א    🔗

דמותו הספרותית של ש. האלקין קבועה בנפשנו כזו של משורר בעיקר, אף כי סיפוריו ורשימותיו מהווים כמות ניכרת ביצירתו. ולא משום שהללו הופיעו בפרקי־זמן מרוחקים זה מזה ביותר, אף לא משום שרובם אינם אלא פרקים בודדים מתוך דברים שלא נתפרסמו עוד במילואם, ואשר על כן לא נצטרפו לאחדות של רושם, כזו של שירתו, – אלא משום שלפי טבע נושאיהם ולפי הרגשת־העולם הגלומה בהם הרי הם המשך ישר לשיריו. כי שתי הרשויות האלו ניגון אחד עולה מהן – שוועת־נפש הקוראת לגאולה ממעמקים; בשתיהן אתה מוצא אותה חתירה נואשה אל הנעלם, אל האמת האחרונה והתכלית שבדברים, אל היופי הגנוז שמעבר לקליפת הנגלה המכוערה. חתירה זו לפני־ולפנים של דברים, אשר שם מקור “האור הוודאי”, ו“משכן השלווה הפנימית” רבים עמה הכשלונות וכרוכים בה יסורי־נפש גדולים. צריך אדם לעבור שבעה מדורי־נסיון, לשקוע ביוון החטא ולהצרף באש החרטה כדי שישיג משהו מן הסוד האלוהי העורג בנבכי הוויתו שלו ובחביון כל יש וכל גילוי. נושא זה שבסיפוריו הריהו נושא שירי־פילוסופי בעצם, והוא לובש אצל האלקין צורה דתית־חסידית. ואמנם אתה מוצא בדבריו הרבה מן הטרמינולוגיה החב“דית ומסמלי הקבלה. נפשו של אדם היא שדה־קרב לשני היצרים הגדולים: “יצר־הדעת” (יסוד ההתבוננות) ו”יצר החיים" (התאווה בגילוייה השונים); עקוב הלב ויצרו רע מנעוריו, אך יש עריגה לטוהר ולקדושה בעצם ההתמכרות לתאוות־בשרים (ניצוצות הקדושה שבקליפות ושבירת־הכלים), ואילו השאיפה לגאולה וההתדבקות במקור יכולות להתבטא בצורה של געגועי־אהבה לאיזו נערת־פלאים (“עולימתא שפירתא”). האלהים והאשה, עולם המציאות העילאית וחיק ההוויה הטראגית, – בין שני הצירים האלה נקלע הסופר, ויש שהם מתמזגים אצלו או נבלעים אחד בשני ללא־הפרש. גישה זו אל חידת־נפשו של האדם מתוך הבלטת היסודות – הרוחני־סופיריאלי והבשר־ודמי – שבה, אם כי אינה חדשה לגמרי והיא מעורה בכל המסורת הדתית, הריהי חדשה בספרותנו הסיפורית, ביחוד בצביונה זה החב"די. זהו חומר יוקד למדי, ואין פלא אם האווירה שבסיפוריו (כמו זו שבשיריו) היא תמיד משולהבה, מלאה רתיחה וסער פנימי, במידה שאין הקורא הרגיל עשוי לשהות זמן רב באטמוספירה זו של התעצמות מופלגה: המתיחות המתמידה מייגעת. הטיסה אל על והשקיעה לתוך התהום והחיטוט הרב בתוך־תוכה של הנפש הנבוכה, עם שיש עמהם לפעמים איזה גילוי־פתאום והארה מבריקה הקורעים את הלוט מעל פני הדברים – אין בהם משום פורקן, אינם נותנים הרגשה של שחרור ורווחה. אנו נמצאים תמיד במצב של צפיה לקראת דבר־מה גורלי המתרגש ובא. ואפילו הרגעים המאירים ביצירתו, שמעטים כדוגמתם לעדינות ולרוך, וכמו כן תיאורי־הטבע הרבים המצטיינים בשקיפות ובדקות הגוונים – אף הללו אותה הרגשה גורלית מלוותם תמיד כצל כבד ומאיים.

יצירתו של האלקין בכלל היא רצינית ביותר, כבדת הגות וסבל וחדורה רגשיות תוססת וגדושה. היא נעדרת הומור. הטון היסודי עגמומי ואיזה צליל סדוק בו “כקול תינוק המבליג על בכיה כבושה שבלב”. כנגד זה אתה מרגיש לפרקים בדבריו חריפות של סאטירה עוקצת עם תוספת של מרירות מדכאה כזו של אדם שקיפח את אמונתו מתוך נסיונות וכשלונות קשים. ב“יחיאל ההגרי”, למשל, מטיח הגבור כלפי עצמו וקורע במין אכזריות כמעט־סאדיסטית את ארג האילוסיה של קדושה ובקשת אלהים שארג לעצמו ושאינה אלא מעשה השטן, מין כסות עינים ליצר התאווה הגסה הבוערת בדמו. ב“גר ותושב”, יחד עם הכאב הנאמן והרגשת הגורליות שבתיאור המעציב של תרבות ישנה עקורה משרשה ושתולה מחדש בנכר, חותרת בדברים גם מרירות זועפת, ביחוד בניתוח האכזרי של נפשות גבוריו הנבוכים, שמתוך פחד הריקנות הם עושים שקר בנפשם, משלים את עצמם ואת אחרים, מזייפים את האמת שבלבם לשם ה“אידיאל” שאין להם אף קורטוב של אמונה בו. וברשימה “ישראל שבך, ניו־יורק”, על אף הטון החגיגי, כביכול, שבדברים והשטף הדיפיראמבי, הרי מחלחלת בהם נעימה ארסית דקה כלפי המהות הסואנת של האדם מישראל, המייחדת אותו שלא בטובתו מבין שאר האומות והגזעים הממלאים מטרופולין זו של ניו־יורק. וכך הוא גם בשאר סיפוריו (“אנדרלמוסיה”, “ליאון באקסט” ועוד). אין הסופר חס על גבוריו והוא דן אותם ברותחים.

