וכשרונותיהם וכוחות־יזמתם הולכים ומתרחבים, הולכים ומתבהרים, להם עצמם ולאחרים זולתם מבפנים.

אבל אחד היה ביניהם ברל כצנלסון, ששורש נשמתו נראה כל ימי חייו יונק מעולם החזון, בעיקרו של דבר, ובעולם העשייה לעולם אינו מתגלה אלא כאורח – כאורח נוטה ללון, בעצם, אלא שבכל בית ובית הוא מוצא את עצמו, לתמהונו כמעט תמיד, בן בית אף הוא מיד לכניסתו, ולא עוד אלא שאף הוא, כשאר חבריו, בונה את הבית משעת כניסה ואילך, משכללו משעת כניסה ואילך. כאיש המעשה אף הוא לכל דבר, ואף על פי כן לא איש המעשה ממש. אין לך גילוי בחייה של תנועת העובדים בארץ, בחייה של הסתדרות העובדים – ואלה שם נרדף הם למיטב חייה של הארץ כולה – שלא פעל בו האיש גדולות: ביזמה כבהגשמה, באירגון כבהטפה, בגאולת הקרקע ובחיסון המשק החקלאי ובמלחמה לשיפור עמדתו של הפועל העירוני כבתרבות ובחינוך הנוער ובעתונות, בפוליטיקה הציונית כבשקידה על תקנת הספרות. ואף על פי כן נשאר בכל אלה כל ימיו הרוח החיה, ולא העסקן בעל החותמת, לא המנהיג לבוש המדים. בן־בית, מומחה היה בכל פעולה מרכזית, יסודית, אבל שררה לא נטל לעצמו בשום פעולה. ידועה גם ידועה, למשל, השתתפותו בפעולות הסוכנות היהודית כולן, בפנימיות כבחיצוניות, בענייני הישוב כבעניינים “דיפלומטיים”. אבל בעל תיק, מנהל מחלקה, לא היה אף בה מעולם. לא יכול להיות בעל תיק, מפני שה“תיק” לא היה עשוי שיקח את לבו, כדרך שהוא לוקח ממילא את לב מי שמתמחה לו, את מי שמגיע – ואפילו על פי הרגל בלבד – לראות עצמו ראוי לאיצטלה. דרך הטבע, טבע נפשו וצביונה המיוחד היה הדבר, שהיה כל ימיו “זהיר ברשות”, ואף על פי שכולו מעורה בצומת עצביה של כללות החוויה הישובית. כשנשאל פעם, מה טעם אינו נוטל על עצמו תפקיד מסויים, רשמי, בעבודת הסוכנות, השיב דרך בדיחה: ברל, כשהוא לבוש טוז’ורקה, אפשר, עשוי שישפיע; ברל, שילבש פראק, בוודאי שלא ישפיע. בין שהתכווין לכך, בין שלא התכווין, יש בהערה זו כדי להסביר את סוד השפעתו הרבה על חיי הארץ: זו נבעה, בעיקר, מתוך הכרת הכלל בטהרת החזון היהודי־האנושי שבו, שאפילו אתה מערער על כלליו מדי פעם ומשיג על פרטיו מדי פעם – לעולם הוא כופה את מרותו הרוחנית עליך, משום שטהור הוא, כולו טהור. החזון הציוני וטהרתו – אותם חי ב' כצנלסון מיום ליום ומשעה לשעה במשך שלושים וחמש שנה, כמרכז חייו והיקפם המלא יחד, והם הם שאנסו אותו להיטפל לכל הצדדים הרבים שבהגשמתו, בלי שישעבדהו אחד מהם כולו לעצמו. כל ניצחון חדש לא גילה לו כי אם את הקשיים, שעדיין יש להתגבר עליהם. כל כיבוש חדש לא רמז כי אם על השטחים, שעדיין יש לכבשם. לו אי אפשר היה להתמסר לתפקיד אחד מן התפקידים הרבים, שמטיל החזון על מגשימיו, דווקא משום שלא תפקיד זה או אחר קנה את לבו, כפתו עליו, כשהוא לעצמו: אחדות דביקותו בחזון הציוני, לפי תפיסתו בו, הטילה עליו תפקידים מתפקידים שונים והוא לא ראה את עצמו בן חורין להיפטר מאחד מהם ביומו, בשעתו.

קשה לתאר את דביקותו בארץ, בישוב, כמשהו מיוחד לו בעצמו, משום שחיי־הישוב כולם אומרים: דביקות, התייחדות עם הרעיון. הוא עצמו, שהוקיר כל יהודי, המקשר את גורלו בגורל הארץ, בשל השלימות היהודית שהוא מגלה בו מתוך כך, היה מזדעזע, אילו שמע את מישהו מייחד עליו את הדיבור מבחינה זו, אף על פי כן היה משהו מיוחד במינו בדביקותו שלו בחזון הציוני החלוצי: דביקות ללא חציצה היתה זאת, דביקות עד כדי ביטול היש העצמי והתשת כוחו של היצר הפרטי, האישי, מלבד אולי אותו יצר אחד, שהיה נראה כסוכן בו, בוכה במסתרים – תאוות לבו ל“ספר” לדור ולדורות, מה הוא רואה בחזון הציוני החלוצי, זה הבולע אותו כולו, כולו לאין שיור, לאין מקום בו לתשוקה האישית, ל“אמביציה” הפרטית. אפשר לכך נתכוון ביאליק, כשקרא לו פעם על פי דרכו: צדיק. חזון הגאולה כאילו הרג בו את “היצר הרע” בכל גלגוליו ולבושיו. כי על כן קשה לקבל את תהייתו, שהוא תוהה על עצמו בתוך שאר חבריו, המנהיגים מאונס, ושואל: “כלום בכך חפצנו – להיות כת עסקני־קהל?”. הוא בוודאי שלא בכך חפץ, אלא שעסקן קהל לא היה מימיו. חוזה היה כל ימיו, אחד מן החוזים הגדולים בתולדות הציונות, וכשרונותיו הרבים נעשו ממילא מרכבה לחזונו.

