(ראיון כבהקיץ)

כשהגעתי ב“כל כתבי מרדכי צבי מאנה”, לרגל עבודתי, לסיום הקריאה של המשפט האחרון במכתביו: “קשה עלי הכתיבה, – – –” וכשנעצמו עיני עם סגירת הספר, ובאברי הוצקה הלאות הנסוכה במכתביו האחרונים, אלו גניחות-רוחו האחרונות, הרגשתי פתאום מעין טפיחה קלה על שכמי ולעיני נגלה מאנה בכבודו ובעצמו – והוא היה, בנגוד למצב-הרוח האפור שבדפי יצירתו האחרונים, מאושש ומעודד, אף כי אודם-השחפת לא דהה עוד מערוגות לחייו…

פתח מאנה את פיהו ויאמר:

“חברנו ברודס הוציא עליך, המבקר, “דבה”, שיש לך אוזן קשובה לדברי אחר, ולאוזן כזו גם אני זקוק עכשו. רוצה אני לשפוך קצת מרי-שיחי לפניך. “מרי-שיחי” בדרך מליצה אמנם, כמו שדורי אהב כן. ברם, (אגב: זהו כבר בטוי מליצי שדורכם אוהב) לאמיתו של דבר, אין לי בעצם להתאונן על חוסר-יחס וזלזול מצד הבקורת. אדרבא, לפי מעוט כחי וערכי, הפריזו בהחלט על מדת חשיבותי. ואולי דוקא משום הפנוק היתר שנהגו בי מאז ועד היום, עלול אני להעלב לכל פגיעה קלה” –

“אולם עלבון זה שהוסב לי עתה אינו דבר נקל. ומאליך תבין שדברי מכוונים להערתו של ש. רוזנפלד. הסופר הזה הנהו שנון מטבעו, ואיש-הפולמוס, ולא איש כמוני אעננו, שהרי אני הפוכו הגמור: שקט, נוח ומתון. אכן מה שהגיד מר רוזנפלד בהערתו – אם גם לא מפורש – איננו פחות מזה ש”גנב" הנני. ובזה נכשל המעיר בשגיאה גדולה, ולחנם עטה אל השלל הרב הזה. אפשר שבעצם, השגתו עלי בנידון המאמר הנה צודקת, בחלקה, אינני זוכר כהיום כיצד היה אז הדבר: או שמאמרי היה תרגום ממש של בילינסקי, או בעקבותיו. ויתכן מאד שבשעתו גם ציינתי מפורש שזהו “תרגום” או “עפ”י“, והעורך השמיט הוספתי זו, כמנהג העורכים בימים ההם. איך שהוא: הרי זהו “מעשה” בעל יובל שנים כבר – ואיני זוכר את הדבר בדיוק. אולם המאמר הזה, למרות בלתי-מקוריותו, היה בשעתו מאורע בספרותנו (צריך לזכור נושאי-המאמרים בכלל של אותה תקופה). ראשית: בעצם היצירה של ה”מסה" בלבד – כמו שקוראין היום לסוג-מאמר כזה – בתוכן כזה ובצורה כזו, היה אז משום ענין וערך. ושנית: תרגום שפע השירים במאמר זה ממיטב הקלסיקנים – מקצוע זה שאינו נכנס בכלל בתחום מומחיותו של מר רוזנפלד – תרגום השירים הללו בצורה לא גרועה כלל, כלומר: בצורה חיה, שוטפת, שנשתמרה בלחלוחיותה עד היום הזה, – גם זה כבר מַקנה למחבר משהי זכות ששמו יתנוסס על המאמר, ושלא יהא חופף עליו חשד של גנבה".

“באחת: הרי מעלמא דקשוט אני, ולא אשקר: גנבה סמי מכאן. ולחנם באה ה”תגלית" המשונה הזו, ביחוד מצד ת“ח היודע שאין לנהוג כך, ביחס לזה שאינו יכול מסבה ידועה לבוא ולהכחיש…”

