(שלש שנים למותו)

 

א    🔗

ב“מגדל המאה”, אשר נתפרסם במאסף “כנסת ישראל”, כתב יעבץ:

“והאדם כל עוד אשר הוא חי, מעשיו רופפים בצורתם מפני רוח החיים המתחוללת עליהם, על כן אין שמם נחתם ואין מעשיהם נטבעים למטבע מהלכת בין בני עמם בלתי אם ביום מותם, ביום אשר אין עוד תוספת מצויה ואין שנוי נוהג בילידי רוחם וביצירי כפם”.

כך כתב לפני שלשים שנה בערך. והנה בא, לפני שלש שנים, גם עליו הקץ. אין עוד “רוח החיים המתחוללת”. לא תהא עוד "תוספת מצויה ליצירתו, ושום שנוי לא יהא חל בה. הֲזָכָה שתהא יצירתו “נטבעת למטבע מהלכת”?

אמנם מיום שנשתקע יעבץ כלו בראשו ורובו בסיום מפעלו “תולדות ישראל”, נשתקע במקצת גם שמו. הקורא היה נתקל בו בספרותנו לעתים רחוקות מאד. אולם במיתתו הוברר לכל, שנסתלק מעולמנו טפוס שאין לנו תמורתו. והאֵבל בשעתו היה כללי, אמתי ולבבי בכל הקצוות.

אין ההעזה לרשימה הנוכחית להקיף ולכַיֵל מהותה של אישיות ענפה זו לכל עבריה. אך אם תצליח להבליט מספר קוים אופיים, שנראים בעיני הרושם כיסוד-מוסד ליצירתו של יעבץ – ומצא לה.

 

ב    🔗

אם נאמר: זאב יעבץ היה “איש-האשכולות”, לא תהא זאת מליצה בעלמא. אך ההערכה תהא לקויה אם לא נדגיש: ובעיקר היה בכל זאת איש-המקצוע, ובזה אולי עיקר גדולתו.

לכאורה תרתי דסתרי? כן, אך ביעבץ נתממש דבר זה בפעל. הוא היה בעיקר היסטוריון מתחלתו ועד סופו. אך באמצע טִפל גם בספור, שיר ואגדה, בפובליציסטיקה, חנוך ובקורת. והכל עשה לא מתוך חריצות עט-מהיר, אלא מתוך הכרח, מתוך דחיפת יצרים. וגם מעסקנות לא הרפה. חבת ציון, ציוניות, “המזרחי”, שהיה ממיסדיו ומחוקקו. בכל אשר שכן, היתה ישותו בולטה.

אולם עיקר זכותו: הכרכים “תולדות ישראל”. ואל נא תשָכח עובדא זו: הוא, יעבץ, היה ההיסטוריון העברי הראשון בהיקף רחב. גרץ כתב את ההיסטוריה שלו גרמנית, ודובנוב כתב אותה רוסית. ורק יעבץ, הראוי לעמוד בשורתם, כתב אותה עברית. ובאיזו עברית!… יזקף נא זה על חשבונו.

 

ג    🔗

לא מיותר יהא לרשום קצת מתולדותיו של כותב-התולדה הזה.

זאב יעבץ נולד בעיר קולנה (פלך לומזה) בשנת תר“ח לאביו ר' זוסמן יעבץ “האלוף המרומם כאחד שרי ישראל הקדמונים” ולאמו מרת אסתר “הצנועה והנאה במעשים”, “נצר מגזע ישישים מצאצאי הגאון הקדוש ר' יחיאל מיכל הכהן מעיר נמירוב, שנהרג על קדוש השם בשנת ת”ח” (הפסוקים במרכאות לקוחים מהקדמתו ל“סדור” שלו). הוא גדל באטמוספירה רוויה תורה וגדולה, וגם ספגה וקלטה בכל רמ"ח אבריו. ולמרות שרכש לעצמו השכלה רחבה מבחוץ ומבפנים, לא נתחמץ ולא נתפקר. נשאר דבוק לבסיס המסורת, וההשכלה גופה לא שמשה לו אלא לחנך ולהדק את הבסיס הזה.

כי לא היה יעבץ סופר סתם, שר חוּנן בחרט סופרים, אלא בעל אידיאה, או נכון מזה: אידיאליסטן. והאידיאליות היא שהיתה אבן-שתיה של יצירתו העשירה, היא שהיתה המניעה לרבגוניותה. היא שדחפתהו להעניק דוגמאות של פרקי-יצירה שונים ברוחו המיוחדה.

