(תמוז, תרפ"ז)

במודעות הגזימו קצת, שאני אקרא הרצאה על שירת י. קופילביץ. ראשית אינני מסוגל להרצאות ממין זה ואינני מאמין בהרצאות ממין זה. אי־אפשר בשום פנים, לדעתי, להטעים את מי שהוא טעמו של משורר וטעמה של שירה ע“י הרצאה והסברה, כשם שאין להטעים את העוור טעם של צבעים, את החרש – טעם של קולות, וגם שירה ממין הדברים שצריכים להכיר אותה הכרה בלתי אמצעית, שלא ע”י סרסור. השירה היא דבר של נטיה וטעם, וכשם שאי־אפשר להסביר לאיש טעמו של דבר מאכל – אומר בפשטות: של פרי – על־ידי הרצאות אפילו במשך שנה שלמה, אם זה לא טעם, לא נשך בשיניו, לא לעס, להכניס לתוך בית־הבליעה שלו את הפרי, כך לא יבין את טעמה של שירה ע"י אלף הסברות והרצאות. בענין זה אני נאמן לשטת מלמדי הראשונים, שטת מלמדינו בכלל, שהם לא היו קוראים הרצאות על דברים ועל ספרים, אלא היו מלמדים לתלמידים את עצם הספרים ומטעימים אותם טעמים בלי שום סרסור ובלי שום אמצעים.

אין טוב למי שרוצה לעמוד על טבעו של משורר ושיריו, מאשר ללכת פשוט אל המשורר עצמו ואל יצירתו ולקרוא אותו. אם יש לו חך, ואם חושי השירה שלו אינם פגומים – אז יטעם מטעמו, ואם חושיו פגומים, לא יטעם ולא יועילו לו שום הרצאות והסברות. אני חושב, כי בכלל הרצאה על דברי יצירה מנמכת את האמת ומשפילה את ערך הדברים, היא מועילה יותר להקים מחיצה בין הקהל ובין היצירות, בין המשורר וקוראיו, משהיא מועילה לקרב אותם זה אל זה, להטעים איש מטעם חברו.

נשף זה ישמש לי, איפוא, רק מעין פתחון פה לדבר דברים קצרים על ענין קרוב לשירת קופילביץ, והוא יהיה רק אחד מרבים, שהם אינם ענין לעצמם אלא ענין לחזיון כללי. אבל אם אין לדבר על משורר, להרצות עליו כדי להתאים אותו אל הקהל, הנה קבוצה של משוררים הבונה תקופה, או זרם, כמו שרגילים עכשיו לאמור, או יותר טוב: גלגל מאחד, ספירה שירית מיוחדת – קבוצה שלמה כזאת היא כבר ענין להרצאה ועליה יש לדבר, לא מפני הצדדים החיוביים המיוחדים של כל משורר בפני עצמו, שהם לא ניתנים להסברה, אלא מפני הצדדים השוים המשותפים של הקבוצה הזאת, שהם כבר בונים ענין שלם הניתן לסקירה, לחקירה ולמדרש.

יש מי שאומר, כי כל משורר בפני עצמו הוא כוכב הסובב על ציר עצמו, יחיד בעולם, בלי מגע עם הכוכבים האחרים; זה אולי אמת, אבל במדה ידועה. בכמות שהיא אחת, אישית, הוא באמת יחיד לעולם, אבל אין לך משורר שהוא יכול להגביה את עצמו למעלה מן האויר לגמרי, מאויר זמנו ותקופתו, ושאין לו ירושה בתקופה הקודמת, שאין לו רכוש משותף וצדדים שוים עם חבריו, בני זמנו, בני צירו, או בני גלגלו. ואם, למשל, אנחנו כוללים – בטעות, אולי – יצירות שונות, רחוקות לפעמים בזמן ובתוכן ובצורה, אלא מתוך המרחק הגדול שאנחנו מתרחקים מהם, אנחנו כוללים אותם בצורה אחת, בציור אחד, בשם אחד, למשל: “ספרות התנ”ך“, “סגנון התנ”ך”, למרות ההבדל העמוק שבין הספרים, אם מתבוננים, אם בודקים כל אחד בפני עצמו, מרגילים את העין לראות את המבדיל בין ספר לספר, בין סגנון לסגנון – בכל זאת מן המרחק הרב של אלפים ושלשת אלפים שנה, כמו בשעה שרואים יער מרחוק עם כל העצים המובדלים קוראים לזה בשם כללי “יער”, כך קוראים “סגנון תנ”כי“, “תקופת התנ”ך”. זאת, כמובן, השגה בלתי נכונה, אבל יש בה במקצת מן האמת. יש חלקים: תורה, נביאים, כתובים, שכל אחד מהם הוא דבר בפני עצמו. יש תקופה ספרותית, ומי שמתקרב לתקופה הזאת, רואה הבדל עצום, לפעמים תהום מבדילה בין משורר אחד לחברו, אלא מתוך המרחק, כשם שרואים כל פנים בצורה אחת (כמו שאומרים הבריות: “לכל היוָנים אותם הפנים”), כך חיים בני כל תקופה ספרותית כחטיבה אחת בת סגנון אחד, כמעט בת אותם התוכנים. אני אומר: זה אמת ולא אמת, בשים לב למרחק, יש בזה מצד אחד אמת, שאמנם קבוצה זאת שייכת לגלגל אחד, לספירה אחת, לתקופה אחת, יש צדדים רבים משותפים שהם מאפילים בפנינו מתוך המרחק על הצדדים המבדילים והמפרידים.

