המהדורה המודפסת כוללת איורים מאת שמואל כץ המוגנים בזכויות יוצרים

ארון ואני

מאת

שבתי טבת

---

היכן ארון

מאת

שבתי טבת

קראו לו ארון.

היתה לו שריקה מצוינת. כאילו זעקה בשמו של האדם אליו נשלחה. בשמעך את השריקה של ארון אתה רוצה לשאול אותו, איך ידעת שקוראים לי יוליוש. השריקה של ארון לא החטיאה מעולם.

בדרך הביתה מבית־הספר ראינו עגלה רתומה לסוס, מתנהלת בחופזה ומשקשקת. העגלון האיץ בבהמתו בשוטו ובקולו. העגלה התרחקה.

ארון תקע את קמיצה ואת אצבע של יד ימין לתוך פיו. השריקה נמלטה מפיו זועקת כחיה פצועה. הוא היפנה את ראשו לצדדים ולאחור בעוית של בזק. שוב הביטו פניו נכחו בתום.

העגלון משך במושכות בכל כוחו. הסוס הזדקף על האחוריות. היצול חרק. באמצעו היה מהודק בחגורה במקום שנשבר פעם. הסוס חירחר וניסה להיטיב את הרסן בפיו. אחר־כך שחרר רגל אחורית ממשא ירכתיו ורק קצה הפרסה נגע ונח על הכביש. המתין לו.

קראתם לי? שאל העגלון.

אנחנו, מה פתאום? שאל ארון. לא צעקתם אלי רק הרגע – ברניצקי עמוד? שאל העגלון.

אנחנו? השתגענו? שאל ארון.

העגלון מדד אותו בחשד. עיניו של ארון הבריקו, תמיד, ורטטו על האישון, כעל ציר.

אתה שצעקת לי ברניצקי, אמר העגלון. הוא זעף מאד.

שמע נא, אם אתה רק רוצה שאקרא לאבא שלי, הנה הוא עובד כאן, במסגריה שבחצר ממול, שהוא יקטוף מעליך את אזניך הקלופות במלחצי־אש, אז אתה רק צריך להגיד לי. רק תגיד לי, אמר ארון. בכלל לא היה לו אבא. אביו מת עוד בחוץ־לארץ ואמו מכרה עופות מעל דוכן בשוק.

העגלון היה צנום מאד. ידיו ופניו היו מכוכבות בבהרות שמש, בצורת פתיתי קוואקר חומים־ורודים. אוזניו היו קלופות ובשרן הנא חשוּף ובוער כלפיד. חוטמו חסה תחת רטיה של נייר־מלט ושפתיו היו בקועות. רטיה של נייר גם עליהן לא באה בחשבון, היתה מפריעה לו לעישון.

העגלון רוקן את ריאותיו מהעשן. ירה את הסיגריה למקום בו נושק הכביש למדרכה. התבונן שנית במסגריה ממול, מיצמץ בשפתיו לסוסו. העגלה התרחקה.

לשרוק לו עוד פעם? שאל ארון.

כבר לא כדאי, אמרתי לו.

ממרחק היפנה העגלון פניו כלפינו והחזירן.

בוא, נקנה לדר, אמר ארון.

על שפת הים סובבו הרוכלים והציעו לשתיה מי־עסיס צוננים בגביעי־נייר. מחיר הגביע היה חמש פרוטות, תעריפה. אבל בתעריפה יכולת לקנות, מה לא יכולת לקנות?

זה שגעון לקנות בתעריפה קצת מים עם עסיס, אמר ארון.

היה חם. השמש קפחה על הראש ונקבה בו חור, כאילו צורפו קרניה באמצעות עדשה. היה חם.

בתעריפה אפשר לקנות לדר לשנה שלימה, אמרתי.

ארון לא שמע.

ארון אמר, כמה זה עולה להם המי־עסיס? אולי חצי מיל העסיס והמים לא עולים כלום. הגביע עולה רבע מיל. יחד זה בקושי עולה להם מיל והם מרוויחים עלינו ארבעה מיל.

עסיס קר בתעריפה, עסיס קר בתעריפה, עסיס קרה בתעריפה, קרא הנער הרוכל. הסינר הלבן השתבש בין רגליו. ידו האחת מישמשה בכיס הגדול והרחב ששקע כשק מתחת לטבור, מכוֹבד המטבעות.

גבר בחליפה לבנה ואשה בשמלה צהובה קנו שני גביעים. הנער הרוכל עמד לפוש. הגבר והאשה שתו מהגביעים בקרבתו.

זה טוב? שאל ארון.

שניהם הפסיקו לשתות והביטו בארון. האשה היתה מאד מאופרת והזיעה חרצה אפיקים בפודרה שעל פניה. הגבר נראה צונן בחליפתו. בשערו זרקה שיבה.

מה טוב? שאל הגבר.

זה טוב אדון? שאל ארון והצביע על הגביע שבידי הגבר. ארון העביר את לשונו על שפתו העליונה.

האשה אמרה, מוריס! ועוד משהו בשפה זרה. הגבר אמר, פולה! ועוד משהו בשפה זרה. האשה אמרה מוריס! והגבר אמר פולה! הם שוחחו והביטו בארון.

ארון אמר, אבא ואמא שלי מתו. האנשים שאימצו אותי אף פעם לא נתנו לי תעריפה, ואפילו לא מיל. אף פעם בחיי לא שתיתי עסיס, ולא גזוז, ולא תמרינדי, ולא סוס, ולא צוף, ולא ברד למון.

השנים הביטו בו. השיחה ביניהם חדלה.

ארון אמר, פעם נתנו לי מיל, לקנות לי לדר, אבל הוא חטף ממני את המיל. ארון הצביע עלי.

אתה רוצה עסיס, ילד? שאל הגבר.

ארון אמר, האנשים שאימצו אותי יכעסו.

אין דבר, תשתה לך, הם לא ידעו, אמרה האשה.

ארון הצביע עלי ואמר, הוא יגיד להם.

אתה תגיד? שאלה אותי האשה.

אמרתי לא.

הנער הרוכל תקע קש־שתיה בחור שבמכסה של גביע. האיש מוריס שילם לנער הרוכל תעריפה ואז הושיט הרוכל את הגביע לארון. אגלי־קור נצנצו על דפנות הגביע. ארון אמר תודה. ארון לא שתה.

שתה, ילד, אמר האיש.

שתה, ילד, אמרה האשה.

ארון אמר תודה. הוא הצמיד שפתיו אל קש השתיה והחל שואב את המשקה באיטיוּת. הוא נח קמעה.

אני אף פעם בחיים שלי לא שתיתי עסיס כזה, אמר ארון.

חיכינו שהשנים ילכו להם. אבל הם דוקא המתינו. הם רצו לראות איך ארון מכלה את השתיה. גם הנער הרוכל הביט בארון. ידו קישקשה במטבעות שבכיסו.

שתה ילד, אמר האיש.

שתה, ילד, אמרה האשה.

ארון אמר תודה. הוא הצמיד שפתיו אל קש השתיה והחל שואב באיטיות. מבטיו לוכסנו כלפי. אני התקרבתי אליו. עמדתי קרוב לידו והיבּטתי בעיניו המושפלות.

אל תתן לילד הזה לשתות מהגביע, אמר האיש. הוא שלח בי מבט זועף.

אני לא אתן, אמר ארון.

שתה, ילד, שתה, אמרה האשה. גם היא רגזה עלי.

ארון כילה את השתיה ואמר תודה. לקחתי מידיו את הגביע. הגביע היה קל מאד ועדין, צונן. היה ריק. ריק לגמרי.

הנער הרוכל רקק למרחק והחל מתרחק, קורא בקול עסיס קר בתעריפה, עסיס קר בתעריפה, עסיס קר בתעריפה.

שלום ילד, אמר האיש.

שלום ילד, אמרה האשה.

תודה גברת, תודה אדון, אמר ארון.

הם צעדו בחול הצהוב. האיש תמך במרפקה של האשה. שניהם הגביהו פסיעותיהם, כדי שהחול לא ימלא את נעליהם. לבסוף הגיעו אל המדרכה שהיתה עשויה לוחות עץ צרים. פסעו בצעד מהיר. עתה היו רחוקים.

לשרוק להם? שאל ארון.

לא כדאי, אמרתי.

ראית שלא הייתי יכול להשאיר לך כשהם הביטו עלי כל כך, אמר ארון.

חזרנו הביתה מבית־הספר. יש לך לדר? שאל ארון.

המורה החרים לי את כל הלדר בקלמר, אמרתי.

הנה, קח לדר, אמר ארון.

לעסנו את הלדר.

אבא ואמא שלך ישנים במיטה אחת? שאל ארון.

כן, אמרתי.

ארון לעס את הלדר. גם אבא ואמא של יקוב, אמר.

גם אבא ואמא של רובן, אמרתי.

כל העולם, אמר ארון. בוא נרד לביוב ונציץ למעלה?

אין לי חשק, אמרתי. מתלכלכים נורא.

רואים המון, אמר ארון. שלשום ישבתי עם נקדי עד שירד חושך. אל תשאל מה ראינו.

רובן סיפר מה שאתה ונקדי ראיתם, אמרתי.

אתה רוצה עוד לדר? שאל ארון. קח. אתה מאמין מה שרובן מספר על אבא ואמא שלו? שאל ארון.

אני לא מאמין על אבא ואמא שלי, אמרתי.

אני מאמין לכל מילה של רובן, אמר ארון.

לך אין אבא, אמרתי.

העגלה שוב חלפה על פנינו. הסוס היה כה צנום. צנום מתמיד. עמוד־השדרה שלו היה שקוע, כמו חבל כביסה. מתניו הזדקרו למעלה, כשני שיפודים. המתג נקשר בתיל אל הרסן. רפש וגללים דבקו אל כרסו המדובללת. העגלון נימנם על מושבו, או שנראה כמנמנם.

תראה, העגלה, אמרתי.

ארון תקע קמיצה ואצבע של יד ימין לתוך פיו. השריקה קלעה בתוף אזנו של העגלון כיריה. הוא נחרד, הזדקף ועצר בסוסו.

קראת לי? שאל העגלון.

אתה ברניצקי, כן? שאל ארון.

הרי קראת לי, אמר העגלון. מה אתה רוצה? הוא היה עצוב מאד.

איפה השגת סוס כזה? שאל ארון.

העגלון ניתר מעגלתו. ארון נשא רגלים וברח. העגלון רדף אחריו. הוא היה צנום וקל רגלים. ריצתו היתה טובה. אבל לא היה סיכוי להדביק את ארון. איש עוד לא זכה בתחרות מירוץ עם ארון.

הסוס השפיל ראשו וריחרח בזוית שבין המדרכה לכביש. שם נחו קני־קש זעירים. על צוארו, מתחת לסימלון, היו פצעים, תוצאה של חיכוך. העגלון חזר נושם ונושף. עלה, ישב ובמשיכה חזקה במושכות הרתיע את סוסו להילוך מהיר.

העגלה שיקשקה ושיקשקה. לאט לאט חזר העגלון לתנוחתו הקודמת. שוב נימנם על מושבו או נראה כמנמנם. העגלה הגיעה לקצה הרחוב. שם פנתה שמאלה. הסוס נעלם. עוד מעט וגם העגלון ועגלתו לא ייראו.

נעלמו.

---

אהבה לאחר השקיעה

מאת

שבתי טבת

כאשר נכנסו לרחובנו, ועיניהם תרות סביבם, כבר היו נעליהם מאובקות מאוד. נראה היה שעברו ברגליהם כברת דרך עד לבואם אלינו. הצורה בה היו חבוקים זה לזו הדגישה את עייפותם. חיבוקם היה מדולדל ותלוי, שריד אחרון של רצון עיקש להתגבר על אי־נוחיות, ולא ביטוי של חשק כנה, כפי שהיה בוודאי אך לפני שעה.

ארון ואני ידענו והכרנו היטב את הליכותיהם של הזוגות שעברו ברחובנו בשעת בין־הערביים ולאחריה, בדרכם אל הגן הקטן ואל בית־הקברות המוסלמי. הגן נקרא “גינת שמואל” או “גינת שמואל ברזדובקלובסקי” בפיו של המדייק. בדרך־כלל היו אלה זוגות של צעירים שאינם צריכים להחליף כוח ושידעו יפה את המעבר ברחובנו לשבילי הגן ולמשעולי בית־הקברות המוסלמי. המעבר היה פרצת־דרך חבויה, סמוך לחצרו של נודלמן.

תביט, אמר ארון. שעונים היינו אל הגדר.

הגבר תר בעיניו בקדחתנות. הוא לבש חולצה ירוקה, עניבה כחולה, מכנסי צמר עבים חומים, על אף הקיץ. את מעיל־החליפה החום החזיק בידו. בידו השניה חיבק את רעותו. פניו היו אדומים וקומתו מגודלת.

אני מוכרחה לשבת, מרכוס, אמרה לו רעותו.

תיכף, תיכף נמצא מקום לשבת, ברכה, אמר.

היינו אומרים, ארון ואני, שברכה היא אחותו של מרכוס, אילו לא ידענו מה מחפשות עיניהם ברחובנו. פניה היו אדומות וקומתה מגודלת. היא לבשה שמלה לבנה, נעלה נעלים חומות־לבנות ובידה החזיקה ארנק לבן גדול. לא היו צעירים, אלא מבוגרים.

כאשר עמדו מולנו ומבטם נפל עלינו ממרום, נוכחנו לדעת שקומתם היתה מגודלת לאין שיעור ממה שראינו קודם. בריאי־בשר היו ואולי משום כך הצטמצמה קומתם עם הריחוק.

ילד, אמר מרכוס, אולי אתה יודע איפה אפשר כאן לשבת ולנוח?

אתם בטח עייפים מאוד, אמר ארון ונעץ מבטו בנעליהן המאובקות.

כן, אנחנו רוצים לשבת ולנוח קצת, אמר מרכוס.

כן, אמר ארון, אבל מאיפה בא לנעליכם כל כך הרבה אבק?

בוא, אמרה ברכה למרכוס, נחזור. כבר מאוחר.

אתה יודע ילד איפה כאן הגן של זמואל? שאל מרכוס אותי.

זמואל? אמרתי. זמואל?

בוא, אני כבר מוכרחה לחזור, אמרה ברכה.

בטח שאני יודע איפה יש כאן מקום לשבת, אמר ארון.

את רואה, אמרתי לך, אמר מרכוס לברכה.

הלכנו יחד עד שבאנו אל הקיוסק של פרידמן. בראותו אותנו החל פרידמן להדיח את כוסותיו במים. ארון אמר לו שאין רצוננו הפעם בחמוץ־מתוק, אלא בספסל שלו. פרידמן, בלי לשאול, יצא מהקיוסק, הלך מאחוריו וחזר עם ספסל בידיו. ארון הציב את הספסל ליד הכותל המערבי של הקיוסק. בצד זה, אמר למרכוס, אין הרוח מנשבת ועל כן אל תחששו שהנעלים שלכם יתאבקו עוד יותר.

מרכוס לא שעה כלל אל ארון. הוא פנה במישרין אל פרידמן ושאל, אולי אתה יודע אדוני איפה כאן גן זמואל?

פרידמן הביט בי. אמרתי לו, גם אותי שאל קודם אם אני יודע איפה כאן גן זמואל.

זמואל? זמואל? אמר פרידמן.

בוא כבר, אמרה ברכה, בוא מרכוס. אני מוכרחה ללכת. אני מוכרחה לחזור עוד הערב לפתח־תקוה.

למה אתם לא יושבים, אמרתם שאתם רוצים קצת לנוח? שאל ארון.

זמואל? זמואל? אמר פרידמן.

למה אתם לא יושבים על הספסל? רציתם מקום לשבת ולנוח קצת, אמר ארון.

אני באמת מוכרחה לשבת, מרכוס, אמרה ברכה. היא ישבה על הספסל. פתחה את ארנקה הגדול. שלפה ממחטה ומחתה את הזיעה ממצחה. אולי אפשר לקבל כוס סודה? שאלה את פרידמן.

פרידמן מזג לה סודה כשהוא מעלה ומוריד, מרחיק ומקרב, את הכוס מפי ברז הסודה. ארון הגיש את הכוס לברכה שהודתה לו. אתה רוצה קצת, מרכוס? שאלה ברכה.

מרכוס כעס מאוד. הוא עמד בריחוק מהספסל ושפתיו קמוצות.

מה יש מרכוס? למה אתה כועס? שאלה ברכה.

מרכוס שתק.

מה אתה כועס עלי, בעד זה שאני שותה כוס סודה ויושבת, מרכוס? אני מתה מעייפות. איני יכולה לעמוד עוד על רגלי. מה אתה רוצה ממני, מרכוס? חוץ מזה אני מוכרחה לחזור לפתח־תקוה. את זה אתה יודע, מרכוס, אמרה ברכה.

כן, מרכוס, אמר ארון.

מרכוס שתק.

ארון נטל את הכוס הריקה מידה של ברכה והחזירה לפרידמן. ברכה פישפשה בארנקה הגדול ושלפה שני מיל. ארון נטל את המטבע והגישה לפרידמן. פרידמן הטילה על השיש הרטוב ואחר־כך אל קופסת־תה ריקה. נכון שתרשה לי פעם למזוג סודה? שאל ארון.

כשתהיה גדול, אמר פרידמן.

טוב, אמר מרכוס, בשפתים קפוצות. נלך. אם זה מה שאת רוצה, ואם זה מה שאת מבינה, אז נלך.

אתה יודע יפה מאוד שזה לא ככה, מרכוס, אמרה ברכה. אבל מה אני צריכה לעשות, לשבת כל הערב, עד שאהיה מוכרחה לחזור לפתח־תקוה, על הספסל הזה, באמצע הרחוב?

אז נלך, אמר מרכוס. כל מה שהלכנו עד הנה יהיה לחינם. אבל כמו שאת רוצה. נלך.

זה לא אני תעיתי בכרם התאנים, אמרה ברכה.

טוב, שמעתי. נלך, אמר מרכוס.

וזה לא אשמתי שנכנסנו לתוך אבק. זה לא אשמתי, מרכוס, אמרה ברכה.

הרוח בכרם משיא המון אבק, נכון? שאל ארון.

נכון מרכוס? שאלתי.

אז למה לדבר כל כך הרבה. פשוט, קומי והלכנו, אמר מרכוס.

ברכה קמה מלוא קומתה. גבוהה היתה כמרכוס. היא יישרה את שמלתה במשיכה, סגרה את ארנקה והיתה מוכנה להליכה. ועוד אני אגיד לך, מרכוס, אני מפקפקת אם גינה כזאת בכלל קיימת, אמרה ברכה.

אין ספק שהיא קיימת, אמר מרכוס. אם היתה לך סבלנות היינו מוצאים אותה. אבל עכשיו קמת, אז בואי נלך מכאן.

הם הלכו בכיוון לרחוב הראשי.

אולי אתם מחפשים את גינת שמואל? שאל ארון.

השנים הסתובבו לאחור. מרכוס פסע אחת לעברו של ארון. פניו אורו, לא היה שום ספק בכך.

כן, כן, כן, אמר מרכוס נלהב. גינת זמואל, אייפה גינת זמואל?

איזה שמואל? שאל ארון.

מה זאת אומרת איזה זמואל? שאל מרכוס. גינת זמואל.

אבל איזה זמואל? זמואל מושקוביץ, זמואל רבינוביץ, זמואל ברזדובקלובסקי? איזה זמואל? שאל ארון.

לא אכפת לנו איזה זמואל, לא אכפת לנו כלל, ילד, אמר מרכוס.

אתם נורא ממהרים, אמר ארון.

אני מוכרחה לחזור לפתח־תקוה, אמרה ברכה.

איפה גינת זמואל? שאל מרכוס.

אנחנו נראה לכם, אמר ארון.

הובלנו אותם בכיוון לכניסה הראשית לגינה, שמן הסתם ננעלה לפני שעתיים, כאשר הסתלקו אחרוני הילדים והתינוקות.

את רואה, אמר מרכוס, אמרתי לך שגינת זמואל זה כאן.

במידה שניתן לפניה האדומות להסמיק, הסמיקה. היא לחשה על אוזנו של מרכוס והוא היסה אותה והרגיע אותה בידו. הוא פנה אל ארון ואלי ואמר, פשוט אנחנו רוצים לשבת קצת ולנוח, זה הכל, ילדים.

כן, אמר ארון.

כן, אמרתי.

כמובן, שער הברזל הגבוה היה מוגף. מעליו ומעל הגדר נתמשך תיל דוקרני מסולסל. בשעה זו לא נכנסו אל הגינה דרך השער. כולם נכנסו דרך פרצת־הגדר, בחצר של נודלמן.

הנה השער, אמר ארון והצביע על השער המוגף.

סגור, אמר מרכוס נכזב.

סגור, אמרה ברכה.

ארון ניגש אל השער, טלטלו מעט, כאומר לבדוק את אמיתות דבריהם. השער מוגף, אמר להם.

ניגשתי אל השער וטלטלתיו. השער מוגף, אמרתי להם.

אולי כדאי לכם לחזור אל הספסל של פרידמן, אמר ארון.

מרכוס ניגש אל השער, טלטלו לכאן ולכאן. אולם השער היה מוגף. לא רק על בריח, אלא שהשומר כרך שרשרת עבה על זיזי הדלתות וחתמה במנעול כבד.

נעול ומוגף, אמר מרכוס.

אנחנו פשוט רוצים קצת לשבת ולנוח, ילדים, אמרה לנו ברכה.

אז אולי נחזור באמת על הספסל של פרידמן? שאל ארון.

למה? שאלתי.

שם נוכל לשבת קצת ולנוח, אמר ארון. אבל גם אפשר לעבור בקלות את הגדר.

המכנסים נקרעים, אמרתי.

לא אם נזהרים, אמר ארון.

אפילו אם נזהרים נקרעים, אמרתי.

אז מה נעשה? שאל ארון.

נחזור אל פרידמן, אמרתי.

טוב, אמר ארון.

אם אני לא אשב אני אתמוטט, אמרה ברכה.

חזרנו אל הקיוסק של פרידמן. פרידמן חזר והביא את הספסל והציבו בצד מערב. ברכה צנחה על הספסל.

בינתיים החשיך. זוגות חלפו ברגל קלה ונעלמו בחצרו של נודלמן. אולם הוא הרגיש בהם עד מהרה והפעיל את הממטרות בחצרו. אחר־כך יצא בעצמו אל החצר והתיז בצינור גומי על סביביו. לא היתה לצעירים ברירה והם הלכו לבית־הקברות המוסלמי.

אני מתערב אתך שאחמד יגרש אותם בנבּוט, אמר ארון.

כעבור שעה קלה חזרו הצעירים אבלים וחפויי ראש. אחמד השומר הפעיל את הנבוט, אמרתי.

הצעירים עמדו בזוגות, נרגשים, ליד הדלפק של פרידמן. שתו חמוץ־מתוק, סודה וצוף. נחכה, אמרו, עד שנודלמן יסגור את הממטרות וילך לישון. כן, אמרו, נחכה.

אני מוכרחה לחזור עכשיו לפתח־תקוה, אמרה ברכה.

מתי נתראה עוד פעם? שאל מרכוס.

אולי בעוד שבועיים, כשיהיה לי ערב פנוי, אמרה ברכה.

הם נחו קמעה על הספסל של פרידמן. קמו והלכו, שוב חבוקים.

ארון ואני נשארנו ברחוב שעונים על הגדר. כאשר החשיך נשמע קולה של אמו ושמעתי גם את קולה של אמי. הלכנו הביתה.

כעבור ימים שאל אותי ארון, אתה זוכר את הדוּגשים ההם?

כן, אמרתי.

אתה יודע מה עשו? שאל

כן, אמרתי.

מה? שאל.

בכו, אמרתי.

איך ידעת? שאל ארון.

---

הקסדה

מאת

שבתי טבת

שוב, ארון ואני.

דבר אחד היה תמיד שנוי במחלוקת בינינו.

ארון היה בעד “ריאוֹ”. אני הייתי בעד “ווֹלווֹ”.

בענין זה לא הגענו לפשרה, מעולם. לעולם.

עמדנו שעונים אל הגדר, צופים ברכב אשר ברחוב.

ה“וולוו” שלך, אמר ארון, איך הוא מושך בעליה? כמו זגג. קדח־קדח־קדח־דח־דח־ח־ח־ח.

“הריאו” שלך, אמרתי, איך הוא מושך בחול? כמו דג מלוח. קדח־קדח־קדח־דח־דח־ח־ח־ח.

העיקר זה העליה, אמר ארון.

העיקר זה החול, אמרתי.

ה“וולוו” שלך, אמר ארון, יש לו פאפם מחורבן. ציאפאפם, ציאפאפם, ציאפאפם. קול כמו לזקנה שמוכרת יו־יו. ארון אמר ציא במשיכה ארוכה ואת הפאפם־פאפם בקצרה.

ה“ריאו” שלך, אמרתי, מפליץ כמו חמור של ערבי. פארחבום, פארחבום, פארחבום. פא רפא וחית ממושכת, כמובן.

אביך, אמר ארון.

אביך, אמרתי. אבל לא היה לו אבא. אביו מת עוד בחוץ־לארץ ואמו מכרה עופות מעל דוכן בשוק.

תראה, אמר ארון.

על המדרכה ממול צעד זאביק. לראשו סיר גדול של מרק ובידו תרוָד.

שמאל ימין שמאל, אמר זאביק. הוא צעד בסך.

תראה, אמר ארון, תראה את זבק.

ארון שרק לו.

זאביק תפש את הסיר בשתי ידיו, נדהם כהלום רעם. אחר־כך ראה אותנו.

לבוא? שאל זאביק.

זאביק ניצב נגדנו. אנחנו עמדנו, גב אל גדר. ארון ואני פרסנו לו לדר.

יש לך מספיק לדר? שאלתי.

תודה, אמר ארון.

זבק, מה יש לך שם על הראש? שאל ארון.

סיר, אמר זאביק.

מאיפה סחבת סיר? שאל ארון.

אמא שלי נתנה לי, אמר זאביק. אמא שלי שלחה אותי לקנות חלב.

ומה זה שאתה מחזיק ביד זבק? שאל ארון.

את זה לקחתי בעצמי, אמר זאביק.

מדוע? שאלתי.

חשבתי להיות קצת חייל, אמר זאביק.

יש לך מספיק לדר? שאל ארון.

תודה, אמרתי.

לא, אמר זאביק, אין לי בכלל.

בסדר, קח, אמר ארון. עכשיו, אתה יודע מה באמת מעניין אותי?

אמרתי לא.

באמת שאני לא יודע, אמר זאביק.

מה שבאמת מעניין אותי, אמר ארון, זה זה. אם אני אדפוק לו מכה בסיר, למי זה יכאב, ליד שלי או לראש שלו, אתה מבין אותי?

אמרתי כן.

מה אתה חושב? שאל ארון.

אני עוד לא יודע, אמרתי, אבל זה באמת מעניין.

אתה מבין, אמר ארון, האם הסיר הזה מגן או לא, האם תכאב היד או יכאב הראש?

אני כבר צריך ללכת, אמר זאביק. אמא שלי תהרוג אותי אם אני אקלקל לה את הסיר.

אותך זה בכלל לא מעניין? שאל ארון.

זה דווקא כן מעניין אותי, אמר זאביק, אבל אמא שלי מחכה מאוד לחלב. קודם אמרת שאתה מפחד לקלקל לה את הסיר, אמר ארון.

גם זה, אמר זאביק, וחוץ מזה גם החלבן עוד מעט יסתלק מהפינה.

כל פעם אתה אומר תירוץ אחר, אמרתי. בכל פעם תירוץ אחר.

סימן שאף אחד לא נכון, אמר ארון. יש לך מספיק לדר?

תודה, אמרתי.

קח לדר ועבור לנוֹח, אמר ארון.

זאביק לקח מהלדר ולעס. החלבן יסתלק עוד מעט מהפינה, אמר.

זה תלוי, אמר ארון.

כמובן, בכף יד שטוחה זה לא יכאב כל כך, אמרתי.

גם במכת אגרוף, מלמעלה למטה, כהלם פטיש, לא יכאב ליד, אמר ארון.

כמובן, אמרתי.

אבל באגרוף נכון, בזיזים של פרקי האצבעות, כאן מתעוררת השאלה.

זה יכאב נורא, אמר ארון.

החכמה זה באגרוף כזה, אמרתי.

שלום ילדים, אמר שלמה שכטר.

שלום המורה, אמרנו.

האויר צח, אמר שלמה שכטר.

מן הסתם סיימתם הכנת שיעורי־הבית. ראשיכם עמוסים ושוקקים תורה ומדע. למה לא תשחקו באויר הצח והמבריא ותתנו הפוגה למוח? שאל שלמה שכטר.

לא טוב שלא לשחק באויר הצח. עת ללמוד ועת לשחק, הלא כן ילדים? שאל שלמה שכטר.

הלא כן? שאל שלמה שכטר.

כן המורה, אמרנו.

וזהו מי? שאל שלמה שכטר.

זבק, אמרנו.

זפק? שאל שלמה שכטר.

זבק, אמרנו בהדגשה.

זאביק, אמר זאביק.

ה–הא. זאביק. זאביק ולא זפק. שם נאה לך זאביק, אמר שלמה שכטר.

זאביק אמר כן.

ומה לסיר זה עושה על ראשך, נערי? שאל שלמה שכטר.

אמא שלי שלחה אותי להביא חלב מהפינה, אמר זאביק.

דומה אתה, נערי, לשר־מאה רומאי בקסדתו, אמר שלמה שכטר.

כן, אמרנו.

זאביק אמר כן.

שחקו באויר הצח, ילדים, העלומים הלא רק בחטיפה ניתנו לכם, היום הציצו מחר קמלו. הלא כן, ילדים? שאל שלמה שכטר.

כן, אמרנו.

זאביק אמר כן.

שלמה שכטר תופף באצבע קלה על הסיר שעל ראשו של זאביק. אתה ילד טוב, נערי, אמר שלמה שכטר והלך.

ארון צדק. כאשר הוכה הסיר בכף יד שטוחה, או באגרוף הולם כפטיש, לא נגרם ליד כל כאב. אבל כאשר הוכה הסיר באגרוף נכון, בזיזים של פרקי האצבעות, התעוררה השאלה למי כואב יותר, ליד או לראש.

החלבן יסתלק עוד מעט מהפינה, אמר זאביק.

הלכנו אל שרגא. ארון ראשון, אני שני וזאביק שלישי, הסיר לראשו והתרוָד בידו. בפינה עמד החלבן בין כדיו ויצק חלב ללקוחותיו.

אתה רואה, הוא עוד לא מסתלק, אמר ארון.

איך נדע אצל שרגא? שאלתי.

פשוט מאוד, מי שיפסיק קודם. אם שרגא יפסיק להכות סימן שהיד כואבת וסימן שלסיר כזה יש תועלת של מגן, אמר ארון.

נקדי, רובן ואוריק רצו בהולים.

החנות של אפשטיין נשרפת באש, בואו! קרא נקדי בשמחה.

הם עצרו ועמדו לידנו, נושמים ונושפים.

מה זה יש לך על הראש? שאל נקדי.

אמא שלי שלחה אותי להביא חלב מהפינה, אמר זאביק. החלבן עוד מעט יסתלק מהפינה.

חברה, למה אנחנו מחכים? נמהר אחרת לא ישאר שום דבר לראות, אמר רובן.

אתם לא באים? שאל אוריק.

לא, אמר ארון.

לא, אמרתי.

זאביק אמר לא.

השלושה נעלמו בפינת הרחוב, רצים כאילו לעזרת טרומפלדור בתל־חי.

בית־המלאכה של שרגא היה מרוחק ממקומנו שמונה דקות של הליכה. הלכנו. זאביק הלך מאחור.

שמאל ימין שמאל, אמר זאביק. הוא צעד בסך.

ה“וולוו” שלך לא שוה פרוטה, אמר ארון.

ה“ריאו” שלך לא משיג קורקינט, אמרתי.

ה“וולוו” שלך, בלי המסמרים שבו היה משמש לזיבול, אמר ארון.

ה“ריאו” שלך צובעים אותו כדי שיבחינו בינו לבין פגר, אמרתי.

אביך, אמר ארון.

אביך, אמרתי.

שמאל ימין שמאל, אמר זאביק.

שרגא לא היה בבית־המלאכה. אשתו עמדה בחצר וכיבסה לבנים ומצעים בגיגית.

אנחנו נחכה לשרגא, אמר ארון.

החלבן יסתלק עוד מעט, אמר זאביק. כבר חושך עוד מעט.

הבטנו כיצד מתקרצפים הלבנים בידיה החזקות והשלוקות של אשתו של שרגא. בחצי סיבוב סחטה סדין כפול.

אולי היא תסכים? שאל ארון.

לא, אפילו לא כדאי לשאול אותה, אמרתי.

ילד, אמרה אשתו של שרגא.

כן, אמרתי.

כמה מרוויח האבא שלך? שאלה.

אניח לא יודע, אמרתי.

האבא שלך מביא לאמא שלך מתנות יפות? שאלה אשתו של שרגא.

איזה מתנות? שאלתי.

אני לא יודעת איזה מתנות, אמרה אשתו של שרגא. אולי אודיקולונה.

כן, אמר ארון.

כן, אמרתי.

אתה האח שלו? שאלה.

כן, אמר ארון.

החלבן בטח הסתלק כבר מהפינה. אמר זאביק.

ואולי גם חרוזים וגם גרביים, ואולי גם מטפחת לראש? שאלה אשתו של שרגא.

ארון אמר כן.

החלבן כבר בטח הסתלק, אמר זאביק.

היא סחטה סדין כפול, טלוא לאורכו ולרוחבו, בחצי־סיבוב פסקני. היא תלתה את הכבסים על החבל. היא שפכה את המים מהגיגית והשעינה אותה על הקיר של הצריף.

ואולי גם כובע עם דובדבנים, אמרה אשתו של שרגא, אולי לעצמה.

עם דובדבנים, אמר זאביק.

כן, אמר ארון, את כל זה מביא אבא לאמא.

ומה אני מקבלת משרגא? מכות, אמרה אשתו של שרגא.

אמרתי לך, שרגא יהיה בסדר גמור, לחש לי ארון.

אמי תהרוג אותי אם אני לא אבוא עם החלב, אמר זאביק.

שתקנו.

בתוך הצריף העלתה אשתו של שרגא אור בעששית. היא מילאה פיה מים מבקבוק והתיזה בנשיפה על מה שרצתה לגהץ. היא קיפלה וסיפגה את הכבסים. על הגחלים להט מגהץ. היא גיהצה בפה קמוץ. אחר־כך פיזמה לעצמה. ארון ואני ראינו ושמענו.

חושך לגמרי, אמר זאביק.

ארון ואני פרסנו לנו ולו לדר.

ה“וולוו” שלך, אמר ארון.

“הריאו” שלך, אמרתי.

דבר זה היה תמיד שנוי במחלוקת ביני לבין ארון.

---

פגישה עם חילק

מאת

שבתי טבת

הגענו איפוא לגיל בו פוגשים ידידים בתרועה: “הן זה חמש־עשרה שנה שלא ראינוך!” הרי זה גיל ארור לחלוטין. עתה מגיעים החלומות לקיצם. פעם חלמתי שיום יגיע ואזכה במירוץ על סקאָטים, שתמיד אגיע הראשון לפינת פרישמן־פרוג, אך עתה, בגיל זה, יודע אני בוודאות שהחלום פג. לעולם לא אהיה ראשון במירוץ־הסקאָטים.

אם הבינותם לרוחי, הרי הגענו לגיל בו נמוגים החלומות ודועכים, והמציאות מאירה את השעה באור יום מלא ומסנוור.

פגשנו את חילק כספי בקריאה: “חילק! אל אלוהים, הרי זה חילק ולא אחר! מה נשמע, חילק?”

כלל לא היה קשה לזהות את חילק. אותו ראש אליפסי התלוי בין שתי אוזנים כבירות. אוזנים שימנעו בעדו, לכשיגדל (חשבתי אז) מעבור בדלת. אותן עינים כחולות בוהות. אותו שער מחליד. אותו גוף מגושם ואותן ידים אדירות. את חילק הייתי מזהה שמונים אלף מיל מתחת לפני המים.

אזכוֹר זאת כאילו קרה הדבר לפני שעה קלה, כאשר למ’לה הודיע לנו: “חילק מנגן בפסנתר. כמו ילדה!” ישבנו אז במגרש הגדול וצלינו תפוחי־אדמה. איש לא האמין לדבריו של למ’לה. הכל סברו שהוא חומד לצון.

למל’ה: “אני אומר לכם שחילק מנגן בפסנתר. בעצמי ראיתי!”

אמרנו: “אנחנו איננו מאמינים”.

“בוודאי”, אמר אז למל’ה “אין הוא מנגן בכוחות עצמו. אמו מסייעת לו. בעצמי ראיתי, מבעד לתריס, איך אמו עוזרת לו. חילק ישב על הכסא שלפני הפסנתר והיא טפחה לו על הגב. אני אומר לכם, רבותי, קשה היה לנחש מהיכן נמלטים הצלילים, מהפסנתר או מהגב של חילק!”

אביו של חילק היה פקיד קטן־קומה ודק גו. בראשו החווירה קרחת נוגה וציפורני ידיו היו לבנות. אמו של חילק, כנגדו, היתה גדלת־איברים, כבדת־בשר, שערה מחליד ואוזניה שני נתחי בשר נא. סלאווה – זה שמה – היתה החזקה בשכונה ויכלה להפיל את מי שרצתה.

כולנו היינו תאבים לדעת כיצד סלאווה וחילק מנגנים. התגנבנו חרש אל מרפסת הבית. מבעד לחרכי התריס ראינו את חילק יושב לפני הפסנתר, אמו לצדו, הוא פרט והיא טפחה על גבו.

אמא של חילק: “אחת ו, שתים ו, שלוש ו, ארבע ו… אחת ו, שתים ו, שלוש ו, ארבע ו…” הטפיחות יצאו מתחת ידה של סלאווה אטומות ורוויות, כנפילת שק קמח. חילק היה ילד בריא מאוד. גבוה בראש מבני גילו, ידיו אדירות ועורפו עורף פר. אף על פי כן לא השפיעו עליו הטפיחות של אמו לטובה.

חילק: “ננוח עכשיו, אמא”. חילק חילץ את עצמותיו וליטף באצבעותיו את שכמו, עליו נחתו פצצות־ידה של סלאווה.

סלאווה: “לא, בני, לא. כדי להיות קארל צ’ארני עליך לעמול לרוב. עליך לעבוד יומם וליל. יומם וליל. הנגינה אינה באה לך בקלות. אבל בחיים, בחיים יש לעבוד, לעבוד, לעבוד. אחת ו, שתים ו, נו, חילק, יחד! אחת ו, שתים… נו?”

חילק: “ננוח קצת, אמא”.

סלאווה: “חילקיניו, הכיצד זה ננוח קצת אמא דוקא עכשיו כשהנגינה החלה לבוא כה יפה? נו, חילקיניו, תשתדל קמעה. יחד! אטיוד שני של בורגמילר! יחד אחת ו, שתים ו, שלוש ו, ארבע ו… יופי חילקיניו ו, שלוש ו, ארבע, ו, עוד פעם ו, ככה ו…”

הבטנו בהשתוממות רבה על חילק ועל אמו. אבל העובדה נשארה עובדה. חילק מנגן בפסנתר. לא זו בלבד, אלא שבחלומו – כך התברר לנו מדברי אמו – התגלתה לו תמונה כשהוא פורט על פסנתר. אחרי כן ביררנו את הדבר עם חילק, ואכן, לילה לילה היה חולם על נגינה. תחילה חלם על רינה ועל הפסנתר שלה, אחרי כן החל לחלום שהוא, ולא רינה ינגן בכ' בתמוז, בחצר בית־הספר, בטקס האזכרה לבנימין זאב הרצל. חילק – כך ראה זאת בחלומו – ייטיב לנגן מרינה. דממה תשרור בחצר בית־הספר. המקהלה המדברת של כתה ו', תסיים את הקריאה מכתביו של בנימין זאב הרצל.

המורה להתעמלות יקרא “עמוד נוח!” המנהל יאמר “אפשר לשבת, ילדים”. ואז יאמר המורה להתעמלות: “ועתה נשמע את יחיאל כספי מנגן לזכרו של בנימין זאב הרצל. יחיאל כספי, תלמיד ז' שלישית ינגן… הוא ינגן…” המורה להתעמלות מתקשה בקריאת הכתוב על פיסת־הנייר שבידו.

המורה להתעמלות: “סו… סונטא… סונטאלי…” המורה להתעמלות הופך את פיסת־הנייר. בינתיים הוא חוזר על הכרזתו: “ועתה נשמע את יחיאל כספי, תלמיד ז' שלישית, שינגן לזכר נשמתו של המנהיג הציוני הדגול בנימין זאב הרצל. חילק ינגן… סו…”

חילק ממקומו: “סונאטינה בשני פרקים מאת קארל צ’ארני!”

המורה להתעמלות: “סאניטיה בשני פרקים מאת קארל צ’ארני, לזכרו של מנהיגנו האהוב והדגול, הנערץ ולא נשכח בנימין זאב הרצל. כן, סונאטינה בשני פרקים מאת קארל צ’ארני”.

חילק ממקומו על הבמה: “צ’ארני היה המורה של ביטהובן¹. הוא היה המורה הכי טוב לפסנתר”.

לא היתה זו רבותה לדעת את שמותיהם של קארל צ’ארני, ביטהוֹבן ואף לא לנקוב בשמה של היצירה, סונאטינה בשני פרקים. מאז כיתה ב' היתה רינה מנגנת בכל הזדמנות חגיגית בבית־הספר משהו משל קארל צ’ארני. תחילה ניגנה קטע א' מהפרק הראשון של הסונאטינה בשני פרקים. בכיתה ג' שמענו את קטע ב' של הפרק הראשון. בכיתה ה' ידענו על־פה את קטע א' של פרק ב'. כאשר נדרס המורה שלנו למלאכה שמענו לראשונה, באזכרה לנשמתו, את הסונאטינה של קארל צ’ארני במלואה, על שני פרקיה. אז שמענו מפיה של רינה שקארל צ’ארני היה מורו של ביטהובן, אשר שיר שלו שרנו במקהלת בית־ספר.

חלומו של חילק לא הירפה ממנו ימים רבים. כאשר סיפר על החלום לאמו, ספקה סלאווה כפיים ואמרה: “אח! חילקיניו, הן מאז ילדתי אותך חולמת אני שהיה תהיה פסנתרן. כה אמרתי לאבא, פעמים רבות. אבל אבא התנגד. אבא אמר חילק דומה לך, ידיו מגודלות ואינן ידים לפסנתר. ואני, אני הייתי אומרת לאבא, אבל לבו לב שלך, הומה כשל יונה. הבה נתנהו למורה לפסנתר!”

כך התאחדו החלומות של הבן והאם. נתנו את חילק תחת ידיה של המורה מאניוסה כצנשטיין. “המורה השניה הכי טובה בתל־אביב”, לדבריו של חילק. מאז לא ראינוהו במגרש הגדול. לא על שפת הים ולא במגרש המשחקים של בית־הספר. חילק היה שוקד יומם וליל על הפסנתר.

הקרע בינינו לבין חילק לא פתאום בא. תחילה עוד היינו שורקים לו, מול חלונו. הוא היה מופיע אלינו חיוור, לבוש חולצה לבנה.

אנחנו: “חילק, בוא לבית העם, מציג השמן והרזה!”

חילק: אני לא יכול. אני מוכרח לנגן".

אנחנו: “בוא. תנגן אחר־כך…”

קולה של סלאווה: “הא! שוב באו הפרחחים לקחת אותך. כל פעם שהם שורקים שמח אתה להימלט מהפסנתר. האם כך תהיה לקארל צ’ארני?”

חילק אלינו: “אני מוכרח לנגן…”

נדמה לנו, היום כאז, כי שלושה חדשים לאחר שהתחיל בהגשמת חלומו נמאס עליו הדבר. כנראה שהנגינה היתה קשה לו, או ייתכן שהחוץ משך את ליבו יותר מקארל צ’ארני.

אמנם, חל משבר בנגינתו של חילק. אבל סלאווה טענה, כי העיכוב בהתפתחותו המוסיקאלית מקורו במאניוסה כצנשטיין. סלאווה גמרה אומר שיש לתת את חילק תחת ידיו של “המורה הכי טוב בתל־אביב”, כך הובא חילק לאולפנו של חיים היינריך שטאדט.

התמסרותו של חילק לנגינה גרמה לנו, חבריו, אכזבה לא מעטה. אותה עת היינו נתונים במלחמה מרה עם קבוצת “הירדן ב'”. מפגש עויין היה בלתי נמנע. זקוקים היינו לכוחו ולאגרופיו של חילק. אבל אמו אסרה עליו בכל תוקף להתרועע עמנו.

בבית־הספר היינו זקוקים לו. נבחרת המחניים הפסידה פעמיים לנבחרת בית־הספר השכן. רק חילק היה מסוגל להציל את הנבחרת בתחרויות הגמר על גביע בתי־הספר. אבל חילק מיאן לשחק, בחששו פן ישחית את אצבעותיו.

המורה להתעמלות אמר אז… אבל רגע. המורה להתעמלות הצטער יותר מכולנו על נגינתו של חילק. הוא לא התאושש מאז ניגן חילק את הסונאטינה בשני פרקים בטקס כ' תמוז. כל העת שחילק פרט מילמל לעצמו: “כך הולך לאיבוד האתלט הטוב ביותר של בית־ספר. כך הולך לאיבוד הכוכב שלי”.

