קראו לו ארון.

היתה לו שריקה מצוינת. כאילו זעקה בשמו של האדם אליו נשלחה. בשמעך את השריקה של ארון אתה רוצה לשאול אותו, איך ידעת שקוראים לי יוליוש. השריקה של ארון לא החטיאה מעולם.

בדרך הביתה מבית־הספר ראינו עגלה רתומה לסוס, מתנהלת בחופזה ומשקשקת. העגלון האיץ בבהמתו בשוטו ובקולו. העגלה התרחקה.

ארון תקע את קמיצה ואת אצבע של יד ימין לתוך פיו. השריקה נמלטה מפיו זועקת כחיה פצועה. הוא היפנה את ראשו לצדדים ולאחור בעוית של בזק. שוב הביטו פניו נכחו בתום.

העגלון משך במושכות בכל כוחו. הסוס הזדקף על האחוריות. היצול חרק. באמצעו היה מהודק בחגורה במקום שנשבר פעם. הסוס חירחר וניסה להיטיב את הרסן בפיו. אחר־כך שחרר רגל אחורית ממשא ירכתיו ורק קצה הפרסה נגע ונח על הכביש. המתין לו.

קראתם לי? שאל העגלון.

אנחנו, מה פתאום? שאל ארון. לא צעקתם אלי רק הרגע – ברניצקי עמוד? שאל העגלון.

אנחנו? השתגענו? שאל ארון.

העגלון מדד אותו בחשד. עיניו של ארון הבריקו, תמיד, ורטטו על האישון, כעל ציר.

אתה שצעקת לי ברניצקי, אמר העגלון. הוא זעף מאד.

שמע נא, אם אתה רק רוצה שאקרא לאבא שלי, הנה הוא עובד כאן, במסגריה שבחצר ממול, שהוא יקטוף מעליך את אזניך הקלופות במלחצי־אש, אז אתה רק צריך להגיד לי. רק תגיד לי, אמר ארון. בכלל לא היה לו אבא. אביו מת עוד בחוץ־לארץ ואמו מכרה עופות מעל דוכן בשוק.

העגלון היה צנום מאד. ידיו ופניו היו מכוכבות בבהרות שמש, בצורת פתיתי קוואקר חומים־ורודים. אוזניו היו קלופות ובשרן הנא חשוּף ובוער כלפיד. חוטמו חסה תחת רטיה של נייר־מלט ושפתיו היו בקועות. רטיה של נייר גם עליהן לא באה בחשבון, היתה מפריעה לו לעישון.

העגלון רוקן את ריאותיו מהעשן. ירה את הסיגריה למקום בו נושק הכביש למדרכה. התבונן שנית במסגריה ממול, מיצמץ בשפתיו לסוסו. העגלה התרחקה.

לשרוק לו עוד פעם? שאל ארון.

כבר לא כדאי, אמרתי לו.

ממרחק היפנה העגלון פניו כלפינו והחזירן.

בוא, נקנה לדר, אמר ארון.

על שפת הים סובבו הרוכלים והציעו לשתיה מי־עסיס צוננים בגביעי־נייר. מחיר הגביע היה חמש פרוטות, תעריפה. אבל בתעריפה יכולת לקנות, מה לא יכולת לקנות?

זה שגעון לקנות בתעריפה קצת מים עם עסיס, אמר ארון.

היה חם. השמש קפחה על הראש ונקבה בו חור, כאילו צורפו קרניה באמצעות עדשה. היה חם.

בתעריפה אפשר לקנות לדר לשנה שלימה, אמרתי.

ארון לא שמע.

ארון אמר, כמה זה עולה להם המי־עסיס? אולי חצי מיל העסיס והמים לא עולים כלום. הגביע עולה רבע מיל. יחד זה בקושי עולה להם מיל והם מרוויחים עלינו ארבעה מיל.

עסיס קר בתעריפה, עסיס קר בתעריפה, עסיס קרה בתעריפה, קרא הנער הרוכל. הסינר הלבן השתבש בין רגליו. ידו האחת מישמשה בכיס הגדול והרחב ששקע כשק מתחת לטבור, מכוֹבד המטבעות.

גבר בחליפה לבנה ואשה בשמלה צהובה קנו שני גביעים. הנער הרוכל עמד לפוש. הגבר והאשה שתו מהגביעים בקרבתו.

זה טוב? שאל ארון.

שניהם הפסיקו לשתות והביטו בארון. האשה היתה מאד מאופרת והזיעה חרצה אפיקים בפודרה שעל פניה. הגבר נראה צונן בחליפתו. בשערו זרקה שיבה.

מה טוב? שאל הגבר.

זה טוב אדון? שאל ארון והצביע על הגביע שבידי הגבר. ארון העביר את לשונו על שפתו העליונה.

האשה אמרה, מוריס! ועוד משהו בשפה זרה. הגבר אמר, פולה! ועוד משהו בשפה זרה. האשה אמרה מוריס! והגבר אמר פולה! הם שוחחו והביטו בארון.

ארון אמר, אבא ואמא שלי מתו. האנשים שאימצו אותי אף פעם לא נתנו לי תעריפה, ואפילו לא מיל. אף פעם בחיי לא שתיתי עסיס, ולא גזוז, ולא תמרינדי, ולא סוס, ולא צוף, ולא ברד למון.

השנים הביטו בו. השיחה ביניהם חדלה.

ארון אמר, פעם נתנו לי מיל, לקנות לי לדר, אבל הוא חטף ממני את המיל. ארון הצביע עלי.

אתה רוצה עסיס, ילד? שאל הגבר.

ארון אמר, האנשים שאימצו אותי יכעסו.

אין דבר, תשתה לך, הם לא ידעו, אמרה האשה.

ארון הצביע עלי ואמר, הוא יגיד להם.

אתה תגיד? שאלה אותי האשה.

אמרתי לא.

הנער הרוכל תקע קש־שתיה בחור שבמכסה של גביע. האיש מוריס שילם לנער הרוכל תעריפה ואז הושיט הרוכל את הגביע לארון. אגלי־קור נצנצו על דפנות הגביע. ארון אמר תודה. ארון לא שתה.

שתה, ילד, אמר האיש.

שתה, ילד, אמרה האשה.

ארון אמר תודה. הוא הצמיד שפתיו אל קש השתיה והחל שואב את המשקה באיטיוּת. הוא נח קמעה.

אני אף פעם בחיים שלי לא שתיתי עסיס כזה, אמר ארון.

חיכינו שהשנים ילכו להם. אבל הם דוקא המתינו. הם רצו לראות איך ארון מכלה את השתיה. גם הנער הרוכל הביט בארון. ידו קישקשה במטבעות שבכיסו.

שתה ילד, אמר האיש.

שתה, ילד, אמרה האשה.

ארון אמר תודה. הוא הצמיד שפתיו אל קש השתיה והחל שואב באיטיות. מבטיו לוכסנו כלפי. אני התקרבתי אליו. עמדתי קרוב לידו והיבּטתי בעיניו המושפלות.

אל תתן לילד הזה לשתות מהגביע, אמר האיש. הוא שלח בי מבט זועף.

אני לא אתן, אמר ארון.

שתה, ילד, שתה, אמרה האשה. גם היא רגזה עלי.

ארון כילה את השתיה ואמר תודה. לקחתי מידיו את הגביע. הגביע היה קל מאד ועדין, צונן. היה ריק. ריק לגמרי.

הנער הרוכל רקק למרחק והחל מתרחק, קורא בקול עסיס קר בתעריפה, עסיס קר בתעריפה, עסיס קר בתעריפה.

שלום ילד, אמר האיש.

שלום ילד, אמרה האשה.

תודה גברת, תודה אדון, אמר ארון.

הם צעדו בחול הצהוב. האיש תמך במרפקה של האשה. שניהם הגביהו פסיעותיהם, כדי שהחול לא ימלא את נעליהם. לבסוף הגיעו אל המדרכה שהיתה עשויה לוחות עץ צרים. פסעו בצעד מהיר. עתה היו רחוקים.

לשרוק להם? שאל ארון.

לא כדאי, אמרתי.

ראית שלא הייתי יכול להשאיר לך כשהם הביטו עלי כל כך, אמר ארון.

חזרנו הביתה מבית־הספר. יש לך לדר? שאל ארון.

המורה החרים לי את כל הלדר בקלמר, אמרתי.

הנה, קח לדר, אמר ארון.

לעסנו את הלדר.

אבא ואמא שלך ישנים במיטה אחת? שאל ארון.

כן, אמרתי.

ארון לעס את הלדר. גם אבא ואמא של יקוב, אמר.

גם אבא ואמא של רובן, אמרתי.

כל העולם, אמר ארון. בוא נרד לביוב ונציץ למעלה?

אין לי חשק, אמרתי. מתלכלכים נורא.

רואים המון, אמר ארון. שלשום ישבתי עם נקדי עד שירד חושך. אל תשאל מה ראינו.

רובן סיפר מה שאתה ונקדי ראיתם, אמרתי.

אתה רוצה עוד לדר? שאל ארון. קח. אתה מאמין מה שרובן מספר על אבא ואמא שלו? שאל ארון.

אני לא מאמין על אבא ואמא שלי, אמרתי.

אני מאמין לכל מילה של רובן, אמר ארון.

לך אין אבא, אמרתי.

העגלה שוב חלפה על פנינו. הסוס היה כה צנום. צנום מתמיד. עמוד־השדרה שלו היה שקוע, כמו חבל כביסה. מתניו הזדקרו למעלה, כשני שיפודים. המתג נקשר בתיל אל הרסן. רפש וגללים דבקו אל כרסו המדובללת. העגלון נימנם על מושבו, או שנראה כמנמנם.

תראה, העגלה, אמרתי.

ארון תקע קמיצה ואצבע של יד ימין לתוך פיו. השריקה קלעה בתוף אזנו של העגלון כיריה. הוא נחרד, הזדקף ועצר בסוסו.

קראת לי? שאל העגלון.

אתה ברניצקי, כן? שאל ארון.

הרי קראת לי, אמר העגלון. מה אתה רוצה? הוא היה עצוב מאד.

איפה השגת סוס כזה? שאל ארון.

העגלון ניתר מעגלתו. ארון נשא רגלים וברח. העגלון רדף אחריו. הוא היה צנום וקל רגלים. ריצתו היתה טובה. אבל לא היה סיכוי להדביק את ארון. איש עוד לא זכה בתחרות מירוץ עם ארון.

הסוס השפיל ראשו וריחרח בזוית שבין המדרכה לכביש. שם נחו קני־קש זעירים. על צוארו, מתחת לסימלון, היו פצעים, תוצאה של חיכוך. העגלון חזר נושם ונושף. עלה, ישב ובמשיכה חזקה במושכות הרתיע את סוסו להילוך מהיר.

העגלה שיקשקה ושיקשקה. לאט לאט חזר העגלון לתנוחתו הקודמת. שוב נימנם על מושבו או נראה כמנמנם. העגלה הגיעה לקצה הרחוב. שם פנתה שמאלה. הסוס נעלם. עוד מעט וגם העגלון ועגלתו לא ייראו.

נעלמו.

כאשר נכנסו לרחובנו, ועיניהם תרות סביבם, כבר היו נעליהם מאובקות מאוד. נראה היה שעברו ברגליהם כברת דרך עד לבואם אלינו. הצורה בה היו חבוקים זה לזו הדגישה את עייפותם. חיבוקם היה מדולדל ותלוי, שריד אחרון של רצון עיקש להתגבר על אי־נוחיות, ולא ביטוי של חשק כנה, כפי שהיה בוודאי אך לפני שעה.

ארון ואני ידענו והכרנו היטב את הליכותיהם של הזוגות שעברו ברחובנו בשעת בין־הערביים ולאחריה, בדרכם אל הגן הקטן ואל בית־הקברות המוסלמי. הגן נקרא “גינת שמואל” או “גינת שמואל ברזדובקלובסקי” בפיו של המדייק. בדרך־כלל היו אלה זוגות של צעירים שאינם צריכים להחליף כוח ושידעו יפה את המעבר ברחובנו לשבילי הגן ולמשעולי בית־הקברות המוסלמי. המעבר היה פרצת־דרך חבויה, סמוך לחצרו של נודלמן.

תביט, אמר ארון. שעונים היינו אל הגדר.

הגבר תר בעיניו בקדחתנות. הוא לבש חולצה ירוקה, עניבה כחולה, מכנסי צמר עבים חומים, על אף הקיץ. את מעיל־החליפה החום החזיק בידו. בידו השניה חיבק את רעותו. פניו היו אדומים וקומתו מגודלת.

אני מוכרחה לשבת, מרכוס, אמרה לו רעותו.

תיכף, תיכף נמצא מקום לשבת, ברכה, אמר.

היינו אומרים, ארון ואני, שברכה היא אחותו של מרכוס, אילו לא ידענו מה מחפשות עיניהם ברחובנו. פניה היו אדומות וקומתה מגודלת. היא לבשה שמלה לבנה, נעלה נעלים חומות־לבנות ובידה החזיקה ארנק לבן גדול. לא היו צעירים, אלא מבוגרים.

כאשר עמדו מולנו ומבטם נפל עלינו ממרום, נוכחנו לדעת שקומתם היתה מגודלת לאין שיעור ממה שראינו קודם. בריאי־בשר היו ואולי משום כך הצטמצמה קומתם עם הריחוק.

ילד, אמר מרכוס, אולי אתה יודע איפה אפשר כאן לשבת ולנוח?

אתם בטח עייפים מאוד, אמר ארון ונעץ מבטו בנעליהן המאובקות.

כן, אנחנו רוצים לשבת ולנוח קצת, אמר מרכוס.

כן, אמר ארון, אבל מאיפה בא לנעליכם כל כך הרבה אבק?

בוא, אמרה ברכה למרכוס, נחזור. כבר מאוחר.

אתה יודע ילד איפה כאן הגן של זמואל? שאל מרכוס אותי.

זמואל? אמרתי. זמואל?

בוא, אני כבר מוכרחה לחזור, אמרה ברכה.

בטח שאני יודע איפה יש כאן מקום לשבת, אמר ארון.

את רואה, אמרתי לך, אמר מרכוס לברכה.

הלכנו יחד עד שבאנו אל הקיוסק של פרידמן. בראותו אותנו החל פרידמן להדיח את כוסותיו במים. ארון אמר לו שאין רצוננו הפעם בחמוץ־מתוק, אלא בספסל שלו. פרידמן, בלי לשאול, יצא מהקיוסק, הלך מאחוריו וחזר עם ספסל בידיו. ארון הציב את הספסל ליד הכותל המערבי של הקיוסק. בצד זה, אמר למרכוס, אין הרוח מנשבת ועל כן אל תחששו שהנעלים שלכם יתאבקו עוד יותר.

מרכוס לא שעה כלל אל ארון. הוא פנה במישרין אל פרידמן ושאל, אולי אתה יודע אדוני איפה כאן גן זמואל?

פרידמן הביט בי. אמרתי לו, גם אותי שאל קודם אם אני יודע איפה כאן גן זמואל.

זמואל? זמואל? אמר פרידמן.

בוא כבר, אמרה ברכה, בוא מרכוס. אני מוכרחה ללכת. אני מוכרחה לחזור עוד הערב לפתח־תקוה.

למה אתם לא יושבים, אמרתם שאתם רוצים קצת לנוח? שאל ארון.

זמואל? זמואל? אמר פרידמן.

למה אתם לא יושבים על הספסל? רציתם מקום לשבת ולנוח קצת, אמר ארון.

אני באמת מוכרחה לשבת, מרכוס, אמרה ברכה. היא ישבה על הספסל. פתחה את ארנקה הגדול. שלפה ממחטה ומחתה את הזיעה ממצחה. אולי אפשר לקבל כוס סודה? שאלה את פרידמן.

פרידמן מזג לה סודה כשהוא מעלה ומוריד, מרחיק ומקרב, את הכוס מפי ברז הסודה. ארון הגיש את הכוס לברכה שהודתה לו. אתה רוצה קצת, מרכוס? שאלה ברכה.

מרכוס כעס מאוד. הוא עמד בריחוק מהספסל ושפתיו קמוצות.

מה יש מרכוס? למה אתה כועס? שאלה ברכה.

מרכוס שתק.

מה אתה כועס עלי, בעד זה שאני שותה כוס סודה ויושבת, מרכוס? אני מתה מעייפות. איני יכולה לעמוד עוד על רגלי. מה אתה רוצה ממני, מרכוס? חוץ מזה אני מוכרחה לחזור לפתח־תקוה. את זה אתה יודע, מרכוס, אמרה ברכה.

כן, מרכוס, אמר ארון.

מרכוס שתק.

ארון נטל את הכוס הריקה מידה של ברכה והחזירה לפרידמן. ברכה פישפשה בארנקה הגדול ושלפה שני מיל. ארון נטל את המטבע והגישה לפרידמן. פרידמן הטילה על השיש הרטוב ואחר־כך אל קופסת־תה ריקה. נכון שתרשה לי פעם למזוג סודה? שאל ארון.

כשתהיה גדול, אמר פרידמן.

טוב, אמר מרכוס, בשפתים קפוצות. נלך. אם זה מה שאת רוצה, ואם זה מה שאת מבינה, אז נלך.

אתה יודע יפה מאוד שזה לא ככה, מרכוס, אמרה ברכה. אבל מה אני צריכה לעשות, לשבת כל הערב, עד שאהיה מוכרחה לחזור לפתח־תקוה, על הספסל הזה, באמצע הרחוב?

אז נלך, אמר מרכוס. כל מה שהלכנו עד הנה יהיה לחינם. אבל כמו שאת רוצה. נלך.

זה לא אני תעיתי בכרם התאנים, אמרה ברכה.

טוב, שמעתי. נלך, אמר מרכוס.

וזה לא אשמתי שנכנסנו לתוך אבק. זה לא אשמתי, מרכוס, אמרה ברכה.

הרוח בכרם משיא המון אבק, נכון? שאל ארון.

נכון מרכוס? שאלתי.

אז למה לדבר כל כך הרבה. פשוט, קומי והלכנו, אמר מרכוס.

ברכה קמה מלוא קומתה. גבוהה היתה כמרכוס. היא יישרה את שמלתה במשיכה, סגרה את ארנקה והיתה מוכנה להליכה. ועוד אני אגיד לך, מרכוס, אני מפקפקת אם גינה כזאת בכלל קיימת, אמרה ברכה.

אין ספק שהיא קיימת, אמר מרכוס. אם היתה לך סבלנות היינו מוצאים אותה. אבל עכשיו קמת, אז בואי נלך מכאן.

הם הלכו בכיוון לרחוב הראשי.

אולי אתם מחפשים את גינת שמואל? שאל ארון.

השנים הסתובבו לאחור. מרכוס פסע אחת לעברו של ארון. פניו אורו, לא היה שום ספק בכך.

כן, כן, כן, אמר מרכוס נלהב. גינת זמואל, אייפה גינת זמואל?

איזה שמואל? שאל ארון.

מה זאת אומרת איזה זמואל? שאל מרכוס. גינת זמואל.

אבל איזה זמואל? זמואל מושקוביץ, זמואל רבינוביץ, זמואל ברזדובקלובסקי? איזה זמואל? שאל ארון.

לא אכפת לנו איזה זמואל, לא אכפת לנו כלל, ילד, אמר מרכוס.

אתם נורא ממהרים, אמר ארון.

אני מוכרחה לחזור לפתח־תקוה, אמרה ברכה.

איפה גינת זמואל? שאל מרכוס.

אנחנו נראה לכם, אמר ארון.

הובלנו אותם בכיוון לכניסה הראשית לגינה, שמן הסתם ננעלה לפני שעתיים, כאשר הסתלקו אחרוני הילדים והתינוקות.

את רואה, אמר מרכוס, אמרתי לך שגינת זמואל זה כאן.

במידה שניתן לפניה האדומות להסמיק, הסמיקה. היא לחשה על אוזנו של מרכוס והוא היסה אותה והרגיע אותה בידו. הוא פנה אל ארון ואלי ואמר, פשוט אנחנו רוצים לשבת קצת ולנוח, זה הכל, ילדים.

כן, אמר ארון.

כן, אמרתי.

כמובן, שער הברזל הגבוה היה מוגף. מעליו ומעל הגדר נתמשך תיל דוקרני מסולסל. בשעה זו לא נכנסו אל הגינה דרך השער. כולם נכנסו דרך פרצת־הגדר, בחצר של נודלמן.

הנה השער, אמר ארון והצביע על השער המוגף.

סגור, אמר מרכוס נכזב.

סגור, אמרה ברכה.

ארון ניגש אל השער, טלטלו מעט, כאומר לבדוק את אמיתות דבריהם. השער מוגף, אמר להם.

ניגשתי אל השער וטלטלתיו. השער מוגף, אמרתי להם.