בוודאי, אילו היה ישראל יושבים לעיניו איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, היו כוחותיו הרוחניים מוצאים להם ביטוי דרך אותם צינורות, שאליהם נכסף בחשאי ובצנעה – בצורה מן הצורות הספרותיות העיוניות. שרשיו העמוקים בספרות ישראל לדורותיה, עירנותו לכל הנעשה בעולם הספרות הכללית, ובמדעים ההיסטוריים החברתיים בפרט, רגישותו ואהבתו לשירה, סגנונו העברי, העצמי בתכלית – כל אלה מעידים, לאן היו פניו מועדות, אילו מצא את הארץ בנוייה ואת העם, אשר בקרבה, חי חיים יפים ומתוקנים במובן החברתי התרבותי. אבל בדורו הוא ובקרב עמו, הסכוף והדווי, העומד בפני הכרע היסטורי מסוכן שנתקל בו בדרכו רבת החתחתים, היה זה גורלו, גורל נפשו לפי טבע מהותה, שיהיה ל“עסקן הקהל” לאנסו. גזירה פנימית, ראשונית, היתה זאת והוא קיבלה ממילא. על דרך הנגלה, כדרכו, הוא מסביר תופעה אישית זו שבו, כאינה מיוחדת לו בלבד, אלא משותפת לכלל העם העובד בארץ, כשהוא אומר, משמו של ש' יבנאלי: “אין לנו גואל אישי כמשה רבנו בשעתו, וצריך שיקום גואל קולקטיבי. הפועל העברי – עליו השליחות ועליו החובה לנסות לתת לעם את אפשרות הגאולה מן התפוצות”. אבל על דרך הרמז, הוא מטעים אותך טענה של הכרה זו בטיב מהותה האישי לגבי עצמו, כשהוא אומר: “אני שואל את עצמי: מה אנו – אפיזודה חולפת או פרשה במגילת תולדות עמנו? באתי לארץ לא כציוני מאמין. באתי מתוך סביבה של יאוש וכפירה חוגגת. באתי כדי לראות במו עיני אולי עוד שרד לנו שמץ תקוה. ומן הרגע שעליתי בחוף הארץ – ידעתי כי זה החוף שלי ואין לו תחליף. וגם בזמנים הקשים ביותר האמנתי, כי אין אנו אפיזודה. כי אנחנו שלב בבניין עתיד עמנו. וכי מה שעשינו פה סופו שיצטרף לחשבון הגדול. ברור היה לי כי חברה זו, שגם בהיותנו מעטים ודלים, אין אנו חבורה מקרית, חבר נערים מטורפים, כי אם חיילים בצבא התקומה העברית, שהכרה זו היתה בלב רבים מאתנו, והיא שנתנה לנו את הכוח לעשות מה שעשינו”. קצת לא דק: הכרה זו, שהארץ היא חופו האחרון ואין לו תחליף, לא היא שנתנה לו את הכוח. את כוחו הביא עמו, ואולי מטבע ברייתו היה זה מכוון כיוון רוחני נוח לו יותר, קרוב לליבו יותר. אבל הכרה זו היא שאנסה אותו, כפתה אותו, לעשות כל מה שעשה כעומד על הדוכן.