האלקין דרך מיוחדת לו בתפישת הדברים ועיצובם ובאופן ההרצאה. תפישתו היא לא זו של הסתכלות שקטה הרואה דברים בשלמותם ובהרכבתם האורגאנית, אלא זו של משורר לירי צמא־יופי וחולה־אמת הניגש אל החיים מתוך סערת־נפש ובתביעה חסרת־סבלנות, משל למי שקוטף את עלי הפרח בקוצר־רוח כדי להגיע מיד אל מקור־חיותו וסוד־יפיו. אין הוא הולך בעקבות המציאות, לפי השתלשלות הדברים בטבע. אמנם, שום מספר הראוי לשמו אינו נותן גלמי־מציאות בלבד, דברים כמות שהם. אף הנאטוראליסטן המובהק אינו מחקה את הטבע ואיננו צלם פשוט. על־כרחו הוא כפוף לתהליך זה של בירור וניפוי, של פליטת המקרי והבלתי־חשוב מזה והבלטת היסודי והטיפוסי מזה. אלא שאצל רוב המספרים יש סדר למשנה. הדברים מתפתחים בהדרגה מתוך גידול אטי. יש הידוק חיצוני ופנימי. יש זיקת סביבה וכורח של מעשים ופעולות. הרושם הוא של תנועה מתקדמת, של צירוף קו לקו על גבי שטח מסויים. לא כן האלקין: הוא קולע ישר אל הנקודה המרכזית. הוא יוצא מתוך צומת־הדברים, על פי רוב – מתוך איזה מצב חריף וטעון שאינו אלא סך־הכל של חוויות ומעשים שקדמו לו, אלא שהללו מתפצלים והולכים מתוך אותו מצב בדרך של הסתכלות לאחור, כקרני-אור הללו הנזרעות מתוך נקודת־שריפה. לא הרחקת דברים, אלא העמקתם; לא תנועה בקו ישר, אלא סיבוב חוזר מסביב לנקודה. אמנם סיבוב זה עשוי עיגולים־עיגולים, וכל עיגול תופש שטח־מה של מציאות, ארג־מה של סביבה קוי אופי מסויימים. אלא שהללו מופיעים למקוטעים, – פעמים אגב־גררא, מתוך מהלך רעיונות וציורים אסוציאטיביים. כל עצמו של הסיפור “יחיאל ההגרי”, תמציתו ועיקרו, כבר נתון בשני הפרקים הראשונים שבהם מתואר מצב־נפשו של הגבור ברגע של התעוררות אכסטאטית, כשהוא חש בקרבת אלהים ומצפה לגילוי. כל הדברים הבאים נובעים מתוך מצב זה ומראים כפירושים ונימוקים פסיכולוגיים לעליית נשמתו של יחיאל או לשקיעתה. ב“ליאון באקסט” הכל מרוכז באותו הרגע בבוקר, כשהגבור עומד לפני הראי ומסתכל בפרצופו המטיל עליו אימה בזיוף שבו, בסתירה המבעיתה שבין הקשיות העקשית שבסנטרו ובין הבעת הרוך והענווה שבעיניו, – סתירה זו החותכת את כל מהלך חייו והמציינת כל־כך את מהותו המפולגת. והשאר – שטף של הרהורים וזכרונות, שמתוכם מתקפלות הדמויות של מרי האדמונית, של אלסה לוסקין ועוד. והוא הדין בשאר סיפוריו. בכולם (בניגוד למסותיו המצטיינות בבהירות, בעמקות ובהרצאה תמציתית) אין ההרצאה הולכת למישרים. מרובות בה הסטיות והקפיצות לאחור: געגועים על מה שעבר, התרפקות על ילדות רחוקה, ארג של הרהורים ובני־הרהורים דקים ומעורפלים, הנמשכים זה מתוך זה ומתגבבים זה על גב זה ושלא תמיד הם מגוף הענין. הדיאלוג מעורבב ביותר והוא נבלע בהמון תיאורי־אגב ורחשי־לב ונדודי רגש ומחשבה עד שצורתו של המדבר מיטשטשת בתוך העומס הפסיכולוגי (מה שמעלה על הלב את המאניירה של פרוסט הצרפתי או של דזשיימס דזשויס). אף היופי הגדוש שבסגנון, העתרת שבציורים ובצירופי הלשון מכבידים על המשפטים הארוכים והמסובכים ביותר. אין ספק שבכל אלה יש לפעמים גילוי־מה, איזו משמעות נוספת, והנך חש סוף־סוף שבצירוף אחרון הכל נארג ברקמה הכללית, וכדאית היא ההתאמצות של הקורא בשל מתת זו של מחשבה ושירה הגלומה באותם הפרטים. אלא שהרושם הראשון הוא של כובד־יתר, הסחה שלא לרצונך מן הענין, ויש לך הרגשה מטרידה של רוב־טובה השופע עליך בבת־אחת ומעברים שונים, משל למי שנכנס לבית־גנזים מבלי מורה־דרך וללא ידיעה קודמת של סדר הדברים והתאמתם הפנימית.

ב    🔗

סיפוריו של האלקין כמעט כולם יש להם רקע אמריקאי. הנפשות, הסביבה והעלילה (במידה שישנה) קבועות בנופה של ארץ זו. אולם ראייתו מופנה יותר כלפי פנים ומרוכזה בעיקר בחיי הנפש של גבוריו. יותר מכל חבריו הסופרים, שניסו להאיר את חיי היהודים כאן, עלה בידו לתת ביטוי נאמן לאותה תסבוכת־נפש שבה מתלבט הצעיר מישראל, דור ראשון או שני להגירה, שסבל־ירושה עתיק מכביד על נפשו תוך כדי התאקלמות באוירה התרבותית החדשה. הוא עצמו בן־טובים, ממשפחה חסידית עתיקה, נוסח חב"ד, שידעו לצרף אל הווית־חייהם הפשוטה הוד של רוחניות צרופה, פרי דבקות דתית ונטיה להתבוננות, – ירש הוא מהם את סגולות־הרוח האלו מבלי אשר ידע כמותם לקבל את החיים בפשטות ולברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה. שטף החיים האמריקאיים, האדירים־סואנים ורבי־הניגודים וגילוייהם בשירה ובאמנות; הרשמים החריפים של הכרך הניו־יורקי על צבעיו המשכרים, המדהימים בחליפות אור וצל שבהם; השחצנות הרוכלנית והפריצות הגלויה שחדרו אל הגיטו היהודי והן הולכות ובולעות את שרידי ניצוצות הקדושה, ירושת־עבר, שנשתמרו עדיין אי־שם בקרן־זוית חשכה של בית־תפילה מיותם, – כל אלה לא יכלו להתמזג אצלו עם תורת אבותיו ועם מסורת נעוריו, והם נשארו קיימים בנפשו כשתי רשויות שאין לגשור גשר ביניהן, והריהו נקלע מן האחת אל השניה – ואין נחת. שניות זו, שהיא אחד המוטיבים היסודיים ביצירתו, אינה, אמנם, פרי הגירה ושינוי סביבה בלבד. היא בעצם טבעו, קרע שבנפש. הוא רואה את הקרע הזה בכל – בעצם ההוויה. מפולגים החיים! אנו מתלבטים בתחום הנראה, בעולם החושים המתעתעים, נמשכים אחרי מראות וחזיונות, רגשות ומאוויים המעלימים מאתנו את האור הנצחי, הזורם, השקט ובטוח, מעבר לנגלה ובתוך־תוכו הוא תמצית כל יש. כל הלבטים שלנו, הכאב והצער, כל פגעי החיים וזעזועיהם – מקורם באותו הקרע ואינם אלא גילויים שונים של פרפורי הנפש, של מאמציה וכשלונותיה בדרך שאיפתה הנואשה להתדבק במקורה, בזרם האור הנצחי – באלהות, שאף היא, כביכול, סובלת ונתונה במיצר מחמת אותה פגימה ראשונה שבבריאה. אין טעם לחיים בלי השגת השלמות, ואילו על סף ההשגה פוסקים החיים. מכאן הטראגיות שבגורל האדם, מכאן פרפוריו הנואשים, עליותיו ושקיעותיו.