מה היתה האידיאה שלו?

הוא היה שלם עם אלהיו, עם אלהי ישראל. בזה ראה תכלית קיומו של עמו כלו, זכות ההויה הגדולה שלו. האידיאל של טפוס-עם כזה, השלם עם ד', אלהי העברים, נשא הוא בחבו ובדמו, ונתן נפשו לשתתו, שלא יהא נכחד קיומו לעד. כל פעל-רוחו האינטנסיבי קודש היה ומכוון לתכלית יחידה זו. מתוך שאיפה זו הגיע גם למפעל-חייו הכביר “תולדות ישראל”. הוא ראה בזה קטב תעודתו: בקרת גמורה של תולדות ישראל, על יסוד המסורה, שמהימנה בעיניו יותר לאין ערוך, ממקורות הנכרים המסופקים. הוא סבר, שמתוך הסתכלות כזו לבד, יהא ניתן לעמוד על טיב עצמיותו של “עם עולם” זה. ראיה היסטורית כזו גרידא עלולה להגיה אור אמת על הויתו.

אופיים לאָמור לעיל הם הפסוקים, הבאים להלן מתוך מכתב יעבץ לעורך “תחכמוני”: “אמרתי לכתוב בימי נעורי על דבר שיטת החכמה והמוסר של היהדות הנבדלת במינה מכל הדתות ומכל הפילוסופיות. פתחתי באמתות שכל הדעות שוות בהן, על מנת לגמור ולסיים באמתוֹת שהיהדות בת העולמים מתיחדת בהן. אך אחרי חשבי מחשבות רבות על טיב ספר כזה ועל תכונתו החיצונה, חזרתי בי ובאתי לידי מסקנה, כי תועלת זאת, תועלת מַתַן ציור נאמן לחכמת היהדות ולמוסרה, והֵכשֵר הלבבות להכרתה תושג יותר בסדור תולדות ישראל כתקונן ובחקירתן לאֲמִתן. ובכן שמתי אז את פני לפעלי, שאני עוסק בו למימי נעורי עד היום”.

נראה איפוא מדבריו אלה, שהיה למפעלו “תולדות ישראל” בעיקר מצע אידיאלי. ולא למפעלו זה בלבד, כי אם היה זה קו לכל מעשיו. החל מעבודתו הפובליציסטית, הפולמוסית, החנוכית, וגמור בבלטריסטיקה שלו. יעבץ נתן לילדי ישורון ספרי-למוד ברוח ישראל. גם “שיחות מני קדם” ו“שמועות מני קדם”, ולגדולים נתן “נגינות מני קדם”, פואימות מלאות פיוט אמתי וחוסן-נפש. הוא אמר לספק ביד רחבה לאדם ההווה את כל צרכי זמנו, והכל מבית, מבפנים, והכל ברוחו המיוחדת ובכוון המיוחד להחזקתו ולטפוחו העצמי של ה“אדם מישראל”. והיו הם שוים לכל נפש, גם לזו שלא ממטבעתו.

תאמרו: בעל מגמה? טנדנציוזי? אמנם כן. זאב יעבץ היה כלו טנדנציוזי. ב“תולדות ישראל” שלו, בפובליציסטיקה ואפילו בספוריו ושיריו. אך סגולתם של דבריו היא, שנאמרו כלם מתוך השראה.

 

ד    🔗

יצירתו של יעבץ נִתנה להחלק לשלש תקופות. הראשונה: לפני ישיבתו בא“י; השניה: ישיבתו בא”י; והשלישית: אחרי ישיבתו בא"י.

מונים אנו תקופות יצירתו לפי מנין “ישיבתו בא”י", – אם כי אָרכה רק עשר שנים – לא רק מפני כבודה של הארץ, אלא מפני פוריותה היתרה של יצירתו באותה תקופה. אז רק נתגלה יעבץ במלוא עצמתם של כשרונותיו המרובים. אז רק נתחורה לו לעצמו ולקהל הקוראים אישיותו בעלת המגמה והכוון המיוחדים. ואז רק נתפרסם שמו ברבים.