[3]    🔗

היה בהשקפת עולמו הציונית משהו שב“ראשונים” לגילוי הציונות כמפלט לעצמם וכעוגן הצלה יחידה לעמם. אופן השתקעותו במפעל הארץ־ישראלי, אופן היבלעותו בו ללא שיור וללא חציצה, נבע מתוך גילוי, שגילה בעצמו, מתוך חזון, שחזה מבשרו. החוף הארצישראלי נעשה לו גורל חיים כולל הכל, “חוף אחד ואין תחליף לו”, דווקא משום שהגיע לארץ “לא כציוני מאמין”. כמעטים גם בעלייה השניה גם בעליות שלאחריה, הגיע לארץ לא כחלוץ מצווה ועומד, כי אם לראות במו עיניו, “אולי עוד שרד לנו שמץ שריד”. כברנר, אחד מן הנערצים עליו ביותר בבני דורו גם כאדם גם כיהודי – בא לארץ לא מתוך הכרה בשילה, שזה הדרך הציוני הוא דרכו, לא מתוך ידיעה מראש, כי אכן זה הוא הדרך להצלה האומה, הטובעת בחומר וברוח. היאוש והכפירה הביאוהו לארץ: היאוש הגמור מכל אפשרות להציל את האומה, הנדונה לכליה חומרית או רוחנית בתפוצותיה, בתרופה מן התרופות – בסגולה מן הסגולות, שאין עמה הכרח לצאת מן הגולה, לברוח מן הגלות. רכושו ה“לאומי” האחד היה הכפירה המרה והמוחלטת בכל אותן השבעות ולחישות על המכה, המתעטפות בטלית שכולה תכלת, באותו ניב לשון נוח ומתעתע, שנאחזים בו דווקא קטני האמונה וקלי האמונה שבאומה זה שישים שנה ומעלה, הלא הוא “חיוב־הגלות” לגלגוליו ולצורותיו; אבטונומיזם, בונדיזם, סיימיזם, זכויות המיעוט, ניאו־אורתודוכסיזם וניאו־חסידיזם ואחד־העמיזם רב־המלל ודל־המעש. כברנר, הכיר גם הוא עד לכאב מפרך, ש“שלילת הגלות” אין פירושה, שפלוני הוגה הדעות הציוני ואלמוני הסופר העברי שוללים את הגלות, דנים אותה למיתה, מסרבים משום מה להכיר בחיוניותה, בהתמד הרצון שבה לקיים את העם קיום עממי־לאומי בצביונו ההיסטורי המובהק. שלילת הגלות שלו, כשל ברנר, (ולכשתרצה, כשל אבות הציונות כולם, ואחד העם בכלל זה, אם אין אדם עושה את תורתו פלסתר, על דרך הנוח לו ולחולשותיו) פירושה: הגלות שוללת את עצמה, מחסלת את עצמה. נתקעקעה הבירה הישראלית העתיקה, ההיסטורית, עם ראשית האמנסיפאציה – וכל מה שזו, האמנסיפאציה, הולכת ומקיפה חלקים גדולים יותר מן האומה, אוכלוסי ישראל ממילא הולכים ונדונים לניוון, אם לא לכליון, תרבותי־רוחני, לפחות. שיווי־זכויות, לא די שאינו מתקן את מיבנה העם החברתי והכלכלי, כל זמן שאינו מביא לידי ריכוזם הטריטוריאלי, העצמאי, של המוני העם, אלא שהוא הולך ממילא ומטמיע את פרצופו העצמאי, מטשטש את פרצופו, משחיתו. כברנר, ראה ב' כצנלסון רק תהום פעורה לרגלי העם: כליון חמרי־רוחני ברוסיה הצאריסטית וכליון תרבותי רוחני במערב אירופה ובאמריקה, מקומות שהמוני ישראל נמלטים שם לזמן מה מן המחנק המדיני הכלכלי. יאושו זה מן הגולה הוא שהביאו לארץ. לראות במו עיניו בא, אולי יש בה משום אחיזה. אולי. וכשם שיאושו היה יאוש של “ראשון”, של אחד, החי את אימת היאוש לא לסירוגין ולא מפי השמועה, לפי תורתם של אחרים, אלא שעה־שעה ורגע־רגע ומתוכו ובו, מתוך חרדה נפשית בלתי־פוסקת – כך נעשתה לו גאולתו מן היאוש, עם עלותו בחוף־הארץ, נקודת המולד שבחייו: אמונתו האחת הכוללנית, בעולם ובאדם ובישראל, נעשתה לו זאת, מרכז חייו האישיים ביותר, הפנימיים ביותר.

הציונות כמפלט יחידי, יחיד בתכלית, לא על נקלה היא נקנית: אכזרית היא יתר על המידה, מחייבת יתר על המידה – הוא הוא, ב' כצנלסון, שהיטיב לדעת זאת עד עצם ימיו האחרונים. עוד בשנת תש“ב, כשנתיים לפני מותו, הוא כותב: 'יש עתה בציונות לא מעטים אשר עצם המחשבה הציונית, בעלת הראייה האכזרית, המחשבה הפינסקרית, המחשבה ההרצלית, היתה להם למשא קשה. והרי הם שמחים להתנער ממנה והם שמים את מבטחם בנצחון ההומאניזם, ברוח הטובה והקלה אשר תרחף בעולם לאחר המלחמה”. מתפלמס הוא במאמרו זה עם אלה בתוך הישוב, ובתוך הסתדרות העובדים אף היא, הטוענים כנגד הנסיון לנסח דרישת מדינה יהודית בארץ, מתוך שהם משליכים יהבם על “נצחון ההומאניזם” לאחר המלחמה ועל “הרוח הקלה והנוחה”, שתהא רוחפת בעולם וצוררת בכנפיה ממילא ישועות ונחמות גם לנו. אפשרויות טובות ומרנינות נשקפות להם לאלה לאחר המלחמה: “השאלה הלאומית עוד לא תתפוס מקום מרכזי כקודם; לא יהיו עוד ‘מדינות קטנות’; יבואו פתרונות חדשים וגם אנחנו נהיה פטורים מדאגה”. ויהיו הפתרונות החדשים האלה אשר יהיו! “המהפיכה אשר תבוא, שמוכרחה לבוא לאחר השמדת הפאשיזם”; אנגליה וארצות הברית הלא הן המדינות הדימוקרטיות הגדולות, הנלחמות ממילא את מלחמתנו ורבות ממילא את ריבנו – ועל כורחן שתהיינה דנות את דיננו, דין־צדק, בבוא היום הגדול והעולם ישתחרר מן הסיוט הנאצי־הפאשיסטי; רוסיה הסובייטית היא היא תהיה מראשי־המדברים, בבוא היום והמדינות, המכריעות את השקר ואת הזדון בעולם, ישבו כיסאות למשפט־צדק‘. לאחת־אחת מונה ב’ כצנלסון את התקוות, הנשקפות לנו, כבייכול, מצד העולם הגדול, החוזה בתחושה בימינו ולעינינו ועל כורחו שיתן לבו ודעתו גם עלינו לטובה, בצאתו טהור ומטוהר מטבילת־הדמים, שהוא טובל בשנים האחרונות, אבל אותו אין התקוות האלה משעשעות כל עיקר: הוא, שהשמיע גם הוא “את תביעת ‘המדינה’ בפגישות שונות [של המפלגה] מראשית המלחמה”¹, עדיין יודע, כי את “אמון העולם”, את “הבנת העולם”, לנו ולצרכינו ההיסטוריים "עלינו לרכוש – – – נוכל לרכוש קודם כל בכוח עמידתנו, בכוח גיוסנו, בכוח עלייתנו הבלתי־פוסקת והפורצת כל גדרים בכל מקום שאנו עומדים. ידיעה זו, הכרתו העמוקה, כי לעולם אין גאולה לנו כי אם בכוחות עצמנו, וחסד לאומים, אפילו אינו לעולם חטאת, אין אנו זוכים לו אלא בפרי מעשינו־אנו, העיקה עליו אף הדריכה אותו עוז, עוז רוח ונפש, כאחד הראשונים בתולדות־הציונות – כפינסקר, כהרצל, כנורדוי, או אפילו כאחד העם, בשעתם.