כן, המורה להתעמלות אמר אז שמעודו לא ראה ילוד אשה שנברא בצלם של אתלט כמו חילק. גופו היה מושלם לחלוטין לאתלטיקה ולכל ענפי הספורט. מושלם, חוץ מפגם אחד – אוזניו. אוזניו היו גדולות מדי ולא איפשרו לו לזכות באליפות בתי־הספר בריצה למאה מטרים. הן תפשו שטח רחב מדי של אוויר ועיכבו את תנופת רגליו של חילק. אבל בכדור ברזל היה ראשון. בהטלת כידון היה ראשון. בקפיצה לגובה ראשון.

המורה להתעמלות, לפני מועד תחרויות הגמר בתום שנת הלימודים, החליט לנסות לשכנע את אמו של חילק שתתיר לבנה להשתתף בנבחרת בית־הספר.

הוא הופיע בבית חילק בשעה שהשנים ניגנו אטיוד של בורגמילר.

סלאווה: “אחת ו, שתים ו, שלוש ו. אחת ו, שתים ו, שלוש ו…” לא שמה ליבה כלל למורה להתעמלות שעמד מצונף בפינה – אליה הביאו מר כספי. המורה סיפר לנו שחיכה במשך ארבע שעות רצופות. במשך כל אותה העת השמיעה סלאווה “אחת ו, שתים ו, שלוש ו.” המורה שלנו להתעמלות נפנה למטבח. מר כספי התקין שם ארוחת ערב לעצמו. הוא אמר למורה שאין כל טעם לדבר באוזני סלאווה. מר כספי קונן, כי מאז החל חילק מנגן, עליו לבשל לעצמו, לכבס לעצמו ולתקן את בגדיו. סלאווה עסוקה בחיפוש תווים, בשיחות עם המורה הכי טוב בתל־אביב ובנגינה עם בנה.

בפעם האחרונה שמענו וראינו את חילק בחגיגת הסיום של בית־הספר. הוא ניגן את “בשביל עליזה”, יצירה מאת התלמיד של קארל צ’ארני. המורה להתעמלות ישב בפינת האולם ובכה כמו ילד.

אמי סיפרה לי שסלאווה אמרה לה כי המורה הכי טוב לפסנתר בתל־אביב משוכנע שחילק הינו גאון מוסיקאלי שלא קם כמותו. סלאווה אמרה שהיא תקדיש את כל חייה לעתידו של בנה.

פגשתי את חילק במשרד החשבונות של אחד המוסדות הצבוריים. הוא שמח לקראתי.

“לא הייתי מאמין למראה עיני”, אמר אחוז התרגשות, “מה אתה עושה כאן?”

“מה אתה עושה כאן?” שאלתי.

“אני? אני עובד כאן. הנה השולחן שלי. מה אתה עושה כאן?”

“באתי לראות את רבינוביץ,” אמרתי.

“אתה מכיר את רבינוביץ?”

“אישית,” אמרתי. “ומה נשמע כך?”

“נו, יש לי שלושה ילדים ולא מזמן נכנסתי לשיכון”, אמר חילק.

“מה שלום אמך?”

“אמא מתה לפני חמש שנים, תנוח בשלום.”

“עוד מנגן לפעמים?” שאלתי לפני היפרדי ממנו.

“גם אתה לא הגעת ראשון לפינת פרישמן־פרוג,” אמר חילק כשחיוך עצוב על פניו.

---

חסידה וספק העוגות

מאת

שבתי טבת

חמש־עשרה שנה חלפו, היום, מאז כתבתי את סיפורי הראשון, “חסידה ומוכר הנפט”. חתמתי עליו, כמובן, בשמי הבדוי – הזע"ף, שהיה ראשי תיבות של זליג עמיהוד פסיקה. צירוף זה של שמות הידהד באוֹזני בהד חזק מזה של שמי מלידה שבתי טבצ’ניק. שם שאם תהגוהו מעט תמצאו שגם הוא איננו מן השמות החלושים ונטולי המיץ.

רק לעתים רחוקות יקרה שסופר יפגוש בראשית דרכו בשם כה מעודד, כמו הזע“ף שלי. בעצם, עודני מצטער שהשמטתי מידי את החזקה עליו. עמו הייתי מגביה לעוף מאשר עם השם המפוקפק אשר בשער. ברם, בימים ההם הייתי קל דעת ופתי וויתרתי שלא מדעת על נכסים הרבה. תארו לעצמכם, את הזע”ף שלי החלפתי בשם ניסן ורד, בהשפעתה של חברתי אז, זמירה הסמינאריסטית. היא קראה באוזני דברי־פיוט לרוב, אותם העתיקה לפנקסה בכתב־יד זעיר מאד, דקיק מאד ומעוגל מאד. זמירה אמרה לי: “מפסיקה וטבצ’ניק עולים ריחות של נפטלין ושל מסמרים חלודים. לכל היותר תצליח בחסותם לחבר קינות”. ניסן ורד היה שם רענן, מבושם ומתאים לחרוזי אהבה. הוא נעם לאוזניה עד מאד.

טעמה הנמבזה של הכלימה עולה בפי למשמע ולזכר השם ניסן ורד. השבח לאל, חיים כריספין, היום סוֹחר מצליח, נשא את זמירה לאשה וכך נתן לי את נשמתי במתנה. לכריספין היו שער שחור על החזה, צקלון־טיולים, גיטארה ומחברת־שירים עבה ובה, בין היתר, ה“אִם” של קיפלינג באנגלית. על אלה – לאחר החתונה – שיחקו והרטיבו שלושת ילדיהם והכלב. כאשר התרפטו לגמרי הוטלו בזה אחר זה, להוציא את שער החזה, דרך החלון לאשפת הרחוב. אבל אז, כאשר לזמירה רק 59 ק"ג ולגיטארה מנגינות נכאות, היו יוצאים שניהם אל הגבעים ואל ההרים, מזמרים, מספרים, מפייטים, נאנחים ומפייטים.

כאשר נישאו זוֹ לזה כבר היה שמי, השבח לאל, רבשקה הפרתי.

נחזור נא, מוטב, לזליג עמיהוד פסיקה.

משום שבימים ההם חפצתי “לדעת את החיים, את האמת על החיים”, נכנסתי לעבודה במחסן־ספרים, באחד מבנייני המשרדים הגדולים בדרום העיר. תפקידי היו שנים: לשרת את הלקוחות, בעיקר מו"סים, בשעות שלפני הצהרים ולארוז את הקניות בחבילות למשלוח, מאחת עד שלוש אחרי הצהרים. שעות בהן נסגר המחסן בפני הקהל, ובעל־הבית, צבי נמצ’יק, היה פורש לביתו לסעודה ולתנומה. לבדי הייתי נשאר במחסן, לרשותי מלאי מספיק של נייר־אריזה, חוטי־משיחה, דבק, מַדבּקוֹת, שולחן־אשוח ארוך מאוד שטבלתו חלקה ומבהיקה ופנאי להרהורים.

האמת על החיים, כפי שנתגלתה לי יום אחד במחסן, בין אחת לשלוש, היתה זו ששתי דרכים מובילות אל השיגרה, קצרה וארוכה. הלבלרות והזבנות הן קיצור־פלא של הדרך הקצרה. לא יצא שבוע לעבודתי אצל צבינמצ’יק (כך כינוהו לקוחותיו) וכבר מצאתי עצמי כלוא בעולם חשוך של שיגרה, מאורגן למופת, בו נחשבה סעודת־עשר לתענוג־מלכים.

את הכריך הייתי מכין לעצמי עם שחר, לפני פת שחרית. דמיתי אז מאוד ליֵיקה הרוכש כרטיסים לקונצרט שייערך בעוד שבועיים, בו תנוגן המוסיקה החביבה עליו. ההנאה שלו מתחילה ברגע שהצטרף לזנב התור שלפני הקופה, נמשכת ומתעצמת בשריקה ובפיזום של קטעים נבחרים מהתכנית ומגיעה לשיאה בקונצרט גופו. טעמו של הכריך קנה לו שביתה בחכי החל ברגע שפרסתי את הלחם. במשך ארבע שעות, עד לרגע הנגיסה, מילא את הגיגי בישותו כשהוא יורה לתוך מוחי תזכורות על גבי תזכורות, מנוסחות כמברקים, כעין זה: “המחוגים יורו על עשר שעות בעוד שבעים ושתים דקות. סטופּ.”

בכל זאת, על כך אני גאה גם היום, המחסן לא עשאני לבלר גמור, לא הבאתי עמי תה בתרמוס, מהבית למחסן. הסתפקתי בתה שחילקה אשה בשם חסידה. זו היתה לבושה שחורים וסינר לבן. שעה קלה לפני עשר היתה חסידה מציצה בפתח המחסן ושואלת את צבינמצ’יק ואותי: “חריף, עם לימון, או עם חלב?”

עד מהרה היתה עלי עבודתי במחסן לזרא. המו"סים היו לקוחות טרדניים המוחים תמיד את אגלי הזיעה שנקוו בפס הוורוד שחרצה מגבעת הקש, או הקאסקט, במצחם. לשונם, כאשר דובר בכסף, לא ידעה מנוח ולא היה קץ לבדיחות שהשמיעו באזני ברצותם שאגדיל את ההנחה שקבע למענם בעל המחסן. גם נוכחתי שאריזת ספרים, מאחת עד שלוש אחרי הצהרים, איננה מפעל העשוי להעשיר את הדעת ולהלעיט את הדמיון. כך שיום אחד, רבע שעה לאחר שצבינמצ’יק הלך לביתו, במקום לעסוק בנייר ובדבק, עליתי על הטבלה החלקה והצוננת, שכבתי עליה אפרקדן, ראשי ורגלי המסונדלות על חבילות ספרים, והזיתי בעתידותי.

היה לי ברור שלא אצלח להיות סופר בעל שיעור־קומה מאחר שעד לעלותי על טבלת השולחן לא ארעני שום דבר יוצא דופן. לא התיתמתי, לא התגוררתי ברובע של גזלנים ופרוצות, לא היו לי כלבים כידידים יחידים של אמת וסיימתי את חוק לימודי בגימנסיה בציונים היותר ממוצעים. אהבות נסערות לא פקדו אותי ובדרך כלל הייתי מתחיל ומסיים את היכרויותי עם הנערות ללא צירים וחבלים של התרגשות והתחמצות הנפש.

והנה, עודני מחטט בנפשי באורח זה ומלעיג על קורותי הדלים, וקול צחוקה של חסידה הגיע לאוזני. למחלקת התה היה מטבח זעיר בעליית המדרגות. שם חלטה את התה על פתיליה ועל פרימוס. שם איסמה את העוגות ואת המצרכים האחרים של סחרה.

הטיתי אוזן. חסידה שוחחה באופן נלבב עם גבר. השיחה קלחה באידיש, שפה שאינני מבין בה ולא כלום. אבל יכולתי להבחין מיד, לפי הנימה, שרגשות חמים קולחים בין המשוחחים. הקולות חלפו בין החלון האחורי של המטבח ובין החלון של המחסן, הפונה אל החצר, ונשמעו ברור מעל השולחן.

זליג, אמרתי לעצמי, הגיעה שעתך. מחלקת התה מתנה אהבים אם גבר אלמוני. הנה אותה עלובה, קצרת־קומה שמצחה תמיד מבהיק, שומה שחומה מתחת עינה ודובדבן־בשר על סנטרה, גם היא גובה את מנת־האהבה הזקופה לזכותה בספר החיים. אין לך אלא לחשוף את זהותו של הגבר והסיפור, שאוב כולו ממעיין האמת, יישזר בידיך מאליו. סיפור סוער, של רגשות ושל יצרים, של קנאה ושל יסורי אהבה ואולי – אם יאיר המזל פנים – גם של רצח. היית משוכנע, כי אהבה הניטשת במטבח שבעליית המדרגות, בין פחי נפט וסוכר, נדונה מראש לקץ טראגי.

הגבר המבקר במטבח היה סַפק העוגות. היה זה ברנש גוץ שהוציא יותר מעשרים שנות חיים לבטלה בחפיפה יומית של שערו, בנוזלים ובממרחים, כדי לתחום את קרחתו. אחרת אין לתרץ את פשר הבשמים שנדפו תמיד ממערומי ראשו. חיוור היה וחייכני, ספק משום צער שבלב, ספק משום נסיון־כשל של ביטוי למשהו.

ממשכבי על הטבלה, בימים שבאו, האזנתי בשקידה רבה למתרחש במטבח. חדור הייתי הכרת־תודה למזלי שהביאני למצפה ממנו ייחשפו לעיני סודות האדם. אמנם, הרבה לא הוגד לי מהקולות ומהשאון שחדרו למחסן דרך החלון. המלים לא היו מובנות. פשר הצחוק נעלם ממני. סיבת הרוגז לא נודעה לי. השאון הרבגוני עלול היה להיות תוצרת של כמה וכמה גורמים: צלצול כפיות בכוסות, זרימת מים מברז, הזזה של כסאות ושל שולחן, חליצת פקק מבקבוק ואולי גם טפיחה של יד על בשר. משהו מעין זה הגיע לאוזני: צעל מיר נישט מאנסעס, מוישה. איך קען דיר. איך זוג דיר, חסידע, איך בין דורט הונדרעט מאל. ציק ציק ציק. נו, אז אוודאי גוט, מוישה. ווש ווש ווש. איך וייס נישט וואס, חסידע. דזזט דזזט דזזט. מוישה, דיינע חאכמעס. חה חה חה. איז ואס, חסידע. קלוק. חסידע, מוישה. קלוק. מוישה, חסידע. קלוק. דער משוגע. אי אי אי. הערן צו, מוישה. פארח טאח.

באוזני היו אלה חידות, אבל באמצעות הקולות היו עיני רואות את המתרחש במטבח. החזיון שנגלה לי היה חזיון נפלא של אהבה סוערת ונשגבה. האהבה הזאת של חסידה למשה, ולהיפך, הציתה בי קדחת נוראה של כתיבה. כל גיחוך שנשמע מהמטבח, כל דזזט של חריקת כסא, כל קלוק של חליצת פקק, כל פארח טאח של טפיחה, דירבן אותי לכתוב. לכתוב, לכתוב, לכתוב, לכתוב ולכתוב. לכתוב.

בערב, לאחר סעודה חטופה, הייתי ננעל בחדרי וכותב שעה ארוכה. למחרת היית קורע את מה שכתבתי, בחימה שפוכה, וכותב גירסה חדשה של סיפור אהבתה ומותה של חסידה. כתבתי שבע גירסאות שלימות בסך הכל וקטעים לאין ספור. מפליא עד כמה נחרתו בזכרוני כמה מהגירסאות שכתבתי על אודות חסידה.

מוכר הנפט, משה, הניח את הפח בפינת המטבח, מחה ידיו במכנסיו השחורות והנוצצות, ואמר: “ארבעים ושמונה מיל, חסידה.” – כך נפתחה אחת הגירסאות. חסידה, עיניה שחורות ונוצצות לא פחות, חיבקה את מוכר הנפט החסון בצוארו, ליטפה את בלוריתו השחורה ובקול חנוק ביקשה, “נשקני מהר, משה.”

“מה החיפזון, חסידה?” שאל הגבר החסון. “קודם כל נשב וננוח קצת. ננשום אויר צח ולא אויר רחוב. אחר כך נאכל פלח של דג מלוח טוב עם שתיה של תה טוב, חם וחזק. אחר כך נאכל עוגה או שתים. נאכל. נשוחח. נעבור קצת על החשבונות. נשתה עוד תה טוב, חם וחזק. ועוד יישאר לנו זמן לרוב בשביל נשיקות, חסידה.”

“נשקני מהר, משה. אני נשרפת.”

אז לי בטח אסור לגעת בך," אמר ורעם בצחוק באס.

“החכמות שלך נמאסו, משה. חבקני ונשקני, או שאני מתה.”

“מה קרה חסידה, מה קרה ומה החיפזון? אני לא בורח לאוסטרליה שאני מוכרח לנשק אותך. עוד נתראה פעמים רבות ועוד תהיינה הזדמנויות לנישוקים, כהנה וכהנה.”

“אתה לא אוהב אותי, משה, אתה לא אוהב אותי בכלל.”

“אח, אח, אח! התה באמת טוב, חם וחזק.”

אתה כמו כולם," אמרה חסידה. היא צנחה על הכסא, הניחה לחיה על השולחן והליטה פניה בידיה. “אתה כמו כולם, משה,” בכתה ואמרה, “רק היופי חשוב לך, לא הנשמה. הנשמה לא חשובה לך לגמרי. רק יופי אתה מחפש.”

“הנשמה דוקא כן חשובה לי,” אמר משה וגמע מכוס התה הלכודה בשתי כפות־ידיו, “חשובה לי מאד. אני מעריך מאד את הנשמה שלך. יש לך נשמה בריאה, חסידה. אבל אח, אח, אח! את הנישוק אינני מחבב. זה גוזל ממני אויר לרוב ואין דבר יקר לי כאויר הצח.”

“אם באמת היית מעריך את הנשמה שלי ואוהב אותי קצת לא היה לך בכלל איכפת לבזבז עלי קצת אויר,” אמרה חסידה, עודה בבכיה.

“אח, אח, אח!” נאנח משה וגמע מן התה החריף.

“ידעתי שאסור לי להתאהב בך. שאני רק אסבול,” בכתה חסידה. היא בכתה, בכתה, בכתה, בכתה ובכתה.

משה גמע בתאווה רבה ובקול גדול מן התה הטוב, החם והחזק. בכיה של חסידה ומכאובה, שמילאו את חלל המטבח בווש ווש ווש, לא טרדו את שלוותו.

מבעד למסך דמעותיה, כתבתי באחד הקטעים, התבוננה חסידה במשה, הגומע מכוסו בשלווה אולימפית. הוא לא אוהב אותי, אמרה וחזרה בלבה. לפתע נעלם מעיניה הגבר החסון שחור הבלורית ובמקומו ישב משה החיוור והקרח הגומע אויר, כדג על היבשה, בנחיריו ובפיו. “האהבה מתה,” לחשה חסידה ונעצה את הלהב בלבו. ציק ציק ציק.

בגרסה אחרת, לאחר ששתו תה למכביר ואכלו תריסר עוגות, כל אחד, יושם חסידה ומשה, שעונים זה לצידה של זו, ודנים באהבתם ובצפונות העתיד.

“הואף,” נשף וטפח בידיו על כרסו פארח טאח. “כבר מזמן לא שתיתי כל כך הרבה תה, הואף”. פארח טאח.

“גם אני.” נשפה חסידה, “הבטן שלי עוד מעט יתפוצץ. תראה”.

“יופי,” אמר משה. “איך שהבטן שלך מתפוצץ. תראי את שלי!”

“חי חי חי”.

“חי חי חי”.

“אי זה כואב”.

“אי זה כואב”.

פארח טאח. משה טפח על כרסו.

פארח טאח, נענתה בטנה של חסידה.

“כאשר נהיה גדולים תמיד נשתה הרבה תה, נכון חסידה?”

“נכון.”

“אני כל כך אוהב אותך, בובה שלי.”

“אתה אומר את זה, משה בעד זה שאתה שיכור.”

“אני לא שיכור. אני אוהב אותך.”

דזזט. דזזט. דזטט.

“מה זה משה?”

“מה זה מה?”

“מה זה הדזזט־דזזט הזה?”

“זה התה הנפלא שלך עובד בתוך הבטן שלי,” אמר משה, מחייך.

“אמרתי לך שאתה שיכור.”

“הקשיבי. הקשיבי.”

“עשה עוד פעם”.

דזזט. דזזט. דזזט.

“יופי. משה.”

“זה לא אני עושה. זה התה שלך.”

“נהדר שלי.”

“אני כל כך שמח שגילית לי שאת אוהבת אותי. נדמה היה לי שיש לך משהו עם הצעיר ההוא שעובד במחסן הספרים.”

“מה פתאום?” חסידה השתוממה, באמת ובתמים.

“כל פעם שאת עוברת על פניו הוא מביט בך כאילו היית גרטה גארבו.”

“מה יש? אסור לו כבר להביט על נשים יפות?” שאלה והיטיבה את התלתל הנופל על מצחה.

“אבל אני רוצה שתהיי רק שלי ולי”, ייבב משה ומשך את חסידה אליו. לרגע הירפה ממנה, הסיט את נרתיק העור שעל בטנו לצד, חזר ותפשה וחיבקה בכוח רב.

השנים התנשקו.

קלוק.

“אני אהרוג אותך!” סינן משה מבין חריקת שיניו, כתבתי באחד הקטעים. “יותר לא תבגדי בי. יותר לא!” הוא הידק את החגורות שעל ידיה ועל קרסוליה. תחב עמוק לפיה את מגבת־המטבח, אחרי כן הגדיל את הלהבות של הפרימוס ושל הפתיליה וקירב אליהן את פחי הנפט. עיניה של חסידה נקרעו מאימה.

“הכל ידוע לי עליך ועל הצעיר ממחסן הספרים,” לחש משה. טיפות גדולות של זיעה גלשו על קרחתו שהאדימה באור האש. “די!” זעק. הוא יצק נפט על חסידה והטיל עליה את הפרימוס ואחריו גם את הפתיליה. זעקה וכדור אש עלו יחדיו במטבח הזעיר. האש ליחכה. ווש ווש ווש. ווש ווש ווש.

היה עלי, כפי שהבינותם, לעשות את משה למוכר נפט. משלח יד זה הוא גברי יותר מאשר הפצה קמעונית של עוגיות ולסיפורי היה דרוש לי במטבח של חסידה גבר ולא רכיכה.

אבל הקטע האחרון דווקא לא הסתיים ביציקת נפט ובהבערתו. למיטב זכרוני היו אלה השורות האחרונות שנכתבו על אהבתם של משה וחסידה:

שניהם שכבו, זה לצידה של זו, על שטיח של דם. ידיהם היו לחוצות בחותם נצחי. שקט ושלווה שררו במטבח. דבר לא זע ולא נע. רק שפתיהם החיוורות פלטו מילים אחרונות של אהבה.

משה: צעל מיר נישט מאנסעס, חסידע.

חסידה: איך קען דיינע חאכמעס, מוישה.

דזזט. נשמותיהם פרחו בעד החלון האחורי. דזזט.

היה זה הקטע האחרון, כי למחרת כתיבתו בישרה חסידה לכל עובדי הבית שלא יחולק תה במשך היומיים הבאים. “האח שלי, משה, מתחתן סוף סוף עם האלמנה, ועלי לעזור בהכנות,” אמרה כדברי הסבר. כאשר יצאה מחנותו של צבינמצ’יק נדמה היה לי שירתה בי מבט חד, כסימן קריאה.

אותו יום, בין אחת לשלוש, נרדמתי על טבלת השולחן. היתה זו הפעם הראשונה לעבודתי במחסן ששנתי לא הופרעה בחלומות. ישנתי שינה טהורה ומבריאה, משוחררת מספרות ומרוח. אולם, זו לא ארכה. צבינמצ’יק העיר אותי בחבטה עצומה של כרך תלמוד על ראשי. הוא הוציאני אל המדרגות וציווה באזני המזמזמות לבלי שוּב, לעולם, למחסנו.

בערב נפגשתי עם זמירה ושמעתי דברי־פיוט שקראה מתוך פנקסה. כאשר נפרדנו היה שמי, כאמור, ניסן ורד. בכך לצערי תמה פרשת הזע"ף.

---

הפסנתר במעבר

מאת

שבתי טבת

הלכתי לי ברחוב ז“ק והשתדלתי להיזכר, איך מתחיל שיר ה”רקפת". רקפת, רקפת, רקפת, רקפת נחמדת מאד, או רקפת, רקפת, רקפת, רקפת, רקפת נחמדת מאד? בחיי, היו ימים שהשיר הזה לא מש מגרוני. יומם ולילה הייתי משמיע אותו, בלווית קולה של אמי. היא היתה אומרת לי, שיר בני את שיר הרקפת ואני אתלווה אליך. אני אמרתי לה, שירי אמי את שיר הרקפת ואני אתלווה אליך. אבא מיאן לחזור הביתה והחנווני גורפיין, שממול, התחנן, הזהיר ואיים. השירה שבקעה מתוכנו טרפה את חשבונותיו והיכתה את קופתו הרושמת בנזקים. אבל אני ואמי לא שעינו לתחנונים, לאזהרות ולאיומים. יחד שרנו ושרנו, ושרנו עוד, רקפת, רקפת, רקפת, רקפת, רקפת, רקפת, רקפת נחמדת מאוד. או ששוב טעיתי? אבל הכיצד, הן שיר זה היה כה שגור על גרוני.

אני מכיר אנשים רבים שדעתם נטרפה עליהם כליל רק מפני שניסו את זכרונם יתר על המידה. אני עצמי התקרבתי פעם כדי פסע מהשגעון. לפתע ביקשתי לדעת את שמו הראשון של גוגין. מיד עלה בי קול, להלן קול א‘, שאמר לי מניה וביה, פּוֹל שמו. שטויות, יצא כנגדו קול אחר, להלן קול ב’, פול היה דוקא שמו הראשון של סיזאן. ואני אומר לך, נענה קול א‘, שפול דוקא היה שמו הראשון של גוגין. כמובן, לגלג ב’, כלל לא אכפת לי אם תכנה את גוגין בשם־ראשון פול או עובדיה, אבל רק למען האמת ההיסטורית אני קובע כאן שפול היה שמו הראשון של סיזאן. אני מוכרח לציין, אומר א' בקול נחלש, שעד לפני רגע קט הייתי סבור ששמו הראשון של גוגין הוא פול. ב' איננו מהסס, הוא נחפז לנצל את יתרונו ורודף את א‘. אתה מוכן, אומר הוא בחוצפה, להמר אתי על עשר לירות שפול היה שמו הראשון של סיזאן? א’ נסוג. למה להתערב, אמר בתוכי, אין בהימור לעולם משום הוכחה חותכת, לחיוב או לשלילה. מוכן אני, לעומת זאת, לילך עמך לספריה הסמוכה ושם לברר לבטח מה היה שמו הראשון של גוגין. אם זהו רצונך, אמר ב‘, לך לבדך. אני יודע ומשוכנע שפול היה שמו הראשון של סיזאן ואינני צריך הוכחות נוספות. אל נא תחשוב אף לרגע, אמר א’ כגיבור עשוי ללא חת, שהחשש פן אשתעמם בלכתי בדד ירתיעני. אל נא תחשוב כך. אלך גם בלעדיך.

ממש חשתי שאני נחצה לשנים. א' שלי יצא לכיוון הספריה וב', כנגדו, משכני אחריו בכיוון ההפוך. למזלי נקרה לי ברנש קלוף־חוטם ולח־שפתותיים שדרש לשלומי בקול גדול לאמור, שלום, שלום, שלום, אשרי שרואני אותך סוף־סוף, איפה התחבאת כל הזמן? חיפשתיך בכל מקום ולא מצאתיך, לא חלף יום שלא הגיתי בך ולא שמעתי עליך. תן לרגע לראות אותך, נו, אתה נראה לגמרי…

שלום, שלום, אמרתי אף אני בחגיגיות מסוימת והכנסתי את זכרוני להילוך גבוה. לכל השדים, מי הברנש המכוער הזה הנוהג בי קרבה כזאת?

עוד זכרוני שורק בקדחתנות והברנש יורה כלפי שאלות עניניות וידעניות. שמעתי, אמר, שביליתם בשבוע שעבר אצל הורדים, מה דעתכם על התקליטיה שלהם?

יפה מאד, אמרתי לו וידעתי שאיני מתחיל, אפילו, לזהות את האות הראשונה של שמו. הלה, שערותיו אכולות חטטים, נשען על עמוד החשמל והתבונן בי בבדיחות הדעת. נדמה לי, אמר בכנות, שאינך זוכר אותי.

מה זה עלתה על דעתך? קראתי נעלב. א' וב' שיתפו עתה פעולה וכל רגע קיוויתי, יסירו במאמץ משותף את הלוט מעל זהותו. בינתיים ביקשתי למענם שהות של זמן. מה שלום הג’ינג’י? שאלתי.

הג’ינג’י! אתה זוכר עדיין את הג’ינג’י! מרוב התרגשות התעוותו פניו ולבשו את גון החלודה. אני מוכרח לספר זאת לדודי. הן חלפו חמש־עשרה שנה מאז. דודי ימות מהנאה! הברנש העביר את כף ידו על שערותיו היבשות בהתפעמות ניכרת ולחלח את שפתותיו בלשונו. לא תאמין, אמר.

מה קרה? שאלתיו, באמת מסוקרן.

לפתע פרץ בתרועת־צחוק. הג’ינג’י, אתה יודע איפה הוא עכשיו? הוא התחתן עם מושבניקית אחת מתל־אור ומתמחה בענף הלול. היית מאמין על הג’ינג’י?

מה אתה סח? שאלתי תמה.

עובדה, אמר. אני מוכרח לספר זאת לדודי.

אגב, מה שלומו? שאלתי.

כמו תמיד, אמר. תיכנסו פעם, נשמח מאד לראותכם אצלנו.

תודה רבה, אמרתי, ברצון רב, בהחלט. א' וב', ימח שמם, משלא הצליחו לקרוע את מסכת האלמוניות מעל פני בן־שיחי, רפתה רוחם ויחד פרשו להם לירכתי הארכיון. שם ישבו שעונים אל הכותל האפרורי והצונן והתבוננו בי ובתכסיסים שלי בסקרנות משולבת בשמחה לאיד.

תמיד אומרים תיכנסו ותמיד עונים ניכנס ואחר־כך לא יוצא מזה שום דבר, אמר לח־השפתותיים. אם לא לשם הנימוס הבטחת שתיכנסו, אולי נועיד עתה יום ושעה?

בבקשה, בבקשה, אמרתי. אדרבה. מה אתה מציע? אני עוד אראה לכם, אמרתי לא' ולב' שנשכבו על צידם, ראשם נתמך על כף־ידם הניצבת על מרפקם. אני יכול להסתדר גם בלעדי הסעד המפוקפק שלהם. עוד אראה להם.

יום ד' בתשע שעות בערב? שאל.

מצוין, אמרתי.

תמסור ד"ש לאשה ולילדים, אמר.

מאה אחוז, אמרתי בשמחה. גם אתה.

אם יקרה משהו ולא תוכלו לבוא, תנו צלצול. טוב?

בהחלט, אמרתי.

הלך לו לדרכו, שמח וטוב־לב. מדי פעם הרטיט אותו צחוק של הנאה. כנראה שחזר לעצמו על מקרה־הג’ינג’י ועל הסיפור שישמיע לדודו. עד שנעלם בקרן הרחוב ויותר לא ראיתיו עד עצם היום הזה.

בעצם, אמר א' לאחר שעה קלה, אני דווקא כן יודע מאיפה הוא מכיר את הטינופת ההיא. המנוולים, תמיד כדי לרתק אליהם את תשומת־לבי משמיעים הם מלים גסות שמעולם לא הרהבתי עוז בנפשי להעלותן על דל שפתי. אבל הפעם עשיתי עצמי כלא שומע. פרצוף מטונף שכזה, המשיך א' בשלו, מסוגל לבוא רק ממקום אחד בלבד.

אני יודע! קרא ב' בשמחה עשויה. אני יודע!

אל תגיד לו, התרה בו א', אמרתי לך שלא תגיד לו, תראה!

לא נפלתי בפח שטמנו לי השנים. ידעתי שאם אכוף את קומתי ואשאל את א' לאמור, אנא הגד לי מהיכן בא ההוא, יענה לי בשאלה, ההוא מי? ועד שלא אגיד בפירוש, ההוא הטינופתי שזה רק ראינו, יעמיד פני תם ויסרב לשתף פעולה. ברם, משוכנע אני שגם לאחר שאוציא מפי את המלים האיומות ההן עוד יחמוד אתי לצון שעה ארוכה ולא אעלה ביד אלא מאומה. ובכלל, מאז פרשת שמו הראשון של גוגין איני הוגה אמון יתר לא' ולכושר־הביצוע שלו.

אבל השנים המשיכו במשחק שלהם. אני אלחש לך, אמר ב‘. טוב, אמר א’, אבל בלחש־בלחש, שלא ישמע. וכה הלאה. האמצעי היחיד להפסיק אותם, או לאלצם לחדול ממשחקם המענה, היה להפסיק לחשוב. אני מפסיק לחשוב, אמרתי לעצמי.

הניסה מישהו מכם פעם בלחייו להפסיק לחשוב?

ובכן, דעו לכם, מי שמתחיל פעם לחשוב לא יוכל להפסיק לעולם. שכן כל מחשבה עשויה ראש, שהוא זנב קודמתה וזנב שהוא ראש יורשתה. כך אין לדבר סוף.

מכל מקום, ניסיתי להפסיק לחשוב. לרגע זעיר, כנצנוץ להב, ראיתי כתמי־צבע פורחים, כחול, אפור ואדום. במקומם בא כתם־צבע צהוב שהתבהר בנוגה רב ולפתע ספג לתוכו כתם אפור, חסר־צורה ומתפוגג. אתן את נעלי במתנה למי שיסביר לי למה, בסופה של שרשרת־צבעים מגוונת זו, נקלע במוחי, באמצעו, ממש בול, השם בלהה. התבהר בנוגה רב דוגמת הכתם הצהוב, ונעלם. שוב נקלע, ושוב נעלם. שלוש פעמים קרה כך ואז שמעתי מקהלה נפלאה של

אֵיוִיווֹ, אֵיוָאווֹ, אֵיוִיווֹ וָאוֹו ווּ! אֵי לֶפטִי, בֶפטִי,

בּוּלוֹבוּלוֹפֶסְטִי, קינדלע, קינדלע לוּפט, לוּפט לוּפט.

כמה בלהות הוא מכיר? שאל א'. השנים נדהמו קצת למראה הצבעים ואפשר גם הסתנוורו לרגע קט. משום כך, אולי, צפו במתרחש בדממה. עתה, מן הסתם, מצאו לעצמם שעת־כושר לנסות אותי מחדש ובעיקר להוכיח לי שלא הצלחתי להדביר אותם.

ממש מפליא. אמר ב'. הוא מכיר לפחות ארבע.

מה אתה סח? שאל א'. האינך מפריז כלשהו?

ודאי שלא, אמר ב'.

הבה נראה, אמר א'.

בלהה ההיא שלמדה אתו בבית־הספר וכתבה לחייל בחזית, במבצע ההתכתבות של בתי־הספר בעידוד הועד למען החייל. שכתבה לו שהיא בלונדינית כחולת־עין והחייל חשב שמחכה לו יפהפיה וכמה התאכזב כאשר בא, לאחר שלושה שבועות של נסיעה מיגעת מבנגאזי, ומצא את בלהה.

נכון, אמר א'. אחת.

ובלהה ההיא שעמדה תמיד ליד דלתות אולם־הקונצרטים והיתה נורא מוסיקאלית. פעם היו לה צמות והוא אף פעם לא יכול היה להחליט אם היא יפה או לא.

רגליים דווקא היו לה יפות, אמר א‘. אני מבטיח לכם שאני אגמור אתו פעם. הא’ הזה מפר את מנוחת־נפשי ומונע ממני להיות, סוף־סוף, אדם בוגר שכל מעיניו נתונים לאשתו, לילדיו ולעבודתו. שמעתם חוצפה! עתה, מי יודע כמה זמן עבר, להזכיר את טיב השוקיים של הבחורה הצמאה למוסיקה! ולמי, למי להזכיר זאת? לאדם שכל חזותו של אזרח מכובד ונעים־הליכות שעיניו, לכל היותר, מביעות סקרנות מבריקה אבל לא הרהורי־עבירה. לי להזכיר, והיום, את שוקיה של הסולפז’יסטית! חי אלוהים, אסיים אתו.

שתים אמרתי, נכון? שאל הב'. ובלהה גלוזמן?

שלוש, אמר א'. איפה ארבע?

הגבוהה ההיא, שכחת? אמר ב'. שהיתה אומרת לו שלום הססני וזה היה הבסיס היחיד להיכרותם.

הבה תזכיר לי, אמר א'. קריצה חלפה בעינו, כאלומת־אור בעין החתול. איך למשל, נראו שו…

שוב למזלי – הלא הייתי מהלך ברחוב ז'"ק – נפלו עיני על צעירה שנשענה על פסנתר. זה היה דחוק במעבר, בין שני עמודי־בטון וכתלי־לבנים, משהו כעין שער וגדר. כנראה שלא עמד להם כוחם של הסבלים להחדירו לתוך החצר.

האוכל לסייע לך במשהו? שאלתי.

הפסנתר נתקע, אמרה לי בחיוך. צעירה נחמדה מאד.

ומה? שאלתי.

רבתי עם בעלי, אמרה. הוא טען שאי אפשר יהיה להעביר את הפסנתר דרך השער הזה, ואני סירבתי שיעלוהו בחבלים מעל לגדר. עמדתי על כך שאפשר יהיה להעבירו כאן. היא הורתה בידה על המקום בו היה הפסנתר תקוע. פסנתר־כנף.

צחקתי.

גם היא צחקה.

א' וב' התגרדו בפחדתם.

ואיפה בעלך? שאלתי.

כיוון שניצח וצדקת־טענתו יצאה לאור הכריז עלי ברוגז ופרש לו. אני בטוחה שהוא מציץ עלי עכשיו בהנאה, מבין השיחים שבגינת־הבית, שותה לשכרה את נצחונו.

הבטתי בפסנתר.

כל מה שצריך, זה לתת עוד דחיפה קטנה והפסנתר יעבור, אמרה. ניסיתי לדחוף אותו מכיוונים שונים. מדי פעם השמיע הפסנתר צלילים עמומים, אבל לא חלף במעבר. מה שהזכיר לי את נסיונות הזכירה שלי. ממש כמו הפסנתר במעבר, משמיעים צלילים לא מבוקשים ואסוציאציות משונות, ויש להם א' וב' שדוחפים אותם בדרך חתחתים ביד לא־אמונה, כאותם סבלים, שישבו לנוח בצל הגדר.

לפתע, דחיפה חזקה והפסנתר נחלץ וגלש על גלגליו בדרך הטוב. בו ברגע גם נזכרתי בשיר “הרקפת”. מתחת לסלע צומחת רקפת, רקפת נחמדת מאוד. הצעירה הודתה לי. אמרתי לה שלום ובשמחה רבה המשכתי דרכי.

איך הם מדברים?

מאת

שבתי טבת

---

אני ירצח

מאת

שבתי טבת

ילדים משחקים בשדרה הלחה. על ספסל יושב איש, לבוש מכנסים של חליפה מפוספסת ומעיל של חליפה משובצת. צווארו עטוף סודר עבה. שערותיו מזדקרות כתיל שלשוא ניסה הנפח להטותו במתיחת מלקחיים. לעיניו משקפים עגולים במסגרת שחורה והוא שרוי במלחמת דברים עם ילד כבן שש.

“אבא, קום כבר, תביא לי אדמה, נו.”

“רוני, אומרים: הבא נא לי אדמה.”

“תביא לי כבר אדמה, נו, אבא!” והבן מושך בכנף המעיל.

“אמור הבא נא לי אדמה.”

“נו כבר, אבא!”

“רוני, עליך לשתות עכשיו מהקאקאו שבישלה בשבילך אמא. קרב נא אלי, אקנח את ידיך…”

“תביא לי את האדמה, נו, אבא!”

“אחר כך, רוני.”

“אני יכה אותך, אבא!”

“כמה פעמים אמרתי לך, רוני? אומרים: אכּה.”

“אני יהרוג אותך, אבא, נו קום, תביא לי אדמה…”

“אומרים אהרוג. כמה פעמים אמרתי לך, רוני?”

“אני ירצח אותך אבא אם לא תביא לי כבר אדמה.”

“ארצח. דבר כראוי, רוני.”

“אני ארצח אותך.”

“ואכה.”

“אכה, אהרוג וארצח אותך, אבא!”

“כך יפה, הנני ואביא אלך אדמה.”

אכן, האיש קם, חופן בוץ ומניחו לרגלי רוני.

---

צביקה נותן

מאת

שבתי טבת

“צביקה, תן קפיצה למכולת צביקה והביא לי מקלות כביסה!”

“אני לא רוצה לתת קפיצה למכולת. נמאס לי. תני קפיצה בעצמך.”

“צביקה, אני אומרת לך צביקה שתתן קפיצה מיד למכולת ושתביא לי מקלות כביסה.”

“אני לא נותן.”

“אם לא תתן אני אתן לך בראש כמו שעוד לא נתתי לך.”

“שתתני לי אפילו בשיניים. אני לא נותן יותר קפיצות למכולת.”

“אם אתה לא שומע לי אני נותנת צלצול לאבא והוא יתן לך מנה כזאת שתזכור. תן קפיצה למכולת צביקה והביא לי מקלות כביסה!”

“תני צלצול לאבא. לא איכפת לי שיתן לי מנה. מה שהוא כבר יכול לתת. אני לא נותן קפיצה למכולת.”

“למה אתה לא נותן? למה אתה ילד רע?”

“נמאס לי לתת כל רגע קפיצה למכולת, קפיצה למכבסה, קפיצה לתופרת, קפיצה לאטליז, קפיצה לירקן, די. אני לא נותן יותר קפיצות.”

“בוא צביקה, אני אתן לך נשיקה. אל תכעס. הנה נתתי לך נשיקה. עכשיו תהיה ילד טוב ותן קפיצה למכולת.”

“זו הקפיצה אחרונה שאני נותן היום?”

“האחרונה!”

מה תתני לי בעד זה?"

“מה לתת?”

“תתני הבטחה?”

“איזו הבטחה?”

“שתתני לי ללכת לקולנוע היום?”

“טוב, אני נותנת.”

אם יבוא גדי תגידי לו שנתתי לרגע קפיצה למכולת."

---

סיפור חדיש

מאת

שבתי טבת

גדי היה נייע לעבר המפגש, לגן העצמאות.

הגן היה מאויש לרוב באמהות, גד“נע תינוקות וחק”ש. גונדות היו בתנוחה על מושבים. גונדות היו בתשחוקה בשבילים ובמדשאות. גונדות היו שקועים בתקרואי עתון וספר.

גדי תפש תצפית והתמקם בה.

התסביב לנגד עיניו היה עצום. שטחים מדושאים ומעויצים. קולות הטף הרימו תצלילים בסולמות רביבים. הצפורים השמיעו ציוצת עריבה והרוח היה נייע במשב נעים. הטבע דמה לתכליל מוסיקאלי־צבעוני עצום.

נעם לגדי לשכוח את כל הניירת, התפעול, התפקוד, התשבוץ והתמחור; לשכוח את העסקת המשרדית; לשכוח את הטרדת המינהלית – לשכוח.

לבו של גדי היה קהול רחשי אהבה לרינה. לבו שהצטיין בתפוסה מירבית של חמשים וחמש אהבות, לא היתה בו, עתה, קיבולת אלא לאהבה אחת ויחידה. אהבה זו מייסה את לבו יותר מהאהבות האחרות. כולן יחד.

עתה ארב לאהבתו וציפה לתקבולים של אהבה. אולם רינה בוששה להופיע.

“אולי אינה במצב יביל?” חקר לבו.

“אולי היא נייחת במקומה כדי להרגיזני?”

יציאות הטרדת של לבו שולמוּ בבריאות.

“אולי לא תופיע כלל?”

אבל!

רינה הופיעה! היא הופיעה בצעד מאויט. גדי לא ידע אם היא מאייטת כדי לגרום לנזילוּת גדולה יותר של רגשותיו, או מאייטת משום העבירות הקשה בשטחים המאויישים, המדושאים והמעויצים.

“מדוע אתה מאותר כאן?” שאלה לאחר שהתמקמה.

“רציתי מקום בלתי־קהול,” אמר.

“עד שאיכנתי אותך! הנשמה יצאה לי!” אמרה.

“ואני חשבתי שאינך במצב יביל,” אמר.

בין שניהם השתרר משקט. גדי טיווח את עיניו על רינה.

רינה נראתה כה נשיקה, כה חביקה, כה אהיבה. גדי ביקש להשמיע מפיו את תבטואי ליבו, אולם כל תרגושיו תקפו את לשונו, כאילו ביקשוּ לנטרלה. התרגושים ניצחו. הלשון נוטרלה.

“הבינותי,” אמרה רינה וסייפה את המשקט, “שיש לך בשבילי איזה תמסיר?”

“יש,” אמר גדי.

“תַמסֵר,” אמרה.

הניקוש בלבו של גדי האביר מעל המאה־דקה, הוא חיפש מלים. אולם הידוג היה קשה ולשונו לא ידגה אלא את המלים היות שכיחות:

“יש לי כסיפות אליך.”

“יש לך כסיפות אלי?” שאלה רינה ותסמיק פרח בלחייה.

ברצונו של גדי היה לירטה בזרועותיו, אולם עדיין לא ווידא לעצמו די הצורך מהם תרחושי ליבה כלפיו. בנסיקה חזר לתנוחתו.

“הכסיפות שלי אליך חריגה,” השיב לשאלתה.

עיניו הבחינו שפניה קיבלו מענק חדש של תסמיק טרי. חזה היה לגלי עד גבה־גלי, נשימתה נפלטה מנחיריה במשבים מקוטעים דרומיים. שוב ביקש לירטה בזרועותיו, אבל היבילות של ידיו, של כל אברי גופו, השאירה פס. גדי היה נייח לגמרי.

“זהו התמסיר?” שאלה.

“לשוני אינה נייעת היום באופן מתאים,” גדי התבטא בקושי, “ולכן קשה עלי התבטוא של רגשותי.”

שוב משקט.

הפעם סייף את המשקט גדי:

“אילו יצאת לתשמוע אל לבי, היו לך ממצאים עצומים.”

“איזה ממצאים, למשל?” שאלה.

“ממצאים כאלה: תכמוהים, תערוגים, ותחלומים,” אמר.

“נבילים?”

“מבטיח, בלתי־נבילים. נצחיים.”

“אבל אלה אינם שמישים,” אמרה.

