כרך ראשון

מאת

אשר ברש

---

פרקי רוּדוֹרפר (תר“פ–תרפ”ז)

מאת

אשר ברש

פרקי רוּדוֹרפר (תר“פ–תרפ”ז)

מאת

אשר ברש

---

בכפרים (תרפ"ה)

מאת

אשר ברש

בעצם נַתּחוֹ במחלקה ו' של הגימנסיה בלבוּב את פרקי האיליאדה במקוֹרם הקשה, וּבחַלקוֹ באוֹזני המוֹרה הכבידוֹת מזוֹקן את הפסוּקים הסבוּכים לצוּרוֹתיהם הדיקדוּקיוֹת; בעצם תסיסת גיל עלוּמיו, גיל הגידוּל וסערת הרוּח אצל רוֹב התלמידים – תקף את יעקב רוּדוֹרפר בּוֹלמוֹס האידיליה. אף על פי שהיה בן שבע עשׂרה וקטעי שיטתם של שוֹפּנהוֹאֶר וניצשה היבהבוּ בתוֹך המחשבה המשׂתרעת כשני לפּידים ברוּח, נצטרפוּ אצלוֹ יפה “הרמן ודוֹרוֹתיאה” עם “אהבת ציוֹן” ו“אנשי סלדוילה” עם סיפּוּרי שׂ. בן-ציוֹן.

עוֹד מילדוּתוֹ הוּבלט בוֹ, ביעקב רוּדוֹרפר, קו רציני מוּרכב מהסתכלוּת רכּה ואהבת חיי האוֹשר של אחירים. הוּא גוּפוֹ לא ביקש לוֹ את האוֹשר, אף לא את זה התמים שבמשׂחקי הילדוּת. עוֹרך היה משׂחקים בזריזוּת וּבכשרוֹן לחביריו, מסַדר וּמפקד, אך ברגע המכריע ממַלא תפקיד של מסתכל מן הצד. כשרוֹנוֹתיו הטוֹבים לא היה להם סיכּוּי להצלחה פרטית, אך הצלחתם של אחירים היתה לעתים ממַלאה את לבּוֹ רגש של אמת. “הקו הרוּדוֹרפרי”, היה קוֹרא לתכוּנה זוֹ, בשנים הבאוֹת, לאחר שעמד על אוֹפיוֹ שבא לוֹ בירוּשה וידע להגדירוֹ לעצמוֹ. אביו, שלוֹם רוּדוֹרפר, הבּאנקיר ישר המעשׂים, הדוּר הפנים וּפתוּח היד, המכוּבד בעדת עיירתוֹ עד כדי יִראה קלה מפניו – היה חש בחוּש המציאוּת הנפלא שלוֹ, שבּנוֹ, עם כל כשרוֹנוֹתיו הטוֹבים, לא נוֹעד לגדוֹלוֹת. אך לא מצא זכוּת לעצמוֹ להוֹכיחוֹ על טבעוֹ. עוֹד מילדוּתוֹ, כמעט מגיל עשׂר, התיחס אליו כאל מגוּדל: יחס מצוּי רק אצל אצילי רוּח. יתוֹם היה יעקב מאמוֹ, והאֵם החוֹרגת ידה לא השׂיגה לקנוֹת את לבוֹ, והאב ראה את חוֹבתוֹ היחידה במילוּי רצוֹנוֹ של הבן “הנבוֹן והמוּזר”. אף הדאגוֹת לעתידוֹ של זה הוּעמוּ הרבה בתוֹך הרגשת מילוּי חוֹבה זוֹ. “הקו הרוּדוֹרפרי”!

הלימוּדים הקבוּעים, “הפּיהוּק הארוֹך שבין צילצוּל לצילצוּל”, כמוֹ שקראוּ להם התלמידים, נמאסוּ עליו, ואם לא יכוֹל לכבּוֹש את עיניו בספר קריאה שהוֹציא בגניבה מילקוּטוֹ, היה מניח ידיו לפניו על הספסל, סוֹמך עליהן את סנטרוֹ וּמביט ישר בפני המוֹרה המדבר על הקתדרה ורוֹאה את פרצוּפוֹ פוֹשט ולוֹבש צוּרוֹת משוּנוֹת. לבסוֹף נמאסה עליו גם הסתכלוּת שטוּת זוֹ, וּבהיוֹתוֹ רגיל לעשׂוֹת את רצוֹן עצמוֹ, בלי להימלך באיש, החליט יוֹם אחד, כשבוּעיים לפני גמר שנת הלימוּדים, לעשׂוֹת “מעשׂה רב”. הסיפּוּר “מחייו של לא יצלח” לאייכנדוֹרף מילא את נפשוֹ ריח פרחי אביב וּצלילי חליל, והחבירים היוּ טרוּדים בסידוּר קבוּצוֹת טיוּל לימי החוּפשה לטאטרה, לטירוֹל וּלשוייץ, והוּא החליט ללכת מיד ברגל הביתה, אל עיירתוֹ, דרך הכפרים, במישוֹר, מהלך חמישה אוֹ שישה ימים. הוֹדיע להנהלת הגימנסיה במכתב שהוּא חוֹלה (“חוֹלה נדוּדים”, חשב בשעת כתיבה, לצדק את נפשוֹ משקר) והכין עצמוֹ לצאת לדרך. את הערים והעיירוֹת שבדרך החליט להקיף. אֵלוּ לא עניינוּ אוֹתוֹ, אחרי שבתוֹ שנים אחדוֹת בכרך. קנה גרביים של צייד, תרמיל גב של בד, גלימת גשם, כוֹבע טרוֹפּי וסוֹכך גדוֹל ועבה, שיכוֹל לשמש עתים מקל ועתים מטריה, וּלעת הצוֹרך גם אוֹהל קטן. את “כלי היקר” הזה, שהיה משוּמש קצת, גילה באחד מבתי הממכּר לישנוֹת. נתן לתוֹך התרמיל את גלימת הגשם, מעט צידה לדרך, מעט אך מן המוּבחר, ולא לקח אתוֹ שוּם ספר. “כהלך קל על אדמת יה”, טירטר במוֹחוֹ חרוּז משיר נשכּח.

כדי שיתחיל את מהלכוֹ ישר בכפר “בלי הקדמוֹת”, החליט לנסוֹע ברכבת תחנה אוֹ שתיים, ושם ירד וייכּנס אל הכפר הראשוֹן, וּמשם ילך ברגלוֹ הלוֹך ונדוֹד מזרחה, עד בוֹאוֹ הביתה.

כשירד בתחנה הקטנה בשעת בוֹקר מוּקדמת והתחיל ללכת במוֹרד הדרך המוֹליכה אל הכפר, עמד פתאוֹם והביט בתימהוֹן: הכפר היה עשן כוּלוֹ. תימרוֹת עשן כהוֹת התאַבּכוּ מן הבתים החבוּיים בין אילנוֹת, והרוּח ניצחן וּפיזרן על פני מרחב השׂדוֹת. “שׂריפה אין כאן”, חשב רוּדוֹרפר, בעמדוֹ בשׂדה וּבשמש וּבתקנוֹ על זרוֹעוֹתיו את רצוּעוֹת תרמילוֹ, “שאִלמלי כן היה העשן מרוּכּז במקוֹם אחד וחוֹמרי שׂריפה היוּ פוֹרחים באויר והיה נשמע צילצוּל פעמוֹנים וקוֹלוֹת קוֹראים לעזרה. מה אפוֹא עתר העשן הזה? אין זאת כי מן השמיים מזמנים לי נפלאוֹת”, כה חשב כמעט בקוֹל והחיש צעדיו לקראת הכפר. כשקרב יוֹתר השגיח, שהעשן אינוֹ עוֹלה מן הארוּבּוֹת שעל גגוֹת הבתים, אלא מתוֹך ארוּבּוֹת בוֹלטוֹת קצת בחצרוֹת. הוּא נכנס אל החצר הראשוֹנה. איכּרית זקנה עמדה פשׂוּקת רגליים וּבידה תרנגוֹלת והיא נוֹעצת אצבע בפי טבעתה למשמש אם היא מעוּבּרת בביצה. רוּדוֹרפר הסיר את הכוֹבע, כפף ראשוֹ ושאל נדיבוֹת:

– הגידי נא, זקנתי, לאיש עוֹבר אוֹרח: מה העשן הגדוֹל העוֹלה מחצרך?

– אוֹפים לחם, אדוֹן צעיר. לחם אלוֹהים. – ענתה הזקינה, כשהיא מחזיקה את האצבע בתוֹך התרנגוֹלת.

– ושם בחצרוֹת האחירוֹת?

– גם שם אוֹפים לחם אלוֹהים, אדוֹן צעיר.

– ולמה לכם, זקנתי, כל כך הרבה לחם?

– לא לנו, אדוֹן צעיר, לא לנוּ. בני אדם מוֹבילים את הפּת הריחנית ללבוּב וּמוֹכרים אוֹתה שם לאדוֹנים. לחם אלוֹהים מן הטחנה שלנוּ וּמאפיית ביתנוּ מאד ינעם לחיך האדוֹנים בלבוּב.

עתה הבין רוּדוֹרפר. כפר זה הסמוּך לכפר מצא לוֹ פרנסה נוֹספת על המשק החקלאי. הדבר מצא חן בעיניו.

– כל השנה אתם אוֹפים?

– ישמוֹר אלוֹהים, אדוֹן צעיר! – התנערה הזקינה והשמיטה את התרנגוֹלת, שנמלטה פרוּעת נוֹצוֹת אל פינת החצר – רק בימים שאין עבוֹדה בשׂדה.

רוּדוֹרפר נזכר, כי פעמים אחדוֹת בשנה מוֹפיעה בבתי האוֹכל בלבוּב, ביחוּד באלה שברחוֹבוֹת הצדדיים, פת כפרית, פת שיפּוֹן כהה מתוּבּלת בכמוֹן אוֹ בקצח, מליאת טעם, שהיתה ניתנת ימים אחדים, לשׂמחת האוֹכלים, ואחר כך היתה נעלמת שוּב. זוֹהי הפּת!

הוּא ביקש רשוּת להיכּנס לפנים החצר לראוֹת בעבוֹדה, והרשוּת ניתנה לוֹ ברצוֹן. התנוּר היה נמצא בתוֹך בניין של חוֹמר אדוֹם, וּבתוֹכוֹ עבדוּ בחצי אפילה האיכּר הזקן, בניו וּבנוֹתיו, כוּלם בכוֹתנוֹת בד עבוֹת וּנקיוֹת. זה ניפּה ואלה לשוּ, זה תלש מן העיסה, וזוֹ עיגלה את המקרצוֹת לכיכרוֹת, והצעיר עמד לפני התנוּר הלוֹהט ורדה לתוֹכוֹ את הכיכרוֹת העגוּלוֹת, שהיה מרקידן קוֹדם בשתי ידיו שטבל בכל רגע בכלי עץ מלא מים, וּטפיחוֹת הידיים על הבצק היו משמיעוֹת קישקוּש לח ונעים, אחר כך היה מפזר סוּבּין על המרדה, מניח את הכיכר ורוֹדה בזריזוּת לתוֹך החלל האפל. כוּלם עבדוּ עבוֹדתם בזריזוּת וּבביטחוֹן כאוֹפים מלידה.

– יתן אלוֹהים הברכה! – בירך רוּדוֹרפר את העמלים הברכה הרגילה.

– יתן אלוֹהים הבריאוּת! – ענוּ כוּלם קוֹל אחד.

– התרשוּ לעוֹבר אוֹרח להסתכל קצת?

– נבקש! – ענה הזקן, ואיש לא הפסיק עבוֹדתוֹ.

רוּדוֹרפר עמד והסתכל. החוֹם בבניין היה מרוּבה. ריח הלחם הטרי מילא את החלל ונדף החוּצה – ריח מתוֹק וּמגרה את שקדי הרוֹק. האנשים העוֹבדים הזיעוּ וכוֹתנוֹתיהם היוּ רטוּבּוֹת מזיעה. רק זה שלפני התנוּר היה חצי גוּפוֹ העליוֹן ערוֹם וּמכנסי הבד הדוּקים באזוֹר עוֹר אל מתניו הדקוֹת, וגוּפוֹ נראה כרוֹקד כנגד פי התנוּר הלוֹהט. אחרי עמדוֹ רגעים מספר, נזכר רוּדוֹרפר שעליו ללכת הלאה, אך לפני פנוֹתוֹ ללכת שאל:

– אפשר לקנוֹת כיכר אחת?

– לעוֹבר אוֹרח ניתן בלי כסף, – ענה הזקן שהיה מנַפּה את הקמח, הניח את הנפה, מחה את ידיו במכנסיים וניגש אל כוֹננית הכיכרוֹת וּבחר אחת אפוּיה יפה, חוּמה, זרוּעה קצח שחוֹר, והגישה לרוּדוֹרפר שפּסע פּסיעה לקראתוֹ. רוּדוֹרפר קיבל את הכיכר ברוֹב תוֹדוֹת וּבכפיפת הברך, וּבצאתוֹ מן החצר הוֹשיט לזקינה, שהיתה כבר עסוּקה בשיפשוּף אילפּס נחוֹשת, חפסית “גאלא פּטר”.

– תקחי, זקנתי, וּתחַלקי לנכדים.

– חן חן, אדוֹן צעיר, ישׂים נא שם על החלוֹן. הקטנים רוֹעים את האַוָזים, בערב ישוּבוּ. דרך צליחה!

– היוּ בריאים!

בצאתוֹ מן החצר העיף רוּדוֹרפר את עיניו העירוֹת והתמיהוֹת על הדרך והבתים והחצירוֹת, שמכל אחת מהן עלה העשן ונאפה הלחם, שאף אל קרבוֹ את הריח הנעים והמרעיב, נשען אל גדר הקרשים וחשב מחשבה “סוֹציוֹלוֹגית”: ראה, כמה משלימים צוֹרכי הכרך ההוֹמים את מפעל הכפר השליו! התבוּאה, שהאיכר מוֹציא מן האדמה בזיעת אַפּיו, אינה באה רק לחַיוֹת את נפש בעליה, אלא מתגלגלת במקוֹם גידוּלה כל גילגוּליה הטבעיים עד היוֹתה מוּגשת בקרוּמה החוּם והמבריק לחיכּם של המוֹנים הטוֹרחים בלי קשר ישר עם זרע האלוֹהים! כמוּבן, משער אני בנפשי את בגדי הצבעוֹנין והתכשיטים הזוֹלים, אשר יעדוּ בני הכפר הנבחר הזה בשבתוֹת תמוּרת יתרוֹן עמלם בהכנת הלחם לפי הרבים. מכוֹנת היישוּב בצוּרה זוֹ, אין בה, בכל אוֹפן, כלוּם מן המַבעית…

ככלוֹתוֹ לחשוֹב חייך לעצמוֹ על המדע והפּאתוֹס, כביכוֹל, שבמחשבתוֹ, ואף על פי כן חש כי הכּרתוֹ נקשרה במקוֹם זה עם שפע הטבע החי והזוֹרם בלי מחיצה וּבלי הפסק בין האדמה וּבין האדם. “מן הכיכר שבתרמילי, הוֹסיף לחשוֹב, אניח לי שיוּר לזכרוֹן קוֹדש”, ונזכר את “צנצנת המן” ואחר כך את ה“ריפתא”, פאת הכיכר הקשה והחמה, שאמוֹ המנוֹחה היתה מוֹרחת לוֹ בילדוּתוֹ בחמאה ריחנית, נספּגת בפת. סנטימנטאלי לא היה התלמיד יעקב רוּדוֹרפר, אך בזכרוֹ את אמוֹ המנוֹחה נאנחה בוֹ נשמתוֹ בלי קוֹל!

הוּא הלך הלאה בדרך המלך בין שתי שוּרוֹת הבתים שבכפר. כמעט בכל חצר ראה אוֹתוֹ מחזה שראה בראשוֹנה. מחצירוֹת אחדוֹת יצאוּ מן השער ילדים לבוּשים כוֹתנוֹת בד ארוּכּוֹת וּגלוּיי ראש, הביטוּ אחריו, אחדים אף בצחוֹק וּבהעויוֹת של ליגלוּג שוֹבבני. פה ושם נבח עליו כלב כפרי צרוּד. בהגיעוֹ אל הבאר הגדוֹלה עמד ושאב לוֹ בדלי התלוּי בקילוֹן מים חיים, שתה קצת, אחר כך שפך המים הישנים שב“מימיתוֹ” וּמילאה חדשים. ה“יד” שאצל הכפר הראתה בכתוֹבתה הכתוּבה ביד לא אמוּנה כלפי הכפר הסמוּך, שלפי המפּה שבכיסוֹ היה רחוֹק מכאן מהלך ארבע שעוֹת ואשר החליט ללוּן שם הלילה. השעה היתה עתה אחת עשׂרה. רוּח מרחב קרירה נשבה, פּוֹרחוֹת קטנוֹת שטוּ במרוֹמים והאפילוּ מדי פעם בפעם על הארץ, אך אוֹתוֹת גשם לא נראוּ והוּא יכוֹל ללכת הלאה. לשאוֹל לא היה צוֹרך, הדרך היתה ישרה לפניו מזרחה.

בצאתוֹ את הכפר שמע פתאוֹם המוּלת מים רבים, ועדיין לא ראה מאין היא באה, אך בעוֹד רבע שעה עבר על טחנת המים כפוּלת הקוֹמה, שעמדה במוֹרד מעבר לאגם גדוֹל, מוֹריק ורענן בצלילוּתוֹ הקיצית. שלוֹשה מרזבים רחבים הוֹליכוּ את המים מתחת לגשר קרשים אל שלוֹשת האוֹפנים הגדוֹלים, שחוֹרי השיניים, לנַפּצם שם לאשד קצף סוֹאן עם סיבּוּב הגלגל. ההמוּלה מקרוֹב היתה מחרישה את האוֹזניים, אך היה בה מן ההימנוֹן הדתי שיש בכל רעש שבטבע, ורוּדוֹרפר, ברוּחוֹ הרכּה והגרוּיה, שמע בה את הקוֹל הקוֹרא: לחם נכין, לחם, לחם! – איכרים אחדים מאוּבּקי בגדים יצאוּ ונכנסוּ בה, ועגלוֹת אחדוֹת, טעוּנוֹת וריקוֹת, עמדוּ כמַמתינוֹת באוֹרך רוּח על הרחבה הקטנה, השרוּיה כוּלה בצל נוֹפי עצים גדוֹלים. מראה המים הצלוּלים, הרסיסים הנישׂאים באויר ורישרוּש העלים הוֹסיפוּ על הרגשת הקרירוּת. רגעים אחדים עמד רוּדוֹרפר נשען על משען הגשר והציץ לתוֹך הטחנה, אחר ירד והלך לדרכוֹ. כחצי שעה הקשיב עוֹד לאחוֹריו, עד כי גועה ההמוּלה כליל.

באמצע הדרך, בשׂדה, בצל קוּבּה של “קדוֹש”, ישב רוּדוֹרפר לסעוֹד את לבוֹ. הדרך השׂתרעה כמעט לבנה באבקה הדק בין שׂדוֹת הקמה. איש לא נראה בה. זימזוּם הצרצרים מילא את האויר ואִושת ארבע האֵלוֹת הצעירוֹת שבארבע פינוֹת קוּבּת ה“קדוֹש” ענתה לעוּמתם. הדשא תחתיו היה קריר בצל, וגם בגבּוֹ שנשען על מַסַד האבנים חש צינה נעימה. במרחק מה, מאחד השׂדוֹת, נשמעוּ קטעי זמרה שהגיעוּ ונפסקוּ וניעוֹרוּ שוּב. רוּדוֹרפר עלה על המסד ואחוֹריו אל ה“קדוֹש” וּמשם השקיף על פני השׂדוֹת, עד כי ראה בעוֹמק, באחד מהם המוֹריק בירקוּת עדינה וּמהבהבת, סוּדר צבעוֹנים מוֹפיע ונעלם, וּצלילי זמר עוֹלים משם וּמשתתקים חליפוֹת. בת איכרים תלשה, כנראה, אפוּנים בשׂדה, והיתה נוֹתנת מן התלוּש פעם בפעם אל פיה, ואז נאלמה הזמרה. בגרוֹנה דירדרוּ הקוֹלוֹת כגרגרי אפוּנים ונשתפּכוּ באויר הצלוּל והמבוּשׂם כצלילי כנף רננים. רוּדוֹרפר בלע את רוּקוֹ להרטיב את גרוֹנוֹ היבש, אחר ירד וישב לסעוֹד. מתוֹך תרמיל הגב הוֹציא מַפּית לבנה, פּרשׂה על ברכיו והניח עליה את מאכלוֹ: ביצים שלוּקוֹת וּגבינה אֶמנטאלית. אך לפני אָכלוֹ הוֹציא בקבוּק קטן וגמע מתוֹכוֹ מעט יי"ש דוּבדבנים, אחר חתך מן הכיכר שקיבל בכפר, טבל במלח, ליפּת בביצה וּבגבינה ואכל בתיאבוֹן.

הארוּחה היתה מליאה טעם וּפילפּל.

הגרביים ירדוּ אצלוֹ אגב הליכה והוּא לא העלם. והנה פה דיגדגוּ קני העשׂב את מחשׂוֹף הרגליים, וּמזמן לזמן עמד עליהן זבוּב ועקץ עקיצה נשכנית מציקה. אז העלה את הגרביים, אך הזבוּבים, מזבוּבי השׂדה, הכניסוּ את עוֹקצם הארוֹך גם דרך הגרב. רוּדוֹרפר הפך פניו כמבקש עזרה מאת ה“קדוֹש”, אך זה עמד לוֹ עמידתוֹ הצנוּעה, עיניו עצוּמוֹת וראשוֹ שמוּט לוֹ על כתיפוֹ, כמתנמנם. “כל הזבוּבים עליך, גוֹלם נבער!” קיללוֹ העלם וחתך לוֹ עוֹד מן הפּת העריבה.

אחרי כלוֹתוֹ לאכוֹל החזיר הכוֹל בסדר לתוֹך התרמיל. הצית לוֹ פּפּירוֹסה עשׂוּיה, התפּרקד על העשׂב, באוֹפן שרגליו היוּ תלוּיוֹת קצת במוֹרד, שׂם תחת ראשוֹ את קרן התרמיל וטיבּע את עיניו בתכלת האויר, כשהוּא רוֹדף אחרי העשן הכּלה מפּליטוֹת פיו. מחשבוֹת לא היוּ במוֹחוֹ בהחלט. מילא אוֹתוֹ רק רגש חירוּת מתוֹק, שלא חש כמוֹהוּ מימיו. לוּלא קוֹל הריבה בשׂדה האפוּנים מלפניו וה“קדוֹש” מאחריו, שהמריצוֹ להפנוֹת אליו מדי פעם בפעם את מבטוֹ, היה נרדם מיד, כי העייפוּת שברגליו והכוֹבד שבכל גוּפוֹ מן הנסיעה המעטה ברכבת (עוֹפרת זוֹ, שאויר הרכבת יוֹצק בגוּף הנוֹסע שאינוֹ רגיל!) ורוּח השׂדה אשר שׂיחקה על פניו עיצמוּ את עפעפּיו; אך שניים אלה החזיקוּהוּ במצב של תיר-ונים במשך רגעים ארוּכּים, ומתוֹך עֵירוּת נמה זוֹ צפה בנוֹף וראהוּ מתנוֹעע וּמחליף מצב, מתרוֹמם מצד אחד ושוֹקע מן הצד השני, מתפּשט וּמצטמצם, מַבהיר וּמַכהה. אף שׂריטת הציפּוֹרים וליבוּטיהן בתוֹך ענפי העצים מעל לראשוֹ גירוּ בקרבוֹ איזוֹ נימה מציקה, אך לבסוֹף נרדם מתוֹך התנגדוּת שבנפש.

כמה ישן לא ידע, אך פתאוֹם כאילוּ ניערוֹ מי בחָזקה: קרע את עפעפּיו, ישב מתוֹך קפיצה של אֵימה וראה לפניו יוֹעֵר-צייד פּוֹלני בעל פאוֹת-זקן ושׂפם לבנים, רוֹבוֹ על שכמוֹ והוּא מתבוֹנן בישן בשׂפתיים מוּכנוֹת לצפצף.

– יקיצה ברוּכה, עלם נכבד! זה רגעים מספר אני עוֹמד וּמסתכל בפנים צעירים וחביבים אלוּ, וזוֹכר אגב את עצמי בהיוֹתי עלם גם אני. סטוּדנט נוֹדד, מה? ירשני: שמי זארמבּא.

– רוּדוֹרפרסקי שמי.

– מאַין וּלאָן?

– מלבוּב הביתה, אדוֹני.

– אם מלבוּב ולא ללבוּב, הרי על העלם לרדת לצד ימין, וגם אני שמה. ועתה, אם אין הרגליים מתנגדוֹת לכך, יקוּם נא ונלך יחדיו. בעוֹד שעה של הליכה “צעירה” נהיה, העלם, ביער.

– וגדוֹל הוּא היער? – שאל רוּדוֹרפר. הוּא שכח לגמרי שעליו לעבוֹר ביער לפני הגיעוֹ אל הכפר הקרוֹב; עתה שׂמח שנזדמן לוֹ בן לוייה “יערי” כזה. יוֹעֵר פּוֹלני בעל נימוּסים נאים, מה טוֹב!

– לאוֹרך הדרך כמהלך שעה, אך לרוֹחב – חי נפשי, מהלך חמש שעוֹת לכל הפּחוּת, למי שיוֹדע להקיף את האגמים. חתיכת יער נאה.

– אקוה שאין שם פריצי חיוֹת. ולוּ גם היוּ לא הייתי חוֹשש להם בחברתוֹ של צייד מנוּסה כמוֹהוּ. טוֹב, אני מוּכן.

והוּא עמד על רגליו, פישר ויישר את בגדיו, חבש את הכוֹבע, כיתּף את התרמיל, לקח את הסוֹכך וירד מן התלוּלית.

כעבוֹר צעדים אחדים עמד רוּדוֹרפר וּבפנים מוּצפי צחוֹק:

– אוֹ, שכחתי להיפּרד מן ה“קדוֹש” – וניפנף לוֹ בכוֹבעוֹ.

היוֹער עשׂה כמוֹהוּ וּכמדבּר אל עצמוֹ פלט: “עלם נחמד!”. את רוּדוֹרפר שיעשע הרעיוֹן, שהיוֹער התמים חוֹשבוֹ לבן דתוֹ. הסיוּם שהוֹסיף לשמוֹ וּמבטאוֹ הפּוֹלני עשׂוּיים היוּ לסייעוֹ במשׂחקוֹ.

אחרי מהלך חצי שעה נראה בדרך תל אדמה גדוֹל ועליו אבן מרוּבּעת כבדה.

– מה זה? – שאל רוּדוֹרפר את בן לוייתוֹ.

– קבר! – ענה פּאן זארמבּא ונאנח – נשאר מימי המרד של 1863. קבר אחים. האיכרים מספרים, שהם שוֹמעים כאן בלילוֹת שריקוֹת כדוּרים עפים. אני עברתי פה פעמים רבוֹת בלילוֹת, אך את האמת צריך לוֹמר: לא שמעתי דבר. ינוּחוּ להם הגיבוֹרים בשלוֹם על משכבם! – סיים והרים כלשהוּ את כוֹבעוֹ.

רוּדוֹרפר לא חיבּב ביוֹתר לא את הפּוֹלנים ולא את גאוָתם הלאוּמית, אך ספרוּת הגאוּלה שלהם וּטראגיוּת השיעבּוּד המתמרמרת שבה עוֹררוּ בוֹ רחשי אהדה מסוּימים ביחס אליהם ונזהר שלא לפגוֹע בהם. הוּא שתק, אך היוֹער המשיך:

– אני נוֹלדתי שנה אחת אחרי המרד. הה, כי נגזר עלי לירוֹת כל ימַי בבעלי חיים תמימים, תחת לנַפּץ קוֹדקוֹדיהם של אוֹיבי העם שבמערב וּבמזרח! (הכּוָנה היתה לגרמנים וּלרוּסים) אך מתנקם אני לפחוּת באלה בני ההידאמאקים (הכוָנה לרוּתינים), נכדיו של חמיל, זכרוֹנוֹ לקללה! כשאני תוֹפשׂם בגניבת עצים ביער הריני יוֹרה ישר לרגליהם. לא אחד מהם נוֹשׂא ברגליו מתנה מעמי כדוּר גדוֹל אוֹ ליטרא בּרד-ציפּוֹרים – דם כלבים!

הוּא התרגש בדבּרוֹ, ורוּדוֹרפר ראה חוֹבה לעצמוֹ לפנוֹת אליו כמתנצל:

– אני הנני מרחוֹק, מעם הגבוּל הרוּסי. שם מכר הראבּיא מוֹלוֹדצקי את רוֹב אחוּזוֹתיו ליהוּדי סוֹחר, וזה חילקן חלקוֹת חלקוֹת וּמכרן לרוּתינים. הללוּ מתחזקים שם!

– תתחזק הכוֹלירה בתוֹכם! – התפּרץ היוֹער – השלאכטה שלנוּ

כיוֹם הזה בוֹגדת בעמה לגמרי. זמנם של הוישנוֹביצקים והסאפּייהים עבר, ידידי הצעיר!

מאחוֹר נשמעה חריקת אוֹפנים איטית וּכבידה וקוֹלוֹת מאיצים בסוּסים. רוּדוֹרפר הביט לאחוֹריו: שוּרה ארוּכּה של קרוֹנוֹת גבוֹהים התנהלה וּבאה וגלגליהם מוּקפים ענן של אבק.

– מוֹבילים שׁיכר מלבוּב – אמר היוֹער – לעיירה נ. השוֹכנת שם מימין. מכינים של משקה לחג “פיוֹטר וּפאול”.

בינתיים הגיעוּ הקרוֹנוֹת העמוּסים מגדלי חביוֹת. הסוּסים,

סוּסי הכרך הגבוֹהים, הגסים, כבדי הרגליים השׂעירוֹת מעל לפרסוֹת ורחבי החזה, פסעוּ מדוּדוֹת והיוּ עוֹד יוֹתר “חשוּבים” מאשר בכרך, אך התקדמוּ מהר, כי פסיעוֹתיהם היוּ גסוֹת. שני ההוֹלכים עמדוּ בצד הדרך ליד שׂדה התבוּאה, ורק בהתרחק הקרוֹן האחרוֹן וּברדת האבק, הלכוּ הלאה. במרחק לא רב כבר האפיל היער, והיה נמתח כענן סתיו הסוֹגר את האוֹפק. מן הגשם שירד בלילה עלה עתה, עם גבוֹר החמה, אד כעין העשן.

– הארנבוֹת אוֹפוֹת לחם, – אמר היוֹער – סימן לגשם נוֹסף.

רוּדוֹרפר תמה על הביטוּי הזה, בייחוּד אחרי שהיה בכפר הלחם. הוּא לא יכוֹל לגרוֹע עין מן היער. זה שנים לא עבר ברגל בתוֹך יער, ורוֹשמי ילדוּתוֹ קמוּ בוֹ חיים, וראה וחָש בכל נימי גוּפוֹ ונפשוֹ את רקמת הצמיחה והחיים הנפלאה שבממלכת האילנוֹת.

היוֹער, שקרא כנראה את מחשבוֹתיו, השתפּך:

– הוֹי, היערוֹת פוֹחתים והוֹלכים. הכוֹל נמכר עתה בכסף. כמה קרחוֹת כבר הוּטלוּ ביער זה שלפנינוּ, דוֹמה הוּא כבר לכברה קרוּעה. גם השבוּע מכרוּ האדוֹנים מאה וחמשים מוֹרג. עוֹד מעט ואדם כמוֹני יישאר כצבי מוּדח בלי מחסה סבך. אשרי, שזקן אני וּלחיי עוֹד יספיק איך שהוּא. אוֹ!

פתאוֹם נשתנוּ פניו והוּא קפץ קפיצה משוּנה, אוֹזניו כמוֹ נזדקפוּ וכל מראהוּ קיבל הבּעה של כלב אוֹרב. בבת אחת וּבנקישה הוֹריד את הרוֹבה מעל שכמוֹ, פנה ורדף במבטוֹ המאוּמץ איזוֹ תנוּעה נעלמה בשׂדה, כשהוּא מסנן בעד שיניו ההדוּקוֹת:

– קאנאליא! איזוֹ “חַלוֹת” היא קוֹלעת! עתה היא שוֹטפת בתוֹך השיפּוֹן. בעוֹד רגע תיכנס לתוֹך הכּוּסמת. הרגישה בי, המנוּולת! הנה, כמה היא זוֹרקת את אחוֹריה וּמהבהבת בזנבנבה! ארנבת מוּגת לב! הנה לך!

וּפף-פף-פף! ירה פעמיים ושלוֹש; אחר כך קפץ ועלה על אבן שהתגוֹללה בפאת שׂדה, אימץ עינוֹ ושוּב: פף-פף-פף! רץ אל השׂדה שכנגד, גחן ותלה עצמוֹ על ברכּיו, הוֹריד ראשוֹ כמַטה אוֹזן אל האדמה. – אחרי ישיבה-תלייה כזוֹ במשך רגעים אחדים עם רוֹבה מוּכן, קם בפנים אדוּמים כדם וכוֹבעוֹ שמוּט לוֹ הצידה והוּא מגדף:

– למאה שדים! נבילה ארוּרה! ברחה הפחדנית! אך מסוּפּקני אם בכל ארבע ה“כּפּוֹת”. חבל ש“דיאנה” אינה אתי. חוֹלה היא המסכנה. זה שלוֹשה ימים שכּלבתי רוֹבצת בבית בנזלת וכוּלה רוֹעדת, אף כי תפרתיה בתוֹך שׂק. בעשׂרה רגעים היתה מניחה אוֹתה לרגלי. חבל!

כיון שניעוֹר בוֹ ה“צייד” לא יכוֹל עוֹד לעצוֹר ברוּחוֹ והיה הוֹלך וּמספר לרוּדוֹרפר את כל מאוֹרעוֹת הציד שאירעוּהוּ מיוֹם שעמד על דעתוֹ. הזכיר שמוֹת ציידים שוֹנים ושמוֹת חיוֹת ועוֹפוֹת בר. בייחוּד הרבה לתאר את ציד חזירי היער, את הסכנוֹת הכרוּכוֹת בציד זה, תכוּנוֹת החיה הזוֹ והתחבוּלוֹת כנגדה, אך לבסוֹף נאמר ואמר:

– עתה שׂמיחים אנוּ כשעוֹלה בידינוּ לצוּד עוֹפר עלוּב אוֹ איילה מסכנה. היערוֹת הוֹלכים וּמתרוֹקנים, הוֹלכים ונעשׂים יישוּב. עוֹד מעט יוּכלוּ לגוּר שם בשלוה “זוּגוֹת” צעירים. – והוּא מיצמץ בלשוֹנוֹ מיצמוּץ לא צנוּע. הרוָק ביצבץ מתוֹך דבריו.

– האדוֹן אינוֹ נשׂוּי?

– כמוּבן. אינני טיפּש. גר אני עם שתי אחיוֹתי. גם הן לא נשׂוּאוֹת. אף על פי שאי אפשר לוֹמר עליהן שאין הן טיפשוֹת. נשים – שאני.

“אוֹ, כך אני אוֹהב אוֹתך!” חשב רוּדוֹרפר. בעברם על פּרשת דרכים וּבפנוֹתם אל היער, שהיה כבר קרוֹב, עמד שוּב “קדוֹש” אחד בדרך. זה היה מתוּח וּבעל זקן ארוֹך. פאן זארמבּא הסיר עתה כל כוֹבעוֹ והצטלב, אך רוּדוֹרפר לא נע ולא זע. היוֹער העיר:

– בודאי פארן מאסוֹן? (בוֹנה חפשי)

– מעין זה, – השיב רוּדוֹרפר וצחק בלבוֹ. וּשניהם נשתתקוּ. גם שני האיכרים שעברוּ לא עוֹררוּם משתיקתם.

כשנכנסוּ לתוֹך היער, והרוּח דמם, והחמימוּת הספוּגה ריח שׂרף ליפּפה את רוּדוֹרפר יחד עם הדממה הסוֹאנת תמיד, המחטים החוּמוֹת היבישוֹת על הקרקע, הסיכּוּך המצל עם בהרוֹת האוֹר הנוֹשרוֹת בין העצים, – קם בנפשוֹ התימהוֹן, זה התימהוֹן שהיה תוֹקפוֹ מעוֹדוֹ בבוֹאוֹ אל היער ואל בית הכנסת. וּלהפך, בפאן זארמבּא נגלתה מיד עירוּת רבה, כאילוּ נעשׂה צעיר בכמה שנים, תנוּעוֹתיו נעשׂוּ קלוֹת וּגמישוֹת והיה פוֹסע באוֹתה ארשׁת החוּשים, שנראתה בוֹ בירוֹתוֹ בשׂדה אל הארנבת הבוֹרחת. בן לוייתוֹ שעניינוֹ כל כך עד עתה, כאילוּ נעשׂה לוֹ זר וּמיוּתר, כאדם שמסיח עם אוֹרח וּפתאוֹם הוא נזכר את חוֹבת עבוֹדתוֹ והוּא נעשׂה אי שקט וחסר סבלנוּת. הוּא עוֹד פסע בדרך הפתוּחה, אך עיניו היוּ משוֹטטוֹת בין העצים.

– רוֹאה הוּא את הטבלאוֹת ההן, המצוּמדוֹת שם אל הגזעים? לעזאזל! החלקה הזאת נמכרה השבוּע לכריתה. יבנוּ כאן מנסרה. יקח האוֹפל את האדוֹנים של היוֹם! לוּ צעיר הייתי בחרת לי “אוּמנוּת” אחרת. – ושוּב הלך שוֹתק אך מבריק עיניו.

אחרי זמן מה, כשרגליהם דרכוּ על כביש של זקדים חדש, אמר פאן זארמבּא:

– פּאניה רוּדוֹרפרסקי, יכוֹל אני ללווֹתוֹ עוֹד מהלך רבע שעה, אחר כך עלי להיכנס אל יערי, אל עוֹלמי. צר מאד!

– הוֹ, אין דבר, פּאניה זארמבּא, עלי להוֹדוֹת לוֹ על חברתוֹ הנעימה עד עתה. אל יטריח את עצמוֹ בגללי. הדרך ישרה לפני והיוֹם גדוֹל ואני מקוה להגיע הכפרה בשלוֹם. אף איני מחוּסר נשק. – והוֹציא מכיס שתוֹ את הברוֹנינג הממוּלא.

– ירשני כבוֹדוֹ! – וּפאן זארמבּא לקח את האקדוֹח והתבוֹנן בוֹ בעין מוּמחה וּבתאוה גלוּיה. “חתיכה יפה!” קרא והחזירוֹ לוֹ, "אך אל נא ירבה לירוֹת בוֹ בשׂדוֹת אוֹ גם ביער, כי מתהלכים כאן בסביבה ז’אנדארמים, וּכלבים אלה יכוֹלים לגזוֹל מאדם את נשקוֹ, פשוּט לגזוֹל. בייחוּד, אם יזדמן לוֹ “חזיר” רוּתיני! מכירים אנוּ במין הזה! אם ישמע הוּא יריוֹת – אל יירא! פּה זה הוּא המדבר! – והראה על פּי רוֹבוֹ.

פּאן זארמבא לא קיים את הבטחתוֹ בשלימוּת, ואחרי לוייה של חמישה רגעים נפרד מאת רוּדוֹרפר כוּלוֹ אי מנוּחה, אך לחץ לוֹ את היד בשתי כפיו החסוּנוֹת והזמין אוֹתוֹ, שאם ייקלע שנית למקוֹמוֹת אלה, יסוּר אל ביתוֹ, וקרא בשם הכפר ותיאר לוֹ בדיוּק את מקום הבית וּמראהוּ. וּבדברוֹ התרגש מאד והתאדם, עד שחטף את כוֹבעוֹ מעל ראשוֹ, עקר מתוֹכוֹ אחת הנוֹצוֹת הברוּדוֹת והוֹשיטה בתנוּעה אבירית לבן לוייתוֹ מַזכּרת. אחר המעשׂה הזה, שהתמיה את רוּדוֹרפר, התחמק לבין העצים.

רוּדוֹרפר הלך עתה לבדוֹ, נפעם מפרידת היוֹעֵר. השעה היתה שעת אחר הצהריים. הדרך היתה מוּארה יפה, אך בשחוֹר אדמתה וּבין חוֹמוֹת העצים נראית היתה כרטוּבה, אף על פי שגשם לא ירד זה יוֹתר משבוּעיים. גזעי האוֹרנים הישרים והגבוֹהים, כנרוֹת שעוה ענקיים, אִיושוּ במרוֹמיהם, אך פה ושם צמח ביניהם עץ עלים ענף, וזה ברחבוּתוֹ היה נראה כ“אישיוּת עיקרית” כאן, והאוֹרנים כהמוֹן צבא השוֹמר עליה. משהוּ נקבי היה בעץ העלים המעוּגל לעוּמת רוֹשמם הזכרי של האוֹרנים הזקוּפים. מאד נעם לצעוֹד על פני דרך העפר הרכה. עייפוּת לא הוּחשה, כי הדממה הרוֹננת שביער, עם המסתוֹרין הריחניים עד כדי פחד כבוּש, נתנוּ ענפיים להוֹלך. ניעוֹר חשק גם להרים קוֹל ולשיר, אך הפחד מפני ההד עיכּב.

והנה נשמעה ירייה! לעשׂרוֹת שברים, נדמה לרוּדוֹרפר, נתנפּץ הקוֹל. העצים השתקנים כאילוּ הכריזוּ קוֹל אחד על איזוֹ סכנה קרוֹבה, אוֹ כקוֹל מבשׂר השׂתערוּת על מחנה צר. ההד לא ארך כבמקוֹם גלוּי, אך הדממה נצטרפה אל הקוֹל כהמשך הד, ועוֹד לא הספיק רוּדוֹרפר לבאר לעצמוֹ את קוֹל הירייה והנה באה עוֹד אחת. “דיבוּרוֹ של פאן זארמבא!” לחש לעצמוֹ רוּדוֹרפר והביט בהנאה לתוֹך היער.

באוֹתוֹ רגע גילתה עינוֹ, לא הרחק מן הדרך, איכּר זקן, לבוּש בגד דוֹמה לשׂק ממוֹרט, מהלך כפוּף בין העצים וּמחַפּשׂ. זה לא שׂם לבוֹ ליריוֹת. גם לא הרים ראשוֹ, רק היה זוֹחל וּמתבוֹנן לרגלי העצים וּכנף בגדוֹ אחוּזה בידוֹ. “פטריוֹת הוּא מלקט”, החליט רוּדוֹרפר, וטעם פטריוֹת טריוֹת מבוּשלוֹת בשמנת וּבחמאה, כפי שהיה אוֹכלן בילדוּתוֹ, עלה בחכּוֹ, ונדמה לוֹ שכל היער נוֹדף את הריח המגרה והנעים הזה. יחד עם זה ניעוֹר בוֹ תיאבוֹן חזק, עד כדי כאב בטן. “אוֹכל כשאצא מן היער”, אמר בלבוֹ, הידק את חגוֹרתוֹ וּפסע הלאה. מזמן לזמן שמע רישרוּש פתאוֹם, הברה משוּנה, אך עד מהרה התרגל בהם. פעם חלף סנאי את דרכוֹ וכעבוֹר רגע ישב על ענף עץ, זבנוֹ מוּרם וּמעוּגל, והוּא מציץ בעיניו המהירוֹת כלוֹעג לוֹ, להוֹלך. שם עמד נקר כהה נשען על זנבוֹ, כדבוּק אל הגזע העתיק, וּפיסל במקוֹרוֹ, פיסל והפסיק וחזר לפיסוּלוֹ. ציפּוֹרים שאינן נראוֹת ביישוּב הגלוּי, גדוֹלוֹת וּברוּדוֹת, דילגוּ פה ושם בין הענפים. במקוֹם אחד ראה מבעד לעצים ככתם מבריק גדוֹל, וּכשהתבוֹנן יוֹתר ראה שאין זוֹ אלא ביצה עוֹמדת, כאגם שחוֹר, וקירקוּר מוּזר נשׂא משם. האַוַז-בּר הוּא?

באה עגלה מאחריו, מרכבה עירוֹנית נאה, וּבתוֹכה ישב נשען אל הדוֹפן הרך פקיד הרשוּת בבגדי שׂרד (מבית הדין, אין ספק!) וּבצידוֹ איש לבוּש הדר (עוֹרך דין, ברוּר!) ועל הדוּכן, ליד הרכּב, יהוּדי (התוֹבע, נשבעתי!) פוֹלני מקוּמט (שמש בית הדין!) תלוּי ועוֹמד מאחוֹר. “ברי לי שאלה נוֹסעים מעיקוּל רכוּשוֹ האחרוֹן של שלאכצ’יץ בעל חוֹב!” חשב רוּדוֹרפר כמעט בקוֹל וליוה את המרכבה ברגש בוּז קל. אחר כך באוּ מאחריו זוּג איכרים. היא אשה צעירה במגפיים גבוֹהים, אך שׂמלתה מוּגבהה למעלה מהן וּמן הברכיים, וּמגלה בשׂרה, על ראשה מטפחת צבעוֹנין וּפניה רכים, עדינים וחיורים כחיורוֹן יוֹלדה. וּבצידה הוֹלך הוּא, בעלה, גוּפוֹ חסוֹן וּכתפיו רחבוֹת והוּא נוֹשׂא בקלוּת את משׂא השׂק על שכמוֹ, ראשוֹ מוּרם, אך פניו כאילוּ רק עתה נתקלפה צרעתם, במקוֹם החוֹטם יש לוֹ שני חוֹרים אפילים בלתי שוים והשׂפה העליוֹנה שסוּעה והשיניים מגוּלוֹת מבעד לשסע. האיכרית הלכה בצדוֹ והשתדלה להתאים צעדה לצעדוֹ הגס, וּבפניה הרכים והעדינים לא היה נידנוּד של גוֹעל נפש, כאילוּ בטבע הדברים הוּא, שבעלה יהיה בעל פנים רקוּבים. “כוֹחה של אשה”, חשב רוּדוֹרפר וחש שכּל האירוֹטיקה שבדמוֹ שקעה באיזה עוֹמק לא מוּשׂג. הוּא הלך לאִטוֹ והם עברוּ עליו והאיכר בירך בקוֹל מוּזר, ריק ונבוּב, כיוֹצא משני החללים שבפניו, והוּא הסתכל אחריהם זמן ארוֹך אחרי עברם.

כעבוֹר איזה מהלך בא לקראתוֹ בן איכרים צעיר, כמעט נער, רוֹכב יחף על סוּס בלי אוּכף, והוּא יוֹשב ישיבה מרוּשלת. בעבוֹר הסוּס ליד רוּדוֹרפר הקטין את פסיעתוֹ, הרים את זנבוֹ, ניפנף בוֹ לכאן וּלכאן והטיל את גלליו הצהוּבים, שנידרדרוּ ונפלוּ על הדרך הנקייה ככדוּרי זהב. רגע עלה מהם אֵד חם וריח חריף עלה באפּוֹ של רוּדוֹרפר, והסוּס הלך לוֹ הלאה מתוֹך זנב מוּרם, מצליף לצדדין כמניפה. “אין כיעוּר בטבע”, הירהר רוּדוֹרפר, “הדבוֹרה מוֹציאה מגוּפה דבש והסוּס מטיל צניפוֹת זהוּבוֹת, יפוֹת לזיבּוּל וּלהסקה”, והלך הלאה.

לסוֹף התחילוּ עצי היער פוֹחתים והוֹלכים והאוֹר מבהיר לקראתוֹ. נתרבוּ עצי העלים ולא היוּ עוֹד אוֹתם הסדר והשלימוּת שבצמיחה הפנימית. נראוּ פה ושם ענפים רצוּצים וּתלוּיים. “גניבת האיכרים”, ביאר לעצמוֹ רוּדוֹרפר. אחר כך נסתיים היער מצד אחד, והדרך עברה רק בצד לשוֹן יער נמשכת משׂמאל. מימין השׂתרע אפר גדוֹל עם ביצה מכוּסה פה ושם טרפים רחבים וירוּקים וקנים צהוּבים על גדוֹתיה. במקוֹם אחד עבר על מעברת קוֹרוֹת אחדוֹת, שתחתיה זרמוּ מן היער מים אל הביצה הזאת. נראוּ פרוֹת ועגלים בוֹדדים רוֹעים, ורוֹעה אין עליהם. אחר כך כלתה גם הלשוֹן שמשׂמאל ורוּדוֹרפר יצא למרחב. נשבה פתאוֹם רוּח קרה ולקראת האוֹפק התנוֹעעה מחגוֹרת עננים אפילה. “גשם לא יהיה”, דיבר רוּדוֹרפר אל עצמוֹ “כי העננים נוֹסעים מפה”. השׂתרעוּ שׁדוֹת בוּר אחדים וּבמוֹרד השחיר איזה גיבוּב, ספק בניין ספק חוֹרשה, אך כשקרב יוֹתר ראה בניין ארוֹך בצל עצים ולפני הבניין עוֹמדוֹת עגלוֹת אחדוֹת.

“הפוּנדק!” אמר רוּדוֹרפר לעצמוֹ עברית, וזכר מתוֹך חיוּך את פוּנדקוֹ של מנדלי מו"ס.

הפוּנדק נמצא בתוֹך בניין ארוֹך מאד, שנראה כקסרקטין בעל עשׂרוֹת חלוֹנוֹת, אך רוֹב החלוֹנוֹת היוּ שבוּרים אוֹ סתוּמים בקרשים וּברשתוֹת חלוּדוֹת, ורק בקצה הבניין נמצא אוּלם הפוּנדק. לפני אוּלם זה עמדוּ העגלוֹת. לפני הבית, מן הצד, על רחבה זרוּעה שׂרידי מוֹץ וגללי בהמה, היתה משאבה של ברזל וּבצידה שוֹקת עץ רקוּבה וּמכוּסה ירוֹקה עבישה בקצה. שם השקוּ את הסוּסים. אוּלם הפוּנדק עצמוֹ היה ארוֹך וגבוֹה וחסר רצפה. וּבעלוֹת הבא מן הפּתח אל שוּלחן המזיגה, נדמה לוֹ שהוּא עוֹלה למקוֹם גבוֹה. ליד הכוֹתל העליוֹן עמד שוּלחן מן הכוֹתל הצדדי כמעט עד שוּלחן המזיגה, כששה מטר אוֹרכוֹ, וּמשני צדדיו ספסלים כבדים בלי משענוֹת. ליד השוּלחן החשׂוּף הזה ישבוּ אנשים אחדים, עגלוֹנים ונוֹסעים, על כוֹסוֹת יי"ש ושיכר, כיכרוֹת לחם וצלחוֹת פח קטנוֹת. מאחרי שוּלחן המזיגה הגדוּר סבכה של עץ עמדה המוֹזגת, יהוּדיה באה בימים, וראשה הגזוּז מלבּין קצת מתחת לשביס השמוּט. נער גיבּן ורזה-רזה, שפּניו הזקינים והחדים יוֹשבים תחת מצנפת שׂיער גדוֹלה, הגיש לאוֹרחים והתהלך בתוֹך האוּלם, כשהוּא מכניס בכל פעם את ידוֹ לתוֹך צורוֹן מעילוֹ וּמגרד את גּבוֹ מתוֹך העויוֹת משוּנוֹת.

על ברכתוֹ של רוּדוֹרפר השיבה רק המוֹזגת בקוֹל עבה, אך עצוּב ורך, כשהיא מפשפשת וּמקשקשת בארוֹן הבקבוּקים, והנער הציץ בוֹ מן הצד והוֹסיף להתגרד בגבוֹ הבוֹלט. רוּדוֹרפר עלה עד קצה השוּלחן והזמין לעצמוֹ כוֹס שיכר שחוֹר: בּוֹק. הנער הגיבן רץ בלהיטוּת והביא לוֹ את השיכר. ואחרי שנתן באוֹרח מבט חוֹדר וּממוּשך, הוֹציא מתוֹך כיס מעילוֹ עיתוֹן יהוּדי מקוּפל וּמקוּמט, הציץ שוּב לצד האוֹרח, כמבקש לעוֹרר את תשׂוּמת לבוֹ, וּבהישענוֹ בגבוֹ אל שוּלחן המזיגה פתחוֹ והתחיל קוֹרא בוֹ מתוֹך חיטוּם קל. מרגע לרגע הרים את עיניו הבוֹערוֹת והעגוּמוֹת, כעיני בעל חיים חוֹלה, והעיפן על רוּדוֹרפר. האוֹרח הזה משך את לבוֹ והוּא הביאוֹ כנראה בקשר עם העיתוֹן שבידוֹ. רוּדוֹרפר פרק בינתיים את תרמילוֹ, הוֹציא את לחמוֹ וּגבינתוֹ, הזמין אצל המוֹזגת שתיים מן הביצים הקשוֹת שבקערה, פרשׂ את מפּתוֹ ואכל את הלחם הכפרי והביצים הקרוֹת ושתה אחרי כל שתיים שלוֹש לגימוֹת מן השיכר המריר והמגרה את התיאבוֹן. הנער הגיבן, בראוֹתוֹ את שויוֹן נפשוֹ של האוֹרח הצעיר, נתקרב אל השוּלחן, עלה על הספסל מוּל פניו של רוּדוֹרפר, פרשׂ את הגיליוֹן לכל גוֹדלוֹ וכבש בוֹ את פניו בשתיקה. באוֹתוֹ רגע נכנס המוֹזג: גבר עבדקן, כנפוֹת מעילוֹ הארוֹך תחוּבוֹת באבנטוֹ והוּא מזיע מעבוֹדה קשה. לפי ליכלוּך בגדיו והידיים, שנשׂא אוֹתן מוּרחקוֹת מגוּפוֹ, ניכר היה שהיפּך בזבל. בסקירה אחת הקיף את כל החדר וּפנה אל הנער:

– פּיני, רשמת את חוֹבוֹ של ה“שחוֹר”?

– וּמה? – זרק לוֹ בנוֹ, בלי הרים את פניו מן העיתוֹן, בקוֹל של קפדנוּת המיוּחד לבעלי מוּמים.

האב ניגש בידיו הנשׂוּאוֹת כמַשׂא אל שוּלחן המזיגה, פנה כה וכה ויצא שוּב – כנראה להמשיך בעבוֹדתוֹ.

כשכּל האוֹרחים יצאוּ לנסוֹע, וגם המוֹזגת יצאה אל המסדרוֹן ורוּדוֹרפר כילה לשתוֹת את השׁיכר ונשאר לבדוֹ עם הנער, פנה אליו בשאלה:

– אתם מקבלים כאן את ה“טאגבלאט”?

– בכל יוֹם! – ענה הגיבּן ביהירוּת – שלוֹשה חדשים בכיתי עד שאמי נתנה לי כסף להזמינוֹ. זה יוֹתר משנתיים שאני מקבלוֹ. איני מניח שעה אחת בלי קריאה.

– כלוּם יש לכם פה דוֹאר?

– לא, אני מקבלוֹ בכל יוֹם אצל סוֹכן הגראף. יוֹם יוֹם מביא עבד רוֹכב את המכתבים מן התחנה ואני הוֹלך שמה בכל ערב לקבל את העיתוֹן. – והוּא הביט סביביו בעיניו העמוּקוֹת והעצוּבוֹת, אחר כך השׁרן על רוּדוֹרפר, כמוֹ ביקש לגלוֹת לאוֹרח שלקח את לבוֹ איזה סוֹד ועדיין הוּא חוֹכך בדבר. רוּדוֹרפר החליט להקל עליו את הדבר ושאלוֹ:

– וּמה עוֹשׂה נער מפוּתח שכּמוֹתך בכפר נידח כזה?

גבנוּני לחָיו של הנער הוּצפוּ באוֹדם חוֹלני, ידיו הארוּכּוֹת התחילוּ רוֹעדוֹת וּבשׂפתיו החיורוֹת התחיל ממַלמל כבקוֹל זר:

– אני כוֹתב שירים וסיפּוּרים וּמאמרים… הרבה מאד… שלחתי פעמים אחדוֹת ל“טאגבלאט”, אך עד היוֹם לא קיבלתי מהם תשוּבה… הם אינם מכירים אוֹתי ויש לי כתב מכוֹער… – הוֹסיף כמלמד זכוּת עליהם.

יצר ההוּמוֹר של רוּדוֹרפר חש גירוּי חזק, אך מיד נתערב בוֹ רגש אחר, רגש אנוֹשי ביחס לבעל מוּם גוּפני ורוּחני זה, והוּא נכנס עמוֹ בשׂיחה ארוּכּה, חציה ליגלוּג וחציה כוֹבד ראש. הוּא גם עיין קצת בדברים שהגיבּן הביא והראה לוֹ. הדברים היוּ כתוּבים על פיסוֹת נייר מלוּכלכוֹת וּמקוּמטוֹת בכתב יד איוֹם, שבוּר ורצוּץ וּמטוּשטש וּבכתיב מבהיל. רוֹב הדברים היוּ דברי שטוּת וּפיטפּוּט ילדוּתי, אך פה ושם ביצבץ איזה ביטוּי של תאוה חזקה, חוֹלנית, ולפעמים היה גם איזה ציוּר חזוּי, רענן ולקוּח מן הטבע, קצר וּרווּי מציאוּת מפרכּסת. בייחוּד הפליאהוּ ונקבע בלבוֹ ביטוּי אחד, שהיה חוֹזר פעמים אחדוֹת ב“יצירוֹת” שוֹנוֹת: “נפשי פזוּרה עלי שׂדוֹת – הלילה יאספנה ביתה”. ועוֹד אחד: “הערב אוֹכל את שיירי היוֹם”. הגיבּן שאל את רוּדוֹרפר אם הוּא מלבוּב. הוּא הרגיש בזה תיכף. אם כן, יש לוֹ בקשה אליו: שייכּנס אל המערכת של העיתוֹן ויגיד להם, שהוּא מכיר אוֹתוֹ וישפּיע עליהם, שידפּיסוּ איזה דבר שלוֹ. רק דבר אחד. זה יספּיק לוֹ לעת עתה. אם לא ידפּיסוּ, חש הוּא, שלא יוּכל עוֹד עמוֹד. שמוֹ מוּכרח להתפּרסם, וּבזמן קרוֹב ככל האפשר. הוּא שכב כל החוֹרף במיטה חוֹלה את רגליו ולא יכוֹל לרדת. בכל חוֹרף שוֹכב הוּא חדשים אחדים, אך בשנה האחרוֹנה הוּרע מצבוֹ מאד. יש לוֹ שני אחים גדוֹלים, אך הם עוֹבדים ביער וּבאים הביתה רק לשבתוֹת. האחוֹת נישׂאה לאיש לפני חצי שנה ויש לה חנוּת בקצה השני של הכפר. היא כבר מעוּבּרת. אח, לוּ הדפיסוּ איזה דבר משלוֹ! בן כמה הוּא? הוּא מתבייש לוֹמר: כבר מלאוּ לוֹ שש עשׂרה. קטן קוֹמה הוּא. לא, ספרים כמעט אין לוֹ. יש בביתם רק מעט ספרי מוּסר של אביו, “עין יעקב” וספרי תפילה. פעם כבר פה יהוּדי סוֹחר מעיר רחוֹקה ושכח ספר אחד יקר מאד, שם הספר “עיט צבוּע”. הוּא קראוֹ כבר כעשׂרים פעם, בלי גוּזמא. אך חסרים בוֹ באמצע כארבעים עמוּד. אוּלי יוּכל לספּר לוֹ את החסר והוּא יכתוֹב אחר כך על נייר וימַלא את החסר? הוּא בעל זיכּרוֹן טוֹב, ואם ישמע עתה יזכוֹר אחר כך הכוֹל מלה במלה, אפילוּ בעוֹד שנה. יש משוֹרר אחד ב“טאגבלאט”, כמילניצקי שמוֹ, כוֹתב מלים, שהן כמוֹ קרני השמש בעת שקיעה. אך אין שם אחד, שכוֹתב מלים כאֵלוּ, שהן כמוֹ קרני השמש בעת זריחה. חבל, שאין משוֹרר כזה! הוּא שוֹאף להיוֹת משוֹרר כזה. אם ידפּיסוּ אוֹתוֹ ויהיה בריא – הוּא יסע בעוֹד שנים אחדוֹת לארץ ישראל ושם יגוּר על הר הגלבוֹע! שם נפלוּ שאוּל ויהוֹנתן, ודוד המלך אמר: “הרי בגלבוֹע, אַל טל ואַל מטר עליכם וּשׂדי תרוּמוֹת!” והוּא המשוֹרר החדש, יזיל עליהם טל כשל שיטה, שהמלים שלה יהיוּ כמוֹ קרני השמש בעת זריחה… רוּדוֹרפר, שאהב ספרי פיוּט יפים לפעמים עד כלוֹת הנפש, לא היה לוֹ כל עניין וכל ידיעה בצד האוּמנוּת שבספרוּת. עניין הסוֹפרים והמערכוֹת וכל הקשוּר בהם היה זר לוֹ, ועל כן התחיל לחוּש שיעמוּם בדבריו של הגיבּן לעוּמת העניין שעוֹרר בוֹ מתחילה. אך הבטח הבטיחוֹ, כשהוּא מלטפוֹ בחיבה, שילך בשבילוֹ לבית המערכת וישתדל שידפּיסוּ אוֹתוֹ. וּבלבוֹ צחק: הן מימיו לא היה במערכת ואין לוֹ שם שוּם מַכּרים.

וּבקוּמוֹ מן הספסל חש, שרגליו כבידוֹת כשני בוּלי עץ וכל עצמוֹתיו אוֹמרוֹת מכאוֹב. היוֹם ערב כבר, וּבאוּלם הוּרגשה כבר אפלוּלית. לא, אל הכפר לא ירד עוֹד היוֹם. הוּא מבקש רק מקוֹם נקי לישוֹן, וּבבוֹקר השכּם ירד לראוֹת את הכפר ויצא לדרכּוֹ הלאה. הגיבּן רץ אל אמוֹ, וּכעבוֹר שעה קלה שב וּמסר לאוֹרח, שמוּכן בשבילוֹ חדר מיוּחד ואמוֹ מציעה לוֹ שם את הדרגש בלבנים חדשים. רצוֹנוֹ, יכוֹל הוּא ללכת לישוֹן, הרי בוַדאי עייף הוּא מן ההליכה. אם יפריעוּהוּ בערב האיכרים באוּלם בצעקוֹתיהם, יתכּסה נא מעל לראשוֹ בסדין, ואז לא ישמע. גם הוּא עוֹשׂה כך. רוּדוֹרפר הבטיחוֹ לעשוֹת גם הוּא כך וּפרש לישוֹן. צעקוֹת האיכרים לא העירוּהוּ עד הבוֹקר.

אוֹר החמה האיר את החדר דרך סדקי תריס הקרשים הסגוּר. שלוֹשה חרגים רוֹטטים נמתחוּ באלכסוֹן מן החלוֹן עד משכבוֹ של רוּדוֹרפר. לא היה לוֹ חשק לקוּם. מתוֹך עצלוּת פשט את ידוֹ ולקח את השעוֹן מעל הכיסא וראה כי כבר שבע, אך הניחוֹ שוּב והתמסר לעוֹנג השכיבה ברגליים כוֹאבוֹת, אך במוֹח צלוּל מאד. הכתלים הרמים, הריקים והאפוּרים, והחרגים המאירים על בזק האבק שבתוֹכם הפכוּ בעיניו את החדר למין עליית גג, בדוֹמה לזוֹ שהיתה בביתם, והוּא שוֹכב בה אחרי הצהריים ביוֹם שבת של קיץ בתוֹך ערימת שחת. בחוּץ טיפּל מישהוּ ברתמה והוֹביל סוּס להשקאה. במסדרוֹן הגדוֹל חטב מי עצים וּמאוּלם המזיגה נשמעה תפילת שחרית קוֹלנית, ברינה וּבקוֹל ערב, מתוֹך התלהבוּת והשתפּכוּת מתוּקה. מי המתפּלל? האב? זה מגוּשם מדי בשביל תפילה כזוֹ! אוּלי איזה עוֹבר אוֹרח חסיד? אך בעוֹד רגעים מוּעטים נשמעוּ דפיקוֹת קלוֹת, זהירוֹת על הדלת. רוּדוֹרפר ירד וּפתח קצת את הדלת, והנה הגיבּן מעוּטר בתפילין עוֹמד לפניו: “וּבכן אתה הוּא המשתפּך כל כך יפה בתפילה!” חשב רוּדוֹרפר מתוֹך הנאה. פני הגיבּן האירוּ כנגדוֹ:

– השעה כבר מאוּחרת. אוּלי אביא לוֹ כוֹס חמין?

רוּדוֹרפר הוֹדה לוֹ ואמר, שיתלבש ויבוֹא בעוֹד כמה רגעים אל אוּלם המזיגה. אחרי שהתלבש בחצי האוֹר שבחדר יצא אל המסדרוֹן הגדוֹל והמקוּמר גג בלי תיקרה. ריח סוּסים חריף נדף שם וציבּוּר של גזי עצים צהוּבּים, חטוּבים זה עתה, היה מוּנח באמצע ועל ידוֹ הגרזן הנוֹצץ. דלת האוּלם היתה פתוּחה והנער התהלך שם והשתפּך בתפילתוֹ, כשהוּא אוֹחז בכף ימינוֹ את מרפּק שׂמאלוֹ הכפוּתה ברצוּעה. לפני היכּנסוֹ לאוּלם יצא רוּדוֹרפר דרך המסדרוֹן המפוּלש אל אחוֹרי הבניין. שם היתה גינת ירקוֹת נאה ותרנגוֹלוֹת היוּ מדדוֹת וּמחליקוֹת בתוֹך הירק הטלוּל גוּשי טל גדוֹלים, ביחוּד שפעה הרעננוּת מקלחי התירס, ששיבּוֹלתם אך החלה להבקיע מתוֹכם. איכרית זקינה, שׂבת ראש במטפּחת קשוּרה על הצואר ונוֹפלת על גבּה, ישבה על הערוּגה וניכּשה באצבעוֹת מהירוֹת, שלא לפי גילה, בין הירקוֹת.

– יתן אלוֹהים הברכה!

– יתן אלוֹהים הבריאוּת!

והוּא עמד רגעים אחדים על הסף והסתכל. מראה בוקר נחמד אחרי ליל שינה בניכר! עיניו אוֹרוּ מן הירק הרענן, מן הטל המזהיר, מן האויר הזך. אחר הלך אל האוּלם. רק עגלוֹן אחד, תלוּי שׂפם וּמקוּמח, ישב אל השוּלחן בהרחבה וחתך באוֹלר איכרים את פיתוֹ השחוֹרה, טבלה במיץ “מוֹסקאלים”¹ והכניס בקביעוּת זהירה את הפרוּסוֹת אל פיו. היתה באכילת בוֹקר זוֹ מעין “עבוֹדה”. הפּוּנדקית הגישה לרוּדוֹרפר, בלי שאוֹל את פיו, ספל רחב ועמוֹק, כגיגית קטנה, וּבוֹ תה עם חלב, ושׂמה תחת הספל, במקוֹם מַפּית, נסר עץ קטן ועגוֹל, שנוֹתנים תחת כוֹסוֹת השׁיכר. אחר כך הביאה לוֹ גם רקיק טרי, חם, זרוּע בצלים חרוּכים וּפרג, ואף חתיכת חמאה יפה בתוֹך צלחת חימר מזוּגגה.

– אוּלי יאכל גם ביצים אחדוֹת? חמוֹת. (בקוֹלה היתה נעימה אמהית: תשוּאוֹת חן לך בעד יחסך היפה אל בני!)

– שתיים, אבל קשוֹת. צנוֹנית וּמלפפוֹן מן הגינה.

– בכבוֹד גדוֹל. עם שמנת טרייה.

אחרי אכלוֹ ניגש אל שוּלחן המזיגה והציץ דרך הסבכה. בתוֹך צנצנת רבוּבה על ידי הזבוּבים היוּ סוּכּריוֹת אחדוֹת עטוּפוֹת בניירוֹת, וּבקוּפסת פּח חלוּדה היוּ אגוֹזים תוּרכּיים. הוּא קנה מעט מאלה וּמעט מאלה, שׂם בשני הכיסים, מסר את התרמיל לגיבּן לשמירה וּבעצמוֹ יצא לרדת אל הכפר. בעוֹד שעה יחזוֹר. את חיי הבוֹקר בכפר כבר אֵחַר. האיכרים כבר יצאוּ לעבוֹדתם בשׂדה והבהמוֹת אל המרעה. הכפר הקטן היה נח במדרוֹן שקט ורך בשמש. מחגוֹרת העננים, שאפדה אתמוֹל את האוֹפק, נמסה, והיוֹם החם כבר עמד נכוֹן. בפאת הדרך עמדוּ ערמוֹנים אחדים, אחריהם אֵלָה עניפה. אחר כך נכנס בין בתי הכפר. זה היה שוֹנה מן הכפר הקוֹדם. בתיו לא היוּ בנוּיים בשוּרה ישרה, כי אם מפוּזרים בין הגנים, וּמחוּבּרים זה לזה על ידי שבילים וּמשעוֹלים וחצירוֹת גדוּרוֹת עם עצי פרי שוֹנים. הוּא חָדר יוֹתר פנימה. איזה כלב הרים עליו קוֹל נביחה, אך נחבא שוּב במלוּנתוֹ. אחר כך ראה על חלקה פנוּיה, בצל עץ רחב ענפים, תינוֹקוֹת אחדוֹת, קטנוֹת וּגדוֹלוֹת, חמש אוֹ שש במספר, משׂחקוֹת במשׂחק של ריצה וחטיפה, כשראוּ את הזר הקרב התחילוּ מתנגחוֹת וצוֹחקוֹת צחוֹק שוֹבב חנוּק. אחת קטנה, ערוּמה למחצה, ברחה במהירוּת כזאת, שנראתה כמתגלגלת על פני הדרך והאבק מיתּמר אחריה. רוּדוֹרפר התקרב בכל זאת, הוֹציא בשתי ידיו מכיס אחד סוּכּריוֹת וּמן השני אגוֹזים וזרק להן. הן התנפּלוּ על הארץ וחטפוּ. רק אחת לא גחנה ולא חטפה. היא נשארה עוֹמדת זקוּפה, צמת הפּשתה הכוֹרכת את קוֹדקוֹדה הקטן והסגלגל הלבּינה בשמש, וּמבעד לרקמה האדוּמה של כתוֹנת הבד התרוֹממוּ שני גלי שדיה הזעירים. היא נתנה בוֹ מבט ישר וקבוּע כזה, שפּני רוּדוֹרפר הוּצפוּ אוֹדם. כמה אצילוּת היתה בעמידתה זוֹ, כשמחצית פניה נתוּנה בצל האילן והרגליים היחפוֹת והמאוּבּקוֹת עוֹמדוֹת מתוֹך קלוּת של ביטחוֹן על הקרקע השחוֹרה והקשה! הוּא קרב צעד, בירך ושאל רוּתינית:

– היש בכפרכן בית ספר?

– יש, – ענתה הניצבת. האחירוֹת שבוּ התלקטוּ סביבה וכמעט נלחצוּ אליה.

– ואַתּן לוֹמדוֹת כוּלכן?

– לא, רק אני ואֵלוּ השתיים. האחירוֹת עוֹדן קטנוֹת.

– ואביך הוּא ראש העדה?

– לא. השנה בחרוּ באחר, בסטפּאן מוֹלוֹטוֹק.

– ויש אצלכם גם קאתוֹליקים?

– אחדים, אבל הם מתפּללים אתנוּ ב“צרקבה”; אין כאן “קוֹסטיוֹל”.

– למה לא חטפת מן הסוּכּריוֹת?

– איני אוֹהבת לחטוֹף.

רוּדוֹרפר הצטער שאין אתוֹ חפיסת “גאלא פּטר”. אך באין ברירה נתן את ידוֹ בכיסוֹ וחפן את האגוֹזים האחרוֹנים והוֹשיטם לה.

– חן חן! – אמרה הנערה ולקחה מידוֹ את האגוֹזים והתחילה חוֹלקתן בין חברוֹתיה התלוּיוֹת בה בפניהן המשוּלהבים וּבעיניהן הנבעתוֹת.

– הן חטפוּ… – אמר רוּדוֹרפר בתרעוֹמת אמיתית, כי סבל מזה שאינה אוֹכלת בעצמה.

– אין דבר, אני גדוֹלה מהן… והנה גם אני אוֹכלת – וּכדבּרה שׂמה אגוֹז בפיה, פצחתהוּ בלחיצת שיניים אחת והוֹציאה את המפוּצח על כף ידה, מפוֹרר וּמרוּטב ברוּקה. מראה רוֹק זה על לוֹבן תוֹך האגוז כיוץ את לבוֹ וּבילבל את חוּשיו, כמה רוֹצה היה לנַשק לנערה כפרית זוֹ על פיה הילדוּתי! לא, לזאת לא היתה כאן כל אפשרוּת.

כמעט מתוֹך מכאוֹב פנה רוּדוֹרפר בקידה קלה ושב בדרך שבּא. מה יכוֹל לראוֹת עוֹד בכפר? השמש גברה, חמתה והיתה קוֹפחת על ראשוֹ. רוּח יבישה חלפה והוּחש בה מעין להט הקש של אשתקד, שהיה נערם וכבוּש בין ארבעה כלוּנסאוֹת גדוֹלים. עלי האילן קישקשוּ זה בזה וקילוֹן הבּאֵר התנוֹדד וחָרק מתוּנוֹת וֹקצוּבוֹת עד להרגיז. בבוֹאוֹ אל הפּוּנדק לא מצא את הגיבּן. זה הלך, לפי דברי אמוֹ, אל אחד האיכרים להביא פירוֹת. יחכה נא האדוֹן רגע, הוּא יחזוֹר כרגע. והיא נאנחה. כל צערה של האם על בנה נשמע לרוּדוֹרפר באנחה זוֹ, ולא יכוֹל עוֹד לפרוֹש מכאן בלי לראוֹת את הגיבּן. הוּא השׂתרע על אחד הספסלים, שילב ידיו תחת ראשוֹ והביט אל הסיפּוּן, שכתמי טחב גדוֹלים הוֹריקוּ בוֹ מימוֹת הגשמים. היתה קרירוּת בחדר ושלוה זרה. הריח החריף שנדף משוּלחן המזיגה נסך הרגשה כבידה אך נעימה, ושוּב חש את הכבידוּת שביצוּריו. הנערה שיקבלה מידוֹ את האגוֹזים במגע אצבעוֹת קריר עמדה עתה בתוֹך דמוֹ הצעיר. הוּא הבריחה מעיניו, אך היא שבה וּמילאתהוּ נעימוֹת הזיה. “פרח מפּרחי השׂדה, פרי מפּירוֹת הגן!” חשב.

כעבוֹר חצי שעה חזר הגיבּן והביא בתוֹך עלים גדוֹלים, שנשׂא בשתי ידיו, דמדמניוֹת אדוּמוֹת, מלאוֹת ורעננוֹת שגירוּ את החיך, בהשקיפן מתוֹך העלים הירוּקים והגסים, שהאיכריוֹת רגילוֹת להביא בהם את החמאה למכירה. דוֹמה היה לרוּדוֹרפר, שנטפי הטל עוֹדם עליהן. הגיבּן הגיש לאוֹרחוֹ את הפרי מתוֹך מסירוּת והציע לוֹ לאכוֹל ממנוּ ולקחת את הנוֹתר לדרך. הרי הוּא אוֹמר ללכת כבר, האין זאת? הוּא ירד בכונה אל גן האיכר להביא בשבילוֹ את הפרי. פרי אחר אין להשׂיג בשעה זוֹ. בעוֹד שבוּעיים שלוֹשה יהיוּ תפוּחים נפלאים: “ספּאסוּבסקי”, ביכּוּרי תפוּחים מן המין הייני, השקוּף! חבל שאינוֹ יכוֹל לשהוֹת פה, יש גם חזרזרים, אך עוֹדם קשים וחמוּצים. הנה הביא אחדים להראוֹת לוֹ. מקהים את השיניים.

עתה לא ניכּר בנער כלוּם מן החוֹלניוּת שבתאוַת הכתיבה, שנתגלתה בוֹ אתמוֹל. הוּא עשׂה עתה רוֹשם של נער עֵר, טוֹב לב ודוֹרש טוֹב. אפילוּ בצבע פניו השׁעוָניים בא שינוּי לטוֹבה. הם הפיקוּ רוּחניוּת טוֹבה. רוּדוֹרפר נכוֹן היה ללחצוֹ אל לבוֹ. אך הקוֹל התוֹבע לקוּם וללכת גָבר בוֹ יחד עם איזה רוֹגז לא מוּבן. הוּא לקח אשכוֹלוֹת אחדים, הוֹדה לנער, פרט גרגרים אחדים לתוֹך פיו, אחר כך שילם למוֹזגת את המגיע, נפרד משניהם בברכה לבבית וּבנתינת יד (האב ירד הכפרה לגבוֹת אֵילוּ חוֹבוֹת), כיתּף את התרמיל ויצא. הגיבּן הלך עמוֹ ללווֹתוֹ קצת. הוּא שתק והיה נרגש מאד; ליד אחת הגדירוֹת עמד ועיניו מליאוֹת דמע. רוּדוֹרפר ליטף את המצנפת הקירחה שעל ראש הגיבּן ואמר: – נוּ, להתראוֹת, ידידי. עוֹד תהיה סוֹפר בישׂראל. את הבטחתי לא אשכח. אך אשוּב ללבוּב – אסוּר מיד למערכת. שלוֹם! – ועזב אוֹתוֹ, וּבמאמצים עלה לוֹ הדבר, שלא להפנוֹת את ראשוֹ.

אחרי הליכה של שעתיים ויוֹתר בדרך שׂדוֹת רעוּעה, שקוֹראים לה “דרך פּוֹלין”, עלה על כביש חדש וטוֹב, זרוּע כוּלוֹ חצץ דק ולבן, עם שׂפה של עפר מחוּלחל וטרי ועם אבני מילין קטנוֹת מסוּידוֹת וּמסוּמנוֹת בצבע אדוֹם. גם עמוּדי הטלגראף מימין היוּ חדשים, תרבוּתיים, מעלים את תמוּנת העוֹלם הגדוֹל. פה הלך רוּדוֹרפר מן הצד, לא על החצץ החד, כי אם על העפר הרך והיבש. העגלוֹת שעברוּ תכוּפוֹת היוּ שׂשׂוֹת לרוּץ והסוּסים היוּ מנַקשים בפרסוֹתיהם המפוּרזלוֹת על הכביש, זוֹקפים אוֹזניהם כנהנים לשמוֹע ניקוּשי עצמם. אבק רב לא עלה, כי החצץ טרם נטחן לדק. ההליכה בכביש זה היתה נעימה וּמעוֹדדה, והיתה הרגשה כמי שנכנס אל עיר גדוֹלה. רוּדוֹרפר חשב רגע שתעה, אבל הנה באוּ לקראתוֹ כמה קרוֹנוֹת עמוּסים לבינים שׂרוּפוֹת. אז הבין, כי בכפר זה יש מלבּן גדוֹל, וגם הכביש הזה נכבש בלבני המלבּן הזה ולשמוֹ. הוּא הלך הלאה והביט נכחוֹ, והנה כבר הלבּינוּ לעיניו הבתים הראשוֹנים. אחדים היוּ מכוּסים רעפים אדוּמים, ועליהם מסוּדרוֹת ספרוֹת: שנת היבּנוֹת הבית. על אחדים היוּ גם צלבים. “מוּבטחני, שגרי הכפר הזה הם גרמנים”, הירהר רוּדוֹרפר, בזכרוֹ כי בגאליציה המזרחית פזוּרים כמה כפרים של גרמנים, “שוַאבּים” בפי העם. כמה שוֹנים כפרים אלה מכפרי הרוּתינים ואפילו הפּוֹלנים! איזה ביטחוֹן, איזה כוֹח, איזה גידוּל, איזוֹ קוֹמה, יהירוּת וחירוּת! לא פעם ראה את האיכרים האלה בקוֹמתם הגבוֹהה, בפניהם האדוּמים משמש וּמשׁיכר, את מכנסי הקוֹרדרוֹי אוֹ העוֹר הנתוּנים בתוֹך מגפיים גבוֹהוֹת וּמגוֹהצוֹת, השוֹט הארוֹך עם הניצב הגָמיש ביד, אוֹ המַגלב הקלוּע בתוֹך בית השוֹק של המַגף. אוֹ בבוֹאם אל העיירה יוֹשבים על דוּכן עגלוֹתיהם הקטנוֹת והמצוּחצחוֹת, עגלוֹת יוֹם ראשוֹן, אוֹ בתוֹך קרוֹנוֹתיהם הגבוֹהים, אדירי הסוּלמוֹת. אף סוּסיהם היוּ אחירים, בני גזע אחר. הם דיברוּ את הגרמנית השוַאבּית שלהם מתוֹך הכרה של גאוֹן, כשהיוּ באים בעידן רתיחת העבוֹדה לשׂכוֹר פוֹעלים וּפוֹעלוֹת מבּין האיכרים. והוּא זוֹכר איך הם היוּ מעמיסים אוֹתם שלוֹשים-ארבעים על קרוֹן אחד וּמוֹבילים אוֹתם, כשאֵלה שרים בצפיפוּתם וצוֹחקים בקוֹלוֹת פרוּעים. אין ספק שבכפר זה גרים “שוַאבּים”. זה ניכּר מיוֹשר הרחוֹבוֹת בכפר, מגגוֹת הרעפים, מן העצים הנטוּעים בשדרוֹת, מן הכביש הנאה, מגוֹן החדש בכּוֹל… כל הסימנים היוּ ברוּרים וּוַדאים.

מימין הכביש הבהיקה לעיניו פתאוֹם רצוּעה, כעין סרט כסף מתפּתל במוֹרד, בשׂדוֹת וּבאפרים. הוּא האהיל על עיניו וראה: נחל זוֹרם. במרחק צעדים מספר ירדה מן הכביש נתיבה יפה, צרה וּנעימה, רצה לתוֹך שׂדה תלתן וכרשינה וּמשם אל אפר ירוֹק, לקראת הנחל. ריח המים עלה באַפּוֹ. כמה אהב את הנחלים הריחניים האלה! עוֹד בהיוֹתוֹ ילד היה יוֹצא אל מחוּץ לעיירה, יוֹשב שעוֹת וּמסתכל לתוֹך המים הצלוּלים, עוֹקב את משׂחק בני הדגים הפּזיזים, אוֹ גם עוֹמד על ברכיו וּמשליך חַכּה. שיר קטן של גרילפּארצר בשם “הדייג” היה ניעוֹר תמיד בזכרוֹנוֹ בחשבוֹ על דבר נחל. גם עתה טירטר בוֹ כבר השיר הזה:

דּוּמָם פֹה אֵשֵּׁב וּבְרִפְיוֹן יָדַיִם,

הַמְּנוּחָה הַשְּׁקֵטָה נְעִימָה הִיא לִי:

בְּנֵי-דָגִים עַלִּיזִים מְצַחֲקִים בַּמַּיִם,

וְהַמַּיִם מַזְהִירִים וּצְלוּלִים כִּרְאִי.

הֵם חוֹפְזִים, נַעֲלָמִים וְשֵׁנִית מִתְגַּלִּים,

אַךְ תִּפֹּל הַחַכָּה וְתַרְעִיד הַגָּל –

וּכְבָר לְכָל עֵבֶר הִתְפַּזְרוּ וְאֵינָם,

וְשׂוֹב אָשׁוּב לְבֵיתִי וּמְאוּם אֵין בַּסָּל.

אָמַרְתִּי אֲֲנַסֶּה לִדְלֹחַ הַמַּיִם,

אוּלַי עָרְמָתִי לִי תַעֲמֹד בַּצָּר,

אַךְ אִירָא, פֶּן עָנְגִי אֲקַפַּח לִרְאוֹתָם

מְצַחֲקִים עַלִּיזִים בַּנַּחַל הַבָּר.

הוּא לא יכוֹל למשוֹל בחשקוֹ לרדת בנתיבה זוֹ אל הנחל. הן לא יאחר כלוּם בכפר: ה“עסקים” שיש לוֹ שם ימתינוּ לוֹ. כמשיכה סוּסית חש אל הנתיבה הזוֹ. הוּא תיקן על גבּוֹ ועל זרוֹעוֹתיו את התרמיל והידק את חגוֹרתוֹ. באה עליו אוֹתה ההתעוֹררוּת, שהיה יוֹדעה רק לעתים רחוֹקוֹת. תחילה היה חוֹלף בכל גוּפוֹ זעזוּע נעים וּמגרה, בייחוּד לאוֹרך חוּט השדרה, אחר כך עוֹד זעזוּע ועוֹד אחד; נחיריו התרחבוּ ורעדוּ והוּא חש שהן נמתחוֹת למעלה; חוּש הריח ניעוֹר בעזוּז וּבתאוה; הלב כאילוּ נתפּשט בכל הגוּף, והיה קם בוֹ חפץ שליט להתפּרץ מתוֹך עצמוֹ. במקרים כאלה היה משׂתער אל אילן וּמתחיל מטפּס עליו בקלוּת וּבפראוּת, אוֹ היה חוֹבק את האיש שעמד לפניו ולוֹחצוֹ עד פירוּק עצמוֹת, אוֹ שהיה מתחיל רץ כמטוֹרף באמצע הרחוֹב. חביריו הקרוֹבים הכירוּ בוֹ את “התקפוֹת הפּראוּת” האלוּ והיוּ אוֹהבים אוֹתוֹ עליהן, אך כעברן היה שוּב פּרוּף וקר, מתוּן וּפיקח עד כדי זרוּת. גם זה “קו רוּדוֹרפרי”.

גם בנתיבה זוֹ חש רוּדוֹרפר בוֹאה של התעוֹררוּת זוֹ. כל חפצוֹ היה להפיל עצמוֹ לתוֹך התלתן העבוֹת והפּוֹרח וּלהתגלגל בוֹ איזה זמן, אך מראה הכפר הקרוֹב, כפר ה“שוַאבּים”, עיכּבוֹ מעשׂוֹת זאת. התחיל אפוֹא רץ בנתיבה במוֹרד, והתרמיל מכה על גבּוֹ וּמעוֹררוֹ עוֹד יוֹתר, כסוּס זה שברח ואוּכפוֹ מתחבּט עליו, עד שנתעייף וישב על פאת שׂדה דשוּאה לָפוּש. כוּלוֹ היה שטוּף זיעה. הוֹציא את מטפּחתוֹ וניגב בה את ראשוֹ ועוֹרפּוֹ, עד כי רטבה כוּלה. מיד באה רוּח והשיבה את שׂערוֹתיו בנעימוֹת וציננה את פניו הלוֹהטים. “הה, רוּדוֹרפר הזקן”, דיבּר רוּדוֹרפר אל עצמוֹ, “עוֹד לא שכחת את דרכיך, דרכי הכסל!” וצחק בקרבוֹ על שקרא לעצמוֹ, בן השבע עשׂרה, “רוּדוֹרפר הזקן”. אחרי שבתוֹ שעה קלה ואחרי הרגישוֹ שכוּתּוֹנתוֹ לבשׂרוֹ הוֹלכת וּמתיבּשת ברוּח, קם והביט שוּב כאוֹרב לצד הנחל. עתה הבחין שם דמוּת אדם שוֹכבת על שׂפת המים בעשׂב על הגָחוֹן, והראש מוּרם וּמביט למרחקים, נשען על שתי הידיים העוֹמדוֹת על מרפּקיהן. כשקרב יוֹתר ראה, כי השוֹכב הוּא נער כבן עשׂר אוֹ אחת עשׂרה. הוּא הוֹעיד פניו ישר אליו, וּבגשתוֹ הרים כוֹבעוֹ וּבירך. הנער נראה מקרוֹב עוֹד יוֹתר קטן. הוּא לא זז בשכיבתוֹ, כי אם נתן בבא את מבט עיניו הכחוּלוֹת והעזוֹת, וּבפישׂוּק שׂפתיים קל מן הקל השיב על הברכה. היתה בשכיבתוֹ של נער זה מן המשוּבה והעייפוּת כאחת. ניכּר היה ששכיבה זוֹ באה אחרי מרוּצה והתאמצוּת ועבוֹדת הכוֹח המדמה. היה בה דבר מה אנוֹשי וחַּייתי כאחת. רק ילדי הטבע יכוֹלים לשכב וּלהסתכל כך. גם איזה עצב מסתוֹרי הוּכּר בוֹ אחרי התבוֹננוּת קצרה. הטבע הגרמני הבהיר והנאה. השׂכליוּת והפּריצוּת, הארץ והשמיים, החסיד והשׂטן, נתלכּדוּ בנער רוֹבץ זה, רגלוֹ האחת היתה מתוּחה וחברתה כפוּפה. כנכדוֹ של ווֹטאן שכב כאן על שׂפת הנחל השוֹטף וההוֹמה חרש. מלבוֹ של רוּדוֹרפר נמחה הגיבּן במחי אחד. את מקוֹם החמלה לקחה ההשתאוּת.

– זה כפר גרמני? – שאלוֹ רוּדוֹרפר גרמנית.

– כן, אדוֹני. – והעיניים הביטוּ בוֹ בהבעה מעין זוֹ: הייתי יכוֹל לקפוֹץ עליך וּלחנקך, אך לא כדאי לי הדבר.

– וחוּץ מגרמנים אין כאן תוֹשבים אחירים?

– יש, אבל הם רק פוֹעלים.

– התוֹשבים עוֹסקים בחקלאוּת?

– כן, עד הזמן האחרוֹן. בזמן האחרוֹן התחילוּ אחדים לעסוֹק גם בחרוֹשת. יש כאן מַלבן גדוֹל ועתה בוֹנים גם בית מבשל לשיכר. – והוּא הסב לאט את עיניו, בלי לשנוֹת את מצב גוּפוֹ, אל שטחי השׂדוֹת. וּבראוֹתוֹ שאין הזר תוֹפס את הרמז, הוֹסיף מתוֹך קפדה:

– הלא אדוֹני רוֹאה את שׂדוֹת השׂעוֹרה הנרחבים! רק השנה קנוּ איכרינוּ את האדמה הזאת וּזרעוּה שׂעוֹרה.

את רוּדוֹרפר תקף פתאוֹם חשק נמרץ להתגרוֹת בנער. הוּא ישב לוֹ על העשׂב, הרגליים אל הנער, פרק את התרמיל ואמר:

– מה עוֹשׂה נער שכּמוֹתך בשעה זוֹ כאן, והוּא צריך ללמוֹד?

בעיני הנער ניצת זיק חי. הוּא זקף את המרפּק והראש התרוֹמם, הסתכל רגעים אחדים בדוֹבר, אחר אמר:

– אבי הכּני היוֹם – וּברחתי הנה. – בוַדאי על לא דבר? מה?

הנער עיקם את פניו לשמַע האירוֹניה. נשך את שׂפתוֹ והשיב:

– קילקלתי לוֹ שתי נטיעוֹת צעירוֹת. אחזני טירוּף וכרתּי אוֹתן באוֹלרי.

– וּמפחד אתה לשוּב? – אָ, לא. רק חשבתי לטבּע את עצמי. אך לא היה לי אוֹמץ. על זאת אני שׂוֹנא את עצמי. עתה אשוּב הביתה לעת ערב. – ועיניו נתמלאוּ פתאוֹם עצב גדוֹל.

רוּדוֹרפר הוֹציא מן התרמיל חפיסת שוֹקוֹלאדה והוֹשיט לנער.

– תוֹדה, גרוֹני חנוּק. לא אוּכל לבלוֹע כלוּם.

– אבל כשבאתי לא היוּ פניך אוּמללים כלל!?

– וּמאַין אדוֹני? – שאל הנער שלא מן העניין.

– אני הלך עוֹבר ברגל מכפר לכפר.

– בהרבה כפרים עבר?

– עד עתה בשלוֹשה, אבל לפנַי עוֹד כפרים רבים. רוֹצה אתה להילווֹת עלי?

– לא. בעוֹד שנים אחדוֹת אסא לקאמרוּן. יש לי שם דוֹד.

– ולא תירא לנסוֹע בים?

מבט מבטל, כמעט של בוּז, היה המַענה.

וּבעוֹד הם תפוּסים כך בשׂיחה, קפץ הנער וישב כוּלוֹ התבוֹננוּת ועיניו מוּפנוֹת למרחוֹק, מעבר לנחל. רוּדוֹרפר הביט גם הוּא שמה, והנה ראה תימרוֹת עשן גדוֹלוֹת עוֹלוֹת באוֹפק, מתאַבּכוֹת וּמשחירוֹת, יוֹרדוֹת וּמלבּינוֹת. שניהם קמוּ להיטיב ראוֹת. והנה נדמה לרוּדוֹרפר, כי בתוֹך גאוּת עשן אחת ראה גם כברק להבה, שהבהיקה וכבתה באוֹר השמש. והנער הגרמני, שתחב את ידיו לתוֹך כיסי מכנסיו, התרוֹמם על בהוֹנוֹת רגליו ונידנד את ראשוֹ לכאן וּלכאן:

– אָ, שׂריפה היא זוֹ, בכפר מידוודי. כפר קטן אבל צפוּף ויכוֹל להישׂרף כוּלוֹ.

– רחוֹק הכפר?

– כשעה בקו ישר דרך השׂדוֹת. צריך רק לעבוֹר את שדרת העצים ואז רוֹאים את הכפר.

והנה נשמע גם צילצוּל פעמוֹן, והרוּח שנשבה וּבאה מעבר הנחל הביאה גם קוֹלוֹת כקוֹלוֹת אדם.

– באיזוֹ דרך שוֹכן הכפר?

– בדרך לעיר ר., ואפשר לפנוֹת משם לצד ג.

– רצוֹנך, נער, נמהר שמה ונעזוֹר להם!

בעיני הנער ניצנצה מזימה רעה:

– לנוּ אין פנאי לדברים כאלה, אנוּ עסוּקים יוֹתר מדי.

– מי “אנוּ”?

מַבּטוֹ התּקיף של רוּדוֹרפר שינה את קוֹלוֹ המבוּגר של הנער, והוּא אמר מתוֹך התעוֹררוּת של ילדוּת:

– אם רוֹצה אדוֹני, ארוּץ ואביא מקצה כפרנוּ שני דליים ונרד שמה.

גאוּת העשן הלכה וגברה, הלכה והתרחבה. נראוּ בתוֹכה גם נקוּדוֹת כהוֹת עפוֹת. שם נישׂאוּ כבר באויר אלוּמוֹת קש עשינוֹת וגזרי קרשים בוֹערים.

הנער שב עם הדליים.

– קמה רוּח – אמר רוּדוֹרפר – והיא בוַדאי תגדיל את השׂריפה. נמהר, אפוֹא. אך איך נעבוֹר את הנחל?

– הנה מצד ימין, שם גשר קטן.

הם עברוּ את הגשר ורצוּ לקראת הכפר הבוֹער. תחילה דרך אפר עבוֹת, ולא השגיחוּ לרוּץ דוקא בנתיבה הכבוּשה, אלא באוּ גם בעשׂב המגוּדל, נתיגעוּ אך רצוּ הלאה. אחר כך יצאוּ לדרך שׂדוֹת רחבה, והקמה סוֹאנת מימינם וּמשׂמאלם. תרמילוֹ של רוּדוֹרפר דפק על גבוֹ וסוֹככוֹ נגרר על הארץ וּשניהם מנעוּהוּ להשׂיג את הנער קל הרגליים, והלה צריך היה לעמוֹד בכל פעם וּלחכּוֹת לוֹ אֵילוּ רגעים. החמה יקדה על ראשיהם בחוֹם כבד וּמן הקמה כאילוּ עלוּ גיצים. ככל שהתקרבוּ התאַבּך העשן ביתר עוֹז, הוּחש גם ריח חריכה והתחילוּ נישׂאים ונוֹפלים פה ושם קיאֵי אש קטנים וּגדוֹלים.

– טוֹב שהקמה עוֹדנה ירוּקה, – העיר הנער – הניצוֹצוֹת היוּ יכוֹלים להבעיר את השׂדוֹת.

והם רצוּ הלאה. וּפתאוֹם היה האויר מלא סנוּניוֹת והן עפוֹת וחָגוֹת באויר כמיוֹאשוֹת, חוֹתכוֹת את החלל במשוּפּע, משפּילוֹת לעוּף, מתרוֹממוֹת ויוֹרדוֹת שוּב. כחיצים שוֹקטים נישׂאוּ בתוֹך האויר הרה האסוֹן. ריח החריכה וגלי הלהט הביאוּ את הרצים לידי עטיפה וזיעה שוֹטפת, אך הם רצוּ הלאה לקראת הבעירה. שלהבוֹתיה כבר רקדוּ בתוֹך תימרוֹת עשן שחוֹרוֹת לאוֹר השמש, נשמעוּ נפץ אוּים ודירדוּר בניינים מתמוֹטטים בתוֹך מאכוֹלת אש. לא הרחק מאחרי רוּדוֹרפר נפלה כריכה בוֹערת.

שׂריפה בכפר בעצם יוֹם הקיץ, מה שוֹנה היא משׂריפה בעיר! שם רבה התשוּאה: אלפי אדם מתגוֹללים תחת שוֹאַת הלהבה המשתוֹללת עצוּרה בתוֹך חוֹמוֹת הבתים הגדוֹלים. צבא מכבים עוֹבד במכוֹנוֹת וּבתכסיסי התקפה. לכל העניין צוּרת קרב נגד אוֹיב תוֹקף וּמשׂתער מן המארב. לא כן בכפר הקטן. כמוֹ אסוֹן הטבע הוּא הבא פתאוֹם וגָלוּי דרכּוֹ. גם פה קם האדם לעמוֹד על קנוֹ וּרכוּשוֹ, אך הכוֹל נעשׂה בטבעיוּת וּבפשטוּת יתירה, כמעט בשתיקה. הדאגה הראשוֹנה היא להניס את הבהמה, והנה היא מוּצאת אל מחוּץ ליישוּב על המגרש הגדוֹל, והזקינים והילדים מוּצבים שם להשגיח עליה, שלא תתפּזר ולא תרוּץ לתוֹך הלהבוֹת. כל זקן אוֹ זקינה וכל ילד נצרים בידיהם, והם משתדלים לקבץ את נידחי רפתם הם, כמוֹ השאר, של האחרים, הוּא הפקר. אספסוּף סוּסים, פרוֹת, חזירים, כבשׂים, אַוָזים ותרנגוֹלים. וּבעלי החיים נראים כמבליגים על המהוּמה והמבוּכה והם לוֹחכים וּמנקרים בירק המגרש. מן הפּרוֹת יש רוֹבצוֹת וּמעלוֹת גירה וּמן הסוּסים יש רוֹבצים וּמתגלגלים; ושם, בפנים הכפר, בוֹער בית אחר בית ואָסם אחר אָסם. האיכרים קלוּ רגליהם הכבידוֹת והם מתרוֹצצים בקרדוּמוֹת וּבמוֹטוֹת ארוּכּים, אלה המוּברחים בימים כתיקוּנם

על כל בית בין המריש וּלגג הקש וּבקציהם על האַנקוֹל תלוּיה אגוּדת האזוֹב היבישה והמקוּדשה במי קוֹדש. מהם נוֹשׂאים בדלייהם מים מן הבארוֹת וּמהם מהרסים במוֹטוֹתיהם את הבתים והמטמוֹרוֹת הסמוּכים, מהם עוֹמסים על קרוֹנוֹת פּיראמידוֹת להמליט וּמהם רוֹכבים על גגוֹת, מניחים חמילוֹת ושׂקים ושוֹפכים עליהם מים בלי הרף. רצוֹת נשים הרוֹת, חשׂוּפוֹת כתיפיים וחזה וּמפרשׂוֹת בכפּיהן. איזה בחוּר רץ ורגלוֹ שוֹתתה דם, והוּא צוֹרח לעוֹברים בגרוֹן ניחר לעלוֹת על הגג הסמוּך ללהבה. שם מגלגל איכר ארוֹך חבית כבידה, מליאה כנראה כרוּב כבוּש. פה רצה בת איכרים עמוּסה כלי בית שוֹנים: מַחבּצה, שׁוֹחק פּרגים, קערוֹת חוֹמר מצוּירוֹת, וּלמעלה על הכוֹל

– כלוּב עם חוֹחית. הרוּח נוֹשבת וּמפיחה את העשן בפני המצילים, זבוּבים גסים מזמזמים באויר, ציפּוֹרים טסוֹת וחָגוֹת כשיכּוֹרוֹת, עוֹברים גם עטליפים כנוֹפלים מאיזה מקוֹם, והשמש מלהטת בשמיים, מלהטת באש של מעלה כנגד אש של מַטה.

רוּדוֹרפר והנער נכנסוּ לתוֹך הכפר. עוֹד על מגרש ההצלה ליווּ אוֹתם הזקינוֹת בניפנוּף ידיים וּבברכוֹת. רוּדוֹרפר מסר לאחת מהן את תרמילוֹ וסוֹככוֹ וּשניהם רצוּ עד הבאר הראשוֹנה והתחילוּ מקבלים מים מאת השוֹאב ונוֹשׂאים אל אחד הבתים הבוֹערים. בסך הכוֹל בערוּ שבעה בתים ואסמים, אך הנוֹתרים לא היוּ מרוּבּים משלוֹשים. הכסף היה קטן וצפוּף. האיכרים כמעט לא הרגישוּ בבוֹאם של המצילים הזרים, כאילוּ נמצאוּ אלה כאן מלכתחילה. הם עברוּ ממקוֹם למקוֹם והשתדלוּ לעזוֹר במקוֹם שהעזרה היתה נחוּצה ביוֹתר. אך פתאוֹם נעלם הנער, וכעבוֹר רגעים אחדים ראהוּ רוּדוֹרפר יוֹשב בצמרת עץ גבוֹה, הגיצים עוֹטרים אוֹתוֹ והוּא מחפּשׂ בתוֹך הענפים אחרי קיני ציפּוֹרים. אז הוּברר גם לוֹ פתאוֹם, שהוּא זר פה ולא ידע מה לוֹ כל העבוֹדה הזאת. עמד, אפוֹא, באמצע הדרך, הציג את הדלי המלא על הארץ לפניו והתבוֹנן מסביב. האיכרים הרצים עברוּ עליו ואיש לא שׂם לבוֹ אליו, והוּא עוֹמד וּמביט: שלוֹשה בתים כבר היוּ למאכוֹלת אש והיוּ מוּטלים לארץ כעיי מפּלה והלהבוֹת עוֹלוֹת מן המפּוֹלת. בית רביעי, אוֹ אסם (קשה היה להבדיל), חציוֹ נשמט והשאר עמד בתוֹך הלהבוֹת, וּשלוֹשה בתים אחרים היוּ גגיהם בוֹערים עליהם כמצנפוֹת זהוֹרית אדוּמוֹת. והנה הוּא שוֹמע בצדוֹ קוֹל רך וּמבוּיש:

– האדון הצעיר עייף כבר. יתן נא את הדלי. – ריבה כבת שש עשׂרה אוֹ שבע עשׂרה גחנה ואחזה בדלי המלא להרימוֹ. רוּדוֹרפר תפס בדלי וּבידה; פניו היוּ משוּלהבים וּבעצמוֹ חש שהם לוֹהטים כאש. בתפסוֹ ביד הנערה נכוֹן היה להרימה כוּלה וּלשׂאתה לאיזה מחבוֹא. מימיו לא סער בוֹ כה הדם. עיני הנערה היוּ רכּוֹת וּמלטפוֹת. שתי צמוֹת דקוֹת וכהוֹת הקיפוּ את קוֹדקוֹדה הסגלגל. פניה היוּ צחים מאד ועגוּלים-מליאים. הכוּתוֹנת היתה רקוּמה אדוֹם-כחוֹל, ועל חזה היה צלב קטן שחוֹר. “בשביל זה באתי הנה”, חלף ברק במוֹחוֹ של רוּדוֹרפר, ולחץ בשיגעוֹן את פרק ידה מעל לכּפה. היא הביטה ישר בעיניו. היתה בעיניו מרוּצה טרוּפה של תאוה וּמסירוּת, פחד והחלטה.

– זקנתי מחזיקה על המגרש את ה“חבילה” של האדוֹן הצעיר… – אמרה בקוֹל נבעת – ביתנוּ כבר נשׂרף, ועתה צריך להציל את בית דוֹדי זה. את זה שם. הבה לי את הדלי, אדוֹן צעיר! הבה אוֹתוֹ לי!

– לא אתן! – התיז רוּדוֹרפר בנשימה יוֹקדת – רצוֹנך, נשׂאהוּ יחדיו ונכבה יחדיו. אך אל תלכי מעמי. אתי תהיי עד הסוֹף, עד הערב, עד החשיכה ובחשיכה. מה שמך?

– ייבקה.

– שנינוּ נכבה את האש. – ושיניו נקשוּ.

– טוֹב, – ענתה הריבה – אבל הרפּה את ידי.

– הישבעי לי, כי תבוֹאי אלי הערב.

רגע עמדה תפוּשׂת מחשבה, נשכה שׂפתה, הבריקה עליו עיניה ואמרה:

– בישוּ וּבמרים!

הם אחזוּ באחת בשני קצוֹת הקשת של הדלי ונשׂאוּהוּ עד הבית, מסרוּהוּ שם לאיכרים המכבים וקיבלוּ דלי אחר, ריק, ורצוּ יחד על הבאר למלאוֹתוֹ. כמה פעמים רצוּ כך עם הדלי הריק, כשהם מטלטלים אוֹתוֹ מעשׂה משוּבה באויר וחוֹזרים עם הדלי המלא במרוּצה, אך בזהירוּת שלא לשפּוֹך את מחציתוֹ. רוּדוֹרפר היה בטוּח בשׂכרוֹ. הערב יקבלנוּ במלוֹאוֹ, אחרי שקוֹע האש והשמש. הוּא חש כי כוֹחוֹתיו הוֹלכים וכלים, רגליו היוּ כמאוּבּנוֹת, ידיו כאבוּ וכל גוּפוֹ היה רצוּץ, אך מחשבת העדנים הצפוּנים לוֹ יצקה בוֹ אוֹנים חדשים. כעבוֹר שעוֹת מספר נוּצחה האש. השמש כבר השפּילה רדת. רוֹב האיכרים התפּזרוּ והלכוּ לבתיהם, כשהם נוֹשׂאים וּמכניסים את הכלים שהוֹציאוּ. אף את המקנה אספוּ אל החצירוֹת. הוּעמדוּ רק שוֹמרים מסביב לעיים העשינים לשמוֹר על האש, שלא תצא שנית ללהב, ואלה עמדוּ עם דליים וכיבוּ באוֹרך רוּח כל לשוֹן אש שנשתרבּבה. רעב אכזרי לחץ את קרביו של רוּדוֹרפר והוּא אמר את הדבר לייבקה. כשמעה רצה הריבה לאיזה מקוֹם. והוּא ישב על קוֹרה מוּטלת בצד הדרך ותמך ראשוֹ הפּרוּע בתוֹך ידיו המפוּיחוֹת מתוֹך עייפוּת וציפּייה. פתאוֹם הרגיש נגיעה בכתיפיים. הוּא ניעוֹר כנבהל מתוֹך שינה. והנה עוֹמד לפניו הנער הגרמני וּמחזיק בשתי ידיו כוֹבע קש ישן מלא אפרוֹחים וּביצי ציפּוֹרים.

– אני הוֹלך הביתה, אדוֹני. – כבר? – שאל רוּדוֹרפר מתוֹך פּיזוּר נפש.

– האש כבר שקעה לגמרי. יראה נא, כמה אפרוֹחים אספתי על העצים. ראיתי שׂכר טוֹב בעמלי, אבל עייף אני, לעזאזל!

– ולא רעב?

– גם רעב. אך אני ממהר הביתה. את הדליים מצאתי. אבי יהרגני אם לא אשוּב בעוֹד יוֹם. עלי לרוּץ עתה כחוּלדה. אַדְיֵי, אדוֹני.

– אדיי! – ענה רוּדוֹרפר וראשוֹ שקע שנית בכפּיו.

בעוֹד רגעים מעטים שבה ייבקה עם התרמיל, הסוֹכך ביד אחת וּבשנייה צרוֹר מזוֹן וכד מים. היא כרעה על בּרכּה האחת, פתחה את הצרוֹר והוֹציאה מתוֹכוֹ פרוּסת פת קיבר ונתח הגוּן, כליטרא, בשׂר מעוּשן ריחני. הוּא חטף מידה את המזוֹן ואכלוֹ בתאוה. היא ישבה על ידוֹ, התגנדרה בפניה הרחוּצוֹת וּבראשה המסוֹרק מחָדש וצחקה. אחרי שהשקיט את רעבוֹנוֹ שתה מן הכד מעל ידה, הוֹציא מתרמילוֹ את המַפּית וּמחה את פיו. היתה לוֹ הרגשה, כאילוּ שב עתה מחטיבת עצים ביער אל כפרוֹ. הוֹציא חפיסת שוֹקוֹלאדה, קלף את הנייר, וּבכרכוֹ את זרוֹעוֹ על גבּה החזק, הכניס את הטבלא לתוֹך פיה. היא תפשׂה בשיניה את כל הטבלא עם חתיכה מאצבעוֹ. בנשכה את אצבעוֹ גוע בוֹ לבוֹ.

“פת קיבר טרייה, בשׂר מעוּשן ריחני, מי מַעיין וייבקה צעירה וּבריאה”, חשב רוּדוֹרפר וּברכּיו רעדוּ ונקשוּ זוֹ לזוֹ.

הריבה הסירה פתאוֹם את ידוֹ מעליה, קפצה ואמרה:

– “שלנוּ” מחכים לי. אוּלי תבוֹא אלינוּ?

– לא, – ענה רוּדוֹרפר כבידוֹת והביט ישר בפניה

– רוֹצה אני לישוֹן. פה בחוּץ על ערימת תבן.

– כחפצך. אבל אני הוֹלכת.

– אבל לא שכחת מה שגמרנוּ בינינוּ כשהחזקתי את ידך על הדלי?

היא הרימה את כנף סינרה והתחילה מוֹללת אוֹתוֹ בין אצבעוֹתיה. נחיריה רעדוּ וּשׂפתיה נחשקוּ.

השמש השוֹקעת האירה את פניה באוֹדם מַצית.

– היוֹם קידשתי אוֹתך ואַתּ לי. – דיבר רוּדוֹרפר כבידוֹת ונוּגוֹת – עליך לבוֹא אלי הלילה.

היא הוֹסיפה למלוֹל את כנף הסינר ועיניה היוּ מליאוֹת דמע. רוּדוֹרפר הביט עוֹד ישר בעיניה. והנה עבר רעד בגוּפה, היא התישרה קצת ושאלה:

– אבל אתה תלך לך מחר מפה?

– אֶרצה – אלך, אֶרצה – אָשאר

– טוֹב, אחוֹרי הגוֹרן ההיא.

וּבאמה זאת פנתה ממנוּ וּברחה.

“הגוֹרן ההיא” עמדה בקצה הכפר וּמאחוֹריה השׂתרע אפר גדוֹל. האיכרים יישנוּ שינה עמוּקה אחרי עמל היוֹם. אין, אפוֹא, פחד, ייבקה, ייבקה!

היא הלכה ממנוּ כפוּפה, כזוֹחלת, והוּא מישש בחשיכה את פצעיו אשר נשכתהוּ בשׂפתיו, בצוארוֹ. בגוּפוֹ היתה עייפוּת כזוֹ, שלא יכוֹל לקוּם מן העשׂב. הוּא תחב את שתי ידיו לתוֹך העשׂב רטוּב הטל הקר, נשען עליהן והתנוֹדד. הרוּח נשבה מפּינת הגוֹרן, אילנוֹת רישרשוּ, ולוֹ נדמה שהיא לוֹחצתוֹ עוֹד בתוֹך זרוֹעוֹתיה החזקוֹת. לא לאט נתברר לוֹ היכן הוּא. התרמיל עם הרצוּעוֹת והסוֹכך היוּ מוּנחים בקצה הגוֹרן על הארץ. הוּא התעוֹדד וקם, הבחין בחשיכה את כוֹבעוֹ, הרימוֹ וניגש אל התרמיל והסוֹכך והרים גם את אלה, וּברגליים כוֹשלוֹת יצא לצד הכפר. מן המאכוֹלת עוֹד עלה אוֹר, וּפה ושם נראוּ גם להבוֹת קטנוֹת. לאוֹר הלהבוֹת ראה איכרים אחדים מתהלכים, מכוּרבּלים באדרוֹת צמר ארוּכּוֹת, מהם בידיהם אנקוֹלים ארוּכּים והם גוֹחנים וגוֹרפים בין האוּדים, וּמהם בידיהם דליים והם שוֹפכים אוֹתם פה ושם לתוֹך הרמץ וּמעלים תסיס עם תימרת קיטוֹר מתפּשטת. ברגליים צוֹננוֹת, כמוּרקוֹת מדמן, התקרב שמה. לא הרחק מאחת המפּוֹלוֹת היתה מוּטלת ערימת קש. הוּא צנח עליה, תרמילוֹ על שכמוֹ וסוֹככוֹ על ידוֹ, וכן שכב וּפניו כנגד האוּר. כעבוֹר רגעים אחדים נעצמוּ עיניו מרוֹב עייפוּת ונרדם.

* * *

מתוֹך שינה חש שגוּפוֹ הוֹלך ונרטב. פקח את עיניו וּמצא את עצמוֹ שוֹכב בבוֹקר תחת כיפּת עננים נמוּכה וּמטר דק וקר רוֹסס עליו, אך מכוּסה הוּא חמילת איכרים כבידה. מאַין זוֹ עליו? האמנם ייבקה כיסתוּ בשנתוֹ? הוּא ישב על הערימה והביט סביביו. המפּוֹלת עוֹד היתה עשינה וּמקטרת ברדת עליה המטר. קרוֹן גבה סוּלמוֹת עמד לא הרחק, ואיכר באדרתוֹ החוּמה טיפּל ברתימת הסוּסים. רוּדוֹרפר השליך מעליו את החמילה. התרמיל הכבּיד על שכמוֹ, אך הסוֹכך לא היה. “בכל זאת גנבוּ את סוֹככי”, חשב. קם, יישר את הרגליים המאוּבּנוֹת, ירד מן הערימה וניגש אל האיכר:

– דז’ין דוֹבּרי! (יוֹם טוֹב!).

– דז’ין דוֹבּרי! האדוֹן הצעיר כבר ישן די צרכוֹ. הוֹ, הוּא עבד אתנוּ יפה אתמוֹל. כוּלנוּ ראינוּ.

– כן, אבל איך זה בא פתאוֹם גשם?

– פתאוֹם? והוּא יוֹרד כבר כשעתיים. כנראה, לא ייכּלא כל כך מהר. – והאיכר התגרד בפדחתוֹ.

– וּלאן הוּא נוֹסע?

– הה, רחוֹק מכאן. יש לי קרוֹב מצד אשתי, וזה הבטיח לי עֶגלה מגזע משוּבּח. עתה יש לנוּ עוֹד איזה זמן עד הקציר, ורוֹצה אני להביא את העֶגלה. אם אחכה עוֹד לא אוּכל לנסוֹע הקיץ. כשמתחילה עוֹנת העבוֹדה – היה שלוֹם, עד החוֹרף! אני מוֹביל לוֹ פה שׂק דוֹחן, שנשאר לי מן השנה שעברה.

– אוּלי יקחני אתוֹ עד הכפר נ.?

– ברצוֹן, הקרוֹן ריק בין כך וּבין כך. אבל למה לוֹ לאדוֹן הצעיר לנסוֹע בגשם? יישאר בכפר עד כלוֹת הגשם. האיכרים יאָרחוּהוּ בעוֹנג, אחרי כל מה שפּעל בשביל הכפר. לא כפוּיי טוֹבה אנחנוּ.

הרעיוֹן להישאר בכפר, אפילוּ עוֹד שעוֹת אחדוֹת, מילא את רוּדוֹרפר אימה. לא, אחרי הלילה הזה אסוּר לוֹ להתמהמה כאן אף מעט. אסוּר לוֹ לראוֹת עוֹד פעם את הריבה.

– לא, – ענה לאיכר – גם בלא כך התמהמהתי פה יוֹתר ממה שהוּרשיתי. עלי למהר לנסוֹע, כי עסקים חשוּבים ממתינים לי. הנה הזדמנוּת נאה: הוּא נוֹסע עד הכפר נ., וזה מוּנח בדיוּק בדרכּי. משם אמצא לי בוַדאי הזדמנוּת לנסוֹע הלאה.

– אם כך, – אמר האיכר – אביא חמילה גדוֹלה ואציע לוֹ “מוֹשב”, כיאות לאדוֹן שכּמוֹתוֹ, יתעטף ולא ירטיבוֹ הגשם. חבל, אילוּ היה לוֹ סוֹכך…

רעיון ברק במוֹחוֹ של רוּדוֹרפר: זה גנב את סוֹככוֹ.

האיכר נכנס אל הבית הקרוֹב, ביתוֹ, והוֹציא משם חמילה ענקית, כיריעת אוֹהל, ונתנה בתוֹך הקרוֹן. ניגש עוֹד איכר ודיבר עם שכינוֹ המתקין עצמוֹ לנסיעה. רוּדוֹרפר הביט כל הזמן על סביביו, אם לא תוֹפיע מאיזה מקוֹם הריבה. לא, היא לא נראתה בשוּם מקוֹם. “בוַדאי עוֹדנה ישינה”, החליט. אחר כך היה הכוֹל מוּכן לנסיעה. רוּדוֹרפר הוֹציא מתוֹך תרמילוֹ את גלימת הגוּמי, לבשה וישב על ה“מוֹשב” המוּצע יפה על שׂק הדוֹחן קש וכמה שׂקים מקוּפּלים. האיכר שׂם קש גם למרגלוֹתיו, שהקרשים לא ירקידוּ את רגליו. משני צידי ה“מוֹשב” היוּ סוֹמכוֹת של עץ ורוּדוֹרפר אחז בהן וישב בהרחבה. האיכר כיסה את ברכּיו ורגליו בחמילה, וּבעצמוֹ עלה וישב על מוֹשב המספּוֹא בקדמת הקרוֹן עטוּף באדרתוֹ השׂעירה.

כשפּנה הקרוֹן לעבוֹר בזוית של אוֹסם מט, הבניין האחרוֹן בעבר השני של הכפר, נזרק פתאוֹם אי מזה צרוֹר פרחים גדוֹל וכבד ונפל לתוֹך הקרוֹן על הקש למרגלוֹת רוּדוֹרפר. האיכר לא הרגיש בדבר. רוּדוֹרפר הרים את הצרוֹר וחש בוֹ משהוּ קשה. נתן בוֹ את ידוֹ והוֹציא מתוֹכוֹ חבילה קטנה. בחבילה היתה פרוּסת לחם טרי מרוּחה בחמאה, חתיכת גבינה ותפּוּחים אחדים, אדוּמים כדם, מתפּוּחי אשתקד.

“ברוּכה תהיי לי, ייבקה!” דיבּר רוּדוֹרפר אל עצמוֹ, “לעוֹלם לא אשכּחך. אך למה לא הראית לי את פניך לפני נסעי לבלי שוּב? ייבקה, ייבקה!”

עוֹד התאַוה אליה, וּבלבוֹ שאל את אוֹשרה.