ואַל יטעה הקורא להסיק מזה, שתקופה זו היא נקודת-הפסגה ביצירתו של יעבץ, ואחריה בא מדרון. חס וחלילה! כח-החדירה, שחוּנן בו זאב יעבץ, שהימנו חוּלל סגנונו המופתי, לא תש עד רגע-חייו האחרון. כי במדה שהזקין יעבץ, בה במדה הלך כח זה הלוך והתוסף.

 

ה    🔗

זאב יעבץ נכנס לספרות, כשהוא בָשל בדעתו ומבוגר בטעמו, בשנות הכח, כאחד-העם שבא אחריו. מאמרו הראשון “ראשית עבודת הסופרים בישראל”, שנתפרסם ב“השחר” חוב' א' תרמ“ב, וכן יתר מאמריו שבאותה תקופה, לא היו לנגד עיני עד היום. מבכורי תקופתו הראשונה טעמתי רק דבריו שנדפסו ב”כנסת ישראל" לשפ“ר בש' תרמ”ו. מאסף כרסתני זה, שלא היה כמותו לכמות בספרותנו, שנזדמן לי בנעורי בשעת הבולמוס האיום לקריאה, הערה לעיני שרשי-האישיות היסודיים של זאב יעבץ. אכן אז לא נקרא עוד שמו בספרות זאב, אלא וואָלף יעבץ, וב“שלמי תודה וברכה” מביע המו“ל ברכה ביחוד “לידידנו וראש עוזרינו שהיה עמנו במחיצתנו – הרב הגדול והוגה דעות, החה”ש רבי וואָלף יעבץ נ”י, אשר בריתו היתה אמונה את כנסת ישראל מיום הראשון אשר העלתה המחשבה הזאת לפנינו“. ואמנם אמונה היתה בריתו של יעבץ עם “כנסת ישראל”, כי הוא העניק למאסף ארבעה דברים מסוגים שונים, שהיו בולטים מאד, מתוך הכנופיא של הסופרים הכי מפורסמים של אותה תקופה. הוא הופיע בבימה ספרותית זו בארבעה תפקידים כאחד: היסטוריון, מספר, מבקר ואסיאיסטן. כן, המסה הקטנה “השירה והחקירה” עלולה לעורר גם כהיום ענין בלב הקורא, כמובן בהשמטת הלקח, היוצא לבסוף, שהיה פרי הזמן. ובחבורו הגדול “מגדל המאה”, שסוקר היה תקופה של מאה שנים, ממות הרמבמ”ן עד מות משה מונטיפיורי, הונחו כבר כל יסודות השקפתו הדתית הלאומית, שעליהם השתת ברב השנים בנינו הענקי “תולדות ישראל”. הספור שלו “בדרך בצאתי” היה ריאליסטי, נטול מחיי-המציאות, אלא שבלבב גבורו היה שורר הלך-נפש רומנטי. ובספור בפנים, היה משבץ שיר עממי, בנוסח הספורים הרומנטיים הגרמנים שבאותה תקופה. משער אני, שרב זה, ההיסטוריון-המספר-המשורר-המבקר, הפתיע בשעתו את קרית הספר שלנו. שפעת הכשרונות שלו הבהיקה מקרן-הזוית שלו. ביחוד היה חדוש רב בסגנונו העשיר. שפתו הרמבמי“ת-מקראית, בשכנוּת ובנגוד למליצות קלמן שולמן ושפ”ר וחבריהם, באותו מאסף, רמזה אל הבאות, הממשמשות וקרֵבות. ביחוד היה ספורו מלא מכמני לשון, שתורגמו לגרמנית בשולי העמודים, שהוא דָלם מתוך נבכי מקורות תלמודיים, מדרשיים. בהופעתו נִכר היה מיד, שיהודי אדוק זה נועד להיות אחד ממשחררי הלשון שלנו מאדיקותה. אחד מגואליה.

כזה היה כבר וואָלף יעבץ בתקופתו הראשונה.

