¹

(פרשה בלתי ידועה ביחסי השניים)

 

א    🔗

בהיסטוריוגרפיה של הספרות העברית נתאחזה הקביעה שמיכה יוסף ברדיצ’בסקי ואחד־העם התוודעו זה לזה פנים־אל־פנים לראשונה בשנת 1896,סמוך להוצאת “השלוח”, כאשר אחה“ע הגיע לשם כך לברלין ואף ישב בה תקופת־מה, והסתייע במי”ב במלאכת העריכה וההפצה של כתב־העת החדש. ואמנם שנת 1896 מצוינת כשנה שבה נפגשו השניים לראשונה ברוב לוחות התאריכים שנערכו לתולדות חייהם ואופייני לקביעה זו הרישום האחרון, שמפרט את התאריכים החשובים בחייו של מי“ב, אשר צורף ל”מבחר מאמרים על יצירתו הסיפורית שח מי“ב” (הוצאת עם עובד 1973, עמ' 265). דן מירון, שכתב לוח תאריכים זה, מציין בו, כי מי"ב חזר לברלין בשנת 1896, לאחר שסיים את לימודיו בברן שבשוויץ והוכתר שם בתואר דוקטור לפילוסופיה, “ובה פגש את אחד־העם, שהזמינו להשתתף בקביעות ב’השלוח', שעמד להיווסד על־ידיו”.

תאריך מקובל זה לראשית ההתוועדות ביניהם מסתייע היטב על־ידי הערתו־עדותו של אחה“ע עצמו, שב”פרקי זכרונות“, אשר נכללו בכל כתביו. הוא מציין, כי בימי התגוררותו בברלין, בתרנ”ו –תרנ“ז, התוודע אל “הצעירים” שלמדו שם, וביניהם גם אל מי”ב (ראה הערה 3 למכתב השלישי להלן). אולם רחל בן־גריון, רעייתו של מי“ב, כתבה במבוא לסיפוריו של מי”ב בכרך אחד (הוצאת דביר תש"ך), שהמיפגש הראשון בין השניים היה באודסה, בשנת 1890:

“תחנתו האחרונה (של מי"ב) לפני צאתו את רוסיה היתה אודסה, היא ‘אשדוד’ בפי המשכילים בני הדור ההוא; בה עשה שנה בהתכוננות עצמית. שם הכיר את מנדלי, את לילינבלום, את זלמן אפשטיין, את אחד־העם”. ובעקבותיה קבע גם ישורון קשת, במונוגרפיה “מי”ב חייו ופועלו" (הוצאת האוניברסיטה העברית תשי"ח עמ' 65), כי בזמן ישיבתו באודסה, בשנת 1890, מי“ב “הכיר שם את מנדלי ואת אחד־העם, את לילינבלום ואת זלמן אפשטיין”. יתר על כן: קשת אף מניח, שההיכרות בין השניים באודסה היתה כה אמיצה, עד שניתן ללמוד גם מאי־שיתופו של מי”ב בקובץ “כורת” שאחה"ע ערך אז (ראה הערה 7 למכתב השני להלן), על יחסיהם: “ויתכן שבכלל היה יחסו של אחד־העם אליו, באותם ימים, יחס של ימין דוחה ושמאל מקרבת”.

עדותה של רחל בן־גוריון היא העדות המפורשת היחידה על היכרות בין מי“ב ואחה”ע קודם לשנת 1895. מצד אחד אין לפקפק באמינותה של עדות זו, כי אין ספק שהיא מיוסדת על ידיעה מכלי ראשון, מפי מי“ב עצמו, אולם מצד שני מעוררים תמיהה הן התעלמותו של אחה”ע מן ההיכרות ביניהם באודסה, והן אי־התקיימותה של חליפת־איגרות ביניהם סמוך להיכרות זו, לאחר שמי“ב עזב את אודסה ועבר ללמוד בברסלאו, כמנהגו הקבוע של מי”ב לקיים קשר־מכתבים עם מודעיו הסופרים. וגם הערתו של פישל לחובר (“תולדות הספרות העברית החדשה” ספר שלישי חלק שני, עמ' 74) אינה מקלה על ברור החלטי של עובדה ביוגרפית זו בתולדות מי“ב ואחה”ע. לחובר מעיר: “באודסה היה (מי"ב) קרוב לחוג הסופרים שעסקו ב”חוכמת ישראל“, כמו ח. י. גורלנד (חיו"ג) ודוד כהנא”. עדות זו מתיישבת הגיונית עם מגמתו של מי“ב, בתקופת שהותו באודסה, להכין את עצמו ללימודים מסודרים של מדעי היהדות באחת האוניברסיטאות במערב אירופה, אשר מצדיקה התקרבות למחיצתם של חוקרים ומלומדים יותר מאשר אל חוג הסופרים הלאומיים, שבמרכזו עמד אחה”ע. אין גם לשכוח שלחובר היה מקורב בעצמו לאחה“ע ולמי”ב, ואפשר העיד מידיעה אישית, שבתקופת אודסה היה מי“ב מרוחק מחוגו של אחה”ע. ואפשר נתכוון לחובר בהערתו להבליט לא רק את סיבת התרחקותו של מי“ב מחוגו של אחה”ע בימי שהותו באודסה, כי אם גם את העובדה, שהשניים לא נתוודעו זה לזה על אף ששהו בעיר אחת.

 

ב    🔗

זכרונותיו של בריינין מסייעים לנו במקצת ללמוד על יחסי השניים בתקופת שהותם המשותפת באודסה. בזכרונותיו מצטט בריינין באריכות את מכתבו של י.ל. דוידוביץ (בן־דוד), המספר על יחסי הסופרים באודסה בשנת 1890 (ראה: ראובן בריינין – כתבים נבחרים", הוצאת ספרית פועלים 1965,עמ' 498–501). דוידוביץ היה מבאי־ביתו של אחה“ע באודסה (על הקשר ביניהם מספר אחד־העם בפרקי זכרונותיו, כתבים בכתרך אחד, עמ' תפ“ז–תפ”ח), ועל כן משקפת עדותו – על אף הנימה הלעגנית של מכתבו – את הווי־היחסים בחוגי הסופרים באודסה באותו זמן. ואלו הם דבריו של הכותב: “וקיצור המעשה הוא כך: לפני זמן לא רב קבע משכנו באודסה המעטירה אברך נחמד, אשר גינזבורג שמו. – – – והרבי הזה, ר' אשר’ל גינזבורג, ‘עורך שולחן’ כרבי של חסידים ממש, בלילות־שבת מתאספים בביתו מקורביו החסידים, סופרים עברים וסתם משכילים, יחידי סגולה. אני הגבר זכיתי (לאו כל אדם זוכה – שאר חברי, למשל, לא נתקבלו), ואיני יודע בזכות איזה מעשים טובים, להסב כמה פעמים לשולחנו של ר' אשר’ל בלילות שבת”. על אף נימתה מלמדת עדות זו של דוידוביץ, שביתו של אחה”ע באודסה לא היה פתוח לכל אחד, ורק “מקורביו” ו“יחידי־סגולה” זכו לבוא אל חוגו.

המשך המכתב גם מבליט, שלא די היה בידיעת העברית, ואף לא בכתיבה בלשון זו, כדי לזכות אדם להיות מוזמן לפגישות בביתו של אחה“ע. ולקראת סיומו מוסיף דוידוביץ במכתבו: “אגב אורחא, כמעט שכחתי להודיע לך, כי חוג דוברי עברית נתעשר בימים אלה בחבר נוסף, חבר חשוב, הלא הוא ידידך ומעריצך הנאמן מיכה יוסף ברדיצ’בסקי. בחור נמוך־קמה, חלוש, קצר־ראות וגם כבד־אוזן, אך מלא חומר נפץ רוחני ובעל דמיון גדול – לכאלה אנו זקוקים. אף ברדיצ’בסקי מתכונן להיות ‘רבי’ ספרותי. המיסטיות היא במהותו. הוא ניגודו החי של אשר גינזבורג בכל דבר. ברדיצ’בסקי אינו מחבב חסידים ומעריצים עוורים. הוא אוהב ניגודים, מאבק. דבריו אלו של דוידוביץ יש בהם כדי לקרב אל הדעת טעמים מספיקים להתרחקותם של מי”ב ואחה”ע זה מזה באודסה של שנת 1890. ודומה שמכתבו של דוידוביץ גם אומר מפורשות, כי את שניהם פגש בחוגים נפרדים, שככל הנראה אף היו צהובים זה לזה.