“אכן בדרך כלל, כאמור, לא אוכל להתרעם על חוסר שימת-לב. להפך. היחס אלי של בני-דורכם¹ הנהו חיובי בהחלט, ואפשר גם מופרז במקצת. נכתב עלי בערך לא מעט, למרות הכמות המבוטלת של יצירתי. ואשרי וטוב גורלי שצררתי את נפשי ב”כ“ב האותיות” של לשוננו (זה הבטוי החביב שאתם משתמשים בו היום לרוב). הנה בעצם הדבר הרי סבור הייתי ש“הציור” הוא תעודת-חיי. הקדשתי לו את כל כחותי, וגם הקרבתי עצמי כליל על “מזבחו”. שמא תכירו ותדעו אף ציור אחד שלי? מלבד הסימן לדבר, שנשמר בשמי הספרותי “המצי”ר" – לא נשאר כל זכר. לעומת זה זכיתי ל“השארות הנפש” בשירי הדלים. כי טוב לו לאדם לקשור את גורלו בעצם נצחי משלנו, בשפה העבריה כמו שחשתי זה בחיי כי: “אַת העדינה גברת השפות; אַת תשקיטי סערת לבי עת נפשי נוגה; את משיבה נפשי עת אשתה מרורות; לך אקרב בחרדת קדש, אכרעה ואתנפלה על זרועותיך. כילד מתרפק על ידי אם רחמניה”.

“וביחס לבת-שירתי – הרי לא תחשדוני שאינה חביבה עלי – מכל מקום עלי להודות שבהערכתכם אותה יש הפרזה יתרה. כהיום, בהקבלה עם שירת דורכם – מה מסכנה ועלובה היא; כהיום, כשיש לשירתנו ביאליק ובית-מדרשו הכלול בתפארתו, ששירת-תקופתנו נראית למולם כאגם מול ים. ראוי לצין שדורנו כמעט שותר על הנושא הנצחי של השירה: האשה (מלבד מיכ"ל שהיה כבר מהגה ומצפצף בו). אהבנו אותה לא פחות מדורכם, ונפשנו נשרפה בלהבה, כל אחד לפי תקפו הגברי – אך החל מאד”ם הכהן עד להופעת האסכולא של ביאליק, ולא ועד בכלל, מה סוּפר ומה נשמר בשירה מסבלנו זה? כמעט לא כלום. וכהיום די לקרוא את ה“תפלה” לשניאור “הוֹי לאי, גא ונבוֹן, למה עזבתני? חזקני ואמצני נא הפּעם!” כדי להוכח איזה היקף עשיר של תפיסה והרגשת-המין-היפה יש בשיר גניאלי זה, ואיזה שובע של טעימה בבטוי; ובכלל, בכל, בכל שיד ה“כנופיה” הזו היתה בו, איזו יכולת!"

“כאמור, אני אהיה האחרון שאהא פוסל עצמי ואת שירתי. בודאי סמן יפה הוא לספרות שיודעת לחוס על כל גרגר ופרודה. ביחוד נאה הדבר מצדה, אם היא דנה יצירתו של סופר שנקטף באבו, לפי האפשרויות השפונות בכח בקרבו, שלא הוצאו לפועל רק מחמת הגדעו בדמי ימיו. זהו דוקא מאותות העושר לספרות. אולם הופעתי כשלעצמה. בהויתה המוחשית, בלי תוספת האפשרויות המשוערות, גם היא בעצם אינה ניתנת להבטל בחדא מחתא. כי פעולתי בספרות, אף בדמות שנתגלתה באופן ממשי בשני קבצי הדלים, איננה פחותת-ערך לגמרי. (מחוץ להתחשבות עם ה“ילדותיות” שבתקופתי, ומחוץ ל“זכות” המגינה של המות). בכתבי יש שלוש מחלקות: שירים, מאמרים ומכתבים. בשלשתם יש הזזת הספרות ממקומה מבחינת-מה. בשירה הקלושה שלי בעצם, יש ליריקה; או נכון מזה תמצאו לומר: הדגשת צורך הליריקה, בתקופה, שלאחר אד”ם ויל“ג, האפיקנים. במיכ”ל, בן האַלמות, היו היסודות האפיים והליריים מעורבבים לרוב ביחד – למרות היותו בטבע הליריקן בה' הידיעה – הודות לאוירת תקופתו וחסנו האופיני. אצלי בלבד, עם כל קלישותי ואולי הודות לה, היתה נימה לירית דקה בשירי האחדים הטובים, נקיה מכל יסוד גשמי. שירי האחדים הטובים, בתוך המון שירים טפלים, היו מעין מתיחת הקו מתחת לצורך-הדור באותה שעה: ליריקה. הם, בשתוף כמה שירים של קונסטנטין שפירא, הכשירו מאיזו נקודה את יסודה של האסכולא הביאליקאית – העיר נכוחה פיכמן. הוא גם גלה עקבות השפעתי בשיריו הראשונים של טשרניחובסקי. ועד כמה שזה נראה כהיום, לאחר התגלמותו של טשרניחובסקי בצורתו האיתנית, כפליאה – הרי עם זה יובן הדבר היטב שדוקא, הפַּסל טשרניחובסקי ננהה בילדותו אחרי הציוריות בשירתי. כי אם אמנם צַיָר רע הייתי, כמוכח מעזבון-הציורים שלי שלא נשאר הימנו שריד, אולם קורטוב-הכשרון שהיה בי ממין זה, הספיק להפרות במשהו את בת-שירתי. ואפשר שנפליתי בתכונה זו מחברי שבאותה תקופה. אפשר"

