לפני שבועות אחדים, פעם אחת בבקר, רגזה פתאום ספרותנו ארבע מאות על ארבע מאות פרסה. עָוֶל נעשה לה. קם עליה אחד מן הגבורים הידועים, תושב מתושבי “נוֹבוֹיֶה ורֶמיה”, חוליגן ספרותי עם גרזן בידו, והתנפל עליה באותה ההפקרות הגסה והפראית, ששערוריות כאלה מצֻיָּנוֹת בה תמיד. השתער עליה, רִטש קצת את בּטנה, והוציא קצת את בני-מעיה, הכה קצת מסמרים בקדקדה – הכל כמנהג הידוע. הנני מדַבּר, כמובן, באותו מעשה, שעשה בורֶנין הידוע לח. נ. ביאליק, בשעה שבא וכתב עליו את ה”בקֹרת” שלו ב"נובויה ורֶמיה”. אז היתה המהומה גדולה מאד. ומה שעושים ברחובותינו מאז ותמיד בשעת מעשה פוגרום, אותה עשו גם הפעם: רצו ברחובות בבהלה, כתבו מאמרים, רגזו, צעקו, ובפטרבורג התאספו הגדולים שלנו, שבעת טובי העוסקים בצרכי צבור, והתיעצו אם לא טוב לצאת כנגד בורֶנין במחאה. מחאה – הלא זו היא כמעט התחבולה האַחת שיש לנו כנגד כל פוגרום ופוגרום, מאיזה מין שיהיה. לבּסוף נשתתק הדבר והוסר מעל הפרק. אם יהיה למעשה זה גם אותו האֶפּילוג הידוע, שעושֵׂה-הפוגרום יתָּבע לדין ולבסוף תִּנָּתן לו חנינה, גם-כן כנהוג, דבר זה מוטל בספק.

אז, בשעה שנעשו מעשים אלו, לא שמתי אליהם לב כלל: לא ידעתי כלל את ספר השירים של ביאליק בתרגומו הרוסי. עתה הנה מונח אותו הספר לפני, שירי ח. נ. ביאליק מתֻרגמים רוסית על-ידי ו. זַ’בּוֹטינסקי, ואני מדפדף בהם וקורא – ואני מבין עתה את הנעשה.

לא אדבר על מלאכת התרגום. אפשר שתרגום זה הוא היותר טוב, שישנו בגדר האפשרות. אפשר שהוא מעשֵׂה-אמן. אבל „ביאליק ”אין זה. את ביאליק לא יתרגם אפילו האמן היותר גדול. משורר, שכֹּח שירתו הגיע עד למדרגה גבוהה זו, שעל-ידי הַמִּלה ועל-ידי הרכּבת המלים ועל-ידי אמנות-הפסוק יוכל לעורר בנו כל מיני ציורי-דמיון ואַסוציאציות של רגשות וזכרונות של ילדות ולעשות בנו כל מה שהוא רוצה, – משורר כזה אינו כמעט עלול להיות מתֻרגם. אם קורא אני עברית: “שמים, בקשו רחמים עלי”, אז אני נזכר מיד באותו רגע שישבתי ב”חדרי” וצללי בין-השמשות התחילו עולים ואני שמעתי בפעם הראשונה קריאה זו ולבי התחיל מתכַּוץ מרֹך ומחמלה ובאו לי דמעותי לתוך עיני, והמלים האלה כשהן לעצמן פועלות עלי עתה בתור הקדמה את פעולתן ומכשירות אותי לכל הנותר שיבוא עוד; אבל אם קורא אני רוּסית: Небеса … молитесь хоть вы אז קריאה זו אינה אלא רפה מאד ואינה עושה עלי שום רֹשם. ואם עלי אין היא עושה רֹשם, על "הגוי”, העומד רחוק ממנו וּמֵהֲגִיג תפלותינו ומחיי-הרגש שלנו, ולא עוד, אלא שהוא מִתְאַנֶּה לנו לכתחלה, על אחת כמה וכמה לא. ואולם לא על מלאכת התרגום אני מדַבּר, כי-אם על ההקדמה לספרו זה, שנתן המתרגם לקוראים הרוסים. לא, לעֹנש זה לא היה ראוי ביאליק חביבנו. מה שֶׁיָּפה לנו, כשאנחנו מדבּרים יהודית איש באזני אחיו, זה לא יפה כלל לאזנים מן החוץ. מה שאצלנו נאמר בתור שבחים וקומפלימנטים, זה נשמע לפעמים לאזנים מן החוץ כמין גנאי ודברי-לעג. לא, לעֹנש זה, לעשותו נִקְלֶה בעיני הַזָּר, לא היה ראוי כלל ביאליק שלנו. לא היתה לנו הצדקה לתת ידים ופתחון-פּה לאנשים כבורֶנין, עד כּדי שיהיה לו מקום ללעוג.