הוּא נסע עם האיכר כל היוֹם. פעמים אחדוֹת עמדוּ בדרך להאכיל את הסוּסים ונסעוּ הלאה. המטר ירד עוֹד דק וקריר ועטף הכוֹל רשת אפוּרה נעה בלי חָשׂך. רוּדוֹרפר חש צינה מכאיבה, התעטף בחמילת האיכר על גבי מעיל הגשם שלוֹ. גם נאחז בתנוּמה פעמים אחדוֹת כשהוּא נשען קצת על מוֹשבוֹ לרוֹחב הקרוֹן, אך בכל פעם ניעוֹר עד מהרה וסקר לתוֹך רשת המים המתחשרת על פני השׂדוֹת. היה ערב ולילה, וּלרוּדוֹרפר נדמה שהם נוֹסעים ונוֹסעים ואין קצה לנסיעה. הדרך לא היתה רעה, אך הסוּסים כבר התיזוּ רפש ושיכשכוּ בשלוּליוֹת קטנוֹת. אחר כך נכנסוּ ליער והאפילה גברה עוֹד יוֹתר. אך הנה הוּאַר היער לאט לאט. רוּדוֹרפר הקיץ מתנוּמה בתמיהה: מה, כבר מאיר היוֹם? אך כששאל את האיכר, ענהוּ הלז, שהעננים התפזרוּ והירח זוֹרח. וּבאמת נראה כעבוֹר זמן מה אגן הירח תלוּי קר וכסוּף בין העצים הרוֹססים, מציץ כרוֹדף אחרי הקרוֹן, שהיה נראה כנוֹסע נסיעת כשפים במעגל בין העצים המסתוֹבבים. הצינה גברה עוֹד עם פסיקת הגשם. היא היתה עתה כה חריפה, שרוּדוֹרפר צנח מעל המוֹשב והצטמצם בתחתית בקרוֹן בתוֹך הקש. הוּא לא ראה עוֹד כלוּם מסביביו, רק מבעד לסדק עפעפּיו העצוּמים הבחין את פס השמים מתכלת כהה, שלפעמים היה איזה קרע ענן, מוּאר מקצתוֹ, חוֹלף עליו. הוּא הקשיב לצעדי הסוּסים על פני הדרך המרוּכּכה. את תרמיל הגב נתן תחת המוֹשב בתוֹך השחת, וזה העסיקוֹ משוּם מה בתוֹך חבלי התנוּמה, אוּלי מתוֹך חשש גניבה, אחרי שנגנב ממנוּ הסוֹכך. והנה נשמע קוֹל האיכר בדבּרוֹ לאחוֹריו:

– הנה אנוּ באם אל הכפר נ.!

רוּדוֹרפר התרוֹמם, עלה וישב שנית על המוֹשב שנרטב בינתיים ושיניו נוֹקשוֹת מצינת הלילה. האילנוֹת היוּ עתה קלוּשים וּמרוּחקים זה מזה; ניכר היה שהיער קרב אל קצהוּ. אחרי רגעים אחדים נראה איזה בניין עיור חלוֹנוֹת וּציבוּרי עצים חטוּבים מוּנחים על ידוֹ. אחר כך יצאוּ אל רחבה גדוֹלה. נראוּ פה ושם בתים חבוּיים בין אילנוֹת, ועל מגרש פנוּי, מעין מַערה יער מוּצף כוּלוֹ אוֹר הירח הקר, עמד בית המזיגה שבכפר. לפניו היתה באר של קרשים עם קילוֹן גבוֹה. הבניין היה קטן, בניין עץ, ושימש בית מזיגה וחנוּת כאחד. בבית זה דר זוג זקינים, שרוּדוֹרפר שמע עליהם לא אחת בהיוֹתוֹ ילד בבית אביו. הוּא, ר' הירש, “זקן אשמאי”, בעל הדרת פנים, שעשׂה חברוּתא עם בעל מלאכה אחד (רצען, כמדוּמה) והיה נוֹסע עמוֹ במשך שנים בעגלה קטנה רתוּמה לסוּס אחד, מתחפּשׂ כ“צדיק” (הדרת זקנוֹ וּמגבּעת הקטיפה רחבת השוּליים עמדוּ לוֹ‎), בייחוּד באוּנגרן עם הארצית, והיה מאסף פדיוֹנוֹת. בעד פדיוֹן קטן היה משפּיע רוֹב ברכוֹת ועל כן רבּוּ לקוֹחוֹתיו, בייחוּד נשים. אך לבסוֹף חלה בדרך את רגליו ונתגלה בהן ריקבוֹן. וּבאחת הערים הגדוֹלוֹת כרתוּ לוֹ רגל אחת וּמחצית השנייה. הרצען לקח את רוֹב הכסף, ו“הצדיק” שב אל בית המזיגה קיטע משתי רגליו וּבידיו שני קבּים גדוֹלים וסכוּם כסף מצער. אשתוֹ היתה מרשעת מפורסמת, שגירשה מביתה את בתה היחידה, וזוֹ היתה משרתת באחת העיירוֹת הסמוּכוֹת ולא היתה באה הביתה. בעת היעדרוֹ של ר' הירש היתה אשתוֹ מנהלת בעצמה את בית המזיגה והחנוּת. לפעמים היתה יוֹרדת אל עיירתוֹ של רוּדוֹרפר לקנוֹת שם שיכר מבית המבשל, והכוֹל הכירוּ אוֹתה שם בפני המכשפה הגרמיים שלה וּבבגדי הכפר עם המגפיים הגבוֹהים והשׂמלה המוּגבּהה למעלה מאחת הברכּיים, שלא כדרך היהוּדיוֹת. הערילים אמרוּ עליה שיש לה “מאהב” בין השדים וגם מטמוֹן קבוּר ביער. כל הסיפוּרים האלה נחרתוּ בזכרוֹנוֹ של רוּדוֹרפר ועתה קמוּ וחיוּ בוֹ, והוּא רצה להכיר את הזוּג הנחמד הזה.

האיכר הטה את הקרוֹן ועצר לפני הבית, השקה את הסוּסים מן הבאר והראה לרוּדוֹרפר (היתה שם פרשת שתי דרכים) את הדרך שעליו, על האיכר, לנסוֹע בה, כדי להגיע אל כפר דוֹדוֹ. כאן עליהם, אפוֹא, להיפּרד. רוּדוֹרפר ירד, אך לא יכוֹל לעמוֹד על רגליו, קצת מעייפוּת וקצת מן הישיבה המכוּוצה. הן היוּ כמשוּתקוֹת לגמרי ולא יכוֹל גם ליישרן. הוּא עמד זמן מה נשען אל סוּלם הקרוֹן וּלאט לאט יישר את הרגליים, התכוֹפף ושיפשף אוֹתן. אחר כך התחיל מהלך כעל שני בוּלים על פני המגרש. הבית היה עתה מוּאר כוּלוֹ באוֹר הירח, והחלוֹן הקטן וחסר התריס בצד הדלת הנעוּלה היה מבהיק כמוֹ במזימה רעה. האיכר ניגש אל החלוֹן, הציץ לתוֹכוֹ, ניקש בניצב השוֹט ניקוּש קל וחזר. האילנוֹת רישרשוּ רישרוּש יבש וקר, כאילוּ לא ירד גשם כלל.

– כדאי היה “ללגוֹם לגימה”, אם רק יחפצוּ לפתוֹח – אמר האיכר בקוֹל דאגה.

ניגש גם רוּדוֹרפר והציץ לתוֹך החלוֹן. נוֹגה הירח האיר את הפנים. היה שם חדר נמוּך ולא גדול. מאחרי שוּלחן המזיגה הגדוּר היוּ גם דפּים אחדים ועליהם מעט סחוֹרה. לפני החלוֹן עמד שוּלחן וספסל. בכוֹתל שמנגד היתה דלת סגוּרה.

– הם ישינים שם בחדר הסמוּך, – אמר האיכר, שנתיצב לידוֹ והסתכל גם הוּא פנימה – בוַדאי לא יחפצוּ לפתוֹח. בוֹא נשב פה על הקוֹרה.

הם ישבוּ על הקוֹרה הרטוּבּה. אחרי ישיבה קלה קם רוּדוֹרפר והוֹציא מתרמילוֹ את בקבוּק יין הדוּבדבנים, גמע מעט ונתן את המוֹתר לאיכר. זה שתה הכוֹל, קם והתחיל מתהלך וחוֹבט בידיו על כתיפיו להתחמם, כמוֹ בחוֹרף. אחר כך התחיל מתקן את רתמת הסוּסים ושאל את בן לוייתוֹ, מה הוּא סוֹבר לעשׂוֹת עד הבוֹקר, לכשיישאר לבדוֹ. השעה היתה עתה אחרי חצוֹת ועד זריחת החמה היוּ עוֹד כארבע שעוֹת. את רוּדוֹרפר תקף עתה עצב נוֹקב, אוֹתוֹ העצב שהוּא ידע אוֹתוֹ לעתים תכוּפוֹת כל כך. כל החיים וכל הטבע נצטמטמוּ בנפש בהרגשת עצב חריפה זוֹ, שהיתה מכוצת את לבוֹ וּממלאה את חזהוּ מוּעקה כבידה ועוֹלה עוֹלה עד לדמעוֹת.

– אשב פה זמן מה. אוּלי ארד אחר כך הכפרה. – ענה מתוֹך אינטימיוּת ורוֹך, כמדבר אל אחד מבני משפּחתוֹ. אך בלבוֹ התפּלל שהאיכר יסע לדרכוֹ. היה לוֹ צוֹרך נפשי להישאר יחידי עם עוֹצבוֹ המוֹצץ. המקוֹם החשׂוּף הזה, עם האילנוֹת הבוֹדדים מצדדיו, הקילוֹן והבאר, הבית הנעוּל יחיד החלוֹן, הכוֹל נוֹטף רטיבוּת וצינה, ועל הכוֹל הירח הקר – כל זה נסך עליו רגש ניכר מיוּחד, וטוֹב היה בעיניו להישאר כאן יחידי יוֹשב על הקוֹרה. האיכּר טיפּל וצילצל איזה זמן ברתמה, תיקן את המוֹשב, אף על פי שאיש לא היה צריך עוֹד לשבת עליו, אחר כך ניגש והשוֹט בידוֹ ונפרד מרוּדוֹרפר בכף כבידה וקשה, עלה על הקרוֹן, משך במוֹשכוֹת והסוּסים הלכוּ לדרכם בקלוּת וּבחריקת אוֹפנים עליזה, וכעבוֹר רגעים מעטים נדם הכוֹל.

העצבוּת והצינה טילטלוּ את גוּפוֹ של רוּדוֹרפר. האחרוֹנה גברה והראשוֹנה הוּמרה ברוֹגז דוֹמה לכעס. כפּוֹת רגליו כאבוּ וצרבוּ בתוֹך הנעליים הלוֹחצוֹת. הוּא חש הכרח לנשוֹל את הנעליים ולנוּח קצת במקוֹם יבש, והחליט להיכנס אל תוך הבית ויהי מה. קם והלך אל החלוֹן והתחיל מקיש עליו, תחילה בחשאי אחר כך בחזקה. מן החדר הסמוּך נשמעה כעין גניחה. הוּא הגבּיר את הדפיקוֹת. נשמעה קללה בלשוֹן הרוּתינית. הוּא ניגש אל הדלת, החזיק בכף המנעוּל והתחיל מוֹשך וּמטלטל אוֹתה:

– פתחוּ, – צעק יהוּדית – ולא, אשבוֹר את הדלת!

מן החדר הפנימי נשמעוּ שני קוֹלוֹת יחד, קוֹלוֹת נבהלים, רוֹטנים. רוּדוֹרפר מיהר אל החלוֹן והציץ לתוֹכוֹ. מאחרי הדלת הסגוּרה נשמע ויכּוּח-ריב:

– לכי פתחי שם, מכשפה! הרי אַת שוֹמעת: יהוּדי.

– וּלוַאי שייפּתח קוֹדקוֹדך, תרח זקן, כלב בני שיניים, צפרדע עוֹמדת על אחוֹריה. השמעתם, “משלחת” באמצע הלילה! עוֹמק ודוֹפק – ידפוֹק לוֹ שם בראש!

– פתחי לוֹ, אני אוֹמר לך, ולא – אשלח בך את הקב.

– ישלח בך אלוֹהים את הדבר! איזה פגע רע שם! מה הוּא רוֹצה?… אין אצלנוּ כלוּם. – צעקה הזקינה כלפי חוּץ.

– פתחי! – הרעים רוּדוֹרפר בקוֹל אֵימוֹת – שימשה אחת לא תישאר שלימה. – וּבאגרוֹפוֹ הכּה על השמשוֹת. הוּא חש איך עוֹצבוֹ הוֹלך ונהפּך במהירוּת לכעס.

פתאוֹם נשמע כדבר שעף ונפל ואחריו עוֹד אחד, וזרם קללוֹת בשני קוֹלוֹת ניתך. אה, רוּדוֹרפר, הקיטע שלח בה ממיטתוֹ, כהבטחתוֹ, את הקבּיים. היתה דממה רגע, אחר-כך באה צריחה: “הלואי שתחיה כך, כמוֹ שתרד מן המיטה במשך שלוֹשה ימים! את הקבּיים לא תקבל עוֹד. מכוֹת בטן תקבל. כנבילה תסריח לי במיטה. אין דבר!” וּכלפי חוּץ: “חכּוּ שם, חכּוּ, יהוּדי מסוֹאב. תיכף אפתח. לכוּ אל הדלת!”

רוּדוֹרפר הלך אל הדלת ושמע איך הקיטוֹן נפתח. צעדים יחיפים, מהירים, נרגזים. הבּריח מאחרי הדלת נעתק בדפיקה. הוּא הדף את הדלת לפתחה, אך זוֹ החזיקה בכוֹח מבפנים:

– חַכּוּ שם, אינני לבוּשה! – והצעדים היחיפים, הקפדנים, ברחוּ ודלת הקיטוֹן הוּברחה בכעס מבפנים. הם הפקירוּ את בית המזיגה ביד האוֹרח, בלי שראוּהוּ אפילוּ. הקללוֹת והחרפוֹת עוֹד נמשכוּ שם בקוֹלוֹת חנוּקים ממיטה למיטה, שעמדוּ כנראה מרוּחקוֹת ליד שני הכּתלים.

רוּדוֹרפר התהלך מעט בחדר הזר והקר, שהיה מוּאר דרך החלוֹן כמעט כביוֹם. אחר כך פשט את מעיל הגשם. הנהימה מאחרי הדלת נשתתקה. הוּא רצה לשכּב, לנוּח. ישב על הספסל העירוֹם, חלץ את הנעליים, ואת הרגליים בגרביהן העלה על הספסל והתמתח, ואת אגרוֹפוֹ שׂם תחת ראשוֹ. אחר שעה קלה נרדם כך, אך שנתוֹ היתה טרוּפה ונרגזה, וּבכל פעם פקח את עיניו כנבעת וראה את החדר המוּזר שהוּא שׁרוּי בתוֹכוֹ. הקוֹר לא היה גדוֹל בחדר, אבל היה לוֹ הרגש, כמוֹ איזוֹ רוּח רעה נוֹשבת בוֹ. האוֹר לא נשתּנה. הוּא התבּוֹנן מתוֹך חצי תנוּמה בשוּלחן המזיגה, בכּתלים, בתקרה, בחלוֹן המוּאר, מתח את רגליו הכּוֹאבוֹת, אך הקוֹר הכאיב את כּפּוֹתיהן. כּיוצן אפוֹא שוּב והניען. וכך שכב תיר-נים כשעתיים אוֹ יוֹתר. אך יוֹתר לא יכוֹל לשכּב. קם, נעל את הנעליים, הזדקף, יישר את הבגדים, הפשיל את מעיל הגוּמי על יד אחת וּבשנייה לקח את התרמיל, ויצא כשהוּא סוֹגר אחריו בזהירוּת את הדלת. שעוֹנוֹ כבר הראה ארבע. הירח ירד אל האוֹפק והחויר וּמצד מזרח כבר התחיל מפציע משהוּ מאוֹר השחר.

“יישנוּ להם המנוּוָלים הזקינים”, אמר בלבוֹ, “ואני ארד אל הכפר. לא הרחק מפּה נמצאת האחוּזה של היהוּדי קרדימוֹן – שם אנוּח כהוֹגן”.

והוּא ירד בדרך העפר המוֹבילה הכּפרה.

הכּפר הנרדם כבר היה מאחריו. מתוֹך חצירוֹת אחדוֹת, ליד הגדר, נבחוּ הכלבים בעברוֹ. אחד גם יצא ורץ אחריו כּברת דרך, אחר שב לאִטוֹ. הצינה היתה עתה מרוּבּה, אבל מתוֹך הליכה אמיצה לא היתה מוּרגשת כל כך. דרך השׂדוֹת היתה פּה של חוֹל כּהה, ואחרי הגשם הממוּשך היתה חלקה ונוֹחה. האויר היה צלוּל מאוֹד, אף כי אפרוּרית הלילה עוֹד לא נמוֹגה כּליל. הכוֹל היה רטוֹב ורוֹסס ורענן וּמלא ריח מסביב. לא נשמע כל צירצוּר בשׂדוֹת התבוּאה, רק מאחוֹר, מן הכפר הנם, ליווּהוּ וּרדפוּהוּ מזמן לזמן קריאוֹת תרנגוֹלים, זה לזה מבשׂרים את בוֹא היוֹם. אך במידה שהתרחק נשתתקוּ הקריאוֹת. במזרח, שהיה גלוּי על פני המישוֹר בלי כל חציצה של הר אוֹ גבעה, התחיל עוֹלה אוֹר הבוֹקר. הורוֹד הבוֹקע התפּשט מתוֹך גישוּש כוֹבש ונבלע

בתוֹך האפוֹר הכּהה של רוֹב הרקיע. רק מצד אחד, בשיפּוּליו, עמד ענן מתוּלל בהיר, אך פּאתיו הלכוּ הלוֹך והוריד. ציפּוֹרים בוֹדדוֹת מציפּוֹרי השׂדה התנשׂאוּ באויר בצוּרה מאוּנכה, הסתוֹבבוּ וירדוּ מתוֹך ציוּץ מקוּטע, לא בטוּח, כמוֹ עלוּ לראוֹת אם כבר עלה היוֹם, וחזרוּ. השׂעוֹרה כבר הצהיבה, ואחרי הגשם היתה רחוּצה ועלוּבה, אף כי לא נוּכּתה ברוּח והיתה עוֹמדת במלוֹאה בלי מרבּצים. השיפּוֹן היה זקוּף ושיבּוֹליו שלאחר הפריחה היוּ כצבוֹת וּמחזיקוֹת את רסיסי המים בין סאסאיהן. היוּ גם שׂדוֹת חיטה, עוֹד ירוּקה ברוּבּה, וּשׂדוֹת תפּוּחי אדמה שתלמיהם ארוּכים, אך יוֹתר מכוּלם הרהיבוּ את העין רצוּעוֹת התלתן, גם הנקי וגם המעוֹרב בשיבּוֹלת שוּעל. התלתן, אף על פי שבמקוֹמוֹת רבים, סמוּך לדרך, היוּ בוֹ כיסוּחים גדוֹלים, מעין קרחוֹת, היה מלא ועליו צפוּפים וירוֹק ירקוּת מוֹעמקת על ידי הפּריחה האדמדמה. רוּדוֹרפר תיאר לוֹ שוֹר, הנכנס לשׂדה כּזה וּמתחיל לוֹחך, וּמתוֹך הציוּר החַי שבדמיוֹנוֹ נתמלא פּיו רוֹק: כה חש את עסיס המספּוֹא הטרי הזה. גם הדוֹחן היה רענן מאד, ושיבּוֹליו השׂעירוֹת כמטאטאים קטנים פּרצוּ מתוֹך הקנים בשפע וּבכוֹח.

שעת השחר בשׂדה לא היתה הראשוֹנה לרוּדוֹרפר. הוּא ראה כבר בחייו כמה זריחוֹת וספג את כוּלן אל חוּשיו, אך הפעם נמלא כוּלוֹ רחשים לא רגילים. “רחשי קוֹדש”, היה קוֹרא להם, אלמלא היה כל כך ראציוֹנאלי. בלכתוֹ כן נכחוֹ מזרחה וּבראוֹתוֹ בלי הרף את תגבוֹרת האוֹר על האפרוּרית בת החשיכה, ההוֹלכת ונהדפת והשמיים הוֹלכים וּמבהירים, אף כי הכּוֹכבים הבוֹדדים עוֹדם דוֹלקים והלבנה עוֹד עוֹמדת ברקיע, אך כמנוּצחה וכמסוּלקה הצידה – היה לוֹ הרגש, כמוֹ הוּא עצמוֹ הוֹלך ועוֹלה לקראת איזה דבר גדוֹל, ודאי, תקיף ושוֹלט. הוּא הלך וכל הרשמים, שנחרתוּ בוֹ בדרך מאז יצא את לבוּב, נרתעוּ ונחבאוּ בעמוֹק שבחדרי נפשוֹ, ועתה חיתה בוֹ רק אוֹתה ההרגשה של הרוֹממוּת והשׂגב. גם הייחוּד המוֹחלט בשעה זוֹ ברחבי הטבע המלא פעוּלה טמירה, דוֹממת, הגביר בוֹ את ההרגשה ההיא. הוּא הלך והאזין לרגשוֹתיו וניתח אוֹתם לעצמוֹ ותמה כמה שוֹנה היה אצלוֹ רגש הזריחה מרגש השקיעה: לפנוֹת ערב היה תוֹקפוֹ תמיד הלך נפש רך וענוֹג, מין התמוֹגגוּת עם חליפוֹת הגונים וּגויעתם עד כדי היקווֹת דמעוֹת בעיניו, ועתה עמדה בוֹ איזוֹ בהירוּת מוּצקה, שהיתה מַפעִילתהוּ וּמדרכיתהוּ עוֹז. “בשעה כזאת”, חשב, “הוּשרוּ ודאי שירי הניצחוֹן הגדוֹלים שבמקרא: שירת דבוֹרה ושירת הים”.

הוּא הלך הלאה. האוֹר הלך וגבר, שירת הציפּוֹרים עלתה, נשמע הפּיטפּוּט הקבוּע של השׂלוים החבוּיים בקמה: פּוּט-פּוּלוּט! פּוּט-פּוּלוּט! אלפי חרגוֹלים מסתתרים כּינרוּ כבר. הוּא סר לפאת שׂדה שיפּוֹן וקטף לוֹ דגניוֹת אחדוֹת, כחוּלוֹת, צפוּפוֹת, שקוּיוֹת טל ואוֹר, ביניהם פרג לוֹהט אחד, קשרם בגבעוֹל עֵשׂב ארוֹך וּתחבם בתוֹך סרט כוֹבעוֹ. הנה מימינוֹ, לצד השמש הנוֹלדת, השחיר איזה דבר, כסרגל אפל על האוֹפק הניצת, וּכשהתקרב יוֹתר ראה, שזוֹהי שוּרת אילנוֹת ארוּכּה נטוּעה על מיצר שני שׂדוֹת. השמש היתה עתה מאחרי השוּרה הזאת. ככל שהתקרב היתה השמש מסוּתרה יוֹתר מאחרי השוּרה. אבל ככל שהתקרב קיבלה שוּרת האילנוֹת קסם נפלא ואדיר. אוֹר הזריחה השתפּך לאוֹרך כל השוּרה. האילנוֹת עמדוּ מוּארים וּמוּזהבים, והשמש עצמה, שגלגלה לא נתבלט עדיין, היתה יוֹקדת בתוֹך ים הכּתם כלהבה איוּמה. כל צבעי הקשת נוֹצצוּ בתוֹך ענפי האילנוֹת ועל כוּלם ניצח הבדוֹלח הטהוֹר. הדממה שרתה על הכוֹל כמַקפיאה את השירטוּטים והעלתה בזכרוֹנוֹ את “החוֹרש הקדוֹש” של בקלין, אך בלי כוֹהנים פּוֹסעים. “כך נאה יוֹתר”, הירהר רוּדוֹרפר, “בלי אנשים כלל. חוֹרש קדוֹש לשמש, לאויר, לצמיחה”. הוּא רצה לפסוֹע הלאה, אך מוּכרח היה לעמוֹד וּלהשקוֹת עיניו את המראה הזה, שריתק וּמוֹגג את נפשוֹ בתימהוֹן דתי גדוֹל. פסע כמה פסיעוֹת ועמד, וכן פעמים אחדוֹת. לבסוֹף החליט לעמוֹד כן, עד שיתרוֹמם גלגל החמה מעל לצמרוֹת האילנוֹת, ואז, כשיתערטל מקוֹר האוֹר, יכבּה הקסם. “איזה רעיוֹן נפלא!”, קראה וחזרה וקראה בוֹ מחשבתוֹ, “איזה חרוּז אדיר! איזה פייטן היה נוֹטע שוּרת העצים הזאת!”.

כשעבר משם כבר היה נכוֹן היוֹם. הכוֹל השׂתרע כבר רחב, בהיר, שוֹפע ונע קצת ברוּח הקלה. מעט מעט הוּחַמוּ כתיפיו, אחר כך יתר גוּפוֹ. האדמה היתה עתה כיוֹרדת לתוֹך איזה עמק, וכשהתאמץ להביט הבחין כבר את בתי האחוּזה המעטים מכהים יחד עם אילנוֹת אחדים, רמים וּנמוּכים. בעוֹד חצי שעה יגיע שמה. השעה תהא עוֹד מוּשכּמה, אך האחוּזה תהיה כבר עירה. שם יישאר כל היוֹם וינוּח כהוֹגן. הוּא מַכּיר אחד מבני קרדימוֹן הנמצא עתה בבית. לפני שנתיים היה הלה חבירוֹ בלבוּב. הם מכּירים את אביו, וּבודאי יקבלוּהוּ בסבר פנים יפוֹת, ואם יבקש מהם חדר וּמיטה, יתנוּ לוֹ בעוֹנג. הוּא פּסע, אפוֹא, הלאה עד שחש שגם שוֹקיו הוֹלכים וּמתחממים משמש וּמהליכה. בדרך ליד שׂדה מספּוֹא עמד קרוֹן בלי סוּסים ויצוּלוֹ נטוּי לארץ. המספּוֹא היה כּסוּח בשׂדה, אך טרם נטען. בקרבוֹ יוֹתר ראה את העשן המסתלסל ועוֹלה מחצר האחוּזה. אחרי רגעים מעטים שמע גם את קוֹל הקוּרנס מקיש במפּחה.

הוּא ירד כל הזמן במדרוֹן, עתה החיש את צעדיו. לבוֹ כמוֹ נשׂאהוּ קדימה אל אנשים קרוֹבים וּמכּירים, וּנקישוֹת הקוּרנס שהלכוּ וגברוּ כמוֹ קראוּהוּ והזמינוּהוּ לבוֹא. נתבּלטוּ לעיניו בנייני האחוּזה

המעטים. הבית בעל שתי הקוֹמוֹת עמד בקצה שטח, שמאחריו היה מוֹרד נוֹפל וירוֹק. מעבר למגרש הגדוֹל שלפני הבית היוּ כמה בניינים מבנייני המשק, בתי המלאכה של הנפּח והנגר היוּ תחת גג אחד וּבצל עצים ענקיים, וכן גם הבית עצמוֹ. לפני היכּנסוֹ אל המגרש עבר על יד בניין קטן עשׂוּי גג תלוּי על כלוֹנסאוֹת ותחתיו עוֹמד יהוּדי ושוֹזר חבלים. היהוּדי גוּפוֹ היה לבוּש מקטוֹרן מוֹך אפוֹר וּזקנוֹ העבה היה זרוּע אניצי פּשׁתּן, וכן גם כל לבוּשוֹ, ואלה התלכּדוּ יפה עם הציציוֹת שנגררוּ לוֹ מלפניו וּמאחוֹריו. כל מראהוּ היה כיצוּר אגדי. הוּא עמד וטיפּל מאחרי גלגל כץ לא גדוֹל ויתרי הפּשתן היוּ מתוּחים משם עד היתידוֹת הנעוּצוֹת בטבּוּר המגרש, ונער קטן וזריז היה רץ וחוֹזר מן הגלגל אל היתידוֹת וּבחזרה. את עיני רוּדוֹרפר משך בייחוּד הנער, ורגע נדמה לוֹ, שהוּא הוּא הגיבּן, הסוֹפר הנסתר, אך בהתבוֹננוֹ יוֹתר נוֹכח שטעה. ואף על פי כן היה משוּם מה בטוּח שגם זה כוֹתב בצנעה.

“העבוֹדה היא בעידן הרתיחה”, חשב רוּדוֹרפר בלכתוֹ הלאה לקראת הבית, “מכינים הכוֹל לקציר”. לפני בתי המלאכה היוּ מוּנחים הרבה חרמשים וּמַגָלוֹת וחלקי מכוֹנוֹת ואוֹפנים וחצאי עגלוֹת ויתידוֹת וטבּוּרים חדשים-מלבּינים וישנים-משחירים. “בעוֹד שבוּע שבוּעיים יוּצא הכּוֹל אל השׂדה ועבוֹדת ה”גילוּח" תחל". והוּא נפנה וזן עיניו ברחבי שׂדןֹת הקמה שנהרוּ מימין וּמשׂמאל. במוֹרד הדרך, בקצה האחוּזה, התנוֹסס בית המשׂרפוֹת עם ארוּבּתוֹ הגבוֹהה. רוּדוֹרפר קרב יוֹתר. בצל האילן שליד הבית עמד אחד מבני קרדימוֹן והשקיף בכף מאהילה לקראת ההלך הבא. אחר כך יצא מתוֹך הצל וצעד לקראתוֹ לאט וּמתוֹך סקרנוּת. רוּדוֹרפר ניגש אליו ישר, בחשבוֹ שזהוּ מי שהיה חבירוֹ בלבוּב, אך נוֹכח שזה אחיו, הדוֹמה לוֹ. בּירך והגיד את שמוֹ.

– מר רוּדוֹרפר מלבוּב? – התעוֹרר הלה, – אה, תיכף אקרא לאחי. ישב נא פה תחת העץ. הוּא ירד לפני רגעים אל בית המשׂרפוֹת. אדוֹני רק עוֹבר-אוֹרח, אוֹ רוֹצה לשהוֹת פה זמן מה? אחי סיפּר לי עליו.

– איני יוֹדע עדיין, – ענה רוּדוֹרפר – לעת עתה חפצתי לנוּח קצת. מאד עייפתי.

– בעוֹד חמישה רגעים יהיה אחי כאן.

והוּא רץ במוֹרד גלוּי ראש וּפשוּט המעיל. כוּתוֹנתוֹ הלבנה מאד התנפּחה ברוּח תחת הכתיפוֹת החדשוֹת. רוּדוֹרפר ישב על הספסל שמתחת לאילן ולא פרק עוֹד את תרמיל גבּוֹ. הוּא רק הביט על סביביו. התנוּעה היתה רבּה על המגרש וּבתוֹך גדרוֹת הרפת והאוּרוה. מתוֹך הבית, מן הקוֹמה השנית, הוֹציאה ראשה משרתת כפרית כשוֹפכת מעט זמרה והחזירה ראשה. מן הפּתח למטה יצאוּ שתיים אחירוֹת נוֹשׂאוֹת גיגית גדוֹלה מליאה כבסים וּפנוּ לצד הגן שלפסיסי גדרוֹ קשוּרים חבלים. אחר כך יצאה גם אשה באה בימים, כבידה וּכבוּדה, ראשה בתוֹך קפלט חלקלק, עגילי ברקוֹת באזניה וכוּלה רכּה וחסוּדת פנים יפוֹת. “הגברת קרדימוֹן”, חשב רוּדוֹרפר, “כבר הספּיקה לעדוֹת את עדיה”. קם מעל הספסל וּבירכה בקידה. היא ענתה על הברכה בהסבּרת פנים, אך פּנתה אל הכּוֹבסוֹת.

בינתיים בא חבירוֹ, פּוֹסע מהר בשוּרה אחת עם אחיו, אוֹתה הכוּתוֹנת ואוֹתם הפּנים, רק שוֹנים בקויהם. הוּא לקח את יד רוּדוֹרפר וטילטלה בידוֹ בחזקה.

– כיצד זה נתגלגלת לכאן?

– הוֹלך אני לביתי, דרך הכּפרים.

– מצוּין, ותשב אתנוּ ימים מספּר?

– לא, ימים לא אוּכל, אבל אם לא אהיה לטוֹרח למשפּחתך – אלוּן פה הלילה וּמחר אלך לדרכּי. עלי לבוֹא עוֹד לשבּת הביתה.

– יוֹדע אתה מה? הישאר אצלנוּ עד יוֹם ה‘, וּביוֹם ה’ תלך עגלה שלנו לראדיחוֹב ותסע בה. משם עד ביתך מהלך שעוֹת מספּר. אוּלי אוּכל גם אני לנסוֹע, אף כי מסוּפּק אני, מפּני העבוֹדה המרוּבּה לפני הקציר. בכל אוֹפן, היכּנס הביתה, חבל שכּל שלוֹש אחיוֹתינוּ נסעוּ היוֹם אל הדוֹד שבאחוּזה ס.

רוּדוֹרפר לא הצטער על נסיעתן של כל שלוֹש האחיוֹת, כי לא הכּירן, אך חביבוּתוֹ של מי שהיה חבירוֹ פּעלה עליו ברגע זה נעימוֹת.

– אמי תשׂמח עליך מאד. דיברנוּ עליך בבית, ואמי מצאה שאתה קרוֹב לנוּ מצד אמך, שלישי ברביעי, אוֹ כדוֹמה לזה. אם להאמין לה וּלחשבוֹנוֹת ייחוּסה, אין לך יהוּדי שאינוֹ קרוֹב לנוּ מאיזה צד.

הם פּינוּ לוֹ את הדרך בכבוֹד והוּא נכנס הביתה. היה זה בית יהוּדי עשיר, מרוּבּה מסדרוֹנוֹת וּכבד רהיטים. הציגוּהוּ לפני האֵם. זוֹ הוֹשיטה לאוֹרח יד רכּה וחמימה, והוּא נשקה, כמנהג. היא דיברה בקוֹל חוֹטמי מתוּן, וניכּר היה שהיא השוֹלטת כאן, ואפילוּ על בעלה הגביר וּגדוֹל העסקים. בדיעבד לא היה בלבוֹ של רוּדוֹרפר כלוּם נגד זה, שיהא איזה קרוֹב רחוֹק למשפּחה זוֹ. אך בתוֹקף חשב רק על אחת: על החדר השוֹקט ועל המיטה הנקייה, מעין זוֹ שמוּכנה לוֹ מדי שנה בשנה בבית אביו בשוּבוֹ מן הניכר. נדמה לוֹ, שזה שבוּעוֹת לא ישן במיטה הגוּנה. הוּא החליף קצת דברי נימוּס וידידוּת. התרחץ מן האבק ואכל סעוּדה קלה על השוּלחן שעמד ערוּך בכּוֹל. ברוּר היה לוֹ, שכּן הוּא עוֹמד כאן כל הימים.

החבר ביקש סליחה ויצא לעבוֹדה, והצעיר שנשאר הבטיחוֹ, כי אחר הצהריים, אם ירצה בכך, ירתוֹם את הכּרכּרה הקטנה ויסע אתוֹ בשׂדוֹת וּבסביבה להראוֹתוֹ את כל האחוּזה. אחר כך העלהוּ אל הקוֹמה השנית והכניסוֹ לתוֹך חדר מיוּחד, מרוֹהט יפה, עם מיטה מוּצעת וּכלי רחצה, דוּגמת חדר בבית מלוֹן טוֹב, רק בלי הבּרק העירוֹני הקר. המשרתת הכניסה בכד החרסינה מים, הציצה בוֹ מן הצד בעיניים דוֹרסוֹת. אחר כך, יצאה, וּמיד התחילה שוֹפכת זמרתה במסדרוֹן.

“כמה טוֹב!” דיבּר רוּדוֹרפר לנפשוֹ וישב על המיטה הרכּה, מיהר לחלוֹץ את נעליו, לפשוֹט את בגדיו העליוֹנים ולשכּב על השׂמיכה. התריס היה מוּגף, והאוֹר שחדר בעד הרפפוֹת היה רוֹעד על השוּלחן הקטן והמכוּסה מַפּה לבנה, סרוּגה ודקה. אחרי שהתהפּך פעמים אחדוֹת נרדם וישן עד שעת מנחה.

את הסעוּדה במסיבּת המשפּחה אֵיחַר ולא הצטער על כך. לחינם עלוּ פעמים אחדוֹת שני הבחוּרים והמשרתת לראוֹת אם ניעוֹר, וּכשמצאוּהוּ ישן הלכוּ להם, כי להעירוֹ לא חפצוּ. אך חיכּתה לוֹ ארוּחה שוֹפעת טוֹבת טעם בראש השוּלחן בחדר האוֹכל הגדוֹל והאפלוּלי. נערה אחרת, בת ישׂראל ביישנית בסינר רחב, הגישה לוֹ את האוֹכל החם. איש מבני הבית לא היה בבית. השמש כבר נטתה לערוֹב. וּכשיצא ראה תנוּעה רבּה על פּני המגרש: העדר שב מן המרעה, שבוּ גם עגלוֹת טעוּנוֹת חציר כּבד ועסיסי, נגרר לארץ. העוֹבדים התהלכוּ לעשׂרוֹת עסוּקים בעבוֹדוֹת שוֹנוֹת. הקוּרנס במפּחה הקיש ביתר

עוֹז, כמוֹ אץ לכלוֹת איזוֹ מלאכה נחוּצה. שני הבחוּרים לא נראוּ, אך פתאוֹם הוֹפיעוּ שניהם כשהם יוֹשבים זה בצד זה על דוּפנית יפה וּזנב שחת ירוֹק נמתח מאחריה. נראוּ גם שניים-שלוֹשה פקידים. לבסוֹף בא גם קרדימוֹן עצמוֹ במרכּבה רתוּמה לשני צמדי סוּסים, כדרך הפּריצים. הרכּב היה מקוּשט חגיגית, וּכשפּתח האֶקוֹנוֹם ביראת הכּבוֹד את פשפש המרכּבה, יצא מתוֹכה יהוּדי גדוֹל וּבעל בשׂר, שזקנוֹ קטן צהבהב וּפניו אדוּמים וּמבהיקים

ועיניו קטנוֹת. היתה איזוֹ רחבוּת ואצילוּת בהוֹפעתוֹ. הוּא פּסע בצעדים מאוֹששים, כשהוּא מבליט את כרסוֹ וּמרעיד את בשׂרוֹ וּמקטרת הענבּר עם הסיגרה העבה, הריחנית, בזוית פיו. על זרוֹעוֹ האחת נשׂא שמיכת צמר יקרה עשׂוּיה פּסים. הוּא לא פנה לשוּם צד, לא בירך איש ונכנס ישר הביתה. אחריו נכנסה אשתוֹ, כשהיא נוֹשׂאת-מחבּקת בשתי זרוֹעוֹתיה גל לבנים יבישים. הבנים ירדו וחילקוּ פקוּדוֹת, אחר כך הרגישוּ ברוּדוֹרפר וניגשוּ אליו.

– ראית את אבא? דיברת עמוֹ? – שאלוֹ מי שהיה חבירוֹ.

– ראיתיו כשיצא מן המרכּבה, אך הוּא לא ראני ולא ניגשתי אליו.

– אין דבר, תוּכל לראוֹתוֹ בערב. רצוֹנך, נוּכל עוֹד לעבוֹר פעם אחת בשׂדוֹת. הנה יסירוּ את השחת והדוּפנית תתפּנה. אכלת?

– ושׂבעתי… – ענה רוּדוֹרפר – אך אוּלי תוּכלוּ להגיד לי, ידידים חביבים, אם לא “גזלתי” את חדרוֹ של מי שהוּא? להיוֹת עליכם לטוֹרח איני רוֹצה.

– אל תהא בטלן. יש אצלנוּ חדרים, שהיוּ מספּיקים לשלוֹש משפּחוֹת כמוֹנוּ. החדר שנתנוּ לך הוּא של אחוֹתנוּ הגדוֹלה, וזוֹ לא תשוּב אלא כעבוֹר שלוֹשה אוֹ ארבעה ימים.

– אם כן, ניחא.

והם נסעוּ בשׂדוֹת. רוּדוֹרפר והחבר על המוֹשב לפנים והצעיר ביניהם לאחוֹר. הכל הוֹראה, הכל הוּסבר. יחד עם הבקיאוּת העירה, היתה בביאוּריהם גם מין גסוּת-לב, איזוֹ זרוּת לכל זה. לא הוּרגש, שאלה הם אנשים הקשוּרים קשר טבעי ונפשי אל השׂדוֹת האלה. ועל כן לא התפּלא רוּדוֹרפר, כשהחבר התחיל לדבר על דבר אפשרות “פּארצלאציה” של האחוּזה בקרוֹב, ודיבּר בתיאבוֹן מיוּחד על המחירים שאפשר להשׂיג מאת האיכּרים הרוּתינים בעד החלקוֹת. הקמה היתה יפה בכל מקוֹם, סדר וחריצוּת נראוּ בכוֹל, אך היתה ניכּרת גם איזוֹ עייפוּת באדמה.

– השנה כבר לא זיבּלנוּ כראוּי. אבּא חוֹשב ברצינוּת על דבר “פּארצלאציה”. אין עתיד לאחוּזוֹת כאן. העבוֹדה מתייקרת ושוּק התבוּאה הוּא בשפל המדרגה. רוֹב בעלי האחוּזוֹת היהודים סוֹפם שהם מוֹכרים את אדמתם לאיכרים.

– כך! – ענה רוּדוֹרפר ותמה על עצמוֹ ועל הטוֹן שלוֹ, כאילוּ היה, לפחוֹת, סוֹחר אחוּזוֹת.

הם שבוּ כבר אחרי שקיעת החמה. החצר כבר שקטה לגמרי. בתי המלאכה היוּ סגוּרים על מסגר והחבלן ועוֹזרוֹ לא היוּ בחוּץ. רק הגלגל עמד דוֹם על חמשת היתרים המתוּחים עד טבּוּר המגרש. החלוֹנוֹת בקוֹמה העליוֹנה היוּ רוּבּם מוּארים באוֹר גדוֹל, וּמלמטה רק חלוֹן אחד בפינה: שם היה המטבח. עלוּ שלוֹשתם והצעיר הלך תמיד אחרי שני החבירים. הכניסוּ את רוּדוֹרפר אל חדר האוֹרחים הגדוֹל. שם ישבוּ עתה אל השוּלחן הארוֹך כמה אנשים: קרדימוֹן בראש ואחריו, מזה וּמזה לשוּלחן, שני יהוּדים יפים, לבוּשים חסידית, ואגב שׂיחה נאצלה עסקוּ בתיאבוֹן לא-נאצל במאכלי החלב הדשינים; אחריהם ישבוּ: הגברת קרדימוֹן, האֶקוֹנוֹם ועוֹד פקיד אחד. בפינת החדר ליד שוּלחן מיוּחד, בלי מפּה, ישב החבלן ועוֹזרוֹ, אוֹכלים גם הם ברוֹב תיאבוֹן. רוּדוֹרפר התעניין משוּם מה לדעת, אם הנער הוּא קרוֹבוֹ של החבלן אוֹ לא. אך לא יכוֹל עתה לגשת וּלשאלוֹ. בעל האחוּזה דרש ברחבוּת לפני המסוּבּין, והגברת ישבה ודיברה ראש-אל-ראש וּמתוֹך לחש של אינטימיוּת עם אחד החסידים האוֹכלים, כמתחרשים על דבר הידוּע רק לשניהם.

החבר הגיש את רוּדוֹרפר והציגוֹ לפני אביו:

– מר יעקב רוּדוֹרפר, סטוּדנט, בנוֹ של מר שלוֹם רוּדוֹרפר מל.; הוּא עבר פה בדרכוֹ ביתה וּביקשנוּ ממנוּ שיסוּר אלינוּ.

– בנוֹ של ר' שלוֹם רוּדוֹרפר מל.? – חזר הגביר בקוֹל שמן וצרוּד קצת – יהוּדי חשוּב! אדם ישר ונכבד מאד! יש לי אתוֹ עסקים חשוּבים. מאין? ה? מלבוּב? הי, כל היהוּדים עוֹשׂים עתה את בניהם סטוּדנטים, ומי יהיה שוֹמר את התוֹרה והיהדוּת? שבע’ניוּ! – פּנה אל אשתוֹ – תצוי להכין ארוּחה טוֹבה למר רוּדוֹרפר. הרי אַת מכּירה את אביו. אדם חשוּב, מבין במילי דעלמא.

וּפנה שוּב לשׂיחתוֹ עם המסוּבּין. האֶקוֹנוֹם ישב, ידיו מוּנחוֹת על השוּלחן והוּא נשען עליהן בזקנוֹ הקטן וּבפניו הבּעת עם הארץ תפוּס יראת הכּבוֹד. עיניו עמדוּ בתוֹך פניו הפּוֹרחים כשתי בריכוֹת תכלת. החסידים כּילוּ אכילתם, בירכוּ במזוּמן והבעירוּ את מקטרוֹתיהם הארוּכוֹת וקרדימוֹן את הסיגארה העבה במקטרת הענבר הקצרה. עקרת הבית שאלה ממּקוֹמה את רוּדוֹרפר, שישב בינתיים על הסַפּה בין שני הבחוּרים, אם יסכים לאכוֹל תרנגוֹלת קרה, שהרי מאכלי חלב אסוּר לוֹ עוֹד לאכוֹל אחרי הארוּחה שאכל בין השמשוֹת. רוּדוֹרפר קם והוֹדה בקידה וּביקש רק כוֹס תה. רעב איננוּ, שהרי אכל לשׂוֹבע לפני שעוֹת מספּר. הנערה הביאה מיד כוֹס תה על טס כסף עם סוּכּר ולימוֹן ונתחי דוּבשן אחדים. אחד הבחוּרים העמיד ליד הספּה שוּלחן זעיר ועל זה הוּצג הטס. שניהם ישבוּ מימינוֹ וּמשׂמאלוֹ ודיברוּ אליו, והוּא שוֹתה את התה וּמקשיב לשׂיחת המסוּבּין אל השוּלחן. קרדימוֹן סיפּר עתה על אביו ע“ה והגראף האציל. מן הגראף דלג ועבר אל האציל מהוּסיאטין, תיאר ברחבוּת את ה”חצר“. אמנם נעדרוּ שם עתה העשירוּת והתפארת, שהיוּ בחיי ר' מוֹטילי ז”ל, אבל הקדוּשה והיוֹפי רבּים שם גם היוֹם. ה“גאזוֹן” הגדוֹל והסעוּדוֹת ב“שאלאש” – עין לא ראתה! אחרי סַפּרוֹ פּרשת פּלא אחד מפלאי הצדיק, התחיל לדבּר על עצמוֹ ועל כבוֹדוֹ בחצר הצדיק, על הפּדיוֹנוֹת שהוּא מפזר שם, על המתנוֹת שהוּא קוֹנה בשביל ה“רבי” וה“רבנית”. הוֹציא מפּיו את המקטרת והראה אוֹתה למסוּבּין. אלה לקחוּה מידוֹ בחרדת כבוֹד, מיששוּה, התבוֹננוּ והריחוּ בה והחזירוּה לבעליה. את ה“ענבּר” הזה היה מעשן הצדיק ר' מוֹטילי ז“ל, והוּא, קרדימוֹן, קנה אוֹתוֹ מידי בנוֹ ר' ישׂראל (הוּא דיבּר על הצדיק החי כעל חבירוֹ: ר' ישׂראל ותוּ לא) באלפּיים רייניש זהב. סיפּר, איך ישן לילה אחת במיטתוֹ הפּנוּיה של הצדיק ז”ל, וּבעד לינה זוֹ שילם אלף רייניש.

רוּדוֹרפר הקשיב לדברי התפּארוּת ורחבוּת נפש אלוּ מתוֹך עניין. אף על פי שהכּיר את החסידים מעיירתוֹ וידע היטב את הליכוֹתיהם ושׂיחוֹתיהם, מצא חידוּש בדברי הגביר, אך בלבוֹ זעף על אריסטוֹקראטיה חסידית זוֹ, שאין בה כלוּם מן האצילוּת האמיתית: “כסף ונפש רחבה”, כך הגדיר לעצמוֹ את הטיפּוּס שישב לפניו. אף הגברת קרדימוֹן, עם כל עדינוּתה ורוֹך פניה תחת הקפלט החלק, היתה בנפשה הרכּבה של שני יסוֹדוֹת אלה. “הריני נעשׂה שוּב אנטישמי”, תפס רוּדוֹרפר את עצמוֹ והשתדל לעבוֹר למחשבוֹת אחירוֹת. הוּא היטה אוֹזן לשׂיחת הבחוּרים. הגדוֹל סיפּר על דבר חיי הכרך (הוּא בילה שם בסך הכוֹל שלוֹשה חדשים) והתפּעל מן ההפקרוּת והתענוּגוֹת המצוּיים שם לרוֹב. סיפּר על הקאבּארט ועל “קאזינוֹ די פּארי”, על המזמרוֹת והשאמפּאניה שהן דוֹרשוֹת מאת הגברים המסיבּים אתן לאחר ההצגוֹת. לא לצוֹרך עצמן אלא לצוֹרך בעל העסק. בעיקר היה מספּר לאחיו, אך פּוֹנה היה בכל פעם אל רוּדוֹרפר, כמבקש את עדוּתוֹ. הצעיר אף הוּא התערב בהערוֹת, כאילוּ היה גם הוּא בכּרך, אף על פי שלא יצא מימיו מסביבוֹת האחוּזה. הרבה דברים היוּ נהירים לוֹ מסיפּוּרי אחיו וּמשׂיחוֹת האוֹרחים, שהיוּ מתאכסנים בביתם.

החבלן עם הנער העוֹזר יצאוּ בחשאי, והאֶקוֹנוֹם פרש מן השוּלחן ונספּח אליהם, כשהוּא רוֹכב על דוֹפן הספּה וּמַטה אוֹזן לשׂיחת הבחוּרים, באוֹתה דביקוּת עם הארצית שהקשיב קוֹדם לשׂיחת החסידים. וּפתאוֹם תקף את רוּדוֹרפר שיעמוּם מכאיב, אוֹתוֹ שיעמוּם שהיה תוֹקפוֹ כמעט תמיד בחברת אנשים רבים. הוּא קם ושאל את הבחוּרים, אם גם הם רוֹצים לצאת מעט החוּצה, לאויר. אוֹ, בחפץ לב! אבל לאן זה ילכוּ עתה בערב? כל החצר ישינה כבר. אך אין דבר, יתהלכוּ קצת במגרש. וּבלבוֹ אמר: לוּ יכוֹלתי לצאת וּלטייל קצת לבדי! אבל אפשרוּת כזאת לא היתה פה. האֶקוֹנוֹם קם, מתח את ידיו למעלה מראשוֹ וּפיהק:

– צריך ללכת לישוֹן. עלי לקוּם ולצאת לשׂדה בשלוֹש וחצי, עוֹד עם חשיכה. כך.

הוּא ניגש עוֹד אל קרדימוֹן, קיבל ממנוּ הוֹראוֹת למחר, אבל למסוּבּין “ליל מנוּחה!” ויצא אחרי הבחוּרים. בחוּץ, בחשיכה (היוּ עננים והלבנה לא נראתה), שאל את רוּדוֹרפר מתי הוּא נוֹסע מפּה.

– איני נוֹסע. הוֹלך אני מחר לכפר ר.

– לכפר ר.? אם כן יסוּר שם אל הוֹרי. אבי הוּא שם “הוּמניק” (משגיח בחצר האחוּזה). אם ירצה יוּכל ללוּן שם. הוּא ישׂמח מאד להלינוֹ בביתוֹ. יתן לוֹ חדר מיוּחד. את החדר שאני הייתי ישן בוֹ בבחרוּתי. עוֹברוֹת שנים ואין איש בא אליהם. הוֹרי הם אנשים זקינים מאד. אמי אשה חלשה, סוֹבלת ברגליה מריבמטיסמוּס. אשה טוֹבה מאד. באיזוֹ שעה הוּא יוֹצא?

– אני חוֹשב, בערך בעשׂר בבוֹקר.

– אם כן עוֹד אספּיק להמציא לוֹ מכתב בשבילם. בתי תכתוֹב אוֹתוֹ עוֹד הלילה ותביאהוּ אליו בבוֹקר. הוֹרי ישׂמחוּ מאד.

אמר “ליל מנוּחה!”, הלך לוֹ ונעלם בחשכת המגרש. ביתוֹ היה בקצה האחוּזה.

רוּדוֹרפר התהלך עם מלויו במגרש מסביב. עברוּ על בתי המלאכה הנעוּלים והדוֹממים, ניגשוּ אל הגדרת ונכנסוּ לתוֹכה. באוּרוה הפּתוּחה צילצלוּ הסוּסים באפסרים, לעסוּ שחת והצליפוּ אילך ואילך בזנבוֹתיהם. גוּפיהם עמדוּ כגוּשים קוֹפאים בתוֹך החשיכה. אחרי האוּרוה,

לפני הרפת הנמוּכה והארוּכּה, בתוֹך הזבל, רבצוּ פרוֹת והעלוּ גירה ונאנחוּ מתוֹך כריסוֹת מלאוֹת. הם עברוּ הלאה. מתחילה המשיכוּ הבחוּרים שׂיחתם. סיפּרוּ על חיי האחוּזה: על הריבוֹת הפוֹעלוֹת הרחוֹקוֹת מצניעוּת, על העבוֹדה בשׂדה וּבגוֹרן, על משׂרפוֹת היי"ש, על הרחיצה בתוֹך גיגיוֹת מוּחַמוֹת בקיטוֹר, על פּיטוּם השוָרים, על הרבּעת הסוּסוֹת, וחזרוּ בכל פעם אל הריבוֹת ברמזים עבים על חוֹסר צניעוּתן; אך בראוֹתם שרוּדוֹרפר שוֹתק נשתתקוּ גם הן, ורק מזמן לזמן ביארוּ את הצריך ביאוּר. אחר כך ישבוּ עוֹד שעה קלה תחת האילן. הקשיבוּ אל המוּלת הנחל שנישׂאה והגיעה מרחוֹק יחד עם קירקוּר הצפרדעים שנשמע כצילצוּל: פּוּממ, פּוּממ! הטל התחיל יוֹרד בשפע. האויר העלה שׂיבה. הבחוּרים היוּ לבוּשים מעילים תלוּיים על כתפיהם והשרווּלים ריקים. קמוּ ונכנסוּ הביתה. בבית כבר ישנוּ הכוֹל. גם האוֹרחים החסידים ישנוּ באיזה מקוֹם. הבחוּרים הציעוּ לרוּדוֹרפר להיכּנס אתם לחדרם וּלשׂחק שם בקלפים, אך הוּא התנצל שהוּא עייף. הוֹבילוּהוּ אפוֹא אל חדרוֹ. נפרדוּ ממנוּ מתוֹך חיבה וירדוּ במדרגוֹת אל חדרם שבקוֹמה התחתוֹנה.

בעשׂר בבוֹקר נפרד רוּדוֹרפר מאת משפּחת קרדימוֹן והוֹדה להם בלב תמים על מידת הכנסת האוֹרחים שנהגוּ בוֹ. השאיר גם דוֹרוֹן לנערה המשרתת. קרדימוֹן לא היה בבית. הוּא כבר נסע ב“רביעיה”. הגברת קרדימוֹן, אחרי שביררה את עניין ה“קוּרבה”, הצטערה אף היא שה“ילָדוֹת” אינן בבית. היא ביקשה ממנוּ לדרוֹש בשמה וּבשם בעלה בשלוֹם אביו. הזכירה את אמוֹ המנוֹחה, שהיא ראתה אוֹתה פעם בחייה, ונאנחה בחסידוּת מרוּבּה. הקפלט על ראשה היה חָלָק כמוֹ אמש בלילה, והעגילים באוֹזניה כאילוּ לא הסירה אוֹתם כלל. הבחוּרים ליווּ אוֹתוֹ מעט. בהיוֹתם בקצה החצר באה במרוּצה בת האֶקוֹנוֹם וּבידה פיסת נייר מקוּפּלה, שהוֹשיטה מתאדמת לרוּדוֹרפר בבקשה למסרה לזקינה בר. היא היתה ילדה לא מבוּגרה, כבת שתים עשׂרה אוֹ שלוֹש עשׂרה. היוּ לה שׂערוֹת פּשתה כהוֹת ועיני מים חיוֹת. הפּנים מוֹארכים קצת, שזוּפים-צהבהבים, הידיים והרגליים דקוֹת אך אמיצוֹת וּדרוּכוֹת וסנטרה חד וּמלא חן. טיפּוּס חביב מאד על רוּדוֹרפר. הבחוּרים אף לא הרגישוּ בה. היא לא היתה “שקצה”. אך לבוֹ של רוּדוֹרפר נתכּוץ למראיה וּנחיריו רעדוּ. עלה בהן ריח דגניוֹת בשׂדה כחוֹם היוֹם. אוּלם התרמיל ישב על גבּוֹ והדרך קראה ללכת הלאה.

כל היוֹם הלך רוּדוֹרפר בדרך. מזג האויר היה שוּב נאה. בעמקים שעמדוּ בהן ביצוֹת, מבהיקוֹת בחמה. (האדמה השחירה שם כבידה ודשינה ורק שכבת דשא דלה ושלפית כיסתה אוֹתה), עמדוּ איכרים וחפרוּ כבוּל. היוּ בידיהם מכשירי חפירה, כעין מרזבי פח עם בתי אחיזה ארוּכּים, והם דחקוּ אוֹתם ברגליהם לתוֹך הכּבוּל הרך והרטוֹב, חתכוּ כעין חַלוֹת ארוּכּוֹת, רבוּעוֹת, הוֹציאוּ אוֹתן מתוֹך המים והניחוּן להתייבּש בחמה. במקוֹמוֹת רבים נתהווּ מן החפירה בוֹרוֹת גדוֹלים שנתמלאוּ מים שנראוּ שחוֹרים, וּבצידיהם היוּ מפוּזרוֹת קוֹרוֹת הכּבוּל, שלימוֹת וּשבוּרוֹת, אוֹ גם סדוּרוֹת בשוּרוֹת כלבינים. הוּא לא ראה את חוֹמר ההסקה הזה מימיו, ועתה התעניין בדרך חפירתוֹ, אף שׂוֹחח עם האיכרים על טיב הכבוּל והתבוֹנן במינים השוֹנים: זה שסיביו מרוּבּים וּספוֹגיים ועפרוֹ מוּעט וּבהיר וקל, קראוּ לוֹ האיכרים בשם “אשוּח”, להראוֹת על דמיוֹנוֹ לעץ קל זה, המהיר לבעוֹר וּמהיר לכבוֹת ואינוֹ עוֹשׂה פחם; וּלהפך, למין הכבד, שסיביו דקים וּמעוֹרים בתוֹך עפר כהה ודשן קראוּ בשם “אַלוֹן”, להראוֹת על דמיוֹנוֹ לעץ הקשה לבעוֹר ועוֹשׂה פחם אוֹצר חוֹם במשך שעוֹת רבוֹת. הוּא לקח שתי פרוּסוֹת יבישוֹת, כשיעוּר הביצה מכל מין, צררן בתוֹך נייר ושׂמן בתוֹך תרמיל הגב. בבית יראה אוֹתם לאביו.

אחר כך עבר בשׂדוֹת תבוּאה רחבים וישן כשעה בצל אגס דרכים עתיק וענף, שעמד מוּרחק קצת מן הדרך בתוֹך שׂדה. אלמלא הלטאה שעברה על צוארוֹ היה ישן כמה שעוֹת. אחר כך עבר בתוֹך כפר מצער. בכפר זה קרהוּ דבר אשר התמיהוֹ והרגיזוֹ לא מעט. בדרך, בתוֹך האבק, ישבה כנוּפית ילדים ושׂיחקה. עוֹד מרחוֹק ראה את הילדים משׂחקים והחליט להיכּנס אתם בשׂיחה. הוּא אהב תמיד את משׂחקי הילדים ושׂיחתם. אך גם הילדים ראוּהוּ בא וּמתקרב אליהם בדרך. הוּא ראה אוֹתם מַטים את גוּלגלוֹתיהם זה אל זה כמתלחשים, אחר כך, כמוֹ על פי פקוּדה, קמוּ כוּלם ונכנסוּ לתוֹך שער גדר פתוּח. הוּא לא הבין את סיבת הסתלקוּתם פתאוֹם. אך בעברוֹ את החצר, עמדוּ שם הילדים כוּלם מסוּדרים בשוּרה, כל אחד מחזיק את כנף בגדוֹ אוֹ כוּתוֹנתוֹ בצוּרת אוֹזן, והם מתנוֹעעים ועיניהם צוֹחקוֹת והם שרים בקוֹל מעוּוה:

אַי וַי לִי,

מֵאַחֲרֵי הָהָר

יוֹשֵׁב יְהוּדִי

וְ… עַל נְיָר.

כל דמיו של רוּדוֹרפר קלחוּ לתוֹך פניו. עד עתה, בכל הכפרים שעבר, לא קרהוּ מקרה, שמישהוּ יעליבהוּ על יהדוּתוֹ. לא הגדוֹלים ולא הקטנים. נדמה לוֹ, שאף לא הרגישוּ בזוֹ. ואיך זה הכירוּהוּ הזאטוּטים האלה? הן בכל חיצוֹניוּתוֹ אין שוּם דבר יהוּדי מיוּחד! העלבוֹן הוּמַר עד מהרה בתימהוֹן וזה נסתיים ברגש דיכדוּך כבד. הוּא ביקש לוֹמר להם דבר מה, אך נשך את שׂפתוֹ ועבר הלאה. כעברוֹ יצאוּ הילדים מן החצר, רצוּ אחריו צעדים אחדים, וּבעוֹדם מניעים את כנפוֹת הבגדים שבידיהם, הוֹסיפוּ לשיר את השיר המאוּס וּלהעלוֹת אבק ברגליהם הקטנוֹת. רוּדוֹרפר לא הוֹסיף להפוֹך פניו אליהם.

מאוֹרע זה הדריך את מנוּחת נפשוֹ והוֹציאוֹ משיווּי משקלוֹ. הוּא הלך הלאה בשׂדוֹת, הליכה מהירה, כנרדף. הליכה זוֹ הפיגה קצת את רגשוֹתיו, אך לא יכוֹל עוֹד לשוּב אל ההסתכלוּת השליוה, וּבלי הכּרה כמעט היה חוֹזר על שתי המלים הפּוֹלניוֹת: “פּשא קריב!” (דם כלבים).

והנה הגיע אל פרשת דרכים: אחת הוֹליכה אל יער והשנית אל הכפר ר., שנראה לוֹ כבר מרחוֹק. השמש כבר הזהיבה את ענני המערב. בדרך היער בא והתקרב עדר לא גדוֹל. רוּדוֹרפר חיכּה בפאת הדרך עד עבוֹר העדר השב אל הכפר. אחרי העדר הלך נער רוֹעה, שׂק תפוּר תלוּי על גבּוֹ, שוֹט ארוֹך בידוֹ האחת וּבשנייה הוּא נוֹשׂא בזהירוּת כעין כוֹס עשׂוּיה קליפת עץ מליאת תוּתי אדמה. הכוֹס היתה עשׂוּיה יפה, תפוּרה בנצר דק של ערבה. אדמוּמית הגרגרים גירתה מיד את תאבוֹנוֹ והוּא שאל את הרוֹעה בכמה ימכוֹר לוֹ את הכוֹס. הנער מכרה לוֹ במחיר לא נמוּך והתנצל:

– כל היוֹם לקטתי את הכוֹס הזאת. אלה הם האחרוֹנים ביער. לפני שבוּע היוּ עוֹד רבים, אך עתה כמעט לא נשארוּ.

רוּדוֹרפר הלך בעקבוֹת העדר שהתרחק ואכל לאט מן התוּתים. הם היוּ בשילים, רכּים וּמתוּקים מאד. לא היה צוֹרך לזרוֹת עליהם אבקת סוּכּר, כנהוּג. הוּא זכר את טעמם בתוֹך זבדה, וזה גירה עוֹד יוֹתר את חכּוֹ. חבל רק שאין השעה שעה שלאחר גשם. כמה נעים היה עתה שהדרך תהיה לחה והקמה רוֹססת!

עם חשיכה נכנס אל הכפר והלך ישר אל חצר האחוּזה. היתה זוֹ חצר לא גדוֹלה, סגוּרה משלוֹשה עברים בבניינים לא-גדוֹלים. בעל האחוּזה לא ישב בכפר זה, רק האֶקוֹנוֹם וה“הוּמניק” היוּ כאן היהוּדים היחידים בין העבדים והשׂכירים הרוּתינים, והם ניהלוּ את ענייני האחוּזה הקטנה. בעל האחוּזה היה בא מן העיר רק פעם בשבוּעיים אוֹ בחוֹדש ליוֹם אוֹ ליוֹמַיים, להשגיח על הסדרים והעבוֹדה, והיה נוֹסע שוּב. רוּדוֹרפר שאל את אחד העוֹבדים בחצר לדירת ה“הוּמניק”. זה נתן בוֹ מבט קהה ולא ענה כלוּם, רק נכנס אל האוּרוה וקרא ל“הוּמניק” עצמוֹ, שיצא מיד כשהוּא מחזיק בידוֹ סמלוֹן עוֹר כבד וכוּלוֹ נוֹדף ריח סוּסים חריף. היה זה יהוּדי זקן, רזה, זקוּף וגבוֹה. זקנוֹ הקצר היה אפוּר וזרוּע מוֹץ ותבן, באוֹפן שמן הנמנע היה לעמוֹד על צבעוֹ לאוֹר הפּנס הקטן, שהיה תלוּי על הקיר מבחוּץ. הוּא עישן מתוֹך מקטרת קטנה, שהיתה יוֹרדת מפיו כחוֹתכת את סנטרוֹ באלכסוֹן.

– ערב טוֹב! – בירכוֹ רוּדוֹרפר – יש בידי מכתב מבּנוֹ שבנ.

– א, מלייבּל. בבקשה, ייכּנס נא אל דירתנוּ. תיכף אבוֹא, רק אגמוֹר את העבוֹדה. פילקוֹ! הבא מיד את האדוֹן אל דירתי. אבל היזהר במדריגוֹת, הן רקוּבוֹת. אבוֹא תיכף וּמיד. שם אשתי.

דלת הדירה היתה פתוּחה, ובעברוֹ את החדר הראשוֹן, שהיה מוּאר קצת באוֹר הרפה שהסתנן דרך מחצית הדלת הפּתוּחה לחדר השני, דפק בזהירוּת על דלת זוֹ. אז שמע העתקת כיסא נבהלת, ולקראתוֹ יצאה אש הזקינה, נפוּחה קצת, והיא מטלטלת בשתי ידיה כברה מלאה נוֹצוֹת מרוּטוֹת. בראוֹתה את הזר כמעט השמיטה את הכברה מידיה התשוּשוֹת.

– ערב טוֹב! – מיהר רוּדוֹרפר להרגיעה בקוֹל טוֹב – אני מביא לכם מכתב מאת בנכם שבנ., הבוֹקר ראיתיו. הוּא בריא ושלם, וגם נכדתכם דוֹרשת בשלוֹמכם.

– אַי, מלייבּלי שלנוּ, תחיוּ מאה ועשׂרים שנה! – רוּח

חיים באה בגוּפה העגוֹל והיא התחילה לבקש מקוֹם להעמיד את הכברה. רוּדוֹרפר לקחה מידה.

– תוֹדה, תוֹדה! ישׂים אוֹתה פה. אין דבר, יהי פה. למה הטריח את עצמוֹ? מכתב הביא? ישב נא פה, הנה כיסא! מלייבּלי? אה, אה!

רוּדוֹרפר זכר שהיא חוֹלת שיגרוֹן והבין למה ידיה ורגליה כה צבוֹת. בכל זאת היא מתאמצת ורצה ורוֹצה להנאוֹתוֹ. מהירוּת תנוּעוֹתיה הקוֹמית נגעה עד לבוֹ. הוֹציא את פיסת הנייר וּביקש למסרה לידה, אבל היא ביקשה ממנוּ שיקראנה לפניה. היא אינה יוֹדעת לקרוֹא. היא בת כפר זקינה. את המעט שלמדה בילדוּתה כבר הספּיקה לשכּוֹח. אז פתח רוּדוֹרפר את הנייר המקוּפּל וקרא את הכתוּב בוֹ לאוֹר העששית המפוּיחה.

– כך, – אמרה האם אחרי גמר הקריאה בקוֹל בוֹכים אך בעיניים יבישוֹת – מסכן הוּא לייבּלי שלנוּ. מתה לוֹ פרה טוֹבה. אבל – כפּרה “נאה וּטהוֹרה” הפּרה! העיקר שאין לוֹ “שלוֹם בית”. זאת אשתוֹ השנייה – והיא קירבה אליו את כיסאה – מרשעת גדוֹלה. היא מכה את ילדיו מכוֹת רצח. מה “אתם” יוֹדעים, כמה על נכדתי ריקילי לסבוֹל ממנה. אך אין דבר, אלוֹהים ישלם לה הכוֹל, עד פרוּטה אחרוֹנה! הוּא, איני כדאית להזכיר שמוֹ, אינוֹ נשאר בעל חוֹב! לייבּלי הוּא מזג טוֹב, והיא אשתוֹ – מה יכוֹל הוּא לעשׂוֹת? ישלם לה אלוֹהים בעד היתוֹמים הרכּים! ונתנה קוֹלה בבכי, אך עיניה נשארוּ יבישוֹת.

כשנשמעוּ צעדיו הכבידים של הזקן על המדריגוֹת רצה הזקינה לקראתוֹ, ואף על פי שדיברה בלחישה, שמע רוּדוֹרפר שהיא אוֹמרת לוֹ לשלוֹח תיכף וּמיד רוֹכב עם אפרוֹח אל הכפר הסמוּך לשחטוֹ שם אצל השוֹחט. אין דבר, בעוֹד שעה ישוּב, האפרוֹח רך וּבשעה אחת יתבשל. הי, הי, אוֹרח כזה! אדם יקר! הביא מכתב מלייבּלי וראה את ריקילי! אלוֹהים יגמוֹל לוֹ!

ה“הוּמניק” נהם תשוּבה קצרה ושב, וּמיד נשמע קוֹלוֹ תוֹקע לתוֹך החצר: פילקוֹ! וכעבוֹר רגעים מעטים נשמעוּ צריחת תרנגוֹל צעיר ודהרוֹת סוּס מתרחק. היא ביקשה סליחה ויצאה אל המטבח להכין ספל קפה. “שב עם האוֹרח, שמוּאל! דבּר עם האדוֹן! אין לך פה?” פנתה אל בעלה, שהתהלך בחדר ולא ידע מה לעשׂוֹת עם עצמוֹ. אחרי דברי אשתוֹ ישב על קצה כיסא, כאילוּ היה בבית זרים, פּיטם במתינוּת של מבוּכה את המקטרת מתוֹך שלפּוּחית צהוּבּה. באמת לא היה לוֹ על מה לשׂוֹחח עם האוֹרח. הוּא גם לא חיכּה לכלוּם מן המכתב ולא התעניין בוֹ. לבסוֹף פלט:

– מתי אמר לייבּל, יתחילוּ שם את הקציר? אצלנוּ אין כלל שׂעוֹרה השנה. האדוֹן ציוה לא לזרוֹע.

– איני יוֹדע – ענה רוּדוֹרפר – מתי יתחילוּ לקצוֹר, אבל יש שם שׂעוֹרה יפה.

– הוֹ-הוֹ! – נתעוֹרר הזקן – איזוֹ שׂעוֹרה שם! הייתי שם פעם אחת לפני שלוֹש שנים. איזוֹ שׂעוֹרה! ואֵילו סוּסים! אצלנוּ – דלוּת גדוֹלה! אין מזבּלים. כך. לאן אדוֹני נוֹסע?

– הוֹלך אני לל. כמה עוֹד שמה?

– לל.? עוֹד רחוֹק. יסלח לי, אני צריך לשוּב אל האוּרוה.

– אוּלי יש פה בקרבת מקוֹם חנוּת? רוֹצה אני לקנוֹת סיגאריוֹת.

– ילך בדרך לצד ימין. אחרי שישה בתים, תחת הערמוֹן, יש חנוּת קטנה. אלמנה ענייה. – והוּא יצא אחרי רוּדוֹרפר.

מן החצר המוּארה בפנס הקטן יצא רוּדוֹרפר אל הרחוֹב האפל, מלא האבק והשׂיחים. השמיים היוּ מעוּרפּלים באֵד כבד רטוֹב, שהאפיל על הלבנה והכוֹכבים. אך הרחוֹב נדמה לוֹ בחשיכה הקלוּשה יפה ונעים מאד. העצים רישרשוּ זרוֹת ונדמה שצלליהם נראים מתנוֹעעים. ברוֹב הבתים המרוּחקים לא היה כל אוֹר. הוּא ספר אוֹתם וּפסע בתוֹך האבק הכבד, עלה וירד, עד שראה תחת צמרת עץ ענקי כבד עלים דלת פתוּחה ואוֹר נמוּך אך גדוֹל למדי בוֹקע מתוֹכה. נכנס לחנוּת הצרה והדלה וקנה מן האלמנה עצוּבת הפנים קוּפסת סיגאריוֹת מאוּבּקה, ושב בזהירוּת וּבגישוּש אל החצר ועלה הביתה. על השוּלחן החשׂוּף בחדר הפנימי כבר חיכה לוֹ ספל קפה מהבּיל ונוֹדף ריח. הספל היה גדוֹל וּמגוּשם, כדי שלוֹשה ספלים רגילים. אוֹזנוֹ היתה שבוּרה וּבמקוֹם מפּה היתה פרוּשׂה תחתיו אלוּנטית לא נקיה.

– אוֹ, הרי זאת אמבטי ולא ספל, – התלוֹצץ רוּדוֹרפר לפני הזקינה.

– כל הספלים נשברוּ אצלנוּ. נשארוּ רק אחדים של פסח בעליית הגג. – הצטדקה בעת הבית וּמשכה נוֹצוֹת מתוֹך הסיר למרטן לתוֹך הכברה – אצלכם בוַדאי מוֹרטים נוֹצוֹת רק בחוֹרף, ואני מוֹרטת גם בקיץ. בננוּ הצעיר, בן הזקוּנים, איציק, צריך להתחתן בקרוֹב (הוּא עוֹזר ל“שׂוֹרף” בכפר קוּסטין) ואני מכינה לוֹ מצע. הוּא לוֹקח ב“ה כּלה נאה וגם נדוּניא הגוּנה: ה”אדוֹן" שלוֹ הבטיח, שלאחר החתוּנה יתן לוֹ משׂרת “שׂוֹרף” באחת המשׂרפוֹת שלוֹ. יש לוֹ כמה אחוּזוֹת. אוּלי ישתה עוֹד ספל? למה לא? יש לנוּ ב"ה חלב די והוֹתר. יש לנוּ גם בת והיא נשׂוּאה לטוֹחן בכפר לא רחוֹק. לפני שבוּעיים היתה אצלם “ברית”. אם רוֹצה הוּא לנוּח, ישכב לוֹ בתוֹך הדרגש בחדר הראשוֹן. זהוּ חדרוֹ של איציק. כשהוּא בא לחגים הרי הוּא ישן בתוֹך הדרגש. כל בנינוּ ישנוּ בדרגש זה. הוּא גידל את כוּלם. עתה הוּא עוֹמד רוֹב ימוֹת השנה פנוּי. אה, אה.

רוּדוֹרפר הוֹדה. לנוּח אינוֹ רוֹצה, אבל הוּא יתהלך קצת בחוּץ וישוּב.

הוּא התהלך בחוּץ, עמד בשער הפּתוּח והביט לתוֹך חשכת הכפר. והנה שמע שעטוֹת סוּס. שב הרוֹכב עם האפרוֹח השחוּט. כששב אחרי רגעים מספר אל החצר ראהוּ יוֹשב על אבן מתחת לפנס כפוּף על האפרוֹח ומוֹרט את נוֹצוֹתיו. באמת לא התנגד רוּדוֹרפר בשעה זוֹ למעט מרק עוֹף טרי, ואפילוּ לנתח אפרוֹח. רק הניקיוֹן שבבית היה קצת חשוּד בעיניו. חוּץ מזה חש את עצמוֹ לא ברע כאן. האנשים הפשוּטים והתמימים האלה התיחסוּ אליו בחיבּה וּביקשוּ להנעים לוֹ, כאילוּ היה אחד מבניהם. בעברוֹ הלאה נתקל ב“הוּמניק”. זה קרא לוֹ להיכּנס אל הרפת והאוּרוה. הראה לוֹ את הפּרוֹת ואת הסוּסים, בייחוּד עיכּבוֹ אצל הפר הגזעי. אחר הכניסוֹ לתוֹך ה“מוּשטארקה” (לשכת הכלים) והראה לוֹ את הרתמוֹת השוֹנוֹת. שם היה גם נער קטן, בנוֹ של האֶקוֹנוֹם. אביו לן הלילה בשׂדה עם העגלוֹת הטעוּנוֹת תלתן. לאחר שעה בערך בא העבד לקרוֹא לרוּדוֹרפר: המרק מוּכן. בשוּבוֹ אל הדירה ראה את הנער שהיה קוֹדם בלשכת הכלים רץ אחרי דמוּת אשה בוֹרחת וקוֹלע בה גזר עץ מתוֹך קריאה: “מטוֹרפת!”

אוֹתה האלוּנטית ששימשה קוֹדם מַפּה היתה פרוּשׂה עתה בחדר הראשוֹן, “חדרוֹ”, בראש השוּלחן ועליה קערה גדוֹלה, פגוּמה בשוּליה וּצבוּעה בפרחים, מעלה הבל חם: בתוֹכה היה המרק יחד עם בשׂר האפרוֹח. כף עץ גדוֹלה היתה בתוֹך הקערה. בצלחת קטנה, פגוּמה אף היא, היה מעט מלח כהה ועל ידה כיכר של פת קיבר עם סכין של מטבח. זאת היתה אפוֹא הסעוּדה. דלת החדר השני היתה סגוּרה. הזקינה כבר שכבה, כנראה, לישוֹן. הזקן יצא משם בחשאי, עבר בחדר על בהוֹנוֹת רגליו ויצא שוּב אל החצר. אחרי צאתוֹ הכניס שוּב את הראש והראה לרוּדוֹרפר בעיניו על הדרגש הפּתוּח והמוּצע, שמכסהוּ עוֹמד נשען אל הכוֹתל, ואמר לוֹ שכאן משכבוֹ; הוּא ישוּב רק בחצוֹת הלילה.

ריח המרק היה טוֹב. רוּדוֹרפר היה רעב. הלחם היה בוֹ טעם של שׂדה וגוֹרן. הוּא אכל אפוֹא בתיאבוֹן ולא שׂם לב לצוּרת הסעוּדה. “בכל אוֹפן אנשים חביבים”, רטן לעצמוֹ מתוֹך לעיסה מליאה וּמהירה, “הזקינה טרחה בשבילי, כאילוּ הייתי לפחוּת איציק שלה”. על השוּלחן דלקה אוֹתה עששית מפוּיחה, שהאירה קוֹדם את החדר ההוּא. על כיסא עמדה קערת חוֹמר עם כד מים. הוּא כילה לאכוֹל, הוֹציא את מַפּיתוֹ מתוֹך התרמיל וּמחה את פיו, מחה היטב, כי ריח המרק עמד בעקשנוּת על שׂפתיו. יצא לרגע ושב. עיניו לא היוּ עייפוֹת וּבכל זאת היה רצוֹן לשכב ולישוֹן. בדק קצת את המצע עם המנוֹרה ביד. הניקיוֹן לא היה מוֹפתי, נראוּ גם אֵילו נקוּדוֹת חשוּדוֹת, אך הוּא כבר הוּרגל בכפרים ואסתניסוּתוֹ פגה הרבה. העמיד כיסא ליד הדרגש, התפּשט, כיבה את האוֹר, עלה על משכבוֹ והתכּסה בשׂמיכה. החשיכה בלעתהוּ. היתה דממה כבידה.

כעבוֹר רגעים מעטים חש עקיצה חדה ברגלוֹ. הוּא שלח חיש את ידוֹ לאחוֹז במקוֹם הנעקץ והנה חש עקיצה אחרת בצלעוֹ. “הוֹ, יש פה חברה יפה!” חשב, “נפלתי בפח. אם הם יביעוּ לי כך את חיבּתם במשך כל הלילה, לא אוּכל לעצוֹם עין”. הוּא ניסה לסלק מעליו את השׂמיכה, אך העקיצוֹת לא חדלוּ. עתה בהיוֹת בוֹ הכּרת הפּרעוֹשים, נדמה לוֹ שהוּא חש על כל גוּפוֹ זחילה, והעוֹר זע עליו מתוֹך גירוּי חם וּמרגיז. הוּא ידע כי במקרים כאלה הרבה עוֹשׂה הדמיוֹן. קם, אפוֹא, מצא גפרור והדליק את העששית, סילק את כל השׂמיכה וּבדק את המצע בדיקה מעוּלה. “הוֹ, הוֹ, יש פה ריפּוּבּליקה שלימה!” ניסה לתפּוֹס אחד וּשניים, אך בינתיים חש בעקיצוֹת אכזריוֹת ברגליו היחיפוֹת העוֹמדוֹת על רצפת העץ המעוּפּרה. הם באים, כנראה, מן הרפת והאוּרוה, אך מה לעשׂוֹת? לא, על יצוּע זה לא יעלה עוֹד. הוּא יכסנוּ במכסה העץ וישכב על המכסה, כדרך ששכב על הספסל בפוּנדק של הקיטע. אמר ועשׂה. וּכשכבוֹ נפתחה הדלת מבחוּץ בזהירוּת והזקן עבר את החדר בחשאי. רוּדוֹרפר לא זז, כדי לא להעיר השגחתוֹ של הזקן. אחרי שזה שכב שם בחדרוֹ, ישב רוּדוֹרפר והתחיל משפשף בחימה את רגליו העקוּצוֹת. הפּרעוֹשים מצאוּ את עוֹרוֹ העדין גם על המכסה. “לא, פה בחדר אין מפלט מאלה, צריך לברוֹח”. וּבכל זאת שכב. ירדה עליו עייפוּת מציקה ועיצמה את עיניו, אך מתוֹך עיניים עצוּמוֹת התהפּך וייסוּריו המכוֹערים הלכוּ וגברוּ. פתאוֹם קפץ ועמד שוּב

על הרצפה. העיניים כאבוּ ורצוּ להשתפשף והגוּף כוּלוֹ כמוֹ בער. הוּא חש עתה איך הפּרעוֹשים קוֹפצים על רגליו החשׂוּפוֹת. מן החדר השני הגיעוּ גניחוֹת. “הריבמטיסמוּס גם הוּא אינוֹ מניח לישוֹן!” חשב רוּדוֹרפר והתגרד בכל עוֹז ויחד עם הכעס התחוֹלל בוֹ גם איזה צחוֹק למַה שבא עליו. הוּא התלבש בחשיכה, תלה את מעילוֹ על כתיפיו וחרש פתח את הדלת ויצא אל החצר. ישב על המדריגוֹת וגירד את רגליו עד שחש את הדם מידבּק על אצבעוֹתיו.

הפּנס על קיר הרפת היה כבוּי. הערפל נתגבר יוֹתר וירד עד לארץ. החצר נחה בתוֹך החשיכה והחשיכה עמדה בתוֹכה כנד. רוּדוֹרפר ירד וישב על המדריגה התחתוֹנה, זקף את צוארוֹן מעילוֹ, העמיד ידיו על ברכיו ונשען בסנטרוֹ. אחרי שבתוֹ רגעים אחדים התחיל להבחין בקוֹשי שׂירטוּטי מה בתוֹך אפרוּרית הערפל. והנה נדמה לוֹ, שהוּא שוֹמע אִוֹשה במרחק כמה צעדים וחיכּוּך בקיר. הטה אוֹזנוֹ לצד ההוּא. אבל האִושה נדמה. “בודאי זעה שם בהמה בקצה הרפת”. אך הנה נשמע הרעש שנית וּכעין זחילה אחריו. “מי זה יכוֹל להיוֹת שם? אוּלי בהמה מתהלכת בחוּץ?” הוּא חיכּה מתוֹך אוֹרך רוּח. פתאוֹם זכר את גזר העץ שזרק בערב הנער וצעקתוֹ: מטוֹרפת! – “זוֹהי!” הבהיק בוֹ רעיוֹן ברוּר. “טוֹב, תבוֹא!” החליט והתבצר עוֹד יוֹתר על המדריגה. הדממה מסביב הוּפרעה רק לפעמים על ידי צילצוּל אפסר מרחוֹק אוֹ גניחת בהמה. פחד לא היה בלבוֹ, רק סקרנוּת. מוֹחוֹ היה עתה עֵר וצלוּל לגמרי. כעבוֹר רגעים מספר הבחין כבר סמוּך אליו את הגוּף הכפוּף, גוּף אשה בשׂמלה, הזוֹחל וּמתקרב אליו. הוּא הביט שמה ולא זע. וּפתאוֹם הגיח הגוּף בבת אחת, נפל לרגליו על הארץ ולפת את שתי רגליו, וכמעט בלי קוֹל נשמע לחש תאוָני מקוּטע, חציוֹ יהוּית וחציוֹ רוּתינית:

– אל תברח… אל תברח… כבר חלבתי את הפרוֹת… חוֹשך… חוֹשך… מרח לי את הלב… בחזקה… הוּא קוֹפץ ויוֹצא… שפשף היטב… אתה יחידי, יחידי, יחידי…

צמרמוֹרת עברה בכל גוּפוֹ של רוּדוֹרפר, אך החליט לשבת. רק השתדל להסיר את ידיה הלוֹפתוֹת כמלקחיים את רגליו החשׂוּפוֹת, אך לא עלה לוֹ לפתוֹח את המלקחיים:

– למה אתה מגרשני? אתה יחידי, יחידי, יחידי… אני אבוֹא אלי שוּב בלילה… כמוֹ אז, על התבן… חוֹשך… חוֹשך… הם הכּוּ אוֹתי היוֹם, פצעוּ, קשרוּ לי את הרגליים והוֹציאוּ לי עצם מן הצד, מפּה… תן, תן היד וּמשש… העצם איננה, הוֹי-הוֹי-הוֹי! – וּפתאוֹם פרצה ביבבה חנוּקה ולחצה את ראשה בכוֹח פרא אל רגלי היוֹשב – הם לא האמינוּ, שאתה תבוֹא… יוֹם יוֹם אמרתי להם… והם הכּוּני… את הילד סגרוּ בעלייה, בתוֹך התבן… הוּא בוֹכה שם תמיד, תמיד בוֹכה… שוֹמע אתה, חביבי?… כך הוּא בוֹכה תמיד… דם נוֹזל מעיניו… הדם נוֹטף על הפּרוֹת ברפת… והם מכים אוֹתוֹ… אַל תברח, יחידי, יחידי, יחידי… – והיא ייבּבה יבבה חשאית וחוֹתכת, כשהיא נוֹפלת על פניה וּמהדקת אוֹתם אל כּפּוֹת רגליו של רוּדוֹרפר, אחר כך הרימה את ראשה וחזרה שוּב על פזמוֹנה, שהיה כנראה שגוּר בפניה, בשינוּי סדר קצת, אך באוֹתן המלים ממש. נשלבוּ גם שמוֹת, שרוּדוֹרפר לא ידעם, אך במהירוּת תפיסתוֹ צייר לעצמוֹ את מאוֹרע חייה של המטוֹרפת ונחשוֹל חם של רחמים הציף את לבוֹ. כל הזוָעה, שהוֹפעה זוֹ נסכה בוֹ בעלטת החצר הזרה בחצוֹת הלילה, המלוּוה קריאוֹת תרנגוֹלים וצילצוּל שרשרוֹת ברפת, חלפה עברה, ונתמסר ברוּחוֹ להתרפּקוּתה הטרחנית של הנפש האוּמללה, החַיה הנרדפת והמעוּנה, שבאפילת טירוּפה הגיה לה עתה אוֹר אנוֹשי חיור, ואם גם אוֹר מַתעה. הוּא ליטף בראשי אצבעוֹתיו את ראשה באפילה, חש את דיבלוּל שׁערה הפּרוּע עם הגבב וזוֹהמה בתוֹכוֹ, אך לא שׂם לב לכך, כי אם החליק וליטף ולחש כפוּף: “לא אברח, לא אברח, אַל תיראי!”

לדבריו הרכּים התיפּחה המטוֹרפת עוֹד יוֹתר, והידקה ביתר כוֹח את פניה הקרים אל רגליו היחיפוֹת וכוּלה רעדה. המלים בפיה הלכוּ הלוֹך ורפה. אחר כך נשמע רק מילמוּל חלש, כמוֹ מבּעד לשׂפתיים מכוּסוֹת קצף, ולבסוֹף נדם חלשה לגמרי. הוּא גחן עליה ושמע שהיא נרדמה. החזיק בראשה וּלאט לאט שיחרר את רגליו, עלה מדריגה אחת וישב והשתדל להתבוֹנן בגוּפה המכוּוץ המוּטל על הארץ. כך ישב רגעים ארוּכּים קוֹפא וּמרוּכּז. אך הנה חש בקוֹר החוֹדר את גוּפוֹ. רגליו כאילוּ נתרוֹקנוּ מן הדם והתחילוּ כוֹאבוֹת כאב חריף. הוּא קם, אפוֹא, ונכנס החדרה. שם ישב על כיסא נשען על דוֹפנוֹ. מרוֹב עייפוּת נשמט ראשוֹ על כתיפוֹ והוּא נתנמנם מתוֹך כאב בשמוּרוֹת העיניים. התרנגוֹלים התחילוּ קוֹראים שוּב בקוֹלוֹת שוֹנים ונשמע גם צילצוּל חזק וקוֹלוֹת העבדים שקמוּ. רוּדוֹרפר קרע את עפעפּיו. החדר כבר האפיר. הוּא התלבש מתוֹך רעידה ויצא החוּצה לתוֹך הערפל המלא קריאוֹת תרנגוֹלים. הערפל נתקלש מהר ואוֹר השחר גבר. על הארץ בסמוּך לוֹ, רבצה עוֹד המטוֹרפת בתוֹך סחבוֹתיה. פניה המלוּכלכים היוּ רזים מאד, עין אחת נראתה כפקוּחה קצת והלוֹבן הבהיק מתוֹכה. שׂפה כחוּלה ונפוּחה היתה נחה לארץ. רוּדוֹרפר ניגש אליה בזהירוּת, הסתכל בה מקרוֹב ויצא לרחוֹב. הוּא היה נסער וּביקש להתהלך קצת בתוֹך דממת הכפר עם הנץ.

בשש חזר רוּדוֹרפר ונפרד מאת הזקינים. כדי שלא לביישם שתה עוֹד כוֹס קפה, אף על פי שקשה היה לוֹ לכבּוֹש את גוֹעלוֹ. שניהם ליווּהוּ עד השער והוֹדוּ לוֹ בלב שלם על שהוֹאיל לסוּר אליהם. הם כל כך אוֹהבים לקבל אוֹרחים! חבל שאין איש בא אליהם. כשיצא לדרך הפך את פניו וראה את הזקינה מתקשה לעלוֹת ברגליה הצבוֹת על המדריגה הראשוֹנה, מרימה רגל וּמחזירה אוֹתה למקוֹמה. הזקן נוֹשׂא את צרוֹר המפתחוֹת בידוֹ והוּא כבר באמצע החצר, וּבפינה, ליד האוּרוה, מוֹשך הנער, בנוֹ של האֶקוֹנוֹם, זה שהיה אתמוֹל ב“מוּשטארקה”, את שׂמלתה של המטוֹרפת, והיא סוֹחבתוֹ אחריה כממהרת, כשהיא מוֹרה באצבע אל העלייה.

בלילה הבא לן רוּדוֹרפר במלוֹן בעיירה, וּבבוֹקר יצא אל הכפר הסמוּך. משם היה עוֹד מהלך כמה שעוֹת לעיירתוֹ. בנסיעה – פחות מזה. אחרי הליכה של שעה הגיע אל כפר לא גדוֹל. הכפר הזה היה נקי מאד. כל חציריו גדוּרים וגני עצים יפים להם. היה בוֹ משהוּ ממעוֹן קיץ, אף כי מלבד איכרים, לא נראה בוֹ שוּם אדם זר. הוּא שאל לפוּנדק. לא, אין כזה; אף בית מזיגה אין. יש יהוּדי אחד חנוָני וישנוֹ איכר אחד, שהעמיד ספסלים אחדים בגנוֹ, ושם אפשר להשׂיג תמיד מאכל, אוֹ לשתוֹת איזה משקה קר. בכל שבת באים טיילים מן היהוּדים שבעיר ואוֹכלים פה. הוֹ, הוּא עוֹשׂה עסקים מצוּינים! אבל יש לוֹ אשה וּבנוֹת, שיוֹדעוֹת לשרת יפה וּלהתהלך עם האדוֹנים שבעיר, מוּטב שילך שמה. והראו לוֹ את הבית. שני תינוֹקוֹת ליווּהוּ. הם היו מנוּמסים, וּכשנתן להם את הפּרוּטוֹת האחָדוֹת, הוֹדוּ בכריעת ברך יפה. הוּא נכנס אל הגינה בצל העצים, עצי הכפר, המגוּדלים. תחת העצים עמדוּ שוּלחנוֹת קרשים וספסלי קרשים משני צידיהם. בהרוֹת אוֹר וצל רעדוּ כרשת ריחנית על הקרשים, שהיוּ חקוּקים בהם פה ושם שמוֹת בכתבים שוֹנים, מליאים וראשי תיבוֹת. היוּ שם גם הרבה רבבים של צוֹאַת ציפּוֹרים. על ענף אחד, שהיה חָלָק בלי קליפּה מרוֹב חיכּוּך, היתה תלוּיה מגבּעת קש ישנה, קרוּעה. במקוֹם אחר היתה תלוּיה סלסילה של תינוֹקוֹת. רוּדוֹרפר ישב על אחד הספסלים, פרק את תרמיל הגב, הסיר את הכוֹבע והניח את שניהם על השוּלחן מן הצד, נשען על ידוֹ והסתכל מסביב. בקצה הגן עמד הבית וּלפניו נתיבה זרוּעה חוֹל חדש ונקי, ועציצים אחדים צבוּעי צהוֹב עמדוּ לאוֹרך הקיר הלבן. החלוֹן הקטן והדלת היוּ פתוּחים. מבפנים הבית הגיעה צוחת טיגוּן וּמן החלוֹן נישׂא קוֹל זמרה חרישי. משׂמאל גבל הגן בשׂדה וצירצוּר החרגוֹלים בתבוּאה היה מנַסר כמַנסרה בלי הפסק. רוּח לא נשבה. עלה לא זע. אבל החמימוּת הצילית שבגן היתה נוֹחה וזרמה לתוֹך הנפש והשרתה מרגוֹע. אחרי רגעים מספר קם רוּדוֹרפר והתקרב להציץ לתוֹך הבית מן הפּתח. זה הראה רק את הפרוֹזדוֹר חסר הרצפה וּבמפוּלש נראתה החצר, חצר האיכרים, והתנוּעה שבּה. הוּא שב אל מקוֹמוֹ, ישב והבעיר לוֹ סיגאריה. הסתכל בראש מוּפשל בתפוּחים וּבאגסים שעוֹד לא הבשילוּ. מצא גם עץ שזיפים מן המין הלבן, “רינגלוֹטים”, אלה שהיוּ חביבים עליו בהתבשלם. אחר כך דפק בנצר שבידוֹ שלוֹש פעמים על השוּלחן. כעבוֹר שעה קלה יצאה ריבה כפרית לבוּשה נאה. מקטוֹרן קטיפה קצר משני צבעים הידק את גיזרתה, הבליט את חזה וירד על מתניה בלשוֹנוֹת קטנוֹת. שתי העיניים המימיוֹת הביטוּ ישר וּבחוּצפה. “זה יוֹתר טיפּוּס גרמני”, חשב רוּדוֹרפר, “אך לא, היא יוֹתר מדי עגוּלה”. צוארון הבד הרקוּם היה מוּפשל על המקטוֹרן. “היא נחמדה, אך לא לפי טעמי. יוֹתר מדי בריאה”.

– מה אדוֹני מבקש? – שאלה פּוֹלנית.

– וּמה אפשר להשׂיג?

– היוֹם אין מבחר גדוֹל. – ענתה כשהיא מנגבת במגבת את השוּלחן לפניו, וריסיה הבהירים נטוּיים אל חזה הבוֹלט בשני פקעים הנשקפים צחים מתוֹך המחשׂוֹף שלמעלה. – אוֹרחינוּ באים רק ביוֹם שבת וראשוֹן. אם אדוֹני רוֹצה, יוּכל להשׂיג בקבוּק שיכר לבן אוֹ שחוֹר, אוֹ כוֹס שמנת, אוֹ לחם טרי עם חמאה וגבינה.

– כל מעשׂי החלב! – פיקד קצרוֹת, והסתכל בה בפניו העייפים. טוֹב היה לחבק את מתניה ההדוּקים, אך לא היה לוֹ כל חשק לכך. עוֹד חי באוֹזניו הד לחשה של המטוֹרפת אמש. היא הגישה לוֹ את המבוּקש בפשטוּת וּבחן ונסתלקה. הוּא אכל מתוֹך תיאבוֹן, עד כי שׂבע את המזוֹן הטרי. אחר כך העלה את רגליו על הספסל וישב והסתכל ברשת האוֹר הרוֹעדת על גוּפוֹ. היה נוֹח. היה טוֹב. היה חמים. הצרצר בשׂדה ניסר ולא פסק. הפירוֹת הירוּקים, שלא נבדלוּ עוֹד היטב מן העלים, נמוּ בלי תנוּעה. מן הבית הגיעה שוּב זמרה חשאית. בדרך לא עבר איש. האבק נם והאפיר באוֹר השמש. רוּדוֹרפר חש את עצמוֹ ככורת שנצטבר בתוֹכה הרבה דבש ודוֹנג. עתה עפוּ להן הדבוֹרים והכּורת שוֹקטה על שפעה. הרבה אי אפשר להכניס עוֹד, כי התאים מלאים. כמלכה בוֹדדת זימזמה בוֹ ההכּרה, כי צעיר הוּא וּמלא כוֹחוֹת. אך לא ידע דרכם ותכליתם.

הוּא שכב על גבּוֹ, כיסה את פניו במטפחת ונרדם קצת. כשניעוֹר היה מזיע. התנגב במטפחת. ישב עוֹד אֵילוּ רגעים, אחר כך הקיש שוּב על השוּלחן. הריבה יצאה, אספה את הכלים וקיבלה את התשלוּם. הוּא קם, עמס את תרמיל הגב, לקח את הנצר, בירך ויצא את הגן בלי חשק. יהיה עליו ללוּן עוֹד בכפר אחד, הסמוּך לעיירתוֹ, וּבבוֹקר יהיה בבית. הוּא כבר נכסף להיוֹת בבית. הכּורת היתה כה מלאה!

היתה השעה שלפני הצהריים. בצאתוֹ מפשפּש הגינה קלטוּ אוֹתוֹ אוֹרה וחוּמה הרחבים של שמש הקיץ. הוּא הביט לצד ימין וּלצד שׂמאל של הדרך, אחר פנה לשׂמאל, לדרכוֹ. אחרי בתים אחדים ראה רחוֹבה, מאוֹתן רחוֹבוֹת הכפר הריחניוֹת, הירוּקוֹת, שגדירוֹת יפוֹת בשני צידיהן ועצי פרי שוֹלחים ענפיהם המסוּבּלים לתוֹכן. “צריך עוֹד לעבוֹר ברחוֹבה זוֹ”, החליט רוּדוֹרפר ונכנס. הוּא עבר על גן אחד. אחריו היה מעין אוֹסם לא גדוֹל ואחריו גן ירקוֹת, שרוֹב הירק כבר היה תלוּש ועריית האדמה הרגוּבה, היבישה, האפירה בשמש. מן האוֹסם הלכה על נתיבת הגן הדשוּאה, נערה צעירה יחיפה, דקת קו, במעיל צמר קצר על שׂמלת הבד הלבנה. היה רוֹך לאין קצה בגוּפה הגבוֹה והעדין. השׂערוֹת הכּהוֹת היוּ קלוּעוֹת בצמה דקה שנפלה על הגב הישר והצר. מעיל הצמר היה תלוּי על כתיפיה ברישוּל מלא חן. בידה התלוּיה החזיקה בציצת גזר, והקלח הצהוֹב והצח האיר כיתד זהר באויר. היא הפנתה את ראשה ורוּדוֹרפר ראה את עיניה. ככוייה נעימה חש בלבוֹ. הן היוּ כּהוֹת-נוֹהרוֹת וישבוּ מתחת לגבּוֹת מלוּכּדוֹת וּמעל למשקעים אפילים. הריסים הארוּכּים האפילוּ עליהן כמעט קט. הם הביטוּ אליו ארוּכּוֹת ואוֹרן שׁרה על הפנים הרכּים, הפּה הצר והסנטר החד. נפשוֹ של רוּדוֹרפר כאילוּ נתאַלמה פתאוֹם. הוּא עמד ולא יכוֹל למוּש ממקוֹמוֹ. אך הנערה עברה והלכה הלאה, על הנתיבה הדשוּאה, לקראת הבית שהלבּין בטוֹהרוֹ בקצה הערוּגוֹת בצל עץ צעיר. רוּדוֹרפר ליוה אוֹתה בעיניו. הן היוּ צמוּדוֹת אל צמתה, אך ראה את עיניה. הוּא לא יכוֹל לזוּז מכאן. כמה היה רוֹצה ללכת אחריה, להיכּנס אל הבית הלבן. אך הן דבר זה לא ייתכן. התגבר ושב על עקיביו. אך בצאתוֹ את הרחוֹבה נפנה והביט שוּב שמה: הנערה הלכה עתה מן הבית באוֹתה הנתיבה הדשוּאה אל האוֹסם. רוּדוֹרפר שב גם הוּא אל הרחוֹבה, לחץ את פניו בין שני פסיסי הגדר וּבלע את המחזה בעיניו. היא הלכה שקיטה, האוֹר נח על ראשה הסגלגל, המעיל צנח עוֹד יוֹתר והצר את כתפיה. היא ראתה את פניו הלחוּצים בגדר והלכה דרכה שקיטה, ואוֹר עיניה רוֹעף על פניה. זמן מה שהתה בתוֹך האוֹסם. את רוּדוֹרפר תקף עצב עד לידי דמעוֹת. לבוֹ היה רך להימוֹג. וּבפנוֹתוֹ כבר ללכת יצאה שוּב מן האוֹסם והלכה שוּב בנתיבה מוּל הבית. עתה נשׂאה בין אצבעוֹתיה הורוּדוֹת והשקוּפוֹת ביצה לבנה. כגוֹרל עדנים אכזרי פעלה עליו הליכה דוֹממה זוֹ. הוּא היה קרוֹב לצעוֹק בקוֹל, לגעוֹת ולקרוֹא לה בשם עדנה וחיבּה כזה, אשר יביע את כל נפשוֹ. אך היא הלכה לה הלאה, ועתה גם לא הביטה אליו. אך עיניה לא משוּ מנגד עיניו. יוֹתר לא יצאה. רוּדוֹרפר רצה לקפוֹא פה עם הגדר, להיוֹת אחד מעמוּדיה, לעמוֹד כך יוֹמם ולילה. לא כיצוּר בשׂר ודם פעלה עליו הוֹפעה זוֹ, שחלפה עליו בשקט, מתינוּת, חן וּצניעוּת שלוֹש פעמים, אלא כסמל, כחזוֹן, כציר הטבע המרעיד וּמזעזע את כל תהוֹמוֹת נפשוֹ. הוּא צנח וישב על הגבשוּשית הדשוּאה בתחתית הגדר, ישב והפיל את ראשוֹ על חזהוּ. יבוֹא מי וירצחהוּ נפש. רצוֹן אחר לא היה לוֹ. – –

כמה ישב כך לא ידע. הוּא ניעוֹר פתאוֹם לקוֹל האנחה שפּרצה מלבוֹ. כמוֹ מתוֹך חלוֹם סמוּך ניעוֹר. הוּא הביט אל הגן: הערוּגה נחה רגוּבה, עירוּמה ואפוּרה, רק שׂריגים נוֹבלים אחדים השׂתרגוּ עליה. האוֹסם עמד בעצוֹ הקוֹדר כוּלוֹ שרוּי באוֹר. הבית דמם בצל העץ הצעיר. אך לא נראתה נפש חיה. אוּלי חזה חזוֹן תעתוּעים? אוּלי חלם חלוֹם? אוּלי ראה פה את משׂאת נפשוֹ? לא, יוֹתר מדי ראציוֹנאלי היה רוּדוֹרפר, שיאמין בכמוֹ אלה, אף על פי שמחשבוֹת אלוּ סערוּ ברוּחוֹ.

הוּא התרוֹמם בכבידוּת ויצא מן הרחוֹבה והלך לדרכוֹ ברוּח כבידה: כל הדבש כאילוּ נצטמצם בטיפּה אחת, שעמדה רוֹטטת וּמבהיקה במרכז הכּורת, והיה פחד גדוֹל לגעת בה.

בהיוֹתוֹ למחרת למשכים בדרך, עוֹד מהלך שעתיים לביתוֹ, הדביקתהוּ מאחריו עגלה שוֹטפת בדהרה. הוּא הפך את פניו: כרכרה רתוּמה לסוּס אחד ואיש נטוּי על הדוּכן ודוֹפק את הסוּס בכל כוֹחוֹ. הוּא נסתלק וחיכּה בצד הדרך. האין זה שאוּל נימירוֹבר? כן – הוּא הוּא! חתן הגביר בעיירתוֹ היוֹשב על אחוּזתוֹ הסמוּכה. רוּדוֹרפר ניפנף לוֹ ביד שיעצוֹר. הלה לא הכּירוֹ וצעק מתוֹך הכרכרה השוֹטפת:

– אין לי פנאי. בשמוֹנה יש לי משפט.

– עצוֹר, שוֹטה! אני יעקב רוּדוֹרפר.

נימירוֹבר הרתיע את הסוּס לאחוֹריו והכרכרה השתרקה בחזקה לפאת הדרך.

– עלה מאחוֹר! מהר!

רוּדוֹרפר עלה בקפיצה אחת, והכרכרה זזה ונשׂאתהוּ ביעף לביתוֹ. הרוּח סאנה על שתי אוֹזניו, והוּא ישב נשען בשתי ידיו על המוֹשב, כחרד פן ינוּד ונשפך מעט ממה שאגר בכפרים.

---

לינה בעיירה (תרפ"ו)

מאת

אשר ברש

– אם כן, יעקב, מבטיח אתה לסוּר בדרכך לח.? אם לא למענך – עשׂה זאת למעני. רצוֹני, שתכיר עוֹד את ביילה דבוֹרה. זקינה היא, ועד שתשוּב משוייץ, חוֹששני, לא תמצאנה עוֹד בחיים. כדאי שתכיר אוֹתה. נוּ, דרך צליחה!

– בוַדאי, בוַדאי, אבא! ענה יעקב רוּדוֹרפר מעל עגלת האיכרים הגבוֹהה והמוּצעת יפה, גחן ונשק עוֹד פעם את שׂפמוֹ הריחני של אביו. זה פנה ונכנס הביתה והעגלה יצאה לדרך אל תחנת הרכבת הקרוֹבה.

הבאנקיר שלוֹם רוּדוֹרפר היה יליד ח…, עיירה נידחת במזרח גאליציה. לפני כחמישים שנה היה לוֹ שם אח יחיד, בכוֹר, יעקב יצחק דוֹרפר – אברך חוֹלני וּמוּפלא בתוֹרה וּבפרישוּת. האח הזה נשׂא אשה גדוֹלה ממנוּ בכמה שנים, והיא אשת חיל בריאה, נבוֹנה וחרוּצה. היא האשה והיא המפרנסת. אחרי שחסה שנים אחדוֹת בצלה של האשה־האם הזאת, והיה נתוּן כל הזמן בגמרא וּבחסידוּת, מת משחפת והניח את אשתוֹ, ביילה דבוֹרה, אלמנה עם יתוֹם קטן, שמוּאל שבח שמוֹ, על שם אביו־זקינוֹ הדיין. האלמנה נשארה באלמנוּתה ונתנה את כל חייה לגידוּל הבן היחיד. מכל משפּחת אביו של יעקב רוּדוֹרפר (עם שינוּי המקום שינה שלוֹם את שם משפּחתוֹ על ידי הוֹספת “רוּ”, ואוּלם את השמוֹת הפרטיים הכפוּלים לא סבל, וכן קרא לבניו ולבנוֹתיו כוּלם שמוֹת יחידים) נשאר רק הענף הזה, שגדל בינתיים ונעשׂה יהוּדי בעל נכסים מטוּפל בבנים וּבבנוֹת גדוֹלים, ואמוֹ הזקינה יוֹשבת עמוֹ בביתוֹ. על פי בקשת אביו, וּקצת גם מרצוֹן עצמוֹ, החליט יעקב רוּדוֹרפר לסוּר עתה אל עיירה זוֹ, “להתבוֹנן אל שוֹרשי הגזע”.

העיירה ח… היתה שוֹכנת בתוֹך תחוּם אחוּזוֹתיו של הגראף בּאדיני. האציל רב ההשפּעה הזה פעל סוֹף סוֹף אצל השלטוֹן המרכזי בוין, שיסללוּ סניף לקו מסילת הברזל פּוֹדווֹלוֹצ’יסק-וין, אשר יחתוֹך את רוֹב אחוּזוֹתיו. בזכוּתוֹ נפקדה גם העיירה הנדחת בתחנה קטנה, בצוּרת צריף עץ במרחב השׂדה – שלטוֹבת בעל האחוּזוֹת נבנתה במרחק שתי פרסאוֹת מן העיירה ולא השפּיעה כמעט על מצבה ולא כלוּם.

הימים היוּ ימוֹת הגשמים הדקים והקרירים שלאחר סוּכּוֹת. רוּדוֹרפר היה הנוֹסע היחידי שירד הפעם בתחנה זוֹ. כשזזה הרכּבת ונישׂאה הלאה, ראה, שליד הפסים נשארוּ גם כמה תיבוֹת סחוֹרה לא גדוֹלוֹת, מלבּינוֹת בעצן החדש. הוּא עבר אל הצד השני של הצריף וּמצא שם קרוֹן קטן רתוּם לסוּס עלוּב אחד, וּבעל עגלה יהוּדי יוֹשב מכוּרבל על דוּכנוֹ. בטוּח היה זה, שהנוֹסעים הבאים יבוֹאוּ אליו ולא יסעוּ עם אחר, כי אחר לא היה.

– לח..? – שאל רוּדוֹרפר.

– לח…, בבקשה לעלוֹת ונסע לקחת את התיבוֹת. – ענה בעל העגלה משוּעמם.

– אם כן למה לעלוֹת? “עזוֹב תעזֹוב עמוֹ”: אעזוֹר לך להעלוֹת את התיבוֹת.

– מהיכי תיתי.

כשטענוּ את התיבוֹת עלה רוּדוֹרפר וישב על שׂק השחת, וּבעל העגלה הפך את השוֹט והכּה בחוֹטר את הסוּס המגוּבּן.

אחרי רגעים מספר שאל:

– אל מי כבוֹדוֹ נוֹסע? – אל ר' שמוּאל שבח דוֹרפר. מכּירוֹ?

– את ר' שמוּאל שבח? פּיי, שאלה! ירבּוּ כמוֹתוֹ בישׂראל! בעל מטבע וּבעל יראת שמים, בלי עין הרע. ויוֹ־ויוֹ פגירה! אבל קפדן, קפדן גדוֹל, אכזר, רוֹצח: הוּא הוֹרג את ילדיו. ביילה דבוֹרה גידלה אוֹתוֹ על עוּגוֹת סוֹלת, על כן אין לוֹ לב בשׂר. ויוֹ־ויוֹ פגירה! ר' שמוּאל שבח – פּייי, כל הערילים מוּנחים בכיסוֹ. ויוֹ־ויוֹ פגירה! עשיר? אוֹמרים שהוּא בעצמוֹ אינוֹ יוֹדע כמה יש לוֹ. ויוֹ־ויוֹ פגירה! בכל יוֹם הוּא לוֹמד שיעוּרוֹ בבית המדרש, ויוֹ־ויוֹ! וּמכּה את בניו.

כה סיפּר בעל העגלה בשבחוֹ של ר' שמוּאל שבח, בהכּוֹתוֹ על סוּסוֹ הממַהר לרוּץ בחישוּר המטר הדק והקר להביאוֹ אל העיירה, ותיבוֹת הסחוֹרה מקפחוֹת את גבוֹ של הנוֹסע. כשהגיעוּ שמה אחרי כשלוֹשת רבעי שעה, כבר היה המטר למטר סתיו צפוּף וכל העיירה היתה חתוּלה בערפל. בכל זאת השׂכּילה עינוֹ החדה של רוּדוֹרפר להבחין את כוֹתלי בית הכנסת הישנים וקרוּעי הטיח, את המגדל הנמוּך עם הפּרצה העגוּלה שבראשוֹ, זכר לשעוֹן שהיה קבוּע בוֹ לשעבר, את שני בתי העשירים עם מרפּסוֹת העץ הקטנוֹת, את מעט החנוּיוֹת הדלוֹת. המראה הידוּע בתוֹספת סגנוֹניוּת עתיקה. כי עתיקה היתה העיירה, וכיסא רבנוּתה עמד בה יוֹתר ממאתיים שנה.

אחרי רגעים מעטים של נסיעה בתוֹך הבּוֹץ העמוֹק, עמד הקרוֹן בטבּוּרה של העיירה, ליד בית ישן בן קוֹמה אחת בעל חזית צרה וחנוּת בתוֹכה. שלט לא היה על החנוּת, ורק מבעד לחלוֹן רחוּץ הגשם נראתה תיבת עץ עשׂוּיה קינים אחדים וּבהם קצת מיני תבוּאה; לידה התגוֹללוּ נרוֹת אחדים, חפיסוֹת גפרוּרים מעוּכות; על המזוּזה היוּ תלוּיים צרוֹרי רצוּעוֹת וחבל מפוּתּל. תיכף לעמידת הקרוֹן נפתחה הדלת ויהוּדי עב זקן ועב פאוֹת צהוּבּוֹת – דמוּת דיוֹקנוֹ של ר' אלתר יקנה"ז – עמד על המפתן. לבוּש היה מין מקטוֹרן חוּם, מרוּפּד מוֹך, ששרווּליו ירוּקים, זוּג מגפיים יבישים הגיעוּ למעלה מבּרכּיו ואוֹזניהם תלוּיוֹת חוּצה, וּמתחת למקטוֹרן ירדוּ על מכנסיו האפוּרים ציציוֹת עבוֹת וכהוֹת. כוּלוֹ היה מאוּבּק בקמח. הוּא עיפעף רגע בעיניו בעד הגשם והתבוֹנן בּבּא, וּכשירד הלה וּפנה אליו, פסע לקראתוֹ פסיעה אחת והוֹשיט לו יד לשלוֹם.

– בנו של שלום מל… אני, – אמר רוּדוֹרפר, כשהוּא הוֹלך להיכּנס בלי לעמוֹד.

– אה, אתה! שלוֹם עליכם! – ענה ר' שמוּאל שבח מוּפתע קצת, פניו נצטדדוּ בבת צחוֹק משוּנה וּפינה לאוֹרח את הכניסה.

כשנסגרה הדלת והאוֹרח הניח את ילקוּטוֹ בפינת החנוּת, העבירוֹ ר' שמוּאל שבח לפינה אחרת והתחיל מכרכּר סביבוֹתיו ושוֹאלוֹ לשלוֹם אביו, הוּא דוֹדוֹ, וּמשפּחתוֹ, בעוֹד רוּדוֹרפר בוֹחן בעיניו את החנוּת, שבאמת לא היתה אלא חדר גדוֹל ונמוּך, וּבוֹ ארוֹן סחוֹרוֹת כמעט ריק. רק קוּבּיוֹת סבוֹן אחדוֹת ועוֹד כמה חפיסוֹת מאוּבּקוֹת התגלגלוּ בלי סדר בתוֹך רפּיו. על הרצפה, ליד הקיר, היוּ מוּנחים קרשים אחדים ועליהם ארבעה־חמישה שׂקים של קמח ושל דגן, מליאים וחצאים. באחת הזויוֹת עמדוּ על חבילוֹת חבלים שניים־שלוֹשה מטאטאים. זאת היתה כל החנוּת. בצינה וּבריקוּת התהלך הלוֹך ושוֹב כפרי כבן שלוֹשים בפרוה כתוּמה חדשה, מפיצה סרחוֹן, וּשׂפמוֹ הפּשתּי תלוּי לוֹ מזה וּמזה והוּא שקוּע במחשבוֹת.

– זאת היא כל חנוּתך? שאל רוּדוֹרפר.

– כן, – ענה שמוּאל שבח בלי רצוֹן – כן, זה הכוֹל. יש לי ב"ה פרנסה. נוּ, כך. אתה למדת, כמדוּמה, פעם בבית המדרש? – פנה לצד אחר, כי לא נעם לוֹ לדבר על עוֹשרוֹ.

– כן, למדתי מעט, אבל שכחתי הרבה.

– כך, כך. ואחיך הגדוֹל? הרי – המשיך בבת צחוֹק וסילסל את פיאתוֹ – היתה לוֹ, כמדוּמה, “הרמנא” (סמיכה)? חשבוּ שיהיה רב… היה חריף ובקי…

–אוֹ, עתה הוּא “גוֹי גמוּר” – ענה רוּדוֹרפר בכונה, לראוֹת איזה רוֹשם יעשׂוּ הדברים על שׁאֵרוֹ האדוּק בתוֹרה וּביראת שמים. הלה לא נתפּעל כלל וענה בעניווּת:

– מה לעשׂוֹת? כך דרכוֹ של עוֹלם בימינוּ. וּמה, פרנסתוֹ מצוּיה?

– לא בשפע.

– יש לוֹ משפּחה גדוֹלה?

– “חשוּבה אשה וּבנים חמישה”. – ענהוּ רוּדוֹרפר בלשוֹן

“איש חסיד”, וחשק תקפוֹ להעמיד את ר' שמוּאל שבח תכף בניסיוֹן – שמעתי אוֹמרים עליך, שעשיר אתה – אוּלי תוּכל לתמוֹך בוֹ באיזה סכוּם בתוֹרת הלואה, אוֹ כדוֹמה? עסקיו של אבינוּ אינם מזהירים בזמן הזה, והוּא עייף כבר מתמיכוֹת. באמת, תקיים כמה נפשוֹת מישׂראל.

ר' שמוּאל שבח הסתכל רגע באוֹרח הצעיר, כבּוֹחנוֹ, אך מיד שב למנוּחתוֹ:

– טוֹב. עוֹד נשוּב לדבּר בזה. בוַדאי עוֹדך “אליבּא ריקנא”?

השעה היתה כבר אחרי הצהרים, וּבאמת עוֹד לא טעם רוּדוֹרפר כלוּם היוֹם. לא סירב אפוֹא לטעוֹם משהוּ.

– אתה נוֹהג ליטוֹל ידיים? – שאל ר' שמוּאל שבח כשוה נפש, כשהוּא מכניס את האוֹרח לפנים הדירה, שהיתה של שני חדרים קטנים וּמליאים שׂקים וחבילוֹת סחוֹרה למכביר (אה, בחנוּת אינוֹ מחזיק את סחוֹרתוֹ מחשש עין הרע!), וּליד הפּתח המוֹליך מחדר לחדר עמד תנוּר כרסני, התוֹפס חצי הקיר, והחדרים מליאים חמימוּת טחוּבה והבל של סתיו.

מעל התנוּר, מתוֹך הכָּוה הפּתוּחה נשמע קוֹל פּוֹזם, צרוּד, חד ויבש, שאינוֹ פוֹסק לרגע.

– אמי תח' אוֹמרת תהילים. – ביאר ר' שמוּאל שבח. כל מה שידע רוּדוֹרפר על דבר דוֹדתוֹ זוֹ, גיסת אביו, שנשארה אלמנה לפני חמישים שנה ולא נישׂאה שנית מתוֹך כבוֹד המנוֹח ואהבת הבן היחיד, נתרכז וחי עתה בדמיוֹנוֹ. וּבשעה שיצק על ידיו התרבוּתיוֹת את המים הקרים מתוֹך נטלת הפּח הגדוֹלה והפּגוּמה, שמע בדבּר שאר בשׂרוֹ אל תוֹך הכּוָה:

– בנוֹ של שלוֹם. כן, אמא – מאשתוֹ הראשוֹנה. רוֹצה אַת לראוֹתוֹ? תכף וּמיד אקרא לוֹ.

רוּדוֹרפר טעם כזית מן הפּת השחוֹרה, שהיתה ערוכה בשבילוֹ על מפּית לא נקייה פרוּשׂה בפאת השוּלחן, וניגש אל התנוּר.

– אמא רוֹצה לדבּר אתך אלוּ מלים, – פנה אליו ר' שמוּאל שבח, כמתנצל על שהוּא מטריחוֹ כל כך.

– הדוֹדה ביילה דבוֹרה? בכבוֹד גדוֹל! – ענה רוּדוֹרפר,

עמד על בהוֹנוֹת רגליו והציץ לתוֹך הכּוָה הגבוֹהה. – בוֹקר טוֹב, דוֹדה! מה, חם שם על התנוּר?

– דבּר בקוֹל רם, איני שוֹמעת, – ענה מבפנים הקוֹל הצרוּד – חם, חם! וּמה עוֹשׂה שלוֹם? יש לוֹ עוֹד ילדים קטנים?