“מהם?” שאל.

“פיוטיים,” אמרה.

“מה את רוצה?” שאל.

“בכסיפות שיש לה הקשר תכליתי וייחודי.”

“אבל אמרתי לך, היום קשה עלי התבטוא של רגשותי.”

שוב משקט. גדי ביקש לירטה בזרועותיו, שכן תרגושיו גברו עליו. אולם, רינה משכה בסיבוּב לאחור, שברה שמאלה ובגלגול חצי־חבית נשמטה מתפישתו.

“למה את מחכה?” שאל גדי. חושיו אמרו לו שתרחושי ליבה של רינה כלפיו, זהים עם תרחושיו כלפיה.

“לתבטוא של מילה אחת.”

“אני יודע,” אמר גדי, “אבל התיזכור קשה לי.”

הם ישבו וחיכו, וחיכו וציפו שזכרונו של גדי יתזכר ללשונו את המילה המבוקשת, אולם לשוא.

הים היה שמיע.

הפריחה היתה יריחה.

האויר היה נשים.

תסביב מפואר לאהבה. אבל, זו המילה שלא תוזכרה לגדי. הוא לא היה יכול להיזכר בה. למעשה, היא נשכחה.

רינה קמה, התארגנה, השאירה פס כשגופה נישא על רגליה ביבילות עצומה. גדי נשאר שעה קלה ממוקם, מסוכל ומתוכזב.

---

שני עו"ד

מאת

שבתי טבת

“נו, היה לך lovely time אתה?”

“”.Could be better

“היא יפה?”

“Nothing to write home about.”

“מה דעתך לעשות joint excursion קטן ב־week end?”

“מסכים. Provided שנגמור את ה־case עד אז.”

“ה־case ההוא עוד נותן לכם headaches?”

“מה אתה יודע. אנחנו מחכים ל־judgement בבג”ץ כמו על גחלים."

“אז באמת כדאי שנצא יחד ל־week end יהיה לך קצת peace and quiet.”

מה נעשה הערב?"

“אתה רוצה ללכת ל־movies? יש לי שלוש כרטיסים.”

“יש לי engagement אחר. אגב, אתה יודע שהמחלקה עושה class reunion בקרוב? עם הגרלות ושלושה הפתעות גדולות – גם פרסים.”

“שמעתי על זה. איפה זה יהיה?”

“בבנין הישן של הגימנסיה same old spot you know.”

“רעיון לא רע. O.K. the boss wants me now. אצלצל אליך מחר.”

“I’ll be expecting your call with fever in my heart.”

---

נוף חדש

מאת

שבתי טבת

במונית שרות מחיפה לתל־אביב.

“את רואה שם?” אמר יהודי בגיל העמידה באוזני אשתו והורה לעבר “תל ברוך”?

“כן,” אמרה אשתו.

“הנה שם המגרש שלנו,” אמר.

“ואיפה המגרש של זליגמן?” שאלה.

“הנה שם,” אמר והורה באצבעו על מגרשו של זליגמן.

“ושל ראובני?” שאלה.

“הריהו שם,” אמר והצביע.

“שלנו טוב יותר,” אמרה.

“אין ספק,” אמר, “עכשיו נוכחת. תחילה לא רצית במגרש וחששת שמא נקופח בהגרלה.”

נוסע אחר שהאזין עד כה, כמונו, בשקט, נפנה אל רעיתו ואמר: “את רואה שם?”

“כן,” אמרה רעיתו.

“המגרש שלנו,” אמר.

“היכן שהגבעה החשופה?” שאלה.

“לא,” אמר והורה באצבעו, “ממש ליד המלון החדש בחוף הרצליה.”

“הה־א”, אמרה, “אני רואה.”

“מעניין,” אמר הנהג והביט לעבר נוסעיו, “הרי שם גם לי מגרש.”

“תכירי בבקשה את השכן,” אמר הנוסע לרעיתו.

---

כוונת המחוקק

מאת

שבתי טבת

“שלום,” אומרים לקצין בצבא־הקבע.

“שין,” הוא עונה.

“שין?”

“שין, בשביל שלום,” הוא עונה.

“איך היתה המסיבה ביפו?”

“מסיבה מתאימה ולענין,” הוא עונה. “היה ביצוע גדול.”

“ביצוע גדול?”

“בביצוע מתכוון כאן המחוקק לאכילה.”

“היה איפוא מה לבצע?”

“בהחלט, ביצוע מתאים. מאירקה גם היה שם.”

“איך הוא מאירקה עכשיו?”

“מהומן במקצת,” הוא משיב.

“מהומן?”

“כן, מהומן. עושה מהומות. אחד שנדחף בקלות לפאניקה ותיכף נעשה מהומן.”

“לא ידענו שהוא מהומן.”

“במקצת, אך בדרך כלל גבר חביב.”

“גבר חביב?”

“הגבר בא אצל המחוקק במקום איש. גבר חביב או גבר מתאים. גבר מפוקפק זהו גבר שברור לך מהו. גברבר זהו גבר קטן. כשאתה רוצה להוריד מערכו של גבר, אתה קורא לו גברבר, או גבריאל.”

“וגבר מתאים?”

“זהו גבר לענין. כלומר גבר עם מצפון… גבר עם… איך קוראים לזה בעברית… עם מעיים, שיודע מה העניינים.”

“הוא גר עדיין בפתח־תקוה?”

“לא. הוא גר כבר איקס חדשים בצהלה. שם יש לו בית חביב כולל דשא מתאים.”

“הרי לא נותר לו מקום בצהלה, כיצד הגיע לשם?”

“זה קאראקוז שלם.”

“קאראקוז?”

“קאראקוז,” הוא מסביר, “זהו דבר רעשני. למשל, אם איזה יהודי עושה פאניקה מדבר קטן, הוא עושה קאראקוז גדול – צעקות ומפעיל עשרים גורמים.”

“ואיך הוא הסתדר?”

“יש לו חמור.”

“חמור, למה לו חמור?”

“חמור, זאת אומרת מכונית. הוא התלבש על מכונית.”

“התלבש?”

“נו כן. המחוקק אומר התלבש על מכונית. או, הוא בא והתלבש על הענינים והפעיל – כלומר השתלט על המצב. למשל, בב”הד 35 היה באלאגאן, שלחתי לשם גבר מתאים והוא התלבש על הענינים."

“ומה עם דני?”

“הוא גבר מעודכן מאה אחוז.”

“מעודכן.”

“גבר מעודכן, זה אחד שמתמצא במצב.”

“מתי ראית אותו?”

“הוא ואשתו התיצבו אצלנו בשבת לתה.”

“על מה שוחחתם?”

“קודם כל הם באו לוודא אם יש כרטיסים לקולנוע. אחרי־כן דני הנחית עלי בעיות.”

“הנחית בעיות?”

“כלומר, באמת הנחית בעיות. אבל אפשר לומר שהנחיתו אותו עלי.”

“מה הוא אומר כשהנחיתו אותו עליך?”

“הוא אמר קפוץ, תדווח צנון אם יש לכך כרטיסים לקולנוע.”

“תדווח צנון?”

“כל אחד מדווח כשהוא מדבר. צנון זהו ירק מבחיל בעברית, אבל אם ירצה המחוקק זה גם סימן בצופן.”

“מה עשית בבית ביום ששי אחרי־הצהרים?”

“התיצבתי אצל האשה, קיבלתי משימה לנוע לחנות המכולת. במתקן של החנוני, שהוא דרך אגב גמ”פ, הנחתתי עליו את הרשימה של האשה. אחר כך נעתי על הציר של הקיוסק לקנות שוקולד. חזרתי הביתה באיגוף ימיני ודיווחתי על גמר הפעולה."

“ואחר־כך?”

“אחר־כך בא מצב שפוף. גמרתי לנקות את הבית ויצאתי שפוף מהענין.”

“הלכתם לקולנוע עם דני ואשתו.”

“כן, התיצבנו באוריון.”

“איך מצא חן בעיניך הסרט?”

“סרט מתאים מאד.”

“אולי תוודא אם נוכל להשיג כרטיסים לתיאטרון השבת ותדווח בקפיצה צנון אם השגת כרטיסים?”

“לב”ב."

“??!”

“לא בא בחשבון.”

“השגת כרטיסים זו בעיה בשבילך?”

“שי”ן בי“ת.”

“שרות בטחון?”

“לא, שום בעיות.”

“מדוע לא…”

“אתם נוסעים על הבאנקט…”

“נוסעים על הבאנקט?”

“כלומר, מדברים שלא לענין. בכוונת המחוקק לשלחני מהעיר ליותר מחודש.”

“אז, שלום ולהתראות.”

“תהיו בריאים.”

הוא התלבש על המכונית, הפעיל גורמים, באיגוף שמאלי נע על ציר המטכ"ל ונעלם מעינינו.

גבר עם מצפון, אין ספק.

---

ליד האשנב

מאת

שבתי טבת

מה את יודעת, אתקה, אני עומדת כאן על יד הקופה אולי שעתיים, משעה תשע. עוד רגע אני יוצאת מדעתי. חשבתי שבבוקר זה לא לוקח זמן לקנות כרטיסי־קולנוע. איזה סדרים במדינה הזאת! מתיחסים אלינו כמו אל בהמות, יותר גרוע.

ואת חושבת שיש לי זמן לחכות כאן בתור עד שהמנוולים יפתחו ברוב חסדם את הקופה שלהם? אַת לא יודעת מה קורה אצלנו במשפחה, איזה בית משוגעים זה. איום ונורא. אַל תשאלי. צביקה קיבל בבוקר חום גבוה והשכבתי אותו במיטה. פתאום באה אחותי עליזה. אוף היא אומרת, עד שעולים אליכם יוצאת הנשמה, אולי תרדו פעם לקומה יותר נמוכה? כבר לא נאה לך לעלות אלינו, אני שואלת אותה. בכלל, מאז שאחותי עליזה התחתנה עם ג’קי אי אפשר להכיר אותה. תשמעי רבקה, היא אומרת לי, האבא שוב קיבל התקפת לב חזקה. אז למה את לא יושבת על־ידו? אני שואלת את אחותי עליזה. אמא נסעה לירושלים להלויה של חברה טובה שלה. מה הבהלה, אומרת לי אחותי עליזה, זה לא הפעם הראשונה שהוא מקבל התקפת לב. חוץ מזה, היא אומרת, בפעם הקודמת אני ישבתי על־ידו, עכשיו תורך. עליזה, אני אומרת לאחותי עליזה, יש לי ילד חולה בבית ועוד לא בישלתי צהרים לאריה, ואת יודעת איך הוא משתגע אם הצהרים לא מוכן, גשי אל האבא ושבי קצת על־ידו עד שההתקפה תעבור לו. אבל היא רצה לה. איזה איגואיסטית זו אחותי עליזה! לא חשוב לה מה קורה בבית, העיקר שתיראה יפה. עליזה, אני קוראת לאחותי עליזה, עשי לי טובה ושבי קצת על־יד האבא, אחר כך אחליף אותך. יש לי תור במספרה לשעה שמונה, אחותי עליזה צועקת לי ונעלמת. היא לעולם לא תחסיר תור במספרה איזה איגואיסטית, אני אומרת לך.

בקיצור, אתקה, אל תשאלי. צביקה שוכב במטה, עוד לא בישלתי צהרים, עוד לא גיהצתי ואפילו לא הספקתי להעביר מטאטא על הרצפה. אבל ביקשתי מהשכנה שתשמע אם צביקה בוכה ורצתי אל אבא. ישבתי קצת על־ידו ואמרתי לו זה לא נורא, זה לא נורא, תהיה בסדר גמור. את מבינה הרגעתי אותו. הוא נרדם קצת. הוי! פתאום אני נזכרת שקבענו הערב ללכת לקולנוע עם בתיה ואיזי. חשבתי שאני יוצאת מדעתי.

תשמעי, אתקה, ראיתי את צפורה ברחוב והיא אומרת לי שהיה לכם ערב חברתי נחמד מאד בליל שבת. בכלל היא נורא מתפעלת איך שסידרתם את הדירה. אני באמת מוכרחה לבוא לבקר אצלכם ולראות בעצמי. מה את באמת חושבת על צפורה, חבל שזה לא הולך לה כל כך. אבל אין דבר. אם לא פותחים את הקופה עוד רגע אני אשתולל ואקים שערוריה. אני עוד צריכה לעבור דרך בית־המרקחת ולגשת לאטליז. תגידי, זה באמת נכון שמנוחה ויעקב גמרו ביניהם?

---

יום סרט

מאת

שבתי טבת

מיכל השתתפה ביום סרט. היא אומרת:

“היה נורא מצחיק. הלכתי עם רנה, פסיכית אחת…”

“מיכל,” אומרת לה אמה, “אמרתי לך שלא תגידי פסיכית…”

“תנוחי אמא,” היא אומרת. “אנחנו רואות גו’ש אחד, מטומטם על העצם…”

“מה זה גו’ש?”

“גו’ש זה גורילה שמנה. זה היה אבא של דני. אני אומרת לרנה בואי נדקור לו סרט, שידגדג לו בשרעפת. אבל רנה היא פסיכית לגמרי…”

“מיכל!” אומרת אמה.

“תנוחי, אמא,” היא אומרת. “רנה אומרת, בואי נדקור לוֹ שני סרטים. אני אומרת זה חו’מו…”

“מה זה חומו?”

“זה חכמה מצוינת, זה חו’מו. אנחנו עולות על הגו’ש. הוא מחפש בכיסים שלו שורט ומנסה למצוא חצי־גרוש של מדא’ד…”

“מה זה מדאד?”

“מדא’ד זה מגן־דוד־אדום־דן, זה חצי גרוש של נייר שהגו’ש מנסה למצוא בכיס השמאלי שלו כשהוא שורט בו ואנחנו שומעות איך שהוא שובר לו את הצפרניים מרוב גירוד. בסוף הוא נותן חצי של עֶשְׁ’ן קרוע…”

“מה זה עשן?”

“עש’ן זה עשרה־גרוש־נייר. אבל הוא נותן רק חצי עש’ן וקרוע. אז רנה דוקרת לו ארבעה סרטים ואחד פולח את הטחול שלו…”

“מספיק, מיכל,” אומרת אמה.

“תנוחי, אמא. אני אומרת לך. איזה דֶג זה אבא של דני. יש לכם תמונות של אליזבט טיילור?”

“אין להם תמונות של אליזבט טיילור. בזה נגמר יום הסרט שלכן?”

“כן. לך תתעסק עם דֶגים כאלה. שוברים את הצפרניים ונותנים חצי עש’ן קרוע. לי לא היה אכפת לדקור עוד סרטים. אבל רנה, גם כן פסיכית, התחשק לה לאכול קרטיב למון. אני אומרת לה זה זיפת יגמ’ח, אבל היא…”

“מה זה יגמח?”

“זה יותר גרוע מחשבון, זה יגמ’ח ולא יגמח כמו שאת אומרת. יגמ’ח. כן ככה. יש לכם עולם הקולנוע?”

“הילדה הזאת משוגעת אחרי עולם הקולנוע.”

“לא אומרים משוגעת, אמא.”

“נכון. תסלחי לי.”

“אומרים פסיכית.”

“מיכל!”

“תנוחי, אמא.”

“הילדים לא חילקו סרטים?”

“הילדים! איזה ילדים יש לנו בכתה. פלֶגים גמורים…”

“מה זה פלֶגים?”

“אני לא יודעת..”

“זה בא מפלגמאטים,” אומרת אמא. “אומרים פלגמאטים מיכל.”

“אומרים פלֶגים. ילדים פלגים כאלה לא ראית בכל יח’ש, זה ימי חיי שני. בחיי, איזה פלגים. גיהנום. הייתי הורגת אותם. העיקר, אז רנה לא אכלה קרטיב ודקרנו עוד קצת סרטים עד שנמאס לנו. אני רק מפחדת שהמורה עוד לא יתן לכתוב על זה חיבור. מה אני אכתוב…”

“מיכל, את דווקא כותבת יפה!”

“רק שי. ח. ברנר לא ישמע מה שאמרת, אמא.”

“מיכל!”

“תנוחי אמא.”

---

מונולוג שכיח

מאת

שבתי טבת

כמו שאתה רואה אותי, היו לי בכיס חמש מאות לירות.

חמש, מאות, ספורות, אחת לאחת. חמש מאות. חסכונות.

אדם מאושר, לא?

לא.

מה הפלא. החסכונות טורפים את מנוחתי. אפילו אמי מסכימה שאינני יפה כפי שהייתי. השתניתי מאד. אשתי מטרידה אותי ואומרת לי: שמשון! אשכול גוזל את חסכונותינו, עשה משהו. אני אומר לה אני רוצה לעשות משהו, אבל מה, מה לעשות? אינני יודע מה לעשות. היא אומרת: שמשון! מחר אין לנו חמש מאות אלא ארבע מאות תשעים ותשע וחצי ומחרתיים אין לנו ארבע מאות תשעים ותשע וחצי אלא ארבע מאות תשעים ותשע. אתה מוכרח לעשות משהו לפני שמאוחר, ולפני שאשכול קלף מעלינו את עורנו. אשכול כידוע לך מכהן כשר האוצר. אני אומר לה, גריפה אני יודע שאני צריך לעשות משהו, אבל, איני יודע מה, מה לעשות, את זה, איני יודע. שאל את גבירץ מה עשה הוא, היא אומרת. חכמה גדולה. לגבירץ יש שש וחצי ואולי שבע וחצי. למה יש לו שש וחצי ואולי שבע וחצי, היא אומרת, מפני שידע להגן על חסכונותיו, בעד זה. אתה שאל ממנו. בינתיים האיר השחר ואני אומר, טוב אני אשאל את גבירץ.

מה עשה גבירץ? בין היתר רכש ארבע מאות קילוגראמים צינק והחביא אותם מתחת לכיור במטבח, באנטרסול ומתחת למיטות. שלוש פעמים ביום הוא שוקל את הצינק לראות אם רגינה, העוזרת שלהם, לא שמה ממנו בכליה. חוץ מזה הוא חושד באשתו שהיא פורסת מהצינק פרוסות ותופרת תמורתן חלוקי־בית. שיש לה, לאשתו, טירוף לחלוקי־בית. העיקר אינני פתי ולא ארכוש צינק ואשתי לא תתפור חלוקי־בית. לעת לילה אומר אני לה, גריפה, גבירץ מלווה כספו בריבית קצוצה ואת זה אנחנו לא עושים. היום, כלומר הלילה, אומרת גריפה, דע לך שכבר אין לנו חמש מאות אלא ארבע מאות תשעים ותשע וחצי מאחר שאשכול כבר לקח עוד חצי לירה.

קראביץ אוסף בולים ואומר שאין השקעה וחסכון טובים מאיסוף בולים. מגירותיו מלאות מעטפות של יום ראשון, בולים למאות ולאלפים וחלונות ודלתות ביתו נעולים תמיד פן תשתולל רוח פרצים ותישא בכנפיה את כל בוליו, שהם חסכונותיו. לעת לילה אמרתי לה, גריפה! אני עושה מה שקראביץ עושה. מה עושה קראביץ, היא שואלת. אני אומר לה, אוסף בולים. השתגעת, היא אומרת, להשקיע את כל חסכונותינו במשחק ילדים? אני אומר לה, גריפה! זה עסק בטוח. מחירי בולי־ישראל מאמירים מיום ליום, שכּן ספק בלב אוספי־בולים שבעולם אם תחזיק ישראל מעמד. הדעה הרווחת בעולם אוספי־הבולים, מנוגדת היא בתכלית ניגוד לדעותיו של דוד בן־גוריון, שכידוע לך הינו ראש ממשלת ישראל. אוספי־הבולים מאמינים ומקווים, שישראל תימחה מעל פני הגלובוס ואז תארי לעצמך מה יהיה ערכם של הבולים שאקנה מחר. מה אכפת לי ערך הבולים שתקנה מחר אם לא אחיה ולא אוכל ליהנות מערכם, שואלת גריפה. אני חושב על מה שהיא אומרת ואני מסכים איתה, ואומר לה, גריפה! אני, איני, קונה, בולים, אבל, מה, מה לעשות בחמש מאות? איזה חמש מאות, היא שואלת, כבר לא נותרו לנו אלא ארבע מאות תשעים ותשע, אתה יודע כמה שילמתי קילו עגבניות? אשכול קטף לנו עוד לירה, עד שאתה מוצא מה לעשות עם החסכונות שלנו וכמה שאני הזעתי ועבדתי על כל פרוטה. גריפה פורצת בבכי תמרורים ובינתיים האיר היום. בדרך מקרה פוגשת אותי אמי ואומרת לי, שמשון בני אתה נראה בדיוק כמו אבא. פרצתי גם אני בבכי תמרורים.

בלילה שנינו שומעים רחש. גריפה אומרת, יש להפקיד את הכסף בבאנק ואני אומר לה בבאנק הוא ילך לאיבוד, ערכו יאבד לגמרי. גריפה אינה עונה. אני אומר לה, גריפה! היא אומרת, שתוק. אני אומר מה קרה? היא מהסה אותי, שששש… אני שומעת גנבים! קפוץ, אחוז במטאטא והך בראשם! גריפה, אני אומר לה, איך קפצו גנבים לראשך? הך היא אומרת, הך שמשון! הך! וגם מאשכול אַל תחסך!

גריפה חלתה. ללא תנומה נחלשה ונתקפה בוירוס האנגלי ומזה היא לוקה בדלקת ריאות והיא שוכבת בבית ואחרי כן בבית הבראה וכאשר היא חוזרת אלי כבר אין לנו חמש מאות אלא שלוש מאות וחמישים והיא אומרת, שמשון! בבית ההבראה חשבתי כל הזמן מה נעשה עם החסכונות ושמעתי אנשים מדברים בענין פרדס בחסכון, לך תברר מה הדבר הזה.

ביררתי. בתחילה אין הדבר קוסם כל כך. הפרדס רחוק ומי יודע מה יקרה לכספנו במרחקים? אין כל בטחון בחסכון כשהוא מרוחק. אבל שנינו עושים חשבון שענף הפרדסנות הוא הענף עליו יושבת המדינה ואם היא יושבת עליו גם אנחנו יכולים לשבת עליו. שוב אני מברר והפעם מתברר שבכספנו נוכל לרכוש שנים וחצי עצים, זאת אומרת אם ימכרו לנו שנים וחצי עצים. ככה שגם זה ירד מהפרק. גריפה אומרת לי, אתה חושב שיש לנו שלוש מאות וחמישים לירות? אתה טועה נשארו לנו רק שלוש מאות ארבעים ותשע.

כמובן, אתה שואל ומלווה בטחון זה כלב? אבל מי אנחנו שנקנה מלווה בטחון ובמשך תקופה כה ארוכה לא נראה את כספנו עד שיוחזר לנו? ומה שלא מוצא חן בעיני גריפה בעיקר זה ההגרלות והפרסים. אילו היה זה לשם חסכון בריא ומתקבל על הדעת, היא אומרת, לא היו מקשטים אותו בפרסים והגרלות, הפרסים וההגרלות מחשידים אותו עלי. זה שגעון לרכוש בכל כספנו אגרות מלווה בטחון ולהיפרד ממנו בבת אחת. בבוקר כבר לא היו לנו שלוש מאות ארבעים ותשע אלא שלוש מאות ארבעים ושמונה וחצי לפי החישוב של גריפה והיא שאלה אותי אם אני יודע כמה עולה קילו אפונה ירוקה.

340.

339.

?

---

שני מיורים לשעבר

מאת

שבתי טבת

“נצא לשתות?” שאל האחד.

“מוסכם.” אמר השני.

“אצל גנטל?”

“מוסכם.”

“מתי?”

“רצונך הוא פקודה לי,” אמר השני. “אולי מחר?”

“מחר אני נפגש עם סאם.”

“איך מרגיש סאם הנער הזקן?”

“עודו הולך חזק.”

“מה נפלא,” אומר השני “אז מחר לא?”

“אינך יכול לאכול עוגה ושגם תהיה לך.”

“מוסכם. מחרתיים?”

“מחרתיים? תן לי לראות…” ושקע בהרהורים.

“אסימון בעד מחשבותיך.”

“מחרתיים – רעיון בריא. אז בשמונה.”

“אצל גנטל?”

“מוסכם.”

“דרוש בשלום ג’ני, אמור לה שהיא חמודה.”

“חן. מסור את שלי למירי. אמוֹר לה שאני מוקסם ממנה.”

“חן. אז זהו.”

“אז זהו.”

“מוסכם?”

“מוסכם.”

“להת.”

“להת.”

---

כלב בעל שושלת־יוחסין מוזהבת

מאת

שבתי טבת

לפודל הצרפתי של הגב' אדמוני, נקבה שחורה ונאה, ארוכת אוזנים, קצרת זנב, מתולתלת והעונה לשם “קוריאה”, מלאו שנתיים. כל הנוגעים בדבר, ובעיקר רופא־הכלבים המהולל, קבעו שיש לשים קץ לבתוליה. הואיל ו"קוריאה " היא חוטר לגזע מיוחס של פודל, חיפשו בשבילה חתן מתאים, כלומר מיוחס.

מועמד כזה נמצא לכאורה ב“לאקי”, פודל כל כך צרפתי, חוץ לשמו, שגבירתו, הגב' ארנון, מייבאת למענו גבינת קאמאמבֶאר, כדי שלא תעכר עליו רוחו ותהי צוהלת.

נסעה כל גברת למקום המפגש, לצורך בירור מוקדם, במכונית שלה. את המיועדים לשידוך סגרו במכוניות, והן עצמן ישבו לשיחה בבית־קפה. לולא סגרו את הכלבים במכוניות, יש לחוש פן עלולים אלה לקיים את הכלולות בטרם נתקבל אישור מגבוה. רופא־הכלבים הזהיר אותן, את הגברות, על כך.

ראשונה שאלה גב' ארנון, אף על פי שהחרדה לגורל הולדות מן הדין שתהא כולה של גב' אדמוני. ברם, כפי שיסתבר להלן, היה לבעלת־הכלב ענין בזיווג לא פחות מאשר לבעלת־הכלבה.

“מיהי האמא של קוריאה?” שאלה הגב' ארנון.

“וואנדה”, השיבה הגב' אדמוני.

“וואנדה, וואנדה,” הפכה והרהרה בדבר הגב' ארנון. “של קולסקי מרחוב דובנוב?”

“לא, חס וחלילה!” השיבה הגב' אדמוני. “של שרייבר, מבתי־הסוכר”.

“רחוב הוברמן?” שביעות־רצון נדפה מקולה של הגב' ארנון. “שרייבר הבנקאי?”

“זהו”. השיבה הגב' אדמוני.

“אמרי נא, האין זה שרייבר הקאנאדי המשתייך למועדון הגולף?”

“לא,” אמרה גב' אדמוני. “את מבלבלת. שרייבר הקאנאדי גר בסביון, והוא באמת חבר מועדון הגולף. השרייבר שלי הוא אחר…”

“ה־הא. אני נזכרת. זהו שרייבר מפתח־תקוה, שהיה קבלן והתחתן מחדש עם משפחת צביאלי? אבל הוא איננו בנקאי. הוא רק עוסק בכספים”.

עננה עכרה את פניה של הגב' אדמוני, הזוהרים בצבע טרי.

“לאקי שלי,” אמרה הגב' ארנון בשמינית של גאוה, “הוא הבן של חרמון, הרצליה פיתוח. וסבתו היא הבת של בינדר, מהוילות על הכרמל, עסקי יבוא וספנות, את בודאי שמעת. אביו הוא הבן של סטיקר מהנפט, גם הרצליה פיתוח, וסבו זוסמן, מיהו הלא איני צריכה לומר. איזה מכונית יש לך?”

“פורד 1958,” אמרה הגב' אדמוני. זו היתה נקודה חזקה.

“לי יש פולקסוואגן, כי בעלי משתמש בדודג' 1961 שלנו,” אמרה הגב' ארנון ולגמה את הקפה בתקיפות, וניכר מתנועותיה שגמור עמה לסיים את השיחה בהקדם. כבדרך־אגב עוד שאלה: “איזה אדמוני אתם, משיכון הצמרת?”

הסומק שעלה בלחייה של גב' אדמוני עשאן ארגמן טהור. “אדמוני מרחוב רמברנדט. יש לנו דירה של ששה חדרים”. כה שפל קולה, שלרגע אפשר היה לחשוב שרחוב רמברנדט הוא רחוב השוק במעברה סאקיה.

“אני אומר לך,” אמרה הגב' ארנון. “לאקי נוסע אתנו בשבוע הבא לפאריס. אני לא חושבת שיצא כבר משהו”. היא עמדה בתוקף על כך שהיא תשלם את דמי־הקפה. נפרדו ונסעו כל אחת לדרכה, האחת עם “קוריאה” שעודה בבתוליה, לרחוב רמברנדט. והאחרת, עם “לאקי” המיוחס, בדרך לפאריס, צרפת.

---

מיהו יגאל?

מאת

שבתי טבת

זה סיפור שבא להשיב לשאלה דלמטה.

"אנחנו כולנו באנו מטריפולי ואנחנו קוראים לכל איש בשמו. האח שלי משה, הגיס שלי יוסף והדוד שלי משה, כולם עובדים בבנין. בזמן שהם נכנסו לעבוד בבנין נכנס לעבוד גם אברהם, והוא בא מהונגריה.

"האח שלי משה עבד, הגיס שלי יוסף עבד והדוד שלי משה עבד. גם אברהם מהונגריה עבד. כולם עבדו. אבל, אברהם מהונגריה נעשה מנהל עבודה, ועכשיו הוא יושב לו כל היום ככה – נא, עם הידים על הכתפיים ומביט.

"עבר הרבה זמן. האח שלי יצחק נכנס גם כן לעבוד בבנין. הגיס שלי רפאל שהתחתן עם האחות שלי שרה גם כן נכנס לעבוד בבנין, והדוד שלי שגמר את הצבא, אורי, גם כן נכנס לעבוד בבנין. בזמן שהם נכנסו לעבוד בבנין נכנס לעבוד גם אפרים. והוא בא מהונגריה.

"האח שלי יצחק עבד, הגיס שלי רפאל עבד והדוד שלי אורי עבד. גם אפרים מהונגריה עבד. כולם עבדו. אבל אפרים מהונגריה נעשה מנהל־עבודה, ועכשיו הוא יושב לו כל היום ככה – נא, עם הידים על הכתפיים, ומביט.

"יושבים להם אברהם ואפרים מהונגריה עם הידים על הכתפיים ומדברים בהונגרית שלא מבינים, ואומרים אחד לשני כל היום יגאל, יגאל, יגאל, יגאל. ומה שאנחנו כולנו לא מבינים, האח שלי משה והאח שלי יצחק, הגיס שלי יוסף והגיס שלי רפאל, הדוד שלי משה והדוד שלי אורי – למה זה שני מנהלי־עבודה מהונגריה קוראים אחד לשני יגאל כשלכל אחד יש שם משלו, אברהם ואפרים.

"הרבה זמן דיברו על זה בבית שלנו בשבת ורצו לדעת את הסיבה. אולי שניהם, אפרים ואברהם, עשו איזה פרוטקציה לא יפה עם אחד יגאל, אותו אנחנו לא מכירים.

“עד שפעם אחת באו בשבת שני האחים של הגיס שלי יוסף, מבאר־שבע. הם אמר שגם בבאר־שבע קוראים ההונגרים אחד לשני יגאל, אפילו יש להם שמות אחרים מרדכי או ויקטור. וככה זה בכל מקום, אפילו בהונגריה.”

השאלה ששאלתי את ויולה היתה: “מדוע בנתניה קוראים להונגרים יגאל?”

---

משפחת חרפק

מאת

שבתי טבת

חרפק התחיל מדבר נגד התוספת המשפחתית. לא חס וחלילה שיש לבטלה, אלא שיש להלבישה לבוש מציאותי. לדבריו אם כבר נותנים תוספת בעד אשה וילדים, צריכים לדעת באיזה אשה ובאיזה ילדים המדובר, ו– אומר הוא – “בהתחשב בסוג האשה ובסוג הילדים”.

“אני רואה בתלוש המשכורת שלי,” אומר חרפק, “את הכותרת משפחה. מתחתיה כתוב 17 ל”י. זה כולל אשה ושני ילדים.

“קודם כל 17 ל”י הן סכום שאינו מתחלק בשלושה. ניסיתי כמה פעמים לחלק את הסכום בשלושה, כדי להעמיד את בני משפחתי על גבולות תקציבם, גם נעזרתי בחותני, אבל לשוא.

כבר כאן נמצא קרקע מריבה, כי לא ידעו אשתי וילדי למי השבר ולמי השלם. כתוצאה שברו האשה והילדים כסא אחד שלם ושתי צנצנות לבן, אחת מהן על ראשו של אורח שנזדמן באקראי."

ו – אומר הוא – תיקון הכסא בלבד עלה יותר מ־17 ל"י.

חרפק נפגש עם הגזבר של מקום עבודתו ופיתח עמו את הדו־שיח דלהלן:

חרפק: ראית פעם את אשתי, שאתה מדבר?

הגזבר: לא.

חרפק: ראית פעם כמה היא אוכלת, שאתה מדבר?

הגזבר: לא.

חרפק: היא אוכלת יותר כאשר משעמם לה, ומשעמם לה תמיד. ידעת עובדה זאת?

הגזבר: לא.

חרפק: אז איך אתה מקציב לי תוספת משפחה בלי שתכיר את משפחתי?

הגזבר: אני ואשתי על דיאטה, אתה יודע, תמחית תפוחי־אדמה ולבן. לפעמים גם גזר מרוסק במיץ לימון.

חרפק: הנה, ובעד זה שאצלך זה ככה אתה נותן לכולם אותה תוספת משפחה. ו – אני אומר לך – המשפחה שלי אינה דומה כלל לשלך. אצלנו קונים לבן רק בשביל הצנצנות.

הגזבר: לא אני הקובע את שיעורי התוספת המשפחתית.

חרפק: אבל אתה המשלם, וזה הקובע. ועוד, מי שהמציא את שיעורי התוספת הסתכל עליך ועל משפחתך. ראית פעם את יוסי שלי, שאתה מדבר?

הגזבר: לא.

חרפק: זה ילד קשה. קודם כל הוא צריך סתימות חדשות כמעט כל חודש, וזה בגלל שהוא מתקוטט. חוץ מזה הוא תלמיד איום ועלי להחזיק בשבילו שני מורים פרטיים, אחד לחשבון ולהנדסה והאחד לאנגלית.

הגזבר: בני שמשון הוא התלמיד המצטיין בכתה. הוא עצמו מרויח את דמי־הכיס שלו משיעורים פרטיים שהוא נותן לתלמידי הכתות הנמוכות.

חרפק: הנה לך. לך בכלל לא מגיע בשבילו תוספת של חמש לירות ואולי אתה חייב לתת לממשלה “תוספת משפחה” בניכויי מס ההכנסה שלך. ואת בתי זהורית ראית, שאתה מדבר?

הגזבר: לא.

חרפק: גם היא ילדה קשה. שוברת אנטנות של מכוניות כאשר כל השמשות של בית־הספר מנופצות. האנטנות והזכוכית בלבד מחסלות לי באופן חודשי לירות רבות. חוץ מזה עלי להחזיק לה שני מורים, לחשבון והנדסה ולאנגלית, והיא בשום פנים ואופן אינה רוצה במורים של אחיה, יוסי. “אני רוצה מורים משלי”, היא צווחת עד שאמה שוברת עליה מטאטא חדש, קח גם את זה בחשבון. ו – אני אומר לך – אשתי טוענת תמיד שכל חברותיה לבושות, רק היא לא. אז מה הצחוק הזה עם 17 ל"י “תוספת משפחה”? תגיד זליבנסקי?

הגזבר: מה אתה רוצה ממני, חרפק?

חרפק: אני רוצה שיתנו לי תוספת משפחה לפי הצורך. אני רוצה שתערכו מחקר קפדני על משפחתי, ורק לאחריו תקבעו את השיעור המגיע לי בצדק.

---

לבוש העונה

מאת

שבתי טבת

רבקה: אז לאן אתם הולכים?

מלכה: לקוסטה דיווה…

רבקה: אומרים קיסטה דיווה, לא קוסטה דיווה…

מלכה: אני יודעת זה במקרה אמרתי קוסטה, אנחנו הולכים לקיסטה דיווה אבל באמת, רבקה, אני לא יודעת מה ללבוש…

רבקה: מה עם הקוטון־רפיה שתפרת אצל סוניה?

מלכה: זה בשביל הקיץ, רבקה, ועכשיו אני צריכה דאמי־סאזון… פשוט אין לי מה ללבוש…

רבקה: את יכולה ללבוש את הליינן העבה שתפרת בשנה שעברה אצל לולה¹…

מלכה: זה בשביל ימים הרבה יותר קרים. חוץ מזה זה כבר ישן נורא, אבל לימים כמו היום אין לי כלום מה ללבוש…

רבקה: אבל יש לך החליפה ליינן הקלה בשביל הדאמי־סאזון, הטו־פיסאס הירוק שמלכיאל הביא לך…

מלכה: ה־הא; הם כבר נמאסו על כולם, ראו אותי לפחות שלוש פעמים בחליפות האלה. לדאמי־סאזון הזה לא הכינותי כלום, וראיתי את ברכה לבושה במשהו נחמד מאד בירוק, מתאים מאד לתקופה המעבר…

רבקה: גם לך יש משהו נחמד מאד בחום בהיר… מתאים מאד…

מלכה: מתאים מאד בשביל המעברות…

---

בחתונה

מאת

שבתי טבת

“נו, ומה שמעת על מינה?”

“את לא יודעת?”

“מה את שחה?”

“בתה של מינה, דרורה, קיבלה בחור יוצא מן הכלל. אינז’ינר נחמד מאד ולאביו יש חנות גדולה לברזל.”

“דרורה? מעניין. אף פעם לא היו לה בחורים. תמיד היו הבחורים אצל ברכה שלי. ודאי אינז’ינר זקן.”

“אני אומרת לך שהיא קיבלה בחור יוצא מן הכלל, צעיר, יפה ועשיר.”

“נו, נו. תמיד שמעתי מספרים נפלאות על דרורה. אבל עלי זה לא עושה רושם. בסוף יתברר שהאינז’ינר שלה גרוש. או אלמן.”

“מה נשמע אצל ברכה שלך. מתחתנים?”

“לא ממהרים. אני בטוחה שהיא תקבל בחור טוב. יש לה עכשיו חברה של סטודנטים והיא יוצאת גם עם אמנים. הנה שלשום היא הלכה לקולנוע עם מיכאל נתיב מהתיאטרון הקאמרי. יש לה זמן. היא תקבל בחור טוב.”

“אבל מה את אומרת על דרורה? לא הייתי מאמינה שתקבל בחור כזה. הם נוסעים לאמריקה.”

“מה קרה?”

“אבא שלו שולח אותם. הוא ילמד שם.”

“טוב. שיסעו להם. אני לא מתפעלת. כמובן שאני שמחה שדרורה קיבלה סוף סוף בחור. תמיד היתה מסכנה כל כך.”

“בחור יוצא מן הכלל. הייתי רוצה לראות גם את ברכה שלך מחותנת.”

“לא ממהרים. לא ממהרים.”

---

גמר עסק

מאת

שבתי טבת

“מחיר אחרון. נו?”

“שבע וחצי.”

“בשטרות?”

“במזומן.”

“שבע וחצי במזומן, השתגעת?”

“בשטרות זה לפחות שבע תשע.”

“תוריד קצת.”

“לא יכול. אני בעצמי שילמתי שבע וחצי. אני מפסיד.”

“תוריד קצת ונגמור.”

“במזומן?”

“במזומן.”

“טוב בשבילך שבע חמש.”

“קח ארבע וקח שלוש שש בשטרות, הנה.”

“אמרת הכל במזומן.”

“קח, קח. גמרנו.”

“לא, שבע תשע בשטרות.”

“גמרנו.”

“לא גמרנו.”

“גמרנו!”

“לא גמרנו!”

“מוישה, אמרתי גמרנו!”

“זלינגר, אמרתי לא גמרנו.”

“תקיעת כף – גמרנו.”

“לא גמרנו.”

“גמרנו. הנה עוד שלוש. גמרנו?”

“נוכל!”

“גמרנו?”

“גמרנו.”

---

השודד הזעיר

מאת

שבתי טבת

"איך זה הסרט “שודדי טקסאס?”

“סרט מלחמתי מצוין, עזרא ואני שמחנו הרבה. אני אומרת לך, כדאי לך לראות. יש מלחמה וגם קצת קומדיה, שמצחיק הרבה.”

“והגיבּור?”

“היה אחד שודד זעיר – מותק. טח טח טח, כל יריה ־ פוגע!”

“זה השודד הזעיר שמו אלאן לאד?”

“לא. זה לא אלאן שמו. שם שלו אני לא זוכרת. אבל מותק – כל יריה שלוֹ פוֹגע טח.”

"אולי זה החבוב מהסרט “יריות בערבה?”

“לא. את החבוב ההוא ראינו שלשום ב”דאסטרי שוב רוכב“. תלכי לראות את “שודדי טקסאס”. גם מלחמה וגם קומדיה.”

“איפה התרגום?”

“התרגום בצד.”

“אני לא הולכת לראות סרטים עם התרגום בצד.”

“מה אתך, זה סרט נהדר. את תשתגעי מהשודד הזעיר. תמותי.”

“:אני לא הולכת לראות סרטים עם התרגום בצד, אפילו לא סרטים של אלאן, אני הולכת רק לסרטים עם התרגום באמצע.”

---

באפס כל

מאת

שבתי טבת

כמו שאתה רואה אותי, אין לי יותר משיש לך. אם אתה חושב שלי, לקרופניק, קל להוציא 90 לירות על זיפות הגג לקראת החורף, אינך אלא טועה. אני יודע מה זה להוציא 90 לירות. אתה מתפלא? אתה חושב, הנה הקבלן קרופניק מעמיד פנים? ובכן, דע לך לאחר עשרים שנים בארץ אין לי כלום מלבד לב שבור. אין לי מכונית, אין לי וילה, אין לי עשר זוגות נעלים ועוד לא נסעתי לאמריקה.

עשרים שנה בארץ ואין לי כלום. אף אחד, כמובן לא מאמין לי. כולם חושבים כמוך, שקרופניק יש לו חשבון גדול בבאנק. ובכן, דע לך, אין לי יותר משיש לך. איך זה יתכן? השאתי בת, נתתי לה נדוניה ודירה. יש לה בעל נחמד מאד. יש להם שלושה ילדים נחמדים שהם לי נכדים נפלאים, לכל אחד עלי להביא מתנה. מה נשאר לי? כלום. אני חי בפשטות, בדירה צנועה, עם אשתי. יש לי אשה טובה מאד, ברוך השם. קצת כסף הכנסתי בחמרים, כדי שיהיה לי במה לעבוד. ומה יש לי חוץ מזה? כלום. וזה אחרי עשרים שנה בארץ!

---

כיהודי ליהודי

מאת

שבתי טבת

“תביט מה זה יהודים,” אומר צעיר יהודי לצעיר יהודי בהביטם על המצעד, “זורקים קליפות של בננות על מסלול המצעד, הי, גברת! את לא יכולה לשים את הבננות בשקיק נייר ולזרוק אותן אחר־כך לפח־אשפה? את מוכרחה לזרוק אותן על המסלול?”

“באמת, יהודים,” עונה הצעיר היהודי ליהודי הצעיר, “תאר לך מה היו עושים לגברת הזאת באנגליה!”

הגברת לבעלה: “מה זה יהודים! כל אחד מוכרח להעיר לשני. הצעיר הזה מוכרח לצעוק עלי ולהלבין את פני”.

“יהודים,” אומר הבעל, “מוכרחים לתחוב את האף שלהם לכל מקום. מוכרחים להעיר.”

“הי, גברת,” צועקת זורקת קליפות הבננה לאשה קשישה הנשענת על כסאה. “אולי תישעני במקום אחר?”

“מה זה יהודים,” אומרת הקשישה לחברתה, “אסור לנגוע בכסא שלהם. כאילו הוא עשוי מזהב.”

“יהודים,” אומרת החברה לקשישה, “איפה שלא שמים אותם צר להם. הגברת הזאת לא תקום ותתן לנו לשבת. בחוץ לארץ מי היה רואה דבר כזה.”

נגמר המצעד. הקהל מתפרץ על המסלול.

“יהודים,” אומר גבר לגבר שני, “אין להם סבלנות. כבר מתפרצים אל המסלול.”

“אמור להם לשבת,” מיעץ השני לראשון.

“שבו, שבו, שבו,” אומר הראשון.

“מה זה יהודים,” אומר אחד שהתפרץ למסלול ונתבקש לשבת, “הוא ישב כאן עד מחרתיים כדי לראות עוד חצי טאנק.”

הכל רצים על המסלול.

“מה זה יהודים, כולם רצים לתפוש מקום באוטובוס,” אומר יהודי.

---

ביאליק כהלכה

מאת

שבתי טבת

(למקרא טורי הלשון)

טורנו מחזיק הפעם שלושה מדורים: דיוקי סגנון, לשון הסופר ועברית כהלכה. באחד נברר את שאלתה של אלכסנדרה פכטהולד, בשני נמשיך בעריכת תיקוני־לשון בסיפוריו של ביאליק ובשלישי נתקן שגיאות לשון נפוצות.

אלכסנדרה שואלת

אלכסנדרה פכטהולד מכפר אין־גבע שואלת במכתבה: מה לא בסדר במשפט, “האם חנקה את ילדה הרך בעשר אצבעותיה ושפכה עליו כמות ידועה של נפט, אבל הוא לא בער”? אני חושבת דווקא שהמשפט הזה בסדר, הלא עשר זה נקבה (תראה, יצא לי חרוז!). הקראתי אותו בחדר התרבות שלנו, אבל כולם צחקו ממני.