אבל אינני עוסק בתקופות רחוקות כאלה, אני רוצה להתקרב לתקופה הגדולה שלנו, של הספרות החדשה מימי ר' מ. ח. לוצאטו ועד היום הזה, ואם במרחק קטן כזה אנחנו סוקרים את כל יסודות היצירה שלנו בשירה אנחנו מרגישים ומכירים עד תקופתנו החדשה, שאינני, לפי שעה, מכניס אותה בחשבון, שלשה מחזורים, או שלש ספירות, או שלשה גלגלים מיוחדים של שירה. רואים אנו כאלו כוכבים מסתדרים קבוצות קבוצות מסביב למרכז אחד, שיטות מיוחדות של כוכבים, כל קבוצה עם כוכבי־הלואי שלה, ועם כוכב מרכזי בתוכה. יש כוכב שהוא בתוך הקבוצה יוצא דופן מחוץ לשיטה. כך גם כוכבי השירה סובבים, כביכול, כל אחד על צירו, אבל אין סבוב מובדל ומיוחד, זה מעכב אותם להתחבר לשיטה שלמה, לקבוצה שלמה, או כמו שקרא לזה רשב“ג, שכל הכוכבים סובבים מסביב למרכז אחד, וע”י חוקים גלויים ונסתרים של הכחות המושכים והדוחים, הם מושכים ונמשכים, דוחים ונדחים, זה לזה וזה מזה, פעמים שהיא, נאמר, רק ברדיוס של הקבוצה השניה, פעמים שהיא מובדלת, מחוץ לשיטה, ויש מרחק ביניהם.

אני אומר, כי בימי רמח“ל באה הנטיה, ההיקף היותר גדול, בדרך קו היצירה שלנו. גם בתקופת השירה הספרדית, במשך שבע מאות שנה, היו כמובן, עקלקלות, אבל כאן נטתה פתאום השירה לדרך חדשה לגמרי. אם נמנה את התאריך שלנו מימיו עד היום נראה, כי בימי רמח”ל התחילה להתרכז, להסתדר שיטה חדשה של קבוצת כוכבים עם אטמוספירה מיוחדת שלה, ועם אופי הסגנון שלה, – עם צורת פניה, חוקי סמון ובנין שלה, האחרון לתקופה הקודמת, למרות מה שגם הוא שונה הרבה, ויש בו יסודות אחרים, בכל זאת בהשקפה הראשונה רואים שזאת היא לשון חדשה, תוכן חדש, צלצול חדש, זווגי מלים, צרופים חדשים, הכל אחר ושונה ממה שהיה.

מתוך סקירה המונית כזאת אני רוצה לדבר על יתר התקופות, לא מתוך סקירות מיוחדות, רק מתוך סקירות המוניות, כלליות וסתמיות.

מעטים הם היודעים אולי, כי רמח“ל לא היה בודד בזמנו. הוא רכז סביבו הרבה מהמשוררים, ברא קבוצה גדולה, או יותר נכון: לא הוא ברא, כי אם היא נבראה בימיו, תחת השפעתו ותחת השפעת אותם הגורמים שהוא בא על ידם לידי גלוי, שורה גדולה של משוררים שעכשיו אין איש יודע כמעט את שמותיהם, ראשית מפני שהיו באיטליה, וע”י סבות שונות לא התגלגלו אלינו, לא באו לנחלתנו הכללית במדה כזאת, וגם מצד ערכם שלא היה חשוב ביותר. היו גם משוררים אחדים – כמו בסן ועוד, שאני שכחתי אותם וידעתים על־פי איזו אנתולוגיה ישנה איטלקית שבאה לידי, שקדמו לרמח"ל והשתמשו כבר בזמנו של לוצאטו באותו הסגנון האמיץ והאיתן של לוצאטו (אני משתמש במלה “אמיץ ואיתן”, וזאת היא מלה כוללת לסגנונו בנגוד לסגנון הבא אח"כ, לסגנון של ויזל, שהיה מרושל ורפה בלי אומץ פנימי ובלי אנרגיה). מבלי להכנס לפרטים יתרים – המחזור הזה, הגלגל של לוצאטו בא לידי סיום, ועם נפתלי הרץ ויזל נטתה השירה, עוד הפעם עשתה דרך לצד חדש לגמרי; ואנחנו נכנסים לאיזו שירה חדשה עם סגנון ותוכן חדש שעברו מתחום השירה הלוצאטית אל תחום השירה הויזלית עם תלמידיו ותלמידי תלמידיו.