וכך הם גם גבוריו של האלקין. כולם מסוג נודדי הרוח אשר המנוחה מהם והלאה. הם שואפים תמיד לאשר לא יושג, ואילו כל שבתחום ההישג מיד ערכו נפסד וטעמו נעשה תפל: הקדושה הופכת חולין, האהבה הטהורה מתגלית כחשק מיני (יחיאל ההגרי) והרחמים הגדולים הופכים להיות מין איגוצנטריות מעודנה (בסיפר “אליטה”), או – חולשה אינטליגנטית נטולת חוט־השדרה המשתמטת מפני האושר הוודאי (“אנדרלמוסיה”). אין הם מקבלים את החיים ואת גזירתם. הם קוראים תגר על חוסר התכלית שבהם, על קוצר ההבנה של האדם ועל הכרח השניות שבנפשו, שאור וחושך, יופי וכיעור משמשים בה כאחד.

התנגשות זו שבין “יצר־הדעת” ו“יצר־החיים” היא, כאמור, נעימת־יסוד כמעט בכל סיפוריו של האלקין. אך ביטוי חותך וממצה נתן לה לזו ברומאן שלו – “יחיאל ההגרי”, הסיפור הגדול ביותר וגם הטיפוסי ביותר לגבי הרגשת עולמו ודרך כתיבתו של מחברו. בסיפור זה ביחוד נתן האלקין את עצמו.

סיפור־המעשה במובן הרגיל אין בעצם ב“יחיאל ההגרי” (כמו גם בשאר סיפוריו), אבל יש נסיונות־נפש עזים ועמוקים. זוהי מגילת־לב של צעיר ער, צמא־חיים־ויופי, הנתון למסתורין דתיים, מבקש את האמת שבדברים ואת הקדושה שבחיים, והוא נכשל כדרך כל “בעלי־האגדה” בבואם במגע ישר עם המציאות החמורה. בהיותו שרוי במצב של אכסטאזה דתית, צמא לקרבת האלוהות ומצפה לפלא־גילויה, נפגש דרך מקרה עם רות, נערה יפה וחמודה, אך הפכפכנית ומזועזעת־עצבים, ומתוך תמהון־התפעלות ועירות־החושים המלווים כל חוויה דתית־מסתורית, נראתה לו אותה נערה כעין הגשמת־פלאים של היופי הטמיר והנצחי שאליו נשא את נפשו. העובדה שהתאהב בה מיד עם ראייה ראשונה נראתה לו טבעית והכרחית, כעין המשך לאותו מצב של התעוררות עליונה. הוא נסתבך ברשת של אהבה משונה ומפותלה. מתוך התלהבות ראשונה וברוחם של הרומאנטיקאים מאז־ומעולם הוא מזמין את רות לחיות אתו על אי שומם – “אי ההתבוננות”, מקום שבו יבנו מגדל־אור בראש סלע גבוה ותלול, שישמש מקדש־מפלט לכל הבודדים והתועים, הבורחים מפני אימת החיים, הכואבים את “חפץ־הדעת” ומבקשים את סוד הבינה העליונה – את קרבתה הבלתי־אמצעית של האלוהות. ורות, נערה רומאנטית אף היא על־פי דרכה, שעם אביב־רעננותה כבר ידעה את נפתולי האהבה ותהפוכותיה, ועמדה בקשרי־יחסים מסובכים עם וואלנאט אהובה ועם איזה עוגב יווני בבת אחת, נמשכה בכל־זאת אחרי הבחור המוזר הזה ואל אהבתו הנאצלה, וראתה בו אחד נזיר וקדוש – “איש־האלהים” – אשר לא יתאווה לגופה כשאר מאהביה, כי אם את נפשה יאהב. הזיוף שבמצב נתגלה מיד. יחיאל לא היה נזיר לגבי נשים אחרות, ויחסו אל לוריין, שעברה אליו בירושה מאחיו, היה “בשר־ודמי” למדי, ולא רצה להיות איש־האלהים גם ביחס אל הנערה החמודה הזאת. גופה הרך והגמיש הצית אש בדמו ואהבתו “הנאצלה” נתמלאה געגועים צורבים ומאוויים לוהטים והפכה להיות מקור של עינויי־נפש עד כדי שגעון. נסתלקה “הקדושה האלוהית” מפני הוד הבשר התוסס והמגרה. נתהווה סבך של יחסים טרופים וחולניים. רות האוהבת את וואלאנט מתמכרת ליווני מתוך שאיפת־נקם כלפי הראשון, שדחה אותה ובעט בגופה מחמת קנאת־גבר, ונאחזת, עם זה, ביחיאל כבעוגן־הצלה לנפשה האבודה; ויחיאל הכואב והנענה עושה מחמת יאוש וטירוף־הדעת מעשה־נבלה אכזרי ורע: מתעמר בבשרה של לוריין המסכנה, המסורה והנאמנה לו בתכלית, מדהימה באש אהבתו כשהוא משלה את עצמו שאין זו לוריין המפרפרת בזרועותיו, אלא רות… לבסוף הוא בורח לנפשו ריק ומעורטל, פגום ונפסד בתוך־תוכו, ללא־אמונה וללא־אלהים.

