א    🔗

התעניינותו הרצופה של ביאליק בשאלות השעה של דורו מופגנת בערגה המתמדת שבשירתו לדמות המנהיג המופתי. מנהיג כזה הינו מרומם מעם, הכל נושאים אליו את עיניהם, והשפעתו על הציבור מתהווה באמצעות המגע הישיר, בפעולת דיבור והתנבאות. חדור בתודעת השליחות הציבורית, הוא משרת את העם כמדריך וכמנתב־דרך.

ביאליק הניח את נחיצותם של מאפייני מנהיגות כאלה במנהיג המופתי של הדור בשירו “אכן חציר העם” (תרנ"ז): “רב פעלים, איש חי, אשר יפעם בו לב / ובלב יבער זיק, זיק מרתיח הדם, / ובראש יגה שביב, מאיר דרך העם”.

אולם שעה שביאליק מציב בשיר זה את בריאת הטופס המושלם של המנהיג כתביעה לעתיד, הוא מונה למעשה תכונות מנהיגות של פרסונה קיימת. הסוואת זיהויה של אישיות זו בשיריו המוקדמים (“על ראש הראל” ו“מתי מדבר האחרונים”) בעזרת דמותו של אבי הנביאים, משה, אינה צריכה להטעות. גם בהם מכוון ביאליק אל נערצו המנהיגותי – אחד־העם: “כל רגשות לבנו הסתומים אז נביא שאלו: / נביא אמת, שיגע בצנור לבנו ויבוא / וידליק מלמעלה, מעל לראשנו, כוכבו / ורוחו יהי המבוע לכל ההרהורים / הכבושים בהרבה לבבות בחלומות לא ברורים” (“לאחד העם”, טבת תרס"ג).

ברם, הערצת אחד־העם אינה נמשכת אצל ביאליק אלא עד זמן ידוע. הוא אמנם ממשיך להוקיר את האיש ואת כוחו היוצר, אך מנהיגותו מצטיירת לו בבירור כבלתי־משפיעה על המוני בית־ישראל. השיר “על סף ים־מוות זה” (תרס"ו) מעז לצייר את כשלונה של המנהיגות האחד־העמית: המגדל המנתב את הסירות החותרות אל האי הינו בודד בראש הסלע. הללו הפסיקו לבוא בגבולו. ועל אף שהשיר אינו מטיל את האשם על המגדל המאיר עצמו, אין לך עדות עגומה יותר לכשלון מנהיג מציור מצבו כמי שנותר ללא ההמונים.

אותה שעה בוראת שירתו של ביאליק דמות מנהיג מופתי חדש, שאין לזהותו עם אחד המנהיגים המוכרים של הדור, ושמאפייניו סותרים את מאפייני המנהיג האחד־העמי. אם הראשון עודד והלהיב – האחרון זועם ומצליף. אם הראשון פועל בעזרת הדיבור הישיר, נוקט האחרון טאקטיקה של הימנעות מדיבור.

במקביל לחילופים במנהיגות־המופת הרצויה, ניתן למצוא בשירת ביאליק גם שינוי ברור בטיבה של התגובה הציבורית. את מקומם של השירים המרעיפים על הציבור נוחם ועידוד (דוגמת “משומרים לבוקר” או למתנדבים בעם") יורשים שירי־זעם, המציגים את העם בקלונו ובנקלותו. בשירי־זעם אלה מתמעטת והולכת הפנייה הישירה אל הציבור, כדרך שהיא קימת בשירים המוקדמים, והיא מוסווית מעתה כדיבור של הנביא עם עצמו. העם נמצא שומע את הדברים אגב האזנה לדברים שהוא אינו הנמען שלהם.

מי הוא המנהיג המופתי המאוחר הזה, ומאיזה דגם־מנהיגותי נטל ביאליק את מאפייניו המוזרים והנדירים? ומעל לכל, מתי נתחלף לביאליק המנהיג המתנבא ישירות אל הציבור בנביא־האילם, המונע את עצמו מהפנייה הישירה אל העם? דומה שהתשובה היא, כי ההתרחקות מהדגם הנאיבי של המנהיג באה בד־בבד עם התגבשות התודעה ההיסטורית בביאליק, ובמקום שבו ניתן יהיה להצביע על התגבשותה המוחלטות של תודעה זו, ניתן יהיה לסמן גם את התפנית בשירתו אל המנהיגות האחרת, ואף לזהות את האדם שנועד להיות מנהיג כזה.