יש לקרוא את כל החוברת שלו “בטרם בוא המחר”, כדי לראות, כמה נחנק האיש מתוך הכרתו, גלויית העיניים עד לידי אכזריות לעצמו ולזולתו, בשני צדדיה של הטראגיקה הישראלית זה דורות אחדים, מראשית האמנסיפאציה ועד ימינו: נכונות של ישראל (טעות לעולם חוזרת) מצד אחד, לשים את כל תקוותו בפרוגרס האנושי, בטוב שבאדם, ובדידות ישראל בעולם, מצד שני, מתוך שהפרוגרס האנושי דווקא הוא שחוזר ומסרב להכיר בזכות ישראל לחיות חיי עם מלאים, מובהקים. קשה להבחין לפעמים, מה משתי אלה מכבידה יותר על ב' כצנלסון: יתמות־תמיד זו של ישראל, ואפילו בעולם הנלחם במסירות־נפש על קידוש שמם של האידיאלים האנושיים הטהורים ביותר, או אותה “תמימות” ישראלית, זו הכורעת ומשתחווה תמיד לפני הטוב שבאדם, לפני “הפרוגרס” בכל גלגול חדש משלו, עד לידי ביטול היש העצמי, עד לידי התכחשות לישראל עצמו, לייסוריו ולתקוותיו יחד. דומה: “תמימות” ישראלית זו היא, בעיקרו של דבר, שמה מחנק לו, כשהוא מציץ לתהום חיינו, שכן “רק אנו, בגורל החולני שלנו, נתאפשרו בתוכנו מדווי־נפש אלה”: “נאמנות לאידאות עולמיות, החל מנצרות ועד מהפיכה עולמית, עם נאמנות לפורעים”; “מסירות למהפיכה עם שנאה למהפיכה בתוך העם, הערצה לפועל בעולם עם התכחשות לזכות העבודה של העם, אהבה להמונים עם משטמה בוערת להמוני עמך”. הוא, שראה את הציונות כרעיון המהפכני ביותר בחיי ישראל – שוב כברנר, יותר משסבל משום הקשיים החיצוניים, שבהם נתקל הרעיון הציוני לעיתים קרובות כל כך בעולם הפרוגרסיבי, סבל משום הקשיים הפנימיים, העומדים לשטן לרעיון הציוני בדרך הגשמתו – “מדורי נפש אלה” שביהודי המודרני, אפילו בציוני, בציוני היושב בארץ בכלל זה.