וכאן אני רוצה לנגוע בפרט אחד, שהוא חזיון חוזר ושונה בכל התקופות. אני דברתי על “יוצאי דופן”, שנמצאים בכל תקופה, זה באמת דבר משונה, הנמצא כמעט בלי יוצא מן הכלל. באותה קבוצה, שהיא מסתדרת כמו שיטה שלמה מסביב למרכז אחד, יש כוכב אחד שהוא בזמנו אינו עושה רושם, והוא יוצא דופן וכולל בתוכו כמה סמנים היותר מבהיקים של התקופה הבאה, התקופה החדשה, הוא הזר העומד מן הצד. אתן לכם אולי דוגמה – ברוסיה למשל, יודעים את פושקין, שהוא היה כשמש מרכזית עם כל כוכבי־הלואי שלו, ובזמנו היה משורר אחד, שאמנם ידעו להעריכו, אבל על כל פנים, בזמנו “לא הכה גלים”, כמו שאומרים המבקרים, וזה טיוטצ’יב, הוא עומד מן הצד, ועושה רושם כמו שביום בהיר יש פתאום איזו עננה מתקבצת, נצברת והיא מכילה איזה רעם וברק נרדם, אבל איננה מתאמת כלל וכלל לכל טוהר הרקיע. לכל האור שממלא את פני העולם, אפילו כשהיא מתבקעת, היא מתפרצת, נשפכת בטפות גשם של זהב כאילו נשקפת וסוככת לאור. היא היתה יכולה לההפך לעננה גדולה הנושאת סערה בקרבה, אילו מצאה בדרכה עוד קשר עננים גדולים מתקשרים אתה, אבל היא היתה עננה יחידה מובדלת מאלה שיבואו ביום מן הימים והם יביאו את שנוי האויר. מעין זה יש כמעט בכל תקופה. בתקופה של השירה הויזלאית, עם הסגנון הויזלאי, השפה הויזלאית – היה איש אחד, שכמעט “חרפה” לדבר עליו, כי הוא לא כתב הרבה, אולי שיר אחד או שנים, וזה הוא: שלמה לוינסון, הוא כתב גם שיר בשם בלתי נעים באזנינו: “המליצה מדברת”, כלומר, השירה מדברת. יש עוד שירים בודדים בלתי מפורסמים, אבל על־פי כל הסימנים אנחנו רואים גם בשיר הזה, כי איש זה – שנטרפה עליו, אגב, דעתו בהיותו בן 18 ומת בן 25 שנים מתוך ענויים ויסורים גדולים – הוא גדול מאד. יש בו כל הסמנים של מהפכה ספרותית גדולה במובנה היותר שירי, היותר נעלה. הוא היה יכול לתת לנו התמזגות אמתית, לפי כחו, לפי ההשגה של הלשון העברית באותו זמן, ואולי למעלה מאותה השגה, את ההתמזגות האמתית של כח הבטוי האירופי ותוכן אירופי עם כח־הבטוי היותר עליון של השפה העברית. מי שיש לו אוזן בוחנת לצליל מלים של זהב טהור, הוא יתפוס בחרוזים האלה – חרוזי גביש ובדולח של לוינסון – את האמן הגדול רב היכלת, אבל הוא השתפך יחידי כעננה קטנה ועמד מן הצד, כמעט שלא שמו לב אליו. היו יחידים מבינים, גם גרץ עמד על טיבו, אם לא בתור משורר, לכל־הפחות בתור איש בעל תכונה עמוקה, והוא קורא לו במקום אחר “כמעט גאוני”, אבל אנחנו לא זכינו, והדרך הסלולה והמכוסה אבק של השירה הויזלאית – היא נצחה ושלטה בספרותנו במשך כמה עשרות שנים, כמעט ששים־שבעים שנה ויותר, ואם לכלול כללים גדולים, אז אפשר להמשיך את הספירה הויזלאית עד גורדון, מפני שמצד הצורה – מבלי שים לב, כמו שאמרתי, אל התכונות ואל הקוים האישיים, גם גורדון עומד עדיין בשתי רגלים בתוך העבר של ויזל, ומצד הדברים המשותפים יותר יש ליחסו לויזל. וגם כאן הופעה מעין זו שהיתה לפני שבעים שנה, מיכ"ל שהוא גם כן כלל בתוכו אפשרויות גדולות של שירה חדשה בת־דרגה עליונה, ואולי גם אז היינו יכולים להגביה את קומתנו במדה שוה עם השירה האירופים ולא להשאר אחריה עוד כמה עשרות שנים. – אבל גם הוא מת בן 22 שנה ולא זכה להגיע למדרגה גבוהה והוא נשתפך בבדידותו ומת מתוך שחפת.

