ילדים משחקים בשדרה הלחה. על ספסל יושב איש, לבוש מכנסים של חליפה מפוספסת ומעיל של חליפה משובצת. צווארו עטוף סודר עבה. שערותיו מזדקרות כתיל שלשוא ניסה הנפח להטותו במתיחת מלקחיים. לעיניו משקפים עגולים במסגרת שחורה והוא שרוי במלחמת דברים עם ילד כבן שש.
“אבא, קום כבר, תביא לי אדמה, נו.”
“רוני, אומרים: הבא נא לי אדמה.”
“תביא לי כבר אדמה, נו, אבא!” והבן מושך בכנף המעיל.
“אמור הבא נא לי אדמה.”
“נו כבר, אבא!”
“רוני, עליך לשתות עכשיו מהקאקאו שבישלה בשבילך אמא. קרב נא אלי, אקנח את ידיך…”
“תביא לי את האדמה, נו, אבא!”
“אחר כך, רוני.”
“אני יכה אותך, אבא!”
“כמה פעמים אמרתי לך, רוני? אומרים: אכּה.”
“אני יהרוג אותך, אבא, נו קום, תביא לי אדמה…”
“אומרים אהרוג. כמה פעמים אמרתי לך, רוני?”
“אני ירצח אותך אבא אם לא תביא לי כבר אדמה.”
“ארצח. דבר כראוי, רוני.”
“אני ארצח אותך.”
“ואכה.”
“אכה, אהרוג וארצח אותך, אבא!”
“כך יפה, הנני ואביא אלך אדמה.”
אכן, האיש קם, חופן בוץ ומניחו לרגלי רוני.
“צביקה, תן קפיצה למכולת צביקה והביא לי מקלות כביסה!”
“אני לא רוצה לתת קפיצה למכולת. נמאס לי. תני קפיצה בעצמך.”
“צביקה, אני אומרת לך צביקה שתתן קפיצה מיד למכולת ושתביא לי מקלות כביסה.”
“אני לא נותן.”
“אם לא תתן אני אתן לך בראש כמו שעוד לא נתתי לך.”
“שתתני לי אפילו בשיניים. אני לא נותן יותר קפיצות למכולת.”
“אם אתה לא שומע לי אני נותנת צלצול לאבא והוא יתן לך מנה כזאת שתזכור. תן קפיצה למכולת צביקה והביא לי מקלות כביסה!”
“תני צלצול לאבא. לא איכפת לי שיתן לי מנה. מה שהוא כבר יכול לתת. אני לא נותן קפיצה למכולת.”
“למה אתה לא נותן? למה אתה ילד רע?”
“נמאס לי לתת כל רגע קפיצה למכולת, קפיצה למכבסה, קפיצה לתופרת, קפיצה לאטליז, קפיצה לירקן, די. אני לא נותן יותר קפיצות.”
“בוא צביקה, אני אתן לך נשיקה. אל תכעס. הנה נתתי לך נשיקה. עכשיו תהיה ילד טוב ותן קפיצה למכולת.”
“זו הקפיצה אחרונה שאני נותן היום?”
“האחרונה!”
מה תתני לי בעד זה?"
“מה לתת?”
“תתני הבטחה?”
“איזו הבטחה?”
“שתתני לי ללכת לקולנוע היום?”
“טוב, אני נותנת.”
אם יבוא גדי תגידי לו שנתתי לרגע קפיצה למכולת."
גדי היה נייע לעבר המפגש, לגן העצמאות.
הגן היה מאויש לרוב באמהות, גד“נע תינוקות וחק”ש. גונדות היו בתנוחה על מושבים. גונדות היו בתשחוקה בשבילים ובמדשאות. גונדות היו שקועים בתקרואי עתון וספר.
גדי תפש תצפית והתמקם בה.
התסביב לנגד עיניו היה עצום. שטחים מדושאים ומעויצים. קולות הטף הרימו תצלילים בסולמות רביבים. הצפורים השמיעו ציוצת עריבה והרוח היה נייע במשב נעים. הטבע דמה לתכליל מוסיקאלי־צבעוני עצום.
נעם לגדי לשכוח את כל הניירת, התפעול, התפקוד, התשבוץ והתמחור; לשכוח את העסקת המשרדית; לשכוח את הטרדת המינהלית – לשכוח.
לבו של גדי היה קהול רחשי אהבה לרינה. לבו שהצטיין בתפוסה מירבית של חמשים וחמש אהבות, לא היתה בו, עתה, קיבולת אלא לאהבה אחת ויחידה. אהבה זו מייסה את לבו יותר מהאהבות האחרות. כולן יחד.
עתה ארב לאהבתו וציפה לתקבולים של אהבה. אולם רינה בוששה להופיע.
“אולי אינה במצב יביל?” חקר לבו.
“אולי היא נייחת במקומה כדי להרגיזני?”
יציאות הטרדת של לבו שולמוּ בבריאות.
“אולי לא תופיע כלל?”
אבל!
רינה הופיעה! היא הופיעה בצעד מאויט. גדי לא ידע אם היא מאייטת כדי לגרום לנזילוּת גדולה יותר של רגשותיו, או מאייטת משום העבירות הקשה בשטחים המאויישים, המדושאים והמעויצים.
“מדוע אתה מאותר כאן?” שאלה לאחר שהתמקמה.
“רציתי מקום בלתי־קהול,” אמר.
“עד שאיכנתי אותך! הנשמה יצאה לי!” אמרה.
“ואני חשבתי שאינך במצב יביל,” אמר.
בין שניהם השתרר משקט. גדי טיווח את עיניו על רינה.
רינה נראתה כה נשיקה, כה חביקה, כה אהיבה. גדי ביקש להשמיע מפיו את תבטואי ליבו, אולם כל תרגושיו תקפו את לשונו, כאילו ביקשוּ לנטרלה. התרגושים ניצחו. הלשון נוטרלה.
“הבינותי,” אמרה רינה וסייפה את המשקט, “שיש לך בשבילי איזה תמסיר?”
“יש,” אמר גדי.
“תַמסֵר,” אמרה.
הניקוש בלבו של גדי האביר מעל המאה־דקה, הוא חיפש מלים. אולם הידוג היה קשה ולשונו לא ידגה אלא את המלים היות שכיחות:
“יש לי כסיפות אליך.”
“יש לך כסיפות אלי?” שאלה רינה ותסמיק פרח בלחייה.
ברצונו של גדי היה לירטה בזרועותיו, אולם עדיין לא ווידא לעצמו די הצורך מהם תרחושי ליבה כלפיו. בנסיקה חזר לתנוחתו.
“הכסיפות שלי אליך חריגה,” השיב לשאלתה.
עיניו הבחינו שפניה קיבלו מענק חדש של תסמיק טרי. חזה היה לגלי עד גבה־גלי, נשימתה נפלטה מנחיריה במשבים מקוטעים דרומיים. שוב ביקש לירטה בזרועותיו, אבל היבילות של ידיו, של כל אברי גופו, השאירה פס. גדי היה נייח לגמרי.
“זהו התמסיר?” שאלה.
“לשוני אינה נייעת היום באופן מתאים,” גדי התבטא בקושי, “ולכן קשה עלי התבטוא של רגשותי.”
שוב משקט.
הפעם סייף את המשקט גדי:
“אילו יצאת לתשמוע אל לבי, היו לך ממצאים עצומים.”
“איזה ממצאים, למשל?” שאלה.
“ממצאים כאלה: תכמוהים, תערוגים, ותחלומים,” אמר.
“נבילים?”
“מבטיח, בלתי־נבילים. נצחיים.”
“אבל אלה אינם שמישים,” אמרה.
“מהם?” שאל.
“פיוטיים,” אמרה.
“מה את רוצה?” שאל.
“בכסיפות שיש לה הקשר תכליתי וייחודי.”
“אבל אמרתי לך, היום קשה עלי התבטוא של רגשותי.”
שוב משקט. גדי ביקש לירטה בזרועותיו, שכן תרגושיו גברו עליו. אולם, רינה משכה בסיבוּב לאחור, שברה שמאלה ובגלגול חצי־חבית נשמטה מתפישתו.
“למה את מחכה?” שאל גדי. חושיו אמרו לו שתרחושי ליבה של רינה כלפיו, זהים עם תרחושיו כלפיה.
