(מאה שנה למותו)

לכאורה, שורש נשמתו במגוחך, במצחיק, בגרוטסקי (“החוטם”). אבל כיצד הוא כותב על פושקין! באיזו הבנה! רק משורר גדול בעצמו יכול לתפוס כך את פּושקין. לאחר שהוא מתעכב במיוחד על שירי פושקין הקטנים הוא מסיים את מאמרו לאמור:

…“את היצירות הקטנות הללו יש לראות כאבן־בוחן, אשר בה אפשר לבחון את הטעם ואת הרגש האסתטי של המבקר המנתח אותן. מה תמוּה הדבר! לכאורה, איך אפשר שלא תהיינה אלה מובנות לכל אדם! הלא הן כה נעלות־פשוּטות, כה בהירות, כה נלהבות, כה תאווניות ויחד עם זאת כה טהורות־תינוקיות. איך ייתכן לא להבינן! אבל, אללי, זוהי אמת לאמיתה; שיותר שהמשורר נעשה משורר, יותר שהוא מתאר רגשות, הידועים רק למשוררים בלבד, כך פוחת והולך חוג ההמון האופף אותו, ולבסוף, זה נעשה צר כל כך, עד שהמשורר יכול לספור על פי אצבעותיו את כל מעריכיו האמתיים”.

כסבור הייתי, שאני הוא היחידי שעמד על חוסר ההבנה של המבקרים שמלאכתם בכך, והנה כבר קדמני גוגול!