אחרי גורדון שוב מרגישים גלגל חדש, אזור חדש, זיווג מלים חדש, אני מדבר על התוכן, הוא חשוב כמובן, מאד, כי כל תקופה יונקת מאידיאה מרכזית שלה, שהיא מושלת ושולטת, אבל לא זה העיקר. בכלל לא נכנס לדון על הסבות ולא על הגורמים של שתי התקופות הללו. אני מדבר על עצם הויתן. והנה אנחנו עדים לשתי תקופות אלה, ושוב נכנסים לאוצר חדש של שירה בת פרצוף מיוחד משלה, בת סגנון משלה, זווגים משלה. אין צורך לקרוא בשמות אלה, שהיו ראשי המהפכה הספרותית הזאת, הם ידועים, אבל אף כאן, אם אמנם כל אחד הוא כוכב סובב על ציר עצמו – ביחד יש להם כונה אחת משותפת בת אתמוספירה של תקופה שלמה מיוחדת, בת בת־קול מיוחדת. פעם אחת אמרתי הדבר הזה בדרך רמזים, מי יודע, אם לא אותן הסבות השולטות, החוקים השולטים בעולם המזלות, שולטים גם בעולם הרוח, והמספרים בענין זה יש להם ערך סמלי. אני טרחתי, בדקתי ומצאתי, שכמעט כל תקופה ותקופה יש לה שבעה משוררים ראשיים, וכל שאר המשוררים שבתקופה זו נטפלים אליהם. יש כמה מאות משוררים מסביב לראשי השירה בכל תקופה ותקופה, והם הולכים ונשכחים כמעט בן יום אחד. אלה הם האומרים שירה ליום אחד. יש אמרה עתיקה: “הרבה נביאים עמדו להם לישראל, כפליים כיוצאי מצרים, אלא נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה, ושלא הוצרכה לדורות – לא נכתבה”. אבל על־פי איזה גורל מיוחד יש שבעה־שבעה בכל תקופה. מי שרוצה יטרח בעצמו וימנה ויראה שכך הוא, אולי יש בזה רמז ל“שבעה כוכבים”.

והנה אנחנו בימינו עדים לשקיעת הגלגל הזה, שתחילתו מימים שאחרי גורדון וסופו בימינו, ואנחנו רואים גלגל חדש. מובן מאליו, שאם נבדוק נמצא, שאין החלוקה כ"כ גמורה. ויש כאלה שעומדים ברגלם האחת בתחום זה וברגלם השניה בתחום שני, ויש כאלה שנוגעים זה בצד זה. אבל אנחנו עדים לסגנון חדש, לתוכן חדש, והעיקר: לאויר חדש. בלי חקירה ובדיקה מתוך הכרה בלתי אמצעית אנחנו מכירים שכאן נעשה דבר חדש, סגנון הלשון, תוכן, צלצול חדש, זווגי מלים, צרופי מלים, צרופי קולות חדשים, ועוד הפעם: מבלי להעריך לא גובה, לא חשיבות ולא ערך, אבל זה דבר אחר ממה שהיה עד עכשיו.

