[1]    🔗

בספרות כתיקונה ובחיי־עם שלמים ומתוקנים ודאי היה א' ר' מלאכי מתייצב על אחת משתי הדרכים, שבהן הוא הולך חליפות כיום. בתנאי־יצירה בריאים ודאי שהיה בוחר באחת משתיים אלה: דרך הז’ורנאליסטיקה החריפה, הצרפתית, זו המגיבה על החיים מתוך בחינה אישית – כאילו היו חיי־החברה כולם יצירת אישים בודדים, מורמים מעם; או דרך תולדות־הספרות הביוגראפית, הסוקרת את התפתחות הספרות מתוך בחינה אישית, אינדיבידואלית־קיצונית – כאילו היתה זו בעיקר יצירת־יחידים ובבואת חייהם של היחידים יוצריה. ואולם ספרותנו הישראלית, כעברית כאידית, הרי נדמה לך תמיד, שאין לאיש צורך בה ואין תביעה וגאולה לכוחות החיוניים, המפעמים אותה: דומה, כוחות אלה יש ביכלתם להזין ספרות גדולה משלנו, רעבתנית משלנו – ואצלנו הרי הם מתמזמזים, מצטמקים כגרוגרת, שניטל ליחה. וחיינו החברתיים, אשר יעירו ואשר יעוררו את הז’ורנאליסטן האישי־ה“רומאנטי”, היכן הם? חיים חברתיים, מובהקים אין לנו – והוויתנו העלובה, הנראית לפרקים כהוויה חברתית, גורלה נחתך מפי אחרים וצורתה ניתנת לה על־ידי אחרים. והרי רומאנטיקן־אינדיבידואליסטן זה, א' ר' מלאכי, בעל החוש הער לכל גילוי אישי מפליא בחיים ובספרות, הולך ומתלבט משנה לשנה, ונחנק באבק־ספרים ובשיממון מיואש, מבלי מצוא ארשת הארמונית ומצורפת לכוחותיו היצירתיים, שסימניהם מובהקים למדי.

[2]    🔗

מלאכי “רומאנטיקן” הוא במובנה האנושי ביותר של מלה זו. אילו היה מספר – ודאי היה לבו הולך דווקא אחרי שילובי־מאורעות נפלאים, הנוסכים קסם על שומעם בזרותם, בריחוקם מן היום־יומיות המחלידה, באי־שכיחיותם. חיי־המציאות מעניינים אותו רק עד היכן שהם עשויים להבריק רגע אחד, להפתיע בהארה לא־צפויה. משך־החיים, הלך הימים, השבועות והשנים לכשעצמו, האפור, החדגוני – אין לו זכות וזכיון בעיניו אלא אחד: הכשרת הרגע המתפרץ, התזת הזיק המתפוצץ, המקסים. חיי החברה והמדינה אין בהם עניין, אלא עד היכן שהם עשויים לגלות את הכוח האי־שכיח, המתעלם מן העין בתוך הרציפות המומנטונית של הקיום החברתי והמדיני. וחיי־הספרות אף הם מרכז עניינם לא ביצירה כשלעצמה, לא בהבעת הכוחות, התוססים בחביון־הנשמה, כי אם באותם הכוחות התוססים עצמם, עד שלא יצאו לידי גילוי – עצם הוויתה של הנשמה היוצרת. דומה: אישיותו הנפלאת של היוצר בחיים ובאמנות עומדת בעיני מלאכי למעלה מן החיים ומן האמנות – יצירות־רוחו של האחד.

האישיות היוצרת בחיים ובספרות – בה ישים א' ר' מלאכי כל מעייניו. היוצר – נקודת־הקסם למבט־רוחו. ולא מפני שהיוצר הוא הצר צורות לחיים, הוא הנותן דמות וצבע לחומר ההיולי, שאינו נתפס ערטילאי, קודם למתן־דמותו. השקפה פילוסופית, ברוחו של קארלייל, על היחס בין הגיבור לעולמו אין כאן. בכלל אין החיים, המציאות המוחשת מעניינת את מלאכי, עד כדי לחתור אל החומר ההיולי, המהווה אותה. חיי־האדם, באשר הוא אדם סתם, אינם מושכים את לבו. עד כדי לחקור למהותם. אין החיים מעירים בנפשו אותה שאלה עתיקה – מי יוצר את מי: הגיבור את החיים או, להיפך, החיים הם היוצרים את גיבורים? הפילוסופיה בכלל אינה המספקת מזונות רוחו של מלאכי. העיקר לו, שהאישיות היוצרת היא עובדה ודאית, העובדה המרהיבה ביותר בחיי־העולם. העיקר – שאילמלא קסמיה ולהטיה של הנשמה האחת, המזרחת מנגהה על כל ההוויה כולה, לא היו החיים אלא תדירות משעממת בלבד. הוא “מעריץ־הגבורים” ו“מעריץ הגבורה”, במחננו. אבל כמה מועטת מידת־הגבורה בחיינו! חיינו הפוליטיים הסואנים היכן הם? היכן הן תנועותינו הכבירות ומהפיכותינו החברתיות, אשר בתור ז’ורנאליסטן יוכל אדם “רומאנטי” למצוא בהם חומר להערכה אישית לגיבוריו הפוליטיים? על־כרחו יוצא מלאכי לבקש אותם בשדות אחרים ומוצאם על־פי רוב במזרח הקרוב, קן האינטריגות הפוליטיות, שחן אגדי שפוך עליהן. ואם לדמויות הרומאנטיות שלנו – אין למצוא אותן כי אם בזעזועי־הרוח בעמנו מדור־דור ובנושאי הזעזועים האלה: המקובלים; הנוסעים־הנודדים, התרים ירכתי־ארץ מחוסר קביעות בחיים ומחוסר קביעות ברוחם; המומרים והכופרים למיניהם. הם האוצלים מזיו־רוחם על שממון החיים והם המחממים את הלב, העייף מן המישור, מן הגלוי וידוע.