לקראת סוף שנת 1890 עזב מי“ב את אודסה ועבר לברסלאו להתחיל בה את לימודיו. ואף אם נוצרה היכרות בינו ובין אחה”ע קודם לכן, לא היה לה המשך בחילופי־אגרות. אך ניתן לקבוע בוודאות, שהשניים ידעו זה על זה באודסה, ומטעמים הכמוסים מאתנו לא יזמו פגישה האחד עם רעהו. יתר על כן, מי“ב עקב אחרי כתיבתו הפובליציסטית של אחה”ע, הן בשל ההשפעה שנודעה לה בכל החוגים, ויותר מכך בשל העניין האישי שגילה בהשקפותיו. מנהגו של אחה“ע לעקוב אחרי המתפרסם בכתבי־העת העבריים ניתן גם להניח ששמו של מי”ב לא היה זר לו, אף כי מי“ב חתם עליהם בפסידונימים שונים. העדות הראשונה להתייחסות מצד מי”ב אל מאמר של אחה“ע מצויה במאמרו “רשות היחיד בעד הרבים”. שנדפס בשנת 1892 ב”אוצר הספרות" ד' עמ' 40–1, ונחתם בפסידונים “ירובעל”. אין לייחס מאמר זה למחזור המאמרים, שהראשון להם הוא “זקנה ובחרות” (נדפס ב"ממזרח וממערב של בריינין), אשר מוקדשים במלואם לעיקרי השקפותיו של אחה“ע. אולם באחד מקטעיו של המאמר מגיב מי”ב בהערכה רבה על מאמרו של אחה“ע “אמת מארץ־ישראל”, שנדפס שנה קודם לכן, ב־1891. מאמר זה של אחה”ע, אשר שיקף את מסקנותיו מביקורו הראשון בא“י ומהתרשמותו הקשה על סיכויי הצלחתו של מפעל ישוב א”י, כפי שנעשה על־ידי חובבי־ציון, קומם נגדו רבים, ובראשם את לילינבלום, שהיה כבר נתון בעיצומו של הפולמוס עם אחה“ע, בעקבות פרסום “לא זה הדרך!”. מי”ב לא רק אימץ בפומבי את ה“אמת' של אחה”ע על מעשה ההתיישבות בא“י, אלא אף התבסס עליה לטיעונו, שההגירה החפוזה הן למערב והן לא”י מסכנת את עתידו התרבותי והרוחני של העם היהודי בעת החדשה.

אלא שגם התייחסות בודדת זו, עם כל נימתה האוהדת, אינה מולידה קשרי־התכתבות בין מי“ב ואחה”ע. גם אין בכוחה להסביר את יוזמתו של מי“ב בשלהי שנת 1893 לקשור קשר של חליפת־מכתבים עם אחה”ע. אילו התחילה חליפת־אגרות זו בשנת הוצאתו לאור של “השלוח”, ב־1896, היה לכך הגיון כל־שהוא. אולם אילו כך היו פני הדברים, היינו צריכים להקשות ולשאול, כיצד מצאו את עצמם השניים משתפים פעולה ב“השלוח” – עובדה המעידה על אמון והיכרות אמיצה – אם טרם התוודעו כלל זה לזה, או שהיכרותם היתה רופפת בלבד (כשש שנים קודם לכן, כעדותה של רחל בן־גוריון)?

על שתי השאלות גם יחד – הן על סיבת התחלתו של קשר־ההתכתבות ביניהם, והן על עובדת הסתייעותו של אחה“ע במי”ב לשם הוצאתו והפצתו של “השלוח” – נמצאת תשובה מספקת ומעניינת בארכיון המכתבים של שני הסופרים. בארכיונו של מי“ב שמורים קרוב למאה מאגרותיו של אחה”ע אליו, וכמספר כפול מזה מאגרותיו של מי“ב אל אחה”ע גנוזים בארכיונו של אחה“ע. חליפת־אגרות זו מתקיימת ברציפות משנת 1893 ועד יום פטירתו של מי”ב, בשנת 1921. אין כל ספק שלא כל האגרות שהשניים החליפו ביניהם הגיעו לידינו. חלקן אבד ככל הנראה בעטיים של שרותי הדואר של אותם ימים, וחלקן אבד לנימעניהן בטלטולי חייהם (או אפשר שחלק מאותן אגרות חסרות נשתרבב בארכיוניהם של מי“ב ואחה”ע, שסידורם הסופי טרם הושלם). מכל מקום, מהאגרות הראשונות של התכתבות חשובה זו עולה סיפורה של פגישה בלתי־נודעת עד כה בין השניים, בברלין של סוף שנת 1893, שבעקבותיה גם החלו לחליף ביניהם אגרות אישיות.

 

ג    🔗

הסיפור של פגישה זו קשור במעשיו של אחה“ע בשנת 1893. יתר על כן: הואיל והיוזמה לפגישה נעשתה על־ידי אחה”ע, ראוי לפתוח בו תחילה. שנת 1893 היא שנה יוצאת־דופן בתולדות־חייו של אחה“ע. קרוב למחצית השנה היה אחה”ע נתון במסעותיו הרחק מביתו וממשפחתו. כדי להבין את מניעיו וגם את מהלכיו בשנת 1893, הכרחי לחזור לשנת 1891, שבה אירע מאורע מרכזי ומכריע בחייו ובפעילותו הספרותית של אחה“ע – מסעו הראשון לא”י. אחה“ע עצמו העיר ב”פרקי זכרונות" (כתבים בכרך אחד, עמ' ת"ע) על מסעו הראשון לא“י: “שנת תרנ”א תשאר חקוקה בזכרוני לנצח. בשנה הזאת הייתי בארץ־ישראל”. קרוב לשלושה חודשים ארכה אז שהותו בא“י, וממה שראה והסיק הביא במאמרו הגדול והחשוב " אמת מא”י" (ראה הערה 8 למכתב השני להלן), שכלל ביקורת הן על דרכי־הפעולה של חובבי־ציון ביישוב א“י והן על דרכי־הפעולה של “הנדיבים”. בסיום המאמר הארוך והמפורט מציע אחה”ע לפעול בדרך שונה: “לייסד חברה לאומית גדולה ליישוב א”י" (כתבים כ"ט) על־ידי יהדות מערב־אירופה, ובעיקר על־ידי יהדות אנגליה.

המחשבה על יסודה של חברה כזו עלתה במחשבתו של אחה“ע בהיותו בא”י, לנוכח מצבן העגום של המושבות, שהוקמו בשיטתו של הברון רוטשילד ובשיטתם של חובבי־ציון. ביקור זה העמידו גם על ההכרח להקביל לפעולה ההתיישבותית גם פעילות מדינית כל־שהיא, כי נחשפו לו הקשיים שמערימים התורכים על עליית יהודים לא“י ועל רכישת קרקעות לשם הקמת מושבות חדשות. הוא האמין שיהדות אנגליה תוכל להשפיע בארצה על הושטת סיוע מערבי ליישוב היהודי בא”י, שיטה את הכף ליחס אחר מצד המימשל התורכי כלפיו. רעיון החברה הלאומית התלבן בינו ובין תלמידיו־חבריו בחבורת “בני־משה” שמרכזם היה ביפו. בשובו לאודסה נתבקש אחה“ע להשתתף במשלחת מיוחדת שתבקר בארצות מערב־אירופה ותפעל להקמת החברה הלאומית. נאמניו של אחה”ע ביפו אף היו בטוחים כי הוא יצא לדרכו (“מימים ראשונים” כרך א' עמ' 333, בעריכת א. דרויאנוב).אולם אחה"ע לא הצטרף למשלחת בשל מחלוקת על “סדר עבודת המלאכות” (כתבים תע"א).

בתרנ“ג (1893) ערך אחה”ע את מסעו השני לא“י. ובמאמר שפירסם בעקבות ביקור זה (כתבים בכרך אחד עמ' ל"ג) חזר על הצורך בייסודה של “החברה הלאומית”. הביקור השני של אחה”ע בא“י לא היה מיועד כל־כולו לעשות בשליחות תנועת התחייה הלאומית, דוגמת הביקור הראשון בארץ. עד שנת 1893 התיר לו מצבו החומרי של אחה”ע לקיים פעילות ציבורית, שלא הוצרה על־ידי טרדות אישיות. גם בעיני אחרים נתפש כאדם אמיד, המקדיש את עצמו לענייניו של העם היהודי. אולם באותה שנה נתערער מצבה הכלכלי של המשפחה (ראה הערה 3 למכתב הרביעי להלן). ובמסעו לא“י ניסה אחה”ע לברר את סיכויי האחזותו בארץ. אך הדבר לא עלה בידו, וכך הוא מעיר בזכרונותיו: “אחר שכל עמלי לקבל רשיון להשאר בארץ לא הועיל לי, יצאתי ביום הזה מארץ ישראל בלב נשבר ונדכא מאד באניה הצרפתית ‘סיניגל’ ללכת ללונדון דרך מרסיליא. בלונדון קיוויתי לפעול לטובת ישוב א”י, וגם למצוא לי איזה עסק בקשר עם אודיסא, ועם זה גם ללמוד אנגלית כראוי, כי מאוד אחפוץ להגיע בה עד מדרגת סופר כל־שהוא" (כתבים תע"ב).