“לתבטוא של מילה אחת.”
“אני יודע,” אמר גדי, “אבל התיזכור קשה לי.”
הם ישבו וחיכו, וחיכו וציפו שזכרונו של גדי יתזכר ללשונו את המילה המבוקשת, אולם לשוא.
הים היה שמיע.
הפריחה היתה יריחה.
האויר היה נשים.
תסביב מפואר לאהבה. אבל, זו המילה שלא תוזכרה לגדי. הוא לא היה יכול להיזכר בה. למעשה, היא נשכחה.
רינה קמה, התארגנה, השאירה פס כשגופה נישא על רגליה ביבילות עצומה. גדי נשאר שעה קלה ממוקם, מסוכל ומתוכזב.
“נו, היה לך lovely time אתה?”
“”.Could be better
“היא יפה?”
“Nothing to write home about.”
“מה דעתך לעשות joint excursion קטן ב־week end?”
“מסכים. Provided שנגמור את ה־case עד אז.”
“ה־case ההוא עוד נותן לכם headaches?”
“מה אתה יודע. אנחנו מחכים ל־judgement בבג”ץ כמו על גחלים."
“אז באמת כדאי שנצא יחד ל־week end יהיה לך קצת peace and quiet.”
מה נעשה הערב?"
“אתה רוצה ללכת ל־movies? יש לי שלוש כרטיסים.”
“יש לי engagement אחר. אגב, אתה יודע שהמחלקה עושה class reunion בקרוב? עם הגרלות ושלושה הפתעות גדולות – גם פרסים.”
“שמעתי על זה. איפה זה יהיה?”
“בבנין הישן של הגימנסיה same old spot you know.”
“רעיון לא רע. O.K. the boss wants me now. אצלצל אליך מחר.”
“I’ll be expecting your call with fever in my heart.”
במונית שרות מחיפה לתל־אביב.
“את רואה שם?” אמר יהודי בגיל העמידה באוזני אשתו והורה לעבר “תל ברוך”?
“כן,” אמרה אשתו.
“הנה שם המגרש שלנו,” אמר.
“ואיפה המגרש של זליגמן?” שאלה.
“הנה שם,” אמר והורה באצבעו על מגרשו של זליגמן.
“ושל ראובני?” שאלה.
“הריהו שם,” אמר והצביע.
“שלנו טוב יותר,” אמרה.
“אין ספק,” אמר, “עכשיו נוכחת. תחילה לא רצית במגרש וחששת שמא נקופח בהגרלה.”
נוסע אחר שהאזין עד כה, כמונו, בשקט, נפנה אל רעיתו ואמר: “את רואה שם?”
“כן,” אמרה רעיתו.
“המגרש שלנו,” אמר.
“היכן שהגבעה החשופה?” שאלה.
“לא,” אמר והורה באצבעו, “ממש ליד המלון החדש בחוף הרצליה.”
“הה־א”, אמרה, “אני רואה.”
“מעניין,” אמר הנהג והביט לעבר נוסעיו, “הרי שם גם לי מגרש.”
“תכירי בבקשה את השכן,” אמר הנוסע לרעיתו.
“שלום,” אומרים לקצין בצבא־הקבע.
“שין,” הוא עונה.
“שין?”
“שין, בשביל שלום,” הוא עונה.
“איך היתה המסיבה ביפו?”
“מסיבה מתאימה ולענין,” הוא עונה. “היה ביצוע גדול.”
“ביצוע גדול?”
“בביצוע מתכוון כאן המחוקק לאכילה.”
“היה איפוא מה לבצע?”
“בהחלט, ביצוע מתאים. מאירקה גם היה שם.”
“איך הוא מאירקה עכשיו?”
“מהומן במקצת,” הוא משיב.
“מהומן?”
“כן, מהומן. עושה מהומות. אחד שנדחף בקלות לפאניקה ותיכף נעשה מהומן.”
“לא ידענו שהוא מהומן.”
“במקצת, אך בדרך כלל גבר חביב.”
“גבר חביב?”
“הגבר בא אצל המחוקק במקום איש. גבר חביב או גבר מתאים. גבר מפוקפק זהו גבר שברור לך מהו. גברבר זהו גבר קטן. כשאתה רוצה להוריד מערכו של גבר, אתה קורא לו גברבר, או גבריאל.”
“וגבר מתאים?”
“זהו גבר לענין. כלומר גבר עם מצפון… גבר עם… איך קוראים לזה בעברית… עם מעיים, שיודע מה העניינים.”
“הוא גר עדיין בפתח־תקוה?”
“לא. הוא גר כבר איקס חדשים בצהלה. שם יש לו בית חביב כולל דשא מתאים.”
“הרי לא נותר לו מקום בצהלה, כיצד הגיע לשם?”
“זה קאראקוז שלם.”
“קאראקוז?”
“קאראקוז,” הוא מסביר, “זהו דבר רעשני. למשל, אם איזה יהודי עושה פאניקה מדבר קטן, הוא עושה קאראקוז גדול – צעקות ומפעיל עשרים גורמים.”
“ואיך הוא הסתדר?”
“יש לו חמור.”
“חמור, למה לו חמור?”
“חמור, זאת אומרת מכונית. הוא התלבש על מכונית.”
“התלבש?”
“נו כן. המחוקק אומר התלבש על מכונית. או, הוא בא והתלבש על הענינים והפעיל – כלומר השתלט על המצב. למשל, בב”הד 35 היה באלאגאן, שלחתי לשם גבר מתאים והוא התלבש על הענינים."
“ומה עם דני?”
“הוא גבר מעודכן מאה אחוז.”
“מעודכן.”
“גבר מעודכן, זה אחד שמתמצא במצב.”
“מתי ראית אותו?”
“הוא ואשתו התיצבו אצלנו בשבת לתה.”
“על מה שוחחתם?”
“קודם כל הם באו לוודא אם יש כרטיסים לקולנוע. אחרי־כן דני הנחית עלי בעיות.”
“הנחית בעיות?”
“כלומר, באמת הנחית בעיות. אבל אפשר לומר שהנחיתו אותו עלי.”
“מה הוא אומר כשהנחיתו אותו עליך?”
“הוא אמר קפוץ, תדווח צנון אם יש לכך כרטיסים לקולנוע.”
“תדווח צנון?”
“כל אחד מדווח כשהוא מדבר. צנון זהו ירק מבחיל בעברית, אבל אם ירצה המחוקק זה גם סימן בצופן.”
“מה עשית בבית ביום ששי אחרי־הצהרים?”
“התיצבתי אצל האשה, קיבלתי משימה לנוע לחנות המכולת. במתקן של החנוני, שהוא דרך אגב גמ”פ, הנחתתי עליו את הרשימה של האשה. אחר כך נעתי על הציר של הקיוסק לקנות שוקולד. חזרתי הביתה באיגוף ימיני ודיווחתי על גמר הפעולה."
“ואחר־כך?”
“אחר־כך בא מצב שפוף. גמרתי לנקות את הבית ויצאתי שפוף מהענין.”
“הלכתם לקולנוע עם דני ואשתו.”
“כן, התיצבנו באוריון.”
“איך מצא חן בעיניך הסרט?”
“סרט מתאים מאד.”
“אולי תוודא אם נוכל להשיג כרטיסים לתיאטרון השבת ותדווח בקפיצה צנון אם השגת כרטיסים?”
“לב”ב."
“??!”
“לא בא בחשבון.”
“השגת כרטיסים זו בעיה בשבילך?”
“שי”ן בי“ת.”
“שרות בטחון?”
“לא, שום בעיות.”
“מדוע לא…”
“אתם נוסעים על הבאנקט…”
“נוסעים על הבאנקט?”
“כלומר, מדברים שלא לענין. בכוונת המחוקק לשלחני מהעיר ליותר מחודש.”
“אז, שלום ולהתראות.”
“תהיו בריאים.”
הוא התלבש על המכונית, הפעיל גורמים, באיגוף שמאלי נע על ציר המטכ"ל ונעלם מעינינו.
גבר עם מצפון, אין ספק.
מה את יודעת, אתקה, אני עומדת כאן על יד הקופה אולי שעתיים, משעה תשע. עוד רגע אני יוצאת מדעתי. חשבתי שבבוקר זה לא לוקח זמן לקנות כרטיסי־קולנוע. איזה סדרים במדינה הזאת! מתיחסים אלינו כמו אל בהמות, יותר גרוע.