אולי כדאי לכם לחזור אל הספסל של פרידמן, אמר ארון.

מרכוס ניגש אל השער, טלטלו לכאן ולכאן. אולם השער היה מוגף. לא רק על בריח, אלא שהשומר כרך שרשרת עבה על זיזי הדלתות וחתמה במנעול כבד.

נעול ומוגף, אמר מרכוס.

אנחנו פשוט רוצים קצת לשבת ולנוח, ילדים, אמרה לנו ברכה.

אז אולי נחזור באמת על הספסל של פרידמן? שאל ארון.

למה? שאלתי.

שם נוכל לשבת קצת ולנוח, אמר ארון. אבל גם אפשר לעבור בקלות את הגדר.

המכנסים נקרעים, אמרתי.

לא אם נזהרים, אמר ארון.

אפילו אם נזהרים נקרעים, אמרתי.

אז מה נעשה? שאל ארון.

נחזור אל פרידמן, אמרתי.

טוב, אמר ארון.

אם אני לא אשב אני אתמוטט, אמרה ברכה.

חזרנו אל הקיוסק של פרידמן. פרידמן חזר והביא את הספסל והציבו בצד מערב. ברכה צנחה על הספסל.

בינתיים החשיך. זוגות חלפו ברגל קלה ונעלמו בחצרו של נודלמן. אולם הוא הרגיש בהם עד מהרה והפעיל את הממטרות בחצרו. אחר־כך יצא בעצמו אל החצר והתיז בצינור גומי על סביביו. לא היתה לצעירים ברירה והם הלכו לבית־הקברות המוסלמי.

אני מתערב אתך שאחמד יגרש אותם בנבּוט, אמר ארון.

כעבור שעה קלה חזרו הצעירים אבלים וחפויי ראש. אחמד השומר הפעיל את הנבוט, אמרתי.

הצעירים עמדו בזוגות, נרגשים, ליד הדלפק של פרידמן. שתו חמוץ־מתוק, סודה וצוף. נחכה, אמרו, עד שנודלמן יסגור את הממטרות וילך לישון. כן, אמרו, נחכה.

אני מוכרחה לחזור עכשיו לפתח־תקוה, אמרה ברכה.

מתי נתראה עוד פעם? שאל מרכוס.

אולי בעוד שבועיים, כשיהיה לי ערב פנוי, אמרה ברכה.

הם נחו קמעה על הספסל של פרידמן. קמו והלכו, שוב חבוקים.

ארון ואני נשארנו ברחוב שעונים על הגדר. כאשר החשיך נשמע קולה של אמו ושמעתי גם את קולה של אמי. הלכנו הביתה.

כעבור ימים שאל אותי ארון, אתה זוכר את הדוּגשים ההם?

כן, אמרתי.

אתה יודע מה עשו? שאל

כן, אמרתי.

מה? שאל.

בכו, אמרתי.

איך ידעת? שאל ארון.

שוב, ארון ואני.

דבר אחד היה תמיד שנוי במחלוקת בינינו.

ארון היה בעד “ריאוֹ”. אני הייתי בעד “ווֹלווֹ”.

בענין זה לא הגענו לפשרה, מעולם. לעולם.

עמדנו שעונים אל הגדר, צופים ברכב אשר ברחוב.

ה“וולוו” שלך, אמר ארון, איך הוא מושך בעליה? כמו זגג. קדח־קדח־קדח־דח־דח־ח־ח־ח.

“הריאו” שלך, אמרתי, איך הוא מושך בחול? כמו דג מלוח. קדח־קדח־קדח־דח־דח־ח־ח־ח.

העיקר זה העליה, אמר ארון.

העיקר זה החול, אמרתי.

ה“וולוו” שלך, אמר ארון, יש לו פאפם מחורבן. ציאפאפם, ציאפאפם, ציאפאפם. קול כמו לזקנה שמוכרת יו־יו. ארון אמר ציא במשיכה ארוכה ואת הפאפם־פאפם בקצרה.

ה“ריאו” שלך, אמרתי, מפליץ כמו חמור של ערבי. פארחבום, פארחבום, פארחבום. פא רפא וחית ממושכת, כמובן.

אביך, אמר ארון.

אביך, אמרתי. אבל לא היה לו אבא. אביו מת עוד בחוץ־לארץ ואמו מכרה עופות מעל דוכן בשוק.

תראה, אמר ארון.

על המדרכה ממול צעד זאביק. לראשו סיר גדול של מרק ובידו תרוָד.

שמאל ימין שמאל, אמר זאביק. הוא צעד בסך.

תראה, אמר ארון, תראה את זבק.

ארון שרק לו.

זאביק תפש את הסיר בשתי ידיו, נדהם כהלום רעם. אחר־כך ראה אותנו.

לבוא? שאל זאביק.

זאביק ניצב נגדנו. אנחנו עמדנו, גב אל גדר. ארון ואני פרסנו לו לדר.

יש לך מספיק לדר? שאלתי.

תודה, אמר ארון.

זבק, מה יש לך שם על הראש? שאל ארון.

סיר, אמר זאביק.

מאיפה סחבת סיר? שאל ארון.

אמא שלי נתנה לי, אמר זאביק. אמא שלי שלחה אותי לקנות חלב.

ומה זה שאתה מחזיק ביד זבק? שאל ארון.

את זה לקחתי בעצמי, אמר זאביק.

מדוע? שאלתי.

חשבתי להיות קצת חייל, אמר זאביק.

יש לך מספיק לדר? שאל ארון.

תודה, אמרתי.

לא, אמר זאביק, אין לי בכלל.

בסדר, קח, אמר ארון. עכשיו, אתה יודע מה באמת מעניין אותי?

אמרתי לא.

באמת שאני לא יודע, אמר זאביק.

מה שבאמת מעניין אותי, אמר ארון, זה זה. אם אני אדפוק לו מכה בסיר, למי זה יכאב, ליד שלי או לראש שלו, אתה מבין אותי?

אמרתי כן.

מה אתה חושב? שאל ארון.

אני עוד לא יודע, אמרתי, אבל זה באמת מעניין.

אתה מבין, אמר ארון, האם הסיר הזה מגן או לא, האם תכאב היד או יכאב הראש?

אני כבר צריך ללכת, אמר זאביק. אמא שלי תהרוג אותי אם אני אקלקל לה את הסיר.

אותך זה בכלל לא מעניין? שאל ארון.

זה דווקא כן מעניין אותי, אמר זאביק, אבל אמא שלי מחכה מאוד לחלב. קודם אמרת שאתה מפחד לקלקל לה את הסיר, אמר ארון.

גם זה, אמר זאביק, וחוץ מזה גם החלבן עוד מעט יסתלק מהפינה.

כל פעם אתה אומר תירוץ אחר, אמרתי. בכל פעם תירוץ אחר.

סימן שאף אחד לא נכון, אמר ארון. יש לך מספיק לדר?

תודה, אמרתי.

קח לדר ועבור לנוֹח, אמר ארון.

זאביק לקח מהלדר ולעס. החלבן יסתלק עוד מעט מהפינה, אמר.

זה תלוי, אמר ארון.

כמובן, בכף יד שטוחה זה לא יכאב כל כך, אמרתי.

גם במכת אגרוף, מלמעלה למטה, כהלם פטיש, לא יכאב ליד, אמר ארון.

כמובן, אמרתי.

אבל באגרוף נכון, בזיזים של פרקי האצבעות, כאן מתעוררת השאלה.

זה יכאב נורא, אמר ארון.

החכמה זה באגרוף כזה, אמרתי.

שלום ילדים, אמר שלמה שכטר.

שלום המורה, אמרנו.

האויר צח, אמר שלמה שכטר.

מן הסתם סיימתם הכנת שיעורי־הבית. ראשיכם עמוסים ושוקקים תורה ומדע. למה לא תשחקו באויר הצח והמבריא ותתנו הפוגה למוח? שאל שלמה שכטר.

לא טוב שלא לשחק באויר הצח. עת ללמוד ועת לשחק, הלא כן ילדים? שאל שלמה שכטר.

הלא כן? שאל שלמה שכטר.

כן המורה, אמרנו.

וזהו מי? שאל שלמה שכטר.

זבק, אמרנו.

זפק? שאל שלמה שכטר.

זבק, אמרנו בהדגשה.

זאביק, אמר זאביק.

ה–הא. זאביק. זאביק ולא זפק. שם נאה לך זאביק, אמר שלמה שכטר.

זאביק אמר כן.

ומה לסיר זה עושה על ראשך, נערי? שאל שלמה שכטר.

אמא שלי שלחה אותי להביא חלב מהפינה, אמר זאביק.

דומה אתה, נערי, לשר־מאה רומאי בקסדתו, אמר שלמה שכטר.

כן, אמרנו.

זאביק אמר כן.

שחקו באויר הצח, ילדים, העלומים הלא רק בחטיפה ניתנו לכם, היום הציצו מחר קמלו. הלא כן, ילדים? שאל שלמה שכטר.

כן, אמרנו.

זאביק אמר כן.

שלמה שכטר תופף באצבע קלה על הסיר שעל ראשו של זאביק. אתה ילד טוב, נערי, אמר שלמה שכטר והלך.

ארון צדק. כאשר הוכה הסיר בכף יד שטוחה, או באגרוף הולם כפטיש, לא נגרם ליד כל כאב. אבל כאשר הוכה הסיר באגרוף נכון, בזיזים של פרקי האצבעות, התעוררה השאלה למי כואב יותר, ליד או לראש.

החלבן יסתלק עוד מעט מהפינה, אמר זאביק.

הלכנו אל שרגא. ארון ראשון, אני שני וזאביק שלישי, הסיר לראשו והתרוָד בידו. בפינה עמד החלבן בין כדיו ויצק חלב ללקוחותיו.

אתה רואה, הוא עוד לא מסתלק, אמר ארון.

איך נדע אצל שרגא? שאלתי.

פשוט מאוד, מי שיפסיק קודם. אם שרגא יפסיק להכות סימן שהיד כואבת וסימן שלסיר כזה יש תועלת של מגן, אמר ארון.

נקדי, רובן ואוריק רצו בהולים.

החנות של אפשטיין נשרפת באש, בואו! קרא נקדי בשמחה.

הם עצרו ועמדו לידנו, נושמים ונושפים.

מה זה יש לך על הראש? שאל נקדי.

אמא שלי שלחה אותי להביא חלב מהפינה, אמר זאביק. החלבן עוד מעט יסתלק מהפינה.

חברה, למה אנחנו מחכים? נמהר אחרת לא ישאר שום דבר לראות, אמר רובן.

אתם לא באים? שאל אוריק.

לא, אמר ארון.

לא, אמרתי.

זאביק אמר לא.

השלושה נעלמו בפינת הרחוב, רצים כאילו לעזרת טרומפלדור בתל־חי.

בית־המלאכה של שרגא היה מרוחק ממקומנו שמונה דקות של הליכה. הלכנו. זאביק הלך מאחור.

שמאל ימין שמאל, אמר זאביק. הוא צעד בסך.

ה“וולוו” שלך לא שוה פרוטה, אמר ארון.

ה“ריאו” שלך לא משיג קורקינט, אמרתי.

ה“וולוו” שלך, בלי המסמרים שבו היה משמש לזיבול, אמר ארון.

ה“ריאו” שלך צובעים אותו כדי שיבחינו בינו לבין פגר, אמרתי.

אביך, אמר ארון.

אביך, אמרתי.

שמאל ימין שמאל, אמר זאביק.

שרגא לא היה בבית־המלאכה. אשתו עמדה בחצר וכיבסה לבנים ומצעים בגיגית.

אנחנו נחכה לשרגא, אמר ארון.

החלבן יסתלק עוד מעט, אמר זאביק. כבר חושך עוד מעט.

הבטנו כיצד מתקרצפים הלבנים בידיה החזקות והשלוקות של אשתו של שרגא. בחצי סיבוב סחטה סדין כפול.

אולי היא תסכים? שאל ארון.

לא, אפילו לא כדאי לשאול אותה, אמרתי.

ילד, אמרה אשתו של שרגא.

כן, אמרתי.

כמה מרוויח האבא שלך? שאלה.

אניח לא יודע, אמרתי.

האבא שלך מביא לאמא שלך מתנות יפות? שאלה אשתו של שרגא.

איזה מתנות? שאלתי.

אני לא יודעת איזה מתנות, אמרה אשתו של שרגא. אולי אודיקולונה.

כן, אמר ארון.

כן, אמרתי.

אתה האח שלו? שאלה.

כן, אמר ארון.

החלבן בטח הסתלק כבר מהפינה. אמר זאביק.

ואולי גם חרוזים וגם גרביים, ואולי גם מטפחת לראש? שאלה אשתו של שרגא.

ארון אמר כן.

החלבן כבר בטח הסתלק, אמר זאביק.

היא סחטה סדין כפול, טלוא לאורכו ולרוחבו, בחצי־סיבוב פסקני. היא תלתה את הכבסים על החבל. היא שפכה את המים מהגיגית והשעינה אותה על הקיר של הצריף.

ואולי גם כובע עם דובדבנים, אמרה אשתו של שרגא, אולי לעצמה.

עם דובדבנים, אמר זאביק.

כן, אמר ארון, את כל זה מביא אבא לאמא.

ומה אני מקבלת משרגא? מכות, אמרה אשתו של שרגא.

אמרתי לך, שרגא יהיה בסדר גמור, לחש לי ארון.

אמי תהרוג אותי אם אני לא אבוא עם החלב, אמר זאביק.

שתקנו.

בתוך הצריף העלתה אשתו של שרגא אור בעששית. היא מילאה פיה מים מבקבוק והתיזה בנשיפה על מה שרצתה לגהץ. היא קיפלה וסיפגה את הכבסים. על הגחלים להט מגהץ. היא גיהצה בפה קמוץ. אחר־כך פיזמה לעצמה. ארון ואני ראינו ושמענו.

חושך לגמרי, אמר זאביק.

ארון ואני פרסנו לנו ולו לדר.

ה“וולוו” שלך, אמר ארון.

“הריאו” שלך, אמרתי.

דבר זה היה תמיד שנוי במחלוקת ביני לבין ארון.

הגענו איפוא לגיל בו פוגשים ידידים בתרועה: “הן זה חמש־עשרה שנה שלא ראינוך!” הרי זה גיל ארור לחלוטין. עתה מגיעים החלומות לקיצם. פעם חלמתי שיום יגיע ואזכה במירוץ על סקאָטים, שתמיד אגיע הראשון לפינת פרישמן־פרוג, אך עתה, בגיל זה, יודע אני בוודאות שהחלום פג. לעולם לא אהיה ראשון במירוץ־הסקאָטים.

אם הבינותם לרוחי, הרי הגענו לגיל בו נמוגים החלומות ודועכים, והמציאות מאירה את השעה באור יום מלא ומסנוור.

פגשנו את חילק כספי בקריאה: “חילק! אל אלוהים, הרי זה חילק ולא אחר! מה נשמע, חילק?”

כלל לא היה קשה לזהות את חילק. אותו ראש אליפסי התלוי בין שתי אוזנים כבירות. אוזנים שימנעו בעדו, לכשיגדל (חשבתי אז) מעבור בדלת. אותן עינים כחולות בוהות. אותו שער מחליד. אותו גוף מגושם ואותן ידים אדירות. את חילק הייתי מזהה שמונים אלף מיל מתחת לפני המים.

אזכוֹר זאת כאילו קרה הדבר לפני שעה קלה, כאשר למ’לה הודיע לנו: “חילק מנגן בפסנתר. כמו ילדה!” ישבנו אז במגרש הגדול וצלינו תפוחי־אדמה. איש לא האמין לדבריו של למ’לה. הכל סברו שהוא חומד לצון.

למל’ה: “אני אומר לכם שחילק מנגן בפסנתר. בעצמי ראיתי!”

אמרנו: “אנחנו איננו מאמינים”.

“בוודאי”, אמר אז למל’ה “אין הוא מנגן בכוחות עצמו. אמו מסייעת לו. בעצמי ראיתי, מבעד לתריס, איך אמו עוזרת לו. חילק ישב על הכסא שלפני הפסנתר והיא טפחה לו על הגב. אני אומר לכם, רבותי, קשה היה לנחש מהיכן נמלטים הצלילים, מהפסנתר או מהגב של חילק!”

אביו של חילק היה פקיד קטן־קומה ודק גו. בראשו החווירה קרחת נוגה וציפורני ידיו היו לבנות. אמו של חילק, כנגדו, היתה גדלת־איברים, כבדת־בשר, שערה מחליד ואוזניה שני נתחי בשר נא. סלאווה – זה שמה – היתה החזקה בשכונה ויכלה להפיל את מי שרצתה.

כולנו היינו תאבים לדעת כיצד סלאווה וחילק מנגנים. התגנבנו חרש אל מרפסת הבית. מבעד לחרכי התריס ראינו את חילק יושב לפני הפסנתר, אמו לצדו, הוא פרט והיא טפחה על גבו.

אמא של חילק: “אחת ו, שתים ו, שלוש ו, ארבע ו… אחת ו, שתים ו, שלוש ו, ארבע ו…” הטפיחות יצאו מתחת ידה של סלאווה אטומות ורוויות, כנפילת שק קמח. חילק היה ילד בריא מאוד. גבוה בראש מבני גילו, ידיו אדירות ועורפו עורף פר. אף על פי כן לא השפיעו עליו הטפיחות של אמו לטובה.

חילק: “ננוח עכשיו, אמא”. חילק חילץ את עצמותיו וליטף באצבעותיו את שכמו, עליו נחתו פצצות־ידה של סלאווה.

סלאווה: “לא, בני, לא. כדי להיות קארל צ’ארני עליך לעמול לרוב. עליך לעבוד יומם וליל. יומם וליל. הנגינה אינה באה לך בקלות. אבל בחיים, בחיים יש לעבוד, לעבוד, לעבוד. אחת ו, שתים ו, נו, חילק, יחד! אחת ו, שתים… נו?”

חילק: “ננוח קצת, אמא”.

סלאווה: “חילקיניו, הכיצד זה ננוח קצת אמא דוקא עכשיו כשהנגינה החלה לבוא כה יפה? נו, חילקיניו, תשתדל קמעה. יחד! אטיוד שני של בורגמילר! יחד אחת ו, שתים ו, שלוש ו, ארבע ו… יופי חילקיניו ו, שלוש ו, ארבע, ו, עוד פעם ו, ככה ו…”

הבטנו בהשתוממות רבה על חילק ועל אמו. אבל העובדה נשארה עובדה. חילק מנגן בפסנתר. לא זו בלבד, אלא שבחלומו – כך התברר לנו מדברי אמו – התגלתה לו תמונה כשהוא פורט על פסנתר. אחרי כן ביררנו את הדבר עם חילק, ואכן, לילה לילה היה חולם על נגינה. תחילה חלם על רינה ועל הפסנתר שלה, אחרי כן החל לחלום שהוא, ולא רינה ינגן בכ' בתמוז, בחצר בית־הספר, בטקס האזכרה לבנימין זאב הרצל. חילק – כך ראה זאת בחלומו – ייטיב לנגן מרינה. דממה תשרור בחצר בית־הספר. המקהלה המדברת של כתה ו', תסיים את הקריאה מכתביו של בנימין זאב הרצל.

המורה להתעמלות יקרא “עמוד נוח!” המנהל יאמר “אפשר לשבת, ילדים”. ואז יאמר המורה להתעמלות: “ועתה נשמע את יחיאל כספי מנגן לזכרו של בנימין זאב הרצל. יחיאל כספי, תלמיד ז' שלישית ינגן… הוא ינגן…” המורה להתעמלות מתקשה בקריאת הכתוב על פיסת־הנייר שבידו.

המורה להתעמלות: “סו… סונטא… סונטאלי…” המורה להתעמלות הופך את פיסת־הנייר. בינתיים הוא חוזר על הכרזתו: “ועתה נשמע את יחיאל כספי, תלמיד ז' שלישית, שינגן לזכר נשמתו של המנהיג הציוני הדגול בנימין זאב הרצל. חילק ינגן… סו…”

חילק ממקומו: “סונאטינה בשני פרקים מאת קארל צ’ארני!”

המורה להתעמלות: “סאניטיה בשני פרקים מאת קארל צ’ארני, לזכרו של מנהיגנו האהוב והדגול, הנערץ ולא נשכח בנימין זאב הרצל. כן, סונאטינה בשני פרקים מאת קארל צ’ארני”.

חילק ממקומו על הבמה: “צ’ארני היה המורה של ביטהובן¹. הוא היה המורה הכי טוב לפסנתר”.