 

ו    🔗

אותו מאסף “כנסת ישראל” הוביל “שי ללוקחי הספר השנתי לשנת תרמ”ח“, את הספר “שיחות מני קדם” מאת וואלף יעבץ. ואירע לספר קטן זה שהוא גופו נעשה אז לשיחה בפי כל. לא נגזים לומר, שהיה זה מין “אהבת ציון” של תקופתו – התקופה שלאחרי ההשכלה – אולם היה כדומה לזה בזעיר אנפין. נכר היה ב”שיחות" אלה, שיעבץ זה ידע את הארץ לא מפי השמועה בלבד, אלא שהיה בה אזרח כמאפו, עוד לפני ראותו אותה בעיני-בשר. עיקר קסמו של ספר זעיר זה, כמו זה של “אהבת ציון”, שמחברו ידע טבע-טבעה המיוחד של הארץ לכל קפולי קפוליה הסמויים. ולא נכונה כלל סברתו של המחבר באחת מהערותיו, שכאן יש תרגום גרידא מלשון האגדה ללשון המקרא. לא כך הדבר. כלל לא. איני חושש לומר שב“שיחות” אלה יש חופש יצירה הרבה יותר מאשר אפילו ב“מאוצר האגדה” לבן גוריון (מאשר ב“ספר האגדה” לביאליק-רבניצקי, לא כל שכן). אין גם לשון מקרא נקיה אלא התחלה שבהתחלה של מזיגה חדשה. ויש בעיקר מה שהוא בעצמו מודה, ג“כ באחת הערותיו, Licentia poetica, ותבלין זה הוא הנותן טעם בנעימה, והוא העושה את ה”שיחות מני קדם" לבריאה חדשה.

ספר זה, שנכתב עוד בגולה, מאת וואָלף יעבץ, הערה לעיני הקוראים באופן בולט למדי, שאם אמנם גופו של אילן זה נטוי חוצה, הרי גזעו מעורה בכל שרשיו באדמת הארץ, שבפועל שם יכירנו מקומו. וזכה אמנם ספר זה שישמש למחברו מעבר ביצירתו מתקופה אחת לשניה, לזו התקופה, ששמו לא נקרא בה כבר מאז ואילך וואָלף, אלא “זאב יעבץ מירושלים” ככתוב בשערי המחברות והספרים והמאספים שלו, שהוציא באותה תקופה מזהירה.

 

ז    🔗

זאב יעבץ דר בא“י, כאמור, רק כעשר שנים. אולם בתקופה קצרה זו היה הוא פעיל במדה רבה כזו, ששדה ה”ישוב" הופרה הרבה מרוחו. ולא שדה הישוב בלבד, אלא תנועת התחיה כלה הושקתה הימנו. מחברותיו הדקות של “איש ירושלים” זה, סוערו כזרע ברוך לכל הרוחות, ובתוצאתן בצבצו פה ושם נטעי נעמנים.

הוא עסק בא“י בכמה וכמה מקצועות: בספרות, בחנוך, בהיסטוריה, בעריכה וברבנות. בכל היתה הכונה לטבוע בחומר ההיולי הזה, בישוב המתהוה, את חותמו, את מטבעתו המיוחדה של “האדם מישראל” לפי האידיאל שלו. באותה תקופה הכין בעצם ידיו לזה את “כלי-היוצר” כולם, לפי תכנית מכוונת מראש: החל מספר-למוד “טל ילדות” וה”מוריה" וב“דברי הימים לעם בני ישראל” ו“דברי ימי העמים, כתוב ברוח בני ישראל” – וכלה ב“שמועות מני קדם” ו“נגינות מני קדם” וקובצי “הארץ”, “פרי הארץ” ו“גאון הארץ” ו“מירושלים”. הכל היה עשוי בכוון מראש ומותאם לכל גיל וגיל, אם כי המניע העיקרי בהם היה חוש הפיטן הסמוי מן העין. ובפתיחתו ל“שיחות מני קדם” מבאר הוא קצת את מגמתו זו במלים מפורשות: “פניתי את לבי לצרף ולסדר את שמועותינו ושיחותינו בשפת עברית צחה, בשפת המקרא, למען פתוח לבנים האוצרות שגנזו בהם אבותיהם אהבה וחסד, תום ונקיון, טהר וטעם; ולמען דעת גם החכם המתבונן, מה רב ומה מלא רגש העם הזה, מה עז ומה רב הרוח אשר יחיהו, מה גדלו שעשועיו במעט הטוב אשר ה' נותן לו, ומה עצמו געגועיו אל ה' ואל טובו באחרית הימים”. וקו כזה לא היה מיוחד רק ל“שיחות” ול“שמועות” שלו בלבד, אלא היה טבוע במהלך פעולתו כולו.

