(למקרא טורי הלשון)

טורנו מחזיק הפעם שלושה מדורים: דיוקי סגנון, לשון הסופר ועברית כהלכה. באחד נברר את שאלתה של אלכסנדרה פכטהולד, בשני נמשיך בעריכת תיקוני־לשון בסיפוריו של ביאליק ובשלישי נתקן שגיאות לשון נפוצות.

אלכסנדרה שואלת

אלכסנדרה פכטהולד מכפר אין־גבע שואלת במכתבה: מה לא בסדר במשפט, “האם חנקה את ילדה הרך בעשר אצבעותיה ושפכה עליו כמות ידועה של נפט, אבל הוא לא בער”? אני חושבת דווקא שהמשפט הזה בסדר, הלא עשר זה נקבה (תראה, יצא לי חרוז!). הקראתי אותו בחדר התרבות שלנו, אבל כולם צחקו ממני.

הכל צחקו לך, אלכסנדרה, ובצדק. המשפט שלך אינו כשורה. האם לא שפכה נפט לביב ולא לבור השופכים. את הנפט יצקה האם, בכוונה תחילה ובדייקנות, ולא בכמות ידועה אלא בכמות מסוימת. מי לא בער, אלכסנדרה, הילד או הנפט? יתכן שצחקו לך בחדר התרבות משום שלא אמרת כי האם ניסתה להצית את הילד, או את הנפט באש. באין הצתה מגוחך לצפות לתבערה.

המשפט כתיקונו: “האם חנקה את ילדה הרך בעשר אצבעותיה ויצקה עליו כמות מסוימת של נפט. היא הציתה (את הנפט, את הילד) באש. אבל (הנפט, הילד) לא בער. אין זאת (שהנפט, שהילד) היה מקולקל”. משפט כשר למהדרין. כאשר תקראי אותו בקול, בחדר התרבות, ברי לי שהפעם לא יצחק לך איש. האינך סבורה, אלכסנדרה, ש“בסדר” ו“נקבה” נחרזים בדוחק?

ועתה לביאליק!!!

“לממשלת המרש” מתוקן

הערותי בסוגרים, דבריו של ביאליק מחוץ להן.

כל הבוקר פיעמוני דברי שיר (אין הבוקר מהווה יחידה מוגדרת של זמן. הבוקר מתחיל בזריחת השמש ומסתיים לפני הצהרים. יש, איפוא, בקרים ארוכים ויש בקרים קצרים, לפי עונות השנה. מוטב לדייק ולומר “הבוקר מ 8.00 עד 9.30 פיעמוני דברי שיר”, או “הבוקר פיעמוני דברי שיר במשך שעה וחצי שעה”, לפי הצורך. דוגמות לשינון: הבוקר ניקיתי את חלוני במשך שעה. הבוקר היבּטתי בחלוני הנקי במשך שלוש שעות). וזה כחצי שעה שאני יושב אצל (מוטב על־יד, או ליד) שולחן־עבודתי, העט רועד בין האצבעות – והגליון שלפני עודנו לבן כלו (“כלו” כאן נכון. ראה ספרי “תיקונים בלשון ובסגנון” עמ' 113). עדיין לא הכרעתי (צ“ל החלטתי. “הכרעתי” הוא הפעיל של כרע, נשען על רגליו האחוריות כשהן כפופות, השתחוה אגב כפיפת ברך, כמו “כרע רבץ כאריה”, “באו נשתחוה ונכרעה”. גם נפל על ברכיו מחולשה, כשל, צנח, כמו “המה כרעו נפלו”. את מי מאלץ ביאליק להישען על רגליו האחוריות כשהן כפופות? את מי הוא מפיל על ברכיו? את מי הוא מכשיל? האמנם התכוון ביאליק ל”הכרעתי" במובן של להחליט כדעת אחד נגד דעת אחרים, כמו “עדיין הדבר שקול – מי מכריע”? אילו הן הדעות ביניהן עליו להכריע? ביאליק אינו אומר לנו, אף לא ברמז. צ"ל החלטתי. עבודה עצמית: החלטתי להשקיף דרך החלון. הכרעתי להשקיף דרך החלון. כתוב במחברתך איזה משפט נכון ומדוע) מה דמות אערוך להגיון לבי (מוטב “הגות לבי”. הלב הגיון לו? “הלב הוא הנפש”) ומה משקל אתן לו. החרוזים אמנם רצים (חרוזים, חיים נחמן, אינם רצים ואינם הולכים, מי כמוך יודע. חרוזים מתגלגלים) צמדים־צמדים (לולא הדימוי להלן לבהמות מוטב היה “זוגות־זוגות”) מאליהם מוכנים ומזומנים לרתום את עצמם ב“מרכבתי” (חסר כל הגיון. מי שמע שבהמות־עבודה ירתמו את עצמן? מיותרת גם החזרה ב“מוכנים ומזומנים”. “הבהמות מוכנים לרתימה” הנו משפט תחבירי בהיר ונכון. ביאליק מערפלו ללא כל צורך בהוסיפו “מזומנים” ל“מוכנים”. מוטב, איפוא, “הפרד היה מוכן לרתימה”. או “ברוך לובושיץ הכין את הפרד לרתימה בשעה שהעולה החדש מטורקיה הביט בחלון הנקי”. לעתים קרובות למדי מסבך ביאליק משפטים פשוטים בלי להשיג תכלית אמנותית כלשהי) ואולם רגלם איננה עוד רגל ישרה (כאן עלי להיחלץ מתוך הסוגרים, ויהי מה, ולהסביר תיקוני ביתר רווחה).