לא היתה זו רבותה לדעת את שמותיהם של קארל צ’ארני, ביטהוֹבן ואף לא לנקוב בשמה של היצירה, סונאטינה בשני פרקים. מאז כיתה ב' היתה רינה מנגנת בכל הזדמנות חגיגית בבית־הספר משהו משל קארל צ’ארני. תחילה ניגנה קטע א' מהפרק הראשון של הסונאטינה בשני פרקים. בכיתה ג' שמענו את קטע ב' של הפרק הראשון. בכיתה ה' ידענו על־פה את קטע א' של פרק ב'. כאשר נדרס המורה שלנו למלאכה שמענו לראשונה, באזכרה לנשמתו, את הסונאטינה של קארל צ’ארני במלואה, על שני פרקיה. אז שמענו מפיה של רינה שקארל צ’ארני היה מורו של ביטהובן, אשר שיר שלו שרנו במקהלת בית־ספר.

חלומו של חילק לא הירפה ממנו ימים רבים. כאשר סיפר על החלום לאמו, ספקה סלאווה כפיים ואמרה: “אח! חילקיניו, הן מאז ילדתי אותך חולמת אני שהיה תהיה פסנתרן. כה אמרתי לאבא, פעמים רבות. אבל אבא התנגד. אבא אמר חילק דומה לך, ידיו מגודלות ואינן ידים לפסנתר. ואני, אני הייתי אומרת לאבא, אבל לבו לב שלך, הומה כשל יונה. הבה נתנהו למורה לפסנתר!”

כך התאחדו החלומות של הבן והאם. נתנו את חילק תחת ידיה של המורה מאניוסה כצנשטיין. “המורה השניה הכי טובה בתל־אביב”, לדבריו של חילק. מאז לא ראינוהו במגרש הגדול. לא על שפת הים ולא במגרש המשחקים של בית־הספר. חילק היה שוקד יומם וליל על הפסנתר.

הקרע בינינו לבין חילק לא פתאום בא. תחילה עוד היינו שורקים לו, מול חלונו. הוא היה מופיע אלינו חיוור, לבוש חולצה לבנה.

אנחנו: “חילק, בוא לבית העם, מציג השמן והרזה!”

חילק: אני לא יכול. אני מוכרח לנגן".

אנחנו: “בוא. תנגן אחר־כך…”

קולה של סלאווה: “הא! שוב באו הפרחחים לקחת אותך. כל פעם שהם שורקים שמח אתה להימלט מהפסנתר. האם כך תהיה לקארל צ’ארני?”

חילק אלינו: “אני מוכרח לנגן…”

נדמה לנו, היום כאז, כי שלושה חדשים לאחר שהתחיל בהגשמת חלומו נמאס עליו הדבר. כנראה שהנגינה היתה קשה לו, או ייתכן שהחוץ משך את ליבו יותר מקארל צ’ארני.

אמנם, חל משבר בנגינתו של חילק. אבל סלאווה טענה, כי העיכוב בהתפתחותו המוסיקאלית מקורו במאניוסה כצנשטיין. סלאווה גמרה אומר שיש לתת את חילק תחת ידיו של “המורה הכי טוב בתל־אביב”, כך הובא חילק לאולפנו של חיים היינריך שטאדט.

התמסרותו של חילק לנגינה גרמה לנו, חבריו, אכזבה לא מעטה. אותה עת היינו נתונים במלחמה מרה עם קבוצת “הירדן ב'”. מפגש עויין היה בלתי נמנע. זקוקים היינו לכוחו ולאגרופיו של חילק. אבל אמו אסרה עליו בכל תוקף להתרועע עמנו.

בבית־הספר היינו זקוקים לו. נבחרת המחניים הפסידה פעמיים לנבחרת בית־הספר השכן. רק חילק היה מסוגל להציל את הנבחרת בתחרויות הגמר על גביע בתי־הספר. אבל חילק מיאן לשחק, בחששו פן ישחית את אצבעותיו.

המורה להתעמלות אמר אז… אבל רגע. המורה להתעמלות הצטער יותר מכולנו על נגינתו של חילק. הוא לא התאושש מאז ניגן חילק את הסונאטינה בשני פרקים בטקס כ' תמוז. כל העת שחילק פרט מילמל לעצמו: “כך הולך לאיבוד האתלט הטוב ביותר של בית־ספר. כך הולך לאיבוד הכוכב שלי”.

כן, המורה להתעמלות אמר אז שמעודו לא ראה ילוד אשה שנברא בצלם של אתלט כמו חילק. גופו היה מושלם לחלוטין לאתלטיקה ולכל ענפי הספורט. מושלם, חוץ מפגם אחד – אוזניו. אוזניו היו גדולות מדי ולא איפשרו לו לזכות באליפות בתי־הספר בריצה למאה מטרים. הן תפשו שטח רחב מדי של אוויר ועיכבו את תנופת רגליו של חילק. אבל בכדור ברזל היה ראשון. בהטלת כידון היה ראשון. בקפיצה לגובה ראשון.

המורה להתעמלות, לפני מועד תחרויות הגמר בתום שנת הלימודים, החליט לנסות לשכנע את אמו של חילק שתתיר לבנה להשתתף בנבחרת בית־הספר.

הוא הופיע בבית חילק בשעה שהשנים ניגנו אטיוד של בורגמילר.

סלאווה: “אחת ו, שתים ו, שלוש ו. אחת ו, שתים ו, שלוש ו…” לא שמה ליבה כלל למורה להתעמלות שעמד מצונף בפינה – אליה הביאו מר כספי. המורה סיפר לנו שחיכה במשך ארבע שעות רצופות. במשך כל אותה העת השמיעה סלאווה “אחת ו, שתים ו, שלוש ו.” המורה שלנו להתעמלות נפנה למטבח. מר כספי התקין שם ארוחת ערב לעצמו. הוא אמר למורה שאין כל טעם לדבר באוזני סלאווה. מר כספי קונן, כי מאז החל חילק מנגן, עליו לבשל לעצמו, לכבס לעצמו ולתקן את בגדיו. סלאווה עסוקה בחיפוש תווים, בשיחות עם המורה הכי טוב בתל־אביב ובנגינה עם בנה.

בפעם האחרונה שמענו וראינו את חילק בחגיגת הסיום של בית־הספר. הוא ניגן את “בשביל עליזה”, יצירה מאת התלמיד של קארל צ’ארני. המורה להתעמלות ישב בפינת האולם ובכה כמו ילד.

אמי סיפרה לי שסלאווה אמרה לה כי המורה הכי טוב לפסנתר בתל־אביב משוכנע שחילק הינו גאון מוסיקאלי שלא קם כמותו. סלאווה אמרה שהיא תקדיש את כל חייה לעתידו של בנה.

פגשתי את חילק במשרד החשבונות של אחד המוסדות הצבוריים. הוא שמח לקראתי.

“לא הייתי מאמין למראה עיני”, אמר אחוז התרגשות, “מה אתה עושה כאן?”

“מה אתה עושה כאן?” שאלתי.

“אני? אני עובד כאן. הנה השולחן שלי. מה אתה עושה כאן?”

“באתי לראות את רבינוביץ,” אמרתי.

“אתה מכיר את רבינוביץ?”

“אישית,” אמרתי. “ומה נשמע כך?”

“נו, יש לי שלושה ילדים ולא מזמן נכנסתי לשיכון”, אמר חילק.

“מה שלום אמך?”

“אמא מתה לפני חמש שנים, תנוח בשלום.”

“עוד מנגן לפעמים?” שאלתי לפני היפרדי ממנו.

“גם אתה לא הגעת ראשון לפינת פרישמן־פרוג,” אמר חילק כשחיוך עצוב על פניו.

חמש־עשרה שנה חלפו, היום, מאז כתבתי את סיפורי הראשון, “חסידה ומוכר הנפט”. חתמתי עליו, כמובן, בשמי הבדוי – הזע"ף, שהיה ראשי תיבות של זליג עמיהוד פסיקה. צירוף זה של שמות הידהד באוֹזני בהד חזק מזה של שמי מלידה שבתי טבצ’ניק. שם שאם תהגוהו מעט תמצאו שגם הוא איננו מן השמות החלושים ונטולי המיץ.

רק לעתים רחוקות יקרה שסופר יפגוש בראשית דרכו בשם כה מעודד, כמו הזע“ף שלי. בעצם, עודני מצטער שהשמטתי מידי את החזקה עליו. עמו הייתי מגביה לעוף מאשר עם השם המפוקפק אשר בשער. ברם, בימים ההם הייתי קל דעת ופתי וויתרתי שלא מדעת על נכסים הרבה. תארו לעצמכם, את הזע”ף שלי החלפתי בשם ניסן ורד, בהשפעתה של חברתי אז, זמירה הסמינאריסטית. היא קראה באוזני דברי־פיוט לרוב, אותם העתיקה לפנקסה בכתב־יד זעיר מאד, דקיק מאד ומעוגל מאד. זמירה אמרה לי: “מפסיקה וטבצ’ניק עולים ריחות של נפטלין ושל מסמרים חלודים. לכל היותר תצליח בחסותם לחבר קינות”. ניסן ורד היה שם רענן, מבושם ומתאים לחרוזי אהבה. הוא נעם לאוזניה עד מאד.

טעמה הנמבזה של הכלימה עולה בפי למשמע ולזכר השם ניסן ורד. השבח לאל, חיים כריספין, היום סוֹחר מצליח, נשא את זמירה לאשה וכך נתן לי את נשמתי במתנה. לכריספין היו שער שחור על החזה, צקלון־טיולים, גיטארה ומחברת־שירים עבה ובה, בין היתר, ה“אִם” של קיפלינג באנגלית. על אלה – לאחר החתונה – שיחקו והרטיבו שלושת ילדיהם והכלב. כאשר התרפטו לגמרי הוטלו בזה אחר זה, להוציא את שער החזה, דרך החלון לאשפת הרחוב. אבל אז, כאשר לזמירה רק 59 ק"ג ולגיטארה מנגינות נכאות, היו יוצאים שניהם אל הגבעים ואל ההרים, מזמרים, מספרים, מפייטים, נאנחים ומפייטים.

כאשר נישאו זוֹ לזה כבר היה שמי, השבח לאל, רבשקה הפרתי.

נחזור נא, מוטב, לזליג עמיהוד פסיקה.

משום שבימים ההם חפצתי “לדעת את החיים, את האמת על החיים”, נכנסתי לעבודה במחסן־ספרים, באחד מבנייני המשרדים הגדולים בדרום העיר. תפקידי היו שנים: לשרת את הלקוחות, בעיקר מו"סים, בשעות שלפני הצהרים ולארוז את הקניות בחבילות למשלוח, מאחת עד שלוש אחרי הצהרים. שעות בהן נסגר המחסן בפני הקהל, ובעל־הבית, צבי נמצ’יק, היה פורש לביתו לסעודה ולתנומה. לבדי הייתי נשאר במחסן, לרשותי מלאי מספיק של נייר־אריזה, חוטי־משיחה, דבק, מַדבּקוֹת, שולחן־אשוח ארוך מאוד שטבלתו חלקה ומבהיקה ופנאי להרהורים.

האמת על החיים, כפי שנתגלתה לי יום אחד במחסן, בין אחת לשלוש, היתה זו ששתי דרכים מובילות אל השיגרה, קצרה וארוכה. הלבלרות והזבנות הן קיצור־פלא של הדרך הקצרה. לא יצא שבוע לעבודתי אצל צבינמצ’יק (כך כינוהו לקוחותיו) וכבר מצאתי עצמי כלוא בעולם חשוך של שיגרה, מאורגן למופת, בו נחשבה סעודת־עשר לתענוג־מלכים.

את הכריך הייתי מכין לעצמי עם שחר, לפני פת שחרית. דמיתי אז מאוד ליֵיקה הרוכש כרטיסים לקונצרט שייערך בעוד שבועיים, בו תנוגן המוסיקה החביבה עליו. ההנאה שלו מתחילה ברגע שהצטרף לזנב התור שלפני הקופה, נמשכת ומתעצמת בשריקה ובפיזום של קטעים נבחרים מהתכנית ומגיעה לשיאה בקונצרט גופו. טעמו של הכריך קנה לו שביתה בחכי החל ברגע שפרסתי את הלחם. במשך ארבע שעות, עד לרגע הנגיסה, מילא את הגיגי בישותו כשהוא יורה לתוך מוחי תזכורות על גבי תזכורות, מנוסחות כמברקים, כעין זה: “המחוגים יורו על עשר שעות בעוד שבעים ושתים דקות. סטופּ.”

בכל זאת, על כך אני גאה גם היום, המחסן לא עשאני לבלר גמור, לא הבאתי עמי תה בתרמוס, מהבית למחסן. הסתפקתי בתה שחילקה אשה בשם חסידה. זו היתה לבושה שחורים וסינר לבן. שעה קלה לפני עשר היתה חסידה מציצה בפתח המחסן ושואלת את צבינמצ’יק ואותי: “חריף, עם לימון, או עם חלב?”

עד מהרה היתה עלי עבודתי במחסן לזרא. המו"סים היו לקוחות טרדניים המוחים תמיד את אגלי הזיעה שנקוו בפס הוורוד שחרצה מגבעת הקש, או הקאסקט, במצחם. לשונם, כאשר דובר בכסף, לא ידעה מנוח ולא היה קץ לבדיחות שהשמיעו באזני ברצותם שאגדיל את ההנחה שקבע למענם בעל המחסן. גם נוכחתי שאריזת ספרים, מאחת עד שלוש אחרי הצהרים, איננה מפעל העשוי להעשיר את הדעת ולהלעיט את הדמיון. כך שיום אחד, רבע שעה לאחר שצבינמצ’יק הלך לביתו, במקום לעסוק בנייר ובדבק, עליתי על הטבלה החלקה והצוננת, שכבתי עליה אפרקדן, ראשי ורגלי המסונדלות על חבילות ספרים, והזיתי בעתידותי.

היה לי ברור שלא אצלח להיות סופר בעל שיעור־קומה מאחר שעד לעלותי על טבלת השולחן לא ארעני שום דבר יוצא דופן. לא התיתמתי, לא התגוררתי ברובע של גזלנים ופרוצות, לא היו לי כלבים כידידים יחידים של אמת וסיימתי את חוק לימודי בגימנסיה בציונים היותר ממוצעים. אהבות נסערות לא פקדו אותי ובדרך כלל הייתי מתחיל ומסיים את היכרויותי עם הנערות ללא צירים וחבלים של התרגשות והתחמצות הנפש.

והנה, עודני מחטט בנפשי באורח זה ומלעיג על קורותי הדלים, וקול צחוקה של חסידה הגיע לאוזני. למחלקת התה היה מטבח זעיר בעליית המדרגות. שם חלטה את התה על פתיליה ועל פרימוס. שם איסמה את העוגות ואת המצרכים האחרים של סחרה.

הטיתי אוזן. חסידה שוחחה באופן נלבב עם גבר. השיחה קלחה באידיש, שפה שאינני מבין בה ולא כלום. אבל יכולתי להבחין מיד, לפי הנימה, שרגשות חמים קולחים בין המשוחחים. הקולות חלפו בין החלון האחורי של המטבח ובין החלון של המחסן, הפונה אל החצר, ונשמעו ברור מעל השולחן.

זליג, אמרתי לעצמי, הגיעה שעתך. מחלקת התה מתנה אהבים אם גבר אלמוני. הנה אותה עלובה, קצרת־קומה שמצחה תמיד מבהיק, שומה שחומה מתחת עינה ודובדבן־בשר על סנטרה, גם היא גובה את מנת־האהבה הזקופה לזכותה בספר החיים. אין לך אלא לחשוף את זהותו של הגבר והסיפור, שאוב כולו ממעיין האמת, יישזר בידיך מאליו. סיפור סוער, של רגשות ושל יצרים, של קנאה ושל יסורי אהבה ואולי – אם יאיר המזל פנים – גם של רצח. היית משוכנע, כי אהבה הניטשת במטבח שבעליית המדרגות, בין פחי נפט וסוכר, נדונה מראש לקץ טראגי.

הגבר המבקר במטבח היה סַפק העוגות. היה זה ברנש גוץ שהוציא יותר מעשרים שנות חיים לבטלה בחפיפה יומית של שערו, בנוזלים ובממרחים, כדי לתחום את קרחתו. אחרת אין לתרץ את פשר הבשמים שנדפו תמיד ממערומי ראשו. חיוור היה וחייכני, ספק משום צער שבלב, ספק משום נסיון־כשל של ביטוי למשהו.

ממשכבי על הטבלה, בימים שבאו, האזנתי בשקידה רבה למתרחש במטבח. חדור הייתי הכרת־תודה למזלי שהביאני למצפה ממנו ייחשפו לעיני סודות האדם. אמנם, הרבה לא הוגד לי מהקולות ומהשאון שחדרו למחסן דרך החלון. המלים לא היו מובנות. פשר הצחוק נעלם ממני. סיבת הרוגז לא נודעה לי. השאון הרבגוני עלול היה להיות תוצרת של כמה וכמה גורמים: צלצול כפיות בכוסות, זרימת מים מברז, הזזה של כסאות ושל שולחן, חליצת פקק מבקבוק ואולי גם טפיחה של יד על בשר. משהו מעין זה הגיע לאוזני: צעל מיר נישט מאנסעס, מוישה. איך קען דיר. איך זוג דיר, חסידע, איך בין דורט הונדרעט מאל. ציק ציק ציק. נו, אז אוודאי גוט, מוישה. ווש ווש ווש. איך וייס נישט וואס, חסידע. דזזט דזזט דזזט. מוישה, דיינע חאכמעס. חה חה חה. איז ואס, חסידע. קלוק. חסידע, מוישה. קלוק. מוישה, חסידע. קלוק. דער משוגע. אי אי אי. הערן צו, מוישה. פארח טאח.

באוזני היו אלה חידות, אבל באמצעות הקולות היו עיני רואות את המתרחש במטבח. החזיון שנגלה לי היה חזיון נפלא של אהבה סוערת ונשגבה. האהבה הזאת של חסידה למשה, ולהיפך, הציתה בי קדחת נוראה של כתיבה. כל גיחוך שנשמע מהמטבח, כל דזזט של חריקת כסא, כל קלוק של חליצת פקק, כל פארח טאח של טפיחה, דירבן אותי לכתוב. לכתוב, לכתוב, לכתוב, לכתוב ולכתוב. לכתוב.

בערב, לאחר סעודה חטופה, הייתי ננעל בחדרי וכותב שעה ארוכה. למחרת היית קורע את מה שכתבתי, בחימה שפוכה, וכותב גירסה חדשה של סיפור אהבתה ומותה של חסידה. כתבתי שבע גירסאות שלימות בסך הכל וקטעים לאין ספור. מפליא עד כמה נחרתו בזכרוני כמה מהגירסאות שכתבתי על אודות חסידה.

מוכר הנפט, משה, הניח את הפח בפינת המטבח, מחה ידיו במכנסיו השחורות והנוצצות, ואמר: “ארבעים ושמונה מיל, חסידה.” – כך נפתחה אחת הגירסאות. חסידה, עיניה שחורות ונוצצות לא פחות, חיבקה את מוכר הנפט החסון בצוארו, ליטפה את בלוריתו השחורה ובקול חנוק ביקשה, “נשקני מהר, משה.”

“מה החיפזון, חסידה?” שאל הגבר החסון. “קודם כל נשב וננוח קצת. ננשום אויר צח ולא אויר רחוב. אחר כך נאכל פלח של דג מלוח טוב עם שתיה של תה טוב, חם וחזק. אחר כך נאכל עוגה או שתים. נאכל. נשוחח. נעבור קצת על החשבונות. נשתה עוד תה טוב, חם וחזק. ועוד יישאר לנו זמן לרוב בשביל נשיקות, חסידה.”

“נשקני מהר, משה. אני נשרפת.”

אז לי בטח אסור לגעת בך," אמר ורעם בצחוק באס.

“החכמות שלך נמאסו, משה. חבקני ונשקני, או שאני מתה.”

“מה קרה חסידה, מה קרה ומה החיפזון? אני לא בורח לאוסטרליה שאני מוכרח לנשק אותך. עוד נתראה פעמים רבות ועוד תהיינה הזדמנויות לנישוקים, כהנה וכהנה.”

“אתה לא אוהב אותי, משה, אתה לא אוהב אותי בכלל.”

“אח, אח, אח! התה באמת טוב, חם וחזק.”

אתה כמו כולם," אמרה חסידה. היא צנחה על הכסא, הניחה לחיה על השולחן והליטה פניה בידיה. “אתה כמו כולם, משה,” בכתה ואמרה, “רק היופי חשוב לך, לא הנשמה. הנשמה לא חשובה לך לגמרי. רק יופי אתה מחפש.”