אולם עיקר עצמתו של יצירתו באותה תקופה נבע, חוץ מתוך צרכי המגמה המסומנת לעיל, בעיקר מתוך אינסטינקט ספרותי כביר. החומר שהעניק היה שוה לכל נפש קורא, יען שהבהיק כולו מברק כשרונו. מפני שהוא היה בטבע סופר מובהק. וכשם שנדחף מכוח האידיאל שלו ליצור בכוון ידוע, כך הוּנע בכלל מטבע בריתו ליצור סתם, מתוך יצר-כתיבה, להביא מנתו לספרות בתור סופר. ובתור כזה, דומני, הניח הוא הראשון בקבציו הספרותיים הזעירים והגדושים, יסוד לבימות ספרותיות בארץ. הוא מצא אמנם בבואו לארץ עתונות מכל המינים, אולם קבציו “הארץ”, “פרי הארץ”, “גאון הארץ” ו“מירושלים” שמשו בסיס לרמה ספרותית, להבעה חגיגית, לבטוי שלמעלה מספרות עתית בכלל. קבציו היו בשעתם מלאים תכן. הוא כנס לתוכם את הכחות המעולים המעטים שבארץ: י. מ. פינס, דוד ילין, גולדמן ודומיהם, ובעיקר נתן את עצמו כולו; והיתה משתקפת בהם בבואת הארץ שבאותה תקופה. בספוריו הריאליים היתה נסוכה רוח אגדה, ואגדות שלו היו רוויות מציאות הארץ. והיו בקבצים התחבטויות לשוניות והתלבטויות ישוביות של עם מתעורר לתחיה. היו בכלל מלאים נצני אביב, שריחם לא נמר עד עתה.

כי היה יעבץ באותה עונה ער, חי, זריז. אם גם לן אז כמו תמיד, בעומקה של הלכה, לא היה ממית עצמו באהלה. הוא אִוָה לו אמנם מצד אחד למושב את ירושלים, אך מצד שני השתַּקֵע ביהוּד ובזכרון-יעקב. בדמו ובבשרו חש הוא את יסורי הלידה של הישוב החדש, תחלואיו והרפתקאותיו. בגופו ממש טעם אותו בתקופת לידתו. ואם כי לא השתתף יעבץ עם יתר תושבי יהוד (ז"א אכרי פּתח-תקוה הראשונים, שבנו בתיהם ביהוד הסמוכה, מפני הקדחת שבפתח-תקוה, שהיתה משכלת אז את יושביה) בחרישם, בקצירם ובדישם, הרי הומתק להם לאכרי יהוד, בנוחם מעמלם במסבתו של יעבץ, באור-חכמתו הצח והטהור. בכלל היתה יהוד, עלובה-חשובה זו, שרויה אז באיזה זהר שלא מעלמא הדין. אשלי רברבי היו שם, שנתנו ליהוד מין אופי, שהיה לשכנתה “בני ברק” לפנים, בימים קדומים. הרה“ג ר' מרדכי גימפל, י. מ. פינס, יואל משה סלומון וזאב יעבץ – כל אחד היה כבד כצנתר. סוד חכמים ונבונים. ועל יעבץ יסופר משרידי היַהוּדיים, שהיה בטבע “חלוּש”, והיה נשאר “השומר על הכלים” בשעה שכולם יצאו יום יום לעבוד בשדותיהם בפתח-תקוה. והוא היה עט לביבליותיקה העשירה של הרה”ג ר' מרדכי גימפל, והיה מחטט בלי הרף כנמלה שקדנית ממש. וכשנמצא איזה חול ביהוּד, היה מבטל עצמו מדברי תורה, והיה סועד את ערשו ברחמים רבים. וגם הלצה שגורה עוד בפיהם בשמו – כי היה הוא בטבע “לץ” – כשהיה צריך לרכוב לפתח-תקוה לפרקים, והוא לא היה רגיל מעודו ברכיבה, היה פונה לאחד מנערי יהוד בזה הלשון: “לֵיבלי, בבקשה, דאג נא להשיג בעבורי חמור. מוטב שיהא “פגר”, רק, כמובן, שלא יהא מעלה עוד סרחון”…