הכל צחקו לך, אלכסנדרה, ובצדק. המשפט שלך אינו כשורה. האם לא שפכה נפט לביב ולא לבור השופכים. את הנפט יצקה האם, בכוונה תחילה ובדייקנות, ולא בכמות ידועה אלא בכמות מסוימת. מי לא בער, אלכסנדרה, הילד או הנפט? יתכן שצחקו לך בחדר התרבות משום שלא אמרת כי האם ניסתה להצית את הילד, או את הנפט באש. באין הצתה מגוחך לצפות לתבערה.

המשפט כתיקונו: “האם חנקה את ילדה הרך בעשר אצבעותיה ויצקה עליו כמות מסוימת של נפט. היא הציתה (את הנפט, את הילד) באש. אבל (הנפט, הילד) לא בער. אין זאת (שהנפט, שהילד) היה מקולקל”. משפט כשר למהדרין. כאשר תקראי אותו בקול, בחדר התרבות, ברי לי שהפעם לא יצחק לך איש. האינך סבורה, אלכסנדרה, ש“בסדר” ו“נקבה” נחרזים בדוחק?

ועתה לביאליק!!!

“לממשלת המרש” מתוקן

הערותי בסוגרים, דבריו של ביאליק מחוץ להן.

כל הבוקר פיעמוני דברי שיר (אין הבוקר מהווה יחידה מוגדרת של זמן. הבוקר מתחיל בזריחת השמש ומסתיים לפני הצהרים. יש, איפוא, בקרים ארוכים ויש בקרים קצרים, לפי עונות השנה. מוטב לדייק ולומר “הבוקר מ 8.00 עד 9.30 פיעמוני דברי שיר”, או “הבוקר פיעמוני דברי שיר במשך שעה וחצי שעה”, לפי הצורך. דוגמות לשינון: הבוקר ניקיתי את חלוני במשך שעה. הבוקר היבּטתי בחלוני הנקי במשך שלוש שעות). וזה כחצי שעה שאני יושב אצל (מוטב על־יד, או ליד) שולחן־עבודתי, העט רועד בין האצבעות – והגליון שלפני עודנו לבן כלו (“כלו” כאן נכון. ראה ספרי “תיקונים בלשון ובסגנון” עמ' 113). עדיין לא הכרעתי (צ“ל החלטתי. “הכרעתי” הוא הפעיל של כרע, נשען על רגליו האחוריות כשהן כפופות, השתחוה אגב כפיפת ברך, כמו “כרע רבץ כאריה”, “באו נשתחוה ונכרעה”. גם נפל על ברכיו מחולשה, כשל, צנח, כמו “המה כרעו נפלו”. את מי מאלץ ביאליק להישען על רגליו האחוריות כשהן כפופות? את מי הוא מפיל על ברכיו? את מי הוא מכשיל? האמנם התכוון ביאליק ל”הכרעתי" במובן של להחליט כדעת אחד נגד דעת אחרים, כמו “עדיין הדבר שקול – מי מכריע”? אילו הן הדעות ביניהן עליו להכריע? ביאליק אינו אומר לנו, אף לא ברמז. צ"ל החלטתי. עבודה עצמית: החלטתי להשקיף דרך החלון. הכרעתי להשקיף דרך החלון. כתוב במחברתך איזה משפט נכון ומדוע) מה דמות אערוך להגיון לבי (מוטב “הגות לבי”. הלב הגיון לו? “הלב הוא הנפש”) ומה משקל אתן לו. החרוזים אמנם רצים (חרוזים, חיים נחמן, אינם רצים ואינם הולכים, מי כמוך יודע. חרוזים מתגלגלים) צמדים־צמדים (לולא הדימוי להלן לבהמות מוטב היה “זוגות־זוגות”) מאליהם מוכנים ומזומנים לרתום את עצמם ב“מרכבתי” (חסר כל הגיון. מי שמע שבהמות־עבודה ירתמו את עצמן? מיותרת גם החזרה ב“מוכנים ומזומנים”. “הבהמות מוכנים לרתימה” הנו משפט תחבירי בהיר ונכון. ביאליק מערפלו ללא כל צורך בהוסיפו “מזומנים” ל“מוכנים”. מוטב, איפוא, “הפרד היה מוכן לרתימה”. או “ברוך לובושיץ הכין את הפרד לרתימה בשעה שהעולה החדש מטורקיה הביט בחלון הנקי”. לעתים קרובות למדי מסבך ביאליק משפטים פשוטים בלי להשיג תכלית אמנותית כלשהי) ואולם רגלם איננה עוד רגל ישרה (כאן עלי להיחלץ מתוך הסוגרים, ויהי מה, ולהסביר תיקוני ביתר רווחה).

“ואולם רגלם איננה עוד רגל ישרה” – מה רצה ביאליק לומר במשפט כה בלתי ברור?

המלה עוד מציינת תוספת על הקודם, המשך, חזרה (גם במשמע שוב). “עוד נגע אחד אביא על פרעה”, “וישאלו עוד בד'”, “לכן עוד אריב אתכם, נאום ד'”, וכמו אלה נמצא לרוב במקורות.

ובשלילה – לא עוד, או אין עוד, משמעה: אין תוספת, אין המשך, אין חזרה. “אני ד' ואין עוד”, “ויאמר אליה אין עוד כלי”, “ולא ילמדו עוד מלחמה”.

לפיכך עלינו להבין את המשפט הנ"ל: א) רגלם, של החרוזים, איננה תוספת של רגל חדשה שהיא ישרה, שלא כקודמותיה. ב) רגלם זו איננה המשכן הישיר של רגליהם האחרות של החרוזים. ג) אין זו רגלם הישרה של החרוזים שעתה חזרה אליהם מאי־שם. ובכן, חיים נחמן ביאליק, חרוזים בעלי־רגליים?

אמנם, עטו של ביאליק רעד בין אצבעותיו. אבל דעתו לא היתה משובשת עליו. העברית היא המשובשת והיא המחשידה את ביאליק. לוא דייק וכתב “רגלם עדיין איננה רגל ישרה”, מעולם לא היינו מעלים על דעתנו שביאליק מתעצב אל לבו בגלל חסרונה של רגל יחידה של חרוז.

הנכון הוא “רגלם עדיין איננה רגל ישרה”. כלומר, לפנינו ענין של זמן ולא של רגל נוספת. רגל שבמרוצת הזמן – כך מספר לנו ביאליק – תהיה לרגל ישרה, לפחות במחשבתו.

מבחינה סגנונית תוקן המשפט. מאימתי יש לחרוזים רגלים, כיצד מתישרת רגל במחשבתו של אדם ובכלל מה לרגלים ישרות, או מעוגלות ולדברי שיר – לביאליק פתרונים.

לעבודה: אינני מביט עוד בחלוני הנקי. עדיין אינני מביט בחלוני הנקי. שני המשפטים נכונים. הסבר נא את המשמעות של כל משפט. (חזרתי לסוגרים). בועטים הם, הצמד האחד מנתר אמפיברכית והשני רוקד כנגדו דקטילית (אין הערות).

"האין זה סימן מובהק, כי תאומים מתרוצצים בקרבי? – אמרתי עם לבי (לשון כלאיים, ביאליק אינו בקיא די הצורך במקורות. הוא מערבב “דבר עם” ב“אמור אל”. מי שחוש לשונו אינו פגום לא יסכים לעולם ל“אמרתי עם”, יצור כלאיים שיצר הרחוב, “צ”ל “דברתי עם לבי”) על סמך הנסיון – “אם כן יפה לי ולהם שהיה שעה אחת (מוטב שהִיה של שעה קלה. הן ביאליק לא התכוון לשעה אחת, לאחת מעשרים וארבע, לאחת המכילה ששים דקה, מינוטה. הוא רצה לומר “שהיה מספיקה”) קודם הכתיבה. השירה טעונה דעה צלולה”. (הנה כי כן, אפילו אצל ביאליק מצאנו משפטים – כגון זה האחרון – שאינם טעונים תיקון).

“ובהניחי את העט מידי, העתקתי מושבי אל החלון הפתוח, ואני יושב ומעשן פפירוסא (מליצה. מה רע בסיגריה?) ומסתכל החוצה” (כמה אני מקנא בו, שיכול להסתכל החוצה, דרך החלון, באין מפריע!)

“היום יום קיץ סתם” (ביאליק, אתמהה! לשון הרחוב אתה מכניס לכתביך? סתם פירושו חוסר בהירות, כלליות, חוסר קביעות. רצה לומר, מן הסתם, קיץ רגיל. אבל ה“סתם” הזה רק מאשר את דעתי מאז. ביאליק היה נוכל, רמאי מוכשר שלבש פנים של יודע עברית ושל בקיא במקורות. וכמה עלה הדבר בידו! וכמה שפר עליו חלקו! ואני – אני היודע והבקיא! אפילו לגשת אל החלון אין מרשים לי. אשתי וילדי מדרבנים אותי שאתן שיעורים פרטיים, עוד ועוד. שומרים הם עלי פן ארפה, חס וחלילה, משתי משרות הוראה שאני מחזיק בשני בתי־ספר. אינם מרשים לי להיפטר מהמשרה החלקית שבידי, משרת מגיה בבית־הוצאה של ספרים. הם כופים עלי עריכת טור שבועי נאלח זה! והוא, ביאליק, שחרוזיו בעלי־רגלים, שאינו יודע מה בין שעה אחת לשעה קלה, שאומר עם לבו, המכריע במקום להחליט, הוא, ביאליק, שעתו פנויה לשבת ליד החלון ולעשן פפירוסא… כן, בתיה, אני מתקרב לסיום. לא בתיה, אינני כותב שירים, באמת שלא, אני מכין את הטור לדפוס).

שגיאות נפוצות

1. חג שמח!

יש מתנגדים לנוסח זה של ברכה בחגים. הם טוענים, שהוא פשוט ביותר ופרוזאי מאוד ושאינו נכון מבחינת הלשון, מכיוון שלא יתכן לומר על חג שהוא שמח. האדם שמח, אבל לא החג. רבים מעדיפים את נוסח הברכה המקובל: מועדים לשמחה, ובתשובה: חגים וזמנים לששון.

דוגמה: שמעון עמד ליד החלון הנקי. לוי נכנס לחדר ובירכו. לוי: מועדים לשמחה, שמעון. שמעון: חגים וזמנים לששון, לוי.

2. מישהו עומד ליד החלון הגדול. מישהו שאל אותי מה השעה.

הנושא הסתמי, שאנו נוהגים להביעו בביטוי מישהו, אפשר להביעו בעברית מקורית, על־פי המקרא והספרות התלמודית, בבינוני, שנגזר משורש הנשוא, כגון: וישמע השומע (מישהו) את קול השופר (יחזקאל לג, ד); ובזאת יתהלל המתהלל (ירמיה ט, כג), הטמין המטמין והדליק המדליק (שבת לה ע"ב). וכל חלק־משפט סתמי אפשר להביע בפועל, שנגזר משורש הנשוא. כגון: שלח נא ביד תשלח (שמות ד, יג), וגורי באשר תגורי (מלכים ב', ח, א).

דוגמות: עמד העומד ליד החלון הגדול. שאל אותי השואל מה השעה. לוי נכנס לחדר השני ועשה שם מה שעשה ליד החלון ושהה שם כמה ששהה.

3. לא הקשבתי יפה ולכן לא קלטתי. נגעתי בחלון אבל לא חזק.

פעולה שאינה נעשית בשלמות, מצוינת בחזרה על הפועל־הנשוא לכל פרטיו, נים ולא נים תיר ולא תיר (פסחים קב, ע"ב).

דוגמות: שמעתי ולא שמעתי. נגעתי בחלון ולא נגעתי.

לוי שמע ולא שמע מה שנאמר בישיבה, יצא ולא יצא מהחדר, ניגש ולא ניגש אל החלון, פתחו ולא פתחו – במקום המשובש הרגיל: לוי לא הקשיב לנאמר בישיבה, הסתובב בחדר, הביט רגע בחלון וניסה לפתחוֹ אבל התחרט.

זבולון ורוחמה

מאת

שבתי טבת

---

הריב הגדול

מאת

שבתי טבת

ריב גדול, כבריאת העולם, אין לו התחלה.

על כן אינני מתיימר לספר את קורות הריב מראשיתן. אם אני פותח כאן בביקורי, ערב אחד, בבית הורי רוחמה, הרי זה אך ורק מתוך כך שהתחלה נאה יותר לסיפור על הריב אינה עולה על דעתי כרגע. אף כי, לגופו של ענין, במשך אותו ביקור לא התרחש שום דבר יוצא דופן, או החורג במשהו מגדר השיגרה.

כן, כמעט שכחתי, ביקרתי שם יחידי.

אשתי רוחמה אמרה לי, לך תבקר את הורי, שאל מה שלומם, איך הם מרגישים וספר להם על הילדים ועל החכמה של רותי.

איזה חכמה? שאלתי.

זה שהיא ראתה ילד ברחוב אוכל שוקולד והיא אמרה גם אני אוהבת שוקולד, אמרה רוחמה.

בשביל זה ללכת? שאלתי. הלא אפשר לקרוא להם בטלפון ולברר מה שלומם, איך הם מרגישים וגם לספר להם, תחת לחץ כבד מצידם, את החכמה של רותי.

אשתי נשמה נשימה עמוקה.

אידיוט! קראה. הלא רק הרגע דיברתי עם אמי בטלפון. אתה חושב שאני אחכה לך, עד שאתה תיזכר פתאום לקרוא להורי בטלפון ולשאול איך הם מרגישים ולברר מה שלומם?

חיכיתי רגע עד שנשימתה חזרה להיות קצובה. ובכן, שאלתי, אם דיברת עם אמך בטלפון אם ביררת מה שלומם ואיך הם מרגישים, מדוע עתה עלי לקום וללכת לבקרם?

אתה רואה, אמרה, אתה רואה. אתה אפילו לא שואל מה שלומם. אני אומרת לך, אידיוט, הלא רק הרגע דיברתי עם אמי בטלפון ושאלתי מה שלומה ושלום אבי ואתה בכלל לא מבקש לדעת, דבר ראשון, מה ענתה לי. זה כל כך אופייני לך, זבולון. אתה בכלל לא מתעניין. בכלל לא איכפת לך. בכלל…

הפעם המתנתי יותר מחמש דקות. כאשר נראה לי שהתרגשותה פגה שאלתי איך הם באמת מרגישים?

אני לא אגיד, אמרה.

באמת, אמרתי.

אני לא אגיד. עכשיו אני לא אגיד. עכשיו תתפקע ואני לא אגיד, אמרה.

נו, באמת, אמרתי.

ואם אני אגיד לך ששניהם נמקים בדלקת קרום המוח, זה יהיה לך איכפת, אתה תתרגש מזה? שאלה.

נרעשתי. האמת לאמתה, נרעשתי.

נתחוור לי שהאדישות שלי כלפי בריאותם והרגשתם הרוחנית של הוריה היא ממש פושעת. הנה שניהם הוכו בדלקת קרום המוח בלי שאני אדע דבר או חצי דבר על מר גורלם. יתכן אפילו שכרגע שניהם מאושפזים בבית־חולים ובקשתה של רוחמה שאלך לבקרם, לשאול לשלומם, לא היתה אלא פח שטמנה לרגלי; להפילני בו כדי להוכיח לי באותות ובמופתים עד להיכן מביאני האגואיזם שלי. נדרתי בו במקום להיות להבא רגיש יותר לתנודות כלשהן במצב הגופני והנפשי של הוריה. באשר לענין הנדון, בקול עוף סקרנות כנה אמרתי, אני באמת מצטער. באמת. הנדלקו קשה?

נדלקו במה? שאלה.

בדלקת קרום המוח, אמרתי.

מה שאמרתי עם דלקת קרום המוח זה היה רק משל, אמרה.

על ההורים שלי לא הייתי אומר משל כזה אפילו בצחוק, אמרתי.

עליך ועל ההורים שלך נדבר בפעם אחרת, אמרה.

רוחה היתה נסערת מאד. לוא רציתי להיגרר למלחמה השכיחה “הורי נגד הוריך” לא הייתי צריך להתאמץ, אבל לא נגררתי. אמרתי, אני שמח לשמוע שהוריך בקו הבריאות. אני גם רושם לפני שידיעה משמחת זו מבטלת את הצורך בביקור פתאומי שלי.

אתה רואה, אמרה, אתה רואה, רק במקרה של מחלה קשה אתה מוכן לבקר אצלם. סתם ביקור, סתם לשבת ככה, לשתות תה ולשאול מה שלומם, סתם ביקור משפחתי רגיל כזה, לזה אין לך חשק. אתה רואה!

טוב, טוב, אמרתי. אני אגש, אני אגש.

אל תעשה לי טובות, אמרה. אם אתה לא מרגיש שאתה רוצה ללכת לבקר אצלם אז אל תלך. לא ביקרת אצלם כבר חצי שנה, לא נורא אם לא תבקר גם עכשיו. ממילא שכחו איך שאתה נראה. אם אתה לא מרגיש שאתה רוצה לבקר אצלם, אז אל תעשה לי טובות. אני לא אוהבת קדושים.

אני מרגיש עכשיו שאני רוצה לבקר אצלם, אמרתי.

אם ככה, אמרה, אני באמת שמחה. היא נאבקה עמי כדי לאלצני לקבל את נשיקת התודה שלה. אני באמת שמחה, אמרה, שסוף־סוף תבקר אצלם לא מתוך כורח.

יתכן והדבר ייראה מוזר בעיניכם. אבל רק עתה נתבהר לי שהמדובר הוא בביקור שלי בלבד, כלומר יהיה עלי יחידי “סתם לשבת ככה”. מדוע את אינך הולכת? שאלתי.

אני אצלם כמעט כל יום, אמרה.

אז מה? שאלתי.

אם אבוא אתך, אמרה, הם יחשבו שאנחנו במצוקה ובאנו לבקש עזרה בכסף. בקיצור, מתוך רצוני החופשי, ורק מתוך כך שהרגשתי שאני רוצה לערוך את הביקור, הלכתי אותו ערב לבית הוריה וצלצלתי בפעמון הדלת.

צעדים נחפזים נעצרו בצדה השני של הדלת. הנקב בעין־הדלת החשיך. צעדים חדשים התקרבו אל הדלת. עין הדלת החשיכה פעם שניה. שמעתי מתלחשים. צלצלתי פעם נוספת.

מי שם? קולה של אמה.

אני, אמרתי.

לבדך? קולו של אביה.

כן, אמרתי.

איפה הבת שלנו? קולות שניהם.

היא בבית, אמרתי.

התלחשויות קדחתניות מעבר לדלת קטעו לרגע את השיחה.

מה אתה רצה, זבולון? קולה של אמה.

לבקר אצלכם, אמרתי.

איפה רוחמה? קולה של אמה היה נרגש מאד.

בבית, אמרתי.

מה אתה רוצה, זבולון? קולו של אביה.

לבקר אצלכם, אמרתי.

התלחשויות ממושכות. לבסוף נפתחה הדלת. שניהם נראו כאילו זה עתה ניצלו מתוך דליקה. היו נפעמים מאד. כאשר ישבנו ליד השולחן בחדר הגדול עוד היתה לשונם דבוקה לחיכם.

מה שלומכם? שאלתי. איך אתם מרגישים?

איפה רוחמה? שאלה אמה.

בבית, אמרתי.

מוזר מאד, אמרה אמה של רוחמה. דיברתי אתה בטלפון לפני שעה קלה והיא לא אמרה, אף לא ברמז, שתבוא לביקור. מוזר מאד.

מה קרה, זבולון? רעם עלי אביה בקולו.

שום דבר, אמרתי. רוחמה ביקשה שאכנס ואשאל איך אתם מרגישים.

הרי רק לפני שעה קלה אמרתי לה בטלפון, אמרה אמה.

מדוע לא עשית זאת גם אתה באמצעות הטלפון? שאל אביה.

שאלה קולעת, חשבתי בלבי. רוחמה אמרה, אמרתי, שאכנס לשבת אתכם, ככה, סתם, לשתות כוס תה, אתם יודעים, לשבת ולפטפט קצת. זהו זה.

שניהם החליפו מבטים.

מה קרה לרוחמה? הפעם אמה צרחה. ממש צרחה. אוי ואבוי, מה קרה לרוחמה? היא תפשה ראשה בשתי ידיה. מה קרה לרוחמה?

היא בבית, אמרתי, שום דבר לא קרה לה.

הרגעי, אמר אביה. תיכף נדע בדיוק מה קרה. אבל הרגעי נא.

תראו, תראו, צרחה אמה. מי יודע מה קרה לרוחמה והאידיוט הזה אומר לי הירגעי. אני רצה מיד, משולם! אני רצה מיד!

מה קרה לרוחמה? שאל אביה ועצר בידו את אמה.

היא בריאה ושלימה, אמרתי, דבר לא קרה ואין מקום לדאגה.

רק לאחר שאילצוני להישבע שלוש פעמים שדבר לא קרה לרוחמה, ואימתו זאת בטלפון, שבה אליהם רוחם ונרגעו מעט. בכל זאת נהגו בי בחשדנות ועד תום ביקורי הורגש, כי מצפים הם, כל רגע, שאקפיץ עליהם את הבשורה המרה.

לפני שנפרדתי מהם, ממש ליד הדלת, נזכרה אמה שהבטיחה לרוחמה מגבת־מטבח. אולי זה באמת המקום להעיר על נוהג של חליפין בדברים משומשים בין האם והבת. יש לי בקבוק גומי, אומרת רוחמה, ובאמת איני צריכה אותו, מחר אביא לך. את יודעת רוחמה, יש לי סדין טוב, ובאמת אינני צריכה אותו, מחר אביא לך. אמא! עכשיו את יכולה לקבל את הוילונות של מרפסת המטבח, קניתי חדשים!! רוחמה, יש לי שתי צלחות נפלאות מהסרוויז השבור שאני רוצה לתת לך.

איפה הייתי? כן. טוב, אמרתי, אני אקח את המגבת.

אמה ניגשה אל הארון במסדרון, בו אגרה את מצרכי החליפין, ואמרה להוריד מהמדף העליון את המגבת. המדף היה גבוה וכאשר משכה את המגבת משכה גם בארון וזה הזדעזע מעט. היא נתנה לי את המגבת והוציאה מפי הבטחה בשבועה שאמסור אותה בבואי הביתה לידי בתה. כנראה חששה שעלול אני לבגוד ולמסור את הנכס לידי בתה של אם אחרת.

תודה רבה בעד הבקור, אמר אביה. תבוא נא לעתים קרובות יותר.

בדרכי הביתה פגשתי בגדעון כדורי. החלטנו ללכת לבית־קפה לשתות ספל קפה ולשוחח. היה לנו על מה לשוחח. גדעון התכונן לטיסה בשבוע הבא לוואשינגטון, למשרתו החדשה, והיה בדעתו למכור לי את תקליטיו.

כאשר חזרתי הביתה השעה היתה קרובה לחצות. הערתי את רוחמה סיפרתי לה על ההזדמנות שנקרתה לנו לקנות את תקליטיו של גדעון. היא לא גילתה שום סימן של קשב, או של הבנה, לדברי. אבל לפתע שאלה, מה שלום הורי?

מצוין, אמרתי.

מה סיפרת להם? שאלה.

הכל, אמרתי.

סיפרת להם על הילדים? שאלה.

אמרתי להם שרותי ויוחנן בריאים ומרגישים מצוין, אמרתי.

אז מה אמר אבי? שאלה.

לגבי מה? שאלתי.

על זה שהם בריאים ומרגישים מצוין, אמרה.

מה כבר יכול להגיד? שאלתי.

הוא יכול להגיד, נפלא, או מצוין, או אני נורא שמח לשמוע את זה, אמרה.

אולי זה בדיוק מה שאמר, אבל לא שמעתיו אומר כך, אמרתי.

הו, אמרה רוחמה, זהו זה. אני כבר מבינה שהתנהגת כמו תמיד. אפילו לא טרחת להקשיב למה שאבי אומר. הו, אני מכירה אותך יפה, אני מכירה אותך, זבולון. בהתחלה חשבתי שבאמת חל בך שינוי ושבלב אתה רוצה ללכת לבקר אצל הורי. אבל עכשיו אני רואה שעשית זאת לצאת ידי חובה. מתוך זלזול אפילו לא שמעת מה הם מדברים אליך.

אבל לכל הרוחות, על מה את מדברת? שאלתי. מה יכול אביך להגיד אם אני אומר לו שהילדים בריאים ומרגישים מצוין?

די, אמרה, די. מה שרצית זה להיפגש עם גדעון וזה הכל.

רוחמה, אמרתי.

היא לא ענתה. שכבה ונאנקה בבכיה. מילא, חשבתי, מחר יום חדש והכל יבוא על תיקונו. בבוקר מצאתי, אמנם, שינוי לטובה, התברר לי שגרמה לכך המגבת, אותה מצאה במסדרון.

אמי שלחה לי מגבת, אמרה, למה לא סיפרת לי על כך אמש?

לפחות אנחנו מדברים, חשבתי בלבי, החרם של אתמול בוטל. היא רצתה שזו תהיה הפתעה, אמרתי.

אמי, ספקה רוחמה כפיה, כל כך נחמדה. באמת יפה מצידה ששלחה לי את המגבת. זוהי המגבת האהובה עליה מכולן. יש לה לב זהב.

הלכתי לעבודתי שמח וטוב לב. נדמה לי שהיחסים התקינים הוחזרו על כנם ואפשר יהיה לעת ערב לשכנע את רוחמה, כי כדאי להוציא מעות אחדות לצורך רכישת תקליטיו של גדעון.

כאשר חזרתי הביתה מצאתי קבלת־פנים לא צפויה. רוחמה לא ענתה לברכת השלום שלי. לא ענתה לשאלותי על הילדים. לא השיבה לי אם נשמעה חכמה חדשה מפי רותי. לא השיבה בדבר החטטים בראשו של יוחנן.

טוב, אמרתי בלבי, יהא כך. הוצאתי לי את אכלי מהמקרר. שפתתי תה. פרסתי לי לחם. דווקא היה בדעתי לערך כרה הגונה ולטרוף ארוחה כדת וכדין. הייתי כה עסוק עד כי שכחתי את נוכחותה של רוחמה. חלפו עשר דקות של דממה. רק רחש הקומקום נשמע.

למה לא סיפרת לי אמש שהארון נפל על אמי? שאלה.

ארון נפל על אמך? שאלתי.

למה לא סיפרת לי אמש שהארון נפל על אמי וכמעט הרג אותה? שאלה.

אני אגיד לך, אמרתי. היא לא סיפרה לי על מקרה כזה ולכן לא יכולתי לספר לך. אמנם התנהגותה אמש היתה מוזרה למדי. אבל היא לא הזכירה שום ארון שנפל עליה וגם לא ראיתי סימנים חיצוניים כלשהם כעדות לתאונה.

אל תהיה תמים, אמרה רוחמה. הארון נפל עליה בנוכחותך, מולך, נגד עיניך, למה, אם כן, לא סיפרת לי שהארון נפל על אמי וכמעט מעך ואותה?

אני לא ראיתי ארון נופל על אמך, אמרתי.

כאשר הוציאה בשבילי את המגבת, אמרה רוחמה בקול קשה, לא נפל עליה ארון הבגדים?

לא, אמרתי.

לא נפל עליה ולא פגע בגבה וברגליה עד שאיננה יכולה כלל ללכת? שאלה.

אולי לאחר שהלכתי, לא בזמן הביקור שלי, אמרתי.

לא, אמרה רוחמה, בזמן ביקורך, נגד עיניך.

לא, אמרתי. שום ארון לא נפל כאשר הייתי בבית הוריך, ולא הייתי עד לתאונה אחרת מכל מין אחר, אמרתי.

שקרן, קראה בזעם.

מה?!

בדרך כלל הנני איש שקט היודע לשלוט ברוחו. לאידיוט כבר הסכנתי. אבל, שקרן! מראה עיני הפך לחזיון מחליף צבעים, בעיקר בין אדום ושחור. זעמי החל ללחוש וחשתי כאילו מעלים בבטני, בסיבוב ספיראלי, כסא של פסנתר.

הבוקר דיברתי עם אמי בטלפון, אמרה רוחמה, והודיתי לה בעד המתנה. היא שאלה אותי אם סיפרת לי באיזה מאמצים עלה בידה להוריד את המגבת מהמדף העליון, בלי שאתה תעשה משהו לסייע לה, על אף היותך גבוה ממנה. ואז נפל הארון!

איך יכולתי לסייע לה, שאלתי, אם לא אמרה לי מה בדעתה לעשות ואיזו מגבת היא מתכוונת להוריד?

ואז נפל עליה הארון! אמרה רוחמה. ואתה לא סיפרת לי! סיפרת לי על תקליטים! זה יותר חשוב לך מהארון שנפל על אמי וריסק את אגן הירכים שלה…

שום ארון לא נפל על אמך! צעקתי. עתה ראיתי רק שלג אדום מכסה את כדור הארץ.

שקרן! קראה. שקרן!

זעמי עלה עתה וכיווץ את שפתי. אף על פי כן הרשיתי למלים זהירות לעבור בין שפתי. לאמך יש דמיון עשיר, אמרתי.

מה אמרת על אמי? שאלה חיוורת כסיד.

היש צורך להמשיך? הלא ריב גדול, כבריאת העולם, אין לו סוף.

---

ערב משפחתי

מאת

שבתי טבת

בבוא היום, כאשר ארוץ ברחובות העיר ונוצות בשער ראשי, אל נא תחשבו שהדבר בא עלי פתאום.

אמת, תחילה השתעשעתי לא מעט בראותי את רוחמה ואת אמה עורכות שידוכים. לאמה היו שלוש ידידות רווקות ולא היה איכפת לי כלל אם ימצאו בשבילן האם והבת חתנים. ברם, מלאי זה של מועמדות לחופה אזל ברוב הימים, מה שהעז את השתיים אל כרי־פעולה חדשים ורחבים, אל ידידותיה הרווקות של רוחמה.

על להודות שלא שיערתי מראש את גודל האסון. על כן סבלתי בדומיה, החשיתי ולא התרסתי. חלפו שבועות בלי שאוכל לגשת אל הטלפון. רוחמה שוחחה עם תרזה מבוקר עד ערב. תרזה, אולי יש לך מישהו בשביל חולדה? את יודעת, היא כל כך מסכנה, אף פעם לא היה לה בחור והיא פשוט לא יודעת איך מתחילים. מה את אומרת, תרזה? לא, לא, לא, אני אגיד לך, היה לה פעם חבר, עכשיו הוא עובד עם אביו, צורף זהב. היא סיפרה לי שהוא ניסה פעם ללטף אותה. שאלתי אותה, נו, חולדה, מה קרה? היא ענתה לי, מה קרה? כמובן שהעפתי לו סטירה. את מבינה, הבחור ברח אל אביו הצורף ומאז הוא רואה רק טבעות ועגילים. כן, זה קרה לפני חמש שנים, וכל השנים האלה היא מתחרטת נורא על הסטירה ההיא, אבל הבחור אבוד בשבילה…

רוחמה!!! אני קורא בכל ריאותי, רוחמה!!! אני צריך את הטלפון.

שתוק, זבולון! אני עכשיו מדברת עם תרזה, היא אומרת לי. את שומעת, תרזה, את מוכרחה למצוא מישהו בשבילה, כמובן עם תעודת־בגרות. אחרי הכל היא מורה בכיתה אלף. אבל לא נורא גם אחד בלי תעודה אם הוא נהג אוטובוס. את יודעת שהנהגים של אוטובוסים ציבוריים יכולים לבוא בחברה ללא בושה. למשל, ציפי, בעלה הוא נהג אוטובוס, בכל זאת יושבים אתם כל החברה ב“רוול”. נהגים יש להם הומור פרימיטיבי, אולי זה בעד זה, חוץ מזה הם נורא מוסיקאליים, ואני חושבת שחולדה תחבב נהג אוטובוס שיודע לשרוק יפה או שיש לו אוסף תקליטים משכנע. אחרי הכל היא התאמצה כל כך ללמוד לנגן על הקונצרטינה שמוכרחה להיות לה הבנה, ואולי גם חיבה, לגבר בריא ומוסיקאלי…

רוחמה!!! אני קורא בקול גדול, אני מחכה לצלצול בכל רגע, רוחמה!!! הניחי לטלפון. רוחמה!!!

רגע אחד תרזה, אומרת היא, בטלפון, אני חוזרת אליך מיד.

היא מביטה בי. מה יש? היא אומרת, מה יש זבולון? משהו לא היה בסדר היום במשרד? זלצמן נזף בך? מה אתה רוצה ממני ומתרזה, זבולון, מה אתה רוצה, זבולון??!! את שאלתה האחרונה שמעו שוטרי הגבול בלבנון.

כן, תרזה, ובכן, את מבינה…

רוחמה!!!

זבולון, נמאסת! לא, תרזה, זה אני אומרת לזבולון. היא מדברת אלי ובטלפון גם יחד ולפתע קוראת זבולון! אתה לא שומע שמצלצלים בדלת? רגע אחד, תרזה, אני שומעת שמצלצלים בדלת, אולי זו אמי, אז אני מוכרחה להפסיק, היא בודאי הביא רשימה מחוה’לה…

אני פותח את הדלת. אמה של רוחמה ניצבת בפתח.

רוחמה בבית? היא שואלת ואניה חוצה את המפתן.

כן, אני אומר, היכנסי נא, בבקשה.

רוחמה?! היא קוראת בקול רם ובסלסול, ואינה חוצה את המפתן.

אמא’לה! קוראת רוחמה.

מאמא’לה! קוראת אמה, עודה מעבר למפתן, את בבית?

כן, אמא’לה, בואי!

אמה חולפת על פני כאילו לא הייתי קיים. בכוחות עצמה היא מנווטת במסדרון וניגשת אל בתה שעודה מחזיקה בשפופרת הטלפון.

מאמא’לה! קוראת אמה ונופלת על צווארי רוחמה בהתרגשות, כאילו ראתה אותה לראשונה לאחר פרידה של חמישים שנה. עוד בבוקר הלכו יחד לשוק.

רגע אחד, אמא’לה, אומרת רוחמה. תרזה, אני מוכרחה להפסיק עכשיו, זו באמת אמי שבאה. אז שלום, אני אצלצל אליך אחר־כך. הנה זבולון, קח לך את הטלפון שלך. אמא’לה, זו השמלה החדשה? יופי! באמת יופי! תסתובבי קצת! אני הייתי במקומך מרחיבה מעט את השוליים. אבל היא באמת יפה השמלה! מה יש זבולון? אתה לא רואה שלאמי יש שמלה חדשה?

תתחדשי, אני אומר לאמה.

אתה יכול להיות קצת יותר אדיב וחייכני אל אמי, אומרת רוחמה.

שוב הוא רב אתך, מאמא’לה? שואלת אמה, בלי להסב פניה לעברי.

איכפת לו שיש לי עם מי לדבר בטלפון ולו אין, עונה רוחמה.

אני פשוט לא חושב שזלצמן צריך לשלם מכיסו את השיחות שלך עם החברות שלך, זה הכול, אני אומר.

אני אגיד לאבא, אומרת אמה לרוחמה, והוא יתן לך כסף בשביל שיחות טלפון שלא תצטרכי לבקש מזבולון. בואי, תראי מה הבאתי לך, מאמא’לה.

שתיהן יוצאות והולכות למטבח. שם הן שופתות להן קומקום תה, טועמות מהעוגיות והמרצפן שהאם הביאה בארנקה. הן משוחחות, מגחכות, צוחקות, מתחבקות ונהנות זו מזו ביותר. אני בחדרי, ליד הטלפון, אינני מסוגל לעשות דבר. אינני מסוגל לחשוב, ולא לכתוב, ולא לקרוא ומעשה שטן – שיחת הטלפון לה אני כה מצפה בוששה לבוא. שם במטבח שמח. ההדים מגיעים אל אזני וטופחים על פני, כמגבת רטובה. איני יודע למה, אבל אני חש בנפשי אי־שקט. עתה הן מתלחשות במטבח ואני חש שמשהו גורלי נחרץ בין שתיהן.

צריל־צריל־צריל. הטלפון משמיע צלצול, לו ייחלתי. אני נחפז להרים את השפופרת.

האלו? אני אומר.

האלו? אומר הקול.

האלו? אני אומר.

האלו? אומר הקול.

האלו? אני אומר.

הטלפון נאלם. נשמע צליל ממושך פררררר. כמוסבר בהוראות הטלפון, הקורא האלמוני הניח את השפופרת לאחר הדו־שיח העקר שניהל עמי.

מי צלצל אלי? קוראת רוחמה מהמטבח.

אף אחד, אני אומר.

אבל מי זה היה? שואלת רוחמה מהמטבח.

אני לא יודע, אני אומר, לא אמר דבר והניח את השפופרת.

זה היה בודאי אבא שלי, היא אומרת.

שתיהן נכנסות לחדרי, על פניה של אמה ארשת חרדה.

זה בודאי היה אבא, אומרת רוחמה.

אין ספק, אומרת אמה. היא יורה בי מבט זועף וניגשת אל הטלפון. בו ברגע שהיא שולחת לעברו יד הוא משמיע צריל־צריל. הפעם הקריאה שאני מצפה לה, כך נדמה לי. אולם, אמה מרימה את השפופרת, מחזירה אותה על כנה, בכך חיסלה את הצריל־צריל, מרימה אותה מחדש ומחייגת אל אבא, היא מסבירה לבתה.

משולם? אומרת אמה בשפופרת. משולם? אתה טילפנת הנה קודם? איך ידענו, אל תשאל סתם שאלות, משולם, ידענו ודי. מה אתה רוצה?

זה הכל? ובכן שלומנו טוב, הכל בסדר. רוחמה בריאה. גם אני הגעתי הנה בשלום. אנחנו יושבות במטבח, שותות תה ומשוחחות, אתה תכין לעצמך אורחת־ערב. אני אאחר קצת. יש לי משהו חשוב לסדר כאן עם רוחמה. כן, גם הוא כאן, אל תדאג, שלום. אל תדאג. היא מחזירה את שפופרת הטלפון על הכן ויורה בי מבט זועם ורב־משמעות. בואי, רוחמה, היא אומרת, נחזור למטבח, והולכת למטבח.

רוחמה נשארה בחדר. רק יצאה אמה היא אומרת לי, תתבייש זבולון, באמת תתבייש לך.

מה יש, רוחמה? אני שואל.

אני בשום אופן לא יודעת למה אתה חזיר כזה, היא אומרת.

מה קרה, רוחמה? אני שואל וחש בגרוני התכווצות. קולי נשמע כאויר הנפלט מאבוב תקור. מה קרה?

אם אבי מצלצל אתה יכול להיות אדיב, אחרי הכל הוא מטלפן מהטלפון שלו ולא מהטלפון של זלצמן. אתה פשוט יכול להגיד לו, האלו משולם, מה שלומך? ולומר לי שאבי רוצה לדבר אתי ולדעת מה שלומי…

אבל, רוחמה, אני אומר, מאין לי לדעת שזה היה אביך? הוא לא אמר מלה…

איך אני יודעת? איך אמי ידעה? התירוצים שלך, זבולון, כבר יוצאים לי מהאף.

אבל רוחמה, אני אומר, כל מה שהוא אמר זה היה רק האלו, האלו, האלו, האלו, האלו…

אל תצעק על בתי! התפרצה אמה אל החדר. כנראה לא הלכה למטבח, אלא נשארה ליד הדלת והאזינה לשיחה. אל תצעק על בתי, זבולון, אל תצעק עליה! עתה באה והתייצבה ביני לבין רוחמה.

אמא, הירגעי נא, אומרת לה רוחמה, הירגע נא אמא’לה.

אני חושבת, מאמא’לה, שהלילה תבואי ללון אצלנו עם הילדים, אומרת לה אמה.

הירגעי, אמא’לה, זבולון לא התכוון להרע. הוא פשוט אינו יודע איך להתנהג. רוחמה מושכת את אמה בזרועה, ליד הדלת היא מפנה אלי את פניה ואומרת, אם אבי יצלצל תקרא לי ודי.

בסדר, אני אומר.

ואתה יכול לשאול אותו מה שלומו, היא אומרת, ומיד, תיכף ומיד לקרוא לי.

בסדר.

הן חזרו למטבח. כמובן שעתה אינני מסוגל לעשות דבר. אני נוטל ספר אבל אותיותיו מרצדות נגד עיני. לאושרי באה תנומה וחוטפת אותי לזרועותיה לשעה קלה.

מטלטלים אותי בכתפי. רוחמה. בוא זבולון, לאכול, היא אומרת. אני הולך בעקבותיה למטבח. השולחן ערוך לשלושה. אף על פי כן שוררת רוח טובה. אמה אפילו נחמדה אלי ואומרת לי שרעיון פקד אותה, לקנות לי ליום הולדתי אפודה אפורה כהה. צבע זה, היא אומרת לי, הולם לי. רוחמה שוקלת על צלחתי מנה כפולה של עוגה. אמה שולפת את ארנקה, שהרימה מהכסא הסמוך ומציגה לעיני טבלה של שוקולד חלב. רוחמה מודיעה לי תוך יציקת תה לספלי, שהחליטה שבאמת כדאי יותר לרכוש תקליטים חדשים והיא מוכנה לקיצוצים בתקציב ההלבשה וההנעלה שלה. אמה מכריזה לפתע שהיא מוכנה לשבת עם רותי ויוחנן כדי שאני ורוחמה נוכל לצאת, סוף כל סוף, לחזות בהצגת קולנוע. רוחמה שוקלת על צלחתי הוספה כפולה של עוגה, ואמה אומרת שאולי צדקתי כאשר טענתי שהארון לא נפל אז עליה, אלא רק כמטע ונפל. בקיצור, לבי רחב ואני חושש שאם תמשכנה בקצב וברוח אלה אפול על צואריהן ואחתום את לחייהן בנשיקות פי. בשניה האחרונה, ממש כך, מתגנב חשד ללבי. מה כל הטובה הזאת שבאה לי מידן? אינני מספיק להבהיר לי פשרו של דבר וכבר מגיעה לאזני שאלתה של רוחמה.

תגיד, זבולון, ראית את איזי לאחרונה?

כן, אני אומר. ראיתיו הבוקר.

מה שלומו? שואלת אמה.

כמו תמיד, אני אומר.

מסכן, מסכן, מסכן, אומרת אמה.

בכלל לא מסכן, אני אומר, הוא…

אבל אני חדל באמצע המשפט. רציתי לומר שהוא דוקא מכייף על ימין ועל שמאל. לאמתו של דבר באותו בוקר סיפר לי על החתיכה החדשה שנפלה לידיו ועל הנפלאות שהם רואים יחד. אני מוכרח לשבח את עצמי שהשכלתי להפסיק באמצע המשפט, אילו המשכתיו היה מתקבל הרושם שאני מתקנא באיזי.

חשבנו, אומרת רוחמה, שהוא יתאים לחולדה.

איזה חולדה? אני שואל.

החברה שלי, אומרת רוחמה. חולדה גלייכמן.

כן, בהחלט, אומרת אמה, הם יתאימו זה לזה מאד. את זה אני יכולה להגיד לכם.

רצינו, אומרת רוחמה, לזמן את שניהם אצלנו לארוחת־ערב, אם לא תתנגד.

למה שיתנגד? שאלה אמה בחיוך תמים.

לא בא בחשבון, אמרתי. יש לי חבר אחד שנהנה מהחיים, אחד ולא יותר.

אבל אני מבקשת, אמרה אמה.

לא בא בחשבון וסוף פסוק, אמרתי.

אתה מגן על טפילים, צרחה אמה. אתה נותן מחסה לרמאים ולנוכלים. אתה סוכך על מנוול המתמחה בפיתוי נערות צעירות ותמימות, המסחרר ראשן בהבטחות־שוא ושודד אותן ו…

אני לא אשמע דיבורים כאלה על איזי בביתי, אמרתי בהתרגשות.

אתה צעקת על אמי! צעקה רוחמה והצביעה עלי באצבעה. אתה צעקת עכשיו על אמי! יצאתי מהמטבח וטרקתי אחרי את הדלת. צנחתי על כסאי בחדרי החשוך וביקשתי מרגוע לנפשי באפלה. אינני יודע כמה זמן ישבתי כך. כאשר קמתי על רגלי שררה דומיה בדירה. המטבח היה ריק, הכלים היו מודחים ונוצצים והמפה המשומשת שהביאה אמה פרושה על שולחן האוכל. בלב פועם חיפשתי את וחמה. היא שכבה במטתה.

רוחמה? שאלתי ברוך.

למשמע שמה הסבה פניה והטמינה אותם בכר. מתוכו נשמעו אנקותיה ואחר־כך דיבורה, לאמרו: אתה צעקת על אמי, אתה צעקת על אמי. כל מה שהיא רצתה זה לעזור קצת לחולדה ולאיזי ואתה צעקת עליה ללא כל סיבה. אני לא רוצה לדבר אתך.

רוחמה, אמרתי, אבל…

אתה לא יודע בעצמך מה אתה עושה, אמרה. אתה צועק על אמי בביתי, זה גם הבית שלי. אני לא רוצה לדבר אתך.

היא קפצה לפתע על רגליה ורצה לחדר האמבטיה, ידיה על פניה. מקץ דקות אחדות שמעתי את מי הברז ממלאים את האמבטיה. כעבור זמן מה שמעתי את שקשוקה במים. כנראה ביקשה להפיג את מתיחות נפשה באמבט חם.

ישבתי משמים ועצוב.

צריל־צריל. הטלפון.

האלו? אמרתי.

האלו? אמר הקול.

האלו? אמרתי.

האלו? אמר הקול.

האלו? אמרתי, אבל מיד החלטתי לשים קץ למשחק ושאלתי, מה העניינים משולם?