“הנשמה דוקא כן חשובה לי,” אמר משה וגמע מכוס התה הלכודה בשתי כפות־ידיו, “חשובה לי מאד. אני מעריך מאד את הנשמה שלך. יש לך נשמה בריאה, חסידה. אבל אח, אח, אח! את הנישוק אינני מחבב. זה גוזל ממני אויר לרוב ואין דבר יקר לי כאויר הצח.”

“אם באמת היית מעריך את הנשמה שלי ואוהב אותי קצת לא היה לך בכלל איכפת לבזבז עלי קצת אויר,” אמרה חסידה, עודה בבכיה.

“אח, אח, אח!” נאנח משה וגמע מן התה החריף.

“ידעתי שאסור לי להתאהב בך. שאני רק אסבול,” בכתה חסידה. היא בכתה, בכתה, בכתה, בכתה ובכתה.

משה גמע בתאווה רבה ובקול גדול מן התה הטוב, החם והחזק. בכיה של חסידה ומכאובה, שמילאו את חלל המטבח בווש ווש ווש, לא טרדו את שלוותו.

מבעד למסך דמעותיה, כתבתי באחד הקטעים, התבוננה חסידה במשה, הגומע מכוסו בשלווה אולימפית. הוא לא אוהב אותי, אמרה וחזרה בלבה. לפתע נעלם מעיניה הגבר החסון שחור הבלורית ובמקומו ישב משה החיוור והקרח הגומע אויר, כדג על היבשה, בנחיריו ובפיו. “האהבה מתה,” לחשה חסידה ונעצה את הלהב בלבו. ציק ציק ציק.

בגרסה אחרת, לאחר ששתו תה למכביר ואכלו תריסר עוגות, כל אחד, יושם חסידה ומשה, שעונים זה לצידה של זו, ודנים באהבתם ובצפונות העתיד.

“הואף,” נשף וטפח בידיו על כרסו פארח טאח. “כבר מזמן לא שתיתי כל כך הרבה תה, הואף”. פארח טאח.

“גם אני.” נשפה חסידה, “הבטן שלי עוד מעט יתפוצץ. תראה”.

“יופי,” אמר משה. “איך שהבטן שלך מתפוצץ. תראי את שלי!”

“חי חי חי”.

“חי חי חי”.

“אי זה כואב”.

“אי זה כואב”.

פארח טאח. משה טפח על כרסו.

פארח טאח, נענתה בטנה של חסידה.

“כאשר נהיה גדולים תמיד נשתה הרבה תה, נכון חסידה?”

“נכון.”

“אני כל כך אוהב אותך, בובה שלי.”

“אתה אומר את זה, משה בעד זה שאתה שיכור.”

“אני לא שיכור. אני אוהב אותך.”

דזזט. דזזט. דזטט.

“מה זה משה?”

“מה זה מה?”

“מה זה הדזזט־דזזט הזה?”

“זה התה הנפלא שלך עובד בתוך הבטן שלי,” אמר משה, מחייך.

“אמרתי לך שאתה שיכור.”

“הקשיבי. הקשיבי.”

“עשה עוד פעם”.

דזזט. דזזט. דזזט.

“יופי. משה.”

“זה לא אני עושה. זה התה שלך.”

“נהדר שלי.”

“אני כל כך שמח שגילית לי שאת אוהבת אותי. נדמה היה לי שיש לך משהו עם הצעיר ההוא שעובד במחסן הספרים.”

“מה פתאום?” חסידה השתוממה, באמת ובתמים.

“כל פעם שאת עוברת על פניו הוא מביט בך כאילו היית גרטה גארבו.”

“מה יש? אסור לו כבר להביט על נשים יפות?” שאלה והיטיבה את התלתל הנופל על מצחה.

“אבל אני רוצה שתהיי רק שלי ולי”, ייבב משה ומשך את חסידה אליו. לרגע הירפה ממנה, הסיט את נרתיק העור שעל בטנו לצד, חזר ותפשה וחיבקה בכוח רב.

השנים התנשקו.

קלוק.

“אני אהרוג אותך!” סינן משה מבין חריקת שיניו, כתבתי באחד הקטעים. “יותר לא תבגדי בי. יותר לא!” הוא הידק את החגורות שעל ידיה ועל קרסוליה. תחב עמוק לפיה את מגבת־המטבח, אחרי כן הגדיל את הלהבות של הפרימוס ושל הפתיליה וקירב אליהן את פחי הנפט. עיניה של חסידה נקרעו מאימה.

“הכל ידוע לי עליך ועל הצעיר ממחסן הספרים,” לחש משה. טיפות גדולות של זיעה גלשו על קרחתו שהאדימה באור האש. “די!” זעק. הוא יצק נפט על חסידה והטיל עליה את הפרימוס ואחריו גם את הפתיליה. זעקה וכדור אש עלו יחדיו במטבח הזעיר. האש ליחכה. ווש ווש ווש. ווש ווש ווש.

היה עלי, כפי שהבינותם, לעשות את משה למוכר נפט. משלח יד זה הוא גברי יותר מאשר הפצה קמעונית של עוגיות ולסיפורי היה דרוש לי במטבח של חסידה גבר ולא רכיכה.

אבל הקטע האחרון דווקא לא הסתיים ביציקת נפט ובהבערתו. למיטב זכרוני היו אלה השורות האחרונות שנכתבו על אהבתם של משה וחסידה:

שניהם שכבו, זה לצידה של זו, על שטיח של דם. ידיהם היו לחוצות בחותם נצחי. שקט ושלווה שררו במטבח. דבר לא זע ולא נע. רק שפתיהם החיוורות פלטו מילים אחרונות של אהבה.

משה: צעל מיר נישט מאנסעס, חסידע.

חסידה: איך קען דיינע חאכמעס, מוישה.

דזזט. נשמותיהם פרחו בעד החלון האחורי. דזזט.

היה זה הקטע האחרון, כי למחרת כתיבתו בישרה חסידה לכל עובדי הבית שלא יחולק תה במשך היומיים הבאים. “האח שלי, משה, מתחתן סוף סוף עם האלמנה, ועלי לעזור בהכנות,” אמרה כדברי הסבר. כאשר יצאה מחנותו של צבינמצ’יק נדמה היה לי שירתה בי מבט חד, כסימן קריאה.

אותו יום, בין אחת לשלוש, נרדמתי על טבלת השולחן. היתה זו הפעם הראשונה לעבודתי במחסן ששנתי לא הופרעה בחלומות. ישנתי שינה טהורה ומבריאה, משוחררת מספרות ומרוח. אולם, זו לא ארכה. צבינמצ’יק העיר אותי בחבטה עצומה של כרך תלמוד על ראשי. הוא הוציאני אל המדרגות וציווה באזני המזמזמות לבלי שוּב, לעולם, למחסנו.

בערב נפגשתי עם זמירה ושמעתי דברי־פיוט שקראה מתוך פנקסה. כאשר נפרדנו היה שמי, כאמור, ניסן ורד. בכך לצערי תמה פרשת הזע"ף.

הלכתי לי ברחוב ז“ק והשתדלתי להיזכר, איך מתחיל שיר ה”רקפת". רקפת, רקפת, רקפת, רקפת נחמדת מאד, או רקפת, רקפת, רקפת, רקפת, רקפת נחמדת מאד? בחיי, היו ימים שהשיר הזה לא מש מגרוני. יומם ולילה הייתי משמיע אותו, בלווית קולה של אמי. היא היתה אומרת לי, שיר בני את שיר הרקפת ואני אתלווה אליך. אני אמרתי לה, שירי אמי את שיר הרקפת ואני אתלווה אליך. אבא מיאן לחזור הביתה והחנווני גורפיין, שממול, התחנן, הזהיר ואיים. השירה שבקעה מתוכנו טרפה את חשבונותיו והיכתה את קופתו הרושמת בנזקים. אבל אני ואמי לא שעינו לתחנונים, לאזהרות ולאיומים. יחד שרנו ושרנו, ושרנו עוד, רקפת, רקפת, רקפת, רקפת, רקפת, רקפת, רקפת נחמדת מאוד. או ששוב טעיתי? אבל הכיצד, הן שיר זה היה כה שגור על גרוני.

אני מכיר אנשים רבים שדעתם נטרפה עליהם כליל רק מפני שניסו את זכרונם יתר על המידה. אני עצמי התקרבתי פעם כדי פסע מהשגעון. לפתע ביקשתי לדעת את שמו הראשון של גוגין. מיד עלה בי קול, להלן קול א‘, שאמר לי מניה וביה, פּוֹל שמו. שטויות, יצא כנגדו קול אחר, להלן קול ב’, פול היה דוקא שמו הראשון של סיזאן. ואני אומר לך, נענה קול א‘, שפול דוקא היה שמו הראשון של גוגין. כמובן, לגלג ב’, כלל לא אכפת לי אם תכנה את גוגין בשם־ראשון פול או עובדיה, אבל רק למען האמת ההיסטורית אני קובע כאן שפול היה שמו הראשון של סיזאן. אני מוכרח לציין, אומר א' בקול נחלש, שעד לפני רגע קט הייתי סבור ששמו הראשון של גוגין הוא פול. ב' איננו מהסס, הוא נחפז לנצל את יתרונו ורודף את א‘. אתה מוכן, אומר הוא בחוצפה, להמר אתי על עשר לירות שפול היה שמו הראשון של סיזאן? א’ נסוג. למה להתערב, אמר בתוכי, אין בהימור לעולם משום הוכחה חותכת, לחיוב או לשלילה. מוכן אני, לעומת זאת, לילך עמך לספריה הסמוכה ושם לברר לבטח מה היה שמו הראשון של גוגין. אם זהו רצונך, אמר ב‘, לך לבדך. אני יודע ומשוכנע שפול היה שמו הראשון של סיזאן ואינני צריך הוכחות נוספות. אל נא תחשוב אף לרגע, אמר א’ כגיבור עשוי ללא חת, שהחשש פן אשתעמם בלכתי בדד ירתיעני. אל נא תחשוב כך. אלך גם בלעדיך.

ממש חשתי שאני נחצה לשנים. א' שלי יצא לכיוון הספריה וב', כנגדו, משכני אחריו בכיוון ההפוך. למזלי נקרה לי ברנש קלוף־חוטם ולח־שפתותיים שדרש לשלומי בקול גדול לאמור, שלום, שלום, שלום, אשרי שרואני אותך סוף־סוף, איפה התחבאת כל הזמן? חיפשתיך בכל מקום ולא מצאתיך, לא חלף יום שלא הגיתי בך ולא שמעתי עליך. תן לרגע לראות אותך, נו, אתה נראה לגמרי…

שלום, שלום, אמרתי אף אני בחגיגיות מסוימת והכנסתי את זכרוני להילוך גבוה. לכל השדים, מי הברנש המכוער הזה הנוהג בי קרבה כזאת?

עוד זכרוני שורק בקדחתנות והברנש יורה כלפי שאלות עניניות וידעניות. שמעתי, אמר, שביליתם בשבוע שעבר אצל הורדים, מה דעתכם על התקליטיה שלהם?

יפה מאד, אמרתי לו וידעתי שאיני מתחיל, אפילו, לזהות את האות הראשונה של שמו. הלה, שערותיו אכולות חטטים, נשען על עמוד החשמל והתבונן בי בבדיחות הדעת. נדמה לי, אמר בכנות, שאינך זוכר אותי.

מה זה עלתה על דעתך? קראתי נעלב. א' וב' שיתפו עתה פעולה וכל רגע קיוויתי, יסירו במאמץ משותף את הלוט מעל זהותו. בינתיים ביקשתי למענם שהות של זמן. מה שלום הג’ינג’י? שאלתי.

הג’ינג’י! אתה זוכר עדיין את הג’ינג’י! מרוב התרגשות התעוותו פניו ולבשו את גון החלודה. אני מוכרח לספר זאת לדודי. הן חלפו חמש־עשרה שנה מאז. דודי ימות מהנאה! הברנש העביר את כף ידו על שערותיו היבשות בהתפעמות ניכרת ולחלח את שפתותיו בלשונו. לא תאמין, אמר.

מה קרה? שאלתיו, באמת מסוקרן.

לפתע פרץ בתרועת־צחוק. הג’ינג’י, אתה יודע איפה הוא עכשיו? הוא התחתן עם מושבניקית אחת מתל־אור ומתמחה בענף הלול. היית מאמין על הג’ינג’י?

מה אתה סח? שאלתי תמה.

עובדה, אמר. אני מוכרח לספר זאת לדודי.

אגב, מה שלומו? שאלתי.

כמו תמיד, אמר. תיכנסו פעם, נשמח מאד לראותכם אצלנו.

תודה רבה, אמרתי, ברצון רב, בהחלט. א' וב', ימח שמם, משלא הצליחו לקרוע את מסכת האלמוניות מעל פני בן־שיחי, רפתה רוחם ויחד פרשו להם לירכתי הארכיון. שם ישבו שעונים אל הכותל האפרורי והצונן והתבוננו בי ובתכסיסים שלי בסקרנות משולבת בשמחה לאיד.

תמיד אומרים תיכנסו ותמיד עונים ניכנס ואחר־כך לא יוצא מזה שום דבר, אמר לח־השפתותיים. אם לא לשם הנימוס הבטחת שתיכנסו, אולי נועיד עתה יום ושעה?

בבקשה, בבקשה, אמרתי. אדרבה. מה אתה מציע? אני עוד אראה לכם, אמרתי לא' ולב' שנשכבו על צידם, ראשם נתמך על כף־ידם הניצבת על מרפקם. אני יכול להסתדר גם בלעדי הסעד המפוקפק שלהם. עוד אראה להם.

יום ד' בתשע שעות בערב? שאל.

מצוין, אמרתי.

תמסור ד"ש לאשה ולילדים, אמר.

מאה אחוז, אמרתי בשמחה. גם אתה.

אם יקרה משהו ולא תוכלו לבוא, תנו צלצול. טוב?

בהחלט, אמרתי.

הלך לו לדרכו, שמח וטוב־לב. מדי פעם הרטיט אותו צחוק של הנאה. כנראה שחזר לעצמו על מקרה־הג’ינג’י ועל הסיפור שישמיע לדודו. עד שנעלם בקרן הרחוב ויותר לא ראיתיו עד עצם היום הזה.

בעצם, אמר א' לאחר שעה קלה, אני דווקא כן יודע מאיפה הוא מכיר את הטינופת ההיא. המנוולים, תמיד כדי לרתק אליהם את תשומת־לבי משמיעים הם מלים גסות שמעולם לא הרהבתי עוז בנפשי להעלותן על דל שפתי. אבל הפעם עשיתי עצמי כלא שומע. פרצוף מטונף שכזה, המשיך א' בשלו, מסוגל לבוא רק ממקום אחד בלבד.

אני יודע! קרא ב' בשמחה עשויה. אני יודע!

אל תגיד לו, התרה בו א', אמרתי לך שלא תגיד לו, תראה!

לא נפלתי בפח שטמנו לי השנים. ידעתי שאם אכוף את קומתי ואשאל את א' לאמור, אנא הגד לי מהיכן בא ההוא, יענה לי בשאלה, ההוא מי? ועד שלא אגיד בפירוש, ההוא הטינופתי שזה רק ראינו, יעמיד פני תם ויסרב לשתף פעולה. ברם, משוכנע אני שגם לאחר שאוציא מפי את המלים האיומות ההן עוד יחמוד אתי לצון שעה ארוכה ולא אעלה ביד אלא מאומה. ובכלל, מאז פרשת שמו הראשון של גוגין איני הוגה אמון יתר לא' ולכושר־הביצוע שלו.

אבל השנים המשיכו במשחק שלהם. אני אלחש לך, אמר ב‘. טוב, אמר א’, אבל בלחש־בלחש, שלא ישמע. וכה הלאה. האמצעי היחיד להפסיק אותם, או לאלצם לחדול ממשחקם המענה, היה להפסיק לחשוב. אני מפסיק לחשוב, אמרתי לעצמי.

הניסה מישהו מכם פעם בלחייו להפסיק לחשוב?

ובכן, דעו לכם, מי שמתחיל פעם לחשוב לא יוכל להפסיק לעולם. שכן כל מחשבה עשויה ראש, שהוא זנב קודמתה וזנב שהוא ראש יורשתה. כך אין לדבר סוף.

מכל מקום, ניסיתי להפסיק לחשוב. לרגע זעיר, כנצנוץ להב, ראיתי כתמי־צבע פורחים, כחול, אפור ואדום. במקומם בא כתם־צבע צהוב שהתבהר בנוגה רב ולפתע ספג לתוכו כתם אפור, חסר־צורה ומתפוגג. אתן את נעלי במתנה למי שיסביר לי למה, בסופה של שרשרת־צבעים מגוונת זו, נקלע במוחי, באמצעו, ממש בול, השם בלהה. התבהר בנוגה רב דוגמת הכתם הצהוב, ונעלם. שוב נקלע, ושוב נעלם. שלוש פעמים קרה כך ואז שמעתי מקהלה נפלאה של

אֵיוִיווֹ, אֵיוָאווֹ, אֵיוִיווֹ וָאוֹו ווּ! אֵי לֶפטִי, בֶפטִי,

בּוּלוֹבוּלוֹפֶסְטִי, קינדלע, קינדלע לוּפט, לוּפט לוּפט.

כמה בלהות הוא מכיר? שאל א'. השנים נדהמו קצת למראה הצבעים ואפשר גם הסתנוורו לרגע קט. משום כך, אולי, צפו במתרחש בדממה. עתה, מן הסתם, מצאו לעצמם שעת־כושר לנסות אותי מחדש ובעיקר להוכיח לי שלא הצלחתי להדביר אותם.

ממש מפליא. אמר ב'. הוא מכיר לפחות ארבע.

מה אתה סח? שאל א'. האינך מפריז כלשהו?

ודאי שלא, אמר ב'.

הבה נראה, אמר א'.

בלהה ההיא שלמדה אתו בבית־הספר וכתבה לחייל בחזית, במבצע ההתכתבות של בתי־הספר בעידוד הועד למען החייל. שכתבה לו שהיא בלונדינית כחולת־עין והחייל חשב שמחכה לו יפהפיה וכמה התאכזב כאשר בא, לאחר שלושה שבועות של נסיעה מיגעת מבנגאזי, ומצא את בלהה.

נכון, אמר א'. אחת.

ובלהה ההיא שעמדה תמיד ליד דלתות אולם־הקונצרטים והיתה נורא מוסיקאלית. פעם היו לה צמות והוא אף פעם לא יכול היה להחליט אם היא יפה או לא.

רגליים דווקא היו לה יפות, אמר א‘. אני מבטיח לכם שאני אגמור אתו פעם. הא’ הזה מפר את מנוחת־נפשי ומונע ממני להיות, סוף־סוף, אדם בוגר שכל מעיניו נתונים לאשתו, לילדיו ולעבודתו. שמעתם חוצפה! עתה, מי יודע כמה זמן עבר, להזכיר את טיב השוקיים של הבחורה הצמאה למוסיקה! ולמי, למי להזכיר זאת? לאדם שכל חזותו של אזרח מכובד ונעים־הליכות שעיניו, לכל היותר, מביעות סקרנות מבריקה אבל לא הרהורי־עבירה. לי להזכיר, והיום, את שוקיה של הסולפז’יסטית! חי אלוהים, אסיים אתו.

שתים אמרתי, נכון? שאל הב'. ובלהה גלוזמן?

שלוש, אמר א'. איפה ארבע?

הגבוהה ההיא, שכחת? אמר ב'. שהיתה אומרת לו שלום הססני וזה היה הבסיס היחיד להיכרותם.

הבה תזכיר לי, אמר א'. קריצה חלפה בעינו, כאלומת־אור בעין החתול. איך למשל, נראו שו…

שוב למזלי – הלא הייתי מהלך ברחוב ז'"ק – נפלו עיני על צעירה שנשענה על פסנתר. זה היה דחוק במעבר, בין שני עמודי־בטון וכתלי־לבנים, משהו כעין שער וגדר. כנראה שלא עמד להם כוחם של הסבלים להחדירו לתוך החצר.

האוכל לסייע לך במשהו? שאלתי.

הפסנתר נתקע, אמרה לי בחיוך. צעירה נחמדה מאד.

ומה? שאלתי.

רבתי עם בעלי, אמרה. הוא טען שאי אפשר יהיה להעביר את הפסנתר דרך השער הזה, ואני סירבתי שיעלוהו בחבלים מעל לגדר. עמדתי על כך שאפשר יהיה להעבירו כאן. היא הורתה בידה על המקום בו היה הפסנתר תקוע. פסנתר־כנף.

צחקתי.

גם היא צחקה.

א' וב' התגרדו בפחדתם.

ואיפה בעלך? שאלתי.

כיוון שניצח וצדקת־טענתו יצאה לאור הכריז עלי ברוגז ופרש לו. אני בטוחה שהוא מציץ עלי עכשיו בהנאה, מבין השיחים שבגינת־הבית, שותה לשכרה את נצחונו.