מי שלא הכיר את ב' כצנלסון, ואפילו מתוך כתיבת עראי שלו בלבד, אינו עשוי שיעמוד על יסוריה של ראייה פקודה מפוכחה זו בטיב מהותו של היהודי החדש לגבי אחד שכמותו, שכל עצמו היה “אוהב ישראל” במשמעו העממי העמוק של שם זה. שלא כברנר בשעתו, לא פסקה אצלו עד ימו האחרון הזיקה התכופה, העירנית, למעט החיוב שבחיי ישראל בתפוצות. מאירגוני הפועלים היהודים באמריקה ועד החינוך במדינה זו; מאפיו ותכונות רוחו של הנוער היהודי באשר הוא ועד ל“חכמת ישראל” באשר היא; מן הכלכלה היהודית בכל ארץ וארץ ועד לספרות ישראל ללשונותיה; מבתי הכנסיות ומוסדות הרבנים למיניהם ולסוגיהם ועד לתיאטרון ולאמנות היהודית לזרמיהם – הכל עניין אותו, הכל עורר אותו. מראשיתו ועד מותו – לא פסקה יניקתו ממעיינות היצירה הלאומיים העממיים. מילדותו, עת שבלע את ארונות הספרים המשפחתיים בעיר מולדתו, בבוברויסק, ועד ימיו האחרונים בארץ, עת שהיה מתאונן במכתביו אל ידידים באמריקה שאינם ממציאים לו כל חוברת של “בצרון”, כל גליון של “הדואר” וכל ספר חדש, בעברית ובאידיש, המופיע במדינה. די לקרוא קטע זה, כדי לתפוס, כמה לא היה האיש “ציוני מוגבל”, אדם שהציונות קודמת אצלו, כביכול, לעם. “בימי המלחמה הקודמת – הוא מספר בשני ויכוחים – כשהצהרת בלפור עוררה שמחה גדולה, שאלתי וחזרתי ושאלתי את עצמי: כלום שקול הישג יהודי כזה כנגד הטבח של יהודי אוקראינה? לא שזילזלתי בהצהרת בלפור. אדרבא, התנדבתי לגדוד; שיניתי את הלך מחשבותי, לאחר שבימי התורכים לא יחסתי כל חשיבות לפעולה המדינית, אך עם כל זאת ידעתי, כי תקוותה של הציונות היא ביהודים, ואבדן חלק כזה של יהודי אוקראינה אין תנחומים ואין לו תגמול בהישג מדיני. ועתה אני רואה עצמנו כמו אילן, שגרזן החוטב חטב בו לארכו וכרת מחצית גזעו. האם רק על המחצית שנגזרה נבכה? המחצית השרידה של האילן מה יהא עליה? היחיה העץ? הירפאו פצעיו? העוד יעשה פירות?” יש לקרוא את הרצאתו “שלש הערות”, כדי לראות, מה עמוקים היו שרשיו בכלל־ישראל, כמה היתה ציונותו, בעצם, פקעת של דאגות לכלל זה, ואפילו בצורתו הארצישראלית כיום: דאגתו לקיבוץ גלויות ממש בארץ, כלומר – לגיבוש פרצופו האחד המסויים של בליל כל העדות השונות שבישוב, על שבעים לשונות ותרבויות שלהן, שהן מביאות אתן לארץ; דאגתו לדלת העם, ל“פרוליטריון” המוזנח שבישוב, בני העדות המזרחיות, בעיקר; דאגתו לקירוב הלבבות בין חברי ההסתדרות לבין “הפועל המזרחי”, ואפילו פועלי “אגודת ישראל” או בית“ר; דאגתו לחידוש דמותם של טכסים וחגים ומנהגים ישראליים מסורתיים בקרב הדור הצעיר; דאגתו להעמקת שרשיו של הנוער בספרות הישראלית מן התנ”ך ועד הספרות החדשה. קשה לפרקים לתפוס, כיצד יכול אדם זה לאחד בקרבו את האהבה הרבה לעם, לעם בכללותו, עם הרגשתו החריפה ב“מדווי הנפש” שבעם, בנגעים האוכלים את כללותו. קשה ביחוד להשיג, כיצד הולידה האבחנה הציונית האכזרית שלו בתחלואי הנפש הישראלית את האמונה, כי ציונות לא זו בלבד שהיא לבד היא יכולה לרפא אותם, אלא שרפא תרפא אותם, על כרחך שתרפאם.