ואת חושבת שיש לי זמן לחכות כאן בתור עד שהמנוולים יפתחו ברוב חסדם את הקופה שלהם? אַת לא יודעת מה קורה אצלנו במשפחה, איזה בית משוגעים זה. איום ונורא. אַל תשאלי. צביקה קיבל בבוקר חום גבוה והשכבתי אותו במיטה. פתאום באה אחותי עליזה. אוף היא אומרת, עד שעולים אליכם יוצאת הנשמה, אולי תרדו פעם לקומה יותר נמוכה? כבר לא נאה לך לעלות אלינו, אני שואלת אותה. בכלל, מאז שאחותי עליזה התחתנה עם ג’קי אי אפשר להכיר אותה. תשמעי רבקה, היא אומרת לי, האבא שוב קיבל התקפת לב חזקה. אז למה את לא יושבת על־ידו? אני שואלת את אחותי עליזה. אמא נסעה לירושלים להלויה של חברה טובה שלה. מה הבהלה, אומרת לי אחותי עליזה, זה לא הפעם הראשונה שהוא מקבל התקפת לב. חוץ מזה, היא אומרת, בפעם הקודמת אני ישבתי על־ידו, עכשיו תורך. עליזה, אני אומרת לאחותי עליזה, יש לי ילד חולה בבית ועוד לא בישלתי צהרים לאריה, ואת יודעת איך הוא משתגע אם הצהרים לא מוכן, גשי אל האבא ושבי קצת על־ידו עד שההתקפה תעבור לו. אבל היא רצה לה. איזה איגואיסטית זו אחותי עליזה! לא חשוב לה מה קורה בבית, העיקר שתיראה יפה. עליזה, אני קוראת לאחותי עליזה, עשי לי טובה ושבי קצת על־יד האבא, אחר כך אחליף אותך. יש לי תור במספרה לשעה שמונה, אחותי עליזה צועקת לי ונעלמת. היא לעולם לא תחסיר תור במספרה איזה איגואיסטית, אני אומרת לך.
בקיצור, אתקה, אל תשאלי. צביקה שוכב במטה, עוד לא בישלתי צהרים, עוד לא גיהצתי ואפילו לא הספקתי להעביר מטאטא על הרצפה. אבל ביקשתי מהשכנה שתשמע אם צביקה בוכה ורצתי אל אבא. ישבתי קצת על־ידו ואמרתי לו זה לא נורא, זה לא נורא, תהיה בסדר גמור. את מבינה הרגעתי אותו. הוא נרדם קצת. הוי! פתאום אני נזכרת שקבענו הערב ללכת לקולנוע עם בתיה ואיזי. חשבתי שאני יוצאת מדעתי.
תשמעי, אתקה, ראיתי את צפורה ברחוב והיא אומרת לי שהיה לכם ערב חברתי נחמד מאד בליל שבת. בכלל היא נורא מתפעלת איך שסידרתם את הדירה. אני באמת מוכרחה לבוא לבקר אצלכם ולראות בעצמי. מה את באמת חושבת על צפורה, חבל שזה לא הולך לה כל כך. אבל אין דבר. אם לא פותחים את הקופה עוד רגע אני אשתולל ואקים שערוריה. אני עוד צריכה לעבור דרך בית־המרקחת ולגשת לאטליז. תגידי, זה באמת נכון שמנוחה ויעקב גמרו ביניהם?
מיכל השתתפה ביום סרט. היא אומרת:
“היה נורא מצחיק. הלכתי עם רנה, פסיכית אחת…”
“מיכל,” אומרת לה אמה, “אמרתי לך שלא תגידי פסיכית…”
“תנוחי אמא,” היא אומרת. “אנחנו רואות גו’ש אחד, מטומטם על העצם…”
“מה זה גו’ש?”
“גו’ש זה גורילה שמנה. זה היה אבא של דני. אני אומרת לרנה בואי נדקור לו סרט, שידגדג לו בשרעפת. אבל רנה היא פסיכית לגמרי…”
“מיכל!” אומרת אמה.
“תנוחי, אמא,” היא אומרת. “רנה אומרת, בואי נדקור לוֹ שני סרטים. אני אומרת זה חו’מו…”
“מה זה חומו?”
“זה חכמה מצוינת, זה חו’מו. אנחנו עולות על הגו’ש. הוא מחפש בכיסים שלו שורט ומנסה למצוא חצי־גרוש של מדא’ד…”
“מה זה מדאד?”
“מדא’ד זה מגן־דוד־אדום־דן, זה חצי גרוש של נייר שהגו’ש מנסה למצוא בכיס השמאלי שלו כשהוא שורט בו ואנחנו שומעות איך שהוא שובר לו את הצפרניים מרוב גירוד. בסוף הוא נותן חצי של עֶשְׁ’ן קרוע…”
“מה זה עשן?”
“עש’ן זה עשרה־גרוש־נייר. אבל הוא נותן רק חצי עש’ן וקרוע. אז רנה דוקרת לו ארבעה סרטים ואחד פולח את הטחול שלו…”
“מספיק, מיכל,” אומרת אמה.
“תנוחי, אמא. אני אומרת לך. איזה דֶג זה אבא של דני. יש לכם תמונות של אליזבט טיילור?”
“אין להם תמונות של אליזבט טיילור. בזה נגמר יום הסרט שלכן?”
“כן. לך תתעסק עם דֶגים כאלה. שוברים את הצפרניים ונותנים חצי עש’ן קרוע. לי לא היה אכפת לדקור עוד סרטים. אבל רנה, גם כן פסיכית, התחשק לה לאכול קרטיב למון. אני אומרת לה זה זיפת יגמ’ח, אבל היא…”
“מה זה יגמח?”
“זה יותר גרוע מחשבון, זה יגמ’ח ולא יגמח כמו שאת אומרת. יגמ’ח. כן ככה. יש לכם עולם הקולנוע?”
“הילדה הזאת משוגעת אחרי עולם הקולנוע.”
“לא אומרים משוגעת, אמא.”
“נכון. תסלחי לי.”
“אומרים פסיכית.”
“מיכל!”
“תנוחי, אמא.”
“הילדים לא חילקו סרטים?”
“הילדים! איזה ילדים יש לנו בכתה. פלֶגים גמורים…”
“מה זה פלֶגים?”
“אני לא יודעת..”
“זה בא מפלגמאטים,” אומרת אמא. “אומרים פלגמאטים מיכל.”
“אומרים פלֶגים. ילדים פלגים כאלה לא ראית בכל יח’ש, זה ימי חיי שני. בחיי, איזה פלגים. גיהנום. הייתי הורגת אותם. העיקר, אז רנה לא אכלה קרטיב ודקרנו עוד קצת סרטים עד שנמאס לנו. אני רק מפחדת שהמורה עוד לא יתן לכתוב על זה חיבור. מה אני אכתוב…”
“מיכל, את דווקא כותבת יפה!”
“רק שי. ח. ברנר לא ישמע מה שאמרת, אמא.”
“מיכל!”
“תנוחי אמא.”
כמו שאתה רואה אותי, היו לי בכיס חמש מאות לירות.
חמש, מאות, ספורות, אחת לאחת. חמש מאות. חסכונות.
אדם מאושר, לא?
לא.
מה הפלא. החסכונות טורפים את מנוחתי. אפילו אמי מסכימה שאינני יפה כפי שהייתי. השתניתי מאד. אשתי מטרידה אותי ואומרת לי: שמשון! אשכול גוזל את חסכונותינו, עשה משהו. אני אומר לה אני רוצה לעשות משהו, אבל מה, מה לעשות? אינני יודע מה לעשות. היא אומרת: שמשון! מחר אין לנו חמש מאות אלא ארבע מאות תשעים ותשע וחצי ומחרתיים אין לנו ארבע מאות תשעים ותשע וחצי אלא ארבע מאות תשעים ותשע. אתה מוכרח לעשות משהו לפני שמאוחר, ולפני שאשכול קלף מעלינו את עורנו. אשכול כידוע לך מכהן כשר האוצר. אני אומר לה, גריפה אני יודע שאני צריך לעשות משהו, אבל, איני יודע מה, מה לעשות, את זה, איני יודע. שאל את גבירץ מה עשה הוא, היא אומרת. חכמה גדולה. לגבירץ יש שש וחצי ואולי שבע וחצי. למה יש לו שש וחצי ואולי שבע וחצי, היא אומרת, מפני שידע להגן על חסכונותיו, בעד זה. אתה שאל ממנו. בינתיים האיר השחר ואני אומר, טוב אני אשאל את גבירץ.