שאר הפרטים הם רומאנטיים־מופלגים בתכלית. יחיאל יוצא אל ההרים לרפא שם את שבר־נפשו. אך הכיעור שבחיים רודף אחריו גם שם. בתו התמה והשתקנית של רב דוב, ידידו ורבו הנערץ, שבצל תורתו היה מבקש מפלט ברגעי משבר, הרתה לזנונים ומתה מתוך חבלי־לידה קשים בבית אחד האכרים סמוך למקום שבתו. הוא מטפל בקבורתה ובאמה השכולה. הוא נטרד משקט־פינתו ומיגון בדידותו וחזר העירה. נפגש שוב עם רות. עוגבה היווני, שהלכה אחריו והיתה לו לפלגש, חזר בתשובה ושב את אשתו ובניו. יחיאל נשאר איפוא משענה היחיד בחייה המטורפים. האוהבת היא אותו? לא, היא אוהבת את אהבתו, את “קדושתו”. וכשהוא, אף הוא, “הנזיר ואיש־האלהים”, תובע ממנה, אחרי הוטמאה, את בשרה, כוואלאנט וכיווני, – היא נרתעת מפניו, מפני “מלקט־שיריים” זה, בקצף ובוז. יחיאל בורח מפניה כנשוך נחש, אך היא נגררת אחריו ומתחננת לבלתי יעזבנה. הוא “מנשלה מעליו בכוח בלתי־מצוי” ונס החוצה. ולוריין השומרת צעדיו ראתה את הדבר והבינה, כי הגיעה שעתה. התחילה לרוץ אחריו. אך הוא בשגעון־יאושו ועלבונו לא הבחין בינה ובין רות. רות היא הרודפת אחריו! היא רוצה להשיבו אליה, לענותו שוב. לא, לא! הוא ישם קץ לנכלי הארורה הזאת! וכשלוריין הגיעה אליו ולחשה: “יחיאל!” – לא הכירה, “התנפל עליה כחיה דורסת והתחיל חונק אותה… בעט בגופה, הנופל כנטול־חיים וראה בהתגלגלו בצלע הגבעה”…

איזו אווירה מחניקה! איזה עיגול מכושף! מין מחול משונה של שגעון וטירוף שלתוכו נסחפות כל הנפשות הללו המפרפרות בעוורונם, מענות ומעונות גם יחד, וסובלות יסורי־גיהנום לאין־מוצא. זוהי רומאנטיות מופלגה לאין־שיעור. כל החיים הועמדו כאן על נקודה מצומצמה זו של אימוציונאליות מחודדה עד כדי חולניות. אולם האווירה אינה מתבהרת גם באיזור־האור (שהוא, לכאורה, העיקר) של הרומאן. גם שם אותה מתיחות גבוהה, אותו עולם של חוויות חריפות. האלקין מעלה אותנו לתחומים עליונים של התפעלות דתית ושל אצילות שבמחשבה עד שתקצר לנו הנשימה.

נושאה של אצילות זו הוא ר' דוב, רב לעדת החסידים של בית־התפילה “נוסח חב”ד", טיפוס של אדם מופלא, כמעט אגדי, כאחד “צדיק” מן הראשונים. בשפע אהבתו וחמלתו תוך כדי פרישות עילאית ודבקות באין־סוף, במעינות השירה המפכים בלבו וביחוד – בתורתו הפאנתיאיסטית כמעט, הכורכת טבע ואלוהות, בשר ורוח, חלוף ונצחיות כאחד, – הוא מעלה על הלב את דמותו המאירה של רבי ישראל בעל־שם־טוב.

אין ספק שרבי דוב הוא בבחינת־מה ה“אני” השני שביחיאל ההגרי, הגשמת הצד הרוחני שבו, כשם שרות היא סמל הארציות שבו. הקרע בנפשו של יחיאל ניתן בדרך התפלגות האישיות, על־ידי אובייקטיביזאציה של שני הצירים שבאופיו (בדומה לזה: “הרואה” (השטן) וה“נראה” (המצפון) המתווכחים בנפשו תמיד ברגעים מכריעים). יחיאל הרגיש בהתפלגות זו ונלחם כנגדה ללא־הצלחה. עוד בימים הראשונים לאחר הגילוי, כשהרגיש שגעגועיו על רות מוציאים אותו מעולם אשרו הרוחני, היה תוהה ומיצר על אבדן שלוותו ושלמות נפשו: "מדי פעם בפעם היה מתעורר החפץ להמלט אל “חביון ההיכל”, להקשיב לשלוות האור ולשכוח את החיים הגלויים המרגיזים. ואולם אותה שלווה פנימית כאילו לא חפצה להתערב ברשות שאינה שלה, ויחאל ידע כי לא יוכל להתמכר לה לזו, להקדיש את נפשו לאלהים כליל אלא אם כן ישכין את השלווה ברגשותיו האנושיים. היתה הנפש קובלת על התפלגותה ומענה אין לה. אל־אלהים, סוד החיים ופתרונם, למה לא תתנני לבקש רק אותך, להתגעגע רק עליך?… למה תשלח בי את געגועי אלה על נערה רחוקה וזרה להשבית טהרי ולהרחיקני ממך בחלק חיי זה האחד?…

ברגעים קשים כאלה, כשהיה מתערבב עליו עולמו והיה שוקע בתהום של יאוש וכפירה, היה מוצא סעד ותנחומים בצל אישיותו ותורתו של ר' דוב. דברי שיחתו של זה, שהיו נובעים מנפשו וכאילו היו זורמים למרחקים נעלמים, היו עושים עם זה רושם כאילו הוא יודע את אשר בלב מעריצו הצעיר ואליו מכוונים הדברים:

" – עתים אני תמה כיצד בני־אדם כופרים בעיקר מתוך נסיון חיים אחד פרטי, רגעי… אדם מאמין כל ימיו, כלומר: מרגיש אדם קשר בינו לבין כלל עצום, העומד מחוץ לו. ופתאום, מתוך איזה דכדוך־נפש שביסורים, אמונתו נתלשת מלבו: הוא, הפרט – יש, נסיון חייו הארעי – יש, והכלל הגדול, העצום – אינו… הלא זוהי כוונת הביטוי העברי – כופר בעיקר, כלומר: כופר בשורש, בכלל ההוויה, שממנו הוא צומח ובו הוא קשור עדי־עד" – – “הרי בה בשעה שאתה בוכה צפור אומרת שירה, ופרח מתהדר כלפי שמים וחתן ישיש על כלתו… הללו אף הם חלקי ההוויה הם. נמצא שאין אתה אפילו ברגע כאבך אותה הוויה כולה, אשר לה אתה קורא אלהים… ואף־על־פי־כן מניעים אותך יסוריך לידי כפירה בעיקר: כף עב קטנה מכסה ממך את השמש!”…