מֵילא, בורֶנין – אותו הלא ידענו כלנו. אותו וכיצד הוא כותב ומה יש לו להגיד. כותב הוא במקום “חיים” את המלה "חם”, וקוראיו כבר ישחקו. כותב הוא במקום "פּאָדסקאַקיוואַיוּט” בס‘, "פּאָדשקאַקיוואַיוּט” בש’, וכבר עשה על-ידי-זה כּלָיה בכל עם-היהודים. מביא הוא איזה פסוקים מתוֹך ספרו של המבֻקר, מסרס את החרוזים ונותן אחד מזה ואחד מזה עד שֶׁיֵּצא לו מין "טשעפּוּחָא”, וקוראיו כבר ישחקו שנית. אותו הלא ידענו כלנו. עוד זוכר אני אותו לפני עשרים וחמש שנה. מנהגו היה להתנפל בפיליטונו בכל ערב-שבת על איזה מן המחברים, ומנהגו של השני, של אותו המבֻקר, היה, לחַכוֹת לו בחוץ עם מקל עב או עם נַגַיקה עד שֶׁיֵּצא ולהשתער עליו ולטרוף לו קדקד או זרוע ולהפיל לו איזו מִשִׁניו. זוכר אני סצינה כזו במסדרון התיאטרון האלכּסנדרוני, שהייתי לה עֵד ראיה. עם בורֶנין ועם יָשרו ועם אהבתו לבֵרור האמת רק לשם האמת, כמובן, אין אני דן. אבל אותה ההקדמה – צר לי בלבי, כי לקחו את כליל-פאֵרנו ומסרו אותו ביד זרים ונתנו להם ידים להתעלל בו.

כי מה שאֹזן יהודי בן יהודי שומעת ומוצאת בו שבח, זהו לפעמים, ואפשר על-פי רֹב, מין גנאי באזנו של הנכרי. דורש אדם מישראל באזני חברו בשבחו של אחד הרבנים ומסַפּר לו את כל גדולתו ואת רֹב מעלותיו ויתרונותיו ומוסיף, למשל, בין יתר שמות-התֹּאַר, שהוא נותן לו, גם את שם-התֹּאר “חלוש”. אדם מישראל, מכיון שהוא שומע מלה זו, הוא מבין אותה מיד. תֹאר זה אינו אלא סכום של שורה שלמה של מֻשּׂגים: אדם שהסתגף והתענה שני וחמישי ושני, אדם שֶׁיָּשב כ”ד שעות רצופות על תורתו ועל עבודתו, אדם שהמית עצמו באהלה של תורה זו – וכל זה כלול באותה המלה "חלוש”. אבל אם תאמר לנכרי מלה זו בתור שבח? התשובה הראשונה, שהוא יכול לתת לך, היא: מצוה היא להכניסו במוקדם האפשרי לבית-חולים. או: מסַפּר אתּה בשבחו של אחד מגדולינו ואתה מתלהב עליו כל-כך, עד שאתה מוסיף, שהוא "אינו יודע צורת מטבּע”. היהודי מבין דבר כזה: צורת הנזיר שהזיר את עצמו מן העולם והוא משֻׁקע רק בלמודיו עומדת מיד לנגד עיניו. אבל הנכרי יאמר לך: אידיוט זה מקומו בבית-המשֻׁגעים. או: פלוני הסופר הוא "צעיר”. שבח זה כל אחד ממנו מבין אותו לאשורו כרגע. אבל הנכרי, בשמעו אותו, יעמוד משתאה ולא יֵדע על מה אתה משַׁסה בו פתאום את אחד הנערים.