– לא, דוֹדתי. אני בן זקוּניו. אשתוֹ השנייה היא חשׂוּכת בנים. הוּא כבר יהוּדי זקן.

– מה אתה מדבר שטוּיוֹת? – נתרגז הקוֹל – הרי הוּא צעיר מיעקב יצחק בשלוֹש שנים, ואני גדוֹלה מיעקב יצחק בחמש שנים. איזה זקן הוּא?!

דבריה על בעלה שמת לפני חמישים שנה, כאילוּ הוּא חי ונמצא כאן בבית, שיעשעוּ את רוּדוֹרפר.

– שמוּאל שבח, מהר בוֹא הנה! – קראה פתאוֹם בקוֹל מצוה רוֹעד.

היהוּדי הבא בימים ניגש ועמד נכנע תחת הכַּוָה.

– תן תכף את המגבת ואתן לך מכוֹת אחדוֹת!

הוּא מיהר ולקח את המגבת הרטוּבּה התלוּיה על קרן התנוּר, הוֹשיטה לה ועמד ממתין לעוֹנשוֹ.

היא התרוֹממה מעל מצעה, הוֹציאה ראש ישישים גָרוּם וצמוּק וּבמגבת שבידה הרוֹעדת הצליפה על ראשוֹ ועל עוֹרפּוֹ של היהוּדי שעמד כפוּף וקיבל את המלקוֹת באהבה.

– הא לך, שמוּאל שבח בני, הא לך – סיננה בפיה חסר השיניים – תדע כיצד לא לשמוֹע בקוֹל אמא. אמרתי לך שתלך לבית המדרש ללמוֹד, ואתה הלכת לגנוֹב תפוּחים. הא לך, תדע להשחיר את פני אבא הצדיק – הא לך עוֹד ועוֹד. אין דבר, יכוֹל אתה לבכוֹת… הדמעוֹת ימרקוּ את עווֹנוֹתיך…

וּככלוֹתה לענוֹש את בנה יחידה נרתעה שוּב פנימה, צנחה על המצע וגנחה שם רגעים מספר. אחר כך המשיכה את פּיזוּם התהלים. את רוּדוֹרפר שכחה כבר לגמרי.

– אמי תחי' כבר באה בימים, בלי עין הרע, למעלה משמוֹנים. ויש שנדמה לה, כי עודני נער קטן. – התנצל ר' שמוּאל שבח לפני האוֹרח והזמינוֹ שנית לסעוּדה.

– תחטוֹף לפי שעה פרוּסת לחם בגבינה כבוּשה. עוֹד מעט תשוּב פייגה לאה ותכין את הארוּחה. היא עכשיו אצל חיה רייזיל בתנוּ. היה שם “ברית” אתמוֹל ואשתי הוֹלכת שמה בכל יוֹם. הבנים? שניים הקטנים לוֹמדים בבית המדרש. כך, אני מלמדם כשעה ביוֹם. הגדוֹל יעקב יצחק לוֹמד אצל הרב. גם הם יבוֹאוּ הביתה בעוֹד שעה שעתיים. בן הזקוּנים, חיים לייב, הוא שם עם האם.

הניח את האוֹרח יוֹשב על הספסל ולוֹעס בלי חשק, וּבעצמוֹ שב אל האיכר, שהתהלך בחנוּת וידיו נתוּנוֹת בכיסי הפּרוה הגדוֹלה. מיד הגיע משם קוֹל דיבוּרוֹ של ר' שמוּאל שבח תקיף וצלוּל, בעוֹד האיכר עוֹנה מדי פעם בפעם תחנוּנים וּבקוֹל שפל. רוּדוֹרפר הבין, כי מדוּבּר שם על פרעוֹן חוֹב ישן, והאיכר עוֹמד על נפשוֹ.

הוּא ישב ולעס את הפת התפילה עם הגבינה הנוּקשה, והיה כוּלוֹ נבוֹך מרשמי הזרוּת הכּהה שבבית שאר בשׂרוֹ, הענף היחידי מגזע משפּחת אביו האהוּב.

לא עברה מחצית השעה והביתה התפּרץ נער כבן ארבע עשׂרה, לבוּש מעיל שחוֹר ארוֹך, טבוּל למטה בבוֹץ, כוֹבע סאמיט רחב שוּליים בראשוֹ וּפאוֹתיו מסוּלסלוֹת ורוֹטטוֹת על לחָייו כשתי צלוֹחיוֹת שחוֹרוֹת.

השמוּעה על דבר האוֹרח מל… הגיעה אליו אל בית המדרש ולא יכוֹל היה להתאפּק מלרוּץ הביתה. אביו עיכבוֹ בחנוּת, אך הפעם לא נזף בוֹ על ביטוּל התוֹרה, אלא שלחוֹ רכּוֹת לקרוֹא לאם. הנער, דוֹב בּר, נחפּז החדרה, נתן שלוֹם לאוֹרח ביד רטוּבּה מגשם, וּמבלי דבּר דבר יוֹתר פנה ויצא מן הבית. כעבוֹר רגעים מעטים בא גם השני, כבן שש עשׂרה, ועמוֹ עוֹד נער זר, חבר, וּשניהם תקעוּ שלוֹם לאוֹרח ויצאוּ מהר לחנוּת. שם עמדוּ בפינה והתלחשוּ זמן רב, זרקוּ מבטים לתוֹך החדר, עד שמבגדיהם הרטוּבּים נקותה שלוּלית מים לרגליהם. רוּדוֹרפר, מאפס מעשׂה, עיין בספר דרוּש צהוֹב, אכוּל עש וחסר שער שמצא על השוּלחן.

לבסוֹף שב דוֹב בּר עם האם. היא היתה טיפּוּס של אשה רכּה ונכנעת, בעלת פנים חסוּדים ועייפי בכי. סוּדר חוֹרף גדוֹל עטף את כתיפיה הצרוֹת ואת ראשה הקשוּר במטפחת אפוּרה-משוּבּצת. עיניה היוּ עמוּקוֹת וחמימוֹת וּבתוֹך המסגרוֹת האפילוֹת נראוּ כזיקים בתוֹך גחלים עמוּמוֹת.

בהיכּנסה נבוּכה קצת, הסירה את המפּית המזוֹהמת מעל השוּלחן ואמרה, שעוֹד מעט יאכלוּ מרק. וּבינתיים שלחה מבטים שוֹאלים אל ר' שמוּאל שבח. בסינרה היה מחזיק כל הזמן ילד כבן חמש, שהביט בגניבה אל האוֹרח – בן הזקוּנים.

– צריך יהיה להקדים היוֹם את ארוּחת הערב. הוּא לא אכל היוֹם לשׂוֹבע. כל הבוֹקר נסע ברכּבת. – פנה בעל הבית אל אשתוֹ ושיפשף את ידיו זוֹ בזוֹ מפני הצינה.

– אוֹיה לי, – ענתה האשה – כל כך התמהמהתי אצל חיה רייזיל. רק אתמוֹל היה ה“ברית” והיא עוֹדנה חלשה, צריך לעזוֹר לה קצת בבית. תכף אשלח את דוֹב בּר להביא חצי תרנגוֹלת.

ושוּב שלחה מבט שוֹאל אל בעלה.

היא לא סילקה את הסוּדר מעל כתיפיה והיתה נחפּזת בתוֹך החדר, כרוֹצה להביא בוֹ סדר, אך לא ידעה במה להתחיל. ר' שמוּאל שבח בא לעזרתה:

– זוֹכרת אַת? אמוֹ ע"ה היתה מקשה לילד וחלתה וּמתה אחרי שנים אחדוֹת. זה הוּא שנוֹלד אז. אמרוּ עליו שיש לוֹ “ראש” טוֹב. אביו גם הוּא למדן. הוּא היה לוֹמד אצל הרב. – הוּא דיבּר על רוּדוֹרפר, כאילוּ לא היה זה מצוּי בחדר.

– כן, – ענתה האשה בקוֹלה הבכייני – גם אצל אחירים לוֹמדים גמרא.

– נוּ־נוּ! – זרק בפניה ר' שמוּאל שבח ונפנה. רוּדוֹרפר שמע ב“נוּ־נוּ!” זה: אף על פי כן יש הבדל בין בני ר' שמוּאל שבח וּבני האחירים. אך לא היה לוֹ יוֹתר חשק להצטיין בפני קרוֹבוֹ זה; הוּא רצה רק לחדוֹר קצת אל תוֹך סבך החיים שבבית. בכל חוּשיו כבר תפשׂ את כוֹבד הסבך. היתה כבר שעה שתיים אחרי צהרי סתיו. רוּדוֹרפר ידע, שבעיירוֹת נוֹהגים היהוּדים לאכוֹל את הסעוּדה העיקרית בערבים אוֹ בין השמשוֹת. הוּא שמע שלכבוֹדוֹ יטרחוּ ויקדימוּ היוֹם את הסעוּדה, והבין שר' שמוּאל שבח יצטרך לתת היוֹם לאשתוֹ מעט פרוּטוֹת יתירוֹת בשביל “חצי התרנגוֹלת”, לא לחינם שלחה אליו מבטה השוֹאל – אך כל זה לא נגע לוֹ. אדרבה, הוּא נהנה לראוֹת ש“מוֹרטים” קצת את היהוּדי העשיר והכּילי הזה, וכך היה חוֹשב עליו: הרי לכאוֹרה יהוּדי שפל ברך הוּא ונכנע, פילוֹסוֹף במקצת, אך בזה יש להכיר עוֹד יוֹתר את קשי אוֹפיוֹ ועריצוּתוֹ. אנשים כאלה מסוּגלים לכוֹל! עתה ביקש להכיר את כוּלוֹ, שלא יצא מכאן מחר בבוֹקר ויישארוּ לוֹ אילוּ נקוּדוֹת בלתי מבוֹררוֹת באדם זה שהוּא חוֹטר מגזעוֹ.

ר' שמוּאל שבח היה יוֹצא ונכנס בפתח שבין החדר ולחנוּת. באוּ אליו עוֹד איכרים, והוּא דיבּר אתם תמיד בלחש וּמלים ספוּרוֹת, וּבכל פעם היה מניחם לבדם בחנוּת ונכנס אל החדר ושוֹאל שאלת תם את רוּדוֹרפר. עוֹד פעם קראה לוֹ ביילה דבוֹרה מעל התנוּר, הטיפה עליו מוּסרה, אף הצליפה אוֹתוֹ, והוּא קיבל שוּב את מוּסרה וּצליפוֹתיה בשקט וּבאהבה. הוּא גם הציע לרוּדוֹרפר לשכב מעט על הדרגש והביא לוֹ כר קטן מן החדר השני, כנראה, חדר המיטוֹת.

פייגה לאה היתה כבר טרוּדה במסדרוֹן אפל, שהוֹביל בצד התנוּר לאיזה מקוֹם לא נוֹדע וששם היו הכּיריים, וּבן הזקוּנים כרוּך אחריה ואינוֹ מרפּה מסינרה, אך הנערים זוֹרקים מבטים סקרניים אל האוֹרח. לוֹמדי בית המדרש הלכוּ להם. האב שלחם ללמוֹד ולא נתן להם רשוּת לשוּב אלא לסעוּדה. גם האיכרים הלכוּ להם אחד אחד. אז לבש ר' שמוּאל שבח את ה“בּקישה” ואת כוֹבע הסאמיט, לקח בידוֹ סוֹכך בד אפוֹר גדוֹל והלך גם הוּא לבית המדרש ללמוֹד את שיעוּר היוֹם. רוּדוֹרפר נשאר לבדוֹ שוֹכב על הדרגש הקשה, מאזין לזרם המטר המוֹנוֹטוֹני בחוּץ ולפיזוּם התהילים התפל של הזקינה על התנוּר. איש לא בא עתה אל הבית. האפלוּלית הלכה וגברה בוֹ. האשה פייגה לאה בקעה במסדרוֹן קיסמים, נפחה באש, קצצה בקוֹפיץ, כּיהתה בילד הטרדן – אך אל החדר לא נכנסה ואל רוּדוֹרפר לא פנתה. כוּלה היתה נתוּנה לדבר אחד – לארוּחה. רוּדוֹרפר שכב בלי נוֹע והסתכל בסיפּוּן הקוֹדר. הכוֹל היה לוֹ פה זר וּמוּזר. אך לא חש כל מרירוּת. אדרבה, היה לוֹ גם ניחא קצת. זכר את שירוֹ של לינאוּ, שבוֹ מרגיש הפּייטן בשכיבתוֹ באסם וגשם מקשקש על גבּוֹ כשכיבה בתוֹך הקבר. מעין הרגשה זוֹ היתה גם לוֹ. והנה נתגלה ראשה של ביילה דבוֹרה בריבּוּע הכּוָה – קטן וצמוּק, נתוּן בתוֹך שביס גדוֹל והוּא מתנוֹעע באויר, כראשוֹ של צב שנפשט מתוֹך קליפּתוֹ. “שמוּאל שבח! שמוּאל שבח!” קראה בקוֹל כבוּש, סוֹדי. אך כיון שלא נענתה, החזירה את ראשה פנימה, גנחה גניחוֹת אחדות והתחילה פוֹזמת שוּב. הוֹפעה זוֹ פעלה על רוּדוֹרפר פעוּלה מיסטית. היא הרעישה אוֹתוֹ עד שוֹרשי נפשוֹ. ההרגשה הלינאוּאית גברה בוֹ. גם משהוּ פחד נמהל בה. כמעט התחרט מתוֹך רוּגזה על שהניח לשמוּאל שבח ללכת ללמוֹד את שיעוּרוֹ בבית המדרש. אין דבר – יוֹם אחד, לכבוֹדוֹ, לכבוֹד בן דוֹדוֹ, רשאי היה להיבּטל מתוֹרתוֹ. אף לבניו יכוֹל היה לתת חוּפשה. הרי הוּא לא בא הנה לשכב כאן על דרגש קשה ותפל זה, בתוֹך האפילה והקרירוּת, כשמטר הסתיו זוֹרם בחוּץ לתוֹך הרפש וּזקינה־חשוּבה־כמת מפזמת בקוֹל שלא מעוֹלם זה!

הוּא קם, סמך את עוֹרפּוֹ בכפּיו השלוּבוֹת, התמתח וניגש אל החלוֹן הקטן, מחהוּ באצבעוֹ והביט החוּצה. היה לפניו קיר ועליו שפך מים עכוּרים. התחיל פוֹסע בחדר אחת הנה ואחת הנה, כאוֹתוֹ האיכר שפּסע בחנוּת עם בוֹאוֹ. אילוּ צילצל מישהוּ בדלת החנוּת! במסדרוֹן היתה כבר האש בכיריים זהוּבה ועליזה. רוּדוֹרפר עבר על התנוּר, עמד על המפתן והסתכל ממוּשכוֹת בעבוֹדתה של האשה הקטנה והרזה. היתה בכל ישוּתה איזו חביבוּת מעוֹררת רחמים: אף שהרגישה בוֹ לא הפסיקה את עבוֹדתה. הוּא רמז לילד שיגש אליו, אך זה, בראוֹתוֹ את הרמיזה, נלחץ עוֹד יוֹתר אל אמוֹ וכיסה את פניו בסינרה.

– מפחד הוּא – הסבּירה האם – מפני זרים. כך דרכוֹ תמיד, כשבא אדם זר אינוֹ מרפּה עוֹד מסינרי. כקרצית הוּא דבק בי. לוּלא הגשם בחוּץ הייתי משלחתוֹ אל ה“חדר” אוֹ לשׂחק עם התינוֹקוֹת. מה אתה מתיירא, חיים לייבלי? מה יעשׂה לך הדוֹד?

– בוֹא, אתן לך את שעוֹני – ניסה רּודוֹרפר להשׁיאוֹ.

הקטן פשט את גוּלגוֹלתוֹ הקטנה, ארוּכּת הפּאוֹת, הבריק עליו בעיניו השחוֹרוֹת, הצטחק, אבל לא זז ממקוֹמוֹ. אז ניגש אליו רוּדוֹרפר ישר, תפסוֹ מתחת לזרוֹעוֹתיו הקטנוֹת וּביקש להרימוֹ. אך פני הקטן קיבלוּ פתאוֹם הבעה של “רוֹצח”, התחיל מפרכּס בחימה, וּלבסוֹף בעט לוֹ לרוּדוֹרפר ביריכוֹ. אז הניח לוֹ. האם האוּמללה עמדה תלוּית ידיים ולא ידעה מה להגיד. אך רוּדוֹרפר הקדימה ואמר:

– אוֹ, הוּא ילד חזק. כיון שכּך, ראוּי הוּא למתנה באמת! – והוֹציא מכיסוֹ פרוּטה לבנה ונתנה לקטן. את זוֹ לקח הילד בחטיפה.

– נוּ, היכּנס כבר החדרה. תשׂחק שם. – אמרה האם ודחפה את הילד לפניה. עכשיו, שהפּרוּטה היתה בידוֹ, נשמע לה והלך.

עתה השתוֹקק רוּדוֹרפר להיכּנס בשׂיחה עם פייגה לאה. כל הסימפּאטיה שבלבוֹ היתה נתוּנה לה: בגוּפה הצר והחלש, בפניה הליאים והרכּים, בפחדנוּתה התמימה – ראה את כל קו חייה. אך ביקש לשמוֹע מפּיה מלים. היא תספּר, היא תגלה לבה, מימיה לא דיבּרה עם אדם גלוּיוֹת. יש להשׂיחה.

– הילד הראשוֹן הוּא זה שנוֹלד לבתכם?

– לא, לא, השני. ואך הראשוֹן מת, לא עלינו, מאסכרה.

– וּמה פרנסתה?

– ברוּך השם. בעלה סוֹחר בביצים. קוֹנה ביצים ב“ירידים” ושוֹלח ללבוּב. נתנוּ לה ב“ה נדוּניא יפה. ארבע מאוֹת רייניש. השנה קנוּ להם בית ישן. איה”ש בקיץ יתקנוּהוּ. בפרט הגג רעוּע מאד. עתה דוֹלפת שם התקרה.

– וזוֹ בתכם הבּכירה?

– לא. יש לנוּ בת גדוֹלה מזוֹ. ההיא נשוּאה לסוֹחר עוֹרוֹת בסוֹקאל. יהוּדי ירא שמיים, “נוֹסע” לבלז. אך לא צעיר. היא ב“ה גבירה גדוֹלה. אך לא עלינוּ עצוּרה על בנים. כבר היתה אצל רופאים בלבוּב וּבוין – ואין תשוּעה. בכל קיץ הם נוֹסעים ל”מרחצאוֹת". יש לה בעל – זהב.

– כך. וּמה עם בנכם הגדוֹל? (שמץ המאוֹרע הגיע לאוֹזני רוּדוֹרפר בהיוֹתוֹ בבית).

פניה החיורים של האשה הוּצפוּ פתאוֹם אוֹדם בוּשה. עיניה התנוֹצצו מתוך עינוּי נפש ועפעפּיה ריפרפוּ. היא ייצבה את הסיר המתבשל על הכיריים, אחר פנתה ונכנסה הביתה. רוּדוֹרפר הלך אחריה בצעדים זהירים. שם ישבה על הדרגש ורוּדוֹרפר על כיסא לפניה. הוּא קלט את סנטרוֹ בשתי כפּיו ונשען במרפּקיו על הבּרכּיים. את עיניו הצמיד אל פניה הנעימים של האשה העלוּבה. אף כי החדר שרוּי היה באפלוּלית, ראה אוֹתם היטב. מעל התנוּר היה נשמע הפּיזוּם הצרוּד, אך האשה שהוּרגלה בו זה שנים, הרגישה בוֹ רק כבניסוּר החתוּל הרוֹבץ ליד הכיריים. היא היטיבה את המטפּחת על ראשה והניחה את ידיה החיורוֹת בתוֹך חיקה:

– הרי בוַדאי שמעת בבית, איך שמוּאל שבח מתנהג עם הילדים. בל אחטא: הוּא אב קשה. מכה אוֹתם, את הבנים, מכוֹת אכזריוֹת ואינוֹ מניח להם לשאוֹף רוּח. רק לימוּד ולימוּד. תוֹרה הוּא נוֹתן להם ביד רחבה, אך פרוּטה אינוֹ נוֹתן להם אף פעם. ויעקב יצחק היה כבר בחוּר “לבריוֹת”, בן שבע עשׂרה. הייתי מתחננת לפניו: שמוּאל שבח – הסוֹף לא יהיה טוֹב. חדל, לפחוּת, מן המכוֹת. איך כתוּב שם? “וּכאב את בן ירצה”. אַל תחשוֹב, שהוּא בעצמוֹ אינוֹ סוֹבל מכך. כשהוּא חוֹזר מבית המדרש, אחרי שהכּה אוֹתם שם, אין טיפּת דם בפניו. הוּא שוֹתק וּמתאַנח, וכל מראהוּ קוֹרע לב. צער אב. אך כשהוּא בא שמה למחר, ורוֹאה שהנער לא חזר על השיעוּר, אוֹ שאינוֹ מקשיב בשעה שהוּא מלמדוֹ, הריהוּ יוֹצא שוּב מכליו וּמכה וּבוֹעט ורוֹמס בלי רחמים – אלמלא הלוֹמדים בבית המדרש, המתערבים וּמצילים את הילדים מידוֹ, היה הוֹרגם זה כבר. מה לעשׂוֹת? דם כזה אצלוֹ. זה דמה שלה! (והיא הצבּיעה על התנוּר) תוֹרה כזוֹ! צריך ליהרג עליה! אם לאו – נדמה להם, אין מקיימים אוֹתה… אוֹי לה לתוֹרה שצריך לקיימה ביד חזקה… וּכבר התערבוּ קרוֹבים וּרחוֹקים. גם הרב בעצמוֹ דיבּר אליו רכּוֹת וקשוֹת – אך אין פעוּלה. לא לחינם קוֹראים לוֹ בעיר “שמוּאל שבח כוֹהן”, אף על פי שגם “לוי” איננו.

אבק ההוּמוֹר, שהזהיר בדברי האם קשת הגוֹרל, נגע עד לבוֹ של רוּדוֹרפר. אלמלא חשש לפגוֹע בה, היה אוֹחז בשתי ידיה.

– בשנים האחרוֹנוֹת באה צרה חדשה. הבחורים התחילוּ להתעסק בהשׂכּלה וּבציוֹניזמוּס… בבית המדרש, כששמוּאל שבח נמצא שם, אין איש מן הבחוּרים מעיז להפסיק מתלמוּדוֹ, וכל שכּן לדבּר בעניינים שלהם. אבל הרי גם הוּא אדם מכוּר, סוֹחר, יש לוֹ עסקים עם פּריצים ו“ערילים”. וּבשעה שאיננוּ בבית המדרש מדבּרים הנערים ביניהם, ואוּלי גם קוֹראים איזה ספר. באמת התחילה הצרה מספר, שמצא אצלוֹ שמוּאל שבח בבית. איזה ספר עם תמוּנוֹת של רבנים אפּיקוֹרסים. מילא, את הספר קרע לקרעים קטנים, ואת הקרעים שרף בתנוּר – אך את יעקב יצחק הכּה באגרוֹפיו עד שנקעה ידוֹ של הנער. אחר כך לא נתנוֹ להיכּנס הביתה, והיה לן שלוֹשה לילוֹת בבית המדרש ביד חבוּשה. ביוֹם הרביעי כתב לוֹ הנער מכתב, וּבוֹ דרש ממנוּ לשלוֹח אוֹתוֹ לפרשׂבּוּרג אל הישיבה – אם לא, יברח מן העיר. שמוּאל שבח הראה לי את המכתב – “מבין” גדוֹל בלשוֹן הקוֹדש אינני – אך קראתי וחשכוּ עיני. לנער לא ענה כלוּם. הנער שב הביתה, אך לא מצא חן בעיני. כזר התהלך בינינוּ. האב לא הכּהוּ יוֹתר. אבל הם היוּ חיים בבית כשני שׂוֹנאים. חשבתי שלבי ישבר בי כשראיתים בכך. בקיצוּר, הנער התכוֹנן בחשאי לדרך. איש לא ידע איך. היה לוֹקח בסתר מן החנוּת ומוֹכר, היה לוֹוה וחוֹתם בשם אביו – עד שקבץ לוֹ סכוּם מספּיק, וּבאחד הימים נעלם. הנערים הקטנים ידעוּ להיכן נסע, אך הם היוּ בעצה אחת עמוֹ, ולא רצוּ לספּר דבר. שמוּאל שבח ניסה “בטוֹב וּברע” להוֹציא מפּיהם דבר, אך הם אמרוּ, שאם גם יהרוֹג אוֹתם לא יגלוּ את הסוֹד. וראה, כשם שהוּא מכה אוֹתם על ביטוּל תוֹרה, אוֹ על אפּיקוֹרסוּת – כך הוּא רך וטוֹב וחלש בדברים אחרים. אינוֹ יכוֹל להרים יד. אתה אוֹמר, שהוּא קמצן? כן, הוּא חרד על הפרוּטה. וּבאמת הזמנים קשים, אין פדיוֹן וה“ערילים” – יש מהם שאינם פוֹרעים את החוֹבוֹת. ההוֹצאה מרוּבּה, בלי עין הרע. וּבפרט שהוֹצאנוּ הרבה מאוֹת רייניש על נדוּניא ונישׂוּאים של הבנוֹת.

רוּדוֹרפר ראה ברוּר, שאין לה ידיעה כל שהיא בעסקיו של בעלה ושהיא מאמינה לתלוּנוֹתיו. ואוּלי גם הוּא אינוֹ יוֹדע את מצבוֹ. כך אמר גם בעל העגלה. אלא שלא רצה להפסיקה.

– הוֹי, כמה ייסוּרים היוּ לנוּ! הנער נעלם ואיש אינוֹ יוֹדע היכן לחַפּשׂוֹ. לך חפּשׂ את “הרוּח בשׂדה”. היינוּ חוֹקרים ודוֹרשים בעיר וּבסביבה, בין יהוּדים ונוֹכרים, להבדיל, אצל קרוֹבים ורחוֹקים – אין קוֹל ואין קשב. חשבנוּ, אוּלי נסע באמת לפרשׂבּוּרג. אך על המכתבים שכתבנוּ שמה קיבלנוּ תשוּבה, שלא בא שמה בחוּר בעל סימנים כאלה. בקיצוּר, הדבר עלה לנוּ באיבּוּד דמים וּבאיבּוּד ימים. ישמרנוּ השם מעוֹד ניסיוֹן כזה. יכוֹל אתה לשער לך את הלילוֹת שעברוּ עלינוּ. מילא אני – רגילה אני בכך: אֵם לשישה ילדים – עין לא עצמתי. אך גם הוּא, האכזר, כביכוֹל, התהלך – לא בר נש כלל. לא יכוֹל לאכוֹל ולסחוֹר, אפילוּ מתוֹרתוֹ הרפּה קצת. ולוּלא חתננוּ, בעלה של חיה רייזיל, אוּלי לא היינוּ מוֹצאים אוֹתוֹ עד היוֹם. חתננוּ הרי נוֹסע, כפי שסיפּרתי לך, אל הירידים לרגל מסחר הביצים. והנה נוֹדע לוֹ בדרך, שבעיר קצ’קי (קצ’קמט, תיקן לה רוּדוֹרפר) – יהי כך! על גבוּל אוּנגארן יוֹשב שם אצל יהוּדי עשיר, בעל יערוֹת, איזה בחוּר, שביקש לנסוֹע לאיזוֹ גימנאזיה בברוֹד, כמדוּמה לי, ועיכּבוּהוּ שם מחמת שאין לוֹ “ניירוֹת”". הוּא גזז לוֹ את הפּיאוֹת והשכיר את עצמוֹ להיוֹת מוֹרה אצל היהוּדי העשיר. על פי כל הסימנים, שׁגָבה חתננוּ – הרי זה יעקב יצחק. הוּא בא הביתה וסיפּר את הדבר. אז נסעוּ שניהם, הוּא וּשמוּאל שבח, לעיר ההיא, וּבאמת מצאוּ אוֹתוֹ. הוּא הוּא. הבוּשה היתה גדוֹלה. אך במקוֹם זר – מילא, אין מכירים אוֹתך. מתחילה לא רצה לשוּב, בשוּם אוֹפן. טען, שאין לוֹ צוֹרך בבית. הרי הוּא עוֹמד מעתה ברשוּת עצמוֹ ויכוֹל לפרנס את עצמוֹ. הוּא עוֹד יגיע לגימנאזיה ויהיה לדוֹקטוֹר. ועוֹד שטוּיוֹת כאלוּ. בקיצוּר, האב והגיס פעלוּ עליו איך שהוּא. הבטיחוּ לוֹ, שלא יכּוּהוּ יוֹתר, שיהא בן חוֹרין ללכת לבית המדרש, אוֹ ללמוֹד אצל הרב, אוֹ גם בפני עצמוֹ, הכוֹל כרצוֹנוֹ. חתננוּ גם הבטיח לוֹ שילמדוּהוּ את לשוֹן המדינה. שמוּאל שבח נתן לוֹ שעוֹן של זהב, שקנה לוֹ בדרך. ואז נתרצה ושב עמהם. הבוּשה בעיר היתה גדוֹלה. הכוֹל היוּ מדברים בנוּ. אך היה זה לקח בשביל שמוּאל שבח. עתה היה הוּא המוּכּה. אחר איזה ימים בא אלי ואמר לי, שצריך לארס את הנער. וד' זימן לנוּ שידוּך טוֹב בקריסניפּוֹלי. יהוּדי סוֹחר עצים, שוֹלח רפסוֹדוֹת בנהר

בּוּג. הנערה מצאה חן בעיני יעקב יצחק. קנינוּ מתנוֹת לכלה, והוּא קיבל קוּפסת זהב בשביל סיגאריוֹת (שעוֹן זהב הרי היה לוֹ!). בקרוֹב תהיה החתוּנה. ושוּב הוֹצאה גדוֹלה. הוּא יהיה סמוּך שנים אחדוֹת על שוּלחן חוֹתנוֹ, וּלאט לאט ייכּנס לתוֹך המסחר. – – עוֹד מעט יבוֹא הביתה. עתה הוּא הוֹלך יוֹם יוֹם לשעתיים אל הרב ולוֹמד קצת. כמה שהוּא רוֹצה. שמוּאל שבח אינוֹ נוֹגע בוֹ עוֹד לרעה. אך לנערים הצעירים הוּא מציק עוֹד. לא כמקדם, אך עדיין הוּא מכה אוֹתם. הלואי, רבוש"ע, שלא נתנסה ניסיוֹן שני! – הנה סיפּרתי לך מקצת צרוֹתי, ועלי לרוּץ אל המרק, שלא יגלוֹש.

והיא עזבה את איש שׂיחתה בחדר. הילד הניח פתאוֹם את משחקוֹ ורץ אחריה כמטוֹרף.

רוּדוֹרפר נשאר שוּב לבדוֹ בתוֹך הצינה והאפלוּלית והפּיזוּם המנַסר של ביילה דבוֹרה. כל מחשבוֹתיו ורגשוֹתיו היוּ נתוּנים לגוֹרלה של האשה האוּמללה. פתאוֹם שמע אִושה מלוּוה גניחוֹת. אחר כך ראה איך נשלחוֹת מתוֹך כּוַת התנוּר שתי נעליים גדוֹלוֹת, בלתי רכוּסוֹת, ואחריהן זוּג רגליים דקוֹת, ערוּמוֹת, ואחריהן צוֹנח גוּפה של הזקינה. היא עמדה רגע על הרצפּה זקוּפה וּפיה הצמוּק, חסר השיניים מגיע עד חוֹטמה הארוֹך, היא הביטה ישר ברוּדוֹרפר, אך כנראה לא ראתהוּ. פנתה ויצאה במהירוּת אל המסדרוֹן. כעבוֹר רגעים מספר שבה והיא מנגבת בחיפּזוֹן את ידיה בשׂמלה התחתוֹנית וּמלחשת בפיה. הסתכלה שוּב רגע ברוּדוֹרפר, אחר גערה בוֹ: “שייגיץ, למה אינך מעמיד לי את הכסא?” רוּדוֹרפר קם, העמיד לה כסא ועזר לה לעלוֹת עליו. מן הכיסא טיפּסה ועלתה בעצמה אל התנוּר.

אך נגמר המחזה הזה ודלת החנוּת צילצלה פעמיים, וכעבוֹר רגע נכנס בחוּר כבן שמוֹנה עשׂרה, נמוּך קוֹמה, לבוּש יפה. תחת המעיל הפּתוּח חזייה של משי מפוֹרח ושרשרת זהב עליה. כוֹבע סאמיט חדש לראשוֹ וּפיאוֹתיו קצרוֹת וישרוֹת. הפנים רעננים, מאדימים בבריאוּת של נוֹער, והעיניים טוֹבוֹת, משהוּ מלגלגוֹת. הצואר היה כרוּך במטפּחת משי טוֹבה. הוּא ניגש ישר אל רוּדוֹרפר, כאדם שראה את העוֹלם, הוֹשיט לוֹ ידוֹ ואמר:

– שלוֹם עליכם! מל…?

– כן, יעקב יצחק. ואתה מן הרב?

– כן, אני לוֹמד קצת… – וחייך, כמבקש סליחה על שהוּא עוֹסק בהבלים כאלה. – שמעתי שאתה נוֹסע לחוּץ לארץ. בוַדאי ללמוֹד באוּניברזיטט?

– ללמוֹד הייתי יכוֹל גם באוֹסטריה. הרי יוֹדע אתה שגמרתי גימנסיה. אלא שרוֹצה אני להיוֹת איזה זמן בשוייץ. בעיקר שוֹאף אני להכיר שם את הנוֹער היהוּדי מרוּסיה הלוֹמד שם. יש לי עניין בכך.

– חבל, חבל! – אמר יעקב יצחק, כמדבר אל נפשוֹ.

רוּדוֹרפר לא ידע על מה חבל לוֹ לנער פוֹרח זה וחיכּה בפנים שוֹאלוֹת לפירוּש.

– מצ, חבל בכלל, ש… ש… לא יכוֹלתי ללמוֹד מה שחפצתי. אתה מבין? אבל מקוה אני, שעוֹד אשיג איזה דבר. בקרוֹב אני עוֹבר לקריסניפּוֹלי.

– קריסניפּוֹלי עיר גדוֹלה יוֹתר, – דיבר רוּדוֹרפר רצינוֹת – יש בה בוַדאי גם מעט משׂכילים.

– אוֹ, הרבה משׂכילים! גם מחוּתני הוא אדם משׂכיל. יש לוֹ ארוֹן גדוֹל מלא ספרים גרמנים. יש לוֹ כל בּרוֹקהויז. הוּא הבטיח לי להזמין בשבילי ב את המכתבים של לאנגגנשייד בשביל בּוּכהאלטריה וצרפתית. עכשיו איני דוֹאג עוֹד.

“בגלל אידיאלים כאלה לא כדאי היה לברוֹח”, חשב רוּדוֹרפר בלבוֹ, אך לבחוּר אמר:

– והנערה היא נערה מַשׂכּלת?

– כך. היא מדברת לא רע פּוֹלנית. אך מה אפשר לדרוֹש מנערה? – הוּא דיבּר כגדוֹל. יחסוֹ אל אשתו להבא כבר היה קבוּע ועוֹמד.

– ואחיך הקטנים? הם עדיין ברשוּתוֹ של אבא?

– לא כל כך. אַל תדאג, עתה נשתנוּ הדברים הרבה. שלא בידיעתוֹ של אבא הם קוֹראים ולוֹמדים מה שהם רוֹצים. יש להם אגוּדה “מזרחית” בצינעא. הם מקבלים מכתבים ו“קוֹלוֹת־קוֹראים” מן הרב ריינס מלידא ברוּסיה. הם גם משלמים שקל. אוֹמַר לך את האמת: אוֹתי כל זה אינוֹ מעניין. אני איש פּראקטי. איני מאמין בציוֹניזמוּס. ואתה?

– אני? אני בעל כוֹרחי אני מאמין.

– דהיינוּ?

– מפני שאני חוֹשב לנסוֹע לארץ ישראל ולחיוֹת שם.

– זה עניין אחר! – אמר יעקב יצחק בחשיבוּת. לרוּדוֹרפר ברוּר היה, שאת המבטא הזה למד מאיזה סוֹכן נוֹסע.

ובעוֹדוֹ ממשיך את שׂיחתוֹ המעניינת עם יעקב יצחק חזר ר' שמוּאל שבח עם שני הנערים מבית המדרש. לכבוֹד האוֹרח קיצרוּ בכל זאת בשיעוּר והתפּללוּ מנחה ביחידוּת, כדי שימהרוּ לשוּב אל ארוּחת הערב. כשנכנס ר' שמוּאל שבח נשק את המזוּזה, הביט כה וכה, וּבהשהוֹתוֹ מבטוֹ על התנוּר שאל את יעקב יצחק, אם כבר התפּלל מנחה.

– לפני רגע, – ענה הבחוּר – הנה הוּא ראה . – ולא בּוֹש להעיד את רוּדוֹרפר עדוּת שקר.

הנערים העיפוּ מבטים ברוּדוֹרפר והתלחשוּ. חיים לייבלי, שנכנס בעצמוֹ בשקט מן המסדרוֹן, ישב עתה אל קצה השוּלחן, נשען בסנטרוֹ והביט בעיניים מליאוֹת מחשבה כגדוֹל ולא פחד.

עוֹד קוֹדם השגיח רוּדוֹרפר באיזה ראש, שהיה מתגלה מזמן לזמן בחלוֹן ונעלם. עתה נתרבוּ הראשים. אלה היוּ נערי העיירה, שלא יכלוּ להתאַפּק מלהציץ ולראוֹת את האוֹרח ה“מלוּמד”, שנקלע אליהם. אוּלי הם הם חברי “האגוּדה המזרחית”, שיעקב יצחק סיפּר לוֹ עליה! רוּדוֹרפר חס עליהם, שהם מתרוֹצצים בחוּץ בגשם וּבקוֹר. אילוּ יכוֹל היה לאספם לאיזה חדר, מוּאר וחם – היה עוֹשׂה זאת בעוֹנג. הוּא תיאר לעצמוֹ את הפנים התמימים והחביבים של נערי בית המדרש האלה. אך פה בחדר, כשר' שמוּאל שבח בבית, אין מקוֹם בשבילם. האפילה בחוּץ הלכה וגברה והגשם התחזק. ר' שמוּאל שבח, שעכשיו אפפהוּ מעין רוֹך של חנינה, הוֹריד בעצמוֹ את המנוֹרה מעל הארוֹן, הדליקה והעמידה באמצע השוּלחן. מרוֹמי התנוּר עם ביילה דבוֹרה נבלעוּ בצל הגוּלה. פּיזוּם התהילים פסק שם לפני זמן מה. אוּלי היא נרדמה – הירהר רוּדוֹרפר. פייגה לאה נכנסה מן המסדרוֹן ובישׂרה, כי בעוֹד חצי שעה יוּכלוּ לשבת לאכוֹל. אך ר' שמוּאל שבח, שהרחבת דעתוֹ גברה עליו, אמר לה, שתגיש לעת עתה תה. יש להתחמם מעט. בוַדאי גם ליעקב קר. והוּא הביט בפני רוּדוֹרפר בחמימוּת כמעט אבהית. בעוֹד רגעים מעטים עמדוּ כוֹסוֹת התה על השוּלחן, וכל בני הבית ישבוּ איש איש על כוֹסוֹ. פייגה לאה הביאה כוֹס גם בשביל ביילה דבוֹרה. עלתה על הכיסא והכניסה את הכוֹס הלוֹהטת לתוֹך הכּוָה. מיד נשמעוּ שם לגימוֹת רעבתניוֹת. “האש אינה שוֹלטת בה עוֹד”, הירהר רוּדוֹרפר.

ר' שמוּאל שבח ישב עתה בהרחבה במקטוֹרנוֹ החוּם בעל השרווּלים הירוּקים, כּיפּתוֹ שמוּטה הצדה וזקנוֹ וּשׂפמוֹ וּפיאוֹתיו המליאים והצהבהבּים מזהירים עתה וכל שׂערה בהם נראית לחוּד. הוּא היה כמעט נרגש מקוֹרת רוּח והיה מעביר את צפּוֹרן זרתּוֹ על שׂפת הכוֹס סחוֹר־סחוֹר, במהירוּת וּבחן ידוּע, ולא שתה עוֹד. הוּא התחיל לדבּר מתוֹך רצוֹן וּדרישת טוֹב:

– וּבכן אתה אוֹמר, יעקב, שאבא כבר יהוּדי זקן. חכּה, מתי ראיתי את הדוֹד שלוֹם באחרוֹנה? לפני שמוֹנה שנים. כן, בדיוּק, לפני שמוֹנה שנים בחוֹרף. היה לי אז משפט בראדיחוֹב בדבר תפוּחי אדמה שקניתי אצל הפּריץ, ונמצאוּ רקוּבים למחצה. שם מצאתי אוֹתוֹ לרגל עסקיו. כך. הוּא חדל “לנסוֹע”, אתה אוֹמר, להוּסיאטין. יהוּדי חכם. זאת אוֹמרת, לא מפני שחדל לנסוֹע אל הצדיק. אף אני נוֹסע פעם בשנה לבלז, רק פעם, אף כי קרוֹבה היא. כך. אף בנסיעוֹת אל הצדיק יש משוּם ביטוּל תוֹרה. “הוֹקר רגלך” נאמר גם על בית צדיק. ואחיך השני, שרגא, הוּא באמריקה, אתה אוֹמר. ה? פוֹעל פשוּט, מגהץ? מילא, אין להתבייש במלאכה. גם בין התנאים היוּ בעלי מלאכה. בוַדאי עוֹד זוֹכר אתה. אבא עשׂ‎‎ה בוַדאי כל מה שבידוֹ להקנוֹת לוֹ תוֹרה וחכמה. ויש לוֹ פרנסה? כמדוּמה, שהוּא מטוּפל בבנים. איך, הוּא נשׂא אלמנה עם שני ילדים? כן, כן. לא יכוֹלתי לנסוֹע אז אל החתוּנה. אמי תחי' היתה אז חוֹלה מסוּכּנת. כך. ואתה, לאן אתה נוֹסע עכשיו? לשוייץ? עיר גדוֹלה זוֹ שוייץ? אַה, כך, זוֹהי מדינה. באמת איני בקי כלל בגיגראפיה. רק פעם אחת הייתי בלבוּב. אח, אח! היוּ שם גדוֹלי תוֹרה לפנים. ה“ישוּעוֹת יעקב” וה“טוּרי זהב”. מה? אתה חפץ לדעת מה על אוֹדוֹת סבא שלנוּ? באמת איני בקי כל כך במעשׂי אבוֹת. אמי תחי' היתה מספּרת הרבה, אבל אין לי זיכּרוֹן לדברים כאלה. חבל, לפני שנה שנתיים עוֹד אפשר היה לדבּר עם אמא. היא היתה מספּרת לך דברים הרבה על אבא שלי ז“ל ועל סבא ז”ל וּשאר קרוֹבינוּ שמתוּ. סבא היה בסוֹף ימיו דיין בח… מתחילה היה דיין בלבוּב, אצל ה“ישוּעוֹת יעקב”, אבל אחר כך בא הנה לח.. ונעשׂה מלמד. ואחר כך היה שוּב לדיין. הרב הזקן, שהיה לוֹמד אִתּוֹ בכל יוֹם, הכריחוֹ לכך. הוּא בעצמוֹ לא רצה. היתה איזוֹ מחלוֹקת בינוֹ וּבין ה“ישוּעוֹת יעקב”. אם יש כאן איזה זקן שזוֹכר מה מן הימים ההם? כן, יש יהוּדי פשוּט אחד, סַכּך של גגוֹת. אוֹמרים עליו, שהוּא למעלה מבן מאה שנה. יוֹשב הוּא ב“שטיבּל” שעל יד בית המדרש. אלמלא הגשם והרפש – היית יכוֹל לגשת שמה וּלדבּר עמוֹ. הוּא בעל זיכּרוֹן גדוֹל, אף כי יהוּדי פשוּט מאד ויוֹדע רק תפילוֹת ותהילים בעל פה. הכוֹל אצלוֹ כמוּנח בקוּפסא. טוֹב – אם רוֹצה אתה, יוֹליכוּך שמה הנערים אחרי הארוּחה. זה לא רחוֹק. ח… אינה נינוה. אוּלי תלוה אוֹתוֹ אתה, יעקב יצחק?

כל הנערים הביעוּ את רצוֹנם ללכת עם האוֹרח. עד הארוּחה וּבשעתה חש רוּדוֹרפר אי מנוּחה בחברת בני הבית, אף כי ר' שמוּאל שבח השתדל להסביר לוֹ פנים. הוּא רצה לצאת קצת, לראוֹת אדם זר. אוֹתה המשיכה לאנשים זרים, שהיתה בטבעוֹ, בדמוֹ, ניעוֹרה עתה והציקה לוֹ. אף הזקן בן המאה עניינוֹ טרם ראהוּ. הוּא השתוֹקק לשמוֹע מפיו חסר השיניים זכרוֹנוֹת בני תשעים שנה. וּכבר טעם את טעם הדברים כמעט בחוּש.

אחרי הארוּחה, הדלה אך הריחנית, התלבשוּ שלוֹשת הנערים. גם רוּדוֹרפר לבש את אדרת החוֹרף ואת הערדליים. הנער השני חזקאל (היחידי בבית, שהיה לוֹ רק שם אחד, וּמשוּם כך נתחבּב על רוּדוֹרפר), הדליק פּנס קטן ותלהוּ על חזהוּ. זה הזכיר לרוּדוֹרפר את ילדוּתוֹ, כשהיה חוֹזר עם חביריו בערבי חוֹרף מן החדר. היה זה זיכּרוֹן מלבּב. כשיצאו מפּתח הבית עמדוּ בחוּץ נערים אחדים וחיכּוּ להם. הגשם היה עתה דק ורך מאד, כמעט לא מוּרגש. רק המרזבים סאנוּ. הם ניגשוּ אחד אחד ותקעוּ לאוֹרח “שלוֹם עליכם”. הוּא הרגיש שהם רוֹעדים כוּלם מהתרגשוּת. ברוּר היה לוֹ, שאלה הם בני ה“אגוּדה המזרחית”, המקבלים מכתבים ו“קוֹלוֹת קוֹראים” מן הרב ריינס מלידא. הם היסוֹד הריבוֹלוּציוֹני, כביכוֹל, כאן בביצת עיירה נידחת זוֹ. הם החוֹתרים תחת שלימוּתה. תחת ייחוּסה, תחת מסוֹרתה, מסוֹרת מאתיים שנה ויוֹתר.

מה ייוָלד מן הבקיעים הנבעים בבית ישׂראל? חשב רוּדוֹרפר. החתן מילא חוֹבת “הצגה” וּמילמל כמה שמוֹת, אך הם לא נקלטוּ באוֹזני האוֹרח בתוֹך החשיכה והגשם שבחוּץ. הם התחילוּ ללכת בשוּרת יחידים ארוּכּה על מרצפת אבנים צרה ולא ישרה, ליד קירוֹת הבתים, וחזקאל עם הפּנס בראש. אך הנה כלתה המרצפת וצריך היה להיכּנס לתוֹך הבּוֹץ. רוּדוֹרפר ניסה להציג רגלוֹ, אך הערדל טבע תיכף בבוֹץ הרך. בקריאת בהלה וּבקוֹשי הוֹציאוֹ יחד עם כיכר רפש. הנערים היו כוּלם נעוּלים מגפיים ועמדוּ מסביבוֹ. פנסוֹ של יחזקאל האיר אוֹתם ואת הבּוֹץ הנוֹרא.

וּפתאוֹם תפשׂוּ לוֹ לרוּדוֹרפר בגוּפוֹ כמה ידיים, הרימוּהוּ ונשׂאוּהוּ קדימה לאוֹר הפּנס המאיר להם הדרך. תפישׂה זוֹ באה לוֹ כל כך פתאוֹם, שהדהימה אוֹתוֹ לרגע. אי נעימוּת ורגש בוּשה תקפוּ אוֹתוֹ, אך הוּא לא יכוֹל להתנגד, אף כי רצה בכך. בחשיכה להטוּ פניו ממבוּכה, אך הבחוּרים טילטלוּהוּ במסירוּת וּבדביקוּת חסידית. קשה היה לוֹ לגעור בהם, אף כי חס מאד על ידיהם הרפוֹת, ידי לֹומדי גמרא.

– אין דבר, עוֹד צעדים אחדים – הכריז יעקב יצחק שהלך לבדוֹ ונזהר לדרוֹך במקוֹמוֹת שאינם עמוּקים.

רוּדוֹרפר ראה שהוּא נישׂא וחוֹלף על המגדל הפּרוּץ, על חנוּת מצנפוֹת מוּארה, וכעבוֹר אֵילוּ רגעים הוּרד על רצפת אבנים לפני שער בית המדרש. חזקאל פתח את השער, האיר, וכל החבוּרה נכנסה לתוֹך אוּלם בית המדרש הגדוֹל, העמוֹק והאפל. רק נר נשמה בוֹדד היבהב בתוֹך הפּנס המפוּיח במרוֹמי הקיר, מעל לכּיוֹר. איש לא היה שם. ארוֹן הקוֹדש היה מוּבלע כמוֹ ברשוּת זרה. הם ירדוּ בשתי מדריגוֹת עץ, עברוּ לרוֹחב האוּלם, עלוּ בשתי מדריגוֹת אחרוֹת, פתחוּ דלת מאירה מתוֹך סדקיה ונכנסוּ לתוֹך ה“שטיבּל”. שם היה חם. ליד שוּלחן, לא הרחק מן התנוּר, ישב בחוּר חיור, ארך פּנים וּפאוֹת צהוּבוֹת כשני אניצי פּשתן, והתנוֹעע על גמרא לאוֹר נר קטן שבידוֹ. המנוֹרה הקטנה היתה תלוּיה על הקיר. תחתיה על הספסל שכב איזה גוּף מכוּוץ בתוֹך “בּקישה” שחוֹרה. ליד התנוּר ישב ישיש גבוֹה זקוּף קוֹמה ונגס בלי שיניים מתפּוּח אדמה גדוֹל מבוּשל אך לא מקוּלף. קערה של תפּוּחי אדמה, צוֹננים כנראה, עמדה לידוֹ על הספסל.

– הנה ר' אלי הסכּך! – אמר יעקב יצחק בהנאה – הוּא לן על פי רוֹב כאן ב“שטיבּל”. רק לפעמים הוּא הוֹלך לישוֹן אל בית נכדתוֹ האילמת. היא גם השוֹלחת לוֹ תפּוּחי אדמה ותה.

רוּדוֹרפר התבוֹנן סביבוֹתיו. בהיוֹתוֹ ילד היה בא לבית המדרש בעיירתוֹ קצת ללמוֹד, אך בעיקר לראוֹת, לשוֹחח עם חביריו. אך מאז עברוּ כבר כמה שנים. כּרך, גימנסיה, תיאטראוֹת, בתי תפילה מהוּדרים של יהוּדים ושל נוֹצרים. והנה הוּא שוּב באוֹתוֹ מקוֹם צר ודל וחם, שקיבל אצלוֹ טעם וּמראה אחר, אחרי שספג אל קרבוֹ את “המתמיד” של ביאליק. הציוּרים הנלבבים שבּפוֹאימה זוֹ צילצלוּ במוֹחוֹ. הנערים שהביאוּהוּ מילאוּ תיכף את החדר חיים וּתנוּעה. הם הרגישוּ את עצמם כאן כמוֹ בביתם. אחד מיהר אל פי התנוּר, פתחוֹ וגרף בוֹ בין האוּדים הלוֹהטים. אחד עלה על הספסל והעלה את שלהבת המנוֹרה. אחירים עמדו על ר' אלי והקיפוּהוּ בשאלוֹת. רק הבחוּר הלוֹמד הסתכּל רגע בבּאים, ביחוּד בזר, שתק בפניו הקוֹפאים, אך מיד שב אל תלמוּדוֹ בהגבהת הקוֹל, כמוֹחה על שהפריעוּהוּ וכרוֹצה לפרוֹשׁ מהם לגמרי, מאלה המסיתים והמַדיחים.

– בבקשה לשבת! – הזמין יעקב יצחק וקירב ברגלוֹ ספסל קצר. – הנה זה מקוֹמוֹ של אבא. פה הוּא לוֹמד יוֹם יוֹם עם שני אחי. בכל יוֹם, בארבע לפני שחר הם הוֹלכים הנה ולוֹמדים עד שש, וּבשש הם מתפּללים עם המניין הראשוֹן. גם את הטלית וּתפילין הוּא מחזיק כאן, נעוּלים בתוֹך עמוּד זה. רוֹאה אתה, יעקב? דוֹב בּר חָרת באוֹלרוֹ את שם אבא על העמוֹּד.

אחר ניגש אל רוּדוֹרפר, התרוֹמם על בהוֹנוֹת רגליו ולחש על אוֹזנוֹ:

– התבוֹנן אל שׂערוֹ של ר' אלי. אוֹמרים ששׂערוֹ הוֹלך וּמַשחיר. הוא כבר עבר גם את גבוּל הזקנה וחוֹזר לילדוּתוֹ.

– תיכף יגמוֹר ר' אלי את סעוּדתוֹ וכבוֹדוֹ יוּכל לדבּר אתוֹ, – הוֹדיע אחד הבחוּרים הזרים בנימוּס לרוּדוֹרפר, שישב והביט אל הישיש האוֹכל בחניכיו וּפירורי תפוּחי האדמה מתרבּים בתוֹך זקנוֹ האפוֹר־כּהה. הישיש הביט נכחוֹ בלי תנוּעה; היה במַבּטוֹ משהוּ של סגי נהוֹר, אוֹ של אדם הצוֹפה למרחוֹק. קוֹלוֹ של הבחוּר הלוֹמד רפה שוּב. אחר כך נפסק לרגעם אחדים. פתאוֹם קם, יצא אל פנים החדר, עברוֹ באלכסוֹן פעם וּפעמיים, מתוֹך ראש מצוּדד וּמוּנע וטילטוּל הפּאוֹת על הכּתיפיים. אחר ניגש באחת, תקע את ידוֹ בחפזה לזר, וּמַהר שב למקוֹמוֹ ללמוֹד בקול.

– פּרוּשׁ! – לחש דוֹב בּר על אוֹזן שׂמאלוֹ של רוּדוֹרפר – היתה לוֹ כבר אשה וילד. אך היא נתגרשה ממנוּ. הוּא למדן מוּפלג. אך לא אדם מן היישוּב. פּרא אדם.

ר' אלי גמר את אכילת תפוּחי האדמה. שתה גם את התה הקר, כשהוּא מחזיק את הספל העמוֹק בשתי כּפּוֹת ידיו השׂעירוֹת כמחממוֹ. הגמיעוֹת נשמעוּ בכל החדר, וּלרוּדוֹרפר נדמה כאילוּ שמע הדן גם מתוֹך אוּלם בית המדרש האפל. עלתה בזכרוֹנוֹ שתייתוֹ של פוֹליפימוֹס הקיקלוֹף מספל היין שהגיש לו אוֹדיסאוּס במערה. בחוּץ נתגבּר שוּב הגשם ורחץ את השמשוֹת. רוּדוֹרפר הכּיר בפני הבחוּרים, שהם רוֹצים לדבר עמוֹ על ענייניהם הממלאים את לבם, ענייני השׂכּלה וציוֹנוּת, אך לא העזוּ להסיחוֹ מן העניין שלוֹ, שלשמוֹ בא לבית המדרש. אף אוֹתם עניינה שׂיחתוֹ עם הזקן שלהם, כלוֹמר, מה יגיד הוּא לזקן. את דברי הזקן הכּירוּ. בקוֹלוֹ בלבד, הקוֹל הזר, הכּרכּי, המעוּדן, התרבוּתי, היה מן העוֹנג וההתעלוּת.

הם ניגשוּ אל ר' אלי, ויעקב יצחק פתח בקוֹל מוּגבה:

– שמע נא, ר' אלי, בא הנה קרוֹב שלי. בחוּר כהלכה. בא בכונה לדבּר אתך, ר' אלי. הוּא רוֹצה לשאלך על זקינוֹ של אבי. על הזקן הדיין, ר' שמוּאל שבח הלבוּבי.

– שאַל, בני, שאַל – אמר הזקן וזקף את קוֹמתוֹ בישיבה עוֹד יוֹתר. הסעוּדה האדימה קצת את פניו המצוֹררים. ועיניו נוֹצצוּ מבעד הליפלוּף. פּירוּרי תפּוּחי האדמה הלבִּינוּ בתוֹך זקנוֹ האפוֹר.

– יסלח לי ר' אלי, – אמר רוּדוֹרפר שהתקרב – הוּא זוֹכר בודאי את ר' שמוּאל שבח הדיין. איזה יהוּדי היה?

– איזה יהוּדי? – ענה ר' אלי, כשוֹאב מבּאֵר תשעים שנה בלי כל קוֹשי – יהוּדי שחוֹר וגבוֹה היה, והיה לוֹ בראשוֹ קוֹלפּק גבוֹה מאד. פה ב“שטיבל” היה נוֹגע קוֹלפּקוֹ בתקרה. הי, הי, זכוּרני, כשמתה אשתוֹ ירד גשם, כמוֹ היוֹם. ואחר הקבוּרה בבית העלמין, עמד הוּא בגשם על אבן, זקוּף, עיניו פקוּחוֹת תחת הגבּוֹת העבוֹת, הידיים חבוּקוֹת על לבוֹ בתוֹך השרווּלים, ואחר “קדיש היתוֹם” של בניו, אמר גם הוּא “קדיש”. היא היתה זיווּגוֹ השני. לעת זקנה נשׂאָה והיתה חביבה עליו ביוֹתר. שני הילדים קוֹדם, יעקב יצחק ושלוֹם, ואחר כך אמר הוּא בעצמוֹ “קדיש”. ויהי הדבר לפלא, כי אין הבּעל אוֹמר “קדיש” אחרי אשתוֹ. כך, כך, אברך. אין היוֹם יהוּדים כאלה.

– היוּ אוֹמרים עליו, שהוּא כתב איזה “חיבּוּר”?

– מה אני יוֹדע ב“חיבּוּרים”? אני הייתי כל ימי על הגגוֹת. אף על גגוֹת של “טוּמאוֹת”. ואבי, זכרוֹנוֹ לברכה, היה “מדפּיס” מכנסיים בשביל הגוֹיים בכפרים, ורק לשבּתוֹת היינו באים שנינוּ אל העיר, אני מכפר מזה, והוּא מכּפר מזה, וּמביאים בתוֹך השׂקים מ“זמרת הארץ”. היוּ שנים של שפע, ואפשר היה לחיוֹת מן ה“ערל”. בשבתוֹת אחרי הצהריים הייתי יוֹשב כאן ב“שטיבל” ושוֹמע “עין יעקב” שלימד ר' זליקיל השׁמן. וּבאוֹתה שעה היה ר' שמוּאל שבח יוֹשב שם בבית המדרש ולוֹמד גמרא לפני מניין. יוֹתר ממניין לא יכלוּ להבין אוֹתוֹ. כך, כך, אברך. אין היוֹם למדנים כאלה.

– וּבצדקה היה עוֹסק?

– בצדקה אתה שוֹאל? חי־חי־חי, ילד אתה. הוּא עצמוֹ היה עני ואביוֹן, ואחרי שמתה אשתוֹ השנייה, אִמם של יעקב יצחק ושלוֹם, נשׂא בשלישית את אלמנת השֹוחט. וגם היא מתה בחייו. אך אז עבר כבר לגוּר אצל ביילה דבוֹרה שנישׂאה ליעקב יצחק, ושלוֹם נסע לל… רק כחצי שנה ישב עמהם ונסתלק. ר' שמוּאל שבח של ביילה דבוֹרה נקרא על שמוֹ. עוֹד כמה ילדים בעיר נקראוּ על שמוֹ. צדקה? חי־חי־חי, הוּא היה מכריח את העשירים שיתנוּ צדקה הרבה. היה מחַזר בכל שבוּע עם מטפּחת לבנה (ממש כיהוּדיה גבּאית) והיה מאסף בשביל הכנסת כּלה וּביקוּר חוֹלים וספר תוֹרה וש“ס וכו‘. זכוּרני, פעם אחת בא אל ר’ מנדלי בעל הפּרוֹפּינאציה (מוֹכסן המַשקאוֹת), ודרש ממנוּ שיכסה על חשבוֹנוֹ את גגוֹ של הרב הזקן ז”ל, שהיה רקוּב כוּלוֹ ודוֹלף בימוֹת הגשמים, סכּנת נפשוֹת. ר' מנדלי, שהיה עשיר ותקיף אצל הפּריצים, טען: הייתכן? הוֹצאה כזוֹ! אבל ר' שמוּאל שבח הזעים עליו את גבּוֹת עיניו ושאל: וּמה יהיה אם הרב יצעק אל הקבּ“ה מתוֹך המים הרבּים שבביתוֹ ויגרוֹם חלילה לעצירת גשמים? וּמה יהיה על פּרנסתם של ישׂראל? וּמה יהיה על פּרנסתוֹ של ר' מנדלי? הא? – בקיצוּר, ר' מנדלי נכנע ושלח לקרוֹא לי, סיפּר לי את המעשׂה וציוַני לכסוֹת את גגוֹ של הרב ז”ל על חשבוֹנוֹ. אך השׁבּיעני, שהדבר יישאר בסוֹד ואיש לא ידע מי שלחוֹ. רק כשנסתלק ר' שמוּאל שבח סיפּרתי את הדבר ויהי לפלא. כך, כך, אברך. אין היוֹם בעלי צדקה כאלה.

– היה יהוּדי נוֹח לכעוֹס, אוֹ רצוּי לבּריוֹת?

– אתה מתכּוין, אם היה דוֹמה לשמוּאל שבח של ביילה דבוֹרה? לא, לא, לא! מימיו לא הרים את קוֹלוֹ על אדם, מכּל שכּן את ידוֹ. היה לוֹ קוֹל יוֹנים. כשהיה מדבּר היה כמוֹ לוֹמד, וּכשהיה לוֹמד היה כמוֹ מדבּר. והייתי אוֹהב מאד לשמוֹע את קוֹלוֹ. גם בשעה שישבתי ב“שטיבל” ושמעתי את שיעוּרוֹ של ר' זליקיל, היתה אוֹזני נטוּיה אל בית המדרש לשמוֹע את קוֹלוֹ של ר' שמוּאל שבח. הי הי, היוֹם אין לוֹמדים כך: אוֹ שמתנמנמים על הגמרא, אוֹ שמַכּים את הבנים… כך, כך, אברך. היוֹם אין לוֹמדים כך.

– אוּלי יוּכל ר' אלי להגיד לי, למה אין השעוֹן במגדל?

– ראית? – נתעוֹרר הזקן כניצת בזכרוֹנוֹת קדוּמים

– רוֹאים את הפרצה במפוּלש, אַ? חוֹר הגוּן, אַ? כשר' מנדלי בנה את המגדל וקרא לי ואמר לכסוֹתוֹ בפח של נחוֹשת, אמרתי לוֹ: ר' מנדלי, לנוּ היהוּדים אין צוֹרך לא במגדל ולא בשעוֹן. יעשׂוּ להם הגוֹיים בעריהם מגדלוֹת ושעוֹנוֹת, ואנוּ, שזכינוּ לעיר של יהוּדים, שאין בה אף מניין “משלהם”, נשב בשפל ונמנה את ימינו לפי פרקי משניוֹת שנלמוֹד. אך הוּא תקיף היה, התעקש ואמר, שרצוֹנוֹ של הגראף בכך, רוֹצה הוּא להפוֹך את ח…. לעיר גדוֹלה. מילא, למה נהפכה ח… הרי רוֹאה אתה. זה כארבעים שנה לא נוֹסף בה אף בית אחד. ולא עוֹד אלא ששניים נשׂרפוּ ואחד נתמוֹטט. אבל השעוֹן לא היה קבוּע במגדל אפילוּ שנה אחת. הדבר היה בקיץ, בחג השבוּעוֹת. אנוּ חסידי בּלז התפּללנוּ כוּלנו בבית המדרש וּבחוּץ היתה סערה גדוֹלה; מַבּוּל של גשמים וּרעמים וּברקים – השם ירחם! פתאוֹם ברק גדוֹל ואחריו – רעם! חשבנוּ, בית המדרש נוֹפל על כוּלנוּ. כל הקהל נעשׂה לאבן. אחר כך רצה כל אחד להתפּרץ החוּצה, כי חשב אוּלי בביתוֹ פּגע הבּרק. ואני קמתי ממקוֹמי – גבוה היתי ב"ה מכל הקהל – הרימוֹתי יד וקראתי בכל כוֹחי: “אַל תרגזוּ, יהוּדים! הבּרק פּגע בשעוֹן!” חי־חי־חי, מה אתה חוֹשב? כך הוה. הקהל המשיך את התפילה ואחרי שעה, כשהבהירוּ השמיים והלכנוּ הביתה ועברנו ליד המגדל – והנה פרצה גדוֹלה במפוּלש נראית בוֹ מלמעלה, וּרסיסי השעוֹן מתגוֹללים על הארץ בתוֹך הרפש. מאז, זה כששים שנה, עוֹמד המגדל פּרוּץ. הוּא אשר אמרתי: למה ליהוּדים מגדל? כך, כך, אברך. נפשוֹ של ר' מנדלי חשקה בשעון.

הרים יד רוֹעדת קצת והניחה בקלוּת על כתיפוֹ של רוּדוֹרפר:

– וּמה כוֹתבים העתוֹנים? תהיה מלחמה? עדיין אני זוֹכר את המלחמה בשנת 48. קיר“ה היה אז, – כדוד בברחוֹ מפני אבשלוֹם. המדיארים מרדוּ בוֹ ולא יכוֹל להם. קרא את הקוֹזאקים מרוּסיה, שיבוֹאוּ עם הרצוּעה. זכוּרני, איך שהם עברוּ פה בשוּקה של ח…, פראים גבוֹהי מצנפוֹת על סוּסים קטנים, ארוּכי זנבוֹת. כל היהוּדים התחבאוּ, כמוֹ שכתוּב “בקוּם רשעים יסתר אדם”. עוֹד זוֹכרים פּסוּק ב”משלי", אַה? ואני שישבתי בירמוּלקא וּבטלית קטן ותיקנתי את גגוֹ של בית הכנסת, האהלתי בידי על עיני והסתכּלתי במחנה העוֹבר, והנה אחד מהם נוֹתן את רוֹבהוּ אל לחיוֹ ויוֹרה בי. חי־חי־חי! הרכּנתי את ראשי קצת הצידה והחץ עבר ונתקע בגג. הפּח נשבּר – ואני נמלטתי. חי־חי־חי! הוּא, הקוֹזאק, נתכּוין לקצר את ימי – והוּא גוּפוֹ בודאי לא נשאר מעצמוֹתיו שׂריד וּפליט. כך, כך, אברך. היוֹם אין מלחמוֹת כאלה.

לרוּדוֹרפר היה די במה ששמע. הביט בשעוֹנוֹ: השעה כבר הית קרוב לעשׂר. הנערים עמדוּ מסביב בקוֹצר רוּח. בסיפּוּריו של ר' אלי גס לבם. הם ביקשוּ לדבּר אתוֹ על העיקר, על העניינים שלהם. הוּא הרגיש ברצוֹנם, נפרד בנתינת יד מר' אלי, ניענע בראשוֹ לבחוּר הלוֹמד, שהחליף בינתיים את הנר, ויצא עם בני הלוייה מן ה“שטיבּל”. הם הזמינוּהוּ לפינה באוּלם בית המדרש. חזקאל האיר בפנסוֹ ושם ישבוּ על ספסל ושׂוֹחחוּ על ענייניהם. הם סיפּרוּ לוֹ בקצרה על סבלוֹתיהם ועל מעשׂיהם הקטנים בסתר, בפחד, בחסרוֹן ידיעוֹת. נתברר שחזקאל הוא המזכּיר של האגוּדה, כוֹתב המכתבים אל הרב ריינס. יש לוֹ כתב יד יפה להפליא והוּא יוֹדע דיקדוּק ולשוֹן. את האדריסה מצאו ב“טאגבּלאט”. הם משלמים כשלוֹשים שקלים, אך חסירה להם הסבּרה בכמה עניינים. אין כאן איש, שיוּכלוּ לפנוֹת אליו, שיאיר את דרכּם.

רוּדוֹרפר הוֹדיעם כל מה שידע בעניין זה. עוֹדד אוֹתם ודיבר אליהם טוֹבוֹת. אמר להם אפילוּ, שהוּא מקנא בהם, שהם מליאים אמוּנה ומסירוּת כזאת. הבטיחם לשלוֹח להם מעט ספרים. הוּא נוֹסע בעצמוֹ לשוייץ לשנה שנתיים, ולא יקח עמוֹ את כל ספריו שבלבוּב. ישלח להם אפוֹא חלק מהם, את אלה שיכוֹלים להוֹעיל להם. הם הוֹדוּ לוֹ ונתנוּ לוֹ אדריסה. כמוּבן, לא של שמוּאל שבח. וּמה שנוֹגע לדוֹר הישן, לאלה שרוֹצים להחזיק אוֹתם במסוֹרת ובלימוּד התוֹרה בלבד, אין לחשוֹש, כבר היוּ הדברים לעוֹלמים. אדרבה, הם צריכים, לדעתוֹ, להוֹסיף ללמוֹד גמרא וספרי יהדוּת, הרי הם מתכּונים לדעת יפה עברית – אוּלי גם לדבּר עברית (אוֹ, אנוּ מדברים בינינוּ עברית, אבל איננוּ יוֹדעים את ההברה. אוֹמרים שבלבוּב מדברים ב“הברה הספרדית”, כמוֹ בארץ ישׂראל. אוּלי הוּא יוֹאיל להגיד לנוּ על רגל אחת את עיקרי הכללים של ה“הברה הספרדית”? – בחפץ לב!) ולזאת אין יפה מתלמוּד תוֹרה. אחר כך הבטיחם להחליף עמהם מכתבים, ע"י חזקאל, כמוּבן. הוּא יכתוֹב להם מכתב ראשוֹן משוייץ עם האדריסה. מקוה הוּא שכּמה דברים מעניינים יוּכל להוֹדיעם משם: מאוֹתה הארץ, ששם מתרקמוֹת אידיאוֹת שיחרוּר של כמה עמים משוּעבדים. לעת עתה יוֹסיפוּ נא ללמוֹד, גם לימוּדי חוֹל וגם לימוּדי קוֹדש. מן הדוֹר הישן אין מה לדרוֹש. הרי קראתם את שירוֹ של ביאליק “מתי מדבּר האחרוֹנים”?

כן, הם קראוּ. נכוֹן מאד. מה יש לצפּוֹת מהם?

הם רצוּ שידבּר עמהם עוֹד ועוֹד. אבל הוּא קם ואז קמוּ גם הם. היה מצב רוּח רציני, מרוּכּז, מעוּדן, כל אחד התיחד באהבה עם הדברים ששמע. הסימפאטיה שיצאה מלבוֹ של האוֹרח עֹוררה גם את רגשוֹתיהם הנאצלים. אם כן כדאי לסבוֹל ולהתענוֹת בעיירה הנידחת בשביל עתידוֹת האוּמה הדווּיה. ואוּלי יזכה מי מהם גם לעלוֹת לארץ ישׂראל? מי יוֹדע! בעזרת השם והמנהיגים הציוֹנים הכוֹל אפשר. חבל רק שהרצל איננוּ. כמה מעוֹדדים ונלבבים דברי הגאוֹן ריינס! הוֹ, הם ישמרוּ על הקניינים הלאוּמיים והדתיים במלוֹאָם! מי עוֹד כמוֹהם מסוּגל לשמוֹר עליהם! אפילוּ אחד העם מחייב את מוּסר היהדוּת! הם יוֹדעים.

כוּלם יצאוּ אל החשיכה. העיירה היתה טבוּעה כוּלה בתהוֹם הלילה, אף האוֹרוֹת הבוֹדדים, שהאירוּ בבתים בלכתם הנה, כּבוּ. הגשם חדל אך המרזבים ריננוּ מכל צד. כוּלם להטוּ מסביבוֹ וּביקשוּ לשׂאתוֹ שוּב. אבל הפּעם היה מוּכן ולא הניח להם בשוּם אֹופן. רק שלף את ערדליו וּנשׂאם ביד וּבוֹסס בנעליו בתוֹך הביצה העמוּקה. הוּא חש בפעימת לבּוֹתיהם של ההוֹלכים עמוֹ. פּנסוֹ של חזקאל האיר רפוֹת, אך במסירוּת רבה.

פתאוֹם הבהיק מתוֹך סמטא אוֹר גדוֹל, אוֹר כתמתם־פנטסטי, כנוֹגה זהב מתפּשט בפסים וּביריעוֹת. והאוֹר פעם גוֹבר וּפעם עוֹמם, פעם מתפּשט וּפעם מצטמצם. בתים אחדים, חתיכת חלל ושמיים הוֹפיעוּ במראה דמיוֹני, מסתוֹרי. רוּדוֹרפר עמד פקוּח עיניים: מה זה כאן? נוֹגה צפוֹני? פאטה־מוֹרגאנה?

– אייזיק הנחשי יוֹצק מנוֹרוֹת. – אמר איזה קוֹל רוֹעד – בבית המלאכה שלוֹ מרוּבּים הסדקים, ועל כן בוֹקע כך האוֹר בעת היציקה.

– אוּלי ניגש שמה? – שאל רוּדוֹרפר. מימיו לא ראה מחזה כזה.

בלב כוּלם היה הרצוֹן להנוֹתוֹ, להראוֹתוֹ דבר מה. והנה נזדמן דבר.

וכל החבוּרה פנתה לתוֹך הסמטא. מיד נגלה לעיניהם בית המלאכה, צריף של קרשים ישן. מתוֹך הרוחים שבין הקרשים, מבין הגג ולקירוֹת ודרך שני החלוֹנוֹת הקטנים בקעוּ עמוּדי האוֹר הנוֹזל, הזהוּב, הרך. הצריף עצמוֹ נראה כמוֹ עצם שחוֹר תפוּס בתוֹך ארג האוֹר הענקי. הם ניגשוּ עד לבניין, עמדוּ ליד הקיר והביטוּ פנימה דרך הסדקים. בתוֹך תנוּר הכּוּר, שעמד בתוך, היה פתח קטן, וּמתוֹכוֹ שפע האוֹר, למטה אדוֹם יוֹתר, מלוּבּן, לוֹהט, וּככל שהתנשׂא החויר, הכתים. הנחשי, יהוּדי קטן, החזיק בשתי צבתוֹת גדוֹלוֹת את הדפוּס השחוֹר, ונער משוּלהב פנים וּפזוּר פיאוֹת שאב בכלי ארוֹך מתוֹך הכוּר ונשׂא את מתּך הנחוֹשת הנוֹטף אש על הקרקע לצקתוֹ לתוֹך הדפוּס. המלאכה נעשׂתה בדממה, בלי דפיקה, בלי הברה, רק זימזוּם דק מן הדק נמשך מן הכּוּר הלוֹהט.

המראה פעל על כל הנערים, אך יותר מכוּלם נפעם רוּדוֹרפר. מחזה האוֹר והיצירה בשעה זוֹ בתוֹך אפילת העיירה הנרדמת, מילאהוּ איזה רגש מיתּי. זכר את סדנתוֹ של היפייסטוֹס. בשביל מראה זה בלבד כדאי היה לבוֹא הנה.

אחרי שעה קלה פּנוּ כוּלם והלכוּ משם, כשהם מגבּלים בכבידוּת את הרפש. יצאוּ אל כיכר השוּק. עברוּ על המגדל. רוּדוֹרפר נשׂא עיניו לראוֹת את ה“פרצה במפוּלש”, אך אוֹר הנחוֹשת לא הגיע שמה ואי אפשר היה לראוֹת כלוּם בחשיכה. אחר פּנוּ לצד ביתוֹ של ר' שמוּאל שבח. הם ביקשוּ כוּלם ללווֹתוֹ וּלהיפּרד ממנוּ, שהיה עליו לנסוֹע בבוֹקר השכּם, ברכּבת של שבע שעוֹת. השתדלוּ ללכת ליד קירוֹת הבתים, על שברי מרצפת. והנה בעברם ליד אחד הבתים נשמעה מתוֹכוֹ געייה איוּמה, עמוּמה־חנוּקה, כצעקת נתקף ביער העוֹמד על נפשוֹ. רוּדוֹרפר, שעצביו כבר היוּ גרוּיים במידה יתירה מרוֹשמי היוֹם, עמד כנטוּע ולא יכוֹל לזוּז. אך בתוֹך כך נשמע קוֹל צחוֹקוֹ של יעקב יצחק, והוּא מתעוות כוּלוֹ וידיו על חלציוּ:

– חה־חה־חה! אתה שוֹמע, יעקב? זה בוּנים עוֹשׂה המוֹכין צוֹעק משנתוֹ. כך דרכוֹ, פעמַיים בשבוּע הוּא מעיר את השכינים לתיקוּן חצוֹת. קוֹלוֹ מגיע עד לתוֹך ביתנוּ. חה־חה־חה, איזה קוֹל, כפר הנעקד. לכבוֹדך, יעקב, הקדים הלילה לתקוֹע. תמיד הוּא עוֹשׂה זאת בשתים עשׂרה מתוֹך חלוֹמוֹת רעים…

אך רוּדוֹרפר לא שמע את דבריו. בנפשוֹ הגרוּיה חבטה הצעקה כקרדוֹם קהה.

ראשוֹן נפרד ממנוּ לפני הפתח יעקב יצחק. הוּא הלך, כמדוּבּר בבית, לישוֹן אצל אחוֹתוֹ, לפנוֹת מקוֹמוֹ לאוֹרח. אחר נפרדוּ בלי חשק יתר הנערים. שלוֹשת הנשארים שׂמוּ את מגפיהם תחת המרזב לרחצן קצת מן הרפש.

דלת החנוּת לא היתה נעוּלה וּבחדר הפּנימי האיר אוֹר מעט. חזקאל פתח בשקט, שלוֹשתם נכנסוּ בלי שאוֹן. מבעד לפתח נראה ר' שמוּאל שבח יוֹשב אל השוּלחן וּמתנענע על ספר בלי קוֹל. כל הבית היה שקוּע בדממה. אף פיזוּמה של הזקינה לא נשמע. בחנוּת, ליד הקיר, על קרשים היה מוּצע משכּב רחב – בשביל חזקאל ודוֹב בּר. רוּדוֹרפר צריך היה לישוֹן לבדוֹ בחדר על ספּתוֹ של יעקב יצחק. הוּא שאל בחשאי את דוֹב בּר אם הזקינה ישינה על התנוּר. לא, ענהוּ הנער, אבא לא ירשה דבר כזה. היא ישינה בחדר המיטוֹת, בתוֹך מיטתה העתיקה. שם ישן גם הילד.

– טוֹב, – אמר רוּדוֹרפר.

ר' שמוּאל שבח יצא לקראתוֹ באנפילאוֹת לבנוֹת גבוֹהוֹת. הוא דיבר כמעט בלי קוֹל:

– אוּלי תשתה כוֹס חלב קר? פייגה לאה הכינה בשבילך על השידה. וּמה, דיברת עם ר' אלי? נוֹדע לך מה שביקשת לדעת? כך, זקן לא עוֹבר וּבטל כלל. נוּ, עכשיו תלך לישוֹן, כי עליך להשכּים בבוֹקר. בשעה שבע יוֹצאת הרכּבת, אם כן עליך לקוּם בחמש וחצי. יש לך קערה עם כּד מים לנטילת ידיים. אני בודאי אהיה עוֹד בבית המדרש, אך הזמנתי את בעל העגלה, זה שהביאך הנה. הוּא ידפּוֹק על החלון. חבל, שאינך יכוֹל לשבת אתנוּ לפחוֹת עוֹד יוֹם אחד. באת בגשם ותסע בגשם. חבל, חבל! באמת כלה ונחרצה: אתה נוֹסע לעוֹלם הגוֹיים? אי אפשר לך בלי תוֹרתם? חבל, חבל!

רוּדוֹרפר הסתכל בוֹ ולא השיב על שאלוֹתיו.

שני הנערים נפרדוּ ממנוּ בלחיצת ידיים וּבעיניים ממללוֹת. כשיצאוּ אל החנוּת לשכּב שם, סגר אחריהם ר' שמוּאל שבח את הדלת: אל תשכחוּ לנעוֹל במפתח את דלת החנוּת! הם לא הדליקו שם נר. וכשרוּדוֹרפר שכב כבר תחת השׂמיכה החדשה, והם שכבוּ שם תחת שׂמיכתם הישנה, ור' שמוּאל שבח היה בחדר המיטוֹת, שמע איך הם מתלחשים שם. הוּא ראם בדמיוֹנוֹ נשענים על מרפּקיהם וּמביטים בחשיכה זה בעיני זה במסירוּת וּבאהבה, כשני אנשי סוֹד. עליו ועל “ענייניהם” הם משׂוֹחחים שם.

הוּא טרם יכבּה את הנר ור' שמוּאל שבח נכנס בלי המקטוֹרן, רק באנפילאוֹת וה“טלית קטן” הגדוֹל תלוּי לוֹ מחוּלק מפּניו וּמאחוֹריו וציציוֹתיו נגררוֹת עד ברכּיו ויארמוּלקה לבנה בראשוֹ. “הרי הוּא מידת הרחמים עצמה”, חשב רוּדוֹרפר למראהוּ.

– אינך ישן עוֹד? – דיבּר בלחשוֹ הצרוּד, וקוֹלוֹ היה דֹומה מאד לקוֹלה של ביילה דבוֹרה – הבאתי לך עשׂרה רייניש בשביל אחיך הגדוֹל. תשלח לוֹ.

– אַ, לא! סכוּם כזה לא כדאי. יוֹתר מזה שוֹלח לוֹ אבא בכל חוֹדש. חשבתי, סכוּם הגוּן שיתקן את מצבוֹ.

– האמינה לי, יוֹתר איני יכוֹל עכשיו. אני עני בשעה זוֹ. אתה מבין: הזמנים רעים – העסקים רעים. אוּלי – לכשירחיב, אשלח לוֹ עוֹד איזה סכוּם. הנה בקרוֹב צריך אני להשׂיא את יעקב יצחק. הרי ידעת: המחוּתן יהוּדי עשיר, וּמפּני הכבוֹד…

– אם כן, אין צוֹרך. עד אז יש גם לאחי “מראה מקוֹם” על “לכשירחיב”. למה תצר לעצמך? באמת, אין צוֹרך.

– נוּ, אתה יוֹדע יוֹתר ממני, – הסכּים ר' שמוּאל שבח ותחב בחזרה את השטר, העמיקוֹ לתוֹך כיס מכנסיו, וּביקש לצאת.

– אוּלי תשהה עוֹד כמה רגעים? נשׂוֹחח קצת לפני הפּרידה. מי יוֹדע מתי נתראה עוֹד פנים. אני נוֹסע לחוּץ לארץ, ואפשר שלא אקלע עוֹד למקוֹמוֹת אלה.

בלי דבּר דבר עמד ר' שמוּאל שבח נשען בגבּוֹ אל השוּלחן, וראשוֹ מוּרד משהוּ, כעמידתוֹ תחת כַּות התנוּר לקבל את המלקוֹת מידי אמוֹ.

רוּדוֹרפר שתק רגע נשען כמסב על מרפּקוֹ, אחר אמר בלחש, אך באוֹמץ:

– תסלח לי, שאני, הבחוּר הצעיר, מחוה לך דעה בעסקי אבהוּת: אבל הנהגתך עם בניך אינה טוֹבה בהחלט. הרי ידעת בודאי כמוֹני, שדברי חכמים – זוֹ תוֹרה – בנחת נשמעים, ולמה אתה כוֹפה על בניך את התוֹרה וּמשׂניאה עליהם, ככל דבר שבאוֹנס?

– חס ושלוֹם! – ענה ר' שמוּאל שבח ולא זז ממקוֹמוֹ – בנַי לוֹמדים, ב"ה, מאהבה.

– ואם הם לוֹמדים, כדבריך, מאהבה – למה תכּה אוֹתם? איני רוֹצה לוֹמר לך חלילה שרשע אתה, אבל טוֹעה בודאי. והרי בעיניך ראית את הפּירוֹת: יעקב יצחק גרם לכם ייסוּרים וּבזיוֹנוֹת, מלבד ההוֹצאוֹת להשיבוֹ הביתה – ועכשין פסק מללמוֹד לגמרי.

– הוּא לוֹמד בכל יוֹם אצל הרב. – ענה ר' שמוּאל שבח בשׂפה רפה.

רוּדוֹרפר לא רצה להכאיב לוֹ ביוֹתר, ועל כן לא גילה לוֹ מה בלבוֹ של יעקב יצחק על לימוּד התוֹרה בכלל. הוֹסיף, אפוֹא, בעקיפין:

– ידעתי את מימרוֹת הקדמוֹנים: “חוֹשׂך שבטוֹ” ו“ספי ליה” ו“כוֹפין אוֹתוֹ” וּ“מתוֹך שלא לשמה” וכו', אך כנגדן הרי יש גם מימרוֹת אחרוֹת. אתה יוֹדע, בודאי, את כוּלן. אף הזמנים נשתנוּ, וּמה שהיה יפה לשעתוֹ אינוֹ יפה בימינוּ. וחוֹששני לבניך שלא ישׂנאוּ חס ושלוֹם את אביהם. וטינה שבלב – שבט מוּסר לא ירחיקנה. אבי אף הוּא שוֹמר מצווֹת, ואף על פי כן לא כּפה על בניו את התוֹרה בזרוֹע. כמה שרצוּ לקבל – קיבלוּ. וּבזיוֹנוֹת, ב"ה, לא גרמוּ לוֹ, אף על פי שאינם אדוּקים במצווֹת.

– כשתינוֹק מסרב לקבל מזוֹנוֹת, אמוֹ מכּה אוֹתוֹ עד שהוּא אוֹכל. והוּא הדין במזוֹנוֹת הנפש. והרי לטוֹבתם אני מתכּוין. כך, כך. גם אנוּ יוֹדעים פרק בחינוּך. גם הרמב״ם בהלכוֹת תלמוּד תוֹרה…

– לא, אֵם בת דעת אינה מכּה גם על מזוֹנוֹת הגוּף, אלא משדלת וּמפתה את תינוֹקה עד שהוּא אוֹכל מידה ואינוֹ מרגיש. כך, כך, תסלח לי, אם פגעתי בך בדברי. גם אני רק לטוֹבה אני מתכוין.

ר' שמוּאל שבח כפף את ראשוֹ עוֹד יוֹתר, אך לא ענה עוֹד דבר. וּלרוּדוֹרפר נתברר, שאין מוֹעיל בדברים. אמר “לילה טוֹב וחיה בשלוֹם!” והתכּסה בשׂמיכה עד לפיו. ר' שמוּאל שבח השיב ברכה ויצא אל חדר המיטוֹת. בהתפּשטוֹ שם אמר “קריאת שמע” בלחש, אך בכונה עצוּמה וּבחיתוּך מבטא מפוֹרש, שהגיע לאוֹזני האוֹרח.

בבוֹקר, כשהקיש בעל העגלה בחוֹטר השוֹט על זכוּכית החלוֹן, היה רוּדוֹרפר עֵר. באמת לא ישן רוֹב הלילה, אף כי היה עייף ורצוּץ עד לידי מכאוֹבים בכל איבריו. הרשמים מאתמוֹל נחרתוּ בנפשוֹ וליהטוּ את דמיוֹנוֹ ולא נתנוּהוּ להירדם, אף כי עיצם את שמוּרוֹת עיניו בכל יכוֹלתוֹ. הוּא שמע את גניחוֹתיה ופיזוּמיה של ביילה דבוֹרה והן נתערבבוּ עם קוֹלוֹ השקט, המספּר של בן המאה; דבריו העצוּרים והקרים של ר' שמוּאל שבח, התוכּחוּ עם לחישוֹתיהם הנלבבוֹת של הנערים; קוּבלנוֹתיה של פייגה לאה התנגשוּ בצחוֹקוֹ של יעקב יצחק; הקוֹזאק ירה ברקים אל השעוֹן שבמגדל ור' אלי ישב על הגג ולעס תפוּחי אדמה. אך על כל הרשמים עלוּ ושלטוּ כפעוּלה סמלית: מראה הנוֹגה מצריף הנחשי וּגעייתוֹ של עוֹשׂה המוֹכין מתוֹך הבית המת. הוּא התאמץ בכל כוֹח רצוֹנוֹ שלא להתהפך על משכבוֹ, כי שלא להפריע שנתם של קרוֹביו.

כשעה קוֹדם לכן שמע בהיכנס ר' שמוּאל שבח אל החנוּת. הנערים התלבשוּ שם בחפזה וּבניקוּש שיניים מפּני הקוֹר. אחר יצאוּ כוּלם לבית במדרש ללמוֹד. את דלת החנוּת לא נעלוּ עוֹד, כי ידעוּ שרוּדוֹרפר צריך לצאת אל העגלה שתבוֹא לקחתוֹ.

הוּא ירד, התלבש מהר, רחץ את ידיו וּפניו במים הקרים. התעטף באדרת ויצא אל החנוּת לקחת את הילקוּט. היוֹם כבר האפיר קצת דרך החלוֹן על שׂקי הקמח ועל המשכּב הסתוּר. הוּא שב אל החדר והביט מסביב מפוּזר כמחפּשׂ מה. נתברר לוֹ הרצוֹן להיפּרד מפייגה לאה. אך להיכנס אל חדר המיטוֹת לא העיז. התהלך פעמים אחדוֹת נרגז, אחר ניסה לאמר בקוֹל לא רם: חיוּ בשלוֹם!

– סע לשלוֹם! סע לשלוֹם! – ענה מיד קוֹלה של פייגה לאה מתוֹך החדר.

משוּם מה היה לוֹ ברוּר, לרוּדוֹרפר, שגם היא לא ישנה הלילה. “אשה עבריה, מי ידע חייך”… עלה בזכרוֹנוֹ.

כשיצא החוּצה לא היה עוֹד גשם. אך ענני עוֹפרת היוּ תלוּיים קרים ונמוּכים על העיירה האפוּרה. המרזבים ריננוּ בהפסקוֹת. בעל העגלה ישב שחוֹח על הדוּכן וחיכה. כשנראה האוֹרח הנוֹסע משך קצת את השׂק שעל המוֹשב להיטיבוֹ.

וּבעת שהציג רוּדוֹרפר את רגלוֹ באוֹפן העגלה לעלוֹת, שהה רגע, לסיים את המחשבה הנעימה לסיכּוּם ביקוּרוֹ:

“אַשרי, שאני נקוּדה בקו הנמשך מר' שמוּאל שבח הראשוֹן!”

---

בבית ליאון ריינהארד (תרע"ט)

מאת

אשר ברש

אחרי שהייה קצרה בשוייץ חזר יעקב רוּדוֹרפר ללבוּב. רשוּם היה במחלקת המשפטים שבאוּניברסיטה הלבוּבית זו השנה השלישית. דירתוֹ היתה ברחוֹב הירוֹק “29 בנוֹבמבּר” אשר מחוּץ לעיר, בבית אלמנת רוֹפא עיניים באה בימים, אשה עדינה, דוֹרשת טוֹב. את ההרצאוֹת לא היה מבקר אלא פעם אוֹ פּעמיים בחוֹדש; תחת זאת היה מַתמיד לשבת בקפה האמנוּתי “שׁטוּקה”, יחידי על יד שוּלחן יאפּאני קטן, מעשן סיגאריוֹת ריחניוֹת והוֹפך אגב פיהוּק בירחוֹנים וּבעיתוֹנים המצוּירים הנמצאים שם בשפע. ורק כשהיוּ ניצתים פתאוֹם עשׂרוֹת נוּרוֹת החשמל בסיפּוּן המכוּיר מסגרוֹת מסגרוֹת מרוּבּעוֹת, וּליד השוּלחנוֹת הרבים צצוּ אוֹרחים אחד אחד וחבוּרוֹת חבוּרוֹת, הקיש בכלי הגפרוּרים, שילם את המגיע עם תוֹספת למלצר, נכנע ברגש הנאה מיוּחד לשוֹער שסייע לוֹ בלבישת מעילוֹ, ויצא ל“קוֹרסוֹ”. שם עבר פעמים אחדוֹת, כשמקלוֹ הדק נתוּן תחת בית שחיוֹ וּבוֹלט מעל לכתיפוֹ, בתוֹך זרם הטיילים, תחת אוֹר החנוּיוֹת החזק, בצעדי ריפרוּף, בשׂפתיים עשׂוּיוֹת לצפצף וּבעיניים שׂוחקוֹת. חביריו שנפגשו בוֹ היוּ אומרים זה לזה, אחרי שבירכוּהוּ בקוֹל ועברוּ עליו:

– אין עליו, כנראה, מוֹרא “בחינת המדינה”.

– אוֹמרים, שהוּא בעצמוֹ “בוחן” יוֹם יוֹם את הפּוֹלניוֹת שב“29 בנוֹבמבּר”.

– מה הפּלא? באנקיר!

וּכשבּא אחרי הליכה של שעה אל חדרוֹ, לחץ בכפתוֹר שליד הדלת, ויהי אוֹר. הטיל את עצמוֹ על הספּה השחוֹרה, וידיו לוֹפתוֹת את עוֹרפּוֹ. מתחילה ציפצף כלפּי הסיפּוּן איזו אריה שגוּרה, אך לאט לאט נדם הציפצוּף והוּא שקע לתוֹך חשכת עוֹלמוֹ. ואז התרוֹמם מקרקע נשמתוֹ חפץ מוּזר ותקיף: להיות מוּטל ליד איזה מפתן ושהמוֹני אדם ינהרוּ אל הבית, וּבעברם ירמסוּ אוֹתוֹ בעקבוֹת נעליהם. פעם בפעם התנער, אך דמיוֹנוֹ היה חוֹזר וּמשקיעוֹ בתוֹך הרגשת כאב הרמיסה הנעים.

בשכבוֹ שעה ארוּכּה במצב טרוּף כזה, היה כמתנמנם בחוּשים פקוּחים וכוֹאבים, וּפתאוֹם קפץ ועמד, כשהוּא סוֹקר את עצמו בפרצוּף מעוּוה: הוּא ראה בחרדה את גוּפוֹ בּלה וּמסוֹאב, מוּכן לרקבוֹן הקבר. רגע ארוֹך השהה את מבטוֹ המעוּנה על ידיו הבוֹלטוֹת מתוֹך המאנשטים הלבנים, חיורוֹת-כּחלחלוֹת באוֹר החשמל, אחר כך התנוֹדד פעמים אחדוֹת מתוֹך סמרמוֹרת ויצא לטייל גלוּי ראש פּרוּע וּבשרירי פנים מכוּוצים בסביבות הבית, יוֹצא מצל העצים לאוֹר הירח, משׂתּרך על יד הגדירוֹת וצוֹבט את שוֹקיו בתוֹך כיסיו, עד אחרי חצות. ואז היה שב לביתוֹ, מכבה את האוֹר וּמוֹסר את עצמוֹ לנדוּדי השינה… בן כ"ב היה ותוֹרת קוֹהלת מחלחלת בוֹ עם פירוּש שוֹפּנהוֹאֶר וטוֹלסטוֹי. והנה בשבוּעוֹת הראשוֹנים שאחרי הפסח בא קרוֹבה של בעלת ביתוֹ, ליאוֹן, בעל אחוּזוֹת עשיר, ונתוַדע לוֹ. היה זה גבר במיטב שנוֹתיו, בעל קוֹמה וּפנים יפים, הליכוֹתיו בנימוּס וקוֹלוֹ ישר ונעים; ואחרי שׂיחה קצרה, שרוּדוֹרפר התאונן בה על ריקנוּת ועצבנוּת בכרך, הציע לפניו ללכת אליו לירחי הקיץ ללמד קצת את בנוֹ הקטן.

– בכל יוֹם שירצה לעזבנוּ הרשוּת בידוֹ, ואם יהיה עלינוּ לטוֹרח, אגיד לוֹ, – אמר והסתכל ישר בעיני רוּדוֹרפר. ורוּדוֹרפר, מוּקסם מן הגבר היהוּדי שלא היה דומה לאחירים, נתרצה לנסוֹע עמוֹ בוֹ ביוֹם בלי להיפּרד מאיש. בדרך, בשבתם שניהם בתוֹך הדוּפנית הקלה והנוֹצצת, המתגלגלת במהירוּת אחרי הסוּס המקיש ברגליו בקצב על הכביש החדש, סיפּר ריינהארד על מצב ביתוֹ באחוּזה ועל התכוּנה השׂוֹררת שם בפשטוּת וּבהתגלוּת לב כזאת, שרוּדוֹרפר ניתק מן המציאוּת שלוֹ המרגיזה וחסרת היסוֹד, ונתעטף במציאוּת אחרת, זרה, אך שקוּפה, כבוּשה וחמימה. לבוֹ, שהורגל כבר, בעשׂרים וּשתים שנוֹתיו, לדפיקוֹת החוּלין הקרוֹת, נתכּוץ שוּב בדאבה ילדוּתית חמה, והמה לקראת הפּינה שהלך והתקרב אליה. וּכשבּא שמה, אחרי נסיעה של ארבע שעות במרוּצה בינוֹנית, כבר היה בוֹ בעצמוֹ קוֹרטוֹב מאוֹתה התכוּנה, באוֹפן שלא היה צריך עוֹד לתמוֹה על דבר.

רק שׂריגי קיסוֹס קלים הצלוּ על מרפּסת הזכוּכית העליזה וּקצוֹתיהם נאחזוּ בשוּלי הגג האדוֹם, ואוּלם הקירות מזה וּמזה היו גלוּיים, לבנים וצוֹחקים בחלוֹנוֹתיהם הצרים וּגלוּפי המסגרוֹת מעל לערוּגוֹת הפּרחים הגדוּרוֹת.

לפני הבית השׂתּרע מגרש תלוּל וּמוֹריק עד בנייני המשק שמנגדוֹ. מימינוֹ וּמאחוֹריו היה מאַוש, לפנים מגדר הפּסיסים הירוּקה, גן העצים הצעיר המפוּלש והמרעיד את ירקוֹ הרך באויר הקיץ הצלוּל. משׂמאלוֹ היה גן ירקוֹת גדוֹל, אחריו חצר הרפתים, וּמשם והלאה השׂתרע שׂדה כוּסמת צעיר וחוּם, לפני הפּריחה, ונתיבה דשוּאה וישרה הוֹבילה במדרון קל אל פלג הכפר, ששיכשך במרחק עשׂרה רגעים.

אך בירכתי גן העצים פנתה דרך הכפר, כביש זרדים ועפר שחוֹר, הצידה, וּברדתה אל הכפר החבוּי בירק לרגלי הגבעה המזהירה, עברה את שפלת האלמוֹנים. עשׂרוֹת האילנוֹת האלה עמדוּ שם משני עברי הדרך עמידה מעוֹרה ואזרחית, וּבקליפּתם נראוּ קמטי זקנה רחבים. גזעיהם היוּ מוּצקים וּגבוֹהים ושוֹרשיהם זללוּ את שוֹד האדמה השחוֹרה מסביב עד בלתי השאיר מזוֹן לצמחי בר אחירים. צלם היה רב וכבד וטחוּב; בזה הרגיש כל עוֹבר, והיה אץ לעבוֹר תחת חוּפּה קוֹדרת זוֹ גם כחוֹם היוֹם. כי עדה זרה, שחוֹרה ורעה שכנה במרוֹמי העצים: עדת עוֹרבים. ורבה היתה שם התנוּעה תמיד: שׂריטה וניקוּר וּצניחה וליבּוּט כנפיים; ורב היה הלהג: נהימה וקינטוּר וּצריחה וּפישׂוּק שׂפתיים.

כשעברה הדוּפנית תחת האילנות האלה, חש רוּדוֹרפר כאילוּ עבר שער המכניסו לעוֹלם חדש.

עוֹד בוֹ ביוֹם, כשעה לפני שקיעת החמה, ירד רוּדוֹרפר עם משפּחת ריינהארד: הוּא, ליאוֹן ואשתוֹ וּבנם, כוּלם ארבעה, בנתיבה הצרה אל הפּלג. שם התענג על המרחב רוה הצבעים, על האפר הגדוֹל, שסוּסים כבוּלים נראוּ רוֹעים עליו מרחוק, על שטף הפּלג הירקרק. אף רגע לא חדל להרגיש את יחסם המלטף של האנשים הזרים האלה אליו, את רצוֹנם להנעים לוֹ בכוֹל. אחרי שנפלוּ אילוּ דברים קלים על יפי הנוֹף, על הכפרים שמסביב, ועל היער המאפיל באוֹפק, קרא ריינהארד על ידי הילד לשני שׂכירים, וּכשבּאוּ ציוָם להביא מיד מן האסם את אוֹהל הרחצה וּלהעמידוֹ על ארבע הקוֹרוֹת הבוֹלטוֹת מתוֹך מי הפּלג. הפקוּדה נתמלאה במהירוּת וּבדממה.

– מחר בהשכּמה צריך יהיה לתקן את המדרגוֹת – אמר אחר שניסה לעמוֹד עליהם מתוֹך הכבּדת הגוּף והן רעדוּ וחרקוּ קצת.

– אם אדוֹני ירצה לשׂחוֹת בחוּץ, – פנה אל רוּדוֹרפר – יוּכל לצאת מן החוֹר שבקיר מצד ימין.

עיני רוּדוֹרפר ניתקוּ מן הגדיל הסבוּך שבקצה סוּדרה הירוֹק של הגברת ריינהארד וענה:

– או, כן.

למחרת הבוקר, עם הנץ החמה, נסע ריינהארד לרגל עסקיו לימים אחדים.

נינה ריינהארד היתה כבת שלוֹשים וּשתיים, גבוֹהת קוֹמה וּקטנת אף, עיניים אפוּרוֹת וקרוֹת לה ותסרוֹקת שחוֹרה אַ-לא-גרטכן. מפני זוֹ נראתה צעירה בעשׂר שנים מגילה. גוָה היה רך וריתמי ותלבּושתה עשׂוּיה להישמע לכל מעמד שהיא עוֹמדת. אך על הרוֹב היה תלוּי על כתיפיה סוּדר ירוֹק, רך וטוֹב, שליאון הביא לה מוין. שׂיחתה הפּוֹלנית היתה עֵרה וּנגינית ורק לפעמים היתה מפסיקה וּפוֹלטת שאילה אוֹ קריאה שלא מן העניין. והיה הדבר זר וּמַתמיה את שוֹמעה. דבר זר זה נשאר לה ממחלת רוּח שתקפתה לפני שנים אחדוֹת בסיבת מיתתה המשוּנה של בתה היחידה. הילדה היתה אז בת שנה, והנערה האוֹמנת הפכה עליה מתוֹך אי זהירוּת מיחם רוֹתח וּבוֹ ביום מתה הילדה בייסוּרים גדוֹלים. הרבה סבל אז ליאוֹן ריינהארד עד שעלה בידוֹ לכוֹנן את רוּח אשתוֹ האהוּבה, נסע עמה למעוֹנוֹת הרים, לחוֹפי ים, עבר עמה את איטליה; וּמשהבריאה היה נזהר מאד בעצביה ונתן לה את הבחירה הגמוּרה בכל מעשׂיה. בסאלוֹן האפלוּלי עמד “בּליטנר” שחוֹר, אבל מיוֹם שקרה האסוֹן לא הרימה את צמידוֹ: בקוֹלוֹתיו, אמרה, היא שוֹמעת את יבבת הילדה לפני מוֹתה.

ליאוֹן ריינהארד לא היה מצוּי על הרוֹב בבית, בלכתוֹ לרגל עסקיו לאחוּזוֹתיו הסמוּכוֹת אוֹ לכרך הרחוֹק. הגעגוּעים על ביתוֹ בצירוּף החרדה לשלוֹם אשתוֹ היוּ אוֹכלים אוֹתוֹ בדרכוֹ, אך גם את הרגש הזה היה מעלים מפּניה, מיראה פן עלוּל זה לסער אוֹתה במקצת. אף הילד אַלק, כבן שמוֹנה, תמים עיניים וּלבן בשׂר, שהיה שוֹתה מתוֹך עיניו של אביו כשהיה בבית, קבע לעצמוֹ יחס זכוּכית אל אמוֹ, ויוֹתר מלחיצת לחיוֹ אל כף ידה וּנשיקת קצוֹת אצבעוֹתיה לא הרשה לעצמוֹ. אפילוּ הכלב, שעם אחירים היה משתוֹבב, נגרר אחריה בדממה, אוֹ שהיה יוֹשב על אחוֹריו ושוֹמר את כל תנוּעוֹתיה. – וכן נתהותה בבית אוירה יחידה במינה. צחוֹק רם לא נשמע כמעט. משרתת הבית פּאולינקה, נערה רוּתינית רכּת פנים וּצנוּעת עיניים, שנתחנכה שנתיים במנזר פּוֹלני, היתה לוֹבשת תמיד שׂמלה אפוּרה-כהה, על חזה המתעגל היה תלוּי צלב כסף קטן, וּבכל פעם שהיתה פנוּיה להיכּנס אל חדרה האפלוּלי והנקי היתה כוֹרעת ליד מיטתה העשׂוּיה, לפני תמוּנת האם הקדוֹשה, מצטלבת, משפּילה ראשה וּמתפּללת בלי קוֹל. המבשלת היתה זקינה חירשת, קמוּטת פנים חוּמים ועוֹשׂה את עבוֹדתה בדייקנוּת, זריזוּת וּדממה כזאת, שמציאוּתה לא היתה מוּרגשת כלל. השׂכירים המעטים, שהיוּ מתגלים פעמים אחדוֹת ביוֹם לעל המגרש, וּשני הרוֹעים שהיוּ מביאים פעמיים ביוֹם את העדר המצלצל והגוֹעה אל חצר הרפתים, היוּ עוֹברים מרחוֹק, ליד הגוֹרן, והיוּ רק כדמוּיוֹת החוֹלפוֹת על האוֹפק בעוֹמקה של במה.

אחר ליל שינה ראשוֹן, בבוֹקר, פּסע רוּדוֹרפר בחדרוֹ המיוּחד שבאגף הבית הגדוֹל, בלוֹריתוֹ השחוֹרה רחוּצה, מכנסי הספּוֹרט מתוּחים על שוֹקיו וּבעיניו מפרכּס צחוֹק עשׂרים וּשתיים שנוֹתיו.

לא רק דרך ארבעת החלוֹנוֹת הגבוֹהים הבהיק האוֹר, גם לוֹבן הקירוֹת השרהוּ על המיטה המוּצעת לבן וָרוֹד, על שיש שוּלחן הרחצה עם כלי החרסינה הלבנים אשר עליו, על עציץ ההדס הירוֹק, על שני הכיסאוֹת והשוּלחן הקלוּעים. על השוּלחן היוּ מוּנחים זה בכה וזה בכה ספרים שרוּדוֹרפר הביא אתוֹ: תנ"ך קטן מיסיוֹנרי בכריכת עוֹר נפלאה, שירי הלדרלין, איגרוֹת גיתה אל הגברת פוֹן שטיין, שירי ר' יהוּדה הלוי מהדוּרת הרכבי, כתבי שניצלר וכרך של סיפּוּרי בּאנג, שירי מיצקיביץ וספר האהבה ליאן קאספּרוֹביץ, מסוֹת מוֹנטין וקוֹבץ תמוּנוֹתיו של רוּבּנס בצבעים.

אצבעות זעירות וּזהירוֹת דפקוּ על הדלת.

רוּדוֹרפר קרא בקוֹל רענן, כרחוּץ גם הוּא:

– לבוֹא!

הדלת נפתחה כלשהוּ וקוֹלוֹ הענוֹג של אַלק קרא לתוֹך החדר:

– אמא מבקשת לבוֹא לארוּחת הבוֹקר.

רוּדוֹרפר, לבוּש כבר, הלך עם הילד, כשהוּא חוֹבק את ראשוֹ הגזוּז והבּהיר. כשנכנס נשק את ידה של הגברת ריינהארד וישב לאכוֹל. היא פנתה אליו:

– אם יש לוֹ מאכלים החביבים אליו ביוֹתר, יגיד נא לי. לא יכבּד ממני להכינם לוֹ.

רוּדוֹרפר ענה בצחוֹק:

– אוֹ, גם התערוּכה שעל השוּלחן מביאתני במבוּכה. קשה לבחוֹר בשפע כזה. על הגברת ריינהארד לדעת שאני בא מפּנסיוֹן – סליחה, של דוֹדתה!

כשהגישה לוֹ בעצמה את ספל הקפה הלבן אמרה:

– אם ניחא לוֹ, נצא שלוֹשתנוּ לפני הצהרים לטייל מעט בכרכרה בשׂדוֹת.

– אחרי השיעוּר, מַסכּים, – ענה רוּדוֹרפר וקלט את קרוּם החלב מעל הקפה והניחוֹ על פּנכּה קטנה. חכּוֹ אינוֹ גוֹרס את זה.

בעשׂר יצאוּ שלוֹשתם בחצי הכרכרה, שנרתמה על ידי פידקוֹ העגלוֹן, אל מרחב השׂדוֹת. מזרע הסתיו היה צפוּף ורענן, נירי הקיץ היוּ חרוּשים וּזרוּעים, זעיר שם זעיר שם עוֹד ביצבצוּ שיוּרי זבל וּסנוּניוֹת עליזוֹת היוּ מתיצבוֹת עליהם מתוֹך טיסה אלכסוֹנית נמוּכה, מנקרוֹת פיד אוֹ שניים וּמתעוֹפפוֹת שוּב. היתה באויר איזוֹ שקיפוּת לא רגילה. במרחק חרשוּ צעצוּעי איכרים בצעצוּעי סוּסים, ועננת עשן כחלחלה שאפה מאיזה בית אל האוֹפק. בצל הגבעוֹת הרחוֹקוֹת הלבּינוּ כפרים וּבצד אחד הכחיל היער. הכּרכּרה טסה משׂדה לשׂדה וּמניר לניר וזרם רוּח חד רן משני עברי האוֹזניים, כשציצת השוֹט הכחוּלה טסה לפניהם כציפּוֹר.

כשחזרוּ מצא רוּדוֹרפר בחדרוֹ על השוּלחן קיתוֹן נאה וּבוֹ צרוֹר פרחי גן טריים, שאגלי מים נוֹצצים בין עליהם. בפני פּאולינקה לא היה ניכר כלוּם, אך ברוּר היה כי ידה עשׂתה זאת. כמוּבן, לפי פקוּדת גברת הבית.

את האהבה הרגילה, המסוֹערה, אהבת הבשׂרים ידע רוּדוֹרפר לכל קמטיה, ולא לחינם היה חשוּב בעיני יוֹדעיו כ“גבר מצליח”. עוֹד בהיוֹתוֹ נער בגימנסיה היה מבקש את קרבתן של בנוֹת גילוֹ ואוֹרג סביבן הירהוּרים מתוּקים, וּכגדלוֹ גדלה גם המית לבוֹ וצעקת בשׂרוֹ. גם בהיוֹתוֹ בדרך וּבבקרוֹ בעיירת מוֹלדתוֹ היה נתפּס לעסקי נערוֹת אוֹ נשים מתוֹך רתחנוּת שאינה נוֹתנת פוּגה. וגם אחרי כן, כשישב בקביעוּת בכרך ולבוֹ גס ב“רוֹמאנים”, עוֹד נתייסר מזמן לזמן בתשוּקת בשׂרים, אשר הציקתהוּ ולא נתנה לוֹ מנוֹח במשך שבוּעוֹת וירחים – עד כי שׂבעה. ואוּלם את האהבה האמיתית, הצרוּפה, זוֹ שתּגה בלב כאוֹר בהיר ושקט ותתן גבוּרה ואוֹרך רוּח לאין קץ, אוֹתה לא ידע, אף על פי שהיה מרבה לקרוֹא שירת אהבה נבחרה וּמזדכּך וטוֹעם בשעת קריאה את כל ייסוּריה ומנעמיה הדקים והמזוּקקים.

וגם עתה בימים הראשוֹנים לשבתוֹ באחוּזה עוֹד היוּ מתעוֹררים בוֹ פעם בפעם רגשוֹת מאויים עמוּמים ביחס לפאולינקה וּלגברת ריינהארד עצמה, ואז היה מעכב את אַלק אחרי השיעוּר, לוחץ את שתי כפיו הזעירוֹת, ונוֹשק לוֹ בגוּמת לחיוֹ הרכּה כמשי. רגשות אלה פה היוּ מענים וּמרגיזים אוֹתוֹ ביוֹתר, כי לא חפץ בהם, אך כעבוֹר ימים מעטים נרדמוּ, ויחסוֹ אל שתי הנשים הצעירוֹת שבבית נעשׂה אנוֹשי-צלוּל לגמרי. את הספר “אהבה” לקאספּרוֹביץ וכתבי שניצלר הפך, שעריהם למטה ואחוֹריהם למעלה. תחת זאת היוּ שירי הלדרלין ואיגרוֹת גיתה מוּנחים פתוּחים, ובר' יהוּדה הלוי חזר יוֹם יוֹם על “שירי ציוֹן”.

וּכתוֹם שבוּע ימים הרגיש מתוֹך שׂמחה, כי ממציאוּתוֹ הקוֹדמת לא נשאר לוֹ כלוּם. כל מה שעבר עליו בענייני אהבה מיוֹם שעמד על דעתוֹ, ואפילוּ מאוֹרעוֹת השנה האחרוֹנה בכרך, חי בזכרוֹנוֹ רק כסבך עלילה מטוּשטש מתוֹך ספר שנקרא אשתקד.

השמיים היוּ תכלת בהירה ורכּה, ורק קצף עננים לבן היה מתגלה ונמוֹג, מתגלה ונמוג. ליד החלוֹנוֹת רישרשוּ עצי הגן הצעירים, רכּי עלים, מהבהבים ברוּח, המגרש שלפני הבית היה דשוּא ושטוּף זוֹהר, השׂדוֹת הוֹריקוּ מיוֹם ליוֹם יוֹתר וּמי הפּלג היו רכּים וריחנים. מרחוֹק ראה את צבעם והריח את ריחם.

לפני הצהריים שב ריינהארד בדוּפניתו הנוֹצצת. פידקוֹ יצא גלוּי ראש, אחז ברתמת הסוּס, טפח בחיבה על צוארו וּמשכוֹ אחריו אל חצר הרפתים. פאולינקה החותה לאדוֹניה קידה יפה ולקחה מידוֹ את ילקוּט העוֹר האדוֹם. הוא עלה ברגליים קלוֹת, כמרקד, אל מרפּסת הזכוּכית, נשק לאשתוֹ על ידה ועל מצחה, נתן לאַלק את ידוֹ לנשיקה, אחר כך הרימוֹ ונשק לוֹ על שתי לחָייו, לאחרונה הוֹשיט את ידוֹ לרוּדוֹרפר שעמד על המדריגה:

– וּמה שלוֹם אדוֹני?

– כדג במים.

– רוֹאה הוּא? אני שׂמח מאד. ידעתי כי ייטב לוֹ אצלנוּ.

וּבעיניו התמימוֹת האיר חיוּך טוֹב.

– נינה, – פנה אל אשתוֹ – הטיילתם בכרכרה? הרי כל הימים לא היה גשם.

– כן, שלוֹשתנוּ, – ענתה – אך מה זה אצלך?

– או, לא כלוּם – ענה ריינהארד, כשהוּא ממשמש באצבעוֹתיו על לחיוֹ – בעברי ביער שׂרטני ענף.

הוּא פשט את המעפוֹרת הרחבה, מסרה לפאולינקה ולקח מידה את מברשת הבגדים.

– הבאתי שח-מַט חדש – פנה ריינהארד שוּב אל רוּדוֹרפר, כשאַלק מנקה במברשת את מכנסיו – אם יחוּש שיעמוּם – ישׂחק עם אשתי. הדוֹדה אמרה לי שהוּא מיטיב לשׂחק.

– בחפץ לב, – ענה רוּדוֹרפר, התאַדם קצת ולא ידע בעצמוֹ מפני מה.

למחרת, אחרי הצהריים, יצאוּ ארבעתם לטייל בכרכרה. ריינהארד ואשתוֹ ישבוּ על המוֹשב העליוֹן, ורוּדוֹרפר עם אַלק על המוֹשב הנמוּך, ממוּלם. ריינהארד סיפּר מתוֹך הרצאה לבבית על מצב שתי אחוּזוֹתיו האחירוֹת, על התיקוּנים שהנהיג שם בראשית האביב, על הפקידים, על אחיו הגר באחת מהן, שהוּא אגרוֹנוֹם מצוּין, אלא שהוּא להוּט ביוֹתר אחרי ציד והוּא מתחבּר אל הפּריצים הפּולנים וּמבלה עמהם את זמנוֹ ביערוֹת, ועל ידי כך סוֹבל מעט המשק.

– אך מה לעשות? טוֹב כשיש לוֹ לאדם עניין חזק אחד בחיים, שהוּא תלוּי בוֹ בכל נפשוֹ, – סיים בלי אבק של תרעוֹמת אוֹ קנאה.

נינה ישבה וּכתיפיה הרכּות הדוּקוֹת בסוּדר הירוֹק, שוֹמעת לחצאין וּבבבוֹתיה הגדוֹלוֹת משתקפים השׂדוֹת והעצים החוֹלפים.

פתאוֹם הוֹציאה את ידיה והסוּדר נתבדר וקראה בפנים מעוּוים:

– ראיתם איך העץ שם רץ על פני השׂדה?

ַריינהארד נתן מבט תקיף בעיני רוּדוֹרפר, לעצוֹר בעד דיבוּרוֹ, ובעצמוֹ לפת את כתיפיה של אשתוֹ ואמר בקוֹל שקט:

– כן, ראיתי, נינקה, הרי זה באמת מפליא. לא קר לך? התעטפי. כך. אַלק, בוֹא, תשב מעט ביני וּבין אמא.

רוּדוֹרפר סייע לילד לעבוֹר, וכן עבר המקרה בשלוֹם.

ריינהארד נסע. כל הבוֹקר צרחוּ העוֹרבים בשפלה, עגו עוּגוֹת מסביב לצמרוֹת האלמוֹנים, התרחקוּ והתקרבוּ וצרחוּ. החוֹם היה מעיק.

– ירד גשם, – אמר אַלק בחשאי וּבעיניים נשׂוּאוֹת אל רוּדוֹרפר אחרי השיעוּר.

– אוֹהב אתה את הגשם?

– כן, מאד. אבל אמא מפחדת מפני הברקים והרעמים.

– ואתה אינך מפחד?

– לא, הלא זה רחוֹק, בשמיים.

ארוּחת הצהריים עברה בשקט. פּאולינקה הגישה את המנוֹת זוֹ אחר זוֹ והליכתם על הלינוֹליאוּם שבחדר האכילה היתה חשאית כיוֹנה. פניה היוּ חיורים קצת והריסים הארוּכּים הצלוּ עליהם. ַַהגברת ריינהארד ישבה היוֹם גם על יד השוּלחן וסוּדרה על כתיפיה. היא רק אמרה:

– ימים כאלה מרגיזים אוֹתי.

ואַלק הוּסיף:

– הפּרפּרים פּיזזוּ כל הבוֹקר בין השׂיחים. הם שׂמחים לגשם.

אז ראה רוּדוֹרפר לעצמוֹ חוֹבה לוֹמר:

– הגשם הרי הוּא ברכה לשׂדוֹת.

אך באמרוֹ זאת פרצה הגחת רוּח צוֹננת מן החלוֹן הפּתוּח, הפריחה את שוּלי המפּה והרנינה את כלי הזכוּכית על השוּלחן.

– פּאולינקה! – קראה נינה – מהרי סגרי את החלוֹנוֹת בכל החדרים.

החדר קדר פתאוֹם, אחרי רגע הוּאר שוּב. עיניה של נינה עמקוּ, כמוֹ ביקשוּ מפלט באיזוֹ מצוּלה.

כשיצאה לראוֹת מה במטבח, צנח אַלק מכיסאוֹ, ניגש על בהוֹנוֹת רגליו אל רוּדוֹרפר ולחש על אוֹזנוֹ:

– אנחנוּ נישאר פה עם אמא, טוֹב?

רוּדוֹרפר חפץ לנשקוֹ על ראשוֹ. אך בידוֹ היה מזלג וּבפיו לגימת פּרפּרת חמה, על כן רק לטף אוֹתוֹ בצד כפוֹ, ותנהם בעיניים מליאות אהבה והסכמה:

– אוּמהוּ.