ואף־על־פי־כן, עם כל ההסתכלות האופטימית הזאת, יש לנו הרגשה, כי גם בנפשו של ר' דוב אין הכל כשורה. דבקותו העצומה והסתלקותו הגמורה עד כדי התפשטות הגשמיות, יש בהן דבר־מה מתוח, קיצוני, כשל אדם המתאמץ להבליג על כאבו הטמיר והוא מפליג בעקשנות, מתוך התאמצות כל החושים, לעולם שכולו אור. בעצם הריהו דמות טראגית. הוא טראגי יותר מיחיאל, לפי ש“חפץ הדעת” שלו גדול משל תלמידו, וגם “חפץ החיים” כאוב אצלו יותר וחריף יותר כדרך כל חתומי־הגורל אשר לא יאריכו ימים. אף הוא בעצם סובל מחמת ספקות וניגודים; אף הוא, דוגמת יחיאל ורות, מגיע לפעמים לנקודה אטומה, כשהראייה הבהירה מסתלקת והכל מתכסה בשחור־ערפל. אף הוא קובל “על הבדידות שביראה והבדידות שבאהבה” –

“הנפש, המבקשת להכיר באלהות, בודדה היא גם בשני גילוייה, בודדה ומתמרמרת עולמית, אלא אם כן יודעת היא להשרות את השלום בין שניהם… “במסתרים תבכה נפשי מפני גוה”: “גוה”: כתיב, חסר א‘, והקרי – “גאוה”! " במסתרים, כלומר: בפרצי הוויתי, מלשון “סותר והורס”, “תבכה נפשי” מפני הגאוה שבגילוייה, גאוה־בדידות זו, שהיא חסרה א’, מכחשת את האחדות שבשני גילוייה ורואה את האהבה ואת היראה כצרות זו לזו ורחוקות זו מזו… במסתרים תבכה נפשי מפני גאוה!…”

מיתתה הטראגית של בתו העלובה – “השתקנית שלי” – אהבתו היחידה בחיי משפחתו, העכירה את זוהר ימיו האחרונים, ומפיו נפלטים דברים המגלים בבת־אחת את תהום היאוש שבנפשו. הוא מרגיש בקצו הקרוב. הוא שומע את קול האדמה הקוראת לו: “שובה, שובה, האדם!… אנכי, אמך העוורת קוראת לך: שובה, שובה, האדם! הכרתך הבל והבנתך הבל… אמך העוורת, הארץ השפלה, אף היא עורגת שלא־מדעת ויוצרת שלא מדעת… שובה אל חיק הורתך, האדם… אל חיק ההוויה העוורת, החיה שלא־בהכרה ומתה שלא־בהכרה”…

הרומאן מסתיים במיתתו של ר' דוב. יחיאל נטרד מעולמה של רות ומעולמו של ר' דוב גם יחד. הפרובלימה שלו וגם של הרומאן נשארה בלי פתרון.

ג    🔗

הסיפור “יחיאל ההגרי”, כפי שראינו, אינו מצטיין בעלילה יתירה. יש מאורעות־נפש, יש רגעים רבי־מתיחות ועמוקי חוויה, אך ברובם אין הם מתגבשים למעשים ופעולות כלפי חוץ. זהו רומאן אינטרוספקטיבי בעיקר. יש ניתוחי הרגשות דקים, מעוף מחשבה והסתכלות דתית־פילוסופית. יש גם תיאורים מפליאים דקי־ארג ועדיני־צבעים, אף כי שפע הציורים מאפיל קצת על מלאכת הרקמה הענוגה (תמונת ההתגלות, הטיול בגן, התעיה בהרים, השיחה עם הכלב וכדומה). ועל כולם – אותו הרטט החם, אותה התוגה העמוקה – הליריקה שבנפש – החודרת את הדברים והמלפפת אותך ומשעבדתך להלך־נפשו של הסופר. ואף זאת: בפעם הראשונה ניגש סופר עברי בחריפות כזו ובניתוח אכזרי וממצה כזה לשאלת סבלו של היחיד, שאינו מקבל את סדר־העולם ואת תורת־המוסר האופטימית שנוצרה על־ידי דורות שכחי־חירות ונטולי־רצון מתוך פחד להסתכל במערומם של דברים (ברדיטשבסקי, ברנר ודומיהם התחבטו אף הם בשאלה זו, אבל מבחינה אחרת). אולם בכל אלה אין עדיין חומר מספיק כדי רומאן. אין רושם של סביבה קונקריטית. יש מצבים טעוני־דינאמיות, אך הם מפורדים. אין גידול. רוב הנפשות הפועלות בסיפור נמצאות בסופו כמעט באותו מצב של חוסר־ישע ופרפור אין־אונים שהן נתונות בו מלכתחילה: הסבך שבנפש לא הותר. חידת חייהם וטעם סבלם האינדיבידואלי לא הוארו מתוך קשר על הסבל הכללי. רק במקום אחד, בחלומו של יחיאל (בפרק “זה השער”) נרמזה גם פרובלימת הצער האנושי בכלל. אך תשובה לפרובלימה ורמז לאיזה מוצא־שהוא אין גם שם. שוועת המתפללים לפתח מערתו של ר' שמעון בן־יוחאי אינה נשמעת. “הקול” שיצא מתוך המערה ידע רק תשובה אחת: “אין אתי כלום!” וסוף־סוף, עם כל החידוש שבנושא והמקוריות שבתפישת הפרובלימה, לא יצא הסופר מכלל הפורמולה המוסרית המקובלת של החטא וענשו. ואילו החטא עצמו אין הכרחיותו מוכחת. התמכרותה של רות לאדם שלא אהבה אותו כלל וכמעט לא ידעה אותו מתמול שלשום היא אקט של נערה מטורפה, שאין בכוחה למשול ברוחה, ואילו המעשה המחפיר בלוריין, אם כי בדרך כלל אינו מן הנמנע, הריהו בלתי־מתקבל על הלב ביחס לאדם בעל־נפש ועדין־הרגשה כיחיאל. יכול הוא למרוד באלהים, לבעוט במוסר ובנימוס המקובל, אך אין הוא מסוגל למעשה שפלות ואכזריות קהה מדעת. אין זאת כי אם השאיפה להבליט את דו־הפרצופיות של הגבור – את הירידה העמוקה הבאה לאחר רגעי ההתעלות – העבירה את הסופר על דעתו ועל חוש האמן שבו.