מסעו השני של אחה“ע בא”י אורך כשלושה חדשים, וכאשר הוא נוכח לדעת שאין מתירים לו לקבל רשיון השתקעות בארץ, הוא מפליג מיפו למערב אירופה. נסיעתו ושהותו במערבה של אירופה אורכים שלושה חדשים נוספים. בזכרונותיו מציין אחה“ע בדיוק את תאריכי תחנותיו במסע זה. מיפו הוא מפליג ביום.9.8. 1893 ואת לונדון הוא עוזב ביום 23.11.1893, כדי לשוב לאודסה דרך פריז. בזכרונותיו אין אחה”ע מזכיר כלל, כי מפריז לא נסע ישירות לאודסה (דרך וינה, כמקובל), אלא שינה ממסלולו המתוכנן ופנה לברלין. המכתבים, אשר מתפרסמים להלן בראשונה הינם העדות היחידה על סיומם של מסעותיו של אחה“ע בשנת 1893, אשר לא נסתיימו כמתוכנן בלונדון, אלא באורח פתאומי בברלין. המכתבים גם מסבירים את סיבת השינוי בתכנית המסע, והם מעידים על תוכנה של הפגישה – שאפשר היא גם פגישת ההיכרות – בין אחה”ע ובין מי"ב וחבריו “הצעירים” אשר למדו באותם ימים בברלין.

 

ד    🔗

כשלון המסע ללונדון היה גדול לאין־שיעור מכשלון המסע לא“י. הוא לא הצליח לסייע ליישוב א”י, על־ידי הקמת חברה שתפעל לשם כך, הוא לא קשר קשרים עיסקיים לתועלת משפחתו וגם לא שיפר במידה ניכרת את מגעו עם התרבות האנגלית. וכך הוא כותב על תוצאות המסע בזכרונותיו: “איזו תועלת יצאה לי משבתי פה בענייני מסחר לא אדע עוד, אולי תצא. אבל בעניינים רוחניים… כל התועלת היא, שסרה מעלי הנטייה הגדולה לצד אנגליה אשר שררה בנפשי לפנים – – – והיהודים האנגלים, וענייני הכלל אשר קיוויתי מהם… בושה תכסה את פני. לא אדבר” (כתבים תע"ד). בלונדון גמלה בלבו של אחה"ע ההחלטה הקובעת ביותר ביחס לעתידו, שאף הניעה אותו לסטיות ממסלול מסעו המתוכנן ולהגיע אל ברלין קודם שובו אל ביתו באודסה.

עדות ראשונה לטיבה התפניתי של החלטה זו קשורה בפרשת עריכתו של הקובץ הספרותי “כורת”. בשנת תר“ן (1890) יצא לאור באודסה קובץ ספרותי בשם “כורת” (ראה הערה 7 למכתב השני להלן). אחה”ע מימן את הוצאת הקובץ בכספו ואף ערך אותו, אולם הוא לא ציין כל זאת בקובץ עצמו. משיתופם בקובץ של הבולטים בחובבי־ציון שבאודסה, ומהעובדה שבהפצתו עסק מרכזם של חובבי־ציון באודסה, ניתן היה להסיק ש“כורת” הוצא ונערך על־ידי לילינבלום (מל"ל). סרובו של אחה“ע לקשור את עצמו בגלוי לקובץ ספרותי זה היא אפיינית ליחסו אל עבודתו הספרותית קודם לשנת 1893. וכך הוא מעיד כעבור שנים ב”פרקי זכרונות“: “בעת ההיא לא נחשבתי בעיני כסופר ולא חפצתי להוציא את שמי לרשות הרבים”. דברים אלה מסתייעים היטב בעדויות נוספות שלו על ראשית דרכו הספרותית. כזו היא עדותו על פרסום מאמרו הראשון – “לא זה הדרך!” – ועל סיבת פרסומו בפסידונים “אחד־העם”: “בשנת תרמ”ט הייתי פתאום במקרה לסופר עברי – דבר שלא עלה על לבי עד אז. – – – אז כתבתי את מאמרי הראשון ‘לא זה הדרך’ ושלחתיו ל’המליץ‘. – – – ואחר עמל רב נדפס אז ב’המליץ’ (י“ב אדר שני תרמ”ט) ועל החתום ‘אחד העם’. בחתימתי זאת רציתי לאמור, כי לא סופר אנוכי ואין בדעתי לבוא בקהל הסופרים גם לעתיד וכי רק במקרה הנני מגלה דעתי בעניין זה, כאחד העם שענייני העם מעסיקים את רוחו” (כתבים בכרך אחד, עמ' תס"ט).

כדברים האלה הקדים אחה"ע גם במבואו לאוסף הראשון של מאמריו, “על פרשת דרכים” שיצא לאור בשנת 1895: “הרבה שנים עברו עלי בתור איש פרטי, הלומד ואינו מלמד, ולא עלה על לבי לבקש עטרת סופרים, העשויה מקוצים. ואם היה אדם מנבא לי שעתיד אני לבוא לידי כך, הייתי חושבו לנביא שקר, אחרי כי במחשבה כזו בלבד היה די להביא רעד בעצמותי. והנה בהיותי כבר בימי העמידה, התגבר עלי החפץ, לראות “חיבת ציון” בפועל כמו שעלתה לפני במחשבה, והסיר מעלי ‘אימתא דציבורא’. מתחלה אמנם רק לשעה קלה, לדבר דברים אחדים, לא כאחד הסופרים, כי אם רק כאחד העם, ולשוב ולרדת לעולמי הפרטי. אבל הדברים הראשונים ההם, שפגעו בהם מבקרים, גררו אחריהם דברים שניים, ומכיון שעברתי ושניתי, נעשה לי הדבר כהיתר, ובמשך הזמן גם כחובה, להכנס לרשות הסופרים בכל עת שנדמה לי, כי יש בלבי איזה רעיון שיוכל להביא תועלת מאיזה צד לבירור ענין זה, אשר האמנתי כי בו תלויות עתידות ישראל, ואשר התמכרתי לעבודתו גם בדרכים אחרים, מעשיים” (כתבים עמ' ג').

ואמנם תודעת הסופר נתגבשה אצל אחה“ע עקב נסיבות־חייו בשנת 1893. עד אז החזיק את עצמו כאיש־עסקים, המתפרנס מעסקיו ומתפנה גם לפעול בתנועת התחיה הלאומית. לכתיבה, שהלכה ופרסמה אותו, התייחס כאל גילוי צדדי של פעילותו הציבורית. פרשת הקובץ “כורת” מעידה, כי הקפיד לשמור על הפרדת הרשויות בחייו, כדי שלא להצטייר כסופר, שהכתיבה היא מקצועו הקבוע ומקור פרנסתו העיקרי. אולם כשלון מסעו ללונדון הניעו לגבש לראשונה את תכניתו, לפנות באופן מלא לעיסוק ספרותי, כדי שהכתיבה והעריכה ישמשו מקור פרנסה למשפחתו, וכבר מלונדון מגשש אחה”ע לברר את סיכוייו לעסוק במלאכת העריכה. במהלך שהותו בלונדון מגיעה אליו הידיעה על פטירתו של אלכסנדר צדרבוים, העורך הוותיק של “המליץ”. אחה“ע מזדרז לפנות אל מכרו רבניצקי, כדי לבדוק את האפשרות לקבל את מלאכת העריכה שנתפנתה. ובמכתבו זה כותב אחה”ע, שאך לפני כשלוש שנים סרב לציין את שמו כמו"ל וכעורך של הקובץ “כורת”, על שום שהוא לא נחשב בעיניו כסופר: “ואני הנני מתעתד עתה להית רידקטור בישראל”. החלטה זו – מידת חשיבותה לספרות העברית תתברר רק בעתיד.