 

ב    🔗

חברותו של ביאליק ב“וועדה ההיסטורית”, שיצאה בראשותו של דובנוב אל העיר קישינוב גיבשה בביאליק את התודעה ההיסטורית ואף הסבה את התמורה המפליגה בתפישת המנהיגות של המשורר.

כדי להבין את השינוי שהטילה נסיעה זו בחייו ובהשקפותיו של ביאליק, מן הדין לצייר את טיבה של התגובה הציבורית בשירתו עד אותה נסיעה. הבסיס להתגבשותה של התודעה ההיסטורית בהשקפת־עולמו של ביאליק מצוי במודעות המוחלטת שלו למשבר הרוחני, המסוכן וההרסני, של דורו. התיאור הממצה, שביאליק מביא בפתיחת השיר “לאחד־העם”, מבהיר היטב את משבר הזהות העצמית, שעבר על הדור לאחר שתנועת ההשכלה העברית ביטלה את הדת כמגדיר יחיד לזהות הלאומית של היהודי: "והשעה שעת תוהו ובוהו, שעת ערבוב התחומים / של אחרית וראשית, של סתירה ובנין, של זיקנה ועלומים. / ואנחנו, ילידי בינים, ביודעים ובלא־יודעים, / לפני שתי הרשויות / גם־יחד משתחוים ומודים; / – – – ובעוד מבטנו בתוך הערפל תקוע, ובעוד אנו תועים נואשים וקטני אמנה, / מתמהמהים על פרשת דרכים ושואלים: אנה?"

שירי בית־המדרש של ביאליק משקפים גם הם היטב את המשבר הזה, אך הם כוללים גם את הפתרון שהגה ביאליק לבעיה זו של דורו. בשיר “על סף בית־המדרש” (תרנ"ד) מציג ביאליק את הדת היהודית כנכס של התרבות הלאומית, והוא אף מציע לשקם את הזהות העצמית באמצעות הערכים התרבותיים הנצחיים, שמכילה הדת היהודית: “לשיר שיר יה בתבל נולדתי / שביי – שבי צדק, ציד משפט – מלקוחי. / זמרת נעים זמירותי – בפי כל־הנשמה / למקצה השמים ועד קציהם”. האוניברסאליזם של הלאומיות היהודית מוצב כאן בבירור כמבצר איתן לדור מול כוח־הפיתוי ההרסני של האוניברסאליזם ההשכלתי.

ביאליק נעשה משוררה של תנועת־התחייה הלאומית החילונית, משום שראה בה עוגן־הצלה היסטורי, שהמציאה האומה לבניה בשעת־דמדומים מסוכנת לקיומה. הרבה תמימות ניתן לראות באמונתו של ביאליק בתקופה זו, כי מציאותה של תנועת־התחייה הלאומית, המאפשרת התקשרות אל האומה גם שלא על בסיס ההגדרה הדתית, היא בלבד מספקת כמענה למצוקתו של הדור. “חזון ישועה” יש שהוא מרפה ידיים, ו“שיר תחייה” לעתים הוא כסות־מרמה למהפכה שצריכה להתבצע. ביאליק נוכח בכך באורח אכזרי ומכאיב, כאשר ניצב מול מראות הזוועה של הפוגרום בקישינוב.

ביאליק תפש את תמציתה של תנועת־התחייה הלאומית כנכונות של בני הדור ליטול את גורלם בידיהם, כדי להביא לידי שינוי ממשי בתנאי הקיום הבלתי־נסבלים של העם היהודי. אמונתו היתה שבני־דורו מודעים אל מידת הנחיצות במהפכה הזו, משום שגורלם הציבם כל־כך בבירור אל מול מצבה הנואש של האומה. על כן האמין, כי די בהזכרת “השוד והשוט” – כדבריו ב“אכן חציר העם” – כדי לעורר אותם למעשים. יותר מכך בטח בפנייה המלהיבה, המנחה, המזעיקה אל הדגל, בנוסח “למתנדבים בעם” (תר"ס).