איפה רוחמה? שאל.

באמבטיה, אמרתי.

זבולון! הוא זעק.

מה יש? שאלתי ומיד נזכרתי בהוראותיה של רוחמה. מה שלומך משולם, איך אתה מרגיש?

זבולון!! הוא זעק.

שאלתי איך אתה מרגיש, משולם, אמרתי.

איפה רוחמה? גלה זאת מיד והתחשב נא ברגשות־אב, זבולון. איפה רוחמה?

בתוך האמבטיה, אמרתי, משתקשקת במים.

אנחנו באים מיד, זבולון!

האלו! קראתי. האלו! אבל הקו היה דומם.

הוריך באים אלינו, קראתי אל רוחמה מבעד לחור המנעול.

בלי לחלוץ את הנעלים נפלתי על המטה ונרדמתי כאילו פגע בלבי כדור עופרת. לא, שום דבר לא יבוא עלי פתאום.

---

נופש משפחתי

מאת

שבתי טבת

זבולון: תמותי ולא ניסע ל“קדים”.

רוחמה: אני לא איכפת לי, אני נוסעת ל“קדים”.

זבולון: בבקשה, סעי עם אמך, אני לא נוסע.

רוחמה: אתה לא מפחיד אותי, זבולון, ואם תכניס עוד פעם את אמי, בצחוק או ברצינות, אני באמת אעשה מה שאתה בטוח שאני לא אעשה.

זבולון: עכשיו בשקט. מה רע בבית ההבראה של משק “אין־גבע?”

רוחמה: אם אתה חושב, זבולון, שאתה מעליב אותי שאני אסע עם אמי, אתה טועה, זבולון, לגמרי טועה, אפילו יהיה לי יותר נעים איתה מאשר (לשמוע את הנדנודים שלך כל היום…)

זבולון: אבל, לעזאזל, מדוע אנחנו צריכים נופש “בקדים”, להתחכך בסנובים ולהיראות כבעלי־אמצעים המפגינים את אמצעיהם?

רוחמה: שושנה היתה בשנה שעברה ב“קדים” והיא אמרה שזה היה חלומי, ממש חלומי.

זבולון: אבל במחיר של “קדים” נוכל להיות כפלים זמן ב“אין גבע”.

רוחמה: מה זה שווה לי להיות כפלים זמן עם כל החברים שלך למשרד, לדבר כל הזמן על ה“בוס”, לאכול דייסות ולמות משעמום? יותר טוב לי חמשה ימים של כיף מעשרה ימים של מוות שחור.

זבולון: מי נוסע לכייף? נוסעים לנוח, להינפש, לא?

רוחמה: אני נוסעת “לקדים” ולא איכפת לי כלום.

זבולון: סעי עם אמך!

(סוף־סוף. מכונית השרות הבינעירונית נוסעת.)

רוחמה: זבולון?

זבולון: מה?

רוחמה: אתה כועס עלי?

זבולון: שכחתי.

רוחמה: אוי, מה שקרה!

זבולון: מה קרה?

רוחמה: אני משתגעת.

זבולון: את חושבת שקרה משהו ליוחנן אצל אמך?

רוחמה: מה פתאום אמי? מדוע נדמה לך שכל אסון כרוך באמי?

זבולון: איזה אסון, על מה את מדברת?

רוחמה: אתה תהרוג אותי, אתה תהרוג אותי, אתה תהרוג אותי.

זבולון: אני אהרוג אותך רק פעם אחת. מה קרה?

רוחמה: אני לא בטוחה אם הוצאתי את המגהץ.

זבולון: אם לא הוצאת את המגהץ מאיפה?

רוחמה: מהשקע.

זבולון: אבל זה מאה אחוז שריפה! נעצור. נחזור הביתה!

רוחמה: רגע, אבל אולי כן הוצאתי, אני פשוט לא זוכרת… מילא, אם תהיה שריפה כבר יטלפנו לנו ל“בית נוי”, בזה אתה יכול להיות בטוח.

נעים על חוף הים. בשמש החמה ובמרחב הפתוח.

זבולון: אל אלוהים!

רוחמה: מה?

זבולון: איזה חתיכה!

רוחמה: איפה?

זבולון: זו שם, הבלונדינית בבגד־ים האדום, אל אלוהים!

רוחמה: אתה מזקין והן נעשות צעירות, זבולון. אני מרחמת עליך.

זבולון: את רוצה להגיד לי שהיא לא יפה?

רוחמה: אתה רוצה להגיד לי שהיא כן יפה?

זבולון: מאה אחוז שהיא יפה.

רוחמה: עם מפה ופרחים עליה.

זבולון: טוב, טוב, שמעתי את הבדיחה הזאת מאמא שלך. חה, חה, חה.

רוחמה: בסדר, זבולון, היא יפה.

זבולון: בטח שהיא יפה. דבר כזה עוד לא ראיתי. אבל את, שום דבר לא מוצא חן בעיניך כאן.

רוחמה: אני דווקא נהנית נורא, זבולון.

זבולון: נוחי, רוחמה, נוחי.

(בצהרים. שניהם באולם המסעדה של הפנסיון).

רוחמה: אז אולי יש בשר מטוגן?

גב' מרכוזה: אני מצטערת גברת, אבל בפנסיון שלנו יש רק תפריט אחד – עוף.

רוחמה: אז אולי יש סתם בשר מבושל?

גב' מרכוזה: אני אגיד לגברת, לבעלי יש אולקוס, הוא אוכל כל יום, לפי מצוות הרופא, קציצת־ירקות. אני יכולה לתת לך קציצת־ירקות?

רוחמה: אבל אני לא חולה. אולי יש קציצות־בשר?

זבולון: למה את מרגיזה סתם? שמעת מה שהיא אמרה, או עוף או קציצת ירקות. תחליטי מה את רוצה?

רוחמה: אני לא רוצה כלום.

זבולון: מה נעלבת פתאום?

רוחמה: לא נעלבתי ואני לא רוצה כלום.

גב' מרכוזה: קציצת־הירקות של בעלי טובה מאד, גברת. לתת?

(בערב השלישי לנופש קורה משהו.)

זבולון: יש לי חדשות בשבילך, לא איכפת לי אפילו אם תלכי ולא תחזרי.

רוחמה: מה אתה מתרגז? בסך הכל הוא היה חבר שלי שנים לפניך. הוא הזמין את שנינו. אתה לא רצית לבוא, אמרת לי, לכי, לכי, לכי…

זבולון: מדוע את צריכה להגזים?

רוחמה: אני מגזימה? זה לא היה כך?

זבולון: אמרתי רק לכי אחד.

רוחמה: ואני אומרת שאמרת שלוש פעמים.

זבולון: ‘לכי’ אחד.

רוחמה" נגיד אחד, לא אתווכח אתך. אמרת ‘לכי’. עכשיו כשאני הולכת אתה מחמיץ פנים.

זבולון: אני לא מחמיץ את הפנים ולא איכפת לי אם תלכי.

רוחמה: הוי, זבולון, אני כל כך מכירה אותך! זה בעד זה שיש לו מכונית והוא הזמין אותנו ל“קדים”, לארוחת־ערב ולריקודים, בעד זה אתה מתפקע. אתה מתפקע מקנאה. פעם אחת אני אגיד לך סוף סוף את האמת עליך. מקנאה.

זבולון: לכי, לכי, לכי, ל“קדים”…

רוחמה: כמה פעמים אמרת “לכי”?

זבולון: את רוצה להגיד שאמרתי שלוש פעמים?

רוחמה? מה אתה רוצה להגיד? פעם?

זבולון: עם מפה ופרחים עליך גם את נראית נחמדה.

רוחמה: זבולון, זבולון, אתה כועס.

זבולון: תצליחי.

רוחמה: תנוח, שלום.

(זבולון משוטט לבדוֹ, בודד ומשמים. צלם נקרה לוֹ.)

הצלם: מה השעה?

זבולון: עוד מעט חצות.

הצלם: מה אתה עושה ברחוב לבדך, נשען על עץ ומביט לתוך בית הקפה?

זבולון: יצאתי לראות איך החברה מכייפים, רוקדים, שמח!

הצלם: לא תצטלם אצלי אפילו פעם אחת? לא עשיתי שום תמונה.

זבולון: אולי ממול, אולי שם יצטלמו.

הצלם: שם יש להם צלם משלהם. לא נותנים לי להיכנס. חבל שלא נסעתי ל“קדים” הערב.

זבולון: תנסה כאן, אולי עוד תצליח.

הצלם: אין לך בחורה?

(בערב החמשי לנופש חזרו השלום והשלוה. הם נוסעים לעכוֹ.)

זבולון: הנה זו המסעדה שסיפרתי לך עליה. עכו לא יפה?

רוחמה: יופי!

זבולון: הדגים הכי טובים בעולם. נזמין גם יין, טוב?

רוחמה: אני בעד.

זבולון: אחר־כך הם תוקעים נרות בבקבוק. באמת שנורא יפה.

רוחמה: אז נקנה גם סיגריות טובות.

זבולון: חבר, מלצר, יש לכם “פליירס” כאן…

רוחמה: זבולון, השתגעת?

זבולון: כן, “פליירס”. תביטי איזה יופי כאן.

רוחמה: יופי.

זבולון: נזמין את הדגים עם ביציות למעלה ו… תראי מה זה שם!

רוחמה: בחיי, ניסן ועליזה! הי!

זבולון: הי!

רוחמה: בואו הנה, חברה!

זבולון: מה אתם יודעים!

(בשתים לפנות בוקר הם על משכבם בפנסיון.)

זבולון: בחור נהדר ניסן, לא?

רוחמה: הם בכלל זוג טוב מאד.

זבולון: איזה דגים!

רוחמה: תענוגים. זבולון, אתה נורא נחמד.

זבולון: אל תדגדגי אותי. את צריכה לזכור לכתוב מחר לאמך מכתב. גם אני אודה לה שהיא מחזיקה אצלה את יוחנן.

רוחמה: אתה רואה שהיא בסדר.

זבולון: היא מאה אחוז.

(בערב שבת. שניהם בחדרם.)

רוחמה: שמע, זבולון…

זבולון: את רואה שאני קורא, לא?

רוחמה: אני מוכרחה לספר לך מה שמעתי מעליזה…

זבולון: זה לא מעניין אותי. תמיד את מפריעה לי, כשאני קורא או כשאני חושב.

רוחמה: אתה תתחרט, זבולון.

זבולון: לא מעניין אותי מה שעליזה סיפרה לך, ולא מעניינת אותי עליזה. אני רוצה לקרוא.

רוחמה: קרא לך.

זבולון: מה את בוכה?

זבולון: את לא עונה?

זבולון: את כבר לא מדברת אתי?

זבולון: מה כבר עשיתי לך שנעלבת ואת בוכה?

זבולון: למה, לכל הרוחות, את תמיד משגעת אותי דווקא כשאני קורא או חושב?

רוחמה: אמרת שאתה רוצה לקרוא למה אתה לא קורא?

(בבוקר שבת, ככל הנופשים, הם בטיול בעיר.)

זבולון: בטח שאני צודק, איפה ראית בחורה שתשתה מפי הבקבוק ברחוב?

רוחמה: זה לא היה ברחוב, זה היה בקיוסק.

זבולון: הקיוסק עומד בחדר האמבטיה?

רוחמה: ואפילו, אני לא שואלת אותך איך לשתות ואיך לאכול.

זבולון: בטח שאת לא שואלת אותי. איכפת לך רק מה שאמא שלך אומרת.

רוחמה: אתה משגע אותי עם אמא שלי.

זבולון: מצדי את יכולה אפילו לשתות מתוך דוד־כביסה ברחוב, זה בכלל לא אכפת לי.

רוחמה: שתוק כבר! שתוק! אני משתגעת!

זבולון: אני לא אשתוק. פעם אחת אני מוכרח לחנך אותך. מה שלא חינכו אותך בבית, לא שותים מפי הבקבוק ברחוב.

רוחמה: אני נוסעת הביתה!

זבולון: סעי, סוף סוף יהיה לי נופש.

(סוף־סוף מכונית השרות נוסעת הביתה.)

זבולון: אחרי הכל, לא היה רע ב“בית נוי”, הסכמת סוף סוף.

רוחמה: ב“קדים” היה יכול להית לנו טוב פי אלף.

זבולון: ויקר פי אלף.

רוחמה: אבל באמת לא היה רע כל כך.

זבולון: תודה רבה.

רוחמה" אוי!

זבולון: מה קרה?

רוחמה: נדמה לי שהשארתי את הצמידים והכל על השולחן.

זבולון: לא ארזת אותם במזודה?

רוחמה: אני לא בטוחה. מה נעשה עכשיו?

---

שבת בים

מאת

שבתי טבת

יוחנן כתב חיבור, בשעור לעברית, “איך ביליתי בשבת?”

אתמול היה שבת. קמנו נורא מוקדם כי אבא הסכים סוף סוף שניסע כולנו יחד לים הרצליה. אמא קמה ראשונה והכינה סאנדביצ’ים ותה בבקבוק של מיץ אשכוליות. היינו יכולים לצאת בשבע וחצי, אבל יצאנו בשמונה וחצי, אבא לא הסכים בשום פנים ואופן שאמא תעטוף את הסאנדביצ’ים בנייר עתון. הוא שאל איפה הנייר־שמן שהבאתי לפני חצי שנה ואמרתי לך שתשמרי עליו? את זה הוא שאל את אמא. אמא אמרה שנחפש פעם אחרת. אבל הוא לא הסכים. הוא רק רצה שנעטוף את הסאנדביצ’ים בנייר שמן. חיפשנו בארונות, במזוודות ובמדפי הספרים. אבא חיפש בכל הפינות במטבח ובמרפסת. הוא רק מצא עתונים נוספים, אבל לא את הנייר השמן שלו. בסוף אמרתי שאולי אמא שמה את זה באנטרסולה. אבא מיד פקד שיביאו שני כסאות. הוא שם אחד על השני. אבל הכסא התחתון לא היה רחב די הצורך והוא לא החזיק יפה את הכסא העליון. אמא אמרה לאבא אל תעלה. אבא אמר אין דבר. הוא טיפס על הכסאות והזדקף ושלח ידיו אל האנטרסולה. פתאום אבא נפל. בנפילתו לא שכח לפגוע בראשו בבקבוק התה שהוחזק בידי אמא. נשמע צלצול נפלא ואחריו קולו הכואב של אבא. הנייר שמן נמצא באמת באנטרסולה כמו שאמרתי ועד שהגענו לתחנת השרות דיברנו על איך באמת הגיע הנייר־שמן של אבא לאנטרסולה. אמא אמרה שהיא בשום פנים ואופן לא מבינה. לבסוף הסכמנו שבוודאי צפורה העוזרת שמה אותו שמה, אפילו שאף אחד לא ידע להסביר מדוע.

בתחנת השרות עמדו שלשה תורים. כל אחד אמר שהתור שלו ראשון. חיכינו, חיכינו. אבא אמר שהוא מת מרעב ורצה לפתוח את הסל ולאכול קצת סאנדביצ’ים ולשתות תה אבל אמא אמרה לו שזה לא יפה ויותר כדאי לאכול בים, שיחכה קצת ויהיה לו יותר תיאבון.

בינתיים נוצרו עוד שלושה תורים. התור שלנו צעק על התורים האחרים, והאחרים צעקו על התור שלנו. מנהל התנועה של מוניות השרות הטיף לנו מוסר ואמר סבלנות סבלנות. כאשר באה סוף־סוף מונית וכולם נדחקו אליה הרגיש מנהל התנועה את עצמו כמו מלך. “בבקשה לא להידחק, גברת”, אמר “יש מקום לכולם רק צריך קצת לחכות. סבלנות, סבלנות”.

אבא אמר שכל אחד כאשר ניתנת לו הזדמנות נעשה מיד משרד ממשלתי. באמת, כולם דיברו אל מנהל התנועה והוא לא ענה לאיש, לא אמר להיכן הולך ומתי תבוא מונית.

בעשר עלינו על מונית. אבא החזיק את הסל עם הסאנדביצ’ים קרוב ללבו, אבל התאפק ולא אכל. אמא הביטה עליו בתחנונים והבטיחה לו שתיאבונו יחריף לאחר הרחצה. בדרך חלפו על פנינו מכוניות נוסעים, משאיות וטנדרים עמוסים נוסעים וילדים. אבא קילל את כולם. מנוולים, חזירים, אגואיסטים, תראו איך הם נוסעים. אמא שאלה מאיפה יש להם כל כך הרבה מכוניות. מאיפה? גנבו! מה את שואלת סתם. אמר אבא. מצב רוחו היה מזופת לגמרי. אחד הנוסעים (היינו שמונה מלבד הנהג) אמר לאשתו שחבל שלא נסעו עם האוטו של מפ“ם לבת־ים. אבא שאל אותו למה הוא מתכוון. האיש אמר שסניף מפ”ם שכר משאית שמובילה את החברים לים והוא מצטער שלא נסע עם הסניף. למה באמת לא נסעת? שאל אבא. מפני, אמר האיש, שרציתי לעשות נופש גם מפוליטיקה. חשבתי, אמר האיש, לפחות בשבת בלי פוליטיקה. אבל עכשיו, אמר האיש, אני רואה שגם נופש הגון יותר קל להשיג באמצעות מפלגה.

הגענו ועמדנו בתור לקנות כרטיסי כניסה אל החוף. הדוחק היה רב והיינו צריכים לחכות עשרים דקות עד שאבא קנה כרטיסים. לא את כל הזמן הוא בזבז על קניית הכרטיסים. לפחות שליש מהזמן הקדיש לריב עם גברת אחת שנדחקה בתור ורצתה לקנות כרטיסים לפניו. הוא בא אלינו זועף מאד ועדיין קורא “תתביישי לך”. הגברת לא התביישה לגמרי. היא קראה לאיש שלה שנראה כראש קבוצת המתאבקים הכושיים במשקל כבד, כל כך שזוף וגדול. האשה ההיא אמרה לאיש שלה שאבא קרא לה “דחפנית”. המתאבק לא הבין מה זה אבל הצלצול לא מצא חן באזניו והוא הישיר מאוד ללכת בכיוון של אבא. אמא מיהרה להתערב ודיברה אל אבא בקול רם, בכוונה שיישמע באזני הענק השזוף, איך אתה לא שומר על בריאותך, אמרה אמא לאבא, יודע אתה שהתרגזות קלה ואתה עם הלב שלך נגמר במקום. הענק שמע ונחרד שמא יסתבך ברצח. הסתלק וסחב אחריו את אשתו.

אמא אמרה שהיא רוצה לשבת על כסא נוח. אבא אמר שתמיד היא רוצה משהו שגורם לוֹ טרדה. היא אמרה לו, אין דבר עד שתביא את הכסא אמצא לנו מקום ואסדר את האוכל והתיאבון שלך רק יגדל. אבא ואני הלכנו להביא כסא לאמא. מוכרי הכסאות החליטו כנראה, אמר אבא, להיות דומים גם הם לפקידים ממשלתיים. כדי לקבל כסא נוח צריך היה: א) לעמוד בתור ליד הכרטיסן. ב) לקנות כרטיס ירוק. ג) לעמוד בתור ליד ערימת הכסאות. ד) לקבל כסא. אבא לא הבין בהתחלה את הסדר וניגש ישר אל ערימת הכסאות וחיכה בתור. דווקא ללא עצבנות. כאשר הגיע תורו אמר לו האיש שעליו לקנות תחילה כרטיס, כלומר לשוב ולעמוד בתור לכרטיסים. ראיתי איך שאבא עומד להשתגע. בכל זאת חזקה עליו מצוות אמא והוא עמד בתור. הכרטיסן התווכח ללא קץ עם העומדים בתור. הסביר להם את העלאת המחירים ואת יוקר ההוצאות. כאשר אבא קיבל כרטיס הסתבר שאזלו הכסאות. הוא התחיל לצוות בכעס רב. אנשי הכסאות החזירו לו את כספו, אמרו לו אל תעשה טובות, אל תעשה טובות, והראו לו את הדרך בה יוכל להתרחק מהם.

אל תשאלו, עד שמצאנו את אמא! השעה היתה אחרי אחת־עשרה. אבא רצה לשבת לאכול. אמא אמרה לו שניכנס יחיד לים, מה שיגדיל את התיאבון. נכנסנו לים. המים היו קרים מדי ואבא לא נהנה כלל. חבורה של בחורים מגודלים שיחקה בכדור שנהדף בכוח רב מיד ליד. הכדור פגע בראשו של אבא ושלח אותו המימה כנעל יצוקה עופרת.

כאשר חזרנו למקומנו מצאנו שני תינוקות, לכל אחד דלי וכף ביד, בונים וחופרים בחול בדיוק על הסל שלנו. לאבא היה תיאבון כביר אבל הסאנדביצ’ים היו מלאים חול. קוצף הלך לקנות לעצמו תירס. אבל כיוון שהצטרך לעמוד בתור ויתר על התירס והודיע שהוא חוזר הביתה. לא היתה לנו ברירה אלא לחזור אתו.

חיכינו בתור למונית. בשעה שתים הגענו הביתה. עד עכשיו אנחנו עוד ישנים. עד שבת הבאה אבא לא ידבר עם אמא בגלל זה שהכל קרה ככה באשמתה.

האיגרת והמהומה

מאת

שבתי טבת

---

האיגרת והמהומה

מאת

שבתי טבת

בבוקר אביב אחד ביקשתי במשרד המסחר והתעשיה בירושלים את ידידי אליהו חפץ. בדרך מקרה עברתי בקרבת מקום וחשבתי לשמח את לבו בביקור־פתע. זמן רב חלף מאז פגישתנו האחרונה.

פקיד המודיעין הורה לי בעזרת כריך כיצד אמצא את מדור התיוק, שעם עובדיו נמנה ידידי. ללא הרפתקאות מיוחדות, מקץ רבע שעה, הגעתי למחוז חפצי. אולם למרבה הצער לא מצאתי את אליהו ליד שולחנו. הוא יצא בשליחות מנהלו, ונאמר לי כי לא ישוב אלא בשעות שלאחר הצהרים. עלמה צעירה, חטובת רגלים ויפת מראה, שהתוודעה אלי בשם חוה ליש, הבטיחה למסור לידידי את האיגרת שכתבתי לו בו במקום.

“שלום, אליהו”, כתבתי באיגרת, “הייתי כאן ולא מצאתיך. חבל. מה נשמע? אצלי הכל בסדר. אין חדש. אם תזדמן לתל־אביב, עודנו גרים ברחוב סוטין 28, ואל תשכח להביא אתך ולהחזיר לנו (כנראה שכחת!) את דוד קופרפילד ששאלת לפני שבע שנים. חוה ליש, שים לב לחוה! איזה חתיכה! כל טוב (–) שבתי טבת”.

מסרתי את האיגרת (על גבה חזרתי וכתבתי את שמי וכתובתי) לידי הפקידה הנהדרת. אמרתי לה שלום בפנים שופעות אצילות ויצאתי אל הרחוב. כעבור חמש דקות, אולי שש, שכחתי כליל את משרד המסחר והתעשיה, את ביקור השוא במדור התיוק וגם את הפקידה חטובת האיברים וירוקת העין.

שמונה ימים אחרי כן הופיע הדוור ובצרורו מכתב רשום. שמי וכתובתי נדפסו על המעטפה במכונת כתיבה והיא היתה מבוילת בחותמת הדואר הרשמי של ממשלת ישראל.

במעטפה היה מכתב ואלה דבריו:

משרד המסחר והתעשיה

אגף התעשיה הכבדה

ירושלים

רשום!

ירושלים 2.4.56

לכב' קולסקי את קפלנסקי,

סוכנות ליבוא וליצוא,

רח' סוטין 28,

תל־אביב

בתשובה נא להזכיר 10305קק/103

הנדון: רשיון יבוא

א.נ.

בזה הננו להודיעכם שהרשות המוסמכת אישרה את בקשותיכם כדלקמן: ליבוא מוטות מצונרים “2 ו”4 לפי טופס ירוק למס/7, מיום 2.3.55, ליבוא לוחות פליז מבורזים, 190X190, לפי טופס ירוק למ/6, מיום 4.3.55, וליבוא חומצה אמו־גפריתנית 78.7%, לפי טופס אדום חג/11, מיום 4.3.55.

הואיל ובזמן הטיפול בבקשותיכם אלה חלה עליית מחירים כללית בשוק העולמי עליכם להפקיד, תוך שבוע ימים מיום קבלת מכתבנו זה, סך של 13,900.777 ל“י, נוסף על פקדונכם בסך 31,907.425 ל”י, מיום 2.5.55 בבנק מורשה.

אי לזאת הננו שמחים להודיעכם שיתר בקשותיכם נמצאות עדיין בעיון.

בכבוד רב (–) יעקב טופולוב, בשם ח. אגסי, רשות מוסמכת.

העתקים: אגף הבינוי במשרד הבטחון,

אגף מטבע זר ואגף המכס במשרד האוצר,

אגף המיכרזים במשרד הפיתוח,

יט/רש".

__________

לכ' מר ח. אגסי רשות מוסמכת

אגף התעשיה הכבדה,

משרד המסחר והתעשיה,

ירושלים

תל־אביב, 3.4.56

הנדון: מכתבכם 305קק/103

מר אגסי היקר רושת מוסמכת ונכבדת,

בזה הנני להודיעך שכתובתי היא רחוב סוטין 28, תל־אביב. בטעות שלחתם לכאן את מכתבם הנ"ל המיועד לקולסקי את קפלנסקי, סוכנות ליבוא וליצוא. כתובות עסקיהם ומעונותיהם הפרטיים אינן ידועות כאן, לא לי ולא לשכני. כמו כן, ביררתי זאת, אין שכני מגלים שמץ של ענין במוטות מצונרים בלוחות פליז מבורזים ובחומצה אמו־גפריתנית ואף לי אין שמץ של ענין באלה.

בכבוד רב (–) שבתי טבת.

נ.ב. מן הראוי להודיע תוכן מכתבי זה למקבלי ההעתקים של מכתבכם 305 קק/103 הנ"ל.

__________

משרד המסחר והתעשיה

אגף התעשיה הכבדה

ירושלים

בהול!

רשום!

לכ' מר שבתי טבת

קולסקי את קפלנסקי,

סוכנות ליבוא וליצוא

רח' סוטין 28

תל־אביב ירושלים 10.4.56

בתשובה נא להזכיר 305 קקש/104

הנדון: מכתבכם מיום 3.4.56 ללא ספרור.

א.נ.

מר יעקב טופולוב, בשם מר ח. אגסי, רשות מוסמכת, הורני לאשר קבלת מכתבך הנ"ל. רשמנו לפנינו את שנוי הכתובת של סוכנותכם. נעשה כבקשתך ונודיע שנוי הכתובת לאגף הבינוי במשרד הביטחון, אגף מטבע זר ואגף המכס במשרד האוצר ולאגף המיכרזים במשרד הפיתוח.

מר יעקב טופולוב הרשני לשאלכם מהי מהות הצירוף בין סוכנותכם ובין הסוכנות של שבתי טבת ולהזהירכם כי שינוי סטאטוס כזה מצריך מילוי טופס 2953–א–ג–6–8–229 צהוב בהקדם.

בכבוד רב (–) רבקה שטיין בשם מר יעקב טופולוב. רש/כי".

__________

לכ' אליהו חפץ,

אכספרס!

מדור התיוק

משרד המסחר והתעשיה, ירושלים

תל־אביב, 12.4.56

אלי היקר,

ב־27 במארס 1956, ביקרתי במשרדך, כיוון שלא מצאתי אותך השארתי לך איגרת בידי חוה ליש. באיגרת דרשתי לשלומך, הודעתי לך שעודנו גרים ברחוב סוטין 28 וביקשתי את דוד קופרפילד.

נפלאו אורחותיה של אותה איגרת. כתובת מגורינו השתרבבה למפעל ההתכתבות של אגף התעשיה הכבדה במשרדכם, השולח לפיה את מכתביו המיועדים לקולסקי את קפלנסקי, סוכנות ליבוא וליצוא, אנשים זרים לי ולמשפחתי. אנא למען השם, הודע לרבקה שטיין, ליעקב טופולוב ולח. אגסי, רשות מוסמכת, שאין ביני ובין ק. את ק ולא כלום. ראה ביקשתיך!

כל טוב ושלום (–) שבתי".

__________

לכב' מר יעקב טופולוב

אכספרס!

אגף התעשיה הכבדה,

משרד המסחר והתעשיה, ירושלים

תל־אביב 12.4.56

הנדון: מכתבכם 305 קקש/104

מר טופולוב היקר,

בזה הנני להודיעך, באופן החלטי וסופי, על כך שמעולם לא נוצרה שותפות, ולא צירוף אחר מכל מהות שהיא, בין הח"מ ובין קולסקי את קפלנסקי, סוכנות ליבוא וליצוא. אבקשך לקרוא את מכתבי אל מר ח. אגסי, רשות מוסמכת מיום 3.4.56 ללא ספרור. מכתב זה יבהיר לך את הכל.

בכבוד רב (–) שבתי טבת".

__________

ב־14 באפריל, 1956, קיבלתי מכתבים רשומים מאגף הבינוי במשרד הבטחון, מאגף מטבע זר ומאגף המכס במשרד האוצר ומאגף המיכרזים במשרד הפיתוח, בכולם נאמר, בסגנון דומה, שנרשם בספריהם, כי הכתובת החדשה של קולסקי את קפלנסקי, סוכנות ליבוא וליצוא, תוקנה לרח' סוטין 28, ע"י שבתי טבת תל־אביב.

__________

משרד המסחר והתעשיה

אגף התעשיה הכבדה

ירושלים

רשום!

דחוף!

לכב'

שבתי טבת את קולסקי את קפלנסקי ובניהם שותפות ליבוא וליצוא,

רח' סוטין 28,

תל־אביב

ירושלים 26.4.56

בתשובה נא להזכיר 305 קקש/105

הנדון: מכתבכם מיום 12.4.56, ללא ספרור.

א.נ.,

הננו להודיעכם שהתמניתי במקומו של מר יעקב טופולוב כסגן הרשות המוסמכת. מר טופולוב יצא לשמש כנספח מסחרי ליד משלחת ישראל בניקאראגואה. מר ח. אגסי, הרשות המוסמכת, יצא להשתלמות של שלושה חדשים לשבדיה. בהיעדרו אטפל אנכי בענינכם.

הנני מצטער לפתוח את היחסים בינינו בהתראה: עד לתאריך כתיבת מכתב זה טרם הפקדתם את הסך של 13,900.777 ל"י, כמבוקש במכתבנו אליכם מיום 2.4.56 305 קק/103. כמו כן טרם נעשה מילוי הטופס הצהוב בקשר לשנוי הסטאטוס של סוכנויותיכם וצירוף בניכם לשותפות.

כדי למנוע אי־נעימויות אבקשכם לנקוט פעולה מזורזת.

בכבוד רגב (–) שמשון בר־זיו, הרשות המוסמכת

ומ"מ הרשות המוסמכת, אגף התעשיה הכבדה, משרד

המסחר והתעשיה, ירושלים שב/כי".

__________

אישי!

לכ' מר שבתי טבת,

רח' סוטין 28,

תל־אביב

ירושלים 26.4.56

לשבתי שלומות,

זוכר אתה את עזריאל ברבש הקטן? זה אני. אני ממלא עתה את מקומו של אלי במדור התיוק. הוא וחוה’לה מבלים עתה את ירח הדבש באיטליה. ודאי שמעת איך החליטו פתאום להינשא, לפני שלושה שבועות בערך. הם שלחו לכם הזמנה לחתונה אבל היא הגיעה בטעות לשני סוחרים תל־אביביים. אני עונה על מכתבך אל אלי. אביה של חוה’לה נתן להם כרטיסי אניה הלוך וחזור והם לא ישובו לפני סוף אוגוסט יופי להם, לא?

מאיפה אתה מכיר את יעקב טופולוב ואת חיים אגסי? טופולוב נסע לחוץ־לארץ, אבל אולי תגיד פעם מלה טובה עלי לח. אגסי. זה אף פעם לא מזיק ולפעמים זה יכול לעזור. אתה ודאי זוכר אותי? מכנסי ההתעמלות הכחולים שלי תמיד בצבצו החוצה. צחקתם ממני, זוכר עכשיו?

כל טוב (–) עזריאל ברבש.

נ.ב. את בקשתך בענין דוד קופרפילד העברתי לאגף מירשם התושבים במשרד הפנים. יש לי שם ידיד, ראובן צוויק, וביקשתי ממנו לעבוד בשבילך מהר. הנ“ל”.

__________

האגודה לידידות ישראל–יפן

רחוב שבח 7, ת.ד. 9809, תל־אביב

לכ' מר שבתי טבת,

שבתי טבת את קולסקי את קפלנסקי ובניהם,

סוכנויות ליבוא וליצוא,

רח' סוטין 28

תל־אביב.

תל־אביב 30.4.56

מר טבת הנכבד.

בזה הננו מתכבדים להודיעך, כי בישיבה האחרונה של ועד אגודתנו, ביום שלשום, הוחלט ברוב קולות להציע לך תואר של אזרח כבוד באגודה לידידות ישראל–יפן. את הצעת־ההחלטה יזמו מר געשון מהמחלקה הכלכלית של משרד החוץ ומר אספקי ממשרד מסחר ותעשיה.

הננו מקווים שתיענה בחיוב להצעתנו וברוח זו נצפה לתשובתך המהירה.

בכבוד רב (–) יעקב שטומפפפר,

מזכיר האגודה לידידות ישראל–יפן.

__________

משרד האוצר

אגף מס הכנסה

פקיד השומה מחוז הדרום

תל־אביב

רשום!

לכ'

שבתי טבת את קולסקי את קפלנסקי

שותפות ליבוא וליצוא,

רח' סוטין 28,

תל־אביב

בתשובה נא להזכיר מה/קקשט/21

הנדון: עדכון חשבונות.

א.נ.,

נבקשכם להמציא לנו:

1) דו"ח על נכסים ליום 31.3.54 מאת שבתי טבת.

2) דין־וחשבון מלא ומפורט על הכנסותיהם ורווחיהם של שותפיכם החדשים הסוכנויות המאוחדות של שבתי טבת וכן את כתובות עסקיהם ומגוריהם במשך שבע השנים האחרונות. כמו כן הנכם נתבעים להמציא לנו ללא כל דיחוי את כתובתו של מר קופרפילד.

בכבוד רב (–) שלמה פאר, פשמ"ג,

אגף מס הכנסה, מחוז הדרום

שפ/ער

__________

האגודה הקדושה “מלביש ערומים”

סמטת הרא"ש 7, תל־אביב

ב"ה

לכ' הרב הגאון שבתי טבת, נ"י,

שבתי טבת את קולסקי את קפלנסקי,

סוכנות ליבוא וליצוא,

רח' סוטין 28

תל־אביב

תל־אביב 4.5.56

א.נ.,

כבודו שמע על אגודתנו הקדושה “מלביש ערומים” שמוניטין יצאו לה גם באירופא ובאמריקא. אנשים יקרים ונכבדים מפרישים תרומה לאגודתנו בתל־אביב ובירושלים עיה“ק תובב”א.

שני השד“רים, ר' דוד־מאיר יוסלזון ור' לוי־יצחק זק”ש יבקרו, אי“ה, אצל כבודו ביום חמישי בשבת, הבעל”ט. כבודו יאציל עליהם מרוחו ובנדיבותו כי רבה ירים לאגודתנו ביד רחבה, “לב צדיק ירחב”.

בכבוד רב (–) ר' יוס’ל ברלזון, מזכיר

__________

משרד הפנים

אגף מרשם התושבים

ירושלים

לכ' מר שבתי טבת,

רח' סוטין 28,

תל־אביב

ירושלים 13.5.56

הנדון: דוד קופרשטוק

א.נ.,

לצערנו אין בספריתנו כתובתו, ולא פרטים אישיים אחרים, של דוד קופרפילד, אשר לבירור מקום הימצאו התבקשנו בשמו על־ידי מר עזריאל ברבש ממשרד המסחר והתעשיה.

הקרוב ביותר אל הנ"ל שמצאנו בספריתנו הוא דויד קופרשטוק. במקרה וכבודו מעונין בדויד קופרשטוק עליו לסור למשרדנו.

אי לזאת העברנו את המשך הבירור למדור לחיפוש קרובים של הסוכנות היהודית. הודעות נוספות לא תישלחנה ממשרד זה.

בכבוד רב (–) ראובן צוויק,

אגף מירשם התושבים, משרד הפנים.

רצ/יע".

__________

משטרת ישראל

מחוז תל אביב

הנפה הצפונית

לכ' מר שבתי טבת,

טבת את קולפניק את קופרפילד

רח' סוטין 28,

תל־אביב

תל־אביב 2.9.56

א.נ.,

הנך מתבקש לסור למשטרה הכלכלית מחוז הדרום, רח' יונה הנביא 12, תל־אביב, לפנות אל הסמל אדמוני, חדר 8.

(–) 2564 י. אדמוני, סמל

__________

שלטונות נמל חיפה

אגף המכס חיפה

לכ' שבתי טבת, רשום!

שבתתי טבת את קולסקי את קפלנסקי

שותפות ליבוא וליצוא,

רח' סוטין 28,

תל־אביב

חיפה 2.9.56

הנדון: החרמת יבוא

א.נ.,

בזה הננו להודיע לכבודו שמשלוח של מוטות מצונרים “2 ו”4, לוחות פליז מבורזים, 190X190, חומצה אמו־גפריתנית 78.77%, הוחרם בפקודת הרשות המוסמכת מאחר שסוכנותכם לא הפקידה את הערבון הדרוש.

הואיל וה“ה משה קולסקי וצבי קפלנסקי נעצרו על־ידי משטרת הנמל והושמו במאסר בשעה שניסו לשחרר את המשלוח, הננו להודיע לכבודו, כמו כן, שהוטל עליו קנס בסך 12,179 ל”י, בהתאם לתקנות בקובץ קטן ג‘, סעיף 23 לפקודה ד’.

בכל הכבוד (–) מ. רזי, המוציא לפועל, אגף המכס,

והמבצע מטעם שלטונות הנמל, חיפה

מר/בס

__________

החברה למוסיקה טרום־קלאסית

ע"י מוזיאון תל־אביב

לכ' מר שבתי טבת,

רח' סוטין 28,

תל־אביב

תל־אביב 2.9.56

א.נ.

בזה הננו להודיעך שכבודו עמד בבחינות בהצלחה ועל כן הוחלט לקבלו לשורת הבאסים של המקהלה הקאמרית למוסיקה טרום־קלאסית התל־אביבית מיסודו ובניצוחו של שמשון גבר. החזרה הבאה תתקיים בשעה 21.00 באולם המקהלה ביום א', 1.10.56 ובה יחולקו התווים.

בכל הכבוד

(–) בתיה זיאמורשינסקי, מזכירה

בז/בז

---

הנסיעה לחו"ל

מאת

שבתי טבת

עברו יומיים מאז הפליגה האניה מנמל חיפה. הנוסעים מרגישים שאין הם יכולים לאצור עוד אל חוויותיהם הרבות. עמוסים עפרונות, נייר ומעטפות הם משוטטים על סיפוני האניה, נחפזים למצוא פינת־שקט, בתאוה מספיגים הם בנייר את קורותיהם.

מכתבו של בומבה

שלום סכסטאנט,

איך הענינים שם בחיפה? אני מקוה שאתה עושה חיים. אחרי ההפלגה הזאת גם אני אקח לי חופשת־חוף בחיפה ואולי נוכל עוד לבלות יחד. מה נשמע עם מייק? הוא עוד מסתובב עם החתיכה ההיא מחדרה? שמע, היא לא רעה. תגיד לו שאני אמרתי עליה סאלמתו.

שמע, בחיי, אני מת כאן משעמום. אתה יודע מה זה קצין מכונות שני על אניה מתה. זה אני. מצאתי אפס. כל כך משעמם שהתחלתי לקרוא ספרים. “המרד על הקין” קראת? אם עוד לא, קנה לך את הספר ותקרא אותו כשתפליגו לדרום אפריקה. יהיה לך זמן. ספר חביב. אגב, הקלאמפר היה באמת מקולקל. לעזאזל! מתי יזרקו אותו לים? הקצין הראשון עושה לי את המוות. איזה מין טיפוס! אבל אתה הלא מכיר אותו.

האניה מלאה זקנות, שליחים קרחים, רבנים ושוחטים. אין כלום על מה לדבר. יש כאן אחת, מסתובבת תמיד עם סוודר אדום. שום דבר לא. אבל אין משהו יותר טוב. החולצה מתפקעת על הגב שלה מרוב צמיגי שומן. מזכירה לי את המודעה של “מישלן”. אתה יודע, איש עשוי צמיגים מגלגל צמיג. כזאת. יש לה עור מכוסה חטטים. שום דבר לא. בכל זאת לא היה מה לעשות. לקחתי אותה להראות לה את חדר־המכונות, ואתה יודע את הסיור הרגיל. באמצע זה נמאס לי. שוב לספר לה על הים, על הדגים ועל השמים ועל כמה זה נפלא להיות ימאי ולהרגיש שאתה גבר והכל. בקושי נפטרתי ממנה. איזה חיים! איך אתה מבלה עם ציפה? אני מקנא בך. תקרא את “המרד על הקין”. בכלל אני אקרא עכשיו הרבה. כאשר אגמור את “המרד” אקרא את “דזירה”. מישהו שכח את זה כאן מההפלגה הקודמת.

כל טוב,

שלך בומבה.

נ.ב. תמסור ד"ש לחברה. בחייך, אל תשכח.

מכתבה של צפורה

שלום, רנתי,

רנה’לה, את לא יודעת כמה נפלא על האניה. סוף סוף יצאתי גם אני מהארץ למרחב הגדול, איך אומרים אצלנו, לאויר העולם. כמעט עוד לא לבשתי את החליפה. אני לובשת את הסוודר האדום שלי. האניה מלאה אנשים מעניינים. באמת תענוג. אבל אני מתפעלת מהקצינים של האניה. “שהם” כנראה שמה בכוונה קצינים יפים על אניות הנוסעים, איזה בחורים!

אני אכתוב לך, אבל אל תספרי לאף אחד, אפילו לא לנעמי. אני מפלרטטת קצת עם הקצין השלישי. בחור נהדר. מוכן לדבר על תיאטרון וספרות וקולנוע ובכלל לא שולח ידים. באמת אל תחשבי מה שאת חושבת. לא היה כלום. הוא הראה לי את האניה, את חדר־המכונות, ואת הקבינה שלו. אבל באמת אל תחשבי מה שאת חושבת, לא קרה כלום. “שהם” כנראה נותנת להם הוראות לא להתעסק עם בחורות צעירות ונחמדות. הממרח עליו המלצת הוא באמת מצין וכמעט אין לי בכלל חטטים עכשיו. אדון זאליבנסקי, שליח נחמד מאד, מנסה גם הוא לחזר אחרי. את רואה שאני מצליחה, איך אומרים אצלנו, לגרות את הגברים. אף פעם לא הרגשתי כל כך טוב בימי חיי. באמת. הקצין נורא מוצא חן בעיני. הוא קורא המון ויודע המון חבל שגם הוא לא יורד במרסיל… אני עכשיו מפסיקה. צלצלו למשתה התה. אוכלים כאן כל היום. והאוכל מצוין… אמשיך את המכתב אחר־כך…

סבתה ברכה כותבת

מיינע טיירע קינדער,

דיא שיף מתנועעת כמו משוגעת ואני בתוכה. אני מרגישה לא כל כך טוב והאזניים כואבות לי. המים לא כל כך טובים אין דיא שיף. אי אפשר לפתוח את הברזים. רק פותחים אותם והם תיכף נסגרים, בכוח של קפיץ. יש כאן עמנו אדון אחד זאליבנסקי, אולי אתם מכירים אותו, זיער וויכטיגער מענש, רץ כל היום אחרי מיידעלע בבלוזע אדומה, מכוערת כמו קארטופל מקולף. אבל הוא עוזר לי. כל בוקר אני קוראת לו והוא מחזיק בשבילי את הברז עד שאני גומרת להתרחץ. אחר כך הוא רץ אחרי הבלוזע האדומה.

גם האוכל לא כל כך טוב. בלי ציקער. געפילטע פיש בלי ציקער. מיין גוט, הקפיטאן צעיר מאד, אולי בן 62, מתנהג כמו גוי אבל יש לו אידישע אויגען. עוד מעט ונראה את מסינה. כולם אומרים לי שזה חשוב מאד בשבילי לראות את מסינה. אבל זה יהיה בלילה. גם קשה לי מאד לישון בלילה. מישהו ישן במטה מעלי. כל הלילה נדמה לי שהמטה תיפול עלי. עכשיו קצת התרגלתי לשיף. קוראים לאכול על־ידי צלצול מחריד. בהתחלה חשבתי שנפלה שריפה נוראה והשיף טובע, זאלן זיי ברענען. רצתי אל הברז אבל הוא תיכף נסגר ואדון זאליבנסקי רץ אחרי הבלוזע. עכשיו אני יודעת שזה בשביל לאכול. אבל אין ציקער בדגים, אין ציבעלעך און קנובעל רק פראנצויזישע שמות. בליל שבת הרבי שר. יש לו קול כמו לשופר סדוק. כל היום האנשים עושים שפאצירען ושפילען קלפים, כמו אצלכם במרפסת, מיינע טייערע קינדער. אבל אני שוכבת כל היום על המטה ומפחדת, פן המטה שמעלי תיפול על הראש שלי ועל האזניים שכואבות לי נורא… אני אבקש עכשיו מאדון זאליבנסקי שיביא לי תפוח. אבל הוא…

עקיבא כותב

ב"ה

בתיה אשתי היקרה והחסודה,

בעזרת השם אני מפליג באני' זה כבר יומיים וחצי. אני כותב לך אגרת כדי להודיעך ששלומי טוב ושנגיע למרסיל אי"ה ביום חמישי בבוקר. אני אוכל טוב והאוכל כשר. יש כאן רב שמשגיח על הכשרות וגם בית־כנסת קטן. יחד עשינו עונג שבת והיה נעים מאד. בכלל לא צריך לשמור על התחום. לרב קול נאה מאד ויחד זימרנו הרבה זמירות. הוא בא מפלך נ. והוא הכיר את סבא אייזק, תארי לך! האוכל טוב מאד ולכן לא אכלתי עדיין את הסנדביצ’ים שעשית למעני, יברכך השם.