וכאן אני בא כמעט אל סוף דבר: אני רוצה לאמור, מי היו אלה הראשונים שנתנו לי להרגיש את הזרות הזאת שאני נעשיתי מחוץ לתחומם, או שהם נעשו מחוץ לתחומי. יוצא־הדופן שהכניס את הזרות הזאת בתקופה שלי היה: יעקב שטיינברג. מתוך הפליאדה הזאת, שהיא היתה קבוצה שלמה, אם תרצו: קבוצה קלסית, כי כל קבוצה קודמת מושלמת היא קלסית לגבי הקבוצה הבאה אחריה – האיש הזה הוא הראשון שעל גבי ה“פון” של זהר הרקיע של התקופה הקלסית הזאת, נשא בתוכו את הרעם והברק של התקופה החדשה. אולי מלים “רעם וברק” הן יותר מדי קולניות, אומר פשוט: סמנים של תקופה זרה, שבאה אחריה. בלי ספק כי הזכות הזאת (אין לי מלה אחרת) היא תמיד נטפלת לכל תקופה קודמת לה והיא היא שדבקה ונתבטאה ביתר המשוררים, אין זה אומר, שהוא יחיד, אבל הוא יותר מבהיק וניכר מכולם. במדה ידועה, כמובן, יש גם משהו זרות בחבריו האחרים, אבל במדה יותר גדולה נגלה ונתרכז בו, בשירתו, אבל הוא שייך לפליאדה הזאת עפ“י מהותו, כשם שטיטצ’יב שייך לתקופת פושקין כך שטיינברג שייך לתקופה הקודמת. רוצה אני לאמור: אינני נוגע בכשרון או בחוסר־כשרון כלל, כי במקום שיש חוסר־כשרון אין שירה כלל. אינני מדבר גם על שעור קומה, אין זה ענין לכאן, אני מדבר על־פי הנסיון שלי, מי היו הראשונים שהטעימוני מן הטעם של הגלגל החדש בלי שים לב אל ערכם. הראשון היה אברהם בן יצחק, הוא כתב בסך־הכל “חצי מנין” או אולי מנין שלם של שירים. אינני יודע, אם יש עוד באמתחתו שירים אחדים. כמדומני, שאני הייתי הראשון שהוצאתים לרשות רבים. הוא הטעימני את הטעם הזה. הבינותי שהנה דבר חדש בא לעולם השירה, זה היה רמז, אבל רמז גלוי למדי. השני שפגע בי בדרך זה הוא אביגדור המאירי בשיריו הקטנים הראשונים, לא האחרונים, שיריו הבודדים. השיר הראשון, שנדפס ב”שבוע" הגליצאי, היה שיר קטן, שמתוך הקריאה הראשונה בו ידעתיו על־פה. אמנם, זה היה שיר בעל שש־עשרה שורות, אבל הרגשתי עוד הפעם בלי שים לב אל הגורמים ואל ההשפעה – באיזה חדש. אחרי כן הגיעתני מחברת שלמה של שיריו ושם במדה ידועה נתאכזבתי במקצת, כי ראיתי שהירושה “הגליצאית” היתה מרובה על אותו החדש שהכניס. אבל למרות כל זה, ההרגשה של חדש שהיא קבועה עמו נתעצמה ונתחזקה בלבי יותר. וההרגשה היותר חזקה של החדש, את ההרגשה של האויר החדש במדה יותר מרובה הביאו לי שיריו של י. קופלביץ, שנתודעתי אליהם ב“מקלט”. כמדומה לי, הם היו הראשונים שקראתי משלו, אולי אי־שלמותם וחסרונם (בינינו לבין עצמנו לא הבינותי כראוי את כולם, ואת הקולר אינני תולה בי אלא דוקא בו), אבל איך שהוא: אני הוצאתי מתוכם את ההכרה היותר חזקה, כי בא איזה דבר חדש, גלגל חדש וספירה חדשה לעולם שירתנו.

אצלנו רגילים לזלזל ב“אץ קוצץ” של ר' אליעזר הקליר, מעמידים אותו לדוגמה של חוסר טעם, אבל ככל אשר אנחנו חודרים רואים אנו ומכירים כי אותו בעל “אץ קוצץ” היה ממעלה יותר גדולה בזמנו. אינני רוצה לעשות שום השואות, אלא לדוגמה, כי זאת קוצר ראות וסמיות עינים אם אנחנו חושבים חזיונות זרים וקולות זרים לרוחנו כסימן של חוסר כשרון. כמובן, הזרות איננה צריכה לחפות על העדר כשרון.

אני מסיים: אינני בא להעריך את שירתו של קופלביץ, את מדת כחו, אני חושב, שהוא מתחיל וצעיר, שהוא צריך להשתלם, למצוא את דרכו, הוא צריך למצוא קלות אמתית, צריך לשכלל את צורת הבטוי, אבל בלי ספק: אם איש יכול לפגוע אותך בדרך ולהפגיע בשיריו ולהביא אותך לידי הכרה מוחלטת, כי חדש בו – אין ספק, שיש בו הרבה מן החדש והוא אחד מכוכבי־הלואי של הגלגל החדש.