פרשת קישינוב מוטטה אמונה זו של ביאליק. היא היוותה הוכחה נחרצת לכך, שתחייה לאומית, כרעיון מלהיב שמפיצים אותו ברבים, אינה יוצרת עדיין פריצה מהמעגל ההיסטורי החסום של ערי־הרגה רצופות, אם אין באומה נכונות להתקומם נגד גורל־חיים זה באמצעות מעשים, שבכוחם לחולל תמורה מפליגה בתנאי חייה. הביטוי להתגבשות התודעה ההיסטורית הזו בביאליק ניתן בפואמה “בעיר ההרגה”.

 

ג    🔗

כחבר הוועדה ההיסטורית הוטל על ביאליק לאסוף עדויות ותצלומים, שישמשו יסוד ל“תמונה היסטורית מסודרת של כל המאורע מתחילתו ועד היום שאנו עומדים בו” (מכתבו של דובנוב אל ביאליק, יולי 1903). התמורה הכספית של הספר התיעודי הזה היתה צריכה להיות מופנית לשיקומם של הניצולים מפרעות קישינוב. ככל הידוע, גבה ביאליק עדויות ורשם ממה שראו עיניו במחברות אחדות במשך שהותו בעיר, אך מקישינוב נסע אל בית חותנו, בפלך קיוב, בתואנה כי שם ישלים את חיבור הספר.

ישיבתו של ביאליק בבית חותנו התארכה, ועל הפניות הרבות, שדחקו בו לסיים את כתיבת הספר, ענה ביאליק לרוב תשובות ציניות, שמכולן מצטרפת עדות ברורה למדי: במשך שהותו הממושכת אצל חותנו לא נגע כלל בחומר שליקט. יתר על כן, כבר שם נתגבשה בו ההחלטה, שלא לתת ידו למלאכת התיעוד של פרעות קישינוב, ועל־ידי כך להסרתן המהירה מסדר־היום של בני דורו.

עדות ביוגרפית זו, שאין ליישבה בפשטות עם סופר חרוץ, המסוגל גם לסיים מפעל ספרותי בלא־קושי, דוגמת ביאליק, לא הטרידה כלל את הביקורת כאשר דנה בפואמה “בעיר ההרגה”. אופיינית דעתו של לחובר, המתרץ את כתיבת הפואמה, במקום חיבורו של הספר התיעודי, בלא כל מבוכה. לחובר סבור בפשטות, כי הפואמה הינה תוצאה מעולה יותר של הדברים, אשר היו מיועדים

להיכתב בספר התיעודי. “עקבות ה’תמונה ההיסטורית' ניכרים בשיר הזעם” במקבילות המרובות שבין העדויות אשר נמצאו במחברות של ביאליק ואלו שנכללו בפואמה, אך “במקום ההיסטוריה החיצונית של המאורעות אנו מוצאים בשיר היסטוריה אחרת, פנימית נפשית”.

אולם עיון בפואמה מרחיק מן הדעת את התירוץ של לחובר. הפואמה “בעיר ההרגה” היא תוצאה סותרת לזו שנתחייב לה על־ידי חברותו בוועדה. הפואמה משקפת תודעה היסטורית שונה, וכלולה בה מחאה נגד שליחותה של הוועדה. הפואמה גם מעידה על התמורה הזו בביאליק, והיא מציינת את התפנית המכריעה בחייו, בה פסק להיות “נושא־כלים” למנהיג מוכר של דורו, פרץ את סוגר היסוסיו, והתייצב כמנהיג עצמאי לדורו ולדורות הבאים.

 

ד    🔗

מרבית האינטרפרטציות שנכתבו על הפואמה “בעיר ההרגה” ביקשו לראות בה את תגובת־הזעם של ביאליק על הפרעות שהיו בקישינוב, ועיקרה של תגובה זו נצטיירה לכל כהתרסה כלפי שמים. העמדת התגובה על עיקר זה פוררה ללא כל צורך את היצירה המגובשת ביותר בין השירות של ביאליק. אולם עיון מדוקדק בפואמה מוכיח, כי עיקרה אינו כלל בהכרזה שהאל הינו מיותר, כי אם בהכרה שההתנבאות היא מיותרת. חלקי הפואמה מתאחים באופן מושלם סביב הסיטואציה, בה מקבל הנביא מידי אלוהים את שליחות־האלם.