הבטתי בפסנתר.

כל מה שצריך, זה לתת עוד דחיפה קטנה והפסנתר יעבור, אמרה. ניסיתי לדחוף אותו מכיוונים שונים. מדי פעם השמיע הפסנתר צלילים עמומים, אבל לא חלף במעבר. מה שהזכיר לי את נסיונות הזכירה שלי. ממש כמו הפסנתר במעבר, משמיעים צלילים לא מבוקשים ואסוציאציות משונות, ויש להם א' וב' שדוחפים אותם בדרך חתחתים ביד לא־אמונה, כאותם סבלים, שישבו לנוח בצל הגדר.

לפתע, דחיפה חזקה והפסנתר נחלץ וגלש על גלגליו בדרך הטוב. בו ברגע גם נזכרתי בשיר “הרקפת”. מתחת לסלע צומחת רקפת, רקפת נחמדת מאוד. הצעירה הודתה לי. אמרתי לה שלום ובשמחה רבה המשכתי דרכי.

ילדים משחקים בשדרה הלחה. על ספסל יושב איש, לבוש מכנסים של חליפה מפוספסת ומעיל של חליפה משובצת. צווארו עטוף סודר עבה. שערותיו מזדקרות כתיל שלשוא ניסה הנפח להטותו במתיחת מלקחיים. לעיניו משקפים עגולים במסגרת שחורה והוא שרוי במלחמת דברים עם ילד כבן שש.

“אבא, קום כבר, תביא לי אדמה, נו.”

“רוני, אומרים: הבא נא לי אדמה.”

“תביא לי כבר אדמה, נו, אבא!” והבן מושך בכנף המעיל.

“אמור הבא נא לי אדמה.”

“נו כבר, אבא!”

“רוני, עליך לשתות עכשיו מהקאקאו שבישלה בשבילך אמא. קרב נא אלי, אקנח את ידיך…”

“תביא לי את האדמה, נו, אבא!”

“אחר כך, רוני.”

“אני יכה אותך, אבא!”

“כמה פעמים אמרתי לך, רוני? אומרים: אכּה.”

“אני יהרוג אותך, אבא, נו קום, תביא לי אדמה…”

“אומרים אהרוג. כמה פעמים אמרתי לך, רוני?”

“אני ירצח אותך אבא אם לא תביא לי כבר אדמה.”

“ארצח. דבר כראוי, רוני.”

“אני ארצח אותך.”

“ואכה.”

“אכה, אהרוג וארצח אותך, אבא!”

“כך יפה, הנני ואביא אלך אדמה.”

אכן, האיש קם, חופן בוץ ומניחו לרגלי רוני.

“צביקה, תן קפיצה למכולת צביקה והביא לי מקלות כביסה!”

“אני לא רוצה לתת קפיצה למכולת. נמאס לי. תני קפיצה בעצמך.”

“צביקה, אני אומרת לך צביקה שתתן קפיצה מיד למכולת ושתביא לי מקלות כביסה.”

“אני לא נותן.”

“אם לא תתן אני אתן לך בראש כמו שעוד לא נתתי לך.”

“שתתני לי אפילו בשיניים. אני לא נותן יותר קפיצות למכולת.”

“אם אתה לא שומע לי אני נותנת צלצול לאבא והוא יתן לך מנה כזאת שתזכור. תן קפיצה למכולת צביקה והביא לי מקלות כביסה!”

“תני צלצול לאבא. לא איכפת לי שיתן לי מנה. מה שהוא כבר יכול לתת. אני לא נותן קפיצה למכולת.”

“למה אתה לא נותן? למה אתה ילד רע?”

“נמאס לי לתת כל רגע קפיצה למכולת, קפיצה למכבסה, קפיצה לתופרת, קפיצה לאטליז, קפיצה לירקן, די. אני לא נותן יותר קפיצות.”

“בוא צביקה, אני אתן לך נשיקה. אל תכעס. הנה נתתי לך נשיקה. עכשיו תהיה ילד טוב ותן קפיצה למכולת.”

“זו הקפיצה אחרונה שאני נותן היום?”

“האחרונה!”

מה תתני לי בעד זה?"

“מה לתת?”

“תתני הבטחה?”

“איזו הבטחה?”

“שתתני לי ללכת לקולנוע היום?”

“טוב, אני נותנת.”

אם יבוא גדי תגידי לו שנתתי לרגע קפיצה למכולת."

גדי היה נייע לעבר המפגש, לגן העצמאות.

הגן היה מאויש לרוב באמהות, גד“נע תינוקות וחק”ש. גונדות היו בתנוחה על מושבים. גונדות היו בתשחוקה בשבילים ובמדשאות. גונדות היו שקועים בתקרואי עתון וספר.

גדי תפש תצפית והתמקם בה.

התסביב לנגד עיניו היה עצום. שטחים מדושאים ומעויצים. קולות הטף הרימו תצלילים בסולמות רביבים. הצפורים השמיעו ציוצת עריבה והרוח היה נייע במשב נעים. הטבע דמה לתכליל מוסיקאלי־צבעוני עצום.

נעם לגדי לשכוח את כל הניירת, התפעול, התפקוד, התשבוץ והתמחור; לשכוח את העסקת המשרדית; לשכוח את הטרדת המינהלית – לשכוח.

לבו של גדי היה קהול רחשי אהבה לרינה. לבו שהצטיין בתפוסה מירבית של חמשים וחמש אהבות, לא היתה בו, עתה, קיבולת אלא לאהבה אחת ויחידה. אהבה זו מייסה את לבו יותר מהאהבות האחרות. כולן יחד.

עתה ארב לאהבתו וציפה לתקבולים של אהבה. אולם רינה בוששה להופיע.

“אולי אינה במצב יביל?” חקר לבו.

“אולי היא נייחת במקומה כדי להרגיזני?”

יציאות הטרדת של לבו שולמוּ בבריאות.

“אולי לא תופיע כלל?”

אבל!

רינה הופיעה! היא הופיעה בצעד מאויט. גדי לא ידע אם היא מאייטת כדי לגרום לנזילוּת גדולה יותר של רגשותיו, או מאייטת משום העבירות הקשה בשטחים המאויישים, המדושאים והמעויצים.

“מדוע אתה מאותר כאן?” שאלה לאחר שהתמקמה.

“רציתי מקום בלתי־קהול,” אמר.

“עד שאיכנתי אותך! הנשמה יצאה לי!” אמרה.

“ואני חשבתי שאינך במצב יביל,” אמר.

בין שניהם השתרר משקט. גדי טיווח את עיניו על רינה.

רינה נראתה כה נשיקה, כה חביקה, כה אהיבה. גדי ביקש להשמיע מפיו את תבטואי ליבו, אולם כל תרגושיו תקפו את לשונו, כאילו ביקשוּ לנטרלה. התרגושים ניצחו. הלשון נוטרלה.

“הבינותי,” אמרה רינה וסייפה את המשקט, “שיש לך בשבילי איזה תמסיר?”

“יש,” אמר גדי.

“תַמסֵר,” אמרה.

הניקוש בלבו של גדי האביר מעל המאה־דקה, הוא חיפש מלים. אולם הידוג היה קשה ולשונו לא ידגה אלא את המלים היות שכיחות:

“יש לי כסיפות אליך.”

“יש לך כסיפות אלי?” שאלה רינה ותסמיק פרח בלחייה.

ברצונו של גדי היה לירטה בזרועותיו, אולם עדיין לא ווידא לעצמו די הצורך מהם תרחושי ליבה כלפיו. בנסיקה חזר לתנוחתו.

“הכסיפות שלי אליך חריגה,” השיב לשאלתה.

עיניו הבחינו שפניה קיבלו מענק חדש של תסמיק טרי. חזה היה לגלי עד גבה־גלי, נשימתה נפלטה מנחיריה במשבים מקוטעים דרומיים. שוב ביקש לירטה בזרועותיו, אבל היבילות של ידיו, של כל אברי גופו, השאירה פס. גדי היה נייח לגמרי.

“זהו התמסיר?” שאלה.

“לשוני אינה נייעת היום באופן מתאים,” גדי התבטא בקושי, “ולכן קשה עלי התבטוא של רגשותי.”

שוב משקט.

הפעם סייף את המשקט גדי:

“אילו יצאת לתשמוע אל לבי, היו לך ממצאים עצומים.”

“איזה ממצאים, למשל?” שאלה.

“ממצאים כאלה: תכמוהים, תערוגים, ותחלומים,” אמר.

“נבילים?”

“מבטיח, בלתי־נבילים. נצחיים.”

“אבל אלה אינם שמישים,” אמרה.

“מהם?” שאל.

“פיוטיים,” אמרה.

“מה את רוצה?” שאל.

“בכסיפות שיש לה הקשר תכליתי וייחודי.”

“אבל אמרתי לך, היום קשה עלי התבטוא של רגשותי.”

שוב משקט. גדי ביקש לירטה בזרועותיו, שכן תרגושיו גברו עליו. אולם, רינה משכה בסיבוּב לאחור, שברה שמאלה ובגלגול חצי־חבית נשמטה מתפישתו.

“למה את מחכה?” שאל גדי. חושיו אמרו לו שתרחושי ליבה של רינה כלפיו, זהים עם תרחושיו כלפיה.

“לתבטוא של מילה אחת.”

“אני יודע,” אמר גדי, “אבל התיזכור קשה לי.”

הם ישבו וחיכו, וחיכו וציפו שזכרונו של גדי יתזכר ללשונו את המילה המבוקשת, אולם לשוא.

הים היה שמיע.

הפריחה היתה יריחה.

האויר היה נשים.

תסביב מפואר לאהבה. אבל, זו המילה שלא תוזכרה לגדי. הוא לא היה יכול להיזכר בה. למעשה, היא נשכחה.

רינה קמה, התארגנה, השאירה פס כשגופה נישא על רגליה ביבילות עצומה. גדי נשאר שעה קלה ממוקם, מסוכל ומתוכזב.

“נו, היה לך lovely time אתה?”

“”.Could be better

“היא יפה?”

“Nothing to write home about.”

“מה דעתך לעשות joint excursion קטן ב־week end?”

“מסכים. Provided שנגמור את ה־case עד אז.”

“ה־case ההוא עוד נותן לכם headaches?”

“מה אתה יודע. אנחנו מחכים ל־judgement בבג”ץ כמו על גחלים."

“אז באמת כדאי שנצא יחד ל־week end יהיה לך קצת peace and quiet.”

מה נעשה הערב?"

“אתה רוצה ללכת ל־movies? יש לי שלוש כרטיסים.”

“יש לי engagement אחר. אגב, אתה יודע שהמחלקה עושה class reunion בקרוב? עם הגרלות ושלושה הפתעות גדולות – גם פרסים.”

“שמעתי על זה. איפה זה יהיה?”

“בבנין הישן של הגימנסיה same old spot you know.”

“רעיון לא רע. O.K. the boss wants me now. אצלצל אליך מחר.”

“I’ll be expecting your call with fever in my heart.”

במונית שרות מחיפה לתל־אביב.

“את רואה שם?” אמר יהודי בגיל העמידה באוזני אשתו והורה לעבר “תל ברוך”?

“כן,” אמרה אשתו.

“הנה שם המגרש שלנו,” אמר.

“ואיפה המגרש של זליגמן?” שאלה.

“הנה שם,” אמר והורה באצבעו על מגרשו של זליגמן.

“ושל ראובני?” שאלה.

“הריהו שם,” אמר והצביע.

“שלנו טוב יותר,” אמרה.

“אין ספק,” אמר, “עכשיו נוכחת. תחילה לא רצית במגרש וחששת שמא נקופח בהגרלה.”

נוסע אחר שהאזין עד כה, כמונו, בשקט, נפנה אל רעיתו ואמר: “את רואה שם?”

“כן,” אמרה רעיתו.

“המגרש שלנו,” אמר.

“היכן שהגבעה החשופה?” שאלה.

“לא,” אמר והורה באצבעו, “ממש ליד המלון החדש בחוף הרצליה.”

“הה־א”, אמרה, “אני רואה.”

“מעניין,” אמר הנהג והביט לעבר נוסעיו, “הרי שם גם לי מגרש.”

“תכירי בבקשה את השכן,” אמר הנוסע לרעיתו.

“שלום,” אומרים לקצין בצבא־הקבע.

“שין,” הוא עונה.

“שין?”

“שין, בשביל שלום,” הוא עונה.

“איך היתה המסיבה ביפו?”

“מסיבה מתאימה ולענין,” הוא עונה. “היה ביצוע גדול.”

“ביצוע גדול?”

“בביצוע מתכוון כאן המחוקק לאכילה.”

“היה איפוא מה לבצע?”

“בהחלט, ביצוע מתאים. מאירקה גם היה שם.”

“איך הוא מאירקה עכשיו?”

“מהומן במקצת,” הוא משיב.

“מהומן?”

“כן, מהומן. עושה מהומות. אחד שנדחף בקלות לפאניקה ותיכף נעשה מהומן.”

“לא ידענו שהוא מהומן.”

“במקצת, אך בדרך כלל גבר חביב.”

“גבר חביב?”

“הגבר בא אצל המחוקק במקום איש. גבר חביב או גבר מתאים. גבר מפוקפק זהו גבר שברור לך מהו. גברבר זהו גבר קטן. כשאתה רוצה להוריד מערכו של גבר, אתה קורא לו גברבר, או גבריאל.”

“וגבר מתאים?”

“זהו גבר לענין. כלומר גבר עם מצפון… גבר עם… איך קוראים לזה בעברית… עם מעיים, שיודע מה העניינים.”

“הוא גר עדיין בפתח־תקוה?”

“לא. הוא גר כבר איקס חדשים בצהלה. שם יש לו בית חביב כולל דשא מתאים.”

“הרי לא נותר לו מקום בצהלה, כיצד הגיע לשם?”

“זה קאראקוז שלם.”

“קאראקוז?”

“קאראקוז,” הוא מסביר, “זהו דבר רעשני. למשל, אם איזה יהודי עושה פאניקה מדבר קטן, הוא עושה קאראקוז גדול – צעקות ומפעיל עשרים גורמים.”

“ואיך הוא הסתדר?”

“יש לו חמור.”

“חמור, למה לו חמור?”

“חמור, זאת אומרת מכונית. הוא התלבש על מכונית.”

“התלבש?”

“נו כן. המחוקק אומר התלבש על מכונית. או, הוא בא והתלבש על הענינים והפעיל – כלומר השתלט על המצב. למשל, בב”הד 35 היה באלאגאן, שלחתי לשם גבר מתאים והוא התלבש על הענינים."

“ומה עם דני?”

“הוא גבר מעודכן מאה אחוז.”

“מעודכן.”

“גבר מעודכן, זה אחד שמתמצא במצב.”

“מתי ראית אותו?”

“הוא ואשתו התיצבו אצלנו בשבת לתה.”

“על מה שוחחתם?”

“קודם כל הם באו לוודא אם יש כרטיסים לקולנוע. אחרי־כן דני הנחית עלי בעיות.”

“הנחית בעיות?”

“כלומר, באמת הנחית בעיות. אבל אפשר לומר שהנחיתו אותו עלי.”

“מה הוא אומר כשהנחיתו אותו עליך?”

“הוא אמר קפוץ, תדווח צנון אם יש לכך כרטיסים לקולנוע.”

“תדווח צנון?”

“כל אחד מדווח כשהוא מדבר. צנון זהו ירק מבחיל בעברית, אבל אם ירצה המחוקק זה גם סימן בצופן.”

“מה עשית בבית ביום ששי אחרי־הצהרים?”

“התיצבתי אצל האשה, קיבלתי משימה לנוע לחנות המכולת. במתקן של החנוני, שהוא דרך אגב גמ”פ, הנחתתי עליו את הרשימה של האשה. אחר כך נעתי על הציר של הקיוסק לקנות שוקולד. חזרתי הביתה באיגוף ימיני ודיווחתי על גמר הפעולה."

“ואחר־כך?”

“אחר־כך בא מצב שפוף. גמרתי לנקות את הבית ויצאתי שפוף מהענין.”

“הלכתם לקולנוע עם דני ואשתו.”

“כן, התיצבנו באוריון.”

“איך מצא חן בעיניך הסרט?”

“סרט מתאים מאד.”

“אולי תוודא אם נוכל להשיג כרטיסים לתיאטרון השבת ותדווח בקפיצה צנון אם השגת כרטיסים?”

“לב”ב."

“??!”

“לא בא בחשבון.”

“השגת כרטיסים זו בעיה בשבילך?”

“שי”ן בי“ת.”

“שרות בטחון?”

“לא, שום בעיות.”

“מדוע לא…”

“אתם נוסעים על הבאנקט…”

“נוסעים על הבאנקט?”

“כלומר, מדברים שלא לענין. בכוונת המחוקק לשלחני מהעיר ליותר מחודש.”

“אז, שלום ולהתראות.”

“תהיו בריאים.”

הוא התלבש על המכונית, הפעיל גורמים, באיגוף שמאלי נע על ציר המטכ"ל ונעלם מעינינו.

גבר עם מצפון, אין ספק.

מה את יודעת, אתקה, אני עומדת כאן על יד הקופה אולי שעתיים, משעה תשע. עוד רגע אני יוצאת מדעתי. חשבתי שבבוקר זה לא לוקח זמן לקנות כרטיסי־קולנוע. איזה סדרים במדינה הזאת! מתיחסים אלינו כמו אל בהמות, יותר גרוע.

ואת חושבת שיש לי זמן לחכות כאן בתור עד שהמנוולים יפתחו ברוב חסדם את הקופה שלהם? אַת לא יודעת מה קורה אצלנו במשפחה, איזה בית משוגעים זה. איום ונורא. אַל תשאלי. צביקה קיבל בבוקר חום גבוה והשכבתי אותו במיטה. פתאום באה אחותי עליזה. אוף היא אומרת, עד שעולים אליכם יוצאת הנשמה, אולי תרדו פעם לקומה יותר נמוכה? כבר לא נאה לך לעלות אלינו, אני שואלת אותה. בכלל, מאז שאחותי עליזה התחתנה עם ג’קי אי אפשר להכיר אותה. תשמעי רבקה, היא אומרת לי, האבא שוב קיבל התקפת לב חזקה. אז למה את לא יושבת על־ידו? אני שואלת את אחותי עליזה. אמא נסעה לירושלים להלויה של חברה טובה שלה. מה הבהלה, אומרת לי אחותי עליזה, זה לא הפעם הראשונה שהוא מקבל התקפת לב. חוץ מזה, היא אומרת, בפעם הקודמת אני ישבתי על־ידו, עכשיו תורך. עליזה, אני אומרת לאחותי עליזה, יש לי ילד חולה בבית ועוד לא בישלתי צהרים לאריה, ואת יודעת איך הוא משתגע אם הצהרים לא מוכן, גשי אל האבא ושבי קצת על־ידו עד שההתקפה תעבור לו. אבל היא רצה לה. איזה איגואיסטית זו אחותי עליזה! לא חשוב לה מה קורה בבית, העיקר שתיראה יפה. עליזה, אני קוראת לאחותי עליזה, עשי לי טובה ושבי קצת על־יד האבא, אחר כך אחליף אותך. יש לי תור במספרה לשעה שמונה, אחותי עליזה צועקת לי ונעלמת. היא לעולם לא תחסיר תור במספרה איזה איגואיסטית, אני אומרת לך.

בקיצור, אתקה, אל תשאלי. צביקה שוכב במטה, עוד לא בישלתי צהרים, עוד לא גיהצתי ואפילו לא הספקתי להעביר מטאטא על הרצפה. אבל ביקשתי מהשכנה שתשמע אם צביקה בוכה ורצתי אל אבא. ישבתי קצת על־ידו ואמרתי לו זה לא נורא, זה לא נורא, תהיה בסדר גמור. את מבינה הרגעתי אותו. הוא נרדם קצת. הוי! פתאום אני נזכרת שקבענו הערב ללכת לקולנוע עם בתיה ואיזי. חשבתי שאני יוצאת מדעתי.

תשמעי, אתקה, ראיתי את צפורה ברחוב והיא אומרת לי שהיה לכם ערב חברתי נחמד מאד בליל שבת. בכלל היא נורא מתפעלת איך שסידרתם את הדירה. אני באמת מוכרחה לבוא לבקר אצלכם ולראות בעצמי. מה את באמת חושבת על צפורה, חבל שזה לא הולך לה כל כך. אבל אין דבר. אם לא פותחים את הקופה עוד רגע אני אשתולל ואקים שערוריה. אני עוד צריכה לעבור דרך בית־המרקחת ולגשת לאטליז. תגידי, זה באמת נכון שמנוחה ויעקב גמרו ביניהם?