 

ה    🔗

ההדגשה, כי בלונדון התגבשה אצל אחה“ע ההחלטה לפנות לעיסוקי ספרות כמקור התפרנסות, אינה מקרית. מחשבה זו העסיקה אותו עוד קודם שהגיע אל לונדון, אך שם היא הבשילה סופית והחלה ללבוש צביון מעשי. וכבר במכתב האמור לרבניצקי (מיום י“ג כסלו תרנ”ד, וראה הערה 2 למכתב הראשון להלן), מבהיר אחה”ע, שאם לא תתממש קבלת העריכה של “המליץ” (והוא לא תלה בכך תקוות מרובות), ינסה לייסד כתב־עת יחד עם הוצאת “אחיאסף” שהיה קשור אליה עוד קודם לכן, שאותו התכונן להוציא לאור בפריז. אדם מעשי כאחה"ע לא היה מכריז על תכנית כזו אלמלא היה ביסוס כל־שהוא לסיכוייה המעשיים. ואמנם ההכרזה על אפשרות הוצאת כתב־עת בפריז לא היתה כנראה מקרית, היא התבססה בשעת כתיבתה על סיכויים ממשיים. וככל הנראה היא קשורה בשמו של² אברהם לודביפול (1865–1921) – סופר ששימש באותה עת כמתרגם מצרפתית עבור הוצאת אחיאסף, ואשר תירגם עבורה את “תולדת עמי המזרח הקדמונים” לג. מאספירו (העריכה המדעית של התרגום הופקדה בידי המומחה לנושא, פרופ' יוסף הלוי).

אל לונדון הגיע אחה“ע ביום 20.8.1893, ולאחר שני ימי שהות בה גילה שכל אותם אנשים שביקש לפגוש באנגליה עזבו את לונדון וישובו לאחר זמן. ועל־כן החליט לחזור לפריז ולעשות בה שבועות אחדים, עד שיהיה טעם לחזור אל לונדון. בפריז פגש אחה”ע את לודביפול, וכך הוא כותב בפרקי זכרונותיו: “ה, י”ב אלול (24אוגוסט). בקרתי את הרב לובצקי… אצלו התוודעתי להסופר מר לודביפול והוא היה לי למורה דרך כל ימי שבתי בפריז" (כתבים, עמ' תע"ב). בפריז שהה אחה“ע עד ה־14.9, ובמשך שלושה שבועות התהדקה ההיכרות בין אחה”ע ולודביפול, וכשעמד אחה“ע על טיבו של האיש וגילה כי הוא יכול לבטוח בו, כנראה גם שיתפו בתכניותיו השונות וסביר להניח, כי הודעתו של אחה”ע לרבניצקי, כי אם לא יקבל את עריכת “המליץ” ינסה לייסד כתב־עת שיוצא לאור בפריז, הסתמכה על חילופי־דברים שהיו לו בעניין זה עם לודביפול. מן העובדה, שבעוזבו את פריז, כדי לחזור להמשך מסעו באנגליה, עדיין מאמין אחה"ע שכתב־העת המיועד שלו יוצא בצרפת, ניתן להסיק, שבצאתו הטיל את ברור האפשרות המעשית להוצאת תכניתו אל הפועל על לודביפול. וככל הנראה קבע עמו, כי כאשר ישוב מאנגליה חזרה לפריז, יקבל ממנו תשובה ברורה על סיכויי התכנית.

אחה“ע חזר מלונדון לפריז ביום 23.11.1893, הפעם לשהות קצרה ביותר, כדי להמשיך משם בדרכו לאודסה. ניתן לשער מהמשך מעשיו של אחה”ע, כי בשובו נפגש עם לודביפול ולמד מפיו, כי בפריז יקשה עליו מאוד לממש את הוצאתו לאור של כתב־עת עברי שכזה. אכזבה זו נוספה על אכזבתו הקשה של אחה“ע מתוצאות מסעו אל אנגליה, ועתה היה עליו להחליט, אם ישוב לביתו באודסה בידיים ריקות, לאחר מסע שארך כחצי שנה, שראשיתו בא”י וסופו בלונדון, או שינסה לבחון עוד סיכוי אחד, שאפשר הועלה אף הוא בפגישתו זו עם לודביפול (ראה הערה 2 למכתב הראשון להלן). את ההמשך אנו לומדים מתוכן המכתבים הראשונים בחליפת האגרות שבין אחה“ע ומי”ב. מהם מתברר, שבמקום לשוב דרך וינה לאודסה, מחליט אחה“ע להאריך את מסעו, ובימים האחרונים של חודש נובמבר 1893 הוא מגיע לברלין, כדי לבחון אם ניתן יהיה להוציא בה את כתב־העת, שתחילה התכוון להדפיסו בפריז. וכאן, בברלין, עתידה להתקיים הפגישה – שכאמור, היא אולי פגישת ההתוודעות ביניהם – עם מי”ב, שממנה גם מתחילה חליפת־האגרות בין השניים, אשר עתידה להימשך ברציפות כעשרים ושמונה שנים.

 

ו    🔗

בברלין התרכזה אז חבורה של סופרים צעירים, שנפגשה והתלכדה במקום הלימודים המשותף – בבית המדרש למדעי היהדות מיסודו של אברהם גייגר. הביוגרפיה הרוחנית של כל בני החבורה (ראה הערה 3 למכתב השני להלן) היתה דומה: כולם הגיעו ממזרח אירופה ועברו את החוויה המסעירה של המיפגש עם תרבות המערב. התסיסה הרוחנית היא שטילטלה אותם למרכזי הדעת במערב אירופה, וממרחק יכלו עתה להעריך את המצוקה הרוחנית, אשר העיקה עליהם קודם לכן. אין ספק שדבריו של מי“ב, במאמרו “רשות היחיד בעד הרבים”, על הספרות העברית, משקפים יפה את דעתה של החבורה כולה. ומלבד הסלידה מיחסי־האנוש בין הסופרים העברים, שאף אותם מבליט מי”ב במאמרו זה, היו שותפים לאי־שביעות הרצון ממגמותיה של הספרות העברית, אשר נמלטת מההתמודדות עם מבוכתו הרוחנית של היהודי בעת החדשה. ואמנם עיקר האשמתו של מי"ב כלפי הספרות העברית, כפי שהיא מתפתחת במרכזיה המזרחיים, ברוסיה, עוסקת בחולשתה זו, שאין לה העוז “להגיד את האמת במלואה: ספרות שאינה במציאות כלל”.

המרד המיוחל בספרות, שלו קיוותה חבורת צעירים זו שבברלין, מפורש בתגובתו של מי“ב למאניפסט שפירסם אחה”ע בחוברת הראשונה של “השלוח” על תעודתו של כתב־העת החדש. תגובה זו, שפתחה את הוויכוח הספרותי החשוב ביותר בתולדות הספרות העברית בעת החדשה, מבהירה היטב, למה קיוו בני החבורה הברלינאית, שהתלכדו אז סביב מי"ב: “מרגישים אנחנו צורך בדול ויסודי לרפא את הקרע הגדול והנורא אשר בלבבנו, הגורם לנו מלחמה מבפנים, שהיא קשה יותר מן המלחמה שמבחוץ – צריכים אנחנו להרחיב גבולותינו ולהעמיד את ההשכלה האנושית וצרכיה, המתחדשים יום יום, בשורה אחת עם נחלת קדומים שלנו, כמו מרועה אחד נתנו; אחרי שבאמת אין כאן רק רועה ואדון אחד לכל המעשים והרוחות המחְיות את כל אדם באשר הוא אדם וחותכים חיים לכל עם באשר הוא עם. זה הוא העיקר: כי ‘האדם’ וה’עם' אל יהיו עוד כשתי רשויות נפרדות, הא לחוד והא לחוד” (“על הפרק” הוצאת “צעירים” תר"ס, עמ' 25).

“הצעירים” היו אם כן מלוכדים בניתוח המשבר הפוקד את התרבות העברית ואת ספרותה. הספרות העברית אינה מתמודדת עם מצוקת הרוח שנוצרה לאחר תמורת החילון של תנועת ההשכלה העברית, ונתהווה פער בין תעוזה מעשית של תנועת התחייה הלאומית לבין העדר המעוף המאפיין את פתרונותיה בתחום הרוח. בעוד שמעשיה מעידים על מרד ושינוי בעתיד קיומו של העם היהודי, היא נוקטת עמדה שמרנית בתרבות, ומציעה מגמת שיבה אל בין החומות, שאך זה לא מכבר נפרצו על־ידי תנועת ההשכלה. השיבה וההסתגרות מחדש הינם לכאורה מענה הגיוני, אך אין הוא מעשי, בשל היותו בלתי־אפשרי. מענה זה מתעלם מ“בקעים אשר בחומת ישראל” ומ“הקרע הגדול והנורא אשר בלבבנו”, ועל כן אינו מסוגל “להשביע רעבון נפשם” של “בחורי ישראל”, שאינם מסוגלים להסתפק במרחב הצר שבתוך החומות. אין הם מסוגלים לחיות חיי רוח, שיוסיפו לקיים את הקרע בין הרצונות האנושיים של היחיד לבין הערכים הלאומיים של הכלל, ואין הם רוצים להמשיך לעמוד על פרשת דרכים עם מבוכת “לאן?”, כאשר למצוקה זו ניתן להציע גם פתרון אחר. ובמקום פתרון השיבה וההסתגרות בתוך החומות, מציע מי“ב את פתרון הרחבת החומות – “צריכים אנחנו להרחיב את גבולותינו”, כדי ללכד מחדש את רשות “ההשכלה האנושית וצרכיה” עם רשות “נחלת הקדומים שלנו”, את ה”אדם" ואת ה“עם” לאחדות מחודשת, על־ידי לגיטימציה של כל מה שהיה אסור לפני מהפכתה של תנועת ההשכלה.