בפתיחת הפואמה נוטה הקורא להצדיק את האזנתו לדברי האל־השולח באוזני הנביא, שהוזעק לעיר־ההריגה בבטחונו, כי התוצאה תהיה כמצופה: דבריו של האל יועברו כלשונם על־ידי הנביא אל הציבור. אולם לאט־לאט מתברר כי הוא מאזין בלא־רשות לנאום, שבו משכנע האל את הנביא שלא להתנבא עוד אל הציבור. מלאכת השכנוע נשלמת כאשר הנביא אמנם מגיע אל ההכרה, כי דבריו אינם מסוגלים להיקלט בלבם של אלה שניצלו מן הטבח, מאחר שכל מעייניהם נתונים בתכלית אחת: להשיג תמורה מיידית, גבוהה ככל האפשר, לסיבלם מן הפרעות. הניצולים אמנם מסווים על־ידי הטחת־דברים כלפי האל את כוונתם האמיתית לסחור בייסוריהם ולחטוף טובת־הנאה פרטית. לכאורה הם שואלים בשם אחיהם הנטבחים “למה?” כאילו יש בכוונתם להגיע אל פשרם של המאורעות; אך מאחורי שאלה זו מצטנעת השאלה של הסוחר הממולח “כמה?”. לאל, אגב, יש תשובה החלטית כלפי הניצולים, המבקשים ממנו תמורה מיידית: “סלחו לי, עלובי עולם, אלוהיכם עני כמותכם, – – – בואו וראו: ירדתי מנכסי!”. לאחר תשובה לעגנית זו, מייעץ להם האל לייעל את סחרם: עליהם לפנות אל הירידים או אל הגבירים ולפרוש שם את מרכולתם “לעשות בהם סחורה”.

העם מואשם בהיעדר כל תודעה היסטורית. קישינוב מצטיירת להם כאירוע מנותק מכל הקשר בתולדות, ועל כן אין הם חשים כלל עד כמה נואש מצבם. הגלות הממושכת פיתחה בהם כושר־ספיגה עצום לסבל ולייסורים, בצד תאווה גדולה למלים מרגיעות. לנביא די ברמז, הכלול בפתיחת הנאום, כדי להבין במה דברים אמורים, כי הוא נבדל מן ההמונים במודעות הגדולה אל ההיסטוריה ואל משמעותה לדרכה של האומה בעתיד.

ואמנם בפתיחת הפואמה, האומרת “קום לך לך אל עיר ההרגה ובאת אל החצרות ובעיניך תראה ובידך תמשש על הגדרות – – – ועל גבי טיח הכתלים – – – ובאת משם אל החרבות ופסחת על הפרצים” , צפה ועולה נבואתו הקדומה של יחזקאל נגד נביא־השקר: “כשועלים בחרבות¹ נביאיך ישראל היו; לא עליתם בפרצות ותגדרו גדר על בית ישראל. והנה נפל הקיר הלא יאמר עליכם איה הטיח אשר טחתם” (יחז' י"ג 16־1 ). העלאת הנבואה הקדומה של יחזקאל בהקשר זה כורכת את קישינוב בבת־אחת עם תופעה עגומה, שהיא ההסבר לכל האסונות הניתכים על העם היהודי במהלך ההיסטוריה שלו: במקום להפיק את הלקח הנכון מכל אסון כזה, ברוח האתראות של נביאי־האמת, אנו מעדיפים את הטיח התפל של דרשני־הנוחם. וכך, בלא הטלת השינוי בתנאי־הקיום, אנו מכשירים במו־ידינו את הקרקע לבואן של ערי הרגה נוספות.

 

ה    🔗

פרשנות זו מתאשרת על־ידי מקבילות מעזבונו של ביאליק, אשר כלולות בספר “כתבים גנוזים של ח”נ ביאליק" (הוצאת “דביר” תשל"א).