הרהיטים החוּמים והכבידים שבחדר האוֹכל כמוֹ שׁחרוּ; העצים הצעירים מאחרי החלוֹנוֹת שרקוּ והתכוֹפפוּ, על הדרך ועל המגרש נישׂאוּ עמוּדי אבק. פּאולינקה סילקה הכוֹל מעל השוּלחן, הסירה בחיפּזוֹן את המפּה הלבנה וּפירשׂה שוּב את הירוּקה, הכבידה. כשיצאה החותה קידה ואמרה:

– אני נוֹשקת את היד.

שלוֹשתם ישבוּ על הספּה הגבוֹהה: אַלק באמצע.

– “זה” יבוא עוֹד מעט, – אמרה נינה בדאגה.

– אין דבר, אנחנוּ נשב כך, – אמר אַלק, התרוֹמם ולפת בשתי ידיו הקטנוֹת, בימינוֹ את צואר אמוֹ וּבשׂמאלוֹ את צואר מוֹרוֹ.

– מה אתה עוֹשׂה? – שאלה נינה בצחוֹק של תימהוֹן.

– כך יהיה טוֹב. שלוֹשתנוּ לא נפחד.

פתאוֹם הבהיק החדר והחוּץ היבהב כתמוּנה בעד החלוֹנוֹת. נינה פלטה קריאת בעתה: “אוֹי!”, אך אַלק לפת את הצוארים בכל כוֹחוֹ.

הנשימוֹת כמוֹ נתאפּקוּ, רעם כבד דירדר במרחק, התגבר ועוֹד לפני הסתּיימוֹ נפסק ונשתתק. טיפּוֹת גדוֹלוֹת טפחוּ על השמשוֹת, רבּוּ וּמעטוּ וּלבסוֹף ניתך מטר עוֹז עם ברקים ורעמים. החדר היה כמעט אפל, ורק מזמן לזמן הוּצתוּ החלוֹנוֹת הזוֹרמים והחדר הוּכּה באוֹר מסנור. וכל הזמן, כחצי שעה, ישבה קבוּצת השלוֹשה אחוּזה וּדבוּקה, עד כי שככה ההמוּלה, וּבחלוֹנוֹת נשקף חוּץ רחוּץ וּמוּאר.

בעשר בערב יצא רוּדוֹרפר מחדר משפּחת ריינהארד לבוֹא אל חדרוֹ.

אלק כבר ישן במיטת אביו. הגברת ריינהארד ישבה עמוֹ כשעה, שׂיחקה בשח-מט וסיפּרה לוֹ על דבר קארלסבּאד שהיתה שם אשתקד. ורוּדוֹרפר סיפּר לה על דבר ישיבתוֹ הקצרה בשוייץ, על הבדידוּת שהיה חש שם בתוֹך חברת הסטוּדנטים היהוּדים מרוּסיה. רבוֹת השתוֹקק להכירם מקרוֹב, אך הם כל כך סוֹערים, כל כך לא צנוּעים ביחס לנפש האדם, כל כך להוּטים לחַשב כל דבר, לזלזל בהוֹוה וּלכרסם את העתיד… הגברת ריינהארד, בטוּח הוּא, לא היתה יכוֹלה להיוֹת אִתּם אף יוֹם אחד… היא “נכשלה” פעמיים בסַפּרה בהפסקוֹתיה המוּזרוֹת, אך רוּדוֹרפר כבר למד מריינהארד וּמאַלק להשיב לידה בזהירוּת את החוּט השמוּט, ואז ידעה לצייר את המחזוֹת בקוים ישרים וּמליאים חיוּת. וכשיצא החוּצה עמדה בדמיוֹנוֹ שוּרת האנשים הארוּכּה המתקרבת לאט ועל פי התּוֹר אל ה“שפּרוּדל” המקלח בשמש, הגברים הגרמנים השמינים בעלי הקרחת, הכוֹפפים ראשיהם לפני הקהל להראוֹתם את המוֹדעוֹת הכתוּבוֹת על קרחוֹתיהם. הגשם חדל, אך השמיים עוֹד היוּ מעוּננים וּבחוּץ היה חוֹשך עמוֹק. עיני רוּדוֹרפר, שהיוּ רגילוֹת זה כמה שנים בלילוֹת הכרך, לא יכלוּ לשׂאת את חוֹשך הכפר הזה. איזה חוֹמר רך ודחוּס רבץ כחוֹמה אין סוֹפית על הכוֹל. קשה היה לוֹ לתאר לעצמוֹ שדבר מה בעל צוּרה נמצא בתוֹך עבי החוֹמר הזה. רק הטיפטוּפים הבוֹדדים והמרוּחקים מעל העצים פה ושם נתנוּ איזוֹ אחיזה לדמיוֹן. הוּא אחז בגדר והלך על האדמה המרוּכּכה, כשהוּא מחַכּך את צעדיו בדשא הרטוֹב להגיע אל חדרוֹ.

כשהדליק את המנוֹרה בעלת הגוּלה הירוּקה ישב בתוֹך הכיסא והתחיל לקרוֹא במכתבי גיתה. המנוֹרה סאנה חרש וליהטה את פניו; הוּא קרא על אוֹדוֹת איטליה המזהירה, על מצבוֹת האמנוּת הלבנוֹת, על הלימוֹן וההדס, על החרבוֹת המוּטלוֹת בשמש ועל הרי השׂריפה הדוֹממים; וּלאט ניטשטשוּ מעיניו האוֹתיוֹת, והספר עם השוּלחן ניתק ונמוֹג, וּמוֹחוֹ רקם לוֹ תמוּנוֹת נוֹף וּפני אוֹר. הוּא הלך בנתיבת הר גבוֹה אחרי נינה ההוֹלכת לפניו עצוּמת עיניים, סוּדרה הירוֹק מהדק את כתיפיה והיא הוֹלכת לפניו לקראת עיר עתיקה רבת מגדלים וגגוֹת מוּזהבים. הליכתה נעשׂית מהירה יוֹתר ויוֹתר, צלע הר מוּאר מימינם ותהוֹם משׂמאלם, והיא מַתחילה לרוּץ, הסוּדר מתרפּה על כתיפיה, מתבּדר ועף במרוּצתה כשתי כנפיים, והוּא רץ רץ אחריה לקראת העיר הגדוֹלה ורבת המגדלים. הם מגיעים עד לפני השער; שם עוֹמדים באבק הדרך ליאון ואַלק, וּשניהם מנוֹפפים לקראתם בכוֹבעיהם וקוֹראים בקוֹל מצהלוֹת:

– מהרוּ, מהרוּ! עוֹד מעט וסגרוּ את השער. החג כבר התחיל, ראוּ את הדגלים!

וּבאמת מתנוֹססים אלפי דגלים, גדוֹלים וּקטנים מכל הצבעים, על כל גג ועל כל מגדל.

התמוּנה מתחלפת: הם עוֹלים ארבעתם על הויזוּב. במקוֹמוֹת הזקוּפים ביוֹתר הם מטפּסים ותוֹמכים בידי נינה ההוֹלכת ביניהם עצוּמת עיניים; בעוֹמק רוֹאים צעצוּעי בתים, שׂדוֹת וגנים קטנטנים, מגדלים כאצבעוֹת וּפלגים מבהיקים כסרטים. הם מגיעים עד לפני ראש ההר, והנה פוֹקחת נינה את העיניים ורוֹאָה סביביה, מהדקת את הסוּדר על כתיפיה ואוֹמרת:

– מי יביאני אל הלוֹע?

ליאוֹן ואַלק מַחוירים וּשניהם מביטים אליו בעיניים מליאוֹת זוָעה. אז הוּא לוֹקח אוֹתה על זרוֹעוֹתיו ונוֹשׂאה אל הלוֹע, אך בדרכוֹ הוּא פוֹגש בגיתה הזקן הרץ משם, צוֹעק וּמרמז בידיים, כי יברחו מהר מן הלבּה הפוֹרצת. הנה כבר עוֹלה העשן, והוּא נפנה ובוֹרח אִתּה במוֹרד, וּפתאוֹם הוּא מתחיל לצנוֹח על עקבוֹת נעליו וצוֹנח צוֹנח - - -

וראשוֹ של רוּדוֹרפר צנח על הספר בעיניים עצוּמוֹת.

כשהתעוֹרר, התפּשט ושכב במיטה, אך לא יכוֹל להירדם זמן רב. וּבתוֹך החשיכה חתר מוֹחוֹ לברר לעצמוֹ מה והיכן הוּא. לאחרוֹנה דיבּרה בו מחשבתוֹ כך: “ליאוֹן ריינהארד הריהוּ אדם לא רגיל; רוֹאה הוּא את הדברים בקו ישר וחוֹדר, ולכן אין נסתר ממנוּ. יחסוֹ לכּוֹל הוּא צלוּל וגלוּי, ולכן אין רצוֹן אחר יכוֹל לעמוֹד בפניו. את אשתוֹ הוּא אוֹהב, אך יוֹתר משהוּא אוֹהב אוֹתה הוּא נכנע לחוֹבה לשמוֹר עליה מכל סערת נפש. הגברת ריינהארד היא אשה בעלת מצוּלוֹת סוֹערוֹת, אך ליאוֹן הצליח להשבּיח את שטחן, והיא משתקפת בהן ויוֹנקת מן השקט כברבּוּר על המים בדימדוּמי קיץ. אַלק הוּא בבוּאַת אביו, והוּא כבר נבוֹן וצלוּל ממני וּמכמה אנשים כערכּי. פּאולינקה מַשרה צל זר ונעים על שטח המצוּלה. ואוּלם נינה היא מרכז הכוֹל, כל המחשבוֹת והמעשׂים נתוּנים לה, והיא אינה כן אלא מפני האסוֹן – נמצא שהכוֹל יוֹנק כאן מן האסוֹן, וגם אני יושב בצל האסוֹן. אני הצטרפתי לאוירה זוֹ, בקסמה הזר אני חי בעל כוֹרחי וּבעוֹמקה שכחתי את עצם הוייתי. מה ימריצני לחיות כאן, לא אדע; כמה יארך זה, לא אדע ולא חפצתי לדעת”.

כה דיברה בוֹ מחשבתוֹ הגרוּיה ונסתיימה בהרגשה ענוּגה וּמרוּכּזה עד כדי רעד הלב.

ביוֹם שריינהארד היה בבית הזמין את רוּדוֹרפר אחרי הצהריים אל חדר עבוֹדתוֹ המרוֹהט בטעם, לעשן שם סיגארה טוֹבה. כשראה את רוּדוֹרפר מציץ לתוֹך ארוֹן הספרים, פּתחוֹ לפניו. במדוֹר העליוֹן עמדו ספרי שירה וּפרוֹזה פּוֹלנים, בשני – מלוֹנים שוֹנים, בשלישי – הקלסיקנים הגרמנים בכריכוֹת מהוּדרוֹת, וּלמטה, באחרוֹן, ש"ס, ספרי מוּסר וּקצת ספרי השכּלה עברים.

– רוֹב הספרים הגרמנים – אמר ריינהארד – וכל העברים באוּ לי בירוּשה מאבי המנוֹח. היה אדם משׂכּיל ואוֹהב ספר. בהיוֹתוֹ צעיר היה מוֹרה פרטי וגם כתב שירים עברים, אחרי כן היה לסוֹחר וּלבעל אחוּזה. את הפּוֹלנים הביאה אשתי מבית אביה. לדאבוֹני, אין אני פנוּי לספרים. לפני שנים אחדוֹת עוֹד הייתי קוֹרא מזמן לזמן איזה ספר טוֹב, אך עתה אני עסוּק, ואם אינני בדרך, עלי לכתוֹב הרבה מכתבים. גם אשתי בוֹחרת לטייל אוֹ להתעסק בבית מאשר לקרוֹא. ואמנם מה הם הספרים? טוֹבים הם רק עד גיל ידוּע, כשתכלית חייו של אדם אינה ברוּרה עדיין לפניו, והוּא מבקש להם, מדעת אוֹ שלא מדעת, פתרוֹן בספרים. אך אשרי האיש שעלה בידוֹ להפוֹך את חייו הוּא לספר שירה קצוּב, וקצבּוֹ מוֹליך אוֹתוֹ אל הבלתי נוֹדע…

שׂערוֹ, שכבר זרקה בוֹ פה ושם שׂיבה, היה סרוּק בקפדנוּת, וּמדי דבּרוֹ לא סר החיוּך הטוֹב מעל פניו. הוּא גחן והוֹציא מחבּרת מכוֹרכה, פתחה והראה לרוּדוֹרפר:

– הנה שירים כתוּבים בידי אבי. אוּלי הייתי חייב להוֹציא איזה סכוּם וּלהדפּיסם במחבּרת. אבל איני רוֹאה את ערכם הספרוּתי, וחשיבוּתם האינטימית, הרליקוית, אך תוּפחת על ידי כך. היוֹם נכתבים בעברית שירים מעוּלים מאלה, האין זאת, אדון רוּדוֹרפר?

רוּדוֹרפר עיין מעט בכּתב הזעיר והנקי, שנכתב בידי מוֹרה עברי אידיאליסט צנוּע וחָוַר מרוֹב שנים. אחר כך החזיר את המחבּרת לריינהארד ואמר:

– שירי השׂכּלה, שהיוֹם אין להם, לדאבוֹננוּ, עוֹד קוֹראים.

– הוּא אשר אמרתי. איש תמים היה אבי. בבקשה! – אמר ריינהארד והוֹשיט לרוּדוֹרפר עוֹד סיגארה שחוֹרה בתיק היקר.

– אם יהיה פעם בית ספרים לאוּמי בירוּשלים – אשלח את כתב היד שמה. היש לקווֹת לדבר כזה בימינוּ, אדון רוּדוֹרפר? הרי הוּא ציוֹני. לי חסירה, לדאבוֹני, ההתייחסוּת הרוּחנית אל האידיאלים שלכם, אף על פי שאני מוֹדה כי נעלים הם, לא פחוּת נעלים מאלה של הפּוֹלנים השרוּיים בחלוּקה וּבשיעבּוּד.

על פי עצת הגברת ריינהארד התחיל רוּדוֹרפר ללמד את אַלק בתוֹך הסוּכּה שעמדה בגן העצים סכוּכת קיסוס וּבצל תפּוּחה עניפה.

העלים רישרשוּ מסביב ברצינוּת עגוּמה, כמתאוֹננים על מה. הפּרפּרים התחוֹגגוּ מסביב בדממה. בתוֹך הדשא רבץ הכלב עצוּם עיניים ורגליו מוּשלכוֹת לפניו. אַלק מיצמץ בריסיו הבהירים על מַחבּרת החשבוֹן, ורוּדוֹרפר ישב, רגליו השוּלחן וגבּו נשען אל דוֹפן הסוּכּה, וקרא בפעם השלישית ב“מחייו של לא יצלח” לאייכנדוֹרף, אשר הוֹציא מתוֹך ספרי ריינהארד. העלם הבהיר והמחַלל נתקע גם הפעם בנפשו. כוֹחה של רוֹמאנטיקה!

– סליחה, אדוֹני, הנה הפּתרוֹן, – אמר הילד וסמך את העט בזהירוּת על פי הקסת. פתרוֹן השאלה שהיתה מוּרכּבת מכּפל וחילוּק עלה בידו בלי קוֹשי.

רוּדוֹרפר השרה עליו את מבטוֹ וחייך:

– אצלך כבר נפתר הכוֹל, אַלק? אם כן לך וטפּס מעט על העצים.

– תוֹדה! – ענה הילד והלך לעשוֹת כדבר המוֹרה.

אף על פי שהחליט לבלי כתוֹב לאיש, לא יכוֹל רוּדוֹרפר להתאַפּק, ושלח כעבוֹר שלוֹשה שבוּעוֹת אל אביו (אמו מתה בעוֹדנוּ ילד, וּלאם החוֹרגת לא היה בלבוֹ כל יחס) מכתב קצר כדברים האלה:

"אבא,

בהיסח דעת גמוּר יצאתי לפני שלוֹשה שבוּעוֹת לבלות את ירחי הקיץ באחוּזת אדם מצוּין, ששמוֹ ליאוֹן ריינהארד. הכוֹל כאן כאילוּ נוֹצר והוּתאם בשבילי. בכסף אין לי צוֹרך.

נוֹשקך, יעקב".

ועל זה קיבל היוֹם תשוּבת אביו:

"יעקב יקר!

מכתבך מן הכפר ג. הפתיעני. איככה זה לא הוֹדעתני מקוֹדם, כי בדעתך להפסיק לזמן מה את לימוּדיך? ואם עייפת, למה זה לא באת אלינוּ? הלא גם אצלנוּ היית מוֹצא טיפּוּל וּמנוּחה. וּמי הוּא האדוֹן ריינהארד? הידעתוֹ מתמוֹל שלשוֹם? יהוּדי הוּא אוֹ נוֹצרי? אני שוֹמע את שמוֹ זאת הפעם הראשוֹנה. וּמה משמע, אין לך צוֹרך בכסף? רגיל אני אמנם בסגנוֹן הטלגראמוֹת שלך, אך הפּעם נשׂגב ממני להבין. שני לוֹוים פשטוּ לנוּ את הרגל בסכוּמים גדוֹלים. הנני שוֹלח לך על פי כתוֹבתך החדשה 100 ר"כ על כל צרה שלא תבוֹא.

אביך אוֹהבך, שלוֹם רוּדוֹרפר".

“‘זקן’ מסכן! – נהם לעצמוֹ רוּדוֹרפר אחרי קראוֹ את המכתב – הוּא דוֹאג לבנוֹ העתיד להיוֹת דוֹקטוֹר כלבבת עינוֹ. וּמה אני יכוֹל להוֹדיעוֹ? האכתוֹב לוֹ כי הוּצגתי במקוֹם שעוֹבר עמוּד אוֹר מזכּך? מה יבין בזה ה”זקן" הנחמד? לא, מוּטב שיחקוֹר היטב את מצב לוֹוָיו ואני לא אכתוֹב לוֹ".

בבוֹקר אחד בא אַלק במרוּצה וּבישׂר לרוּדוֹרפר בהתלהבוּת:

– אדוֹני, הסוּסה השחוֹרה ילדה סייחה קטנה. יבוֹא עמי ויראה בטרם תקוּם אמא.

היה עוֹד קוֹדם הארוּחה. הגברת ריינהארד עוֹד לא קמה. הילד רץ ליד רוּדוֹרפר וּביאר לוֹ:

– כשאמא תראה את הסייחה הקטנה תזכוֹר את אחוֹתי ותצטער.

הם עברוּ לכל אוֹרך הגדר והגיעוּ אל חצר הרפתים. אַלק מיהר וּפתח את השער וחיכּה עד שרוּדוֹרפר נכנס. ליד המשאיבה הנמוּכה עמדו שלוֹש “שקצוֹת” רעננוֹת, חשׂוּפוֹת ידיים ויחיפוֹת ושטפוּ ברעש את כלי החלב. כשראוּ אוֹתוֹ התחילוּ להיהדף במרפּקיהן ולצחוֹק, כשהן משׂקרוֹת בעיניהן החצוּפוֹת. מרחוק עמד שׂכיר, פּרוּע חזה, רגליו טוֹבעוֹת במדמנת הזבל, המלגז בידוֹ והוּא עוֹשׂה העויוֹת טיפּשיוֹת.

רוּדוֹרפר הסתכל בהם בבת צחוֹק, כאדם המסתכל בחיוֹת בית משתוֹבבוֹת. כשנכנס אל האוּרוה, אל תוֹך ריח הסוּסים החם והחריף, ראה את הסוּסה השחוֹרה שעמדה עתה גדוּרה וכוּלה התעוֹררוּת אֵם, מתרוֹצצת, מפשׂקת

את רגליה וּמצליפה על עצמה בזנבה ברפיוֹן וּבהתפּנקוּת, מביטה חליפוֹת אל בר בטנה ואל המסתכלים בעיניים מליאוֹת גאוה וחמימוּת.

– אבא ימכוֹר אוֹתה – אמר הילד, וּבלחש הוֹסיף: מפני אמא.

בשוּבם רץ הילד ראשוֹנה לראוֹת אִם אמוֹ כבר קמה, ורוּדוֹרפר הלך לוֹ לאט. וּבעברוֹ ליד המשאיבה הצטחקוּ ה“שקצוֹת” שוּב, ואחת מהן קילחה עליו בכונה סילוֹן מים דק שפּגע מאחרי אוֹזנוֹ, וּברחה. השתיים הנשארוֹת עמדוּ ברגליים מפוּשׂקוֹת ואמיצוֹת, כשהן תוֹמכוֹת את מוֹתניהן בידיהן וּפרצוּפיהן האדוּמים צוֹחקים.

איזוֹ נימה רחוֹקה נזדעזעה בלבוֹ של רוּדוֹרפר, עיניו כמוֹ נסתחפוּ בעלטה עכוּרה והוּא הסתכל ב“שקצות”, בזרעוֹתיהן החשׂוּפוֹת והרטוּבּוֹת וּברגליהן הבריאוֹת והרפוּשוֹת. אך מיד זכר את הגברת ריינהארד, חייך אליהן כבראשוֹנה ושב הביתה בהיר ושקט.

שלוֹשה ימים ירד גשם בלי רעמים. היוּ אלה כימי סתיו דוֹלפים, מחלידים, הטיפטוּף הדק לא חדל, השמיים היוּ תלוּיים נמוּכים ואפוּרים והצינה היתה מכוצת את העוֹר. השׂכירים היוּ עוֹברים מרחוֹק עטוּפים בשׂקים רטוּבּים וקרן השׂק עוֹמדת על ראשם. היוּ רחמים בלב על העצים והעשׂבים שנראוּ כבוֹכים בדמעוֹת של ייאוּש. האדמה השחוֹרה נתרכּכה והיה דוֹמה שהיא מפעפּעת ועוֹלה על הקירות והעצים. הרפש היה בכוֹל.

ליאוֹן ריינהארד היה כל הזמן בבית; וכל שלוֹשת הימים האלה היוּ כל בני הבית יחד. הוּא לא נתן את רוּדוֹרפר ללמד את אַלק:

– חוֹשך בחדר וחבל על העיניים.

אבל רוּדוֹרפר הבין מתוֹך סיפּוּק פנימי את הדברים כך:

– טוֹב כי נהיה כוּלנוּ מסביב לנינה.

בבוֹקר איחרוּ לישוֹן, ואחרי הארוּחה ישבוּ יחד בחדר האכילה, טעמוּ ממיטב המגדנוֹת, עישנוּ סיגארוֹת טוֹבוֹת ושׂיחקוּ במשׂחקים שוֹנים. גם נינה עישנה בפשטוּת קוֹסמת. חפצו לשתף גם את פּאולינקה. כשהציעוּ לפניה, התאַדמה וסירבה. הלכוּ אליה ריינהארד ורוּדוֹרפר ולא הסכימה, לבסוֹף הפצירוּ בה נינה ואַלק והסכימה, אך משהתחילוּ לשׂחק וצריך היה לשבת על כיסא מרוּפּד, האדימה שוּב וּברחה בראש כפוּף.

אחרי הצהריים סיפּרוּ זכרוֹנוֹת ילדוּת ורשמי מסע, גם אַלק השתתף; וכל המספּרים נזהרוּ שלא לנגוֹע בפצעה של נינה. היא היתה כל הימים האלה שקיטה וּכבוּדה וּמרוּכּזה ולא סילקה מעל כתיפיה את סוּדרה. שלוֹשת הגברים והכלב התהלכוּ סביב לה קלים וּזהירים. פעמים נתגלתה מעין ארשת צער על פניה, ועיניה כמוֹ ביקשוּ להן מפלט במצוּלה. אך ליאוֹן מצא תמיד תנוּעה חביבה וחמה להתיר את הקשר. רוּדוֹרפר הרגיש בדבר.

וּכתוֹם היוֹם השלישי ניטהרוּ השמיים וירח צעיר הגיה בערב על הארץ הרחוּצה, הירוּקה והרוֹססת. אך נינה חשה מעט ברגליה, מעין דקירוֹת שיגרוֹן, וּבשבתם יחד בחדר המוּאר החליטוּ, כי ליאוֹן עם נינה יסעוּ מחר העירה לשאוֹל ברוֹפא, ואם לא יצטרכוּ להישאר – ישוּבוּ בוֹ ביוֹם.

ליאוֹן עם נינה נסעו עם הנץ החמה בכרכרה.

רוּדוֹרפר ואַלק השכּימוּ לקוּם, עמדוּ במרפּסת הזכוּכית

הפּתוּחה וניפנפוּ שלוֹם לנוֹסעים. פּאולינקה עוֹד עמדה רגעים אחדים, כשפּניה כבוּשים בין פסיסי הגדר והסתכלה אחרי הנוֹסעים. אחרי כן עלתה שמש גדוֹלה שלא כרגיל. הכוֹל נוֹצץ וּבער מסביב. וּבעשׂר היוּ כבר הדרך והשבילים יבישים.

באחוּזה הוּרגשה מעין התרוֹקנוּת, אך גם הקלה. אחרי השיעוּר יצאוּ רוּדוֹרפר ואַלק אחוּזי יד לטייל בגן העצים. משם יצאו אל הדרך אשר בה נסעוּ הנוֹסעים והמוֹבילה אל שפלת האלמוֹנים. בעקבוֹת האוֹפנים זרמוּ פה ושם מים עכוּרים. והנה ראוּ שני יהוּדים עוֹלים וּבאים בדרך: כנפוֹת קפטניהם תקוּעוֹת באזוֹריהם, מקלוֹת בידיהם וּמכנסיהם נתוּנים בתוֹך

מגפיים רפוּשים; האחד כוֹבע לבד ישן בראשוֹ, והשני – מצנפת כבשׂים מרוּטה. כשעברוּ על המטיילים השתחווּ קצת ועלוּ אל האחוּזה.

רוּדוֹרפר עם אַלק טיילוּ עוֹד מעט, אחרי כן שבוּ. כשבאוּ מצאוּ את שני היהוּדים עוֹמדים מעבר לבית, בזוית שליד כניסת המטבח, ועל הרחבה עוֹמדוֹת שלוֹש ה“שקצוֹת” מחצר הרפתים וּמשׂוֹחחוֹת עמהם בהתלהבוּת וּבצחוק גדוֹל. כשראוּ את רוּדוֹרפר הפשילוּ את צמוֹתיהן על הגב והתלהבוּ עוֹד יוֹתר. גם פּאולינקה יצאה ועמדה מן הצד ליד הגדר, כשהיא מתאַמצת להוֹריד את שרווּליה המוּפשלים וּפניה הרכּים משוּלהבים מעט מעבוֹדה. היא הביטה ביהוּדים בסקרנוּת מהוּלה בפחד קל.

אחרי שידוּלי הלצה מצד היהוּדים וסירוּבי צחוֹק מצד ה“שקצוֹת”, הסכימו האחרוֹנוֹת לשמוֹע, בשתי פרוּטות כל אחת, “שׂיחת בטן”. בעל הכוֹבע לקח מהן את הכסף מראש, וּבעל המצנפת ניגש עם מקלוֹ אל האיצטבה ליד הקיר, גחן שמה, וּמיד התחיל בוֹקע מתחתיה קוֹל רחוֹק ועמוּם של איכר רוֹדף וּמתקרב אל בוֹרח; לבסוֹף השׂיגוֹ וקוֹל שני של מוּכּה התחיל צוֹוח וּמילל, והיה נראה לעיניים כיצד הלז נוֹפל וּמתגוֹלל על הארץ, פצוּע, מייבּב ושוֹתת דם, בעוֹד רוֹדפוֹ מחרף וחוֹבט באַלתוֹ.

ה“שקצות” נאלמוּ, נרתעוּ ועמדוּ מרחוק על המגרש. פאולינקה עמדה וּהחזיקה בגדר וּבפניה הצטיירוּ כל כעסה ורחמיה.

כשקוֹל המוּכּה נסתיים ביבבה גוֹועת, נפנה היהוּדי והוּא בוֹלע את רוּקוֹ וּפיקת גרגרתוֹ עוֹלה ויוֹרדת.

ה“שקצוֹת” ערבוּ את לבן לגשת שוּב, אך עתה דיברוּ עם היהוּדים כבר בלי צחוֹק וּבעיניים נבעתוֹת.

– עתה יתנפל הכלב הרע על ואסילקא הפחדן.

הכריז בעל הכוֹבע. ה“שקצוֹת” נרתעוּ אינסטינקטיבית, וּבעל המצנפת גחן שוּב אל תחת האיצטבא. מיד נשמעה נהמת כלב רתחן. פתאוֹם פרץ הכלב בנביחת פרא, וקוֹל זועה של איכּר בוֹרח חתך את האויר, והיה נראה: איכר הדיוֹט נבעת פרצוּף וצוֹרח מסתובב כנאבק וּמתאמץ להיחלץ משיני כלב מגוּדל האוֹחזוֹת ברגלוֹ היחיפה. וּכמו לפייס את השוֹמעים, התחיל היהוּדי להכּוֹת במקלוֹ תחת האיצטבא והכלב נבח וצעק, אחר ברח והתרחק ביללה.

פאולינקה עמדה כמרוּתקה וּפניה היפים מסמיקים וּמרוּכּזים.

ה“שקצוֹת” נתקרבוּ שוּב.

– עתה יחַזר סטפּאן אחרי מארישקה.

הוֹדיע בעל הכוֹבע באחרוֹנה.

הבּעת הנאה השתפכה על פרצוּפי ה“שקצוֹת”. בעל המצנפת גחן שוּב, וּמיד נשמע קוֹלה של הבחוּרה המסרבה ודוֹחה את הבחוּר הטרחן. הוּא מתחנן וּמקצף, והיא דוֹחתוּ בחרפוֹת של חיבה. הנה הוּא תוֹפס בשתי ידיה וּמוֹשכה אליו, אך היא מתאמצת ונחלצת. הנה הוא מתחטא לפניה, והיא משיבה לוֹ בלעג שנוּן.

עיני רוּדוֹרפר חיפּשׂוּ את פאולינקה, אך היא התחמקה ורק שׂמלתה האפוּרה עוֹד ניפנפה לוֹ בפתח המרפּסת.

הבחוּר הוֹסיף לתבוֹע, והנערה הוֹסיפה להתחמק וּלהיחלץ מתקיפוֹתיו, כשהיא מאיימת שתשׂרוֹט את עיניו, שתכּהוּ לחי. לאחרוֹנה נאנק מישהוּ והקוֹלוֹת נשתתקוּ. להגבּרת הרוֹשם עוֹד נשאר היהוּדי רגעים מספּר כפוּף אל תחת האיצטבה.

ה“שקצוֹת” שהקשיבוּ כל הזמן בעיניים צוֹחקוֹת פרצוּ פתאוֹם בצחוֹק גדוֹל ונתפּזרוּ על המגרש.

כל הזמן לחץ אלק את יד מוֹרוֹ אל לחיוֹ ושתק ברעדה.

אחרי שאכלוּ במטבח ממה שהעניקה להם החירשת, לקחוּ היהוּדים את מקלוֹתיהם והלכוּ לדרכּם.

כל אוֹתוֹ היוֹם היה רוּדוֹרפר נרגז. כאב עיצבון חריף מצץ את לבוֹ, והוּא לא מצא לוֹ מקום. ולפנות ערב, כשפּאולינקה נכנסה, כדרכה יוֹם יוֹם, להציע את מיטתוֹ וּלמלאוֹת את הכּד מים, נכנס גם הוּא אחריה, התגנב אליה בחשאי, וּבתפסוֹ אוֹתה מגבּה הפשיל את ראשה אחוֹרנית וּנשקה בחזקה על פּיה.

היא נחלצה מידיו וברחה בבכי כבוּש. ורוּדוֹרפר צנח על מיטתו נבוֹך, מוֹאס בעצמוֹ.

ריינהארד ואשתו איחרוּ לשוּב בערב. הרוֹפא לא נתן שוּם חשיבוּת למחלתה של נינה, ורק יעץ לה שתטוֹל ארבע אוֹ חמש אמבטיוֹת פּוֹשרוֹת, ותרבה לטייל, ברגל דוקא. אלק היה מאוּשר, אך רוּדוֹרפר בוֹש להביט בפני ליאוֹן.

בבוֹקר צררה פאולינקה את חפציה, נפרדה לביתה והתעקשה לבלי הגיד את סיבת לכתה.

לרוּדוֹרפר היה ברוּר, כי ריינהארד יוֹדע הכוֹל, וזה הציק לוֹ מאד.

אחרי השיעוּר שלפני הצהריים הלך לבדוֹ לרחוֹץ בפּלג. נדמה לו כי בזה יוּקל לוֹ. שם שהה שעה ארוּכה במים, הסתכל בגוּפוֹ הרענן, שיפשפוֹ עד אדמוּמית ורץ על החוֹף הדשוּא. מרחוֹק, אחרי הגשר, נח איזה כפר קטן מפוּזר בתים, וּכלבים התרוֹצצוּ שם על פני הדרך, נבחוּ, התגלגלוּ כצניפוֹת והעלוּ אבק.

כששב סמוּך לארוּחת הצהריים מצא כבר את המשפחה מחכּה לוֹ ליד השוּלחן הערוּך, וּבפניהם לא ניכּר כלוּם. ריינהארד סיפּר חדשוֹת מן העיר. הגברת ריינהארד הגישה בעצמה את האוֹכל והחירשת עזרה על ידה. היא היתה דוקא במצב רוּח טוֹב. איזה ברק מאויר העיר נשאר על פניה, וּבעיניה הקרוֹת נשקפה רעננוּת השׂדוֹת שעברה בהם. אלק היה עליז וּהשתוֹבב עם הכלב שהיה מתחכּך תחת השוּלחן. יוֹתר שהגברת ריינהארד חזרה מן המטבח עם הפנכוֹת והקערוֹת, יותר משכה עליה את עיניו של רוּדוֹרפר. הפעם לא היה עליה הסוּדר והיתה לבוּשה חוּלצת משי בהירה. דוֹמה היה, כמוֹ נשרה מעליה איזוֹ רקמה אפוּרה והיא הוֹפיעה חדשה. ריינהארד יצא הפעם מגדרוֹ והרבה לדבּר על אוֹדוֹת חיי-העיר, וגם היא התערבה פעם בפעם באיזוֹ הערה.

רוּדוֹרפר הרגיש כי הוּקל לוֹ, אך עוֹד מיעט בשׂיחה, ואחרי האוֹכל לקח ברעד אצבעוֹת מתוֹך תיקוֹ של ריינהארד סיגארה, נכנס אל חדרוֹ ושכב על מיטתוֹ. וּמדי עשנוֹ הרגיש מתוֹך אי מנוּחה, כי צינוֹרוֹת דקים מן הדקים הוֹלכים ונפתחים בדמיו.

כעבוֹר ימים מספר, לפנוֹת ערב, שב ריינהארד מדרכוֹ והביא עמוֹ בדוּפנית איש יהוּדי בעל הדרת פנים כבן חמישים, לבוּש כוֹבע סאמיט רחב שוּליים, “ירוּשלמי”, קפטן ארוֹך ואבנט עבה.

– ר' ולויל נוֹפת, – הציגוֹ ריינהארד לפני רוּדוֹרפר, כשזה נכנס אל המרפּסת. היהודי הוֹשיט לוֹ יד קצרה ורכּה, ואמר בחיתוּך דיבּוּר מפוֹרש מאד:

– עליכם שלוֹם. מה שם יהוּדי?

– יעקב רוּדוֹרפר.

– דוֹקטוֹר?

– ערב דוֹקטוֹר, – ענה רוּדוֹרפר בהלצה.

היהוּדי הרגיש את עצמוֹ כאן כבן בית. שאל ל“אלכּסנדר” (כך קרא לאַלק), וּמדי דבּרוֹ אל ריינהארד ניענע בראשוֹ בבת צחוֹק רחבה וטוֹבה וּכריסוֹ רעדה. הוּא היה נוֹסע משמוֹ של הצדיק הקוֹמארני לאסוֹף “מעמדוֹת”, וריינהארד, אף על פי שבעצמוֹ היה רחוֹק מחסידוּת וּמאמוּנה בכלל, היה מקרב גם אנשים כאלה, מלין אוֹתם בביתוֹ וּמעניק להם נדבה הגוּנה, והם היוּ נראים כאוֹהבים אוֹתוֹ.

ריינהארד היה עסוּק עם אֶקוֹנוֹם מאחוּזה קרוֹבה, שחיכּה לוֹ היוֹם. נינה היתה שוּב מכוּנסה בתוֹך עצמה ונסתלקה אל חדרה, נשאר אפוֹא היהוּדי עם רוּדוֹרפר. זה הרגיש משוּם מה איזוֹ קרבה אל היהוּדי הזה. למראהוּ צפוּ ועלוּ בזכרוֹנוֹ כמה פתגמים וּמאמרים תלמוּדיים מגירסא דינקוּתא, וּבשׂיחתוֹ עמו השתמש בהם להנאתוֹ, וגם ר' ולויל התקרב על ידי כך אל הבחוּר ה“גוֹי”, שריח התוֹרה לא פג ממנוּ.

אחרי הארוּחה יצא רוּדוֹרפר והתהלך מעט גלוּי ראש על פני המגרש. היה ערב לבנה נפלא. הבניינים היוּ מוּטלים באוֹר המת דוֹממים כמכוּשפים. מגן העצים וּמערוּגוֹת הפּרחים נדפוּ ריחוֹת חריפים וּמזוּקקים בצינת הערב. מן הפּלג הגיע צילצוּל ממשוּך של צפרדע בוֹדדה: פּוּם-פּוּם-פּוּם! עצי האלמונים רבצוּ בשפלה ככתם שחוֹר אחד. רוּדוֹרפר פסע לאוֹרך המגרש ולרוֹחבּוֹ, הגיע עד הגוֹרן ושב, ניגש אל חצר הרפתים, נשען על הגדר והסתכל מעט בבהמוֹת הרוֹבצוֹת על הארץ והן לוֹעסוֹת ונאנחוֹת מתוֹך כריסוֹתיהן המליאוֹת, אחר כך שוב להתהלך. וּפתאוֹם אחזתּוּ תשוּקה עזה להיכּנס אל חדרו ולקרוֹא בספר “אהבה” לקאספּרוֹביץ. הוּא נכנס, הדליק את המנוֹרה, התפּשט, הגיש את השוּלחן אל המיטה, שכב וקרא בספר. הדלת לא היתה נעוּלה והחלוֹן הפּוֹנה אל המגרש היה פתוּח לגמרי. הוּא קרא וספג לתוֹכוֹ את צעקת הדם שבחרוּזי הספר הזה עמוּד אחרי עמוּד. הוַאריאציוֹת השוֹנוֹת והמרוּבּוֹת שהפּייטן שיוה לאהבתוֹ הלהיבוּהוּ. פתאוֹם הקיש מי על הדלת, ועוֹד טרם הספּיק לקרוֹא “מי שם?” פתח ר' ולויל ונכנס בחשאי.

– יסלח לי, הוּא כבר במיטה? חפצתי לשוֹחח עמוֹ מעט. איני יכוֹל עוֹד לישוֹן. בליל לבנה כזה קשה להירדם.

רוּדוֹרפר נבוֹך קצת מביקוּר לא מבוּקש זה. זקני של היהוּדי היה מבוּדר ולבן למחצה, קפטנוֹ פתוּח וציציוֹתיו טפחוּ על מכנסיו שירדוּ עתה על רגליו היחיפוֹת. כריסוֹ בלטה עתה רכּה וּמפוּנקה.

– יקח לוֹ כיסא, – אמר רוּדוֹרפר והניח בלי חמדה את הספר על השוּלחן.

ר' ולויל גחן והעביר מבט סקרני על הספרים המוּנחים וישב על הכיסא שקירב אל המיטה.

– בליל לבנה קשה לי לשון – חזר על דבריו הראשוֹנים – אמרתי לי, אכּנס לשעה קלה אל אדוֹני, הלא הוּא קצת בן תוֹרה ונשׂוֹחח מעט.

רוּדוֹרפר חייך ולא השיב מאוּמה.

– כבוֹדוֹ מלמד את אלכסנדר גם “עברי”?

– כן, – ענה רוּדוֹרפר.

– והוּא בעצמוֹ חוֹשב להיוֹת אדבוֹקאט אוֹ שוֹפט בערכאוֹת

שלהם? אַי-אַי-אַי, “הווּ מתוּנים בדין”, אמרוּ. יש לוֹ כבר כלה?… – שינה פתאוֹם את הטוֹן.

– לא! – ענה רוּדוֹרפר במרץ.

– טוֹב לאדם כי ישׂא אשה. “טב למיתב טן דוּ”, אמרוּ חז"ל. רוֹאה הוּא? אני הנני אלמן זה יוֹתר מעשׂר שנים…

והוּא התקרב יוֹתר אל המיטה.

– למה לי אשה, “עוֹל של ריחיים”? – אמר רוּדוֹרפר נשען על ידוֹ ונהנה שהוּא משתמש במבטא של תלמיד חכם.

– כן, אמת ויציב, – ענה ר' ולויל בצחוק מרוּסס – ואף על פי כן, אילוּ נזדמנה לוֹ, למשל, אשה כגברת ריינהארד, אַ? אשה נאה, מה?

נפשו של רוּדוֹרפר כמוֹ עמדה בוֹ מתימהוֹן.

– מיוֹם שאני מכיר אוֹתה, כך היא. “ירקרקת אך חוּט של חן משוּך עליה”, – המשיך ר' ולויל במיצמוּץ עיניים מוּבלעוֹת, והתקרב יוֹתר אל המיטה – כשהייתי צעיר הייתי להוּט אחרי נשים. אוֹי, אש להבה הייתי… אַל יראני שאני חסיד… היצר הרע גם הוּא “רבי”… הרע הוּא כיסא לטוֹב… וּמה אדוֹני? האדוֹן ריינהארד נוֹסע הרבה…

זרם של דם פרץ לתוֹך פניו של רוּדוֹרפר, הוּא קפץ מעל המיטה, אחז ביהוּדי המטוּשטש ודחפוֹ כלפי הדלת:

– ימחוֹל נא לצאת. ילך לישוֹן… השינה – “הנאה לוֹ והנאה לעוֹלם”… כך. כך.

וּכשהוֹציאוֹ נעל את הדלת, כיבה את המנוֹרה ועלה שוּב על המיטה.

שעה ארוּכּה הירהר רוּדוֹרפר מתוֹך כעס ביהוּדי, אך כשנרדם חם לבוֹ בחלוֹמוֹת על הגברת ריינהארד.

ימים אחדים לא היה ריינהארד בבית.

במקוֹם פאולינקה היתה עתה משרתת נוֹכרית חדשה: בריאת בשׂר אך מצוּלקת וּמכוֹערה, לבוּשה חזיית קטיפה אדוּמה, הדוּקה וּבעלת לשוֹנוֹת מסביב למוֹתניים, כעוֹמדת להיכּנס לחוּפּה. היא עשתה את עבוֹדתה בחריצוּת, אך נראתה ככוֹעסת על הכוֹל. על רוּדוֹרפר היתה עוֹברת כאילוּ לא ראתהוּ כלל. בוַדאי היתה מאוֹרסת לחייל העומד לחזוֹר מעבוֹדת הצבא.

רוּדוֹרפר התהלך כאדם חוֹלם וּמבטוֹ מלוה תמיד את נינה. היא עטפה שוּב את הסוּדר הירוֹק, אך הוּא ראה כמוֹ שנראתה לוֹ אז בשוּבה מן העיר. כמה שהשתדל לשווֹת לנגדוֹ את ריינהארד, לא עלה הדבר בידוֹ. ותמוּה: הוּא לא יכוֹל לתפּוֹס גם את שׂירטוּטי פניו, רק קטעים מהם הוֹפיעוּ לוֹ בדמיוֹנוֹ ולא יכלוּ בשוּם אוֹפן להצטרף לפרצוּף שלם. בלי משׂים הרבה עתה לקרוֹא בשניצלר, לראוֹת בתמוּנוֹת רוּבּנס. וּבשעת השיעוּר היה תוֹפס פתאוֹם את כף ידוֹ הקטנה של אַלק ולוֹחצה ברגש עינוּי כבוּש. הילד החזיר לו מבט אהבה. נינה היתה שוּב קרה וזרה וּמַבעיתה במצוּלוֹתיה, אך הוּא לא יכוֹל לגרוֹע את עיניו מעוֹרפּה הארוֹך, הנטוּי והמלבּב בנקיוֹן בשׂרוֹ החמוּד.

– מר רוּדוֹרפר כנראה כבר משתעמם אצלנוּ, – פנתה אליו נינה בשבתם לפנוֹת ערב במרפּסת הפּתוּחה והוּא עצוּב ושוֹתק.

– כמדוּמה שמתוֹך שיעמוּם מרבּים לדבּר, – ענה רוּדוֹרפר בטרוּניא, והתפלא בעצמוֹ על עזוּתוֹ.

– איני יוֹדעת, אבל בימים האחרוֹנים אני רוֹאה בוֹ איזה שינוּי, – ענתה נינה כמצטדקת.

– המרגיש בשינוּי צריך לדעת מי גרם לוֹ.

ושוּב התפּלא על עצמוֹ. נינה נתנה בוֹ מבט ארוֹך.

– נעשׂה קריר, – אמרה, קמה ונכנסה.

כל הערב היה נרגז. הוּא טייל עד חצוֹת על פני המגרש, ונדמה לוֹ כל הזמן שהוּא מתהלך ברחוֹב “29 בנוֹבמבּר”.

וּכשהקיץ בבוֹקר היה עוֹד כממשיך חלוֹם סבוּך וּמענה

ואוֹזניו היוּ מליאוֹת קוֹלוֹת משוּנים מגרים וּמכאיבים. ורק אחרי שישב רגעים אחדים במיטה נתברר לו כי צריחת העוֹרבים היא היוֹם לא כתמוֹל שלשוֹם.

הוּא צנח מעל המיטה, ניגש אל החלוֹן הפּתוּח והוֹציא את ראשוֹ החוּצה. באמצע המגרש עמד אחד השׂכירים, האהיל על עיניו והביט לצד הכפר.

– מה שם? – שאלוֹ רוּדוֹרפר בקוֹל חוֹתך.

– בני הכפר נוֹטלים את האפרוֹחים.

– למה?

– לאכלה, – ענה השׂכיר בקוֹר רוּח. – כך הם עוֹשׂים בכל קיץ.

רוּדוֹרפר מיהר להתרחץ וּלהתלבש ויצא. השמש כבר עלתה, אך הטל עוֹד רעד ונוֹצץ על כל ירק עלה. האויר היה שקוּף וריחני. הוּא הרחיק מעט מן הבית, האהיל על עיניו והביט גם הוּא: המוֹן איכרים היוּ בשפילה, מהם על העצים וּמהם תחתיהם, הריעוּ, רצוּ וזרקוּ אבנים וּמקלוֹת כלפּי מעלה; וּמחנה עוֹרבים חגוּ ועגוּ מסביב לצמרוֹת העצים, התקרבוּ והתרחקוּ בצריחוֹת קוֹרעוֹת לב.

המחזה הזה זיעזע את רוּדוֹרפר עד היסוֹד. והרעיוֹן הראשוֹן שניצנץ במוֹחוֹ היה: איך יפעל כל זה על נינה? והשם “נינה” היה לוֹ הפעם כל כך טבעי וקרוֹב, כשמה של אחוֹת אוֹ אשה. הוּא רץ לראוֹת אם כבר קמה, וּכשבא אל המרפּסת יצא לקראתוֹ אַלק בכתוֹנת השינה הארוּכּה.

– שלוֹם, אדוֹני! – אמר – אמא מבקשת לגרש את האיכּרים. זה מרגיז אוֹתה.

רוּדוֹרפר רץ מהר במדרוֹן מוּכן לכוֹל. וּכשהגיע שמה החל לחרף את האיכרים, אבל הם לא הוּפרעוּ על ידי כך מעבוֹדתם האכזרית. אחת, איכרית מעובּרת וחשׂוּפת שדיים לבנים וּמגוּדלים, הקשיבה לוֹ, אך כשגמר משכה בכתיפיה וגחנה לאסוֹף את האפרוֹחים הנוֹפלים. המהוּמה היתה מזעזעת. כשראה שלא יוֹעיל כלוּם עמד לו מן הצד והתבוֹנן במראה: מקלוֹת, אבנים ורגבי עפר פרחוּ למרוֹם, נקלעוּ בין הענפים ונפלוּ ברעש לארץ. בני איכרים אחדים ישבוּ בתוֹך נוֹפי העצים וּבמקלות הכּוּ והרסוּ את הקינים, תפשׂוּ באפרוֹחים שרק העלוּ נוֹצוֹת שחוֹרוֹת, חנקוּם והשליכוּם לארץ, היו אפרוֹחים, מן החזקים, שנאחזוּ בציפּוֹרניהם בענף אוֹ בגזע ולא חפצוּ לנפוֹל – אז דחפוּם בני האיכרים במקלוֹת; הם צנחוּ מעט ונאחזוּ שוּב בליבוּט כנפיים מיוֹאש, עד שפּגעה בהם אבן מלמטה והפּילתם. כשנפלוּ התנפלוּ עליהם האיכרים בתרוּעוֹת וחטפוּם. אחדים כבר נשׂאוּ בידיהם חבילין של אפרוֹחים, מהם תלוּיי כנף וראש וּמהם עוֹד מפרפּרים. וּלמעלה הסתוֹבבוּ העוֹרבים בצריחוֹת אסוֹן, התנפלוּ במַקוֹריהם על החוֹמסים ונהדפוּ במקלוֹת, חגוּ מסביב לנוֹפי העצים, התרחקוּ, שלחוּ קריאוֹת עזרה מיוֹאשוֹת למרחק ושבוּ.

כל גוּפוֹ של רוּדוֹרפר פּירכּס כבקדחת. פתאוֹם חזר במרוּצה אל האחוּזה, אץ אל חצר הרפתים והבהיל שני שׂכירים שילכו עמוֹ לגרש את האיכרים. אלה התגרדוּ, אחרי כן הלכוּ אחריו כבדי צעד וּבבת צחוֹק מטוּמטמת. כשבאוּ שמה אמרוּ לאיכרים דברי תוכחה, אך הללוּ קידמוּם בתרוּעה וזרקוּ בפניהם פגרי עוֹרבים אחדים.

– לא תעשׂה כלוּם, בן אדם – פנה אל רוּדוֹרפר אחד השׂכירים, כשהוּא מגוֹלל לוֹ סיגאריה באצבעוֹתיו הגסוֹת – הם רעבים לבשׂר. כך הם עוֹשׂים מדי שנה בשנה. כשה“פּאן” בבית אינם מעיזים, אך הם בוֹחרים להם יוֹם שהוּא בדרך. ערוּמים, תפּח רוּחם!

רוּדוֹרפר שב אל האחוּזה עייף ונדכּה ונכנס אל חדר האכילה. נינה התהלכה עטוּפה בסוּדר וּבפניה הבעה איוּמה. כשנכנס השתדלה להסביר לוֹ פנים, אך לא יכלה.

– נבלים כאלה! – אמרה בכעס – הם חיכּוּ ליוֹם שבעלי אינוֹ בבית.

– מה לעשׂוֹת? אני הייתי שם פּעמיים ולא שמעוּ לי

– הצטדק רוּדוֹרפר.

– יוֹדעים אתם מה? – קפץ אַלק – נקח את הכרכרה ונצא ליער.

– רעיוֹן נפלא! – קרא רוּדוֹרפר, אחז בילד ונשק לוֹ על ראשוֹ.

– טוֹב, – הסכימה נינה כגאוּלה – אבל צריך יהיה לקחת שמה אוֹכל.

אַלק רץ בעצמוֹ אל חצר הרפתים לצווֹת לפידקוֹ כי ירתוֹם.

הם מיהרו לאכוֹל את פת השחרית בתוֹך קוֹלוֹת העוֹרבים המקעקעים וּמזעזעים את הקרב. אחרי רגעים מעטים יצאוּ במרכבה.

– דפוֹק! – פקדה נינה ופידקוֹ דפק. הסוּסים פנוּ לדרך השׂדוֹת ורצוּ, רצוּ. שׂדוֹת ונירים הסתוֹבבוּ, עצים חלפוּ, וּכעבוֹר חצי שעה לא נשמעה עוֹד צריחת העוֹרבים. עתה נסעוּ עוֹד רבע שעה במרוּצה בינוֹנית והגיעוּ אל היער. הכרכרה עמדה וכוּלם ירדוּ.

רגע התהלכוּ עוֹד מסביב לעגלה נרגזים, קצת מן המהוּמה וּקצת מן הנסיעה המהירה. אחר כך נכנסוּ לבין העצים: נינה אוֹחזת ביד הילד ורוּדוֹרפר נוֹשׂא אחריהם את השטיח ואת הסל עם האוֹכל. אִושת המחטים הדקה וּמראה הגזעים הישרים והגבוֹהים הנראים כרוֹעדים ברשת האוֹר נסכוּ עליהם רוּח אחרת. רוּדוֹרפר פרשׂ את השטיח תחת אחד העצים וכוּלם ישבוּ. עיניה של נינה נראוּ פה ביער יוֹתר כּהוֹת ויוֹתר חמוֹת. היא משכה את ראש אַלק אל חיקה, החליקה בידיה הלבנוֹת על קוֹדקדוֹ הגזוּז ודיבּרה אל רוּדוֹרפר בקוֹל עֵר, שלא כדרכה:

– כמה פעמים חפץ ליאוֹן לשלם לכפר את מחיר העצים וּלכרתם, אך אני לא נתתיו. אמרתי: חבל על העוֹרבים המסכנים! עכשיו אני מתחרטת, הלא הם היוּ בוֹחרים להם מקוֹם אחר, למשל, פה ביער, ולא היוּ צריכים לסבּוֹל שנה שנה מן האיכרים המנוּולים. האין זאת, מר רוּדוֹרפר?

– נכוֹן! – ענה רוּדוֹרפר, ואף כי היה עוֹד נרגש ונפעם הביט ישר בפני נינה וחשב: כמה נחמדה אַתּ?

היא הוֹסיפה לדבּר, ובדבּרה עברה מעניין לעניין והתחילה לספּר זכרוֹנוֹת מנסיעוֹתיה הרבוֹת. רוּדוֹרפר לא גרע ממנה עין. וּככל אשר הוֹסיף להביט בה גילה בגוּפה חמוּדוֹת חדשוֹת. קיבּוֹרוֹת ידיה הורוּדוֹת גירוּ אוֹתוֹ מבעד לשרווּלי החוּלצה הדקים שהתנפּחוּ ברוּח החרישית. צוארה החלק, נדמה לו, ריחוֹ עלה באַפּוֹ, בייחוּד לא יכוֹל להתיק את מבטוֹ מתנוּכיה הקטנים והדקים שבלטוּ מתחת לשׂערה הדק והבּשׂוּם.

אחרי שנחוּ ואכלוּ כּעכים מרוּחים בחמאה קמוּ והתחילוּ לשׂחק. אַלק רץ בין הגזעים וְשניהם רדפוּ אחריו לתפשׂוֹ. שׂמלתה של נינה התרוֹממה מעט אגב ריצה ונגלוּ פּוּזמקוֹתיה הדקים אשר מעל לנעליה הגבוֹהוֹת. כזרם יין חם עבר בדמוֹ של רוּדוֹרפר. אחרי כן עשׂוּ בידיהם “כיסא” ונשׂאוּ אוֹתוֹ, כשהוּא מחבק את שניהם.

מה זה היה לה? שאל רוּדוֹרפר את עצמוֹ, וּמיד חשב: כמה היא רעננה! כמה אמיצוֹת מתניה! וּכשעמדה זקוּפה והביטה אחרי אַלק המטפּס על עץ צעיר, תקפוֹ חשק נמרץ לעשׂוֹת לה כמוֹ שעשׂה לפאולינקה…

באוֹתוֹ רקע הוֹדיע פידקוֹ מרחוֹק, כי ראה את דוּפנית ה“פּאן” בדרך הכפר. אַלק קפץ משׂמחה:

– אבא בא! אבא בא! הוּא יגרש את המכוֹערים! בוֹאוּ, בוֹאוּ, נשוּב מהר הביתה!

גם נינה היתה שׂמיחה, רק רוּדוֹרפר הרגיש את עצמוֹ כנתפּשׂ בקלקלתוֹ. אך התגבר ועזר להרים את השטיח ונשׂאוֹ יחד עם הסל אל הכרכרה. פידקו “הפך” בינתיים. הם עלוּ וּמיהרוּ לנסוֹע בדרך אל האחוּזה.

כאשר עברוּ חצי הדרך נוֹכחוּ כי הפּרעות בשפילה חדלוּ. אחרי כן נטה פידקוֹ הצידה ונסע בדרך הכפר. כשעברוּ תחת האלמוֹנים ראוּ על הארץ הרמוּסה: אבנים, מקלוֹת, עלים ושברי ענפים, וּלמעלה ישבוּ עוֹרבים שוֹתקים ואבילים, ורק מזמן לזמן ניעוֹרה צריחת קינה ונשתתקה.

ריינהארד היה נלהב ונרגש מן התגרה שהיתה לוֹ עם בני הכפר. הוּא היה מרוּצה שאשתוֹ נסעה היערה, בכל זאת היה לבוֹ מלא חרדה וחשב לרדת שמה; והנה באה המשרתת וּבישׂרה שהם חוֹזרים מן היער.

וּכשעמדה הכרכרה הוֹשיט לה את היד ועזר לה לרדת. היא קפצה וקראה בשׂמחה:

– איך לדעת לבוֹא בזמן, ליאוֹן?

– לבי אמר לי, – ענה. וּכשראה את פניה המאירים הוסיף: יישר כוֹח, נינה!

אַלק קפץ ונתלה על צואר אביו ונשקוֹ בחזקה, אחרי כן ירד גם רוּדוֹרפר.

ריינהארד לקח את ידוֹ, לחצה, בחנוֹ בעיניו ואמר:

– חן חן!

– זאת היתה המצאתו של אַלק, – ענה רוּדוֹרפר ברגש לא נעים, ביקש סליחה ונסתלק לחדרוֹ.

בערב טייל הרבה בסביבוֹת הבית. קסם הלבנה הנוֹצץ בחלוֹנוֹת האפילים. הפּרחים הדיפוּ ריחוֹת חריפים וּמזוּקקים בצינת הלילה. צילצוּל קוֹלה הממוּשך של הצפרדע הבוֹדדה כמוֹ קרא לצאת לראוֹת ביוֹפי, אך רוּדוֹרפר לא ראה כלוּם: מוֹחוֹ חתר בערפל ואת לבוֹ מצץ יגוֹן מר. וּכששכב אחרי כן במיטתוֹ בנדוּדי שינה כמוֹ הוּאר לוֹ פתאוֹם, וּמחשבתוֹ דיבּרה בוֹ: “יוֹתר מחמישה שבוּעוֹת היית עטוּף מעטה חיים זר, דק וּפלאי, ושמרי נפשך קפאוּ. את הקרע הראשוֹן במעטה קרע היהוּדי ה”קוֹסם" הארוּר, ר' ולויל הוֹסיף לקרעוֹ, והעוֹרבים פשטוּהוּ מעליך לגמרי. עכשיו אתה עירוֹם כשהיית ושמרי נפשך תוֹססים. אסוּר לך להישאר פה עוֹד יוֹם אחד. ראוּי הוּא ליאוֹן ריינהארד שתעזוֹב את ביתוֹ מיד. ואם תתמהמה, מוּבטח אתה שהוּא בעצמוֹ ישלחך. תן סיוּם נאה לפרשת חיים נאה."

בבוֹקר קם, התרחץ, התלבש, ויצא מעוֹדד בהחלטתוֹ. ריינהארד עמד כבר רחוּץ וסרוּק ונתן פקוּדוֹת לפידקוֹ. כשגמר ניגש אליו רוּדוֹרפר, עמד לפניו עמידה ישרה, צבאית, ואמר:

– אדוֹן ריינהארד, אתכּבּד להוֹדיע, היוֹם אני עוֹזב אתכם.

– הגיע הזמן? – שאל ריינהארד בשלוה.

– כן.

– בעוֹד שעה תהיה הדוּפנית רתוּמה. פידקו!

כל המשפּחה עמדה במרפּסת הפּתוּחה וניפנפה אחריו. והנה תפשׂ רוּדוֹרפר בידי העגלוֹן ובמוֹשכוֹת, העמיד את הסוּס וקרא לריינהארד. כשניגש גחן ולחש על אוֹזנוֹ:

– עתה יכוֹל הוּא להשיב את פּאולינקה.

– כמוּבן, – ענה ריינהארד – עוד היום נשלח לקרוֹא לה.

בקוֹלוֹ לא הוּרגש אף נידנוּד של הקלה אוֹ הנאה, וּבכל טוֹהר הלב הוֹסיף:

– חן חן על הימים היפים. דרך צליחה!

---

נסיעה (תר"פ)

מאת

אשר ברש

למכּיריו של יעקב רוּדוֹרפר כבר ברוּר היה, שהוּא “סטוּדנט נצחי”. ואף כי אישיוּתוֹ המוּזרה במקצת לא נכנסה בעצם בתחוּם רגשוֹתיהם, נדוּ לוֹ בסתר וּבגלוּי.

יוֹתר משבע שנים היה רשוּם במחלקת המשפּטים שבאוּניברסיטה בלבוּב, ולא היתה בידוֹ אפילוּ “בחינת מדינה” אחת. בּלוֹריתוֹ השחוֹרה והשוּפעת לשעבר הקלישה מעט, עד שחשש לקרחת וגזזה, ועוֹר קוֹדקדוֹ היה מאפיר מבעד לכיסוּח השׂיער; מצחוֹ גבה ונחרש, פניו האריכוּ והיוּ מחוירוֹת מעל לשׂפמו, היוֹרד לוֹ על פיו אַ-לא-ניצשה; רק בעיניו נשתמרוּ ניצוֹצוֹת הנוֹער. הליכתוֹ ונימוּסיו נעשׂוּ מרוּשלים משהוּ, רק בבגדיו עוֹד נהג הקפדה, ושׂיחתוֹ היתה גרוּיה וחדה, אף כי, כדרכוֹ, מוּעטת.

עד לפני שנים אחדוֹת עוֹד היה מתאוֹשש מתקוּפה לתקוּפה וּמחליט “לגמוֹר”, ויהי מה; ואז היה נסגר בחדרוֹ לשבוּע אוֹ לשבוּעיים, וּמפטם את מוֹחוֹ בתוֹרת החוֹברוֹת הכתוּבוֹת במכוֹנה, שלקח מאחד ה“חבירים” הצעירים. בתחילה היוּ מעוֹררים בוֹ המוֹני הסעיפים, העוֹסקים בדיני נישׂוּאים וּכהוּנה, צחוֹק וּבחילה כאחד, אך לאחר שינוּן של ימים אחדים נדמה לוֹ, ברגש סיפּוּק תפל, כי מוֹחוֹ נהפּך סוֹף סוֹף לאוֹתוֹ חוֹמר ספוֹגי שאינוֹ מבחין, הדרוּש להוֹלכים לבחינוֹת. את יחסיו הענוּגים אל חיי הכרך, שהיוּ אהוּבים עליו עתה עד לידי רוֹגז, ואל כמה וכמה גילוּיים קטנים וּמגרים שבהם, ניתּק בחזקת החלטה; את הקריאה המרפרפת והמוֹצצת לסירוּגין בספרי שירה וּמחשבה נבחרים, הניח בכאב לב; על התעייה על פני הקוֹרסוֹ, בגנים וּבחוּרשוֹת, ויתּר ברחמים רבים על עצמוֹ, והיה מסַפק את כל תביעוֹתיו “האנוֹשיוֹת באמת” בשׂיחה הקצרה והנימוּסית עם גברת ביתוֹ לבנת השׂיער, אלמנת רוֹפא העיניים הזקינה, העדינה ודוֹרשת הטוֹב שברחוֹב “29 בנוֹבמבּר” בשעת ארוּחת הצהריים. בערב וּבבוֹקר היתה המשרתת מכניסה לוֹ את ארוּחתוֹ הקלה לתוֹך חדרוֹ והוּא היה לוֹעס ולוֹגם אגב פסיעה ושינוּן. וּכשהיה יוֹצא לרגע מתוֹך חדרוֹ לעבוֹר את המסדרוֹן רפוּד השטיח, לבוּש מעיל בית משוּמש וצוארוֹנוֹ זקוּף מחוּסר עניבה, היה מחליק חרש ליד הקיר, וחוֹשש פן יראנוּ מי מן העוֹלים במעלוֹת. אך פתאוֹם, באמצע ה“טחינה” וה“נזירוּת”, היתה תוֹקפת אוֹתוֹ בחילה מזעזעת, ואז היה נעצר בהליכתוֹ, עוֹמד וּמסתכל רגעים אחדים בניירוֹת המפוּזרים על שוּלחנוֹ, אחרי כן היה חוֹטפם בפנים עמוּמים מכעס וּמשליכם מתוֹך קללה ארצה, תוֹפשׂ את אדרתוֹ מעל הקוֹלב, וּממהר לברוֹח אל הקפה האמנוּתי “שׁטוּקה”, וחוֹזר אל מציאוּתוֹ הרוֹפפת והגרוּיה.

יסוֹד נפשוֹ המכריע נשאר כמאז האירוֹטיקה הקלה והמציקה, וּבסיבּתה היה נמשך אחרי גילוּיי אמנוּת תמציתיים, בייחוּד אחרי השיר והנוֹבילה שנוֹשׂאם אהבה, אוֹ אחרי פרקי מחשבה שיסוֹדם בהתבוֹננוּת הנפש הגרוּיה, כגוֹן שוֹפּנהוֹאֶר וקירקגוֹר, אך גם תכוּנה זוֹ היתה ניצתת ודוֹעכת בוֹ חליפוֹת, וּמעוֹלם לא מילאה את נפשוֹ.

– באמת לא נבראת אלא להיוֹת פּייטן, – אמר לוֹ פעם אגב טיוּל חבירוֹ בן עירוֹ, שנשׂא כבר אשה וּפתח לוֹ “קאנצלריה” משלוֹ.

– כן, לוּלא אהבתי את האמת ולא הייתי עצל כל כך, – השיב לוֹ רוּדוֹרפר ברצינוּת מַתמיהה.

ממי ירש את אוֹפיוֹ הפּגוּם והפּוֹגם בחייו – אוּמלל לא היה מימיו, כשם שלא ידע את האוֹשר האמיתי – לא ידע בבירוּר: אמוֹ מתה בהיוֹתוֹ ילד קטן ולא הכּירה, ואביו היה איש מעשׂה חרוּץ, מתוּן וּמחַשב דרכוֹ כנגד התוֹעלת הממשית; וּלכל אלה לא היה סימן בוֹ. לכל היוֹתר יכוֹל היה ליחס לאביו את הנטייה לנתח את עצמוֹ וּלנסח לעצמוֹ את המסקנה ההגיוֹנית של מחשבוֹתיו בגוּף ראשוֹן אוֹ שני, כזוֹ שהיה מעלה תכוּפוֹת בשנים האחרוֹנוֹת: “תאות ההצטיינוּת אין בי כלל; לקיים את זרע הרוּדוֹרפרים המפוֹאר אין לי כל צוֹרך נפשי; את השיגעוֹן לחיוֹת ולמוּת לטוֹבת מישהוּ אוֹ משהוּ איני מבין – למה, אפוֹא, לא אתעה ואתהה ואמצה מזמן לזמן מנוֹפת החיים? אף על פי כן איני סיבּאריט והחוֹמר מכביד עלי ואוֹשרם של אחירים נוֹתן סיפּוּק לנפשי.”

תוּגה גדוֹלה ודמעות גוֹאלוֹת לא ידע זה כמה שנים, וּכשהיה לוֹכד את ציפּוֹר האוֹשר היה נהנה שאינה נוֹתנת פּוּגה!

את ה“זקן”, הוּא אביו, אהב בתוֹר “אדם הגוּן ותמים”, עם כל מעשׂיוּתוֹ וּבקיאוּתוֹ בעסקים. אך לא היה כוֹתב לוֹ אלא לעתים רחוֹקוֹת, כשמשלוֹח ה“תקציב” שלוֹ היה מתאַחר משוּם מה. וגם אז הסתפּק בשוּרה קפדנית אחת. זה שלוֹש שנים סבל הלז ממחלה פנימית קשה, וּבמשך כל הזמן הזה ראהוּ רוּדוֹרפר רק פעם אחת, כשבא אל הכרך לשאוֹל ברוֹפאים. רגש מוּזר היה אז בלבוֹ, כשעבר עמוֹ פעמים אחדוֹת ברחוֹב, מעין רגש בוּשה וטרחה כאחת. “עם ה’זקנה' מתנדף האַלטרוּאיזמוּס”, אמר לעצמו ברגש כאב לא טוֹב. מאז לא בא אביו יוֹתר, והוּא עצמוֹ לא חפץ לעזוֹב את לבוּב, אפילו בירחי הקיץ הלוֹהטים: “אין לי עתה כל עניין בפרוֹבינציה. מראה התרנגוֹלוֹת הדוֹגרוֹת והפּרוֹת המיניקוֹת אינוֹ מלבּב אוֹתי. תקוּפת ההליכה בכפרים לא תשוּב עוֹד. אף כי יפה היתה, איני משתוֹקק לחזוֹר עליה.” כה התנצל לנפשוֹ, והעצבוּת הציצה לתוֹך עיניו מכל עבר.

היו ימי סתיו נפלאים. הכרך כבר נתמלא יוֹשביו, שחזרוּ ממקוֹמוֹת המרגוֹע, והחיים המוּ בוֹ קלים ואמיצים, כאילוּ שבוּ גם הם ממעוֹנוֹת קיץ רחוֹקים. היה זוֹהר שמש מזוּקק ונעים, ועל פני השמיים רצוּ עננים לבנים, ורוּח צוֹננת הלהיטה את הפּנים. בניין הסיים עמד בבטחוֹנוֹ האפוֹר והשקיף על “גן הישוּעיים”, שהתפּרק כבר את עליו והבדים הקירחים השׂתרגוּ בחלל התכלת כסבכה ברוּרה של קוים שחוֹרים. הטיילים היוּ מרוּבּים, כתפיהם רמוֹת מוֹתניהם אמיצוֹת בלכתם וּפניהם מפיקוֹת שׂמחה על חסדי הטבע האחרוֹנים.

גם רוּדוֹרפר נמצא רוֹב הימים בחוּץ: בין שתים עשׂרה לאחת, עת שוּב התלמידוֹת מבתי הספר, עבר בטיוּל חטוּף על פני הקוֹרסוֹ “לחַדש קצת נעוּריו”, ויתר היוֹם נסע בטראם בלי מגמה, תעה בגנים ו“סר” פעמים אחדוֹת לקפה “שׁטוּקה”, שהיה עתה “קריר ונעים ותמוּה”, בייחוּד בזמן שמעטים היוּ בוֹ האוֹרחים. אך בעמדוֹ יוֹם אחד לפנוֹת ערב בקצה החוּרשה הסטריית אשר מחוּץ לעיר, והתבוֹנן בשמי המערב, חש לחץ לב: “העננים מתקשרים”. וּכשאיחר לצאת בערב הבא מן הקפה החם, היה קוֹר טחוּב ומטר דק מתחשר ארצה. רעד עבר את כל גוּפוֹ וּבמחשבתוֹ החליט: “מחר אני ישן עד הצהריים”.

ואוּלם כשנכנס אל חדרוֹ ולחץ בכפתוֹר החשמלי שליד הדלת, מצא על שוּלחנו טלגראמה סגוּרה. פתחה מתוֹך סקרנוּת וקרא:

“אבא אָנוּש. בוֹא מיד”. חתוּמה – האֵם החוֹרגת.

הדברים לא עשׂוּ עליו רוֹשם מיוּחד. להפך, קם בוֹ מעין רגש פתרוֹן מקל: “סוֹף סוֹף!” רגעים אחדים עמד בלי נוֹע, אחרי כן עלה מעין חיוּך על שׂפתיו: הוא זכר, כי בעת שגנבוּ ממנוּ לפני שנים מספּר את מלתחתוֹ עם כל החפצים, והוּא נכנס החדרה ולא מצאה, חשב גם כן ברגש קל כזה: “סוֹף סוֹף!”. בכל זאת ישב על הספּה השחוֹרה. פּרשׂ את הגיליוֹן הדק על בּרכּיו, וּלאוֹר החשמל החזק קרא את הכתוּב בעיפּרוֹן וחזר וקרא. אחרי כן התבוֹנן בתאריך ונוֹכח, כי הטלגראמה נשלחה אתמוֹל לפנוֹת ערב. כמוֹ תימהוֹן קם בנפשוֹ: "היא נמסרה, אפוֹא, באיחוּר; בכל אוֹפן רק אחרי הצהריים. תמה ושכח להתמרמר על סדרי הדוֹאר.

השעה היתה כבר קרוֹבה לשתים עשׂרה, מסביב שׂררה דממת שינה, רק שעוֹן הקיר שבחדר האכילה הסגוּר טיקטק. הוּא התחיל מהלך בחדרוֹ וּמשתדל “לברר לעצמוֹ את המצב האמיתי”. לבסוֹף בא לכלל מסקנה כזאת: “בעת הישלח הטלגראמה נמצא אבא במצב של גסיסה, שאילוּ היה עוֹד בר הכּרה, לא היה נוֹתן בשוּם אוֹפן לשלוֹח לקרוֹא לי. הוּא אהב אוֹתי יוֹתר מדי, מאשר יחפוֹץ לצערני בעינוּיי גסיסתוֹ. כן, ברוּר: אבא מת בינתיים; השאלה היא רק, אם יש עוֹד איזוֹ אפשרוּת להגיע אל הלויה…”

הסתכל שוּב בשעוֹנוֹ: שתים עשׂרה; בארבע יוֹצאת הרכּבת אל התחנה ג., בשמוֹנה יגיע שמה, וּבשתים עשׂרה יוּכל להיוֹת בעיירה; עד שלוֹש אפשר, אפוֹא, עוֹד לישוֹן.

הוּא התקין את מזודת העוֹר הקטנה, הניח את אדרת החוֹרף על ידה, ושכב בבגדיו, כשהוּא מתאַמץ להשפּיע על רצוֹנוֹ שלא לאחר בשנתוֹ. שעה קלה שכב בעיניים פקוּחוֹת והירהר מתוֹך גירוּי של נסיעה. כמה שנים חיתה בוֹ ההכּרה, כי סוֹף סוֹף מוּכרח לבוֹא היוֹם, אשר בוֹ ייקרא אל לוָיית אביו, בייחוּד בשנים האחרוֹנוֹת עם התגברוּת מחלתוֹ, אבל מעוֹדוֹ לא הרבה לחשוֹב בזה. הבן הבין כי אין בזה מן הנוֹרא. להפך, הדבר הוּא טבעי מאד: עץ החיים מצמיח יצוּרים וּמַשׁירם ואחרים צצים ועוֹלים תחתיהם. מה שהיה הוּא שיהיה ואי אפשר שהאדמה תתכּסה יצוּרים כרצפה של אכסניית עניים. Debemur morti nos nostraque (נוֹעדנוּ למות אנוּ ושלנוּ), אוֹמר הוֹראציוּס, והפּייטן שלנוּ: “אדם יסוֹדוֹ מעפר וסוֹפוֹ לעפר”, עוּבדה שכּל בעל הכּרה יוֹדע וזוֹכר תמיד, אלא שלמעשׂה, ביחס לאביו הוּא, היה המאוֹרע העתיד וההכרחי הזה מטוּשטש קצת בהשׂגתוֹ. לגבי אחירים: איש בא בימים הלך לעוֹלמוֹ, מה בכך? ולא עוֹד אלא שגם כדאי לחתוֹר בדמיוֹן וּלהסתכל בכל פרטי תהליך החידלוֹן; ואפילוּ במוֹת עצמוֹ וּבשׂרוֹ היה חוֹתר להסתכל בשעוֹת תכוּפוֹת של מבוּכת נפש, אך למוֹת אביו התנגדה מחשבתוֹ תמיד התנגדוּת ילדוּתית. “סוֹף סוֹף יקר היה לי אבי תמיד, אף כי רחוֹק הייתי ממנוּ ברגש וּבמחשבה. תמיהני, שאיני כוֹאב עתה על מוֹתוֹ”. אחרי כן שכב שכיבה קוֹפאת, כמקשיב לעלוֹת הצער בנשמתוֹ, אך מכיון שחוּץ מגירוּי וּפיזוּר נפש קלים לא חש כלוּם, התהפּך לצד הקיר וחשב: “טפוּ, העיירה בימי הרפש של סתיו, כמה רחוֹק אני עתה מזה! אך אין ברירה, בעל כוֹרחי אסע.”

מוֹכרת הכרטיסים בעלת התסרוֹקת הבּלוֹנדית הגבוֹהה שבבית הנתיבוֹת לחצה בזריזוּת את הכרטיס לתוֹך ידוֹ הנתוּנה בתוֹך אשנב הקוּפּה, וּמַגָעה החם עוֹרר בוֹ הרגשה רכּה, מַדמיעה. אחרי כן, עד שיוּכרז על הרכבת שלוֹ, התהלך באוּלם הגבוֹה והמקוּמר המוּאר באוֹר חזק וחם, שהיה עתה נעים ביוֹתר מפני הגשם הדק והקר שטיפטף בחוּץ. הוּא התבוֹנן בשעוֹן הגדוֹל, בפלס המצוחצח וּבאבטוֹמטים האדוּמים, המוֹכרים ממתקים, וּפסיעוֹתיו היוּ קלוֹת וּמראהוּ עסוּק וחסר סבלנוּת, כמראה רוֹב הנוֹסעים. עתה לא היתה במוֹחוֹ כל מחשבה. כל ישוּתוֹ היתה מסוּרה לרגש הציפּייה הקל. אחרי כן נכנס אל חדר ההמתנה שלמחלקה השנית, עבר לאוֹרכּוֹ וּלרוֹחבּוֹ, הציץ אגב לתוֹך המראה הגדוֹלה, בחן את המחכים, אחרי כן ישב על ספסל פנוּי וּבהישענוֹ בגבּוֹ אל העץ הטוֹב חבק בזרוֹעוֹ את מזוַדתּוֹ העוֹמדת לידוֹ. המחַכּים לרכבת היוּ הפּעם מעטים, וּבשבתם היוּ נראים כעייפים מחמת השעה המאוּחרת.

דרכּוֹ היתה במסילה צדדית, דרך ארבע שעוֹת ברכבת הרגילה. רכבת מהירה לא היתה במסילה הזאת. הוּא לא חשב מאוּמה על תכלית נסיעתוֹ, והיה שקט לגמרי בהסתכלוּתוֹ; רק שריקוֹת הקוֹנדוּקטוֹרים, שהגיעוּ מעת לעת מעבר לדלת המרפּסת הרחבה, גירוּ בוֹ איזוֹ נימה צפוּנה.

לא ארכוּ הרגעים והדלת נפתחה. נכנס הקוֹנדוּקטוֹר לבוּש אדרת השׂרד הכבידה וּזקוּפת הצוארוֹן וּפנסוֹ דוֹלק לוֹ על חזהוּ, צילצל בפעמוֹן שבידוֹ, והכריז בנשימה אחת על שוּרת תחנוֹת ארוּכּה; בין האחרוֹנוֹת היתה גם זוֹ של רוּדוֹרפר.

כשנכנס ראה כי הרכבת בכל זאת מליאה נוֹסעים. אך הוֹרדת החלוֹנוֹת, ריצת הנוֹסעים, הסעת החפצים, הקריאוֹת והשׂיחוֹת נראוּ בשעה זוֹ כבאוֹת מתוֹך איזוֹ כפייה נעלמה, כי מעבר לכל אלה רבצה החשיכה הזוֹממת הגדוֹלה. הקוֹלוֹת היוּ כשרוּיים באיזוֹ דאגת בהלה, המלוים המעטים שעמדוּ בחוּץ בתוֹך הטיפטוּף הקר, נשׂאוּ מלמטה פנים חיורים באוֹר פנסי החשמל, והקיטוֹר הלבן הפּוֹרץ מן הקטר סאן וזעף, כאילוּ הוּא נחפּז לאיזה מקוֹם וּמעכבים אוֹתוֹ. כל זה נסך על רוּדוֹרפר רוּח נכיאה קצת, אך הוּא נעשׂה שוּב צלוּל וקל נפש, כאשר ישב כבר בתוֹך התא הרפוּד; בייחוד כשראה אחד הנוֹסעים פוֹתח את מזוַדתּוֹ וּמוֹציא מתוֹכה לחם וּביצים ונקניק שמן. “הרי אין זה אלא בית אוֹכל מאַחר”, הירהר, ורק כאשר הרכבת זזה, ואחרי נקישוֹת מרגיזוֹת התחילה שוֹטפת בקצב הוֹלם אדיר וּבשריקוֹת דחוּפוֹת, מַתרוֹת לתוֹך חלל ריק ואפל, כבשה אוֹתוֹ העצבוּת, וּמתוֹכה התחיל עובר לאט לאט גם לרחש הירהוּרים סתוּם, שאין להם ראשית ואין להם תכלית.

עם כל תחנה פחתוּ הנוֹסעים, ועצבוּתוֹ של רוּדוֹרפר רבתה. הוּא ישב מכוּוץ ליד החלוֹן הסגוּר והירהר מתוֹך שיקשוּק הגלגלים הקצוּב בדברים שוֹנים וּמשוּנים, אך מדי פעם בפעם ניעוֹר בתוֹך מחשבוֹתיו כמוֹ קוֹל מזכיר וּמזהיר: “אבא מת!” הוּא היה מתעוֹדד, ועוֹנה במחשבתוֹ כמוֹ ברוֹגז: “וּמה בכך? הכוֹל מתים; גם אני אמוּת”. וּכמוֹ לענוֹש את עצמוֹ על חוּלשתוֹ חשב הלאה: “טוֹב, אבי מת, ואני אקח את חלקי בירוּשה ואסע לארצוֹת רחוֹקוֹת, אֶכּסוֹטיוֹת”. ואגב מחשבה זאת היבהבוּ לעיניו פתאוֹם כבמחזה: נפות דקלים שטוּפוֹת אוֹר, חוֹפי ימים, כּיפּוֹת וּמגדלים, תלבוֹשוֹת מזרחיוֹת ורגליים שחוֹרוֹת מבהיקוֹת ברוּצן. הוּא זכר את אשר קרא בספרי מסע שוֹנים; בייחוּד עשׂוּ עליו רוֹשם תיאוּריו של סוין הדין. וּבזכרוֹ את השם הזה אמר לעצמוֹ: “הוּא צייר נעים, אף כי שטחי קצת”. אחר בקע והוֹפיע לוֹ הנוֹף הארץ ישראלי עם פינוֹת היישוּב העבריוֹת, ושוּב נאחז בדמיוֹנוֹת על הפּינוֹת ההן, כמוֹ לפני שנים אחדוֹת כשעסק הרבה בציוֹנוּת. “בוַדאי אהיה גם שם. יש לראוֹת את הכוֹל”. אבל פתאוֹם שיוַע בוֹ הקוֹל המזהיר: “אבא מת!” והרעיד אוֹתוֹ מתוֹך ישיבתוֹ. הוּם קם והתחיל מתהלך תוֹעה מחלוֹן לחלוֹן וּמאַמץ רגע מבטוֹ לחדוֹר לתוֹך החשיכה העבה.

באחת התחנוֹת הגדוֹלוֹת ירדוּ רוֹב הנוֹסעים, ורוּדוֹרפר נשאר עם שני גברים. האחד ישן מתוּח על הספסל, ראשוֹ נשען על כר גוּמי קטן והוּא מכוּסה שׂמיכת נוסעים משוּבּצה למעלה מעיניו. רוּדוֹרפר התבוֹנן בוֹ רגע וחשב: “סוכן נוֹסע”. אבל שכיבתוֹ הבטוּחה הרגיזה אוֹתוֹ עכשיו, והיה רוֹצה לפשוֹט מעליו את השׂמיכה במשיכה אחת. השני עמד כפוּף לתוֹך החלוֹן הפּתוּח ושרק לתוֹך החשיכה הקרה, שריקה סתם בלי נעימה. הלה היה לבוּש חליפת ספּוֹרט, ועל ידוֹ עמדוּ מכשירי שירטוּט אגוּדים. “מהנדס-מוֹדד” החליט רוּדוֹרפר. שוּב ישב תחת בזיך החשמל שבסיפּוּן. השתקע באדרתוֹ והקשיב לריתמוּס של הגלגלים על פּסי הברזל. בכוָנה להסיח דעתוֹ מתכלית נסיעתוֹ, התחיל להעביר בדמיוֹנוֹ מקרים וּמחזוֹת שוֹנים ממה שראה אוֹ שקרא, אך בכל פעם חתך את מחשבתוֹ הקוֹל המזכיר את מוֹת אביו, והקוֹר הזוֹרם מן החלוֹן הפּתוּח התלכד עם קוֹר אחר העוֹלה מן הקרב. הוּא ניסה עתה להתמסר כוּלוֹ להירהוּרים, הבאים בערבּוּביה, ולכפּוֹת עליהם רציפוּת והסתבבוּת כל שהיא, אך הם נשמטוּ מרצוֹנוֹ ולקץ כל הירהוּר, שנמשך במוֹחוֹ כחוּט דק, מתמתח וכוֹאב, עלה כגל ממצוּלת נפשוֹ הקוֹל הקוֹרא וּמשכוֹ אל העיקר.

בקוֹשי שלף את שעוֹנוֹ מתחת לאדרתוֹ והסתכל בוֹ: המחוֹגים זעוּ לאִטם, וּבכל זאת התקדמוּ, והקטן כבר עבר מרחק של שני קוים וחצי בלוּח הספרוֹת – עוֹד שעה וחצי עליו לנסוֹע. קם והתחיל מהלך לאוֹרך התא, וּבכל פעם בעברוֹ על יד הגבר המשקיף החוּצה, הסתכל במוֹתניו המתוּחוֹת וּבאגוּדת המכשירים העוֹמדת על ידוֹ: “נכוֹן, מהנדס!”

כפּוֹת רגליו היוּ צוֹרבוֹת מרוֹב הליכה וּמתוֹך שהיה ער כל הלילה; הוּא ניסה, אפוֹא, לשכב על הספסל הפּנוּי. זמן מה שכב במצב מטוּשטש, וּמוֹחוֹ נתוּן בסבך הירהוּרים חם, עד כי לבסוֹף חטפתּוּ תנוּמה נרגזה. וּפתאוֹם קפץ מתוֹך סמרמוֹרת של צינה, ועיניו מביטוֹת בשברוֹן כאב אל השעוֹן שבידוֹ: הוּא נימנם רק כחצי שעה.

כדי להתעוֹרר קצת יצא אל המסדרוֹן הארוֹך. שם היה פתוּח חלוֹן מנגד, ורוּח פּרצים עזה וחוֹתכת חטפה את פניו, טפחה עליהם ברטיבוּתה, סתמה את נחיריו ועיצמה את עפעפּיו. הוּא מיהר לשוּב, והדלת נסגרה אחריו בדפיקה מזעזעת. הנוֹסע הישן נבהל משנתוֹ, הוֹציא מתחת לשׂמיכה פרצוּף אוילי, הסתכל רגע בתימהוֹן ושכב שנית. “המהנדס” לא זע ממקוֹמוֹ ולא הפסיק את השריקה כשראשוֹ בחוּץ, באפילת הלילה. רוּדוֹרפר הסתכל בוֹ עתה במחשבת קנאה: “אילוּ עצבים!”, וּבחפצוֹ לעשׂוֹת גם הוּא כמוֹהוּ ניגש אל החלוֹן שמנגד, פתחוֹ והוֹציא את ראשוֹ, אבל עדת גיצים ורסיסי פחם חדים התנפּלוּ על פניו העייפים בתוֹך גל קיטוֹר מסריח, צרבוּ, עקצוּ והכריחוּהוּ להשיב את ראשוֹ ולסגוֹר את החלוֹן מתוֹך משיכת רצוּעת העוֹר הקרה. “לא טוֹב”, חשב, “עצבי נרדפים”. נדוּדי השינה וכוֹבד האויר שברכבת יצקוּ מכאוֹב בכל יצוּריו, וּמחשבתוֹ נטרפה וסאנה בעלטה. עתה ישב, שיקע את ראשוֹ בצוארוֹן אדרתוֹ עד אוֹזניו, וּמתוֹך חוּלשה הפקיר עצמוֹ לדמיוֹנוֹ: גוּפוֹ של אבא מוּטל בתוֹך אדמת בית הקברוֹת הגדוּר שליד החוּרשה. הארוֹן הפוּך, והגוּף העטוּף תכריכים לבנים הוּטל על האדמה השחוֹרה; גם על דפנוֹת הארוֹן ועל הגוֹלל מעיקה האדמה. זקנוֹ הנאה והרחוּץ בחלמוֹני ביצים מבוּדר וּמלא רגבי עפר. הרימה עוֹד לא שלטה בוֹ, אך מחר אוֹ מחרתיים יבצבּצוּ וירחשוּ בגוּף, בבשׂר, כמוֹ פתילים מתנוֹעעים ממראה הבשר. כן, כל זה יהיה כמוּבן בתוֹך חשכת הקבר, עין לא תראה…

וּפתאוֹם התעוֹרר, קפץ והתחיל מתרוֹצץ בתוֹך התא בין הספסלים המרוּפּדים ולא שׂם עוֹד לב, לא ל“סוֹכן” הישן ולא ל“מהנדס” המשקיף החוּצה. וכן היה מתלבט, עד שהוּצפוּ החלוֹנוֹת אפרוּרית עכוּרה, וּשריקת הקטר היתה כבר ברוּרה וּמוּבנה, ועד שמוֹנה לא חסרוּ אלא חמש דקוֹת.

התחנה היא קטנה וּמיוּתמה. בתי הכפר המעטים חבוּיים בצלע גבעה שחוֹרה במרחק חצי שעה, ורק שתי מערכוֹת פסים מתוּחוֹת על המסילה הזרוּעה חצץ מפוּחם. בית הנתיבוֹת הוּא בניין לבינים אדוֹם אחד, וּמן הצד, על הרציף, מוּטלים ציבוּרי קוֹרוֹת אחדים. גם צילצוּל הפּעמוֹן הוּא רפה ונוֹסך עצבוּת. ליד הפּשפּש מוֹסרים את הכרטיס לידי השוֹמר היחף הלבוּש כאחד הפוֹעלים ורק כוֹבע שׂרד על ראשוֹ, עוֹברים תחת שלוֹשה אוֹ ארבעה עצי ערמוֹן, חשׂוּפים ברוּבּם, ויוצאים אל הרחבה. שם מוֹצאים על פי רוֹב איזוֹ עגלה, שהביאה נוֹסעים אוֹ המחכּה לנוֹסעים, ויש שגם זאת לא תימצא.

כשירד רוּדוֹרפר מעל המדריגה הרחוּצה בגשם, ראה שני אנשים ממַהרים לבוֹא לתוֹך הרכבת. את האחד הכיר: בן עירוֹ, ר' אהרוֹן סרסוּר הכּשוּת. חסיד בּלזי, אדוּק וקנא, הרוֹדף את הבחוּרים הציוֹנים, וּבתוֹכם את בנוֹ. רק בעוֹנת הכּשוּת הוּא נוֹהג גיהוּץ בעצמוֹ למצוֹא חן בעיני הסוֹחרים הבאים ממרחק. לפני כמה שנים, כשרוּדוֹרפר עוֹד היה בעיירה, הכּה ר' אהרוֹן זה את בנוֹ הנער, שנמצאוּ אצלוֹ ספרי השׂכּלה, מכוֹת אכזריוֹת, והנער חלה מאז במחלת הנפילה. עם ר' אהרוֹן היה עתה גרמני גדוֹל וּמפוּטם, לוֹבש גלימת גשם רחבה. רוּדוֹרפר נזכר כי עוֹנת הכּשוּת עכשיו, והגרמני הזה הוּא, כנראה, סוֹחר מזאץ, מאלה הרגילים לבוֹא בכל שנה לסביבה זוֹ. וּבדמיוֹנוֹ עברוּ שׂדוֹת הכּשוּת הגדוֹלים והעזוּבים בעוֹנה זוֹ, רבּי העמוּדים החשׂוּפים, הקרים והרטוּבּים שבסביבוֹת עיירתוֹ. ר' אהרוֹן, אף על פי שהיה טרוּד בגרמני שלוֹ ומיהר אל הרכבת, הכיר את רוּדוֹרפר, ניגש אליו ותקע לוֹ את ידוֹ ב“שלוֹם עליכם”. רוּדוֹרפר בחן את פניו השׂעירים וחיפּשׂ את עיניו, אבל עיניו של הלז הסתתרוּ מתחת למשקפיים, ורק בפנים המאדימים מבעד לזקן השחוֹר היתה כעין הבעה של השתתפוּת. הוּא רמז ביד אחת אל הרכבת ודיבּר בחיפּזוֹן:

– ממַהר בוַדאי הביתה, הרי יום שישי היוֹם. טוֹב, תוּכל לנסוֹע בעגלה שלי. סוּסים לא רעים, אבל הדרך רעה מאד. כאן ירדוּ גשמים כל השבוּע. חיה בטוֹב, מר רוּדוֹרפר. זמן רב לא ראיתיך. נוּ, היה בריא!

רוּדוֹרפר לא מצא עוֹז לשאלוֹ על העיקר. הוּא מסר את כרטיסוֹ לשוֹמר ויצא אל הרחבה. שם עמדה עגלת סוּלמוֹת מוּצעה מוֹשב כבוֹד, ועליו פרוּשׂה חמילת איכרים בעלת פּסים, והאיכר עמד כפוּף וניקה בקיסם את יתדוֹת האוֹפנים. הוּא ניגש ישר אל האיכר וּשאלוֹ, אם יסכים להוֹבילוֹ תיכף לעיירה. הלז הפך לאט את פניו וענה בשויוֹן נפש:

– נראה. אוּלי יבוֹאוּ עוֹד אילוּ “פּאנים” ברכבת הבאה.

רוּדוֹרפר חייך בעצב, וטפח על גב אדרת צמרוֹ השׂעירה של האיכר:

– אין דבר, אני אשלם שׂכר כל העגלה.

– טוֹב, פּאן – הזדקף האיכר מעבוֹדתוֹ אדוֹם כוּלוֹ, – אבל צריך שהסוּסים ינוּחוּ שעוֹת אחדוֹת. שבע שעוֹת, דמה בנפשך, ב“שמנת” כזוֹ. ראה, הם עוֹד מקטרים כדוָדים. הי, דרכּוֹנת.

פני האיכר היוּ זרים לוֹ. הוּא הכיר כמעט את כל איכרי העיירה, וזה היה, כנראה, בן אחד הכפרים.

– טוֹב, – אמר רוּדוֹרפר באדנוּת עשׂוּיה – ואם אשלם לך יפה, מתי נוּכל לצאת?

– בעוֹד שלוֹש שעוֹת, חי נפשי, לא קוֹדם.

– וּמתי נגיע לל…?

– האלוֹהים יוֹדע! הנה נסענוּ הנה שמוֹנה שעוֹת, ורק פעם אחד “עמדנוּ”.

– כן, אמנם הרפש רב; וּבכל זאת הרי לפני שלוֹש שנים נסעתי בשלוֹש שעוֹת.

– הוֹ, ואני, פּאן, נסעתי לפני עשׂרה ימים בשתי שעוֹת וּמחצה, חי נפשי! – אמר האיכר והוֹציא מתוֹך העגלה, מתחת למוֹשב, את תרמיל ארוּחתוֹ – אגמי-מים כאלה עוֹמדים ביער.

והראה בשוֹטוֹ על טבּוֹרוֹ.

– בן אדם, אני מוּכרח להיוֹת עוֹד היוֹם בל… אשלם כמה שתבקש, – התחנן רוּדוֹרפר.

– בערב, נהיה שם, אם ירצה השם, לא קוֹדם, – ענה האיכר, וחתך לוֹ באוֹלרוֹ מן הפּת השחוֹרה, ליפּת בשוּמן חזיר ונתן לתוֹך פּיו.

הכוֹל במתינוּת מרגיזה.

המטר פסק מעט, אך העננים היוּ תלוּיים אפוֹרים וּנמוּכים. רוּדוֹרפר פנה והלך מעט במדרוֹן הדרך המוֹבילה אל הכּפר. היתה זאת דרך שׂדוֹת שחוֹרה וּרפוּשה. במרחק מעט עמדוּ אילני סרק אחדים, רוּח הסתיו נשבה בהם וענפיהם הערוּמים טפחוּ ושרקוּ בזעף. “בדרך כזוֹ מצאתי פעם חבוּרה של ילדוֹת איכּרים צוֹהלוֹת. ביניהן אחת, שזכרתי את פניה שנים אחדוֹת. היוּ ימים של אוֹרה. ועתה הכל שמם, קר וזר”. וּמחשבתוֹ מהדהדת בוֹ: “אבא מת, אבא מת”.

כשישב אחרי כמה שעוֹת המתנה מענוֹת בעגלה חש מעין הרוחה. נוֹח היה לוֹ לצאת לדרך לבדוֹ עם האיכּר הזר. כל נסיוֹנוֹת החיים וּמחשבוֹת הכּפירה, המחוּכּמוֹת והישרוֹת גם יחד, נתנדפוּ, וּבלבּוֹ קם מעין אוֹתוֹ רגש של ילדוּת, התוֹקף את האדם הנוֹסע הביתה. זמן מה נסעוּ במרוּצה עירנית, ונדמה לוֹ כאילוּ נעשׂה לוֹ נס והדרך הוּטבה למענוֹ, אבל עד מהרה הגיעוּ אל דרך חוֹמר מרוּכּכה. אוֹפני העגלה חתכוּ את האדמה השמינה, וכיכרוֹת החוֹמר הכבידוֹת נשרוּ מעל היתידוֹת והחישוּקים ונפלוּ בטפיחה אל מקוֹרם. הסוּסים התחילוּ נוֹשמים בכבדוּת, ואחרי משכם איזה זמן בהתאמצוּת יתירה – עמדוּ. האיכּר חיכּה רגע, שרק, דפק שוּב בשוֹט, הסוּסים משכוּ מחדש, עד שהתחילוּ לנענע בשוֹרשי זנבוֹתיהם וּלצפצף מתוֹך חזוֹתיהם וחמוּקי רגליהם העלוּ קצף לבן.

מראה זה העסיק את רוּדוֹרפר. הוּא גחן גם הצידה מעל לסוּלם והתבוֹנן באוֹפנים וּברפש, הביט מאחרי העגלה וראה את החריצים המתאַחים מהרה כעיסה חתוּכה, וליוה ברגש חם של התאמצוּת את משיכת הסוּסים, מעין הרגש של אב המאכיל את ילדוֹ. הוּא חמל עליהם, והצטער שאינוֹ יכוֹל להגיד לאיכּר שלא ידפוֹק אוֹתם. רוּח קרה וזוֹעפת נשבה על השׂדוֹת השוֹממים תחת שמי העוֹפרת הכּבידים. רשת המטר הדקה הליטה שוּב את האויר.

הוּא התכּוץ באדרתוֹ ונתן את עצמוֹ שוּב למחשבוֹתיו.

כל כך רחוֹק היה עתה מן הכּרך, מן העוֹלם, מחייו שם וּמכּל מה שעבר עליו בשנוֹת בגרוּתוֹ. נדמה לוֹ שעוֹדנוּ נער קטן בבית אביו, והוּא נוֹסע לאיזוֹ עיירה קרוֹבה. נפלה מעליו כל רקמת הנימוּסים והתרבוּת, שהתעטף בה בכּרך, והוּא נעשׂה כה פשוּט, אינטימי וּממוּזג עם הסביבה הזאת, הידוּעה לוֹ, העגוּמה והמקרבת אוֹתוֹ אל עיירתוֹ, קן מוֹלדתוֹ. אך פתאוֹם תקפהוּ רעיוֹן זועה קר, והפּעם בתוֹקף גדוֹל: לאן אתה נוֹסע? הרי אביך, שלוֹם רוּדוֹרפר, היהוּדי האמיד, הדוּר הזקן וטוֹֹב העיניים, מוּטל כבר באדמה. הבאנק סגוּר על מסגר וטבלא קטנה דבוּקה על דלתוֹ: “מסיבּת אבל יהיה הבּאנק סגוּר שלוֹשה ימים”. ואגב מחשבה זוֹ לא יכוֹל להתאפּק מלהביט למטה אל השׂדה לראוֹת, אם אמנם ייתכן להיוֹת קבוּר בתוֹך אדמה זוֹ.

כדי לגרש את מחשבתוֹ זוֹ, השתדל להקשיב לציפצוּף הסוּסים המתייגעים וּלרעש האוֹפנים החוֹתכים את הרפש, אבל המחשבה המענה חזרה ועינתה אוֹתוֹ, עד כי גברה עליו העייפוּת וישב כמוֹ נרדם, כשראשוֹ צוֹנח מעט על כתיפוֹ בתוֹך צוארוֹן האדרת. אך העגלה שנתחבטה במהמוּרה הרקידה אוֹתוֹ משנתוֹ. הוּא קרע את עיניו, וּבתוֹך עריית השׂדוֹת האפוּרה לא ראה דבר, חוּץ מגבּוֹ הרחב של האיכּר היוֹשב לפניו כפוּף בתוֹך אדרת הצמר האדמדמת. כשנתיישב קצת נזכר שלא טעם היוֹם כלוּם. רעב לא חש כלל, אף כי ידע שעליו לאכוֹל דבר מה. הוּא לא לקח אתוֹ דבר, ולוּ גם היה לוֹ מה, לא היה יכוֹל לאכוֹל, כי איך ישׂים הוּא אוֹכל בתוֹך פיו, בעת אשר פּי אביו מלא עפר… קרירוּת תפילה מילאה את גוּפוֹ, והוּא הוֹציא את ידוֹ וּמישש בפניו, באַפּוֹ, להיוכח אם בשׂרוֹ, זה שנפרש מבּשׂר אביו, איננוּ אוּמצה מתה, קרה ורכּה.

מרחוֹק, בתוֹך עלטת המטר, נראה דבר מה משחיר וּמתקרב: בא לקראתם קרוֹן טעוּן קרשים ארוּכּים, צהבהבּים, רעננים וּרחוּצי גשם. האיכּר, בעל הקרוֹן, בוֹסס ברפש וּכשגוּפוֹ שלוּח לפניו הצליף על הסוּסים בכל עוֹז. “שלוֹשה קרשים כאלה…” חשב רוּדוֹרפר רתת והתכּוץ עוֹד יוֹתר בתוֹך אדרתוֹ. הם נסעוּ עכשיו בדרך שׂדוֹת שחוֹרה מלאה רפש נוֹזל וּמבריק. האוֹפנים אמנם העמיקוּ ברפש, אך על הסוּסים כנראה הוּקל, כי צעדיהם היוּ עליזים והצליפוּ על עצמם בלי חשׂך בזנבוֹתיהם המלוּכלכים. הרפש ניתז מרגליהם לאחוֹר, על העגלה, גם אדרתוֹ של רוּדוֹרפר היתה כבר רבוּבה בכמה מקוֹמוֹת, אך הוּא לא מחה את הרבבים, ניחא היה לוֹ שכּוּלוֹ יתכּסה לאט לאט ברפש זה. והנה טפחה טיפּה גדוֹלה וקרה גם על פניו, מתחת לעינו: זרמת קוֹר חלפתוּ, והיה מוּכרח למחוֹתה בקצה אצבעוֹ.

אחרי כן עברוּ דרך כפר קטן. הגשם התגבּר. בקתוֹת האיכּרים הנמוּכוֹת סכוּכוֹת הקש נראוּ כיוֹשבוֹת ישיבת אבילוּת. העגלה עברה על פני מגרש גדוֹל, שעוֹד ניכּרוּ בוֹ פה ושם שׂרידי ירק. חזירים אחדים רצוּ בצידי הדרך כפוּפים וּזריזים הביתה; זנבוֹתיהם הדקים היוּ מסוּלסלים כקפיץ לבן. בתוֹך אמת המים שטוּ אוזים וברוזים במהירוּת רבה. איכּרית זקינה נעוּלת מגפיים בוֹססה ברפש, ושׂמלתה מוּרמה למעלה מברכּיה והיא מחשׂיפה רגלים כחוּלוֹת שׂרוּגוֹת גידים עבים. “בשׂר אדם, ברר…” הירהר רוּדוֹרפר ברעד. אחרי כן התחיל להתעניין במראה הכפר, שעבר אוֹתוֹ כבר פעמים רבוֹת בחייו. הוּא ידע, כי עוֹד מעט עליהם לעבוֹר על בית התפילה הגבוֹה הבנוּי דיוֹטאוֹת של עץ בסגנוֹן סלאוי וקרשיו משחירים, ובהגיעוֹ שמה התמיה אוֹתוֹ בניין לבינים חדש ויפה מנגד, מן הצד השני של הדרך.

– מה זה? – שאל את האיכּר.

האיכּר שהתנוֹדד לאטוֹ בלכת העגלה לאט, ענה, כשהוּא מסיר את מצנפתוֹ הכבידה וּמצטלב:

– הרי זה בית הספר החדש, ויוֹ!

“התרבות מתפּשטת”, אמר לנפשוֹ רוּדוֹרפר.

הם יצאוּ כעבוֹר רגעים מספר את הכפר ונסעוּ הלאה, הלאה, עד שהגיעוּ אל ה“בּיצה” הידוּעה. באמצע האגם הטוֹבעני הזה השחירוּ פה ושם גבשוּשיוֹת של כבוּל, צפוּ עוֹד עלים ירוּקים, דשינים וּרחבים, ועל גדוֹתיה צמחוּ קנים, מהם זקוּפים וּמהם שבוּרים. הם נסעוּ על שׂפת הבּיצה לאט וּבזהירוּת. מדי פעם בפעם באה העגלה במים, ואז נשמעה זרימה שוֹפכנית מתחת לגלגלים, ורגלי הסוסים שיכשכוּ במים הקרים. במשך כל העת הזאת עברוּ זרמים קרים גם בנפשוֹ של רוּדוֹרפר.

אחרי כן נכנסוּ לתוֹך חוּרשת ערבים קטנה. שם היה חבוּי בית איכּרים דל וּבתוֹכוֹ ישבה, מיוֹם שרוּדוֹרפר זוֹכר, משפּחת יהוּדים ענייה. ליד הבית הזה עמד האיכּר בעל העגלה והאכיל לסוּסים כשעה. רוּדוֹרפר לא ירד כל העת מן העגלה. פעמים אחדוֹת, בעת שהאיכּר היה פנימה, יצא מי מבני הבית והציץ בסקרנוּת לתוֹך העגלה, אך הנוֹסע הצטמצם באדרתוֹ ועשׂה עצמוֹ כאילוּ אינוֹ רוֹאה כלוּם.

כשיצא שוּב לשׂדה ראה רוּדוֹרפר את האוֹר, והנה הוּא הוֹלך וכהה, ולא הרחק לפניהם השחיר כבר היער, שהיה עליהם לעבוֹר בוֹ. זה היה יער של אֵלוֹת וליבנים עתיקי ימים, שגם בדרך כתיקנה צריך היה לנסוֹע בוֹ שעה שלימה, עד שהיוּ יוֹצאים אל מישוֹר השׂדוֹת אשר לפני העיירה. הפעם, אמר האיכּר, יצטרכוּ לנסוֹע בוֹ כשלוֹש שעוֹת, וּבזהירוּת יתירה, מפני אגמי המים העוֹמדים בוֹ לרוֹב.

כשראה רוּדוֹרפר את היער מקרוֹב חלפוֹ גל חרדוֹת. הרגש הרגיש כי עצביו כבר נחלשוּ היוֹם יוֹתר מדי, וקשה יהיה לוֹ לשׂאת את הנסיעה הזוֹחלנית בתוֹך החשיכה הקרה והזוֹממת הזאת. גם פחדנוּתוֹ הילדוּתית, שהוּסחה ממנוּ במשך שנוֹת שבתוֹ בכּרך, ניעוֹרה בוֹ מחדש. כאז כן עתה לא פחד איזה דבר ברוּר, אילוּ יצוּרי הזיה מקוּבּלים – פחדוֹ היה סתוּם: החשיכה, הלילה, עירוֹם הטבע והסיכּוּך הסבוּך מכל צד מילאוּהוּ מגוֹר.

העגלה נכנסה לבין העצים הראשוֹנים, בעוֹד אוֹר היוֹם הוֹלך מאחריהם וּמבהיר את הגזעים הקרוּעים והכפוּפים בצוּרוֹת שוֹנוֹת. רקב עלים חלוּדים ודשא רפוּש כּיסה את פני האדמה משני צידי הדרך. בכל אשר נחה העין היוּ בוֹלטים סעיפי שוֹרשים חשׂוּפים, שהשׂתרגוּ גם על פּני הדרך, וּבעבוֹר עליהם העגלה היתה מתרוֹממת וצוֹנחת אלכסוֹנית בגניחה כבידה. הרישרוּש היה כּבד וספוּג טחיבוּת בלה. ככל אשר העמיקה העגלה ביער, כן התגבּרה החשיכה וכן הוּרעה הדרך. רבּוּ המהמוֹרוֹת והשׁוּחוֹת המלאוֹת מים, וּפתאוֹם ניצנצה מתוֹך האפילה שלוּלית מים שחוֹרה וּרחבה, גדוֹתיה כוֹתלי עפר גבוֹהים, והדרך ירדה לתוֹכה רק כמרזב צר.

– היזהר, פּאן!

קראה אדרת הצמר הכפוּפה והתחילה מוֹשכת במוֹשכוֹת בחזקה. העגלה רבצה על צידה, הגיעה כמעט עד לארץ, אחרי כן התגלגלה במהירוּת למטה, וּכרגע נשמע שיכשוּך הסוּסים במים, שיכשוּך קר וּמצלצל וּמזעזע.

אך לאט לאט הוּמר פחדוֹ של רוּדוֹרפר בתוּגה גדוֹלה, שתקפה עליו עד כדי דמעוֹת. הוּא נעשׂה פתאוֹם כה רך, ילדוּתי וחסר חסוּת. מחשבתוֹ ניסתה פעמים אחדוֹת להיאָחז באיכּר היוֹשב לפניו, אך זרוּתוֹ וּשתיקתוֹ של זה עיכּבוּ, והוּא היה שוּב יחידי בלילה העמוֹק והסגוּר. בכל פעם שעברוּ איזוֹ שלוּלית בשלוֹם ונסעוּ שוּב ליד גזעים, יוֹתר מוּחשים מאשר נראים, חתר מוֹחוֹ שוּב בעיקר, והוּא התאַמץ שלא לראוֹת את דמוּת אביו המת. אבל זה היה הוֹלך בעקבוֹת העגלה בצעדים נשמעים וּבנשימה כבידה. כן, הוּא ליוה את בנוֹ. התוּגה נאחזה שוּב בפחד. הוּא הפך את פניו וקרע את אישוֹניו לאחוֹריו להיוכח, שאביו איננוּ הוֹלך אחרי העגלה, אך כשהחזיר את ראשוֹ, היה הלז שוּב צוֹעד, ונדמה לוֹ שהוּא גם אוֹחז בקצה הסוּלם.

אחרי כן ניטשטש דמיוֹנוֹ ואביו התחיל חי בוֹ. הנה הוּא, יעקב, יוֹשב בביתם, בחדר המיטוֹת החם, ליד מיטת אביו החוֹלה. הלז התרוֹמם מעט, נשען על שני מרפקיו הנעוּצים בכּר וּמסתכל בוֹ בחיבּה רבה. אין עוֹד איש אִתם בחדר; האם החוֹרגת ישינה בחדר השני. הוּא נוֹטל את יד אביו וּמגיש אליה לאט את פיו. אחרי כן הוּא לוֹחש בקוֹל רווּי דמעוֹת:

– אבא, כל כך נבהלתי כשקיבלתי את הלטגראמה.

– ואני אמרתי להם, – עוֹנה האב בקוֹל רפה מאד וּבהפסקוֹת של חוּלשה – שלא ישלחוּ לקרוֹא לך. למה עוֹד לך לראוֹת בייסוּרי? אבל עתה, כיון שבאת, ולי הוּטב, ב"ה, טוֹב מאד. אני שׂמח לראוֹתך, יעקב.

והוּא עוֹנה בהתרגשוּת של רוֹך אין קץ:

– אבא יקר…

– כן, זה שנים אחדוֹת – ממשיך האב – לא ראיתיך. נדמה לי שפניך רעים. – והוּא מעביר את ידוֹ הרזה בליטוּף על השׂמיכה.

– קשה לחיוֹת,

– קשה, – עוֹנה אביו, והוּא נראה כרוֹדף אחרי איזוֹ מחשבה שקשה לוֹ לתפשׂה – כן, אבל חייב אדם להתגבּר. כשאמך ע"ה מתה, אמרתי, עוֹלמי עלי חרב, אך בעבוֹדה מצאתי תנחוּמין.

– כן, בעבודה, אבא. אבל איך אפשר לעבוֹד, אם אין אמונה בתוֹעלת העבוֹדה, שוּם אמוּנה…

– יחד עם העבוֹדה באה גם האמוּנה, ילדי. היא האמוּנה…מבּשׂרי חזיתי…

והוּא מחזיק את ידוֹ בתוֹך כּפּוֹ הרוֹעדת והחמה. רוּדוֹרפר שוֹתק מתוֹך התרגשוּת רבה. לבוֹ מלא והוּא רוֹצה לדבר וּלדבר אל אביו, אך אינוֹ יכוֹל עוֹד. הוּא התרחק ממנוּ יוֹתר מדי, ועליו לעבוֹר דרך ארוּכה, עד כי יגיע אליו שוּב. וּבעוֹד הוּא טס וּמתקרב בדרך הדמיוֹנית הזאת, עמדה העגלה פתאוֹם מתוֹך חבטה. חריקת האופנים וציפצוּף חזוֹת הסוּסים נפסקוּ, והדממה הזאת העירתוּ מדמיוֹנוֹ. אדרת הצמר התרוֹממה וירדה מעל העגלה. היא הלכה וגיששה אילוּ צעדים לפניה.

– מה קרה? – קרא רוּדוֹרפר בקוֹל פחדים, וקוֹלוֹ כמוֹ נתקע בתוֹך גוּש עבה.

– לעזאזל, ירדנו מן הדרך. – ענה קוֹל מקלל.

האיכּר התרחק ורוּדוֹרפר נשאר לבדוֹ בעגלה אפוּף חשיכה וּסבך עצים. כל בשׂרוֹ הוּצת בפחד לוֹהט. נדמה לוֹ כמוֹ העצים מסביב מסתוֹבבים וּמכרכּרים בדממה. רק נטפי הגשם ניקשוּ על השלכת בנגינת שׂטן שחוֹרה. הוּא התחיל לגשש סביבוֹ, וידוֹ נגעה בסוּלם העגלה הקר והרטוֹב. הרתיע את ידוֹ והתכּוץ שוּב באדרתוֹ. ושוּב נתגברה תוּגתוֹ עד לידי דמעוֹת. אך הדמעוֹת לא באוּ, והלחץ שבחזה לא הוּקל. “לוּ יכוֹלתי לבכוֹת”, הירהר, “זה לי יוֹתר מעשׂר שנים שלא בכיתי”. וּראה, דוקא הירהוּר זה הקל לוֹ מעט והסיח את דעתוֹ מן האימה. העגלה עדיין עמדה, והאיכּר רישרש שם זמן רב בין העצים. ודמיוֹנוֹ של רוּדוֹרפר נאחז שוּב בחלוֹם: החוֹם בחדר המיטוֹת גדוֹל. המנוֹרה דוֹלקת ליד מיטת אביו. אמוֹ החוֹרגת עוֹמדת כפוּפה וּמשקה את החוֹלה מכּף כסף גדוֹלה, והיא לוֹחשת לעצמה: למה זה בוֹשש יעקב? לוּ בא, בודאי היה מביא בזה קצת הקלה לאביו הסוֹבל. לוּ בא כבר! עוֹד אתמול שלחתי לוֹ טלגראמה. – “וּבכן עוֹדנוּ חי!” התעוֹרר פתאוֹם, ואיזוֹ תשוּקה תקיפה ומכאיבה מילאה את כל ישוּתוֹ למהר ולבוֹא הביתה ולמצוֹא את אביו חי. האיכּר כבר חזר, אחז ברסן הסוּסים וּמשכם בנהימה קוֹבלת הצידה.

– מה? מצאת את הדרך? – שאל רוּדוֹרפר בניקוּש שיניים.

– לעזאזל! – קילל האיכר בקוֹל עמוּם – חשיכה כזאת, את העיניים אפשר לנקר. הרי לך נסיעה! הי, דרכוֹנת, דרכוֹנת.

והוּא עלה בעצמוֹ על העגלה והתחיל לנסוֹע בדרך הנכוֹנה.

עיני רוּדוֹרפר כבר היוּ רגילוֹת עתה בחשיכה והיוּ מבחינוֹת את גזעי העצים, שהיוּ מתנוֹעעים וּמסתוֹבבים אגב נסיעה כצללים. הדרך הוּטבה מעט, והעגלה רצה עכשיו בעליצוּת עיורת, כמוֹ לתוֹך תהוֹם פתוּחה. וּפתאוֹם צנחה שוּב לתוֹך מים, והזרימה הקרה עברה שוּב בנפשוֹ של רוּדוֹרפר. אחרי כן יצאה העגלה והתחילה מתנענעת שוּב בעצלתיים, והסוּסים נשמוּ כבידוֹת וציפצפוּ מתוֹך חזוֹתיהם. הוּא הכניס את קצה הצורוֹן של האדרת לתוֹך פיו, ומצץ בנשיכת שיניים הדוּקה את אריג הצמר החם. החלוֹם שׂיחק בוֹ שוּב מתחת לעיניים העצוּמוֹת: אוֹר של יוֹם קיץ בטרקלין ביתם. אביו שב זה עתה מחתוּנתוֹ עם האם החוֹרגת. הוּא גבר במיטב שנוֹתיו, רענן וּשחוֹר זקן, אך פניו חיורים מעט, וכמעט לא יביט אל האשה הגדוֹלה, הכּבוּדה והמקוּשטת היוֹשבת לה על הספּה כפוּפה קצת, בעיניה רוֹעדוֹת דמעוֹת והיא מחזיקה בכף ידה מטפּחת קמוּטה, לבנה מאד ולוֹחצת אוֹתה בלי הרף. היא ניסתה פעמים אחדוֹת לדבּר אליו, אל יעקב הקטן, פעם ניסתה גם לנשקוֹ, אך הוּא דחה אוֹתה. אביו מתהלך בחדר, וּמדי פעם בפעם הוּא שוֹלח מבט חם ונוּגה בוֹ, בילד, הכּוֹרע על הכיסא הרפוּד ליד השוּלחן וּמתראה כמתבוֹנן בספר התמוּנוֹת הגדוֹל שלוֹ. האשה הזרה והיפה יוֹשבת שקוּעה בהירהוּרים – אוּלי היא מתחרטת על שבאה הנה! – ואביו עדיין מהלך שוֹתק וחיור. והוא, אף על פי שילד הוּא, לבּוֹ מפרכּס בוֹ ברגש נקמה והוּא נהנה מצערוֹ של אביו. הוּא רק מחכּה שזה יתפּרץ פתאוֹם בזעקה גדוֹלה, ויגרש מן הבית את האשה הזרה. הלא אחרת אי אפשר! אך אביו עדיין פּוֹסע בחדר, והוּא, הילד, כפוּף על תמוּנה אחת וּמסתכּל, מסתכּל, אף כי אינוֹ רוֹאה כלוּם… פתאוֹם ניעוֹר בוֹ שוּב הקוֹל: “אבל אבא מת!”, והפעם נשמע הקוֹל כאנחה הבאה אחרי בכייה ממוּשכה. הוּא פקח את עיניו: מה זה? הם נוֹסעים כבר במרחב. כנראה, יצאוּ כבר מן היער. השמיים חשוּכים, חלל האויר אטוּם, אין כוֹכב מגיה בערפל. הרוּח מנשב מצד אחד ושוֹבט את המטר הקר באלכסוֹן. הסוּסים מגבּלים ברפש ואדרת הצמר יוֹשבת כפוּפה, והשוֹט הבוֹלט מעל כתיפה גדוֹל וּמבעית בחשיכה כקוֹרה נטוּיה. הפּחד נמוֹג לאט, והמוֹח נעשׂה צלוּל יוֹתר. קרבת העיירה הפעימה את לבוֹ. “עוֹד מעט”, חשב, “יש רק לעבוֹר עוֹד את חוּרבת “הטחנה”, אחרי כן את “חוּרשת החיוֹת” הגדוּרה, אחרי כן שׂדה גדוֹל ואפר גדוֹל, אז יתחילוּ בתי האיכּרים הראשוֹנים. בית איואן צ’וֹבּיט הוּא הראשוֹן, איואן צ’וֹבּיט שסוּע השׂפה, שבתוֹ ילדה לוֹ לזנוּנים. אך אל מי אני נוֹסע? אל מי? שכחתי… אה, אל אבי המת! – ואוּלי עוֹד אמצאנוּ חי”… למחשבה אחרוֹנה זוֹ פּעם לבוֹ בחזקה. פּתאוֹם היבהב לעיניו כשביב מבעד לעלטת המטר. אך האוֹר כּבה שוּב, והחשיכה רבצה כבידה ועבה וזוֹרמת על השׂדוֹת. העגלה הלכה וחתכה את הרפש לאִטה. עתה היבהבוּ שני אוֹרוֹת בבת אחת. והפעם לא כּבוּ. הלב דפק ודאַב. הוּא לא הרגיש, כי הרים את ראשוֹ מתוֹך הצורוֹן וכי התיישר על מוֹשבוֹ.