החיים כאן מופקרים מאד. צעירים רצים אחרי צעירות. יש כאן צעירה אחת שלובשת חולצה אדומה מצמר, בלי שרוולים. בעיני ראיתי איך היא לחצה ידם של שלושה צעירים. ראיתי איך, לאחר חצות, טיילה לבדה על הסיפון. גם ראיתי איך ירדה לבטן האניה עם אחד האופיצרים. לא העזתי לרדת לבטן האניה פן אראה סדום ועמורה. אחר כך העזה פנים ואמרה שירדה לראות את חדר־המכונות, רחמנא ליצלן. הזקנים לא יותר טובים מהצעירים. יש כאן זקנה אחת, סבתא ברכה קוראים לה, והיא לא פחות משבעים שנה. שתחיה עד מאה ועשרים. וגם היא עושה מעשי צעירות ומזמינה את אודן זאליבנסקי לקבינה שלה. כל בוקר. סדום ועמורה! אדון זאליבנסקי הוא שליח. אינני מבין כיצד שולחים איש כה מופקר.

אשתי היקרה, אני אוכל טוב ולובש את פוזמקי הצמר האפורים. אני קורא בסידור, אבל קשה לי מאד להתרכז כשאני חושב על ההפקרות.

מצלצלים לאכול. אי"ה אמשיך את המכתב לאחר שאתחזק…

המושבניק הצעיר

שלום חברה,

האוכל – ברזל. החיים – מים. אתי בקבינה אחד עקיבא. ראיתי את מסינה – יופי. יש כאן אחת – צפורה. בסוודר אדום. הולאנדית חולבת. יורדת כל יום לחדר־המכונות, מתחבאה מעקיבא שרודף אחריה כל הזמן. אמש אכלתי גבינה צרפתית – לא רע. מעשן סיגריות אנגליות – מצוין. אוכל שוקולאד שוויצרי – עצום! שתיתי “קוקה קולה”. תמסרו דרישת שלום לכל החברה, חברה.

מוטקה.

זאליבנסקי כותב

חברים יקרים,

ההפלגה באניה קשה עלי מכל. אינני רגיל לבטלה. יודע אני שאתם, חברים יקרים, נתונים בקדחת של נאומים, הרצאות, כנסי־הסברה והכנת ראשי־פרקים, ואני כאן איני עושה דבר. אין לכם מושג כמה סובל אני מהיותי כאן, מובטל הרחק מכם ומעובדתכם הנאמנה. דבר אחד לנחמה לי – לא החברה, לא המזון ולא ההתקרבות לחו"ל – התעצמותה של ישראל. חושב אני יומם וליל, הנה ישראל שולחת אניותיה בימים וזה לי סימן להתעצמותה. אז יודע אני שעבודתנו, בכנסים, בהרצאות ובכתיבת ההסברה, לא היתה לריק. בכך אני מתנחם, אבל עצבוני עדין גדול. ממני הנכסף לראותכם ולשתף עמכם מעמסה, הסובל על הסיפון, שלוחה ברכת חברים נאמנה,

שורה.

---

מכתבים למדור העצות

מאת

שבתי טבת

עורך יקר,

בעלי ואנכי, לאחר חמש־עשרה שנים קשות בארץ, רכשנו לנו במאמץ רב דירה בבית־משותף ברחוב פרופסור שור. ביתנו סמוך למשרדי אגף מס הכנסה, תל־אביב הצפון (6). אלה מצויים ממש באותו רחוב, בבנין מספר 27.

בננו היחיד יחיאל (זאב עליו השלום נפטר יומיים לאחר שנכנס בבריתו של אברהם אבינו) נוהג לשחק עם חבריו יום יום, לאחר סעודת הצהרים, במדשאה של משרדי מס ההכנסה. עוד לא מלאו לו עשר.

בכבוד רב (–) צפורה קליינשטוק.

*

גברת קליינטשוק הנכבדה,

מכתבך מצטיין בסגנון בהיר, אך אינו מאפשר לרדת לסוף דעתך. היש עם לבך לשפוך את גורלכם בפומבי או להתפאר בבנכם יחיאל?

קריאה נוספת במכתבך, מנקודת־יציאה אחרת, שוב מסתיימת במבוי סתום. הברצונך להודיע על הישג חברתי, לאחר שנים קשות בארץ, או שמבקשת את להתלונן באופן השכיח “מדוע דוקא אנחנו?” כמו כן אין להבין, ללא הסבר נוסף מהי הסמיכות בין פטירתו של זאב בגיל רך לבין מגוריכם בשכנות למשרדי מס ההכנסה. המנוח, אנו מביאים, לא זכה לשחק במדשאה.

אם רצית בעצה עליך לבאר מה מעיק עליך או מה משמח אותך במצבכם החדש, אחרת לא נדע לעוץ עצה. (–) ש. ט.

- - - - -

עורך יקר,

רק אתם יכולים לעזור לי. אני מרגיש שבנפשי גלומים כוחות גדולים. אני משוכנע שהתברכתי במשאבי־מחשבה ובמכמני־דמיון עצומים ונדירים, אבל אינני יכול לעשות דבר כדי לשחררם מתוכי.

אשתי יורדת לחיי. היא מענה אותי מדי בוקר. היא מקדירה עלי את עולמי. היא מדכאה אותי. היא מכריחה אותי לפרנס אותה ואת ילדיה. אשתי כולאת בתוכי כל רצון להתפרצות אל עולם המחשבות הנשגבות והמעשים האדירים. היא מאלצת אותי להיות אזרח קטן, לבקר בבתי ידידיה, לשחק אתם קלפים ולהיות נוכח עמוס מתנות, בימי ההולדת של ילדיהם.

פעם מצאתי סעד באמי. דעתה עלי הזדהתה לחלוטין עם זוֹ שלי. אבל אמי נחרשה מרוב משטמה לאשתי. עתה אני בודד ונחנק בקיטור הרותח בקרבי, הנעשה מיום ליום דחוס יותר, מאין לו שסתומי־פליטה.

אשתי כופה עלי דרך־חיים זעירה וצדדית ואין לי כוח להתנגד לה ולשחרר את עצמי ואת כשרונותי מכבליה.

עוצו עצה – חושו! מה לעשות?

שלכם גבריאל בנימין און

*

גבר. בנ. און הנכבד,

אילו ידענו לעוץ לך עצה לא היינו נאלצים כיום לערוך מדור־עצות.

(–) ש. ט.

- - - - -

א.נ.

יש לי מנהג לשים ניירות בכיס המכנסים שלי. לפני שבועיים מסרה אשתי בתיה את מכנסי האפורים לניקוי כימי. אינני זוכר את הכל, אבל אני בטוח, שהמסמכים המפורטים להלן נמצאו בכיס האחורי של מכנסי, והם:

1) הודעה שניה בדבר אי־תשלום מסי העירה; 2) תזכורת בדבר תשלום המס האחיד לחדשי ינואר ופברואר, שלא נגבה בשעתו מפאת מחלתו של הגובה; 3, 4, 5, 6, 7, 8, 9) מכתבים ממגן דוד אדום, מקרן היסוד, מהליגה למלחמה בשחפת, מחבל ימי לישראל, ממכבי אש מתנדבים, מהועד הציבורי להקמת בית רחמילביץ' ומהועד הממונה על ידי אגודת יוצא בסרביה להוצאת כל כתבי יעקב פסח דרוזינר – המבקשים ממני, בנוסח שונה, להכפיל את תרומתי לשנה הבאה בעקב האמרת המחירים הכללית; 10) טופס ריק של דין וחשבון על ההכנסה לשנת השומה השוטפת; 11) התראה לתשלום המסים לועד הבית המשותף שאני גר בו, “מעונות ועידת קאטוביץ'”; 12) שטרות שלא נפרעו, לפקודת חברת הגאז הישראלית בע"מ בשביל הכיריים שרכשתי בתשלומים, לפקודת החברה להוצאת האנציקלופדיה העברית, לפקודת החברה להוצאת האנציקלופדיה המקראית, לפקודת קופת־התגמולים שלי ממנה קיבלתי הלוואה לרכישת מקרר חשמלי. ושטרות לפקודת הקבלן מרימינסקי שבנה את “מעונות ועידת קאטוביץ'” והעמיד לי משכנתא; 13, 14) שני חשבונות לתשלום של חברת החשמל הישראלית; 15) איגרת הגרלה של הועד למען החייל מלפני חמש שנים (לא זכתה) ו־16) שני כרטיסי־קולנוע תלושים.

יתכן, כמובן, שהיו במכנסי ניירות נוספים אבל כמה שיגעתי לא נזכרתי בהם. באמת ובתמים, כאשר חזרו מכנסי האפורים מהניקוי לא מצאתי בכיס האחורי, ואף לא בכיסים האחרים, את הניירות שלי. אפילו לא נייר אחד. בעלי המכבסה סירבו בתוקף לבקשתי לערוך חיפוש בכליהם של הפקידים עובדי מפעל הניקוי. אלה טענו שאינם אחראים לנזק מסוג זה שנגרם לי. אין לי ספק שהניירות היו בכיס המכנסים בשעה שנמסרו לניקוי, אשתי מוכנה להישבע על כך.

הנני פקיד במוסד ציבורי ידוע ולבי מלא חרדה לתגובתם של חברי ושל הממונים עלי, אם יוודע להם דבר האבידה, מה לעשות?

בכבוד רב (–) חיים מי־זהב (גולדוואסר)

*

למר מי־זהב הנכבד,

זכרונך אינו לקוי כלל וכלל. לשוא אתה מייסר עצמך בגללו. לכל היותר נשמט מזכרונך מכתבה של הקרן הקימת לישראל, ולא באשמת זכרונך.

גם נדמה לנו כי חשדך בעובדי מפעל הניקוי הוא חשד חינם. להללו יש ניירות משלהם והם אינם נזקקים לניירותיך. להיפך, עליך להיות אסיר תודה להם, לא רק שניקו את מכנסיך האפורים, הם גם הוציאו אותך נקי מחובותיך.

בן־אדם, קח את בתיה וצאו לנופש. (–) ש. ט.

נ.ב. אם בכל זאת לא תדע נפשך מנוחה, התאזר בסבלנות. ניירות חדשים מלוא הכיסים בוא יבואו. בכך הריני סמוך ובטוח.

- - - - -

א.נ.,

צימרמן היה חייב לי עשר לירות. שלשום פרע לי את חובו בעשרים שטרות־נייר חדשים בני 50 אגורה, כל אחד. זה הרבה נייר ואיני יודע אם טוב הדבר. חוץ מזה, אינני יכול לקשקש בהם בכיסי, כפי שניתן לעשות במטבעות כסף.

בכבוד רב, שלמה זילברשטיין

*

מר זילברשטיין הנכבד,

מטבעות המתכת, בעיקר אלה העשויות מכסף ומזהב, ירשו את מקומם של אמצעי־החליפין משום היציבות היחסית של ערך המתכת ממנה נטבעו. כמו כן משום שהמתכת היא בת־קיימא והמטבעות העשויות ממנה קטנות, קלות וניידות. הבריות רוחשות להן אמון וכבוד, כי ערכם של הכסף והזהב ידוע ומקובל על הכל.

אולם בישראל אין חפצנו באזרחים שיתנו אמונם בכסף אך משום שהעשוי הוא מכסף. לנו דרושים אזרחים רחבי לבב הרוחשים אמון לממשלה ולמשרד האוצר. אם שמת לבך לדבר ודאי לא נעלם מעיניך, כי שר האוצר והחשב הכללי חתומים על השטר החדש. ואכן, השטר החדש יאפשר לך לקנות לחם ושעשועים, ובעקבות כך יגדל אמונך בפיסות הנייר עליהם חתומים שר האוצר והחשב הכללי, או שרי ואישי ממשלה אחרים. אין ספק, כי שטר הנייר הוא האמצעי המעולה ביותר לחינוך האזרח לאמון בממשלה ובתכניותיה.

מהנייר קל יותר להיפרד מאשר מהכסף ומהזהב. לכן, יקל עליך לשלם את מס־ההכנסה ואת המסים האחרים. מובטח לנו, כי לבך לא יכאב לתרום את הנייר הזה לקרנות ולמוסדות השונים.

אתה תהיה לאדם אחר, הכסף והזהב סינוורו עיני חכמים. היו אנשים שהיו מוכנים למכור את הוריהם במחיר הכסף והזהב. לא כן הנייר, שמעולם לא עודד את היצר הרע המקנן בלבנו. ברגע שתמורת עבודתך תקבל בנייר, תהיה לאדם נרגע, נוח לבריות וחביב על הכל.

ההרגל לקשקש במטבעות־כסף שבכיס, מר זילברשטיין, הוא הרגל רע. עליך אך לשמוח שבעזרת השטר החדש תוכל להיגמל ממנו. (–) ש. ט.

- - - - -

עורך נכבד,

אתמול שוטטנו ברחובות העיר ללא מטרה מיוחדת. קהל רב חלף על פנינו, מי ברגל ומי ברכב. לפתע צלצל במוחנו הרעיון שבין כל אלה הנראים לנו יש ודאי גם “יורדים”.

פעם, כשהיינו בתנועת הנוער, חיבבנו את משחק האבחנה. כלומר השקענו התבוננות באדם מסוים וכל אחד אמר מהו, לדעתו, משלח־ידו של אותו זר. אחרי־כן היינו משתדלים לברר מי צדק. במשחקים אלה היו ידינו תמיד על העליונה. אכן, נישאנו זו לזה.

אתמול ניסינו להבחין ביורדים שבקהל המדרכות והכבישים. אבל המשחק לא ארך זמן רב. למעשה הוא נפסק סמוך לתחילתו. התברר לנו שמימינו לא ראינו “יורד” (מה מפליא!) וגם שאין לנו אמצעים כדי להבחין בו.

איך מכירים יורדים?

רנה ומתי רגוזי.

*

רנה ומתי הנכבדים,

לא הובהר לנו כלל לאיזה צורך אתם חפצים להכיר “יורדים”. מה שמבלבל אותנו במכתבכם הוא זה: פעם עתם אומרים שניסיתם להבחין ב“יורדים” ופעם אתם שואלים איך מכירים אותם. מה רצונכם, לשחק או להתוודע?

יתכן שאנו מסבכים חוט חלק. לכן נשיב לשאלתכם בלי צמידות לתוכן מכתבכם.

אין זה מפליא כלל וכלל שעד היום הזה לא ראיתם מימיכם “יורד”. אפשר לראות אותו רק בחוץ־לארץ. ואתם, כנראה מן המקופחים, טרם ארגנתם לעצמכם נסיעה.

בארץ, ה“יורד” הוא כאחד העם, שכן כל “יורד” הוא במקצת אזרח, וכל אזרח הוא במקצת “יורד”. אם תשקיעו עמל רב תוכלו להבחין ב“יורד” במשך תקופה אחת בלבד. זוהי התקופה הקצרה הסמוכה ליום פרידתו. אז תגלו לכם שני סוגים של “יורדים”.

הירד החרוץ והישר: הוא משכים קום, כדי להספיק להיות ראשון בתור שבקונסוליה וגם שלא לאחר לעבודתו. הוא פורע את חובותיו למכולת ביתר דיוק וללא ויכוח. הוא מסייד את הדירה. ילדיו נרשמים באגודת ספורט ואשתו מגבירה את פעילותה בארגון הנשים אליו היא משתייכת. יום אחד נעלמים הוא ובני משפחתו ובדירתם אתה מוצא את הוריו, או את הורי אשתו, או קרובי משפחה אחרים.

היורד החרוץ והנוכל (כל ה“יורדים” חרוצים!): הוא משכים קום כדי להספיק להיות הראשון בתור שבקונסוליה וגם שלא לאחר לעבודתו. הוא אינו מופיע במכולת, אלא משגר לשם את ילדיו. אם החנווני כסיל ואינו תופש את המתרחש, סיכונו יהיה בכך שחובותיו של ה“יורד” לא ייפרעו לעולם. אבל אלה לא יהיו עצומים. ה“יורד” ובני משפחתו נזונים באותה תקופה בלחם ובמרגרינה בלבד. הם מקמצים בהוצאות. אינם מסיידים את הדירה. הם מוכרים מרכושם, אפילו מקרר חשמלי בקיץ. בתקופה זו תשמעו מפי ילדיכם או מפי השכנים, שבניו של ה“יורד” מספרים על נסיעה קרובה לכפר־סבא או לנס־ציונה. בכך מסביר ה“יורד” את אי־סיוד הדירה ואת מכירת המטלטלין.

ב“יורד” מהסוג הזה קל להבחין בשבוע האחרון לפני פרידתו. פניו שוחקות והוא שואל “מה שלומך?” ו“איך הענינים?” כשבעיניו קריצה שאפשר סחוט בה אשכוליה.

יום אחד נפרדים ילדיו מהחברים ומהמורים בבית־הספר ומבטיחים להרבות בכתיבה מכפר־סבא או מנס־ציונה. דירתו נשארת זמן רב ריקה, עד שהיא נמכרת באמצעות עורך־דין לזוג זקנים תשושים וחשוכי ילדים.

אם ביקשתם עצה, הריהי: להבא בחרו לכם משחק אבחנה קל יותר. נסו את כוחכם במגדלי־דלעת או בחזאים.. (–) ש. ט.

---

מכתבים בנושא עדין

מאת

שבתי טבת

שבתי טבת היקר,

בחור צעיר ויפה־תואר, גבה־מצח, עוקב אחרי זה שלושה שבועות. מתחקה הוא אחרי מבוקר עד ערב. כאשר אני בעבודתי, גננת בגן־ילדים, משקיף הוא עלי דרך חלון בבנין הסמוך.

העובדה שלא נישאתי לאיש עד היום הזה אין לה כל שייכות למקצועי, או לצורתי. כידוע לך יש גם גננות נשואות. אשר לצורתי – טולסטוי הגדול עצמו מצא נוי, לפחות בכתביו, בנערות בעלות שפמפם וחוטם גדול. שני אלה בפני עלמה סימן הם, לדעתו, לאופי חזק.

אני משוכנעת כי לולא טיפלתי באמי וסעדתיה בחוליה במשך עשר השנים האחרונות, היה בכוחי לקסום וללכוד אחד הבחורים שחבשו עמי ספסל לימודים בסמינאר. אבל את אלה חטפו חברותי הפנויות והמשוחררות מעול ואני ראשי לא היה פנוי כלל לציד בחורים בספריה העירונית על שם אחד־העם.

במשך שלושת השבועות שהצעיר כחול־העין עוקב אחרי לא ניסה להחליף עמי ברכה או דברים. פעם פעמיים ניסיתי לנעוץ מבטי בעיניו, אך לשוא. הוא השפילן מיד ולא הצלחתי אלא להבחין בצבען. גם ניסיתי לפתוח עמו בשיחה, אבל לא נענה לי. בכל זאת לא חדל מעיקובו.

תחילה סברתי שהצעיר בישן, טיפוס של נחבא אל הכלים הזקוק לעידוד אמהי ממושך מצידי עד שימצא דרך. אולם העתונים מרבים להזכיר לאחרונה את הש.ב., ולפתע עלה בדעתי שיתכן וזה העוקב אחרי הינו אחד מסוכני החרש של שרות הבטחון. מישהו המעונין במילוי פקודת הממוּנים עליו ולא מי שחשק בי ונכסף לאהבה הגדולה השמורה עמי.

הספקות טורפים את דעתי! איך אדע בודאות מי האיש ומה מניע אותו לנוע בעקבותי בדבקות כזו? מבינים אתם, התקף החזה נטל את נשמתה של אמי, לפני חודשיים, וגאל אותה לתמיד מיסוריה. אנא, מהר.

בצפיה ובכבוד

(–) נחמה גליקסמן.

חבר שבתי טבת הנכבד,

רק אתה יכול לעזור לי.

שמי מרדכי קראצובניק. אתה לא מכיר אותי, אני בטוח. אני כבר בן 37. אני עובד יותר מחמש־עשרה שנה אצל “בלאסט, חברה לאספקה ושיווק של קיסמים לשינים בע”מ". תפקידי מצטמצם במניית הקיסמים שבכל חפיסה. לצערי לא נמצא מי שייטיב למנותם ממני כך שעד היום – חמש־עשרה שנה ויותר! – עודי מונה הקיסמים של “בלאסט”. וזה במשכורת חודשית זעומה.

כמה שביקשתי שיעביר אותי לתפקיד אחר, כמו מנין האריזות או הארגזים, כמה שהתחננתי! אל ללא הועיל. בלאסט אמר לי: “קראצובניק, אני אהיה משוגע גמור אם אחליף אותך באחר!”

הוא לא החליף אותי, אבל החליף לפני שלושה שבועות, את מקום עבודתי. מן המרתף העביר אותי למשרד בקומה הראשונה. משרד בו קבוע חלון המשקיף על גן־ילדים.

תחילה לא שמתי לבי למתרחש בגן־הילדים עד שחשתי יום אחד במבט קודח. הרימותי עיני, לאלפית השניה, וראיתי צעירה יפהפיה מתבוננת בי. מיד השפלתי עיני. אולם, שעה ארוכה עוד הרגשתי את להט מבטה. תחושה כזאת פקדה אותי מספר פעמים גם בימים הבאים, אבל לא העזתי לוודא את תחושתי במראה עינים.

בקיצור, היפהפיה הזאת עוקבת אחרי. אין היא מניחה לי מבוקר עד ערב. אפילו ניסתה לבוא עמי בדברים ולברכי לשלום בבוקר ובערב. שלשום רצה לקראתי ובמרוצתה פגעה באשה זקנה והפילה אותה. אנכי חשתי לעזרתה של הזקנה, שהודתה לי מקרב לב.

כמעט נתפתיתי לחשוב שהיפהפיה התאהבה בי. מוכן הייתי להתגבר על בישנותי ולהשיב לברכותיה. בבוקר אתמול היתה התשובה “בוקר אור” על דל שפתי כאשר השאלה הזאת ניקרה במוחי: מדוע צעירה כה יפה תתאהב בברנש קרח, מזקין, עני וחדל־סיכוי? מדוע היא, שפניה מביעות תקיפות ואופי, תתאהב במוג־לב הירא את בלאסט כפי שהערבי ירא את הצבוע?

שבתי טבת הנכבד, הנני רך־לב, אבל לא שוטה! אין זאת אלא שהיפהפיה נשכרה על ידי הש.ב. כדי לרגל ולבלוש אחרי. אין זאת אלא שהוטל עליה לחשוף את חדרי לבי ואת הרהורי בשביל שרות הבטחון והיא בחרה בדרך המקובלת על המרגלות, דרך האהבה. אם היה ספק בלבי הרי נגוז כאשר במתכוון הרימותי את שפופרת הטלפון של המשרד וחייגתי 15, כאילו ביקשתי לדעת את השעה. אבל נשמע “קלאק”. “קלאק” ברור וחד. מאזינים, ועוד איך!

אומר לכם את האמת. החיים לא פינקו אותי בהרפתקאות של אהבה. בגילי ובמצבי אני מוכן להתחיל אפילו עם סוכנת של הש.ב., אני מוכן אפילו לשאת אותה לאשה, מה גם שלפי השמועה אנשי הש.ב. משתכרים בעין יפה. אבל זוהי שטות מצדי לחשוב שתרצה בי לבעל. כל רצונה אינו אלא לדעת את סודותי.

אנא, אמרו לי, היש סכנה בהרפתקאה של אהבה עם סוכנת הש.ב.? ואם איננה סוכנת ככלות הכל, כיצד אדע לבטח מי היא ומדוע היא עוקבת אחרי?

בכליון עינים מצפה לתשובתכם

בכבוד רב

(–) מרדכי קראצובניק.

לשבת’לה הנחמד שלום,

פגשתי את אמא שללך במכולת. היא אמרה לי שאולי תוכל לעזור לי. אני רוצה שתדפיס בעתון שלך את המכתב המצורף כאן. אני אשה זקנה, כידוע לך, וקשה לי להסדיר את הדבר בעצמי.

הנה המכתב:

"עורך נכבד,

בזמן האחרון מרבים בעתונות לבקר ולהשמיץ את הש.ב., הוא שרות הבטחון של מדינתנו. אני רוצה, באמצעות העתון, לפרסם שנסיוני הפרטי עם הש.ב. מוכיח את ההיפך. האנשים העובדים בשרות הבטחון הנם אנשים אדיבים ונעימים. לואי וכולם יהיו כמותם.

אתמול פגעה בי צעירה משוגעת והפילה אותי על מרצפת הרחוב. איש לא בא לעזרתי. הצעירה המשוגעת אפילו לא עמדה להתבונן מה קרה לי. עוברים ושבים המשיכו לצעוד ואיש מהם לא התעכב כדי להושיט סעד לאשה זקנה. תלמידי בית־הספר צחקו ורצו לדרכם.

שכבתי מוטלת על המרצפת המאובקת חדלת־אונים, והנה הופיע אדם אדיב, לבוש בגדים דלים אבל נקיים, קרחת בראשו ובכל זאת לא מכוער. מיד הכרתי בו את איש הש.ב., שעקב אחרי לפני שבועים כאשר הלכתי לביקור אצל חברתי הנכה, ברכה זוסמנוביץ. המסכנה רתוקה לכסאה ובנה רוצה לשלוח אותה למושב זקנים!

איש הש.ב. האדיב סעד אותי ועזר לי להתאושש ולקום. הוא תמך בי עד שהרגשתי שיכולה אני לנוע בכוחות עצמי. הודיתי לו ואף ביקשתיו שיתערב לטובת ברכה זוסמנוביץ האומללה. הוא חייך בטוב לב. אני משוכנעת שהוא יפעיל את הש.ב. נגד בנה הרשע של גברת זוסמנוביץ הנכה.

אני חושבת שכאשר כל העתונים מפרסמים דברי ביקורת נגד הש.ב. מן הראוי להדפיס גם דברי־שבח כשלי. אחרי־הכל יחסם לזקנים ראוי להערכה ובצדק מסוגל משמש קנה־מידה לתכונותיהם האחרות".

אמא שלך הבטיחה לי שמכתבי יודפס במקום בולט בעתון שלך.

שלום וברכה

(–) חיה־לאה צימרמן

שבתי בני האהוב לי מכל,

ודאי תזכור את גברת צימרמן הזקנה? ודאו וודאי תזכור את יוסקה בנה? הן לא ייתכן ששכחת כיצד הושיב את המורה למלאכה על הפרימוס, עליו נשפת דבק הנגרים.

גברת צימרמן הזקנה תשלח לך מכתב בשבחו של הש.ב. ותבקש שתפרסמו בעתון. אני חושבת שיוסקה הנו איש הש.ב., הוא בהחלט נראה כך. אבקשך שלמעני תפרסם את מכתבה של גברת צימרמן הזקנה.

מאד מאד לא הייתי רוצה שיוסקה יחשוב שיש בלבך משהו נגדו, או נגד הש.ב.

עוקבים אחרי ועלי להפסיק.

נשיקות (–) אמא.

מחברת ישראלית

מאת

שבתי טבת

---

פרוטקציה לסוניה

מאת

שבתי טבת

צוואנציגר ישב במשרדו ועיין בעתון. עינו נפלה על מודעה בה נאמר, כי באולם המוזיאון נערכת תערוכה של “הסלק הצומח בקרפטים”. נושא זה הפליא אותו מאד והוא התקשר בטלפון עם ידידו הטוב, חייקל, הממונה על התערוכות במוזיאון. חייקל הסביר, כי המוזיאון נאלץ לקיים את התערוכה המוזרה מחמת לחץ דיפלומטי שהופעל על הממשלה והתלונן על כך שאיש איננו מגלה ענין בתערוכה ופרט לשני קבצנים לא ביקר בה אדם. חייקל סיים את השחה בבקשת טובה, שצוואנציגר עצמו יבקר בתערוכה “ויציל את המצב”, כדבריו.

צוואנציגר סירב בתוקף וחזר למלאכתו. הוא היה שקוע בניירותיו כאשר צוויק נכנס, שמח ומלא מרץ, והקדים לו שלום חגיגי. צוואנציגר מיהר להושיט לו ידו לשלום, אבל צוויק מיאן לקחתה.

צוויק: אין צורך, אין צורך, צוואנציגר. אין לי צורך שתוכיח לי בלחיצת ידך, כי לבך ופיך שוים באיחולי שלום כלפי. אני מאמין בך גם ללא חותמת של יד שכל כוונותיך כלפי הן של שלום ורק של שלום. מה שלומך, צוואנציגר?

צוואנציגר אמר, ששלומו לא טוב. “הצדדים,” אמר וחבק את צלעותיו, “הצדדים עושים לי את המות.”

צוויק: מצוין מצוין, מצוין. גם לבושך נאה מאד. איזה לבוש הדור, מאמריקה, מה?

לא שצוויק חרש. פשוט אין הוא שומע את זולתו. צוואנציגר, מכל מקום מיהר לתקן את הדעה על החליפה שלבש באומרו, כי זו ישנה נושנה, בעצם מאז כלולותיו.

צוויק: העיקר שאתה נראה מצוין. בריא, רחב־כתפיים, צוואר של פר. יפה־תואר. תענוג להסתכל בך, צוואנציגר, תענוג גדול. מה שלום האשה?

צוואנציגר הרזה והקרח מיהר להשיב, כי דבורה, אשתו, חולה מזה שבועיים.

צוויק: יופי. אשה חזקה בבית – אושר ושמחה בבית. מה שלום התאומות?

צוואנציגר: איזה תאומות, צוויק?

צוויק: לא נורא, לא נורא, יהיו לך עוד ילדים, עוד תאומים…

צוואנציגר: יש לי כבר שני בנים, זאב וצבי, בני שמונה וחמש.

צוואנציגר: כבר? מזל טוב. מזל טוב. העיקר שם הבריאים. ומה שלום אביך? ובכן, כן, צוואנציגר, אנו מוצאים את עצמנו פעם נוספת עומדים זה מול זה, בריאים, מאושרים ומחייכים. היש את בסברה המתהלכת בעיר ובמוסדות שאתה וחייקל פרלשטיין מקיימים ידידות למופת?

צוואנציגר: חייקל ואני הלכנו יחד לבית־הספר בווארשה.

צוויק: אם כך, סימן שבאתי אל הכתובת הנכונה. אני בטוח במאה אחוזים שאתה יודע במה המדובר?

צוואנציגר אמר שאין לו גם המושג הקלוש ביותר.

צוויק: כמובן. זה לא היה קשה לנחש. בכל זאת עלי לשבח אותך על מהירות מחשבתך. ניחשת נכונה. אני בא אלך בעניניה של סוניה גלוזמן ובכן?

צוואנציגר: ובכן מה, צוויק?

צוויק: אתה לא רוצה להתפאר בזה שאינך מכיר את סוניה גלוזמן?

צוואנציגר: מכיר.

צוויק: ובכן, אתה יודע מה היא רוצה?

צוואנציגר: אין לי מושג.

צוויק טפח לו על שכמו ואמר: בדיוק. היא רוצה לבקר במוזיאון.

צוואנציגר: שאל: מי לא נותן לה?

צוויק: עלה בדעתה לבקר בתערוכה… איך קוראים לה… כן, “הסלק בקרפטים”. בדיוק. ובכן זהו רצונה, לבקר בתערוכת הסלק.

צוואנציגר: חייקל ימות מרוב שמחה.

צוויק: מה זה אני שומע על מוות?

צוואנציגר הסביר, שאם סוניה גלוזמן תבקר בתערוכה היא תגרום אושר מרובה לחייקל ולמוזיאון.

צוויק: זוהי בדיחה תפלה על אשה אומללה שבעלה הקדיש את כל חייו למען המפעל. בוש והיכלם.

צוואנציגר ניסה להסביר, כי אדרבה, כלל וכלל לא התלוצץ. הוא חזר והדגיש, כי לדעתו ביקורה של סוניה במוזיאון יגרום שמחה לרבה לחייקל. אבל צוויק לא אבה להבין. הוא אמר: בלשון אחרת, צוואנציגר, אתה מסרב לשתף פעולה?

צוואנציגר: לשתף פעולה במה

צוויק: אתה מסרב לרשום פתק קטן?

צוואנציגר: פתק קטן למה?

צוויק: אתה מסרב אפילו להמליץ לפני חייקל?

צוואנציגר: להמליץ על מי?

צוויק: על חרושצ’וב! על מי אנחנו מדברים?

צוואנציגר: רגע. לא על סוניה גלוזמן?

צוויק הניד בראשו לאות הן. צוואנציגר הסביר לו שאין לסוניה שום צורך בהמלצה כדי לבקר בתערוכת הסלק. “המלצה שלי תעזור לה כמו כיס נוסף לקבצן,” אמר.

צוויק: הציניות שלך מיותרת. זה ברור לכל הרואה אותך מתפוצץ מרוב בריאות שאתה רק נהנה מזה שאשה אומללה תהיה צריכה להשפיל עצמה עד עפר כדי לבקש ממך עזרת פרוטקציה קטנה. צוואנציגר, אתה עוד תשמע ממני! תתבייש!

צוויק יצא בחמת־זעם. צוואנציגר עצמו היה נסער. הוא לא היה מסוגל להמשיך בעבודתו. הוא שאל וחזר ושאל את עצמו שמא חמד לו חייקל לצון ותערוכת הסלק היא דווקא הפצצה של העונה? אולי רבבות מזדנבים בתור הכניסה, שאחרת כיצד להסביר את פנייתו של צוויק? שוב טילפן לחייקל וחייקל שוב חזר ואישר שהתערוכה עומדת בריקנותה, אפילו מבקר אחד, פרט לאותם קבצנים, לא נכנס לראותה. אף על פי כן לא נחה דעתו של צוואנציגר. למרבה הרעה נכנס ברגע זה צעיר אחד בצעד חרישי, הביט לצדדים וקרב אל צוואנציגר. “צוואנציגר?” הוא שאל. וכאשר השיב בחיוב לחש לו הזר: “קרא לי מושיק”.

צוואנציגר: מי אתה?

מושיק לחש: ד"ש מצווייק.

צוואנציגר: למה אתה מדבר בלחש?

מושיק לחש: השיחה בינינו סודית. כמוסה. ביותר. מובן?

צוואנציגר: שאל: מה פתאום?

מושיק קרץ ואמר: קרא לי מושיק. קרא לי מושיק.

צוואנציגר קרא: מושיק. מושיק.

מושיק לחש: זהו. תודה לא. ובכן, היא סתומה לגמרי מבחינת בטחון המדינה.

צוואנציגר לא הבין ושאל: מי? מי סתומה?

מושיק לחש: זה כמובן ישאר גם להבא בגדר סוד. ברור?

צוואנציגר: ברור.

מושיק לחש: אין כל חשש. אתה יכול לתת לה את הפתק המיוחל. היא סתומה.

צוואנציגר: סתומה?

מושיק: סתומה לגמרי?

צוואנציגר: לגמרי? אני לא תופש. אני מצטער, אדון…

מושיק: קרא לי מושיק.

צוואנציגר: אדון מושיק, אני לא תופש.

מושיק לחש: צווייק אמר לי שאתה קצת קשה. מה שאני אומר לך בעברית פשוטה זה, שאין לך מה לחשוש, שלמוזיאון אין מה לחשוש, שלמדינה אין מה לחשוש. ברור?

צוואנציגר שאל: לחשוש ממה?

מושיק קרא: אל אלוהים! איפה מצאו אותך? אין לחשוש מזה שהיא תגלה או תדליף.

צוואנציגר: תגלה או תדליף מה?

מושיק: סודות.

צוואנציגר: אה! סודות. אבל איזה סודות יש למוזיאון?

מושיק: למה אתה רוצה לדעת?

צוואנציגר: אין לי כל ענין בסודות…

מושיק: ככה. זוהי גישה בריאה וזוהי בדיוק גם גישתה.

צוואנציגר: הבין. הוא הסביר למושיק, שלסוניה אין שום צורך בפתק כדי להיכנס לתערוכה. הוא הסביר שהכניסה חופשית.

מושיק: היא חופשית יותר למי שהפתק בכיסו.

צוואנציגר: לא במקרה הזה, מר מושיק. לא במקרה הזה.

מושיק זעם מאד. הוא לחש: אין צורך להוסיף דבר. עמדתך ברורה לי. אתה מאלה הסבורים שהם יודעים יותר מאחרים. אני אומר לך שהיא סתומה ושאתה יכול לתת לה פתק ואתה חושב שאתה יודע יותר ממני. אתה רוצה להגיד לי שהיא לא סתומה. אתה חושב שאתה מוסמך יותר ממני. אתה המחליט לדעתך, שיש לאסור עליה את הכניסה. ככה אתה חושב.

צוואנציגר: חס וחלילה. אני…

אבל לא הועיל דבר. חמתו של מושיק לא שככה. לפני שיצא עוד לחש: עלי להודיעך צוואנציגר, שתמימותך העשויה לא תועיל לך. ידוע לנו, כי שיקרת לצווייק באומרך לו שיש לך שתי תאומות, בעוד שיש לך שני בנים, זאב וצבי. אתה תשמע ממני.

מושיק הלך. צוואנציגר חזר וצילצל אל חייקל. חייקל הביע את החשש פן צוואנציגר חומד לו לצון, הן יכול הוא לבוא ולראות במו עיניו שתערוכת הסלק ריקה מאדם.

צוואנציגר הנרגש לא שמע ולא ראה בכניסתו של חרמון. כאשר ראה אותו מולו היה נפתע מאד. ביום זה מצוי חרמון בירושלים ונעדר מהמשרד בתל־אביב. חרמון נעץ בו מבט ממושך. כאשר פתח פיו אמר: צוויק ומושיק ביקרו אצלך היום? צוואנציגר השיב: הן.

חרמון: ואתה סירבת לתת פתק לסוניה. לסוניה גלוזמן?

צוואנציגר לא השיב. לשונו דבקה לחכו. כאשר נוכח חרמון שלא תבוא תשובה לשאלתו המשיך להוכיח: תחילה כאשר סיפרו לי על סירובך להמליץ על סוניה לא האמנתי. לא האמנתי למשמע אוזני. ביטלתי את הנסיעה לירושלים, אף כי ישיבות חשובות לי שם, בהן תלויים הרבה דברים גדולים, ובאתי אליך, בעצמי. אכן, התנהגותך וגסותך עוברים כל גבול.

בלשון כבדה ניסה צוואנציגר להצטדק ולהסביר מחדש שהתערוכה ריקה מאדם ושאין שום קושי להיכנס ולחזות בסלק, שאין צורך לא בפתק ולא בהמלצה. חרמון הסתכל בו כבאדם שיצא מדעתו. הוא טפח בידו על השולחן וקרא: די! אני רואה שצוויק צדק לחלוטין. מה הענינים, צוואנציגר, מה הענינים?

צוואנציגר ניסה להסביר שהכל כשורה, אין הוא חולה במיוחד, פרט לכאביו “בצדדים”. גם מרוצה הוא מהדרגה החדשה ולא חל שום שינוי בהשקפתו המדינית. אף על פי כן טען חרמון: אתה חולה, צוואנציגר. חולה מאד!

צוואנציגר לא הבין שחרמון מציע לו עוגן־הצלה ושלל בתוקף הנחה שכאילו חולה הוא, ומה גם חולה מאד. לא ייאמן הדבר, אבל הוא ניסה לשכנע גם את חרמון, שסוניה גלוזמן אינה צריכה לשום פתק, לשום המלצה, כדי לחזות בתערוכת הסלק.

פניו של חרמון דמו לעגבניה. הוא קרא: אתה רוצה, אני רואה, שאבּרשה בעצמו יטלפן אליך מירושלים ויבקש אותך, אישית, לסדר פתק לסוניה. הבינותי. אנחנו קטנים מדי בשבילך, צוויק, מושיק ואני.

צוואנציגר צעק: לא, לא! אבל חרמון לא הניח. “או שאתה חולה, או שאנחנו קטנים ולא חשובים בשבילך!”

חרמון יצא והבטיח לצוואנציגר שישמע מאברשה.

אכן, בבוא הזמן – ודומה שהעת לא ארכה כלל – צלצל הטלפון ובשפופרת שמע צוואנציגר את קולו של אבּרשה. בסך הכל אמר משפט אחד, אבל זה היה הקץ.

---

המקרה של שמשון

מאת

שבתי טבת

שמשון מבקש שתבואו, אמרה ריפקה בטלפון. הוא צריך לכם מאד. בתום השיחה אמרה, אתם מוכרחים לבוא, מוכרחים!

הבית היה עטוף נכאים. שמשון ישב שפוף על שרפרף וראשו חבוק בין ידיו. ריפקה ישבה מולו, גם היא על שרפרף, קיפאון נסוך על פניה. גאולה הקטנה ישבה ליד הפסנתר ופרטה עליו סולמות מאז’וריים בשתי ידיים. נגינתה נתנה לאוירה נופך של זרות.

ריבונו של עולם, גאולה’לה, אמר שמשון מבין ידיו, חדלי לנגן את הסולמות האיומים האלה!

מה אתה רוצה מהילדה המסכנה? שאלה ריפקה. זה לא באשמתה.

הסולם לא יצא נקי מתחת ידיה וגאולה חזרה עליו מחדש. תחינת אביה כאילו לא הגיעה אל אוזניה.

האבא ביקש שתפסיקי לנגן, גאולה’לה, אמרה ריפקה.

הסולם לא יצא נקי מתחת ידיה וגאולה חזרה עליו מחדש.

ובכן מה קרה? שאלנו.

הסולמות האלה מוציאים אותי מדעתי, מוציאים אותי מדעתי! הצריח שמשון מבין ידיו.

לא זה מה שמוציא אותך מדעתך, שמשון, אמרה ריפקה. אתה יודע שלא זה מה שמוציא אותך מדעתך.

שמשון כבש פניו בידיו. בכי הרטיט את גופו.

האבא ביקש שתפסיקי לנגן, גאולה’לה, אמרה ריפקה.

גאולה חזרה על הסולם מחדש.

תפשו אותו, אמרה לנו ריפקה. תשתו משהו? משהו קר אולי?

תפשו אותו במה? שאלנו.

במעילה, אמרה ריפקה. קר או חם? זה היינו הך בשבילי.

במעילה? נדהמנו. במעילה?

באמת, גאולה’לה. תמיד את מנגנת בשעה שזה גורם לנו סבל. אולי תפסיקי עכשיו ותלכי לשחק עם החברות?

הסולמות האלה יוציאו אותי מדעתי. יוציאו אותי מדעתי! נהם שמשון נהמה חנוקה.

גאולה אימנה כל יד בנפרד, אחר־כך השמיעה את הסולם בכוחן של שתי הידים, ארבע אוקטבות למעלה, שתי אוקטבות למטה, יד ימין עולה שתי אוקטבות, יד שמאל יורדת שתי אוקטבות, שתי הידים מתקרבות זו לזו, מטפסות יחד למעלה, נוחתות יחד למטה. ושוב חוזר חלילה.

מעילה?

כן, כן, אמרה ריפקה רוגזת על תבונתנו הנשרכת באיטיות. מעילה. מה אתם מביטים עלי כאילו צנחתם מדגניה? מעילה, בע’ין. לא שמעתם על מעילה?

אבל שמשון? שמשון? שאלנו. התדהמה סירבה לעזבנו.

מדוע לא? מה יש? אין לו ראש? אין לו עינים? אין לו משפחה? גאולה’לה, באמת תפסיקי לנגן. זה מתחיל לשגע גם אותי.

כן, מדוע לא שמשון? ייבּב שמשון.

ריפקה יצאה אל המטבח.

שמשון שלח את שתי ידיו לעברנו, כמעט נפל מהשרפרף. לפתע נעץ בנו את עיניו הפקוחות לרווחה, הנחרדות והלחות. נשימתו טפחה על פנינו.

אתם מוכרחים לעזור לי. אתם מוכרחים לחלץ אותי. אני אבוד אם לא תעזרו לי…

שימעו, שימעו! קראה ריפקה בקול צחיח. היא חזרה מהמטבח ובידה טס ועליו מי־קרח ומיץ לימון ממותק. אפשר לחשוב שמעלת ברבבות, כמו ההוא עם טבי הדולאר. או ההם מבאנק הלוואה וחסכון בבאר שבע. לשמוע את הבכי שלך אפשר לחשוב שתפשו אותך חופן מתוך קופת האוצר. בן־אדם! בסך הכל מעלת בלא יותר משלושת־אלפים־חמש־מאות לירות, בסך הכל, על תקופה של יותר מחמש שנים. שש מאות לירה לשנה, בסך הכל, בסך הכל! ואתה בוכה כאן כאילו מי יודע מה! בבקשה מיזגו נא לעצמכם. אני לא יודעת כמה מיץ־לימון אתם אוהבים.

לפי מה שאת אומרת, אמר שמשון, אפשר לחשוב שעוד מגיע לפי פרס.

אתה חושב שלא? שאלה ריפקה לאחר שישבה ובידה משקה צונן. אילו היית מנוול היית יכול להוציא יותר משתי רבבות. אחרי הכל מי באמת מתמצא בכל הספרות הקטנות והטורים המרובים של האקטיב והפסיב?