מיכל השתתפה ביום סרט. היא אומרת:

“היה נורא מצחיק. הלכתי עם רנה, פסיכית אחת…”

“מיכל,” אומרת לה אמה, “אמרתי לך שלא תגידי פסיכית…”

“תנוחי אמא,” היא אומרת. “אנחנו רואות גו’ש אחד, מטומטם על העצם…”

“מה זה גו’ש?”

“גו’ש זה גורילה שמנה. זה היה אבא של דני. אני אומרת לרנה בואי נדקור לו סרט, שידגדג לו בשרעפת. אבל רנה היא פסיכית לגמרי…”

“מיכל!” אומרת אמה.

“תנוחי, אמא,” היא אומרת. “רנה אומרת, בואי נדקור לוֹ שני סרטים. אני אומרת זה חו’מו…”

“מה זה חומו?”

“זה חכמה מצוינת, זה חו’מו. אנחנו עולות על הגו’ש. הוא מחפש בכיסים שלו שורט ומנסה למצוא חצי־גרוש של מדא’ד…”

“מה זה מדאד?”

“מדא’ד זה מגן־דוד־אדום־דן, זה חצי גרוש של נייר שהגו’ש מנסה למצוא בכיס השמאלי שלו כשהוא שורט בו ואנחנו שומעות איך שהוא שובר לו את הצפרניים מרוב גירוד. בסוף הוא נותן חצי של עֶשְׁ’ן קרוע…”

“מה זה עשן?”

“עש’ן זה עשרה־גרוש־נייר. אבל הוא נותן רק חצי עש’ן וקרוע. אז רנה דוקרת לו ארבעה סרטים ואחד פולח את הטחול שלו…”

“מספיק, מיכל,” אומרת אמה.

“תנוחי, אמא. אני אומרת לך. איזה דֶג זה אבא של דני. יש לכם תמונות של אליזבט טיילור?”

“אין להם תמונות של אליזבט טיילור. בזה נגמר יום הסרט שלכן?”

“כן. לך תתעסק עם דֶגים כאלה. שוברים את הצפרניים ונותנים חצי עש’ן קרוע. לי לא היה אכפת לדקור עוד סרטים. אבל רנה, גם כן פסיכית, התחשק לה לאכול קרטיב למון. אני אומרת לה זה זיפת יגמ’ח, אבל היא…”

“מה זה יגמח?”

“זה יותר גרוע מחשבון, זה יגמ’ח ולא יגמח כמו שאת אומרת. יגמ’ח. כן ככה. יש לכם עולם הקולנוע?”

“הילדה הזאת משוגעת אחרי עולם הקולנוע.”

“לא אומרים משוגעת, אמא.”

“נכון. תסלחי לי.”

“אומרים פסיכית.”

“מיכל!”

“תנוחי, אמא.”

“הילדים לא חילקו סרטים?”

“הילדים! איזה ילדים יש לנו בכתה. פלֶגים גמורים…”

“מה זה פלֶגים?”

“אני לא יודעת..”

“זה בא מפלגמאטים,” אומרת אמא. “אומרים פלגמאטים מיכל.”

“אומרים פלֶגים. ילדים פלגים כאלה לא ראית בכל יח’ש, זה ימי חיי שני. בחיי, איזה פלגים. גיהנום. הייתי הורגת אותם. העיקר, אז רנה לא אכלה קרטיב ודקרנו עוד קצת סרטים עד שנמאס לנו. אני רק מפחדת שהמורה עוד לא יתן לכתוב על זה חיבור. מה אני אכתוב…”

“מיכל, את דווקא כותבת יפה!”

“רק שי. ח. ברנר לא ישמע מה שאמרת, אמא.”

“מיכל!”

“תנוחי אמא.”

כמו שאתה רואה אותי, היו לי בכיס חמש מאות לירות.

חמש, מאות, ספורות, אחת לאחת. חמש מאות. חסכונות.

אדם מאושר, לא?

לא.

מה הפלא. החסכונות טורפים את מנוחתי. אפילו אמי מסכימה שאינני יפה כפי שהייתי. השתניתי מאד. אשתי מטרידה אותי ואומרת לי: שמשון! אשכול גוזל את חסכונותינו, עשה משהו. אני אומר לה אני רוצה לעשות משהו, אבל מה, מה לעשות? אינני יודע מה לעשות. היא אומרת: שמשון! מחר אין לנו חמש מאות אלא ארבע מאות תשעים ותשע וחצי ומחרתיים אין לנו ארבע מאות תשעים ותשע וחצי אלא ארבע מאות תשעים ותשע. אתה מוכרח לעשות משהו לפני שמאוחר, ולפני שאשכול קלף מעלינו את עורנו. אשכול כידוע לך מכהן כשר האוצר. אני אומר לה, גריפה אני יודע שאני צריך לעשות משהו, אבל, איני יודע מה, מה לעשות, את זה, איני יודע. שאל את גבירץ מה עשה הוא, היא אומרת. חכמה גדולה. לגבירץ יש שש וחצי ואולי שבע וחצי. למה יש לו שש וחצי ואולי שבע וחצי, היא אומרת, מפני שידע להגן על חסכונותיו, בעד זה. אתה שאל ממנו. בינתיים האיר השחר ואני אומר, טוב אני אשאל את גבירץ.

מה עשה גבירץ? בין היתר רכש ארבע מאות קילוגראמים צינק והחביא אותם מתחת לכיור במטבח, באנטרסול ומתחת למיטות. שלוש פעמים ביום הוא שוקל את הצינק לראות אם רגינה, העוזרת שלהם, לא שמה ממנו בכליה. חוץ מזה הוא חושד באשתו שהיא פורסת מהצינק פרוסות ותופרת תמורתן חלוקי־בית. שיש לה, לאשתו, טירוף לחלוקי־בית. העיקר אינני פתי ולא ארכוש צינק ואשתי לא תתפור חלוקי־בית. לעת לילה אומר אני לה, גריפה, גבירץ מלווה כספו בריבית קצוצה ואת זה אנחנו לא עושים. היום, כלומר הלילה, אומרת גריפה, דע לך שכבר אין לנו חמש מאות אלא ארבע מאות תשעים ותשע וחצי מאחר שאשכול כבר לקח עוד חצי לירה.

קראביץ אוסף בולים ואומר שאין השקעה וחסכון טובים מאיסוף בולים. מגירותיו מלאות מעטפות של יום ראשון, בולים למאות ולאלפים וחלונות ודלתות ביתו נעולים תמיד פן תשתולל רוח פרצים ותישא בכנפיה את כל בוליו, שהם חסכונותיו. לעת לילה אמרתי לה, גריפה! אני עושה מה שקראביץ עושה. מה עושה קראביץ, היא שואלת. אני אומר לה, אוסף בולים. השתגעת, היא אומרת, להשקיע את כל חסכונותינו במשחק ילדים? אני אומר לה, גריפה! זה עסק בטוח. מחירי בולי־ישראל מאמירים מיום ליום, שכּן ספק בלב אוספי־בולים שבעולם אם תחזיק ישראל מעמד. הדעה הרווחת בעולם אוספי־הבולים, מנוגדת היא בתכלית ניגוד לדעותיו של דוד בן־גוריון, שכידוע לך הינו ראש ממשלת ישראל. אוספי־הבולים מאמינים ומקווים, שישראל תימחה מעל פני הגלובוס ואז תארי לעצמך מה יהיה ערכם של הבולים שאקנה מחר. מה אכפת לי ערך הבולים שתקנה מחר אם לא אחיה ולא אוכל ליהנות מערכם, שואלת גריפה. אני חושב על מה שהיא אומרת ואני מסכים איתה, ואומר לה, גריפה! אני, איני, קונה, בולים, אבל, מה, מה לעשות בחמש מאות? איזה חמש מאות, היא שואלת, כבר לא נותרו לנו אלא ארבע מאות תשעים ותשע, אתה יודע כמה שילמתי קילו עגבניות? אשכול קטף לנו עוד לירה, עד שאתה מוצא מה לעשות עם החסכונות שלנו וכמה שאני הזעתי ועבדתי על כל פרוטה. גריפה פורצת בבכי תמרורים ובינתיים האיר היום. בדרך מקרה פוגשת אותי אמי ואומרת לי, שמשון בני אתה נראה בדיוק כמו אבא. פרצתי גם אני בבכי תמרורים.

בלילה שנינו שומעים רחש. גריפה אומרת, יש להפקיד את הכסף בבאנק ואני אומר לה בבאנק הוא ילך לאיבוד, ערכו יאבד לגמרי. גריפה אינה עונה. אני אומר לה, גריפה! היא אומרת, שתוק. אני אומר מה קרה? היא מהסה אותי, שששש… אני שומעת גנבים! קפוץ, אחוז במטאטא והך בראשם! גריפה, אני אומר לה, איך קפצו גנבים לראשך? הך היא אומרת, הך שמשון! הך! וגם מאשכול אַל תחסך!

גריפה חלתה. ללא תנומה נחלשה ונתקפה בוירוס האנגלי ומזה היא לוקה בדלקת ריאות והיא שוכבת בבית ואחרי כן בבית הבראה וכאשר היא חוזרת אלי כבר אין לנו חמש מאות אלא שלוש מאות וחמישים והיא אומרת, שמשון! בבית ההבראה חשבתי כל הזמן מה נעשה עם החסכונות ושמעתי אנשים מדברים בענין פרדס בחסכון, לך תברר מה הדבר הזה.

ביררתי. בתחילה אין הדבר קוסם כל כך. הפרדס רחוק ומי יודע מה יקרה לכספנו במרחקים? אין כל בטחון בחסכון כשהוא מרוחק. אבל שנינו עושים חשבון שענף הפרדסנות הוא הענף עליו יושבת המדינה ואם היא יושבת עליו גם אנחנו יכולים לשבת עליו. שוב אני מברר והפעם מתברר שבכספנו נוכל לרכוש שנים וחצי עצים, זאת אומרת אם ימכרו לנו שנים וחצי עצים. ככה שגם זה ירד מהפרק. גריפה אומרת לי, אתה חושב שיש לנו שלוש מאות וחמישים לירות? אתה טועה נשארו לנו רק שלוש מאות ארבעים ותשע.

כמובן, אתה שואל ומלווה בטחון זה כלב? אבל מי אנחנו שנקנה מלווה בטחון ובמשך תקופה כה ארוכה לא נראה את כספנו עד שיוחזר לנו? ומה שלא מוצא חן בעיני גריפה בעיקר זה ההגרלות והפרסים. אילו היה זה לשם חסכון בריא ומתקבל על הדעת, היא אומרת, לא היו מקשטים אותו בפרסים והגרלות, הפרסים וההגרלות מחשידים אותו עלי. זה שגעון לרכוש בכל כספנו אגרות מלווה בטחון ולהיפרד ממנו בבת אחת. בבוקר כבר לא היו לנו שלוש מאות ארבעים ותשע אלא שלוש מאות ארבעים ושמונה וחצי לפי החישוב של גריפה והיא שאלה אותי אם אני יודע כמה עולה קילו אפונה ירוקה.

340.

339.

?

“נצא לשתות?” שאל האחד.

“מוסכם.” אמר השני.

“אצל גנטל?”

“מוסכם.”

“מתי?”

“רצונך הוא פקודה לי,” אמר השני. “אולי מחר?”

“מחר אני נפגש עם סאם.”

“איך מרגיש סאם הנער הזקן?”

“עודו הולך חזק.”

“מה נפלא,” אומר השני “אז מחר לא?”

“אינך יכול לאכול עוגה ושגם תהיה לך.”

“מוסכם. מחרתיים?”

“מחרתיים? תן לי לראות…” ושקע בהרהורים.

“אסימון בעד מחשבותיך.”

“מחרתיים – רעיון בריא. אז בשמונה.”

“אצל גנטל?”

“מוסכם.”

“דרוש בשלום ג’ני, אמור לה שהיא חמודה.”

“חן. מסור את שלי למירי. אמוֹר לה שאני מוקסם ממנה.”

“חן. אז זהו.”

“אז זהו.”

“מוסכם?”

“מוסכם.”

“להת.”

“להת.”

לפודל הצרפתי של הגב' אדמוני, נקבה שחורה ונאה, ארוכת אוזנים, קצרת זנב, מתולתלת והעונה לשם “קוריאה”, מלאו שנתיים. כל הנוגעים בדבר, ובעיקר רופא־הכלבים המהולל, קבעו שיש לשים קץ לבתוליה. הואיל ו"קוריאה " היא חוטר לגזע מיוחס של פודל, חיפשו בשבילה חתן מתאים, כלומר מיוחס.

מועמד כזה נמצא לכאורה ב“לאקי”, פודל כל כך צרפתי, חוץ לשמו, שגבירתו, הגב' ארנון, מייבאת למענו גבינת קאמאמבֶאר, כדי שלא תעכר עליו רוחו ותהי צוהלת.

נסעה כל גברת למקום המפגש, לצורך בירור מוקדם, במכונית שלה. את המיועדים לשידוך סגרו במכוניות, והן עצמן ישבו לשיחה בבית־קפה. לולא סגרו את הכלבים במכוניות, יש לחוש פן עלולים אלה לקיים את הכלולות בטרם נתקבל אישור מגבוה. רופא־הכלבים הזהיר אותן, את הגברות, על כך.

ראשונה שאלה גב' ארנון, אף על פי שהחרדה לגורל הולדות מן הדין שתהא כולה של גב' אדמוני. ברם, כפי שיסתבר להלן, היה לבעלת־הכלב ענין בזיווג לא פחות מאשר לבעלת־הכלבה.

“מיהי האמא של קוריאה?” שאלה הגב' ארנון.

“וואנדה”, השיבה הגב' אדמוני.

“וואנדה, וואנדה,” הפכה והרהרה בדבר הגב' ארנון. “של קולסקי מרחוב דובנוב?”

“לא, חס וחלילה!” השיבה הגב' אדמוני. “של שרייבר, מבתי־הסוכר”.

“רחוב הוברמן?” שביעות־רצון נדפה מקולה של הגב' ארנון. “שרייבר הבנקאי?”

“זהו”. השיבה הגב' אדמוני.

“אמרי נא, האין זה שרייבר הקאנאדי המשתייך למועדון הגולף?”

“לא,” אמרה גב' אדמוני. “את מבלבלת. שרייבר הקאנאדי גר בסביון, והוא באמת חבר מועדון הגולף. השרייבר שלי הוא אחר…”

“ה־הא. אני נזכרת. זהו שרייבר מפתח־תקוה, שהיה קבלן והתחתן מחדש עם משפחת צביאלי? אבל הוא איננו בנקאי. הוא רק עוסק בכספים”.

עננה עכרה את פניה של הגב' אדמוני, הזוהרים בצבע טרי.

“לאקי שלי,” אמרה הגב' ארנון בשמינית של גאוה, “הוא הבן של חרמון, הרצליה פיתוח. וסבתו היא הבת של בינדר, מהוילות על הכרמל, עסקי יבוא וספנות, את בודאי שמעת. אביו הוא הבן של סטיקר מהנפט, גם הרצליה פיתוח, וסבו זוסמן, מיהו הלא איני צריכה לומר. איזה מכונית יש לך?”

“פורד 1958,” אמרה הגב' אדמוני. זו היתה נקודה חזקה.

“לי יש פולקסוואגן, כי בעלי משתמש בדודג' 1961 שלנו,” אמרה הגב' ארנון ולגמה את הקפה בתקיפות, וניכר מתנועותיה שגמור עמה לסיים את השיחה בהקדם. כבדרך־אגב עוד שאלה: “איזה אדמוני אתם, משיכון הצמרת?”

הסומק שעלה בלחייה של גב' אדמוני עשאן ארגמן טהור. “אדמוני מרחוב רמברנדט. יש לנו דירה של ששה חדרים”. כה שפל קולה, שלרגע אפשר היה לחשוב שרחוב רמברנדט הוא רחוב השוק במעברה סאקיה.

“אני אומר לך,” אמרה הגב' ארנון. “לאקי נוסע אתנו בשבוע הבא לפאריס. אני לא חושבת שיצא כבר משהו”. היא עמדה בתוקף על כך שהיא תשלם את דמי־הקפה. נפרדו ונסעו כל אחת לדרכה, האחת עם “קוריאה” שעודה בבתוליה, לרחוב רמברנדט. והאחרת, עם “לאקי” המיוחס, בדרך לפאריס, צרפת.

זה סיפור שבא להשיב לשאלה דלמטה.

"אנחנו כולנו באנו מטריפולי ואנחנו קוראים לכל איש בשמו. האח שלי משה, הגיס שלי יוסף והדוד שלי משה, כולם עובדים בבנין. בזמן שהם נכנסו לעבוד בבנין נכנס לעבוד גם אברהם, והוא בא מהונגריה.

"האח שלי משה עבד, הגיס שלי יוסף עבד והדוד שלי משה עבד. גם אברהם מהונגריה עבד. כולם עבדו. אבל, אברהם מהונגריה נעשה מנהל עבודה, ועכשיו הוא יושב לו כל היום ככה – נא, עם הידים על הכתפיים ומביט.

"עבר הרבה זמן. האח שלי יצחק נכנס גם כן לעבוד בבנין. הגיס שלי רפאל שהתחתן עם האחות שלי שרה גם כן נכנס לעבוד בבנין, והדוד שלי שגמר את הצבא, אורי, גם כן נכנס לעבוד בבנין. בזמן שהם נכנסו לעבוד בבנין נכנס לעבוד גם אפרים. והוא בא מהונגריה.

"האח שלי יצחק עבד, הגיס שלי רפאל עבד והדוד שלי אורי עבד. גם אפרים מהונגריה עבד. כולם עבדו. אבל אפרים מהונגריה נעשה מנהל־עבודה, ועכשיו הוא יושב לו כל היום ככה – נא, עם הידים על הכתפיים, ומביט.

"יושבים להם אברהם ואפרים מהונגריה עם הידים על הכתפיים ומדברים בהונגרית שלא מבינים, ואומרים אחד לשני כל היום יגאל, יגאל, יגאל, יגאל. ומה שאנחנו כולנו לא מבינים, האח שלי משה והאח שלי יצחק, הגיס שלי יוסף והגיס שלי רפאל, הדוד שלי משה והדוד שלי אורי – למה זה שני מנהלי־עבודה מהונגריה קוראים אחד לשני יגאל כשלכל אחד יש שם משלו, אברהם ואפרים.

"הרבה זמן דיברו על זה בבית שלנו בשבת ורצו לדעת את הסיבה. אולי שניהם, אפרים ואברהם, עשו איזה פרוטקציה לא יפה עם אחד יגאל, אותו אנחנו לא מכירים.

“עד שפעם אחת באו בשבת שני האחים של הגיס שלי יוסף, מבאר־שבע. הם אמר שגם בבאר־שבע קוראים ההונגרים אחד לשני יגאל, אפילו יש להם שמות אחרים מרדכי או ויקטור. וככה זה בכל מקום, אפילו בהונגריה.”

השאלה ששאלתי את ויולה היתה: “מדוע בנתניה קוראים להונגרים יגאל?”

חרפק התחיל מדבר נגד התוספת המשפחתית. לא חס וחלילה שיש לבטלה, אלא שיש להלבישה לבוש מציאותי. לדבריו אם כבר נותנים תוספת בעד אשה וילדים, צריכים לדעת באיזה אשה ובאיזה ילדים המדובר, ו– אומר הוא – “בהתחשב בסוג האשה ובסוג הילדים”.

“אני רואה בתלוש המשכורת שלי,” אומר חרפק, “את הכותרת משפחה. מתחתיה כתוב 17 ל”י. זה כולל אשה ושני ילדים.

“קודם כל 17 ל”י הן סכום שאינו מתחלק בשלושה. ניסיתי כמה פעמים לחלק את הסכום בשלושה, כדי להעמיד את בני משפחתי על גבולות תקציבם, גם נעזרתי בחותני, אבל לשוא.

כבר כאן נמצא קרקע מריבה, כי לא ידעו אשתי וילדי למי השבר ולמי השלם. כתוצאה שברו האשה והילדים כסא אחד שלם ושתי צנצנות לבן, אחת מהן על ראשו של אורח שנזדמן באקראי."

ו – אומר הוא – תיקון הכסא בלבד עלה יותר מ־17 ל"י.

חרפק נפגש עם הגזבר של מקום עבודתו ופיתח עמו את הדו־שיח דלהלן:

חרפק: ראית פעם את אשתי, שאתה מדבר?

הגזבר: לא.

חרפק: ראית פעם כמה היא אוכלת, שאתה מדבר?

הגזבר: לא.

חרפק: היא אוכלת יותר כאשר משעמם לה, ומשעמם לה תמיד. ידעת עובדה זאת?

הגזבר: לא.

חרפק: אז איך אתה מקציב לי תוספת משפחה בלי שתכיר את משפחתי?