[4]    🔗

חריפה ורבת דאבה היתה הבחנתו בין המצוי לבין הרצוי בפסיכיקה הישראלית כיסודות מכריעים בהגשמת הרעיון הציוני. אבל בחינת עולמו כסוציאליסטן יהודי, שלם עם הסוציאליזם ושלם עם היהדות, חשפה לעיניו חתחתים מסוכנים עוד יותר בדרך הציונית – ובשנים האחרונות בפרט. ושוב: לא משום ש“כפילות” זו היתה כפילות הרת ניגודים בעיניו שלו, אלא משום שבימיו ולעיניו התחילה זו גורמת לבטים לרבים מחביריו לרעיון הציונות הסוציאליסטית והוא ראה את הלבטים האלה חותרים תחת אשיותיו של הבניין המפואר, שהקים רעיון העבודה בארץ. כי העולם הסוציאליסטי הגדול, זה הדוגל בשם חירות האדם וחירות העמים הקטנים, לא יבין על פי רוב את שאיפתו של יהודי לא לחירות אנושית חברתית בלבד “אלא אף לחירותו הלאומית היהודית” – היה בעיני ב' כצנלסון כגזירה, עוד אחת מגזירות הנכר והבדידות הישראליים ההיסטוריים בין אומות העולם. הוא עצמו, ככמה מחבריו, ניסה וחזר וניסה להסביר את הציונות, ברוח רעיון העבודה, כמובן, לסוציאליסטים רוסים, צרפתים, אנגלים – ואם בדרך כלל, נתקלה הסברתם ביחס קריר, ולעיתים אף שלילי מכל וכל, בקרב רבי הסוציאליזם בעולם, מקאוּטסקי ועד השלטונות הסובייטים ועד נאהרו ההודי, למד מזה רק דבר אחד והוא – כי “לא בגלל השקפותינו מודים בנו או כופרים בנו”. כי על כן מתחייבת אצלו השקפה, שאינה פשרנית כלל, על יחס הסוציאליזם העולמי אל הציונות הסוציאליסטית: “אי־אפשר להסתיר את השוני שלנו, את מה שמבדיל אותנו. האנשים אינם מטומטמים עד כדי כך שלא יראו שאנחנו אחרים. חסר רק דבר אחד: שיכירו כי השוני הזה הוא הכרחי ואין לבטל אותו ויש להכיר בו”. לא מתוך טשטוש הצד הלאומי היהודי שבמפעל הארץ־ישראלי, אפשר להשיב את לב הסוציאליזם העולמי על הסוציאליזם הציוני כי אם להיפך: מתוך הרחבת המפעל הציוני הסוציאליסטי בארץ ומתוך הדגשת זכויותיו של הסוציאליסט היהודי לייחד את עצמו יחוד לאומי בארץ משלו וברוח תרבות, שכולה שלו. ולא זו בלבד, אלא שסירובם של סוציאליסטים בעולם להכיר בזכויותיו הלאומיות של היהודי בעולמו אינו אלא מחייב את היהודי הסוציאליסטי, שיכריז וישוב ויכריז על זכויותיו אלה – שימחה וישוב וימחה בפומבי, בלי מורך, כנגד העוול הזה בשנות המלחמה האלה, למשל ש“אותה הזכות, שיש לכל עם ועם, שיש למדינת הסובייטים לדבר יום יום על המולדת היקרה, הקדושה, על רוסיה, על הצי הרוסי, על מסורתו, ועל קוטוזוב – אותה מבקשים למנוע ממנו”. כמו כן ידע, כי גם התנכרותו של הסוציאליסט היהודי אל הציונות, יחסו הפושר אליה, לכל היותר, במשך כמה שנים ועד עצם הימים האחרונים – שוב גזירה היא, שאין אלא להילחם בה. ובפרט שתולדותיה המזהירות של תנועת העבודה בארץ, למן מניין הפועלים החקלאיים ביהודה ובגליל, מלפני שלושים וחמש שנה, ועד “ההסתדרות”, המונה כמאה וארבעים אלף חבר ולזכותה נזקפים טובי המפעלים בארץ בכל ענפי החיים הכלכליים והחברתיים, יש בהן כדי להוכיח, שסוף סוף עשויה האומה, שתקים מקירבה סוציאליסט יהודי ציוני, “טיפוס האדם המגשים, המודד את כל צעדיו, ב’תנועה' (כלומר: בסוציאליזם) לא בהצלחה לשעה, כי אם באמת־מידה של הנאמנות לאידיאה, של התקדמות לקראת המטרה”. הציונות הסוציאלית, כפי שהיא גלומה בהסתדרות ובמפעליה, הוכיחה נאמנותה גם לסוציאליזם, דווקא מתוך שהיא מגשימה אותו לא על פי תכניות ותיאוריות ילידות חוץ, כי אם – כדרך הסוציאליזם, לפי ב' כצנלסון, בכל ארץ וארץ – על פי חוקים נובעים מתוך צרכיה של ארץ ישראל, הבונה הריסות־עולם, ומתוך צרכיו של עם ישראל, הנרדף והגולה בכל אשר הוא. הסוציאליזם הארץ־ישראלי אינו פחות במעלה, כי אם להיפך: רם המעלה הוא, משום שכולו טבעי, הוא מולדת־בית, פועל לפי “מגמות־היסוד” שלו, והן: “פרודוקטיביזציה של הישוב, מלחמה בחוסר עבודה, הכרה בערך העובד ובערך יצירותיו, נכונות להיענות בשעות קשות, הרגשה חריפה של סכנות”.