באחר השירים השלמים שבספר, שעל־פי פתיחתו נתכנה בשם “חוכרי הדעת המלומדים”, משנת תרנ“ב, מלעיג ביאליק על “מליצים מפיחי נודות, הנותנים אמרי שפר”. שיר מוקדם זה מן העזבון הינו היפוכו של שיר־הקילוס ל”אילמי הנפש" משנת תרע"ה, “יהי חלקי עמכם”, ובו מדמה ביאליק את פעולתם של “גיבורי הפה והרוח” הללו לארג־ההבל של השממית:

"האורגים את קוריהם מצודים וחרמים

ישוככונו כשממית ויתפשונו בחבליהם" (עמ' 97)

דימוי זה מופיע במשמעות זהה בשיר המפורסם “דבר” (אלול תרס"ד):

"ומחית במחי יד אחת את קורי־העכביש

אשר נמתחו לנימי כנור בלבבך

ותארוג לך מהם שיר תחיה וחזון ישועה

משא שווא ותרמית אזניים –"

התבארותם הגלויה של קורי־העכביש כארג־מרמה בשיר מן העזבון “חוכרי הדעת המלומדים” ובשיר הידוע “דבר”, מסייעת לפענח סתומה בפואמה “בעיר ההרגה”. אלא שלשם כך אנו זקוקים לאותם ארבעה טורי־שיר מן העזבון, אף הם משנת תרנ"ב, שבהם זוכים קורי העכביש למקבילה מעניינת:

"תראו אילי ברזל ואבני אלגביש

מפילות החומה אשר בה בטחתם.

ואיה אריג השממית, קורי העכביש,

ארגתם תוהו והקיר אשר טחתם". (עמ' 92);

קורי העכביש, הלקוחים מהדמונולוגיה הפרטית של ביאליק, מקבילים כאן לטיח התפל, הלקוח מתוך נבואתו הידועה של יחזקאל על נביאי־השקר (פרק י"ג). מקבילה זו בין ארג־המרמה של העכבישים ובין הטיח התפל של נביא־השקר, חוזרת כעבור כאחת־עשרה שנים בפואמה “בעיר ההרגה”.

בתחילת הפואמה מובאת עדותם של העכבישים, שהיו עדי־ראייה חיים למאורעות בעיר בשעת ההרגה (טורים 46–52). עדותם כוללת שורה של מעשים מזעזעים, המצטיינת בסגנונה הרטורי, שאנו נוטים לראותה כעדות אותנטית ביחס להתרחשויות שהיו בעיר. לעדותם של העכבישים מתווספים סיפוריה של השממית, שגם הם “מעשים נוקבים את המוח ויש בהם כדי להמית” את רוחו של השומע. עדות זו מובאת כנגד שתיקתו של האל נוכח עיניהם של הנרצחים השואלות: “למה?”

אך בהמשך הפואמה אנו מוצאים את בעל־בריתו של העכביש, את נביא־השקר שטח תפל. בסיומו של יום הצום בבית־הכנסת עולה הדרשן על הבימה:

"הנה הוא פותח פיו, מגמגם ומפיח אמריו,

טח תפל ולוחש פסוקים על מכתם הטריה".

הופעתה של המקבילה מחייבת תיקון בהערכת העדות של העכבישים. ואמנם מן הפואמה השלמה מסתבר, שעדותם של העכבישים הינה ארג־מרמה, והיא מובאת על־ידי אלה “אשר חיו מן הטבחה” כדי להטות את ליבו של האל להיענות לדרישתם, לקבל שילומים בעבור מתיהם.

האל מצטט את ארג־המרמה, אך הוא משיב על הצעה זו רק בחלק השני של הפואמה, כאשר הוא שואל: “ואם יש שלומים למותם – אמר, במה ישלם?” בתשובתו מלעיג אלוהים על הצעתם בהכריזו על עצמו כעל מי שירד מנכסיו. בתשובת־סוחר עוקצנית זו מתרץ אלוהים את שתיקתו כלפי בקשתם של הניצולים לקבל כופר־נפש. בסיום הפואמה, כזכור, שולח האל את הניצולים לסחור בעצמות מתיהם בירידים עם אלה שהכסף מצוי בידיהם, לשלם תמורה נאותה בשביל הסחורה המוצעת.