מה עשה גבירץ? בין היתר רכש ארבע מאות קילוגראמים צינק והחביא אותם מתחת לכיור במטבח, באנטרסול ומתחת למיטות. שלוש פעמים ביום הוא שוקל את הצינק לראות אם רגינה, העוזרת שלהם, לא שמה ממנו בכליה. חוץ מזה הוא חושד באשתו שהיא פורסת מהצינק פרוסות ותופרת תמורתן חלוקי־בית. שיש לה, לאשתו, טירוף לחלוקי־בית. העיקר אינני פתי ולא ארכוש צינק ואשתי לא תתפור חלוקי־בית. לעת לילה אומר אני לה, גריפה, גבירץ מלווה כספו בריבית קצוצה ואת זה אנחנו לא עושים. היום, כלומר הלילה, אומרת גריפה, דע לך שכבר אין לנו חמש מאות אלא ארבע מאות תשעים ותשע וחצי מאחר שאשכול כבר לקח עוד חצי לירה.
קראביץ אוסף בולים ואומר שאין השקעה וחסכון טובים מאיסוף בולים. מגירותיו מלאות מעטפות של יום ראשון, בולים למאות ולאלפים וחלונות ודלתות ביתו נעולים תמיד פן תשתולל רוח פרצים ותישא בכנפיה את כל בוליו, שהם חסכונותיו. לעת לילה אמרתי לה, גריפה! אני עושה מה שקראביץ עושה. מה עושה קראביץ, היא שואלת. אני אומר לה, אוסף בולים. השתגעת, היא אומרת, להשקיע את כל חסכונותינו במשחק ילדים? אני אומר לה, גריפה! זה עסק בטוח. מחירי בולי־ישראל מאמירים מיום ליום, שכּן ספק בלב אוספי־בולים שבעולם אם תחזיק ישראל מעמד. הדעה הרווחת בעולם אוספי־הבולים, מנוגדת היא בתכלית ניגוד לדעותיו של דוד בן־גוריון, שכידוע לך הינו ראש ממשלת ישראל. אוספי־הבולים מאמינים ומקווים, שישראל תימחה מעל פני הגלובוס ואז תארי לעצמך מה יהיה ערכם של הבולים שאקנה מחר. מה אכפת לי ערך הבולים שתקנה מחר אם לא אחיה ולא אוכל ליהנות מערכם, שואלת גריפה. אני חושב על מה שהיא אומרת ואני מסכים איתה, ואומר לה, גריפה! אני, איני, קונה, בולים, אבל, מה, מה לעשות בחמש מאות? איזה חמש מאות, היא שואלת, כבר לא נותרו לנו אלא ארבע מאות תשעים ותשע, אתה יודע כמה שילמתי קילו עגבניות? אשכול קטף לנו עוד לירה, עד שאתה מוצא מה לעשות עם החסכונות שלנו וכמה שאני הזעתי ועבדתי על כל פרוטה. גריפה פורצת בבכי תמרורים ובינתיים האיר היום. בדרך מקרה פוגשת אותי אמי ואומרת לי, שמשון בני אתה נראה בדיוק כמו אבא. פרצתי גם אני בבכי תמרורים.
בלילה שנינו שומעים רחש. גריפה אומרת, יש להפקיד את הכסף בבאנק ואני אומר לה בבאנק הוא ילך לאיבוד, ערכו יאבד לגמרי. גריפה אינה עונה. אני אומר לה, גריפה! היא אומרת, שתוק. אני אומר מה קרה? היא מהסה אותי, שששש… אני שומעת גנבים! קפוץ, אחוז במטאטא והך בראשם! גריפה, אני אומר לה, איך קפצו גנבים לראשך? הך היא אומרת, הך שמשון! הך! וגם מאשכול אַל תחסך!
גריפה חלתה. ללא תנומה נחלשה ונתקפה בוירוס האנגלי ומזה היא לוקה בדלקת ריאות והיא שוכבת בבית ואחרי כן בבית הבראה וכאשר היא חוזרת אלי כבר אין לנו חמש מאות אלא שלוש מאות וחמישים והיא אומרת, שמשון! בבית ההבראה חשבתי כל הזמן מה נעשה עם החסכונות ושמעתי אנשים מדברים בענין פרדס בחסכון, לך תברר מה הדבר הזה.
ביררתי. בתחילה אין הדבר קוסם כל כך. הפרדס רחוק ומי יודע מה יקרה לכספנו במרחקים? אין כל בטחון בחסכון כשהוא מרוחק. אבל שנינו עושים חשבון שענף הפרדסנות הוא הענף עליו יושבת המדינה ואם היא יושבת עליו גם אנחנו יכולים לשבת עליו. שוב אני מברר והפעם מתברר שבכספנו נוכל לרכוש שנים וחצי עצים, זאת אומרת אם ימכרו לנו שנים וחצי עצים. ככה שגם זה ירד מהפרק. גריפה אומרת לי, אתה חושב שיש לנו שלוש מאות וחמישים לירות? אתה טועה נשארו לנו רק שלוש מאות ארבעים ותשע.
כמובן, אתה שואל ומלווה בטחון זה כלב? אבל מי אנחנו שנקנה מלווה בטחון ובמשך תקופה כה ארוכה לא נראה את כספנו עד שיוחזר לנו? ומה שלא מוצא חן בעיני גריפה בעיקר זה ההגרלות והפרסים. אילו היה זה לשם חסכון בריא ומתקבל על הדעת, היא אומרת, לא היו מקשטים אותו בפרסים והגרלות, הפרסים וההגרלות מחשידים אותו עלי. זה שגעון לרכוש בכל כספנו אגרות מלווה בטחון ולהיפרד ממנו בבת אחת. בבוקר כבר לא היו לנו שלוש מאות ארבעים ותשע אלא שלוש מאות ארבעים ושמונה וחצי לפי החישוב של גריפה והיא שאלה אותי אם אני יודע כמה עולה קילו אפונה ירוקה.
340.
339.
?
“נצא לשתות?” שאל האחד.
“מוסכם.” אמר השני.
“אצל גנטל?”
“מוסכם.”
“מתי?”
“רצונך הוא פקודה לי,” אמר השני. “אולי מחר?”
“מחר אני נפגש עם סאם.”
“איך מרגיש סאם הנער הזקן?”
“עודו הולך חזק.”
“מה נפלא,” אומר השני “אז מחר לא?”
“אינך יכול לאכול עוגה ושגם תהיה לך.”
“מוסכם. מחרתיים?”
“מחרתיים? תן לי לראות…” ושקע בהרהורים.
“אסימון בעד מחשבותיך.”
“מחרתיים – רעיון בריא. אז בשמונה.”
“אצל גנטל?”
“מוסכם.”
“דרוש בשלום ג’ני, אמור לה שהיא חמודה.”
“חן. מסור את שלי למירי. אמוֹר לה שאני מוקסם ממנה.”
“חן. אז זהו.”
“אז זהו.”
“מוסכם?”
“מוסכם.”
“להת.”
“להת.”
לפודל הצרפתי של הגב' אדמוני, נקבה שחורה ונאה, ארוכת אוזנים, קצרת זנב, מתולתלת והעונה לשם “קוריאה”, מלאו שנתיים. כל הנוגעים בדבר, ובעיקר רופא־הכלבים המהולל, קבעו שיש לשים קץ לבתוליה. הואיל ו"קוריאה " היא חוטר לגזע מיוחס של פודל, חיפשו בשבילה חתן מתאים, כלומר מיוחס.
מועמד כזה נמצא לכאורה ב“לאקי”, פודל כל כך צרפתי, חוץ לשמו, שגבירתו, הגב' ארנון, מייבאת למענו גבינת קאמאמבֶאר, כדי שלא תעכר עליו רוחו ותהי צוהלת.