– כבר ל…? – שאל את האיכּר.

– ומה? – ענתה האדרת והצליפה בעצלתיים על הסוּסים.

רוּדוֹרפר ישב זמן מה מיוּשר על המוֹשב והקשיב להלמוּת לבוֹ הכוֹאב. עתה עינתהוּ בהירה וּמהירה השאלה: “העוֹד אמצאנוּ חי? העוֹד אבי חי?”

האוֹרוֹת המרוּחקים הלכוּ וגדלוּ, הלכוּ והתקרבוּ. העגלה התקרבה אל היישוּב. פתאוֹם באוּ באיזה סיכּוּך מרשרש: הם עברוּ מתחת לעצי שׂדה אחדים. שוּב חלפוֹ גל של צינה: “רוּח המת התהלכה פה”. בית האיכּר הראשוֹן, ביתוֹ של צ’וֹבּיט, נראה בתוֹך החשיכה כערימת קש רקוּבה, ששני אוֹרוֹת מבהיקים מתוֹכה. כלב זקן השמיע אי מזה תלוּנה צרוּדה, ועוֹד תלוּנה, ונשתתק. ולבוֹ של רוּדוֹרפר הוֹלם בחזקה, וּבמוֹחוֹ עלתה שוּב השאלה הבהירה: “העוֹד אבי חי?”

הוּא עבר על עוֹד בתים אחדים. דרך החתחתים הרקידה קצת את העגלה והכאיבה את כל עצמוֹתיו, אך עתה הרגיש בהתעוֹררוּת מרוּבּה רק אחת: “אוּלי עוֹדנוּ חי!” לבסוֹף התקרבוּ אל היישוּב היהוּדי. בית אביו היה מעבר השני של העיירה. צריך היה, אפוֹא, לעבוֹר קוֹדם את “רחוֹב המנזר”, אחרי כן את ה“שוּק”, אחרי כן את “כּיכּר הצלב”, ורק אחרי זה היה רחוֹבם. הוּא ציוה לאיכּר לעצוֹר וירד בקוֹשי מעל העגלה. כל איבריו היוּ כמאוּבּנים. שבּת היה ולא נאה היה להיכּנס אל העיירה בעגלה. הדבר היה עכשיו כה פשוּט וּמוּבן מאליו.

– כבר? – שאל האיכּר.

– קח את הכסף! – הוא תקע לאיכּר את שׂכרוֹ, והתרחק כצל כבד מן העגלה העוֹמדת באמצע הדרך ברפש.

רגליו הכּוֹשלוֹת מרוֹב ישיבה וּמחוּלשה גיששוּ רגעים אחדים על גבי מדרכת הקרש המשוּפּעת והלחה שבצד הרחוֹב, על שׂפת חפירה מוֹבילה מים מנצנצים. המדרכה היתה מוּארה פה ושם באוֹר הרפה שזרח מחלוֹנוֹת הבתים הנמוּכים. “אוֹר של שבּת”. והנה עמד לפני הבית היהוּדי הראשוֹן, הוּא ביתוֹ של חיים הסמרטוּטר, בית עץ ישן ושקוּע באדמה. רגע עמד וּפיקפק לפני המדריגה הרעוּעה. אחרי כן ירד, פתח את הדלת ונכנס ישר אל החדר הקטן. על מפּת השוּלחן היוּ מפוּזרים שיוּרי הסעוּדה הדלה, בשני פמוֹטוֹת הנחוֹשת דלקוּ עוֹד רביעי נרוֹת של שבּת. בני הבית ישנוּ כבר בקיטוֹן הסמוּך, ורק ר' חיים הזקן ישב עוֹד כפוּף על ספר וקרא בוֹ מבעד למשקפיו החלוּדים והקשוּרים בחוּט.

– שבת טוֹבה! – אמר רוּדוֹרפר וקוֹלוֹ היה זר באוֹזני עצמוֹ כקוֹלוֹ של נער קטן. לבוֹ רץ בוֹ כמטוּטלת.

הזקן נשׂא את עיניו מעל הספר, כּוֹנן את משקפיו בתימהוֹן, אחרי כן התרוֹמם ועמד בחלוּק השבת הפתוּח והקרוּע. הוּא לא הכיר את הבא. וגם כשפסע שתי פּסיעוֹת תחת התקרה הנמוּכה והתבוֹנן בוֹ מזה וּמזה, לא הכּירוֹ. הוֹשיט לוֹ יד זקינה, רוֹעדת ואמר:

– שלוֹם עליכם. מאין בא יהוּדי?

רוּדוֹרפר הבליט את פניו ככל אשר יכוֹל, בחפצוֹ כי הזקן יכּירנוּ, ואז בודאי תתגלה בפניו כל האמת; אך הזקן עדיין לא הכּירוֹ, וּבפנים לאים הזמינוֹ לשבת:

– ישב מר. מה, בודאי איחר לבוֹא מן הרכבת? מה הפּלא, דרך רע שכזה, ביצה שכזוֹ…

דמוֹ של רוּדוֹרפר הכּה גלים, אך לא העיז לשאוֹל שאֵלָה ישרה.

– לא, – גימגם – אנו בנוֹ של שלוֹם רוּדוֹרפר… כן, תעינוּ ביער…

– כּ-ך, – קרא ר' חיים בקצת התעוֹררוּת – יענק’ילי? לא הכּרתיך. אם כן, שב נא. בודאי עייפת מן הדרך…

שביב תקוה האיר בנפשוֹ של רוּדוֹרפר: היהוּדי אינוֹ יוֹדע כלוּם, משמע…

– תשוּאוֹת חן, – מילמל – אני ממהר הביתה.

– שב ותנוח מעט. ראה, כוּלך שרוּי במים… אתה יוֹשב, כמדוּמה, בוין, ה?

– לא, בלמבּרג, – ענה רוּדוֹרפר והספק ליהט בוֹ שוּב – קיבלתי ידיעה…

– אה, כך, – משך היהוּדי בעצבוּת ושב אל מקוֹמוֹ – שבה נא, הנה כיסא. מה, גם שם ירדוּ גשמים כל השבוּע? כאן היתה חשרת מים…

– לא, שם היה יפה… יפה מאד… יגיד נא לי ר' חיים… – אך לשוֹנוֹ כמוֹ דבקה לחכּה ולא יכוֹל לגמוֹר את השאלה.

– מה? – תמה ר' חיים כחירש, לקח מקוּפסת הטבקא והציע גם לרוּדוֹרפר.

– תשוּאוֹת חן, – לחש רוּדוֹרפר בגרוֹן יבש וּבקוֹצר נשימה – אבל… מתי…

– הקבוּרה? – ענה היהוּדי בשלות עיצבוֹן – הוֹי, הוֹי, אתמוֹל בבוֹקר, ד' מרחשון… בודאי תשמוֹר את היאֶר-צייט…

שתי בהרוֹת שחוֹרוֹת ריפרפוּ לעיניו של רוּדוֹרפר, אחרי כן נסחף הכוֹל בדם, והדמעוֹת שהיוּ עצוּרוֹת יוֹתר מעשׂר שנים שוּלחוּ עתה לחפשי לעיני העני השליו בשבּתּוֹ.

---

מן המאסר (תרפ"ז)

מאת

אשר ברש

בבוֹקר סתיו שב יעקב רוּדוֹרפר מקראקוּב ללבוּב. אחרי מוֹת אביו קיבל את חלקוֹ בירוּשה, וחלק זה הספיק למחיתוֹ רק לשנים אחדוֹת. הוּא החליט, איפוֹא, עד תוֹם הכסף, לבלוֹת כל שנה בעיר אחרת. “אחר כך – המַבּוּל!” שינן לעצמוֹ בעצב. שנה שלימה ישב בקראקוּב בבית בוֹדד על שׂפת הויסלה ויוֹֹם יוֹם היה נוֹסע בטראמויי העירה, מבלה שם שעוֹת אחדוֹת בשדרוֹת ה“פּלאנטים” אוֹ בבית הקפה “מיכאליק”, נפגש עם צייר פּלוֹני אוֹ עם סוֹפר אלמוֹני, וחוֹזר הביתה לקרוֹא את הדוֹאר שנתקבל: מעט מכתבים, “השלח” מאוֹדסה, “הפוֹעל הצעיר” מיפוֹ, ה“קוּנסט” המינכני, ה“נוֹיאה דוֹיטשה רוּנדשוֹי”, ה“צוּקוֹּנפט” של מכּסימיליאן הארדן וה“קריטיקה” של וילהלם פלדמאן. עסקים אחרים לא היוּ לוֹ בקראקוּב. אף ציד האהבים (ברוּבוֹ הצטמצם בהסתכּלוּת בלבד) שעסק בוֹ בראשית בוֹאוֹ, רפה מהר וחדל. הפּצע של מוֹת האב, שהוּא הבּיעוֹ באחד המכתבים אל חבירוֹ הרוּסי שמעוֹן שטארק, שלמד בפּוֹליטכניקה בלבוּב, במלים אלוּ: “מיוֹם מוֹת אבי הריני מרגיש את עצמי תמיד כענף שנחתך מגזעוֹ” – אף פּצע זה כמעט הגליד. אחרי שנה של חיים נוֹחים, אך בעצם חסרי טעם עם משהוּ געגוּעים על ארץ ישראל, שאוירה התחיל מנשב וּמגרה את הדוֹר הצעיר בגאליציה, שב בסתיו ללבוּב.

היוֹם היה מעוּנן וקריר: מזג אויר אהוּב על רוּדוֹרפר. העצים ברחוֹבוֹת כבר היוּ חשׂוּפים. הר הארמוֹן היה עוֹטה ערפל קר. פה ושם עוֹד החויר בעצבוּת אוֹר שכוּח בפנס. מתוֹך נבוּאת לב רפוּיה, שימצא חדר פנוּי ברחוֹב “29 בנוֹבמבּר”, נסע ישר שמה בטראמויי עם מזודתוֹ. בעלת ביתוֹ, אלמנת רוֹפא העיניים, לא הכּירתהוּ מתחילה ולא רצתה לפתוֹח לוֹ את הדלת. בעד החוֹר המזוּגג ראה את אימת השוֹדדים מהבהבת מתחת למשקפיה. אך הוּא העליז את קוֹלוֹ ודיבר אליה בסגנוֹן הישן, החביב עליה, ואז פתחה לוֹ ונראתה כשׂמיחה לקראתוֹ. היא נזדקנה מאד וקוֹמתה הוּמכה הרבה. הכניסתוּ לתוֹך חדר האכילה והוֹשיבתהוּ על כיסא (מה עוֹשׂה כאן המיטה?!), הרכּיבה עוֹד זוּג משקפיים והתבוֹננה בוֹ מקרוֹב וּמרחוֹק, כדרך שמתבוננים בתמוּנה פוֹטוֹגראפית שהגיעה ממדינת הים, אך על שאלתוֹ לחדר ענתה בבהילות: לא, חדר אין לה עתה. היא עצמה גרה פה בחדר הזה. הוּא מכיר בודאי את מיטתה? אף משרתת אין לה. את שאר החדרים השׂכֹּירה למשפּחה טוֹבה: שני אנשים עם ילד. שקיטים. אצילים פּוֹלנים. מחזיקים “בּוּּנה” צרפתית. לא, חדר אין לה. מה, הוּא לא שמע? ליאוֹן ריינהארד מת משבץ הלב בדרך, בכרכרה. אשתוֹ נמצאת בוינה בסאנאטוֹריוּם. היא חוֹלה (ןהזקינה גחנה על אוֹזנוֹ ולחשה לוֹ בהטעמה רבּת כונה את המלה “חוֹלה”), הבן אלכּסנדר לוֹמד בגימנסיה בקראקוּב. בקראקוּב? איך זה, והוּא רוּדוֹרפר בא זה עתה מקראקוּב. שנה תמימה ישב שם. הה, למה זה לא ידע, שאלק נמצא שם? כמה משוּנה!

היה לוֹ חשק רב להוֹסיף דבר עם הזקינה על משפּחת ריינהארד, אך היא נתקררה ונסתגרה פתאוֹם. איזוֹ דאגתנוּת תקפתה. היא העיפה מבטים חרידים בחדר, ועל יתר דברי רוּדוֹרפר השיבה מתוֹך התנכּרוּת וּפיזוּר, אוֹ שלא השיבה כלל. “לא, לא, אין אצלי חדר”, חזרה פעמים אין מספר. רוּדוֹרפר ראה, שלפניו זקינה שכבר לקתה קצת ברוּחה, והפסיק בכוֹח רצוֹנוֹ את רגשוֹתיו. קם ולקח את המזודה ונפרד ממנה בחביבוּת. היא שׂמחה בגלוּי על לכתוֹ, וּבצאתוֹ שמע שהיא נוֹעלת אחריו מהר את הדלת במפתח.

“לבי רימני… בית ריינהארד נחרב סוֹף סוֹף…” – דיבר לעצמוֹ בלי קשר הגיוֹני – “עלי לסוּר, אפוֹא, לעת עתה למלוֹן. כמה לא אהבתי את המלוֹנוֹת! ללכת עם המזודה ההדוּרה הזאת אל שטארק לא ייתכן. בתוֹך עניוּת חדרו תהיה זוֹ כלעג לרש”.

קרא ברחוֹב למרכּבה פנוּיה עוֹברת ונסע למלוֹן “צנטראל”.

עייף מנסיעת לילה שלם נרדם במלוֹן ואחרי שינה של שעתיים קם מעוֹדד וּבמצב רוּח שקט. אחרי ארוּחת הצהריים הלך אל שטארק. אשתקד הכּירוֹ בזאקוֹפּנה ונתקשר בוֹ. אדם אמיתי וחבר טוֹב. מחוּכּם וחריף כלפּי חוּץ, אך בתוֹך תוֹכוֹ תמים כילד. שוּם אדם ממכּיריו של רוּדוֹרפר לא הלם את מצב רוּחוֹ בשנה האחרוֹנה כשטארק. הנוֹחוּת ושיווּי המשקל, שהיוּ בשנים הקוֹדמוֹת היסוֹד הנפשי המכריע בוֹ, נפגמוּ הרבה ולא החשיבם גם אצל אחירים. עתה ביקש את יסוֹד הגירוּי. עתה לא היה יכוֹל לשבת שבוּעוֹת בבית ליאוֹן ריינהארד. כמה צר על אדם יקר זה! בדרך, בתוֹך הכרכרה!

מתוֹך חדרוֹ של שטארק עלוּ קוֹלוֹת מתוכּחים. " אה, יש אצלך חברה!" חשב רוּדוֹרפר והקיש באצבעו על הדלת.

– פתח שם! – בקע קוֹלוֹ הסוֹער של שטארק מבפנים.

אך נראה רוּדוֹרפר על המפתן זינק לקראתוֹ שטארק מעל כיסא הבד הארוֹך, בלוֹריתוֹ האדוּמה פרוּעה וחוּלצתוֹ השחוֹרה מתנפּחת, לפת את צואר רעהוּ בתאוה וּנשקוֹ בעוֹז על שׂפתיו פעמים אחדוֹת.

– שוּב בלי כל ידיעה מוּקדמת. חי נפשי, כבר קצה נפשי ב“ארטיסטיוּת” זוֹ! התבּייש!

– במה היא נוֹפלת מן ה“ארטיסטיוּת” הרוּסית, זוֹ שלך?

– נא, נא! – הפשיל שטארק קוֹקיטית את שׂערוֹתיו הבוֹערוֹת וּפניו העצבנים התקמטוּ במאוֹת קמטים קטנים מסביב לפיו הרחב וגדוֹל השיניים.

– בוֹא! – והוּא לפת באצבעוֹתיו את זרוֹע חבירוֹ וּמשכוֹ לפנים החדר.

– בחדר הקטן, המסוּדר למחצה, שנראה כמפוּיח קצת, ישבוּ על המיטה פּוֹליה, “חברתוֹ” של שטארק, ועוֹד צעיר גבוֹה בעל פאוֹת זקן מסוֹפּרוֹת יפה ושׂפתיים שמינוֹת.

– את פּוֹליה הרי אתה מכּיר. זוֹ שהיתה לפני שנתיים עם דאנצ’נקוֹ האנארכיסט, זה שאיבּד את עצמוֹ לדעת. נפגשנוּ כמה פעמים במחלבה. וזה רוֹטמאן – בן סטאניסלאבוּב, גמר השנה את האקדמיה למסחר. התודעוּ: רוּדוֹרפר – רוֹטמאן!

שטארק הציע לאוֹרח את כיסא הבד, אך זה בחר לשבת על כיסא פשוּט ליד השוּלחן וּפניו מוּל היוֹשבים על המיטה מזה וּּמוּל שטארק המשׂתרע על כיסא הבד מזה.

– עוֹמדים אנוּ בויכוּח על חלוּקתה של אוֹסטריה, שתהיה בקרוֹב – הכניס שטארק את האוֹרח לתוֹך הנוֹשׁא – בודאי קראת בעיתוֹנים שסרבּיה התחילה שוּב לבעוֹט. הבּאטיוּשקא שלנוּ, ימח שמוֹ, הצאר, אינוֹ ישן. לבוּב זוֹ שאנוּ יוֹשבים בתוֹכה, אינה נוֹתנת לוֹ מנוּחה, וּכדי שתהא לוֹ עילה הוּא משלח בה את הסרבּי. עתה יהיה, כנראה, הסוֹף. דעתי אני, שבשביל יהוּדי גאליציה תהא זאת תשוּעה גדולה. תחת היוֹתם איבר דל וּמדוּלדל באוּמה יתחבּרוּ עם היהדוּת הרוּסית הגדוֹלה, העֵרה, רבּת המרץ, ויהיוּ יחד לכוֹח גדוֹל. וּמי יוֹדע אוּלי הם גם יכריעוּ את הכּף כלפּי הדמוֹקראטיזאציה של רוּסיה כוּלה…יש מצבים, בהם משקל קטן נוסף מכריע את כף המאזניים כוּלה. לכל היוֹתר צפוּיה סכנה לשטריימיל. רוֹטמאן טוֹען, שתרבוּתם של יהוּדי גאליציה תרד. שמעת איך צחקנוּ. חוֹשבני, שגם אתה, בתוֹר גאליצאי טהוֹר, תצחק. תרבוּת של יהוּדי גאליציה, חה-חה-חה!

רוּדוֹרפר לא צחק. באמת לא עניינה אוֹתוֹ כל התימה הזאת. שׂיחוֹת כאלוּ שמע מפי בחוּרים רוּסים למאוֹת. הוֹּא ישב והביט בפני האנשים אשר ממוּלוֹ בלי תנוּעה ועיניו מביעוֹת: דבּרוּ עמי על עניינים אחרים!

– וּמה בקראקוּב? – עבר שטארק – פּניינקוֹת נאוֹת?

ה“פּלאנטים” הם מקוֹם רוֹמאנטי מאד. ביחוּד בערבים. הכּנסייה נהדרת! איזה סגנוֹן! כשלמדתי שם לפני שלוֹש שנים היה לי רוֹמאן עם אשת צייר פּוֹלני. אשה – אֵש!

והביט אל פּוֹליה ואל רוֹטמאן.

גם נוֹשׂא זה לא נקלט בנפשוֹ של רוּדוֹרפר, והוּא השיב רק לצאת ידי חוֹבה:

– הרוֹמאנטיקה היא בדם ולא בעיר. בשבילי היתה לבוּב לפני עשׂר שנים רוֹמאנטית מאד.

פּוֹליה קמה ואמרה שהיא הוֹלכת להכין תה. יש גם תוּפינים ממוּלאים – אפיית בית – שהביא רוֹטמאן אתמוֹל. קוֹלה היה רך ועדין בניגוּד לגוּפה הגברי.

– קיבלתי מביתי, מסטניסלאבוּב, חבילה גדוֹלה – אמר רוֹטמאן והביט בעיניו הלחלחוֹת אחרי קוֹמתה הגבוֹהה של פּוֹליה. היה בגוּפה משהוּ רבוּע וקשה, כמוֹ בפניה, אך הגבּוֹת המלוּכדוֹת על עיניה המלטפוֹת והסינר הלבן והנקי הקשוּר לה שתי וערב מאחוֹריה, עלוּלים היוּ למשוֹך את העין.

שטארק קם, הקריב לוֹ כיסא אל רוּדוֹרפר, ישב והתחיל טוֹפח על גבוֹ ועל שוֹקוֹ בחיבה ושוֹאלוֹ פרטים על חייו בקראקוּב. הוּא היה מלא סקרנוּת וחיים, ואם היה פעם באיזה מקוֹם היה מתעניין לדעת את הנעשׂה שם בפרטי פרטים. לא היה קץ לשאלוֹת. רוּדוֹרפר השתדל לספּקוֹ ככל יכוֹלתוֹ.

רוֹטמאן ישב עתה כעזוּב לנפשוֹ, השתעמם, פּרשׂ את ידיו באויר, והתחיל לבסוף מהמה מחוֹטמוֹ את ההימנוֹן הרוּסי של “ליגת האהבה החוֹפשית” במבטא גאליצי, וּבשירוֹ גילגל את עיניו כלפי הסיפּוֹן בדביקוּת של חסיד.

מבטאוֹ והעויוֹתיו שיעשעוּ את רוּדוֹרפר, אף על פי שהשתדל להתראוֹת כאילוּ אינוֹ משגיח בהם.

– וּמה מצבך בפּוֹליטכניקה? – שאל לבסוֹף את שטארק.

– אָ, שטוּיוֹת! בקרוֹב תהיה פה רוּסיה.

– ואז יטהרוּ את הפּוֹליטכניקה מיהוּדים…

– אל תדאג, את היהוּדים הרוּסים ישאירוּ. ואתה, רוּדוֹרפר, תסע לקיוֹב אוֹ למוֹסקבה, עוֹד נעשׂה אוֹתך ל“אדם רוּסי אמיתי”, חה-חה-חה!

– וּזכוּת ישיבה?… אפשר – אם לא אעלה בינתיים לארץ ישׂראל.

– מה, אתה חוֹשב בכוֹבד ראש לעלוֹת לארץ ישׂראל? כשכתבת לי חשבתי, שזה יהיה כמוֹ ה“דוֹקטוֹראט” שלך. שיגעוֹן!

– מילא, בעשׂיית “דוֹקטוֹראטים” איני רגיל, אבל בנסיעוֹת הרי רגיל אני.

– תוּכל לנסוֹע עם פלאם. הוּא נוֹסע בעוֹד שניים שלוֹשה חדשים. – התערבה פּוֹליה, שהיתה כפוּּּפה בפינת החדר על הפּרימוּס להיטיבוֹ במחט שבידה.

– נכוֹן! – קרא שטארק בהתעוֹררוּת – חבל שאיננוּ בלבוּב. היינוּ ניגשים אליו הערב. הרי אתה אוֹהב ספרוּת עברית, והוּא, אוֹמרים, סוֹפר גדוֹל. אני מוּכרח להוֹדוֹת על האמת, שאיני מחסידיו, הגניחוֹת התמידיוֹת והצדקוּת הטוֹלסטוֹיית נמאסוּ עלי עוֹד ברוּסיה. גם הסיפּוּרים שלוֹ מן הגיטוֹ באטורפן מחניקים את הקוֹרא. אדם זה עיור הוּא כלפּי כל מה שיש בוֹ מן החיים והאוֹר. שלשוֹם היתה לוֹ שוּב היסטריקה בגלל איזוֹ שטוּת. ילדה של בעלת הדירה שלוֹ, אלמנת סנדלר, חלתה באסכּרה. באוּ מן המגיסטראט ולקחוּ את הילדה לבית החוֹלים האיזוּלאציוֹני. דבר רגיל. נא, נא, היית צריך לראוֹתוֹ מפרכּס על הספּה. אחר כך בילה את כל היוֹם מחוּץ לעיר ליד גדר בית החוֹלים ולא זז משם עד שנוֹדע לוֹ, שהסכנה עברה. הבוֹקר נסע לטארנוֹפוֹל לבלוֹת כמה ימים עם שני נעריו של המטיף הלאוּמי יצחקזוֹן. אביהם הביא לוֹ איזה עיתוֹן שהם מוֹציאים בכתב, והוּא גילה בהם סימני גאוֹנוּת. הוּא אמר שיפרסם עליהם מאמר, צ’וּדאק!

– והעניין עם “המכוֹנה”? – זרק רוֹטמאן כלאחר יד.

– אני אוֹסרת עליכם לספֹּר על חייו הפרטיים של פלאם! – קראה פּוֹליה בהזדקפה משוּלהבת מן הפֹרימוּס.

– מה פירוּש אוֹסרת? אצלנוּ חוֹפש הדיבוּר. – השׂתער פרצוּּפוֹ האדוֹם של שטארק.

– פשוּט, אוֹסרת – ודי! אדם אינוֹ אלוּנטית, שכּל הרוֹצה יבוֹא ויתנגב בוֹ. יוֹדעים אתם יפה, שאני מעריצה את פלאם. מה שיש בזרת שלוֹ מן האנוֹשיוּת – אין בכם מכּף רגל ועד ראש. הוּא דוֹסטייבסקי שלנוּ. לא היסטריקן הוּא כי אם גאוֹן הרחמים. ואין לכם רשוּת לדבּר עליו לשוֹן הרע.

– מילא, אוֹסרת– אוֹסרת. נמצא לנוּ שעה לדבר כשאַת לא תהיי בתוֹכנוּ.

– כמה שתרצוּ, אך לא בפנַי… אתה, רוּדוֹרפר, אוֹהב מעט קוֹניאק אל התה? הנה ארד אל החנוּת למטה ואביא.

– אני יכול לרדת. – קפץ רוֹטמאן. אבל פוֹליה כבר היתה בחוּץ וּצעדיה הכּבידים נשמעוּ בקפצה לרדת במדרגוֹת העץ.

– וּמה, לבוּב אינה משעממת עכשיו? – שאל רוּדוֹרפר.

– משעממת? מעוֹלם לא שיעממה אוֹתי. – אמר שטארק – הנה מתחיל החוֹרף, יבוֹאוּ האַתליטים. כן, אתה עוֹד לא ראית את “היכל הספּוֹרט”? בניין נהדר, רק השנה נגמר. בכלל נוֹספוּ בלבוּב כמה בניינים נאים. “המלה האחרוֹנה” של הטכניקה. אחר כך נצא לראוֹת. היוּ גם הקיץ הרבה מקרים של איבוּד לדעת. ערכתי לי סטאטיסטיקה ויוֹצא שהרוֹב הם: אמיגראנטים מרוּסיה וגימנזיסטיוֹת יהוּדיוֹת.

– אוּלי היה איזה קשר בין אלה?

– בודאי! – קרא רוֹטמאן.

– איני חוֹשב כן, – השיב שטארק ועיוה שׂפתיו – לצערי, לגימנזיסטיוֹת היהוּדיוֹת יש “עסקים” עם ארטיסטים פּוֹלנים ולא עם אמיגראנטים רוּסים. בכלל, האמיגראנט הרוּסי כאן הוּא בריה עלוּבה. האינטליגנציה היהוּדית כאן אינה מתפּעלת מאחיה הרוּסים – חוּץ מבּוֹדדים יוֹצאים מן הכלל, כמוֹך, רוֹטמן, וּקצת רוּדוֹרפר.

שטארק קם, פתח את הארוֹן והוֹציא משם תיבת עץ קטנה, מעשׂה ידי ההרריים בקארפּאטים. התיבה היתה מליאה מכתבים. הוֹציא חבילה אחת כרוּכה בחוּט פשוּט.

– רוֹאה אתה? – הראה את החבילה לרוּדוֹרפר – הנה כל מכתביך. כוּלם שמוּרים אצלי. אוהב אני את סגנוֹנך. אני קוֹרא בהם לעתים קרוֹבוֹת, כמוֹ בדוּגמאוֹת טוֹבוֹת של פרוֹזה. חבל שאתה לא היית לסוֹפר.

רוּדוֹרפר האדים כוּלוֹ.

– נכוֹן! – אמר רוֹטמאן חלקוֹ – שטארק הראני אחדים ממכתביך. פּרוֹזה נפלאה! עוֹד תהיה סוֹפר בישׂראל, אני בטוּח בזה.

בינתיים שבה פּוֹליה. פניה הכחילוּ משהוּ והגברוּת שבהם נתבלטה עוֹד יוֹתר. אך עיניו של רוֹטמאן נצמדוּ אליהם וּשׂפתוֹ השמינה נתלתה באוֹפן מעוֹרר רחמים. שטארק כאילוּ לא הרגיש בוֹ.

כעבוֹר רגעים מספר ההבילוּ הכוֹסוֹת בתוֹך תחתיוֹת אֶמַאל

מפוּצלוֹת. בתוֹך קוּפסה של זכוּכית היוּ סוּכּריוֹת אחדוֹת. עמד בקבוּק

חדש מלא קוֹניאק.

– תני, אפתח את הבקבוּק! – שלח רוֹטמאן את ידוֹ.

– אין צוֹרך, – טפחה לוֹ פּוֹליה על היד – כבר פתחוּ לפניך.

בשבתוֹ במסיבּה זוֹ הוּחַם לוֹ לרוּדוֹרפר והוּא שׂמח מאד ששב מקראקוּב. לפינה מעין זוֹ כמהה נפשוֹ זה כמה. איזוֹ פשטוּת, איזוֹ לבביוּת נוֹדפת מן האנשים האלה! אם האלמנט הזה יפרה את הנפש הגאליצית, הפּאסיבית קצת, אך התמימה ואוֹהבת הבניין השקט – ברוּך יהיה! חבל, אם הפּרוֹצס הזה יצטרך לבוֹא בדרך כיבּוּש על ידי רוּסיה הפּראית, האפילה, הרצחנית…

נוֹדעוּ לוֹ לרוּדוֹרפר כמה דברים שהיה רוֹצה לדעתם. קוֹדם כוֹל נוֹדע לוֹ, שפּוֹליה היתה ברוּסיה חוֹבשת-אחוֹת, ועכשיו היא עוֹבדת אצל הנַתּח היהוּדי המפוּרסם ד"ר רוּף. היוֹם יש לה חוֹפש, ואוּלם לפנוֹת ערב עליה לשוּב לעבוֹדה כל הלילה. את העסקנוּת הסוֹציאליסטית הזניחה לגמרי, בייחוּד אחרי מוֹתוֹ של דאנצ’נקוֹ – ועתה היא קוֹראת בשקידה ספרוּת יפה – בינתיים למדה קצת גרמנית –, וּבהשפעתוֹ של פלאם היא לוֹמדת גם עברית.

הוּא, פלאם, דוקא לוֹעג ואינוֹ מאמין בהתמדתה, אך היא תראה לוֹ. היא תקרא בעוֹד זמן מה את “בּסתו” שלוֹ. בעזרת התרגוּם הרוּסי, כמוּבן. נוֹדע לוֹ שפלאם אף הוּא שׂוֹנא עתה את ה“בּוּנד” ונתקרב אל “ההשקפה הלאוּמית” והריהוּ הוֹלך עתה לארץ ישראל כאל התחנה האחרוֹנה. אחרי כל מה שראה ברוּסיה וּבמערב אירוֹפּה אין לוֹ אלא הניסיוֹן הקטן בארץ ישׂראל. הוּא רוֹֹֹצה, כמבטאוֹ, לסגוֹֹר את עצמוֹ בין המדבר וּבין הים, שאם יוּכרח ללכת גם משם ימצא רק את המות. ולוֹ לפלאם, אפשר להאמין. הוּא נוֹשׂא בכיסוֹ חלוּק אבן מאחד הגנים הציבוּריים שבלוֹנדוֹן. מחוֹסר אמצעים היה לָן על ספסל הגן וה“פּוֹליסמן” היה בא וּמגרשוֹ ממקוֹם למקוֹם. פעם העירוֹ ה“פּוליסמן”, וּבהקיצוֹ והנה הוּא מחזיק חלוּק אבן קר באגרוֹפוֹ; שׂם את האבן בכיסוֹ והריהוּ נוֹשׂאה עד היוֹם. נוֹדע לוֹ, שגם שניים ממיוּדעיו הטוֹבים, אחד שריכּז בביתוֹ את כל התנוּעה העברית וּשדיבּר עם אשתוֹ וילדיו רק עברית, אדם בעל כוֹח היפּנוֹטי, הוּזמן ירוּשלימה להוֹרוֹת שם; והשני, אדם יקר וציוֹני מסוּר ותמים, נוֹסע לעבוֹד ביפוֹ במשׂרד לאוּמי גדוֹל. כל דבר שהיה לוֹֹ איזה יחס לארץ ישׂראל עניין אותוֹ עכשיו במאד מאד. כן סיפּרוּ לוֹ עוֹד, שבאה לפני חדשים אחדים ללבוּב מארץ ישׂראל עלמה, קרוֹבה של זה הנוֹסע לעבוֹד במשׂרד. אביבה שמה. שם ארץ ישׂראלי אמיתי. עלמה מוּזרה, כבת שמוֹנה עשׂרה. באה לקנוֹת השׂכּלה. “ספינכּס” קרא לה רוֹטמאן. בכל גאליציה לא תמצא פנים כאלה: פנים עגוּלוֹת, עיניים קטנטנוֹת-אפוּרוֹת וּפה קטן, והשׂערוֹת הבּהירוֹת קלוּשוֹת והדוּקוֹת אל הקוֹדקוֹד. בקיצוּר מאדוֹנה סלאוית. שוֹתקת ורק לפעמים מחַייכת. בּשׂרנית, אך כנראה לא פלגמאטית, אף כי נראית כך. בארץ ישׂראל היתה מתחכּכת אצל סוֹפרים צעירים, אוֹ להפך. פלאם אוֹמר עליה שהיא “הלבנה במלוֹאה שזרחה על חשכּת גאליציה”. אבל בלי שמץ אירוֹניה. בענייני עלמוֹת, כידוּע, אין אצלוֹ אירוֹניה. אפשר גם התאהב בה. פּוֹליה מכחישה בכל תוֹקף.

לבסוֹף בא גם המוֹרה העברי לשעוּרים פרטיים, חיימוֹביץ, הרוָק הזקן, הפּזיז והסקרן, יוֹדע כל הסוֹדוֹת, המריח, הלוֹחש, המדבר ב“שׂין” וקרחתוֹ מכוּסה ספיח שׂערוֹת דליל, שהוּא מסרקוֹ וּמברשׁוֹ בלי הרף כדי שיהא סוֹמר. החדר נתמלא מיד דברי רכילוּת וּצחוֹק ועקיצוֹת טוֹבוֹת לב. וכן עברוּ מעניין לעניין עד שהתחילוּ לשׂחק ב“ערבוֹנוֹת”.

– חבל שׂישׂ בינינוּ רק “בחוּרה” אחת! – מיצמץ חיימוֹביץ בשׂפתיו – אילוּ ידעתי, הייתי מביא את אביבה. הייתי מכריחה לבוֹא.

– אני מסתפּק בּאחת, – זרק רוֹטמאן כלאחר יד וּפניו נבוּכים. בין שטארק וּפוֹליה היתה הסכמה גמוּרה ביחסם לבחוּר תמים זה: ידבר לוֹ מה שרוֹצה וכמה שרוֹצה.

פּוֹליה נפרדה מהם לפני שער ביתוֹ של ד"ר רוּף. טיפטף מטר קר, לא נעים. שלט הרוֹפא – זהב על זכוּכית שחוֹרה – כאילוּ זירז: “אין פּנאי, חוֹלים אנוּשים מוּטלים אסוּרים ברצוּעוֹת על שוּלחן הניתוּח – ואתם מעכּבים כאן? כל רגע יקר!” רוֹטמאן עוֹֹד הציץ לתוֹך המסדרוֹן אל המדריגוֹת. פני פּוֹליה המצטחקים החליקוּ ועלוּ על משענתן; הבטיחוּ לה שיבוֹאוּ לקחתה בשעה שש בבוֹקר, אחר כך פנוּ והלכוּ אל הקוֹרסוֹ. שטארק ורוּדוֹרפר היוּ לבוּשים פּלירינוֹת שחוֹרוֹת, ארוּכּוֹת;

רוֹטמאן – אדרת סטוּדנטים מהוּדקה וּזקוּפת צורוֹן; וחיימוֹביץ טפף אחריהם בלי אדרת כלל ורעד מקוֹר. “אין דבר, אני מהלך כך גם בשׂלג ואיני מרגישׂ קוֹר”. דיבּר עברית ושיניו נקשוּ. מבּעד לרשת הגשם ספג רוּדורפר בעיניו את מראה הרחוֹבוֹת הידוּעים לוֹ כל כך וּביקש לגלוֹת בהם איזה שינוּי, אך מצא אוֹתם כשהיוּ. “הכוֹל כדאשתקד”, דיבּר אל נפשוֹ. רק האנשים העוֹברים מתוּחים וּמצוּמצמים מתחת לסוֹככיהם נראוּ לוֹ כחדשים, אף כי גם בגוּרוֹ בלבוּב הכיר רק יחידים מהם. “הם שוֹנים מן הקראקוֹבים. יותר כּרכּיים, אך פחוֹת תרבוּתיים, פחוּת אצילים, כוֹחוֹ של הוַאויל גדוֹל!” והם הלכוּ הלאה. הפּנסר כבר רץ מעמוּד לעמוּד עם המוֹט הבוֹער והצית בזריזוּת את הפּנסים. חלוֹנוֹת החנוּיוֹת ושלטיהן כבר הוּארוּ באוֹר חזק וּמגרה, אך גם הגשם הלך הלוֹך וגָבוֹר. לאן הם הוֹלכים? לכבוֹד האוֹרח מן הראוּי היה לאכוֹל סעוּדת ערב טוֹבה אצל ה“צ’יכי”. בכל לבוּב אין מטבח כזה. הם פנוּ שמה. השעה היתה עוֹד מוּקדמת והאוֹכלים מעטים. בעל הריסטוֹראן עצמוֹ, צ’יכי בעל גוּף, גזוּז שׂערוֹת ראשוֹ וּפניו, הגיש להם את המנוֹת. רוּדוֹרפר, שאכל אצלוֹ פעמים רבוֹת בשנים שעברוּ, שאלו לעסקיו.

– תוֹדה, לא רע! אני זוֹכר את אדוני מלפני שנתיים. איפה היה עד עתה?

– בקראקוּב, – ענה רוּדוֹרפר – יוֹתר קרוֹב לצ’יכיה.

– אין דבר, בכל מקוֹם ישנם אנשים – ענה הצ’יכי נדיבוֹת. ניכּר היה שהעסקים אינם רעים כלל. המאכלים היוּ מליאי טעם. הניקיוֹן, באוֹר וּבלוֹבן של האוּלם הגדוֹל הערוּך בטעם, הרחיב את הדעת. השׂיחה בחבוּרה היתה קלה ועירה. על שטארק צלחה הרוּח, כמוֹ תמיד בחברה אינטימית. הוּא סיפּר מאוֹרעוֹת ואניקדוֹטוֹת משנוֹת עבוֹדתוֹ בצבא הרוּסי וּמחברת הסוֹפרים העברים בהוֹמל. אלה היוּ בשבילוֹ מעיין לא אכזב של סיפּוּרים, הערוֹת חריפוֹת והשתפּכוּת הנפש. עתה הם מפוּזרים בעוֹלם. גם פלאם הוֹּא מן החבוּרה ההיא. אחד, חוֹלה שחפת, הוּא בארץ ישׂראל. שניים במוֹסקבה ואחד באמריקה. אך גם עתה ישנוֹ איזה דבר המאַחד את כוּלם. גם הוּא, שטארק, אף שהוּא רחוֹק מספרוּת, מקבל מרוּבּם מכתבים. אַי, היוּ ימים! – והוּא גירם את ה“קארמנאדל” הריחני בשיניו הגדוֹלוֹת, כאילוּ היה מגָרם את הימים ההם. אחר כך שתוּ שׁיכר פּילזני. אחר כך הזמינוּ עוֹד מנה פּוּדינג. אחר כך שתוּ סוֹדה חזקה עם מיץ דוּבדבנים. אחר כך עישנוּ סיגארוֹת טוֹבוֹת, עבוֹת. חיימוֹביץ כבר שתק מרוֹב התעדנוּת ושׂוֹבע. רוֹטמאן עוֹד סיפּר איזה דברים פּיקאנטיים מן האחוּזה של דוֹדוֹ, שהוּא ישב שם הקיץ יוֹתר משני חדשים. הדברים היוּ מעניינים, אך הוּא לא ידע לסַפּר, ועל כן צבט שטארק את רוּדוֹרפר בשוֹקוֹ, אחר קמוּ והלכוּ ל“קפה גראנד”, לחצי שעה, עד שיסעוּ בשמוֹנה ל“היכל הספּוֹרט”.

– חבל, שפּוֹליה איננה אתנוּ! – אמר רוֹטמאן בדרך.

– היא כבר ראתה את הפּרוֹגראמה הזאת, – השיב שטארק כמתנצל.

חיימוֹביץ הלך וחייך לעצמוֹ, אף כי לא שתה טיפּת אלכּוֹהל.

בקפה נזדמן רוּדוֹרפר עם מכּרים ישנים, אנשים שחיבּב אוֹתם, אף על פי שהיה משׂוֹחח אתם רק מעט וּלעתים רחוֹקוֹת. לחץ את ידי הפּרוּפ' בּאלאן, זה הגבר הנמוּך, העממי, טוֹב הפנים, המספּר אניקדוֹטוֹת היסטוֹריוֹת באידית ואינוֹ צוֹחק. בירך מרחוֹק בניד ראש וּבקימה מעל השוּלחן את מר קסלר, עוֹרך השבוּעוֹן החריף “מוֹניטוֹר”, התוֹקף תמיד את השלטוֹן באחריוּתוֹ של הציר אהוּב הקהל ברייטר. החליף מלים אחדוֹת עם המוֹרה ב“בית ספר הקהילה” מאלר, שמשׂחק פּוֹלני ברח עם אשׁתוֹ. ניענע בראשוֹ לאחירים. אחר שתוּ את המלאנז' הטוֹב, הפכוּ איזה דפּים בעיתונים היוֹמיים והמצוּירים. הכוֹתרוֹת של הידיעוֹת המאַיימוֹת, המרעישוֹת על מלחמה קרוֹבה, הבהיקוּ באוֹתיוֹת שמנוֹת, אך לא עניינוֹ בשעה זוֹ את חבוּרתנוּ. עם צילצוּל שמוֹנה יצאוּ לנסוֹע אל “היכל הספּוֹרט” שבקצה הכרך. מרכבוֹת הטראמויי היוּ מליאוֹת נוֹסעים מפּה לפה, וצריך היה לחכוֹת כמה רגעים עד שיכלוּ להידחק לתוֹך אחת מהן. היתה צפיפוֹת נוֹראה, והם עמדוּ ב“פּלוּש”. נדחפוּ ודיבּרוּ, נלחצוּ ודיבּרוּ. פעם משך חיימוֹביץ את רוּדוֹרפר בשרווּלוֹ ולחש לוֹ “יוֹדע אתה? אני מתכוֹנן לכתוֹב רוֹמאן בזארגוֹן. ישׂ לי כבר שׂם נפלא: “בריליאנטן”. האין זאת? אין כּוָנתי לאבני חן ממשׂ, כי אם לאנשׁים טוֹבים כאבני חן. חה-חה, מה דעתך, שם יפה?” במקוֹם תשובה נזדעזע הטראמויי וכל שמשוֹתיו ריננוּ. היתה התנגשוּת קלה עם אוֹטוֹמוֹבּיל של משׂא. ההתנגשוּת עברה בשלוֹם ורוּדוֹרפר נפטר מתשוּבה לחיימוֹביץ.

– מה הם נדחקים כל כך, לעזאזל? מה יש שם? – שאל שטארק נרגז.

– השד יוֹדע אוֹתם. כמעט אוֹתוֹ דבר שיש בקוֹלוֹסיאוּם, – החזיק אחריו רוֹטמאן.

– כנראה, מאוֹתוֹ טעם שאנוּ נדחקים, – צחק רוֹּדוֹרפר.

והטראמויי כבר החליק ברחוֹבוֹת הרחוֹקים, מחוּץ לעיר, שרוּדוֹרפר היה שם אפשר פעם אחת בחייו.

האוּלם של “היכל הספּוֹרט” היה באמת נהדר. אוּלם גדוֹל כזה לא ראה רוּדוֹרפר גם בחוּץ לארץ. הקשתוֹת והעמוּדים והקירוֹת הגבוֹהים עשׂוּ רוֹשם של בית נתיבוֹת ענקי. הכוֹל היה חדש וּמבהיק וגדוֹל ויצוּק ישר וּבחשבוֹן. “המלה האחרוֹנה של הטכניקה”, נזכר רוּדוֹרפר בדברי שטארק. כבר ישב קהל גדוֹל והמתין מתוֹך המוּלה רבה. הסדרנים הביאוּ את החבוּרה למקוֹמוֹת טוֹֹבים, מוּל הבמה. ה“מסמר” של הפּרוֹגראמה היה “הפּרוֹפיסוֹר למתימטיקה מבּוֹן”. זה היה בעל זיכּרוֹן פינוֹמינאלי. כתבוּ לוֹ מאחוֹרי גבּוֹ, על שלוֹשה לוּחות עוֹמדים, מספּרים בני שש ועשׂר ספרוֹת, לפי הקריאוֹת מתוֹך הקהל, וּלאחר שמילאוּ בהם את כל הלוּחוֹת, הביט הפּרוֹפיסוֹר אל הקהל וקרא את כל המספּרים על הסדר ישר והפוּך, רצוּפים וּלסירוּגין, אחר כך חיבּרם ישר וּבאלכסוֹן, אחר נקב את הספרה האחרוֹנה וכו' וכו'. הקהל האינטליגנטי ישב נדהם מרוֹב תימהוֹן והתפּעלוּת, אך ההמוֹן התחיל להשתעמם.

– יש לוֹ מַראוֹת קטנוֹת קבוּעוֹת בעיניים, – שמע רוּדוֹרפר קוֹל מדבּר מאחריו.

– שטוּּיוֹת! ישנה מראה באיזה מקוֹם בקיר שמנגד, והוּא רק בעל ראייה מצוּינה, – ביאר השני.

– לך. זוֹהי מנימוֹניקה. פשוּט מאד. ואיך יוֹדעים חשבוֹן הסוּסים באלבּרפלד? זהוּ פשוּט כשרוֹן טבעי.

– הרי זה שד ולא אדם! – סיכּם הראשוֹן. אחר כך קראוּ לוֹ מן הקהל מספּרים חדשים, ענקיים, עם פסיקים, עם מחַלקים וּמכפּילים, ודרשוּ את התוֹצאה. הפּרוֹפיסוֹר תמך באגרוֹֹפוֹ את סנטרוֹ, צימצם את עיניו וּביטא מיד את התוֹצאה, שהתאימה בדיוּק למספר הרשוּם אצל השוֹאל ושעלה לוֹ ביגיעה של עשׂרה רגעים.

אחר כך בא ריקוּד תפל של רקדנית ערוּמה למחצה. כמה שזוֹ זרקה את הרגליים העירוּמוֹת וגילגלה את שׁמלת-המניפה והשתדלה להראוֹת את חמוּקיה – לא נתפּעל הקהל. רק שטארק לחש לרוּדוֹֹרפר:

– ראה את סוּליוֹת רגליה הורוּדוֹת!

– הרי אתה קוֹנסייר (ידען-מוּמחה בדברים שבטעם) ולא ידעתי! – השיב לו רוּדוֹרפר.

אחר כך בא איזה בּאריטוֹן שנפסל, בעל קוֹל מעוּך והתרפּק על האַריה של טראויאטא, וּכשראה שבזה לא “לקח” את הקהל, עבר אל הפּזמוֹן הלבוּבי “שׁם אצל בּוֹֹמבּאךְ…” לזה עזר קצת הקהל ורבתה השׂמחה. הזמר קיבל את מנת מחיאוֹת הכּפּיים שלוֹ בעין יפה. אחר בא עוד נוּמר עיקרי: “כוֹח ושיווּי משקל”. הלוּליוֹן העמיד שוּלחן קטן מרוּבּע, על השוּלחן כיסא, על כיסא כתריסר בקבוּקים, על הבקבוּקים טס, על הטס שש כוֹסוֹת גבוֹהוֹת, ושוּב טס קטן, ועל הטס בקבוּק יחידי ועל הבקבוּק טבלא קטנה. אחר הביא מאחרי הקלעים ילד כבן שלוֹש, לבוּש כיוֹרש עצר ספרדי עם חרב קטנה למַדיו, והילד התחיל מטפּס ועוֹלה, מתוֹך השגחה בלתי פוֹסקת מצד הלוּליוֹן, עד שהגיע אל הטבלא, עמד עליה בזקיפת קוֹמה, זקר רגל אחת לאחוֹר, פרשׂ ידיו לקהל והבליט פניו בצחוֹק חן מאוּנס. הקהל עצוּר הנשימה התפּרץ בסערת מחיאוֹת כּפיים. הילד לא זע, רק פניו האירוּ באוֹתוֹ חיוּך מאוּנס. אז הכניס הלוֹליוֹן סוּלם גבוֹה, חיזקוֹ במרוֹמי הבמה עד שעמד זקוּף ואיתן, הידק אל דף השוּלחן רצוּעת ברזל, אחזה בשיניו והרים את השוּלחן עם כל הפּיראמידה אשר עליו והסתוֹבב עמוֹ על הבמה. לב הקהל דמם מרוֹב התרגשוּת. אחד ניסה למחוֹא כף, אך שכינוֹ החזיק בידוֹ ולא נתנוֹ. הלוּליוֹן ניגש אל הסוּלם והשוּלחן בפיו והתחיל מטפּס ועוֹלה עליו מגבּוֹ. הקהל קפא מרגש ההתאַמצוּת. כשהגיע הלוּליוֹן למעלה טרח רגעים אחדים להפוֹך את פניו והדבר עלה לוֹ כנראה בקוֹשי. רוֹב הקהל ישב בפיוֹת פעוּרים, כאילוּ הוּא מטפּס יחד עם הלוּליוֹן. לאחר שהדבר עלה בידוֹ, התחיל לרדת מן הצד השני. הקהל רצה שהירידה תהיה מהירה, כטבעה של כל ירידה, אך הוּא לא נחפּז וּכשהוּא קוֹלע את זרוֹעוֹתיו משלב לשלב ירד במתינוּת זהירה וגבּוֹ אל הסוּלם. כשעמד על הרצפה והציג את השּוּּלחן עוֹד לא מחא הקהל כף, כל כך מוּקסם היה. אך במחוֹא האחד התפּרצוּ כוּלם בסערת דפיקוֹת בידיהם וּברגליהם, שכּמוה נשמעת רק לפעמים אחרי נגינת סימפוֹניה אדירה.

– נוּמר לא רע! – העיר רוֹטמאן. – מדוּע אינך אוֹמר “טוֹב מאד”? צרוּת עין גאליצית! – לא יכוֹל שטארק להתאַפּק. בעיניו הזהירוּ דמעוֹת. רוּדוֹרפר נהנה משטארק “בחוּר יקר!” חזר לעצמוֹ.

כשנגמרה ההצגה כולה, היתה כבר השעה קרוֹבה לשתים עשרה.

ההצגה ארכה הפעם יוֹתר מן הרגיל, רו­ֹטמאן פשט את ידיו כמתעמל משוּעמם ואמר:

– מחכּה אני לאתליטים בכליוֹן עיניים. הללוּ הם דבר של ממש, לא אחיזת עיניים.

– אני אסדר את עניין הכרטיסים. סמכוּ עלי… להשׂיג גם בשׂבילך, מר רוּדוֹרפר? – שאל חיימוֹביץ. הוּא היה מוּמחה להשׂיג כרטיסים גם להצגוֹת יוֹצאוֹת מן הכלל. הכרטיסים לא היוּ באמת אלא קוֹנטרמארקוֹת, שקנה אצל השוֹער.

– בבקשה!

– חבל, שהשעה כבר מאוּחרת. היינוּ הוֹלכים עוֹד אל אביבה. היא בחוּרה הגוּנה, אבל חוֹפשית וּמקבלת בחדרה בחפץ לב. רק כבר מאוּחר. אה, תענוּג לשמוֹע מפיה על דבר ארץ ישׂראל והשוֹמרים. המשוֹרר ר. כוֹתב לה מכתבים. גם הוּא שוֹמר בנס ציוֹנה. שם מוֹשבה יפה? הא?

החבוּרה מצאה לה סוֹף סוֹף מקוֹם בטראמויי. הדוֹחק היה עתה עוֹד יוֹתר גדוֹל וצריך היה לעבוֹד במרפּקים. עבד ביחוּד רוֹטמאן ואחריו חיימוֹביץ, הם היוּ כשני פּיוֹנירים ורוּדוֹרפר וּשטארק באוּ אחריהם. הטראמויי היה רוֹטט וחוֹרק עכשיו בנסיעתוֹ, מפּיל את העוֹמדים וּמרגיז את העצבים. בכל רגע התלקח החשמל למעלה על החוּטים. זה היה מהלכוֹ האחרוֹן. הגשם לא חדל, והנהג, מכוּרבּל באדרתוֹ הכבידה, עמד על יד ההגה זוֹעף. הוּא צילצל בלי הרף והביע בצילצוּל את כל כעסוֹ. כשחוּלקוּ הכרטיסים והמרכבה זזה, הרגישוּ הנוֹסעים את עצמם בטוֹב, שזכוּ במקוֹם שהוּא. חיימוֹביץ לא פסק מלספּר על פלאם ועל אביבה.

כשירדוּ בקוֹרסוֹ רצוּ ארבעתם, כמוֹ על פי פקוּדה, ל“מקוֹם ציבוּרי” שמתחת לאדמה. אחר כך עלוּ מן הצד השני ועמדוּ מפוּזרים באמצע הרחוֹב, כמחפּשׂי דרך. מרכבוֹת הטראמויי עברוּ עתה בזוֹ אחר זוֹ במהירוּת רבה ולא התעכבוּ בתחנוֹת. הן נראוּ כבוֹרחוֹת מפני סכנה.

– רצים הם הביתה כסוּסים, – העיר רוּדוֹרפר.

– יפה מאד! – נהנה חיימוֹביץ מן המשל – חבל שכבר מאוּחר ואי אפשר לסוּר אל אביבה. היא בחוּרה הגוּנה מאד.

– נסוּר עוֹד לחצי שעה אל בית המרזח של הרוּתיני. אתה יוֹדע, רוֹטמאן, זה שברחוֹב קוֹטלארסקה. בשעה זוֹ מוֹצאים שם אכּסמפּלרים מעניינים. מן האמיגראנטים, – אמר שטארק.

– כן, גם שליחי הבּוֹלשת מסתוֹבבים שם בחוֹץ, – העיר חיימוֹביץ – אתם יוֹדעים מי עוֹבד בבוֹלשת? זה המוּמר, שהיה פעם מלצר ב“קפה אֶדיסוֹן”. הוּא כל כך השמין, שאי אפשר להכירוֹ. חזיר!

בקרן רחוֹב קוֹטלארסקה עמד חיימוֹביץ ונפרד לביתוֹ. בבוֹקר השכם צריכה לבוֹא אליו עלמה אחת לקבל שיעוּר. היא עוֹבדת בחנוּת הוֹריה ואין לה שעה פנוּיה אחרת. עליו אפוֹא לישוֹן שעוֹת אחדוֹת.

איש לא הצטער על פרידתוֹ.

בית המרזח היה קטן, חם וּמלא עשן סיגאריוֹת. על המזנוֹן היוּ מוּנחים רק מיני מזוֹנוֹת מעטים וּפשוּטים, בייחוּד מליחים ממינים שוֹנים. העיקר היה כאן – השתייה. כשליש החדר היה גדוּר בסבכת עץ והיוּ עוֹלים שמה בשלוֹש ארבע מדרגוֹת עץ. שם ישבוּ זוּגוֹת של סוֹחרי חזירים ושׂיחקוּ בקלפים. בדרך כלל היוּ שוֹתקים בעת משׂחקם, אך פתאוֹם היה מתפּרץ משם נַַהם כנַהם פר ושוּב היה משתתק, רק הקלפים קישקשוּ בהיטרפם וּבהיזרקם על השוּלחן. מזמן לזמן היה אחד נוֹקש על השוּלחן, ב“האלבּה”¹) בדרשוֹ עוֹד שֹיכר.

– ידידי אהוּבי, שׂימה נא שׁם הרבה רוּם! – התחנן אחד בכל פעם אל המלצר, שבא לקחת את ה“האלבּוֹת” הריקוֹת.

– אוֹתוֹ יוֹציאוּ מפּה על הידיים, – אמר שטארק.

– כדאי לחכּוֹת לראוֹת במחזה, – אמר רוֹטמאן.

הם הזמינוּ שלוֹש כוֹסוֹת קטנוֹת ליקר ירוֹק, השׁיקוּ והריקוּ אותן בבת אחת וקינחוּ בסארדלים מכוֹרכים עם אפוּנה אחת באמצע.

שטארק נעשׂה פתאוֹם שׂמח מאד, וּכדרכוֹ, שׂמחתוֹ מהוּלה בעצב רב. עיניו עמקוּ מאד והוּא היה מעבירן מדי רגע בלטיפה על רוּדוֹרפר. הוּא גם נתקרב אל כיסאוֹ והיה מחבק בכל פעם את שכמוֹ.

– יוֹדע אתה, יעקב? אני חוֹשב לפעמים לילוֹת שלימים על המפלצת רוּסיה. אני שוֹנא אוֹתה תכלית שׂנאה. עברתי כמעט את חציה. הערבוֹת והערים הגדוֹלוֹת: קיוֹב וּמוֹסקבה וּפטרבּוּרג. שׂוֹנא אני את הטוּמאה שבה, את “דם הטריפה” העכוּר העלוּל תמיד להתלהט, את האלילוּת האפילה ואת ה“יוּרוֹדיבוֹסט” – אתה יוֹדע פירוּשה של מלה זוֹ? – לדידי, לא היה העוֹלם חסר כלוּם לוּלא היה דוֹסטוֹייבסקי. אני מוַתּר על ה“אנוֹשיוּת” שלוֹ ועל האינקויזיציה שלוֹ. וּלהפך, אוֹהב אני את המערב עם סדריו הנאים ועם תרבוּתוֹ הדקה, אהבת העבוֹדה והתענוּגים הקלים. כשרוֹן ההסתגלוּת ונוֹחוּת החיים. ואף על פי כן – הזאב אינוֹ יכוֹל לשכּוֹח את היער. יש שאני חש כאן מחנק נוֹרא, איזוֹ ריקוּת האויר, חסרוֹן איזה אלמנט עיקרי לנשימה; ואז הלב מתכּוץ והדמעוֹת נסחטוֹת ועוֹלוֹת אל העינים, אז נעשׂים הם, החזירים הלבנים ההם, מוּבנים וּקרוֹבים ללב, ואני נמשך כבכבלים שמה אל ארץ הראסקוֹלניקוֹבים והגוֹרדייבים, ושירי פּוּשקין ולרמוֹנטוֹב עוֹלים בזיכּרוֹן, וזכר הימים בהוֹמיל והצבא שלהם והרחבוּת שלהם והאכזריוּת המשעבּדת עד הנימים האחרוֹנים שבנפש, והפּחד והאימה ואפילוּ – הפּרעוֹת וּמעשׂי האוֹנס… אֶח, אֶחָא, אֶחָא! כמוֹ זאפּוֹי!… (שיכּרוֹן) כל זה ממלא את נפשך אימפּוּלסים כאלה, שאתם כאן אינכם מסוּגלים אף לשערם… אי, רוּסיה, עד זנוּני אִמך!

והוּא לחץ את כתיפיו של רוּדוֹרפר עד למכאוֹב והתחיל מדקלם קטעים שלמים מ“דימוֹן” וּ“מייבגני אוֹניגין” בהטעמה רוּסית מיוּחדת. בלוֹריתוֹ האדוּמה נתפּרעה והעיניים הוּצפוּ דמעוֹת. כתיפיו רעדוּ וקוֹל החזה העמוֹק ניסר מלא תוּגה פצוּעה.

– אח, אחא! גם האהבה ברוּסיה אחרת היא – יש בה מפּרחי הדוּבדבנים וּמריח הדם. היא מתרפּקת ונלחצת אל הלב, כ, כ, כ-אנוּסה… מה לעוּמתה המסירוּת התמימה של הנערה הגאליצית! מה הרוֹך הקריר הזה! מה הדמעוֹת המימיוֹת הצלוּלוֹת האלוּ! – סוּפת אהבה הבוּ לי, כ“טרוֹיקה” נשׂאת על ערבת-שלגים!

פִּתְחוּ נָא לִי שַעֲרֵי כִלְאִי,

הָבוּ שֶׁמֶשׁ לִי וָאוֹר!

רִיבָה שׁחוֹרַת גַּבּוֹת עַיִן עִם סוּס בַּעַל רַעֲמַת שְׁחוֹר!…

רוֹטמאן ששמע דיקלוּמים אלה לא פעם, חזר אחריו באוֹתם החרוּזים שזכר ושיכוֹל לבטאם.

פתאוֹם הפסיק שטארק וּבפניו הצטייר פחד מוּזר. הוּא גחן על השוּלחן ושאל את רוֹטמאן:

– מי זה היוֹשב שמה יחידי בפינה ואינוֹ גוֹרע עין ממנוּ?

רוֹטמאן חיכּּה רגע, כדי שלא לעוֹרר שׂימת לב, אחר הפך פניו, העיף עין מסביב, וּכשהשיב פניו גחן על השוּלחן ולחש:

– הרי זה הבּלש המוּמר, שהזכיר חיימוֹביץ בדרך. מה אתה ירא? הרי אתה רשוּם בפוֹליטכניקה. אני מצפצף עליו.

– אצלי, הרי אתה יוֹדע, יש עניין עם הפּאספּוֹרט. בפוֹליטכניקה סידרתי את העניין במשהוּ זיוּף, אך עם אלה… בפרט עכשיו, במתיחוּת הפּוֹליטית, ששוּב נוֹתנים עין לרעה ברוּסים…

– גם בכיסי אין שוּם תעוּדה. והרי שנינו כמוֹ שהננוּ לבוּשים בפלירינוֹת וּבמגבעוֹת הארטיסטיוֹת, יכוֹלים להיוֹת חשוּדים על רוּסיוּת, – אמר רוּדוֹרפר ספק רציני ספק מתלוצץ.

– “יא חוֹצ’וּ טווֹאי ניז’ניא גרוּדי לאסקאט…” (עדנת שדיך חפצתי לטף…) – התחיל רוֹטמאן משתפּך ב“הימנוֹן ליגת האהבה החוֹפשית”. הוּא התכּון להרגיז את הבּלש. אדרבה, ינסה להתעסק עמהם… שטארק לא יכוֹל עוֹד לישב בשלוה. התחיל לספּר בלחש על יריוֹת ותליוֹת שראה בעיניו בשבתוֹ ברוּסיה במאסר. אחר הציע לקוּם וללכת. בכל אוֹפן השעה כבר מאוּחרת: אחת וחצי. יש לקוּם וללכת.

רוּדוֹרפר חשב: “עכשיו, יקירי, אינך מתגעגע עוֹד על רוּסיה שלך, והיית מסכים להיוֹת כמוֹני – נתין אוֹסטרי כשר”.

הם קמוּ ושילמוּ ליד המזנוֹן ויצאוּ, הגשם לא חדל, אך גם לא התגבר. רק הצינה חזקה עם הרוּח המנשבת.

אך הרחיקוּ צעדים אחדים ברחוֹב השוֹמם ועברוּ את הפּנס הראשון, שמעוּ מאחריהם קוֹל קוֹרא:

– עמדוּ אדוֹנַי!

שטארק הפליט: “נמהר ונימלט!”, אך רוֹטמאן ורוּדוֹרפר עמדוּ. הבלש זקוּף צורוֹן באדרת ציוילית וּבכוֹבע קדירה, השׂיגם.

– אוּלי תוֹאילוּ, אדוֹנַי, להראוֹתני את תעוּדוֹת הזהוּת שלכם?

– בעוֹנג רב! – הזדקף רוֹטמאן בדיבוּרוֹ הפּוֹלני הצח וּבעזוּת של סטּוּדנט – אבל יבוֹא עמנוּ הביתה. שם נכבּד אוֹתוֹ יפה. גם אנחנוּ יהוּּדים. – והטעים את המלה “גם” לעקצוֹ. הלז נפגע בעוֹקץ וּשׂפמוֹ הדק על פניו הרחבים רעד.

– את תעוּדוֹת הזהוּת, אדוֹני.

– וּתעוּדת הזהוּת של אדוֹני? – התלוֹצץ רוֹטמאן – אני מכּיר, כמדוּמה, את דוֹדתוֹ. היא אשת השוֹחט בקיליקוֹב…

– הנה היא! – אמר הבּלש, בבת צחוֹק רעה, הפך את דש האדרת והראה את הסימן.

– אני אטיח לוֹ אחת תחת העיניים – אמר רוֹטמאן עברית אל שטארק ורוּדוֹרפר.

רוּדוֹרפר רצה להתערב וּלדבּר עם הבּלש בהיגיוֹן וּבנימוּס, אך איזה רגש פּנימי מוּזר עצר בעדוֹ ושתק. היתה בוֹ איזוֹ מבוּכה של לא איכפת יחד עם איזוֹ שׂמחת לצוֹן ולא יכוֹל לפצוֹת פּה. החיכּה אף הוּא לאיזוֹ הרפתקה? הביקש לראוֹת את התנהגוּתוֹ של שטארק, הגיבּוֹר הרוּסי? סכנה בכל אוֹפן אין. לכל היוֹתר יוּבאוּ אל המשטרה לזהוֹת את עצמם.

הבּלש הוֹּציא מכּיסוֹ משרוֹקית קטנה, הצמידה אל פיו ונשמעה שריקה חוֹתכת. מיד הוֹפיע השוֹטר הקרוֹב.

– אל תחנת המשטרה, אדוֹני!

זירז הבּלש. השוֹטר הלך אחריהם במתינוּת כבידה.

בחדר התחנה היה אוֹר וחוֹם. נעים היה להיכנס שמה מן הגשם והצינה. השעה המאוּחרת כבר הפיגה את השינה מן האנשים שהיוּ שם. על שני הספסלים הארוּכים ישבוּ “תפוּסים” אחדים. רוּבּם נשים – זוֹנוֹת. אחדים התהלכוּ הלוֹך ושוֹב, שקוּעים במחשבוֹת. מאחרי מחיצה, תחת אוֹר גז חזק, עבד על שוּלחן הקוֹמיסאר. בפתח הפתוּח עמד שוֹטר עם רוֹבה שכּידוֹנוֹ שלוּף. הוּא עמד כמנמנם, חצי גוּפוֹ שכלפי חוּץ רטוֹב מגשם, וחציוֹ השני, שכּלפּי פנים, יבש. את רוֹטמאן תקף בּוֹלמוֹס של צחוֹק. תיכף נדבק גם שטארק, אחריהם גם רוּדוֹרפר. הם נתכּנסוּ לתוֹך זוית, דחפוֹּ זה את זה וצחקוּ. הבּלש שראה את צחוֹקם נתעותוּ פניו מזעם ומרשעוּת – רשעוּת של מוּמר. הוּא ניגש אל הקוֹמיסאר, שצורוֹן הזהב שלוֹ היה פתוּח וצוארו הדק, הצהוֹב, היה בוֹלט בפיקתוֹ החדה; משקפי הזהב שהיוּ קשוּרים לבגדוֹ בפתיל שחוֹר, היוּ רכוּבים ברפיוֹן על קצה חוֹטמוֹ; עיניו היוּ עייפוֹת מאד כשהרים אוֹתן מעל הניירוֹת. הבּלש לחש לוֹ מלים אחדוֹת ורמז לוֹ בעיניו אל השלוֹשה. אחדים מן התפוּסים פיהקוּ, המחוֹגים הגדוֹלים על השעוֹן זזוּ בכל רגע כרמשׂים זוֹחלים בהפסקוֹת קצרוֹת.

רוּדוֹרפר השגיח בשטארק שהוּא רוֹעד. אחז בידוֹ והציץ לתוֹך עיניו:

– אתה חושש לאיזה דבר? הבלים! אחרי החקירה ישלחוּ אוֹתנוּ הביתה. מה ימצאוּ אצלנוּ?

– אה, אל תדבר כך: הנבזה הזה – המשוּמד – הוּא החליט לכלוֹתנוּ… רוֹטמאן, איך מכריזוֹת אצלכם בסטניסלאבוּב התגרניוֹת על תפּוּחים רקוּבים? – “לא תפוּחוֹנים, יין מתוֹק!”, חה-חה-חה!

“לא טוֹב, ההיסטריה כבר אחזה בוֹ”, חשב רוּדוֹרפר ונזכר משוּם מה בפלאם.

רוֹטמאן התיל לחקוֹת בקוֹל את צעקוֹתיהן של התגרניוֹת בעיר מוֹלדתוֹ. הבּלש רקע כנגדוֹ מרחוֹק ברגל: “חסוֹם פּה!” – רוֹטמאן הפנה לוֹ את אחוֹריו. הבּלש ניגש שוּב אל הקוֹמיסאר, לחש לוֹ כמה רגעים בהתרגשוּת. אחר נפרד ממנוּ בלחיצת יד.

– אין שוּם צוּרה רשמית אצלכם באוֹסטריה, – אמר שטארק – הבּלש והקוֹמיסאר נראים שניהם כשני פקידי בית מסחר, “פּריקאשצ’יקים”. איזוֹ אינטימיוּת שפלה! הוּא לוֹחץ את ידוֹ! אי אמא רוּסיה, עד זנוּני אמך! – אף על פי כן יכוֹלים הם לכלוֹא אוֹתנוּ וּלהחזיקנוּ עידן ועידנים – וּמי זה ידאג להוֹציאנוּ?

– אני מצפצף עליהם! – חזר רוֹטמאן – לוּ היתה לי רק אפשרוּת לשלוֹח פתקא קטנה אל דוֹדי עוֹרך הדין, היה העניין נגמר תיכף וּמיד. ואני רוֹאה כבר, שיחזיקוּ אוֹתנוּ פה עד הבוֹקר. מתי כבר תתחיל החקירה?

– איך הן מכריזוֹת? “לא תפּוּחוֹנים – יין מתוֹק”…

רוּדוֹרפר לפת באצבעוֹתיו את זרוֹעוֹ של שטארק וּצבטה בחיבּה. הוּא נשתתק.

והנה נקראוּ אל הקוֹמיסאר.

– מה שם אדוֹני?

– יעקב רוּדוֹרפר.

– מאין?

– יליד, ל., ישבתי שנים רבוֹת בלבוּב. קאנד. יוּר. בוַדאי אני רשוּם במשטרה. היוֹם שבתי מקראקוּב. לא, לדאבוֹני הניירוֹת אינם אתי. הם נמצאים בילקוּטי, עם חפצי במלוֹן “צנטראל”. כן, בן 28.

– ימסוֹר לי בטוּבוֹ את כל הניירוֹת שבכיסיו.

– בבקשה!

ורוּדוֹרפר הוֹציא כל פיסת נייר שהיתה לוֹ בכיסים וּמסרה לידיו הרזוֹת והארוּכוֹת של הקוֹמיסאר. האיש מצא חן בעיניו. היתה בוֹ איזוֹ פשטוּת נעימה. הוּא הזכירוֹ את הנגר הפּוֹלני, שכינם, שהיה מבלה אצלוֹ בילדוּתוֹ שעוֹת שלימוֹת להתבוֹנן במלאכתוֹ.

– אין יוֹתר?

– נראה שאין, – ענה רוּדוֹרפר בבת צחוֹק – מתי חוֹשב אדוֹני הקוֹמיסאר לשלחנוּ הביתה? השעה מאוּחרת ואנוּ רוֹצים לישוֹן. הרי זה “גאוּדיוּם”: תוֹפסים אזרחים שקטים ברחוֹב וסוֹחבים אוֹתם למשטרה. אוּלי יוֹאיל להוֹדיענוּ במה אנוּ חשוּדים?

– כך, כך, אדוֹני. נראה עוֹד מעט. תחכּוּ פה. בבקשה, אדוֹני. – בדבּרוֹ היה סמל החביבוּת.

רוּדוֹרפר התבוֹנן כל הזמן, שצל מסגרת משקפיו מרפרף על הנייר שלפניו. אחר כך נקרא רוֹטמאן. הוּא הטה את כוֹבעוֹ “על הצד”, הידק את האדרת, זקף את הקוֹמה ועמד עמידה סטוּדנטית. אתוֹ דיבר הקוֹמיסאר קשוֹת יוֹתר. אך הוּא לא נכנע. הוּא איים על הקוֹמיסאר בקוּבלנא. איך זה? הייתכן? כבוֹד האזרח המשׂכּיל – ראשית הכוֹל ואחרית הכוֹל! מצחיק! פגע רע נטפל לסטוּדנטים…

אחרי שמסר את כל ניירוֹתיו נצטוה לשלוֹח את השלישי, את שטארק. אצלוֹ ארכה החקירה ביוֹתר. כנראה, שהבּלש בחר בוֹ כב“אישיוּת מרכּזית”. שטארק השיב פּוֹלנית טוֹבה, אך במבטא לקוּי, רוּסי. מלבד זה היה חיור ורוֹעד.

– הוּא יכשיל את כוּלנוּ, – לחש רוֹטמאן על אוֹזן רוּדוֹרפר – אבל, אין דבר, בבוֹקר אמצא לי דרך לשלוֹח פתקא אל דוֹדי.

– כמדוּמה שאתה קילקלת יוֹתר מכוּלנוּ. למה התגרית בּבלש?

– אני מצפצף עליו! הם לא יכלאוּ אוֹתנוּ אני ערב לך.

כעבוֹר חצי שעה הוֹפיעוּ שלוֹשה שוֹטרים מזוּינים, רוֹביהם על כתפיהם שלוּפי כידוֹנים, הם חלקוּ כבוֹד לקוֹמיסאר, אחד קיבל פקוּדוֹת ושלוֹש פתקאוֹת, והוֹבילוּ את שלוֹשתם החוּצה. רוֹטמאן קלט את השם “פוּרדיגארניה” ²) “א, ליד רחוֹב ברנשטיין, לא הרחק מסניף הדוֹאר. גם זה לי בית אסוּרים! אין דבר, בבוֹקר ישלחוּ אוֹתנוּ הביתה!”

הם הוּבלוּ עתה בשוּרה ברחוֹבוֹת הלחים, החשוּכים כמעט. שטארק בראש ושוֹטר מזוֹין אחריו; השני רוֹטמאן ושוֹטרוֹ אחריו; ולאחרוֹנה רוּדוֹרפר – ושוֹטרוֹ אחריו. הם ניסוּ להתלוֹצץ ולקרוֹא זה לזה, אך השוֹטרים אסרוּ עליהם את הדיבוּר. נתעטף הלב. הרי מוֹבילים אוֹתם כפוֹשעים ממש, כפוֹשעים מסוּכּנים לשלוֹם הציבוּר. כל אסיר ושוֹטרוֹ בצידוֹ. מי יוֹדע מה בדה עליהם שם הבּלש המוּמר! אבל בעצם היה עדיין המאוֹרע משעשע. רוּדוֹרפר חשב: “צריך להכּיר גם את ה”פוּרדיגארניה“. הזדמנוּת נאה. וּמה הם יכוֹלים למצוֹא בי, שהנני אזרח כשר וכמעט תוֹשב לבוּב? וכן גם רוֹטמאן. וּבאשר לשטארק – אף הוּא רשוּם בפּוֹליטכניקה ואין עליו שוֹם חטא. אין ספק, שזוֹהי מלאכתוֹ של המוּמר”. והם פסעוּ בגשם וּבצינה על המרצפת המבהיקה מרטיבוּת. עברוּ רחוֹב וּפנוּ לאחר. כשיצאוּ ל“רחוֹב הרחב” ראוּ רץ לקראתם איש צעיר בלי סוֹכך וראשוֹ מכוּנס בצורוֹן אדרתוֹ. כשעבר עליהם קרא אליו שטארק בנשימה אחת:

– פרידמאן! תוֹדיע ל“טאגבלאט”, שאסרוּ את שלוֹשתנוּ על לא דבר… ישתדלוּ שם הציוֹנים…

הצעיר עמד רגע, הביט בעוֹברים והלך לוּ בלי לוֹמר מלה.

– חזיר! – הפליט שטארק וקיבל בגבּוֹ דחיפה מאגרוֹפוֹ של השוֹטר.

אל המאסר הוּכנסוּ דרך מעבר צר מאחוֹרי הבניין. הדלת היתה נעוּלה וסוֹרג האשנב למעלה היה אפל. השוֹטר נוֹשׂא הפקוּדוֹת דפק בקת רוֹבוֹ פעמים אחדוֹת בחזקה. בקעה מבפנים קללה. הוֹעלה אוֹר והדלת נפתחה. פרוֹזדוֹר קטן, מאוּבּק. מעל מין משכּב גבוֹה ירד השוֹמר גלוּי ראש וֹמנוּמנם, לבש את האדרת הקרוּעה וקיבל מן השוֹטר את הפתקאוֹת יחד עם הוֹראת חשאים.

– למאה שדים! אך נרדמתי קצת. איזה קוֹר! – רטן וניגש עם הפתקאוֹת אל העששית שהיתה תלוּיה על הקיר המרוּסק, החזיק פתקא אחת בשתי כפּיו והתאמץ לקרוֹא בה.

– נֹ-ת-ֹן – קרא הברוֹת – רוֹל-רוֹט – לעזאזל, איזה כתב!

– רוֹטמאן – עזר לוֹ בעל השם ועמד מוּכן. השוֹמר בחנוֹ מכּף רגל ועד ראש.

– התר את המלבוּשים! – המשיך בלשוֹן אתה. רוֹטמאן ציית כּכבשׂ. השוֹמר פישפש בכל כיסיו והוֹציא כל מה שהיה בהם. לקח גם את האוֹלר, גם את העיפּרוֹן. ספר לעיניו את הכסף שבארנקוֹ. לאט לאט, ביגיעה רבה, רשם הכוֹל על פּיסת נייר מלוּכלכה. אחר הוֹשיטה לרוֹטמאן לחתוֹם.

– כשתצא, תקבל הכוֹל בחזרה!

וכן נעשׂה לשני הנוֹתרים. העבוֹדה הזאת ארכה כרבע שעה.

כתוֹם ההכנוֹת האלוּ במעמד שלוֹשת השוֹטרים המזוּינים, הוֹריד השוֹמר את צרוֹר המפתחוֹת הגדוֹלים מעל הקיר, פתח את הדלת הכּבידה, האיר בנר דוֹלק לתוֹך מסדרוֹן ארוֹך וּפקד:

– אל ה“פּלטין”, אדוֹני!

שלוֹשתם הלכוּ אחריו. בלכתוֹ מילמל לעצמוֹ, בירר את המפתחוֹת ושינן לעצמוֹ אילוּ מספּרים. ליד אחת הדלתוֹת עמד, האיר את חוֹר המנעוּל, תחב את המפתח, סבבוֹ וּפתח:

– מי רוּדוֹרף? כאן! – דחף את רוּדוֹרפר לתוֹך האפלה.

– ליל מנוּּחה! – קרא אחריו רוֹטמאן – להתראוֹת בבוֹקר!

– להתראוֹת, שטארק! היה כשמך – חזק! – קרא רוּדוֹרפר כבר מפנים. שטארק נהם איזוֹ תשוּבה, אך היא לא הגיעה אליו עוֹד. הדלת כבר סגרה עליו. הוּא שמע שהוֹבילוּ את חביריו הלאה.

הרוֹשם הראשוֹן שתקף את רוּדוֹרפר בחדר היה: אפילה וצינה. האפילה היתה מוּבנת מאליה. אך מאין נמשכת הצינה החריפה הזוֹ? הוּּא עמד עוֹד ליד הדלת הנעוּלה והסב את פניו אילך ואילך לכון את הצד שמשם באה הצינה, ולא יכוֹל. אחרי רגע ניעוֹרה בוֹ השאלה, אם יחידי הוּא כאן, אוֹ יש עוֹד מישהוּ בחדר. אין דרך אחרת אלא לנסוֹת להתקדם לפנים החדר. רצפה לא הוּרגשה תחת הרגליים, רק קרקע רכּה: עפר כּבוּש אוֹ אבק? הפלירינה הרטוּבה הכבידה עליו ודבקה לבגדיו, וגם הם רטבוּ עד שבמקוֹמוֹת אחדים טפחוּ המים עד בשׂרוֹ. כחבוּק קרח חש את כל גוּפוֹ. פסע שתיים שלוֹש פסיעוֹת ועמד. יש אמצעי טוֹב יוֹתר. הוּא ציפצף, מתחילה בחשאי, אחר כך הגביר ציפצוּפוֹ הלוֹך והגבר. “מה נפשך, אם יש כאן מישהוּ עֵר – יענה, ואם ישן – יתעוֹרר”. אך החשיכה קלטה את קוֹל הציפצוּף כמרבד רך ולא נשמע שוּם זיע, מלבד זרם הגשם והרוּח בחוּץ. “לבדי”, החליט. “אם כן צריך למצוֹא איזה מקוֹם שכיבה. צריך לפשוֹט את הפּלירינה הנוֹטפת והכבידה הזאת. אילוּ אפשר היה גם לחלוֹץ את הנעליים הממוּסמסוֹת במים וּברפש!”

הוּא פשט את שתי ידיו כעיור והלך מגשש לפניו. לבסוֹף נפגעוּ שוֹקיו באיזה זיז חד, הוֹריד את ידיו וּמישש משני צידיו וּמצא שלזיז שני ממדים, אך מתוֹך עמידה לא יכוֹל לכון את האוֹרך והרוֹחב. הניח את ידיו על השטח והיה מהלך מתוֹך גישוּש – והנה העצם נמשך ונמשך כמה מטרים. “אוֹ, הרי זוֹ איצטבה גדוֹלה. משמע שגם החדר גדוֹל. כאן אפשר יהיה להתמתח כהוֹגן. מילא, עד הבוֹקר לא נשאר עוֹד הרבה. עתה בודאי שתיים וחצי, עד שש – שלוֹש וחצי. לא נוֹרא!” והוּא טיפס ועלה על האיצטבה והרגיש שהיא במקצת משופּעת ועוֹלה ועשׂוּיה קרשים חלקלקים. לעת עתה ישב על שׂפת האיצטבה וצפה לחדוֹר לתוֹך האפילה. כעבוֹר רגעים מעטים נדמה לוֹ, שהוּא מבחין משׂמאל, הרחק ברוּם הכוֹתל, איזה ריבּוּע אפוֹר, אך קשה היה לשער את גוֹדלוֹ. בוַדאי חלוֹן שם אוֹ אשנב והלילה מאפיר בעדוֹ החדרה. מרגע לרגע התגלם הריבּוּע יוֹתר ויוֹתר, עד שהבחין את מסגרתוֹֹ בדיוּק. כן, אשנב רחב. בודאי יש עליו סבכת ברזל. פתאוֹם זכר את שאלתוֹ של שטארק: “איך מכריזוֹת התגרניוֹת על תפּוּחים רקוּבים?” וצחק לעצמוֹ בקוֹל. גם לצחוֹקוֹ לא ענה הד. “כמה לא נעים לצחוֹק כאן באפילה!” הוּא התרוֹמם והרתיע את עצמוֹ במעלה האיצטבה עד שהעלה את כל רגליו. פשט את הפלירינה. קיפּלה והניחה בזהירוּת לצידוֹ, הסיר את המגבעת והניחה על הפלירינה וּבעצמוֹ השׂתרע וגישש בראשוֹ אם לא ייתקל בקיר. “לא, האיצטבה כנראה רחבה דיה”. הניח לאט את הראש, שׂם תחת ראשוֹ את אגרוֹפוֹ וּביקש להאחיז את עצמוֹ בתנוּמה. “כמוֹ אז, לפני שנים, בפוּנדק של הצדיק הקיטע, כשנדדתי בכפרים”, הירהר לעצמוֹ במשהוּ הקלה, “הה, אז הייתי אחר: איזוֹ קלוּת, איזוֹ אהבת חיים, איזה חוֹסר דאגה, איזוֹ קליטת רשמים!” אך שכב רגעים מספר התחיל רוֹעד. עתה הרגיש בעליל שהצינה הוֹלכת ונמשכת בזרם ישר מן הריבּוּע המאפיר שם ברוּם הכוֹתל. “האשנב פרוּץ”, החליט. “איזה סקאנדאל! מכניסים אדם מן היישוּב, שלא נמצא בוֹ כל חטא, לתוֹך מרתף כזה, בליל סתיו, בגשם וקוֹר, והחלוֹן פרוּץ! הרי הם יכוֹלים לגרוֹם למחלה אנוּשה וגם למיתה! אֹוֹ, בבוֹקר אגיש קוּבלנא למשגיח בית האסוּרים! סדרים כאלה נאים לרוּסיה!” אך הצינה נמשכה ונמשכה, כאילוּ מצאה לה עתה נקוּדת אחיזה והכאיבה לוֹ ושברה את גוּפוֹ המיוּגע, עד ששיניו התחילוּ נוֹקשוֹת . הוּא ישב שוּב, לקח את הפלירינה, פרשׂה על עצמוֹ ושכב. את המגבעת קיפּל והניחה מתחת לראשוֹ. אך הקוֹר לא פחת. אדרבא, רטיבוּת הפלירינה וכוֹבדה הכאיבוּ עוד יוֹתר. “אה, אמש ביליתי כל הלילה ברכבת, כמעט לא עצמתי עין. כל היוֹם ניטלטלתי ממקוֹם למקוֹם – ועתה לינת לילה כזוֹ. ווֹסטבּיה!” קרא לעצמוֹ בלשוֹנוֹ של שטארק, “הגם אוֹתם הכניסוּ לתוֹך חדרים כאלה? מי יוֹדע? בבוֹקר יספּרוּ את קוֹרוֹתיהם. אני מתאר לי את פרצוּפוֹ של שטארק. תפּוחוֹנים!”

עוֹדנוּ אחוּּז הירהוּרים אלה ושוֹקע לתוֹך עצבוּת – והנה הבהיק אוֹר קלוּש בחוֹר שבטבּוּר הדלת ונשמעוּ צעדים נגררים וצילצוּל מפתחוֹת. רוּדוֹרפר חיכּה במתיחוּת. הדלת נפתחה ונכנס השוֹמר המנוּמנם, הטיל על הקרקע שׂמיכה ישנה, אחר סחב והכניס סוּלם, סמכוֹ בקיר, עלה בוֹ והעלה אוֹר רפה במנורה קטנה שהיתה תלוּיה שם. נתבהר קצת החדר. האיצטבה היתה רחבת ידיים והיה עליה מקוֹם לעשׂרה אנשים, לפחוֹת. בפינה, מתחת למנוֹרה, היה “כיסא” פתוּח. יוֹתר לא היה דבר. האשנב היה קטן ממה שנדמה בחשיכה, סרוּג בסבכה וּשמשוֹת אין לוֹ.

רוּדוֹרפר פנה אל השוֹמר בניקוּש שיניים:

– אפשר להצטנן כאן. יראה אדוֹני. כוּלי רטוֹב מגשם. אוּלי אפשר לסתוֹם את האשנב?

– לא יזיק לך כלוּם. אינך כאן לא הראשוֹן ולא האחרוֹן. – השיב השוֹמר והסיר את הסוּלם.

– אוּלי יעבירני לחדר אחר? יקבל “מתנה”.

השוֹמר הביט רגע באסיר, יצא ונעל.

עצב וחרוֹן אחזוּ את לבוֹ של הנשאר. איזוֹ התעללוּת באדם! מעוֹלם לא תיאר לוֹ, שיש באוֹסטריה מעין זה! יד השלטוֹן! הנה טעם את טעמה!…

ירד ואחז בשוּלי השׂמיכה, משכה אל האוֹר, הרימה והתבונן בה בעיוּן: כּינים בהירוֹת וגסוֹת זחלוּ עליה בין השׂערוֹת לרוֹב. הוּא השליכה בגוֹעל לאמצע החדר. “לא, את זוֹ הוּא מוּכרח להחליף לי באחרת. אם כבר דוֹאגים לאסיר שיהא לוֹ במה להתכּסוֹת – צריך שהמכסה יהיה נקי”. והוּא התחיל דוֹפק באגרוֹפיו על הדלת המפוּרזלת. הרעש היה גדוֹל. “אין דבר, יתעוֹרר כל בית האסוּרים. הוּא מוּכרח להחליף לי את השׂמיכה. נא, סדרים כאלה!” והוּא דפק עוֹד. כשעברוּ רגעים ארוּכים ולא נענה, התחיל בוֹעט בדלת ברגליו. נדמה לוֹ, כל בית האסוּרים רוֹעד. אך איש לא בא. עוּבדה זוֹ יצקה בוֹ עוֹפרת של יגוֹן. “אם כן אני בסוֹהר ממש”, דיבר לעצמוֹ בקוֹל, “רגילים הם בכמוֹ אלה”. בכלל דיבּר כאן אל עצמוֹ בקוֹל לפכּח את הבדידוּת. הוּא הסתלק מן הדלת האכזריה והסתכּל במנוֹרה הקטנה, הרחומה. היה לוֹ חשק להגדיל אוֹרה, אך בלי סוּלם אי אפשר היה להגיע אליה. התחיל אפוֹא מתהלך בחדר הלוֹך ושוֹב, לאוֹרך ולרוֹחב, כדי לחמם את עצמוֹ משהוּ. הקרקע היתה באמת עפר כבוּש, קצת טחוּב. לא ענה כל הד לצעדים. נשׂא את עיניו גם לאשנב הפּרוּץ בגעגוּעים: הלילה ניבּט בתוֹכוֹ אפל, ממטיר וסוֹאן. הצל שגוֹּפוֹ הפּיל היה כל כך קלוּש, שכמעט לא הסתמן על הקיר הקוֹדר. הוא גחן והתבוֹנן מתחת לאיצטבה: תהוֹם ריקה ניבטה בו, רק פיסת נייר נחה שם. הוּא רצה להוֹציאה ולראוֹתה, אך התעצל. התהלך שוּב. “מילא, עד הבוֹקר לא רב. עוֹד שעוֹת מספר, לוּלא הצינה הארוּרה הזאת!” והתחיל לרוּץ. אחר עמד וחבט בידיו המשׂוּכּלוֹת את כתיפיו, כדרך שעוֹשׂים האיכּרים בחוֹרף, אך תחת להתחמם פרצה זיעה על כל גוּפוֹ ונפל עליו פחד של הצטננוּת מסוּכּנת. גם רגליו כאבוּ, בפרט הסוּליוֹת שהיוּ צוֹרבוֹת מאד. ישב על שׂפת האיצטבה, קלט את סנטרוֹ בכפּיו והשתקע בהירהוּרים. מוֹחוֹ נאחז מיד בדימדוּם ודמיוֹנו ניעוֹר. הנה הוּא מתנדנד באיזוֹ נדנדה גדוֹלה, מטוּשטשת, אך הנה הנדנדה הוֹלכת וּמתבהרת וּמתבלטת עד שהיא נעשׂית… אנייה גדוֹלה. האנייה נוֹסעת לחוֹפי ארץ ישׂראל. חברת בחוּרים צעירים, רוּבם רוּסים, נוֹסעים באנייה. כוּלם עליזים, שׁרים, לוֹבשים חוּלצוֹת לבנוֹת

וּנקיוֹת. ביניהם נערוֹת אחדוֹת. אחת דוֹמה לפּוֹליה, לא, באמת פּוֹליה. כוּלם מדברים עברית במבטא רוּסי. פנים שׂמיחים להם, אך העיניים משוּם מה עצוּבוֹת. איזוֹ אש חבוּיה יוֹקדת בהן, איזוֹ אש נאצלת, אש המפעל, אש הקוֹרבּן. פּוֹליה מתהלכת ביניהם כאחוֹת חוֹבשת… והנה צנח ראשוֹֹ הצידה והוּא התנער בבהלה. מראה החדר קרע, הפיץ באחת את אריגת חלוֹמוֹ. “היכן שטארק?” קרא, “היכן פּוליה? פּוֹליה?” והשם פּוֹליה היה עתה כל כך חמים, כל כך ממוֹגג. לבוֹ נמלא כיסוּפים לראות את פניה, לשמוע את קוֹלה הנגיני, המשעבּד. איזה חן במבטאה! איזוֹ חסוּת בגוֹּפה החסוֹן! אילוּ יכוֹל לבכוֹת לתוֹך חיקה הרחב, הנאמן! עתה מוּבן גם רוֹטמאן… והוּא ירד והתחיל מהלך שוּב בסוּליוֹת צוֹרבוֹת. נשען בגבּוֹ אל הקיר שמנגד והסתכּל ישר במנוֹרה התלוּיה. אך גם בעמדוֹ תקף עליו הנימנוּם, ורק מתוֹך יראת נפילה התאוֹשש והתחיל מהלך שוּב. בעברוֹ ליד האיצטבה גחן שוּב וּפיסת הנייר גירתה אוֹתוֹֹ. הוּא מוּכרח להוֹציאה. אך עוֹד התעצל.

צריך בכל זאת לשכּב. עלה על האיצטבה, התעטף במרץ בפלירינה, עצם את עיניו בחזקה וּבכל כוֹח רצוֹנוֹ התאמץ להירדם, אך דוקא הכּרה זוֹ מנעה ממנוּ את השינה. התחיל מתהפך במכאוֹבי נפש מצד אל צד. והצינה הוֹלכת וּמתגברת. “עוֹד מעט יהיה בוֹקר!” ניסה לנחם את עצמוֹ, “תמיד הצינה מתגברת לפנוֹת בוֹקר”. ושיניו נקשוּ והברכּיים רעדוּ והתנקשוּ. “ישיבת כרכים ריככה והתישה אוֹתי. אדם עוֹבד לא היה סוֹבל כל כך. הנה, זה כוֹחוֹ של האינטליגנט במצב ביש. גם מטעם איגוֹאיסטי זה, לחזק את הכוֹֹחוֹת החיוּניים, צריך לנסוֹע לארץ ישׂראל. שם מוּכרח האדם היהוּדי לעבוֹד בטבע, באויר. פּוֹליה! פּוֹליה!” קרא בכלות נפש מכאיבה עד מאד, “אילו יכולתי לשמוע רק את קוֹלך, ולוּ גם דרך חוֹר הדלת הזו?” מהוּתוֹ של שטארק הלכה הלוֹך והיטשטש, רוֹטמאן לא היה במציאוּת עוֹד. פּוֹליה, פּוֹליה! – והלב גוע. פתאוֹם שמע גירוּד מתחת לאיצטבה. אהא! גחן והביט: עכבר גרר את פיסת הנייר. כשנראוּ פניו מתחת לאיצטבה עמד העכבר ונתן בוֹ עיניו הזעירוֹת והדוֹקרוֹת, כשני ראשי סיכּה. רוּדוֹרפר תיסס בקוֹל שמגרשים בוֹ חתוּל, אך העכבר לא זז. הוּא ספק עליו בשתי כּפּיו. העכבר עמד בלי נוֹע. איזה חצוּף! בודאי הוּא תוֹשב פה ואינוֹ מתפעל מן הגר. אין גם מה לזרוֹק בוֹ. רקע ברגל, והעכבר התחיל שוּב גוֹרר וּמרשרש בפיסת הנייר. אין ברירה, צריך להוֹציאה. הוּא התמתח על הקרקע, הסיע את עצמוֹ לתוֹך הצל, פשט את ידוֹ ואחז בנייר. כשעמד והתבוֹנן בוֹ לאוֹר המנוֹרה ראה שבידוֹ חצי דף קרוּע מאיזה קאטאלוֹג של מכוֹנוֹת חקלאיוֹת. חצי מכוֹנת הדיש היה קרוּע, אך שוּרת השׂקים לקליטת התבוּאה התלוּיה בחזית המכוֹנה היתה בוֹלטת. קטע תמוּנה זה החיה בוֹ את זכרוֹן הכפרים, הגרנוֹת, שמי הקיץ הבהירים, זימזוּם המוֹטוֹר, קריאוֹת הפּוֹעלים, צוחוֹת ה“שקצוֹת” וקישקוּש הרצוּעוֹת החלקוֹת, הקישקוּש הקר, המהיר, הממריץ. אף כדוּרי הלוֹקוֹמוֹבּיל טסוּ סבבוּ והבהיקוּ, סנורים לעין. האבק העטיש את האף. והוּא התחיל מתעטש: אחת, שתיים, שלוֹש. “כמה גדוֹל כוֹחה של אילוּזיה!” עינוֹ נפלה על ה“כיסא”: “את פיסת הנייר יש לשמוֹר…” אחרי שקרא את כל הנדפס עליה קיפּלה במתינוּת וּבדיוּק וּנתנה בכיסֹוֹ.

הוּא ישב שוּב על קצה האיצטבה והביט בעצב לתוֹך החלל. וּבשבתוֹ כך זכר בית אחד מתוֹך שיר “האסיר” של לרמוֹנטוֹב, זה ששטארק דיקלמוֹ בבית המרזח:

גַּלְמוּד אָנִי, אֵין נִחוּמִים,

כְּתָלִים חֲשׂוּפִים כֹּה וָכֹה,

קַו הַפַּנָּס יָאִיר נוּגֶה,

הַשַּׁלְהֶבֶת גּוֹוְעָה בוֹ.

“אין שירה עצוּבה כשירה הרוּסית”, החליט, וראה עתה שוּב בבהירוּת את פרצוּפוֹ של שטארק בשעה שהוּא מדקלם את המשוֹררים האהוּבים עליו. גם הוּא, רוּדוֹרפר, קרא בשנים האחרוֹנוֹת מעט רוּסית. שתי הלשוֹנוֹת הסלאויוֹת שידע, פּוֹלנית ורוּתינית, הקלוּ עליו את קריאת הרוּסית, אף כי לא יכוֹל להתגבר לגמרי על הזרוּת שבלשוֹן זוֹ בשבילוֹֹ. ביחוּד קרא את צ’יחוֹב והיה מדמה אוֹתוֹ אגב קריאה למוֹפּאסאן. “הוּא יוֹתר לירי, אך פחוֹת מסַפּר, פחוֹת מבין את העוֹלם והאדם… אין בוֹ אכזריוּת של אמן… הליריוּת והבדחנוּת יוֹנקוֹת שתיהן מאוֹתוֹ מקוֹר של חוּלשה…”

המחשבוֹת הספרוּתיוֹת שיכחוּהוּ לרגע את מצבוֹ וגם את גוֹדל הקוֹר לא הרגיש עוֹֹד. אך מתוֹך מחשבוֹת אלוּ נאחז ברוֹמנוֹ של דימא: “לי קוֹנט די מוֹנטי קריסטוֹ”. תיאוּרי האסיר החוֹתר שנים בתחתיוֹת בית האסוּרים, פגישתוֹ עם דאנטס – פעלוּ על דמיוֹנוֹ הגרוּי. האין הוּא האסיר ההוּא? והוּא רוֹאה את עצמוֹ מוּטל על גחוֹנוֹ בתוֹך מחילה אפילה וחוֹתר בציפּוֹרניו, אוֹ בחתיכת ברזל קטנה. כל רגשוֹת האסיר ההוּא עברוּ בוֹ ברגעים אחדים. הוּא פקח את עיניו; הקיר שמנגד משך את תשׂוּמת לבוֹ. ירד וניגש אליו. שחה והתחיל מנקש עליו בפרק אמתוֹ. נשמעוּ דפיקוֹת דקוֹת וּרצוּפוֹת. הוּא המתין רגע לתשוּבה. והנה באמת הגיעוּ מן העבר השני נקישוֹת אחדוֹת בסדר מסוּים. האין שם שטארק, רוֹטמאן? הוּא נקש שוּב ושוּב, בצוּרוֹת שוֹנוֹת – אך מעבר לקיר ענוּ עוֹד שתיים שלוֹש פעמים ואחר נדמוּ הנקישוֹת. “שם יוֹשב בודאי אסיר מנוּסה – ואני בּוּר, אינני שוֹמע את לשוֹנוֹ”. והוּא נקש שוּב ושוּב, אך תשוּבה לא באה עוֹד. הוּא לא רצה להרגיז יוֹתר את מנוּחתוֹ של האסיר האוּמלל והתרחק ביגוֹן רב מן הקיר. אך עתה נעשׂה צר ללבוֹ עד להתפּקע. “אלי, אלי, בבדידוּת איוּמה זוֹ!” והוּא פסע פסיעוֹת מרוּשלוֹת וּמפוּזרוֹת, רעד וחש מתוֹך צער את צריבת הסוּליוֹת בתוֹך הנעליים הכבידוֹת. לבסוֹף עלה על האיצטבה, התרוֹמם, זחל והצטמצם מכוּוץ בזוית וכה שכב חצי ער וחצי נם. ראשוֹ טמוּן בחיק מעילוֹ וּמוֹחוֹ חתוּל בהזיוֹת חַמוֹת.

קריאוֹת וּצוָחוֹת העירוּהוּ. חלל החדר היה אפוֹר-ירקרק. המראה היה עוֹד עגוּם מבלילה. השלהבת במנוֹרה הבליחה חיורת: “קו הפּנס יאיר נוּגה”. האשנב הפּרוּץ היה מלוּכלך וּמאוּבּק.

הגשם חדל, אך הצינה היתה גדוֹלה עד להקפּיא. אוּלי מפני היקיצה. ממרחק רב הגיע צילצוּל הטראמויי. הקוֹלוֹת במסדרוֹן באוּ מצדדים שוֹנים. נשמעה גם ריצת רגליים וצילצוּל מפתחוֹת. אחד צעק, כאילוּ רצחוּ אוֹתוֹ, אחר נשתתק. נשפּכוּ בהמוּלה מים רבים וּמישהוּ שיכשך בהם במטאטא. קרת המים שוּב מילאתהוּ חלחלה. הוּא זחל וירד מן האיצטבה, העוֹרף כאב והרגליים היוּ כבוּלי עץ. ניגש אל הדלת להשקיף בעד החוֹר אל המסדרוֹן. החוֹר הקטן, כטפח, היה אטוּם בפח וּבוֹ נקבים נקבים קטנים, כמסַננת. דרך הנקבים האלה אפשר היה לראוֹת רק כדי אמה אחת. ראה רגליים יחיפוֹת רצוֹת ועוֹברוֹת במים וּדלי מיטלטל לצידן, רגלי אשה. אחר פסעוּ ועברוּ בתוֹך המים זוּג מגפיים גסים. עתה הבחין גם את דברי הצעקוֹת:

– חזיר! גָנַב שוּב שתי פרוּסוֹת גדוֹלוֹת.

– הוּא, הוּא! חי נפשי, נתתי לוֹֹ בשלשלת על הראש.

– ה“סחָבה” עוֹמדת כל הזמן עם יאשק ותוֹחבת לוֹ טבּק דרך הסדק שבדלת.

– שפוֹך עליה את הדלי. כוּלוֹ. בעוֹד רגעים אחדים יבוֹֹא המשגיח.

–אוּי-אוּי-אוּי, יזוּס מריה! אני אכרסם לך את… – צרח קוֹל אשה שׁרוּק וסדוּק.

– כן, כן, הם משפשפים עד שאחוֹריהם עפים.

– לכבּוֹת את המנוֹֹרוֹת בחדרים!

– אני רץ, אני רץ, פּאניה ולאדיסלאביה, אני רץ.

– דררר!

וּדבר מה כבד, כחבית, נתגלגל בדירדוּר כמוֹ מעל מדריגוֹת רבוֹת.

“הרי אני בבית סוֹהר ממש. ארסטאנט,” חזר רוּדוֹפר לעצמוֹ בניקוּש שניים וכמעט בעליצוּת. “עוֹד מעט אקבל פני אוֹרח חשוּב, את המשגיח.” והוּא התחיל מהלך וּמסַדר לעצמוֹ את הטענוֹת שיטען באוֹזני המשגיח. קוֹדם כל ידרוֹש שיעבירוּהוּ לחדר אחר, שאין שם אשנב פּרוּץ, ושנית יבקש שׂמיכה נקייה. ואוּלי יוֹציאוּהוּ הבוֹקר לגמרי? לא, לזאת אינוֹ מקוה כלל. מי זה ישתדל בשבילם? פרידמאן לא יגיד לאיש. ביחוּד אחרי ששטארק קרא אחריו “חזיר”. ו“הם” אינם ממַהרים. מה איכפּת להם? בוַדאי יצטרך לבלוֹת פה כמה ימים, עד שיעשׂוּ בדיקוֹת בבתים ויבררוּ את ישרוּתם. צריך לדאוֹג אפוֹא, לפי שעה, ל“תנאים אנוֹשיים”.

ניסה לדפּוק על הדלת, אך לא קיבל מענה. כעבוֹר רגעים מספר דפק שוּב.

– מה שמך? – שאל קוֹל אשה חרש מאחרי החוֹר שבדלת וּפרצוּפה נלחץ אל הפּח.

–קוּבּה! – ענה רוּדוֹרפר במבטא הקראקוֹבי, קצת מאזוּרי – הבי מעט טבּק!

– כרגע, קוּבּצ’וּ!

והיא רצה ברגליה היחיפוֹת על הרצפה הרטוּבּה. כעבוֹר רגע שבה ולחשה דרך הנקבים:

– בסדק שלמעלה. התרוֹמם. משוֹך ביד את הדלת!…יוֹתר לא השׂגתי. אוּלי אחר כך. גפרוּרים יש לך? טוֹב… קח עוֹד אחדים. הנה פה…

והיא תחבה לוֹ חמישה-שישה גפרוּרים דרך הנקבים.

– מאַין הביאוּך הנה?

– משם, מבית הסוֹהר הגדוֹל.

– כשתצא אל הביקוֹרת אעמוֹד מאחרי המדריגוֹת.

– ותביאי עוד טבּק?

– זה אביא לך.

והיא הוֹשיטה לוֹ לשוֹן ונסתלקה. אחר רגע שבה:

– פסט, קוּבּצ’וּ ֱ! יש לך כסף אצל השוֹמר? אביא לך יי"ש. חי נפשי, לא אשתה בדרך.

– מכירים אתכן… וּמה שמך?

– סטפצ’ה. קוֹראים לי חרוּמת אף, אך חי נפשי, יש לי אף שלם, רק קטן. תחת זאת יש לי…

– לכי לכל הרוּחוֹת, זוֹנה מסוֹאבה! – הגס רוּדוֹרפר את קוֹלוֹ.

כעבוֹר שעה קלה שמע פתיחת דלתוֹת וּנעילתן. עתה נשׂאוּ במסדרוֹן את האוֹכל. הדליים קישקשוּ. הנוֹשׂאים התקוֹטטוּ וצעקוּ. מישהוּ חירחר בגרוֹנוֹ חירחוּרים שחוּפים, מרגיזים. והנה חרק המפתח גם בדלתוֹ של רוּדוֹרפר, הדלת נפתחה מעט והוּשט לתוֹך החדר כרבע פת. הוּא לקח את הפּת המוּשטה והדלת ננעלה שוּב. המוֹשיט לא נראה כלל. כבר עמד אוֹר הבוֹקר בחדר ואפשר היה לראוֹת היטב את הפּת: פּת קיבר שחוֹרה, נוּקשה, מליאת סוּבּין, וּכשהגישה אל אַפּוֹ עלה בוֹ ריח חמץ חריף. “איך אפשר לאכוֹל עיסת רפש זו?” הניחה בקצה האיצטבה וּבעצמו נשך את שׂפתוֹ והתהלך וּמחשבוֹתיו טסוֹת בוֹ כנרדפוֹת באויר. הקוֹר רפה מעט, אוֹ שהוּא התרגל בוֹ. הוּא חיכּה עתה בכליוֹן נפש למשגיח, בוַדאי תהיה איזוֹ חקירה. אוּלי כשיצא לביקוֹרת יתראה עם שטארק ועם רוֹטמאן. הוּא התגעגע עתה על שניהם במידה שוה. שניהם היוּ אחיו לצרה. והנה נפתחה הדלת שוּב, הוּכנס הסוּלם, ואחד האסירים, איכר רותיני לפי לבוּשוֹ, עלה בוֹ וּכיבּה את המנוֹרה, יצק מים לתוֹך ה“כיסא” ולקח את השׂמיכה המוּשלכת על הקרקע, ולא אמר כלוּם, כאילוּ כך היא צריכה להיוֹת מוּשלכת. רוּדוֹרפר ביקש להיכּנס עמוֹ בשׂיחה, אך ההוּא גימגם משהוּ, ורק מלה אחת הציל מפיו: “יוּשׁקה” (נזיד). מצב רוּחוֹ של רוּדוֹרפור הוּקל בכל זאת. התנוּעה וּּמציאוּת האנשים בקרבת מקוֹם פעלוּ את פעוּלתן. מראה החדר – אחרי צאת האסיר-המשרת היה כמסוּדר וּמפוּנה. רוּדוֹרפר סרק את שׂערוֹ הקלוּש באצבעוֹתיו, שיפשף במטפחת את עיניו, יישר את קמטי בגדיו, קיפֹל את הפּלירינה והניחה בקצה האיצטבה, כמתכוֹנן לצאת אוֹ לקבל את פני מישהוּ. הוּא גם עשׂה מה שהיה עוֹשׂה לפעמים בילדוּתוֹ: הרטיב את קצה אצבעוֹ ברוֹק והעבירה על גבּוֹתיו ליישרן. אילוּ הכניסוּ לוֹ לפחוֹת כד מים! חבל שלא ביקש מן האסיר לתת לוֹ לרגעים מספר את הכד להתרחץ. “איך זה: גם מים אין נוֹתנים כאן?” הדלת נפתחה קצת וקוֹל עבה רעם בעדה:

– קח את ה“יוּשקה”!

הוּא מיהר וקיבל בידיו הכחוּלוֹת והרוֹעדוֹת את קערת החוֹמר החמה והמהבּילה, נשׂאה בזהירוּת והעמידה ליד הפּת. היתה בה כף עץ גדוֹלה כתרוָד וידה שבוּרה. הנזיד שבה היה כליטרא מים מבוּשלים, עכוּרים, וּבתוֹכם צפה פּקעת אפוּרה. הוּא הגיס את המים בתרוָד ושלה מתוֹכם את הפּקעת: היתה זוֹ כוּפתת בצק שצבעה משוּנה. ניסה לחצוֹתה בשׂפת התרוָד ולא יכוֹל, התרוָד החליק מעליה, רק קרוּם דק היה מבוּשל, אך התוֹך היה קשה כאבן. “פת שחרית נאה! כמוֹ בבית האוֹכל של הצ’יכי”, צחק רוּדוֹרפר לעצמו. עליצוּתוֹ נתגברה. אך צימאוֹן גדוֹל הציק לוֹ בגרוֹֹֹנוֹ וּלהבל המים החם גבר צמאוֹנוֹ עוֹד יוֹתר. הוּא גחן, הטה את הקערה על פיה וניסה לטעוֹם מן המים. טעם תפל מילא את פיו והוּא ירק את הלוּגמה על הקרקע. פרס כזית מן הפּת הנוּקשה ולעס, אך לא יכוֹל לבלוֹע את הלעוּס. לקח את הקערה ושפך כל מה שבתוֹכה על הארץ. הכוּפתה היתה מוּנחת עלוּבה בתוֹך השלוּלית והרגיזה את חוּש נקיוֹנוֹ. הפריחה אפוֹא בקצה נעלוֹ אל מתחת לאיצטבה. “תהיה ארוּחה לעכבר!” אחר ישב וחיכּה. התנוּעה במסדרוֹן עוֹד נמשכה, אך חדלה לעניין אוֹתוֹ.

הוֹפיע בפתח השוֹמר, זה שהכניסוֹ אמש אל החדר.

– לביקוֹרת הרוֹפא!

והוּא המתין על המפתן עד שיצא האסיר. השוֹמר ליוָהוּ דרך המסדרוֹן, פנה ימינה: מנגד על הדלת היה רשוּם באוֹתיוֹת מטוּשטשוֹת: Profos, כלוֹמר, משגיח בית הסוֹהר. אחר כך עברוּ ליד גרם מדריגוֹת. רוּדוֹרפר זכר והביט שמה: סטפצ’ה לא היתה. “ודאי קיבלה מכוֹת בינתיים. אחת צעקה. ודאי היא.” אחר כך נראה על דלת אחרת: Lekarz, כלומר, הרוֹפא. הדלת היתה סגוּרה וּלפניה עמדוּ אסירים אחדים והמתינוּ לתוֹר. גם רוֹטמאן היה ביניהם, מקוּמט קצת. הוּא פסע פסיעה לקראת רוּדוֹרפר מלא התלהבוּת, כרוֹצה לחבּקוֹ:

– כבר שלחתי פתקא לדוֹדי.

– היכן שטארק?

– בקוֹמה השנייה. עליו שוֹמרים ביוֹתר.

השוֹמר אסר עליהם את השׂיחה והעמיד את רוּדוֹרפר בתוֹר. חייל מזוּין הלך לאוֹרך השוּרה הלוֹך ושוֹב.

כשיצא רוֹטמאן מן חדר היה אדוֹם ומבוּיש. רוּדוֹרפר שאלוֹ ברמיזת עיניים לסיבת הדבר. רוֹטמאן ירק בבחילה.

כשנכנס רוּדוֹרפר ראה בתוֹך החדר הקטן והקוֹדר ליד שוּלחן גדוֹל, חשׂוּף, על הכיסא הבוֹדד יוֹשב ישיבה מרוּשלת, כזוֹ שבקפה אחרי חצוֹת הלילה, איש בא בימים, כמנמנם. עיניו הצפוּנוֹת בתוֹך כיסי הדמעוֹת הנפוּחים כמעט לא נראוּ, לחָייו האפוּרוֹת היוּ תלוּּיוֹת לוֹ כארנקאוֹת

ריקים וּשׂפמוֹ המפוּזר ירד על סנטרוֹ הגלוּח-הכחוֹל. ראשוֹ היה חבוּש מגבעת גדוֹלה. “יהוּדי! ניכּר על פי החוֹטם. לעבוֹדה כזאת לא ישלחוּ משלהם.” חשב רוּדוֹרפר וחיכּה לפקוּדה.

– נוּ, הראה! – אמר הרוֹפא בקוֹל חוֹטמי קר ולא זע, רק הרחיב משהוּ את חגוי עיניו.

רוּדוֹרפר לא ידע מה להראוֹת.

– נוּ… – חזר הקוֹל.

רוּדוֹרפר הבין. אוֹדם בוּשה הציף את פניו וגל התמרמרוּת חבט אל קירוֹת לבוֹ.

– לא יכוֹלת לפתּח את הכפתוֹרים בחוּץ? אל תירא. הרי אתה טירוֹן כאן…

באצבעוֹת נרגזוֹת ציית רוּדוֹרפר. הרוֹפא התמתח קצת, שלח את ידוֹ הבּשׂרית, הקרה, הפך וּמישש, כמוֹהל בוֹדק, והניחה שוּב על מסעד הכיסא.

– לך!

רוּדוֹרפר נדחק לשוּב אל “חדרוֹ” ודוֹק של ערפל על עיניו.

נוֹסף על העלבוֹן אחזוּהוּ שיעמוּם ורוֹגז. אחרי התהלכוֹ

פעמים אחדוֹת בחדר, ניגש אל הדלת וּבעט בה פעמיים ושלוֹש. הוֹפיע השוֹמר מאחרי החוֹר.

– ישלח לי את המשגיח. תלוּנה לי אליו.

– המשגיח כבר מחזר על החדרים, – ענה השוֹמר הפעם נדיבוֹת – מיד יגיע גם הנה.

בסיפּוּק מה שב רוּדוֹרפר להתהלך הלוֹך ושוֹב. הוּא הביט אל האשנב. ברצוֹן היה מציץ בעדוֹ החוּצה. גשם לא ירד. העננים זחלוּ. אך איך יעלה שמה?

כשנכנס המשגיח הגבוֹה, הדוֹמה מאד לאוֹתוֹ קוֹמיסאר בתחנת המשטרה, כאח לוֹ ממש, עמד לפניו רוּדוֹרפר עמידה אמיצה וּפניו רצינים. הוּא הבליט את מבטאוֹ הקראקוֹבי והרצה את כל טענוֹתיו על הסדר בקצת סגנוֹן משפּטי. לא לחינם למד משפּטים במשך שנים אחדוֹת, המשגיח שמע הכוֹל בסבלנוּת, והשוֹמר עוֹמד כל הזמן מאחוֹריו עמידה של כבוֹד. ככלוֹת רוּדוֹרפר את דבריו, התבוֹנן המשגיח בחדר אילך ואילך. העיר על דבר המנוֹרה שהיא מפוּיחה. גחן והביט אל מתחת לאיצטבה. אמר שיש לטאטא תחתיה. הסתכל בכתלים אם שלמים הם ולא נפרץ בהם מאוּם. אחר זיכּה גם את רוּדוֹרפר, שעמד כל הזמן תּמיה וזוֹעם, בתשוּבה קצרה:

– אחרי הצהריים נעבירנוּ אל חדר אחר. שם לא ישתעמם.

רוּדוֹרפר רצה לוֹמר עוֹד איזה דבר, אך המשגיח כבר פנה ויצא עם השוֹמר.

בצהריים הביאוּ לוֹ שוּב אוֹתה ארוּחה, שהוּבאה לוֹ בבוֹקר. להבל התבשיל החם חש רוּדוֹרפר, כי מעיו מצטמקוֹת בכאב. הרעבוֹן הציק לוֹ מאד. ניסה שוּב לחתוֹך את הכוּפתה ולא יכוֹל. התכוֹפף וגמע מן המים החמים. הפעם לא עוֹררוּ בוֹ עוֹד בחילה כזוֹ. היה בהם טעם קמח ערב גם גירד בשׂפת התרוָד את הקרוּם הרך שעל הכוּפתה ולקקוֹ בתיאבוֹן זהיר. בזה היה טעם הקמח עוֹד יוֹתר מרוּכּז. הפּה נתמלא רוֹק. את התוֹֹך החי הניח. חדר הוּחם משהוּ. גם הפּלירינה, אף כי לא נתייבּשה, הנה נתקשתה בהיוֹתה פרוּשׂה על האיצטבה. כּיסוּפים עזים לאנשים התחילוּ לסעוֹר בלבוֹ. למה זה הפרידוּ בין שלוֹשתם? האמנם חשוּדים הם באיזה פשע נוֹרא? ודאי העניינים עם סרבּיה נסתבכוֹ ועל הגבוּל הרוּסי הוּרגשה תנוּעה צבאית חשוּדה, והאוֹסטרים מוּכרחים לנהוֹג זהירוּת חמוּרה –

אוּלם כאן הרי אין שוּם יסוֹד, רק מלשינוּת שפלה מתוֹך נקמה מצד הבּלש המוּמר… חבל, שרוֹטמאן לא נתן לוֹ, כרצוֹנוֹ, “אחת תחת העיניים”… שערוּריה כזאת! הייתכן! אילוּ נוֹדע הדבר לקסלר היה עוֹשׂה מן העניין מַטעמים ל“מוֹניטוֹר”, גם הציר ברייטר עצמוֹ היה מכניס, אפשר, אינטרפּלאציה בבית הנבחרים בוינה. הוּא אוֹהב “עניינים” כאלה. אבל מי זה יוֹדיע לקסלר? פרידמאן עבר כמתנכּר. למה קרא אחריו שטארק “חזיר”? נשארה רק פתקתוֹ של רוֹטמאן. הבחוּר הזה לא עוֹרר בוֹ אֵמוּן יתר. אפשר שגם שיקר ואין לוֹ כלל דוֹד עוֹרך דין… סטוּדנטים מסוּפּקים אלה מן הפּרוֹבינציה!… בינתיים, עד שיעשׂוּ את החיפּוּשׂים בבית כל אחד ואחד (אצלוֹ יצטרכוּ לחפּשׂ במלוֹן. הללוּ שם יחשבוּ, מי יוֹדע איזה “סוּבּייקט” בא להתאכסן אצלם!) יכוֹלים לעבוֹר כמה ימים. הוּא היה מלא סקרנוּת על החדר החדש, שהבטיח לוֹ המשגיח בהוֹספה ששם לא ישתעמם. בוַדאי יהיה שם עוֹד אסיר אוֹ שניים…

בשעה שתיים בערך, לפי ההשערה, בא השוֹמר לקרוֹא לוֹ. – הנה שׂמיכה נקייה. יקחנה ונעלה למעלה, למספר 52.