למותר לציין, שקרוב לשבעים שנה, שחלפו מאז כתיבתה של הפואמה, ביארו אותה, על־פי הכרזתו זו של האל על התרוששותו, כפואמה שבה השמיע ביאליק דברי־כפירה קשים כלפי שמיים. וכאלה לא היו הדברים מעולם.

 

ו    🔗

וכך משתכנע והולך הנביא, שהגיע אל עיר ההרגה כדי לחזור ממנה ובפיו דבר אלוקים אל העם, כי צודק האל בהחלטתו למנוע מהעם את דברו. וכאשר לבסוף מותיר האל בידיו את ההחלטה, אם ליטול על עצמו את שליחות־האלם או להתנבא אליהם כהרגלו, באומרו אליו “דבר אליהם וירעמו” – מעדיף הנביא בלא כל היסוס את שליחות־האלם: לכלוא את דבריו מהעם עד בוא “יום רעם”.

מעשה־מופת זה, שעיקרו מניעת ההתנבאות מהעם, נגזר אף הוא מהדוגמה של הנביא יחזקאל, אשר שש שנים התריע בשתיקתו הממושכת על אסון, שאיש לא היה נכון להאמין בו, אסון חורבנה של ירושלים. הכושר ללמוד מההיסטוריה הלאומית היא העדות להתגבשותה של תודעה היסטורית. כזו אף היתה השפעתה של פרשת קישינוב על ביאליק. מקישינוב חזר ביאליק אל קוראיו חדור בתודעת מנהיגותו, כמשורר־נביא שנועד להתריע על קלונו של ציבור, אשר המלים אינן מצליחות להחיות שום זרע בלבבו, ועל כן נחוץ להפסיק את ההתנבאות באוזניו. הדור זה, שאפילו קישינוב לא העיר אותו מתרדמתו, נידון להיות שכוח־אל, ועליו להיקבר בגלותו. הדיבור האלוהי ייגנז כבימי משה לדור אחר, שיהיה ראוי לדיבור וגם למהפכה.

עתה ברור מדוע לא השלים ביאליק את מלאכת כתיבתו של הספר התיעודי. בקישינוב הסתבר לו, כי מעשה כזה עומד לצרף גם את האסון שהיה בעיר הזאת אל מדפי ההיסטוריה. הוא ביקש שקישינוב תישאר בתודעת האנשים ותציק למצפונם הלאומי, וכתיבת הספר נצטיירה לו לפתע כמעשהו של הדרשן ש“טח תפל על מכתם הטרייה”. כאשר תכפו הפרעות בהומל לפרעות שהיו בקישינוב, מעיר ביאליק בכאב ובלעג כאחד במכתב: “אולי נסע (ב“צ כ”ץ, עורך “הזמן”, שעמד לפרסם את “משא נמירוב” בעתונו) להומל לכתוב חלק שני (לפרעות קישינוב)”. בשליחות־האלם ביקש ביאליק שלא “הכול ישוב למנהגו והכל יחזור לשורה” אלא שאי־ההשלמה עם היסטוריה הרצופה בערי־הרגה תופגן במופת אישי. שתיקתו היתה מתוך בחירה, והפגינה יותר מכל את תודעתו ההיסטורית, את תגובתו הציבורית.

בדומה להסברו של אליהו באוזני אלישע, כי אלוהים “מתנכר לנביאיו בחרונו, פן יביטו פני אב הסליחה עתה – ובתוכחתו לא יאמינו עוד, כי רבה היא לזעום, לצרוף ולברר עד עת קץ” (“צור וירושלים” למתתיהו שוהם), כן גם ביאליק מניח ביסוד כל פעילותו הציבורית לאחר קישינוב את הנחת־המוצא, שעליו להתנכר אל הציבור, על־ידי הפסקת הפנייה הישירה אליו באמצעות שירים המקלסים את התחייה הלאומית, דוגמת השירים שכתב קודם. בקישינוב הובהר לו, כי בניגוד לכוונתו, דומה השפעתם של שירים אלה על הציבור להשפעתו של הטיח התפל: ההמונים נוטים לראות את הטוב הצפון לעתיד, שאליו מעוררים שירים כאלה את הלבבות, כמציאות קיימת, ובמקום לטרוח למען העתיד, שוגים הכל באשליותיו כבר בהווה. כמו ב“אכן חציר העם” (תרנ"ז) מעיד ביאליק ברוב זעם, כי העם מכור ל“דאגת היום”, ואינו מתפנה לדאוג לעתידו. אולם רק לאחר קישינוב נתברר לו מה יש בכוחו לעשות כדי לשנות את פני הדברים.