“וכן גם המאמרים מסוג שלי, אם גם נפלו בהרבה משירי, היו באותה שעה “חדוש” בספרותנו. ולא בלבד מפאת תכנם ה”אֶכסוטי“, מפני שנושאיהם היו מוזרים ומשונים בתקופתנו, כי אם מצד יחס הכותב לנושאיו. אם שמת לבך לדבר, הרי היה במאמרי כבר “משהו” זה, שמצוי כהיום ב”מסה“: רטט הכותב ורכוז הנושא עד כדי חטיבה אמנותית. הוא היה משולל לגמרי אותו ה”יובש" שהיה חותמו של המאמר באותו זמן. המשורר שבי נתן אותותיו החיוביים במאמרי. ומלבד הכל, התוכן כשלעצמו, בשפעת פרובלימותיו החדשות, ראוי היה לטפול ולשימת-לב יתרה. די להעיף עין רק על “ראשי” המאמרים כדי להכיר את טיבם הפנימי וחשיבות נושאיהם: “חכמת הציור בכלל ובין בני-עמנו בפרט”; “על דבר האהבה”; “על דבר הזכרונות”; “תכלית החכמות היפות ותעודתן”; “הכרח הלמודים לחרש ציר ולבעל כשרון בכלל”; “הציר היהודי אָפּפנהים”; “האדם מכונה או לא?”; “על חכמת השיר והמליצה!” “העינים וחכמת הפרצוף” וכו' וכו'. צריך להודות, שרוב הרעיונות במאמרים ההם היו ילידי-חוץ, בהשפעת קריאה מובחרה מימות-פטרבורג שלי – ברם כולם נקלטו בקרקע העדית שבלשוננו, ועל הכל היה נסוך רוח מטרופולין של רוחב והיקף, שעשה רושם באותה שעה בספרות הפרובינציאלית שלנו". –

“חביבים עלי מכל: המכתבים. בהם השתקפו חיי באמתות מעין כמותה. בהם הורצו בפשטות ובאמונה, למרות הסגנון המליצי במקצת, התהוות אישיותי והשתלשלות התפתחותה עד גמירא, עד הימים האחרונים לפני מותי. והודות לנאמנות שבמכתבי, הובע בהם מאליו סמל הנוער מסוגי מאותה התקופה; סבל העלם, חובש בית-המדרש המתאבק עם המכשולים הטבעיים, (לא מבעד האספקלריא המקובלת של סמולנסקין, ברודס ולילינבלום) שלא בצורת שטני-האדיקות, (במכתבים יש דוקא טפוסי-אדם חרדים סימפטיים למאד), כי אם במעצורים ממשיים וחזקים יותר, כגון: עוני, דחקות וסבל, שרצון-הברזל הכי חזק יוכרע תחתם; סמל העלם-האינדיבידואליסטן, המתלבט בכל מאמצי כחותיו להגיע לאיזו תכלית רוחנית וחומרית, (ובאותם הימים הרי רק “התכלית” לעומת האבסקטרקציה, היתה לנגד העינים), והנהו צונח ונופל לפני הגיעו למחוז חפצו. מבליחות במכתבים גם אילו סילואֶטות של פרנסי-ישראל מ”פני" פטרבורג, ווילנה, וכל אוירת-העסקנות החשובה, שלפני נביטת “השחר”. הדפים הכי טובים הם בודאי אלה, שיש בהם ההבהוב האחרון של נר-החיים… ואני מצאתיך, המבקר, בשעת-הקריאה בהם בארשת-פנים מזועזעת… ובכלל במכתבים כולם כמעט הוצק משהו מוחלט, בלתי-חולף, וחוט-החיוניות שבהם לא נתרופף מאז ועד היום"…