– “בגימטריה כלב”, חשב רוּדוֹרפר והלך אחריו. על כל דלת נעוּלה שעברוּ שאל את עצמוֹ: “אוּלי כאן שטארק?” מרוֹטמאן הסיח דעתוֹ. בטוּח היה בוֹ, שהוּא שקרן. תמיד היה חשוּד בעיניו על התפּארוּת שוא.

מתוֹך מספר 52 הגיעה המוּלה. השוֹמר פתח את הדלת, דחף בקלוּת את רוּדוֹרפר פנימה ונעל אחריו.

מחיאוֹת כפּיים אחדוֹת, רחוֹקוֹת, קידמוּ את פניו. הן באוּ מאצל הקיר, מאיצטבה נמוּכה, כחצי אמה מעל לקרקע. בחדר עמד ערפל, הסרחוֹן היה נוֹרא. ה“כיסא” היה באמצע החדר. זה היה קטן עד החצי מן החדר שהוּא בא משם, וּבכל זאת נצטוֹפפוּ בוֹ כעשׂרים איש. הם המוּ והתנוֹעעוּ בלי חָשׂך; אחד ישב חשׂוּף שת רחב על ה“כיסא”, גבוֹ אל הדלת וּרצוּעת חגוֹרתוֹ מוּפשלה לוֹ על עוֹרפוֹ; אחדים התהלכוּ, אחדים עמדוּ בזוית ודיבּרוּ, וּכמניין, אוֹ פחוּת, היוּ סרוּחים בשוּרה צפוּפה על האיצטבה. אחדים מאלוּ מחאוּ כף לנכנס.

במחיאוֹת כּפּיים מעין אלוּ קיבלוּהוּ פעם בילדוּתוֹ בקליניקה הגדוֹלה בלבוּב, כשאביו הביאוֹ שמה לניתוּח. הפּרוֹפסוֹר לבוּש הלבנים הכניסוֹ בתנוּפת יד לתוֹך אוּלם ענקי, מוּאר וּמבריק כוּלוֹ, עשׂוּי גזוֹזטראוֹת, גזוֹזטראוֹת מסביב, וּכשהוּנח על השוּלחן מחאוּ כף כל הגברים לוֹבשי השחוֹרים, שמילאוּ בצפיפוּת את הגזוֹזטראוֹת, לחרדת לבוֹ הקטן. היוּ אלה סטוּדנטים ורוֹפאים שהפּרוֹפיסוֹר הציג לפניהם חוֹלים “מעניינים”. עד היוֹם לא יכוֹל לבאר לעצמוֹ מה היה פירוּשן של מחיאוֹת הכפּיים ההן. הוּא עמד רגע נבוֹך, עיפעף בעיניו בערפל ולא ידע היכן יעמידן. “אוֹ, כאן לא תשתעמם!” הירהר, “אבל יש למהר ולמצוֹא את הטוֹן הדרוּש”. וּכשׂחקן, שפּשט את עצמיוּתוֹ ונכנס כוּלוֹ לתוֹך התפקיד, הכניס רוּדוֹרפר את ידוֹ לתוֹך צורוֹנוֹ מצד העוֹרף והתחיל מתגרד בחזקה.

– ואתה על שוּם מה? – הרעים קוֹל מעל האיצטבה. קוֹל ניחר, אך שליט.

– בשל תרנגוֹֹלוֹת, – השיב רוּדוֹרפר במבטא מאזוּרי.

צחוֹק פרוּע פרץ מכל העברים. גם היוֹשב על ה“כיסא” התנדנד מצחוֹק.

– קוּם, אָדוֹם, פּנה מקוֹם לחבר חדש! – הרעים שנית הקוֹל השליט. ויצוּר מעוּך וּמדוּבלל זקן אדוֹם התרוֹמם בלי חשק מעל האיצטבה והראה לרוּדוֹרפר את מקוֹמוֹ. רוּּדוֹרפר הניח את שׂמיכתוֹ בפינה פנוּיה, ולבוּש בפלירינה ישב על המקוֹם הצר שנתפּנה בין שני גוּפים סרוּחים. הוּא חש שהוּא דוֹחק בחזקה שתי ירכיים. בשבתוֹ כך בפלירינה הנוּקשה, המגבּעת המעוּכה יוֹרדת לוֹ על אוֹזניו וּפניו כחוּלים וּמנוּמנמים והשׂפם פזוּר - היה מראהוּ כמראה אסיר ותיק. “אילוּ ידעוּ האנשים האלוּ ספרוּת רוּסית, היוּ חוֹשבים אוֹתי ל”מרגל" של אנדרייב. חסרים לי רק המשקפיים השחוֹרים“. וּבחשבוֹ כך התחיל להבחין בפרצוּפים שבחדר. ה”שליט" שלצידוֹ היה גבר כבן ארבעים, נמוּך אך רחב חזה וּכתיפיים. שׂפמוֹ הצהבהב היה יוֹרד לוֹ משני עברי פיו. על לחיוֹ האחת היתה “להבת” גדוֹלה עד לאחוֹרי אוֹזנוֹ. הוּא היה מתוּח על האיצטבה וכפּוֹת רגליו הקצרוֹת, הנתוּנוֹת במגפיים טוֹבים, זקוּרוֹת באויר. השכן מן הצד השני היה ארוֹך ולבוּש אדרת שחוֹרה, שירדה יחד עם רגליו עד הרצפה. הוּא שכב פרקדן וּפניו מכוּסים במצנפתוֹ. האחירים היוּ טיפּוּסים שוֹנים. אחד שעמד בזוית ודיבּר עם שניים אחירים היה מעיף בכל רגע מבט לצד ה“חדש”, ואת רוּדוֹרפר הפליא מוּם מקוֹרי שבפניו: עינו האחת היתה יוֹשבת חדה והפוּכת שמוּרוֹת למטה, לצד הלסת, כאילוּ מישהוּ נעץ בה קרס וּמשכה הצידה והיא נשארה כך. היה פחד להביט בעין זוֹ. בפרט משך את שׂימת לבוֹ של רוּדוֹרפר נער כבן ארבע עשׂרה, בתלבוֹשת קרוּעה של גימנזיסט ותיו כסף בוֹדד, שׂריד מאחרים, מוּצמד באלכסוֹן על כנף אחד מצורוֹנוֹ. הצורוֹן היה פתוּח וצואר מזוֹהם נראה בעדוֹ. כוֹבע גימנזיסטים מלוּכלך, שבוּר וחסר מצחה, היה מהוּדק על ראשוֹ והשׂערוֹת הפּרוּעוֹת שצבען עכוֹר פוֹרצוֹת מתחתיו. שרווּל אחד במעילוֹ היה קרוּע מן הכתף עד כף היד.

– סַפּר, חבר, איך היה שם עם התרנגוֹלוֹת? – דיבּר אליו ה“שליט” בקוֹלוֹ המנסר וחוֹתך.

– תן מנוּחה, אנטוֹני. אני רוֹצה לישוֹן, – מחה מכוּסה המצנפת מתחת למצנפתוֹ.

אנטוֹני צרם את אוֹזנוֹ מאחרי גבוֹ של רוּדוֹרפר, וההוא התהפּך.

– אדרבא, – אמר רוּדוֹרפר – יכוֹל אני לספר. אין במה להתבייש. – הגילגוּל של השׂחקן פעל בוֹ בחזקה. “נפלת בפח, חביבי ועליך לשׂחק את התפקיד.”

שניים מן השוֹכבים ישבוּ וחיככוּ כתפיהם, שניים שלוֹשה מן המתהלכים עמדוּ, גם היוֹשב החדש על ה“כיסא” העמיד את פניו המטוּמטמים מוּל המסַפּר. הגימנזיסט נדחק ותפס מקוֹם ישיבה על קרן האיצטבה.

רוּדוֹרפר בדה סיפּוּר זה בסגנוֹן המתאים:

– מכירים אתם רחוֹב קוּרקוֹב, לא הרחק מן הקסרקטין? שם בית אבי. זקן – כעץ ריקבוֹן. שנים רבוֹֹת היה שוֹמר בלילוֹת בבית החרוֹשת לנקניקים של פינקלשטיין, וכל היוֹם היה ישן בבית על הרצפה. אני עבדתי שנים אחדוֹת בתחנה הראשית של הטראמויי. פעם שבר “אדם” שתי צלעוֹת לבן הכלב ה“מוֹנטיר” הראשי, ואז שׂמוּני לחצי שנה בבוֹר. כשיצאתי – מצאתי את אבי אלמן, כי אמי הזקינה – והוּא חינן את קוֹלוֹ וּמחה דמעה – מתה. אפילוּ בלוייה לא היה “אדם” – איזה גוֹרל ארוּר! אז התמסר “אדם” לשיכרוּת. מעט כסף היה לי, וגם חבירים טוֹבים נמצאוּ, והייתי מבלה ימים ולילוֹת אצל “בּוֹמבּאך”. יוֹדעים אתם? עם ה“נפקוֹת”, ימח שמן! כשכּלתה הפרוּטה התחיל “אדם” לגנוֹב. בלי בוּשה גנבתי – אך לא מעניים. הלב לא נתן. “אדם” היה בעצמוֹ עני. והנה חלה אבי את רגליו – פֹּוֹדגרה ארוּרה, ולא יכוֹל ללכת לשמוֹר. היה “אדם” מטפּל בוֹ וּמביא לוֹ כל מה שהשׂיג. יראה הזקן חיים בטרם ימוּת! עד כאן הכּוֹל בסדר, האין זאת? והנה נתקלקלה אצלוֹ ה“מכוֹנה”: יי"ש לא יכוֹל עוֹד לשתוֹֹת, פת שחוֹרה – מקיא. רק לעשן, כל היוֹם וכל הלילה. הבאתי לוֹ רוֹפא. צריך דייטה! למאה שדים, מאין אקח לוֹ דייטה? מה אני – אשה? יכוֹל אני לבשל לוֹ? אך הרוֹפא בשלוֹ: “אם אדוֹני רוֹצה להחזיקוֹ בחיים – יתן לוֹ בכל יוֹם מרק של תרנגוֹלת”. היסטוֹריה נאה! בכל יוֹם מרק של תרנגוֹלת! אחרת לא הסכין עץ הריקבוֹן! – שילם “אדם” לרוֹפא כתר – האחרוֹן שהיה בכיסי, ושילחתיו לכל הרוּחוֹת. וּמוּל בית אבי, חבירים, בית חוֹמה בן שלוֹש קוֹמוֹת בתוֹך גן וחצר גדוֹלה: יוֹשב שם מאיוֹר זקן, אלמן עם שש בנוֹתיו, אחת זקינה מאחוֹתה. אנשים אצילים, באלוֹהים! וּבחצר לוּל של תרנגוֹלים: אפשר מאה אוֹ מאתיים. כל היוֹם קוּר-קוּר, קוּר-קוּר. וּבלילוֹת התרנגוֹלים הקוֹראים אינם מניחים לישוֹן, והזקן מתהפּך ונאנח וּמקלל את עצמוֹ וקוֹרא לאמא, שתחוּס עליו ותבוֹא לקחתוֹ אליה. והנה עלתה מחשבה במוֹחי: למה לא “אסחוֹב” לפעמים איזוֹ תרנגוֹלת משם – בשביל אבי הזקן החוֹלה? וּכשבאה המחשבה, יוֹדעים אתם, חבירים, אין עוֹד מנוֹס ממנה – –

פתאוֹם קמה מהוּמה בין האסירים. נשמעוּ צעקוֹת וּמכּוֹת ויללוֹת, אחדים קמוּ ורצוּ, אחדים מן הישינים נבהלוּ וישבוּ, אך היוּ גם כאלה שלא זזוּ. מה קרה? האדוֹם, זה שפּינה את מקוֹמוֹ לרוּדוֹרפר, התהלך כל הזמן בחשאי ליד הקירוֹת, וּכשכוּלם היוּ שקוּעים בהקשבה לסיּפּוּרוֹ של החדש, ניגש בלאט אל המדף שעל הקיר ו“סחב” משם פרוּסת לחם גדולה. הגימנזיסט ראה את הדבר ורמז לאחד התקיפים וזה התנפל על ה“גנב” במכוֹת, על ידוֹ עזרוּ אחרים וכן קמה המהוּמה. אך היא דוּכּאה מיד על ידי קוֹלוֹ של אנטוֹני.

– קשרוּהוּ!

מיד הוּצא מאיזה מקוֹם חבל ארוֹך, שלבוּהוּ פעמים אחדוֹת מסביב לידיו וּלגוּפוֹ של ה“גנב”, הידקוּהוּ היטב וקשרוּהוּ מאחוֹר. הוּא התהלך עתה כפוּת ידיים.

– ואיך “סחבת” את התרנגוֹלוֹת? הן לא צוחוּ? – תבע אנטוֹני בקוֹל מרוּכּך את המשך הסיפּוּר.

רוּדוֹרפר המשיך:

– אף הגה לא השמיעוּ. כיוֹנים באוּ אל ידי. פּרצה פרץ “אדם” בחוֹמה, מאחוֹרי החצר, ישר לתוֹך הלוּל, פרצה ככיכר לחם. ואבן הכינוֹתי לי, לסתוֹם את הפּרצה, אבן מתאימה, עד כי כמעט לא ניכּר. אחר התקנתי לי שוֹט ארוך וּבקצהוּ עניבה דקה אך חזקה, וּבלילה הייתי בא אל הפּרצה, מחַלץ את האבן, שוֹלח בפנס חשמלי אוֹר אל אחת התרנגוֹלוֹת היוֹשבוֹת על המוֹט, אחר כך מוֹשיט את השוֹט עם העניבה ישר אל ראשה – משוֹך! והיא על הארץ, אף קרקר לא תקרקר! וכן סוחבה “אדם” אל הפּרצה וּמוֹציאה חַמה וכמעט לא מפרפּרת. הדבר נעשׂה בשקט גמוּר. שאר התרנגוֹלוֹת רק החליפוּ את רגליהן על המוֹט וניענעוּ ראש מחמת האוֹר ולא יוֹתר. וכן היה לזקן בכל בוֹקר מרק ניחוֹח. גם אני, צריך להוֹדוֹת, אכלתי מן הבשר, אך המרק היה כוּלוֹ לזקן. כך נמשך הדבר כחוֹדש. הוֹצאתי לוֹ למאיוֹר יוֹתר מעשׂרים תרנגוֹלת. הם הרגישוּ כי בכל בוֹקר נעלמת תרנגוֹלת אחת, אך לא הבינוּ איך נעשׂה הדבר. המאיוֹר הוֹסיף מנעוּל מוּכני, אך ללא הוֹעיל. העמיד מלכּוֹדת, כי חשב: נמייה היא אוֹ חוּלדה. אין כלוּם. כמה לילוֹת לא עצם עין, המסכּן, כדי שיוּכל לשמוֹע את צעקת התרנגוֹלוֹת בשעת החתף: לא כלוּּם. אני בעצמי הייתי מדבּר לפעמים עם האב והבנוֹת והם סיפּרוּ לי אסוֹנם. יעץ להם “אדם” לפזר בערב מסביב ללוּל שכבת אֵפר, כדי לראוֹת בבוֹקר את עקבוֹת הגנב, אדם אוֹ חיה… לעג להם “אדם”. והנה אמש ירד גשם ואני עשׂיתי את מלאכתי כדבר לילה בלילה – אבל מן השמיים גזרוּ להכשילני. תחת לשׂים את העניבה על ראש תרנגוֹלת, טעיתי ושלבתי אוֹתה על זנבו של תרנגוֹל, וּבמשכי במהירוּת מרטתי לוֹ נוֹצוֹת אחדוֹת. לא זה העיקר, אך הוּא, השׂכוי, ימח שמוֹ! הרים קוֹל צוָחה ואחריו כל התרנגוֹלת והתרנגוֹלוֹת, חרדת אלוֹהים, כאילוּ שחטוּ אוֹתם. נפל עלי פחד גדוֹל. מן הבית נשמעוּ מיד פתיחת חלוֹנוֹת וּצעקוֹת הבּנוֹת. ואני נמלטתי עם פּנסי הכּבוּי בכיס והשוֹט ביד ישר לביתנוּ. והנה, מתלאה! מפני הגשם עמד שוֹטר הרחוֹב על המדריגה מתחת לפתח ביתנוּ, עטוּף בסרבלוֹ. אני, מרוֹב בהלה, לא הרגשתי בוֹ וכן נפלתי ישר – לתוֹך זרוֹעוֹתיו. חפצתי לתת לוֹ סנוֹקרת – אך הוּא, שד חזק שכּמוֹתוֹ; חבקני בשתי זרוֹעוֹתיו ושרק – ועוֹד אני נאבק עמוֹ באוּ עוֹד שני “בני כלבה” וכן נתפּסתי…

ככלוֹתוֹ לספר הוֹסיף רוּדוֹרפר לנפשוֹ: “מחזה לא רע בשביל קינוֹ”. הרוֹשם על ה“חבירים” לא היה אדיר, אבל הספּיק שלא לבזוֹת אוֹתוֹ.

– והיכן היית עד עתה? לא בפוּרדיגה? – שאל אנטוני.

– בחדר אחר. בין שוֹדדים, ימח שמם! מסריחים כנבילוֹת.

וּבאמרוֹ זאת חש כי מחמת הדיבוּר חדר הריח הממית שבחדר לתוֹך גרוֹנוֹ וּלתוֹך ריאתוֹ והציק לוֹ מאד, אך הוּא התאפּק בכל כוֹח רצוֹנוֹ, שלא להראוֹת איסטניסוּת של “אינטליגנט”. לאט לאט התחילוּ דימדוּמי בין הערבּיים. גשם לא ירד עתה בחוּץ, אבל פיסת השמיים שנראתה בעד האשנב הפּתוּח היתה אפוּרה ורוּח קרה התחילה נמשכת משם, כמוֹ אמש בחדר ההוּא. הגימנזיסט קם אחר סיפּוֹרוֹ של רוּדוֹרפר וּביקש מאחד התקיפים שירשהוּ לקחת מעל המדף פּרוּסת לחם. “כזאת!” הראה בקצה אצבעוֹ.

– קוֹליק בבטן! – ענהוֹ הלז – למה זללת את חלקך מיד כשקיבּלתוֹ? צפרדע פעוּטה כזוֹ ואין קרקע למעיה!

– תראוּ, בלילה אגנוֹב את כל הלחם. תוּכלוּ אחר כך להרגני. לא איכפּת לי– אִיים הגימנזיסט והתגרד בזרוֹעוֹ לאוֹרך הקרע בשרווּל.

– הא לך דמי קדימה! – בעט התקיף בבטנוֹ של הנער. הלה נעץ מיד את שני אגרוֹפיו בבטן וּפרש ביללה אל הפּינה ושם עמד כפוּף וּמיבּב ולא זע. איש לא צחק ואיש לא מחה.

רוּדוֹרפר ניסה להתפּרקד ולשכב וכיון את חוֹטמוֹ לעבר החלוֹן, כדי לצוּד מעט אויר נקי. רגעים אחדים שכב כך נשען בצלעוֹתיו אל שני הגוּפים שמימינוֹ וּמשׂמאלוֹ, אך בשׂרוֹ כאב עליו ולא יכוֹל לשכב. התרוֹמם וישב שוּב. קלט את סנטרוֹ בכפּיו ונשען על ברכּיו, וכן היה יוֹשב והוֹגה יחד עם שאר האסירים, שנשתתקוּ כוּלם.

נשמעה שׂריטה בדלת. הגימנזיסט ששכח את מכת בטנוֹ וּמיהר אל הדלת.

– קוּבּה כאן? – שאל קוֹל דק מאחרי החוֹר האטוּם. רוּדוֹרפר הרים את ראשוֹ: קוֹלה של סטפצ’ה.

– אין לנוּ כאן שוֹם קוּבּה. ואני לא טוֹב לך?

– העבירוּ אוֹתוֹ הנה לפני שעה.

– ילך, היא קוֹראה לוֹ, - פנה הגימנזיסט אל רוּדוֹרפר – בוַדאי הביאה טבּק.

רוּדוֹרפר קם בלי חשק וניגש אל הדלת.

– אתה זה, קוֹבּצ’וּ? תסלח לי, שלא הייתי מאחרי המדריגוֹת. סגרו אוֹתי. הבאתי לך מעט טבּק. למעלה, דרך הסדק. גם גפרוּרים. קח, מחמדי. עוֹד אחד.

– וּבשבילי, חרוּמת אף? – הרעים אנטוֹני קוֹלוֹ – שלחי לי את ואנדה הקדוֹשה!

– בשבילך אנטק, אחר כך! חי נפשי! יהיה לי הרבה, תראה, בלילה, – השיבה סטפצ’ה וקוֹלה רעד מפּחד.

רוּדוּרפר קיבל את כל הטבּק והגפרוּרים. היה כדי חמש שש סיגאריוֹת.

– למי נייר פּאפּירוֹסים? – פנה מסביב.

– לי יש אחד, – ענה אנטוֹני וישב – יהיה בשביל שנינוּ. האחירים יכרכוּ בנייר פשוּט. אין דבר, הם רגילים לעשן גם עלי כרוּב.

באה תנוּעה בכל החבוּרה. הקיפוּ את רוּדוֹרפר, וכל אחד הוֹשיט פיסת נייר, שיתן עליה קמצוּץ טבּק. הוּא צבט במידה ונתן לכל אחד כדי חצי אוֹ שליש סיגאריה. כעבוֹר רגע האירוּ כמה אישים בפיוֹת האסירים. רק אחדים, הנמוּשוֹת, אוֹ אלה, שלא קמוּ מן האיצטבה, נשארו בלי סיגאריוֹת. גם הגימנזיסט לא קיבל חלקוֹ. רוּדוּרפר נתן גם לוֹ, אך אנטוֹני הרעים על הנער שיתן לוֹ את החלק, מאחר שהוּא חייב לוֹ הרבה טבּק. הגימנזיסט לא רצה, אז תפסוֹ אנטוֹני בעוֹרפּוֹ ורצה להוֹציא מידוֹ את הטבּק בחזקה, מיהר זה ונתן את הטבּק לתוֹך פיו והרטיבוֹ ברוֹק. אך אנטוֹני הפך את פניו והוֹציאוֹ מתוֹך פיו, ואז הרפּה מן הנער. הגימנזיסט השלים מיד עם מצבוֹ, רק התחיל מתחנן אל האסירים שיתנוּ לוֹ, למצער, “משיכה” אחת. הם הביטוּ בשאלה בפני אנטוֹני – וסִירבוּ. גם רוּדוֹרפר סירב, אך מטעם אחר: הוּא לא יכוֹל היה להגיש אחר כך את הסיגאריה אל פיו, וּלעשן רצה. אך הבטיח לתת לוֹ את ה“זנב”. הגימנזיסט התהלך מאיש לאיש והתחכּך בהם והעביר פניו סמוּך להם, כדי לשאוֹב משהוּ מעשן הסיגאריוֹת. תאוַת עישוּן כזוֹ לא ראה רוּדוֹרפר מימיו. המעשנים דחפוּהוּ איש אל רעהוּ, צחקוּ והתלוֹצצוּ. אך הוּא תעה ביניהם כשיכּוֹר, כהלוּם קסמים. הוּא עמד רגע לפני אחד המעשנים וּבלע אוֹתוֹ בעיניו. פתאוֹם ניצתה הן החלטה: הוּא פשט בתנוּעה אחת את מעילוֹ, הוֹשיטוֹ למעשן ואמר חיור ורוֹתת:

– קח את זה ותן את הסיגאריה.

האסיר לקח את המעיל, הפכוֹ פעם וּפעמיים, הרימוֹ והפנה את השרווּל הקרוּע אל הרוֹאים. כוּלם אחזוּ בבטנם מרוֹב צחוֹק. אז השליך האסיר את המעיל על ראש הנער, ואחר דחפוֹ בחזקה עד שנחבט בפינה. “כך הם בוַדאי מעשני האוֹפּיוּם”, חשב רוּדוֹרפר. האסירים שכּילוּ לעשן, כיבוּ את ה“זנבות” בקצוֹת אצבעוֹתיהם והחביאוּם בזהירוּת בתוֹך ניירוֹת, רק רוּדוֹרפר ביקש ליתן את “זנבוֹ” לנער, ששב להתהלך בין המעשנים, אך אנטוֹניה הכה בזריזוּת במרפּקוֹ וה“זנב” נפל לארץ. לא היה בוֹ כדי אחיזה להרימוֹ. אז כרע הנער על ברכּיו ועל ידיו, הגיש את פיו הפּעוּר אל הפּרוּר העשן וגמע את העשן בנשימה תאוָנית. מזה לא הפריעוֹ איש.

בדבּרוֹ אחר כך באפלוּלית הגוֹברת עם אחדים מן האסירים נוֹדע לרוּדוֹרפר על קוֹרוֹתיהם וחייהם וישיבתם כאן ב“פוּרדיגארניה”. אין זו אלא מאסר ארעי, מעין תחנת מַעבר לנכנסים וּליוֹֹצאים, ועל כן מרוּבּים בה העזוּבה והסבל. בבית הסוֹהר ישנם סדרים וּמנהגים קבוּעים; האסיר עוֹסק בעבוֹדה, בפנים אוֹ בחוּץ באויר; יש לוֹ מקוֹם קבוּע, כלים שלוֹ, המאכלים ניתנים בזמנם וּבמידה קבוּעה, יש מים די הצוֹרך; גם משׂתכרים איזוֹ פרוּטה. כאן – הכוֹל הפקר; הכוֹל נתוּן בידי השוֹמר, והמשגיח, ימח שמוֹ, גרוּע פי אלף מן השוֹמר. “מחר!” “מחר!” בנחמה זוֹ הם פוֹטרים את כוּלם… אילוּ אפשר היה לשׂרוֹף את ה“פוּרדיגה” הלזוּ! – אנטוֹני כבר רצה את עווֹנוֹ, עווֹן השתתפוּת ברצח, שלוֹש שנים “מאסר כבד”, ועתה הוּא מתגוֹלל זה שלוֹשה שבוּעוֹת כאן וּמחכּה לסידוּר ניירוֹתיו, ל“כתוֹבת הקעקע” החדשה וּלצילוּם, כדי שיוּכל לצאת. יוֹם יוֹם יכוֹל הוּא לצאת, אך הם, הכלבים, מעכבים. יודעים הם שיש לוֹ כסף. אבל, אם גם שנה יחזיקוּהוּ – יקבלוּ את “זה”. והראה אצבע משוּלשת. אחד ה“תקיפים” גנב במשך שנה שלימה חבילוֹת סחוֹרה מתחנת רכבת באחת העיירוֹת הסמוּכוֹת. חצי שנה ישב בזלוֹצ’וּב, עתה העיברוּהוּ ללבוּב, אך לעת עתה אין מקוֹם פּנוּי בשבילוֹ בבית הסוֹהר הגדוֹל. האדוֹם המדוּבלל “שיחת את דרכוֹ” עם סוּסה. הגימנזיסט, יאנק שמוֹ, ברח זוֹ הפעם הרביעית מבית אביו, פקיד בית המכס בעיירה רחוֹקה בגאליציה המערבית, ועתה שוֹלחים אוֹתוֹ שוּב ב“שוּבּפּאס (אֶטאפּ) הביתה; אך בינתיים נתפּס בגניבה ו”תקעוּהוּ בפוּרדיגה“. אחד, בעל העין המשוּכה, העקוּמה, קראוּ לו ה”זכרן“, היה כייס בשוּק. עתה הוּא משגיח כאן בשעת משׂחק הקלפים. היה שם זקן אחד, יוֹער פוֹלני, שהרג בשגגה איכר רוּתיני, ישב שנתיים ועכשיו ממתין לתוֹרוֹ לצאת. “הנה הוּא. כמעט תמיד הוּא ישן. הוּא כבר קצת…” והמסַפּר עשׂה באצבעוֹ עיגוּל על מצחוֹ. זה שיוֹשב שם הוּא “פּייסי” (פּאוֹת) יהוּדי, אך כבר האכילוּהוּ כאן חזיר כמה פעמים. גם משכוּ לוֹ… והריהוּ כבר כגוֹי לכל דבר. הם כבר עייפים מלהכּוֹת אוֹתוֹ. והוּא כבר חדל לדבּר. את מנתוֹ הוּא מקבל בשלימוּת. צדק הוּא צדק. מה עווֹנוֹ? היה רוֹכל ונמצאוּ בידוֹ אבני משקל מזוּיפוֹת. היוּ שם עוֹד פוֹשעים מסוּגים אחרים: נשבעים לשקר, מפתים, אוֹנסים, רוֹצחים אך הרוֹב – גנבים, גנבים מכל המינים. ביניהם חדשים, שחיכּוּ למשפּטם, כדי לעבוֹר אל בית הסוֹהר להיוֹת שם אזרחים קבוּעים, וּביניהם ישנים, שחיכּוּ לגמר שיחרוּרם. אך איש לא היה מעוּניין להחיש את יציאתם. אלה חיכּוּ בכל בוֹקר להיוֹת קרוּאים אל ה”פּרוֹפוֹס", אוֹ אל תחנת המשטרה, וּכשהיוּ נכזבים –היוּ מקללים חצי היוֹם, עד שהיוּ משתתקים ונכנסים שוּב לענייני יוֹם יוֹם. ביחוּד ידוּע היה יוֹם החמישי בשבוּע כיוֹם של שיחרוּר לרבים. וערב יוֹם זה וּבבוֹקר היוּ רוֹב האסירים נרגשים ונרגזים. הערב היה אוֹר ליוֹם חמישי.

לאט לאט חשך החדר. וּבחשיכה לא ראוּ כמעט כלוּם, לבד מצללי האנשים, שהיוּ מתהלכים אנה ואנה, כחיוֹת בסוּגר. היוּ אחדים, שמרוֹגז וּמקוֹר, לא עמדוּ רגע. מרגע שנכנס רוּדוֹרפר לא פסקוּ מלכת. גם מאלה ששכבוּ על האיצטבה קמוּ והתחילוּ מהלכים. רבה היתה באפילה התנוּעה על ה“כיסא”: זה יוֹרד וזה עוֹלה, הלבּין בשׂר ולפעמים גם חתיכת לבנים. נשמעוּ גם רעשים מרגיזים. אנטוֹני התחיל דוֹרש שיסגרוּ את האשנב מפני הצינה, אך אחרים מחוּ, מפני הריח הרע. “אפשר לקפוֹא, לעזאזל!!” “אפשר להיחנק, לשדים!” שני נימוּקים אלה נשמעוּ חליפוֹת ברוֹגז כבוּש, בשׂנאה וּבחירוּק שיניים. אך עדיין לא נגע איש באשנב. בא השוֹמר והעלה אוֹר רפה. בין האסירים היוּ לוֹ, כנראה, מכירים. הללוּ נגשוּ אליו ולחשוּ על אוֹזנוֹ. הוּא העמיד פנים כאינוֹ שוֹמע, אך ניכר היה, שהוּא קוֹלט הכוֹל, וּבוַדאי יקבל מישהוּ חלף אילוּ פרוּטוֹת את מבוּקשוֹ. מיד אחרי צאתוֹ קפצוּ שלוֹשה ארבעה מן השוֹכבים ואנטוֹני ביניהם, הגיחוּ ממקוֹמוֹתיהם וישבוּ בחבוּרה. אחד עמד על כתפי חברוֹ והוֹריד מתוֹך סדק שבקיר צרוֹר קלפים, וּמיד התחילוּ במשׂחק, בלי להשמיע הברה. גם באוֹר זה שבחדר אפשר היה לראוֹת כי הקלפים ממוֹרטים וּמטוּשטשים, עד שבקוֹשי אפשר היה להבחין את הציוּרים והסימנים שעליהם. כסף לא נראה, אך אחד האסירים – ה“זכרן” – ישב מן הצד והתבֹוֹנן במשׂחק. לוֹ היוּ מוֹסרים בלחישה את תוֹצאוֹת כל “מהלך” וּ“מהלך” והוּא היה שוֹמר את המספּרים בזכרוֹנוֹ. סיפּרוּ לוּ לרוּדוֹרפר,

שמעוֹלם לא טעה ה“זכרן”. זה עסקוֹ מיוֹם שבתוֹ בבית האסורים. כשמעירים אוֹתוֹ בלילה ושוֹאלים כמה יש לכל אחד מן ה“צדדים” הוּא עוֹנה מיד וּבדיוּק. לא פעם אחת ניסוּהוּ. בדברים אחירים הוּא בּעיר – אך מספּרים הוּא זוֹכר. “פינוֹמן!” אמר הגימנזיסט והתגרד לאוֹרך השסע שבשרווּלוֹ, ישב על הקרקע לרגלי המשׂחקים והסתכל במשׂחק. “כמוֹ הפּרוֹפיסוֹר למתימטיקה מבּוֹן” חשב רוּדוֹרפר. הוּא הקיף במבטוֹ את כל החדר: איזוֹ תוּגה ללא ביטוּי שפוּכה על המקוֹם הזה! המחזוֹת מ“רשימות מבית המות” של דוֹסטוֹייבסקי קיבלוּ כאן את מוּבנן הנכוֹן. אך שם יש בכל זאת איזה מרחב, איזה משטר קבוּע, וכאן הכוֹל קטן, צפוּף, עירוֹם, מקרי ואָיוֹם, כה אָיוֹם! – רוּדוֹרפר לא היה סנטימנטאלי, אך לבוֹ נלחץ בוֹ בכאב אמיתי למראה עלבוֹן האדם בצוּרה זוֹ. הוּא חמל על כוּלם, הוּא כמעט אהב את כוּלם, וּמאוּשר היה אילוּ יכוֹל לעשׂוֹת דבר מה לטוֹבתם. אך תוֹך כדי מחשבוֹתיו תפס את עצמוֹ, כטבעוֹ: “הרי אני פילאנטרוֹפֹוֹס ונוֹסף לזה אסיר, שאינוֹ יוֹדע בעצמוֹ מה יהא בסוֹפוֹ”.

– כמה פעמים אמרתי לסגוֹר את החוֹר, למאה שדים! – בקע פתאוֹם קוֹל חרוֹנוֹ של אנטוֹני – יאנק, עלה על כתיפיו של הריצ’קוֹ וּסגוֹר!

נשמע הגימנזיסט והאשנב נסגר. כעבוֹר רגעים מספר עמד אֵד חם וכבד בחלל והנשימה הלכה הלוֹך והסתתם. רוּדוֹרפר לא יכוֹל לשבת עוֹד על מקוֹמוֹ. קם והתהלך, זקף את צורוֹנוֹ והליט בוֹ את פניו, העמיק נעץ בוֹ את חוֹטמו, כדי שלא ינשוֹם את האויר ישר, כי אם מסוּנן בעד האריג. כך, נדמה לוֹ, הוּקל לוֹ קצת. אך ברגליו חש עתה קוֹר גדוֹל, הן כאבוּ וּמשכוּ והתעותוּ בשברוֹן עצמוֹת. ההליכה המהירה הוֹעילה משהוּ, אך לא היה כוֹח ללכת. בעברוֹ על יד המדף ראה שם מוּנחת עוֹד פרוּסת לחם אחת. תקפוֹ תיאבוֹן ורוֹק מילא את פיו.

– שלמי הפּרוּסה?

– שלי! – ענה אחד המשׂחקים – קח החצי. אך לא יוֹתר, אתה שוֹמע?

רוּדוֹרפר דייק לחצוֹת את הפּרוּסה ולעס את חלקוֹ ברעבוֹן.

“מה יהיה?” הבהילוֹ פתאוֹם רעיוֹן מחריד, “אם יניחוּני כאן עוֹֹד לילה אחד כזה – אמוּת. ברי לי. איזה ניווּל! איך אפשר שיהיוּּ סדרים כאלה באוֹסטריה, במדינה תרבוּתית! הרי זה גרוּע מרוּסיה!” חזר פעמים אחדוֹת, וּמיד צחק לעצמוֹ! “הרי לא הייתי מימַי ברוּסיה!”

השוֹמר הביא את ארוּחת הערב: פת חריבה, אך מתוֹך כיסי אדרתוֹ הוֹציא גם אילוּ כריכוֹת נייר וּמסרן כריכה כריכה לבעליה ויצא. כל אחד התיחד עם כריכתוֹ והוֹציא מה שהיה בתוֹכה. היוּ גם שוּתפים. נשמעוּ קוֹלוֹת רצוֹן וגם נזיפוֹת וּקללוֹת. לא אחד רוּמה. היוּ כאלה שקיבלוּ מעט טבּק, אך בלי גפרוּרים. היוּ שקבלוּ בשׂר, גלדנים, מלח. באוּ בחדר תנוּעה וחיים. חבוּרת אנטוֹני, שהעלימה עוֹד קוֹדם את המשׂחק, עסקוּ גם הם ב“צידה” שנתקבלה. התחילה חלוּקה. אנטוֹני קיבל את חלקוֹ וגם “מס” מן האחירים. וכל מה שקיבל חָלק עם שניים אחירים, מן ה“תקיפים” תוֹמכי ידוֹ. אחר קרא לרוּדוֹרפר ונתן גם לוֹ פרוּסת לחם טוֹב עם נתח בשׂר.

– למה לא הזמנת אצל השוֹמר? אין לך כסף?

רוּדוֹרפר התבייש להוֹדוֹת, שלא ידע כי אפשר להזמין, וענה בעקיפין:

– גם מחר יוֹם, חבר. וגם – מחרתיים!

אכלוּ ואת הנוֹתר המעט הניחוּ על המדף. היוּ עיניים פקוּחוֹת ששמרוּ, ואוֹי לוֹ למי שיגע ברכוּש זר בלי נטילת רשוּת! השלטוֹן פה לא היה גרוּע בהרבה מן האזרחי. הגימנזיסט קיבל את נייר הבשׂר ללקקוֹ.

– מים! מים! – השמיע מישהוּ – לא נתן “בן הכּלבּה” כד מים.

– אמרתי שצריך לקמץ במים. עתה צריך לחכּוֹת עד עשׂר.

– לוּ באה ואנדה הקדוֹשה!

זוֹנה זוֹ היתה מכניסה להם לפעמים מים בצינוֹר דק מסדק הדלת. אך ואנדה לא היתה.

– כשתבוֹא סטפצ’ה אבקש ממנה.

– טיפּש! אין לה צינוֹר, וּוַאנדה אינה נוֹתנת את שלה לאיש.

– יש לה, אך לא למים טהוֹרים, טפוּ!… – התחכּם אחר.

כמוֹּ מתוֹך תהוֹם עמוּקה הגיע צילצוּל שעוֹן העיר: תשע, במסדרוֹן קמה תנוּעה. החזירוּ לאסירים את השׂמיכוֹת שנלקחוּ בבוֹקר. לתוך החדר 52 זרקוּ גל של סחבוֹת. האסירים ניגשוּ ולקחוּ איש איש את שׂמיכתוֹ.

– נוּ, ילדים, צריך לישוֹן. מחר יוֹם חמישי. – הכריז אנטוֹני רכּוֹת. הוּא היה עתה נוֹח, כמעט אבהי. שוּמן החזיר שאכל הבהיק על שׂפמוֹ.

– וצריך יהיה לפתוֹח מעט את החוֹר, כרוֹחב האצבע. – התחנן אחד.

– מי שיהין – ייעשׂה קציצה! – פּסק אנטוֹני קצרוֹת והתחיל חוֹלץ את מגפיו הטוֹבים.

“טוֹב שאין חיתוּלים רקוּבים ברגליו”, חשב רוּדוֹרפר.

אחרי אנטוֹני התחילוּ להתקין את מצעוֹתיהם גם אחירים. היוֹער הזקן קם עתה משנתוֹ. סיפרוּ לוֹ לרוּדוֹרפר, שכּן דרכוֹ לישוֹן בימים ולהיוֹת עֵר בלילות. “כמו הסוֹפר סת”ם אצלנוּ בל…" – בלילוֹת הוּא יוֹשב על שׂפת האיצטבה וּבוֹכה חרש, כתינוֹק שסרח ולקה. “תיקוּן חצוֹת”, חשב רוּדוֹרפר. הוּא התבוֹנן בזקן: איש נמוּך זקנוֹ מגוּדל ולבן, פניו חיורים, אך בעיניו הכחוּלוֹת איזה ניצנוּץ רחוֹק, יערי. הזקן קם וניגש אל כּד המים, אך העמידוֹ נכזב. בכל תנוּעוֹתיו היה דבר מה אצילי. “וזה הרג איש?” תמה רוּדוֹרפר. “יש להיכּנס אתוֹ בשׂיחה”. וּפתאוֹם הוּכּה בדרך הארה פנימית: משהוּ מוּכּר לוֹ בזקן זה.

– רצה לשתוֹת מים? – פנה אליו רוּדוֹרפר נדיבוֹת.

– כן, צמאתי מאד. מה השעה?

– לפני רגעים מעטים צילצל שעוֹן העיר תשע. אתכּבד להציג עצמי: רוּדוֹרפר.

– זארמבּא שמי, – גחן הזקן והוֹשיט לוֹ ידוֹ הקמוּטה, הרוֹעדת בתנוּעה נימוּסית.

כדבוֹרה זריזה טס וזימזם השם הזה רגע בזכרוֹנוֹ של רוּדוֹרפר, לבסוֹף מצא לוֹ אחיזה. הוּא הוּא! היוֹעֵר הצייד, שנזדמן לוֹ, לפני שנים, בדרכוֹ מאחד הכפרים אל היער. לבוֹ נכוץ עד לדמעוֹת. זארמבּא מסכּן! סוֹף סוֹף הרג אחד הרוּתינים שׂנואי נפשוֹ… והוּא ביקש מאת הזקן, שיספּר לוֹ את פּרשת חטאוֹ. הזקן, שרגיל היה בסיפוּר המעשׂה, לא סירב, ישב וסיפר לאט וּבקוֹל אבל, כקבצן המנגן בלירה. המקרה היה פשוֹּט מאד: היה רוּתיני אחד, דם כלב, שהיה מציק לוֹ, לפּאן זארמבּא, בגניבת עצים. כמה פעמים נתפּס וישב במאסר, כמה פעמים הרביץ ברגליו מנה של בּרד ציפּוֹרים, וזה ברח עם המשׂא. אך פעם אחת: היה יוֹם קיץ יפה, הוּא, זארמבּא, רב בבית עם אחיוֹתיו והלך היערה נרגז מאד, והנה הוֹפיע לעיניו האיכּר ההוּא, כשהוּא עוֹמד מפוּשׂק רגליים וחוֹטב בגרזן מבהיק בגזעוֹ של עץ צעיר. כל דמוֹ של היוֹער פּרץ לתוֹך לבוֹ, והוּא כוֹנן את רוֹבהוּ לירוֹת אל רגליו. סוֹבכיהן השׂעירוֹת, המנוּולוֹת, בלטוּ בפס אוֹר שמש, כאילוּ התחננוּ לקלוֹט את העוֹפרת. אך בוֹ ברגע הרגיש האיכּר ביוֹרה, וטרם הספּיק זארמבּא לעצוֹר את המַקוֹר, כהרף עין, השתטח האיכר לארץ והבּרד ניחת ברקתוֹ. “רק פעם התהפּך – ונפח את נפשוֹ הכלבית!” סיים הזקן והתחיל לבכוֹת, וּמתוֹֹך בכיוֹ המשיך:

– שׂנאתי אוֹתוֹ, אמת, כשם שאני שׂוֹנא את כוּלם, אוֹיבי עמי המאוּסים, אך לרצוֹח נפש לא חפצתי, שׂהדי במרוֹמים! הבתוּלה הנעלה, הקדוֹשה בצ’נסטוֹחוֹבה תעיד עלי! גם ה“אדוֹנים” בבית המשפט האמינוּ לי ודנוּני רק לשנתיים. יגמוֹל להם האלהים בשמיים חסדם זה! אך גם בשנתיים אלוּ נשברתי והייתי ללא איש. כן, אין נחת בזקנה, אוּלם בטוּחני, שאילוּ נשארתי על משמרתי ביער, היית עוֹד בריא ורענן ושׂמח, כאשר הייתי עד אז. לא התלאוֹת והמחסוֹר שנשׂאתי פה דילדלוּני, כי אם הגעגוּעים אל החוֹפש, אל היער עוֹלמי. תאר לך, ידידי האהוּב, אדם שכּל ימיו התהלך עם חיוֹת בר וציפּוֹרי שמיים יוֹשב כלוּא שנתיים תמימוֹת, שבע מאוֹת ושלוֹֹשים יוֹם. פלא שלא יצאתי מדעתי. אך, ברוּך השם! רציתי את עווֹני – עווֹן גדוֹל, צריך להוֹדוֹת. השנתיים מלאוּ ואני יוֹצא מכאן בקרוֹב. ימלאוּ ה“אדוֹנים” רק את ה“פוֹרמאליוּת”. אבל אנה אני בא, זקן עלוּב! היערה לא אוּכל לשוּב, יש כבר אחר במקוֹמי. האדוֹנים של היוֹם אינם זוֹכרים חסד לאדם. עלי ללכת אל אחיוֹתי אשר עברוּ העירה, אל אחיוֹתי האוּמללוֹת כמוֹני. הוֹי, אחיוֹתי! כמה מיררתי את חייהן בשגעוֹנוֹת וּבקפּריסוֹת טיפשיוֹת! והן היוּ נאמנוֹת לי תמיד, תמיד. פעם בכל חוֹדש היוּ באוֹת לבקרני במאסרי: פעם זוֹ וּפעם זוֹ, פעם זוֹסיה וּפעם מאלגוֹסיה. נשים זקינוֹת, חלשוֹת, היוּ

מטלטלוֹת את עצמוֹתיהן הנכאבוֹת לראוֹתני, לנחמני, להגיד לי מלה רכּה, להביא לי מטעם. יגמוֹל להן האלהים בשמיים את חסדן עמדי! אני לא אוּכל להביא להן עוֹד נחמה. למשׂא אהיה עליהן. הן תכלכּלנה את שׂיבתי הבּזוּיה, עד כי אעצוֹם את עיני שכּהוּ בבוֹר. כך, כך, ידידי האהוּב. גוֹרל הוּא באדם והאלהים חפץ דכּאני…

והוּא בכה חרש, חרש לתוֹך כפּיו הרוֹעדוֹת.

רוּדוֹרפר חשק מאד להתודע אליו וּלהזכירוֹ ימים עברוּ, אוּלי בזה יקל לוֹ:

– פּאניה זארמבּא! אני מכיר אוֹתוֹ מלפנים. לפני כעשׂר שנים בקיץ, כשהייתי עוֹד תלמיד הגימנסיה, נדדתי בכפרים ונזדמנתי עמוֹ בדרך והוּא ליוני עד היער. זוֹכר הוּא, בחוּר צעיר לבוּש כתייר, עם סוֹכך גדוֹל? בשעת הפּרידה נתן לי למזכרת נוֹצה מכוֹבעוֹ?…

– איני זוֹכר; אהוּבי. זכרוֹני לקה. אך אפשר, אפשר, כמה אנשים פגשתי בדרכי יוֹם יוֹם היערה. אם כן, יוֹדע הוּא מה גדוֹל שברי. מן היער אל הבוֹר… שנתיים בלי אויר…

ושוּב בכה, בכה לתוֹך כּפּיו.

– הרי הוּא יוֹצא בימים אלה.

– כן, יוצא, אבל לא לחיים… היער, היער!

הוּכנס כּד מלא מים והוּצא הריק. רוּדוֹרפר מיהר והגיש את הכּד לזקן. אחרי שתוֹתוֹ קמוּ גם אחירים, מאלה שהיוּ ערים, ושברוּ את צמאם. אחד יצק גם מעט לתוֹך ה“כיסא”. אחר כך שכבוּ גם הם, מי על האיצטבה ומי על הקרקע. מקוֹמוֹ של רוּדוֹרפר על האיצטבה אמנם היה פנוּי, אך הוּא נתנוֹ ברצוֹן לאחר וּבעצמוֹ פרשׂ את שׂמיכתוֹ בפינה פנוּיה, התבוֹנן בה בעיוּן וּכשלא מצא בה דבר, שכב והצטמצם מתוֹך החלטה להירדם. את חוֹטמוֹ נעץ בחיקוֹ. הבית היה עתה שקט כוּלוֹ. רק מרחוֹק הגיע צילצוּל הטראמויי, כמוֹ בעד לקיר של מרבדים. בעד האשנב הסגוּר נשמעוּ נשיבוֹת הרוּח, זוֹעפוֹת, רעוֹת. האוֹר בחדר היה רפה והאויר עכוֹר מן הנשימוֹת והרצפה הטחוּבה. מראה החדר כוּלוֹ היה כבית מתים והאנשים היוּ מוּטלים כחללים. על הקרקע התגוֹללוּ הניירוֹת של כריכוֹת המאכלים. רק פּאן זארמבּא היה יוֹשב כפוּף וּמתנוֹעע קלוֹת וצלוֹ הקלוּש מתחקה אחריו על הקיר. נשמעוּ נחרוֹת כבידוֹת וציפצוּפי חזוֹת סדוּקים, פגוּמים. "מה שלוֹם

שטארק עתה? הגם הוּא ב“חברה מעניינת” כמוֹני פה? וּמה רוֹטמאן? על זה בכל זאת רחמנוּת. הוּא בודאי אל חלם על מאוֹרע מעין זה. עכשיו איננוּ “מצפצף עליהם” יוֹתר. ודוֹדוֹ – אוּלי באמת לא בדה?… בכל אוֹפן מחר מוּכרח אני לצאת לחפשי, ולא – שלוֹם, החיים! שלוֹם החלוֹם האחרוֹן על ארץ ישׂראל! שלוֹם, היציאה מעוֹלם התהייה לעוֹלם העשׂייה! ודמיוֹנוֹ נאחז שוּב בארץ ישׂראל, וּכדרכוֹ, היה רוֹאה בחלוֹמוֹ בהקיץ הכל ברוּר ומפוֹרט. מתוֹך מה שהיה קוֹרא בגליוֹנוֹת התמימים של “הפּוֹעל הצעיר” יצר לעצמוֹ תמוּנה כל שהיא מן החיים שם. היתה בלבוֹ סימפּאטיה עמוּקה לחיי הפּוֹעלים המעטים, לסבלם וליצירתם בשׂדה וּבכּרם, ואף על פי שהרגיש ברוּר, כי מעט הוּא אשר עשׂוֹּ שם, ברי היה לוֹ שהם הם המהוים את נשמת היישוּב החדש המתכּוֹנן שם, דוּגמת בחוּרי “ביל”וּ" בעבר. הנעימה המרוּגזה שבה דוּבּר שם כנגד האיכּרים, שטפש לבם במעט הרכוּש שעשׂוּ, התביעה של “וחי אחיך עמך” בפיוֹת צעירים אידיאליסטים נלהבים וּבמוּבן של יצירה מתוֹֹך עניוּת ועבוֹדה קשה – נעשׂוּ לנעימה וּתביעה שלוֹ. הוּא נכסף להיוֹת בחברתם. גם בני ארצוֹ הקטנה, גאליציה, ביניהם. אפשר יהיה למצוֹא גם משען נפשי, ידידוּתי, שבלעדיו אין אדם עברי מגאליציה יכוֹל להתקיים. אפשר וטוֹב יהיה לחיוֹת שם. היוּ בוֹ געגוּעים ברוּרים לחיים של עבוֹדה, פשטוּת והסתפּקוּת במוּעט. תאר תיאר לוֹ, כי בהיוֹתוֹ בארץ ישׂראל יחיה על פרוּסת לחם, מעט זיתים וּתמרים. כמה נחוּץ לוֹ, לאדם יחידי כמוֹהוּ! את מחייתוֹ זוֹ ימצא ביגיע כפּיים. הוּא יקשוֹר את גוֹרלוֹ עם גוֹרל מאוֹת הטהוֹרים, המאוֹת שיהיוּ לאט לאט לאלפים, וייטב לוֹ. מחזוֹת של עבוֹדה בשׂדוֹת וּבכרמים, בחצר וּבגן, ברפת וּבלוּל קמוּ והעסיקוּ את דמיוֹנוֹ ומילאוּהוּ נעימוֹת ואוֹשר רחוֹק.

נשמעה תנוּעת צעדים חרישית. הוּא פקח עיניו: שניים מן האסירים הלכוּ כמתגנבים לצד האשנב. אחד כרע על ברכיו והשני עלה על כתיפיו וּפתח את האשנב, אחר שבוּ בלאט אל מקוֹמוֹתיהם ושכבוּ. זרם האויר התחיל סוֹבב בחדר. רוּדוֹרפר הוֹדה להם בלבוֹ והוֹציא את האף לאויר. כעבוֹר רגעים מספר בקעה צעקה, צעקתוֹ של אנטוֹני:

– ממזרים, תיכף וּמיד לסגוֹר את החוֹר!

אחדים התנערוּ בבהלה. כמה נחרוֹת נפסקוּ, כמה עיניים נבעתוֹת הביטוּ מסביב. שני האסירים קמוּ כבראשוֹנה וסגרוּ את האשנב.

“איזה עריץ!” חשב רוּדוֹרפר, “אף על פי שעמי התנהג משוּם מה בחסד”. וּכששקע הכוֹל שוּב בתרדמה, נאחז רוּּּדוֹרפר שוּב בהזיוֹתיו.

הזמן, נזל, נזל בכבידוּת אטוּמה, כמַשׂוֹר קהה החוֹתך בעץ רטוֹב. המרחק בין צילצוּל שעה לצילצוּל אחרת נתמתח לאוֹרך שאין לעברוֹ והכאיב והרגיז. הוּא לא יכוֹל להירדם, אף כי רצה בכך כל מהוּתוֹֹֹ. “עצבי נרגזים” החליט, “תמיד אני כך, מרוֹב עייפוּת איני יכוֹל לישוֹן”. בכל זאת עבר הזמן והוּא שמע בצלצל שעוֹן העיר אחת עשׂרה וּשתים עשׂרה ואחת… כמה פעמים ראה בעלוֹת אסיר על ה“כיסא”. כמה פעמים התהפּך מצד אל צד והתאמץ לבלי התאנח. כמה פעמים חרק מי שן, בעט בחבירוֹ אוֹ באויר, צעק איוּמוֹת מתוֹך שינה – ושוּב נשתקע הכוֹל בדוּמיה הכבידה, העכוּרה. המחנק היה גדוֹל.

בין אחת וּשתיים קמוּ שני אסירים אחירים וּפתחוּ שוּב את האשנב.

כעבוֹר זמן קצר התרוֹמם אנטוֹני, הביט והרעים:

– מי פתח?

כעשׂרה אנשים התנערוּ כמוֹ על ידי קפיץ וישבוּ על מקוֹמוֹתיהם בהוּלי עיניים.

– מי פ-ת-ח?

איש לא ענה. מבטוֹ של אנטוֹני, מבט נץ או נמר, עבר מאיש לאיש ונח על אחד שישב ורעד.

– אתה, בן זוֹנה, תינזף אם אביך! – זינק עליו וּבשני אגרופיו הכּה עליו, על ראשוֹ, על כתיפיו, על גבּוֹ, אחר השכיבוֹ, כרע על חזהוּ וּפגע באגרוֹפיו בכל אשר מצא.

יאנק! – צרח בשיניים הדוּקוֹת. הגימנזיסט קפץ ממקוֹמו ֹ מוּכן למלא את הפקוּדה.

– סחב את הריצ’קוֹ וּסגוֹר את החוֹר! – הנער ניגש אל האסיר הישן, נידנדוֹ, משכוֹ וּצבטוֹ. הלה התהפך, נהם וּבעט ברגלוֹ. האסירים צחקוּ. גם יאנק צחק. לבסוֹף קם ויאנק עלה על כתיפיו וסגר את האשנב.

– נא, תהיה מנוּחה עד הבוֹקר. – סיכּם אנטוֹני את המאוֹרע ושכב על בטנוֹ. “חוֹק הג’וֹּנגל”, סיכּם לנפשוֹ רוּדוֹרפר וחיכּה לבוֹקר, לתוֹֹרוֹ, שיקראוּ לוֹ לצאת לחוֹפשי. אך האשנב נעשׂה לוֹ לרוּּח רעה שלא חדלה מלענוֹתוֹ.

כקשקש מספּריים ביד גלב קישקש קוֹל והכאיב במוֹחוֹ. הוּא קרע מעט את שמוּרוֹת עיניו, ולא ידע היכן הוּא נמצא. רק לאחר רגעים אחדים של התבוֹננוּת זכר הכוֹל והבחין באפרוּרית שלפני השחר את תמוּנת החדר. הכל רבצוּ כהרוּגים. אף ה“כיסא” הפנוּי הבריק קר. האשנב היה עתה פתוּח לרוחה והקוֹר תעה בחלל ונשב על הפנים הדוים. כשהקשיב יוֹתר הבחין רעש של קרוֹן מוֹביל מוֹטוֹת ברזל עוֹבר על מרצפת הרחוֹב. “בודאי ממחסנוֹ של ראפּאפּוֹרט”, הירהר. זה יוֹתר מעשׂר שנים שידע את מחסן הברזל הגדוֹל הזה ברחוֹב הקרוֹב. הוּא התרוֹמם וישב וּפיו מלא מרירוּת תפילה. “זה לי הלילה האחרוֹן עם האנשים האלה”, חשב וגל של רחמים הציף פתאוֹם את לבוֹ. בפינת האיצטבה ישב פּאן זארמבּא נשען על ברכיו וגנח חרש. היהוּדי התהפך על הקרקע בלי הרף. יאנק שכב מכוּוץ כפקעת, אך בכל פעם מילמל מתוֹך שינה. רוּדוֹרפר קם ועטוּף בפלירינה הקמוּטה, הנוּקשה, צעד חרש מישן לישן, גחן והסתכּל בפניהם האפוּרים, התפוּחים, עצוּמי העיניים וּפעוּרי הפּה. כל אחד ואחד מהם היה בשבילוֹ פרשת יגוֹן בפני עצמה. כשהגיע אל יאנק ונגע בוֹ נשתלחה ידוֹ של הנער ולפתה את רגלוֹ. רוּדוֹרפר צנח וישב על ידוֹ. הנער עוֹד ישן וּמתוֹך שנתוֹ התהפּך ושכב על בטנוֹ, לחץ את רגל רוּדוֹרפר והניח עליה את ראשוֹ הפּרוּע בלי הכוֹבע וּמילמל:

– אמא יקרה, יוֹתר לא אברח, לא אברח! כּסיני, כּסיני… – והתיפּחוּת כבוּשה הרעידה את כל גוּפוֹ הכּחוּש והקישה את שיניו. רוּדוֹרפר החליק על שׂערוֹ, העבר והחלק, עד שהנער נרגע. אז זכר כי לפני כמה שנים ישב כך והחליק על ראשה של הדיוֹטית אוּמללה בחצר אחד הכפרים. כמוֹ אז שיחרר לאט את רגלוֹ וקם.

את צילצוּל יתר השעוֹת לא שמע עוֹד, כי התחילה עוֹלה כבר ממרחק המוּלת הכרך המתנער.

האוֹר הלך הלוֹך והבהר. והנה שוּב אוֹתן הצוחוֹת והקריאוֹת שנשמעוּ אתמוֹל בבוֹקר. אוֹתה ריצת רגליים ואוֹתוֹ צילצוּל מפתחוֹת. נשפכוּ מים רבים והמטאטא שיכשך בחזקה. אחדים מן האסירים הקיצוּ. אנטוֹני ישב, הביט באשנב הפתוּח, אך הפעם רק התגרד בעוֹרפוֹ ולא אמר כלוּם. התחיל שוּב סדר העליוֹת על ה“כיסא”. הפעם הוּצרך גם רוֹּדוֹרפר, והרגיש מעין אוֹתוֹ עלבוֹן עוֹקץ שהרגיש אתמוֹל בשעת הביקוֹרת אצל הרוֹפא. האסירים שקמוּ התחילוּ מיד מתהלכים בחדר הלוֹך ושוֹב. אחדים דיברוּ ביניהם אוֹ עם עצמם על מה שמחכה להם היוֹם, יוֹם החמישי, יוֹם ההכרעה. הם היוּ נרגשים ושיניהם נקשוּ מקוֹר. יאנק עוֹד ישן וּפאן זארמבּא שכב על האיצטבה וישן שנתוֹ השקיטה. “כבר הגיעה לוֹ, לאוּמלל, שנת השינה. מי יתן והוֹציאוּהוּ היוֹם לחוֹפשי”, התפּלל רוּדוֹרפר. כעבוֹר זמן מה באוּ אסירים תוֹרנים ולקחוּ את השׂמיכוֹת והכּד הריק. אחר הכניסוּ מים וּמטאטא. אחד מאסירי החדר כיבד את הקרקע, הרים את קרעי הנייר, התבוֹנן בהם והשליכם שוּב, ואת האשפּה צבר בפינה עד שיבוֹאוּ ליטלה. אחר הביאוּ את לחם הבוֹקר: שוּב פת חריבה. השוֹמר עצמוֹ לא בא. “הוּא עסוּק היוֹם אצל הפרוֹפוֹס”, אמר אנטוֹני בנעלוֹ את מגפיו. הוּא היה עתה נוֹח ושקט. גם הוּא קיוה לצאת היוֹם. “אילוּ בא השוֹמר, הייתי מזמין אצלוֹ מעט מטעמים לכבּד את ה”חבירים" – חשב רוּדוֹרפר בצער.

נשמעוּ הצעדים הקלים, היחיפים, וּשׂריטה בדלת.

– קוּבּצ’וּ!

רוּדוֹרפר מיהר אל החוֹר. קוֹלה של סטפצ’ה היה עמוּם וצרוּד.

– מה לך, סטפצ’ה? חוֹלה? – שאלה רוּדוֹרפר בדאגה.

– אל תתקרב, קוּבּצ’וּ, אל החוֹר. יש לי נזלת חזקה. אתמוֹל רחצתי את המסדרוֹן למטה והצטננתי. כל פּנַי נפוּחים. בעוֹד שלוֹשה ימים אצא לחוֹפשי, אז אביא לך, קוּבּצ’וּ, כל מה שלבך חוֹמד. מן החלוֹן שבחצר אכניס לך. חי נפשי! את החייל העוֹמד שם אשחד.

רוּדוֹרפר לא רצה לגזוֹל ממנה את האשליה, אם יספּר לה שגם הוּא מקוה לצאת היוֹם.

והיא המשיכה:

– חפצתי להביא לך מעט טבק, אבל לא יכוֹלתי להשׂיג. בעוֹד שעה אביא. חבל, היוֹם אין “ביקוֹרת” ולא נוּכל להתראוֹת. עד שתהיה "ביקוֹרת " תעבוֹר אצלי הנזלת. גפרוּרים יש לך? ארוּץ ואביא.

– היכן ואנדה הקדוֹשה? – צעק אנטוֹני מרחוֹק.

– לקחוּ אוֹתה, המסכנה, אל הקליניקה. גילוּ אצלה מחלה. המסכנה! היא… – קללה משוּלשת הפסיקה את שׂיחתה של סטפצ’ה והיא ברחה בצעדיה הקלים, היחיפים.

בשעה שמוֹנה, לפי השערתוֹ הבטוּחה של אנטוֹני, התחילוּ לקרוֹא לאסירים יחידים. הנקרא היה נרעד ועוֹנה במבוּכה: “הנני”! אחר היה ממהר ויוֹצא. כעבוֹר רבע שעה נקרא אחר. אחר כך עוֹד אחד. אף אלה, שלא חיכוּ לשוּם דבר, היוּ נרגשים, בגלל חבריהם.

את העיקריים עוֹד לא קראוּ, רק את הנמוּשוֹת. אחד הוּשב וקילל.

אנטוֹני התהלך ונשך את שׂפמוֹ. בעברוֹ על יד יאנק השוֹכב בעט בוֹ קלוֹת.

– לא ישנתי כלל, – התנצל הנער וקם בעצלתיים. את שׂמיכתוֹ הסירוּ מעליו עוֹד קוֹדם כשבאוּ התוֹרנים. הוּא התהלך בחדר וחיפּשׂ בעיניו על הקרקע ומילמל:

– כבר כּיבּדוּ, לעזאזל, את הרצפה!

כשראה שאנטוֹני אינוֹ שׂם לב אליו, ניגש אל הפינה, גחן על ציבוּר האשפה והתחיל מחטט בוֹ, אוּלי ימצא פליטת סיגאריה.

בדרך הילוּכוֹ עיכּב אנטוֹני את רוּדוֹרפר, משכוֹ הצידה ולחש על אוֹזנוֹ:

– שמע, אתה, יינטליגנט. ידעתי. כשעלית על הכיסא ראיתי את כוּתוֹנתך.

רוּדוֹרפר נתבלבל ולא ידע מה לענוֹתוֹ.

– גם אתמוֹל הכרתי, אך לא חפצתי לעשׂוֹת לך רעה. ודאי שתצא היוֹם.

– מניין לך?

– סמוֹך עלי, יש לי חוֹטם. כשתצא תכתוֹב בשבילי פתקא לאיש ידוּע. – והוּא מסר לוֹ את שם האיש ואת תוֹכן הפתקא. – לא תשכח אף מלה?

– לא אשכח.

– הבה את היד!

הבטחתוֹ של אנטוֹני היתה בעיני רוּדוֹרפר בת ערך. הוּא חיכה עתה להיקראוֹ כמעט בודאוּת. והנה נקרא האסיר היהוּדי. הוּא נזדרז כל כך לשמע הקריאה, כאילוּ לא חדל אף רגע לחכוֹת לה. שוּם אסיר לא חש לקראת הגאוּלה כמוֹהוּ. “שוּבה לבצרוֹן, אסיר התקוה”, הירהר רוּדוֹרפר מליצה בהנאה מיוּחד. האסירים ליווּ את ההוֹלך בקריאוֹת בוּז, אך היהוּדי, בעמדוֹ על המפתן לצאת, הפך פתאוֹם פניו ושלח להם לשוֹן. באוֹתוֹ רגע דחפוֹ השוֹמר ונעל את הדלת.

– אין דבר, אני אברח בדרך… ארמה את השוֹמר המלוה… – אמר יאנק, כאילוּ באוּ כבר לקחתוֹ אל ה“שוּבּפּאס”. האסירים צחקוּ, אך רוּדוֹרפר זכר את אשר החליק את שׂערוֹת ראשוֹ בטרם בוֹקר והתחטאוּתוֹ לפני אמוֹ מתוֹך שינה.

כל האסירים, חוּץ מפּאן זארמבּא הישן, התחילוּ עתה מהלכים בחדר הלוֹך ושוֹב, אלה מוּל אלה, אלה בצד אלה, ישר וּבאלכסוֹן, באמצע החדר וּליד הקירוֹת, מהלכים בשתיקה, מתכּוצים בלבוּשיהם, זקוּפי צורוֹניהם, וּמהלכים, מהלכים. הקוֹר מפרק את העצמוֹת וּמכאיב את הבּשׂר והם מהלכים, מהלכים. מעין תחרוּת חשאית תקפה את כוּלם והם מחישים את צעדיהם. הנה הם נראים כבר כמוֹ רצים, רצים. גם רוּדוֹרפר הלך במרוּּצה. “מטוֹרפים אנוּ כוּלנוּ”, חשב רוּדוֹרפר והלך.

הדלת נפתחה שוּב:

– הריצ’קוֹ בּלוֹכה כאן?

– כאן, אדוֹן רב חסד!

פּאן זארמבּא נזדעזע, הרים קצת ראשוֹ והביט אחרי היוֹצא בקנאה וּבשׂנאה. ושוּב התחיל ההילוֹּך העקשני, הכּבוּש, המקל והמהמם כאחד.

אחרי שעוֹת של דיכדוּך וכעס וייאוּש, לפני הצהריים, נקרא גם רוּדוֹרפר.

– להתראוֹת! – אמר בצאתוֹ מתוֹך מבוּכה לנשארים.

– אֵי, אתה, חבר, לא תשוּב עוֹד! – ענה מישהוּ בקנאה וּבדרישת טוֹב.

במסדרוֹן שאל רוּדוֹרפר נרגש את שוֹמר: – חוֹפשי אני?

– כן. בעוֹד שעה יוּכל אדוֹני לצאת.

– “אדוֹני” זה היה עתה לרצוֹן לרוּדוֹרפר.

– והיכן השניים?

– הם מחכים לאדוֹני במספר 6.

– כבר זמן רב?

– כשעה.

החדר 6, למטה, היה פתוּח. חדר קטן, נקי למדי. שטארק ורוֹטמאן ישבוּ על כיסאוֹת אל שוּלחן קטן ועליו סאנדויצ’ים טריים אחדים וּבקבוּק שׁיכר גדוֹל. היוּ עוֹד שני כיסאוֹת פנוּיים. הם נשכוּ מן הסאנדויצ’ים ולגמוּ מן השיכר בתיאבוֹן זאבים.

– שב! קח סאנדויץ', שיכר! גם פּוֹליה כאן, גם חיימוֹביץ. עוֹד מעט ייכּנסוּ.

דיבּר רוֹטמאן בפה מלא.

שטארק רק ניענע בראשוֹ, וּכשבלע את הלוּגמה שאל:

– נוּ, איך היה?

– רע מאד. אך ראיתי שם…

– מה שלא ראתה שפחה על הים… חה-חה!

– אנחנוּ “הסתדרנוּ” עוֹד אתמוֹל. – אמר רוֹטמאן – שיחדתי את השוֹמר והעבירני אל שטארק. ביקשתי ממנוּ שיביא את שטארק אלי – לא חפץ, פחד מפניו. “אנארכיסט” קרא לוֹ. הסאנדויצ’ים מצוּינים. עוֹד כוֹס?

– ואיך נשתחררנוּ?

– מה? אינך יוֹדע כלוּם? – תמה רוֹטמאן – דוֹדי היה פה היוֹם עם קסלר. קוֹדם היה אצל הקוֹמיסאר. אַל תדאג: כל סיפּוּר המעשׂה, מקוּשט וּמפוּלפל כדבעי, יבוֹא השבוּע ב“מוֹניטוֹר”. מפני ברייטר מתייראים בכל זאת. עתה אוֹמַר לוֹ לקוֹמיסאר כל מה שבלבי…

– עשׂוּ חיפּוּשׂים בבתינוּ?

– אצלי לא. גם אצל שטארק לא. אצלך על אחת כמה וכמה. לא הספּיקוּ.

שטארק הביט כל הזמן בפני רוּדוֹרפר במשהוּ ליגלוּג: “וּבכן, אתה אוֹמר, היה מעניין. כן, בשביל בן גאליציה שכמוֹתך”… רוּדוֹרפר קרא את הדברים האלוּ בעיניו של שטארק ברגש לא נעים.

נכנסוּ פּוֹליה וחיימוֹביץ: הם הלכוּ להחתים איזה נייר. פּוֹליה היתה עתה מעוֹררה מאד, עיניה הבריקוּ, אך חוּץ משטארק לא ראוּ איש. הן ליטפוּ, חיבקוּ ונישקוּ אוֹתוֹ. היא שׂמה לפניו אל השוּלחן תיק נייר מלא סוּכּריוֹת משוּבחוֹת והאיצה בוֹ לקחת מהן. אחר זכרה גם את האחירים והציעה גם להם מתוֹך בקשת סליחה וּמתוֹך מבוּכה. היא לא יכלה לנוּח, כל גוּפה התרגש, והיא סיפּרה, איך התפּלאה בשש בבוֹקר, כשהם לא באוּ לקחתה, לפי ההבטחה; איך באה הביתה וּמצאתהוּ נעוּל כמוֹ שהניחתהוּ; איך התרוֹצצה כל היוֹם ולא יכלה להיודע כלוּם; איך חיימוֹביץ הביא לה את גליוֹן ה“טאגבּלאט” עם הידיעה; איך הם, שניהם (חיימוביץ ניענע כל העת בראשוֹ ועיניו הדמוּעוֹת נדדוּ מאיש לאיש) הלכוּ אל קסלר. דוֹדוֹ של רוֹטמאן בא רק אחרי הצהריים. קסלר זה – איזה אדם נפלא. לא, ברוּסיה אין אנשים כאלה. שקט כזה יחד עם אהבת בריוֹת וּמסירוּת כזוֹ! לא, את האדם הזה לא תשכח לעוֹלם… רק במערב ייתכנוּ “טיפּוּסים” כאלה…

– לבי אמר לי שׂיקרה איזה דבר, ועל כן נפרדתי מהם, אף כי חפצתי מאד לבלוֹת בחברתם. – דיבר חיימוֹביץ והביט אל פּוֹליה. יוֹצאי המאסר היוּ כל כך רחוֹקים, והוּא לא יכוֹל להגיע וּלדבר אליהם בשוּם אוֹפן. אחר הוּסיף עוֹד שיש בידוֹ כרטיסים לקוֹנצרט של קוּבּליק, בשביל כוּלם… כעבוֹר חצי שעה הוּבלוּ על ידי שוֹטר יחידי, בלתי מזוּיין, אל תחנת המשטרה. שם השיב להם הקוֹמיסאר את כל ניירוֹתיהם וחפציהם, גם את אלה שלקח שוֹמר בית האסוּרים. הוּא היה עתה אדיב וחביב מאד. קרא להם “אדוֹנים” והתנצל:

– מה לעשׂוֹת? ימי חירוּם. יש לנוּ פקוּדוֹת חמוּרוֹת בנוֹגע לרוּסים. כן, כן, צדקתם, אדוֹני, סליחה! אבל עליכם להיוֹת זהירים. אַל תדברוּ רוּסית…

– אבל, הרי חזירוּת כזאת אין גם ברוּסיה… – התנצח רוֹטמאן.

– מה לעשוֹת? הרשוּת אינה נוֹתנת אמצעים לתיקוּנים הדרוּשים…

פּוֹליה משכה אוֹתם לשוּב הביתה: יתרחצוּ, ישתוּ קקאוּ, ישכבוּ לישוֹן. ושוּב הרצתה את כל פחדיה והשתדלוּיותיה.

– פרידמאן בכל זאת פירסם, אך אל הציוֹנים לא הלך, חזיר שכזה! – אמר שטארק, בדרכם הביתה. כשעברוּ את “הרחוֹב הרחב” הביט רוּדוֹרפר אל בניין ה“פוּרדיגארניה”. מבחוּץ היה זה בית תמים, בית ככל הבתים. היתה גם איזוֹ פשטוּת חביבה בסגנוֹנוֹ. המאסר היה מאחוֹר, מצד החצר. לזכר מה שנעשׂה שם בפנים חלף אוֹתוֹ רעד. הוּא חש עתה רק צוֹרך אחד: להתרחץ ולשכּב במיטה נקייה.

בקצה הרחוֹב נפרד מהם רוֹטמאן, וחיימוֹביץ (עתה לא היה לוֹ שיעוּר, שאינו סוֹֹבל דחייה) ורוּדוֹרפר הלכוּ עם שטארק ועם פּוֹליה לביתם. האויר היה קר, אך בהיר וּמלא נעימוּת. התנוּעה ברחוֹבוֹת היתה מלאת רעננוּת וקלוּת וחן של חיים חוֹפשיים, חוֹפשיים.

עד למחרת בבוֹקר, בלי הפסק כל שהוּא, ישן רוּדוֹרפר על הספּה המוּצעת בחדר שטארק. שטארק ישן במיטתוֹ, וּפוֹליה הלכה לעבוֹדתה אצל ד"ר רוּף. כשהקיץ זכר את הפתקא, שעליו לכתוֹב בשביל אנטוֹני. ביקש מאת שטארק כלי כתיבה, ישב וכתבה מתוֹך הנאה של מילוּי חוֹבה.

כששבה פּוֹליה וישבוּ לאכוֹל ארוּחת הבוֹקר, שאלה רוּדוֹרפר:

– וּבכן, פלאם נוֹסע בעוֹד שניים שלוֹשה חדשים?

– כן, נתקבלה אתמוֹל גלוּיה מטארנוֹפוֹל.– השיבה פּוֹליה מפוּזרת – מחר ישוּב ויהיה אצלנוּ, תוּכל להידבר אתוֹ שתסעוּ יחד. הוּא בודאי ישׂמח לבן לוייה כמוֹך.

אחר הלך רוּדוֹרפר לחפּשׂ לוֹ חדר. אם יצטרך לעשׂוֹת בלבוּב שניים שלוֹשה חדשים, למה לוֹ לשבת במלוֹן? – הוּא הציע לפּוֹליה ולשטארק שילכוּ אתוֹ, אך מיד תפס שפֹּוֹליה רוֹצה להישאר לבדה עם שטארק, וחזר מהצעתוֹ.

אחרי ששׂכר חדר טוֹב ברחוֹב צדדי, שקט, הלך למלוֹן “צנטראל” לקבל את חפציו. מוּכרח היה לבדוֹת איזוֹ אמתלא: קיבל פתאוֹם טלגראמה מברוֹדי לבוֹא שמה תיכף וּמיד, ושהה שם עד היוֹם. בעד החדר, כמוּבן ישלם. פקיד המלון קיבל את הדברים ואת הכסף כדרך הטבע. אחר נסע בטראמויי אל מערכת ה“מוֹניטוֹר” להוֹדוֹת לקסלר.

בלילה, לפני הירדמוֹ בחדרוֹ החדש בקוֹמה השנייה, העביר בדמיוֹנוֹ כל מה שראה במאסר. עיצבוֹן עמוֹק מילאהוּ. כאילוּ רק עתה ידע את החיים ונתבגר. עתה ראה את חיי האדם בשוֹרשם, דבר שלא פילל לראוֹת בגאליציה שלוֹ האידילית. אך יחד עם זה, כאילוּ הוּרד איזה מסך חוצץ בינוֹ ובין העוֹלם הזה. הכל התרחק ונזוֹר לאחוֹר. אף את שטארק ראה עתה רק מעוֹרפוֹ. פניו מוּפנים אל פּוֹליה וּמסתירים אוֹתה… מן המאסר החליק עבר דמיוֹנוֹ אל שׂדוֹת ארץ ישׂראל, אל המרחב המאיר, אל שׂדה קוֹצרים, ושמע שירה עברית רואה פני אחים בעבוֹדה, וּמתוֹך מחזה נעים זה נרדם.

בשתיים אחרי חצות נדמה לוֹ בשנתוֹ שהוּא שוֹמע שעטוֹת שעטוֹת על מרצפת הרחוֹב, והקיץ בחרדה. הביט מסביב: האין הוּא עוֹד במאסר? מיהר והדליק את החשמל. הספר שקרא היה מוּנח פתוּח על שידת הלילה. החדר היה מסוּדר יפה ונקי מאד. שם עמד שוּלחן הרחצה, וכוּלוֹ חרסינה לבנה. הוילאוֹת הקלים, החוֹריים, נגררים על לרצפת הטבלאוֹת המבריקה. על הקירוֹת שטיחים… אך אמנם בחוּץ נשמעוֹת שעטוֹת, שעטוֹת בלי הרף, בלי סוֹף. מה זה? כוּלוֹ תימהוֹן ניגש אל החלוֹן וסילק את הוילוֹן לראוֹת, אבל נזכר שהחלוֹן פוֹנה לצד החצר. לא, מוּכרח הוּא לראוֹת מה שם. התעטף על לבניו בפלירינה היבישה, הרכּה, הקלה, שׂם סנדליו ברגליו, ויצא בלאט מחדרוֹ, ירד בזהירוּת במדריגוֹת המרוּבדוֹת עד שבא אל המסדרוֹן הראשי. דרך הסבכה שבשער בקע אוֹר פנס רפה. במסדרוֹן היה קר והוּא נראה ארוֹך מאד. להעלוֹת את החשמל לא רצה, שמא ירגיש השוֹער. עבר את כוּלוֹ וּבא עד השער והציץ מבעד לסבכה החוּצה.

ברחוֹב הדוֹמם, על המרצפת הבוֹלטת, עברוּ חיילוֹת, חיילוֹת. חיל הנשק הכבד. הסוּסים הגסים, כבדי הצעד, היוּ רתוּמים ארבעה ושישה לתוֹתחי שׂדה קלים. חיילים בגלימוֹת נוֹצצוֹת וּבקסדוֹת שחוֹרוֹת ישבוּּ עליהם. התוֹתחים היוּ מכוּסים אף הם ביריעוֹת גדוֹלוֹת, ורק קצה הקנה היה בוֹלט מאחוֹר. אחר נמשכוּ קרוֹֹנוֹת גדוֹלים טעוּני כדוּרים וחוֹמרי נפץ, אף הם מכוּסים. לידם הלכוּ גם חיילים רגלים. גדוּד אחר גדוּד עבר לאט וּבקו ישר באמצע הרחוֹב הנרדם. הנה עברה כירת שׂדה עם מעשנתה הדקה, אחריה שוּב תוֹתחים קטנים, עשׂרה, עשׂרים, שלוֹשים. הנה אחד גדוֹל, ענק. ושוּב כירה ושוּב קרוֹנוֹת ושוּב תוֹתחים. הם נמשכוּ זה אחר זה בשקט, אך בביטחוֹן של הכרח, והסוּסים מכּים בפרסוֹתיהם החדשוֹת במרצפת הבוֹלטת כתיפתוּף של גזר דין איוֹם. כל גוּפוֹ של רוּדוֹרפר רעד והוּא לחץ יוֹתר ויוֹתר את פניו בברזל הסבכה. בדידוּת גדוֹלה ירדה עליו. הוּא עוֹמד יחידי כאן, הכוֹל ישינים, אף הבתים, וכאן עוֹבר המשחית, נמשך לאִטוֹ אל הגבוּל, לקראת האוֹיב היוֹשב במארב. הסוּסים מקישים בפרסוֹתיהם, אך התוֹתחים שוֹתקים והחיילים שוֹתקים, אוּלם כעבוֹר ימים אחדים יגיע הד התוֹתחים האלה גם הנה, לעיר זו. פצוּעים יוּבאוּ בעגלוֹת, המוֹנים המוֹנים. העוֹלם השליו הזה עוֹמד על צינוֹרוֹת ממוּלאים אבק שׂריפה. דאגת עצבוּת פיעפעה בוֹ, סימרה את בשׂרוֹ והקישה את שיניו. הוּא התעטף יוֹתר בפלירינה. ברגעים מתוּחים אחדים חלפוּ לעיניו כל המראוֹת והמאוֹרעוֹת שראה בחייו. הם עברוּ עליו במסע ארוֹך, בוֹלטים וּמוּארים באוֹר מציאוּת עליוֹנה, כחזוֹן אשר יחזה האיש ההוֹלך למוּת. וּבעבוֹר כוּלם נשאר חלל ריק. ואז גברה בוֹ למאוֹד הכּרת הבדידוּת: “מה לי עוֹד פה, יעקב רוּדוֹרפר, איש בלי מעמד, בלי אב ואם, בלי גוֹאל, בלי ריע, בלי קרקע, בעוֹלם תוֹהה זה, החוֹלם חלוֹם ביעוּתים רע, וּבעוֹדוֹ חוֹלם מעמיסים אוֹתוֹ בחשאי להעלוֹתוֹ לגרדוֹם? הגם אני אעלה יחד עמוֹ? לשם מי? לשם מה?…” וּבעוֹד החַיל הוֹלך ושעטוֹת הסוּסים מתוֹפפוֹת את גזר הדין, פנה ושב לעלוֹת לחדרוֹ, וּבעלוֹתוֹ דיבר לעצמוֹ: “לא, איני מחכה לפלאם. מחר אני הוֹלך לסדר תעוּדתי. היוּ שלוֹם, חיים בעוֹלם שניטל טעמוֹ!”.

---

סיפורי רודורפר אוֹ בְּצֵל אֲנָשִׂים טוֹבִים (תרצ“ו–תש”ד)

מאת

אשר ברש

סיפורי רודורפר אוֹ בְּצֵל אֲנָשִׂים טוֹבִים (תרצ“ו–תש”ד)

מאת

אשר ברש

---

רקמה

מאת

אשר ברש

זכרתי את הנצ’י, הרוֹקמת הגיבּנת, אשר בילדוּתי גרה שנה אחת בביתנוּ ורקמה את נפשי הרכּה לתוך עוֹלמה המוּזר. אנסה לתאר מקצתוֹ של עוֹלם רחוֹק זה.

א

מעֵבר למסדרוֹן הגדוֹל שחצה את ביתנוּ היה חדר יחיד ולא גדוֹל, מוּבדל משאר חדרי הדירה. בשנים כתיקנן גרה בוֹ המשרתת העברייה. אבי עדיין לא נכנס לנהל את הבּאנק הקוֹאוֹפּירטיבי שנוֹסד בהשתדלוּתוֹ, ועסקיו באוֹתה שנה היוּ ברע. היתה שנת ברכה, וכל תבוּאה, בכל מחיר שקנה, אנוּס היה למכרה בהפסד. ה“דוֹדה”, היא אמי חוֹרגתי היפה, שביקשה להקל מעל אבי את עוֹל הפּרנסה, שילחה את המשרתת וקיבלה על עצמה לאפוֹת פעמיים בשבוּע, מלבד ערבי שבתוֹת, לחם וחלוֹת למכּוֹר. החדר נשאר פּנוּי ומראהוּ היה כמיוּתּם על מיטת העץ הצרה והריקה, הכסא הפּשוּט, חסר המשען, והמסמר הגדוֹל על הקיר. החדר עצמוֹ גבוֹה היה וּמשוּפּע באוֹר משני חלוֹנוֹת, אך חסרוֹן אחד היה בוֹ: תנוּר האפייה, שפּיו היה במסדרוֹן וגוּפוֹ המגוּשם בתוֹך החדר, תוֹפס כשלישי מחללוֹ וּמשׁוה לוֹ צוּרה משוּנה. בחוֹרף היה בכך משוּם מעלה, שלא היה צוֹרך להסיקוֹ, כי תנוּר האפייה הספּיק לחממוֹ כראוי. אך בקיץ, בימים החמים, היה שם בימי האפייה החוֹם כבד מנשׂוֹא, בית יזע מַמש. ואף על פי כן אפשר היה להשׂכּירוֹ בשנַיים אוֹ שלוֹשה זהוּבים לחוֹדש, סכוּם שאין לזלזל בוֹ בשעת הדחק.

כשבוּע אחרי הפּסח גילתה ה“דוֹדה” לאבי את מחשבתה זוֹ, ואבי השיב על כך בדרכוֹ המתוּנה:

– לדעתי, לא כדאי הדבר. סכוּם פּעוּט זה לא יעלה ולא יוֹריד. אבל – אַת בעלת הבית והרשוּת בידך לעשׂוֹת כרצוֹנך. אם טוֹב ואם לא טוֹב יהיה – לא אבוֹא עליך בטענות.

הוא אהב אוֹתה ולא רצה להמרוֹת את פיה.

ולמחר באה האלמנה אסתר מלכּה עם הנצ’י, בתה הגיבּנת, לראוֹת את החדר.

ה“דוֹדה” הישרה גילתה להן מיד את חסרוֹנוֹ בימוֹת הקיץ, אבל הן לא נתרשמוּ מן החסרוֹן הזה. הנצ’י, לאחר שסקרה את החדר בעיניה העצוּבוֹת והפּיקחוֹת, היוֹשבוֹת תחת שמוּרוֹת עייפוֹת, אמרה בקוֹל מתנגן:

– בימים חמים הרי אפשר לפתוֹח חלוֹן וייכּנס אויר, וֹבימים של גשם וקוֹר – מוּטב שיהיה חם בחדר. שתינוּ, אמי ואני, צריכוֹת חוֹם.

מראה פניהן החיורים, מעוּטי הדם, ענה בהן כי אמנם כן הוּא.

בן תשע הייתי אז, עֵר וסקרן וּמקשיב וּבקי בעסקי העיירה ואנשיה, אף כי מיעטתי לצאת מן הבית. וגם את שתי הנשים האלה ידעתי, ממַה שקלטתי עליהן. ידעתי כי האֵם היתה אלמנה זה שנים רבוֹת. היוּ לה שני בנים גדוֹלים, אחד באמריקה ואחד בוינה. האחרוֹן, שהיה נַגר רהיטים מוּמחה, היה שוֹלח לאמוֹ לעתים רחוֹקוֹת סיוּע כלשהוּ; וזה שבאמריקה, שעבד פעם בצבא הקיסר, וכששוּלח מן הצבא לא מצא לוֹ משלח יד ולא נשׂא אשה והיה נוֹדד מעיר לעיר עד שהגיע לאמריקה, וגם שם לא עשה חַיל, – זה לא יכוֹל לעזוֹר לאמוֹ הענייה, ורק פעם אוֹ פעמיים בשנה היה כוֹתב מכתב ארוֹך ביידיש מגוּרמנת, מכתב מלא דברים של קלוּת ראש וּצחוֹק על עצמוֹ. והבת, הנצ’י, בעלת המוּם, היתה נשׂוּאה לר' פּינחס שפּרלינג, מלמד בעל הדרת פנים ומהדר בלבוּשוֹ, שהיה מרבּיץ תוֹרה בכפרים רחוֹקים, בגבוּל הוּנגריה, אוֹ גם בהוּנגריה עצמה, ורק פעם בשנה, לחג הפסח, היה בא הביתה לשבוּעיים, “למלוֹך”, כמוֹ שאמרוּ הבריוֹת, וחוֹזר מיד לאחר החג למלמדוּתוֹ במרחקים. לימים נוֹראים לא בא, מפני שהיה שם שליח ציבוּר בשׂכר. לאשתוֹ לא היה שוֹלח כל ימוֹת השנה אפילוּ פרוּטה אחת. אמרוּ עליו, שהוּא צוֹבר כסף ונוֹתן בריבּית, וּכבר יש לוֹ סכום גדוֹל בידי לוֹוים שוֹנים בעיירה, ואפילוּ בידי נוֹכרים. נשוּי היה להנצ’י קרוֹב לעשׂרים שנה והיא לא ילדה לוֹ. למה לוֹ הכסף? מה הוּא אוֹמר לעשׂוֹת בוֹ? בעניין זה היוּ הדעוֹת מחוּלקוֹת. יש שאמרוּ סתם: “אוֹהב כסף לא ישׂבּע כסף”; ויש שאמרוּ: כשיגיע לסכום גדוֹל יתן לה גט לבעלת המוּם וישא צעירה וּבריאה. והנצ’י היתה מפרנסת את עצמה ואת אמה בצימצוּם מיגיע אצבעוֹתיה. מפוּרסמת היתה ברקמה. אמנית גדוֹלה היתה במלאכה זוֹ ושמה היה גדוֹל בכל הסביבה. כל הכלוֹת, אוֹ הנשים הצעירוֹת המהדרוֹת בנוֹי, היוּ פוֹקדוֹת אוֹתה

לדרוֹש למעשׂי ידיה. גם בידי ה“דוֹדה” שלי היוּ מפּה וסינר רקמת ידיה להתפּאר. ר' פינחס בעלה היה בחוּר עני וצנוּע כשנשׂא אוֹתה בחיי אביה. ואביה היה “נאמן” ביער וּמעמד בית יפה לוֹ, “בית פריצי”, ור' פּינחס היה סמוּך על שוּלחנוֹ, ורק אחרי מוֹתוֹ (מנשיכת נחש ביער) כשאזלה הפּרנסה מן הבית, אחז במלמדוּת במקוֹמוֹת מרוּחקים, והנצ’י התחילה לרקוֹם בשביל אחירים. רק עם שוּבוֹ לכהוּנתו היה מניח לה סכוּם של מה בכך, נוֹסף על המַתּנה הקטנה שהביא לה לחג.

שנים רבוֹת גרוּ שתי הנשים הבוֹדדוֹת בקצה העיירה השני, בחדר אחד, אצל סוֹחר הבהמוֹת פּוֹדהייצר, אבל האיש נתעשר ועמד לסתוֹר את ביתוֹ הישן כדי לבנוּת במקוֹמוֹ בית חדש וגדוֹל, וּבעוֹד שבוּע על הנשים לפנוֹת את החדר, שאין שעה יפה לבניין אלא האביב, והוֹדיע על כך לר' פּינחס לפני צאתוֹ לדרך.

ה“דוֹדה” שׂמחה, שהנצ’י, הרוֹקמת המפוּרסמת, תבוֹא לגוּר בביתנוּ. מעין רוּח של חן ואמנוּת תשרה בגללה על הבית. גם אסתר מלכּה האלמנה היתה ידוּעה כאשה שקיטה וטוֹבת נימוּסין, ואין כל חשש של תגרה בבית, אף על פי שתצטרך לבשל את תבשילה המעט ולכבּס את קוֹמץ כבסיה במסדרוֹן, המשמש את דירתנוּ. כוּלנוּ אהבנוּ את השלוֹם והשלוה וחששנוּ להפרתם. הללוּ ודאי שלא תפירינה אוֹתם.

ב

לא עברוּ ימים מוּעטים, וּלאחר שהחדר פוּנה וסוּיד, הביאו הנשים בקרוֹן לא גדול את כל חפציהן: רהיטים וכלים. כשהוּכנס הכוֹל לחדר והעגלוֹן נסע, סגרוּ את הדלת, כדי לא להפריע את מנוּחת הבעלים, וּבמשך יוֹמיים שמענוֹ שם הסעוֹת והזזוֹת, קישקוּש בכלים ודפיקוֹת בקיר – עד שנדם כל קוֹל.

אז באה אסתר מלכה לדירתנוּ והזמינה בסבר פנים טוֹבוֹת את ה“דוֹדה” לבוֹא לראוֹת את מראה החדר בסידוּרוֹ. ה“דוֹדה” קיבלה את ההזמנה ברצוֹן ולקחה גם אוֹתי עמה.

לפני הפּתח, במסדרוֹן היתה מוּטלת מטלית לניקוּי הנעליים, וּכשנכנסנוּ לחדר היינוּ כמוּקסמים מיפי עריכתוֹ. לא הכּרנוּהוּ. התנוּר היה מפוּרגד בוילוֹן נאה, מן התקרה עד הרצפה, שעל ידי כך כאילוּ הוּצא מכלל החדר. ארוֹן בגדים לבן, עם מַראָה לטוּשה באחת מדלתוֹתיו עמד ליד הקיר ועליו אגרטל עם צרוֹר פּרחי נייר הדוּרים בצבעיהם. גם זערוּרוֹת אחדוֹת בצוּרת חיוֹת

ועוֹפוֹת עמדוּ שם. שתי מיטוֹת עץ מבריקוֹת כחדשוֹת, מוּצעוֹת מצע צחוֹר עם כיסוּיי רקמה יפים. עציצים קטנים עם פרחי חמד על סיפּי שני החלוֹנוֹת, וּבשתיים מפּינוֹת החדר על הרצפה, בעציצי חרס גדוֹלים, דקל ננסי ירוֹק ואספּרגוּס מהוּדר, שוֹפע וּמשׂתּרג על סוּלמוֹן צבוּע אדוֹם. שבע שנים גידלה את הדקל וכמעט לא נשתנתה צוּרתוֹ.

היה שם שוּלחן קטן מכוּסה מפה רקוּמה וּשלוֹשה כיסאוֹת לבנים. שתי תמוּנוֹת רקמה על קיר אחד, וביניהן – תמוּנת האב המנוֹח: יהוּדי בעל הדרת פנים, עשוּי זקן וּפיאוֹת, וכיפּה קטנה על ראשוֹ; וּבצידה תמוּנת האח הבכוֹר במַדי אוּלאני מצוּחצח רוֹכב על סוּס אבּיר, שוֹטף במרוּצתוֹ.

תמוּנה מוּגדלת וּצבוּעה בצבעים. ואילוּ על הקיר שכנגד, יחידה וכלוּלה בהדרה, תמוּנת הקיסרית אֶליזאבּט, יפת התוֹאר, בעלת השׂיער הגבוֹה, השוֹפע, הנוֹפל בצמה רחבה וּכבידה על הגב הנהדר. תמוּנה גדוֹלה זוֹ היתה כשלטת על החדר כוּלוֹ. הפּנים המוּארכים, האף הישר, השׂפה המרוּחקת קצת מן האף, הגבּוֹת המליאוֹת, העיניים המפיקוֹת רוֹך עצב, הצואר הגבוֹה, הנתוּן בתוך צורוֹן צר של שׂמלת משי כהה – הוֹד מלכוּת ותפארת אשה!

כל אלה עשׂוּ עלי רוֹשם גדול, ועמדתי כמה רגעים נפתע ונפעם. וּכשעברה ההפתעה נמשכוּ עיני אל חתוּלה צהוּבּה, רוֹבצת על כר קטן בפאתי המיטה, מסתכלת בנוּ בעיניים עגוּלוֹת, טוֹבוֹת וּשקיטוֹת, פושטת ראש לאֶה וּמפהקת מזמן לזמן. חתוּלה אצילה כזוֹ לא ראיתי מימַי. היתה שם גם שידה כפוּלת דלתוֹת, בה החזיקה הנצ’י, לפי שהראתה ל“דוֹדה”, במחציתה את כלי הרקמה וּבמחציתה את כלי הבישוּל והאכילה, שהיוּ ערוּכים בסדר, נקיים וּמבהיקים כחדשים. על כל כיסא היתה כּרית רקוּמה ועל שני החלוֹנוֹת וילאוֹת של מַלמלה ענוּגה. הכּוֹל קל ועדין ונחמד עד להפליא.

– קוּפסת צעצוּעים ולא חדר, – אמרה ה“דוֹדה”, – עוֹנג לראוֹת. לא כל חדר יש לוֹ מזל כזה.

פניה החיורים של הנצ’י הוּצפו ורוֹד:

– יוֹתר מזה אין ידנו משׂגת. אנוּ יכוֹלוֹת לקיים את הסדר והניקיוֹן, כי אין מי שילכלך ויקלקל.

אסתר מלכה עמדה, מאַשרת בניע ראש את דברי בתה, ולא אמרה כלוּם.

כשחזר אבי בערב מעסקיו אמרה לו ה“דוֹדה”:

– אלמלא השעה המאוּחרת ודיוֹרוֹתינו ישינוֹת – הייתי מכניסה אוֹתך לחדר להראוֹתך דוּגמה של טוּב טעם.

ואני הוֹספתי:

– יפה עשתה ה“דודה”, ששילחה את המשרתת. אתם זוֹכרים איזה “מוֹשב” היה בחדר? והן עשׂוּ אוֹתוֹ לחדר מלכים. באמת.

– צדק הילד – אמרה ה“דוֹדה” – חדר מלכים – כאילוּ נוֹצר בשביל הקיסרית, שתמוּנתה תלוּיה על הקיר.

– אם כן זכוּת גדוֹלה זכינוּ, – אמר אבי ספק בצחוֹק ספק בכוֹבד ראש – הקיסרית בכבוֹדה וּבעצמה באה לדוּר עמנוּ.

אני שמעתי וקיבלתי את הדברים בכוֹבד ראש.

ג

למדתי אז ב“חדר” ונחשבתי בין התלמידים הטוֹבים. את שיעוּר השבוּע הייתי יוֹדע בעל פה ביוֹם ב' בשבת, והחזרוֹת יוֹם יוֹם הטילוּ עלי שיעמוּם. אף אבי לא דיקדק עם בנוֹ יחידוֹ, שיהיה כל הימים ב“חדר”, על כן הייתי רוֹב שעוֹת היוֹם בבית, או סמוּך לוֹ, לוֹמד שעה אצל “המוֹרה הפּרטי” לשוֹן וּכתב גרמנים וּפולנים, אוֹ מכין שיעוּרים וּמצייר (היתה לי נטייה לציוּר), משׂחק קצת עם ילדי השכינים, יהוּדים ונוֹכרים, אוֹ מטייל להנאתי בסביבה. נמשך הייתי לבדידוּת ולהסתּכּלות בטבע וּבבריוֹת.

כשבאוּ שתי הנשים לגוּר אצלנו, חשתי מיד כי חל בחיי איזה שינוּי. הרוֹקמת הגיבּנת השפיעה עלי גם בחיצוֹניוּתה המשוּנה (היתה לא גבוֹהה ממני, רזה וגבנוּן קטן לה מפּנים וּמאחוֹר, ראשה הגדוֹל בערך הנתוּן במטפּחת משי, היה משוּקע בין כתיפיה הגבוֹהוֹת וּבהליכתה היתה מתנדנדת על שתי מוֹתניה הבוֹלטוֹת, שהיוּ עוֹלוֹת ויוֹרדוֹת חליפוֹת כמנגנוֹן מכוּון,

וגוּפה נזרק מימינוֹ לשׂמאלוֹ ומשׂמאלוֹ לימינוֹ) וגם בהבּעת פניה העדינה, בדיבּוּרה המתנגן וּבכל הליכוֹתיה רבוֹת הנוֹעם. רגש מוּזר היה לי, כשעמדה וּפניה המבוגרים מוּל פנַי הצעירים. אף טבעת הכסף הלבנה, טבעת הקידוּשין שלה, על אצבעה הוֹסיפה לה קסם בעינַי.

בגילי הרך היה בי אוֹרך רוּח לעמוֹד אוֹ לישב שעוֹת וּלהסתכל מתוֹך שתיקה בעוֹשׂי מלאכה שוֹנים. ועתה בבוֹא הנצ’י לשבת בביתנוּ, הסחתי דעתי מכל בעלי אוּמנוּיוֹת אחירים והייתי מבקר בחדרה, בשעה שאין לקוֹחוֹת מצוּיוֹת שם, יוֹשב ברשוּתה על הכיסא הפּנוּי וּמתבוֹנן במעשׂה אצבעוֹתיה שהן עקוּמוֹת קצת, אך דקוֹת וּשקוּפוֹת עד להפליא, והן נעוֹת בזריזוּת וּבחן על פיסת האריג, משי אוֹ קטיפה, אוֹ בד פּשתן משוּבּח, נכנסוֹת תחתיו ויוֹצאוֹת, וקסמי נוֹי בשלל גוֹנים צוֹמחים ועוֹלים מתחתיהן, יוֹשב ושוֹמע את קוֹלה הערב בדבּרה, כשהיא כפוּפה על נפת הרקמה אוֹ על האריג הנגרר מידה. אך ראיתי כי נשארה לבדה, הייתי משפשף נעלי במַטלית ומקיש בפרק אצבע על הדלת וּמיד נשמעה קריאתה: “בבקשה, יעקב”, ואני כבר בתוֹך החדר, מתקרב בחשאי וקוֹנה לי שביתה על הכיסא סמוּך לה.

– אכלת ושתית? – היתה שוֹאלת.

– כן. אני שׂבע.

– מה שלוֹם אבא ואמא?

– תוֹדה. שלוֹם להם.

– שב, יעקב.

דוּ שׂיח קצר זה חזר בדיוּק יוֹם יוֹם.

אסתר מלכה על פי רוֹב לא היתה בחדר. אם לא הלכה אל הלקוֹחוֹת אוֹ לקנוֹת בחנוּת, היתה עסוּקה בירכתי המסדרוֹן בבישוּל אוֹ

בכביסה, אוֹ בשאר עבוֹדוֹת המשק הננסי שלהן. והנצ’י, מעשׂה אמנית, היתה נתוּנה כוּלה לאמנוּתה, ורק לעתים רחוֹקוֹת היתה יוֹצאת מן החדר ועוֹברת את המסדרוֹן, והיה אז רגש מוּזר לרוֹאה אוֹתה קטנה כל כך וּמתנדנדת על שתי יריכיה וגוּפה נזרק לכאן וּלכאן.

ידעתי שהיא שׂמיחה לביקוּרי, מקרבת אוֹתי ומדברת עמי, חוּץ מן השאלוֹת הנ"ל, כעם גדוֹל. גם אני דבקתי בה. עד מהרה למדתי לדעת את חפצה והייתי מגיש לה את החוּטים או המספּריים הזעירים אוֹ מרים לה את פּיסת האריג שנשמטה מידה. מתוֹך הסתכלוּת במלאכתה למדתי להבחין בצבע החוּטים הדרוּשים לה באוֹתוֹ רגע והגשתים לידה, כמוֹ הקוֹרא בתוים היוֹדע לכון בהפיכת הדף שלפני המנגן. רגליה הקצרוֹת עמדוּ על הדוֹם גבוֹה, ואם זז קצת ההדוֹם ממקוֹמוֹ, הייתי ממהר להשיבוֹ למקוֹמוֹ, והיא ניענעה לי בראשה אוֹת לתוֹדה וחיבּה.

– רוֹאה אתה? – אמרה לי – יש צבעים שאוֹהבים זה את זה וּכנגדם אחירים שאינם סוֹבלים זה את קרבתוֹ של זה. ויש לכון לרגשוֹתיהם.

על הקיר, מעל לראשה, היה תלוּי מדף קטן ועליו ספרים אחדים: ספר אחד על מריה תריזה בגרמנית בן שני כרכים גדוֹלים, וספר אחד ביידיש על קוֹלוּמבּוּס וגילוּי אמריקה (ספר זה שלח לה אחיה הבכוֹר), כרך אחד של דראמוֹת שילר וכרך בוֹדד של שירי היינה, ועוֹד כרך של סיפּוּרי צ’וֹקה. גם שלוֹשה או ארבעה ספרי קוֹדש של ר' פּינחס עמדו שם. בין אלה לאלה היתה מחיצה של גוּלת זכוּכית, שדגיגים אחדים נעוּצים בה כקרוּשים בתוֹך הקרח. אף כי ידעתי קרוֹא – עדיין לא הלך אז לבי אחר הקריאה. רק מן השנה העשׂירית התחלתי בוֹלע ספרים. אבל כל הדבש שאגרה הנצ’י מספריה המעטים (מאֵין לה אחירים, קראה אוֹתם פעמים רבוֹת) היתה מוֹשיטה לי במוֹתק לשוֹנה.

ד

אוֹתוֹ קיץ היה בשבילי קיץ שכולו הנצ’י. חברי בני השכינים וגם הילָדוֹת, שהתרחקתי מהם וּממשחקיהם, היוּ מקניטים אוֹתי בכינוּיים שוֹנים, ואחד מהם: “הפּרש של הנצ’י הרוֹקמת”. ואני שמעתי ולא עניתי, ולא חדלתי מביקוּרי אצלה. וּכשנשתהוּ אצלה הלקוֹחוֹת, הייתי כוֹעס עליהן מקנאה. רק כשאמרה לי ה“דוֹדה” יוֹם אחד, כי לא מן הנימוּס הוּא לבלוֹת בכל יוֹם שעוֹת אצל זרים, נתתי את דעתי על דבריה ויוֹמַיים אוֹ שלוֹשה הוֹקרתי רגלי מן החדר, אך ביוֹם הרביעי הקשתי על הדלת, וּלאחר רגע ישבתי על הכיסא לידה.

– היית לא בריא? – שאלה.

חשתי כי פנַי ניצתוּ באש וגימגמתי:

– הרגשתי עצמי לא טוֹב.

וּדברים אלה בפי היוּ אמת לאמיתה.

קמעה קמעה התחילה הנצ’י משתפת אוֹתי במחשבוֹתיה וּבחייה. יחס זה אלי כאֶל גדוֹל, מתוֹך גילוּי לב ואֵמוּן, תפס את לבי. והיא סיפּרה לי מה שסיפּרה בלי הדגשוֹת וּבלי שׂפת יתר, בפשטוּת וּבטבעיוּת. היה איזה שיווּי טוֹן בקוֹלה וּבדבריה, כאדם ששקל הכּוֹל ויוֹדע הכּוֹל ואינוֹ יוֹצא

מגדרוֹ. גם הטוֹבוֹת וגם הרעוֹת יצאוּ מפיה כשקוּלוֹת במאזניים הדקוֹת של רוֹקח, ותמיד כף הטוֹבוֹת מכרעת.

על אביה דיבּרה, ששמרה את זכרוֹנוֹ באהבה רבה. איש טוֹב היה, לא חסיד אך שוֹמר דת ונוֹתן חוֹפש לילדיו לנהוֹג כחפצם ולא הקפיד אם הם שוֹמרים מצווֹת אוֹ לא. רק את הפּראוּת את הדיבוּר בקוֹל רם לא סבל. כל ימוֹת השבוּע היה ביער, עם הפוֹעלים הנוֹכרים, וּכשחזר הביתה לשבּת הביא עמוֹ תמיד, מלבד ריח האוֹרנים הטוב, גם איזוֹ מתנה, כי היער נמצא מעֵבר לעיירה גדוֹלה מעיירתנוּ וּבחנוּיוֹת שם סחוֹרוֹת מרוּבוֹת יוֹתר. ואת המתנוֹת היה מביא על פי תוֹר: באֵם החל ובצעיר הילדים, בזה שבּוינה, כילה, וחוֹזר חלילה. ומכיון שהתוֹר נשמר בקפדנוּת, לא היתה קנאה בלב המקבלים. קפדן גדוֹל היה בנקיוּת וּבלבוּש, והיה לוֹקח עמוֹ היערה בילקוּטוֹ כל מיני כלי רחיצה וחפיפה והיה מדקדק בסדר וּבניקיוֹן בבית. הנה כך היה תמיד, מסוּדר ומצוּחצח כמוֹ בתמוּנה. כשבא הצלם לצלמוֹ לא צריך היה כל הכנה. ועל זאת כיבדוּהוּ וחיבּבוּהוּ יהוּדים ונוֹכרים. ממנוּ קיבלה, כנראה, את החוּש הזה. וגם את אִמה הרגיל בכך. חמישה ילדה אמה ורק שלוֹשה נשארוּ בחיים. הבכוֹר, זה שבאמריקה, גרם להם צרוֹת רבוֹת עד שנלקח לצבא, וּכשמילא את ימי שירוּתוֹ לא בא אל המנוּחה. ישב בבית כמה חוֹדשים וסיפר מעשיוֹת והרפתקאוֹת מן הצבא, ואחר כך נסע ונדד עד שהגיע לאמריקה ולא הקים לוֹ בית וּמעמד. צוֹעני הוּא מטבעוֹ. וגם באמריקה הוּא נוֹדד ממקוֹם למקוֹם. גם האח הצעיר גרם צער לאִמה, שלא רצה ללמוֹד ונעשׂה בעל מלאכה, נַגר רהיטים. אבל הוּא חרוּץ במלאכתוֹ והגיע לאיזוֹ תכלית. מבּרוֹד הלך ללבוּב, וּמשם לוינה, ושם נשׂא אשה ויש להם שני ילדים חמוּדים. הנה התמוּנה העוֹמדת על השידה, המראה את ארבעתם, לבוּשים יפה וּמרוּצים. יש לוֹ שם בית מלאכה קטן לרהיטים וינאיים וּפרנסתוֹ מצוּיה בשוֹפי. אשתוֹ אינה יהוּדיה, והיא מוֹסיפה תמיד שוּרה אחת של שאילת שלוֹם על מכתביו, לאם ולה. האֵם יוֹדעת שכּלָתה נוֹכריה, אך אינה מדברת על כך. היא, הנצ’י, מקנאה בוֹ, באחיה זה, שהוּא גר בוינה, וּלפי מה שכתב לה, כבר ראה פעמיים אוֹתה, את הקיסרית. לפי בקשתה הוּא שוֹלח לה מזמן לזמן קטע מתוֹך עיתוֹן, שמסוּפּר בוֹ על הקיסרית.

כשהזכירה את הקיסרית, הביטה אל התמוּנה, זקפה ראשה ועיניה הבריקוּ מתחת לשמוּרוֹת העייפוֹת. כמה רגעים נח אריג הרקמה על בּרכּיה ללא תּך והיתה כחוֹלמת חלוֹם אוֹ כרוֹאה חזוֹן.

– עוֹד נדבּר על הקיסרית, – אמרה לי בקוֹל מסתוֹרי, וחזרה לרקוֹם.

ואני, אף כי החשיתי, הייתי מלא כיסוּפים לשמוֹע את דיבוּרה על הקיסרית.

ואוֹר של צחוֹק נראה על פנַי כשדיברה על “רגינה”, החתוּלה. כשרק השמיעה הנצ’י את שמה, קפצה החתוּלה מעל מרבּצה, התקרבה בפסיעוֹת חשאיוֹת והתחילה מתחַּככת בשוּלי שׂמלתה, הלוֹך וחָזוֹר. “יודעת היא שאנוּ מדברים עליה טוֹבוֹת והיא מתרגשת”, אמרה הנצ’י מתוֹך הנאה.

ראיתי שגם החתוּלה רקוּמה בנפשה וּבחייה.

היה בה מַעגָל מסוּיג ויציב של רעיוֹנוֹת על החיים, שהביעה אוֹתם לפני בצוּרה פשוּטה כל כך, שגם לי, לנער בן התשע, היוּ מוּבנים. לא העוֹשר, לא הכבוֹד ולא התאוה חשוּבים בחיים אלא היוֹשר, האהבה והיוֹפי. הדברים האלה עלוּ בקנה אחד עם מה שלמדתי בספרינוּ, ביחוּד בפרקי אבוֹת, על הדברים המוֹציאים את האדם מן העוֹלם. היא רק הוֹסיפה את היוֹפי, וּבזה היה חידוּש בשבילי, שהרי ב“אבוֹת” מדוּבּר בגנוּתוֹ של האוֹמר “מה נאה אילן זה”. ואת היוֹפי שעליו דיבּרה ראיתי בכל מה שהקיף אוֹתה: בניקיוֹן, בטעם הטוֹב של סידוּר החדר, בשקט שבוֹ עשׂתה את מלאכתה, בהסתפקוּתה במוּעט, בתמוּנת אביה ואחיה, ועל הכוֹל בתמוּנת האשה הנפלאה שעל הקיר, הקיסרית, שהכוֹל אהבוּה, שהכוֹל דיברוּ עליה בהערצה, והבּקיאים – גם ברחמים רבים, מאז מיתתוֹ המשוּנה של בנה יחידה, אהוּבה, רוּדוֹלף, וּביחוּד בשל הדוּרי היחסים שבּינה לבין הקיסר עצמוֹ וּנסיעותיה המרוּבּוֹת בגלל כך. קמעה קמעה גילתה לי הנצ’י את מחשבוֹת לבה על הקיסרית. היא דיברה עליה באהבה רבה. יוֹם אחד הראתה לי מעטפה גדוֹלה וּבה קטעי עיתוֹנים שוֹנים, שקיבלה מאת אחיה, וּבהם מסוּפּר עליה, על נסיעוֹתיה, על מנהגיה ויחסיה עם חצר המלכוּת, עם אנשים ועניינים שוֹנים. גם את דבר אהבתה לישׁראל ולמשוֹרר האוּמלל, החוֹלה, היינה, ידעה הנצ’י, וּדבר מצבת הזיכּרוֹן שהקיסרית הציבה לוֹ באִי קוֹרפוּ, מוּל ארמוֹנה. אף השמיעתני את אִמרתוֹ הידוּעה: “חוֹלה ויהוּדי – חוֹלה כפליים”. רבוֹת סיפּרה לי גם על ארמוֹנה האחר בשם “שלוַת יער” סמוּך לבירה, שכּינסה שם את כל דברי האמנוּת החביבים עליה, על החדר המיוּחד שהיה לה שם לשם כתיבתה, כתיבת שירים ויוֹמנים. ועל ארמוֹן הפּאֵר “גידילה” סמוּך לבוּדאפּשט, שהעם האוּנגרי נתן לה במתנה, לה ל“אֵם ההוּנגרים”. היא סיפּרה לי על שויוֹן נפשוֹ של רוּדוֹלף לגבי אשתוֹ, בת מלך בּלגיה, שנשׂא אוֹתה שמוֹנה שנים לפני מוֹתוֹ, על רוּחוֹ היפה, החוֹפשית, וגם על קלוּת דעתוֹ.

כשסיפּרה בחייה של הקיסרית הרגשתי שהיא מדברת על נפש קרוֹבה לה, שהיא מכּירה אוֹתה ויוֹדעת את סתרי לבה. ואז הייתי אנוּס להעיף מדי פעם בפעם מבט על התמוּנה שעל גבי הקיר, וּראה פּלא: התמוּנה חיתה בעיני, וכל מה שאמרה לי עליה הנצ’י קראתי בארשת פניה, כאילוּ אמרה: “אמת ויציב. כל מה שמספּרת לך הנצ’י אמת”… ואז הרגשתי עצמי, כביכוֹל, שוּתף לשתיהן, להנצ’י ולקיסרית, כאילוּ איש סוֹדן אני.

יוֹם אחד, אחר שהרבּתה לספּר לי על הקיסרית, הקריבה פניה אל אוֹזני ולחשה לי:

– היא אחוֹתי. הוּסכם בינינו שנהיה אחיוֹת. אל תגלה את הדבר לשוּם אדם, כי סוֹד הוּא…

דבריה אלה נראוּ לי מוּזרים קצת, אך קיבלתי על לשמוֹע סוֹדה של הנצ’י ויהי מה. קיבלתי וקיימתי.

על אמה לא דיברה אלא דרך אגב. לא מתוֹך זילזוּל, אלא מתוֹך שהיא

מציאוּת, שהיתה כאן ולא העסיקה את דמיוֹנה.

רק כעבוֹר שבוּעוֹת מספּר הזכירה אוֹתוֹ, את בעלה, את ר' פּינחס. מפי השמוּעה ידעתי, שאין ר' פּינחס מרוּצה ביוֹתר בבת זוּגוֹ, שבכל פסח, בהיוֹתוֹ בבית, הוא מדבר על גט. מה תהיה התכלית, רוֹצה הוּא בזרע, ועל פי דין, לאחר עשׂר שנים, הוּא חייב לגרשה ולישׂא אחרת. וּכבר עברו עשׂר שנים, וכמעט עוֹד עשׂר. בימים הראשוֹנים לבוֹאוֹ הוּא רך וּמשוּח וּמסוּר, ויוֹם אחד הוא בא ואוֹמר לה, שהוּא מוּכרח להתגרש ממנה, והיחסים ביניהם נעשׂים מתּוחים וקשים – עד אחרי החג. אך אחרי החג, לפני נסיעתוֹ, הוּא משלים עמה שוּב ודוֹחה את הגט וּמניח לה את הפּרוּטוֹת, כמשפּטוֹ מימים ימימה. היוּ אוֹמרים: אין לחשוֹש, מפני כילוּתוֹ לא יגרשנה לעוֹלם. ראשית, יצטרך ליתן לה את ה“כתוּבּה”, ושנית – הוּא מפחד לישׂא אחרת, שיצטרך לפרנסה. ואם יהיוּ ילדים ירבּוּ ההוֹצאוֹת, והוּא, עם כל רוֹך המשי שבוֹ, הכסף הוּא כל חייו, כל נשמתוֹ. והנצ’י אינה עוֹלה לו כמעט במאוּמה. ויש אוֹמרים: היכן ימצא נעימוּת כזוֹ שהוּא מוֹצא בביתוֹ בפסח? סדר כזה, ניקיוֹן כזה ונוֹי כזה – לא ימצא אצל שוּם אשה. על כן, אין איש מאמין שיגרשנה. רק דיבוּרים הם מן השׂפה ולחוּץ. ואם הוּא מענה אוֹתה שבוּע אוֹ שבוּעיים בכל שנה – מלוּמדת היא, המסכּנה, ביסוּרים…

היא דיברה בוֹ, הרחוֹק, באהבה, וּביראה. על בקיאוּתוֹ בתוֹרה דיברה, על דיבוּרוֹ הנאה, השקט, על נקיוּת דעתוֹ, על יפי מראהוּ. אף לא כיסתה את חמלתה עליו, שנשׂא אותה, אשה בעלת מוּם, שאלוֹהים מנע ממנה פרי בטן. הוּא אוֹהב ילדים, שאלמלא כן לא היה יכוֹל להיוֹת אמן פּדגוֹג כזה, הילדים לא היוּ אוֹהבים אוֹתוֹ כל כך וההוֹרים לא היוּ קוֹנים לוֹ מתנוֹת רבוֹת כל כך, שהוּא מביא להראוֹת לה. אבל מה היא יכוֹלה לעשׂוֹת לסיפּוּקוֹ? אוּלי – אוּלי עוֹד ירחמוּ עליה מן השמים ויתנוּ לה זרע, אף כי לא צעירה היא עוֹד. נדמה לה, כשהוּא נוֹסע, הוּא מאמין, שתגיענוּ באחד הימים בשׂוֹרה טוֹבה…

וּמדי דבּרה בוֹ נוֹצצה דמעה בעיניה. אך מיהרה וסיפגה אוֹתה בקצה הסינר הדק ושבה לרקמתה ולמנוּחתה.

