את מהות שירתה של רחל הגדירה הגדרה תמציתית – המשוררת עצמה בשמות שקראה לשלשת קבצי שיריה, שהופיעו עוד בחייה (“ספיח”, “מנגד”, “נבו”)¹ שמות חותכים, קולעים, החושפים כרמזי ברק את סוד נפשה והרגשת עולמה. עולם יצירתה הוא עולם של צללים, צללי “ספיח” הדי זכרונות וחוויות עבר. החיים עצמם חולפים “מנגד”, חולפים ומתרחקים מבלי שתוכל להגיע שמה מ“נבו”־גורלה. עיניה נשואות יותר לאחור, כלפי מה שהיה או – מה שיכול להיות. היא יראה להביט לפנים, מקום שם “מעבר להר” אורב לה ה“לא־צפוי” הנעלם, “העולם הגדול, הלילי”. בחולשת אין־אונים היא מתרפקת על הניצוצות הבודדים, שהאירו את חייה הקצרים והמעונים ושמציאותם מציאות “אולי” (“ואולי לא היו הדברים מעולם”), ספק נסיון־חיים, ספק חזון־נפש נכסף. עולם של “ששונות זעירים”, של יסורי אהבה נכזבת והבהובי חיים דועכים. עולם קטן, שהתכנס, אולי במתכוון, לתוך עצמו כדי להמלט “מפני בעותי הווה ורוגז הבאות”. ואולם עולם תחום זה אור של חסד שפוך עליו, אור נוגה וחרד זה של שעת פרידה, של יופי גווע. כי רחל היתה שרויה בצל המות, וצל זה מלווה את שירת חייה ונוסך על דמותה מין לובן מיוחד, זה של פרחי־סתיו הנושאים בחובם את סוד הכמישה והם מרעידים בתוגת־הכנעה לקראת הבא.

שירה לירית ענוגה השופעת בחשאי והומה אל עצמה. אין בה מעמקים, אף לא תנודות נפש חזקות. לא תלונה עזה ולא קריאת מרי ולא צעקת מחאה, אלא קובלנה חרישית. כל שיר – דמעה זכה, “רסיס־נהרה” השופע ממקור נאמן, מלב טהור צרוף צער וסבל, לב אשה עבריה היודעת לסבול ולידום, לברך על תרומת האור הזעומה ולקבל את גזר הגורל מתוך הכנעה וצידוק הדין –

אין היא נותנת לרגש היאוש להשתלט עליה. ערת־לב ודקת־הרגשה היא מצהילה פנים לקראת כל נדנוד־חיים וזיק־אושר הנופלים בחלקה באקראי. היא סופגת בצמאון ומקבלת כמתת כל נדבת שמש ורחש אהבה. יום ראשון של אביב בחיוכו הרענן, לבלוב עץ האגס למול החלון, קמת שדות המולדת הנוהרת בחמה, חלון מואר של שכן קרוב המרמז בשחור הלילה באור וודאי ומרגיע, סירה לבנת־מפרשים על פני תכלת כנרת – כל אלה נקודות־אחיזה הם לנפשה החולה וכמהת־היופי. הם מנחמים ומעודדים, מפיגים את חריפות הכאב ומשרים בלב הרגשה של פיוס ועצבות שקטה (“עץ אגס”, “שכן”, “בדרך”, “אביב” והרבה כדוגמתם).

אמנם יש רגעים קשים מאד, יש “לילות אין שנת”, שעות ארוכות של אימת־חדלון ובדידות מוחלטת, כש“הלא־צפוי” הנעלם הולך ומתקרב בוודאות ובבטחה וכשעולה רעיון על הלב, “לשלח יד ולנתק החוט”, אותו “חוט רקוב” שהיא משחילה יום־יום ולילה־לילה “בנקבי הרגעים” החולפים. תיאור רגעים אלה מזעזע בפשטותו ובעירום היגון שבו –

יש גם רגעים של פרפורי אהבה ללא תוחלת, של צמאון לחיים אגב גויעה ממושכה. רגשי יאוש ותקוה, כיסופי אין־אונים והכנעת ויתור, המתק שבכאב והשכרון שבעינוי הנפש מתמזגים למנגינת תוגה מרעדת לב –