אותה נעימה מוסרית של “יראת חטא” חותרת גם בסיפור “ליאון באקסט” (“מאזנים, כרך ט', חוברת י”ב, תרצ"ט). ליאון באקסט זה אינו בעצם אלא אותו יחיאל ההגרי בשינוי שם ובהבדל גיל. חלפו סערות הנפש ופגה ההתלהבות הרומאנטית של עלומים ראשונים. הכיסופים האכסטאטיים לאין־סוף והכמיהה לקדושה עליונה לא השאירו אחריהם אלא הד עמום, מין כובד־ראש ורגש של צער סתום, שלא נתנו לו לרחף כדבורה זו על פני החיים ולמוץ את מתקם מבלי רגש של בושה ומוסר־כליות. ההוד הרומאנטי שעיטרו בימי־עלומיו עדיין מושך אליו את לב הנערות. הזרות ו“הקדושה” שבו מגרות את יצר החמדה – “את הרצון לשעבדו ולהשתעבד לו”. אך נצחונותיו אלה ברשות ה“אהבה” שתפשה עכשיו גם את מקומה של ה“יראה” הקודמת, לא מילאו את הנפש. אדרבה, עם כל “נצחון” חדש נוסף “קרבן” חדש וגברה הכרת האשמה, זו שמעיקה על המצפון ומדכאה את הרוח “אף בשעת נגיעה בגוף הצעיר בלילה”, – מה שאישר את “קדושתו” ושימש גירוי חדש בשביל הנערות. הוא מרגיש בשקר שבדבר. הוא יודע שהוא – לא הוא, אדם שאבד לו “חוט־האישיות”, שאינו אלא “קבור חי המתעורר לפרקים בקברו”. מה שמכביד עליו ביותר וחוצץ בינו ובין אהובתו מרי האדמונית (גלגולה של רות) הוא הכרת חטאו כלפי אלזה לוסקין (גלגולה של לוריין), שדמותה הנוגה והמעוררת רחמים מתלווה לכל נערה הלוקחת את לבו כצל־אזהרה וכמזכרת עוון.

אולם את גלגולו הראשון של יחיאל ההגרי אנו מוצאים באחד מסיפוריו הראשונים – “אליטה (“התקופה”, י“ד–ט”ו, תרפ"ב). סיפור זה, שהוא כולו מזמור־שיר לאהבה, מין ארג דק ושקוף כקורי־החלום, אתה מוצא בו כבר את הקוים האופיים המייחדים את יצירתו של האלקין: אותה האיגוצנטריות ואותה הרגשנות המחודדה. אלא שכאן יש הרבה מן התום והרעננות של העלומים ומן החלומיות הרומאנטית שבאהבה ראשונה. גם בסיפור זה מבקש הגבור את הקדושה ואת היופי, בין שאלה מתגלים ביחסו של אדם לאלהיו, בדבקות עילאית ובהתבוננות של חב”ד, ובין – בזיו־דמותה של אשה, בכוסף־הגעגועים שבאהבה ראשונה. עדיין חסד אלהים בעולם והנפש הומה משפע־שירה ומאושר של יצירה, ואדם נזכר בדמות חמודה שנחרתה בלב עוד מימי־הילדות. אליטה היתה משאת־נפשו ומקור־געגועיו משעה שראה אותה לראשונה על ספסל בית־הספר. הפגישותת הארעיות והרחוקות בפרקי־זמן שונים העמיקו את רשמי־הילדות והגבירו מדי פעם את פרפורי הלב. נהייה מתמידה זו שהיתה קשורה בחוויות ילדות ונעורים, שיוותה לאהבתו צביון מיוחד של עריגה אידיאלית־רוחנית. אליטה נראתה לו כסמל היופי הענוג, פרח־אהבה רך שנוצר להרהיב עין ולהרעיד לב ולא לשם נגיעת־בשר תכופה. היו לו יחסים עם נשים אחרות. הללו לא היו אלא שעשועי־חמדה לשם סיפוק־הגוף. לא כן אליטה: זכה היא מחשוק בה; אדרבה, בתומת־יפיה ובעדנת־טהרה היתה נשמתו מתרחצת מזוהמתה. יחס אידיאלי־אפלטוני זה הביא בהכרח לידי התנגשות ולבסוף גם לידי פירוד טראגי.

יש בו, בגבורו של הסיפור, משהו מן היסוד הנארקיסטי. הוא אוהב באליטה את עצמו, את הטוהר החסידי שהוא מטפח בנפשו על אף יחסיו “הבשר־ודמיים” עם נשים אחרות. הוא אוהב את אהבתו אליה,זו שבמשך שנים רבות שימשה לו מקור של שירת־נפש ושל געגועים יוצרים, ורואה בה את הילדה החמודה שהאירה את ילדותו. הוא אורג לה ארג־קסם אגדי, לוחש לה סוד־שיח אהבה עליונה, מושכה אל עולם האצילות שלו ואינו רוצה לראות בה בשר־ודם, נערה האוהבת בפשטות ועורגת לנשיקות וגיפופים. הוא נרתע מן הנשיקות. האשה שבה מטילה פגם באילוסיה והורסת את הדמות האידיאלית של תום וקדושה שארג לעצמו. ואילו כשאליטה נושאת עיניה אל בחור אחר בכוונה להרעימו, הריהו סובל יסורי־נפש קשים, ספק מחמת “חילול־הקודש”, ספק מחמת קנאה שבגבר. אליטה סוף־סוף עוזבת אותו. וכשהוא מוצאה שוב והריהו מוכן להקריב בעדה את “נזירותו” – אין היא מקבלת את “קרבנו”: אף היא איננה רוצה להיות רק אחת מאלה שבהן הוא מספק את צרכי גופו…

