(שׂרטוּטי פּוֹרטרט) השם. רוֹחב ותוֹקף וכבוֹד בּפּסיבדוֹנים הזה – אף־על־פי שמלכתחילה בּא לשם ענותנוּת. האיכוּת הספרוּתית מלאתהוּ מיד. הטעם נסוֹג אחוֹר מן העם אל אחד. וּבעיקר נבלעה הוֹראת כּל מרכּב לחוּד וההרכּבה נעשׂתה לחטיבה. השם אשר גינצבּרג הוּא מעין ג’ירוֹ על גב השטר הספרוּתי של אחד העם. המוּבן מתנוֹדד, להנאת מבטאיו, בּין בּארוֹן דוד גינצבּוּרג וּבין התה המפוֹאר של ויסוֹצקי (הוֹי, התפארת המתה!). מקוֹרבים בּאים בּימים מאודיסה אוֹמרים מתוֹך אינטימיוּת מוּבלטת: ר' אשר. ראוּ, גם בּארי הספרוּת העברית – בּקרוֹבנוּ נקדש. אך השטר יהיה עוֹבר עוֹלמית בּחתימה האנרגית: אחד העם.
הדמוּת. לא זכיתי לראוֹת הגוּלגוֹלת בתפארתה: בּזיקנה וּבחוֹלי היא נראית חנוּטה וּכבדה על הצואר הדק. הקוֹנוּס ההפוּך (הבּסיס בּקדקוֹד החשׂוּף למעלה והראש בּחוֹד הזקנקן האמוּץ למטה) נישׂא על הגוּף הקטן והצנוּם מוּשפל קצת, אך בּלתי־נכנע. העינים עצֵבוֹת (אוֹתוֹ העצב חסר־הפּרכּוּס שמציץ מכּל ארבּעת הכּרכים “על פּרשת דרכים”), אך צוֹפוֹת ישר בּפני בּעל־השׂיחה, כּהוֹגה־דעוֹת, שאינוֹ מוַתר כּלפּי הדמיוֹן. האף היהוּדי החד נוֹשׂא את משקפי־הזהב כּמַטה־לשווּי־משקל, כּי בשׂפתים המלאוֹת והשלוּחוֹת יחד לפנים יש מן האוֹכל אבר מן החיים. למעשׂה כָבדה, כּנראה, המלחמה בּין היצר העכוּר וּבין השׂכל הנאצל. לוּלא שווּי־המשקל יכוֹל היה להיוֹת פּיטן. הסגנוֹן והרגש אינם מעכּבים.
הרצון האידיאוֹלוֹגי. השאיפה היא תמיד להגדיר, וּמתוֹך כּך להגבּיל. “לא זה הדרך”: זוֹ ארוּכּה וכל הכּוֹחוֹת יכלוּ בּהליכה, זוֹ קצרה וחתחתים בּה כּדי ריסוּק־אברים – יש דרך אחרת, יחידה, והיא ארוּכּה וקצרה. לא יביא בּחשבּוֹן את רגלי ההוֹלכים, את הנשימה ואת העצבּים. הרצוֹן הוּא תמיד להיוֹת עקבי. ועל־כּן מוֹתחת את עצמה השיטה (אם יש בּכלל שיטה אצל סוֹפר היוֹדע לכתוֹב והשפּעתוֹ היא מקיפה) בּרצוֹן בּעליה דרך פּחי הסתירוֹת הטמוּנים לרגלי כּל עקביוּת. אין תעוּדה לישׂראל, אך יש מוּסר־היהדוּת. החקוּי לשם יצירה – בּרוּך יהיה, אך יצירת ישׂראל החדשה בּטלה וּמבוּטלת בּפני שני ספרים מבארים. המחקרים ההיסטוֹריים בּאים לחשׂוֹף את העצמיוּת הלאוּמית והמוֹפתים הסוֹציוֹלוֹגיים לזכּוֹת את הקיוּם הלאוּמי. המשך נאמן לקו של רנ"ק. אך הקפּדנוּת כּלפּי בּני־הפּלוּגתא ממעטת את האידיאה הרמה. אהבת־הלאוֹם דוֹלקת כּנר־תמיד. תאוּר־הדלדוּלים וחלוֹמות־הנחמה מוֹציאים אוֹתו ללהב. דרישת הכּבוֹד לפרט ולכלל הישׂראלי מצטרפת לקו סמוֹלנסקין – הרצל, אך מתוֹך הַפְנָמָה יתירה, ועל כּן מַפְרָה יוֹתר.
הסגנוֹן. בּכוּר ספרי־הדעוֹת העברים והאירוֹפּיים הוּתך. מי שבּלע ועיכּל כל־כּך יפה, אינוֹ זקוּק עוֹד לאמצעי־פּליטה מלאכוּתיים. אין לפניו לא עניוּת ולא עינוּי הניב. הכּל נאמר במילוּאוֹ, בּטבעיוּת וּבדיוּק. המחשבה מסלסלת את הבּטוּי. זוֹ דעתוֹ וזוֹ דרכּוֹ. וּמכאן אוֹתוֹ רוֹחב־לב ואוֹתו חוֹסר־דאגה לעתידוֹת הלשוֹן העברית. כּל יסוֹדי הלשוֹן נשמעים לוֹ לצוֹרך: מלוֹת ההגדרה, סממני הציוּר והניבים לתנוֹת צרוֹת. אין בּלשוֹנוֹ מלחמת יסוֹדוֹת, כּמוֹ בּלשוֹן שאר בּני־דוֹרוֹ. כּוּלם הוֹלכים ערוּכים וּקצוּבים תחת שבט המחשבה. כּתבוֹ חרוּת תמיד על לוּחוֹת שלמים. גם אלה שנראים כּשברי־לוּחוֹת (פּירוּרים, ועוֹד) אינם אלא לוּחוֹת קטנים, אין סדק ואין שֶׂרֶט. לא רק הפּוּבּליציסטים שוֹנים בּלשוֹנוֹ, גם משוֹררים מתנבּאים בּסגנוֹנוֹ. הוּא חוּט השׁדרה של בּטוּי הדוֹר.
תרפ"ו
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.