אלא שלא בנקל עלה לו לב' כצנלסון להחזיק בתפיסתו שלו במהות הסוציאליזם הארצישראלי ובשנים האחרונות בפרט. כשהוא מגדיר את תנועת העובדים, כתנועה של קונסטרוקטיביזם מהפכני, והוא מוסיף ואומר עליה, על זו: “יוקד בה הרצון לשנות שינוי ראדיקאלי את משטר חיינו הלאומי והסוציאלי. אך כל עם ועם עושה את מהפיכתו לפי הווייתו – – – והמהפכנות האמיתית בישראל צריכה היתה למצוא את צורותיה שלה. שאילמלא כך – לא היינו עתה מסובין כאן”. אף על פי כן לא הודו לו בהגדרתו זו “רבים מן המסובין כאן”, ומיאונם לקבל את הגדרתו לתנועת העבודה בארץ נעשה לו הנסיון הקשה ביותר בכל ימי־חייו רבי־המאבק – נסיון, שמתוך חרדה לתוצאותיו יצא מן העולם. גופים הולכים וגדלים, בתוך ההסתדרות עצמה, לא ראו את עצמם נכונים לקבל את הנחתו, יסוד אמונתו הציונית־הסוציאליסטית, כי הסוציאליזם הארצישראלי יש לו חוקים משלו, כי “המהפכנות היהודית האמיתית”, כמהפכנותו החברתית של כל עם ועם, על כרחה שתהיה לה “אוריינטאציה” משלה. גופים הללו התחילו מבקשים, בתוך עשר השנים האחרונות ביחוד, את ה“אוריינטאציה” הסוציאליסטית שלהם על פי כוחות חוץ, נכון יותר: על פי תורות חוץ, וב' כצנלסון רואה מתוך כך פרצים מסוכנים הולכים וניבעים בבניין ההסתדרות. כמעט כל מאמריו כולם במשך שנות המלחמה האלה הם קולות אזהרה למראה הפלגות והסיעות, ההולכות ומתרבות בתוך ההסתדרות, והוא רואה בהן סכנה לא לתנועת העובדים, כשהיא לעצמה, אלא גם לחזון הציונות המגשימה כולו, חזון־חייו האחד. “איני יכול לרכך את מראה־עיני”, – הוא זועק, בלי הרף כמעט, בשנים אלה: – “רואה אני את ענייננו בכל רע. יש מי שרואה את הפירוד של היום, את הסיעות של היום, ובוכה. אני רואה אותן, כפי שהן עשויות להיות מחר. אני רואה גם את סיעות־המשנה שבקפלי הסיעות הקיימות. אם נמשיך ללכת בדרך בה אנו הולכים – גם הללו יהיו לעובדה. אני רואה את הנשקף מדרך זו לנוער בארץ. ושבר המפלגה איננו שברה בלבד. מפלגתנו אינה קיימת בשביל עצמה; היא כלי־השרת לכלל־הפועלים, לציונות, לעליית עם, לכלל־האומה, לבניין חיים מדיניים עצמאיים, להקמת חברת העבודה העברית בארץ. נפגם הכלי – נפגם השירות, ניזוקו העניינים עצמם. מי ירפא את שברנו?”

מרחוק לא קל לעמוד על טעמה האמיתי של צווחה טראגית זו מפיו של אדם, שידע את האמונה הציונית הגדולה, דווקא מתוך שהגיע אל הציונות מתוך פיכחון מיואש מכל סגולה סתם לשבר האומה. מי עוד כמוהו הכיר בכל הנס הגדול, משדד־המערכות, נס “המהפכנות היהודית האמיתית”, שבו ובו בלבד תלוי פשר חלום גאולתה של אומה זו? אבל מתוך דבריו בכתב בשנים האלה ניכר ברור, כי איש־הרוח שבו, זה שידע את כוחו של ישראל לשרות עם אלהים ואנשים, מת בלא עיתו, כשסימן השאלה, בו התחיל את חייו, שב לענותו. מעין סיכום לאמונת חיים שלימה, אתה שומע בפסוק, הקודם לאחרון בחוברת המובאת לעיל: “אין לנו רפואה אלא מבפנים, מתוך תוכנו, מתוך הכוחות הגנוזים בקרב ציבורנו החלוצי הבונה”. אבל יורד אתה לעצם הפסוק האחרון שבחוברת – כולו כצל מהלך אחרי אותה אמונה שלימה, מציצה תדיר לתוך התהום, כולו אותו סימן שאלה מחריד, כבראשית חייו: “היבוא הנס הזה?”

אבל בטחונו הציוני הסוציאליסטי נבע לא רק מתוך הרגשה ברצון האומה לחיות כי אם גם מתוך הכרה אכזרית, כי הציונות העובדת הכרחית היא, גזירת־הגורל כמעט, כלבוש אחד ויחידי לרצונה זה של האומה, לחפצה בחיים. ואילו צל־הספק מדי פעם על דרך מחשבתו הציונית אינו אלא פרי הידיעה, כי רק לאט לאט יקום האדם הישראלי, המכיר בהכרח זה של ציונות אפשרית אחת. כי על כן לא התגבר עליו הספק מעולם עד עצם יומו האחרון ממש, למרות המכשולים והכשלונות אשר בהם ראה את ההגשמה הציונית־הסוציאליסטית נתקלת מבפנים, בתוך המחנה ומצד הפסיכיקה היהודית דווקא, ולא רפתה ידו ולא נפל לבו.