ה

ב“חדר” הרגשתי עצמי נבדל משאר הילדים בני גילי. רוּחי היה במקוֹם אחר, אצל הנצ’י. הייתי בעיני מבוּגר וחייתי בעוֹלם של אצילוּת. הרי ברוּחי התהלכתי בחצרוֹת מלכים והייתי במידת מה, יחד עם הנצ’י, ריעה ואיש סוֹדה של הקיסרית היפה, העדינה, גדלת הנפש והצער. למדתי את פרשת השבוּע עם רש"י, פרקי “פסוּק” ושיעוּר בגמרא, בלי קוֹשי ובלי מכשוֹל, אך חיי רוּחי היוּ במקוֹם אחר. ולא פעם נדחקה תמוּנתה של הקיסרית לתוֹך דברי תלמוּדי.

לבי לא הלך אחרי משחקי חבירי, וּבשעה שהם שׂיחקוּ, הייתי עוֹמד מן הצד וּמסתכל בהם כזר וכתפוּס בהירהוּרים, והילדים הוֹסיפוּ על כינוּיי חדשים: “בעל החלוֹמוֹת” אוֹ “יוֹסף הצדיק” וכדוֹמה, אך אני לא שׂמתי לב לדבריהם. מה לי ולהם, נערים שעוֹלמם גדוֹל כזית?… לסוֹף פרשתי מהם כמעט לגמרי.

גם בבית הייתי מתהלך כנטוּל מן המציאוּת ונעשיתי בלתי מוּבן לאבי ול“דוֹדה”. נתפתחה בי רגישוּת יתירה והייתי מקפיד על נימוּסים ועל סדרי הבית והכלים. וה“דוֹדה”, שהיתה בדרך כלל מתגאה בהנצ’י, התחילה עוֹקצת אוֹתי בה: “ראוּ, נעשׂה אסתניס. רוֹצה הוּא שהכוֹל יהיה אצלי כמוֹ אצל הרוֹקמת. ראשית, איני כמוֹתה, ושנית – כלוּם יש לי אוֹתה הסבלנוּת לשמוֹר על כל דבר קטן? אין אנוּ יכוֹלים לחיוֹת ב”קוּפסה של צעצועים".

אף על פי כן היתה ה“דוֹדה” מקפידה יוֹתר מאשר קוֹדם לכן. אלא שדאגת הבית והפרנסה, האפייה שלוֹש פעמים בשבוּע והלקוֹחוֹת השוֹנים, שהיוֹ באים לקנוֹת את מעשׂה המאפה (מוֹניטין יצאו לאפיית ה“דוֹדה” והיוּ באים בעיקר מפּקידי הרשוּת לקנוֹת ושילמוּ בעין יפה), כל אלה עיכּבוּ.

הקיץ גָבר, והחדר של הנצ’י נעשׂה חם מאוֹד. גם החלוֹנוֹת הפּתוּחים לא הפיגוֹּ את כל חוּמוֹ, שהיה שוֹפע אל הגב מן התנוּר המפוּרגד, ביחוּד בימי האפייה. היא, הנצ’י, לא סבלה מזה, אך אלי היתה פוֹנה בשאילה:

– לא חם לך אצלנוּ?

ואני, כמרגיש עצמי אשם, ש“אנוּ” מסיקים את התנוּר, הייתי עוֹנה כמשתמט:

– לא נוֹרא. בבית המרחץ חם יוֹתר.

רוֹצה הייתי שה“דודה” לא תאפה כל כך הרבה, אבל ידעתי כי חלק מפּרנסתנוּ תלוּי בזה, כל עוֹד לא הצליח אבי בעסקיו. בימים שלא היתה אפייה נעם לי יוֹתר לשבת על הכיסא. והנצ’י אמרה אז:

– כבר התרגלתי בחוֹם התנוּר, עד שהוא חסר לי בימים שהגברת רוּדוֹרפר אינה אוֹפה.

היה לה מזלף של פח, צבוּע ירוֹק, כזה של ילדים, שבוֹ היתה משקה את העציצים. עבוֹדה זוֹ עשׂתה בעצמה, ולא על ידי אמה. לשם כך היתה יוֹצאת למלא את המזלף מים מן החבית שהיתה עוֹמדת במסדרוֹן הגדוֹל תמיד מליאה כמעט. היתה מתרוֹממת בקוֹשי על בהוֹנוֹת רגליה ושוֹאבת בנַטלה מן החבית וּממלאה את הכלי, אחר כך נוֹשׂאת אוֹתוֹ בזהירוּת, כשהיא מתנדנדת על יריכיה אל חדרה, הוֹלכת מעציץ לעציץ וּמַשקתוֹ לרוָיה. הייתי מבקש ממנה שתתן בידי את המזלף להשקוֹת, אוֹ גם ללכת למסדרוֹן וּלמלאוֹתוֹ מים מן החבית. רוֹב ילדים אוֹהבים מלאכה זוֹ, אך אני עשׂיתי אוֹתה גם מתוֹך רצוֹן לעזוֹר לה. וכן היתה משתפת אוֹתי בקשירת הצמחים בחוּט משי אל הסוּלמוֹנים.

בשעוֹת קבוּעֹוֹת היתה מוֹציאה את החתוּלה מן החדר החוּצה, שתלך ותעשׂה צרכיה (כך לימדה אוֹתה), ועד שתחזוֹר לרבצה היתה מתקנת לה את יצוֹּעה, וּמַשיבה בפיה את נשר שערוֹתיה, ובשוּבה היתה מלטפת את ראשה, אחר מניחה את לחיה על עוֹרה החם וּמשהה אוֹתה כמה רגעים מתוֹך עוֹנג רב.

– יש בגוּפה חשמל. כשאני מַגיעה אליה את לחיי זרמי חשמל נעימים עוֹברים את כל בשׂרי.

ניסיתי גם אני לעשוֹת כן, ולא חשתי כלוּם.

אסתר מלכה נהגה בי לפי היחסים שנוֹצרו בין בתה וביני, כלוֹמר, היתה מכבדת אוֹתי כגדוֹל והיתה מפנה לי את הדרך בכל מקוֹם שעברתי ונזהרה שלא לוֹמר לי “אתה”: כאֶל גדוֹל לכל דבר. לא ידעתי אשה שתקנית כמוֹתה. כל עבודה שעשׂתה, עשׂתה בשתיקה. גם במסדרוֹן, כשה“דוֹדה” היתה עסוּקה בשלה, היתה היא מטפלת בקדירוֹתיה הקטנוֹת בשתיקה. רק כשצריכה היתה לשאוֹל איזה דבר, היתה פוֹתחת פיה ושוֹאלת שאילה קצרה וּמחכּה לתשוּבה. וּכשקיבלה את התשוּבה, ניענעה בראשה ושבה לעסקה ולשתיקתה. כאילו חתמה בקרבה את כל הצערים: צער מוֹת הבעל בלא עתּוֹ, צער נדוּדי הבן הבכוֹר במדינוֹת הים, צער נישׂוּאיו של הבן הצעיר, ועל הכוֹל צער הבת בעלת המוּם, שאין לה חיים כל ימוֹת השנה בלי הבעל, וּכאֵבה בימים המעטים שהוּא בבית, שאז עליה להסתלק מן הבית וּלבקש לה לינה אצל זרים, אבל ידוּעים לה כל העינוּיים שהוּא מענה את הנצ’י בדרישת הגט שלוֹ. כל הצער המרוּבּע הזה היה חתוּם בה ולא השׂיחה אוֹתוֹ לאיש. כל ישוּתה נתכנסה בחוֹבתה – לשמוֹר על הבת, לדאוֹג לה, לשרת אוֹתה, ללכת אל הלקוֹחוֹת, אל החנוּת, לכל מקוֹם שהיא שוֹלחת אוֹתה, לבשל בשבילה, לכבּס את לבניה, לנקוּת את החדר, לשתוֹק עליה תמיד, לראות בצערה ולשתוֹק ולשתוֹק. מי יודע, אם לא קינן בה הפחד, פן יבצע ר' פּינחס סוֹף סוֹף את איוּמוֹ ויגרש את הנצ’י, וּמה יהיה אז על שתיהן?

ו

הגיע ערב חג השבוּעוֹת. הלכתי עם שניים מן הנערים חבירי אל הנחל הסמוּך לעיירה והבאתי חצב ירוֹק ורענן לשטוֹח על הרצפה, וגם להנצ’י הכנסתי מקצת ממנוּ. היא הוֹדתה לי ואמרה, שלא תשטח אצלה חצב, משוּם שהוּא מפריע בהליכה וּמלכלך את הרצפה, אך אם אוּכל להביא לה מעט ענפים וּפרחים של אזדרכת אוֹ של שיטה – תשׁמח מאוֹד. אוֹהבת היא את חג השבוּעוֹת כשיש עמוֹ ריח של שׂדה וגן. לא עברה מחצית השעה עד שהבאתי לה צרוֹר גדוֹל של ענפים פוֹרחים, גם אזדרכת וגם שיטה, ונוֹסף על אלה אגוּדת יסמין, כל אחד וצבעוֹ וריחוֹ עמוֹ. את היסמין קיבלתי מאת בת הנגר הפּוֹלני הגר בסימטה, לא הרחק מביתנוּ, בתוֹך גינת נוֹי חמוּדה. “בשביל פּאני הנצ’ה? ברצוֹן רב. הרי היא רקמה את כתוֹנתי…”, אמרה הפּאניינקה והעניקה לי מפּרחיה אגוּדה גדוֹלה.

בשׂכר מתנה זוֹ אנוּס הייתי לאכוֹל בחג מן הלביבוֹת של גבינה שבישלה אסתר מלכה. הלביבוֹת היוּ דוֹמוֹת לאלוּ שאכלתי בביתנוּ, וּבכל זאת נראוּ לי שוֹנוֹת מהן, אצילוֹת יותר. אסתר מלכה הגישתן לי על פי הנצ’י בצלחת קטנה. הצלחת קו של תכלת הקיף אוֹתה, והיא נראתה לי עדינה ביוֹתר והוֹסיפה על טעמן הדק של הלביבוֹת. מילוּין נראה לי צהוֹב ושקוּף יוֹתר משלנוּ. אף על פי כן הכּני לבי שאכלתי אצלן. ידעתי מה קשים חיי שתי הנשים.

כשנכנסתי לחדר מצאתי את שתיהן לבוּשוֹת שׂמלוֹת חג וּמטפּחוֹת חג לראשיהן. המטפּחוֹת היוּ מתנת ר' פּינחס שהביא להן לפסח של שנה זוֹ. אסתר מלכה היתה בבוֹקר בבית הכנסת, ראיתיה בחלוֹן של עזרת הנשים, והסידוּר שלה עדיין מוּנח היה על השוּלח הקטן, היא, הנצ’י, הוֹלכת לבית הכּנסת רק ביוֹם הכּיפּוּרים. קשה עליה מאוֹד ההליכה בדרך ארוּכּה, וּביחוּד העלייה במדריגוֹת אל עזרת הנשים.

השעה היתה ארבע אוֹ חמש. אבי וה“דוֹדה” ישנוּ שינה שלאחר הצהריים, ואני קצרה רוּחי לישב באפס מעשה בביתנוּ הדוֹמם. הלכתי והקשתי על הדלת של הנצ’י, וּכשנקראתי להיכּנס נכנסתי ואמרתי בשפה רפה: “יוֹם טוֹב”, וענוּ לי שני קוֹלוֹת בבת אחת. תמהתי בראוֹתי את הנצ’י יוֹשבת בלי עבוֹדה, ועוֹד יוֹתר תמהתי במצאי את אמה יוֹשבת כנגדה. הענפים הפּוֹרחים היוּ מקשטים את התמוּנוֹת שעל הקירוֹת וּפרחי היסמין עמדוּ בשתי צנצנוֹת גביש מליאוֹת מים צלוּלים, אחת על השוּלחן ואחת על השידה. רוּח חג ושלוה היה נסוּך על החדר ועל שתיהן וראיתי כי שתיהן שמיחוֹת לבוֹאי.

אסתר מלכה הקריבה לי את הכיסא הפנוּי והזמינתני לישב.

ישבתי ושתקתי, כי לא היתה מלה בפי.

אמרה אסתר מלכה:

– יפה שבא אלינוּ אוֹרח בחג. בימוֹת החוֹל באוֹת לקוֹחוֹת. אך בשבתוֹת וּבחגים אין איש נכנס אלינוּ. אין לנוּ קרוֹבים כאן.

מימַי לא שמעתי מפּיה דיבּוּר ארוֹך כזה.

והנצ’י אמרה:

– יעקב הוא בן בית אצלנוּ.

הוֹסיפה אסתר מלכה:

– הגבר היחידי הנכנס אלינוּ לפעמים.

והנצ’י תיקנה:

– הידיד היחידי שיש לנוּ כאן.

והביטה בי בעיניה הפיקחוֹת כאוֹמרת: אין איש יוֹדע את סוֹדנו, לא כן?…

ואני עדיין אין מלה בפי, ומבוּכתי גדלה למראה שתי הנשים בשבתן יחד בטילוֹת מעבוֹדה מתוֹך מנוּחת שבּתוֹן, כי מיוֹם שבאוּ לגוּר עמנוּ, לא הייתי בחדרן, אלא בימוֹת החוֹל.

– אילו ענפי פרחים הביא לנו יעקב! – קראה אסתר מלכה, בהעבירה את מבטה העייף אך הקוֹרן קצת על הקירוֹת, על השוּלחן ועל השידה.

– הוּא קאוַאליר אמיתי!

לא הכרתי את אסתר מלכה השתקנית, הנראית תמיד כשרוּיה בפחד, ועתה – דיבוּר כזה בפיה! חשתי להט צוֹרב בלחָיי, ועדיין לא מצאתי דיבוּר כל שהוּא.

– אם כן, אמא, תכבּדי אוֹתו בלביבוֹת, – אמרה הנצ’י – מיוֹם שיעקב מבקר אצלנוּ לא הגשנוּ לוֹ שוּם “כיבוּד”. באמת לא נהגנוּ בוֹ כיאוּת…

ושוּב נתנה בי אוֹתוֹ מבט רב כוָנה.

עתה מצאתי מלים.

– חן חן, – קראתי בהתעוֹררוּת. – אכלנוּ היוֹם הרבה לביבוֹת. אני שׂבע. באמת. אל תטריחוּ עצמכן בגללי.

– הן לא תבייש אוֹתנוּ, – אמרה הנצ’י – לא תתן “סל” לשתי גבירוֹת.

– תוֹדה. באמת לא צריך," – ניסיתי לעמוֹד בסירוּבי.

– צריך, צריך, – אמרה אסתר מלכה וקמה ממקוֹמה – קדירת

הֹלביבוֹת עוֹמדת בתוֹך הרמץ והן חמוֹת וטוֹבות. הנה אביא צלחת קטנה.

הוֹציאה צלחת מן השידה, אוֹתה צלחת המוּקפת קו של תכלת, והביאה לי מן המסדרוֹן כחצי תריסר מן הלביבוֹת הטוֹבוֹת, שהעלוּ אד חם וטוֹב של בצק מבוּשל, גבינה וחמאה, אֵד עוֹלה וּמתמזג עם ריח שדה וגן ועם רוּח החג הנאצל, חג השבוּעוֹת.

לא היתה לי ברירה ואכלתי בדרך נימוּסית מאוֹד במזלג. נהגתי כקאוַאליר ושיבּחתי את טעמן, וכשניסיתי להשאיר שתיים, אמרה הנצ’י: – יותר מדי קאוַאליר אינך צריך להיוֹת. אינך צריך להשאיר כלוּם. לא זר אתה אצלנוּ…

באין ברירה אכלתי גם את השתיים הנוֹתרוֹת. הן ערבו מאוֹד לחכּי. ניגבתי שפתי יפה במטפּחת המקוּפּלת שבכיסי.

כשיצאה אסתר מלכה עם הצלחת הריקה למסדרוֹן, לחשה לי הנצ’י בהתעוֹררות משוּנה:

– אמא תלך לשעה ואני אקרא לפניך מתוֹך העיתוֹנים על “אחוֹתי”.

– טוֹב, – אמרתי בהתרגשוּת.

– קיבלתי מאחי קטעים חדשים. אבל הן גם את הישנים לא תדע. עוֹד לא קראתי לך כלוּם.

קמה בי סקרנוּת לשמוֹע מה מסוּפר בעיתוֹנים על הקיסרית. נשׂאתי עיני אל התמוּנה וקראתי בעיניה: מוּטב שתשמע מה הנצ’י תקרא לפניך.

אסתר מלכה שבה והחזירה את הצלחת הנקייה אל השידה והנצ’י אמרה לה:

– מה את סבוּרה, אמא? על ביתוֹ של פּוֹדהייצר כבר העלוּ את הגג?

אסתר מלכה הסתכלה רגע בשנינוּ, אחר אמרה:

– רצוֹנך שאלך ואראה?

– אם לא קשה לך.

האם נטלה את הסוּדר מתוֹך הארוֹן, תלתה אותו על כתיפיה והלכה.

ז

כשנשארנוּ לבדנוּ בחדר אמרה לי בלחש, כחוֹששת לזר שומע:

– עתה, יעקב, נוּכל לקרוֹא באין מפריע.

הלכה והעלתה מבּין כלי הרקמה המסוּדרים שבשידה את המעטפה הגדוֹלה והוֹציאה מתוֹכה כמה קטעי עיתוֹנים, ישבה על כיסאה הרגיל, ואת רגליה נתנה על ההדוֹם, והתחילה קוֹראה באוֹזני בקוֹל נמוּך וּבהטעמה קלה את הכתוּב. מלים שנראוּ לה קשוֹת בשבילי הסבּירה לי.

קטע ראשוֹן סיפּר על ביקוּרה של הקיסרית אצל אחוֹתוֹ הזקינה של היינה בהאמבּוּרג, אצל שארלוֹטה מאֶמבּדן, בת התשעים. הכוֹתב סיפּר על שיחתה עם הזקינה המוּפלגת ודברי התפּעלוּתה של הזקינה מן הביקוּר הרם הזה. היא אמרה: “שוּם סוֹפר בעוֹלם שכתב על אחי לא הבין אוֹתוֹ כקיסרית אֶליזאבּט”.

בעיניה של הנצ’י עלה נוֹגה לרגע.

בקטע אחר היה מדוּבּר על שמוּעוֹת מתהלכוֹת, כי דיכדוּך נפש כבד תקף את הקיסרית, והיא חוֹזרת ואוֹמרת כי “האנשים מבקשים לרצחה נפש”. הכוֹתב הכחיש את השמוּעוֹת כמשוּללוֹת יסוֹד. להפך, מצב רוּחה של הגבירה נשתפּר בזמן האחרוֹן… אבל הנצ’י אמרה לי, שהיא דוקא מאמינה בשמוּעוֹת. יוֹדעת היא את נפש “אחוֹתה” בזמן האחרוֹן.

בקטע אחר, מזמן קדוּם יוֹתר, היה מסוּפר, כי בהגיע אל הקיסרית השמוּעה על מוֹתוֹ הטראגי של בנה, אמרה: “לכל אדם רגע בחייו בו מתה נפשוֹ. ואין זה מחייב, שגם גוּפוֹ ימוּת באוֹתוֹ רגע”. לדברי הקטע הזה הבטנוּ שנינוּ בתמוּנה שעל הקיר, והנצ’י אמרה: “אחוֹתי האוּמללה”.

אני ראיתי חיורוֹן גדוֹל בפניה של הקיסרית ושאלתי את הנצ’י אם אפשר דבר כזה: נפש מתה וגוּף קיים? הנצ’י הניחה את כפּה על ראשי ואמרה בעצב: “כן, אפשר”.

אחר קראה עוֹד קטע, הוּא הקטע האחרוֹן, המתאר את האסוֹן שקרה בשנה שעברה בפאריז את אחותה סוֹפיה מאַלאַנסוֹן, שנשׂרפה יחד עם יותר ממאה קרבנוֹת אחירים, כשנתפּוֹצצה מכוֹנה של קינוֹמאטוֹגראף בשוּק מפוֹאר, שנערך שם לטוֹבת מוסד חסד ידוּע. הכוֹתב לא קימץ בצבעים ותיאר את פרטי האסוֹן, כאילוּ היה באותו מעמד. אחר כך דיבר על רוּחה של הקיסרית שזוֹעזעה מאוֹד על ידי האסוֹן, וכי בחוּגי החצר בוינה רבה הדאגה לשלוֹמה.

ראיתי דמעה בעיניה של הנצ’י, וגם אני התאַפּקתי בקוֹשי מבּכי. אני הייתי נרגש ביחוּד מתיאוּר ההרוּגים והפּצוּעים. נשׂתררה דוּמיה בחדר, עד כי הרגשתי צוֹרך להפסיקה בשאלה:

– מה כוֹתב ר' פּינחס?

הנצ’י לא הוּפתעה מן השאילה וענתה:

– אינוֹ כוֹתב. רק לראש השנה הוּא שוֹלח כרטיס של ברכה. הנה הם כוּלם על השוּלחן, קשוּרים בחוּט של משי. חמישה עשׂר כרטיסי ראש השנה.

מצא חן בעינַי הדבר שהיא שוֹמרת את כרטיסי הברכה של ר' פּינחס, אך לא מצא חן בעיני שאינוֹ כוֹתב לאשתוֹ ואין הוּא יוֹדע מה שלוֹמה ואין היא יוֹדעת מה שלוֹמוֹ מפּסח עד פּסח?… חשתי בלבי טינה עליו.

– ואם אַת חוֹלה, אין הוּא יוֹדע? ואם הוּא חוֹלה אין את יוֹדעת? – שאלתי בתמיהה.

– כן, גם אני איני כוֹתבת אליו. כי איך אכתוֹב אליו ואיני יוֹדעת אם לרצוֹן לוֹ הדבר? וּבאמת סיפר לי בפסח זה, כי חלה שם השנה, וימים אחדים היה חוֹלה מאוֹד, ולא ידעתי. מה אעשׂה וכך הוּא פּינחס?

לא הוֹספתי לשאלה שאילוֹת בעניין זה. השלמתי בלבי, כי כך הוּא, מאחר שראיתי שגם היא השלימה. כך הוּא ר' פּינחס.

היא אספה בזהירוּת את קטעי העיתוֹנים לתוֹך המעטפה, הלכה והחזירה את המעטפה למקוֹמה בשידה, אחר אמרה לי:

– במה נחשב סבלי לעוּמת סבלה של “אחוֹתי”? חיי קטנים וסבלי קטן… הנה אקרא לך שיר קטן של היינה, שיר אהוּב מאוֹד על “אחוֹתי”. אפשר מתוֹכוֹ תבין לנפשה יוֹתר.

נזדקפה על בהוֹנוֹת רגליה והוֹרידה מן המדף את הכרך של שירי היינה, פתחה אוֹתוֹ, וּבעמידה קראה את השיר הזה:

בְּבֹקֶר קַיִץ רַב־זֹהַר

בַּגָּן אֶתְהַלֵּךְ לְרוּחַ הַיּוֹם.

הַפְּרָחִים לוֹחֲשִׁים וְדוֹבְרִים,

וַאֲנִי כְּאִלֵּם אֶתְהַלֶּךְ דֹּם.

הַפְּרָחִים לוֹחֲשִים וְדוֹבְרִים,

מַבִּיטִים בִּי שׁוּב וְשׁוּב:

אַל יֵרַע לִבְּךָ עַל אֲחוֹתֵנוּ,

הָהּ, גֶּבֶר חִוֵּר וְעָצוּב!

היא קראה את השיר ברגש רב, וחזרה פעמיים על שני החרוּזים האחרוֹנים. מדגישה את המלה “אחוֹתנוּ”. ובהחזיקה את אצבעה בין דפּי הספר אמרה:

– אתה מבין, יעקב? הפּרחים קוֹראים לאהוּבתוֹ “אחוֹת”. כי אמנם פרח היא כמוֹהם. ו“אחוֹתי” הקיסרית יוֹדעת גם יוֹדעת את נפש המשוֹרר, “הגבר החיור והעצוּב”, והיא רוֹצה רק דבר אחד – שגם הוּא ידע את נפשה. בטוּחה אני שקיים קשר בין שניהם: בין “אחוֹתי”, שנפשה מתה וגוּפה חי, וּבין המשוֹרר, שגוּפוֹ מת ונפשוֹ חיה לעד. אתה מבין אותי, יעקב?

– כן, אני מבין אוֹתך, עניתי ברעד שפתייים.

היא החזירה את הספר למקוֹמוֹ, ניגשה אלי והניחה את לחיה על ראשי. איני יודע אם היא הרגישה “זרמי חשמל”, אבל את גוּפי עברוּ זרמים כאלה.

באוֹתוֹ רגע נשמע שיעוּלה של אסתר מלכה במסדרוֹן.

– אמא חזרה כבר, – אמרה הנצ’י נבהלת, כנערה שנמצאה בעווֹנה.

ח

בתחילה מוּזר היה בעיני, כי הנצ’י זוֹ, שכל מעייניה ורגשוֹתיה נתוּנים לקיסרית, לקטעי העיתוֹנים ובמקצת גם לר' פּינחס, כשהיא מדברת עם בני אדם אחירים, חוּץ ממני למשל, ועם ה“דוֹדה” אוֹ עם אמה, וּביחוּד עם הלקוֹחוֹת (יש שאני קוֹלט שׂיחתן מבעד לדלת הסגוּרה, אוֹ בצאתן והדלת פתוּחה רגעים מספר) – היא ככל האנשים. גם קוֹלה אז אחר, גבוֹה יוֹתר וּצלילוֹ אחר, בלי נידנוּד של מסתוֹרין, פשוּט, גלוּי, מעשׂי, אך לאט לאט תפסתי את הדבר ולא תמהתי עוֹד: היא חיה חיים כפוּלים – בסתר וּבגלוּי. שתי הנצ’וֹת הן. ואני גאה הייתי שהיא משתפת אוֹתי בחיי הסתר שלה, שהיא עוֹשׂה אוֹתי, בן התשע, לאיש סוֹדה. ידיעה זו מילאה אוֹתי רגש מעוּדן והכרה של חשיבוּת, אך מגוֹרה הייתי תמיד, לעתים עד דמעוֹת. שמרתי את הסוֹד, אבל לא יכוֹלתי לשמוֹר שיווּי משקלי כמוֹה ולחיוֹת חיים כפוּלים, והכוֹל הרגישוּ

בשינוּי שחל בי, ולא ה“דוֹדה” בלבד, שהיתה מתבוֹננת בי הרבה, אלא גם אבי, שהיה מפוּזר וּמוּטרד בעסקיו, היה שוֹאלני מה לי. השתמטתי מתשוּבה ברוּרה ככל שיכוֹלתי.

יוֹם אחד לקחה אוֹזני, בהיוֹתי במטמוֹרת שלנוּ, שיחה בין אבי וּבין ה“דוֹדה”, כששניהם עמדוּ בערוּגת הירקוֹת שמאחוֹרי ביתנוּ. אפשר שה“דוֹדה” כיונה שהשׂיחה תהיה בחוּץ, כדי שאני לא אשמע, והיא לא ידעה שאני נמצא אותה שעה במטמוֹרת והקוֹלוֹת מגיעים אלי ברוּר בעד סדקי הנסרים שבקיר.

ה“דוֹדה” אמרה:

– הוּא לא אוֹתוֹ הילד. מיוֹם שהן באוּ לגוּר אצלנוּ הוּא שקוּע בחלוֹמוֹת, מתרחק מחברת ילדים.

– תמיד היה קצת פוֹרש מן הילדים, – אמר אבי.

– אבל לא במידה כזוֹ. גם המוֹרה הנכנס לביתנוּ אוֹמר, שהוּא מרגיש בוֹ שינוּי לא לטוֹבה. הוּא מפוּזר ואינוֹ שוֹמע מה שהמוֹרה מסבּיר, ושוֹאל מה שכבר הוּגד לוֹ.

– באמת איני מבין מה עניין לוֹ לנער אצל הגיבּנת. האם לא שמעת על מה הם מסיחים?

– מעוֹלם לא שמעתי שׂיחתם. אוֹ שהם מדברים בלחש אוֹ שהם שוֹתקים. מתוַדה אני, כי כמה פעמים, בהיוֹתי במסדרוֹן, נטיתי אוֹזן לשמוֹע ולא שמעתי. וּכשאני נכנסת, אני מוֹצאת אוֹתוֹ יוֹשב לידה על הכיסא וּמסתכל במלאכת ידיה. מימי לא ראיתי נער בן גילוֹ, שישב ויסתכל במלאכת רקמה של אשה.

– וּבכן, מה יש בדעתך לעשות?

– יוֹדעת אני? כבר דיברתי אליו כמה פעמים והסברתי לוֹ, שלא מן הנימוּס הוּא לשבת שעוֹת אצל אנשים זרים. בוַדאי הוּא לטוֹרח. הוּא שמע לי ויוֹם או יוֹמיים לא נכנס, אחר כך התחיל שוּב הוֹלך שמה. איני מבינה מה הכוֹח המוֹשכוֹ שמה.

– ואין הוּא מספּר כלוּם עליה?

– לא. הרוֹשם שלי הוּא, שיש איזה סוֹד ביניהם. יוֹתר מדי הוּא שוֹתק עליה. ניסיתי למשכוֹ בלשוֹנוֹ, ולא עלה בידי להוֹציא ממנוּ מלה. הרי אתה מכּיר אוֹתוֹ, שהוּא עקשן.

– על כל פנים איני חוֹשש שיש ביניהם רוֹמן, – אמר אבי, כדרכוֹ, בהלצה.

– אף על פי כן הדבר מדאיג אוֹתי. שמעתי גם מפי שכינים: “מה היה לוֹ ליעקב? הוּא מתהלך כ”פּרינץ" (יוֹרש עצר). אי אפשר לדבּר עמוֹ".

– ואת השיעוּרים הוּא מכין?

– כן. הוּא בא תמיד ואוֹמר לי: “הדוֹדה”, הנה גמרתי את שיעוּרי. אני נכנס אל הגברת שפרלינג". כגדוֹל הוּא מדבּר. בתחילה צחקתי בלבי, עתה אני דוֹאגת. ילד צריך להיוֹת ילד.

– מילא, היא לא תקלקל אוֹתוֹ. ואוּלי מן הראוּי לשלחוֹ לשבוּעוֹת מספר אל גיסי לאחוּזה? יש גם שם מלמד ומוֹרה.

– מה אתה חוֹשב: רעיוֹן לא רע הוּא. כדאי היה…

באוֹתוֹ רגע נפלה הנפה מעל המסמר שקיר, ואני נתבהלתי ויצאתי מן המטמוֹרת ולא שמעתי את סוֹף השׂיחה.

לא היתה בי התלהבוּת לרעיוֹן הנסיעה אל דוֹדי, אף על פי שידעתי יפה, כי לעת אחרת הייתי שׂש על בשׂוֹרה כזוֹ.

אבי הוֹציא את מחשבתוֹ אל הפוֹעל, וּבעצמוֹ הוֹליכני בדוּפניתוֹ אל האחוּזה. ביליתי שם כחוֹדש ימים. השׁיחה ששמעתי במטמוֹרת לא נשכחה מלבי והשתדלתי להיוֹת מעוֹרב עם ילדי דוֹדי, ילדים מחוּנכים שעשׂוּ כל מה שיכלוּ לשעשעני וּלהנעים שבתי עמהם והכניסוּני בכל סוֹדוֹת האחוּזה הגדוֹלה. אבל גם הנצ’י לא משה מזכרוֹני, והייתי חוֹשב תמיד בה וּבכל מה שלמדתי מפיה. ביחוּד בלילוֹת על משכבי, בטרם ארדם, אוֹ בחלוֹמוֹתי, הייתי רוֹאה אוֹתה, את הקיסרית, את וינה, ארצוֹת ואיים, וגם אחיה ור' פּינחס ואסתר מלכה לא חדלוּ לפקדני.

וּכשתמוּ ימי ביקוּרי שׂמחתי בסתר לבי לשוּב לביתי, כלוֹמר, לביקוּרי בחדרה של הנצ’י.

כשנכנסתי בחזירתי אל חדרה, ראיתי שגם היא חרדה לקראתי, אף כי התאפּקה מלגלוֹת את אשר בלבה.

ט

עבר הקיץ והימים הנוֹראים התקרבוּ.

מראש חוֹדש אלוּל ואילך נשמע קוֹל השוֹפר מבית שכיננוּ השוֹחט. הוּא היה בעל תוֹקע בבית הכנסת והיה משמיע בכל בוֹקר תקיעוֹת וּשברים וּתרוּעוֹת, מקצת מפני מצוַת החוֹדש וּמקצת לשם אימוּנים לימים הנוֹראים. זכוּרני שקוֹל השוֹפר השפּיע עלי באוֹתה שנה יוֹתר מבשאר שנים. בוַדאי בשל רגישוּתי היתירה. הכּמישה בגנים, העגמימוּת המתוּקה שבאוֹר החמה, הרוּחוֹת המנַשבוֹת כבר בחריפוּת סתוית – על כל אלה ייבּב השוֹפר והטיל בי חרדה מהדהדת.

ביתנוּ היה מרוּחק מטבּוּרה של העיירה. אבי קיבל ידיעה דחוּפה, שעליו לנסוע מיד לאיזה מקוֹם, וּבחפזוֹ מסר על ידי מכתב להביאוֹ לסוֹֹחר תבוּאוֹת הגר בעבר השני של העיירה, בשכינוּת ביתוֹ של פּוֹדהייצר העוֹמד בגמר בניינוֹ.

באמצע הדרך בין ביתנו וּבין מרכז העיירה, מאחוֹרי גדר פסיסים מצוּבּעת, עמד בית נאה, וילה של עץ, מוּקף אילנוֹת וערוּגוֹת פרחים, וּלפניו מרפּסת סכוּכה, מגוּלפת, וחבלבלים משׂתרגים עליה. בבית זה שכן כבוֹד גזבר האחוּזה לאשצ’וֹבר. היה זה הבית הנאוֹר ביוֹתר שבעיירה כוּלה. שם ישבוּ, כדרך הפּרצים, במרפּסת המוּצלה, שתוּ קפה בספלים נאים ואכלוּ עוּגוֹת טוֹבוֹת בכל ימוֹת השבוּע, שׂוֹחחוּ בנעימוּת וצחקוּ בקוֹל כבוּש, וקראוּ ספר לוֹעזי, אוֹ את העיתוֹן "נוֹיה פרייאֶה

פּריסה", שהיה מתקבל בשבילם בדוֹאר. גם האשה וגם הבנוֹת והבנים, כוּלם מגוּדלים, היוּ משׂכילים. אם מישהוּ רצה לדעת מן הנעשׂה בעוֹלם הגדוֹל, היה ניגש בערב לבית לאשצ’ובר. אך מעטים הלכוּ שמה, כי הטוֹן שבבית היה עצוּר, אף כי בלי כל יהירוּת, והאנשים הלבוּשים יפה נראוּ כפוֹרשים לחיים ביניהם לבין עצמם ולא התערבוּ בענייני העיירה. אף על פי שגרוּ בה זה כעשׂר שנים, אבק של זרוּת עוֹד דבק בהם. רק בשבתוֹת וּבחגים הלכוּ ההוֹרים והבנים לבית הכנסת, וגם שם נהגוּ בהסתייגוּת מנוּמסת ונאה וחזרוּ לביתם יחד לחיוֹת את חייהם הנאצלים.

אוֹתוֹ יום שהלכתי להוֹליך את המכתב שהשאיר לי אבי היה מעוּנן ורוּח נשבה בחזקה. מעטים היוּ העוֹברים והשבים בשעה זוֹ שלפני הצהריים. הרוּח טרפה את העלים מעצי הערמוֹנים הגדוֹלים שבצד הדרך וגילגלה אוֹתם באויר ועל פני הדרך. חוּטי הטלגראף, שהוּעמד מקרוֹב, זימזמוּ תמיד למרחקים וּממרחקים רבים. הרגשתי באויר הנרגש משהוּ לא רגיל, כציפייה לאיזה דבר חדש, לא נוֹדע.

לא עברתי חצי הדרך עד שבקעוּ פתאוֹם צילצוּלי פעמוֹנים משני בתי היראה: הקוֹסטיוֹל הקאתוֹלי והצירקבה הרוּתינית, צילצוּלים המוֹדיעים על מת. אוֹזני רגילה היתה בצילצוּלים אלה, אבל לא משתי הכנסיוֹת בבת אחת. והפעם היה בהן איזה כוֹבד, איזה עוֹמק מיוּחד, כעין קריאה לעוֹלם, כזעקת שבר גדוֹלה.

הייתי כוּלי תמיהה. אף נראוּ לי אנשים ניצבים ברחוֹב, בחלוֹנוֹת וּבמרפּסוֹת הבתים, תמיהים זה אל זה ועוֹשׂים בידיהם וּבפניהם תנוּעוֹת של שאילה ואי ידיעה. וּכשקרבתי אל בית הגזבּר ראיתי את כל בני המשפּחה במרפּסת, נרגשים מאוֹד, והבן הגדוֹל עוֹמד על סוּלם וּמתייגע לחזק מוֹט של דגל גדוֹל, דגל שחוֹר, מוּרר ונגרר וּמפרפר ברוּח. לא סמל, לא אוֹת על הדגל, רק יריעה שחוֹרה מחוּבּרת אל מוֹט. מיהרתי שמה ועמדתי במדרכה מוּל המרפּסת שמאחוֹרי הגדר, נושׂא פנַי וּמסתכל במראה ולבי מתפּעם בחזקה. שבתי והבטתי בדרך הלאה, וראיתי על ביתוֹ של השוֹפט, במרחק מה, כבר תלוּי דגל שחוֹר כזה, מתחבט וּמקוֹנן, מתחבּט ומקוֹנן. והלאה מזה – שוּב דגל, ועוֹד אחד, מבית הרוֹפא וּמבית הנוֹטאריוֹן, כוּלם כסוֹפקים כּפּיים על איזה אסוֹן, איזוֹ שוֹאת פתאוֹם.

האנשים שבמרפּסת ראוּ את פני התוֹהים, ואחת הבנוֹת, שצמה קלוּעה מקיפה את ראשה, צעקה אלי:

– לא שמעת מה קרה? הקיסרית נרצחה. אנארכיסט דקר אוֹתה בלבה וּמתה…

“הן, הן”, ניענע האב בראשוֹ היפה וּבזקן השׂיבה המסוֹרק, כשהוּא מחזיק בידוֹ גיליוֹן גדוֹל של העיתוֹן הגרמני.

לא ידעתי מה זה “אנארכיסט” וחשבתי כי פירוּשוֹ “רוֹצח” או “גזלן”. כוּלי הייתי נרעש ונפחד. האוּמנם נהרגה הקיסרית? האפשר? למה? האשה הנפלאה, הטוֹבה, הרחמניה, אוֹהבת הבריוֹת… האשה גדלת הנפש, האוּמללה… הקיסרית שלנוּ… של הנצ’י.. ומה יהיה? מה יהיה?… מה יעשׂוּ כל האנשים?… והנצ’י – איך תפּוֹל הידיעה עליה? היא בוַדאי תמרר בבכי ולא תקבל תנחוּמים. הן נפשה קשוּרה בנפשה (זכרתי את דברי יהוּדה על יעקב ויוֹסף). זוֹ תהיה בשבילה מכה קשה מנשׂוֹא. להסתיר ממנה את הדבר – מן הנמנע השמוּעה בודאי מקיפה כבר את כל המדינה, כל עיר וכל כפר וכל בית, וגם אליה תגיע בעוֹד רגע אוֹ רגעים…

– שבוּע ימים יהיוּ תלוּיים הדגלים, – דיברה אלי הנערה נשענת בגוּפה אל מעקה המרפּסת – כל העוֹלם יתאבּל על מוֹתה של הקיסרית… “כן, כן”, ניענע אביה היפה בראשוֹ ובזקנוֹ.

עמדתי ושמעתי ולא עניתי דבר. מה אעשׂה עתה? האלך בשליחוּתי למסוֹר את המכתב, אוֹ אחזוֹר הביתה לספּר מה קרה, אם עדיין אינם יוֹדעים, ולראוֹת מה שלוֹם הנצ’י? אם אבוֹא ואמצא כי אכן נוֹדע להם הדבר – בודאי אראה את הנצ’י שוֹכבת על מיטתה מכוּוצת ומיבּבת בחשאי, אמה עוֹמדת עליה, כוס לימוֹנאד בידה והיא מתחננת אליה כי תלגוֹם מן הכוֹס, לפחוֹת טיפּה אחת, אך היא, הנצ’י, מקוּפּלת וּמצוּמצמת כילדה, מתלעלעת בבכי חשאי ואפילוּ אינה עוּנה לה…

עמדתי רגעים מספר נמלך בדעתי אם ללכת הלאה אוֹ לשוב, וּלסוֹף החלטתי לעשׂוֹת שליחוּתי. אבל אחרי פסיעוֹת אחדוֹת עמדתי שוּב, תוֹהה על עצמי ועל הכוֹל, מסתכל בדגלים השחוֹרים המתלבטים ברוּח, מקשיב ללבטיהם וּלקינתם ואיני יכוֹל ללכת הלאה. הפעמוֹנים צילצלוּ ביתר עוֹז, והאנשים ברחוֹב, רוּבם נוֹכרים, נראוּ לי משוּנים, כעטוּפים איזה דוֹק שקוּף המבדיל אוֹתם מן המציאוּת. מתוֹך מאמצי לב הגעתי אל שדרת הערמוֹנים, ושוּב עמדתי, מקשיב להלמוּת לבי. לבסוֹף, כמו אינסטינקטיבית, הפכתי פני והתחלתי רץ בחזרה, הביתה.

הדגל במרפּסת בית לאשצ’ובר כבר היה מחוּזק היטב. אך המרפּסת היתה ריקה מאדם. היה לי הרוֹשם: האנשים נכנסוּ פנימה להתאבל על המתה. אבילוּת נשבה לא רק מן המרפּסת הריקה אלא גם מן החלוֹנוֹת המוּגפים, שזגוּגיוֹתיהם נראוּ לי קוֹדרוֹת – בוַדאי מחוֹסר אוֹר השמש. השמיים היוּ נמוּכים וזוֹעפים והרוּח גברה, כאוֹמרת לטאטא את כל הנמצא בחוּץ.

אילו הגעתי עד טבּוּר העיירה, מקוֹם הבתים הגדוֹלים והחנוּיוֹת, בוַדאי הייתי רוֹאה שם דגלי אבילוּת רבים, אך רגלי נשׂאוּני הביתה. לבי פעם פעימוֹת חזקוֹת, כמוֹ רץ גם הוּא למצוֹא חסוּת.

י

בבית ידעוּ כבר הכוֹל מה קרה. עם צילצוּל הפּעמוֹנים שאינוֹ מצוּי התחילוּ השכינים שוֹאלים זה לזה מה נהיה. ולא עברוּ רגעים מעטים עד שנוֹדע דבר הרצח של אֵם המדינה, אשת הקיסר האהוּב, האשה האוּמללה, הנערצה והאהוּבה על הכוֹל.

אבי, כאמוּר, לא היה בבית, ואת ה“דוֹדה” מצאתי עוֹמדת בפתח חדרה של הנצ’י וּמדברת עמה על המאוֹרע. אסתר מלכה עמדה אף היא בתוֹך החדר, שרווּליה חפוּתים למחצה וידיה הזקינוֹת צפוּדוֹת מן הכביסה שהניחה באמצע. הנצ’י לא שכבה במיטה, כפי שדימיתי לי, אלא עמדה ליד הכיסא והחזיקה במשענוֹ הגבוֹה ממנה. כלי הרקמה היוּ מוּטלים על הכיסא. פניה היו ורוּדוֹת קצת ושמוּרוֹתיה העייפוֹת עוֹלוֹת ויוֹרדוֹת על עיניה העצוּבוֹת. מיד ראיתי שאין אני צריך לא להוֹדיע ולא לשאוֹל כלוּם. אבל ה“דוֹדה” פנתה אלי בשאלה:

– מה ברחוֹב?

– לא כלוּם, – אמרתי – דגלים שחוֹרים על בתים רבים, והאנשים נראים כהמוּמים.

– אילוּ כבר פסקוּ הפּעמוֹנים האלה! הם כל כך מַרגיזים… – אמרה ה“דוֹדה”.

– אוֹתי אינם מרגיזים, – אמרה הנצ’י, מתאמצת לדבּר בקוֹל שקט וּשמוּרוֹתיה עוֹלוֹת ויוֹרדוֹת – נדמה לי שאין די פעמוֹנים להוֹדיע לעוֹלם מה קרה. אני משערת את צילצוּל הפּעמוֹנים בערים הגדוֹלוֹת, בוינה. אלפי פּעמוֹנים מצלצלים, גדוֹלים וּקטנים וּקטני קטנים. מיליוֹני אוֹזניים שוֹמעוֹת, מיליוֹני לבבוֹת מתרגשים…

– לאוֹזניים יהוּדיוֹת קשה לשמוֹע את פעמוֹניהם… – אמרה אסתר מלכה, וּכמו נתחרטה על מה שאמרה, הוֹסיפה מיד כמוֹ לעצמה: “אבוֹי לי, הנחתי את הכביסה באמצע”, ויצאה למסדרוֹן.

גם ה“דוֹדה” נסתלקה לעבוֹדתה. באוֹתוֹ יוֹם לא היתה אפייה, אך לפני החגים היתה עליה עבוֹדה מרוּבה אחרת, וּמרוֹב התרגשוּת שכחה לשאלני אם עשיתי את שליחוּתי.

חשבתי: “אחרי שעה קלה אלך עוֹד פעם”. ונשארתי לבדי עם הנצ’י.

היא הסתכלה בי רגע ממוּשך, אחר אמרה:

– באמת רק את גוּפה רצח הרוֹצח. נשמתה נשארה חיה. בשבילי היא חיה עתה יוֹתר משחיתה עד כה. ראה, יעקב, וכי אינה חיה?

הבטתי אל התמוּנה. כן, הקיסרית חיה כמו תמיד. רק תיו העצבוּת שבפניה נתבלט יוֹתר.

הנצ’י המשיכה בקולה השקט:

– עתה תהיה פטוּרה מסבלה. נשמתה תיפגש עם נשמת בנה, עם רוּדוֹלף, עם נשמת היינה, זוֹ תהיה פגישה רבת רגש.

לא ידעתי מה אגיד, אף כי לבי היה מלא. עמדתי מסתכל פעם בתמוּנה, פעם בהנצ’י.

– הרצח לא הפתיעני – המשיכה – איך אוֹמר המשוֹרר: Undank ist. der Welt Lohn. הלב שחָבק את כל האנוֹשוּת נדקר בידי אדם. עוּבדה זוֹ עוֹד מעלה אוֹתה בעינַי. עוֹדך קטן, יעקב, כשתגדל תבין זאת כמוֹני, ואני – אהבתיה ואוֹסיף לאהוֹב אוֹתה כל עוֹד נשמתי בי. ואוּלי, אחרי מוֹתי… גם אתה, יעקב. אוֹהב אוֹתה מעט. האין זאת? הגידה לי.

מרגיש הייתי שדבריה סוֹחטים את לבי וּדמעוֹת נדחקוֹת אל גרוֹני. אצבעוֹתיה הגרוּמוֹת, החיורוֹת של הנצ’י, עם טבעת הכסף הקרירה, ריפרפוּ ונגעוּ בלחָיי, ואז עלוּ הדמעוֹת אל עיני.

– אַל תבכה, ילדי, – דיבּרה אלי – הנה אתה רוֹאה, גם אני איני בוֹכה. נאהב אוֹתה גם עתה. אתקין לה מקרפּ זר שחוֹר סביב. הזר יהלוֹם אוֹתה מאוֹד. תעזוֹר לי?

– כן, – עניתי בניקוּש שיניים.

– קרא נא לאמי ואשלחנה להביא לי מן “העיר” פיסת קרפּ, ואז תעזוֹר לי לעטוֹר את התמוּנה.

אסתר מלכה גמרה את הכביסה והלכה בשליחוּת הנצ’י להביא את המבוּקש. ואני הלכתי בלב כבד בשליחוּת אבי אל סוֹחר התבוּאה, הדר בקצה השני של העיירה. לבּי ניבא לי, שאבא יחזוֹר היוֹם הביתה (איך אפשר שלא יחזוֹר, אחרי מה שאירע), ולא ינעם לי, אם לא יהיה בפי מה להשיב לוֹ.

יא

אך גמרנוּ את עיטוּר התמוּנה בגלי מלמלה עשׂוּיים כזר פרחים שחוֹרים סביב, וּשנינוּ, הנצ’י ואני, עמדנוּ מרוּחקים קצת, מתבוֹננים במעשׂה ידינוּ, והדמוּת החיורת בתוֹך

המשבּצת השחוֹרה כמוֹ נוֹסף על יוֹפיה, כמוֹ ניטל משהוּ מעצבוֹנה והיא מאירה יוֹתר, ואני אמרתי, שאני רוֹצה לקרוֹא ל“דוֹדה” כדי שתראה – שמעתי פתאוֹם את קוֹל ה“דוֹדה”, קול צוָחה לא רגיל אצלה, וּמיד אחריו נשמע קוֹל אבי עוֹנה לעוּמתה. מיהרתי לצאת לראוֹת את אבי שחזר.

בעד פתח המסדרוֹן ראיתי בחוּץ את דוּפניתוֹ עם הסוּס עוֹמדים לפני הבית, ואת אבי מצאתי מתהלך בחדר הגדוֹל אנה ואנה, בעוֹד ה“דוֹדה” יוֹשבת על הספּה, חיקה מפוּשׂק, והיא מנפנפת על פניה בסינרה.

– משוּנה, משוּנה, – דיבּר אבי כלנפשוֹ – דוקא ביוֹם זה, יוֹם בשׂוֹרה רעה למדינה כוּלה, יש בפי בשׂוֹרה טוֹבה לביתי. עשׂיתי בעזרת השם עסק טוֹב, ואני מאמין כי מעתה ישתנה מצבנוּ לטוֹבה. הלכתי אל הגראף מתוֹך מחשבה על עסק של תבוּאה והציע לי עסק של יער. חשבתי: איך אֵעשׂה פתאוֹם סוֹחר יערוֹת ואין אני מבין בזה כלוּם? אמרתי לו: “אנסה למצוֹא לרוּם מעלתוֹ קוֹנה הגוּן”. אמר לי: “העניין דחוּף ביוֹתר. הכסף נחוץ לי מיד. לא אוּכל להמתין יוֹתר ממעת לעת”. אמרתי לוֹ: “אנסה, אוּלי יעזרוּני מן השמיים”. הלכתי מיד לראדיחוּב והצעתי את העסק לר' ווֹלף הוֹלצמאן. וּבו ביוֹם, שלשוֹם היה הדבר, נסענוּ יחד עם הגראף (הוּא לקח גם את המוּמחה שלוֹ), ראינוּ את היער וחזרנוּ יחד אל הארמוֹן – והעסק נגמר בכי טוֹב. משני הצדדים קיבלתי בוֹ במקוֹם שש מאוֹת ר"כ. והרי זה סכוּם גדוֹל. רק בבוֹקר, כשעמדתי לצאת מראדיחוּב, נוֹדע עניין הרצח של הקיסרית. משוּנה, משוּנה, איך בשׂוֹרוֹת רעוֹת וטוֹבוֹת עוֹלוֹת לפעמים בזיווּג אחד!

הוּא לא היה שרוּי בעצבוּת כלל. ראיתי זאת מכל ניד שבגוּפוֹ. אך ה“דוֹדה” היתה נרגשת מאוֹד. היא לא יכלה להירגע ממעשׂה הרצח וטענה:

– אני שוֹאלת: איך רוֹצחים אשה נפלאה כזאת? אשה שעשׂתה רק מעשׂים טוֹבים, שלא נגעה לרעה בשוּם בריה. למה עשׂה זאת אוֹתוֹ איטלקי, בן העם הזר, שלא הכיר אוֹתה, שלא היה בלבוֹ עליה ולא כלוּם?.. ראיתי בחדרה של הנצ’י את תמוּנתה: מלאך ולא אדם. איזה טוּב! איזה יוֹפי! אמוֹר בעצמך, איך אפשר לחיוֹת בעוֹלם כזה?…

ניכר היה כי לבה מלא כל כך מרוֹשם הבּשׂוֹרה הרעה, שבּשׂוֹרתוֹ הטוֹבה של אבי לא מצאה לה מקום בו. ולהפך, אבי, אף כי דיבר גם הוּא על הרצח דברי צער, ניכר היה שלבוֹ מלא כל כך מן המזל ששׂיחק לוֹ פתאוֹם, העשׂוּי להוֹציאוֹ ממצוּקתוֹ, שלא יכוֹל היה ליתן דעתוֹ כראוּי על המאוֹרע הטראגי.

ואני עמדתי נבוֹך בין השניים ולבי לא הלך אחרי אחד מהם, כי כוּלי הייתי אצל הנצ’י ואֶבלה השוֹנה מאֶבלם של אחירים.

מסרתי לאבי מה שאמר לי סוֹחר התבוּאוֹת, והיה גם בזה משוּם בשׂוֹרה טוֹבה בשבילוֹ: הסוֹחר יעץ לוֹ לחכוֹת במכירת חטיו, כי לפי הידיעוֹת שבידוֹ נשבה רוּח אחרת בשוּק התבוּאוֹת. הדברים מצאוּ חן בעיני אבי וּביקש ממני פעמיים לחזוֹר עליהם.

אחר כך קראני לעזוֹר עמו לפתּח את הסוּס וּלהכניסוֹ לאוּרוה.

עבר שבוּע האֵבל. הדגלים השחוֹרים הוּרדוּ בזה אחר זה, גם הדגל שבבית לאשצ’וֹבר. שוּב היוּ ימי שמש של שלהי קיץ, ושוּב ישבוּ בני המשפּחה במרפּסת, שתוּ קפה מספלים יפים, אכלוּ עוּגוֹת משוּבּחוֹת ושׂוֹחחוּ בנעימוּת. עלי האילנוֹת נשרוּ בחשאי

ונפלוּ תחתיהם, אל חללי אחיהם הנחים על הארץ.

ה“דוֹדה” נרגעה, כמעט הסיחה דעתה מן המאוֹרע, ואבי היה שרוּי במצב רוּח טוֹב. הוּא נתן ל“דוֹדה” סכוּם הגוּן להכין את צוֹרכי החגים, והיא יצאה כמעט בכל יוֹם לקניוֹת. את האפייה לשם מכירה ציוה עליה להפסיק. גם מלכתחילה התנגד לכך.

– עתה אני מצטערת ששילחתי את הנערה המשרתת, אני מרגישה בחסרוֹנה כבחסרוֹן ידי, – אמרה לאבי.

תמַהתי לשמוֹע את הדברים האלה מפיה, שהרי ידעתי כמה היתה מתפּארת בשכינוּתה של הנצ’י, ואילוּ היתה חוזרת המשרתת, צריך היה לשלח את הנצ’י מן החדר, ולבי לא היה שלם עם ה“דוֹדה” בעניין זה.

אך אבי תיקן את הרוֹשם באמרוֹ:

– מה יש לדבּר: השׂכּרנו את החדר לשנה, ולא נלין אדם זר בדירתנוּ. – וכי אני חשבתי על כך? אמרתי סתם, – ענתה ה“דוֹדה”.

– בכלל, – אמר אבי – מחשבוֹת בלבי על שינוּי הפּרנסה. קצתי בחיי מפני דרכי המסחר עם העליוֹת והירידוֹת, הסיכּוּנים וההערמוֹת, ואני חוֹשב על פּרנסה אחרת, פּרנסה שיש בה קבע ואין עמה פיזוּר הנפש.

– מה, למשל, יכוֹל אתה לעשוֹת אם לא מסחר? הרי לא תהיה פתאוֹם לרוֹפא או לעוֹרך דין.

– יש לי רעיוֹן. לכשאברר לעצמי אם הוּא דבר של ממש – אגיד לך. ידעת, אין לי סוֹדוֹת מפני שוּם אדם, אבל איני אוֹהב לגלוֹת מחשבוֹת בוֹסר.

ה“דוֹדה” הכירה את אבי, ולא ביקשה ממנו גילוּי מחשבתוֹ קוֹדם זמנה. אך לבי ניבּא לי, כי גם מחשבת אבי לא לטוֹבת הנצ’י היא.

יב

רק פעם בשנה, ביוֹם הכיפּוּרים, היתה הנצ’י הוֹלכת עם אמה לבית הכנסת. קשה היתה עליה ההליכה בדרך רחוֹקה. וּבפרט העלייה במדרגוֹת העץ הזקוּפוֹת אל עזרת הנשים. אבל ביוֹם הקדוֹש הזה לא יכלה להישאר בבית. אף אמרה לי, שהיא מאמינה, כי הצוֹם והתפילה ביוֹם זה עשׁוּיים לשנוֹת את מזלה. למה נתכּונה בשינוּי המזל לא הבינוֹתי, עד שאמרה לי, כי רצוֹנה שר' פּינחס ישוּב הביתה וישב עמה כל הימים.

וּביוֹם הכּיפּוּרים בהשכמה, לפני לכתנוּ אנוּ, יצאוּ שתיהן, אסתר מלכה והנצ’י, ללכת לתפילה בבית הכנסת שב“עיר”.

שתיהן היוּ לבוּשוֹת כהוגן. אצל אסתר מלכה נשתמרוּ קצת מן התכשיטים והמתנוֹת שקיבלה מבעלה המנוֹח, וגם אצל הנצ’י, מה שקיבלה מאביה וּמר' פּינחס. שעה ארוּכּה הלכה בצד אמה, שוֹלחת את מבטה התוֹהה מתחת לשמוּרוֹת העייפוֹת אל החלל החדש בשבילה, וּמתנוֹדדת ביגיעה על מנגנוֹן יריכיה בדרך אל בית הכנסת. רבים הסתכלוּ בהליכה משוּנה זוֹ. גם אני, שיצאתי עם אבי וה“דוֹדה” כחצי שעה אחריהן והשׂגתיה באמצע הדרך, הסתכלתי וריחמתי עליה. אילוּ היה הכוֹח בידי ולא התביישתי, הייתי מרימה ונוֹשׂאה על זרוֹעוֹתי עד בית הכנסת. עברנוּ עליהן וּבירכנוּ אוֹתן, ואני לא יכוֹלתי להפוֹך פני ולראוֹת שוּב את הנצ’י, אף כי רציתי לעשׂוֹת כן.

מכיון שהתפילה עוֹד לא התחילה, נשארתי בחוּץ, יחד עם ילדים אחירים, עד שהגיעה ועמדה כמה רגעים עייפה מאוֹד, נשענת על אמה.

אחר כך ראיתי בכמה קוֹשי עלה לה לעלוֹת במדריגוֹת. פעמים אחדוֹת ניסתה אסתר מלכה להעלוֹתה, ולא עלה בידה. אלמלא עזרתן של שתי נשים, שהחזיקוּ בזרוֹעוֹתיה וכמעט הרימוּה, לא היתה יכוֹלה לעלוֹת. בהגיעה למעלה ראיתי את פניה שהיוּ אדוּמוֹת מהתאמצוּת וּמבּוּשה. אך קיבלה עליה ייסוּרים אלה באהבה, כי לא יכלה להעלוֹת על דעתה שלא תהיה ביוֹם זה עם המתפּללים בבית הכנסת.

ה“דוֹדה” סיפּרה אחר כך, כי הנצ’י ישבה כל היוֹם על מקוֹמה ולא זזה משם עד שקיעת החמה וגמר התפילה. רק שׂפתיה נעוּ כל הזמן וקוֹלה לא נשמע. היו שראוּ דמעה גוֹלשת מעינה על המחזוֹר, שהחזיקה יחד עם אמה. היוּ שהתלחשוּ ואמרוּ: “על ר' פּינחס שהוּא בניכר היא בוֹכה”, אוֹ “על המוּם שלה היא מזילה דמעוֹת”, אוֹ, “על שאין לה פרי בטן היא מצטערת”.

ועלי עבר כל היוֹם בתפילה ליד אבי. נהגתי כגדוֹל ולא יצאתי אלא בשעת ההפסקוֹת, ואף כי שקוּע הייתי במחזוֹר (קוֹל הש"ץ ולשוֹן התפילה משכוּני, ואבי היה מפרש לי מלים קשוֹת שבפיוּט), לא הסחתי דעתי מהנצ’י היוֹשבת למעלה, בעזרת הנשים. את ראשה של ה“דוֹדה”, שישבה בשוּרת המזרח ליד האשנבים הפּתוּחים, ראיתי פעמים אחדוֹת, אבל אוֹתה, שישבה בודאי באחת השוּרוֹת האחרוֹנוֹת, לא יכוֹלתי לראוֹת. כבר גדוֹל הייתי בעיני ולא עליתי עוֹד אל עזרת הנשים, שרק תינוֹקוֹת עוֹלים שמה לראוֹת את אמוֹתיהן ולקבל מהן את מנת האוֹכל (קוּרקבן אוֹ כבד אוֹ כנף “כּפּרה”, עם פרוּסת חלה). נערי גמרא אינם עוֹלים עוֹד שמה, ואם אחת יוֹרדת לחצר ותוֹפסת את בנה הוּא נעלב וּמשתמט ממנה כדי שלא להיראוֹת קטן. ואני באמת גדוֹלה היתה תשוּקתי לעלוֹת, לראוֹת את הנצ’י בתוֹך המתפּללוֹת, רק לראוֹתה ולרדת – אבל הבוּשה עצרתני. מנת האוֹכל הקטנה שהתרציתי לקחת עמי (באמת רציתי לצוּם, אבל אבי אסר עלי את הצוֹם) היתה בכיסי, צרוּרה יפה בנייר כפוּל וּמכוּפּל, וּבתיק הטלית של אבי היה מוּכן בשבילי גם תפּוּח גדוֹל וריחני. ואני דחיתי את האכילה כמה שיכוֹלתי.

ברבוֹת שעוֹת היוֹם הרבּיתי להרהר בה, בהנצ’י, וּככל שהרבּיתי להרהר בה היה לי דוֹאג וחרד לירידתה במדריגוֹת. מי יוֹדע אם תרד בשלוֹם; אפשר שתיכשל ותפּוֹל ותתגלגל למטה! גם בראוֹתי איך העלוּה הנשים, יראתי פן יקרנה אסוֹן, ועתה רציתי לעמוֹד בחוץ ולראוֹת ברדתה.

עברוּ על שעוֹת התפילה של היוֹם הקדוֹש: שעוֹת ההתעוֹררוּת והשעוֹת הכהוֹת; הקריאה בתוֹרה, העמידוֹת והכּריעוֹת בשמוֹנה עשׂרה. פעמים

אחדוֹת נתן לי אבי להריח מצלוֹחית ה“טיפּוֹת” שהיתה עמוֹ בתיק הטלית, כתרוּפה כנגד חוּלשת הלב מן הצוֹם, ושכּיבּד בה גם את היוֹשבים סמוּך לוֹ. שאלתי עצמי אם הנצ’י אינה זקוּקה ל“טיפּוֹת”, שהרי היא תמיד חלשה והצוֹם בודאי החלישה עוֹד יוֹתר. אילוּ יכוֹלתי לעלוֹת שמה עם הצלוֹחית! ויש שהוֹכחתי את עצמי: איך בחוּר גדוֹל שכּמוֹתי מסיח דעתוֹ מן התפילה ביוֹם נוֹרא זה וּמהרהר באשה?…

היה יוֹם חם וּמעיק. האויר בבית הכנסת היה דחוּס מפּיח הנרוֹת, מן הזיעה וּמאבק הקש שנטחן בגרבי האנשים. שלוֹש אוֹ ארבע פעמים הוֹציאוּ החוּצה את מישהוּ שתקפתוּ חוּלשה, וּפעמיים קם רעש בעזרת הנשים: אחת המתפּללות התעלפה והנשים צעקוּ למים. האין זאת הנצ’י? לא, ברוּך השם, אין זאת הנצ’י…

הגיעה שעת נעילה. רוֹב הנרוֹת המעוּכים בארגזי החוֹל כבר דעכוּ, ורק חלק מהם דלקוֹ עוד מוּקפים ציציוֹת וּסרכים של מתּך שעוה, והילדים מחכים בקוֹצר רוח ל“בּרכוּ” של חוֹל כדי שיוּכלו לחטוֹף מן השיירים בשביל “הבדלוֹת” שיעשׂוּ בבית. ואני לא לאלה חיכּיתי, אלא להנצ’י בלבד.

דיסקוּס החמה שלהט בחלוֹן המערבי כבר התחיל יוֹרד מאחוֹרי ענפי האילן הצנוּם, ואבי קם ממקוֹמוֹ ועשׂה דרכּוֹ אל התיבה.

חזקה היתה בידי אבי להתפּלל “נעילה” לפני התיבה. ואני נשארתי יחיד, מעשׂה גדוֹל, על מקוֹמי והשתמשתי בעצמי במחזוֹר (היה לוֹ בתיק עוֹד אחד, שאוֹתו לקח עמוֹ אל התיבה). אבי התפּלל בקוֹל ערב וברגש רב, אך לבי היה מלא חרדה לה, להנצ’י: התעמוֹד בתעניתה? האם לא יקרנה אסוֹן ברדתה במדריגוֹת?… בשמוֹנה עשׂרה עמדתי והתפללתי עם כל הקהל. אבי עבר על חזרות הש"ץ והקהל ענה אחריו בהתעוֹררות הרגילה בתפילת נעילה. רוּח ערבית נשבה פתאוֹם מאיזה צד, עברה בין המתפּללים והחיתה את נפשם. כבר קראוּ בהתלהבוּת גדולה ז' פעמים “ד' הוּא האלוֹהים”, כבר תקעוּ תקיעה גדוֹלה וקראוּ בקוֹל רם “לשנה הבאה בירוּשלים”. למעלה בעזרת הנשים נשמע זימזוּם של תנועה והמוּלת קוֹלוֹת. אלוּ אינן מחכּוֹת למעריב של חוֹל וּממהרוֹת הביתה. גם בין הגברים נמצאוּ אחדים שיצאוּ, אלה שלא נתכּונוּ לקדש את הלבנה בחצר בית הכנסת, כנהוּג. אילוּלא התפּלל אבי לפני התיבה, הייתי יוֹצא לראוֹת אם הנצ’י כבר ירדה, אך לא יכוֹלתי לעזוֹב את המקוֹם לפני שוּב אבי.

והנה – אהה! קוֹל צוָחה חד ורעש גדוֹל מן החצר! לבי נחרד. לא יכוֹלתי עוֹד עצוֹר ברוֹחי ומיהרתי לצאת החוּצה.

ליד גרם המדריגוֹת היה דוֹחק של נשים וּגברים. שאלוּ: מה? מה קרה? ושמעתי: הרוֹקמת הגיבּנת, ברדתה, נתחלקה וצנחה ממדריגה אחת. טוֹב שתפסוּ בה, שאלמלא כן היתה מתגלגלת מכל המדריגוֹת וּמוֹשכת את אמה אחריה. אבל היא נחבּלה ברגלה ואינה יכוֹלה ללכת. הנה היא יוֹשבת על ארגז שהעמידוּ לה.

נדחקתי בכוֹח וראיתי את הנצ’י יוֹשבת על הארגז הגדוֹל. אסתר מלכה כפוּפה ולוֹחשת עליה בלי הרף. קוֹלה של הנצ’י אינוֹ נשמע. אף לא אנחה. היא רק יוֹשבת בלי תנוּעה ורגליה על הארגז, שוֹתקת ולוֹפתת בידיה את הבּרכּיים הזקוּפוֹת. מפני האפלוּלית לא יכוֹלתי לראוֹת היטב את פניה, אבל הם נראוּ לי חיורים וצרוּרים בכאב גדוֹל.

“איה יעקל מוֹסקאל?” – “איהוּ?” “יקראוּ ליעקל מוֹסקאל!” – “הוא ישׂאנה הביתה”, נשמעוּ קוֹלוֹת מכל צד.

לא עברוּ רגעים מוּעטים ויעקל מוֹסקאל, הבחוּר הגברתן, יצא מבית הכנסת, ניגש אל הארגז ונטל את הנצ’י, כנטוֹל תינוֹקת, על זרוֹעוֹתיו, אחת תחת כתיפיה ואחת תחת בּרכיה, וכן מקוּפּלת וּפניה לשמיים. נשׂא אותה בקלוּת להביאה לביתה, ואסתר מלכה הלכה אחריו, נוֹשׂאת את המחזוֹר ואת המטפּחת שנפלה מראש בתה, ואנשים ונשים שוֹאלים זה לזה, משמיעים דברי תהייה וחמלה.

גם ה“דוֹדה” ירדה, וגם אבי, נרגש מתפילתוֹ, יצא כבר נעוּל ותיק הטלית תחת זרוֹעוֹ. כששמע מה אירע, אמר:

– בוֹאוּ, נלך הביתה ונראה מה קרה אוֹתה. אקדש את הלבנה מחר. אפשר שנצטרך לקרוֹא לרוֹפא. כך, כך. בתר עניא אזלא עניוּתא. וה“דודה” ענתה אחריו:

– במקוֹם הדק נקרע הקרע… כן, נלך הביתה. בוֹא, יעקב. נראה במה נוּכל לעזוֹר להן, לאוּמללוֹת.

הדברים הרכּים והטוֹבים, אחרי הזדכּכוּת הלבבוֹת ביוֹם הקדוֹש, היוּ מוּבנים לי מאוֹד, אף כי לי לעצמי לא הספּיקוּ.

יעקל כבר הרחיק מאוֹד עם משאוֹ הקל, וּמרחוֹק ראיתי את אסתר מלכה הזקינה, הנבהלת, החלשה מן הצוֹם, רצה אחריו בצעדים קטנים, נמרצים ואוּמללים מאוֹד.

גם אני רציתי לרוּץ אחריהם, אך כפוּת הייתי אל הוֹרי.

יג

חדשים רבים שכבה הנצ’י במיטתה, כי לא יכלה הציג את כף רגלה על הארץ. ניסתה פעמים רבוֹת ולא יכלה. הכאב היה גדוֹל והרגל רעדה באין אוֹנים, ולא היתה ברירה אלא לחזוֹר למיטה בעזרתה של אמה. פעמיים ביקרה הרוֹפא, בדקה יפה והחליט שאין שבר ברגל, רק מתיחת מיתר בפרק הירך, וריפּוּיה בשכיבה בלבד. העוֹל המוּטל על אסתר מלכה הוּכפל, כי מעתה היתה צריכה לשרתה בכּוֹל והיא קיבלה את העוֹל כדרכה, בשתיקה. גם הנצ’י קיבלה ייסוּריה בלי תלוּנה וּמצב רוּחה לא נשתנה. בשעוֹת היוֹם ישבה במיטה הצחה, רגליה וחצי גוּפה מכוּנסים תחת השׂמיכה הרקוּמה (הימים היו ימי סתיו קרים ותנוּר האפייה לא הוּסק אלא בערבי שבתוֹת בלבד), בפינה, על הרצפה, עמד סיר גחלים לוֹחשוֹת ועליו קערת מים מהבּילים, והיא, לבוּשה חוּלצית צמר חמה וּמטפחת צבעוֹנית לראשה, ישבה ורקמה, כמוֹ שהיתה עוֹשׂה קוֹדם לכן על הכיסא, ו“רגינה” רוֹבצת למרגלוֹתיה בקצה השׂמיכה, עוֹשׁה עצמה כאינה רוֹאָה, וּבאמת שוּם תנוּעה שלה אינה נעלמת מעיניה העצוּמוֹת־הפּקוּחוֹת.

הלקוֹחוֹת לא נתמעטוּ, להפך, הן באוּ במספר רב יוֹתר, זוֹ יוֹצאת וזוֹ נכנסת, ואני מצאתי לי רק הזדמנוּיוֹת מעטוֹת להיכּנס אליה לשם שׂיחה כל שהיא.

אף טרוד הייתי יוֹתר מבקיץ. אבי נענה סוֹף סוֹף לדרישת ה“דוֹדה” והכניסני לבית הספר הממשלתי, במקוֹם לימוּדי בבית אצל המוֹרה הפּרטי. בית הספר לקח ממני את כל שעוֹת הבוֹקר, ואחרי הצהריים הלכתי אל ה“חדר” ללמוֹד לימוּדי קוֹדש, ובערב שקדתי על הכנת השיעוּרים.

בכל יוֹם שרתי בבית הספר עם שאר התלמידים את ההימנוןֹ הקיסרי, ואגב הזכּרת הקיסר זכרתי את הקיסרית, ועם הקיסרית את הנצ’י. עתה היה בלבי חמלה על שלוֹשתם.

בבוֹאי אליה שׂמחה לקראתי, הניחה את הרקמה והוֹרתה על הכיסא ליד מטתה:

– שב, יעקב. יוֹדעת אני שאתה טרוּד הרבה בלימוּדיך. יפה עוֹשׂים הוֹריך ששוֹלחים אוֹתך לבית הספר. כשתגדל תהיה אדם מלוּמד.

היא הדגישה את שתי המלים האחרוֹנוֹת והסתכלה בי ברוֹב חיבּה ורוֹך.

אבל אוֹתי העסיקה מחשבה אחרת ולא יכוֹלתי עוֹד לכבשה. שאלתיה:

– ר' פּינחס יוֹדע מה אירע לך?

– חלילה! – קראה כנבהלת. – איך יכוֹל הוּא לדעת? אני לא הוֹדעתי לוֹ. ושוּם אדם אחר לא כתב לוֹ. אף לא יכוֹל לכתוֹב לוֹ, שהרי אין כאן איש יוֹדע את כתוֹבתוֹ. אין דבר, עד חג הפּסח אקוּם מחוֹליי, וּכשיבוֹא אספּר לוֹ הכוֹל. למה ידאג שם? למה יסבוֹל? למה יחשוֹב רע יוֹתר מן ההוֹוה? הנה המכאוֹב כמעט חלף עבר, ואני יכוֹלה להניע את רגלי בתוֹך המיטה. אתה רוֹאה? מרגישה אני, כי בקרוֹב אוּכל לעמוֹד וללכת. תראה.

העיפה מבט על התמוּנה המעוּטרת זר האבילוּת, הירהרה רגע, אחר גחנה אלי ולחשה לי:

– אחרי שגוּפה מת – נפשה קמה לחיים. אין לי כמעט לילה שאינה באה אלי בחלוֹם. היא זוֹרחת, היא מאוּשרת. שם היא רוֹאָה את בנה, את אחוֹתה, את היינה… כוּלם אוֹהבים אוֹתה, כוּלם מאוּשרים באוֹשרה…

בדיבוּרה לא היה אוֹתוֹ השקט, אוֹתוֹ שיווּי הטוֹן, שהיה בוֹ לשעבר, גם עיניה נראוּ לי אחירות. אש זרה, רחוֹקה, יקדה בהן.

ואפשר שבגרתי קצת. אפשר שהליכתי לבית הספר, העניינים והאוֹפקים שנפתחוּ לפני, הוֹציאוּני מאוירתה. התחלתי מפקפּק קצת בבריוּת רוּחה. אבל לבי עדיין היה נתוּן לה. אמרתי לה:

– מה את סבוּרה: הקיסר לא ישׁא אחרת?

– לא, לא, לא! – קראה כמתנערת – איך אפשר לוֹ לישׂא אחרת אחריה? רק עתה, בטוּחה אני, הוא יוֹדע את כל ערכּה.

ובעצבוּת רבה הוֹסיפה: אילוּ מַתּי אני, היה גם פּינחס יוֹדע את ערכּי…

– וכי רוֹצה היית למוּת?

– רציתי, אבל שאלתי את “אחוֹתי” והיא אמרה לי: "אַל תעזבי את פּינחס לבדוֹ. חייו לא יהיוּ חיים בלעדיך… גם הוּא, פרנץ יוֹזף, אין חייו חיים… בבוֹא חג הפסח, אנה…

והפסיקה, מפני לקוּחה שנכנסה בקוֹל גדוֹל בלי אמירת שלוֹם:

– נוֹדע לי כי הגב' הנצ’י אוֹמרת לרקוֹם תחילה את תיק המצוֹת בשביל מחוּתנה של בת זוּכמאן. אני מוֹדיעה לה, שלא אסכים בשוּם פנים ואוֹפן. אני מסרתי את שלי שלוֹשה ימים לפניה ואעמוֹד על שלי. היא מתפארת, כי למענה תעשה הגב' הנצ’י כל מה שהיא רוֹצה. בשבוּע הבא נוֹסע בן דוֹדי לטוֹפּוֹרוֹב ואני מוּכרחה לשלוֹח את התיק על ידוֹ… חוּצפּה של ריבה! הנה הבאתי גם “רץ” לרקוֹם…

הנצ’י הקשיבה עד שסיימה, אחר אמרה:

– אל תדאגי, העלמה בּרנהוֹלץ. כל ימי אני רוֹקמת ראשוֹן ראשוֹן, וגם את שלך אעשׂה בזמנוֹ. תביני שאין אני יכוֹלה להיוֹת עריבה לדברי התפארוּתה של העלמה זוּכמאן…

אמרתי שלוֹם ויצאתי. שׂיחת השתיים הגיעה לאוֹזני גם אחרי סגירת הדלת. שׂיחה רגילה מאוֹד.

יד

אבי גילה סוֹף סוֹף את מחשבתוֹ: כדוּגמת מה שראה וחקר בראדיחוּב, הוּא עוֹמד לייסד אצלנוּ בעיירה “בּאנק קוֹאוֹפּיראטיבי”,

כלוֹמר אגוּדת חבירים שמייסדת באנק. כל לוֹוה נעשׂה בה חבר על ידי סכוּם מסוּים שמנַכּים לוֹ מן המלוה. אבי ועוֹד שלוֹשה אנשים, אף הם חבירים, ילווּ לאגוּדה הוֹן מספּיק להתחלת הפעוּלוֹת. הם, הארבעה, ייבּחרו להנהלת הבּאנק, ואבי, הבקי בחשבוֹן ובניהוּל פנקסים, יהיה המנהל הראשי העוֹבד בשׂכר, וכך ייפּטר בבת אחת מכל ענייני המסחר הבזוּיים עליו וּמעתה ידע: אלוּ שעוֹת עבוֹדתוֹ וזוֹ משכוּרתוֹ. אף עשׂה כמיטב יכוֹלתוֹ לא לנצל את הלוֹוים, שרוּבם ככוּלם יהיוּ מדלת העם, יהוֹדים ונוֹכרים, ויהיה להם לברכה. לכשיקנה לוֹ הבּאנק אמוּן הציבוּר, יקבל פקדוֹנוֹת רבים וגם מלווֹת מבּאנקים אחירים, והריוַח המעט שבין אחוּז לאחוּז יספּיק לפרנסתוֹ ולפרנסת פקיד אוֹ שניים, לפי הצוֹרך. המשקיעים האחירים יקבלוּ, נוֹסף על הריבּית, את חלקם מן הריוח השנתי – הענקה שהאסיפה תעניק להם בתוֹרת פרס. וֹכבר עשׂה את כל ההכנוֹת הדרוּשוֹת על ידי עוֹרך דין, וּכבר ניתן הרשיוֹן מטעם הרשוּת; וגם שׂכרוּ שני חדרים ב“עיר”, וּבעוֹד ימים מספר ייפּתח הבּאנק. והרי דבר גדול הוּא: בּאנק ראשוֹן בעיירה! שני מַלוי בריבּית שבעיירה רוֹגנים, מתוֹך שחוֹששים להפסיד את לקוֹחוֹתיהם המשלמים להם ריבּית שמינה. אבל אין בכוֹחם לעשׂוֹת כלוּם, אם לא ימצאוּ לוֹוים – סוֹפם שיפקידו גם הם את כספּם בבּאנק ויסתפּקוּ ברוָחים קטנים, מוּתרים על פי החוֹק.

הוּא הסבּיר לנוּ את עניין הבּאנק הסבּר היטב, ואף על פי כן לא נתחַור הדבר לא ל“דוֹדה” ולא לי. אבל היה לנוּ אֵמוּן רב באבי, ואם הוּא אמר כך, בוַדאי עניין הוּא. הוא חבק את כתיפי ה“דוֹדה” ואמר לה, כדרכוֹ, ספק בצחוֹק, ספק בכוֹבד ראש:

–מעתה ייקרא שמך “גברת דירקטור”.

וה“דוֹדה”, כדרכה, השיבה:

– באמת איני חסירה כלוּם אלא את התוֹאר המשוּנה הזה.

ואבי, כטוֹב לבוֹ עליו, הוֹסיף:

– וּתקבּלי בחזרה את הנערה, שאַת כל כך מתגעגעת עליה.

אמרה ה“דודה”:

– והרי החדר תפוּס.

– גם את החדר תקבלי. מעתה לא יהיה לך עוֹד צוֹרך בשׂכר הדירה. –– לא, כל עוֹד הנצ’י חוֹלה, לא אשלח אוֹתה מן החדר.

– כמוּבן, לאחר שתבריא, אז לא קשה יהיה לה למצוֹא דירה אחרת, טוֹבה מזוֹ. פּוֹדהייצר שאלני, אם הן נשארוֹת אצלנוּ גם לשנה הבאה. בביתוֹ החדש יש חדר עם מטבח קטן, פנוּיים מדיירים, והוּא מוּכן להחזירן אל ביתוֹ.

– הלואי שתבריא עד סוֹף השנה! – סיימה ה“דוֹדה” את השׂיחה.

אני שמעתי את שיחתם ולא אמרתי כלוּם. ובלבי חשבתי: “הנצ’י לא תוֹסיף לגוּר אצלנוּ”.

הצטערתי ולא הצטערתי.

טו

אוֹתה שנה היה חוֹרף קל. השלג ירד יוֹם אוֹ יוֹמיים וּמזג האויר הלח מיסמסוֹ. היוּ רוּחוֹת טעוּנוֹת טחב ואפילוּ גשמים. רק שלוֹשה או ארבעה שבוּעוֹת היה קוֹר יבש וקיפּאוֹן עז, חוֹבק הכּול. אמר אבי ל“דוֹדה” להסיק שעה בכל יוֹם את תנוּר האפייה, כדי שייחם בחדרה של הנצ’י. הדיר שלנוּ היה מלא עצים יבישים, שאבי קנה בזוֹל גדוֹל. ואסתר מלכה באה אל דירתנו להוֹדוֹת לנוּ על כך בשמה וּבשם בתה. “חיוּת הכנסתם בנוּ”, אמרה ולא יספה.

רק לעתים רחוֹקוֹת יכוֹלתי להיכנס לחדר, אם מפני הלקוֹחוֹת אוֹ מחוֹסר פּנאי. אף לא הציקתני עוֹד התשוּקה לבוֹא שמה. זכרתי את סוֹדה של הנצ’י, גם שמרתיו יפה, אבל הוּא לא היה עוֹד סוֹדי. הבטחתי ושמרתי הבטחתי.

ערב אחד, אחרי הפסקה ממוּשכת, נכנסתי אליה וּמצאתיה יושבת במיטה. מלאכת הרקמה מוּטלת על השׂמיכה, לפניה צלחת קטנה והיא קוֹלפת בסכין תפּוּח צהוֹב לאוֹר המנוֹרה הקטנה עם הגוּלה הגדוֹלה, שאסתר מלכה העמידה לה על דלפּק גבוֹה. בחדר היה חם, כי אחרי הצהריים הוּסק התנוּר במסדרוֹן. אסתר מלכה יצאה לפני רגעים מספר להביא חתיכת מלאכה גמוּרה לאחת הלקוֹחוֹת.

מימַי לא ראיתי אמנוּת כזוֹ בקליפּת תפּוּח. בטוּח הייתי שלא דבק בקליפּה מבּשׂר התפּוּח כשיעוּר החרדל. נחש קרוּם דק כמשי ושקוּף השתלשל מאחרי הסכין, הסתלסל והגיע עד הצלחת, וכדוּר התפּוּח לא שינה תבניתוֹ במשהוּ. כמדוּמה שגם עינוֹ לא נשתנה אחרי שנעניתי לה וישבתי, אמרה:

– אחי הגדוֹל לימדני, כי כל אוֹנוֹּ של הפרי הוּא בקליפּתוֹ אוֹ סמוּך לה, והוּא בעצמוֹ אוֹכל תפּוּחים ואגסים על קליפּתם. ואני – רק את הקרוּם העליוֹן אני מסירה. ראה, האין זה נייר סיגריוֹת? – היא הרימה את נחש הקליפּה והחזיקה אוֹתוֹ בין המנוֹרה ובין עינַי. דמיוֹנה היה כנערה קטנה.

לאחר שחיטטה וניקתה בראש הסכין את גוּמוֹת הפּיטם והעוֹקץ, חתכה נתח מן התפּוּח והוֹשיטה לי בסכין:

– קח ואכוֹל ותגרוֹם לי הנאה. אַל תסרב.

מוּבן, שלא יכוֹלתי לסרב.

אחרי שהעמדתי לבקשתה את הצלחת עם הקליפּה והסכין על השוּלחן, הביטה בי בעצב רב ואמרה:

– גם אתה אינך מתעניין יוֹתר ב“אחוֹתי”. כל העוֹלם שכח אוֹתה. זוֹכר אֹתה איזה אֵבל היה לאחר שנרצחה? ועתה חוּץ ממני אין איש שוֹמר זכרוֹנה. כן, גם הוּא, הקיסר, זוֹכרה יוֹם ולילה. היא יוֹדעת זאת. גם אוֹתוֹ היא פוֹקדת בחלוֹם וּבהקיץ. ואחי אף הוּא פסק משלוֹח לי עיתוֹנים. שלוֹש פעמים ביקשתי ממנוּ ולא עשׂה בקשתי. בפעם הרביעית כתב לי: “הקיסרית מתה ואיננה, ולמה תהרהרי בה? האמיני לי, גם בוינה שכחוּ אוֹתה. האנשים אוֹהבים חיים ועליצוּת וּמתרחקים מן המות ומן העצבוּת…” איש פשוּט הוא אחי. אינוֹ יכוֹל להבין שיש קשר בין החיים והמתים, שיש מתים חיים וחיים מתים… לוֹ לא אכתב על כך, כי הוּא לא יבין. גם אשתו לא תבין. רק מעטים מבינים זאת. אתה, יעקב, מבין – לא כן?

– הייתי במבוּכה. לא ידעתי מה אשיב לה. והיא לא גרעה ממני מבטה, מבט עצוּב, כבד, תוֹבע תשוּבה. במבוּכתי הפכתי פני והסתכלתי בתמוּנה. התמוּנה היתה שרוּיה בצל, אבל בתוֹך הצל וּבתוֹך זר האֵבל נראוּ לי הפּנים חיים, לבי נתפּעם בי. היא הרגישה בדבר ואמרה, מטעימה כל מלה:

– אם תחשוֹב בה – תתגלה גם אליך.

– היא לא תתגלה אלי, – עניתי. קם בי מעין מרי בשל התפּעמוּת הלב שלא רציתי בה.

– ואני אוֹמרת: היא תתגלה אליך. – שמעתי בקוֹלה מעין מרי כנגד מריי.

– מוּטב שתתגלה לי אמי, – אמרתי, והרגשתי את המרי שבּי עובר להתרגשות. וגם בזו לא חפצתי. התיראתי פן תעלינה דמעות בעיני.

עם כל מה שהסכנתי עם ה“דודה”, האשה היפה, הטוֹבה והישרה, שכיבדתיה, אף כי לא אהבתיה, דימדם בי תמיד זכר אמי, שמתה עלי בהיוֹתי ילד קטן, ומקצת מתוֹאר פניה היה שמור עמי כסוד יקר, ולא ידעתי אם זכר מציאות הוא אוֹ זכר חלוֹם.

– אפשר שהיא תביא לך גם את אמך. רק חשוֹב בה היטב, היטב. – שמעתי קולה הדובר, והוא נראה לי פתאום זר. קם בי רגש לא נוח. המנורה הקטנה, שעמדה על הדלפק סמוך למיטה וגוּלת משי ירקרקת וגדולה עליה, האירה רק תחוּם מצומצם, והחדר, ביחוד הכתלים והפינות, היו שרויים באפלולית. עתה, אחרי דברי הנצ’י על הקיסרית ועל אמי, הנפשות המתות, נדמה לי שנוספה תנוּעה בצללי החדר. אף נדמה לי, כי שומע אני קול אִושה קלה. האין היא באה מאחרי הפּרגוֹד? היה בי משהו קשוּב וּפזוּר כאחד.

גם היא הנצ’י, נעשׂתה כבלתי מציאוּתית בעיני. ראיתי מַראיה ושמעתי קוֹלה, וּבכל זאת צל היתה עם הצללים. צל שבא לשרות בתוך תחוּם האור, צל מואר וחי. אך צל. פניה היו חיורים־כתוּמים ושמוּרוֹתיה העייפות ריטטו על עיניה. המטפחת העוֹטה את ראשה היתה כמַצניעה משהו.

– רצוֹנך שאבקש ממה להביא לך ברכה מאת אמך? – שאלה, וקוֹלה נשמע לי כקול אחר, לא של הנצ’י, שרגיל הייתי בה.

– לא, איני רוצה, – עניתי במרי מתגבר.

– מדוּע? הן אהבת את אמך…

– אם אמי תרצה להתגלוֹת אלי, תתגלה בעצמה.

התחלתי מרתיע על הכיסא בקוֹצר רוּח.

– אתה רוֹצה ללכת? – שאלה.

– אני – עלי להכין שיעוּר לבית הספר.

– אם כן – לך הכן שיעוּריך. שכח מה שאמרתי לך.

– לא אספר לאיש, – אמרתי.

– יפה. ואני אשוּב למלאכתי.

אמרה ונטלה את כלי הרקמה בידיה.

– מתי תיכּנס שוּב?

– כשאמצא לי שעה פנויה. ליל מנוּחה!

– ליל מנוּחה, יעקב. אַל תכעס עלי.

– לא אכעס. על מה אכעס? ליל מנוּחה!

יצאתי מן החדר וסגרתי אחרי את הדלת.

טז

כשחזרתי יום אחד מבית הספר, בישׂרה לי ה“דודה” בשׂוֹרה: הנצ’י התחילה מהלכת. והוֹסיפה: “עתה יש תקוה כי באביב נוּכל להחזיר את הנערה”.

שׂמחתי על הבשׂוֹרה ולא הצטערתי הפעם על התוֹספת של ה“דוֹדה”.

– מהלכת כמוֹ לפני הנפילה?

– לעת עתה היא מתהלכת קצת בחדר, נשענת ברהיטים כתינוֹק. אבל כיון שהתחילה – בוַדאי תשוּב להלך כמקוֹדם.

אבי חזר מעבוֹדתוֹ בבּאנק (הוּא בא תמיד אחרי), וגם לוֹ בישׂרה את הבשׂוֹרה הטוֹבה.

– ברוּך השם, ברוּך השם! – קרא אבי – כל הזמן הייתי דוֹאג שמא ימצאנה ר' פּינחס רתוּקה למיטה, שאז בוַדאי היה דוֹרש שתקבל גט.

– אלוֹהים שמע את תפילתה של אסתר מלכה. תמיד, בשעת עבוֹדתה במסדרוֹן, הייתי שוֹמעת אוֹתה מלחשת בשׂפתיה. פעם שאלתיה מה היא מלחשת, וענתה: “מתפּללת אני לבריאוּתה של בתי”.

– “אם תסכים – אתקין לה מקל להישען עליו”, אמרתי בלבי, “מקל טוֹב וקצר, לפי שיעוּר קוֹמתי…”

בקרן זוית שבלשכת הכלים שלנוּ עמדוּ כמה מקלוֹת פסוּלים של אבי, שמרוֹב שימוּש נשתחקוּ אוֹ נתבקעוּ למטה וה“דוֹדה”, חסה עליהם להשתמש בהם לכביסה. אחד המקלוֹת הללוּ אמרתי להתקין בשביל הנצ’י.

מיד לאחר הארוּחה נכנסתי וּמצאתיה יוֹשבת על הכיסא ורוֹקמת וההדוֹם תחת רגליה, כבימים שלפני הנפילה. המראה הדיץ את לבי.

בירכתיה והיא ניענענה לי בראשה במאו­­­ר פנים.

– התינוקת התחילה מהלכת, – אמרה בחיוּך.

– ברוּך השם! – נקטתי לשוֹן אבי.

– שב, יעקב, לידי על הכיסא – אם אין אתה עסוּק בלימוּדיך. אסוּר שתאבּד זמנך לבטלה. אי אתה יוֹדע כמה אני שׂמיחה שאתה מרבה ללמוֹד.

אחרי שׂיחה קצרה שאלתי אם רצוֹנה שאכין לה מקל. עד שהרגל תתחזק.

במקוֹם תשוּבה הניחה ידה על ראשי והסתכלה בי בעיניים מליאוֹת תוֹדה.

כעבוֹר רבע שעה הכנסתי לה מקל טוֹב, לפי מידתי, שקיצצתיו ושיבּבתיו יפה בנייר זכוּכית וקבעתי שפוֹפרת ברזל ברגלוֹ.

היא הסתכלה בוֹ הפוֹך והסתכל, אחר כך ניסתה ללכת בוֹ ואמרה:

– נפלא, “קאוַאליר” שלנוּ, כך קוֹראת לך אמי. הרי אתה אוּמן יד!

עבר חג הפּוּרים בא חוֹדש ניסן. הילוּכה נשתפּר, וּבאחד הימים החזירה לי את המקל:

– ראה, למדתי להלך בלי משענת. שבתי לאיתני. תוֹדה לך.

אחר כך התבוֹננה בי רגע ממוּשך, כבוֹחנת אוֹתי, העיפה מבט אל תמוּנת הקיסרית ואמרה לי בקוֹל כבוּש:

– אם לא תצחק, אגיד לך: ידעתי כי אקוּם ואתהלך לפני שיבוֹא פּינחס לפסח. “אחוֹתי” הגידה לי…

וּפניה לבשוּ פתאוֹם ארשת חמוּרה, שלא הלמה את שׂמחת לבה. אוּלי משוּם שהרגישה בי ככוֹפר באמוּנתה והדבר הסב לה מוֹרת רוח.

ה“דוֹדה” דיברה עתה בגלוּי על גמר שנת דירתה של הנצ’י אחרי הפּסח. כתוֹם השנה תשיב את הנערה המשרתת (הנערה ישבה בבית אביה בעיירה הסמוּכה וּמיאנה לקבל כל מקוֹם עבוֹדה אחר). אבי, שהיה שרוּי במצב רוּח טוֹב בשל עבוֹדתוֹ החדשה והצלחת מפעלוֹ, היה עמה בדעה אחת. השכינים ידעוּ כבר, והדבר נוֹדע גם להן, לאסתר מלכה וּלהנצ’י, ואיש לא התפלא על כך. לאבי יצא שם מכוּבּד של מנהל בּאנק, ומדרך הטבע היה שלא יוּשׂכּר עוֹד חדר בביתוֹ הקטן.

פּוֹדהייצר נזדמן ברחוֹב עם אסתר מלכה ושאלה אם אין ברצוֹנן לחזוֹר לדוּר אצלוֹ. יש לוֹ בבית החדש חדר טוֹב מן הראשוֹן, וגם מטבח קטן סמוּך לאוֹתוֹ החדר. ואשר לשׂכר דירה – ישתווּ. לא יצטרכוּ לשלם הרבה יוֹתר ממה שהן משלמוֹת לנוּ.

אסתר מלכה דיברה, כנראה, בעניין זה עם הנצ’י, כי בהיוֹתי אצלה אמרה לי:

– כך, יעקב. אחרי הפּסח עלינו להיפרד. אנוֹ חוֹזרוֹת אל פּוֹדהייצר. אוּלי מוּטב כך.

– כן, – אמרתי – רצוֹנם של הוֹרי הוּא.

אמרתי בכוָנה “רצוֹנם”, שלא תחשוֹד בי, כי גם רצוֹני הוּא. באמת הייתי מסכים שתישאר אצלנוּ. אילוּ שאלוּני, בוַדאי הייתי אוֹמר, כי מן הראוּי שתישאר.

– עוֹד תספּיק לראוֹת את פּינחס.

– ראיתיו פעמים אחדוֹת בימי הפּסח, בחוּץ וּבבית הכּנסת.

– אבל לא דיברת עמוֹ. איזה דיבוּר טוֹב ונעים! יש בוֹ ממידת האצילוּת. רוֹצה אני שתדבר עמוֹ מלים אחדוֹת.

– כן, הוּא יהוּדי נאה וּמהדר בלבוּשוֹ.

– כאָבי, עליו השלוֹם. קצת למד מאבי, וּקצת – טבע הוּא לוֹ. הוּא אסתיט.

והיא הסבּירה לי פירוּש המלה.

– מתי הוּא רגיל לבוֹא?

– כשבוּע לפני הפּסח. הנסיעה ממקוֹם עבוֹדתוֹ נמשכת כרגיל שלוֹשה אוֹ ארבעה ימים. השנה חל פּסח ביוֹם החמישי. סבוּרה אני שיבוֹא לשבת הגדוֹל.

– חיכּיתי בקוֹצר רוּח לבוֹאוֹ. חשקתי לדעת אם ר' פּינחס יוֹדע על יחסה של הנצ’י אל הקיסרית. אבל לא מצאתי עוֹז בנפשי לשאלה על כך.

יז

– הוּא בבית! – הוֹדיעה לי ה“דוֹדה” כשחזרתי ביוֹם החמישי בערב משיעוּרי ב“חדר”. זה היה השיעוּר האחרוֹן לפני “בין הזמנים” ולמדנוּ את ההגדה של פסח. הרבי לימדה אוֹתנוּ בניגוּן ערב, בתוֹספת קצת מדיני הפּסח. והדברים היוּ מאירים ושׂמיחים. היה בהם מריח החג, ממאכליו, מן המלבוּשים החדשים מזיו החמה, מליבלוּב אילנוֹת ודשאים, מרינת שיר השירים, מנס הגאוּלה וממתן החירוּת. הכּוֹל בּישׂר חדש. וחדש מכּוֹל היה בעיני בוֹאוֹ של ר' פּינחס. רציתי לראוֹת מקרוֹב את האיש, שכל ימוֹת השנה היה בניכר ולא כתב לביתוֹ מלּה (חוּץ מברכּת ראש השנה) וששמעתי עליו דברים הרבה. רציתי לראוֹת איך ינהוֹג בה, בהנצ’י. בוַדאי תספּר לוֹ על המקרה הרע שקרה אוֹתה בבית הכנסת. איזה רוֹשם יעשׂה עליו הדבר? האם גם השנה ידרוֹש ממנה, אחרי שהייה ימים אחדים בבית, שתקבל גט ואחר כך יתפּייס ויסע ויניח לה מתנת כסף פעוּטה, הכּוֹל כמשפּטוֹ מימים ימימה, אוֹ ינהוֹג השנה אחרת? האם יתן את דעתוֹ על תמוּנת הקיסרית שהיא מעוּטרת אבילוּת? מאוֹד מאוֹד התאַויתי לדעת כל אלה. חפצתי לראוֹתם בעינַי ולשוֹמעם באוזנַי.

– הוּא בחדר, עם הנצ’י, – המשיכה ה“דוֹדה” – אסתר מלכה כבר הלכה למקוֹם הלינה שהכינה לה.

– מדוּע לא נלין את אסתר מלכה אצלנוּ, עד שיסע?

– יאריכוּ ימיך! באמת הצעתי לה. אבל היא סירבה. רוֹצה היא להניחם לבדם. רוֹצה היא רק לשרתם כל היוֹם (מה יש לה לעלוּבה זוֹ בעוֹלמה חוּץ משירוּת זה?) וּלהניחם בערב לנפשם. לא דיברתי על לבה. גם אבא אמר, כי יש להניח לה שתעשׂה כהבנתה. בנידוֹן זה היא בעלת ניסיוֹן.

כשיצאתי אל המסדרוֹן ראיתיו מחליק ועוֹבר ונכנס לחדר. לבוּש היה איצטלה שחוֹרה וארוּכּה וכיפּה של משי כעין סירה על שׂער ראשוֹ המסוֹרק. רוּח ניקיוֹן וחשיבוּת עלה ממנוּ. אך לא יכוֹלתי להתבוֹנן בו היטב, כי מיהר לעבוֹר.

“בעלה של הנצ’י!” כינוּי זה בלבד די היה לעשׂוֹתוֹ בעינַי בריה לא רגילה. כל הערב הרהרתי בוֹ, וגם בשכבי על ערשׂי עוֹד הרבּיתי להרהר בוֹ עד שנרדמתי. וּבבוֹקר ראיתיו בעד החלוֹן הוֹלך לבית הכנסת ותיק הטלית־והתפילין הרקוּם תחת בית שחיוֹ. פנים יפים וּשקיטים, נהנים מעצמם, עטוּרים זקן שחוֹר, מטוּפּח יפה, עם קצת שׂערוֹת מכסיפוֹת, וּפיאוֹת קטנוֹת, מסוּלסלוֹת, יוֹשבוֹת לוֹ הדוּקוֹת ליד האוזניים.

אוֹתוֹ יום התחיל גם חוֹפש הפּסחא בבית הספר, על כן יכוֹלתי לעמוֹד שעה ארוּכּה ליד החלוֹן וּלהסתכל אחרי ר' פּינחס עד שנתעלם מן העין. מראהוּ וּדבריה של הנצ’י עליו גירוּ אוֹתי לדבר עמוֹ, אבל חוּשי בי הגיד לי, כי עלי להוֹקיר רגלי מן החדר, כדי ל“הניחם לבדם” כמוֹ שאמרה ה“דוֹדה” משמה של אסתר מלכה. וכן גמרתי בלבי: כל זמן שהוּא כאן לא אכּנס לחדר – אלא אם יקראוּ לי. אפשר שתהיה לי הזדמנוּת לדבּר עמוֹ “מלים אחדוֹת” – אף כי לא ידעתי מה ועל מה אוּכל לדבּר עמוֹ.

אסתר מלכה באה והביאה עמה סל כבד מלא צוֹרכי אוכל נפש. מיד התחילה בעבוֹדה. היוֹם טרחה יוֹתר מבשאר הימים. עזרה עם הנצ’י בסידוּר החדר לכבוֹד האוֹרח עד שוּבוֹ מן התפילה. בעברי ראיתי בעד הפּתח את הנצ’י, על ראשה מטפּחת לבנה, קשוּרה מאחוֹר, וּמטאטא־נוֹצוֹת בידה. מראה פניה היה כשל נערה. אחר כך בישלה אסתר מלכה הרבה במסדרוֹן ואפתה בתנוּר יחד עם ה“דוֹדה” מיני מאפה ריחניים שהכינה, הכּוֹל בשתיקה, אך מתוֹך התעוֹררוּת של הנאה.

– מוּטב שתחזיקוּ את החלוֹנוֹת פתוּחים. הוּא בודאי אינוֹ

רגיל לשבת בחוֹם כזה, – יעצה ה“דוֹדה” לאסתר מלכה, שעמדה על ידה אצל התנוּר. וזוֹ ענתה:

– כן, בוַדאי.

והמשיכה בעבוֹדתה בזריזוּת יתירה.

הימים היוּ ימי אביב נוֹהרים. מאפס מעשׂה וּמרגש חוֹֹפש יצאתי לטייל מחוּץ לעיירה וזנתי עינַי בשׂדוֹת החרוּשים חריש אביב, בתבוּאת החוֹרף הרכּה, המתפּנקת בחמה, וּבניצני הפּרחים בתוֹך העשׂב שבצידי הדרך וּבמצרים. פסוּקי שיר השירים היוּ כתוּבים בכל מקוֹם בכתב של אוֹר.

אחרי הליכה של הסתכלוּת ביחידוּת במשך שעתיים אוֹ יוֹתר חזרתי, נוֹשׂא עמי ריח השׂדה וּמראה המרחב וּצרור ציצים קטנים בידי – חציוֹ בשביל ה“דוֹדה” וחציוֹ בשביל הנצ’י, שמסרתיו לאסתר מלכה. היא הגישה את הפרחים אל אַפּה וקראה בקוֹל לא לה, קוֹל של נערה:

“אה, מחיה נפשוֹת! הנצ’י תשׂמח מאוֹד”.

יח

לפני שקיעת החמה נכנס אלינוּ ר' פּינחס, לבוּש שבּתּית והסידוּר בידוֹ. אבי, שהיה מוּכן ללכת לבית הכּנסת, הלך לקראתוֹֹ ונתן לוֹ שלוֹם. גם אני ניגשתי ונתתי לוֹ שלוֹם, לפי המנהג. הוּא בא להצטרף אלינוּ בהליכתנוּ לקבלת שבת. היה רך ומשוּח, קרוֹב ורחוֹק כאחד.

אם מפני מראהוּ וּלבוּשוֹ הטוֹב אוֹ מפני היוֹתו אוֹרח מרחוֹק בא, כניסתוֹ לבית הכנסת עשׂתה רוֹשם ורוֹב המתפּללים ניגשוּ אליו ונתנוּ לוֹ שלוֹם בחיבּה מרוּבּה. אפילוּ חשוּבי העדה, אפילוּ הרב בכבוֹדוֹ

בעצמוֹ עזב את מקוֹמוֹ ליד עמוד הש"ץ ונשׂא אליו כפּוֹ לשלוֹם. ראיתי רבים מסתכלים בוֹ, וּנערים, מחבירי ולא מחבירי, מתכּונים לעבוֹר עליו וליתן בוֹ עיניהם הסקרניוֹת.

הדבר התמיהני, שהרי ידעתי מה שמספּרים עליו שלא בפניו.

בדרך הביתה נלווּ אלינו מן הגרים בשכוּנתנוּ, חבוּרה לא קטנה, כוּלם מטים אוֹזן לשׂיחת אבי עם ר' פּינחס ונכנסים לתוֹך דבריהם בשאילה אוֹ באמירה כל שהיא. הוּא סיפּר על המקוֹמוֹת שהוּא נמצא שם, על הארץ ועל היהוּדים היוֹשבים בה. יהוּדים עוֹבדי אדמה ויראי שמיים. לבוּשם לבוּש חסידים אדוּקים ועבוֹדתם בבית וּבשדה כעבוֹדת האיכּרים הנוֹכרים. מפרישים מַעשׂר לעניים ונוֹהגים מעין שמיטה. הדברים היוּ מתמיהים, אך דיבוּרוֹ היה נאה, במתינוּת, בטעם וּבלשוֹן ציוּרית. השוֹמעים נהנוּ מאוֹד מדבריו.

כשפּרשו האחירים לבתיהם ונשארנוּ שלוֹשתנוּ, הרגיש בי. הניח ידוֹ על ראשי ושאלני:

– אצל איזה מלמד אתה לוֹמד?

אמרתי לוֹ.

– מלמד חשוּב, – ענה כמדבּר אלי ואל אבי כאחד – ילד שנפשוֹ חשקה בתוֹרה יכוֹל ללמוֹד ממנו הרבה. בעל הסבּרה גדול וּמשנתוֹ ברוּרה.

זוֹ היתה כל השׂיחה בינינוּ, כי מיד חזר לשׂיחתוֹ עם אבי. לא ידעתי אם הנצ’י דיבּרה עמוֹ עלי אוֹ לא. נטיתי לחשוֹב שלא דיבּרה עמוֹ.

אחרי הסעוּדה פרשתי לחדרי ושכבתי במיטה. אך השינה רחקה ממני, כי הירהרתי בשניהם: בר' פּינחס ובהנצ’י. והנה הגיע לאוזני מן החדר הסמוּך לחשה של ה“דוֹדה” אל אבי:

– אין לוֹ מזל, למסכּן.

– למי? – השיב אבי בקול.

– דבּר בלחש. אפשר שהנער עוֹדנו עֵר… לר' פּינחס.

– מה קרה לוֹ? – המיך אבי את קוֹלוֹ.

– לא קרה לוֹ מאוּמה. היא, הנצ’י, אינה מוּכנה…

– מה פירוּש?

– לך, אינך מבין?…

– אה, כך.

– אבל אין דבר. ל“סדר” תהה לוֹ מלכה.

– ברוּך השם! תיכף אשוּב, – סיים אבי את השׂיחה.

מה ששמעתי לא קירב את שנתי, אף כי התאמצתי מאוֹד להירדם.

יט

מפני החג הקרוֹב ולכבוֹדוֹ של ר' פּינחס הפסיקה הנצ’י את כל עבוֹדוֹת הרקמה לאחירים ואת הגמוּרוֹת שלחה בידי אמה אל הלקוֹחוֹת.

אל חדרה לא באתי, ולא ראיתיה כל הימים. ובבוֹקר יוֹם שלישי, יוֹמַיים לפני החג, בהיוֹת ר' פּינחס בבית הכנסת, ראיתי את אסתר מלכה והנצ’י יוֹצאוֹת שתיהן מן הבית, מעוּטפוֹת בסוּדרים ורק קצת מפּניהן נראה מתוֹכם. בתחילה תמה הייתי למראה עיני, אבל זכרתי את שׂיחת ה“דוֹדה” עם אבי בליל שבת והבינוֹתי: אסתר מלכה מוֹליכה את בתה לטבילה בבית המרחץ, שהיה לא רחוֹק מביתנו.

לאחר שעתיים בערך חזרו שתיהן כעוֹטיוֹת. עדינוּת רבה היתה בפניה הדקים של הנצ’י. עיניה היו מליאוֹת פחד צלוּל, לא מעוֹלם זה. ההליכה על מנגנוֹן יריכיה היתה כהליכה אל הקוֹדש. אסתר מלכה ליותה אוֹתם כאֵם וּככוהנת.

התחמקתי מן הגדר שמאחוֹריה עמדתי והסתכלתי, שלא תראינה אוֹתי.

וּבליל פסח היו בביתנוּ שני “סדרים”: ה“סדר” של אבי בחדר הגדוֹל שלנוּ, וה“סדר” של ר' פּינחס בחדר הקטן מעבר למסדרֹון.

כשנשלחתי לפתוֹח את הדלת לפני קריאת “שפוֹך חמתך”, מצאתי להפתעתי את דלת החדר שכנגד פתוּחה אף היא, וקוֹלוֹ הערב של ר' פּינחס יוֹצא לקראת קוֹלוֹ הנאה של אבי, והקוֹלוֹת כאילוּ מתגפּפים.

האוֹרח העני שישב ליד שוּלחננוּ זקף את ראשוֹ בתמיהה, אך אבי המשיך בקריאה ולא נשׂא עיניו מן ההגדה.

כ

בשני ימי החג וּבימים הראשוֹנים של חוֹל המוֹעד התהלך ר' פּינחס כחתן היוֹצא מחוּפּתו. כל מַראִיתוֹ וכל תנוּעתוֹ היוּ רוֹך והתענג. ואילוּ את רגשוֹתיה של הנצ’י ראינוּ בפניה של אסתר מלכה, שהיתה חגיגית מאד ועשׂתה עבוֹדתה בלבוּש חג. עתה דיברה קצת יוֹתר מבשאר ימוֹת השנה. פעם ראיתיה אף מעלה בת שׂחוק על פניה הנוֹבלים.

בהסתוֹבבי בבית ראיתי את הנצ’י עתים מתהלכת בחדרה ועתים יוֹצאת ועוֹברת את המסדרוֹן ואדמימוּת של נערה פוֹרחת בלחָייה הרזוֹת.

וּפעם, בעברה במסדרוֹן ואני שוֹאב שם מים מן החבית, עמדה ושאלה אוֹתי:

– דיברת עמו?

– כן, מלים אחדות, – עניתי.

– לא הפרזתי?

– לא.

– אמרתי לך, שהוּא אֶסתיט.

– כן, הוא יפה ודיבוּרו יפה.

– עוֹד יוֹם או יוֹמיים יהיה כן.

הסתכלתי בה בתמיהה. לא ירדתי לדעתה.

– תראה בעוֹד יוֹם אוֹ יוֹמיים. אבל לא איכפּת לי. בין כך וּבין כך לא אאריך ימים…

והיא פנתה אל חדרה.

באוֹתוֹ יוֹם נכנס ר' פּינחס אל אבי והסיח עמוֹ ביחידוּת. אחרי צאתוֹ מסר אבי את שׂיחתם ל“דוֹדה”, ואני בחדר.

הוא בא להימלך באבי, מה יעשׂה במאתיים הזהוּבים שהביא עמוֹ ממקוֹם כהוּנתוֹ. אילוּ היה אבי מסכים לשלם לוֹ ריבּית עשׂרה למאה היה מכניס את הכסף לבּאנק. הסביר לו אבי, שהבּאנק עצמוֹ אינוֹ מקבל יוֹתר מתשעה למאה, והיא הריבּית המוּתרת לפי החוֹק, ואיך ישלם לוֹ יוֹתר, הרי הבּאנק לא יוּכל להפסיד.

ר' פּינחס לא נתפּעל מן הדברים וענה בבת צחוֹק: “אם כן אצטרך לקבל גם בעד הסכוּם הזה חמישה עשׂר למאה”.

אבי סיפּר את הדברים בהנאה רבה וה“דוֹדה” צחקה. ואילוּ אני לא צחקתי. חשבתי: אם כן “כזה” הוּא!

וּלמחר בא שנית אל אבי. הפעם בא לדבּר על חיי המשפחה שלוֹ. אין לוֹ חלילה כל טענוֹת עליה. היא אשה טוֹבה, כשירה, בעלת בית, אוּמנית יד, משׂתכרת יפה. אבל מה יעשׁה ועל פי דין אסוּר לוֹ לישב עמה בלי זרע. כבר עברוּ שנים כפליים ממַה שקבעוּ חכמים והוּא לא צעיר עוֹד. כבר שׂיבה זרקה בוֹ. והיא בעלת מוּם, וּכנראה אפסה תקוה. צר לוֹ עליה. יוֹדע הוּא שהיא מחבּבת אוֹתוֹ. גם היא חביבה עליו. אבל דין הוּא דין. אסוּר לאדם מישׂראל להיבּטל ממצוה ראשוֹנה שבתוֹרה. איך כתוּב אצל אברהם אבינוּ: “מקץ עשׂר שנים…” ברוּך השם, הוּא חסך מעט כסף (לא כמה שאוֹמרים הבריוֹת!), והוּא מוּכן ליתן לה חלק ממנוּ. אף כי אין היא זקוּקה לכספוֹ. ידי זהב לה. אילוּ יכלה לספּק דרישוֹתיהן של כל הלקוֹחוֹת, היתה יכוֹלה לחיוֹת בריוַח. אבל יוֹדע הוּא, כי חלשה היא. ביחוּד אחרי מה שאירע לה ביוֹם הכיפּוּרים. היא סיפּרה לוֹ הכוֹל. גם כך היא עוֹבדת למעלה מכוֹחוֹתיה, כל ימיה כפוּפה על הרקמה, ממעטת חלבּה ודמה. לבוֹ מלא רחמים עליה. אבל רחמנוּת לחוּד ודין לחוּד. אין הוּא יכוֹל יוֹתר. כמה פעמים ניסה לדבּר על לבה שתקבל גט. מאתמוֹל לא פסק להסביר לה את מצבוֹ, הסביר בכל לשוֹן של הסבר והיא באחת: “למה לי לקבל גט? הנח לי, עוֹד מעט ואמוּת, ואז ממילא תוּכל לישׂא אחרת”. ניסה דבר אל אמה, אל אסתר מלכה, וזוֹ שוֹלחת אוֹתוֹ אליה, אל הנצ’י. מה שהיא תחליט – יהיה מקוּבל עליה… אפשר אבי יתרצה להתערב בדבר, להסביר לה, כי לא משׂנאה חלילה הוּא אוֹמר להתגרש ממנה, אלא כדי לקיים מצוַת התוֹרה הקדוֹשה. הוּא אוֹהב ילדים, נפשוֹ יוֹצאת לילד. הנה כמה מאוּשר היה אילוּ היה לוֹ בן כנער שלוֹ… (הכּוָנה אֵלי!).

את כל אלה, וּפרטים רבים כיוֹצא באלה, סיפּר אבי ל“דוֹדה” בפנַי, וּשניהם ידעוּ כי אלה הם דברים מן השפה ולחוּץ. הוּא לא יגרשנה.

אבל הימים הבאים היו ימים קשים, לא רק להם אלא גם לנו. שני ימי החג האחרוֹנים עברו בשקט מאוּנס. בבית הכנסת ניטל זיווֹ. איש לא ביקש קרבתוֹ. הכוֹל ידעוּ את עניין הגט שלוֹ, שכבר דיבר על כך עם רבים. וגם אצל הרב היה ודרש ממנוּ שיקרא אוֹתה לדין תוֹרה.

וּבימים שלאחר החג נעשה מרוּגז, תוֹקפני, צעק הרבה. ברח מן הבית לשעוֹת רבוֹת, וּכשחזר צעק שוּב. לא אוֹתה המתינוּת, לא אוֹתוֹ הרוֹך, לא אוֹתוֹ ההידוּר, פניו הביעוּ רוֹע לב. דעתוֹ היתה כמבוּלבלת. בגדיו כאילוּ נתקמטוּ ונתישנוּ.

אילוּ האמינוּ לוֹ, שהוּא מתכוין באמת לגרשה, אפשר שהיוּ נמצאים אנשים עוֹמדים לימינוֹ, ולוּ מטעמי דת אוֹ מרחמים עליו – אבל הכוֹל ידעוּ, כי המשחק לא יארך, שהרי עליו לחזוֹר בעוֹד ימים מספר למקוֹמוֹ. וּמה נשתנתה שנה זוֹ מכל השנים?

וּבאמת כך היה. אחרי שהוֹציא את כל רוּחוֹ, עיניה של הנצ’י היוּ נפוּחוֹת מבכי ואסתר מלכה נהפכה לצל, והרב אמר לוֹ, כי גט בעל כוֹרחה הוא עניין חמוּר מאוֹד – בא אל הנצ’י וּפייס אוֹתה. שוּב היה רך ומשוּח, שׂערוֹ וּלבוּשוֹ מתוּקנים ודיבּוּרוֹ במתינוּת וּבמתיקוּת. הבטיח לה,

שהוּא נוֹסע רק עוֹד לשנה אחת. גמוּר עמוֹ לשים קץ לנדוּדיו בניכר. אם ירצה השם לפסח הבא ישוּב לביתוֹ וישב עמה, כי טוֹבה היא לוֹ מעשׂרה בנים. כחנה לאלקנה. בין כך ובין כך לא צעירים הם עוֹד. ואם נגזר מן השמיים, שיהיוּ חשׂוּכי בנים, עליהם לקבל את הגזירה. יעשׂוּ מעשים טוֹבים ויהיוּ חשוּבים להם כזרע.

את הדברים האלה, והרבה יותר מהמה, אמר לה להנצ’י באוֹזני אמה וּבאוֹזני ה“דוֹדה” שעמדה בפתח החדר, נשענת במזוּזה.

אדרבה, רצוֹני שמרת רוּדוֹרפר תשמע. לא דברים סתם הם, אלא דברים היוֹצאים מן הלב. רוּח שטוּת נכנסה בי וגרמתי לך צער על לא דבר. שכחי, הנצ’י, ואַל תזכּרי אף דיבוּר אחד מן הדיבוּרים שהשמעתי לך מתוֹך כעס. באמת אמרוֹ “כל הכוֹעס משׁכּח תלמוּדוֹ ומוֹסיף טיפשוּת”. הרי אַת יודעת יפה כמה אני מחבב אותך. וגם אמך חביבה עלי. הנה אמרת לי, שאַתן עוֹמדֹות לחזוֹר לבית פּוֹדהייצר. בוַדאי תהיינה לך הוֹצאוֹת יתירוֹת. אניח לך עוֹד עשׂרים זהוּבים. למה לי הכסף? ואם יארע לך חלילה שוּב משהוּ, אל תנהגי עוֹד כאשר נהגת, אלא תכתבי לי מיד ואבוֹא, אוֹ שאשלח לך עוֹד כסף. סוֹף סוֹף למי אני עמל? גדוֹל אני ממך בחמש שנים, ואיני בריא ובוַדאי אמוּת לפניך…

הנצ’י שמעה כל הזמן את דיבוּרוֹ בלי להשמיע מלה, רק שמוּרוֹתיה העייפוֹת ריפרפוּ על עיניה העצוּבוֹת, אך כאן לא יכלה להתאַפּק עוֹד:

– לא, פינחס, – אמרה – בדבר הזה לא צדקת: אני לא אאריך ימים כמוֹך. יוֹדעת אני ברוּר.

– אַל תהיי שטיה, – אמר לה בהתעוֹררוּת, כמעט בקוֹל בוֹכים – אסוּר לדבּר דברים כאלה, אַל תפתחי פה לשׂטן…

ונשתתק תפוס במחשבות.

כא

יוֹמיים לאחר נסיעתוֹ של ר' פּינחס מצאתי לי שעה ונכנסתי לחדרה של הנצ’י. היא ישבה על הכיסא ורקמה כמקוֹדם.

– שב, יעקב, – אמרה – יפה עשׂית שנכנסת.