השקפות אלה גיבשו את חבורת “הצעירים” הברלינאית, שאותה פגש אחה“ע בשלהי שנת 1893, כאשר הגיע לעיר, כדי לברר את סיכויי הוצאתו של כתב־העת שלו בגרמניה. מאליו מובן, שהשקפות אלה נשאו בחובן את גרעיני המחלוקת, אשר עתידה היתה להתגלות בוויכוח הפומבי בין אחה”ע ומי“ב מעל דפי “השלוח”, אך ויכוח יכול להתפתח כאשר קיים מצע של שיתוף כל־שהוא בין המתווכחים. ואמנם הצלחתו של המיפגש בי השניים בברלין מוסבר על־ידי האחדות שמתגלה בנקודת־המוצא להשקפותיהם. שניהם ראו באור דומה את מצוקת הרוח של עם ישראל בזמנם (ראה הערה 19 למכתב השלישי להלן). רק מאוחר יותר יתגלה, כי פרט להערכה המשותפת של מצוקת ההווה הם חולקים בכל: בניתוח הסוציו־תרבותי של העבר ובראיית אופני הפתרון המשתמעים מכך ביחס לעתיד. להסברת ההצלחה של פגישה זו צריך להוסיף גם עובדה נוספת: אחה”ע היה מקורב יותר אל מי"ב בתחום הנושאים שהעסיקו אותו הרבה יותר מסופרים אחרים, שכלל לא נפתח־ליבם לראות את לבטי־הרוח המיידיים באור הרצף ההיסטורי.

אלא שגם זהות אינטרסים מסבירה את הצלחתה של הפגישה, אשר נתקיימה בין השניים בשלהי שנת 1893 בברלין. מי“ב וחבריו ייחלו אז להיווסדותה של בימה ספרותית חדשה, שבאמצעותה יוכלו לפעול למען דעותיהם. הם תלו תקווה בראובן בריינין, שתיכנן להוציא כתב־עת חדש בווינה והיה בקשר הדוק עם חבורת “הצעירים” הברלינאית. ניתן לשער מה היתה תגובתם כאשר הגיע לפתע אחה”ע לברלין ובפיו הצעה לייסד כתב־עת חדש כזה בכספו ובעריכתו בברלין גופא. הצעתו של אחה“ע תאמה להפליא את האינטרסים שלהם, כשם שהתיישבה היטב עם האינטרסים שלו. להם נפתח סיכוי להתחיל בפעילות ספרותית למען השקפותיהם. ולאחה”ע נמצאה הוכחה, כי בברלין מצויה קבוצה נלהבת ונמרצת של סופרים צעירים, אשר יוכלו לסייע לו להוציא את כתב־העת באופן שתיכנן להפיקו, כשהוא עורכו באודסה והם מדפיסים אותו בברלין. הסיכויים המעשיים למימוש תכניתו נראו לאחה"ע כל־כך ממשיים, שבשובו לאודסה הזדרז לפנות לאחיאסף, ושטח בפניהם את תכניתו להוציא כתב־עת בברלין (ראה הערה2 למכתב הראשון להלן).

 

ז    🔗

הואיל וחליפת האגרות בין אחה“ע ומי”ב היא העדות היחידה לביקורו של אחה“ע בברלין, הכרח להסיק ממנה בלבד על פגישתו עם “הצעירים” בברלין. המכתב הראשון מגלה, שלפני עוזבו את ברלין, העלה אחה”ע את האפשרות, כי ישוב לברלין לעסוק בייסודו של כתב־העת, לאחר שיסדיר את הוצאתו מן הצד הכספי ויפתור את בעיית הפצתו, באמצעות אחיאסף, ברחבי רוסיה, שבה היה מצוי קהל הקוראים העיקרי לכתב־עת עברי באותן שנים. המכתב השלישי מלמד שאחה“ע התכונן להוציא ירחון, שבו היו אמורים להיפגש בעלי דעות מגוונות. הירחון היה צריך להצטיין בפתיחותו לריבוי הדעות והטעמים ביצירה העברית, כדי להעניק בדרך זו תנופה לתסיסה רוחנית, אשר תתלווה נאמנה למעשיה של התחייה הלאומית, ועל יסוד המכתב הרביעי של אחה”ע, סביר להניח כי הוא סיכם עם מי“ב וחבריו, שפרטיה המובהקים של תכניתו כגון: שם כתב־העת ואופיו המיוחד, יישמרו בסוד עד בוא השעה היעודה. ההחלטה על שמירת החשאיות היא ככל הנראה ההסבר להצנעת הביקור כולו במכתביו של אחה”ע מאותה תקופה. ואמנם אחה"ע מודיע לאחיאסף על כוונתו להוציא כתב־עת חדש בברלין, אך אינו מגלה פרטים על אופיו ואף אינו מזכיר כלל את הברורים שעשה לקראת הוצאתו לאור בנסיעה מיוחדת שעשה לברלין.

התחייבות זו לחשאיות ביחס לתכנית הוצאתו של כתב־העת מעסיקה את אחה“ע ומי”ב במכתב הרביעי, ועל כן ראוי להרחיב בעניין זה. אין ספק שבשיחתם בברלין הועלתה תכניתו של בריינין להוציא כתב־עת (ראה הערה 4 למכתב הראשון להלן). לא היתה כל סיבה להסתיר את הידוע, ובריינין עצמו נתן פרסום רב למדי לכוונתו זו. השיחה ודאי הבהירה שבין שני כתבי־העת המתוכנים, של בריינין ושל אחה“ע, רבים קווי־הדמיון. דרכן של תכניות שהן מתאוות להשלים את החסר וגם להצטייר כמושלמות – ומכאן התדמותן הכללית של תכניות זו לזו. למשוחחים בברלין היה ברור ששתי התכניות מתחרות על אותו קהל קוראים. מבחינה מוסרית לא יכול היה אחה”ע לתבוע ממי“ב ומחבריו, שהודיעו לו מפורשות על קשריהם לתכניתו של בריינין, לשמור בסוד גמור את כלל תכניתו להוציא כתב־עת חדש. לא היה גם טעם לדרוש דרישה כזו, כאשר העובדה הזו עצמה, של הוצאת כתב־העת שלו, היתה צריכה להתברר עם אנשים שונים נוספים, אך אחה”ע היה זכאי לדרוש, שבני־שיחו ישמרו בסוד פרטים מובהקים של תכניתו.

אין כל אפשרות לוודא אם אמנם דיבר אחה“ע במפורש על השם “ממזרח וממערב” בשיחתו עם “הצעירים”. ניתן להניח שלוא אמנם כינה את כתב־העת בשם זה, היה גם מי”ב מאזכרו בפניותיו לאחה“ע, במקום לרמוז כללית על “עתון " ו”ירחון”. “מערב” ו“מזרח” היו שגורים באותה תקופה כדי להבדיל בין הנטייה התרבותית, שהיתה שכיחה יותר אצל יהודי מערב אירופה, להתקרב אל התרבות האירופית הכללית, ובין הנטייה התרבותית האחרת, שהיתה מקובלת יותר אצל יהודי ארצות מזרח־אירופה, להצטמצם יותר בתרבות ישראל. מן האמור על כתב־העת במכתב הראשון – “ירחון־ספרותי, שעל צבאו יחנו כל הדעות והמחשבות לתקומת הספרות והמאור שבה” – ברור, שהיה בלתי־נמנע שלא להזכיר במהלכה את המונחים “מזרח” ו“מערב”, שיש להם עניין משותף בברור שאלות התחייה הלאומית. מכאן כעסו, כאשר נתברר לו שמגמה זו נתממשה הן בתוכנו והן בשמו של כתב־העת אשר הוצא לאור על־ידי בריינין. ואילו למי“ב וחבריו נתברר רק בצאת החוברת הראשונה של “השלוח”, כי בעוד אחה”ע מתכוון במונחים “מזרח” ו“מערב” רק לזיהוי הגיאוגרפי של מקום שהותם של הסופרים, אשר ישותפו בכתב־העת, סברו הם לתומם, כי במונחים אלה הוא מעיד על כוונתו לאחד בכתב־העת החדש שלו את הנטיות הרוחניות המנוגדות שהוטעמו ב“מזרח” ו“במערב”, ולצרף בו לאחדות אחת את רשות “ההשכלה האנושית” המערבית עם רשות “גחלת הקדומים” המזרחית., לאכזבתם מאחה“ע בעניין זה נתן מי”ב ביטוי בתגובתו לצאת החוברת הראשונה של “השלוח” ולעקרונות של אחה“ע על תעודתו: “אותו החוג אשר אתה חפץ להביאנו בתוכו הוא קטן וצר בעד צרכינו הרוחניים, בעד רגשותינו הממלאים כל חדרי לבנו; ולא זו הדרך אשר קווינו ממך, שתהיה בו לנו לעינים (“על הפרק” תר"ס, עמ 25). ומי”ב כלל בתגובה הפומבית ניסוח לשוני שבוודאי כוון כרמז אישי לאחה”ע. זאת אנו למדים מפתיחת המכתב השלישי להלן: “הנני זוכר את הימים אשר התאכסן כבודו בברלין והבשורה בפיו: שנכון הוא להיות לנו לעינים בירחון־ספרותי, שעל צבאו יחנו כל הדעות והמחשבות לתקומת הספרות והמאור שבה”.