הכאב האמתי, ואם הוא אישי, בין שמקורו מחלה אנושה ובין שהוא פרי הזדעזעות הנפש, יש בו משמעות של סמל אנושי – סמל הטראגיות שבחיים ובחפץ החיים לעומת ההכרח הגורלי. שירת רחל היא שירת הצער האנושי הנצחי, צער שהזדכך מסיגי המרירות האישית והתעדן להמית רחש שבתפילה. בכל שירה עזה וסואנת, בביטוי הפתיטי של הכאב יש משום הסתר־פנים, מעין בקשת־מחבוא בצלן של מלים. אצל רחל הדברים פשוטים וגלויים, ללא כחל ושרק וללא חציצה של ציורים מגובבים. אין רחל יודעת להטי סגנון; לבה – לניב התמים כתינוק וענו כעפר". ואפילו השחור המלפף את ישותה “בולע את כולה בפשטות ובתום”. ומכאן הפשטות והתום שבהרגשה, מכאן השקיפות והלובן הבהיר שבביטויה –

וכדי להמלט מ“מריה” ולהשיג את השקט הנכסף היא משתדלת להעלים עין מ“אחרוני ימיה” וחשה לה מפלט “בחיק האם של זכרונות”. לא רבים הם זכרונותיה ולא עשירים נסיונות חייה, אך בהירים הם ופשוטים כעצם טבעה: חוויות־תום, פגישות ופרידות – חלומות נוער ועלומים (“הד”, “ברית ההד”, “בלילות מקדם”). אולם בעיקר הם קשורים במולדת, בעבודת גן ושדה, באותם הרשמים הראשונים של צעירי החלוצים, שמלאו את נפשם של אלו הרגשת אושר של גילוי־עולם חדש, של יצירת חיים מבראשית, של חדוות עבודה וכיבוש מולדת –

היו אז ימים של אמונה ותום והתלהבות נעורים, כשהמגע הראשון באדמה, מגע נפש, יצר את ההרגשה הנפלאה של התערות קוסמית, של קרבת משפחה עם שמי הארץ ועם הריה ועם הכנרת שלה ועם עוד “צבא אחים קטנים” – גרגרי האדמה, הדשא הרענן והרקפת הצנועה ונבטי האילנות (“כנרת”, “נבט”, “צבעים” ועוד). היתה הרגשת מכורה, קרבה אלימנטארית בין העובד ואדמתו –

כאלה היו הרשמים שהפליטו מכינורה את שירי־המולדת היפים שלה, המצטיינים ברנן מילודי (מהם גם מושרים בפי העם) והיחידים שבקובץ, שחותרת בהם נעימה רעננה וחיונית.

אהבתה של רחל לארצה היא אהבת אשה טיפוסית, אהבה מתמכרת ללא תביעה וללא תרעומת (“האם אתאווה גם לטול? ולתת, רק לתת – לא די?”). יש אושר גם בעצם הנתינה ביכולת ההקרבה העצמית. ואולם הגורל מנע ממנה יכולת זו –

לא עלה בחלקה לחיות בעד ארצה, לתת לה מחדוות עלומיה ומתנובת אונה, או, כבת יפתח בשעתה, להעלותם כליל, קרבן־פדות, בעד “אחים עיפים” – יקובל נא, איפוא, ענוי מותה ממשך" כמתת חיים ופעולה, וגופה החולה ולבה העגום יהיו נא “לרבוא גרגרים של עפר פורה”, לכחות אדמה הפורצים לרום תחת ברכת היורה. ומתוך רגבי עפרה תציץ אז בעיני הנודד עיפות־השרב “בעינים־עשבים” (“תפלה”, “תמורה”).