נסעה כל גברת למקום המפגש, לצורך בירור מוקדם, במכונית שלה. את המיועדים לשידוך סגרו במכוניות, והן עצמן ישבו לשיחה בבית־קפה. לולא סגרו את הכלבים במכוניות, יש לחוש פן עלולים אלה לקיים את הכלולות בטרם נתקבל אישור מגבוה. רופא־הכלבים הזהיר אותן, את הגברות, על כך.
ראשונה שאלה גב' ארנון, אף על פי שהחרדה לגורל הולדות מן הדין שתהא כולה של גב' אדמוני. ברם, כפי שיסתבר להלן, היה לבעלת־הכלב ענין בזיווג לא פחות מאשר לבעלת־הכלבה.
“מיהי האמא של קוריאה?” שאלה הגב' ארנון.
“וואנדה”, השיבה הגב' אדמוני.
“וואנדה, וואנדה,” הפכה והרהרה בדבר הגב' ארנון. “של קולסקי מרחוב דובנוב?”
“לא, חס וחלילה!” השיבה הגב' אדמוני. “של שרייבר, מבתי־הסוכר”.
“רחוב הוברמן?” שביעות־רצון נדפה מקולה של הגב' ארנון. “שרייבר הבנקאי?”
“זהו”. השיבה הגב' אדמוני.
“אמרי נא, האין זה שרייבר הקאנאדי המשתייך למועדון הגולף?”
“לא,” אמרה גב' אדמוני. “את מבלבלת. שרייבר הקאנאדי גר בסביון, והוא באמת חבר מועדון הגולף. השרייבר שלי הוא אחר…”
“ה־הא. אני נזכרת. זהו שרייבר מפתח־תקוה, שהיה קבלן והתחתן מחדש עם משפחת צביאלי? אבל הוא איננו בנקאי. הוא רק עוסק בכספים”.
עננה עכרה את פניה של הגב' אדמוני, הזוהרים בצבע טרי.
“לאקי שלי,” אמרה הגב' ארנון בשמינית של גאוה, “הוא הבן של חרמון, הרצליה פיתוח. וסבתו היא הבת של בינדר, מהוילות על הכרמל, עסקי יבוא וספנות, את בודאי שמעת. אביו הוא הבן של סטיקר מהנפט, גם הרצליה פיתוח, וסבו זוסמן, מיהו הלא איני צריכה לומר. איזה מכונית יש לך?”
“פורד 1958,” אמרה הגב' אדמוני. זו היתה נקודה חזקה.
“לי יש פולקסוואגן, כי בעלי משתמש בדודג' 1961 שלנו,” אמרה הגב' ארנון ולגמה את הקפה בתקיפות, וניכר מתנועותיה שגמור עמה לסיים את השיחה בהקדם. כבדרך־אגב עוד שאלה: “איזה אדמוני אתם, משיכון הצמרת?”
הסומק שעלה בלחייה של גב' אדמוני עשאן ארגמן טהור. “אדמוני מרחוב רמברנדט. יש לנו דירה של ששה חדרים”. כה שפל קולה, שלרגע אפשר היה לחשוב שרחוב רמברנדט הוא רחוב השוק במעברה סאקיה.
“אני אומר לך,” אמרה הגב' ארנון. “לאקי נוסע אתנו בשבוע הבא לפאריס. אני לא חושבת שיצא כבר משהו”. היא עמדה בתוקף על כך שהיא תשלם את דמי־הקפה. נפרדו ונסעו כל אחת לדרכה, האחת עם “קוריאה” שעודה בבתוליה, לרחוב רמברנדט. והאחרת, עם “לאקי” המיוחס, בדרך לפאריס, צרפת.
זה סיפור שבא להשיב לשאלה דלמטה.
"אנחנו כולנו באנו מטריפולי ואנחנו קוראים לכל איש בשמו. האח שלי משה, הגיס שלי יוסף והדוד שלי משה, כולם עובדים בבנין. בזמן שהם נכנסו לעבוד בבנין נכנס לעבוד גם אברהם, והוא בא מהונגריה.
"האח שלי משה עבד, הגיס שלי יוסף עבד והדוד שלי משה עבד. גם אברהם מהונגריה עבד. כולם עבדו. אבל, אברהם מהונגריה נעשה מנהל עבודה, ועכשיו הוא יושב לו כל היום ככה – נא, עם הידים על הכתפיים ומביט.
"עבר הרבה זמן. האח שלי יצחק נכנס גם כן לעבוד בבנין. הגיס שלי רפאל שהתחתן עם האחות שלי שרה גם כן נכנס לעבוד בבנין, והדוד שלי שגמר את הצבא, אורי, גם כן נכנס לעבוד בבנין. בזמן שהם נכנסו לעבוד בבנין נכנס לעבוד גם אפרים. והוא בא מהונגריה.
"האח שלי יצחק עבד, הגיס שלי רפאל עבד והדוד שלי אורי עבד. גם אפרים מהונגריה עבד. כולם עבדו. אבל אפרים מהונגריה נעשה מנהל־עבודה, ועכשיו הוא יושב לו כל היום ככה – נא, עם הידים על הכתפיים, ומביט.
"יושבים להם אברהם ואפרים מהונגריה עם הידים על הכתפיים ומדברים בהונגרית שלא מבינים, ואומרים אחד לשני כל היום יגאל, יגאל, יגאל, יגאל. ומה שאנחנו כולנו לא מבינים, האח שלי משה והאח שלי יצחק, הגיס שלי יוסף והגיס שלי רפאל, הדוד שלי משה והדוד שלי אורי – למה זה שני מנהלי־עבודה מהונגריה קוראים אחד לשני יגאל כשלכל אחד יש שם משלו, אברהם ואפרים.
"הרבה זמן דיברו על זה בבית שלנו בשבת ורצו לדעת את הסיבה. אולי שניהם, אפרים ואברהם, עשו איזה פרוטקציה לא יפה עם אחד יגאל, אותו אנחנו לא מכירים.
“עד שפעם אחת באו בשבת שני האחים של הגיס שלי יוסף, מבאר־שבע. הם אמר שגם בבאר־שבע קוראים ההונגרים אחד לשני יגאל, אפילו יש להם שמות אחרים מרדכי או ויקטור. וככה זה בכל מקום, אפילו בהונגריה.”
השאלה ששאלתי את ויולה היתה: “מדוע בנתניה קוראים להונגרים יגאל?”
חרפק התחיל מדבר נגד התוספת המשפחתית. לא חס וחלילה שיש לבטלה, אלא שיש להלבישה לבוש מציאותי. לדבריו אם כבר נותנים תוספת בעד אשה וילדים, צריכים לדעת באיזה אשה ובאיזה ילדים המדובר, ו– אומר הוא – “בהתחשב בסוג האשה ובסוג הילדים”.
“אני רואה בתלוש המשכורת שלי,” אומר חרפק, “את הכותרת משפחה. מתחתיה כתוב 17 ל”י. זה כולל אשה ושני ילדים.
“קודם כל 17 ל”י הן סכום שאינו מתחלק בשלושה. ניסיתי כמה פעמים לחלק את הסכום בשלושה, כדי להעמיד את בני משפחתי על גבולות תקציבם, גם נעזרתי בחותני, אבל לשוא.
כבר כאן נמצא קרקע מריבה, כי לא ידעו אשתי וילדי למי השבר ולמי השלם. כתוצאה שברו האשה והילדים כסא אחד שלם ושתי צנצנות לבן, אחת מהן על ראשו של אורח שנזדמן באקראי."
ו – אומר הוא – תיקון הכסא בלבד עלה יותר מ־17 ל"י.
חרפק נפגש עם הגזבר של מקום עבודתו ופיתח עמו את הדו־שיח דלהלן:
חרפק: ראית פעם את אשתי, שאתה מדבר?
הגזבר: לא.
חרפק: ראית פעם כמה היא אוכלת, שאתה מדבר?
הגזבר: לא.
חרפק: היא אוכלת יותר כאשר משעמם לה, ומשעמם לה תמיד. ידעת עובדה זאת?
הגזבר: לא.
חרפק: אז איך אתה מקציב לי תוספת משפחה בלי שתכיר את משפחתי?
הגזבר: אני ואשתי על דיאטה, אתה יודע, תמחית תפוחי־אדמה ולבן. לפעמים גם גזר מרוסק במיץ לימון.