ביהוד, עלובה-חשובה זו, בשעת “שמירתו על הכלים”, בשעת חטוטיו בספריתו העשירה של הרה“ג ר' מרדכי גימפל, היה אוסף אל יד גרגר אל גרגר בשביל השתות של בנינו “תולדות ישראל”. כאן איקלעו לו מזקני הערבים והבידואים שהיה לומד מנמוסם ומלשונם גזרה שוה על חיי “האבות” שלנו, שצמחו כמוהם מקרקע זו. ב”יהוד בנחלת מטה דן" נכתב גם מאמרו החשוב עוד היום “על דבר החנוך לילדי האכרים בארץ ישראל”, ששלָחו ל“נדיב שליט”א" בשנת תרמ"ח. במאמר זה שנדפס בקובצי “הארץ” הותוותה תכנית שיטתית בשביל חנוך כפרי, שמן הראוי היה שתהא לנו גם כהיום לקו ולמשקולת. הוא עצמו נסה להגשים תכניתו זו בבית-ספרו שנהל במושבה זכרון-יעקב והתוצאות היו חיוביות מאד.

כזה היה זאב יעבץ בתקופת-יצירתו השניה, בעונת ישיבתו בא"י: עורך, פדגוג ומשורר. מטביע גוָנו בישוב, ונותן טון משלו. בועט בעריצות הפקידות, ומרמז כבר אז על העבודה כעל בסיס הקיום. בתקופה זו, דומני, עצם הבניה לו העיקר, ואדיקותו טפֵלה לגבה.

לכן נראית לנו תקופה זו להיות “לב” יצירתו. המרכז שבה.

 

ח    🔗

כשם שבתקופה הראשונה שלו היתה “יתד” יצירתו הספר השירי “שיחות מני קדם”, כך גם היתה נקודת גבהה של תקופתו השניה הפואימה “נגינות מני קדם”. יד הפיוט היתה בשתי התקופות על העליונה – על כל יתר המקצועות.

יעבץ עצמו מסמן יצירת רוחו זו בכנויי חבה אלה: “ילד שעשועיה, מבחר הגיונותיה, ספר נגינותיה”. במה זכתה לכך?

תכנו של ספר זה: דברי שני החרבנות על פי האגדה. “אח הוא הספר ל”שיחות ושמועות מני קדם," עצם מעצמיהם ובשר מבשרם; אפס כי ענינו המעולה הצריך לשנות בֵּן זה בין הבנים ולהלבישו לבוש אחר".

“סדרי השמועות הבאות בספר זה, לא יערכו דמות נפש אחת מישראל, כי אם את דמות הגוי כלו”. זהו הצעד קדימה. אם השיחות והשמועות טפלו ביחיד, במשפחה, באה פואימה גדולה זו לכלול את חיי הגוי כלו, בשעות רעות שהתרגשו לבוא עליו. ודמות גאון מפלת אריה, ראויה להיות תבנית מחוטבת הדק היטב וגומר.

“ויותר מאשר יש לחוטב לשמור מצבת העז הזאת לבלתי לְקות בחסר יש לו לשמרה פן תלקה ביתר”. וההתאפקות ביצירה זו היא אמנם רבה מאד. “על כן יעזוב הסופר המספר לעמו דבר כזה את הלשון הפרוזית ובחר בשיר; כי מלבד אשר השיר נותן תבל בנעימה, יתן גם פרק נאה לכלל הענין את המהלך הראוי לו, ואת המעצור הראוי. כי רק בהבלג הרגש על עצמו ובהביעו ובהראותו אפס קצהו, יעשה רשם נאמן וקים בלב הקורא”.

“בהליכות הספור לא בחר את ההגוּת (הלירית) אלא את שירת החזוּת (האפית). כי החזוּת היא המעברת את מחזה הדברים המסופרים כהויתם מבלי הוסיף עליהם שמץ דבר מהגיון לב המשורר המסתלק מעינינו סלוק גמור, כאילו לא השתתף מעולם בספר אשר כתב; ורק גופי המעשים הם הם גם הספורים, גם הספרנים”.

“והחרוז שהחזקנו בו הוא המקובל ובא לנו מאבותינו אשר בו שרו נביאינו ומשוררי קדשנו את שירותיהם ואת זמירותיהם. יוסף בן מתתיהו היטיב להבחין כי החרוז המכריע בשירת האזינו הוא “הֶכְּסַמֵטר”, לאמר: בעל שש מדות”. וגם בפואימה זו שלו החזיק יעבץ בחרוז של מדות ולא של תנועות.