נפלאה אהבתה לכנרת, עין־תכלת זו הצופה ועורגת ממרחקי דורות ונוסכה על הסביבה חלום קדומים. צללי עבר, דמויות־אגדה מופלאות והדי זכרונות עתיקים נארגים ועולים עם תנועת הגלים ומדובבים את הנפש בשירה כה קרובה ללב. לא נוף אכזוטי, אלא חוף מולדת. דומה, שכאן נולדה וגדלה וספגה קולות ומראות דרך צינורות־ירושה. ומכאן הרגשת הקרבה ומכאן גם הציור הנחמד, הביתי והסמלי, כאחד, של הדקל “סתור השער” העומד לשפתה "כתינוק שובב שגלש למטה ובמי הכנרת משכשך רגליו (“כנרת”). המופלא והקרוב מתמזגים להרגשה פלאית, ספק מציאות ספק חלום –

ואמנם היא מצאה פתרון לחלומה, פתרון אחרון – “בבית־קברותיה” של כנרת, כחפצה ומשאלת־לבה מאז (“אם צו הגורל”).

כמרומז למעלה, היה בטבע תפישתה ובהרגשת עולמה של רחל יסוד סובייקטיבי גלוי שצמצם את ראיתה ונתן לה לזו כיוון מיוחד. ככל משורר לירי היתה רחל נתונה לנפשה, לעולם חוויותיה האינטימיות. מחלתה האנושה הגבירה את הנטיה הזאת וכוונה את כחות נפשה כלפי פנים, כנקודה נגועה זו המרכזת על עצמה את כל קרני ההרגשה. “רק על עצמי לספר ידעתי” – מתוודה היא באחד משיריה. ולפיכך, על־פי רוב, מסולקות עיניה ממראות חוץ, והיא מדברת אלינו בשפת הנפש. והשפה כה פשוטה ולבבית, כמעט פרוזאית – שפת התפילה. תכונות אלו, המציינות את שירתה בכלל, מתגלות ביתר בהירות בשירי האהבה שלה, שהם רוב מכריע בספר. הנעימה היסודית שבהם היא – וידוי ושפך לב. אהבתה של רחל צנועה היא וחרדה (“רחשי הטהור” – כינוי הרגיל בפיה), אהבת אשה מתוך ענות־הכנעה, מתוך הבטה “מלמטה למעלה” (“אשה”, “ידיך רכות”), געגועים של נפש בודדה לרע, ליד חמה ומלטפת –

יש מן השירים שמתלהטים בהם ברקי מרד והתפרצויות־גאון עם כל אותם נפתולי הרגש של חולי האהבה (“מרד”,“בבוא”, “מכתב”); פעמים שהרגשת הפאטאליות וחוסר התקוה מציתה את הדברים באור פתיטי מזעזע (“הנה, הנהו הדוי”, “מנגד” ועד). אולם אין בהללו כדי להחליש את הרושם הכללי של תוגה שקטה ושל ויתור ריזיגנאציוני –

נוגע עד הלב השיר “עקרה” שבו הוא מביעה את געגועיה, געגועי אשה, לילד. הטבעיות והפשטות שברגש, טוהר הביטוי ורוח התום השפוך על הדברים מעלים על הלב את דמויות האמות שבתנ"ך –

“רסיס נהרה”… ביטוי נפלא המציין כל־כך יפה את טיב שירתה. כל שיריה אינם אלא רסיסי נהרה, “אורים קטנים” שנתמצו מלב חולה ונפש עיפה למות. את פרשת עינוייה, את מגילת־הדווי של חייה ארגה ל“מחרוזת מלים מלבבות”, לפניני ליריקה דקות ושקופות. לא קראה תגר, לא נאבקה עם גורלה ולא שאפה לתהומות ופסגות. היו בה כחות גנוזים שלא הביאה אותם לידי גילוי. החרוזים המהודקים שבשיר “אויר פסגות” (“נסך על העבר! אליו מצמד הוה, ואם נכשל – כתירי הרים בחבל האחד: התהומה או אל על”) ושירים כמו: “כורה”, “כאן על פני האדמה”, “שי” ואחדים מתגומיה מעידים על יכולת ביטוי וכשרון מחשבה ועל אוצר של צבעים רעננים. אך היא קבלה את הדין ונכנעה לגורלה השירי: לחשוף רסיסי־נהרה מכוס היגונים ולברך את החיים לאור המות הוודאי.

דמות טראגית. אך שיריה הנוגים מוארים בחיוכה הנבון והסלחן. והם נושאים את דברה־צוואתה לחיים: “הכל מבורך!”