אתם מוכרחים לעזור לי, אמר שמשון. אתם מוכרחים לדבר עם אברשה. להסביר לו שזו אינה מעילה רגילה, אינה מעילה של מנוול סתם או של מועל מקצועי, שזו מעילה של אדם ישר שהסתבך קצת ודרושה לו עזרה יותר מאשר עונש… שמשון נשא את עיניו לעבר הפסנתר. אילו תותח בידי הייתי מטווח אותו על הפסנתר הארור ומחסל אותו, אחת ולתמיד.

זה באמת נחמד, צחקה ריפקה. אתה רוצה בעזרת תותח להשמיד את העילה למעילה. אתם יודעים, בגלל הפסנתר הזה הסתבך. כל מה שרצה זה לאפשר לגאולה’לה להתחנך על ברכי התרבות והמוסיקה.

עכשיו אני מתחרט, אמר שמשון.

גאולה, במזיד, הגבירה את לחיצתה על המנענעים ועל הדוושה המעצמת.

עכשיו אני מתחרט, חיקתה אותו ריפקה. מדוע אתה מתחרט? בעד זה שנתפשת, או בעד זה שמעלת?

שמשון לא השיב.

תביט עלי, אמרה לו. אני אינני מתחרטת. אינני מתחרטת. מה שלקחת הגיע לך. זה היה מגיע לנו. אחרים ידעו לקבל את זה בתחבולות, אבל אתה אדם ישר, לך אין מרפקים, לכן לא היתה לך אלא הדרך הזאת. בארץ רק הישרים מועלים. המנוולים אינם צריכים למעול. אני אינני מתחרטת.

איש לא אמר דבר.

לפתע געתה ריפקה. היא פשטה את ידיה, לכדה אותנו בכתפים, עיניה נשטפו. בכיה נשמע כשריקת הרוח בליל סערה. אתם מוכרחים לדבר עם אברשה, מוכרחים, אמרה.

מה אנחנו יכולים להגיד לו?

מה באמת הם יכולים להגיד לו? שאל שמשון.

בכיה של ריפקה פסק. אינכם יכולים להגיד לו איך ששמשון קדח פעם? שאלה ריפקה. כבר שכחתם מה אתם יכולים להגיד לו?

להגיד לו ששמשון קדח פעם?

תזכירו לו איך שצילמו אותי יוצא לעבודה עם פאק של כינין, אמר שמשון. הוא התעודד במקצת.

להגיד לו ששמשון היה חבר בהגנה? שאלנו.

בודאי, אמרה ריפקה.

תזכירו לו, אמר שמשון. איך בחורף ההוא סחבתי שני אקדחים תחת החולצה, אליו הביתה. הוא יזכור את זה.

גאולה עמדה לידו. אבא, אמרה. תן לי שלוש לירות.

שלוש לירות, מה פתאום? שאל שמשון.

החברה מארגנים נשף וכל אחד חייב להביא שלוש לירות.

איזה נשף? שאל שמשון.

יש לך זכרון של עכבר. הנשף שבעדו תפרו לי את השמלה עם המחשוף. זוכר? היא הקישה על מצחו באצבע צרדה.

זה בסדר, זה בסדר, אמרה ריפקה, תן לה.

שמשון שלף את ארנקו ומנה מתוכו שלוש לירות. הוא שקל אותן על ידה של בתו. היא חטפה, קצרת־רוח, את השטרות וחמקה מהחדר. מדלת היציאה הגע קולה: אני אחזור מאוחר, טאטעלאך. אל תדאגו לי!

יפה, אה? שאלה ריפקה. מבין דמעותיה הבזיק הבזק.

יפה מאד, אמרנו.

אבל הריקודים האחרונים משגעים אותה, אמר שמשון.

ככה זה הדור הצעיר, אמרה ריפקה.

אנחנו לא היינו כאלה, אמר שמשון.

מה עוד להגיד לאברשה? שאלנו.

יש דברים בלי סוף להגיד לו, אמרה ריפקה. דברים שישכנעו אותו ששמשון איננו מנוול סתם או מועל מקצועי. אוי, אלי שבשמים, כאשר אני נזכרת ששם במשרד חושבים אותו למועל כמו כולם, כשאני רק נזכרת בזה תוקף אותי השבץ. שמשון לא יצא מהבית זה שלושה ימים.

זה יהיה בסדר, ריפקה, אמר שמשון. הם ידברו עם אברשה, יגידו לו מה שצריך להגיד, וזה יהיה כבר בסדר.

מה עוד להגיד לאברשה? שאלנו.

מה עוד להגיד לו? שאל שמשון את ריפקה.

תגידו לו עוד… תגידו לו… כבר אמרנו שהיה חבר בהגנה?

אמרנו, אמרנו.

הנה נזכרתי. ספרו לאברשה איך שמשון ריכז את ועדת התרבות.

נכון, קרא שמשון בצהלה. איך שכחתי! באמת ספרו לו על זה.

יש עוד הרבה מה לספר! אמרה ריפקה. מצב רוחה השתפר.

תראי שזה יהיה בסדר, אמר שמשון. הם ידברו עם אברשה והכל יסתדר בכי טוב. הכל יהיה בסדר. הוא שוטט בחדר, בהגיעו אל הפסנתר שלח אצבע והשמיע צלין.

עם מי עוד יכולים לדבר? שאל שמשון.

שכחנו את צוויק! קראה ריפקה.

צוויק, בודאי, צוויק! קרא שמשון.

אוירת הנכאים התפוגגה.

צוויק בודאי שלא יחשוב שאתה מועל סתם. אשתו ילדה יחד אתי. באותו בית־חולים. באותו יום.

ריפקה קמה על רגליה.

היא חייכה לעברנו ושאלה: תאכלו אתנו ארוחת־ערב?

---

הזמנה למשטרה

מאת

שבתי טבת

כאשר חזרו חסיה ולוי ישראלי מהצגה ראשונה בקולנוע מצאו על סף הדלת פתק מודפס במכונת־הכפלה וכתוב בעט. נאמר בו שעל מר לוי ישראלי להתייצב למחרת, בשמונה שעות בבוקר, בחדר מס' 4, במטה הנפה הצפונית, אצל הסמל פייגלזון. לצורך, נכתב בעט, “מסירת הודעה חשובה לפני הגשת משפט”.

מה זה יכול להיות? שאלה חסיה, לאחר שצנחה לתוך הכורסה.

אין לי כל מושג, אמר לוי בעודו מהפך את הפתק בין אצבעותיו.

בכל אופן, מה זה יכול להיות? שאלה חסיה בנימה עוינת ועיניה קדחו לתת־ההכרה שבנפש בעלה.

אין לי כל מושג, אמר לוי בהרמת קול של מצטדק שאינו חף מפשע.

בחדר נשמעה הלמות לב.

אתה חושב שזה יכול להיות בענין המקרר? שאלה חסיה.

איזה מקרר? שאל לוי. הדפיקות עברו לתופי־אזניו והכבידוּ על שמיעתוֹ.

המקרר החשמלי, אמרה חסיה בקוֹל צונן. המקרר החשמלי מתוצרת “אמקור,” שקיבלנו מתנה מהדוד…

איזה דוד? שאל לוי, צולל בהרהוריו.

איזה דוד? הדוד שלא היה ולא נברא. הרי לך, עכשיו תפשו אותנו.

שטויות, אמר לוי, וצנח אף הוא לתוך כורסה. זה לבטח לא בענין המקרר.

אמרתי לך אז, אמרה חסיה בתוכחה, אמרתי לך אז.

מה אמרת לי אז? שאל לוי.

אמרתי לך שכל הענין עם המקרר לא כדאי. לבי אמר לי שאסור לנו. אמרתי לך ולא שמעת.

אבל זה לא בענין המקרר, אמר לוי.

מדוע זה לא בענין המקרר? שאלה חסיה.

ענין המקרר – ואני בטוח שענין זה לא יעלה לעולם – שייך למשטרה הכלכלית. כאן אני מוזמן למשטרה הפלילית.

חסיה חטפה את הפתק מידיו וקראה אותו פעמים אחדות בקול ובשים לב. מי זה פייגלזון? שאלה.

זה בדיוק מה שאני משתדל לדעת, אמר לוי.

אולי תשאל את אברשה?

אם אשאל את אברשה הוא ירצה לדעת למה אני שואל. כל מה שאני צריך זה שאברשה יידע שמזמינים אותי למשטרה. הוא יגיד, הו, גם אותך, לוי. מחר כל המשרד יידע את זה. מחרתיים ידעו את זה במפלגה. את יודעת כמה רגישים הם החברים לדברים שבפלילים בעת האחרונה. תוך יום־יומיים הענין יועלה לפני המוסד לביקורת. שעה קלה אחרי־כן יוודע הדבר לעתונות. לשאול את אברשה זה שגעון.

אמרתי לך אז שלא כדאי לקנות את המקרר החשמלי. הנה לך – עכשיו יבררו וימצאו שאין לך דוד. ימצאו שאין לך שארי־בשר בעולם הגדול. יגלו שלא היתה זו מתנה כלל וכלל, אלא תשלום בלירות שראליות לפי השער השחור. לוי, אתה מוכרח לעשות משהו…

מה לעשות? שאל לוי. אמרתי לך שאברשה לא בא בחשבון.

אתה מוכרח לעשות משהו לפני שמונה בבוקר. לפני שהסמל פייגלזון ישים את ידיו עליך ויחקור אותך. עכשיו גם לא נרתעים מלהפקיר את החברים לבית משפט.

כן, אמר לוי. יעשו אותי שעיר לעזאזל ויעמידו אותי לפני הכס.

אמרתי לך אז שלא כדאי לקנות את המקרר, לי לא היה איכפת לקנות מקרר חשמלי משומש…

אבל זה לא בענין המקרר, חסיה, זה לא בענין המקרר.

באיזה ענין זה?

אינני יודע, אמר לוי ותפש את ראשו בשתי ידיו. מנוסח ההודעה אני מבין שכבר גמרו אומר להעמיד אותי למשפט. ייתכן שמזה זמן רב טמון הפח לרגלי. אם אפנה לאברשה – ויתכן שהוא עצמו משתתף במארב – אלכד כמו צפור. החברים שמחים עתה לנפילה של חבר.

מה ההבדל בין המשטרה הכלכלית והמשטרה הפלילית, שאלה חסיה וקולה צרוד.

הכלכלית עוסקת בעבירות על חוקי המטבע, בעיקר. הפלילית עוסקת בעבירות נגד החוק הפלילי, מכות, רצח, גניבות, מעילות…

הכית מישהו?

לא.

רצחת?

לא.

מתנהלת עתה חקירה בענין רצח שושנה ברנהולץ, אמרה חסיה בחשד.

לא רצחתי אותה, אמר לוי.

גנבת?

איזה מין שאלות את שואלת.

תחשוב היטב על כל מה שעשית לאחרונה.

זה מה שאני משתדל לעשות. אבל איני יכול להעלות במוחי דבר שיש לו קשר לפלילים.

אולי זה בענין החבילות, שאתה מביא הביתה? שאלה חסיה.

אני אגיד לך את האמת. בזמן האחרון אני עצמי כבר איני יודע למה קוראים גניבה ולמה לא.

אתה חושב שזה בענין החבילות הקטנות? שאלה חסיה.

אני חושב שלא. אחרי הכל המוסד חייב לי משהו אחרי עשרים שנות עבודה. אבל יתכן שמישהו הלשין. יתכן שהמשטרה לא הבינה שהחבילות הקטנות אינן גניבה. אלא הענקות קטנות.

אם זה כך, קרא מחר את אברשה והוא יבהיר למשטרה…

שטויות. אסור לי לפנות בענין זה אל אברשה. גם איני חושב אחרי־הכל שזה בענין החבילות הקטנות. שהרי לפני הגשת משפט נגדי היו חוקרים אותי. כאן בהודעה נאמר, מסירת הודעה לפני הגשת משפט, כלומר שלב החקירות נגמר. בלי שיערכו חיפוש בבית וימצאו משהו מהחבילות הקטנות לא יוכלו להגיש משפט.

אולי זה בענין החבילות הגדולות? שאלה חסיה כולה רועדת.

בטח שלא, אמר לוי ברוגזה רבה. לפתע הרעים בקולו: בכלל את מדברת בקול רם. ייתכן שמאזינים. דברי בלחש!

טוב, לחשה חסיה. אז אל תצעק אתה!

בכלל, אמר לוי. החבילות הקטנטנות והחבילות הגדולות אינן בגדר של גניבה. כל חבילה נרשמת בשעת מסירתה. זה ענין חוקי ורשמי לחלוטין.

אבל אחרים אינם מקבלים חבילות קטנות וחבילות גדולות, אמרה חסיה.

אחרים אינם עובדים במוסד עשרים שנה כמוני…

אני יודעת! קראה חסיה.

מה? דבר בלחש!

זה בענין הנסיעה שלנו לחוץ־לארץ!

שטויות, ענה לוי. גם זה שייך למשטרה הכלכלית והם חוקרים ארוכות לפני הגשת משפט. אני מוזמן למשטרה הפלילית והמשפט נגדי כבר הוכן, בלי שנחקרתי.

אז מה זה יכול להיות? שאלה חסיה.

ראשי מתפוצץ! אמר לוי.

מס הכנסה! זהו זה!

מה פתאום מס הכנסה?

לא הצהרת על ההכנסות שלך מחברת רמון. אמרתי לך אז….

חברת רמון היא חברה חקלאית. יש פקידי מוסדות רבים חברים בחברות מעין אלה.

כן, ענתה חסיה. אבל לא הצהרת על ההכנסות שלך מרמון!

גם זה אינו ענינה של המשטרה הפלילית, חסיה.

אמרתי לך אז…

הכל אמרת לי אז, אמר לוי.

מעלת?

זה מה שאני משתדל לברר עכשיו במוחי, אמר לוי. מעלתי או לא?

חשוב על כך. התאמץ להיזכר!

פשוט אינו יודע למה הם קוראים מעילה ולמה לא. המושגים התבלבלו לגמרי בשנה האחרונה. כיום קוראים מעילות לכל מיני דברים שלא הייתי מעלה על דעתי לפני שנה ולפני שנתיים שהם משהו מחוץ לשורה.

למשל, זה שקיבלת את המכונית מצוויק, זו מעילה?

קיבלתי אותה במתנה. זו לא מעילה. לא לקחתי כלום מהמוסד.

אבל צוויק מקבל ממך עבודות.

נו, אז מה?

אולי זו מעילה?

השד יודע. היום הם יכולים לקרוא גם לדבר כזה מעילה. ראשי מתפוצץ.

שטויות, קראה חסיה. אתה לא מועל. אתה אדם ישר. אני בטוחה שכל הענין הזה בטעות יסודו. יתכן גם שמישהו חמד לצון.

יתכן. יתכן שלא. אני חושב… אני חושב ש…

אתה חושב שמה?

אולי זה בענין ההוא.

ההוא? נבהלה חסיה ופניה החווירו. מישהו יודע על הענין ההוא?

אני חושב שלא. אבל אולי.

אל אלהים! אני אמות מבושה! אני אמות מבושה!

מה לעשות?

אתה מוכרח לדבר עם אברשה. יהיה מה שיהיה!

זה טירוף הדעת לדבר על כך עם אברשה. טירוף הדעת. ראשי מתפוצץ!

אילו ידענו מי זה הסמל פייגלזון, אול מישהו מכיר אותו שמכיר אותנו. שיוכל להגיד לו שאנחנו אנשים ישרים, שלא עשינו שום דבר רע, שלא לקחנו מה שלא הגיע לנו.

יש לי רעיון, אמר לוי. אני חולה. תגשי את מחר אל הסמל פייגלזון. תגידי לו שאני חולה ושאת באת במקומי. בהזדמנות זו תבררי מה הענין.

כל הלילה צייצו ציפורים בראשם של לוי וחסיה.

בשמונה ורבע בבוקר שמעה חסיה ישראלי מפי הסמל פייגלזון את פשר ההזמנה. “מכוניתו של בעלך נמצאה חונה במוקם שהחניה אסורה – ברחוב ראשי. עלי לדעת אם אתם בוֹחרים בקנס, או משפט. נוהג שגרתי.”

פייגלזון לא הבין מדוע נשקה לוֹ חסיה במצחוֹ.

---

פרט קטן

מאת

שבתי טבת

זה היה בימי האבטלה הגדולה. לא היו עבודות. כולן נגמרו לפני חדשיים. די. טיאטאו את כל הכבישים וכיבדו את כל המדרכות. נטעו את כל העצים ועישבו את כל הבאנקטים. סיידו את כל הגדרות של הגנים הציבוריים וניקו מאבק וצחצחו את כל שלטי התיירות, מדן ועד אילת.

חדלתי ללכת למשרדי המפלגות. הפתקים “נא לסדר את המוכ”ז בעבודה, פיניק." לא היה שווים יותר מהנייר שעליו נכתבו. אפילו המפלגות קצרה ידן להושיעני. חשבתי, מדינת ישראל מתמוטטת. הייתי כה מדוכא, לולא בא אלי שמעון הייתי, אני לא יודע מה הייתי עושה.

אבל שמעון, החבר שלי, בא ואמר, אתה רוצה ג’וֹב?

אמרתי, שמעון, בחיי שאתה משוגע.

אמר, צארוויל, זה ברצינות זה.

אמרתי, אם זה ברצינות אז אתה בובה.

אמר, נלך.

אמרתי, בראוו.

נישקתי את האשה ואת הילדים והלכתי.

בדרך שאלתי את שמעון, מה הג’וב, שמעון?

אמר, אני לא יודע בדיוק. אבל אתה צריך להיות הרוצח.

עמדתי במקום.

אמרתי, שמעון, אתה יודע שבשבילך אני נותן הכל, אפילו את שן הזהב שלי. אבל אם אתה רוצה שאני אהיה הרוצח אז אני קודם רוצה להתנצר.

אמר, לא ברצינות?

אמרתי, כן, ברצינות.

בעין שלו חלפה קריצה, כמו שמש על פניה מים. תפש לי בשרוול והכה לי על הכתף. אמר, צארוויל, רוצח בצחוק. כמו בתיאטרון.

אמרתי, כמו בתיאטרון? זה דבר אחר.

קיבל אותנו המנהל של שמעון, חרפק.

חרפק אמר, זהו זה?

שמעון אמר, זה צארוויל. תכירו.

חרפק אמר, בסדר. לך רחץ עכשיו את המכונית.

לקח אותי לחדר. בו ישבו אנשים. חרפק אמר להם, זה צארוויל, זה בלומנפלד, זה חזקיה, זה לחמן. הצביע על כל אחד ואחד.

אמרתי, בראוו.

חרפק אמר, שב.

עתונאי אחד מאמריקה בא לכתוב על ישראל. בעיקר רוצה לראות רוצחים יהודים בישראל. לראות אם דומים לרוצחים יהודים באמריקה. הלכו קודם למשטרה, בלעדיו. שאלו אם יש רוצחים שאפשר להפגיש אותם עם עתונות־חוץ בלי פאנצ’רים. אמרה המשטרה, אין בכלל רוצחים מקצועיים בישראל. אבל יש פורצים טובים. אמרו למשטרה, פורצים זה לא מעניין, בכלל. אמרה המשטרה, מצטערת מאד אבל רוצחים אין. אמרו למשטרה, אם אין אז אין. אבל אי אפשר היה להיפטר מהמשטרה. היא רצתה שהעתונאי האמריקאי יפגוש את הפורצים. אמרה, הפורצים שלנו יוצאים מן הכלל, נסו ותווכחו. אמרו לה, פורצים זה לא מעניין. אמרה המשטרה, אל תחשבו שאנחנו לא יודעים שיש בלבכם הפליה נגד המשטרה. אף פעם לא מפגישים אותנו עם עתונות־חוץ וגם לא את הקליינטים שלנו. בכל העולם יודעים על הנגב, על צינור המים ועל מכון וויצמן למדע, אבל על המשטרה ועל הפורצים כאן בכלל לא יודעים. בכלל. ריחמו על המשטרה ואמרו, נו, טוב, שלחו כבר איזה פורץ בריא. שלום.

חרפק, בלומנפלד, חזקיה ולחמן חזרו למשרד ועשו ישיבה. דנו בשאלה. ראשית, הכדאי להציג רוצח ישראלי או לא; שנית, אם כן, מה צריכות להיות תכונותיו.

בענין הראשון הגיעו תיכף ומיד להסכמה. אסור לאכזב עתונאי. אין לך דבר גרוע בעולם מעתונאי מאוכזב. בעיקר אם האכזבה נגרמה לו בגלל חוסר נושא וחומר לכתיבה. החשוב מכל, אם ישראל מדינה ככל המדינות, כיצד זה אין בה רוצחים? חייבים להציג רוצח ויהי מה.

בענין השני נחלקו הדעות. חרפק אמר, רוצח יהודי, מסורתי ודתי. מניח תפילין בבוקר. משגיח על הכשרות וקורא עם בנו בש"ס. תארו לעצמכם את הסנסאציה!

בלומנפלד אמר, רוצח ציוני. מכל גזילה הוא תורם לקרן קיימת. הוא רוכש אגרות של מלווה הפיתוח. זוהי נקודה חשובה לתעמולה בחוץ־לארץ. אפילו הרוצחים בישראל הם ציונים.

חזקיה אמר, רוצח אמנותי. נהנה מהנוי שבהריגה. מקפיד על אמצעים ועל שיטות, על עדינות ועל רוך בביצוע, על יפי המלאכה. מצטט מביאליק וממנדלי בעת ההוצאה לפועל.

לחמן אמר, רוצח בריא. להציג את הגזע החדש, את דור המדינה. בריא בנפשו ובגופו, ללא תסביכי גלות, ללא פיתולי היהודי בגולה. לא אמר מימיו תפילה, לא שמע על בן־גוריון. אין לו תודעה יהודית בכלל, לא בהכרה ולא בתת־הכרה. חיית־פרא! רוצח מתוך צמא לדם. חרחרחרחר!

לא יכלו להתפשר ביניהם. נסעו לירושלים. חזרו מירושלים. שוב לא הגיעו לכלל דעה. נסעו לירושלים. חזרו מירושלים עם נוסחה ממוזגת. רוצח בעל תודעה יהודית לקויה, ציוני אבל לא שרוף, מסורתי אבל לא דתי, טבעי אבל לא חיית־פרא, שמע על בן־גוריון אבל אינו זוכר איפה, עדין בביצוע אבל אכזרי בעת ההוצאה לפועל וללא ציטוט מכתבי הסופרים היהודיים.

חרפק אמר, אתה מבין?

אמרתי, בערך.

בלומנפלד שאל, למשל אם ישאל אותך מה הדבר היקר לך ביותר במדינת ישראל, מה תשיב?

אמרתי, האשה והילדים.

חרפק אמר, מצוין!

בלומנפלד אמר, לא רע.

חזקיה אמר, לא קולע כלל.

לחמן יצא בשצף קצף. איום ונורא! האשה והילדים! אפשר לחשוב שהרוצח הישראלי הושא בורגני זעיר, משלם את דמי האיגוד המקצועי ונושא פוליסה של ביטוח חיים עם סעיף של פיצויים כפולים במקרה של תאונה. מחריד. החשוב לו מכל צריך להיות הנגב ומוביל המים הארצי.

חרפק אמר, מה מחריד כאן?

לחמן אמר, הזעיר־בורגנות הזאת!

חרפק אמר, כאן כולם זעיר־בורגנים, מדוע לא הרוצח?

בלומנפלד שאל, ואם ישאל אותך, למה אתה שואף, מה תשיב?

אמרתי, לדירה משלי בבית־משותף.

חרפק צהל, זהו זה!

חזקיה אמר, כזה לא יכול להיות הרוצח הישראלי. אין בו גון של אמנות ובוהמה. רוצח אמיתי נסוכה בו רוח־שירה. מחשבתו נועזת ואינה נוסעת על פסי השיגרה, כפי שעושה זו של הזעיר־בורגני. לכן אין לתארו ככזה ממש כשם שאי אפשר לעשותו חבר ויצ"ו. הוא צריך לענות שהוא שואף להשתחררות הרוח מהגוף. הוא אמן, אתם מבינים, אמן בחסד. הוא רוצח משום שידו אינה משגת תקליטים מאריכי־נגן, הוא רוצח משום שספר טוב של ריפרודוקציות אמנותיות עולה לא פחות מארבעים לירות.

חרפק אמר, אב מה שחזקיה רוצה איננו כלל וכלל רוצח ישראלי טיפוסי. רק גון של מסורת ושל דת יכול להוליד דמות כה קיצונית, כפי שהרוצח הינו בהכרח. הרוצח שלנו נוטל נשמתם של נהגי אוטובוסים ציבוריים ושל נוסעים שלא חיכו עד צאת השבת. אל תשכחו שהרוצח הישראלי גם צריך להיות שונה מיתר הרוצחים בעולם. רק בישראל הדתי מסוגל לרצח ורוצח מסוגל להיות דתי.

בלומנפלד אמר, לא ולא. לא ייתכן רוצח ישראלי, אלא עם גון פוליטי. רק מי שהוסת כדבעי על־ידי מפלגה מסוגל כאן לשלוח יד בנפש הזולת. רק על רקע מפלגתי תיתכן קיצוניות כזו כשל רצח.

אמר לחמן, רק חיית־פרא, כמו הדור החדש, הגדלה על אבדן־ערכים, היא ורק היא המסוגלת לרצח. גידול־פרא, ללא תרבות, ללא מסורת, ללא דוגמה חינוכית מאלפת. רוצח מתוך התפקרות, מתוך ריקנות ומתוך הנאה, באין לו בינה להנאה אחרת.

אמרתי, רבותי בראוו. אבל עד מתי אני מחכה כאן?

אמרו, מוכרחים לעלות שוב לירושלים. בלי ירושלים אי אפשר להחליט.

אמרתי, מה עם קצת כסף?

אמרו, חכה עד שנחזור מירושלים.

נסעו לירושלים וירדו מירושלים. נסעו לירושלים וירדו מירושלים. כבר הסכימו ביניהם על הכל. כמעט ופתחו לי סעיף בתקציב. לפתע שאל בלומנפלד, ואם ישאל אותך, אתה מוכן לרדת לאמריקה, מה תשיב?

אמרתי, מה?

חרפק אמר, אם יגיד כן, פירוש הדבר שלא טוב לו בישראל. זה רע.

לחמן אמר, אם יגיד לא, פירוש הדבר שטוב לו בישראל. זה רע.

נסעו לירושלים וחזרו מירושלים. לא מצאו אותי. שלחו את שמעון שיחפש אותי.

אבל אני הייתי בקטטה. השכן שלנו, כהן, שם את המזרן של הילדים שלו על המעקה, להתיבש. כהן תמיד מזלזל וגם הפעם הניח את המזרן לא בדיוק עד איפה שהחצי שלו מגיע. ברוחב של שלוש אצבעות היה המזרן מונח על חצי המעקה שלנו.

האשה שלי אמרה לאשה שלו, רוזה תגידי לאיש שלך שיזיז את המזרן. אם לא, אני אקרא לצארוויל.

בא כהן ואמר, קראי לצארוויל. מי מפחד?

באתי.

אמרתי, כהן, אתה שוב מזלזל?

אמר, כן.

אמרתי, שוב שמת על החצי שלנו.

אמר, בהחלט.

אמרתי, אתה יודע שזה החצי שלנו, לא?

אמר, כן.

תפשתי אותו. תפש אותי. חבטתי. חבט. בעטתי. בעט.

אם יש דבר שאני שונא זה שאחרים נדחפים לי לתוך הנשמה. אם יש דבר שאני שונא זה שאחרים לא יודעים איפה החצי שלי ואיפה החצי שלהם. אם יש דבר שאני שונא זה כשאחרים נוגעים בחצי שלי. אז אני לא מתחשב בהם, בכלל.

הרבצתי. הרביץ.

שמתי היד על הסכין. נעצתי. נגמר. מת כהן.

בא שמעון לחפש. מצא אותי במשטרה.

---

החרש ובניו הפרדסנים

מאת

שבתי טבת

הדפיקה בדלת היתה חרישית. לכשנפתחה, נתגלה מאיר, גבר בעל קומה, עבה וכבד. הוא לבש סרבלים כחולים דהויים ועליהם מקטורן חום. לראשו חבש כובע מצחיה אפור, שהאפיל על מצחו. שערוֹ הכסיף.

בקול חרישי וסדוק, כעוצר סוד, אמר: אדון קראמצ’ר מחכה לך ברחוב, למטה.

מיהו אדון קראמצ’ר?

אני הפועל שלו בפרדס. השם שלי מאיר, אמר בניב ספרדי. חיפשנו אותך כל היום. אדון קראמצ’ר מחכה לך למטה.

מדוע אין קראמצ’ר מטריח עצמו ועולה לכאן?

אדון קראמצ’ר הוא זקן מאד, אולי בן שבעים וארבע, אמר בלחש. הידים והרגלים שלו רועדים חזק. אדון קראמצ’ר מבקש שתרד אליו למטה. אחרי־כן הוסיף: אני הפועל שלו בפרדס שלושים שנה.

ירדנו במדרגות. קראמצ’ר נראה מכונס בתוך עצמו, פניו רזות וצפודות. ידיו מגוידות, מחזיקות שתיהן במקל מסוקס ורועדות. לבוש היה מכנסי חאקי ומקטורן כחול, לראשו כובע מצחיה לבן.

הוא הושיט יד רועדת ומיובלת לשלום ומיד הוציא בעזרתה, מהכיס הפנימי של המקטורן גליון של עתון. בעפרון אדום סומן בו מאמרי "ניתוח אוזן חדישים בישראל.

זה שלך? שאל.

כן.

העמידה היה קשה עליו ומאיר נחפז לתמוך בו.

זה שלך? חזר ושאל.

כן, זה שלו, קרא מאיר לתוך אוזנו בקול גדול.

שמי אפרים קראמצ’ר, אמר הזקן ונח. נשימתו היתה קטועה.

חרש אני באוזני מזה שלושים שנה, אמר קראמצ’ר ונח.

הוא לא שומע באוזניים שלו שלושים שנה, קרא אלי מאיר בקול גדול.

קראתי במאמר שלך, שיש מנתח אמריקאי שבכוחו להחזיר את השמיעה לחרשים בדרך של ניתוח־פלא, אמר ונח.

הוא לא שומע כבר שלושים שנה והוא רוצה שהאמריקאי יעשה לו ניתוח באוזניים שלו, קרא אלי מאיר בקול גדול. הוא עמד לצדו של קראמצ’ר והחזיק בו תחת אצילי זרועותיו.

שפתיו של הזקן נעו וקולו לא נשמע.

אדון קראמצ’ר! תקע מאיר באוזנו של הזקן, לא שומעים אותך!

הזקן שיחרר יד אחת ממקלו והניע בכף ידו כאומר: רגע, רגע. פניו נשתבּרו בחייכו לאלפי רסיסים.

אדון קראמצ’ר! תקע מאיר באוזנו של הזקן.

מאיר לא מבין שאני יכול לקרוא רק מהשפתיים, הוא תמיד צועק לי באוזן ונופח בה רוח איומה, אמר ונח.

סליחה, אדון קראמצ’ר, אמר מאיר נבהל ומבויש.

יצאנו מחדר המדרגות לרחוב. מאיר הציב את הזקן ליד הגדר ועמד מולו, כדי שהזקן יוכל לקרוא משפתיו.

אני רוצה שתסדר לי ניתוח באוזניים, ניתוח כזה שכתבת עליו במאמר, אמר הזקן. מתחת לקרום שעל עיניו הבריקה שובבות.

אינני רופא, אמרתי.

הוא לא רופא, אמר מאיר.

אני יודע שאינך רופא, אמר הזקן, אתה עתונאי.

כן, אמרתי.

הייתי אצל כל הרופאים בארץ, אמר הזקן ונח.

היינו אצל כל הרופאים בארץ אמר מאיר.

הם אמרו שאי אפשר לעשות כלום, אמר הזקן.

רק לקחו כסף, אמר מאיר.

רק לקחו כסף, אמר הזקן.

ואמרו שאי אפשר לעשות כלום. ככה זה הרופאים, אמר מאיר.

איפה אפשר למצוא את הרופא האמריקאי? שאל הזקן.

הוא חזר לארצות הברית, אבל השאיר כאן תלמידים שמסוגלים לבצע ניתוח־אוזן לפי שיטתו ממש כמוהו אמרתי.

כך הבינותי מן המאמר, אמר הזקן ונח.

אולי תוכל לסדר לנו ניתוח־אוזן? שאל מאיר.

עליו לגשת לבית־החולים ‘תל השומר,’ אמרתי.

אדון קראמצ’ר רוצה שתיגש אתנו לבית החולים, אמר מאיר.

מדוע לא תיגש אתה עמו?

אני לא יודע לדבר עם רופאים, אמר מאיר.

אין לו בנים או בנות? שאלתי את מאיר.

הזקן ניענע בידו בהתרגשות רבה.

אני רוצה שאתה תיגש אתי, אמר הזקן. אשלם לך שכר טירחה.

יש לו הרבה כסף, אמר מאיר בקול התובע אמון.

אין לו בנים?

יש לו בנים, אמר מאיר. אבל הוא לא מדבר אתם שלושים שנה. הוא לא רוצה שהבנים ידעו שהוא הולך לרופאים. הם לא יסכימו.

אסור שהבנים ידעו, אמר הזקן, הם לא יסכימו ולא יתנו לי ללכת לבית החולים.

הבנים דיברו עם הרופאים ואמרו להם שיגידו לאדון קראמצ’ר שאי אפשר לעשות כלום עם האוזניים שלו, אמר מאיר.

מדוע לא יסכימו הבנים לניתוח?

הם לא רוצים שאדון קראמצ’ר ישמע מה שהם מדברים.

שפתיו של הזקן נעו.

תיכף ייצא לו הקול, אמר מאיר.

הבנים שלי, מאז שאני לא שומע מנהלים את הפרדס בעצמם, אמר הזקן ונח.

הם מכרו חמישים דונאם פרדס, אמר מאיר.

מאז שאני לא שומע הם לקחו את הכל לידיהם, אמר הזקן ונח.

בעיקר עזריאל, אמר מאיר בקול גדול, לתוך אוזנו של הזקן.

מה? שאל הזקן.

בעיקר עזריאל, לחש מאיר בשפתיו, הפעם נגד פניו.

ושמעון? שאל הזקן.

שמעון קצת יותר טוב, אמר מאיר בשפתיים חטובות.

כולם אותו דבר, אמר הזקן ונח.

רק יוסף לא, אמר מאיר.

גם יוסף, אמר הזקן.

זה נכון, אמר מאיר. כולם הוציאו את אדון קראמצ’ר מהענינים עוד לפני שלושים שנה. לא נתנו לו לעשות כלום. רק לשבת ולהביט.

איפה הוא גר?

מי? שאל מאיר.

מר קראמצ’ר.

גר עם הבנים שלו במושבה. הבנים לא רוצים לצאת מהבית, אמר מאיר.

תיגש אתו לבית החולים, אני בטוח שיעשו בשבילו את הכל, אמרתי.

כבר היינו בבית־החולים עם המאמר, אמר הזקן.

אבל זה הבנים שלו היו לפניו בבית החולים ואמרו לרופאים, שיגידו לאדון קראמצ’ר, שאי אפשר לעשות כלום בשביל האוזניים שלו, אמר מאיר.

מנין לך?

אדון קראמצ’ר יודע. הוא מכיר את הבנים שלו יפה מאד, אמר מאיר. והוא אומר שהם הלכו אל כל רופאי האוזניים ואמרו להם שיגידו לאדון קראמצ’ר שאי אפשר לעשות כלום בשביל האוזניים שלו. הם לא רוצים שהוא ישמע מה שהם מדברים עליו.

גש נא אתי לבית החולים, אמר הזקן. תתחנן לפניהם שיעשו לי ניתוח.

בבית החולים היה רופא אחד, אמר מאיר, הרופא הזה שאל למה לזקן כזה לשמוע מה שנעשה עכשיו בעולם. יותר טוב שימות חרש ומבסוט. כך הוא אמר.

לא נשאר לי עוד הרבה לחיות, אמר הזקן. ולפני שאני מת אני רוצה לשמוע מה שהבנים שלי מדברים. שוב חלף ברק של שובבות מתחת לקרום שעל עיניו.

הוא רוצה לעשות את הניתוח שאף אחד לא יידע. הוא רוצה לשבת על יד השולחן ולעשות את עצמו חרש כמו תמיד ולשמוע את הכל, ופתאום הוא יראה להם שהוא שמע כל מה שהם אמרו ודיברו עליו. זו תהיה הפתעה גדולה בשבילם.

מה? שאל הזקן.

זו תהיה הפתעה גדולה בשבילם! תקע מאיר לאוזנו של הזקן ומיד תיקן את המעוות וחזר על דבריו נגד פניו של הזקן.

הזקן חייך חיוך של משובה. במקלו דפק על המדרכה.

חה, חה, חה! צחק מאיר בקול גדול. כל מה שהוא רוצה, זה להפתיע את הבנים שלו. הם יחשבו שבמשך שלושים השנים שהם חשבו אותו לחרש ולטמבל הוא שמע כל מה שהם מדברים. הם יתפקעו.

שפתיו של הזקן נעו.

בעיקר עזריאל יתפקע, אמר מאיר.

ושמעון? שאל הזקן.

שמעון קצת פחות, אמר מאיר.

כולם אותו דבר, אמר הזקן.

זה נכון, אמר מאיר.

שפתיו של הזקן נעו.

אז תיגש אתו? שאל מאיר בחרדה.

אכתוב לבית החולים מה שסיפרתם לי, אמרתי.

שפתיו של הזקן נעו.

תיכף ייצא לו קול, אמר מאיר.

תודה רבה, אמר מר קראמצ’ר.

תודה רבה, אמר מאיר. בוא נלך.

הוא תמך בזקן תחת אציל זרועו והתרחק עמו במורד הרחוב.

---

שבוע של צדיקוב

מאת

שבתי טבת

בערב יום שלישי חזר צדיקוב מהמשרד, מזיע ועייף. שרה הציבה למענו את נעלי הבית ליד דלת חדר־האמבטיה, תלתה מגבת נקיה על הקולב ופרשה את מכנסי הפיז’מה ואת הגופיה הנקיה על הכוננית.

כשיצא צדיקוב טרי ורענן מהמקלחת, בגופיה ובמכנסי פיז’מה אל המרפסת, נתנה לו שרה את עתון הערב ששאלה למענו אצל השכן. עוד הוא קורא בעתון ואשתו ערכה סעודת־ערב על השולחן המתקפל, על המרפסת.

שרה: היה משהו חדש במשרד?

צדיקוב: ברגר קיבל כאב ראש ונאלץ לעזוב את העבודה.

שרה: תמיד הוא מקבל כאבי־ראש בימי שלישי, כשהעבודה רבה.

צדיקוב: היום היה חם מאד. ממש חמסין. הוצאתי עשרים גרוש על גזוז.

שרה: ודאי לא היתה לך ברירה. אבל, טוב יותר אילו שתית כוס לבן. זה מרווה יותר את הצמאון וגם מזין יותר.

צדיקוב: נו, נו,

חזר לעיין בעתונו.

שרה: תיקנתי לך את מ כנסי החאקי הקצרים ואת גרבי החאקי הארוכות.

גרבובסקי מרמת־גן זכה באלפים חמש מאות לירות של מפעל הפיס, קרא צדיקוב מהעתון.

ליפשיץ נכנס במכנסי־חאקי קצרים, בגופיה ובנעלי־בית. “אתמול שיחקנו ראמי,” אמר לאחר שישב ליד השולחן, “עד אחרי חצות.”

צדיקוב: תשתה סודה קרה?

ליפשיץ: לא, תודה. הבטן שלי מלאה אויר ומים.

צדיקוב: נו, בכל זאת תשתה.

ליפשיץ: לא, תודה. באמת. שתיתי כל היום.

צדיקוב: תשתה עוד קצת. לא יזיק.

שרה: אל תחשוש. יש לנו עוד סיפון במקרר.

צדיקוב: נו?

ליפשיץ: למען השם, אינני רוצה לשתות. אינני צמא. רק זה שתיתי.

צדיקוב: חצי־כוס תשתה? בשבילי?

ליפשיץ: נו, מילא.

צדיקוב: מה נשמע בפוליטיקה?

ליפשיץ פרש לפני צדיקוב יריעה רחבה מהנעשה בזירה המדינית הבינלאומית ובזירה המקומית. לדעתו פגה המתיחות בין שני הגושים. לדעתו לא תפרוץ מלחמה חדשה בין ישראל ומצרים. ליפשיץ היה סבור שנודעים סיכויים נאים ליצוא חקלאי. ליפשיץ נראה מרוצה מעצמו. הוא גמע את הסודה. טעם פלח אבטיח. טעם לביבת־גבינה. שתה עוד כוס סודה. אכל פילפל ממולא. נטל את עתון־הערב וחזר למרפסתו.

שרה סידרה את הבגדים בארון. צדיקוב פיהק בעמדו לידה.

צדיקוב: נלך לישון.

שרה: הוא יודע הרבה מאד, ליפשיץ. נפגש עם הרבה אנשים.

צדיקוב: אני כל כך עייף. אני הולך לישון.

שרה: אני עוד נשארת. יש לי הרבה דברים לתקן. אני אעיר אותך מחר בבוקר.

צדיקוב: כמו תמיד. לילה טוב.

שרה: שכחתי לומר לך, מחר ההגרלה של המלווה העממי.

צדיקוב: אני יודע.

שרה: תקנה עתון־ערב.

צדיקוב: אני יודע. את לא צריכה לומר לי הכל. לילה טוב.

שרה: מחר יום רביעי. אני הולכת לבקר את אמא ואחזור רק בצהרים. תעבור דרך השוק ותקנה איזה עגבניות, מלפפונים וקצת ענבים.

צדיקוב: בסדר: לילה טוב.

שרה: ותשלח מחר את המכתב ליוסף.

צדיקוב: הוא חוזר מהאוניברסיטה השבוע?

שרה: לא. בשבוע הבא.

צדיקוב: לילה טוב.

בשעה שצדיקוב היה במשרד ושרה ביקרה אצל אמה חדר לביתם הגנב. הוא פרץ את הדלת, חדר פנימה, הפך את ארון הבגדים המסודר של שרה, כשהוא מחטט מתחת לסדינים. הוא מצא שתי אגרות של המלווה העממי ותחבן לכיסו, הוא מצא שבע לירות ותחבן לכיסו. הוא מצא שעון־זהב על שרשרת זהב ותחבו לכיסו.

הגנב היה צנום. נעליו לא מצוחצחות. מכנסיו מכנסי־צמר חמות ושקיות. פניו היו שזופות מאד. ימים ישב בשמש על הגדר שממול לבנין ועקב אחרי הליכות בני הבית. הוא ידע ששרה מבקרת מדי יום רביעי אצל אמה.

הגנב יצא מהדירה הנקיה והמסודרת והשאיר בה הפיכה וערבוביה. בצאתו לא נזהר ופגע בבובה עשויה חרס, ילדה שלרגליה רובץ כלב גדול. הגנב נחרד מאד, עצר וחיכה. כאשר שוב נשתרר שקט, ברח מהמקום.

צדיקוב: אל תגעי בשום דבר, שרה. זהו כלל ראשון – לא לגעת.

שרה: אבל אני מוכרחה לראות מה הוציאו מהארון. אני מוכרחה לראות אם גנבו את הכסתות ואת הסדינים.

צדיקוב: אל תגעי. המשטרה תבוא עוד מעט.

שרה: הכסתות והסדינים שקיבלתי מאמא שלי. לעולם לא נשיג כסתות וסדינים כאלה. כבר עשרים וחמש שנה הם משמשים אותנו והם כמו חדשים.

צדיקוב: מתי אנחנו משתמשים בהם? אף פעם.

שרה: אתה היית רוצה להשתמש בהם כל לילה, או אולי היית רוצה שיהיו לך במקום מגבות? על דברים יקרים כאלה צריכים לשמור. אם היינו משתמשים בהם כמו שאתה היית רוצה, מה היה נשאר לנו מהם?

צדיקוב: הנה לך! לא השתמשנו בהם ועכשיו גנבו אותם!

שרה: אוי לי. אוי לי.

הניידת של המשטרה הופיעה. בראשה הסמל זינדר. לאחר שהעיפו מבט בדירה התפנו השוטרים לחקירה.

זינדר: ובכן, מה היה כאן?

צדיקוב: פרצו וגנבו.

זינדר: מה גנבו?

צדיקוב: עוד איננו יודעים. לא נגענו בכלום. זה בסדר. הא?

זינדר: בסדר גמור.

זינדר הביט בדלת שנפרצה ומלמל לעצמו כשצדיקוב גונב את המלים מפיו.

זינדר לעצמו: ככה. פרצו את הדלת, במוט וביתד. עבודה לא רעה.

צדיקוב: עבודה לא רעה?

זינדר: לא רעה לגמרי. חלק. איפה חיטט הגנב?

שרה: הנה כאן, בארון הבגדים.

זינדר: מתחת לסדינים, מה? גנב זהיר. חיטט בעוד מקום?

שרה: לא. רק בארון הבגדים.

זינדר: גנב מנוסה. חלק. נשאר אם השאיר טביעת אצבעות.

צדיקוב: גנב מנוסה?

שרה: הסמל זינדר. תראה בבקשה אם גנב את הסדינים ואת הכסתות.

זינדר: חלק לגמרי. בלי טביעת אצבעות. עבודה יפה מאד.

צדיקוב: עבודה יפה מאד?

זינדר: עכשיו את יכולה לראות מה גנבו. אני ארשום את הדו"ח.

שרה התנפלה על הארון, כאמא המחבקת את ילדה שאבד. צדיקוב העסיק את זינדר בשיחה.

צדיקוב: גנב טוב?

זינדר: חלק.

צדיקוב: חלק?