טיפוס דומה לו במקצת הוא הסטודנט ליקין (בסיפור “אנדרלמוסיה” – “התקופה”, כ“א,”תרפ"ד), צעיר מן המהגרים שהצליח למצוא לו מהלכים גם בחוגי הצעירים האמריקאיים, אף כי תכונותיו הן אירופיות בהחלט, מעין אלו של האינטליגנטים הרוסים בשעתם. בחור נלבב, אידיאליסטן, נושא את צער העולם בלבו, שואף תמיד לדבר־מה, בכלל – אדם חסר מנוחה. הוא שואף לשם עצם השאיפה, לשם הצער שבה. הצער והסיגוף העצמי הם לו מין עבודה והידור־מצוה, תפקיד אנושי חשוב. הוא אוהב את וויוויאן, נערה אמריקאית רכה ותמימה. הוא אוהב ואינו אוהב, מפקפק ומצטער, מענה את עצמו ומשלה את נפשה של נערה חמודה זו האוהבת אותו בפשטות, בלב ונפש. כיון שאהבתו יצאה מכלל שאיפה ונעשתה עובדה חמורה ומחייבת מיד ניטל זיוה האידיאלי והפכה להיות מקור של ספקות ועינויי־נפש. הוא מחליט לעזבה, לוותר עליה בשביל חברו זליד, שהיה מיועדה של זו קודם שהוא, ליקין, התחיל מחזר אחריה, לפי שלפי הכרתו זליד מתאים לה יותר… הוא נטלה ממנו והוא מחזירה… לא לחינם קרא עליו זה מתוך רוגז ותמהון: “אתם האירופיים, אנדרלמוסיה אתם מכניסים לעולמנו!”

לא קשה לראות שבכל הסיפורים האלה יש לנו עסק בעצם עם גבור אחד, המופיע בלבושים ובמצבים שונים. רוב הנפשות, שהעלה האלקין לפנינו, תכונה יסודית אחת להן – רגשנות וחטטנות יתרה, פרי ראייה מרוכזה כלפי פנים. ראייה זו טיפוסית היא לגבי האלקין – סופר־משורר, שחידת־חייו הפרטית משתרבבת אצלו לחידת ההוויה כולה. ורק בדבריו האחרונים יצא מתחום האינטרוספקטיביות ונזקק גם לתופעות־חוץ, לחזיונות יותר ריאליים מתוך תפישת רקע חברתי. הסיפור “גר ותושב” (“כנסת”, תרצ"ט, תל־אביב) והרשימה “ישראל שבך, ניו־יורק” (“הארץ”, י“ד ניסן, תרצ”ט), אף כי אינם אלא קטעים בודדים מתוך רומאן שלא נתפרסם עוד במילואו, הרי יש בהם רמזי דברים הבאים ללמד על הרומאן כולו. יש כאן נסיון ראשון לתפוש את ארג החיים היהודיים באמריקה, יותר נכון – את הזרמים הרוחניים והתרבותיים הפועלים בהם וקובעים את מהלכם ופרצופם. זרמים אלה, מתוך שהם מוצאים מקום בסביבה רופפה ומעורבלת של מהגרים, מקבלים צורה עקמומית משונה של נדודי־רוח קשים, של קפיצה ממידה למידה, פרי יסורי הסתגלות ופרפורי קליטה. על גבי רקע זה (עד כמה שהוא נראה לנו מתוך הקטעים הללו) הובלטו הדמויות השונות של הרומאן. אנו רואים את לייזר לוסקין ואת הפרופיסור פולר, שדאגת קיום היהדות ותביעות הסביבה האמריקאית נצטרפו אצלם למין בריית־כלאים משונה ששמה יהדות שמרנית; מסתמן פרצופו של ליאון באקסט, זה שנתייאש מחיפושיו הדתיים ונטה לקיצוניות שניה – למין אכסטאטיקה מינית, אך עדיין הוא מפרפר במבוך ירושה בצורה של יראת־חטא ומוסר־כליות; נרמזת גם דמותו של טולי, בנו של לייזר לוסקין. הלה הגיע כבר לקצה השביל האחרון: חפשי הוא מכל עול, בועט בערכי ירושה ומסורת והריהו נמשך אחרי התנועות המודרניות נטולות־החומרה וקלות־התביעה – הפאציפיזם והקומוניזם האמריקאיים…

הדמות המרכזית של הרומאן, כנראה, היא זו של לייזר לוסקין, לפי שבפרשת־חייו שלו נעוצים כמה מפרטי העלילה – הטראגדיה שלו ושל אלסי בתו ושל הפרופסור פולר. טיפוס של יהודי אמיד בן־טובים, שהצליח ועשה חיל באמריקה לאחר שנתגלגל כמה גלגולים קשים כדרך המהגרים. אנו מוצאים אותו עם ראשית הסיפור במרום הצלחתו ופרסומו: נודע לתהילה בצדקת פזרונו ובמפעליו החשובים לשם הרמת קרן היהדות באמריקה, ראש וראשון באגודות ובהסתדרויות חברתיות שונות, אהוב ומכובד על הבריות בנועם הליכותיו ובשיחתו הנאה המתובלת מאמרי חז"ל ופסקי חסידות וסתם מיני “פשט’לך” ומשלים עממיים. ואף־על־פי־כן אתה מרגיש בכל הוויתו, בקצב הסוער שבפעולתו ועסקנותו, באופן דיבורו ושטף לשונו – איזו מתיחות עצבנית, איזו פזיזות קדחתנית, כשל אדם המשתדל להסיח דעתו מן התהייה שבלב על־ידי פעלנות יתירה או – השמעת קול לעצמו. כי בעצם אומלל הוא האיש, בודד ותוהה. כל התכונה הרבה והשאון שמסביב לו, ואף העסקנות הציבורית, שלכאורה הוא מתמכר אליה בחום ובהתלהבות יתירה – זרים, בעצם, לרוחו והוא מרגיש בזיוף שבמצבו ובחוסר־התכלית שבעבודתו. כי בשורש נשמתו היה מעולם אחר: אחד מנודדי־הרוח העורג לבדידות, להתבוננות ולשירה שבטבע. ואילו מסיבות גורלו הטרידוהו מעולמו שלו והעמידוהו במרכז הרתיחה הציבורית כשהוא נסחף בעל־כרחו בגלגל הצלחתו. ורק ברגעים מועטים של בדידות וחשבון־הנפש היה מתעורר מן האילוסיה הסואנת ורואה את עצמו מיותם ותלוש, ללא שרשים בהווה וללא־תקוה לעתיד. לשוא היה עמלו לארוג ארג חדש של יהדות אמריקאית, או, לכל הפחות להמשיך את חוט המסורת החסידית בחיי משפחתו. הנה הוא שב בערב אל ביתו, אך מה לו שם ומי לו שם? בתו חיה בעולמה שלה, שקועה בעסקי לבה, ובנו, שטיפל בו באהבה יתירה וראה בו את יורשו הרוחני, יארח לחברה עם קומונאים, או שהוא עוגב על אשתו הצעירה של מורו הפרופיסור פולר…

כזה הוא לייזר לוסקין, אחד מגבוריו הסימפאטיים ביותר של האלקין. דור ראשון להגירה הריהו נושא בנפשו את כאב העקירה ואת הצער שבהתפוררות הישן. לא כן הבנים. הם חיים בתוך חלל ריק, נסחפים עם כל זרם עובר וממלאים את נבוביות ימיהם ברדיפה אחרי אימוציות חריפות ומשכרות.