ואמנם מי“ב משיב לשאלתו של אחה”ע במכתב הרביעי תשובה ברורה: “בדבר השם האומלל ‘ממזרח וממערב’, יודע אנכי בברור כי גם אני גם שאר מכירינו לא הודיעו את הדבר לבריינין בשעתו. ונהירנא (והדבר מחוור לחלוטין) שכד (שכן כאשר) בקרני (בריינין) בכאן בשובו מפריז, סיפר לי כי דין ודברים לו בינו ובין ה' בן־אביגדור בדבר השתי־רשויות הללו ומיצרם (ומי שיצר אותם); וישבע לפני כי יש לו עדים כשרים ונאמנים שהוא בכבודו ובעצמו ישב על אבניו. בכלל הייתי בימים ההם בין המצרים, מעבר מזה, מצד טבע הענין, חפצתי בכל נפש כשאר סיעתי שכבודו הרם יקח המשרה על שכמו לפלס לנו נתיב ולהיות לנו לעינים; הסיפא של תשובה זו בעניין השם “ממזרח וממערב”, משקפת באמת את התלבטותו של מי”ב בין בריינין ובין אחה“ע, ומי”ב נהג ביושר כלפי שניהם: הוא לא הסתיר מבריינין את העובדה, שאחה“ע מתכנן להוציא כתב־עת חדש בברלין, אך גם לא הפר את הבטחתו לאחה”ע, ושמר על חשאיותם של הפרטים המהותיים הנוגעים לכתב־עת זה, כפי שהוסכם ביניהם בפגישתם בברלין.

עובדה זו מתאשרת במלואה ממכתביו של בריינין, השמורים בארכיונו של מי“ב; אגרותיו של בריינין הנוגעות לענייננו כולן מדצמבר 1893, דהיינו: הן נכתבו זמן־מה לאחר תום ביקורו של אחה”ע בברלין. הראשונה בהן היא מתאריך 13.12.1893: “ברגע זה קיבלתי אגרתך הפתוחה (דהיינו: גלוית־דואר) אשר הביאתני במבוכה. אתה אומר במכתבך כי נולד דבר חדש הנוגע לי מאד, ותשרטט פעמים אחדות מתחת להמלים האלה להראות על גודל העניין. אבל תנאי התנית אתי, אם אכתוב לך מכתבי ארוך כראוי אז תמהר להודיעני”. בשתי אגרות רצופות הודיע מי“ב לבריינין על תכניתו של אחה”ע, ואם יתגלו אי־פעם יוכיחו ודאי שמי“ב עמד בהבטחתו לאחה”ע, ולא גילה יותר מן הראוי. על המידע הזה מגיב בריינין בגלויתו מתאריך 17.12.1893: “ברגע זה קבלתי שתי אגרותיך הפתוחות. קשה לי לתאר לך, ידידי, כמו עד כמה נרעשתי ונבהלתי משמועתך אשר השמעתני כי בברלין עומד להיוסד ירחון עברי. הנני רואה כי קשה יהיה לי להתחרות עם אחד־העם א) מפני שעשיר הוא ב) החברה אחיאסף מחזקת בידו וזה הוא דבר גדול ג) העיקר כי עתונו יהיה, בלי כל ספק, לרוח החו”צ (=חובבי־ציון) ברוסיא והמה יחזיקוהו וירחיבוהו במאי דאפשר".

מתשובותיו אלה של בריינין ניתן לראות, שמי“ב אמנם עמד בהבטחתו לאחה”ע. הוא גם דיווח ביושר לאחה“ע על תוכן התכתבותו עם בריינין (המכתב הראשון להלן): “לבריינין הודעתי את הדברים כמו שהם; וגם יעצתיו כי ישנה עתונו מחודשי לשבועי, ואקווה כי ישמע לדברי”. הגלויה הבאה של בריינין, מתאריך 18.12.1893, מלמדת, כי נפל ברוחו רק לזמן קצר, לאחר שנודע לו על תכניתו של אחה”ע. וכעבור יום בלבד השפיעה ידיעה זו עליו לפעול ביתר מרץ להוצאת כתב־העת שלו, וכך הוא כותב: “גמרתי בדעתי לבלי לסגת אחור מהוצאת עתוני. לא שחוק היתה כל העבודה אשר עבדתי בדבר הזה בפרך. להם הכסף ולי החיל הרוחני. – – – המעצורים החדשים אשר מצאתי על דרכי העירו בי כוחות נרדמים. עוד בשבוע זה הנני מוסר פרוספקט לדפוס ואקרב אל הדפסת החוברת הראשונה. ידידי! הנני עומד בשעה כזו שהתמיכה הרוחנית נחוצה לי ואותה הנני מקווה לא תמנע ממני. עזרו־נא לי חברי להרים את הדגל אשר עליו חרותה: חרות המחשבה!”.

 

ח    🔗

הודעתו של מי“ב על תכניתו של אחה”ע להוציא כתב־עת חדש, הניעה את בריינין להזדרז ולהוציא את “ממזרח וממערב” מוקדם יותר משתיכנן. ואמנם כעבור חדשים לא רבים יצאה החוברת הראשונה מהדפוס, והיא עוררה עניין רב בחדשנותה, בהשוואה לכתבי־העת הקיימים. צרוף של סיבות עיכב בעד אחה“ע מהגשמת תכניתו. האגרת השנייה להלן מבהירה שתחילה בחן בזהירות ובקפדנות את סיכוייו של ירחון כשלו להחזיק מעמד, מהבחינה החומרית. הוא לא קיבל על כך תשובה מספקת שתניח את דעתו. הרעה נוספת במצבו הכלכלי מנעה ממנו ליטול על עצמו סיכון שהיה כרוך במימון הוצאתו של כתב־עת עברי באותה תקופה. ולבסוף באה הופעתו של “ממזרח וממערב” וחתמה את הגולל על התכנית כולה. בינתיים ניתנה פומביות ליוזמתו של אחה”ע, להיות מו“ל ועורך של כתב־עת חדש, והמעשה לא נעם לאחה”ע כלל וכלל. באחת הביקורות שנכתבו על “ממזרח וממערב”, מעטו של אלכסנדר ברגין, שורבבה ידיעה זו. בגלויתו למי“ב מתאריך 23.5.1985, מעיר על כך אחה”ע: “בקורתו של ברגין על ‘ממזרח וממערב’ נכתבה באמת שלא כהלכה, כי בסופה ובסערה דרכו, בעוד שדברי חכמים בנחת נשמעים. אמרתי לו זאת בפניו. ביחוד לא נעים לי מה שרמז שם גם על השתדלותי בשנת תרנ”ד לעשות הכנות להוצאת מכתב־עת וקוראני לשוב לעבודתי זאת, וע“י זה נותן פתחון־פה לבריינין לאמור, כי כל עיקרה של הביקורת הזאת לא באה אלא להרוס בניינו בשביל שאמלא מחורבנו, בעוד שבאמת, כידוע לך, אינני חושב עתה לגשת אל המלאכה, מפני עסקי הפרטיים”.