מכאן פסיעה אחת אל… תקופת־ההשכלה בישראל, אשר ממנה דולה מלאכי את השראתו למונוגראפיות הרציניות שלו, המצטיינות בבהירותן ובתפיסתן הנכונה במקום ובזמן. כי רק אהבתו ליוצר השונה, האחר, רק התפעלותו הכבושה להתבדלות־היחיד, להתפרשות מן הציבור, ההולך לאט בדרכיו הסלולות – רק באלה שמור המפתח לפאראדוכס זה של אדם חי ורגיש, המתמכר כולו לחיטוט בספרים בלים, נטולי הווה ועתיד, ולמסירת־נפש קפדנית של כתבי־עת, מרבי־קטנות. תקופת־ההשכלה, הנראית לנו מרחוק כתקופת־הפעוטיות בחיינו, תקופת הפריצות הקטנונית והראציונאליזם התיקוני הקטנון – מסמלת מצידה המרדני ימי התעוררות רבה, אשר לא ידענוה אנחנו, בני־הדור השני לתחייה, כביכול. לא פירות־ההשכלה, לא נכסי־צאן־ברזל שלה, כי אם רוח־המרד, המפעם אותה, חפץ־ההתחדשות – הוא הכופת את מלאכי ומשעבדו לתקופה זו. פינס, גורדון, קאנטור – דמויותיהם מתבלטות לכל מלוא־קומתן על עין־החילוניות וקטנות־המוחין אשר לתקופת־ההשכלה: הם, “הראציונאליסטים היבשים” האלה – בעלי הרצון הכביר בספרותנו החדשה. וכל מקום שאתה מוצא רצון גדול – שם אתה מוצא חלום ומשאת־נפש גדולים. צריך רק להסיר את האבק – ומתגלה הרצון החי, הרותת, ומתגלית השאיפה הרומאנטית, אשר בחביון הרעיון הראציונאלי הקר, קבר־האבן לגעגועים. לא לחינם נתפס מלאכי לתקופת־ההשכלה. חושו הרומאנטי־אינדיבידואלי לא רימהו. זוהי תקופה של יחידים, שסביבתם נעשית זרה להם והם מרגישים צורך בפתיחת התריסים לרוח־היום למען חייהם. לא עצם העולם החדש, שנגלה לעיני־רוחם, עיקר כאן, כי אם מציאותו של הרצון, של הגעגועים הגדולים לעולם חדש, אחר. הרצון התוסס שבחיים הוא הכופת את מלאכי. בהבנה יתירה הוא משתתף בתפיסת־העולם אשר לתקופה זו, המכילה בקרבה חמרי־התפרצות גועשים, ומחבב עלינו את ההתפרצות המפליאה עצמה – בין שגיבושיה־כיבושיה מניחים את דעתנו בין שאינם מניחים את דעתנו.

[3]    🔗

בספרות כתיקונה היו כוחותיו של א' ר' מלאכי מוצאים את תיקונם הם. הוא – בעל העין השנונה, המעמיקה לראות בנפש המרהבת אותו, והוא גם בעל הידיעות הדקות בתנאי־החיים, שמתוכם משתזרת ועולה הנפש היוצרת, המקסמת אותו. בתנאים אחרים ובסביבה אחרת יכול היה להעשיר את ספרותנו בפרקים אמידים מעין “יהודה ליב קאנטור” ו“תולדות העתונות העברית באמריקה” – פרקים, שהיו מצטרפים כדי ספר או ספרים חיוניים בתולדות ספרותנו. ואולם בתנאי־יצירתנו השכולים־המשכלים, המייבשים את הכוחות, גם א' ר' מלאכי הולך ומצטמק: המרירות והבדידות המיואשת מסמאות גם את עיני “הרומאנטיקן” העדין מראות בקדושת־החלום. ויש אשר ילעג גם לקודש אשר בנפשו.

תרפ"ז