הגזבר: אני ואשתי על דיאטה, אתה יודע, תמחית תפוחי־אדמה ולבן. לפעמים גם גזר מרוסק במיץ לימון.

חרפק: הנה, ובעד זה שאצלך זה ככה אתה נותן לכולם אותה תוספת משפחה. ו – אני אומר לך – המשפחה שלי אינה דומה כלל לשלך. אצלנו קונים לבן רק בשביל הצנצנות.

הגזבר: לא אני הקובע את שיעורי התוספת המשפחתית.

חרפק: אבל אתה המשלם, וזה הקובע. ועוד, מי שהמציא את שיעורי התוספת הסתכל עליך ועל משפחתך. ראית פעם את יוסי שלי, שאתה מדבר?

הגזבר: לא.

חרפק: זה ילד קשה. קודם כל הוא צריך סתימות חדשות כמעט כל חודש, וזה בגלל שהוא מתקוטט. חוץ מזה הוא תלמיד איום ועלי להחזיק בשבילו שני מורים פרטיים, אחד לחשבון ולהנדסה והאחד לאנגלית.

הגזבר: בני שמשון הוא התלמיד המצטיין בכתה. הוא עצמו מרויח את דמי־הכיס שלו משיעורים פרטיים שהוא נותן לתלמידי הכתות הנמוכות.

חרפק: הנה לך. לך בכלל לא מגיע בשבילו תוספת של חמש לירות ואולי אתה חייב לתת לממשלה “תוספת משפחה” בניכויי מס ההכנסה שלך. ואת בתי זהורית ראית, שאתה מדבר?

הגזבר: לא.

חרפק: גם היא ילדה קשה. שוברת אנטנות של מכוניות כאשר כל השמשות של בית־הספר מנופצות. האנטנות והזכוכית בלבד מחסלות לי באופן חודשי לירות רבות. חוץ מזה עלי להחזיק לה שני מורים, לחשבון והנדסה ולאנגלית, והיא בשום פנים ואופן אינה רוצה במורים של אחיה, יוסי. “אני רוצה מורים משלי”, היא צווחת עד שאמה שוברת עליה מטאטא חדש, קח גם את זה בחשבון. ו – אני אומר לך – אשתי טוענת תמיד שכל חברותיה לבושות, רק היא לא. אז מה הצחוק הזה עם 17 ל"י “תוספת משפחה”? תגיד זליבנסקי?

הגזבר: מה אתה רוצה ממני, חרפק?

חרפק: אני רוצה שיתנו לי תוספת משפחה לפי הצורך. אני רוצה שתערכו מחקר קפדני על משפחתי, ורק לאחריו תקבעו את השיעור המגיע לי בצדק.

רבקה: אז לאן אתם הולכים?

מלכה: לקוסטה דיווה…

רבקה: אומרים קיסטה דיווה, לא קוסטה דיווה…

מלכה: אני יודעת זה במקרה אמרתי קוסטה, אנחנו הולכים לקיסטה דיווה אבל באמת, רבקה, אני לא יודעת מה ללבוש…

רבקה: מה עם הקוטון־רפיה שתפרת אצל סוניה?

מלכה: זה בשביל הקיץ, רבקה, ועכשיו אני צריכה דאמי־סאזון… פשוט אין לי מה ללבוש…

רבקה: את יכולה ללבוש את הליינן העבה שתפרת בשנה שעברה אצל לולה¹…

מלכה: זה בשביל ימים הרבה יותר קרים. חוץ מזה זה כבר ישן נורא, אבל לימים כמו היום אין לי כלום מה ללבוש…

רבקה: אבל יש לך החליפה ליינן הקלה בשביל הדאמי־סאזון, הטו־פיסאס הירוק שמלכיאל הביא לך…

מלכה: ה־הא; הם כבר נמאסו על כולם, ראו אותי לפחות שלוש פעמים בחליפות האלה. לדאמי־סאזון הזה לא הכינותי כלום, וראיתי את ברכה לבושה במשהו נחמד מאד בירוק, מתאים מאד לתקופה המעבר…

רבקה: גם לך יש משהו נחמד מאד בחום בהיר… מתאים מאד…

מלכה: מתאים מאד בשביל המעברות…

“נו, ומה שמעת על מינה?”

“את לא יודעת?”

“מה את שחה?”

“בתה של מינה, דרורה, קיבלה בחור יוצא מן הכלל. אינז’ינר נחמד מאד ולאביו יש חנות גדולה לברזל.”

“דרורה? מעניין. אף פעם לא היו לה בחורים. תמיד היו הבחורים אצל ברכה שלי. ודאי אינז’ינר זקן.”

“אני אומרת לך שהיא קיבלה בחור יוצא מן הכלל, צעיר, יפה ועשיר.”

“נו, נו. תמיד שמעתי מספרים נפלאות על דרורה. אבל עלי זה לא עושה רושם. בסוף יתברר שהאינז’ינר שלה גרוש. או אלמן.”

“מה נשמע אצל ברכה שלך. מתחתנים?”

“לא ממהרים. אני בטוחה שהיא תקבל בחור טוב. יש לה עכשיו חברה של סטודנטים והיא יוצאת גם עם אמנים. הנה שלשום היא הלכה לקולנוע עם מיכאל נתיב מהתיאטרון הקאמרי. יש לה זמן. היא תקבל בחור טוב.”

“אבל מה את אומרת על דרורה? לא הייתי מאמינה שתקבל בחור כזה. הם נוסעים לאמריקה.”

“מה קרה?”

“אבא שלו שולח אותם. הוא ילמד שם.”

“טוב. שיסעו להם. אני לא מתפעלת. כמובן שאני שמחה שדרורה קיבלה סוף סוף בחור. תמיד היתה מסכנה כל כך.”

“בחור יוצא מן הכלל. הייתי רוצה לראות גם את ברכה שלך מחותנת.”

“לא ממהרים. לא ממהרים.”

“מחיר אחרון. נו?”

“שבע וחצי.”

“בשטרות?”

“במזומן.”

“שבע וחצי במזומן, השתגעת?”

“בשטרות זה לפחות שבע תשע.”

“תוריד קצת.”

“לא יכול. אני בעצמי שילמתי שבע וחצי. אני מפסיד.”

“תוריד קצת ונגמור.”

“במזומן?”

“במזומן.”

“טוב בשבילך שבע חמש.”

“קח ארבע וקח שלוש שש בשטרות, הנה.”

“אמרת הכל במזומן.”

“קח, קח. גמרנו.”

“לא, שבע תשע בשטרות.”

“גמרנו.”

“לא גמרנו.”

“גמרנו!”

“לא גמרנו!”

“מוישה, אמרתי גמרנו!”

“זלינגר, אמרתי לא גמרנו.”

“תקיעת כף – גמרנו.”

“לא גמרנו.”

“גמרנו. הנה עוד שלוש. גמרנו?”

“נוכל!”

“גמרנו?”

“גמרנו.”

"איך זה הסרט “שודדי טקסאס?”

“סרט מלחמתי מצוין, עזרא ואני שמחנו הרבה. אני אומרת לך, כדאי לך לראות. יש מלחמה וגם קצת קומדיה, שמצחיק הרבה.”

“והגיבּור?”

“היה אחד שודד זעיר – מותק. טח טח טח, כל יריה ־ פוגע!”

“זה השודד הזעיר שמו אלאן לאד?”

“לא. זה לא אלאן שמו. שם שלו אני לא זוכרת. אבל מותק – כל יריה שלוֹ פוֹגע טח.”

"אולי זה החבוב מהסרט “יריות בערבה?”

“לא. את החבוב ההוא ראינו שלשום ב”דאסטרי שוב רוכב“. תלכי לראות את “שודדי טקסאס”. גם מלחמה וגם קומדיה.”

“איפה התרגום?”

“התרגום בצד.”

“אני לא הולכת לראות סרטים עם התרגום בצד.”

“מה אתך, זה סרט נהדר. את תשתגעי מהשודד הזעיר. תמותי.”

“:אני לא הולכת לראות סרטים עם התרגום בצד, אפילו לא סרטים של אלאן, אני הולכת רק לסרטים עם התרגום באמצע.”

כמו שאתה רואה אותי, אין לי יותר משיש לך. אם אתה חושב שלי, לקרופניק, קל להוציא 90 לירות על זיפות הגג לקראת החורף, אינך אלא טועה. אני יודע מה זה להוציא 90 לירות. אתה מתפלא? אתה חושב, הנה הקבלן קרופניק מעמיד פנים? ובכן, דע לך לאחר עשרים שנים בארץ אין לי כלום מלבד לב שבור. אין לי מכונית, אין לי וילה, אין לי עשר זוגות נעלים ועוד לא נסעתי לאמריקה.

עשרים שנה בארץ ואין לי כלום. אף אחד, כמובן לא מאמין לי. כולם חושבים כמוך, שקרופניק יש לו חשבון גדול בבאנק. ובכן, דע לך, אין לי יותר משיש לך. איך זה יתכן? השאתי בת, נתתי לה נדוניה ודירה. יש לה בעל נחמד מאד. יש להם שלושה ילדים נחמדים שהם לי נכדים נפלאים, לכל אחד עלי להביא מתנה. מה נשאר לי? כלום. אני חי בפשטות, בדירה צנועה, עם אשתי. יש לי אשה טובה מאד, ברוך השם. קצת כסף הכנסתי בחמרים, כדי שיהיה לי במה לעבוד. ומה יש לי חוץ מזה? כלום. וזה אחרי עשרים שנה בארץ!

“תביט מה זה יהודים,” אומר צעיר יהודי לצעיר יהודי בהביטם על המצעד, “זורקים קליפות של בננות על מסלול המצעד, הי, גברת! את לא יכולה לשים את הבננות בשקיק נייר ולזרוק אותן אחר־כך לפח־אשפה? את מוכרחה לזרוק אותן על המסלול?”

“באמת, יהודים,” עונה הצעיר היהודי ליהודי הצעיר, “תאר לך מה היו עושים לגברת הזאת באנגליה!”

הגברת לבעלה: “מה זה יהודים! כל אחד מוכרח להעיר לשני. הצעיר הזה מוכרח לצעוק עלי ולהלבין את פני”.

“יהודים,” אומר הבעל, “מוכרחים לתחוב את האף שלהם לכל מקום. מוכרחים להעיר.”

“הי, גברת,” צועקת זורקת קליפות הבננה לאשה קשישה הנשענת על כסאה. “אולי תישעני במקום אחר?”

“מה זה יהודים,” אומרת הקשישה לחברתה, “אסור לנגוע בכסא שלהם. כאילו הוא עשוי מזהב.”

“יהודים,” אומרת החברה לקשישה, “איפה שלא שמים אותם צר להם. הגברת הזאת לא תקום ותתן לנו לשבת. בחוץ לארץ מי היה רואה דבר כזה.”

נגמר המצעד. הקהל מתפרץ על המסלול.

“יהודים,” אומר גבר לגבר שני, “אין להם סבלנות. כבר מתפרצים אל המסלול.”

“אמור להם לשבת,” מיעץ השני לראשון.

“שבו, שבו, שבו,” אומר הראשון.

“מה זה יהודים,” אומר אחד שהתפרץ למסלול ונתבקש לשבת, “הוא ישב כאן עד מחרתיים כדי לראות עוד חצי טאנק.”

הכל רצים על המסלול.

“מה זה יהודים, כולם רצים לתפוש מקום באוטובוס,” אומר יהודי.

(למקרא טורי הלשון)

טורנו מחזיק הפעם שלושה מדורים: דיוקי סגנון, לשון הסופר ועברית כהלכה. באחד נברר את שאלתה של אלכסנדרה פכטהולד, בשני נמשיך בעריכת תיקוני־לשון בסיפוריו של ביאליק ובשלישי נתקן שגיאות לשון נפוצות.

אלכסנדרה שואלת

אלכסנדרה פכטהולד מכפר אין־גבע שואלת במכתבה: מה לא בסדר במשפט, “האם חנקה את ילדה הרך בעשר אצבעותיה ושפכה עליו כמות ידועה של נפט, אבל הוא לא בער”? אני חושבת דווקא שהמשפט הזה בסדר, הלא עשר זה נקבה (תראה, יצא לי חרוז!). הקראתי אותו בחדר התרבות שלנו, אבל כולם צחקו ממני.

הכל צחקו לך, אלכסנדרה, ובצדק. המשפט שלך אינו כשורה. האם לא שפכה נפט לביב ולא לבור השופכים. את הנפט יצקה האם, בכוונה תחילה ובדייקנות, ולא בכמות ידועה אלא בכמות מסוימת. מי לא בער, אלכסנדרה, הילד או הנפט? יתכן שצחקו לך בחדר התרבות משום שלא אמרת כי האם ניסתה להצית את הילד, או את הנפט באש. באין הצתה מגוחך לצפות לתבערה.

המשפט כתיקונו: “האם חנקה את ילדה הרך בעשר אצבעותיה ויצקה עליו כמות מסוימת של נפט. היא הציתה (את הנפט, את הילד) באש. אבל (הנפט, הילד) לא בער. אין זאת (שהנפט, שהילד) היה מקולקל”. משפט כשר למהדרין. כאשר תקראי אותו בקול, בחדר התרבות, ברי לי שהפעם לא יצחק לך איש. האינך סבורה, אלכסנדרה, ש“בסדר” ו“נקבה” נחרזים בדוחק?

ועתה לביאליק!!!

“לממשלת המרש” מתוקן

הערותי בסוגרים, דבריו של ביאליק מחוץ להן.

כל הבוקר פיעמוני דברי שיר (אין הבוקר מהווה יחידה מוגדרת של זמן. הבוקר מתחיל בזריחת השמש ומסתיים לפני הצהרים. יש, איפוא, בקרים ארוכים ויש בקרים קצרים, לפי עונות השנה. מוטב לדייק ולומר “הבוקר מ 8.00 עד 9.30 פיעמוני דברי שיר”, או “הבוקר פיעמוני דברי שיר במשך שעה וחצי שעה”, לפי הצורך. דוגמות לשינון: הבוקר ניקיתי את חלוני במשך שעה. הבוקר היבּטתי בחלוני הנקי במשך שלוש שעות). וזה כחצי שעה שאני יושב אצל (מוטב על־יד, או ליד) שולחן־עבודתי, העט רועד בין האצבעות – והגליון שלפני עודנו לבן כלו (“כלו” כאן נכון. ראה ספרי “תיקונים בלשון ובסגנון” עמ' 113). עדיין לא הכרעתי (צ“ל החלטתי. “הכרעתי” הוא הפעיל של כרע, נשען על רגליו האחוריות כשהן כפופות, השתחוה אגב כפיפת ברך, כמו “כרע רבץ כאריה”, “באו נשתחוה ונכרעה”. גם נפל על ברכיו מחולשה, כשל, צנח, כמו “המה כרעו נפלו”. את מי מאלץ ביאליק להישען על רגליו האחוריות כשהן כפופות? את מי הוא מפיל על ברכיו? את מי הוא מכשיל? האמנם התכוון ביאליק ל”הכרעתי" במובן של להחליט כדעת אחד נגד דעת אחרים, כמו “עדיין הדבר שקול – מי מכריע”? אילו הן הדעות ביניהן עליו להכריע? ביאליק אינו אומר לנו, אף לא ברמז. צ"ל החלטתי. עבודה עצמית: החלטתי להשקיף דרך החלון. הכרעתי להשקיף דרך החלון. כתוב במחברתך איזה משפט נכון ומדוע) מה דמות אערוך להגיון לבי (מוטב “הגות לבי”. הלב הגיון לו? “הלב הוא הנפש”) ומה משקל אתן לו. החרוזים אמנם רצים (חרוזים, חיים נחמן, אינם רצים ואינם הולכים, מי כמוך יודע. חרוזים מתגלגלים) צמדים־צמדים (לולא הדימוי להלן לבהמות מוטב היה “זוגות־זוגות”) מאליהם מוכנים ומזומנים לרתום את עצמם ב“מרכבתי” (חסר כל הגיון. מי שמע שבהמות־עבודה ירתמו את עצמן? מיותרת גם החזרה ב“מוכנים ומזומנים”. “הבהמות מוכנים לרתימה” הנו משפט תחבירי בהיר ונכון. ביאליק מערפלו ללא כל צורך בהוסיפו “מזומנים” ל“מוכנים”. מוטב, איפוא, “הפרד היה מוכן לרתימה”. או “ברוך לובושיץ הכין את הפרד לרתימה בשעה שהעולה החדש מטורקיה הביט בחלון הנקי”. לעתים קרובות למדי מסבך ביאליק משפטים פשוטים בלי להשיג תכלית אמנותית כלשהי) ואולם רגלם איננה עוד רגל ישרה (כאן עלי להיחלץ מתוך הסוגרים, ויהי מה, ולהסביר תיקוני ביתר רווחה).

“ואולם רגלם איננה עוד רגל ישרה” – מה רצה ביאליק לומר במשפט כה בלתי ברור?

המלה עוד מציינת תוספת על הקודם, המשך, חזרה (גם במשמע שוב). “עוד נגע אחד אביא על פרעה”, “וישאלו עוד בד'”, “לכן עוד אריב אתכם, נאום ד'”, וכמו אלה נמצא לרוב במקורות.

ובשלילה – לא עוד, או אין עוד, משמעה: אין תוספת, אין המשך, אין חזרה. “אני ד' ואין עוד”, “ויאמר אליה אין עוד כלי”, “ולא ילמדו עוד מלחמה”.

לפיכך עלינו להבין את המשפט הנ"ל: א) רגלם, של החרוזים, איננה תוספת של רגל חדשה שהיא ישרה, שלא כקודמותיה. ב) רגלם זו איננה המשכן הישיר של רגליהם האחרות של החרוזים. ג) אין זו רגלם הישרה של החרוזים שעתה חזרה אליהם מאי־שם. ובכן, חיים נחמן ביאליק, חרוזים בעלי־רגליים?

אמנם, עטו של ביאליק רעד בין אצבעותיו. אבל דעתו לא היתה משובשת עליו. העברית היא המשובשת והיא המחשידה את ביאליק. לוא דייק וכתב “רגלם עדיין איננה רגל ישרה”, מעולם לא היינו מעלים על דעתנו שביאליק מתעצב אל לבו בגלל חסרונה של רגל יחידה של חרוז.

הנכון הוא “רגלם עדיין איננה רגל ישרה”. כלומר, לפנינו ענין של זמן ולא של רגל נוספת. רגל שבמרוצת הזמן – כך מספר לנו ביאליק – תהיה לרגל ישרה, לפחות במחשבתו.

מבחינה סגנונית תוקן המשפט. מאימתי יש לחרוזים רגלים, כיצד מתישרת רגל במחשבתו של אדם ובכלל מה לרגלים ישרות, או מעוגלות ולדברי שיר – לביאליק פתרונים.

לעבודה: אינני מביט עוד בחלוני הנקי. עדיין אינני מביט בחלוני הנקי. שני המשפטים נכונים. הסבר נא את המשמעות של כל משפט. (חזרתי לסוגרים). בועטים הם, הצמד האחד מנתר אמפיברכית והשני רוקד כנגדו דקטילית (אין הערות).

"האין זה סימן מובהק, כי תאומים מתרוצצים בקרבי? – אמרתי עם לבי (לשון כלאיים, ביאליק אינו בקיא די הצורך במקורות. הוא מערבב “דבר עם” ב“אמור אל”. מי שחוש לשונו אינו פגום לא יסכים לעולם ל“אמרתי עם”, יצור כלאיים שיצר הרחוב, “צ”ל “דברתי עם לבי”) על סמך הנסיון – “אם כן יפה לי ולהם שהיה שעה אחת (מוטב שהִיה של שעה קלה. הן ביאליק לא התכוון לשעה אחת, לאחת מעשרים וארבע, לאחת המכילה ששים דקה, מינוטה. הוא רצה לומר “שהיה מספיקה”) קודם הכתיבה. השירה טעונה דעה צלולה”. (הנה כי כן, אפילו אצל ביאליק מצאנו משפטים – כגון זה האחרון – שאינם טעונים תיקון).

“ובהניחי את העט מידי, העתקתי מושבי אל החלון הפתוח, ואני יושב ומעשן פפירוסא (מליצה. מה רע בסיגריה?) ומסתכל החוצה” (כמה אני מקנא בו, שיכול להסתכל החוצה, דרך החלון, באין מפריע!)