מגלה הרבה מבחינה זו אותו מאמר, מן האחרונים שלו, שהוא פרי נאום שנשא באסיפת עם בתל־אביב כשני חדשים לפני מותו. אסיפה זו נקראה לרגל מאורע חיובי גדול בחייה של תנועת העבודה, לרגל הצטרפותם למפלגת פועלי א“י של עשרים אלף פועלים בלתי־מפלגתיים, מפועלי החרושת והחקלאות, מבין עובדי האוניברסיטה ומבין העולים החדשים, אלא שב' כצנלסון נואם בה לאחר “ההכרעה שנפלה” כלומר: לאחר ש”סיעה ב‘" זו האופוזיציה במפלגת פועלי־ארץ־ישראל, יצאה ברשימת מועמדים משלה לקראת הבחירות לוועד הלאומי. אין הוא מבריך איפוא בקול ענות גבורה על המאורע הרב הזה של גילוי רצונן של שתי רבבות נפש מישראל לקבל על עצמן את עול משמעתה של מפלגת העובדים הבונה, היוצרת. הוא מקדיש את כל דבריו כמעט לא לכניסת החדשים הרבים, כי אם ליציאת החברים הישנים, המעטים בערך. “לא עמדנו במבחן”, הוא פותח בהכרזה בפני “האולם הגדול והמצופף”, והקהל “לא ישמע מפיו דברים חגיגיים”. אבל תמציתו של הנאום הזה, עם כל הצער המורתח שבו למראה הקרע שחל בתוך המחנה, אינה אלא תהייה על הקרע, צורך נפשי להוכיח לעצמו ולזולתו, כי אסור היה לקרע שיחול, ועכשיו שחל – אין הצדדים פטורים מלחפש דרכיהם, כדי להבין מה טעם חל הקרע ומה הדרכים לרפאותו. שכן כל הקרע הזה כולו אין לו טעם, לפי הרגשתו, ואין לו הסבר הגיוני. אין ב’ כצנלסון מבין, מה טעם יצאו היוצאים. שכן “עדיין אין אנו שומעים מהם, שיש להם פרוגראמה ציונית אחרת משל מפלגת פועלי ארץ־ישראל, – – – שיש להם פרוגראמה סוציאליסטית אחרת משלה, או שיש להם דרכי הגשמה ציונית סוציאליסטית אחרים”. מתוך אספקלריה זו אין יציאתם נראית בעיניו תולדות אידיאולוגיה חדשה, שונה משל המפלגה־האם, ועל כורחך אתה אומר: כולה פרי טעויות שבשיקול הדעת האישי, “מחיצות” בלתי מובנות “בין חברים”. כאן עיקר הצער שבפירוד, שכן זה אומר חתירה תחת האמונה, כי “תנועת הפועלים הארצישראלית היא המחנכת את האדם מישראל לחיי־חברה – – – היא מובילה את הישוב בארץ (ואת התנועה הציונית כולה) לחיים של אומה: חיים שיש עמהם מרות ציבורית וייצוג דימוקראטי של הכלל, חיים המקנים זכויות אזרח ומטילים חובות של אזרח”. ושוב: אני יכול לומר כהרגשה שלי, ונדמה לי כהרגשת רבים אתי: אנחנו יכולים לחיות ולפעול במפלגה שיש בה דעות וחילוקי־דעות. אנחנו איננו יכולים לנשום במפלגה שקיימות בה מחיצות בין חברים".

אך אם זהו ההסבר לאופוזיציה בתוך המפלגה, הרי שצפונים בתופעה זו עתידות טובים דווקא לחיזוק התנועה, לחיזוקה של הציונות כולה. עם כל האכזבה הקשה, שאתה חש בדבריו האחרונים של ב' כצנלסון אלה, אתה טועם בה גם טעם של נצחון האידיאה הגדולה, של אמונה קיימת ועומדת בנצחון האידיאה: המתנגדים במפלגת פועלי ארץ־ישראל הרי הם, בעצם, בעיניהם הם בבחינת אותי עזבו ואת תורתי שמרו. שהרי אף הם עדיין מחזיקים גם בפרוגראמה הציונית והסוציאליסטית של מפלגה זו גם בדרכי ההגשמה הציונית הסוציאליסטית שלה. מידה ישראלית מעורערת וחולנית, נטייה להתפצלות, ל“שיטות היאבקות ופרישה”, – לחוד, והאידיאולוגיה הציונית־סוציאליסטית, פרי חייה החדשים של האומה המתחדשת, השבה לאיתנה – לחוד. זו – נחלת העבר הישראלי הדווי, וזו – בריאת ההוויה הארצישראלית, ההולכת ומתרקמת, השואפת לרפא את העם מנגעיו ההיסטוריים, ונגע ההתפלגות בכללם. לא ייפלא איפוא, כי הברכה, שבה מקדם ב' כצנלסון את עשרים אלף הבלתי־מפלגתיים, המצטרפים למפלגה, רובה ככולה היא ניתוח מעמיד במחלת ההתפלגות המעורה בגופה של אומה זו: רק מתוך ניתוח מכאיב זה יובן ערכם של המוני “המצטרפים” החדשים האלה בחיי התנועה. הללו עדות הם ל“הכוחות הגנוזים בציבור הבלתי־מפלגתי המצטרף וכשרון הקליטה החברית של המפלגה”. עדות הם אלה לרצון העם להבריא, להחלים, ועדות הם גם לאמת שגילתה תנועת העבודה בדרך הבראתו של העם על ידי התלכדות דווקא, על ידי איחוד הכוחות המעטים והיקרים על אף החילוקים שבדעות.

עד עצם דבריו האחרונים “מעל הדוכן” ראה האיש את כל מלחמתנו לגאולה במלחמה לפדות הנפש, קודם כל ב“הכרעה מול הכרעה” – הגברת הבריא והברי שבעם המתנער, הקם על רגליו בכוח רצונו בלבד, על החולני ועל הנפתל שבנשמת־העם הקרועה, התועה. והוא, שכל ימיו היו קודש לחיסון הכוחות הוודאיים באומה, ואפילו מועטים הם, ואפילו כושלים הם מדי רגע, כמעטים דוגמתו יכול לסיים את חייו הקצרים־הארוכים בפסוקי אמונה דווקא, שאין בהם שמץ־מליצה: “בידינו למנוע מפולת. בידינו לעשות את הקרע לאפיזודה חולפת. בידינו לעשות את הקרע המר לרגע של תנופה גדולה”.

לאור המוות נשמעים הדברים כצוואה לדור. כצוואה לדורות.

תש"ד