כל אותה עת קיוו מי“ב וחבריו, שאחה”ע ייסד למרות הכל את בימתו החדשה. פניותיו החוזרות ונשנות של מי“ב אל אחה”ע בנושא זה מעידות על מידת הצלחתה של פגישת אחה“ע עם הצעירים בברלין בסוף שנת 1893, שעמדה כולה בסימן ההבנה וההסכמה בדבר נחיצותו של כתב־עת חדש. חליפת האגרות בין שניהם התחילה אם כן לא במקרה, אלא נתבקשה בעקבות הפגישה האמורה ביניהם. וראשיתה עוסקת כולה בסיכוייו של כתב־העת החדש לצאת לאור. מלבד האמור בארבע האגרות, אשר מתפרסמות כאן לראשונה, כדאי להביא קטעים אחדים מאגרות נוספות, הדנות באותו עניין. המכתב החמישי בהתכתבות, מתאריך 22.9.1984, הוא ממי”ב אל אחה“ע, ובו הוא כותב: “כדי שלא אהיה בעיני כבודו כדן יחידי וכרק מדבר בעדי כל אותן הדברים אשר דברתי באוזנו בדבר ספרותנו ותקוותה ממנו, הנני שולח לו מכתב מקוטע מאת ידידי ה' עהרנפרייז – – – הנ”ל, שהתייצג לפניו בהיותו בכאן, הוא אחד מסופרינו הצעירים הלוקח חלק בתנועה הלאומית בגליציה ובבנותיה ובכל חלקי ספרותה, ותקווה רבה לספרותנו ממנו, ויודע אנכי כי את אשר אנכי חושב והוא חושב חושבים כל צעירינו מדן ועד באר־שבע”. ובאיגרת נוספת, הנושאת חותמת דואר מתאריך 31.12.1894, מעודד מי“ב שוב את אחה”ע לבצע את תכניתו: " – – – נזכרתי עוד הפעם בכבודו הרם, ובאת את אשר זמם על בית־ישראל וספרותו, מחשבה טובה שלא באה לידי מעשה. אנוכי חושב חסרון כלי־מבטא־חי בספרותנו העלובה, ומאסף לכל מחנות המחשבות, אשר השרידים בקרבנו חושבים על תחית ישראל ותעודתו, למארה היותר גדולה בתחום ישראל. ועל־כן אנוס אנוכי לחזור ולהעיר על הדבר באזני איש שיש בידו לעשות ושלכך נוצר. וכל זמן שהנשמה בקרבי לא איעף ולא איגע לתקוע באזנו ולהריע. מתי יהיה הקץ?" פניותיו של מי“ב לא יכלו לסייע לאחה”ע להגשים את תכניתו, אך הן ודאי חיזקו את רוחו וסייעו להידוק הקשרים ביניהם ולחיזוק האמון ההדדי ביחסיהם. וכאשר נפלה ההזדמנות לידיו של אחה“ע להוציא לבסוף כתב־עת חדש, את “השלוח”, בשנת 1896, אחר שקלמן ויסוצקי העמיד לכך את המימון הדרוש, הגיעו קשרים ויחסי־אמון אלה לביטוי מיידי. אחה”ע הגיע לברלין והזמין את מי"ב לסייע לו בהוצאתו של “השלוח”. אף הוויכוח הספרותי שפרץ ביניהם מיד לאחר צאת החוברת הראשונה מהדפוס, לא שיבש את היחסים האישיים ביניהם. היתה זו מלחמת־דעות לשמה, אלא שעובדה זו תתבהר, כמובן, כאשר מלוא ההתכתבות ביניהם תזכה להגיע לידיעת הרבים, לאחר שתפורסם בשלמותה. הפגישה הבלתי־ידועה הזו, שנתקיימה ביניהם בברלין בשלהי שנת 1893, הניבה ידידות ממושכת, שלא חייבה, כמובן, הסכמה מלאה בהשקפות ובאמונות. ושניהם השכילו לנהל את פולמוסיהם בצורה עניינית וביחסי־כבוד אמיתיים.

 

ט    🔗

חשיפתה של פרשה בלתי־ידועה זו, הנוגעת לקשרי אחה“ע ומי”ב, מסבירה הרבה סתומות עד כה בתולדות השניים. היא חושפת את הרקע להיווצרות קשרי התכתבות ביניהם. היא מבארת את סיבת בחירתו של אחה“ע לייסד כתב־עת עברי חדש בברלין – בחירה שהוגשמה אמנם מאוחר במספר שנים, בהוצאת “השלוח”. היא מפענחת כיצד נוצרו אותם יחסי־אמון שהפכו את מי”ב למועמד טבעי, להיות מסייע בהוצאת “השלוח”, בעיני אחה“ע. מחליפת האגרות בין אחה”ע ומי“ב מתברר, שסתומות אלה מתפרשות היטב על־ידי מסע־ספח שערך אחה”ע בשלהי שנת 1893 אל ברלין, שבו פגש (וככל הנראה לראשונה פנים־אל־פנים) את מי“ב ואת חבריו “הצעירים”. פגישה זו היתה מכרעת הן בתולדות השניים, והן בתולדות הפריודיקה הספרותית של אותה תקופה. היו בפגישה זו כל הסממנים הדראמטיים, שאפיינו את התסיסה הרוחנית ששררה בספרות העברית באותם ימים. והם מתגלים במעבר החד מיחסי הבנה, אשר מתבטאים בתקוותם של “הצעירים” להתלכד כקבוצה ספרותית בהנהגתו של אחה”ע, אל יחסי אכזבה והיפרדות מאחה"ע, אשר מצאו את ביטוייהם לאחר צאת “השלוח” לאור.

העובדות הקשורות בביקורו הבלתי־ידוע הזה של אחה“ע בברלין מאפשרות לראשונה לעמוד על המהלכים שקבעו לבסוף את המאורעות הגלויים, אשר מהם מצטרפים תולדותיה של הספרות העברית החדשה. ובמקרה שלנו, אין ספק שתולדותיהם של שני כתבי־עת חשובים של אותה תקופה נקבעו במידה מכרעת במסעו זה של אחה”ע ופגישתו עם מי“ב במהלכה. מסע זה האיץ את הוצאתו של “ממזרח וממערב”. מרגע שנודע לבריינין על כוונתו של אחה”ע לייסד כתב־עת עברי חדש, שיקע את כל מאמציו בהוצאת תכניתו המתמהמהת לפועל. וכעבור חצי שנה לערך נתברכה הפריודיקה העברית בכתב־עת חדש, ששימש בימה חשובה לחבורת “הצעירים” הברלינאית, ומעליה הם השמיעו את דברם על הצורך בהרחבת גבולותיה של יצירת הרוח היהודית, בדרך של צרוף יסודותיה הקדומים (ולמי"ב היתה תוספת אישית חשובה בהגדרתם: הקנוניים והדחויים) עם התפתחויות חדשות ברוח הזמן והתקופה. והוצאתו המוקדמת של “ממזרח וממערב” היתה לה השפעה על אופיו המובהק כל־כך של “השלוח”. המאניפסט על “תעודת השלוח”, שכל כך הפתיע את מי"ב וחבריו, שעיקרו הגדרת הבימה הספרותית החדשה כבימה לריבוי דעות, אבל בתחומים מוגדרים של נושאי־כתיבה וגיזרות־התייחסות של יצירה, הוא ודאי ביטוי להשפעה זו. תחימה של אלה התבקשה לאחר צאת כתב־העת של בריינין, כדי להדגיש את ייחודו של “השלוח” ולהצדיק את הצטרפותו אל הפריודיקה הספרותית של אותה תקופה.

אך היתה למסע זה לברלין בשלהי שנת 1893 גם השפעה מכרעת על תודעתם העצמית כיוצרים של אחה“ע ומי”ב. אשר לאחה“ע – מסעו לברלין והפגישה שקיים שם עם מי”ב וחבריו “הצעירים” גיבשו בו סופית את תודעתו העצמית כסופר, המתפנה כל־כולו לכתיבתו ומזדהה פומבית עם עיסוקו ככותב. עד אז היה מגעו של אחה“ע עם הכתיבה מהסס, כפוף להזדמנויות שנוצרו על־ידי פעילותו הציבורית. אך לאחר שגמלה בלבו ההחלטה, להיפנות לעריכה ולהשפיע באמצעות בימה ספרותית חדשה על התפתחותה של תנועת התחייה הלאומית, העידה זו על נטילת התחייבות לכתוב ברציפות ובהתמדה. השפעת הפגישה עם אחה”ע על מי“ב היתה אף היא מכרעת. תסיסתו הרוחנית של מי”ב מצאה באחה“ע את הסדן לחישולה. למעשה אין להבין את בניינו הרוחני של מי”ב בלעדי משנתו הבהירה והסדורה של אחה“ע. העימות עם אחה”ע העניק את הצורה הסדורה גם לעיוניו של מי“ב, שהיה רב־אנפין ועל־כן גם מפזר, באותם שלבי תסיסה והתגבשות, את כוחו. אך הפגישה עם אחה”ע גם הציבה את מי“ב כראשה ומנהיגה של קבוצה ספרותית חשובה – קבוצת הצעירים. בואו של אחה”ע לברלין, אף כי לא הוליד מיד את כתב־העת החדש, ליכד את חבורת “הצעירים” הברלינאית וגם העניק עילה ממשית להתלכדותה זו. היסוד להתלכדותם היתה התחושה, שהנה ניתן סיכוי להשפיע על מהלך התפתחותה של התרבות העברית באמצעות בימה ספרותית, שתשפיע ממערב, הרחק מהמרכזים המזרח־אירופיים של הספרות העברית. “הצעירים” – ובכללם מי“ב – ראו באחה”ע מנהיג טבעי לדעותיהם, רצונותיהם ותכניותיהם. הכתרתו של אחה“ע למנהיג בלא שנשאל ובלא שנדחק לכך, מזכירה במקרה זה תהליך דומה שארע לו במגעיו עם חבורת “בני־משה”, ושני המקרים ודאי מעידים על אישיותו המיוחדת כאדם, שנטעה באחרים אמון והרגשת בטחון בהליכה אחריו. התלכדות זו תבעה לעצמה הנהגה מתוך החבורה, כאשר נתברר שאחה”ע התייצב הרחק מאותן השקפות שליכדו אותה. וכך מצא מי"ב את עצמו נושא בתפקיד של מנהיג לחבורת “הצעירים”, מגבש את השקפותיה ומלכד את שורותיה, כדי להשפיע על בני הדור ועל רצף התפתחותה של הספרות העברית בדורות. יבואו.