“היום יום קיץ סתם” (ביאליק, אתמהה! לשון הרחוב אתה מכניס לכתביך? סתם פירושו חוסר בהירות, כלליות, חוסר קביעות. רצה לומר, מן הסתם, קיץ רגיל. אבל ה“סתם” הזה רק מאשר את דעתי מאז. ביאליק היה נוכל, רמאי מוכשר שלבש פנים של יודע עברית ושל בקיא במקורות. וכמה עלה הדבר בידו! וכמה שפר עליו חלקו! ואני – אני היודע והבקיא! אפילו לגשת אל החלון אין מרשים לי. אשתי וילדי מדרבנים אותי שאתן שיעורים פרטיים, עוד ועוד. שומרים הם עלי פן ארפה, חס וחלילה, משתי משרות הוראה שאני מחזיק בשני בתי־ספר. אינם מרשים לי להיפטר מהמשרה החלקית שבידי, משרת מגיה בבית־הוצאה של ספרים. הם כופים עלי עריכת טור שבועי נאלח זה! והוא, ביאליק, שחרוזיו בעלי־רגלים, שאינו יודע מה בין שעה אחת לשעה קלה, שאומר עם לבו, המכריע במקום להחליט, הוא, ביאליק, שעתו פנויה לשבת ליד החלון ולעשן פפירוסא… כן, בתיה, אני מתקרב לסיום. לא בתיה, אינני כותב שירים, באמת שלא, אני מכין את הטור לדפוס).

שגיאות נפוצות

1. חג שמח!

יש מתנגדים לנוסח זה של ברכה בחגים. הם טוענים, שהוא פשוט ביותר ופרוזאי מאוד ושאינו נכון מבחינת הלשון, מכיוון שלא יתכן לומר על חג שהוא שמח. האדם שמח, אבל לא החג. רבים מעדיפים את נוסח הברכה המקובל: מועדים לשמחה, ובתשובה: חגים וזמנים לששון.

דוגמה: שמעון עמד ליד החלון הנקי. לוי נכנס לחדר ובירכו. לוי: מועדים לשמחה, שמעון. שמעון: חגים וזמנים לששון, לוי.

2. מישהו עומד ליד החלון הגדול. מישהו שאל אותי מה השעה.

הנושא הסתמי, שאנו נוהגים להביעו בביטוי מישהו, אפשר להביעו בעברית מקורית, על־פי המקרא והספרות התלמודית, בבינוני, שנגזר משורש הנשוא, כגון: וישמע השומע (מישהו) את קול השופר (יחזקאל לג, ד); ובזאת יתהלל המתהלל (ירמיה ט, כג), הטמין המטמין והדליק המדליק (שבת לה ע"ב). וכל חלק־משפט סתמי אפשר להביע בפועל, שנגזר משורש הנשוא. כגון: שלח נא ביד תשלח (שמות ד, יג), וגורי באשר תגורי (מלכים ב', ח, א).

דוגמות: עמד העומד ליד החלון הגדול. שאל אותי השואל מה השעה. לוי נכנס לחדר השני ועשה שם מה שעשה ליד החלון ושהה שם כמה ששהה.

3. לא הקשבתי יפה ולכן לא קלטתי. נגעתי בחלון אבל לא חזק.

פעולה שאינה נעשית בשלמות, מצוינת בחזרה על הפועל־הנשוא לכל פרטיו, נים ולא נים תיר ולא תיר (פסחים קב, ע"ב).

דוגמות: שמעתי ולא שמעתי. נגעתי בחלון ולא נגעתי.

לוי שמע ולא שמע מה שנאמר בישיבה, יצא ולא יצא מהחדר, ניגש ולא ניגש אל החלון, פתחו ולא פתחו – במקום המשובש הרגיל: לוי לא הקשיב לנאמר בישיבה, הסתובב בחדר, הביט רגע בחלון וניסה לפתחוֹ אבל התחרט.

ריב גדול, כבריאת העולם, אין לו התחלה.

על כן אינני מתיימר לספר את קורות הריב מראשיתן. אם אני פותח כאן בביקורי, ערב אחד, בבית הורי רוחמה, הרי זה אך ורק מתוך כך שהתחלה נאה יותר לסיפור על הריב אינה עולה על דעתי כרגע. אף כי, לגופו של ענין, במשך אותו ביקור לא התרחש שום דבר יוצא דופן, או החורג במשהו מגדר השיגרה.

כן, כמעט שכחתי, ביקרתי שם יחידי.

אשתי רוחמה אמרה לי, לך תבקר את הורי, שאל מה שלומם, איך הם מרגישים וספר להם על הילדים ועל החכמה של רותי.

איזה חכמה? שאלתי.

זה שהיא ראתה ילד ברחוב אוכל שוקולד והיא אמרה גם אני אוהבת שוקולד, אמרה רוחמה.

בשביל זה ללכת? שאלתי. הלא אפשר לקרוא להם בטלפון ולברר מה שלומם, איך הם מרגישים וגם לספר להם, תחת לחץ כבד מצידם, את החכמה של רותי.

אשתי נשמה נשימה עמוקה.

אידיוט! קראה. הלא רק הרגע דיברתי עם אמי בטלפון. אתה חושב שאני אחכה לך, עד שאתה תיזכר פתאום לקרוא להורי בטלפון ולשאול איך הם מרגישים ולברר מה שלומם?

חיכיתי רגע עד שנשימתה חזרה להיות קצובה. ובכן, שאלתי, אם דיברת עם אמך בטלפון אם ביררת מה שלומם ואיך הם מרגישים, מדוע עתה עלי לקום וללכת לבקרם?

אתה רואה, אמרה, אתה רואה. אתה אפילו לא שואל מה שלומם. אני אומרת לך, אידיוט, הלא רק הרגע דיברתי עם אמי בטלפון ושאלתי מה שלומה ושלום אבי ואתה בכלל לא מבקש לדעת, דבר ראשון, מה ענתה לי. זה כל כך אופייני לך, זבולון. אתה בכלל לא מתעניין. בכלל לא איכפת לך. בכלל…

הפעם המתנתי יותר מחמש דקות. כאשר נראה לי שהתרגשותה פגה שאלתי איך הם באמת מרגישים?

אני לא אגיד, אמרה.

באמת, אמרתי.

אני לא אגיד. עכשיו אני לא אגיד. עכשיו תתפקע ואני לא אגיד, אמרה.

נו, באמת, אמרתי.

ואם אני אגיד לך ששניהם נמקים בדלקת קרום המוח, זה יהיה לך איכפת, אתה תתרגש מזה? שאלה.

נרעשתי. האמת לאמתה, נרעשתי.

נתחוור לי שהאדישות שלי כלפי בריאותם והרגשתם הרוחנית של הוריה היא ממש פושעת. הנה שניהם הוכו בדלקת קרום המוח בלי שאני אדע דבר או חצי דבר על מר גורלם. יתכן אפילו שכרגע שניהם מאושפזים בבית־חולים ובקשתה של רוחמה שאלך לבקרם, לשאול לשלומם, לא היתה אלא פח שטמנה לרגלי; להפילני בו כדי להוכיח לי באותות ובמופתים עד להיכן מביאני האגואיזם שלי. נדרתי בו במקום להיות להבא רגיש יותר לתנודות כלשהן במצב הגופני והנפשי של הוריה. באשר לענין הנדון, בקול עוף סקרנות כנה אמרתי, אני באמת מצטער. באמת. הנדלקו קשה?

נדלקו במה? שאלה.

בדלקת קרום המוח, אמרתי.

מה שאמרתי עם דלקת קרום המוח זה היה רק משל, אמרה.

על ההורים שלי לא הייתי אומר משל כזה אפילו בצחוק, אמרתי.

עליך ועל ההורים שלך נדבר בפעם אחרת, אמרה.

רוחה היתה נסערת מאד. לוא רציתי להיגרר למלחמה השכיחה “הורי נגד הוריך” לא הייתי צריך להתאמץ, אבל לא נגררתי. אמרתי, אני שמח לשמוע שהוריך בקו הבריאות. אני גם רושם לפני שידיעה משמחת זו מבטלת את הצורך בביקור פתאומי שלי.

אתה רואה, אמרה, אתה רואה, רק במקרה של מחלה קשה אתה מוכן לבקר אצלם. סתם ביקור, סתם לשבת ככה, לשתות תה ולשאול מה שלומם, סתם ביקור משפחתי רגיל כזה, לזה אין לך חשק. אתה רואה!

טוב, טוב, אמרתי. אני אגש, אני אגש.

אל תעשה לי טובות, אמרה. אם אתה לא מרגיש שאתה רוצה ללכת לבקר אצלם אז אל תלך. לא ביקרת אצלם כבר חצי שנה, לא נורא אם לא תבקר גם עכשיו. ממילא שכחו איך שאתה נראה. אם אתה לא מרגיש שאתה רוצה לבקר אצלם, אז אל תעשה לי טובות. אני לא אוהבת קדושים.

אני מרגיש עכשיו שאני רוצה לבקר אצלם, אמרתי.

אם ככה, אמרה, אני באמת שמחה. היא נאבקה עמי כדי לאלצני לקבל את נשיקת התודה שלה. אני באמת שמחה, אמרה, שסוף־סוף תבקר אצלם לא מתוך כורח.

יתכן והדבר ייראה מוזר בעיניכם. אבל רק עתה נתבהר לי שהמדובר הוא בביקור שלי בלבד, כלומר יהיה עלי יחידי “סתם לשבת ככה”. מדוע את אינך הולכת? שאלתי.

אני אצלם כמעט כל יום, אמרה.

אז מה? שאלתי.

אם אבוא אתך, אמרה, הם יחשבו שאנחנו במצוקה ובאנו לבקש עזרה בכסף. בקיצור, מתוך רצוני החופשי, ורק מתוך כך שהרגשתי שאני רוצה לערוך את הביקור, הלכתי אותו ערב לבית הוריה וצלצלתי בפעמון הדלת.

צעדים נחפזים נעצרו בצדה השני של הדלת. הנקב בעין־הדלת החשיך. צעדים חדשים התקרבו אל הדלת. עין הדלת החשיכה פעם שניה. שמעתי מתלחשים. צלצלתי פעם נוספת.

מי שם? קולה של אמה.

אני, אמרתי.

לבדך? קולו של אביה.

כן, אמרתי.

איפה הבת שלנו? קולות שניהם.

היא בבית, אמרתי.

התלחשויות קדחתניות מעבר לדלת קטעו לרגע את השיחה.

מה אתה רצה, זבולון? קולה של אמה.

לבקר אצלכם, אמרתי.

איפה רוחמה? קולה של אמה היה נרגש מאד.

בבית, אמרתי.

מה אתה רוצה, זבולון? קולו של אביה.

לבקר אצלכם, אמרתי.

התלחשויות ממושכות. לבסוף נפתחה הדלת. שניהם נראו כאילו זה עתה ניצלו מתוך דליקה. היו נפעמים מאד. כאשר ישבנו ליד השולחן בחדר הגדול עוד היתה לשונם דבוקה לחיכם.

מה שלומכם? שאלתי. איך אתם מרגישים?

איפה רוחמה? שאלה אמה.

בבית, אמרתי.

מוזר מאד, אמרה אמה של רוחמה. דיברתי אתה בטלפון לפני שעה קלה והיא לא אמרה, אף לא ברמז, שתבוא לביקור. מוזר מאד.

מה קרה, זבולון? רעם עלי אביה בקולו.

שום דבר, אמרתי. רוחמה ביקשה שאכנס ואשאל איך אתם מרגישים.

הרי רק לפני שעה קלה אמרתי לה בטלפון, אמרה אמה.

מדוע לא עשית זאת גם אתה באמצעות הטלפון? שאל אביה.

שאלה קולעת, חשבתי בלבי. רוחמה אמרה, אמרתי, שאכנס לשבת אתכם, ככה, סתם, לשתות כוס תה, אתם יודעים, לשבת ולפטפט קצת. זהו זה.

שניהם החליפו מבטים.

מה קרה לרוחמה? הפעם אמה צרחה. ממש צרחה. אוי ואבוי, מה קרה לרוחמה? היא תפשה ראשה בשתי ידיה. מה קרה לרוחמה?

היא בבית, אמרתי, שום דבר לא קרה לה.

הרגעי, אמר אביה. תיכף נדע בדיוק מה קרה. אבל הרגעי נא.

תראו, תראו, צרחה אמה. מי יודע מה קרה לרוחמה והאידיוט הזה אומר לי הירגעי. אני רצה מיד, משולם! אני רצה מיד!

מה קרה לרוחמה? שאל אביה ועצר בידו את אמה.

היא בריאה ושלימה, אמרתי, דבר לא קרה ואין מקום לדאגה.

רק לאחר שאילצוני להישבע שלוש פעמים שדבר לא קרה לרוחמה, ואימתו זאת בטלפון, שבה אליהם רוחם ונרגעו מעט. בכל זאת נהגו בי בחשדנות ועד תום ביקורי הורגש, כי מצפים הם, כל רגע, שאקפיץ עליהם את הבשורה המרה.

לפני שנפרדתי מהם, ממש ליד הדלת, נזכרה אמה שהבטיחה לרוחמה מגבת־מטבח. אולי זה באמת המקום להעיר על נוהג של חליפין בדברים משומשים בין האם והבת. יש לי בקבוק גומי, אומרת רוחמה, ובאמת איני צריכה אותו, מחר אביא לך. את יודעת רוחמה, יש לי סדין טוב, ובאמת אינני צריכה אותו, מחר אביא לך. אמא! עכשיו את יכולה לקבל את הוילונות של מרפסת המטבח, קניתי חדשים!! רוחמה, יש לי שתי צלחות נפלאות מהסרוויז השבור שאני רוצה לתת לך.

איפה הייתי? כן. טוב, אמרתי, אני אקח את המגבת.

אמה ניגשה אל הארון במסדרון, בו אגרה את מצרכי החליפין, ואמרה להוריד מהמדף העליון את המגבת. המדף היה גבוה וכאשר משכה את המגבת משכה גם בארון וזה הזדעזע מעט. היא נתנה לי את המגבת והוציאה מפי הבטחה בשבועה שאמסור אותה בבואי הביתה לידי בתה. כנראה חששה שעלול אני לבגוד ולמסור את הנכס לידי בתה של אם אחרת.

תודה רבה בעד הבקור, אמר אביה. תבוא נא לעתים קרובות יותר.

בדרכי הביתה פגשתי בגדעון כדורי. החלטנו ללכת לבית־קפה לשתות ספל קפה ולשוחח. היה לנו על מה לשוחח. גדעון התכונן לטיסה בשבוע הבא לוואשינגטון, למשרתו החדשה, והיה בדעתו למכור לי את תקליטיו.

כאשר חזרתי הביתה השעה היתה קרובה לחצות. הערתי את רוחמה סיפרתי לה על ההזדמנות שנקרתה לנו לקנות את תקליטיו של גדעון. היא לא גילתה שום סימן של קשב, או של הבנה, לדברי. אבל לפתע שאלה, מה שלום הורי?

מצוין, אמרתי.

מה סיפרת להם? שאלה.

הכל, אמרתי.

סיפרת להם על הילדים? שאלה.

אמרתי להם שרותי ויוחנן בריאים ומרגישים מצוין, אמרתי.

אז מה אמר אבי? שאלה.

לגבי מה? שאלתי.

על זה שהם בריאים ומרגישים מצוין, אמרה.

מה כבר יכול להגיד? שאלתי.

הוא יכול להגיד, נפלא, או מצוין, או אני נורא שמח לשמוע את זה, אמרה.

אולי זה בדיוק מה שאמר, אבל לא שמעתיו אומר כך, אמרתי.

הו, אמרה רוחמה, זהו זה. אני כבר מבינה שהתנהגת כמו תמיד. אפילו לא טרחת להקשיב למה שאבי אומר. הו, אני מכירה אותך יפה, אני מכירה אותך, זבולון. בהתחלה חשבתי שבאמת חל בך שינוי ושבלב אתה רוצה ללכת לבקר אצל הורי. אבל עכשיו אני רואה שעשית זאת לצאת ידי חובה. מתוך זלזול אפילו לא שמעת מה הם מדברים אליך.

אבל לכל הרוחות, על מה את מדברת? שאלתי. מה יכול אביך להגיד אם אני אומר לו שהילדים בריאים ומרגישים מצוין?

די, אמרה, די. מה שרצית זה להיפגש עם גדעון וזה הכל.

רוחמה, אמרתי.

היא לא ענתה. שכבה ונאנקה בבכיה. מילא, חשבתי, מחר יום חדש והכל יבוא על תיקונו. בבוקר מצאתי, אמנם, שינוי לטובה, התברר לי שגרמה לכך המגבת, אותה מצאה במסדרון.

אמי שלחה לי מגבת, אמרה, למה לא סיפרת לי על כך אמש?

לפחות אנחנו מדברים, חשבתי בלבי, החרם של אתמול בוטל. היא רצתה שזו תהיה הפתעה, אמרתי.

אמי, ספקה רוחמה כפיה, כל כך נחמדה. באמת יפה מצידה ששלחה לי את המגבת. זוהי המגבת האהובה עליה מכולן. יש לה לב זהב.

הלכתי לעבודתי שמח וטוב לב. נדמה לי שהיחסים התקינים הוחזרו על כנם ואפשר יהיה לעת ערב לשכנע את רוחמה, כי כדאי להוציא מעות אחדות לצורך רכישת תקליטיו של גדעון.

כאשר חזרתי הביתה מצאתי קבלת־פנים לא צפויה. רוחמה לא ענתה לברכת השלום שלי. לא ענתה לשאלותי על הילדים. לא השיבה לי אם נשמעה חכמה חדשה מפי רותי. לא השיבה בדבר החטטים בראשו של יוחנן.

טוב, אמרתי בלבי, יהא כך. הוצאתי לי את אכלי מהמקרר. שפתתי תה. פרסתי לי לחם. דווקא היה בדעתי לערך כרה הגונה ולטרוף ארוחה כדת וכדין. הייתי כה עסוק עד כי שכחתי את נוכחותה של רוחמה. חלפו עשר דקות של דממה. רק רחש הקומקום נשמע.

למה לא סיפרת לי אמש שהארון נפל על אמי? שאלה.

ארון נפל על אמך? שאלתי.

למה לא סיפרת לי אמש שהארון נפל על אמי וכמעט הרג אותה? שאלה.

אני אגיד לך, אמרתי. היא לא סיפרה לי על מקרה כזה ולכן לא יכולתי לספר לך. אמנם התנהגותה אמש היתה מוזרה למדי. אבל היא לא הזכירה שום ארון שנפל עליה וגם לא ראיתי סימנים חיצוניים כלשהם כעדות לתאונה.

אל תהיה תמים, אמרה רוחמה. הארון נפל עליה בנוכחותך, מולך, נגד עיניך, למה, אם כן, לא סיפרת לי שהארון נפל על אמי וכמעט מעך ואותה?

אני לא ראיתי ארון נופל על אמך, אמרתי.

כאשר הוציאה בשבילי את המגבת, אמרה רוחמה בקול קשה, לא נפל עליה ארון הבגדים?

לא, אמרתי.

לא נפל עליה ולא פגע בגבה וברגליה עד שאיננה יכולה כלל ללכת? שאלה.

אולי לאחר שהלכתי, לא בזמן הביקור שלי, אמרתי.

לא, אמרה רוחמה, בזמן ביקורך, נגד עיניך.

לא, אמרתי. שום ארון לא נפל כאשר הייתי בבית הוריך, ולא הייתי עד לתאונה אחרת מכל מין אחר, אמרתי.

שקרן, קראה בזעם.

מה?!

בדרך כלל הנני איש שקט היודע לשלוט ברוחו. לאידיוט כבר הסכנתי. אבל, שקרן! מראה עיני הפך לחזיון מחליף צבעים, בעיקר בין אדום ושחור. זעמי החל ללחוש וחשתי כאילו מעלים בבטני, בסיבוב ספיראלי, כסא של פסנתר.

הבוקר דיברתי עם אמי בטלפון, אמרה רוחמה, והודיתי לה בעד המתנה. היא שאלה אותי אם סיפרת לי באיזה מאמצים עלה בידה להוריד את המגבת מהמדף העליון, בלי שאתה תעשה משהו לסייע לה, על אף היותך גבוה ממנה. ואז נפל הארון!

איך יכולתי לסייע לה, שאלתי, אם לא אמרה לי מה בדעתה לעשות ואיזו מגבת היא מתכוונת להוריד?

ואז נפל עליה הארון! אמרה רוחמה. ואתה לא סיפרת לי! סיפרת לי על תקליטים! זה יותר חשוב לך מהארון שנפל על אמי וריסק את אגן הירכים שלה…

שום ארון לא נפל על אמך! צעקתי. עתה ראיתי רק שלג אדום מכסה את כדור הארץ.

שקרן! קראה. שקרן!

זעמי עלה עתה וכיווץ את שפתי. אף על פי כן הרשיתי למלים זהירות לעבור בין שפתי. לאמך יש דמיון עשיר, אמרתי.

מה אמרת על אמי? שאלה חיוורת כסיד.

היש צורך להמשיך? הלא ריב גדול, כבריאת העולם, אין לו סוף.