“ואולם רגלם איננה עוד רגל ישרה” – מה רצה ביאליק לומר במשפט כה בלתי ברור?

המלה עוד מציינת תוספת על הקודם, המשך, חזרה (גם במשמע שוב). “עוד נגע אחד אביא על פרעה”, “וישאלו עוד בד'”, “לכן עוד אריב אתכם, נאום ד'”, וכמו אלה נמצא לרוב במקורות.

ובשלילה – לא עוד, או אין עוד, משמעה: אין תוספת, אין המשך, אין חזרה. “אני ד' ואין עוד”, “ויאמר אליה אין עוד כלי”, “ולא ילמדו עוד מלחמה”.

לפיכך עלינו להבין את המשפט הנ"ל: א) רגלם, של החרוזים, איננה תוספת של רגל חדשה שהיא ישרה, שלא כקודמותיה. ב) רגלם זו איננה המשכן הישיר של רגליהם האחרות של החרוזים. ג) אין זו רגלם הישרה של החרוזים שעתה חזרה אליהם מאי־שם. ובכן, חיים נחמן ביאליק, חרוזים בעלי־רגליים?

אמנם, עטו של ביאליק רעד בין אצבעותיו. אבל דעתו לא היתה משובשת עליו. העברית היא המשובשת והיא המחשידה את ביאליק. לוא דייק וכתב “רגלם עדיין איננה רגל ישרה”, מעולם לא היינו מעלים על דעתנו שביאליק מתעצב אל לבו בגלל חסרונה של רגל יחידה של חרוז.

הנכון הוא “רגלם עדיין איננה רגל ישרה”. כלומר, לפנינו ענין של זמן ולא של רגל נוספת. רגל שבמרוצת הזמן – כך מספר לנו ביאליק – תהיה לרגל ישרה, לפחות במחשבתו.

מבחינה סגנונית תוקן המשפט. מאימתי יש לחרוזים רגלים, כיצד מתישרת רגל במחשבתו של אדם ובכלל מה לרגלים ישרות, או מעוגלות ולדברי שיר – לביאליק פתרונים.

לעבודה: אינני מביט עוד בחלוני הנקי. עדיין אינני מביט בחלוני הנקי. שני המשפטים נכונים. הסבר נא את המשמעות של כל משפט. (חזרתי לסוגרים). בועטים הם, הצמד האחד מנתר אמפיברכית והשני רוקד כנגדו דקטילית (אין הערות).

"האין זה סימן מובהק, כי תאומים מתרוצצים בקרבי? – אמרתי עם לבי (לשון כלאיים, ביאליק אינו בקיא די הצורך במקורות. הוא מערבב “דבר עם” ב“אמור אל”. מי שחוש לשונו אינו פגום לא יסכים לעולם ל“אמרתי עם”, יצור כלאיים שיצר הרחוב, “צ”ל “דברתי עם לבי”) על סמך הנסיון – “אם כן יפה לי ולהם שהיה שעה אחת (מוטב שהִיה של שעה קלה. הן ביאליק לא התכוון לשעה אחת, לאחת מעשרים וארבע, לאחת המכילה ששים דקה, מינוטה. הוא רצה לומר “שהיה מספיקה”) קודם הכתיבה. השירה טעונה דעה צלולה”. (הנה כי כן, אפילו אצל ביאליק מצאנו משפטים – כגון זה האחרון – שאינם טעונים תיקון).