“והנה מחמת שיחה יתרה נסתבכתי בדברי שבח על יצירתי – שבאמת לא התכוונתי לכך, ומה שאיני גורס במעמקי נפשי. כי יודע אני שהכל בה שברים שברים, ולידי חטיבה שלמה לא הגיעה. אולם מה שאמת וממשי בהויתי ובאישיותי הוא זה, שאני הנני גרגר בטוי של תקופתי, קו-הזהר של השחר שהתחיל מפציע ועולה. שירי הראשון בקובץ היה “כעלות השחר”. שיר זה פחות-ערך הנהו, אולם היה חבוי בקרקעו גרעין-הנבואה של הדור. דור-השחר היה דורי. בשחר יש גמגום בקיעת-החמה, גמגום זה בטאתי אני. מיכ”ל היה חזק מדאי, כאמור, כדי לשמש בטוי לגמגום זה. הוא היה בטבעו מוגמר, מוחלט, קלסי – והוא היה רק מקרה ספרותי. לעומת זה הייתי אני השלב הראשון בסולם הליריקה במובן כרונולוגי, בחולשתי, ובאופן-ההבעה הילדותי, התמים. אולם גם בקלישות טבעית זו של צמיחת השחר, צריכה להיות שלמות. ושירים שלמים, במדה מצומצמת אמנם, יש בקבצי. לא נמנה את כולם, אם כי גם נער יספרם. אולם יפה עושות הכריסטומטיות, שקולטות כולן כמעט את שירי “תפלת השחר” (לא להחליף אותו בשירי “כעלות השחר”!) יש בו מבצבוץ שחר-התקופה בכלל, שחר-חיינו ולא של הליריקה בלבד; וגם נצררו בכנפיו האידיאליוּת והקדושה של ימות “חבת-ציון” הראשונים, שהיינו חדורים מהן באותה שעה".

וּכְמִקְדַּשׁ אֵל עַתָּה תֵּבֵל נִהְיָתָה,

שִׁמְשָׁהּ כַּמְּנוֹרָה, קֹדֶשׁ אַדְמָתָהּ,

כִּקְטֹרֶת קִיטוֹרָהּ, וּכְמִזְבְּחוֹת הָרֶיהָ;

אַתָּה הַכֹּהֵן, בֶּן-אָדָם, אַיֶּכָּה?

"כן, נצן נאמן של אביב-תחיתנו הרי הייתי אני. וכמה ספוק היה לי עתה, בשעה זו, בעת טיסתי לכאן דרך שדות “העמק”, בראותי משאת-נפשי מוגשמת ממש, לא בחזון ולא בחלום כי אם בהקיץ:

שֶׁמֶשׁ מַזְהִיר הֵאִיר אֶרֶץ,

יַבְרִיק טַל עַרְבָּיִם;

שִׁיר הָאִכָּר בָּרִיא, רַעֲנָן,

נִשְׁמַע מֵאַפְסָיִם.

קוֹל הֶחָלִיל מִשְּׂפַת הַנַּחַל,

רוֹעֶה יַשְׁקְ הָעֵדֶר;

קוֹל שִׁיר נָעִים, שִׁירַת עַלְמָה,

שָׁם בִּפְנִים הַחֶדֶר.

"והנערה שרה דוקא את השיר “שמש אביב נטה ימה” ולא אבד עליו עדין כלח. ומשתפכת דוקא, למרות התערותה כבר בארץ, בטורים:

אַיֵּךְ, אַיֵּך אַדְמַת קֹדֶשׁ,

רוּחִי לָךְ הוֹמִיָּה?!

לוּ גַּם אָתְּ גַּם אָנִי יַחְדָּו,

נָשׁוּב עוֹד לִתְחִיָּה! –

ונתחוור לי בשעת ההקשבה, שבמלים פשוטות אלה שבשיר חִוֵר זה, לא הובעו רק משאלות-התקופה ומשאת-נפש הדור, אלא שהוא כולל, דוקא הודות לחורונו ופשטותו, את כליון-הנפש המוחלט והנצחי של האומה למולדת, והנהו מבטא את ברית-הנצחים שבין עם ואדמתו".

“כנראה, משהו “ראשוני” – כמבטאו של ביאליק – בשורותי הצנומות, שלא יכול היה להבלע באחרים ולא יכול היה לעבור ולהבטל מספרותנו. ונעימה לי ההכרה, שזוהי לא סברתי בלבד, כי אם סברת כולכם”. – –

ולאחר התימו את נאומו, שר עוד המצי"ר מאנה בקול חלוש, כמו לעצמו ובארשת-פנים נוהרת, את הטורים הבאים:

הִיא הַחֲסִידָה חַשְׁרַת אֵבֶר,

זַכַּת גֵּו כַּסֹּלֶת;

שָׁם בַּמְּחוּגָה הָלְאָה, מָעְלָה,

תֶּחֱצֶה יַם הַתְּכֵלֶת!

ובעודו מפזם את השיר, נעלֶה מאַנה מעלי ל“שָם במחוגה הלאה, מעלה”, ונתעלם בחשאי אט אט מאופק ראיתי, ונמוג כליל מעיני, כהמוג אד-שכרון מעָנג ומהַמם.