ועם הסיום הוא אומר: “בגוף ענין הספור הבא להביע ולשַווֹת לא את גופי המאורעות, כי אם את העלילה אשר עוללו על נפש אבותינו, כּוַנו את כל דברינו רק על פי השמועה, אף במקום שדברי הימים חולקים עליהם”. התנצלות אופיית של היסטוריון מלידה.

הפִסקות הללו, המסומנות במרכאות כפולות, לקוחות מהקדמתו לספרו “נגינות מני קדם”, והן פוטרות את המבקר מלעמוד הרבה על מהות היצירה הזו, באשר מָערכת היא בהקדמה הנ"ל הערך היטב לפרטיה השונים, ובאשר נאמנה היא כלה עם הכללים שהובעו שם. שיר-עלילה זה אינו אמנם חטיבה אחת שלמה, שמאורעותיו נובעים ומשתלשלים מתוכו כפקעת-של-חוטים אחת ושלמה, אלא כולל הוא מחרוזת של אפּיזודות בודדות שמצטרפות ביחד לתמונה כללית: תמונת שני החרבנות. ויש גם פרקים, כגון “על אדמת נכר”, “דרך עצֶב”, “מראה המראה”, “הרכה והענוגה” וכיוצא בהם, שמזעזעים את הנפש עד היסוד בה, ודוקא משום עוצר יגונם.

כמאמר המחבר שם בהקדמתו לספרו: “למראה המתאבל המתחזק לעצור ברב כח בדמעותיו ולכבוש את צערו אל לבו פנימה, בספרו את האסון אשר קרהו, יתעורר כל לב רגש עד לבכות”.

כן, פרקי השירה הנוגים ב“נגינות” עוד יקרים כהיום, גם בשעה ששירתנו היא כבר באמת כבירת-כח, בשעה שהתקדמה מאז עד עתה כמה וכמה פרסאות.

 

ט    🔗

תקופת-יצירתו השלישית של יעבץ: אחרי ישיבתו בא"י. יעבץ אחז במקל הנודדים, לאחר שבתו בארץ קרוב לעשר שנים, והסיע את עצמו וביתו חזרה לגולה. ומאז נשתקע בראשו ורובו בהיסטוריה. כמעט אך ורק בהיסטוריה, במשך יותר מחצי יובל שנים.

– וההיסטוריה שלו – מה ערכה?

– שאלה זו נניח למומחים שיתרצוה. וגם הם לא יוכלו לפטור אותה במשפט קצר. טעונה עבודה לא מעטה, למנות האורות והצללים, החיוב והשלילה, הכרוכים בערבוביה במפעל זה. מה שעין הקורא חושפת ב“תולדות ישראל” שלו על נקלה, ושמציין אותה מכל ספרי ההיסטוריה שלנו, היא ידיעת הארץ העמוקה. ידיעת המזג המיוחד שלה. מה שלא עלתה לגרץ, למרות חושו האינטואיטיבי, לסגל לו ב“טיסתו לארץ הקדושה”, נקנה ליעבץ ביגיעה יתרה במשך עשר שנות שבתו בארץ. החדושים ב“תולדות ישראל” שלו, המתיחסים לארץ לתקופותיה השונות, לא יסולאו בכל הון שבעולם. אנחנו, שהתערינו כבר במדה ידועה בארץ, לנו פרקי הארץ בהיסטוריה שלו מופיעים, כבבואתם הנאמנה של הארץ ויושביה. כאן היתה בקעה רחבה להתגדר בה, והחוש התולדתי שבו התגלה במלוא כל תקפו וגבורתו.

– והרי היה זאב יעבץ בעל טנדנציה בולטה, והיא הרי פוסלתו למפרע מלהיות היסטוריון, מהיותו רואה אוביקטיבי?

– אמנם כן, “תולדות ישראל” שלו הן, כמרומז למעלה, תוצאות של אידיאה, פרי מגמה ידועה. אך אין דבר זה מפשיט מהן את הכשרון התולדתי שהוצק בהן. טפוס של היסטוריון מסוג של יעבץ נִתן לכַנות: היסטוריון-רומנטיקן. אין כאן סרוס דברים בכוונה תחילה, אלא הדברים נראים לו באמת כך, הודות לכלי תפיסה ידועים, הודות לאטמוספירה הדתית-מסורתית שהיה רווי בה. יעבץ תאר בהתלהבות של הערצה ואהבה את פרצופיהם של חכמינו הקדמונים, הסופרים הראשונים, התנאים והאמוראים, הגאונים – האם מעט אמתות היסטוריות-מדעיות חדשות נצברו בפנה זו על ידו, ודוקא בעטיו של יחסו הטנדנציוזי?