“ובהניחי את העט מידי, העתקתי מושבי אל החלון הפתוח, ואני יושב ומעשן פפירוסא (מליצה. מה רע בסיגריה?) ומסתכל החוצה” (כמה אני מקנא בו, שיכול להסתכל החוצה, דרך החלון, באין מפריע!)

“היום יום קיץ סתם” (ביאליק, אתמהה! לשון הרחוב אתה מכניס לכתביך? סתם פירושו חוסר בהירות, כלליות, חוסר קביעות. רצה לומר, מן הסתם, קיץ רגיל. אבל ה“סתם” הזה רק מאשר את דעתי מאז. ביאליק היה נוכל, רמאי מוכשר שלבש פנים של יודע עברית ושל בקיא במקורות. וכמה עלה הדבר בידו! וכמה שפר עליו חלקו! ואני – אני היודע והבקיא! אפילו לגשת אל החלון אין מרשים לי. אשתי וילדי מדרבנים אותי שאתן שיעורים פרטיים, עוד ועוד. שומרים הם עלי פן ארפה, חס וחלילה, משתי משרות הוראה שאני מחזיק בשני בתי־ספר. אינם מרשים לי להיפטר מהמשרה החלקית שבידי, משרת מגיה בבית־הוצאה של ספרים. הם כופים עלי עריכת טור שבועי נאלח זה! והוא, ביאליק, שחרוזיו בעלי־רגלים, שאינו יודע מה בין שעה אחת לשעה קלה, שאומר עם לבו, המכריע במקום להחליט, הוא, ביאליק, שעתו פנויה לשבת ליד החלון ולעשן פפירוסא… כן, בתיה, אני מתקרב לסיום. לא בתיה, אינני כותב שירים, באמת שלא, אני מכין את הטור לדפוס).

שגיאות נפוצות

1. חג שמח!

יש מתנגדים לנוסח זה של ברכה בחגים. הם טוענים, שהוא פשוט ביותר ופרוזאי מאוד ושאינו נכון מבחינת הלשון, מכיוון שלא יתכן לומר על חג שהוא שמח. האדם שמח, אבל לא החג. רבים מעדיפים את נוסח הברכה המקובל: מועדים לשמחה, ובתשובה: חגים וזמנים לששון.

דוגמה: שמעון עמד ליד החלון הנקי. לוי נכנס לחדר ובירכו. לוי: מועדים לשמחה, שמעון. שמעון: חגים וזמנים לששון, לוי.

2. מישהו עומד ליד החלון הגדול. מישהו שאל אותי מה השעה.

הנושא הסתמי, שאנו נוהגים להביעו בביטוי מישהו, אפשר להביעו בעברית מקורית, על־פי המקרא והספרות התלמודית, בבינוני, שנגזר משורש הנשוא, כגון: וישמע השומע (מישהו) את קול השופר (יחזקאל לג, ד); ובזאת יתהלל המתהלל (ירמיה ט, כג), הטמין המטמין והדליק המדליק (שבת לה ע"ב). וכל חלק־משפט סתמי אפשר להביע בפועל, שנגזר משורש הנשוא. כגון: שלח נא ביד תשלח (שמות ד, יג), וגורי באשר תגורי (מלכים ב', ח, א).

דוגמות: עמד העומד ליד החלון הגדול. שאל אותי השואל מה השעה. לוי נכנס לחדר השני ועשה שם מה שעשה ליד החלון ושהה שם כמה ששהה.

3. לא הקשבתי יפה ולכן לא קלטתי. נגעתי בחלון אבל לא חזק.

פעולה שאינה נעשית בשלמות, מצוינת בחזרה על הפועל־הנשוא לכל פרטיו, נים ולא נים תיר ולא תיר (פסחים קב, ע"ב).

דוגמות: שמעתי ולא שמעתי. נגעתי בחלון ולא נגעתי.

לוי שמע ולא שמע מה שנאמר בישיבה, יצא ולא יצא מהחדר, ניגש ולא ניגש אל החלון, פתחו ולא פתחו – במקום המשובש הרגיל: לוי לא הקשיב לנאמר בישיבה, הסתובב בחדר, הביט רגע בחלון וניסה לפתחוֹ אבל התחרט.