הפרק “ישראל שבך, ניו־יורק” מעמיד אותנו על הצד הספיציפי שבאופיו של האדם מישראל באמריקה, אפשר לומר – צד פאטאלי, לפי שמקורו בעצם הוויתו וגורלו ההיסטורי של בן־בלי־ארץ זה, שמצא סוף־סוף חיק־מולדת, מרחב אויר לנשימה ושדה חפשי לפעולה וליצירה. אשר על כן אהבתו לארץ זו היא עצבנית וסואנת – “בשטף ובהתלהבות”, שלא כדרך שאר העממים שבה, ש“חיבתם לה בהסתר, בישוב־הדעת, בבושת־פנים”. זוהי אהבה שוקקה מבחוץ וחרדה מבפנים, כאילו הלב היהודי מהסס עוד ואינו מאמין בשלמות באושר זה של מציאת־מולדת. מכאן אותה הרעבתנות לעשייה, לבנייה ולצבירת ממון ואותה הלהיטות אחרי תורה וחכמה הדוחפת אותם למלא את בתי־הספר ובתי־המדרש מכל המינים ובתי־האולפנא למדעים ולאמנות; מכאן גם הנטיה להמשך אחרי כל התנועות החברתיות לשם תיקון החיים והעולם.תכונות אלו מכריזות על ישותם יתר על המידה, עד שמציאותם של שאר הגזעים והלשונות כאילו מתבטלת בתוכה, אף כי ישראל הוא מן המיעוט – וכדאי קנאה ורצף…

* * *

האלקין יודע את אמריקה ורוחה. מכיר הוא את זו שטיפחה סופרים כבדי־הגות וכבדי־ביטוי כתיאודר דרייזר וכתומאס וואלף ודומיהם (אף הוא עצמו דומה להם מכמה בחינות), ואת זו הצעירה “המחטטת לפני־ולפנים בלב ובנפש ובקרבים ונותנת אותותיה החולניים לא רק בשירה ובדראמה, כי אם גם בדת ובפילוסופיה ובמוסר האישי והחברתי” (“מצעדי גבר”), ואף את זו המתיילדת, “האוהבת חיים וחפצה בחיים”, שיפה לה שעה אחת של צלילה בצוננים ושל משחק בטניס ובכדור־בסיס מכל הפרובלימות שבעולם (“גר ותושב”). אך ביתר־יחוד הוא יודע, כמובן, את אמריקה היהודית – את זו ה“איסט־סיידית” על בטלניה, מהפכניה וחולמי חלומותיה, המבלים ימים ולילות במסעדות מזוהמות מתוך וויכוחים סוערים ונלהבים, וגם את זו המתרברבת ומתעדנת בברודוויי ובריוור־סייד דרייוו, שאמריקאיותם קודמת ליהדותם. הוא גילה כמה צדדים בחיינו כאן, שיש בהם כדי לעורר חרדה בלב ודאגה לימים יבואו. ואולם גם בתחום זה נלכדה ראייתו ברשת הקוים העקומים והאפלים שבמציאות היהודית הניו־יורקית לבלתי ראות את גילוייה האחרים. הוא העלים עין מכמה סימנים של התגבשות לאומית המתגלים, למשל, במוסדות החינוך העבריים ובהישגי הספרות העברית והאידית. אף את הצעיר היהודי־אמריקאי, שהוא עיקר ענינו וטיפולו, תפש תפישה חד־צדדית ביותר. לא כל הצעירים הם “הגרים” או “לייקינים”; לא כולם מפליגים לעולם האצילות כדי להתייחד עם האין־סוף, ולא כולם מבקשים את תיקונם באשה דוקא. גם מידת־הדין הקשה שדן בה את הצעירים למפלגותיהם, שהם “ניזונים מדברי־שקר ומרגישים בהם שהם דברי־שקר” ושהם מדברים “מתוך פרינציפיון סתם ללא רשף אחד בלב וללא קורטוב של אמונה” (“אנדרלמוסיה”) – לא כולה מוצדקת. יש צעירים פחות רומאנטיים ופחות חטטנים, אבל יותר טבעיים ויותר קרובים אל המציאות הריאלית, ולפיכך גם יותר בריאים, שלמים ברצונם ובהווית חייהם. יש נוער בונה, חלוצי, שאמנם אין רישומו ניכר עדיין כאן ועיקר פעילותו מופנה כלפי ארץ־ישראל, אך עצם היותו וצמיחתו בארץ זו ואף הנטיה האידיאלית כלפי המולדת העברית מציינים גיבוש של רצון וכיוון כלפי המעשה. לא פרובלימות של יחידים מתבודדים, אלא צירוף רצונות והידוק חברתי־לאומי. האלקין משום־מה לא נתן ביטוי לגילוי מעודד זה, לכל הפחות בסיפוריו שנתפרסמו עד היום.

האלקין, משורר מחונן, שמקורו ברוך, וסופר מקורי בעל תרבות ספרותית גבוהה ובעל אישיות אצילה ועשירה, נאחז לרצונו בסבך של חיפושים ונפתולים פנימיים, של נדנודי נפש ורוח לאין־מוצא. פצוע־רגש ואכול־אהבה לאמת האחרונה, הריהו מבקש פתרונים לדברים שהפתרון מהם והלאה, שפתרונם בהם עצמם, בעובדה החמורה של עצם היותם. ואשר על כן נסתבך בדרכי ביטוי והרצאה מפותלים ומעורפלים. אך כל מה שכתב – כתב בדם לבו. הצער שלו האנושי, האמתי, מרעיד את לבנו ומקרבו אל רוחנו. שפע של חום־נפש ושל אור־חסד ושל חכמת־חיים עמוקה נובע מדבריו ברגעיו הטובים, כשהוא מדבר מלב ללב. ואילו בדבריו האחרונים כבר חותרת הרגשת־חיים חדשה, הרגשת־חירות של אדם שהתגבר על עצמו ועל עקת־סבלו. עצם הכיוון החדש כלפי החברתיות מרמז על שינוי שבגישה ועל הרחב שבתפישה וראייה.