חרפק: הנה, ובעד זה שאצלך זה ככה אתה נותן לכולם אותה תוספת משפחה. ו – אני אומר לך – המשפחה שלי אינה דומה כלל לשלך. אצלנו קונים לבן רק בשביל הצנצנות.
הגזבר: לא אני הקובע את שיעורי התוספת המשפחתית.
חרפק: אבל אתה המשלם, וזה הקובע. ועוד, מי שהמציא את שיעורי התוספת הסתכל עליך ועל משפחתך. ראית פעם את יוסי שלי, שאתה מדבר?
הגזבר: לא.
חרפק: זה ילד קשה. קודם כל הוא צריך סתימות חדשות כמעט כל חודש, וזה בגלל שהוא מתקוטט. חוץ מזה הוא תלמיד איום ועלי להחזיק בשבילו שני מורים פרטיים, אחד לחשבון ולהנדסה והאחד לאנגלית.
הגזבר: בני שמשון הוא התלמיד המצטיין בכתה. הוא עצמו מרויח את דמי־הכיס שלו משיעורים פרטיים שהוא נותן לתלמידי הכתות הנמוכות.
חרפק: הנה לך. לך בכלל לא מגיע בשבילו תוספת של חמש לירות ואולי אתה חייב לתת לממשלה “תוספת משפחה” בניכויי מס ההכנסה שלך. ואת בתי זהורית ראית, שאתה מדבר?
הגזבר: לא.
חרפק: גם היא ילדה קשה. שוברת אנטנות של מכוניות כאשר כל השמשות של בית־הספר מנופצות. האנטנות והזכוכית בלבד מחסלות לי באופן חודשי לירות רבות. חוץ מזה עלי להחזיק לה שני מורים, לחשבון והנדסה ולאנגלית, והיא בשום פנים ואופן אינה רוצה במורים של אחיה, יוסי. “אני רוצה מורים משלי”, היא צווחת עד שאמה שוברת עליה מטאטא חדש, קח גם את זה בחשבון. ו – אני אומר לך – אשתי טוענת תמיד שכל חברותיה לבושות, רק היא לא. אז מה הצחוק הזה עם 17 ל"י “תוספת משפחה”? תגיד זליבנסקי?
הגזבר: מה אתה רוצה ממני, חרפק?
חרפק: אני רוצה שיתנו לי תוספת משפחה לפי הצורך. אני רוצה שתערכו מחקר קפדני על משפחתי, ורק לאחריו תקבעו את השיעור המגיע לי בצדק.
רבקה: אז לאן אתם הולכים?
מלכה: לקוסטה דיווה…
רבקה: אומרים קיסטה דיווה, לא קוסטה דיווה…
מלכה: אני יודעת זה במקרה אמרתי קוסטה, אנחנו הולכים לקיסטה דיווה אבל באמת, רבקה, אני לא יודעת מה ללבוש…
רבקה: מה עם הקוטון־רפיה שתפרת אצל סוניה?
מלכה: זה בשביל הקיץ, רבקה, ועכשיו אני צריכה דאמי־סאזון… פשוט אין לי מה ללבוש…
רבקה: את יכולה ללבוש את הליינן העבה שתפרת בשנה שעברה אצל לולה1…
מלכה: זה בשביל ימים הרבה יותר קרים. חוץ מזה זה כבר ישן נורא, אבל לימים כמו היום אין לי כלום מה ללבוש…
רבקה: אבל יש לך החליפה ליינן הקלה בשביל הדאמי־סאזון, הטו־פיסאס הירוק שמלכיאל הביא לך…
מלכה: ה־הא; הם כבר נמאסו על כולם, ראו אותי לפחות שלוש פעמים בחליפות האלה. לדאמי־סאזון הזה לא הכינותי כלום, וראיתי את ברכה לבושה במשהו נחמד מאד בירוק, מתאים מאד לתקופה המעבר…
רבקה: גם לך יש משהו נחמד מאד בחום בהיר… מתאים מאד…
מלכה: מתאים מאד בשביל המעברות…
-
הכונה כנראה: “לולה בֶּר אֶבּנֶר הייתה תופרת עילית ומעצבת אופנה ישראלית, שפעלה בעיקר בשנות הארבעים והחמישים של המאה ה–20. כונתה ”המלבישה הלאומית“, ונחשבת עד היום לאחת מהדמויות החשובות והמשפיעות בתעשיית האופנה המקומית.” מתוך הויקיפדיה – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
“נו, ומה שמעת על מינה?”
“את לא יודעת?”
“מה את שחה?”
“בתה של מינה, דרורה, קיבלה בחור יוצא מן הכלל. אינז’ינר נחמד מאד ולאביו יש חנות גדולה לברזל.”
“דרורה? מעניין. אף פעם לא היו לה בחורים. תמיד היו הבחורים אצל ברכה שלי. ודאי אינז’ינר זקן.”
“אני אומרת לך שהיא קיבלה בחור יוצא מן הכלל, צעיר, יפה ועשיר.”
“נו, נו. תמיד שמעתי מספרים נפלאות על דרורה. אבל עלי זה לא עושה רושם. בסוף יתברר שהאינז’ינר שלה גרוש. או אלמן.”
“מה נשמע אצל ברכה שלך. מתחתנים?”
“לא ממהרים. אני בטוחה שהיא תקבל בחור טוב. יש לה עכשיו חברה של סטודנטים והיא יוצאת גם עם אמנים. הנה שלשום היא הלכה לקולנוע עם מיכאל נתיב מהתיאטרון הקאמרי. יש לה זמן. היא תקבל בחור טוב.”
“אבל מה את אומרת על דרורה? לא הייתי מאמינה שתקבל בחור כזה. הם נוסעים לאמריקה.”
“מה קרה?”
“אבא שלו שולח אותם. הוא ילמד שם.”
“טוב. שיסעו להם. אני לא מתפעלת. כמובן שאני שמחה שדרורה קיבלה סוף סוף בחור. תמיד היתה מסכנה כל כך.”
“בחור יוצא מן הכלל. הייתי רוצה לראות גם את ברכה שלך מחותנת.”
“לא ממהרים. לא ממהרים.”
“מחיר אחרון. נו?”
“שבע וחצי.”
“בשטרות?”
“במזומן.”
“שבע וחצי במזומן, השתגעת?”
“בשטרות זה לפחות שבע תשע.”
“תוריד קצת.”
“לא יכול. אני בעצמי שילמתי שבע וחצי. אני מפסיד.”
“תוריד קצת ונגמור.”
“במזומן?”
“במזומן.”
“טוב בשבילך שבע חמש.”
“קח ארבע וקח שלוש שש בשטרות, הנה.”
“אמרת הכל במזומן.”
“קח, קח. גמרנו.”
“לא, שבע תשע בשטרות.”
“גמרנו.”
“לא גמרנו.”
“גמרנו!”
“לא גמרנו!”
“מוישה, אמרתי גמרנו!”
“זלינגר, אמרתי לא גמרנו.”
“תקיעת כף – גמרנו.”
“לא גמרנו.”
“גמרנו. הנה עוד שלוש. גמרנו?”
“נוכל!”
“גמרנו?”
“גמרנו.”
"איך זה הסרט “שודדי טקסאס?”
“סרט מלחמתי מצוין, עזרא ואני שמחנו הרבה. אני אומרת לך, כדאי לך לראות. יש מלחמה וגם קצת קומדיה, שמצחיק הרבה.”
“והגיבּור?”
“היה אחד שודד זעיר – מותק. טח טח טח, כל יריה ־ פוגע!”
“זה השודד הזעיר שמו אלאן לאד?”
“לא. זה לא אלאן שמו. שם שלו אני לא זוכרת. אבל מותק – כל יריה שלוֹ פוֹגע טח.”
"אולי זה החבוב מהסרט “יריות בערבה?”
“לא. את החבוב ההוא ראינו שלשום ב”דאסטרי שוב רוכב“. תלכי לראות את “שודדי טקסאס”. גם מלחמה וגם קומדיה.”
“איפה התרגום?”
“התרגום בצד.”
“אני לא הולכת לראות סרטים עם התרגום בצד.”
“מה אתך, זה סרט נהדר. את תשתגעי מהשודד הזעיר. תמותי.”