ברם, בעטיה של טנדנציה גרידא, לא יוכשר אדם להנחיל אחריו ספרי היסטוריה כבדי-משקל כאלה. כי בלי יצר-תולדתי אינסטינקטיבי שיהא דוחף ומכה – לא יקום מפעל כזה. ויעבץ היה בעל יצר כזה מנעוריו ועד זקנה. מכאן, נדמה, פנה ויתד ליצירתו כולה בכל יתר המקצועות. כי האם ספריו הפיוטיים “חזיונות”, “שמועות” ו“נגינות” אינם בעצם גם הם, תנובת רוחו התולדתית? והאם אינו נראה לנו לפרקים (כשעומדים אנו בפני מפעלו ההיסטורי), שגם ישיבתו בא"י היתה נובעת בעיקר מתוך צורך תולדתי, מתוך חפץ ההתחקוּת על השרשים והמקורות של ישראל בשבתו על אדמתו?

 

י    🔗

משיצא יעבץ את הארץ, נסתלקה הימנו השירה. ניטל כח הספור. חדל להתעסק, לערוך. חדל להיות כקדם “הרוח החיה”.

למה? מדוע לא היה ער, חי, רענן גם בתקופת-יצירתו השלישית? תאמרו, נשתקע ברובו בהיסטוריה שלו – והרי גם בתקופות הקודמות היו כל מעיניו נתונים להיסטוריה, ובכל זאת פעם דפק-החיים שלו תמיד בחזקה. והפעם למה נשתקע? למה הליט יעבץ פניו באדרתו, ויצא בחשאי את הארץ? האמנם לא היתה אז קרקע קליטה לאישיות כזו? שם, בגולה, שקע עצמו כלו בהיסטוריה שלו. בה מצא מפלט לעצמו ולאידיאל שלו, שאותו הגה עד רגע-חייו האחרון.

ולא היה לו שוב אלא שיָר זה: תולדות ישראל. בהם לבד היו הגיגיו עתה תמיד, ובהם השקיע כל לשד רוחו. זולתם היה הכל בטל ומבוטל בעיניו. הוא אמנם לא אמר כזאת בפרוש. אולם ניתן היה ללמוד זה מהשתקעותו היתרה רק בהיסטוריה, ומהסחת דעתו לחלוטין מכל יתר הענינים. היה פעם זמן, שיעבץ זה גופו שר בשירים והיה מספר ספורים. זה היה לפנים, לפנים. כ“שהאדם נער אומר דברי זמר”.

במשך חצי יובל שנים הלך והתרופף הקשר החי שבין יעבץ והקורא. וספרי ההיסטוריה שלו היו בעיקר קנין יחידים. ורק בהסתלק יעבץ, כשהתחילו פוקדים אוצרות רוחו המפוזרים, נתחוור בהחלט שכל רכושו מכל המינים, הנהו בעצם קומפּלכס שלם של אישיות אחת, מוצקה ועקבית, ושהימנו יהא ניזון בית ישראל לפלגותיו השונות. מפני שיעבץ הנהו, במדה ידועה, מה שקורין, קלסיקן.

וכאב הוא ללב: זאב יעבץ, היהודי האדוק במסורה, החרד, לא זכה להאסף אל עמו עם אבות אבותיו בהר הזיתים. דבר זה ודאי הציק לו ביותר בשעת גסיסתו.

במאספו “הארץ” שהו"ל בירושלים רשם בשער שלו פסוק זה שבתהילים: “שכן ארץ ורעֵה אמונה”, ובצדו בא תרגומו הגרמני “Bleib im Lande” וכו'. יעבץ גופו, כידוע, עשה כתוב זה פלסתר.

והדבר, כנראה, התנקם בו בסופו.

בהיסטוריה שלו, כפי המסופר, הגיע כבר עד תקופת הציוניות. צלצלה שעתו איפוא לשוב הביתה, לארץ-ישראל, גם מבחינת תפקיד ההיסטוריון. והוא, כמה כלתה נפשו כבר לשוב לארץ. והנה הקדימהו המות וקטפו בלונדון ההומה. והוא נקבר באחד מבתי-העלמין שבויטשפל. כזה היה גורלו. בדבר זה יש עלבון וצער.