הולכים ומספרים לבורֶנין והדומים לו, שביאליק היה בחור מבחורי-הישיבה עד לשנתו הי“ח. אנחנו היהודים שומעים ומבינים. הנה הטפּוּס של העִלוי. עד י”ח בישיבה – ופתאום והנה המשורר היותר גדול שלנו. אבל מה יחלוף במוחו של איש כבורֶנין בשעה שהוא קורא דבר כזה? ברור לו, כי יש לו עסק פה עם פּרא-אדם. אדם זה לא קרא ולא שנה מעולם שום דבר. לא יָדע עד שנתו הי“ח אפילו את צורתן של האותיות הלועזיות. רק אצל יהודים יכול אדם כזה להיות משורר גדול. או: הולכים ומסַפּרים להם, שביאליק זה הוא צעיר. ובורֶנין, כמובן, שואל מיד: בן ל”ז שנה – וצעיר? הן בורֶנין זה יודע ברור, כי בשעה שפושקין היה בן ל“ז, כבר בנה לו ש”י עולמות שונים והחריבם וכבר הספיק להיות בן-מות. או: באים ומספּרים לו, שביאליק הוא משורר האור. אנחנו, כמובן, נדע. אבל בורֶנין? האפשר שלא היה להיוצר שום ענין אחר לעשותו, אלא לקחת נשמה ולתת לה גוף ולשלוח גוף זה על-פני הארץ אך ורק בשביל אותה התכלית האחת, שישיר ליהודים שירים על-דבר האור? תעודה נפלאה ותמוהה קצת בשביל משורר! – או: הולכים ואומרים להם, שביאליק זה הוא שהשתוקק כל-כך לארץ-ישראל, עד שלא יכול עוד להבליג על תשוקתו העזה והלך ועלה אל הארץ, בכדי לרַצות את אבניה. אנחנו היהודים מבינים את זה ויודעים להעריך את ערכו. אבל מה יעשה איש כבורֶנין ביום שמעו את כל אלה? האם לא טבעי הוא מאד כי יקרא: שוד שבר! ולמה זה חזר בן-אדם זה לאודיסה שלנו, אחרי היותו שם ב"ארצו”, אם כך הוא אוהב אותה?

הקדמה יהודית כזאת, שֶׁכָּל שורה ושורה בה היא יהודית-טפּוסית, לא היה מן הנחוץ כלל לכתבה רוסית.

ובכלל למה מביאים ספר כזה לקוראים רוסים? נוטלים אנו את הקינה היותר גדולה ויותר אדירה, שנכתבה לנו באיזה זמן מן הזמנים, נוטלים אנו את „משא נמירוב ”שלנו, ומביאים אותו למקרא לאותם בני-האדם, שהם הם הגבורים של אותו המשא והם הם הגורמים הראשיים ליצירתו – ומאת אלה אנחנו דורשים, שירגישו מה הוא. הבל הבלים! אלה אין להם צֹרך כלל להכיר את הפוגרום ואת כל נוראותיו ואת כל זוָעותיו מתוך כלי שני, מתוך השירה, מאחרי שהם יודעים אותו מתוך כלי ראשון. הלא הם הם המחברים שלו מעיקרא, המחברים בממשות ולא בחזון, שכתבו לנו את השירה האיֻמה הזאת לא בעט ודיו, כאותו ביאליק הדל, כי-אם בגרזן ובדם. ולהם אנחנו מביאים את "משא נמירוב”, בכדי שיתענגו על יפיו? מצַיֵּר אני לעצמי עד כמה יפה היה הדבר, אילו לקחו את "איכה” של ירמיהו והיו מתרגמים אותה רומית והיו מביאים אותה לטיטוס ולחבריו, בכדי שיתענגו על הודה.

ובכן: בשביל מי? בשביל אותם היהודים, שנעשו ללאֻמיים ולאוהבי עַמֵּנו, ועברית אינם יודעים, כי-אם רוסית? חי אני אם הייתי עושה כדבר הזה! וכי איזה לאֻמיים הם לי וכי איזה אוהבי-עמנו הם לי, אם עברית אינם לומדים? לא, בשבילם אין אנו רשאים כלל לתרגם. אדרבא, עלינו להצפין את אוצרותינו ואת מטמונינו מפניהם, עד שנכריחם לבוא אלינו סוף-סוף ולבקשם בקרבנו. אם יהודים הם ואם לנו יש איזה ביאליק – יבואו-נא ויקראוהו. הן סוף-סוף לא תהיה להם שום השגה, לדעת מה זה ביאליק, אם לא ידעו אותו עברית.