 

האיגרות:    🔗

1. מי"ב אל אחד־העם³

אדוני הנכבד!

הנני לוקח לי הרשות לשאול את כבודו הרם בדבר תוצאות עתונו,⁴ היצא לאור? ואימתי? ואימתי יחשוב לבוא ברלינה?⁵

לבריינין הודעתי את הדברים כמו שהם, וגם יעצתיו כי ישנה עתונו⁶ מחדשי לשבועי, ואקוה כי ישמע לדברי.

אם יואל נא כבודו להמציא לי מאמרו “חשבון הנפש”⁷ “עבדות בתור חירות”,⁸ אסיר תודה אהיה לו.

מכבדו ומוקירו המחכה לתשובתו,

מ.י. ברדיצ’בסקי

(93).16.12

שרלוטנבורג (ליד ברלין)

2. אחד־העם אל מי"ב⁹

אודיסא 93(18). 24.12

אדוני הנכבד!

שבתי הלום לפני ימים אחדים¹⁰ ומצאתי את מכתבך הגלוי¹¹ מן 16 ח“ז¹². בדבר העתון¹³ עוד לא באנו לידי החלטה גמורה מסבות שונות,¹⁴ אך אם יצא בחו”ל, יצא בברלין.

הנני שולח לו היום “כורת”,¹⁵ אשר בו ימצא מאמרי “חשבון הנפש”. “עבדות בתוך חרות” נדפס ב“המליץ”¹⁶ 1891 גליון 24–26. הגליונות אינם בידי, אולי ימצאם באחת הביבליותיקות¹⁷ בברלין. אך בכלל אבקשהו, אם יחפוץ לכתוב ע“ד¹⁸ מאמרי, ימתין נא עוד מעט עד שיצא “הפרדס”¹⁹ השני הנדפס עתה. כי בשלושת “הפרורים”²⁰ אשר יבואו בו ימצא תמצית מחשבותי ע”ד¹⁷ מצב ישראל בגוים עתידותיו ותקותיו.

ושלום לכבודו, ויאמר נא שלום בשמי לכל מיודעינו הנכבדים אשר עמו.

מכבדו ומוקירו,

א. גינצברג

3. מי"ב אל אחד־העם²¹

לאחד העם!

הנני זוכר את הימים אשר התאכסן כבודו בברלין²² והבשורה בפיו: שנכון הוא להיות לנו²³ לעינים בירחון־ספרותי²⁴ שעל צבאו יחנו²⁵ כל הדעות והמחשבות לתקומת הספרות והמאור שבה. הנני אומר בשורה; כי אחרי ידעי מצד זה את הרקבון בספרותנו וחללי דעולמה, את החורבן ומחריביו – ומצד זה את התסיסא העזה בהדור הבא, שראשו מלא טל ילדות… היה לי הדבר לבשורה רבה בראותי, כי אותו האיש אשר קרוא אל המלאכות הרבה הזאת, ניגש אל (אל) העבודה: ליסד כנסיה²⁶ ספרותית עם חיים חדשים, דעות חדשות ושפה חדשה, כנסיה אשר בה תתגלם כל התנועה הרבתי ותעשה לה מהלכים²⁷ –

כבר האמנתי בעלות השחר – אחר־כך עברו ימים רבים ואין קול ענות.²⁸

איני מאמין כי כבודו יסוג אחור מן העבודה הרבתי הזאת שאליה נוצר; איני רוצה להאמין כי מי שיש בידו לעשות להטבת ספרותנו ותקומה²⁹ לא יעשה בעדה כל מה שאפשר בידו לעשות.³⁰ איני יכול להאמין כי התקוה שאליה אני ואחוזת מרעי³¹ נושאים את נפשנו, תקוה העומדת ברומו של עולמנו וחותכת לנו חיים,³² תרד מצולה. ובתוך כך יבואו דבריו פרוריו,³³ זעיר שם זעיר שם,³⁴ ויזכירו אותנו את העולם³⁵ אשר³⁶ נושא בחיקו –.

לבי נוקף,³⁷ ולכן הנני מרשה לעצמי להטרידו בדברי ולשאול בשלום ירחונו,²³

העומד הוא על האבנים?³⁸ העוד יארכו הימים?

הנני לוקח לי הרשות להעיר את אזנו על דבר שכבר נשנה מאה פעמים ואחד; כי לפי התנאים אשר יקיפו אותנו, בחדול לנו כל מרכז³⁹ ואיזה מעמד⁴⁰ כולל, רק אל ספרותנו עינינו נשואות, ודרוש לנו במה,⁴¹ שבה יתאחדו הכוחות המעירות⁴² והלכו לאור עמנו למען בגוים יתחשב⁴³ – במה כזאת דרושה מאד לתחית ספרותנו; ואלה אשר ישנו⁴⁴ ואת אשר יב(יאו)⁴⁵ – רק צללים, לא מהם תבנה ספרותנו…

השלום לכבודו ולביתו.⁴⁶

במצבי אין כל חדש, הנני עובד ומשתלם.⁴⁷ הנני עוסק בעבודתי; והנני מקוה (לסיים)⁴⁸ בעוד שנה לימודי.

לתוצאות הדברים⁴⁹ אחכה.

מכבדו ומוקירו

מיכה יוסף ברדיצבסקי

(1894). אוגוסט. 30

נ.ב.

הראה כבודו את שברי?⁵⁰

ידידי הסופר פרישמן⁵¹ ישתקע כפי שהנראה בברלין.⁵²

(הכתובת בברלין).

4 אחד־העם אל מי"ב:⁵³

אדוני הנכבד!

אגרתו מן 30 אוגוסט קראתי בדאבון־לב. רעיון הירחון⁵⁴ לא יצא מלבי ולא עזבתיו. אבל תנאי חיי⁵⁵ מצד אחד והירחונים החדשים⁵⁶ מצד אחר מכריחים אותי לדחות לע"ע⁵⁷ את הענין עד שאפנה ועד שאראה מה אחרית אלה.

ובדברי בזה ארשה לי לשאול את כ‘⁵⁸ אם לא הוא או אחד ממיודעינו⁵⁹ כתב אז⁶⁰ לוויען⁶¹ על דבר השם “ממזרח וממערב”⁶²– שיש בדעתו לקרוא לירחוני.⁶³ כי הן למרות שבועותיו של ה’⁶⁴ בריינין⁶⁵ קשה עלי מאד להאמין כי בא בלבו פתאום השם הזה באותה העת עצמה שיצאתי מברלין.⁶⁶

קראתי ב“המליץ”⁶⁷ הודעה ע"ד⁶⁸ “התושיה”⁶⁹ היוצאה בקרקא. אם אולי ידע כ' פרטי הענין, ומי הם העומדים בראשו – אבקש להודיעני.

את החוברת הראשונה “ממזרח וממערב” קבלתי לפני ימים, ובהיותי טרוד מאד בעת האחרונה, לא הספקתי עוד לקרוא כראוי. אך בסקירה אחת עברתי על איזו מאמרים, ובהם גם שבריו,⁷⁰ שמצאו חן בעיני והנני רואה בהם פרוגרס⁷¹ גדול, כן מצד התוכן וכן מצד הצורה, ביחס למעשי־ידיו עד כה.

והנני מברך בשלום את כ' ואת מיודעינו אשר אתו.

מכבדו ומוקירו,

א. גינצברג⁷²