 

ז    🔗

דומה שהצגת דברים זו מחייבת גם הערכה מחודשת של חטיבת השירים, שהפכה להית כה נערצת על הביקורת בשנים האחרונות, על שום שמוטעמת בהם ההתנכרות אל הציבור לשם קיומה של הגחלת האישית שלא תכבה. כוונתי לקבוצת השירים האישיים, שנתחברו בין “זריתי לרוח אנחתי” (תרס"א) לבין “גם בהתערותו לעיניכם” (תרצ"א). הביקורת ביקשה בהם אישור לאובדן כל עניין בציבור אצל ביאליק. לטענה כזו אין כל ביסוס. במשך אותם שלושים שנה כתב ביאליק ברציפות ממיטב שירי־הזעם, המגיבים אל האקטואליה של דורו. יתר על כן: דומה שכל אותו הידור של העולם הפרטי הינו בטל, אם מתעלמים מן ההנמקה שמצורפת לו: על־מנת שהניצוץ הפרטי לא יאבד.

אכן, בולטת בין סגולותיו של המנהיג המופתי היא סגולת מציאותו של ניצוץ אישי כזה: “ובלב יבער זיק, זיק מרתיח הדם” (“אכן חציר העם”), "נושא גחלתו בלבבו לפני ולפנים / ושומר הניצוץ האחרון של אלוהים" (“לאחד־העם”). אלא שבעבר ביקש ביאליק שהמנהיג הזה ידליק בגחלתו את אש ההתלהבות בהמוני בית־ישראל. לאחר קישינוב גמלה בו ההחלטה, כי המנהיג (קרי: הוא עצמו) חייב למנוע את הזיק מפני התבזבזותו בטרם עת. למעשה טרח ביאליק בקבוצת השירים האישיים להסביר, כי הוא עומד בהחלטתו ובשליחות־האלם שנטל על עצמו בקישינוב. אין הוא לוקח חלק בהמונם ובשאונם של קוראיו בדור הזה. הוא נאבק בתובענותם והטרדותיהם, עד בוא “יום רעם” בדור שיהא ראוי למהפכה הנחוצה כל־כך בתנאי הקיום של העם היהודי. עבורו גם חייב הניצוץ להיגנז בליבו של המשורר, כדי שלא ישחת לריק בדור שאינו ראוי למהפכה הזו.

ביאליק לא פסק בכל שנות יצירתו להגיב תגובה חיה אל הציבור. התגבשותה של התודעה ההיסטורית–הציבורית בו, שהיתה כרוכה גם בקבלת עול־מנהיגות על עצמו, בחרה לעצמה תכסיס־פנייה אחר אל הציבור: שליחות הדיבור נתחלפה בשליחות האלם. עד מותו לא מצא ביאליק לנכון לשנות את ההחלטה שגמלה בו ב־1903 בקישינוב. ממותו חלפו ארבעים שנה ועוד אחת, ממש אותו מיספר שנים שנדרשו למשה כדי לקבר את דור יוצאי מצרים, ולהכין את דור כובשי כנען. אכן דורנו צריך לשאול את עצמו: האם נעשה ראוי לדברו של ביאליק. האם מכוון ליבו לקלוט את הניצוץ, ששירתו גונזת בטוריה לדור שיראה את עצמו, כל־כולו, קודש להשלמת הגאולה הלאומית? אין הדור יתום מביאליק, אלא אם כן טרם הוכשר לאב שכמותו.

(ידיעות אחרונות, 1971–1975)