זינדר: היה בדירה מכסימום שתי דקות. פרץ, בזיק, גנב, נעלם, חלק. חלק מאד. לא השאיר טביעת אצבעות. ודאי לא לקח אלא כסף. אפשר לשתות מים?

צדיקוב: סודה קרה?

צדיקוב פנה אל המטבח ומלמל לעצמו, “פרץ, בזיק, גנב, נעלם”. כאשר חזר עם הסיפון מהמטבח, ראה את שרה קוראת בגיל.

שרה: לא גנב את הכסתות והסדינים.

זינדר: מה גנב?

שרה: שבע לירות, שתי אגרות של המלווה העממי, דוקא היום ההגרלה… הוי, היום ההגרלה!

זינדר: עוד משהו?

שרה: את שעון הזהב של בעלי… של צדיקוב.

צדיקוב: את השעון?

שרה: גנב את השעון. שעון ־זהב עם שרשרת־זהב. המתנה של אבי ז"ל לצדיקוב. מדוע השארת את השעון בארון ולא השתמשת בו?

צדיקוב: הרי את אמרת שבדברים יקרי־ערך אין להשתמש, אלא שיש לשמור אותם. הנה, את רואה, אילו ענדתי את השעון…

שרה: שעון־זהב עם שרשרת זהב במכנסי חאקי קצרים…

זינדר: גנב מנוסה. זהיר. נטל רק כסף ושווה כסף.

שרה: גנב מטומטם ואידיוט. אפילו לא נגע בסדינים ובכסתות.

זינדר: מישהו מהשכנים אולי ראה אותו?

שרה: אשה אחת שגרה ממול, נדמה לה שראתה אותו.

זינדר: כן, תיאור בבקשה?

שרה: קצר קומה. לבוש מרופט. נעלים חצאיות חומות לא מצוחצחות. עשה רושם של עני ובלוי.

לאחר שיצאה המשטרה ובידה הצהרות חתומות, צנחו מנחם ושרה לתוך הכורסות בחדר האורחים. שניהם היו המומים, לפתע זינק צדיקוב ורץ כלפי הדלת.

שרה: לאן אתה רץ צדיקוב?

צדיקוב: לחנות.

שרה: מה פתאום?

צדיקוב: אני יורד לקנות אבטיח, סודה, ממתקים…

שרה: מה פתאום?

צדיקוב: ודאי יבואו אנשים לשאול על הגניבה. ליפשיץ בטח יבוא. תמיד אנחנו מכבדים אותו רק בסודה.

שרה: ומה קרה היום? זכינו בהגרלה? איזה שמחה קפצה עליך?

צדיקוב: שום שמחה לא. אבל אי אפשר לנהוג באנשים מנהג של חזירים ולא לתת להם כלום. אני תיכף אשוב.

שרה: גנב אידיוט. לא גנב את הסדינים ואת הכסתות.

בערב באו שכנים אל צדיקוב, כולם נפעמים. מה זה? שאל כל אחד, שמעתי שגנבו אצלכם?! בא ליפשיץ עם עתון הערב. חשבתי שחלית, אמר לצדיקוב, לא לקחתם את העתון. סיפרו לו על הגניבה.

ליפשיץ: מה אתם שחים? מה גנבו? למה אתה שותק, בן־אדם? ספר!

צדיקוב: תאכל מהאבטיח, קודם.

השכנים כולם אכלו מהאבטיח, שתו סודה, אכלו בוטנים קלופים, שתו קוניאק, אכלו ממתקים.

ליפשיץ: העיקר, מה קרה? מה גנבו? מי גנב?

צדיקוב: גנב צעיר, מומחה ונבון. חלק.

ליפשיץ: מה שמו?

צדיקוב: מה שמו? באמת שאלה נאה, ליפשיץ. כל מה שיודעים עליו זה מעדותה של שכנה אחת שגרה ברחוב וראתה אותו. היה זה עלם צעיר, גבה קומה, לו ידים ארוכות, ארוכות. מאד. נעליו היו מצוחצחות להפליא, בגדיו הולמים ותפורים אצל חייט מפאריס. שערותיו מסופרות בטוב טעם ומשוכות לאחר. שפם לו שחור ומחודד. נדמה לי שראיתי אחד כמותו מונה כסף בבאנק…

ליפשיץ: ואיך נכנס לדירה?

שרה: תאכל מהאבטיח!

צדיקוב: הסמל זינדר מהניידת – אגב בחור נפלא, אני ממש גאה במשטרה שלנו. סמל כל כך חכם וזריז. עושה רושם מצוין, לא, שרה?

שרה: באמת, סמל מצוין.

צדיקוב: אנחנו בהחלט יכולים להיות גאים במשטרה שלנו – הסמל זינדר סבור שהגנב חדר לדירה לאחר שפרץ את הדלת במוט פלדה וביתד. עבודה נהדרת – אני מצטט את הסמל זינדר מהניידת. הגנב לא שהה בדירה אלא שתי דקות. פרץ, בזיק, גנב, נעלם. חלק. חלק מאד. מן הטובים שבגנבים. לא, שרה?

שרה: באמת, גנב טוב.

ליפשיץ: ומה גנב?

צדיקוב: גנב נבון, חכם וזריז כפים. לא השאיר אפילו טביעת אצבעות. יש להניח, ואני מצטט מזינדר, שחבש את כפותיו בגרבי נילון.

ליפשיץ: ומה גנב?

צדיקוב: גנב יפה היה. שניו לבנות ונאות, חניכיהן ורודות. על אצבעו טבעת של יהלום. בפיו קיסם של שן. לא, שרה?

שרה: גנה מצוין.

ליפשיץ: מה גנב?

צדיקוב: גנב צעיר ומומחה. הוא פרץ כך. לחץ במוט. העתיק ביתד. חבט בידו. דחף בכפו. הדלת נפתחה בלי צריחת־צירים. כמו על חמאה.

השכנים: איום ונורא:

צדיקוב: כן. הוא, בזיק, חלף פנימה, חלק, חלק מאד, שם פניו מיד אל ארון הבגדים. לא הוציא זמן לריק. שם ידו תחת הסדינים – זהו גנב, יודע היכן מחביאים את הכסף – בזיק, גנב, נעלם חלק.

ליפשיץ: מה גנב?

צדיקוב: נאמר, מאה וחמשים לירות?

שרה: צדיקוב! הוא גנב…

צדיקוב: שרה! אין צורך להעלים מידידים. הם יודעים את מצבנו ומבינים שמאה וחמשים לירות הם חסכונות ולא התעשרות פתאומית.

ליפשיץ: מאה וחשים לירות. זה די הרבה.

צדיקוב: ונאמר, שש אגרות מלווה עממי נושאות פרסים, עד ארבעים אלף לירות כל אחת והיום היתה ההגרלה.

ליפשיץ: שש אגרות מלווה עממי נושאות פרסים והיום ההגרלה. זה די הרבה.

צדיקוב: ושעון־זהב…

שרה: שעון־כיס של זהב, “אומגה”, עם שרשרת־זהב, שאבי ז"ל נתן לצדיקוב כמתנת נישואין לפני מחצית יובל, בווארשה, ואז, אז, זה היה שווה שלוש־עשרה זלוטי…

צדיקוב: נאמר, שרה, שכבר אז היה שווה עשרים ואחת זלוטי.

שכנה: מה שמרגיז זה שגונבים אצל העניים ולא אצל העשירים!

שרה: העשירים מחזיקים את הסדינים ואת הצפיות בבאנק.

שכנה: מה את שחה? גנבו את הכסתות והסדינים והצפיות היפים שלך מחוץ לארץ?

שרה פורצת בבכי.

השכנים קמו ללכת לבתיהם. צדיקוב הפציר בהם להישאר. למה אתם כבר ממהרים? הישארו. עוד יש אבטיח. יש סודה. יש בוטנים קלופים. הישארו. אולם השכנים הלכו.

ליפשיץ לפני היפרדו, אמר: צדיקוב, עליך להתקין מנעולי־בטחון על הפתחים ולבטח את הדירה, ביטוח מקיף. אשלח לך מחר סוכן ביטוח".

למחרת לא הלך צדיקוב לעבודה. הוא הביא מסגר ששם מנעולים, בריחים וווי־בטחון על כל פתחי ומוצאי הדירה. אחריו בא סוכן הביטוח. זה שאל לטיב הרכוש של צדיקוב. הסוכן יעץ לצדיקוב לבטח את דירתו בשלושת אלפים לירות. צדיקוב ניאות לו בחיוך.

בשעות אחרי־הצהרים עזר צדיקוב לשרה להכין מטעמים לכבוד האורחים להם ציפה. כאשר היה הבית ערוך ומוכן לקבלת האורחים, התקלחו צדיקוב ושרה, לבשו מחלצות של שבת ועמדו בפתח לקבל את פני האורחים. האורחים אכלו מן הכיבוד וצדיקוב עמד על גבם לזרזם ולהרבות את תאבונם.

גניבה לא כל כך איומה, אמר להם צדיקוב. גנבו רק עשר אגרות־מלווה נושאות פרסים, חמש מהן על ארבעים אלף לירות. גנבו שעון־זהב יקר מאוד ששוויו בפולין לפני מחצית היובל עמד על ארבעים וחמישה זלוטי. גנבו שלוש מאות לירות במזומן וכמו כן תכשיטים רבים של שרה, סכינים וכפות, סדינים, כסתות וציפיות.

כאשר הלכו האורחים לבתיהם נשארו שניהם לעמוד על המרפסת. הפעם הקדימה שרה את צדיקוב ושכבה לישון לפניו. הוא התבונן שעה ארוכה ברחוב. כאשר עלה על יצועו שאל: את ישנה, שרה?

שרה: לא, אני שמחה שביטחנו גם את הכסתות ואת הציפיות.

צדיקוב: שרה, את לא יודעת – אני מרגיש עצמי כל כך צעיר.

שרה: עשינו מצוין. עם הביטוח.

ענינן של הבריות פג. הגניבה שאירעה בבית צדיקוב שוב לא תפשה מקום בשיחן. האורחים חדלו לבוא. ליפשיץ, לאחר מאבק, החזיר את נושא השיחה לבעיות המדיניות והמשק. שוב היה צדיקוב המאזין, לא המשמיע.

צדיקוב חזר לעבודתו ואחר־כך היה צדיקוב קורא מדי ערב, על המרפסת בעתון־הערב ששאלה שרה מליפשיץ.

ביום שלישי, עם ערב, שב מעבודתו. שרה פרשה את מכנסי הפיז’מה הגופיה על הכוננית. צדיקוב כילה להתקלח. התלבש ויצא אל המרפסת.

צדיקוב: לברגר היה שוב כאב־ראש.

שרה: נו, נו.

צדיקוב הביט מהמרפסת אל הרחוב. אף פעם אין אנו משחקים קלפים, אמר ולא פירש.

שרה: יוסף יבוא לשבת מהאוניברסיטה.

צדיקוב: קיבלת מכתב?

שרה: חבר שלו מסר דרישת־שלום.

צדיקוב הלך למיטתו. שרה הבריקה את המטבח והשרתה שעועית במים. כאשר עלתה גם היא על יצועה, אמר לה צדיקוב: את זוכרת, לפני שבוע?

שרה: כן.

צדיקוב: היה יפה.

שרה: כן.

צדיקוב: את זוכרת את סמל זינדר? את קורצמן מחברת הביטוח? אנשים נחמדים, לא?

שרה: נחמדים מאד.

צדיקוב: גם אנחנו יכולים פעם ללכת לקולנוע.

שרה: מה פתאוֹם?

צדיקוב: כך סתם. לילה טוב, שרה.

שרה: לילה טוב.

---

עליזעם העצוב

מאת

שבתי טבת

מנשה במיטב בגדיו – מכנסי ג’ין דהים, חולצה דו־גונית ונעלים אדומות מרוצעות – סיגריה בזוית פיו, עיניו גדולות, מביט בכם. מנשה אומר: היא לא אוהבת אותי, בגלל השם שלי. מנשה, זה השם שלי. אבא שלי קרא לי מנשה. הסבא שלי שמו היה גם מנשה. ושם הסבא של הסבא שלי היה גם כן מנשה. וזה גם השם שלי. אבל היא, מרים, לא אוהבת אותי. בגלל השם שלי. אז שניתי את השם שלי לעליזעם. עליז זעם.

בסדנא אומר עליזעם לחברו עזרא: היא לא אוהבת אותי, מרים, ואני אראה לה.

עזרא: לאן אתה הולך מנשה?

עליזעם: אני הולך אל הטלפון.

עזרא: שוב פעם. כל היום אתה מטלפן. גמרתי את הסופאפים של הפורד?

עליזעם: עוד לא גמרתי, עזרא. אבל אני מוכרח ללכת אל הטלפון.

עזרא: שוב אל מרים?

עליזעם: כן.

עזרא: עוד לא גמרת איתה?

עליזעם: עוד לא. אני לא יכול לגמור איתה, עזרא.

עזרא: למה?

עליזעם: היא לא אוהבת אותי.

עזרא: אז מה?

עליזעם: אז אני לא יכול לגמור איתה.

עזרא: תגמור איתה, עם מרים. תתחיל עם צפורה. היא משתגעת אחריך.

עליזעם: אם בעל־הבית ישאל איפה אני, תגיד לו שהלכתי ל… תגיד לו שהבטן כואבת לי ותיכף אחזור.

ליד מכשיר הטלפון מצית לו מנשה סיגריה. הוא מסרק שערו לאחור ואחרי־כן מחייג. במספרה, בה עובדת מרים, קוראים למרים אל מכשיר הטלפון. עד לבואה שורק לו מנשה סאמבּה.

עליזעם: הלו, מרים?

מרים: מה יש, מנשה? אני עסוקה…

עליזעם: מרים, עני לי…

מרים: מה, מנשה?

עליזעם: את אוהבת אותי?

מרים: כן, מנשה, אבל אני עסוקה עכשיו…

עליזעם: את אוהבת אותי?

מרים: כן מנשה…

עליזעם: למה את משקרת, מרים?

מרים: אני לא משקרת, מנשה. אני עסוקה… אני לא יכולה לדבר אתך עכשיו. אני באמצע העבודה.

עליזעם: מרים, את לא צריכה לשקר. אני אהרוג אותך אם תשקרי. את אוהבת אותי?

מרים: מנשה, אני מוכרחה לסיים אני באמצע חפיפת־ראש.

עליזעם: את אוהבת אותי? מרים אל תשקרי. תגידי את האמת. את אוהבת אותי?

מרים: אני אוהבת אותך, מנשה.

עליזעם: אני אהרוג אותך, מרים, בגלל זה שאת משקרת.

מרים: מה אתה עושה הערב, מנשה?

עליזעם: אני הולך עם עזרא לקולנוע.

מרים: מנשה, אני רוצה לראות אותך, יש לי משהו להגיד…

מנשה הניח את שפופרת הטלפון על כנה. ירה מבין אצבעותיו את הסיגריה ופנה לעבר היציאה. מרים, במספרה, עוד קראה במכשיר: מנשה? מנשה? משלא נענתה הניחה גם היא את השפופרת על הכן.

מנשה חזר אל הסדנא ושאל את עזרא: בעל הבית שאל איפה אני?

עזרא: שאל.

עליזעם: ומה אמרת לו?

עזרא: אמרתי לו שהיה לך כאב בטן נורא ושתיכף תחזור. מה היה עם מרים? עליזעם: שקרנית ולא יותר. אומרת שאוהבת אותי.

עזרא: כל מה שהיא רוצה זה להתחתן אלך.

עליזעם: כאילו שאני לא יודע. ואיך שהיא משקרת. אני אוהבת אותך מנשה! כן, מנשה, אני אוהבת אותך! – לפעמים לא רוצים לחיות כששומעים שקרים כאלה.

עזרא: מרים זה לא בחורה בשבילך. כל מה שהיא רוצה זה להתחתן. שתגורו בחדר עם התמונות של אבא ואמא ואחר־כך ילדים ואתה תעבוד כל החיים כמו עבד.

מנשה: לפעמים לא רוצים לחיות כששומעים שקרים כאלה, לבחורות יש חוצפה נוראה. והיא עוד רוצה למתוח אותי!

עזרא: עם כל הבחורות זה ככה. תראה את אחי, את יעקב. איזה חיים יש לו עכשיו? אתה חושב שאשתו עובדת? מחר! כל היום בבית ומבקשת כסף. זה כל מה שהיא עושה, מבקשת כסף. כשהוא רוצה לצאת עם החברים לקפה, קצת לשחק, הוא צריך לבקש ממנה רשות. זה גיהנום ולא חיים.

עליזעם: כאילו שאני לא יודע. היא רק אומרת שהיא אוהבת אותי ואני כבר יודע שהיא מכוונת אל הרב ואל טבעת הזהב.

עזרא: אתה צריך להזהר ממנה, מנשה. מרים יש לה שכל. לפני שתדע איפה אתה, כבר תהיה איתה בחדר עם התמונה של אבא שלה על הקיר. אתה נפגש איתה הערב?

עליזעם: לא. אמרתי שאני הולך אתך לקולנוע.

עזרא: מה היא אמרה?

עליזעם: היא אמרה שיש לה משהו חשוב להגיד לי.

עזרא: משהו חשוב. זה בטוח על החתונה. מה עשית?

עליזעם: סגרתי את הטלפון בפנים שלה.

עזרא: זה מה שצריך היית לעשות. לזרוק לה את הטלפון בפנים כמו גבר.

עליזעם: זה מה שעשיתי.

רבינוביץ, בעל הסדנא, קרב אליהם, פניו אל מנשה ואומר: מה זה פה, מנשה? כאן זה לא קול ישראל שמדברים כל היום. מה עם הסופאפים של הפורד? אתה תגמור איתם פעם?

עליזעם: הבטן כואבת לי, אדון רבינוביץ, אני תיכף אגמור את הסופאפים.

רבינוביץ: אתה כבר עובד עליהם יומיים.

עליזעם: אתמול כאב לי הראש, אדון רבינוביץ. אני תיכף אגמור אותם.

רבינוביץ: כל יום כואב לך משהו אחר, מנשה.

עליזעם: כן, אדון רבינוביץ.

רבינוביץ: מה כן?

עליזעם: אני אהיה בסדר גמור.

רבינוביץ: תזכור שכאן זה לא קול ישראל ולא מדברים כל היום.

עליזעם: כן, אדון רבינוביץ.

רבינוביץ: שתגמור את הסופאפים.

רבינוביץ חזר למשרדו.

עזרא: אוף! בעל־הבית חם היום. כמו רדיאטור.

עליזעם: אני מצפצף עליו. קח סיגריה. מה מציג ב“עדן”?

עזרא|: שודדי הבאנקים. עם ריצ’ארד ויידמארק ומארילין מונרו.

עליזעם: מצוין. זה סרט.

עזרא ומנשה נפלטים עם הקהל מאולם הקולנוע, פוסעים על קליפות הזרעונים וטובלים ברעש המכוניות וצופריהן. עליזעם אומר לעזרא: אלה חיים! ראית את הגבור? טאח טאח טאח, בשינים! יופי!

עזרא: איך שהוא מחזיק על האקדח באנק שלם! ראית איך הגזבר עושה במכנסים כשהגיבור שם את האקדח על הראש שלו!

עליזעם: והבחורה – מתה אחריו!

עזרא: אחת? כל הבחורות.

עליזעם: ואיך הוא שולט בהן. סטירה, מכה, בוקס… איך הוא סובב להיא את היד.

עזרא: חשבתי שהוא יהרוג אותה, מנוולת כזאת. רוצה אהבה דווקא כשהמשטרה כמעט ושמה עליו את היד.

עליזעם: גבר. בלי שאלות, גבר שלם. אף בחורה לא יכולה לסובב לו את הראש. כל מה שצריך זה לא לחשוב על בחורות. אני אומר לך, אנחנו צריכים להיות כמוהו. לאן נלך עכשיו?

עזרא: לקפה.

עזרא ומנשה צועדים לעבר הקפה של ברקי. יוסף, אחיו של מנשה, רץ לעומתם.

יוסף: מנשה! מנשה!

עליזעם: מה יש, יוסף? למה באת הנה?

יוסף: מנשה! שוב לקחו את אבא לבית־חולים. אני מחפש אותך כל הזמן. אמא הלכה לבית־החולים ואמרה שתבוא הביתה.

עליזעם: אני עסוק עכשיו, יוסף. תלך אתה הביתה ותשגיח על…

יוסף: מנשה, כולם בוכים שם, שמחה ולילי בוכות נורא ואברם בוכה. בוא הביתה, מנשה, אני מפחד להישאר איתם לבד.

עליזעם: אני עסוק עכשיו, יוסף. אני אבוא אחר כך.

יוסף בוכה.

עליזעם: אל תבכה יוסף. הנה, קח לירה. הנה לירה, קח. אל תבכה. ככה. עכשיו תלך הביתה ותחכה עד שאני אבוא.

יוסף: אני מפחד ללכת לבד ולהיות איתם בבית לבד. הם בוכים נורא.

עליזעם: אני עסוק עכשיו, יוסף.

עזרא: מנשה, בוא ניתן ליוסף לשתות אתנו בקפה, ואחר כך ילך הביתה. נכון אתה רוצה לשתות אתנו משהו יוסף, כמו גדול?

יוסף: אני מפחד ללכת הביתה. אני רוצה להישאר אתך מנשה.

עליזעם: בוא נשתה משהו. אחר כך תרגיש יותר טוב.

השלושה נכנסים לבית־הקפה של ברקי. הגדולים שותים קוניאק, ליוסף מגיש ברקי חצי עראק עם מים. שותים וטובלים במוסיקה העולה מהרדיו ובשאון המוקם ליד שולחנות המשחק.

עליזעם: עכשיו תלך הביתה, יוסף.

יוסף: אני לא אלך לבד, מנשה.

עליזעם: אם לא תלך אני אכה אותך.

יוסף: אני לא אלך, מנשה! אני מפחד! כולם בוכים בבית! אמא אמרה שאני אקרא לך.

עליזעם: קח עוד לירה, יוסף, הנה. קח עוד לירה. עכשיו תלך לך הביתה.

יוסף: אני לא רוצה את הלירה. אני רוצה שתבוא אתי.

עליזעם: קח, אמרתי.

יוסף: אני לא רוצה.

יוסף פורץ בבכי ומייבב: תכה אותי כמה שאתה רוצה! מנשה אילם וחוור מכעס מתאפק. לפתע הוא שואג: אני לא אכה אותך. אני ארצח אותך. אתה משגע אותי! הוא מכה וסוטר בחזקה. יוסף אינו בוכה. סופג את המכות בגבורה. מנשה זועק: אתה לא נותן לי זמן לחיות. לך הביתה, אני אומר לך. לך הביתה, אני אומר לך. אל תעמוד ככה. אל תביט עלי ככה. אני ארצח אותך, עזרא תחזיק אותי. אני ארצח אותו.

מנשה חדל להכותו ויוסף פרץ בבכי דק. מנשה שולח בו עיני חיה. לרגע נדמה ששוב לא יעצור ביצריו ויכה את יוסף. אולם לאחר מבט ממושך הוא שולח ידיו אל אחיו ומחבקו אל לבו. בוא, אני אחבק אותך, אומר הוא באוזני יוסף, אל תבכה, יוסף, אני אחבק אותך. אתה רוצה לשתות משהו? אל תבכה. אתה משגע אותי. די, אל תבכה. אני אלך אתך הביתה.

מנשה ויוסף, גבוה ונמוך, יוצאים מבית־הקפה של ברקי. הולכים הביתה.

למחרת בסדנא. מנשה אומר ללכת אל הטלפון.

עזרא: לאן אתה הולך, מנשה?

עליזעם: אני הולך אל הטלפון.

עזרא: שוב אל מרים?

עליזעם: כן.

עזרא: תעזוב אותה, מנשה.

עליזעם: אני לא יכול.

ליד הטלפון אינו שורק הפעם סאמבה. הוא ממתין בשקט עד שמרים נקראה ועונה בטלפון.

מרים: מנשה?

עליזעם: קראי לי עליזעם, כמו שאמרתי לך.

מרים: עליזעם?

עליזעם: כן, אמרי לי מרים…

מרים: אמרתי לך עליזעם – לא.

עליזעם: אבל מדוע, הרי אמרת לי אתמול “כן”. שיקרת אתמול. שיקרת לי שאת אוהבת ואתי.

מרים: אני לא שיקרתי.

עליזעם: אז מדוע את אומרת היום “לא”.

מרים: אני מפחדת.

עליזעם: ממה מרים? ממה?

מרים: מהשיחה אתך, על אותו נושא.

עליזעם: אבל תראי, מרים, נניח ששמי הוא אורי.

מרים: עליזעם, אני לא רוצה יותר. אני תמיד מאמינה לך, ואתה בסוף רומס אותי ברגליך.

עליזעם: לא היום. לא היום, מרים. היום לבי יהיה שותת את המלים, לא פי. אז אמרי לי, נניח ששמי הוא אורי…

מרים: שותת את המלים… זה יופי של ביטוי…

עליזעם: בטח. ואני מזכיר לך בפעם האחרונה. את צריכה לענות “אורי זה משהו אחר. יתכן.”

מרים: טוב. אורי זה משהו אחר. יתכן.

עליזעם: יתכן ודי? מרים מה אתך? מה את רוצה שאקרא לעצמי כדי להיות בטוח שתאהבי אותי?

מרים: לא עליזעם.

עליזעם: אז תאהבי אותי?

מרים: כן.

עליזעם: כמה?

מרים: נורא.

עליזעם: רק נורא אחד?

מרים: נורא נורא.

עליזעם: מרים, אני אוהב אותך נורא.

מרים: אבל…

עליזעם: בלי אבל מרים דארלינג שלי. גם את צריכה להגיד לי “דארלינג שלי”. נו?

מרים: כן, דארלינג שלי.

עליזעם: מה בנוגע ליוסף?

מרים: השם יוסף לא מוצא חן בעיני.

עליזעם: אז איזה שם ניתן לו?

מרים נקרא לו ג’ו.

עליזעם: טוב. ומה יהיה שמך?

מרים: ויקטוריה.

עליזעם: שמך מארילין, לא ויקטוריה.

מרים: אני מפחדת מהשיחה הזאת.

עליזעם: אל תפחדי. את צריכה לומר: אתה יכול להפסיק את השיחה".

מרים: טוב. אתה יכול להפסיק את השיחה.

עליזעם: אבל, מארילין, את זה אני לא יכול לעשות. את יודעת שאני אהיה יתום אם לא תרשי לי לדבר אתך. כמו רוברט טיילור באייבנהו.

מרים: אני יודעת.

עליזעם: איך את יודעת?

מרים: אני מרגישה עצובה כשאתה מדבר אתי.

עליזעם: גם אני מרגיש עצוב, מארילין. את אוהבת להיות עצובה, מארילין. לא?

מרים: כן.

עליזעם: גם אני. הו! מארילין. אל תבכי, באמת. אם את בוכה אני מרגיש את עצמי אשם. אני אקח אותך אתי לשיקאגו. נשתה שאמפניה, נעשה דאנסינג בקלובים ואני אהיה יפה כמו קצין אמריקאי.

מרים: אבל שמך עליזעם. לא תוכל להיות כמו קצין אמריקאי.

עליזעם בוכה. לא. אני לא אוכל.

מרים: אל תבכה. אל תבכה, דארלינג שלי.

עליזעם: טוב, אני לא אבכה. אבל אני רוצה להיות בטוח שאת אוהבת אותי, כאילו שמי היה ג’ורג', או הנרי, או אורי.

מרים: טוב.

עליזעם: את לא יודעת כמה אני אוהב אותך. אני מוכן לרקוד אתך לאור הכוכבים, לדהור על סוס למענך, לשדוד רכבת, להכות באינדיאנים ולהציל אותך מידיהם. אני יכול לשתות ולהיות שיכור למענך. להיות גאנגסטר כמו אלאן לאד וטירון פואר.

מרים: זה יהיה נפלא. נפלא.

עליזעם: כן. זה יהיה נפלא. אני אקח אותך בסירת מוטור להאבאנה.

מרים: זה יהיה נפלא. אני כל כך מאושרת. יש לי הכל. אני רוצה לבכות.

עליזעם: אל תבכי, זה מקלקל את העינים היפות שלך, מארילין.

מרים: אל תבכה גם אתה, דארלינג. אני מתפללת שהשוד בבאנק יצליח ותחזור אלי שלם. אני לא רוצה שהמשטרה הניו־יורקית תנקב את בשרך האהוב בכדורים.

עליזעם בבכי מר: לא, מארילין. השוטר ג’ימי יפגע ברגל שלי. הוא יביא אותי לבית הסוהר. את תבואי לבכות בשבילי בבית הסוהר.

מרים: אני כל כך אוהבת אותך, דארלינג.

שניהם בוכים. מנשה מתעורר מבכיו בחטף. אז שלום, מארילין.

מרים: אתה כבר ממהר?

עליזעם: תלכי לכל הרוחות. אני לא צריך בחורות כמוך. יש לי אלפים כמוך. צפורה מתה אחרי והיא לא רוצה להתחתן…

מרים: ידעתי. פחדתי. אמרת לי שהיום לבך יהיה שותת את המלים.

עליזעם: גברים כמוני אסור שבחורות יפריעו להם. בית ומשפחה מפריעים לגברים כמוני.

מרים: מנשה. אני באמת אוהבת אותך.

עליזעם: אז מה?

מרים: אתה שוב רמסת אותי.

עליזעם: אז מה?

מרים: אמרת שתהיה יתום בלעדי.

עליזעם: אז מה? שלום. עכשיו אני ממהר.

מרים: דארלינג, אל תלך!

עליזעם: תלכי לכל הרוחות עם הדארלינג שלך. אני לא רוצה להתחתן!

מרים: מנשה יש לי משהו חשוב לומר לך. אני אחכה לך הערב בתשע ליד הקפה של ברקי… מנשה!

עליזעם: תחכי.

מנשה חזר לסדנא. בפתח מקבלו רבינוביץ.

רבינוביץ: מנשה, שוב כואבת לך הבטן?

עליזעם: אני הלכתי אל…

רבינוביץ: מנשה, אני חושב שלא יהיה לך כאן מקום עבודה יותר. עדיין לא גמרת את הסופאפים של הפורד. זה שלושה ימים שאתה עובד על הראש של הפורד הזה ובמקום לגמור את זה עוד שלשום אתה עוד לא מתחיל לגמור.

עליזעם: אדון רבינוביץ, אני הלכתי אל…

רבינוביץ: לא מעניין אותי לאן הלכת.

עליזעם: הלכתי אל הטלפון, אודן רבינוביץ.

רבינוביץ: בשביל מה? בשביל לדבר עם הבחורה שלך, או מה?

עליזעם: הלכתי אל הטלפון לדבר עם בית־החולים. אתמול לקחו את אבא שלי לבית־החולים, אדון רבינוביץ, עשו לו ניתוח, אדון רבינוביץ.

רבינוביץ: לאיזה בית־חולים?

עליזעם: להדסה, אדון רבינוביץ. אני כבר גומר את הסופאפים, אדון רבינוביץ.

רבינוביץ: תגמור אותם, מנשה, תגמור אותם, אם אתה רוצה להמשיך לעבוד כאן.

עזרא: כן, אדון רבינוביץ, אני עד, לקחו את אבא שלו לבית־החולים.

רבינוביץ: טוב, אני מקווה שיבריא. אבל אני רוצה לראות את הפורד גמור.

רבינוביץ הלך ללשכתו.

עזרא: מנשה, מה יש לאבא שלך?

עליזעם: אני לא יודע.

עזרא: דיברת עם בית־החולים אמרת.

עליזעם: דיברת עם מרים

עזרא: אתה צריך לגמור איתה. היא תשגע אותך. זה לא בחורה בשבילך.

עליזעם: אני אגמור איתה הלילה. אני אגיד לה שגמרנו. יש לה משהו חשוב להגיד לי.

עזרא: זה על החתונה. יותר טוב שלא תראה אותה.

עליזעם: אתה רוצה לעזור לי, עזרא?

עזרא: מה לעשות?

עליזעם: לשדוד מכונית. ניסע קצת.

עזרא: ניסע לחיפה?

עליזעם: ניסע לאן שתרצה. נעשה קצת כיף.

עזרא: בסדר.

עזרא ומנשה פתחו את דלת המכונית. חיברו את החוטים. עליזעם ישב ליד ההגה. נסעו.

עזרא: לאן אתה נוסע, מנשה?

עליזעם: אני נוסע לקפה של ברקי.

עזרא: מה פתאום לקפה?

עליזעם: אני לוקח את מרים.

עזרא: אם אתה לוקח את מרים אני יורד. למה אתה לוקח אותה?

עליזעם: אני לא יודע למה.

עזרא: אבל למה אתה לוקח אותה? אתה באמת אוהב אותה?

עליזעם: אני לא יודע.

עזרא: זה לא בחורה בשבילך, מנשה, זה בחורה שתיכף תרצה בית ושאתה תעבוד ולא תוכל לעשות כלום. היא לא תתן לך להיות עם החברים. היא קוראת ספרים, מרים.

עליזעם: אתה יודע עזרא שאתה לא אומר מה שאתה חושב.

עזרא: טוב. אני אגיד לך מה שאני חושב. היא לא משלנו. לא יהיו לך חיים טובים.

עליזעם: למה לא יהיו לי חיים טובים?

עזרא: אתה יכול לאכול בשר מבושל? אתה יכול לאכול שעועית מבושלת? אתה יכול לאכול דגים מבושלים?

עליזעם: אתה לא אומר מה שאתה חושב.

עזרא: אני אמרתי לך היא לא משלנו. כל היום תצטרך להביט עליה ועל התמונות של אבא ושל אמא שלה. מה שתעשה זה לא ימצא חן בעיניה. זה לא בחורה בשבילך, מנשה.

עליזעם: אני לא חושב להתחתן איתה.

עזרא: אז למה אתה לא גומר איתה?

עליזעם: אני רוצה לדעת אם היא אוהבת אותי.

עזרא: כשתדע את זה תהיה מחותן איתה.

המכונית הגיעה לרחוב בו בית־הקפה של ברקי. עזרא הצביע על מרים: הנה היא עומדת, מחכה לך. אני ארד כאן.

עליזעם: בוא, תיסע אתנו.

עזרא: זה לא בשבילי, מנשה.

המכונית עצרה. מנשה קרא למרים. היא אמרה: מאיפה המכונית? מנשה אמר: תגידי שלום לעזרא. מרים אמרה: שלום, עזרא. עזרא אמר: “שלום מרים”.

עליזעם: בוא תסע אתנו. עזרא, באמת. בוא.

עזרא: לא. אני עסוּק. שלום, שלום, מנשה, שלום, מרים.

עזרא הלך לו.

מרים: איזה מכונית זאת?

עליזעם: אל תשאלי. תיכנסי ודי.

המכונית התפרצה בנהמה קדימה.

מרים: אני שמחה שעזרא לא נוסע אתנו.

עליזעם: למה?

מרים: בעד זה שהוא נגדי.

עליזעם: הוא לא רוצה לנסוע, כי הוא עסוק.

מרים: של מי המכונית, מנשה?

עליזעם: מכונית מהגאראג', אדון רבינוביץ נתן לי לעשות בה הרצה.

מרים: מכונית כל כך חדשה. כל כך יפה. נוסעת כמו על חמאה. אני מרגישה את עצמי נורא עשירה. לאן אנחנו נוסעים?

עליזעם: נוסעים.

המכונית עלתה על דרך המלך. צמיגיה שרקו שריקה נעימה.

מרים: מנשה, אני כל כך שמחה…

עליזעם: עליזעם!

מרים: מנשה.

עליזעם: עליזעם!

מרים: למה עליזעם כל הזמן, מנשה. אני לא רוצה את עליזעם, אני מפחדת.

עליזעם: אני לא רוצה את מנשה. אני רוצה את עליזעם. אני עליזעם – את הבינות?

מרים: אבל למה? למה?

עליזעם: אני לא רוצה להיות מנשה. אני רוצה לפשוט את מנשה מעלי כמו שפושטים חולצה. אני רוצה להיות עליזעם.

מרים: אבל למה, מנשה, למה? מלבדך אף אד לא שם לב לשם מנשה. כשאני אמרת מנשה אני לא חושבת שהשם של סבא שלך ושל הסבא של הסבא היה גם מנשה. מתרגלים לאדם ואת השם שוכחים. השם לא חשוב, מנשה.

עליזעם: זה לא רק השם. אני לא רוצה להיות מנשה.

מרים: מה אתה רוצה להיות?

עליזעם: אני רוצה להיות… אני רוצה להיות גאה. כן, גאה. זה מה שאני רוצה להיות.

מרים: מה זה גאה?

עליזעם: גאה, זה בלי אבא חולה, זה בלי עבודה בגאראג'. גאה זה כמו קצין אמריקאי, כמו רוברט טיילור. גאה, זה מה שאני רוצה להיות.

מרים: אני לא מבינה אותך, מנשה.

עליזעם: עליזעם!

מרים: מנשה? אתה שומע אותי, מנשה?

שריקת הצמיגים נשמעה. אורותיה של המכונית פילסו נתיבים באפלה.

מרים: אני רוצה בית, מנשה. אני רוצה בית איפה שאני אחפוף ואסרק רק את השערות שלי ושל הילדים שלי. אני רוצה בית ושבבית יהיה מטבח…

עליזעם: ובמטבח תבשלי בשר מבושל?

מרים: אני אבשל הכל.

עליזעם: ודגים מבושלים?

מרים: אני אבשל הכל, כל מה שאתה רוצה, מנשה.

עליזעם: ושעועית מבושלת?

מרים: הכל.

עליזעם: טוב, אני לא אוכל את זה. זה בדיוק מה שעזרא אמר שאת תבשלי.

מרים: מאיפה עזרא יודע?

עליזעם: הוא יודע. הוא אמר לי לגמור אתך. הוא אמר לי שאת בחורה לא בשבילי.

מנשה סובב בחזקה את ההגה. המכונית עלתה על דרך חדשה.

מרים: לאן אנחנו נוסעים, מנשה?

עליזעם: נוסעים.

מרים: מנשה?

עליזעם: קראי לי עליזעם, כמו שאמרתי לך.

מרים: אני לא רוצה, מנשה. אני לא רוצה את המשחק הזה. אתה מענה אותי.

עליזעם: קראי לי עליזעם, אמרתי לך.

מרים: אני לא רוצה, אני לא רוצה, מנשה. אני רוצה לקרוא לך מנשה.

עליזעם: קראי לי עליזעם!

מרים: אני מפחדת! כל כך מפחדת! לאן אנחנו נוסעים?

עליזעם: קראי לי עליזעם!

מרים: עליזעם!

עליזעם: ככה. אמרי לי מרים…

מרים: אני לא אגיד.

עליזעם: אמרי לי – את אוהבת אותי?

מרים: אני אוהבת אותך, מנשה!

עליזעם: עליזעם!

מרים: עליזעם.

עליזעם: למה את משקרת מרים?

מרים: אני לא רוצה, אני לא רוצה…

עליזעם: למה את משקרת?

מרים: אני לא משקרת. אני לא משקרת!

עליזעם: אז מדוע אתמול אמרת לא.

מרים: אני מפחדת, עליזעם, אני מפחדת. לאן אנחנו נוסעים?

עליזעם: ממה את מפחדת, מרים?

מרים: אני מפחדת מעליזעם! אני מפחדת!

מנשה פרץ בצחוק. הושיט יד ימינו לכיס מכנסיו ושלף ארנקו.

עליזעם: את מפחדת כאילו הייתי יפה כמו ריצ’ארד וויידמארק, חה, חה, חה. הנה, קחי לירה, מרים, קחי לירה.

מרים: אני לא רוצה.

עליזעם: קחי או שאני הורג אותך.

מרים, מוכת־פחד, בלי לדעת, לוקחת את השטר.

מרים: לאן אנחנו נוסעים?

עליזעם: אנחנו נוסעים לשיקאגו. זה לאן שאנחנו נוסעים. לשיקאגו! מנשה לחץ על דוושת־הדלק. המכונית פרצה בדהרה מחודשת.

עליזעם: מה את בוכה? שכחת מה שאת צריכה לומר?

מרים: שכחתי מה שאני צריכה לומר.

עליזעם: את צריכה לומר: אורי זה משהו אחר, יתכן.

מרים: אורי. זה משהו. אחר. יתכן.

עליזעם: יתכן ודי, מרים, מה אתך? מה את רוצה שאקרא לעצמי כדי להיות בטוח שתאהבי אותי?

מרים: לא עליזעם.

עליזעם: אז תאהבי אותי?

מרים: כן.

עליזעם: כמה?

מרים: נורא.

עליזעם: רק נורא אחד?

מרים: נורא נורא.

עליזעם: את משקרת!

מרים: אתה רוצה להרוג אותי, מנשה. אתה רוצה להרוג אותי.

עליזעם: אז מה בנוגע ליוסף?

מרים: אז שום דבר בנוגע ליוסף. שיוסף יהיה יוסף.

עליזעם: שוב שכחת, מרים.

מרים: לא שכחתי. שיוסף יהיה יוסף. אתה שומע אותי מנשה, ואתה תהיה אתה…

עליזעם: אני לא רוצה להיות אני, מרים. את תמיד רוצה להיות את?

מרים: לא תמיד. אבל בסוף אני תמיד אהיה אני.

עליזעם: אני לא רוצה להיות אני. אין מה להיות אני. מה יש לי? בגאראג' כל היום, לבוא הביתה לחדר מלא ילדים, ואשה חולה. כן את תהיי חולה, זה כולן ככה. ולרוץ לרופא. ולשכוח את כולם. אני לא רוצה להיות אני. אני רוצה להיות נוסע חופשי, כמו עכשיו, ללכת לאן שאני רוצה. לאהוב את מי שאני רוצה. ואני רוצה שיאהבו אותי…

מרים: אתה רוצה להיות הגיבור של הסרט.

עליזעם: כן. אני רוצה להיות הגיבור של הסרט. לחיות חיים קצרים, אבל להיות גאה. אני רוצה להיות יפה כמו קצין אמריקאי, לרקוד סאמבה, מארילין, לרקוד ולשתות ולקום ולרקוד ולשתות ולנסוע ולקום, בלי לישון, בלי לעבוד. את אוהבת אותי, מארילין?

מרים: אני רוצה להיות אני, מנשה. אני רוצה בית ומטבח. ואני רוצה שהילדים ילדו לגן ושאתה תעבוד ותלך לעבודה ברצון. מנשה, ואני לא רוצה שתשתה ותרקוד ותקום, מנשה, בלי לישון.

עליזעם: את מדברת כאילו כבר היינו מחותנים.

מרים: אנחנו נהיה, מנשה. רציתי להגיד לך שאני לא סתם מדברת על ילד. אני לא סתם מדברת על ילד. אתה שומע אותי, מנשה.

מנשה הביט נכחו. תגובתו היחידה היתה הגברת המהירות. שפתיו היו קו דק וישר.

מרים: למה אתה נוסע כל כך מהר, מנשה?

משולי הדרך אותת פנס חשמלי.המכונית חלפה כסופה. השוטר התניע את האופנוע. דלק אחרי מנשה.

עליזעם: אופנוע של משטרה אחרי.

מרים: הרי אמרת שהמכונית היא מהגראג' של אדון רבינוביץ?

עליזעם: אני לא צריך לבקש רשות מאדון רבינוביץ, מהמנוול הזה. אני מספיק גבר כדי לקחת מכונית בעצמי.

מרים: גנבת את המכונית, מנשה!

עליזעם: עליזעם!

מרים: עצור, מנשה, תעצור!

עליזעם: ידעתי שאת משקרת. ידעתי שאת משקרת ולא אוהבת אותי. כל מה שרצית זה להתחתן. עזרא אמר לי.

מרים: לא שיקרתי לך, מנשה. אני אוהבת אותך.

עליזעם: את משקרת, מרים. למה לא תגידי את האמת?

מרים: תעצור מנשה! תעצור!

עליזעם: למה שאני אעצור, מרים?

מרים: אני רוצה לברוח ממך מנשה.

עליזעם: למה אמרת שאת אוהבת אותי?

מרים: אני מפחדת, מנשה, מפחדת נורא.

עליזעם: את מפחדת שאני אהרוג אותך?

מרים: אני מפחדת ממך, מנשה.

עליזעם: הרי אמרת שאת אוהבת אותי, למה שיקרת?

מרים: לא שיקרתי, מנשה. לא שיקרתי.

עליזעם: אז למה את רוצה לברוח ממני? למה יש לך בוז כזה אלי?

מרים: אין לי בוז אליך…

עליזעם: למה אמרת שאת אוהבת אותי כשיש לך בלב בוז כזה אלי. למה שיקרת אותי?

מרים: תעצור, מנשה! אתה תהרוג אותי! אתה תהרוג אותי!

עליזעם: קחי לירה ואל תבכי.

מרים: לא שיקרתי לך, מנשה, אני אוהבת אותך.

עליזעם: את רוצה שאעצור ותוכלי לברוח ולצחוק אחרי הגב שלי.

מרים: אני לא אברח ממך.

עליזעם: שקרנית!

מרים: אל תכה אותי, אל תכה אותי.

עליזעם: אני לא אכה אותך, רק רציתי לנגוע בלב שלך, לראות אם הוא באמת אוהב אותי.

מרים: אל תכה אותי, מנשה.

עליזעם: אני לא אכה אותך. אני רק אנשק אותך, ככה!

מרים: אל תכה אותי.

עמוד החשמל התקרב במהירות מפתיעה אל המכונית התועה. הנשיקה היתה מלווה מעיכה, התנפצות והתרסקות. דממת־מוות עטפה את המקום, לאחר שגוועו מליו האחרונות של מנשה.

מנשה: אנחנו נוסעים לשיקאגו.