“:אני לא הולכת לראות סרטים עם התרגום בצד, אפילו לא סרטים של אלאן, אני הולכת רק לסרטים עם התרגום באמצע.”
כמו שאתה רואה אותי, אין לי יותר משיש לך. אם אתה חושב שלי, לקרופניק, קל להוציא 90 לירות על זיפות הגג לקראת החורף, אינך אלא טועה. אני יודע מה זה להוציא 90 לירות. אתה מתפלא? אתה חושב, הנה הקבלן קרופניק מעמיד פנים? ובכן, דע לך לאחר עשרים שנים בארץ אין לי כלום מלבד לב שבור. אין לי מכונית, אין לי וילה, אין לי עשר זוגות נעלים ועוד לא נסעתי לאמריקה.
עשרים שנה בארץ ואין לי כלום. אף אחד, כמובן לא מאמין לי. כולם חושבים כמוך, שקרופניק יש לו חשבון גדול בבאנק. ובכן, דע לך, אין לי יותר משיש לך. איך זה יתכן? השאתי בת, נתתי לה נדוניה ודירה. יש לה בעל נחמד מאד. יש להם שלושה ילדים נחמדים שהם לי נכדים נפלאים, לכל אחד עלי להביא מתנה. מה נשאר לי? כלום. אני חי בפשטות, בדירה צנועה, עם אשתי. יש לי אשה טובה מאד, ברוך השם. קצת כסף הכנסתי בחמרים, כדי שיהיה לי במה לעבוד. ומה יש לי חוץ מזה? כלום. וזה אחרי עשרים שנה בארץ!
“תביט מה זה יהודים,” אומר צעיר יהודי לצעיר יהודי בהביטם על המצעד, “זורקים קליפות של בננות על מסלול המצעד, הי, גברת! את לא יכולה לשים את הבננות בשקיק נייר ולזרוק אותן אחר־כך לפח־אשפה? את מוכרחה לזרוק אותן על המסלול?”
“באמת, יהודים,” עונה הצעיר היהודי ליהודי הצעיר, “תאר לך מה היו עושים לגברת הזאת באנגליה!”
הגברת לבעלה: “מה זה יהודים! כל אחד מוכרח להעיר לשני. הצעיר הזה מוכרח לצעוק עלי ולהלבין את פני”.
“יהודים,” אומר הבעל, “מוכרחים לתחוב את האף שלהם לכל מקום. מוכרחים להעיר.”
“הי, גברת,” צועקת זורקת קליפות הבננה לאשה קשישה הנשענת על כסאה. “אולי תישעני במקום אחר?”
“מה זה יהודים,” אומרת הקשישה לחברתה, “אסור לנגוע בכסא שלהם. כאילו הוא עשוי מזהב.”
“יהודים,” אומרת החברה לקשישה, “איפה שלא שמים אותם צר להם. הגברת הזאת לא תקום ותתן לנו לשבת. בחוץ לארץ מי היה רואה דבר כזה.”
נגמר המצעד. הקהל מתפרץ על המסלול.
“יהודים,” אומר גבר לגבר שני, “אין להם סבלנות. כבר מתפרצים אל המסלול.”
“אמור להם לשבת,” מיעץ השני לראשון.
“שבו, שבו, שבו,” אומר הראשון.
“מה זה יהודים,” אומר אחד שהתפרץ למסלול ונתבקש לשבת, “הוא ישב כאן עד מחרתיים כדי לראות עוד חצי טאנק.”
הכל רצים על המסלול.
“מה זה יהודים, כולם רצים לתפוש מקום באוטובוס,” אומר יהודי.
(למקרא טורי הלשון)
טורנו מחזיק הפעם שלושה מדורים: דיוקי סגנון, לשון הסופר ועברית כהלכה. באחד נברר את שאלתה של אלכסנדרה פכטהולד, בשני נמשיך בעריכת תיקוני־לשון בסיפוריו של ביאליק ובשלישי נתקן שגיאות לשון נפוצות.
אלכסנדרה שואלת
אלכסנדרה פכטהולד מכפר אין־גבע שואלת במכתבה: מה לא בסדר במשפט, “האם חנקה את ילדה הרך בעשר אצבעותיה ושפכה עליו כמות ידועה של נפט, אבל הוא לא בער”? אני חושבת דווקא שהמשפט הזה בסדר, הלא עשר זה נקבה (תראה, יצא לי חרוז!). הקראתי אותו בחדר התרבות שלנו, אבל כולם צחקו ממני.
הכל צחקו לך, אלכסנדרה, ובצדק. המשפט שלך אינו כשורה. האם לא שפכה נפט לביב ולא לבור השופכים. את הנפט יצקה האם, בכוונה תחילה ובדייקנות, ולא בכמות ידועה אלא בכמות מסוימת. מי לא בער, אלכסנדרה, הילד או הנפט? יתכן שצחקו לך בחדר התרבות משום שלא אמרת כי האם ניסתה להצית את הילד, או את הנפט באש. באין הצתה מגוחך לצפות לתבערה.
המשפט כתיקונו: “האם חנקה את ילדה הרך בעשר אצבעותיה ויצקה עליו כמות מסוימת של נפט. היא הציתה (את הנפט, את הילד) באש. אבל (הנפט, הילד) לא בער. אין זאת (שהנפט, שהילד) היה מקולקל”. משפט כשר למהדרין. כאשר תקראי אותו בקול, בחדר התרבות, ברי לי שהפעם לא יצחק לך איש. האינך סבורה, אלכסנדרה, ש“בסדר” ו“נקבה” נחרזים בדוחק?
ועתה לביאליק!!!
“לממשלת המרש” מתוקן
הערותי בסוגרים, דבריו של ביאליק מחוץ להן.
כל הבוקר פיעמוני דברי שיר (אין הבוקר מהווה יחידה מוגדרת של זמן. הבוקר מתחיל בזריחת השמש ומסתיים לפני הצהרים. יש, איפוא, בקרים ארוכים ויש בקרים קצרים, לפי עונות השנה. מוטב לדייק ולומר “הבוקר מ 8.00 עד 9.30 פיעמוני דברי שיר”, או “הבוקר פיעמוני דברי שיר במשך שעה וחצי שעה”, לפי הצורך. דוגמות לשינון: הבוקר ניקיתי את חלוני במשך שעה. הבוקר היבּטתי בחלוני הנקי במשך שלוש שעות). וזה כחצי שעה שאני יושב אצל (מוטב על־יד, או ליד) שולחן־עבודתי, העט רועד בין האצבעות – והגליון שלפני עודנו לבן כלו (“כלו” כאן נכון. ראה ספרי “תיקונים בלשון ובסגנון” עמ' 113). עדיין לא הכרעתי (צ“ל החלטתי. “הכרעתי” הוא הפעיל של כרע, נשען על רגליו האחוריות כשהן כפופות, השתחוה אגב כפיפת ברך, כמו “כרע רבץ כאריה”, “באו נשתחוה ונכרעה”. גם נפל על ברכיו מחולשה, כשל, צנח, כמו “המה כרעו נפלו”. את מי מאלץ ביאליק להישען על רגליו האחוריות כשהן כפופות? את מי הוא מפיל על ברכיו? את מי הוא מכשיל? האמנם התכוון ביאליק ל”הכרעתי" במובן של להחליט כדעת אחד נגד דעת אחרים, כמו “עדיין הדבר שקול – מי מכריע”? אילו הן הדעות ביניהן עליו להכריע? ביאליק אינו אומר לנו, אף לא ברמז. צ"ל החלטתי. עבודה עצמית: החלטתי להשקיף דרך החלון. הכרעתי להשקיף דרך החלון. כתוב במחברתך איזה משפט נכון ומדוע) מה דמות אערוך להגיון לבי (מוטב “הגות לבי”. הלב הגיון לו? “הלב הוא הנפש”) ומה משקל אתן לו. החרוזים אמנם רצים (חרוזים, חיים נחמן, אינם רצים ואינם הולכים, מי כמוך יודע. חרוזים מתגלגלים) צמדים־צמדים (לולא הדימוי להלן לבהמות מוטב היה “זוגות־זוגות”) מאליהם מוכנים ומזומנים לרתום את עצמם ב“מרכבתי” (חסר כל הגיון. מי שמע שבהמות־עבודה ירתמו את עצמן? מיותרת גם החזרה ב“מוכנים ומזומנים”. “הבהמות מוכנים לרתימה” הנו משפט תחבירי בהיר ונכון. ביאליק מערפלו ללא כל צורך בהוסיפו “מזומנים” ל“מוכנים”. מוטב, איפוא, “הפרד היה מוכן לרתימה”. או “ברוך לובושיץ הכין את הפרד לרתימה בשעה שהעולה החדש מטורקיה הביט בחלון הנקי”. לעתים קרובות למדי מסבך ביאליק משפטים פשוטים בלי להשיג תכלית אמנותית כלשהי) ואולם רגלם איננה עוד רגל ישרה (כאן עלי להיחלץ מתוך הסוגרים, ויהי מה, ולהסביר תיקוני ביתר רווחה).
“ואולם רגלם איננה עוד רגל ישרה” – מה רצה ביאליק לומר במשפט כה בלתי ברור?
המלה עוד מציינת תוספת על הקודם, המשך, חזרה (גם במשמע שוב). “עוד נגע אחד אביא על פרעה”, “וישאלו עוד בד'”, “לכן עוד אריב אתכם, נאום ד'”, וכמו אלה נמצא לרוב במקורות.
ובשלילה – לא עוד, או אין עוד, משמעה: אין תוספת, אין המשך, אין חזרה. “אני ד' ואין עוד”, “ויאמר אליה אין עוד כלי”, “ולא ילמדו עוד מלחמה”.
לפיכך עלינו להבין את המשפט הנ"ל: א) רגלם, של החרוזים, איננה תוספת של רגל חדשה שהיא ישרה, שלא כקודמותיה. ב) רגלם זו איננה המשכן הישיר של רגליהם האחרות של החרוזים. ג) אין זו רגלם הישרה של החרוזים שעתה חזרה אליהם מאי־שם. ובכן, חיים נחמן ביאליק, חרוזים בעלי־רגליים?
אמנם, עטו של ביאליק רעד בין אצבעותיו. אבל דעתו לא היתה משובשת עליו. העברית היא המשובשת והיא המחשידה את ביאליק. לוא דייק וכתב “רגלם עדיין איננה רגל ישרה”, מעולם לא היינו מעלים על דעתנו שביאליק מתעצב אל לבו בגלל חסרונה של רגל יחידה של חרוז.
הנכון הוא “רגלם עדיין איננה רגל ישרה”. כלומר, לפנינו ענין של זמן ולא של רגל נוספת. רגל שבמרוצת הזמן – כך מספר לנו ביאליק – תהיה לרגל ישרה, לפחות במחשבתו.
מבחינה סגנונית תוקן המשפט. מאימתי יש לחרוזים רגלים, כיצד מתישרת רגל במחשבתו של אדם ובכלל מה לרגלים ישרות, או מעוגלות ולדברי שיר – לביאליק פתרונים.
לעבודה: אינני מביט עוד בחלוני הנקי. עדיין אינני מביט בחלוני הנקי. שני המשפטים נכונים. הסבר נא את המשמעות של כל משפט. (חזרתי לסוגרים). בועטים הם, הצמד האחד מנתר אמפיברכית והשני רוקד כנגדו דקטילית (אין הערות).
"האין זה סימן מובהק, כי תאומים מתרוצצים בקרבי? – אמרתי עם לבי (לשון כלאיים, ביאליק אינו בקיא די הצורך במקורות. הוא מערבב “דבר עם” ב“אמור אל”. מי שחוש לשונו אינו פגום לא יסכים לעולם ל“אמרתי עם”, יצור כלאיים שיצר הרחוב, “צ”ל “דברתי עם לבי”) על סמך הנסיון – “אם כן יפה לי ולהם שהיה שעה אחת (מוטב שהִיה של שעה קלה. הן ביאליק לא התכוון לשעה אחת, לאחת מעשרים וארבע, לאחת המכילה ששים דקה, מינוטה. הוא רצה לומר “שהיה מספיקה”) קודם הכתיבה. השירה טעונה דעה צלולה”. (הנה כי כן, אפילו אצל ביאליק מצאנו משפטים – כגון זה האחרון – שאינם טעונים תיקון).
“ובהניחי את העט מידי, העתקתי מושבי אל החלון הפתוח, ואני יושב ומעשן פפירוסא (מליצה. מה רע בסיגריה?) ומסתכל החוצה” (כמה אני מקנא בו, שיכול להסתכל החוצה, דרך החלון, באין מפריע!)
“היום יום קיץ סתם” (ביאליק, אתמהה! לשון הרחוב אתה מכניס לכתביך? סתם פירושו חוסר בהירות, כלליות, חוסר קביעות. רצה לומר, מן הסתם, קיץ רגיל. אבל ה“סתם” הזה רק מאשר את דעתי מאז. ביאליק היה נוכל, רמאי מוכשר שלבש פנים של יודע עברית ושל בקיא במקורות. וכמה עלה הדבר בידו! וכמה שפר עליו חלקו! ואני – אני היודע והבקיא! אפילו לגשת אל החלון אין מרשים לי. אשתי וילדי מדרבנים אותי שאתן שיעורים פרטיים, עוד ועוד. שומרים הם עלי פן ארפה, חס וחלילה, משתי משרות הוראה שאני מחזיק בשני בתי־ספר. אינם מרשים לי להיפטר מהמשרה החלקית שבידי, משרת מגיה בבית־הוצאה של ספרים. הם כופים עלי עריכת טור שבועי נאלח זה! והוא, ביאליק, שחרוזיו בעלי־רגלים, שאינו יודע מה בין שעה אחת לשעה קלה, שאומר עם לבו, המכריע במקום להחליט, הוא, ביאליק, שעתו פנויה לשבת ליד החלון ולעשן פפירוסא… כן, בתיה, אני מתקרב לסיום. לא בתיה, אינני כותב שירים, באמת שלא, אני מכין את הטור לדפוס).
שגיאות נפוצות
1. חג שמח!
יש מתנגדים לנוסח זה של ברכה בחגים. הם טוענים, שהוא פשוט ביותר ופרוזאי מאוד ושאינו נכון מבחינת הלשון, מכיוון שלא יתכן לומר על חג שהוא שמח. האדם שמח, אבל לא החג. רבים מעדיפים את נוסח הברכה המקובל: מועדים לשמחה, ובתשובה: חגים וזמנים לששון.
דוגמה: שמעון עמד ליד החלון הנקי. לוי נכנס לחדר ובירכו. לוי: מועדים לשמחה, שמעון. שמעון: חגים וזמנים לששון, לוי.
2. מישהו עומד ליד החלון הגדול. מישהו שאל אותי מה השעה.
הנושא הסתמי, שאנו נוהגים להביעו בביטוי מישהו, אפשר להביעו בעברית מקורית, על־פי המקרא והספרות התלמודית, בבינוני, שנגזר משורש הנשוא, כגון: וישמע השומע (מישהו) את קול השופר (יחזקאל לג, ד); ובזאת יתהלל המתהלל (ירמיה ט, כג), הטמין המטמין והדליק המדליק (שבת לה ע"ב). וכל חלק־משפט סתמי אפשר להביע בפועל, שנגזר משורש הנשוא. כגון: שלח נא ביד תשלח (שמות ד, יג), וגורי באשר תגורי (מלכים ב', ח, א).
דוגמות: עמד העומד ליד החלון הגדול. שאל אותי השואל מה השעה. לוי נכנס לחדר השני ועשה שם מה שעשה ליד החלון ושהה שם כמה ששהה.
3. לא הקשבתי יפה ולכן לא קלטתי. נגעתי בחלון אבל לא חזק.
פעולה שאינה נעשית בשלמות, מצוינת בחזרה על הפועל־הנשוא לכל פרטיו, נים ולא נים תיר ולא תיר (פסחים קב, ע"ב).
דוגמות: שמעתי ולא שמעתי. נגעתי בחלון ולא נגעתי.
לוי שמע ולא שמע מה שנאמר בישיבה, יצא ולא יצא מהחדר, ניגש ולא ניגש אל החלון, פתחו ולא פתחו – במקום המשובש הרגיל: לוי לא הקשיב לנאמר בישיבה, הסתובב בחדר, הביט רגע בחלון וניסה לפתחוֹ אבל התחרט.