ישבתי על הכיסא סמוּך לה והסתכלתי במעשׂה אצבעוֹתיה. היא רקמה ענף תפּוּח פּוֹרח על משי כחוֹל. הצבעים היוּ חיים וטבעיים עד להפליא. כאילוּ הניחה ענף חי על גבי המשי.

– אמי הלכה, ואנוּ יכולים לדבּר באין מפריע.

חיכּיתי להמשך דבריה.

– אַל יהא בלבך כעס על ר' פּינחס. גם בלבי אין עליו כעס. אוֹי לוֹ שחיו נקשרוּ בחיי, אבל גם גאוּלתוֹ קרוֹבה.

הפסיקה וחיטטה עדינוֹת במחט ליישר חוּט בציץ רקוּם, ואני מחכה להמשך, שלא איחר לבוֹא:

– השנה אמוּת. לפני שוּבוֹ הביתה אמוּת. באמת מכינה אני עצמי למוּת זה כמה שנים. זאת לא סיפּרתי לך. לא נהגתי ביוֹשר, ועל כך לבי נוֹקפני. אבל מוּטב שאקרא לפניך מה אמרה “אחוֹתי” לאיש היוָני שהיה קוֹרא לפניה באִי קוֹרפוּ. התוּכל להגיש לי את המעטפה? הוּאילה בטוּבך.

הלכתי אל השידה והבאתי לה את המעטפה. הניחה את כלי הרקמה וחיפּשׂה בין הניירוֹת שבמעטפה, עד שהוֹציאה קטע עיתוֹן, מַצהיב קצת, יישרה אוֹתוֹ על בּרכּיה וקראה:

“המחשבה על המות מנקה את הנפש, כאוֹתוֹ גנן המכלה את העשׂבים השוֹטים מגנוֹ. אבל גנן זה אוֹהב לעשׂוֹת מלאכתוֹ ביחידוּת וקשה לוֹ כשסקרנים באים להסתכל בעבוֹדתוֹ. לפיכך נוֹהגת אני להסתיר פנַי בשמשיה אוֹ במניפה, כי רוצה אני שגנני יעשׂה מלאכתוֹ באין מפריע”. שמעת יפה, יעקב?

– שמעתי.

היא קיפּלה והחזירה את הנייר למעטפה וּנתנתה על ידי להשיבה למקוֹמה.

– גם בקרבי עוֹבד גנן כזה, – המשיכה – ואוֹתך ראיתי כשר לדעת מלאכת גנני. באתי לכלל הכּרה: יוֹשר ויוֹפי אפשר שאשׂיג בעוֹלם הזה, ואילוּ האהבה, כמוֹ אצל “אחוֹתי”, ממתינה לי רק בעוֹלם האמת. גם היא, “אחוֹתי”, אשר קוֹדם יעצתני לחיוֹת למענוֹ, למען פּינחס שלי, הסכימה אמש, שאסתלק מן החיים.

נראה שהבטתי אליה בעיניים תוֹהוֹת, כי היא דיבּרה אלי:

– מה אתה מפחד, יעקב? לא אטרוֹף את נפשי. לא, לא. לא יהיה כל צוֹרך בזה אף לא ידקרני שוּם אנארכיסט. אשה פשוּטה אני, איני ידוּעה לשוּם אדם. מוֹתי אינוֹ דרוּש לשוּם אדם. אך גנני עוֹבד בי בשקידה רבה. הוּא מנקה ומטהר את נפשי מכל סיגי התאווֹת והפּחדים ומקרב את גאוּלתה. היא תבוֹא, הגאוּלה, היא קרוֹבה, קרוֹבה מאוֹד. לא חוֹדשים רבים אשב בבית פּוֹדהייצר. וּמוּטב שאמוּת שם ולא כאן. למה אעציב אוֹתך? תשמע על מוֹתי מרחוֹק. ראה, יעקב, אין אני עצוּבה כלל, להפך, שׂמיחה אני. טוֹב תענוּגי זה מתענוּג מאכל ומשקה. ועוֹד זאת: שוּם אדם בעוֹלם הזה אינוֹ צריך להתאַבּל עלי. שוּם אדם! שמעת יפה?

– שמעתי.

– אתה לא תתאַבּל עלי. אתה מבטיח? רק זכוֹר תזכּרני מעט. ואם תזכוֹר אוֹתי, יחד עם “אחוֹתי” תזכּרני. כשאעבוֹר לגור שם, בקצה השני, לא תוֹסיף לראוֹת את תמוּנתה. על כן הסתכל נא בה היטב וקלוֹט את כל תוי פניה, את חן פיה וחסד עיניה, למען תזכרנה. לי אין צלם תמוּנתי. מעוֹדי לא הצטלמתי. איש לא ביקש ממני. אף אין צוֹרך בתמוּנתי. אם תזכּרני מעט, זכרני לפי מי שראיתני בחיים. אשה פשוּטה אני. כן, רוֹקמת גיבּנת, אך נפשי בי ישרה, זקוּפת קוֹמה. אתה ידעת ־־ האין זאת, יעקב?

היא השרתה עלי מבט ממוּשך, כבוֹחנת את לבי. לבי נרחב ונכוץ, נרחב ונכוץ. אחרי שתיקת מה הוֹסיפה:

– תלמד הרבה ותהיה איש מלוּמד. בכל משפּחתי לא היוּ אנשים מלוּמדים. גם ר' פּינחס רק דברי תוֹרה הוּא יוֹדע תוֹרת ישׂראל, אבל אינוֹ יוֹדע כתב וספר של אוּמוֹת העוֹלם. אתה תלמד הכוֹל. תקרא ספרים הרבה, ספרי חכמה ויוֹפי בלשוֹן הקוֹדש וּבלשוֹנוֹת העמים. יש גם להם סוֹפרים גדוֹלים וחכמים. תדע חייהם וגוֹרלם של אנשים, את חלוֹמוֹתיהם ואת אכזבוֹתיהם, את שׂמחתם המעטה ואת יגוֹנם הרב. רוֹצה הייתי, שגם הספרים המעטים המצוּיים אצלי – תקח אחרי מותי. לא יהיה מי שיקרא בהם.

הרגשתי משהוּ מצטבּר בי, מצטבּר והוֹלך, מצטבּר וּמעיק. לסוֹף התפּרצתי:

– לא תמוּתי! אינך צריכה למוּת!… איני רוֹצה שתמוּתי…

– כל האנשים מתים וצריכים למוּת. אחד המַקדים ואחד המאַחר. אין איש אשר יחיה לעוֹלם. האלוֹהים אשר נתן את החיים נתן גם את המות. לכל אדם ניתנה מנת חיים אחת, מנה גדוֹלה, אוֹ קטנה, אין הבדל. אין איש מת ולא בעתּוֹ. יוֹדעת אני – עתּי קרבה.

– וּמה יהיה על אמך הזקינה? על מי תעזבנה? ־ לא יכוֹלתי משוֹל ברוּחי.

– גם אמי תבוֹא אחרי. לא תבוֹשש לבוֹא. במוֹתי לא יהיה לה בשביל מי לחיוֹת.

– ואם תחיה? – עמדתי על שלי בעקשנוּת ילד, כוֹבש דמעוֹתי.

– בלעדי לא תחיה. אני אקראנה אלי ותבוֹא. עוֹד לא אירע, שאקרא לה ולא תבוֹא…וּבקשה אחת לי אליך, יעקב.

– מה?

– כשנצא מביתכם – תשׂא אתה את תמוּנת “אחוֹתי” אל דירתנוּ החדשה. אני לא אוּכל לשׂאתה, וּכמוֹ שהיא, במסגרת האֵבל, אין אני רוצה שאחר ישׂא אוֹתה. נפש טהוֹרה וידיים טהוֹרוֹת.

סמרמוֹרת של בוּשה מתרגשת עברה על בשׂרי. קמתי.

– טוֹב. עתה תלך הביתה. אל תבוֹא אלי יוֹתר. עליך ללמוֹד, ללמוֹד הרבה. רק ביוֹם שנצא מכאן – תבוֹא לקחת את התמוּנה.

– אבוֹא, – אמרתי ויצאתי.

כב

ביוֹם ראשוֹן בשבת עקרוּ דיוֹרוֹתינוּ את דירתן מביתנוּ. אוֹתוֹ עגלוֹן בא באוֹתוֹ קרוֹן וטען עליו את כל הרהיטים והכלים והחפצים. שתיהן נפרדוּ מן ה“דוֹדה” בשלוֹם ובחיבּה (אבי כבר יצא לפוֹעלוֹ) והלכוּ ברגל אחרי הקרוֹן. אסתר מלכה נשׂאה בשתי ידיה כמה חפצים קטנים, והנצ’י צוֹלעת על ידה על שתי יריכיה. ואני הוֹלך אחריהן במרחק מה ונוֹשׂא בזהירוּת, חבוּקה בשתי ידי על לבי, את תמוּנת הקיסרית, שעטפנוּה יפה בנייר וקשרנה בפתיל משי.

כשהגעתי שמה מסרתי את התמוּנה לידי הנצ’י, שהיתה מיוּגעת מן ההליכה. היא ישבה על ההדוֹם שהעמידה לה אמה באמצע החדר, ואת התמוּנה הניחה על ברכּיה והחזיקה אוֹתה בשתי ידיה. נטפי זיעה זכּים עמדוּ על מצחה ועל גפּי נחיריה, ועיניה הביטוּ כמוֹ לתוֹך חלל ריק.

– אפשר אוּכל לעזוֹר לכן עוֹד במשהוּ? – שאלתי.

– רב תוֹדוֹת! – ענתה אסתר מלכה – כבר השתמשנוּ בך יותר מן הראוּי.

והנצ’י ענתה אחריה, כמדבּרת אל נפשה:

– לימוּדיך מחכּים לך. עליך לחזוֹר הביתה.

נפרדתי מהן וחזרתי לביתי.

לימוּדי בבית הספר וּב“חדר” העסיקוּני הרבה. זכרה של הנצ’י עלה בי לפעמים כאנחה העוֹלה מלבוֹ של ילד שבכה הרבה. השתדלתי להסיח דעתי ממנה. כמדוּמה לי, שלא שאלתי עליה אפילוּ פעם אחת.

כג

בסתיו, בחוֹדש אלוּל, סמוּך ליוֹם שבוֹ נרצחה אשתקד הקיסרית, הגיעה אלינוּ השמוּעה: הנצ’י מתה.

אמרוּ: מרעב מתה. פשוּט, הפסיקה אכילתה. מדי שבוֹע בשבוּע המעיטה מנתה, עד שפסקה חיוּתה.

בחוֹרף הבא, ביוֹם קרה וסוּפת שלג, נפטרה אסתר מלכה.

אמרוּ: הקברנים אנוּסים היוּ לחצוֹב קברה בקרדוּמוֹת.

ראשוֹן בא לעיירה האח מוינה, נגר הרהיטים, ועשׂה בה ימים אחדים. מגוּלח זקן ושׂפמפם בּלוֹנדי לוֹ. מראהוּ היה כמראה נוֹכרי. היה בבית העלמין, וּפעם בא לתפילת מנחה־וּמעריב לבית הכנסת וקרא בקוֹשי "קדיש, מתוֹך הסידוּר שנתנוּ לוֹ. בחזירתוֹ לקח כמה מן החפצים, וּבתוֹכם תמוּנת הקיסרית, לביתוֹ, לוינה.

ר' פּינחס (לא נוֹדע איך הגיעה אליו הידיעה) בא אחרי פוּרים. עשׂה שבוּע ימים בעיירה, סידר מה שסידר, ונסע. מאז לא נוֹדעוּ עקבוֹתיו.

עברו שנים. חלוּ תמוּרוֹת. ביתנו נשׂרף ובית אחר, שּוֹנּה מן הראשוֹן, הקים אבי במקוֹמוֹ. גדלתי ויצאתי את עיירת מוֹלדתי. מקרים וּמראוֹת אחירים מילאוּ את לבי.

לעתים רחוֹקוֹת, כשבאתי לבקר בבית אבי וה“דוֹדה” היתה פּוֹרשׂת על השוּלחן את המפּה היפה, רקמת אצבעוֹתיה של הנצ’י, היתה מעלה את זכרוֹנה בדברים אלה: “כל אשה שיש ברשוּתה משהוּ ממלאכת ידיה של הנצ’י, אי אפשר שלא תזכוֹר אוֹתה. רקמה כזוֹ לא היתה ולא תהיה.”

ולבי הוֹסיף לחשוֹב: “אחיוֹת” כאלו לא היוּ ולא תהיינה. מי יוֹדע אם לא דבק מה מהן גם בי, באוֹתם הימים המעטים, שהייתי מעין “אח” קטן לשתיהן?

---

יַנֶק יוֹנָה

מאת

אשר ברש

אנשים טוֹבים ביקשוּ ממני, שאבוֹא אליהם להוֹרוֹת את שני ילדיהם, נערה ונער בני שתים עשׂרה ועשׂר, עברית חדשה. הם ישבוּ בקרית המלח אשר בין נהר ויסלה וּבין הרי הקארפּאטים.

הסכּמתי וּבאתי. הימים היוּ ימי סתיו רבּי שמש אחרי חג הסוּכּוֹת.

בית האנשים הטוֹבים בן הקוֹמתיים, בית ישן וּמסוּיד כחוֹל, עמד בצל שני ערמוֹנים גדוֹלים ועתיקי ימים, שרוֹב עליהם כבר נשרוּ, והדירה בשתי הקוֹמוֹת מחוּבּרת על ידי חדר מדריגוֹת פנימי, כעין פּרוֹזדוֹר נקי מרוֹהט לבן, שיש לוֹ גם מוֹצא החוּצה. וּבבית כל טוּב ורוּח טוֹבת עין מציצה מזויוֹת כל ששת חדריו הגדוֹלים והקטנים, המשמשים כל אחד בתפקידוֹ. תמוּנוֹת נבחרוֹת, אוֹרגיגינאלים והעתקוֹת משוּבּחוֹת, מפארוֹת את הקירוֹת

הצבוּעים, וּבחדר עקרת הבית עוֹמד בפינה, “בּליטנר” יקר, פעמיים בשבוּע, בכל מוֹצאי שבת וליל רביעי, היוּ בבית ערבי זמרה וּנגינה עם כּיבּוּד שוֹפע ושׂיחת רעים נעימה.

היוּ בעיר שישה אוֹ שבעה רחוֹבוֹת לא גדוֹלים וּשדרת אילנוֹת ארוּכּה מאוֹד עד לבית הנתיבוֹת וריבּוּע של חנוּיוֹת (של יהוּדים, כמוּבן), וארמוֹן עתיק מימי זיגמוּנט, שאגדוֹת רבוֹת מפארוֹת אוֹתוֹ, מוּקף חוֹמה גבוֹהה שהעלתה ירוֹקה, וּמגדל חדש לרדת בוֹ אל מכרוֹת המלח על שם פראנץ יוֹזף, וּבית כנסייה פתוּח לרוָחה וּמדרכוֹת אבן חלקוֹת וּנקיוֹת. בכוֹל נקיוֹן וּרוָחה, שלוָה ועין יפה. מין סגנוֹן ממוּזג משלוֹשה יסוֹדוֹת: פּוֹלני־אוֹסטרי־יהוּדי.

בימים הראשוֹנים היה מוּזר להתהלך על פני אדמה, אשר תחתיה היא חלוּלה וּבקרביה חיים ועוֹבדים אנשים למאוֹת, ורק לעת ערב הם נראים בחוּצוֹת, כשהם חוֹזרים לבתיהם עייפים ויגיעים וּבידיהם פּנסי הכּוֹרים המרוּשתים והכּבוּיים. כשדרכה הרגל בחזקה על הארץ נטתה האוֹזן לשמוֹע אם אין הד עוֹנה מתחת.

– קרית המלח קטנה, אך טוֹבת טעם, – אמרה לי בעלת הבית עתירת הגוּף וּקטנת הפּנים, בשכבה בחדרה מסוּבּה על הדרגש המרוּפּד וּבאָספה את רגליה המליאוֹת תחת שׂמלת הצמר הכּחוּלה. היא לא יכלה ל“תרגל” באוֹתוֹ יוֹם, כי נפצעה באצבעה בפתחה קוּפסה של אפרסקים משוּמרים.

– כן, אינה חסרה מלח, – עניתי בהלצה.

– וגם לא סוּכּר, – הוֹסיפה במיצמוּץ עיניים צרוֹת וּמתוּקוֹת. היא היתה כבר כבת ארבעים, אך לנשים בפוֹלין מעלוֹת גיל משלהן. ביוֹם השלישי לבוֹאי יצאתי לרחוֹבוֹת העיר. היה יוֹם שכּוּלוֹ זוֹהר שמש, אך גם צינה צוֹבטת את הפּנים. יוֹם שקט מקוֹנים וּשעת עשׂר בבוֹקר. פה ושם הרגשתי עיניים בוֹחנוֹת את הזר הבא לגוּר. אמרתי להיכּנס למספּרה להתגלח, וּפניתי במוֹרד הרחוֹב מוּל השלט המזדקר לתוֹך הרחוֹב עם תמוּנת הגלב גבה השׂפם, השוֹלח את תערוֹ אל לחי הלקוֹח.

והנה לקראתי מראה משוּנה: על המדרכה, במעלה הרחוֹב, מקפּצת ועוֹלה דמוּת אדם אשר כמוֹה לא ראיתי מעוֹדי: כוּלה גלימה כהה וארוּכּה תלוּיה על כתיפיים צרוֹת, עליה כבינה מהדקת ראש קטן ככדוּר; וּמתחת לגלימה, באמצע, רגל אחת מדלגת. כשקרב האיש ראיתי, כי הכבינה מכסה את חצי מצחוֹ, את כל אוֹזניו וּפרוּפה מתחת לסנטר מגוּלח. זוּג עיניים חוּמוֹת פּוֹזזוֹת בעליצוּת עצוּבה בפּנים, ושׂפם דק וארוֹך מצבע הדבש יוֹרד משני צידי הפּה הצר. כשהוּא חוֹשׂף שׂפתיו מַבהיקה שוּרת שיניים צחוֹת עד להפליא. הגלימה רכוּסה לכל אוֹרך הגוּף, וּמשני עברי החזה עשׂוּיים בה שני כיסים שוים. מן האחד בוֹלטת קוּפסת סיגאריוֹת. בכל הדמוּת אין סימן של יד.

אלמלא הפּנים הנקיוֹת, היה דוֹמה לגוֹרף ארוּבּוֹת בעל מוּם.

האיש עמד רגע וניענע בראשוֹ לצדדין, מעלה וּמטה, אחר התחיל מקפּץ ועוֹלה שוּב לקראתי.במרחק שתיים שלוֹש פסיעות ממני עמד, השרה עלי אתת עיניו החוּמוֹת, גילה את שיניו בבת צחוֹק וניענע לי בראשוֹ.

– בוֹקר טוֹב, פּאן פּרוֹפיסוֹר! – זימר פּוֹלנית מוּטעמת.

נפתעתי לשמע התוֹאר. מנַין לברייה זוֹ שאני מוֹרה כאן?

– בוֹקר טוֹב! – החזרתי לוֹ שלוֹם ונתתי בוֹ עין תמיהה.

– אַל יתמַה אדוֹני. יוֹדע אני כי מוֹרה הוּא בבית האדוֹנים בּינשטוֹק. בּנק הקטן, יברכהוּ השם, סיפּר לי.

בּנק היה ילדם השלישי של האנשים הטוֹבים, כּרוּב בּלוֹנדי בעל עיניים אפוֹרוֹת, גדוֹלוֹת, אשר לא הגיע עוֹד לשנוֹת לימוּד, כבן חמש בסך הכוֹל.

הוֹצאתי מנחירי נהימת מבוּכה קלה ועמדתי מסתכל באיש מכּף רגלוֹ האחת ועד כדוּר קוֹדקדוֹ המהוּדק. על חצי מצחוֹ ועל אַפּוֹ עמדוּ נטפי זיעה גדוֹלים.

– בית טוֹב הוּא בית הבּינשטוֹקים, – המשיך האיש לזמר בקוֹל צוֹהל וּבעיניים עליזוֹת־עצוּבוֹת – ישׂראלים נפלאים. פּאן

פּרוֹפיסוֹר ישׂבּע שם נחת. יאהבוּהוּ כיוֹצא חלציהם. הגברת בּינשטוֹק מנגנת בפסנתר יפה עד להפליא. כל הלבבוֹת בקריה רוֹחשים להם אך טוֹב. ימים טוֹבים נכוֹנוּ לוֹ בבית הבּינשטוֹקים.

לשוֹנוֹ הפּוֹלנית היתה צחה ונמלצה. חיתוּך דיבּוּרוֹ היה מצוּין, והמלים התגלגלוּ מפיו אל אוֹזן השוֹמע כאפוּנים על טס של כסף.

– אני מקוה, – עניתי, עוֹדני נבוֹך ממַראה עינַי וּממשמע אוֹזנַי.

גם בשעת עמידתוֹ היה מקפּץ על רגלוֹ וּמשנה עמדתה.

– אין כל ספק, אדוֹני היקר. יזכוֹר מה אמר לוֹ יאנק. – יסלח לי, קשה לעמוֹד הרבה על רגל אחת. הנה הכיס השׂמאלי. יוֹאיל לתת בוֹ נדבה קטנה ככל אשר ידבנוּ לבוֹ הטוֹב. כל האנשים הטוֹבים נוֹדבים לכיסוֹני. חן, חן. עתה יוֹאיל עוֹד לעשׂוֹת עמדי חסד קטן: יוֹציא לי פּאפּירוֹסיה אחת מן הקוּפסה שבכיסוֹני השני. כך, כאן. גם גפרוּרים בכיסוֹן. כך, חן חן!

הוּא נשתתק, הוֹשיט אלי את פּיו, פּעוּר כמעט קט, בתנוּעת חן גנדרנית. נתתי את הסיגאריה בין שׂפתיו והדלקתי לוֹ גפרוּר בקוּפסתוֹ, אחר החזרתי את הכוֹל לכיסוֹ כשהיה.

– עתה יוּכל אדם לרקוֹד לוֹ הלאה עם הפּאפּירוֹסיה בפּה. תוֹדה נאה! להתראוֹת, פּאן פרוֹפיסוֹר! עוֹד נוֹסיף להתראוֹת.

והוּא קפץ הלאה במעלה הרחוֹב. לא יכוֹלתי עצוֹר ברוּחי, הפכתי פּני והבטתי אחריו. הגלימה החלקה, חסרת הידיים, עם הכּבינה ההדוּקה על כדוּר הראש הקטן, קפצה על רגל אחת כשלוֹשים קפיצוֹת, אחר עמדה וניענעה ראשה במרץ מעלה וּמטה, ימין וּשׂמאל. לא ידעתי מה פשר הנענוּעים. וּכשהתחילה לקפּץ שוּב הלכתי לדרכי, עד שנכנסתי למספּרה.

בערב, בהיוֹתי מוּזמן לארוּחה אצל האנשים הטוֹבים, הכנסתי את בּנק בין ברכּי וּשאלתיו בחשאי:

– אתה סיפרת עלי ליאנק?

– כן, אני סיפרתי. הוּא שאל אוֹתי מי האדוֹן הצעיר בביתנוּ והגדתי לוֹ.

– ואתה אוֹהב את יאנק?

– כן, מאד. אמא נוֹתנת לי בכל יוֹם הלר ואני שׂם אוֹתוֹ בכיסוֹ. הוּא לא צריך להתכוֹפף אלי – אני כבר מגיע אל כיסוֹ. אדוֹני יוֹדע למה דוֹמה יאנק?

– למַה, חביבי?

– ליוֹנה. כשהוּא מדדה כך כפוּף לפניו… שימק אוֹמר, שהוּא דוֹמה לעוֹרב. זה לא נכוֹן. לעוֹרב יש מקוֹר עבה ושחוֹר… ראיתי על הערמוֹן שלנוּ… אני לא אוֹהב עוֹרבים… יאנק לא צוֹרח. יאנק מדבר בקוֹל נעים, כמו יוֹנה הוֹגה. כן, כן.

– ברוּך טעמך, יקירי. – אמרתי לילד הנלבּב וליטפתי את ראשוֹ.

– ולמה הוּא מנענע בראשוֹ כשהוּא עוֹמד?

– אדוֹני לא יוֹדע? כדי ליבּש את הזיעה. המסכּן! הוּא כל כך מתעייף בקפיצתוֹ. קשה לקפוֹץ על רגל אחת. לילד יוֹתר קל, אבל הוּא איש גדוֹל וכבד. הוּא כבר בן ארבעים. באמת. אדוֹני ראה אילוּ טפוֹת גדוֹלוֹת עוֹמדוֹת על מצחוֹ? הוּא מנענע בראשוֹ “לעשׂוֹת רוּח”.

לחצתי את ראש הילד אל חזי.

הוּא גר אצל אחוֹתוֹ. יש לוֹ אחוֹת אלמנה. בעלה נהרג במכרוֹת. היא מבשלת לוֹ אוֹכל, מלבישה אוֹתוֹ בבוֹקר וּפוֹשטת אוֹתוֹ בלילה. אין לוֹ ידיים. אינוֹ יכוֹל לעשׂוֹת כלוּם בעצמוֹ. גם את האוֹכל צריך להכניס אל פּיו. גם סיגאריה צריך להכניס אל פיו. מסכּן!

– מאַיִן אתה יוֹדע כל זאת, ילדי?

– יאנק סיפּר לי. הוּא מסַפּר לכל איש. הוּא איש משוּנה, לא כן? עצוּב וצוֹחק. אבא אוֹמר עליו, שיש לוֹ נשמה גדוֹלה: שמעתי שאבּא אמר פעם לאמא, ואמא אמרה שזה נכוֹן. כן, כן.

– וילדים רעים אינם מתקלסים בוֹ?

– לא. כל הילדים אוֹהבים אוֹתוֹ. כי הוּא אוֹהב את הילדים. הוּא אוֹמר להם תמיד דברים מצחיקים. הוּא יוֹדע כל ילד בשמוֹ, מתי נוֹלד, איך הוּא לוֹמד בבית הספר. הכוֹל יוֹדע יאנק. גם מן הגדוֹלים וגם מן הקטנים. גם לוֹ מסַפּרים האנשים הכוֹל.

למחר פּגשתיו שוּב ברחוֹב.

– איך התיאבוֹן בעירנוּ? – שאלני.

– תוֹדה לאל, משׂבּיע רצוֹן.

– פעוּלת המלח. גם באויר, גם במים אצלנוּ יש יסוֹדוֹת מלח, והם מחישים את העיכּוּל. כן, פּאן פרוֹפיסוֹר, אין סוֹדוֹת בטבע. הכוֹל מיוּסד על המדע.

השתאיתי לדיבּוּרוֹ המוּשׂכּל.

– יאנק למד בבית ספר?

– חלילה. לא לבעל מוּם כמוֹני ללמוֹד בבית ספר. מבית ספרם של החיים למדתי את הקוֹרטוֹב שאני יוֹדע. מפּי האנשים הטוֹבים. גם המשׂכּילים אינם מוֹנעים את שׂיחם מיאנק. אין איש רע בעירנוּ. זאת היא עיר בּירכה אלהים… לא חינם נפלה פה טבעתה של קוּניגוּנדה הקדוֹשה… – בוֹקר טוֹב, אדוֹני יוֹעץ ההר! יסלח לי ברוֹב טוּבוֹ! הנה הדרך פּנוּיה.

הוּא קפץ הצידה כדי לתת מעבר לאדוֹן פוֹלני גבוֹה וּמפוּטם, כפוּף עוֹרף אדוֹם, הנוֹשׂא שׂאת גדוֹלה כטפח.

– בוֹקר טוֹב, יאנקוֹ! – השיב האדוֹן נדיבוֹת – איך העסקים, בודאי שמעת, שאוֹמרים להעלוֹת שוּב את מס המלח…

– כן, האדוֹנים בוינה אינם יוֹדעים תמיד את וֹרכי העם… דרוּשה הסברה רחבה בעיתוֹנים… מה בריאוּתוֹ, אדוֹני יוֹעץ ההר? לא רעה?

– תוֹדה לאל. אם לא יאחזני השבץ – אחיה עד מאה שנה. “שׁלמה” (ממוּלח!), פתח פּיך!

יאנק מיהר וּפתח את פיו והאדוֹן זרק לתוֹכוֹ סוּכּריה.

– להתראוֹת! אני נוֹסע מחר לישיבת הסיים בלבוּב.

– להתראוֹת! דרך צליחה, אדוֹני יוֹעץ ההר! אַל יפנק אוֹתם, אדוֹני יוֹעץ ההר, ראוּיים הם לחוּטרא! חי אהבתי את האלהים!

בקפיצה אחת חזר למקוֹמוֹ.

– ועֹץ ההר פּאן דלוּגאץ'. אדם מצוּין במינוֹ. זה שלוֹש שנים שסַפּחת זוֹ רוֹכבת על עוֹרפּוֹ.

– יאנקוֹ, אני יוֹדע ילד הקוֹרא לוֹ “יוֹנה”, – אמרתי לוֹ בהתרגשוּת מה.

– כן, בּנק. השם יחייהוּ! לא ילד – כרוּב ממרוֹמים. לנַשק כל איבר בוֹ. יוּם יוֹם הוּא נוֹתן הלר לתוֹך כיסוֹני. בימוֹת הגשמים אני בא וּמחכּה בפרוֹזדוֹר, והכּרוּב יוֹרד וּמביא לי את הפרוּטה בידוֹ העדינה… כבוֹדוֹ יעשן פּאפּירוֹסיה?

עשׂיתי לוֹ קוֹרת רוּח והוֹצאתי מן הקוּפסה שבכיסוֹ שתיים: אחת לוֹ ואחת לי.

– אין עכשיו טבק טוֹב בשביל אנשים עניים. מיוֹם שהממשלה העלתה את המס על הטבּק, התחילוּ לזייף. רק שמוֹת יפים נוֹתנים לסיגאריוֹת: “קיסר”, “דאמה”. לעג לרש! אני קוֹנה חפיסה וּבת אחוֹתי מפטמת לי את המכסה הדרוּשה לי לכל יוֹם. לא פחוֹת משלוֹשים ליוֹם. טוֹב לשלח את הדאגוֹת עם העשן.

– אילוּ דאגוֹת לוֹ ליאנק?

– עצמוּ משׂערוֹת ראשי. אך שׂערוֹתי אינן נראוֹת, וכן גם צרוֹתי… עלי להוֹדוֹת כי מצבן קשה – אוֹיב עיקש אני להן, נלחם בהן עד חרמה… יבוֹאוּ ימים קרים. ענן ורוֹד ברקיע סימן לקוֹר. בדוּק וּמנוּסה.

שׂמתי לב, שעם היוֹת עיניו וּפניו צוֹחקוֹת תמיד, אינוֹ משמיע קוֹל צחוֹק. לכל היוֹתר הוּא מגלה את שיניו היפוֹת, הילדוּתיוֹת.

נתתי הלר אל כיסוֹ.

– חן חן, להתראות, פּאן פרוֹפיסוֹר. עלי לרקוֹד הלאה. הרגל אינה מסכימה לעמוֹד עוֹד. פּנַי כבר כפני חזיר זיפי. שלוֹשה ימים לא התגלחתי. חרפּה בפני הבריוֹת. לא כן?

את המלים האחרוֹנוֹת זרק אלי אחוֹרנית וניענע לי בראשוֹ ברוֹב חיבּה.

באוֹתוֹ יוֹם אחר הצהריים נזדמן לפני שוּב מגוּלח למשעי. עוֹר סנטרוֹ היה חָלָק וּכחלחל. צינה נדפה ממנוּ. השׂפם התבּלט מן העוֹר החלק. שעתי לא היתה פּנוּיה ועברתי עליו מתוֹך שאילת שלוֹם בלבד. אך את החסר מילא לי בערב, לפני הנגינה, שימק תלמידי:

– הסַפּרים מגלחים אוֹתוֹ יוֹם יוֹם חינם. על פי תוֹר: בכל יוֹם סַפֹּר אחר. הם קבעוּ לוֹ את התוֹר והוּא הוֹלך בכל יוֹם אל ספּרוֹ.

– ולמה לא התגלח זה שלוֹשה ימים?

הוּא כעס על שני הספּרים שהיוּ צריכים לגלחוֹ. הם העליבוּ אוֹתוֹ ונדר שלא ייכּנס אליהם.

– ולמה הם מסכימים לגלחוֹ חינם?

– הם אוֹהבים לשׂוֹחח עמוֹ. כשהוּא נכנס הוּא מבדח את ה“אוֹרחים”. הם יוֹדעים מפּיו את כל החדשוֹת שבעיר. הכוֹל הוּא יוֹדע, והכוֹל הוּא מספּר.

– אם כן הוּא הוֹלך רכיל?

– חלילה! יאנק מספּר רק טוֹבוֹת. ואם מוֹסרים בשמוֹ דבר רע, הוּא נעלב וכוֹעס. ימים אינוֹ מדבר עם האיש שביקש להכשילוֹ. “אסוּר לספּר רעוֹת על אדם, – אוֹמר הוּא – די לוֹ לאדם שהוּא מייסר את נפשוֹ על רעוֹתיו. את הטוֹבוֹת צריך לספּר וּלספר, כדי שילמדוּ בני אדם לעשׂוֹת אוֹתן”. כך הוּא אוֹמר תמיד. הוּא מצחיק, לא?

– אדוֹני מדבּר עם שימק על יאנק? טיפּוּס אוֹרגינאלי, מה? – נתערבה בשׂיחתנוּ חברתה של הגברת בינשטוֹק, עלמה גבוֹהה, בלתי צעירה, מוּסיקאלית עד לשיגעוֹן, אשר בשעת שמיעת נגינה היא מעצמת את עיניה בכוֹח כזה, שאַפּה משתטח על מחצית פניה.

– כן, גברתי. התוַדעתי אליו ברחוֹב, והרי אנוּ ידידים.

– הכוֹל ידידיו, לרבּוֹת אוֹתי. אני אוֹהבת את קוֹלוֹ. איזה קוֹל! הרי זוֹ מוּסיקה צרוּפה… כבוֹדוֹ יוֹדע מאַין בא לוֹ מוּמוֹ הנוֹרא?

– לא, עדיין לא שמעתי.

– אם כן כדאי לשמוֹע. אביו (חייט היה) הנחיל לוֹ מחלה מכוֹערה… כבוֹדוֹ מבין?… עוֹד בילדוּתוֹ נתגלה ריקבוֹן באיבריו. ראשוֹנה ביד אחת, וּכשנטלוּ את זוֹ – בשנייה. אחר כך ברגל. אך מיוֹם שכּרתוּ את רגלוֹ – הבריא. בן עשׂר היה כשהתחיל מקפּץ על רגל אחת. ד"ר מיזס אמר לי, כי מה שנשאר מגוּפוֹ הוּא בריא בהחלט…

העלמה הבלתי צעירה דיברה בעוֹנג על “מחלתוֹ” של יאנק וּביקשה להאריך בזה, אבל באוֹתוֹ רגע התחיל הדוּאֶט של הכינוֹר והפסנתר, והיא ישבה על השרפרף, הניחה את אצבעה על פיה לצווֹת עלי את השתיקה, ברכיה הגבוֹהוֹת הגיעוּ עד חזה, עיניה נתעצמוּ בכוֹח, ואַפּה השתטח לוֹ להנאתוֹ.

לאחר שבוּעיים אוֹ יוֹתר ירד לעוֹלם קוֹר גדוֹל. גשם פתוּך בשלג וּבברד ניתּך למן חצוֹת הלילה. בחדר החצר הקטן (הרחק מעם בית הבינשטוֹקים), בוֹ ישבתי עם כלבלבי “בלק”, השתוֹללה כל הלילה הרוּח והתריס נקרע חציוֹ והיה דוֹפק בלי הרף על החלוֹן, וּשנינוּ אני והחיה הקטנה, לא יכוֹלנוּ לעצוֹם עין. בבוֹקר הקוֹדר לבשתי את גלימת הגשם וּמיהרתי לבית האנשים הטוֹבים לתת את שיעוּרי לילדיהם. הילדים חיכּוּ לי כבר בחדרם שבקוֹמה השנייה והיוּ משהוּ חיורים אך נעימים מאד באפלוּלית וּבצינה.

כשנכנסתי רץ בּנק לקראתי (הרשיתי לוֹ להימצא בחדר בשעת השיעוּר), תפס שתי אצבעוֹתי, וּבהביטוֹ אל עיני, קרא:

– אמא לא יכלה לישוֹן כל הלילה. היא פחדה. עתה היא ישינה. יבקש מהם אדוֹני, שלא יקימוּ רעש. סטפצ’ה צוֹחקת כל הזמן. היא ילדה רעה.

– שמעתם, ילדים? – שאלתי את הגדוֹלים בקוֹל מוּנמך ותקיף.

– כן, נשב כזוּג יוֹנים. – אמר שימק ולטש זוּג עיניים תמימוֹת עד להתפּקע.

וּסטפצ’ה פּרצה פתאוֹם בצחוֹק שלא יכלה להפסיקוֹ. תחבה את אגרוֹפה בין שיניה, אך הצחוֹק חילחל ויצא לאויר.

– טיפּשה! – הטיח כנגדה שימק ועיניו התמימוֹת לא זעוּ.

– אכלתם ארוּחת הבוֹקר? – שאלתי ברוֹב כוֹבד ראש.

– אכלנוּ ושׂבענוּ. – ענה שימק.

– אם כן, הספרים!

הם הוֹציאוּ את שני הספרים, אחד לקחוּ לעצמם ואחד הניחוּ בראש השוּלחן בשבילי, פתחוּ במקוֹם שצריכים היוּ לפתוֹח, וּסטפצ’ה התחילה לקרוֹא את הסיפּוּר “בערב” של פייארברג. פניה הרצינוּ וקראה בהטעמה טוֹבה, אך בקוֹל לא רם. בּנק עמד בקצה השוּלחן, לחיוֹ נשענת על ידוֹ, והקשיב, אף כי לא הבין מלה.

לא עברוּ רגעים מעטים בקריאה, והנה נשמע צילצוּל הפּעמוֹן מן הכניסה למטה, צילצוּל מתאַפּק וחרד.

– יאנק בא! יאנק בא! – השׂתער בּנק אל הדת ורץ במעלוֹת למטה.

– הוּא בא לקחת את נדבתוֹ, – אמר שימק. וּסטפצ’ה התפּרצה שוּב בצחוֹק, והפעם כבשה פניה בשוּלחן להחניק צחוֹקה.

– מה היא צוֹחקת היוֹם, הטיפשה? משעה שהקיצה היא צוֹחקת.

– באמת, מה הצחוֹק? – שאלתי בנעימה אבהית. אך במקום תשוּבה נתרעדוּ כתיפיה של הנערה בצחוֹקה עוֹד יוֹתר. ראיתי שאינה יכוֹלה לשלוֹט בעצמה. כעבוֹר רגע הרימה את פניה, עיניה היוּ מליאוֹת דמעוֹת מזהירוֹת וּלחייה מאדימוֹת:

– יסלח לי אדוֹני. איני יוֹדעת בעצמי למה אני צוֹחקת. הצדק עם שימק, אני טיפּשה.

ועוד פעם הטילה את ראשה על השוּלחן, אחר הרימתהוּ וּפניה חלקים, כאילוּ נמחה מעליהם משהוּ.

– נגמר. יוֹתר לא אצחק.

– אוּלי נזמין את יאנק הנה? – שאל שימק והביט אל סטפצ’ה.

אך פניה לא זעו.

– לא, – אמרתי – אני ארד אליו. ושנית, כלוּם אפשר לוֹ לעלוֹת במעלוֹת? אתם תעתיקוּ פה את חמשת הפּסוּקים האלה, וּבכל מקוֹם תהפכוּ את המין מזכר לנקבה, השמוֹת והפּעלים…

ירדתי במעלוֹת העץ המצוּבּעוֹת חוּם. לבשתי מיזע של צמר חם, שהידק בנעימוּת את גוּפי. קל ונעים היה לדלג כך על המעלוֹת המצוּחצחוֹת והיבישוֹת בשעה שבחוּץ סוֹחף וסוֹער הגשם הקר.

יאנק ישב למטה על ספסל ליד הדלת הסגוּרה, כוּלוֹ שוֹתת מים, ושׂוֹחח עליזוֹת עם בּנק היבש.

– בוֹקר טוֹב, פּאן פּרוֹפיסוֹר! – קידמני יאנק בפניו המבריקים מרטיבוּת. הוּא ניענעם מדי פעם בפעם והשיר מעליהם נטפי מים שנזלוּ מכּבינתוֹ. – גם הוּא פה? כמה נעים לראוֹתוֹ יבש וּבריא! הצינה חוֹדרת לעצמוֹת! רק לפני שעה יצאתי מביתה – וּכבר כוּלי קרוּש. גרוּע מכּפוֹר. מין קוֹר רקוּב…

הסתכלתי בוֹ, כשהוּא יוֹשב וּמנענע בנעלוֹ האחת העוֹמדת על עקבה השׁחוּק. ראיתי שסוּליתה שטוּחה מאד. הבנתי כי מרוֹב הקפיצה והמשׂא על רגל אחת נשתטחה כל כך. לא יכוֹלתי להבין איך ישב על הספסל.

– בּנק, אתה עזרת ליאנק לשבת? – שאלתי.

– למה? – נתעורר יאנק וניענע בראשוֹ במבוכה, – תוֹדה לאל, יכוֹל אני לשבת בלי עזרה. אין אוּמנוּת שאדם אינוֹ עשׂוּי ללָמדה – אם יש רק הכרח בדבר. הנה!

הוּא העמיד את הרגל על כּפה, ניתר מעל מוֹשבוֹ, כאילוּ קפץ נתוּן לוֹ בשתוֹ, ואחרי שהתנוֹדד רגע – עמד איתן.

– זוֹהי אוּמנוּת הקימה. ועכשיו – אוּמנוּת הישיבה.

קפץ כמחצית הפסיעה לפנים, זרק את גוּפוֹ אחוֹרנית, גבוֹ נחבט בקיר, אחר צנח על הספסל, משך את רגלוֹ – וישב איתן.

– כמוֹ על קפיצים! – דיבר – המקוֹם ממלא חסרוֹנן של הנפשוֹת שבּרא. יהי שמוֹ מבוֹרך!

המחזה הזה הכאיב לי וחפצתי להסיח דעתי ממנוּ.

– איך הוּא מתרוֹצץ באויר כלבים כזה? הרי אפשר להצטנן. הוּא מזיע כל כך…

– “השד לא יקח את הרע”. כוּלי עטוּף בגלימתי הטוֹבה וטיפה לא תגיע אל בשׂרי. כחנוּט מצרי, לא כן? פּאן פרוֹפיסוֹר מכּיר בודאי את ציוּרי החנוּטים. והרי כבוֹדי גדוֹל מכבוֹדוֹ של פרעה: אוֹתוֹ חנטוּ רק אחרי מוֹתוֹ, ואוֹתי – בחיי…

– יש לוֹ הוּמוֹר, יאנקוֹ.

– בלי מעט ההוּמוֹר הייתי כבר אזרח רענן בבית המוֹעד לכל חי…

– אף על פי כן קר לוֹ. שׂפתיו כחוּלוֹת כטחוֹל.

– כן, כוֹס חמין לא היתה מזיקה לי כלל…

עוֹד לא כילה את המשפּט וּבּנק טס כחוּלדה במעלה המעלוֹת ונעלם בבית.

אחרי רגעים מספר התגלגל כשד קטן למטה וּבישׂר בצהלה, כי קאשה מביאה תה. מיד ירדה המשרתת, אשה נמוּכה ולבנת פנים, צמת פּשׁתים דקה מכתרת את קוֹדקדה, לחזה כוּתוֹנת כפרית רקוּמה, והיא נוֹשׂאת בשתי ידיה על טס כוֹס תה וּפרוּסת עוּגה גדוֹלה, סוֹפגנית, מגרה את התיאבוֹן.

– יגמוֹל לך אלהים, קאשה, לא תיכּשלי עוֹד כל ימי חייך…

– תוֹדה, ינק! ישתה ותהי לך לבריאוּת.

הרמז לילד שנוֹלד לה לפני שנתיים בלי חוּפּה וקידוּשין לא העליבה כלל. היא ידעה, כי יאנק דוֹרש לה אך טוֹב.

– יסלח לי יאנק, שלא הבאתי לוֹ תה עם חלב. את החלב של אתמוֹל שתה החתוּל, והיוֹם עוֹד לא הביאוּ. מה שלוֹמוֹ, בריא?

– חן חן, קאשה, בריא כשוֹר הבּר. רק קשה להיוֹת אלמן… קשה מאד…

– כלוּם היה נשׂוּי, יאנקוֹ? – שאלתי בתמיהה.

– פעם חלמתי כל הלילה שאני נשׂוּי לבת מלכה, אף התקוֹטטתי עמה קצת, בשל דבר של מה בכך, – וּבבוֹקר הקיצוֹתי והנה אני אלמן…

קאשה כבשה את פניה הצחוֹת בחזה המגוּדל והמתינה בצניעוּת מרוּבה, שיגמוֹר לגמוֹע את התה המתוֹק מידה.

הוּא שתה והתלוֹצץ:

– פּאן פרוֹפיסוֹר, כנראה, עוד לא התאהב בעירנוּ…

– מנַיין לוֹ?

– עוֹדוֹ מתעניין ביאנק… סימן שלבּוֹ פנוּי… אבל לא יארכוּ הימים ויבוֹא מה שצריך לבוֹא… אין אויר יפה לאהבה כאויר קרית המלח… כמוֹ נוֹצר לכך…

– עדיין לא ראיתי כאן יפוֹת.

– הכוֹל תלוּי בהרגל. יתרגל בפנים החדשוֹת ויתחיל להבחין… לוּלא היוּ יפוֹת, לא היוּ כל כך הרבה טראגדיוֹת בעירנוּ… השנה היוּ אצלנוּ ארבעים וארבע אהבוֹת אוּמללוֹת… מספר מסתוֹרי, לפי מיצקיביץ', מה?…כוּלן רשוּמוֹת פה. בּנק יקירי, הצבּע על מצחי! תוֹדה!

הוּא כּילה לשתוֹת, אכל גם את מחצית העוּגה. קאשה מחתה בסינרה את שׂפמוֹ יפה יפה, הרימה לבקשתוֹ את גלימתוֹ וּלתוֹך כיס פנימי הכניסה את שארית העוּגה.

– עכשיו מרגיש עצמוֹ אדם מעשׂה אדם. תה טוֹב הריהוּ כאמבטי פנימי. עתה נקל יהיה לרקוֹד הלאה.

עמדתי נדהם: מבטא כזה ממש זכרתי מכתבי אלטנבּרג. “הריהוּ אמן!” עבר במוֹחי.

הוּא ניתר ממקוֹמוֹ ועמד בן רגע.

– בּנק, פּרישׂת שלוֹם נאה לאמא האלוֹהית! תזהיר אוֹתה בשמי, שלא תעיז להוֹציא היוֹם את אַפּוֹנה החוּצה. חבל, אויר כזה נוֹצר רק בשביל כלבים, אוֹ – בשביל יאנק… להתראוֹת, פּאן פרוֹפיסוֹר! יזכוֹר נא, כי תוֹרוֹ מתקרב. אך אל תהא זאת הטראגדיה הארבעים וחמש… קאשה, נשיקה אוירית! – פתח לי את הדלת, כרוּבי! אלף תוֹדוֹת! אני יוֹצא לי אל האויר הראוּי לי…

האהבה שיאנק ניבּא לי לא בוֹששה לבוֹא.

לא. לא העלמה הבלתי צעירה, המוּסיקאלית עד מאד, היתה ה“עצם הנאהב”. כאשר הכבּירה עלי את מליה היפוֹת בפאתּוֹס חוֹלני קצת, כאשר השתדלה להצר את פיה בדבּרה ועיניה יקדוּ בעוֹצב חיה נעלבה, הקשבתי לה יפה והבטתי ישר בפניה, אך חשוֹב חשבתי – על בת החזן.

במסיבוֹת המוּסיקאליוֹת נוֹדע לי, כי זה שנתיים נמצא בקרית המלח חזן מפוֹאר, שהקהילה הביאה מעיר הגבוּל המזרחית. אין כקבּלת שבּת שלוֹ. אפילוּ בקראקוּב אין דוֹמה לוֹ. קוֹלוֹ אינוֹ בגדר הקוֹלוֹת

המצוּיים. הכוֹל התפּלאוּ שעדיין לא שמעתיו. הצ’ליסט הבטיח, שאילוּ היה החזן הוֹלך לאוֹפּירה היה נעשׂה טינוֹר ראשוֹן, מעין קארוּזוֹ. הוּא גם מוּסיקאלי לאין שיעוּר. אף על פי שהוּא קוֹרא תוים בקוֹשי, הבחנה דקה לוֹ בגוֹני טוֹנים, וכמעט אין פגם בזמרתוֹ. פעם אחת הציעוּ לוֹ לקחת חלק במסיבוֹתיהם, אך הוּא נבהל והאדים כנער קטן. פּשוּט, הלשוֹן ניטל מן המסכּן. יוֹתר לא הציעוּ לוֹ.

ולוֹ, לחזן, בת אחת ויחידה, נערה יפת תוֹאר, אך מוּזרה מאד, כבת שש עשׂרה ונוֹהגת כגדוֹל. מין יהירוּת שלא ראוּ כמוֹתה בקרית המלח. ואוּלי תמימוּת היא, מי יוֹדע. אינה מתחבּרת עם שוּם אדם. משיבה על הן הן ועל לאו לאו וּפוֹנה לדרכּה. האֵם אשה חוֹלנית ואינה נראית על פּני חוּץ. אוֹמרים, מיוֹם שילדה את בתה לא ראתה אוֹר עוֹלם. שם הנערה קריינדיל, ואביה קוֹרא לה “קרוֹין”. וּבאמת היא עטרת ראשוֹ. הוּא מאוֹהב בה. בלי הלצה. עוֹד לא ראוּ אב מאוֹהב כל כך בבתוֹ. מין אבּא גוֹריוֹ. פיו אינוֹ פוֹסק מלדבר עליה. גברת הבית ניסתה להזמינה למסיבּוֹת, אך הנערה סירבה. אינה יכוֹלה לעזוֹב את האֵם. הכוֹל מאוֹהבים בה, כל קרית המלח. גם בני הנוֹכרים. בנוֹ של מנהל המכרוֹת, בחוּר נאה ו“רוֹעץ לבבות” מפוּרסם, נשבּע לכבשה. סיּפּרוּ לה והיא חייכה, כמוֹ ממרוֹם נוֹגה. ספינכּס שוֹכנת בתוֹכה, בתוֹך קריינדיל זוֹ. מוּבן שנכספתי לראוֹתה. ואת הראיוֹן סידרה, כמוּבן, העלמה הבלתי צעירה. רחבת לב היא וּנכוֹנה להיטיב עם כל אדם.

באוֹתם הימים הכריז העיתוֹן הציוֹני בקראקוּב על רשימת העסקן הותיק, עוֹרך הדין ד"ר פ.נ. ב’ספר הזהב'. אין ספק שראוּי הוּא לאוֹתוֹ כבוֹד. עשׂרים שנה עמד בתוֹך התנוּעה וכל הרוּחוֹת שבעוֹלם לא הזיזוּהוּ ממקוֹמוֹ. וּביוֹתר היה שמוֹ נערץ בערי השׂדה, שזכוּ לשמוֹע את נאוּמיו הנהדרים. והטילוּ על קרית המלח סכוּם מסוּים. עסקני המקוֹם היוּ מליאי התלהבוּת, וּבהיוֹת רוּבּם משתתפים במסיבוֹת

המוּסיקאליוֹת, הוּסכּם שהעלמה הבלתי צעירה תמצא לה בן זוּג ויחד יחזרוּ בעיר לאסוֹף את הסכוּם. אוֹתי הוֹכיחוּ להיוֹת בן זוּגה לתכלית הנעלה. כאן מצאה לה העלמה האלטרוּאיסטית שעת כוֹשר להביאני אל בית החזן.

– הבטחתי שאַראנה לוֹ?… הנה קיימתי…

והיא זרחה כּוּלה.

היה בוֹקר שלג וחמה. כל העוֹלם צחק. שמיים וארץ צהלוּ זה מוּל זה בלבן וּבתכלת. הבתים והחנוּיוֹת כאילוּ רקדוּ מרוֹב צחצוּח. ציפּוֹרי החוֹרף התלהלהוּ בענפים הקירחים וּבזקוּ אבקת סוּכּר באויר. הלכנוּ על פי רשימה שבידי העלמה. מצב רוּחה היה מזהיר.

– מה, לב הילד דוֹפק? ישקוֹט נא, עוֹד שני בתים… הנה פה…

לאוֹשרה לא היה קץ: החזן לא היה בבית. מן הקיטוֹן, אשר שם שכבה, כנראה, האֵם החוֹלנית, יצאה הנערה בשׂמלת בית צנוּעה, אך מלאת חן. קוֹמה ממוּצעת, רכּה וחטוּבה כאחת, והראש – כלקוּח מציוּר קלאסי. נטוּי משהוּ הצידה. שׂער שאטיני חלק וּמחוּלק בתּוך, קלוּע מאחוֹר למה נאה, בעלת משקל. הכוֹל מדוּד וּמכוּון כּביד אמן איטלקי. וכמה רוֹך מלטף במבּט הנוֹהר כהוֹת מתחת לגבּוֹת מלוּכּדוֹת! חיוּך עצוּב מאיר לשני עברי האף המחוּטב. הצואר הצח מעוּטר במלמלה לבנה.

הנערה השרתה עלינוּ עיניים ואוֹדם קל פּרח בלחייה הקטנוֹת. בת לוייתי לא נבוֹכה.

– אפשר לראוֹת את אביה?

– אבּא אינוֹ בבית.

– חבל. באנוּ בשליחוּת מצוה.

– אוּלי אוּכל למסוֹר לאבא, לכשישוּב?

– חה חה, אביה צריך למסוֹר לנוּ… כלוֹמר, באנוּ לבקש השתתפוּת קטנה במגבית – לטוֹבת הקרן הקיימת. שלנוּ… כלוֹמר, הועד המחוֹזי שלנוּ החליט לרשוֹם את ד“ר פ. נ. ב”ספר הזהב"… ציוֹני קפּיטאלי! בוַדאי שמעה את שמוֹ. נאם אצלנוּ אשתקד… נוֹאם בחסד עליוֹן…

– כמה צריך לתת? אשאל את אמא… אוּלי יש עמה כּסכוּם הזה.

– סליחה, העלמה. לא מדוּבּר כאן על סכוּמים קצוּבים. תרוּמה היא. איש איש כאשר ידבנוּ לבוֹ. לא כן, מר רוּדוֹרפר? יתודע: העלמה… בת החזן שלנוּ… רבּוֹת שמע כבוֹדוֹ על העלמה במסיבוֹתינוּ…

פּסעתי פּסיעה והוֹשטתי לנערה את ידי. לבי הלם. לא ברצוֹן הרפּיתי מן היד הקטנה, הצוֹננת, החמוּדה. מילמלתי אילוּ מלים וּבעצמי לא ידעתי מה אני ממלמל. היא חזרה ודיברה אל בת לוייתי:

– עשׂרים הלר יספּיקוּ? אנחנוּ אנשים לא עשירים…

– מוּבן שיספּיקוּ בהחלט. הן אמרתי לעלמה: איש איש כאשר ידבנוּ לבוֹ. תרוּמה היא. העיקר – ההשתתפוּת.

וּכשנכנסה הנערה לקיטוֹן וסגרה בחשאי את הדלת, לא יכלה בת לוייתי להתאפּק ודחפה אוֹתי במרפּקה וּבעיניה שאלה מקוּבּצת מכמה שאלוֹת יחד.

הייתי כאיש נדהם. יכוֹלתי רק לחייך. ודאי חיוּך לא מחוּכּם ביוֹתר.

– אלוֹהית, לא? – לחשה כמסכּמת, כשהיא גוֹחנת אל פּני.

– כן, אלוֹהית, – עניתי מצפּה לשוּב הנערה.

בת לוייתי פסעה מאוּשרת בחדר המרוּוח על בהוֹנוֹת רגליה. על ידי כך נראתה ארוּכה עד להבעית. גם הביטה מתוֹך הבלטת הפּנים וּנהימת ניגוּן אל הפוֹטוֹגראפיוֹת האחדוֹת שעל הכּתלים, ואני עמדתי כנער נטוּל חוּשים.

– תסלחוּ, אם מצער הוּא. איננוּ יכוֹלים יוֹתר. – אמרה הנערה בשוּבה.

– אין דבר, אין דבר. הנה קבּלה ותוֹדה!

כל העת חיפּשׂתי איזוֹ מחמאה בשביל הנערה, אך לא מצאתי. כל מה שעלה במוֹחי נקראה לי אוילי עד כדי מיאוּס.

עכשיו לא היתה ברירה אחרת אלא להיפּרד. ראשוֹנה לחצה את ידה בת לוייתי, אחר כך החזקתי אני רגע את ידה. נוֹח היה לי שיקצצוּ את ידי, וּבלבד שתישאר בידה. בחוּץ, לא הרחקנוּ שלוֹש פּסיעוֹת מן הבית, אמרה בת לוייתי בניצחוֹן:

– נוּ, הילד מאוֹהב למעלה מן האוֹזניים?

– כן, כנראה, אהבה אוּמללה. חד צדדית.

מוּזמן הייתי לסעוֹד ערבית בבית בינשטוֹק. כשעה קוֹדם הארוּחה, לאוֹר השלג והחשמל, מיהרתי אל החנוּת הגדוֹלה לקנוֹת לי עניבה חדשה. בעברי בבוֹקר ראיתי בחלוֹן הראוה עניבוֹת חדשוֹת, שמצאוּ חן בעיני. השלג שרק תחת הנעליים, הקוֹר היה צוֹפד את הפּנים וּמעבּה את הבל הפּה, אוֹר הפּנסים נראה כמצטמצם ונעשׂה חד משוּם כך, כמעט דוֹקר.

נשען בגבּוֹ אל אחת החוֹמוֹת עמד יאנק.

– ערב טוֹב, פּאן פּרוֹפיסוֹר! עוֹד קוֹדם הארוּחה? – קידמני בקוֹל עליז.

– אה, מה שלוֹמוֹ יאנקוֹ? כן, אני ממהר לחנוּת הגדוֹלה.

– להתנאוֹת? אני מאחל לוֹ כל טוּב.

מגלימתוֹ הכּהה כאילוּ נשב קיפּאוֹן. שׂפמוֹ היה תלוּי

משני צידי פיו, רוּוֹ מוּקשה מכּפוֹר. אך על חצי מצחוֹ עמדוּ נטפים שלא קפאוּ עדיין. העיניים האירוּ בעצב כשני נרוֹת נשמה קטנים. הפּעם לא ניענע את ראשוֹ.

– לא קר לוֹ לעמוֹד כך?

– עייפתי מרוֹב ריקוּד. צריך להינפש רגע. אן מקוֹם לשבת בחוּץ, הכוֹל קוֹפא. אפילוּ מעלוֹת בית הכּנסייה.

– נבוּאתוֹ, יאנקוֹ, כנראה, מתקיימת. הבוֹקר נתאהבתי.

– בבת החזן? אפשר היה לחזוֹת מראש. טבעי הדבר.

– מניין לוֹ?

– היתה לי היוֹם שׂיחה ארוּכּה עם העלמה ר.; ואוּלם הרי זוֹ רק התחלה. חוֹם וקוֹר מתחלפים תחת השמיים…

– יוֹפי שלם כזה לא ראיתי מימי.

– כן, אלוֹהית. חוֹששני שסוֹפה יהיה טראגי. בטעוּת הוּרדה לעוֹלם אכזרי זה. פרח שמיימי…

– אני ממהר. עלי עוֹד להחליף בגדי. להתראוֹת, יאנקוֹ. אל יעמוֹד בקוֹר. חבל על הבריאוּת.

– תוֹדה. כן. אני רוֹקד הביתה. להתראוֹת, מיטיבי. ראשית דבר ואחריתוֹ – ביד אלוֹהים. ליל קסם, האין זאת? העשן עוֹלה השמימה כקטוֹרת טהוֹרה. העפעפּיים טוֹוים כסף… אה! להתראוֹת! השמש תזרח מחר.

ושמעתי מאחרי את קפיצוֹתיו העמוּמוֹת בשלג.

כל הימים “הזיתי” על קריינדיל. כמה שהשתדלתי להיראוֹת כמוֹשל ברוּחי, לא יכוֹלתי להעלים את רגשוֹתי. הגברת בּינשטוֹק אמרה לי, כי נהפכתי לאיש אחר. רק עתה “נתעוֹררתי”. היא וחברתה החליטוּ, שאהבה כזוֹ מוּכרחה לעוֹרר “הדדיוּת”. אך אני חייכתי בעצב. הייתי פּסימי.

– איני יוֹדע איך לגשת אליה – לאחר שדחתה את כל “אבּירי” קרית המלח.

– יש לי עצה. יבקש את ידידוּת אביה. יבקר בבית הכנסת (את חטאוֹ לחוֹפש הדעוֹת אני לוֹקחת עלי!) וישמע אל תפילתוֹ. אחר כך יתודע אליו ויעניק לוֹ קוֹמפּלימנטים אחדים. אמנים אוֹהבים קוֹמפּלינטים. כמוֹהם כנשים. מי כמוֹהוּ יוֹדע זאת! לבּנוּ (שלה ושל חברתה) רוֹחש לוֹ רק הצלחה. יאמין לי. באוֹשרוֹ לנוּ אוֹשר…

והיא המתיקה לי את עיניה הקטנוֹת והטוֹבוֹת עד להתמוֹגגוּת.

העצה ישרה בעיני.

בלב מתפּעם חיכּיתי בבית הכנסת, שהחזן (מר בינשטוֹק, שהעלני עמוֹ אל הכוֹתל המזרחי, הראני אוֹתוֹ: יהוּדי כבבן ארבעים, גבוֹה וכחוּש וּלחייו הנפוּלוֹת חלקוֹת משׂיער. רק בקצה סנטרוֹ זקנקן שחוֹר, נראה כמדוּבּק. גם סילסוּלי פּאוֹתיו אינם מגיעים למטה מן האוֹזניים. עיניו עצוּבוֹת ולא שקיטוֹת) יתחיל בקבּלת שבת. מר בינשטוֹק ביקש לוַדעני אליו עוֹד לפני התפילה, אך אני דחיתי את ההתודעוּת לאחר התפילה.

עם השמעת נהם הקוֹל הראשוֹן, ההוֹלך בחלל, ב“לכוּ נרננה” עברני רעד. לא יכוֹלתי להגדיר לעצמי טיבוֹ של הקוֹל, אך נעשׂיתי כמין ספוֹג צמא, השוֹאף לספוֹג עוֹד ועוֹד מנוֹזל אוירי משכּר זה… משהוּ מרוֹמם, רליגיוֹזי, שלא הרגשתי כמוֹהוּ שנים רבוֹת, נכפּה עלי בבת אחת, וכל בית הכנסת, על מאוֹת מתפּלליו, נראה לי כבית אלוֹהים באמת. מתפילה לתפילה הלך הקסם הלוֹך ורב. ב“לכה דוֹדי” הביאני קוֹלוֹ לידי התפּעלוּת עצוּמה ולידי קשב פּנימי מתוּח כל כך, שהייתי עוֹמד וּמרעיד. וּבמשוֹך קוֹלוֹ ב“כמשׂוֹש חן על כלה” ראיתי בחוּש, איך קוֹלוֹ מתנשׂא כלפי הסיפּוּן המצוּיר בדמוּת בתוֹ המעוּלפת כוּלה צעיף לבן וגוּפה זוֹרח בעדוֹ בכל זיו הדרוֹ וטוֹהרוֹ. עצמתי את עיני, אך התמוּנה ריטטה לעיני ביתר בהירוּת.

לאחר שסיים שמט את הטלית על כתיפיו. הכּיפּה הקטנה ישבה באחוֹרי קוֹדקדוֹ, והוּא מחה במטפחת לבנה את מצחוֹ ואת כל פניו, ואפילוּ את זקנקנוֹ. כוּלוֹ הבהיק מאדמוּמית וזיעה. עיניו העצוּבוֹת יקדוּ. מחשוּבי המתפּללים ניגשוּ אליו ובירכוּהוּ בברכת “יישר כוֹח!” והוּא ניענע להם בחביבוּת של פּיזוּר הנפש. אז לקחני מר בּינשטוֹק בזרוֹעי והקריבני אל החזן:

– מר רוּדוֹרפר – ר' שמעוֹן גוּטשטים. מר רוּדוֹרפר מבין יפה בחזנוּת – ישב כמה שנים בברוֹד – והוּא מלא התפּעלוּת מזמרתוֹ.

– תוֹדה, תוֹדה! באמת נדמה לי, שהתפללתי הערב לא רע… כבוֹדוֹ בודאי שמע את זיידיל רוֹבנר?!

– כן, שמעתיו לא פעם בלבוּב. הוּא בלי ספק בעל דרגה מוּסיקאלית גבוֹהה, אך קוֹלוֹ של כבוֹדוֹ הקסימני יוֹתר. יש בוֹ בקוֹלוֹ משהוּ מ“בשׂר ודם”.

הוּא לא הבין, כנראה, להגדרתי וחשב שהתוֹאר “בשׂר ודם”, כמקוּבּל בלשוֹן, ממעט את דמוּת זמרתוֹ, כי הטה את הדברים לצד אחר:

– “קרוֹין” שלי סיפרה לי, שמר בינשטוֹק הביא מוֹרה לילדיו… כבוֹדוֹ בודאי יעשׂה זמן רב בקרית המלח?

– עד חג הפסח.

– ויבוֹא גם מחר לבית הכנסת? יש לי “ישׂמחוּ” חדש – אוֹזן לא שמעה!

– אבוֹא ברצוֹן.

והוּא החליק בטליתוֹ בתוֹך המתפּללים כחוֹתר בגלי אפרסמוֹן.

לא עבר שבוּע ימים ואני כבר הייתי בן בית אצל החזן. מוּכרח הייתי לשמוֹע את כל החזרוֹת ביחידוּת ועם ה“משוֹררים”. לא התרעמתי על כך, כי בחדר הסמוּך, ידעתי, נמצאת קריינדיל.

לבסוֹף התחלתי ללמדה עברית. תחילה סירבה. אין היא חפיצה ללמוֹד חינם, וּלשלם אין ידה משׂגת. אך האב הנלהב מצא עצה: אין דבר, שׂכר תוֹרה – תוֹרה. הוּא ילמדני תוים. ראה אראה, כי הבנתי במוּסיקה תיכּפל על ידי כך. והרי אין לך קל מזה בשביל בעל אוֹזן…

מפי המסיבוֹת ידעתי, שאין הוּא מוּמחה גדוֹל לתוים ולא אתעשר מתוֹרתוֹ, אך נכוֹן הייתי ללמוֹד אפילוּ היראלדיקה, וּבלבד שבשׂכר זה אוּכל ללמד את קריינדיל. יוֹתר מזה לא שאלה נפשי. רק להביט בפניה וּלהשמיעה את קוֹלי. קוֹלי בלבד ישׂיח לה את לבי. והעיקר – לשמוֹע את קוֹלה. כל הגה שיצא מפיה יגרוֹ לי עוֹנג לא יבוּטא. איך אגדיר את קוֹלה: היה בוֹ מין שקט מסעיר…

יש להוֹדוֹת, היא לא היתה מהירה לשמוֹע. דעתה נראתה תמיד כמוּסחת לאיזה דבר אחר, פנימי, רחוֹק, עמוֹק. כשקלטה את פניה בשתי כּפּוֹתיה והסתכלה בפני, מתאמצת לתפוֹס את ביטוּי המלה וּפירוּשה – נכון הייתי לאחוֹז בראשה, לכוֹבשוֹ בחזי ולקרוֹא לה: “קרוֹין! עטרת תפארת! אני כּפּרת ציפּוֹרנך!”

היא ידעה, כנראה, את רגשוֹתי, כי בגבוֹר עלי סערת לבי, היתה קמה וּמבקשת סליחה: עליה להיכנס לרגע אל אמה. כשחזרה מן הקיטוֹן הלך ערפל דק לפניה.

את פני האם לא זכיתי לראוֹת אפילוּ פעם אחת, אך דמיוֹני הרחיף לעיני תמיד את דמוּתה החוֹלנית וצירף את פניה אל פני קריינדיל. האב, דק העצבים וההרגשה, אי אפשר שלא שיער את כונוֹתי, אך הוּא נשמר לנפשוֹ מדבּר עמי על בתוֹ. רק את מבטוֹ העצוּב והבלתי שקט היה מצליל רגע לתוֹך לבי וּמפנה אוֹתוֹ משם חוֹשש וּמרוּצה כאחד.

על משכבי בלילה גמרתי בלבי להעמידה בניסיון. נלאיתי נשׂוֹא. וּלמחר, בשעת השיעוּר בביתה (אביה הלך לבקר את הפּרנס), שאלתיה פתאוֹם שלא מן העניין:

– הגידי נא לי, האִם אָהבתּ מעוֹדך?

היא לא גרעה ממני את מבטה המעוּלף ולא השיבה דבר, כאילוּ לא שמעה את שאלתי. אז ניעוֹר בי מרי לא טוֹב וקראתי בהטעמה:

– היש בך לב יוֹדע לאהוֹב?

עיניה נסתחפוּ דמע וקוֹלה רעד:

– כן, את אבי ואמי.

– לעוֹלם?… איני יוֹדעת מה זה לעוֹלם…

דמעה גדוֹלה נשרה על כּפּה ונתגלגלה לתוֹך שרווּל חוּלצתה.

– יסלח לי.

והיא קמה ונכנסה לקיטוֹן.

רגע ממוּשך שהתה שם. לי נדמה הרגע כשעה. כשחזרה ביקשה את סליחתי, שאינה יכוֹלה להמשיך את השיעוּר; היא חשה קצת בראשה. נדכּיתי מאד. שאלתיה אם לא נעלבה על ידי.

– לא, לא, לא! – קראה בעצבנוּת והוֹשיטה לי את ידה היקרה.

יצאתי כמטוּשטש.

גם הילדים ידעוּ כי אוֹהב אני את בת החזן. אך מן המדוּבּר בין הגדוֹלים שלא בפני למדוּ, שאני ראוּי לרחמים. התהלכוּ איפוֹא עמי כעם אדם שאינוֹ בקו הבריאוּת. סטפצ’ה לא צחקה בפני ל“חכמוֹתיו” של שימק, שנתמעטוּ במידה ניכרת. אך השתדל השתדלה להיוֹת טבעית ככל האפשר כדי שלא לעוֹרר בי את החשד, שהיא חסה עלי. תרבוּת נפש כזוֹ בילדה בת גילה לא ידעתי הרבה. שימק, כדי לגרוֹם לי קוֹרת רוּח, הכין תמיד איזוֹ תוֹספת על מנת השיעוּר. וּבּנק לא פסק מלחכּך את לחיוֹ בשׂערוֹת שעל גב כף ידי.

במסיבוֹת לא הניחוּ לי הגברת בינשטוֹק וחברתה אף רגע מבלי להגיש לי כּיבּוּד.

– יקח וייטיב את פניו. אם נשלחנוּ בצוּרה כזוֹ לביתוֹ – יקללוּנוּ שם. עלינוּ האחריוּת לבריאוּתוֹ.

מר בינשטוֹק הוֹגיעני בסיגארוֹת ההוֹלאנדיוֹת שלוֹ.

המנגנים שאלוּני מדי פעם בפעם, אם אני מרוּצה ב“תוֹכנית”. על החזן וּבתוֹ לא דיבר איש.

את יאנק לא ראיתי ימים אחדים. אחר כך פגשתיו חיור קצת.

– שלוֹשה ימים שכבתי במיטה. אחוֹתי אספה במקוֹמי את מעט הנדבוֹת… רק ברוֹנכיטיס קל, לא יוֹתר. ד“ר מיזס ביקר אצלי ביוֹם הראשוֹן ונתן לי אימוּלסיה והבראתי. אדם נפלא ד”ר מיזס זה! אגיד לוֹ את האמת: בינינוּ הפּוֹלנים אין אנשים כאלה. בטוּחני, שבזכוּת אנשים כד"ר מיזס מתקיים העוֹלם… וּמה עסקי לבוֹ? הן לא יכעס בשל האינדיסקרציה…

– עסקים רעים. איני יוֹדע את נפש הנערה.

– כעננה גבוֹהה ביוֹם קיץ: שוֹכנת מרוֹמים וגשם אינה מוֹרידה… אמרתי לוֹ, כמדוּמה, שאני חוֹשש לסוֹפה… לא נוֹצרה בשביל עוֹלם זה. כמוֹה כאוּרשוּלקה בת קוֹחאנוֹבסקי:

"לְאַחַר אֹמַר ‘הִנֵּנִי’,

כּרוּב תָּמִים יִקָּחֵנִי…"

דבריו הכעיסוּני תמרוּרים. האין בהם אבק של שׂמחה לאֵיד? האין הוּא מתכּון לזרוֹת מלח על פצעי?

– למה תינבא רע? זוֹ דרכה של “יוֹנה”?

– חלילה מיטיבי, חלילה. אך טוֹב אני דוֹרש לשניכם יאמין לי: אוֹשרכם – אוֹשרי. אך מה בצע בהסתיר אדם את אשר יראה בעיני רוּחוֹ?… הייתכן כי יטעה אדם מדעת?…

והוּא נשתתק והסתכל בי במבע של צער, שלא ראיתי כמוֹהוּ בפניו.

הוֹצאתי את הסיגאריוֹת שלי ונתתי אחת בין שׂפתיו. הן רעדוּ משהוּ. הגשתי לוֹ גפרוּר דוֹלק. הוּא שאף עשן אחת וּשתיים וניענע לי בראשוֹ:

– חן חן, פּאן פּרוֹפסוֹר! ידידוּתנוּ לא נעכרה במאוּמה, הא?… קשה לעמוֹד. עדיין אני חש חוּלשה. להתראוֹת! ואַל יתן עצמו לעצבוּת. מה שיוֹעד לאדם – יוּתן לוֹ. לא פחוֹת ולא יוֹתר… להתראוֹת!

– להתראוֹת, יאנקוֹ! ישכח נא את דברי!

בתחילת אדר בא האסוֹן.

היתה מגיפה בין תינוֹקוֹת של קרית המלח. על דלתוֹת רבים מבתי העיר הוּדבקה פתקה לבנה, וּבאמצעה מוּדפּסה באוֹתיוֹת אדוּמוֹת כאש מלה אחת: סקארלאטינה. כל מאמציו של ד"ר מיזס לעצוֹר בעד המגיפה לא נשׂאוּ פרי. קרוּ גם מקרי מות אחדים.

גם שני ילדי בית בינשטוֹק חלוּ. רק סטפצ’ה היתה מחוּסנת והיתה עוֹזרת על יד ה“אחוֹת”, שהוּבאה מקראקוּב לטפל בחוֹלים. המסיבוֹת נפסקוּ. פעמיים ביוֹם הייתי בא אל הבית לשאוֹל לשלוֹם הילדים. הקשתי על הדלת וּגברת בינשטוֹק, אוֹ סטפצ’ה אוֹ קאשה, הוֹדיעוּ לי קצרוֹת על המצב. הוֹדיתי והלכתי לחדרי. כל הימים ישבתי בחדר, קוֹרא מתוֹך פיזוּר ושוֹקע בתוֹך שמרי נפשי. כמעט הסחתי דעתי מקריינדיל. קרית המלח היתה נתוּנה בהסגר. הרכּבת לא קיבלה נוֹסעים לעיר הבירה. כל תוֹשביה היוּ נאנחים. ד"ר מיזס התרוֹצץ מבית לבית, פניו קדרוּ, קוֹמתוֹ שחה, כאילוּ הזקין בעשׂר שנים.

– רע, פּאן פּרוֹפיסוֹר, – קידם את פּנַי יאנק ברחוֹב – הגדוֹלים חוֹטאים והקטנים לוֹקים. גם בת אחוֹתי נפלה שלשוֹם למשכּב, וּלד"ר מיזס טרם נתבהרה מחלתה… תוֹדה לאל, המחלה אצל ילדי הבּינשטוֹקים עוֹברת כשוּרה… עד היוֹם נסתלקוּ בעיר חמישה ילדים…

מראהוּ היה עלוּב מאד. כתיפיו צרוּ עוֹד יוֹתר. הגלימה היתה תלוּיה עליו ברפיוֹן. רגע לא יכוֹל לעמוֹד על רגלוֹ. היה יוֹם חמה, השלג הפשיר והבּוֹץ עלה על המדריכוֹת. שוּלי גלימתוֹ היוּ זרוּעים נקוּדוֹת רפש, שניתזוּ עליו אגב קפיצה.

– נקוה שלא יהיוּ יוֹתר קרבנוֹת, – ניחמתיו.

– נתפּלל וּנקוה. החשק בוֹער בלב לעזוֹר – אך ידיים אָין… בימים כאלה לא מן ההוֹגן הוּא לבקש נדבה. אך ההכרח לא יגוּנה…

הבנתי לרמזוֹ ונתתי לתוֹך כיסוֹ נדבה כפוּלה.

– נתמעטוּ הנוֹתנים. הבריוֹת שרוּיים בצערם הם ואינם יכוֹלים להרגיש צערם של אחרים.

– ואל בית בּינשטוֹק תבוֹא?

– יוֹם יוֹם. הכּרוּב הקטן שוֹלח לי את נדבתוֹ בידי קאשה. יחייהוּ השם! אך אין עוֹד כל סכּנה לילדים. ד"ר מיזס אמר לי היוֹם בצאתוֹ מן הבית… – בוֹקר טוֹב, פּאן רבּין! – קרא וּפינה דרך ליהוּדי העוֹבר – וכי אין מעלת כבוֹדוֹ סוֹבר, שמן הראוּי לגזוֹר תענית למען אפרוֹחים שלא חטאוּ? אפשר שתוֹעיל…

רבּה של קרית המלח, שעבר כפוּף ועטוּף בפרוַת נמיוֹת ארוּכה, העמיק את ידיו זוֹ בשרווּל זוֹ וניענע לבעל המוּם בקוֹלפאק הגבוֹה:

– צדקת, יאנקוֹ, צדקת. נעשׂה את חוֹבתנוּ. עת צרה היא לעירנוּ. נתפלל ונקרא לתענית…

– בכּנסייה כבר צילצלוּ הפעמוֹנים פעמיים…

– בידוּע שאנוּ הישׂראלים מתפללים בלי צילצוּל… – ענה הרב וזרק לאחוֹר מבט רב משמעוּת, שעיקרוֹ היה מכוּון לי: יפה תקעתי לוֹ לנוֹכרי?…

לאחר שהרב התרחק קצת לחש יאנק:

– הרבנים בעצם ניזוֹנים מצרוֹת העם. כמוֹהם כּכמרים… אבל גם הם צריכים לחיוֹת…

הייתי מפוּזר ולא יכוֹלתי להרבּוֹת שׂיחה עמוֹ.

הרחקתי רק פסיעוֹת אחדוֹת מעם יאנק וּפניתי לרחוֹב אחר, והנה החזן רץ ועוֹלה מעבר ביתוֹ, עיניו משוֹטטוֹת וּפניו לבנים כסיד.

– מה קרה?

– הילדה חוֹלה!

לבי ניתר בי, מיהרתי לקראתוֹ:

– איזוֹ ילדה?

– קרוֹין, קריינדיל… בוֹערת כאש… לא פגש מר את ד"ר מיזס?

– לפני חצי שעה. רץ לצד הרכבת… מתי חלתה?

– כחצוֹת הלילה הקיצה בצעקוֹת נוֹראוֹת. ועתה היא מוּטלת בחוֹם של ארבעים…

– וּבילדוּתה לא חלתה בסקארלאטינה?

– חלתה פעם אחת, אבל לא נתברר אם בסקארלאטינה היתה זוֹ אוֹ אדמת…

רצתי עמוֹ לבקש את הרוֹפא. – –

לאחר שבוּע ימים ליוינוּ את הנערה לבית עוֹלמה.

את השבוּע הזה לא אנַסה לתאר. כוֹחי לא יעמוֹד לי. רק עם בוֹא המות כאילוּ נקרם עוֹר כלשהוּ על להט היסוּרים.

כמחצית התוֹשבים של קרית המלח היוּ בלוייה. בתוֹכם גם נוֹצרים רבים. הפעם לא רצוּ נוֹשׂאי המיטה כמטוֹרפים, כנהוּג בעיירוֹת ישׂראל. מתוּנים וּבחרדת קוֹדש עברוּ ברחוֹב הדוֹמם.

בפעם הראשוֹנה נראתה אשת החזן ברחוֹבוֹת העיר. אוֹי לעיניים שראוּה! פּסל שעוה גבוֹה ורזה לבוּש שחוֹרים. שתי נשים (אחת מהן העלמה מכּירתי) החזיקוּ בזרוֹעוֹתיה, כי רגליה החלשוֹת לא יכלוּ לשׂאת את הגוּף הגבוֹה והדל הזה. מעל השביס הלבן שבראשה הגזוּז נתלוּ כנפי צעיף שחוֹר וארוֹך, שהתעוֹפפוּ באויר. שמוּרוֹת עיניה היוּ עצוּמוֹת, אך מתחתיהן זרמוּ הדמעוֹת בלי הפוּגוֹת, ירדוּ על לחייה ועל השׂמלה השחוֹרה. זרמוּ ולא דמוּ. שׂפתיה היוּ חשוּקוֹת כבעוית ואנחתה לא באה. קשה היה לשׂאת את המראה, אך קשה מזה היה לא לראוֹתה.

האב השכּוּל הלך צעדים מספר והתעלף. אך אחזוּ בגוּפוֹ התנער והלך שוּב, וּלאחר צעדים מספר שוּב התעלף והפּיל את ראשוֹ על הקרוֹב אליו. גניחוֹתיו חתכוּ בלב המלוים והוֹציאוּ קוֹלוֹת בכי מגרוֹנוֹת הנשים.

השמש זרחה בשמיים. שוּלי הגגוֹת טיפטפוּ. על ענפי העצים החשׂוּפים עמדוּ הציפּוֹרים והביטוּ בדממה. כלב מנוּמר קטן רץ רץ ליד קירוֹת הבתים וזרק מבטים מיוֹאָשים במחזה. רק את אלה ראיתי. השאר היה כמוֹ עטוּף ברשת לחה ורוֹעדת.

בחזירתי מבית העלמין הרגשתי פתאוֹם, שאני הוֹלך יחידי וּבהקפה גדוֹלה בדרך השׂדוֹת. לא ידעתי איך הגעתי לשם. הדרך היתה מרוּכּכת מן השלג הנמס והרפש בה דשן וכבד. נעלי היוּ כבידוֹת מן הבּוֹץ התלוּי בהן. גם מכנסי ואפילוּ מעילי היוּ מלוּכלכים כהוֹגן. אבל נהניתי מן הליכלוּך הזה. כך נאה לי. החמה כבר השפּילה באוֹפק וצינה חדה של שלהי חוֹרף היתה מנשבת בחזקה מן המרחב הפתוּח. זקפתי את צוארוֹני, ואז חשתי כי שתי אוֹזנַי בוֹערוֹת כאש וכוֹאבוֹת מן הנגיעה.

כשפּתחתי את דלת חדרי, השתטח “בלק” כלבלבי לרגלי, המה וצייץ עציבוֹת וּשׂמיחוֹת, כּישכּש בזנבוֹ, התרפּק על נעלי, זחל והתחכּך בהן עד שליכלך את כל גוּפוֹ הסגלגל, נקי השׂיער. הרימוֹתיו בשתי כּפּוֹתיו, העמקתי להציץ לתוֹך עיניו ואמרתי לוֹ:

– חסל. קרוֹין איננה. איננה.

הוּא מיצמץ אלי מהירוֹת בעיניו הזעירוֹת, האדמדמוֹת, כאוֹמר: יוֹדע אני לבבך, יוֹדע.

וּכשהוֹרדתיו לרצפה התנפל שוּב על נעלי.

כמוֹ בשעה עשׂר באוֹתוֹ ערב ישבתי אל שוּלחני בזוית החדר, ידי עוֹמדוֹת במרפּקיהן על ספר סגוּר וראשי נשען עליהן ועינַי צוֹללוֹת בתוֹך שלהבתה של מנוֹרת הנפט, כצוֹללוֹת בתוֹך תהוֹם אדוּמה. והנה הגיע לאוֹזני כקוֹל קפיצה עמוּמה בחוּץ, על פני החצר וסמוּך לחלוֹני. הפניתי את מבטי ולא ראיתי מאוּמה: בחלוֹן נשקף רק הלילה השחוֹר.

לא עבר רגע ושמעתי שתיים־שלוֹש טפיחוֹת עמוּמוֹת בחלוֹן. נפניתי שוּב וראיתי פּרצוּף משוּטח באמצע הזכוּכית התחתוֹנה.

מיד ידעתי מי האיש ולבי התפּעם בי: המסכּן, במצחוֹ התדפּק על חלוֹני!

פתחתי לוֹ את כנף החלוֹן:

– יאנקוֹ, אתה הוּא? אוּלי תיכּנס? אוּלי – נטף יין? קר בחוּץ.

– אלף תוֹדוֹת! רק לרגע באתי. עלי למהר הביתה. הילדה בת אחוֹתי חוֹלה, אך תוֹדה לאל, לא בסקארלאטינה…

– לא ראיתיך כל היוֹם.

– ואני ראיתיו, פּאן פּרוֹפיסוֹר. הייתי מרקד בזנב הלוייה. עד בית הקברוֹת. כל הזמן ראיתיו. גם בפנוֹתוֹ לעבר השׂדוֹת. לוייה יפה. מחזה נוֹגע עד הלב. תוֹשבי עירנוּ הראוּ כי בעלי נפש הם. ידעתי, כי כן יהיה…

– וחסל. הנערה האלוֹהית איננה…

כן, בעוֹלם הזה… יגיד את האמת: כלוּם לא יפה למוּת כך? נשמה זכּה, טהוֹרה, לא נכתמה בחלאת העוֹלם השפל. ביקוּר קצר ביקרה אוֹתנוּ, כציפּוֹר מגן העדן, הרהיבה את עיננוּ, הרנינה את לבנוּ – ושבה למעוֹנה…

– כן. אבל אנוּ הנשארים…

– אנוּ נשוּב לחפּשׂ את הטוֹב, היפה, הטהוֹר…

– כן, אתה יאנקוֹ… ואוּלי גם…

– כן, גם הוּא, מיטיבי…

– לא, גם כלבלבי…

הוּא שתק רגע, כאילוּ נשתקע במחשבוֹת. עיניו גיששוּ על פנַי ברעבוֹן. אחר רעדוּ שׂפתיו וכמעט בלי קוֹל לחשוּ:

– היא… אהבה… אוֹתוֹ…

– מניין לך?! – פרצה זעקה מפי.

– אביה אמר לי… ליל מנוּחה! ליל מנוּחה, פּאן פּרוֹפיסוֹר! השעה מאוּחרת… יש לשמוֹר על הבּריאוּת… הבּריאוּ שקוּלה כנגד הכוֹל… ליל מנוּחה!

והוּא פנה וקפץ מהירוֹת לתוֹך הלילה.

הגלימה הכּהה נראתה לי בהתרחקה כזוֹרחת באפילה.

---

עַמּוּד אֵשׁ

מאת

אשר ברש

א

בחצי סיון שנת תרס… (ואני יוֹשב בלבוּב) שבתי בשעה מאוּחרת בלילה מ“הר הארמוֹן” לביתי. בעוֹד יוֹמיים אוֹ שלוֹשה עמדתי לצאת לכמה שבוּעוֹת לזאקוֹפּאנה, ומתוֹך הסמרמוֹרת הנעימה שבנפש לקראת הטיוּלים בהרים, וגם מתוֹך בטלה של קיץ, הייתי מרבה לטייל לפי שעה ב“חוֹרש קילינסקי” הרחוֹק וּבשדרוֹת “הר הארמוֹן” הקרוֹב, שגם בהם מראוֹת לוֹקחי לב. גרתי אז בחדר הטרקלין של משפּחת פּוֹלנים יוֹרדים, וּכדי לבוֹא אל חדרי צריך הייתי לעבוֹר חדר מבוֹא קטן, שבּוֹ ישן הבן הבכוֹר שבמשפּחה, בחוּר הדיוֹט כבן שלוֹשים, הוֹלך בטל שתקן וּבעלת העויוֹת משוּנוֹת; וּכשאיחרתי לשוּב בלילה, הייתי נזהר לעבוֹר את החדר הקטן בחשאי, שלא להעיר את הישן. דלת חדרי היתה תמיד לא נעוּלה, כי המשפּחה החזיקה שם כמה חפצים, שהיוּ דרוּשים להם לפעמים, וגם ניקוּי החדר היה נעשׂה תמיד בהיעדרי. והוֹאיל והשׂוֹכר והמשׂכּיר הגוּ זה לזה אמוּן גמוּר, לא היה לי צוֹרך במפתח מיוּחד לחדרי. רק מפתח הדלת החיצוֹנה היה תמיד עמי.

בשוּבי באוֹתוֹ ערב מצאתי את פּס האוֹר הנוֹפל מפּנס הרחוֹב נח באלכסוֹן על ערשׂ הבחוּר הישן מקוּפּל וכרוּך בסדין למעלה מראשוֹ כבר מינן. מתוֹך רגש לא נוֹח עברתי על בהוֹנוֹת רגלי וּפתחתי את דלת חדר הטרקלין, והנה – על שוּלחני דוֹלקת המנוֹרה באוֹר קטן, סַפּתי מוּצעת, כנהוּג, וּבכוּרסה הגדוֹלה, בצד שוּלחני, יוֹשב אדם צעיר, רגליו שלוּחוֹת לפניו על השטיח וראשוֹ נשען אחוֹרנית אל דוֹפן הכוּרסה והוּא ישן, כשפּיו פתוּח קצת וקוֹל נשימתוֹ נשמע. הוּפתעתי, אך לא נבהלתי. מיד דנתי בלבי: הרי זה נכנס ברשוּתם של בעלי הבית, וּבודאי הוּא ממַכּירי. קרבתי אל הישן וגחנתי אליו מעט להסתכּל בפניו: יוֹלס, חי נפשי, יעקב יוֹלס. חברי למחלקת המשפּטים. הבחוּר היקר, העברי המוּבהק, בבחינת מה נזיר החיים, שמפּני רוֹע מצבה של משפּחתוֹ בעיר השׂדה, שבּא ביחוּד בשל מחלת אביו הזקן, קיבל למשך הקיץ משׂרת מוֹרה עברי בבית הספר שבקרית הנפט בּוֹריסלאב, כדי שיוּכל לתמוֹך בנפשוֹת היקרוֹת לוֹ. מה עוֹשׂה זה כאן, באמצע הקיץ, ועוֹד לא הגיעוּ ימי החוֹפש? דבר הוּא.

היססתי להעירוֹ, כי ראיתי את העייפוּת השפוּכה בפניו, שהוּבלטה עוֹד יוֹתר על ידי ספיח הזקן, שלא גוּלח כנראה זה ימים אחדים, וּבפּה הפּעוּר מעט אגב שינה. ישבתי על ספּתי והסתכּלתי בוֹ רגעים מספר מתוֹך מחשבוֹת על סיבּת בוֹאוֹ פתאוֹם, אך לא העליתי במחשבוֹתי כלוּם, וּבראוֹתי שהוּא מוֹסיף לישוֹן, ננערתי ואמרתי לנפשי: “הן לא ייתכן שיישן כך כל הלילה. יש להשכּיבוֹ מעשׂה בן אדם”. קמתי והנחתי את ידי על ראשוֹ. כמוֹ ממגע חשמל זרק את ראשוֹ וּפקח את עיניו:

– אה, אתה זה, יעקב? כבר שבת? בודאי נבהלת, כשמצאתני כך. עייף הייתי ונרדמתי…

והוּא קם מן הכוּרסה והתאמץ לקרוֹע את חבלי השינה מעל עיניו.

– לא נבהלתי, אבל הוּפתעתי. מה פתאוֹם בלבוּב?

– צרוֹת, יקירי. אבי מוּטל פה בקליניקה. מחר עוֹשׂה לוֹ פּרוֹפיסוֹר שראם ניתוּח. אבני מרה, וּבגיל זה, אתה מבין? ואני מוכרח להיוֹת עמוֹ, לפחוֹת שבוּע, עד שיתברר מצבוֹ. כך, “ביקש יעקב לישב בשלוה”…

והוּא סיפר עוֹד, שאמר ללכת למלוֹן, אבל היה לוֹ הכרח לראוֹתני עוֹד הלילה, כי הניתוּח ייעשׂה בבוֹקר השכם ועליו לברר עמי תחילה איזה דבר. כשהגיד לבעלת הבית, שהוּא חבירי הטוֹב והוּא רוֹצה לחכּוֹת לי, הכניסתהוּ לחדר וסגרה בעדוֹ. הדבר שיש לוֹ אלי הוּא פשוּט מאד: מצב בית הספר בקרית הנפט אינוֹ איתן, כנהוּג בבתי ספר ממין זה, והוּא שם המוֹרה היחידי (קוֹראים לוֹ מנהל, כביכוֹל), ואם יהיה בית הספר סגוּר במשך שבוּע אוֹ יוֹתר, אפשר שלא יהיה עוֹד מה לפתוֹח. רוֹב ההוֹרים לא יצטערוּ. אם כן הוּא בא אלי בהצעה, אוֹ נכוֹן מזה, בבקשה, בתחנוּנים ממש, שאני אסכּים לנסוֹע שמה מחר וּלמלא את מקוֹמוֹ – עד שוּבוֹ. מקוה הוּא, שהניתוּח יעבוֹר בשלוֹם וּבעוֹד שבוּעיים ימים יוּכל לשוּב וּלהמשיך עבוֹדתוֹ עד סוֹף הקיץ, לפי ההתקשרוּת. “והרי, לפי מה שכתבת לי, אתה עוֹמד לצאת בכל אוֹפן. תסע אפוֹא לזאקוֹפּאנה משם. העבוֹדה אמנם אינה קלה, אבל תוּכל לקצר מעט בשיעוּרים ואחר כך תנעם לך המנוּחה כפליים. אני אף הבטחתי לאנשים, כי חבירי (לא הגדתי להם את שמוֹ) יבוֹא למלא את מקוֹמי”.

מוּבן, שלא יכוֹלתי לסרב לחבר טוֹב כיוֹלס, וּביוֹתר במצב כמצבוֹ, והבטחתיו, כי מחר בצהריים, לאחר שאדע את התוֹצאוֹת הראשוֹנוֹת של ניתוּח אביו, אסע ברכבת לבּוֹריסלאב ו“אכּנס אל התפקיד”.

עוֹד התקנתי שתי כוֹסוֹת תה במכוֹנת הספּיריטוּס הקטנה אשר אתי בחדר. הוּא מסר לי את כל הסימנים לעבוֹדתי בבּוֹריסלאב, גם נתן על ידי מכתב אל מר שפּיגל, ראש ועד בית הספר, אחר הצעתי לוֹ משכּב על כוּרסוֹת אחדוֹת (חילקתי עמוֹ את המצע שעל ספתי) ושכבנוּ לישוֹן.

כשהקיצוֹתי בבוֹקר, לא מצאתיו בחדר. הוּא התחמק, כנראה, בחשאי, כדי שלא להעירני. ירדתי לאכוֹל פּת שחרית במחלבה הסמוּכה, ואחר ישבתי בטראם, ונסעתי אל הקליניקה שמחוּץ לעיר. כשבאתי שמה, מצאתי את חבירי מתהלך במסדרוֹן הארוֹך, הלבן ורב העמוּדים, עוֹבר ושב על דלת חדר הניתוּחים הסגוּרה וּפניו צרוֹר של צער.

– כבר שעה וחצי שמטפלים בוֹ שם בפנים.

– הפרוֹפיסוֹר בעצמוֹ?

– כן.

יצאה נזירה-אחוֹת מחדר הניתוּחים, לחָייה עוּגוֹת סוֹלת משוּחוֹת וָרוֹד, עיניה שני בּזיכי כּחלת, וכנפי השביס סוֹככוֹת עליה מזה וּמזה. היא עברה עלינוּ בחיפּזוֹן, כמוֹ לא הרגישה בנוּ. ריח של כלוֹרוֹפוֹרם נמשך אחריה. הבטנוּ זה אל זה שוֹתקים. פניו של יוֹלס היוּ כפני אדם שעקרוּ את כל קרביו מתוֹכוֹ. רק עיניו היוּ חַיוֹת מאד.

והנה הוּזחה לצדדין הדלת הכפוּלה, וּמיטת גלגלים צרה נדחפה מבפנים על ידי שׁמש בית החוֹלים אל המסדרוֹן, ואחוֹת אחרת הוֹלכת אחריה. באוֹתוֹ רגע הוּבא שמה, מוּבל על ידי האחוֹת הראשוֹנה, חוֹלה אחר, והדלת נצטמדה אחריו בלי רעש. על המיטה, במעמק הבד, היה מוּטל אביו של יוֹלס, ראש יהוּדי טיפּוּסי, גוּפוֹ הצנוּם חבוּש בשׂמיכה לבנה וראשוֹ מוּטל בלי

יארמוּלקה במנוּחה איוּמה באמצע הכּר הדק. הפּנים היוּ אפוֹרים כעפר והזקן הגדוֹל, השׂב, היה מבוּדר על השׂמיכה ושיוה לוֹ מראה שלא מעוֹלם זה. העיניים היו עצוּמוֹת והשׂפתיים החיורוֹת ריטטוּ בלי הרף.

חבירי נזדקר כלפי האחוֹת המלוה את המיטה, אבל זוֹ רמזה לוֹ בידה אחוֹרנית:

– תיכף יצא כבוֹד הפרוֹפיסוֹר.

הוּא נתקע במקוֹמוֹ כאיש מבוּלבּל, ואני הלכתי אחרי המיטה המתגלגלת רכּוֹת על פני רצפת השיש.

בקצה המסדרוֹן הכניסוּהוּ לחדר קטן, מיוּחד (האחוֹת אמרה לי, כי אחרי כן, לכשיקיץ מן הנארקוֹזה, יעבירוּהוּ אל אחד מחדרי החוֹלים הגדוֹלים), העמידוּ את המיטה באמצע החדר הריק; השמש חזר, והאחוֹת נשארה עם החוֹלה. עברתי את סף החדר ואמרתי לאחוֹת, כי אני חבירוֹ של בן המנוּתח, וּשאלתיה לתוֹצאוֹת הניתוּח. היא הסבּירה לי פנים ואמרה:

– היה ניתוּח קשה מאד. נטפי זיעה כאלה עמדוּ על חוֹטמוֹ של כבוֹד הפרוֹפיסוֹר. לפי שעה הכוֹל בסדר. אך את התוֹצאוֹת אין לדעת עוֹד. ביחוּד אצל חוֹלה זקן כל כך. נקוה, אדוֹני, לרחמי שמיים.

הוֹדיתי לה וחזרתי אל יוֹלס וּמצאתיו עוֹמד לפני דלת חדר הניתוּחים עם הפרוֹפיסוֹר לבוּש החלוּק הלבן, הסגוּר והמוּכתם בדם (ראשוֹ היה גחוּן אל חבירי וּשׂרוֹכי פי החלוּק, הקשוּרים לוֹ מן העוֹרף, היוּ זקוּפים מזה וּמזה). חבירי חיור מאד וקוֹפא מכּאֵב; והפרוֹפיסוֹר ורוּד הלחיים בתוֹך הזקן הלבן מטה את ראשוֹ בחסד, מרעיף נחמה בעיניו הזכּוֹת וּמדבר בשלות השקט. ידיו ואצבעוֹתיו היו דקוֹת עד להפליא. עמדתי בריחוּק מקוֹם ושמעתי את דבריו האחרוֹנים:

– נקוה, ידידי, שהכוֹל יעבוֹר בשלוֹם. לחששוֹת מיוּחדים

אין סיבה. הניתוּח גוּפוֹ עלה יפה. והשאר בידי שמיים. כמוֹ תמיד. יירגע נא ידידי, ילך הביתה אוֹ ישב בגן. בעוֹד שעתיים יוּכל לראוֹת את החוֹלה. ועוֹד פעם: אין סיבה לחששוֹת מיוּחדים.

חבירי השתחוה לפרוֹפיסוֹר האנוֹשי, וזה ניענע לוֹ בראשוֹ אגב חיוּך וחזר אל חדר הניתוּחים.

ניגשתי אל יוֹלס. אחזתי בזרוֹעוֹ וּמשכתיו אל היציאה.

– גם האחוֹת אמרה לי כדברי הפרוֹפיסוֹר. בוֹא, נשב מעט בגן.

ישבנוּ על הספסל הראשוֹן באחד ממשעוֹלי הגן הגדוֹל, המטוּפח להפליא על מדשאוֹתיו ואילניו. לא הרבּינוּ בדברים, כי דעתוֹ של חבירי היתה מוּסחה ממני. בראוֹתוֹ שאני רוֹצה לקוּם, הוֹציא מכיסוֹ מפתח קטן ואמר:

– הנה מפתח חדרי, שכחתי וּלקחתיו עמי. בבית הגברת גוֹרדוּס. את הבית יראוּ לך שם. אני מקוה לשחררך בעוֹד שבוּע ימים. לכל היוֹתר בעוֹד שבוּעיים. עליך למהר, יעקב, כי הרכּבת יוֹצאת באחת עשׂרה. תמצא שם כמה אנשים טוֹבים וחביבים.

בירכתיו ברפוּאה שלימה לאביו ונפרדתי ממנוּ בנשיקה של רחמים.

ב

כשהגעתי לעת מנחה אל קרבת קרית הנפט, היוּ העננים הנמוּכים מחַשׁרים דלף קיצי חמים על שׂדוֹת תבוּאה ירוּקים מאד. עוֹד מרחוֹֹק, מחלוֹן הרכבת, ראיתי מן הצד השני של העיר את שׂדוֹת הנפט הרחבים, הזרוּעים בארוֹת נפט למאוֹת, בצוּרת מגדלי עץ וּברזל גבוֹהים מאוֹד, וּבין הבארוֹת שטחי קמה וּדרכים מצטלבוֹת. לפני התחנה, לאוֹרך מיל ויוֹתר, משני עברי הדרך היוּ בנוּיוֹת בריכוֹת גדוֹלוֹת, עגוּלוֹת וּמרוּבעוֹת, לקיבּוּל שמן

האדמה. כשקרבתי יוֹתר מילא את נחירי ריח חריף מעט אך בריא וּמרענן, וידעתי כי עלי יהיה לנשוֹם את האויר הזה כל ימי שבתי בקרית הנפט. התנוּעה ליד הבארוֹת והבריכוֹת לא היתה מרוּבה, רק המשאיבוֹת היוּ עוֹנוֹת זוֹ לזוֹ בשיקשוּק שלא ידעתי כמוֹתוֹ, ויש אשר נשמעה גם קריאת אדם מלוה את השיקשוּק, אוֹ פּירזוּל מכוֹנה וקוֹל חבטה עמוּמה: אלוּ היוּ, כפי שאמרוּ לי הנוֹסעים, נקישוֹת המקדחים הקוֹדחים בבארוֹת. אחר כך נוֹדע לי, שקוֹראים לבארוֹת “שאכטים”, וּלשמן האדמה השחוּם המוֹעלה מתוֹכן יקראוּ “קיפּיצ’קה”, וגם אני השתמשתי בשמוֹת אלה כבני המקוֹם.

בנסעי מבית הנתיבוֹת, המרוּחק מעט מן העיר, בתוֹך מרכּבה גבוֹהה רתוּמה לסוּס אחד, רטבה מגבּעת הפאנאמה על ראשי, עד שראיתי את שוּליה התלוּיים והנוֹטפים מים. וּכשנכנסה המרכּבה לתוֹך הרחוֹב הראשי,

שהיה צר וּכבישוֹ מקוּלקל, ירדה עלי עצבוּת כלשהי. ראיתי את אי הניקיוֹן שהיה שוֹפע מרוֹב הבתים הנמוּכים מזה וּמזה ללא סימן של גינה ושל גדר, וזכרתי את עיירת מוֹלדתי, הטוֹבעת בירק והמלאה פינוֹת נוֹף חמוּדוֹת, את גני לבוּב ואת הרי הטאטרה שעמדתי לנסוֹע שמה, וכמעט נצטערתי שבאתי לכאן. האנשים המעטים שברחוֹב התרוֹצצוּ מי תחת סוֹכך וּמי בגלימת שעונית ליד קירוֹת הבתים וּבין המרכבוֹת הרבוֹת, המרקדוֹת ריקוּד מזעזע על פני מהמוֹרוֹת הכביש. בכלל התמיהני ריבוּי המרכבוֹת, וּפני היוֹשבים בתוֹכן, לפי הסקרנוּת שבמבטיהם, נראוּ לי רוּבן כפנים זרוֹת בעיר. ואמנם לא טעיתי. אלה היוּ ברוּבם אנשים שבאוּ לבּוֹריסלאב לרגל עסקי הנפט.

העגלוֹן היהוּדי, אדוֹם הזקן והפיאוֹת, הביאני עד האכסניה של ריינמאן. הוּא הגיד לי את שבחה של אכסניה זוֹ עוֹד בכיכר בית הנתיבוֹת, והוּא: שלוֹש בנוֹת בעליה, המשמשוֹת כוּלן באכסניה, דוֹברוֹת בלשוֹן הקוֹדש ביניהן לבין עצמן, וגם עם האוֹרחים שיוֹדעים לדבר בלשוֹן זוֹ, אף כי מעטים הם. תוֹשבי בוֹריסלאב עצמם רוּבם עמי הארצוֹת, אנשי יגיע כפּיים אוֹ סוֹחרים, וכן גם בניהם. רק הבנוֹת מלוּמדוֹת בלשוֹן הקוֹדש. וכל זה בשל המוֹרה מפּליטי רוּסיה, שנתגלגל לכאן. המוֹרה הזה, בחוּר נאה, בעל בלוֹרית ועיניים של צוֹעני, עשׂה להן “כישוּף” וכוּלן למדוּ מפיו לדבר בלשוֹן הסידוּר, כמוֹ בארץ ישׂראל. אגב סח לי אוֹתוֹ עגלוֹן, כי בתוֹ של הגביר מוֹצמאן נתאהבה באוֹתוֹ מוֹרה, ואף על פי שאמרוּ עליו, כי עזב ברוּסיה אשה וּשלוֹשה ילדים, עשׂתה מעשׂה ונתעבּרה ממנוּ, ולא היתה לוֹ לאביה התקיף ברירה אלא לתתה לוֹ לאשה, עם נדוּניה הגוּנה, כמוּבן. הם נסעוּ יחד לארץ ישׂראל. אוֹמרים, שהם נעשׂוּ שם איכּרים, כמוֹ הערילים אצלנוּ… ולמה הוֹליכני לאכסניה ויש לי חדר מוּכן לדירה, בביתה של הגברת גוֹרדוּס? על זה השיב לי, שאם באתי ללמד לשוֹן הקוֹדש, אין טוֹב לפני אלא לבוֹא אל האכסניה של ריינמאן וּלדבר עם הבנוֹת וידעתי את אשר לפני. גם המוֹרה שנסע היה מבּאי בית האכסניה. נעניתי לוֹ לעגלוֹן החכם והנחתי לוֹ שיביאני אל האכסניה. אך עמדה רגלי על מפתן הבית, הרגשתי ברבב כתוֹם שהוּטל באחד מבתי מכנסי, סמוּך לנעל, ולא ידעתי מאין הוּא בא. ניסיתי למחוֹתוֹ במטפחת שבכיסי, אבל המטפחת נכתמה והרבב נשאר בעינוֹ.

– הרבה כתמים כאלה יוּטלוּ במכנסיו בקרית הנפט, אדוֹן. של “קיפּיצ’קה” הוּא ולא יעבוֹר, – העירני יהוּדי בלבוּש פוֹעלים שעבר עלי להיכּנס לאכסניה.

מאחרי שוּלחן המזיגה (חדר הכניסה הארוֹך היה משמש בית מרזח, וּמשם היוּ יוֹצאים למסדרוֹן עקוּם, שהוֹביל אל חדרי המלוֹן) עמדה נערה גבוֹהה ורזה, בעלת פנים חיורוֹת ושיניים קטנוֹת וּמפוּשׂקוֹת וטיפּלה בבקבוּקים של מַשקה. עיניה היוּ עייפוֹת מאד, שׂערה הקלוּש מצוּמם גבוֹה, והסינר האפוֹר שהידק את גוּפה הדק עוֹד האריך את קוֹמתה. ניגשתי אל השוּלחן ואמרתי את שמי ואת שם חבירי ששלחני הנה. קוֹרטוֹב של אדמוּמית עלה בלחיי הנערה, הבקבוּק שבידה השמיע צילצוּל רוֹעד וענתה עברית ספרדית:

– נעים לי מאד. שמי שׂרה ריינמאן. ישב מר. יסלח לי. עוֹד מעט תיכּנס אחוֹתי. היא חוֹפשיה וּתקבל את פניו.

אמרתה לה, שאין צוֹרך בכל קבּלת פּנים. שמעתי כי שלוֹש אחיוֹת הן וכוּלן דוֹברוֹת עברית, מכּירוֹתיו של חבירי – אמרתי אפוֹא, אסוּר ואשמע מפּיהן דבר על בית הספר.

– אבל ישב מר. באמת לא נעים לי, שהוּא עוֹמד כך. אפשר תיכף ייכּנס אבי, אז אתפּנה לדבּר עם מר. מה שלוֹם מר יוֹלס? כבר עשׂוּ לאביו את הניתוּח? מסכּן, כל כך נבהל כשקיבל את הידיעה.

– כן, הבוֹקר הייתי בבית החוֹלים וראיתי את אביו מיד אחרי הניתוּח. עצם הניתוּח הצליח, לפי דברי הרוֹפא.

הנערה שימשה שני אוֹרחים שעמדוּ לפני השוּלחן בעיניים צמיאוֹת ודיברה גם אלי:

– אוּלי רוֹצה מר לשתוֹת מה? אם אינוֹ שוֹתה אלכּוֹהל, אביא לוֹ כוֹס תה. יש אצלנוּ תמיד תה.

– תוֹדה. תמזוֹג לי הגברת כוֹס קטנה של יין קל.

– סליחה, אצלנוּ אוֹמרים “העלמה”. גברת אוֹמרים על אשה נשׂוּאה. כך לימד אוֹתנוּ מוֹרנוּ הראשוֹן, מר שוֹמרוֹני. מר בודאי שמע על אוֹדוֹתיו. הוּא עכשיו בארץ ישׂראל. איכּר.

– כן, שמעתי עליו – מפּי העגלוֹן. הוּא עשׂה לכן “כּישוּף” והייתן לעבריוֹת. – אמרתי וגמעתי מכּוֹס היין.

– מדוּע “כישוּף”? כלוּם בנוֹת ישׂראל אינן צריכוֹת לדבּר

עברית? – הנה אחוֹתי. חנה! זהוּ המוֹרה, – איך? מר רוּדוֹרפר? – מר בא למלא את מקוֹמוֹ של מר יוֹלס. אוּלי תעמדי מעט ליד השוּלחן ואני אלך ואַראֶה למר את הדירה של מר יוֹלס?

הנערה חנה, צעירה מאחוֹתה, נמוּכה וּשמנמוֹנת, חן בפיה ועיניה יפוֹת מאד, נתאדמה עד תלתלי שׂערה השחוֹר, החותה לי קידה קלה ואמרה בקוֹל מנגן:

– נעים לי מאד. באמת הילדים ישׂמחוּ, שיוּכלוּ להמשיך ללמוֹד. טוֹב, אַת יכוֹלה ללכת, שׂרה. מר ילמד גם את ה“קוּרס הגבוֹה”?

העלמה שׂרה הסבירה לי מיד: ה“קוּרס הגבוֹה” אלוּ הן העלמוֹת הגדוֹלוֹת, עשׂר במספּר, שלמדוּ עוֹד אצל מר שוֹמרוֹני, ועכשיו הן מוֹסיפוֹת “להשתלם” בלימוּדי היהדוּת: ספרוּת ודברי ימי ישׂראל, אצל מר יוֹלס. כמוּבן, בערב, משבע עד שמוֹנה. ביוֹם הרי הן עסוּקוֹת רוּבּן.

אמרתי להן, כי בנוֹגע ל“קוּרס” עוֹד נדבּר.

– מר מוּכרח ללמד אוֹתנוּ… – אמרה חנה בעמדה כבר מאחוֹרי השוּלחן וּפניה בערוּ עוֹד יוֹתר.

– אם אהיה מוּכרח – אלמדכן באין ברירה.

– אחוֹתי תמיד מתלהבת. תאמרי לאבּא, כי אשוּב בעוֹד רגעים מספר. לא, לא, אַל יקח בעצמוֹ את המלתחה. נשלחנה אליו בידי סַבּל. בבקשה!

שׂרה הוֹרידה את שרווּליה עד פרק הכּף, וּכתלמידה קטנה נתנתני ללכת בראש.

בחוּץ שאלתיה לאחוֹתן השלישית.

– מרים? היא מבשלת היוֹם עם אבּא בחצר תמד. היוֹם – יוֹם הבּישוּל. מרים היא עלמה מצוּינת באמת. כן, היא גדוֹלה מכּוּלנוּ. השבוּע מלאוּ לה עשׂרים וּשתיים שנה, כשרוֹנית באוֹפן יוֹצא מן הכלל, ולב זהב לה. אידיאליסטית נוֹראה. משתוֹקקת לנסוֹע לארץ ישׂראל לעבוֹד עבוֹדת האדמה. מר שוֹמרוֹני כוֹתב, שהוּא נכוֹן לעזוֹר לה. הוּא בעל מרץ רב ועבוֹדת האדמה בארץ ישׂראל היא בשבילוֹ הכוֹל. תמיד היה חוֹלם להיוֹת איכּר בארץ ישׂראל.

היא הוֹליכתני אל מעֵבר לרחוֹב הראשי, עברנוּ על הפּינה, ליד חנוּת הגאלאנטריה המהוּדרת, שעלוּ אליה במדריגוֹת אחדוֹת ושעל פּתחה היה שלט גדוֹל ועליו כתוֹבת של שלוֹש מלים, לתמהוֹני באנגלית: The great Mikado. נכנסוּ אל רחוֹב צדדי, עברנוּ על גשר עץ קטן נטוּי על פּלג צר, המוֹליך לאִטוֹ את מימיו השמנוּנים ועל גדוֹתיו שלוֹשה אוֹ ארבעה עצים עקוּמים אך טוֹבי צל, והתקרבנוּ אל גבעה בוֹדדה, שעליה בנוּי בית חמוּדוֹת בן קוֹמה אחת, עליז מראה, עם גזוּזטרת עמוּדים גבוֹהה שהרוּח מתהלך בה, גינה רעננה סביב לוֹ ועתרת ורדים מטפּסים ולוֹפתים את העמוּדים.

– בבית הזה חדרוֹ של מר יוֹלס. בפינה מצד ימין. בית נחמד, הלא?

הייתי נפעם בנעימוּת למראה הוילה היפה, העוֹמדת ביחידוּת רבּת נוֹעם בעיר עסקנית וחסרת חן זוֹ. האוּמנם בבית זה אגוּר? בירכתי בלבּי את יוֹלס.

– מחלוֹן החדר רוֹאים את כל הסביבה, את שׂדוֹת הנפט ואת מכרוֹת דוֹנג האדמה. המראה אינוֹ רוֹמאנטי ביוֹתר. אבל נעים לראוֹת מרחב גדוֹל וּפתוּח, הלא?

– וּלמי הבית?

– מר ראה את החנוּת היפה בפינת הרחוֹב הראשי? כתוּב עליה באנגלית The great Mikado. בעלת הבית הזה היא אחוֹתוֹ של בעל החנוּת ההיא. היא יוֹשבת כאן יחידה עם בנה הקטן, נער כבן שבע אוֹ שמוֹנה.

– אלמנה?

– לא, בעלה עזבה לפני שנים אחדוֹת; נסע ואין יוֹדעים היכן הוּא. יש אוֹמרים באמריקה ויש אוֹמרים באוֹסטראליה. כן, קרוֹבה לארבעים. לא, שם בעלה היה אחר, אך לאחר שנעלם חזרה לשמה הראשוֹן. היתה עמה בבית אֵם זקינה וּמתה לפני הפּסח. היא כזרה פה בקרית הנפט. אשה יפה וטוֹבה, אך מתבוֹדדת לגמרי. יש לה חלק בחנוּת אחיה, אך אינה באה שמה אלא לעתים רחוֹקוֹת מאד. אוֹמרים, כי גם מניוֹת לה במכרוֹת הנפט.

נכנסנוּ בפשפּש הגדר הנמוּכה ועלינוּ בשלוֹשים אוֹ ארבעים

מדריגוֹת אבן קבוּעוֹת במעלה הגבעה. מזה וּמזה שׂיחי ליגוּסטרוּם מגוּזזים במרוּבּע. עלינוּ על הגזוּזטרה הנאה והעלמה שׂרה רצה לפנַי וסיבּבה את כף הפּעמוֹן שבדלת.

מיד פתחה לנוּ משרתת נוֹכרייה, צעירה מאוֹד ועיניה מבוֹהלוֹת משהוּ:

– אל הגברת גוֹרדוּס?

– כן, הגברת בבית?

– תיכף.

באה הגברת גוֹרדוּס, אשה גדוֹלה צחת פנים וּשחוֹרת שׂיער מסוֹרק בקפדנוּת טוֹבת טעם, עיני קטיפה גדוֹלוֹת וּשׂפתיים מליאוֹת מעל לסנטר ארוֹך וּבוֹלט מעט, לבוּשה בהידוּר פשוּט: חצי שׂמלה כחלחלה וחוּלצית של משי ארגמן אזוּרה באזוֹר דק, הצטחקה לבּאים בחן:

– בבקשה להיכּנס.. בודאי האדוֹן המוֹרה. האין זאת, מרת ריינמאן?

נתוַדעתי בשמי ונשקתי את ידה, כמנהג.

– מר רוּדוֹרפר יוּכל לגוּר בחדרוֹ של מר יוֹלס עד שוּבוֹ? – שאלה העלמה שׂרה.

– כמוּבן. החדר מסוּדר. בבקשה, מצד זה. את מפתח הדלת החיצוֹנה לקח עמוֹ מר יוֹלס.

– הוּא מסרוֹ לי, הנה הוּא עמי.

– יפה! פלצ’וּ, תכניסי לחדר כּד מים חמים. מתי ישוּב מר יוֹלס?

– לכל היוֹתר בעוֹד שבוּעיים.

שׂרה נכנסה עמי לחדר המרוּוָח, גבה החלוֹנוֹת, הערוּך בכלים עשירים ונאים מאד, תמוּנוֹת עמוּקוֹת צבעים על כתליו ושטיח פּרסי מכסה כמעט את כל רצפּתוֹ. ביקשתי ממנה לישב, אבל היא סירבה ורק תמכה ידיה בדוֹפן כיסא מרוּפּד. היא ביקשה לספּר לי על בית הספר, על “התנוּעה העברית” בקרית הנפט. אך כיון שבאתי מדרך רחוֹקה, בודאי רוֹצה אני “להתרוח”, והיא חוֹששת להפריע לי, אם כן נפרדה ממני וּביקשה רשוּת לבקרני בערב עם אחיוֹתיה, ואוּלי עם עוֹד חבירה אחת אוֹ שתיים, ואז גם נדבר על ה“קוּרס”. אם אסכּים, תלכנה עמי אחר כך אל ראש הועד של בית הספר, אל מר שפּיגל. אדם משׂכּיל וּמסוּר לעברית בכל נפשוֹ וּמאוֹדוֹ.

מוּבן שקיבלתי את הצעתה בשׂמחה. אך לא פחוֹת מזה שׂמחתי להישאר יחידי בחדר. ספּת העוֹר הקרירה עם הכּר המרוּקם למראשוֹתיה הזמינתני להשׂתרע עליה.

ג

בערב באוּ אלי רק שׂרה וחנה. מרים נשארה בבית. כי עייפה היתה מן הבּישוּל וראשה כאב עליה. במקוֹמה באה עמהן שאֵרתן יוֹכבד, אבל היא לא חפצה להיכּנס וחיכתה לנוּ בחוּץ. משוּם כך קיצרנוּ בשׂיחה בחדר ויצאנוּ על מנת ללכת אל ראש הועד, כמדוּבּר. בתחתית המדריגוֹת נתוַדעתי אל יוֹכבד. ואף על פי שלאוֹר הלבנה לא יכוֹלתי להבחין יפה את מראה פניה וּביטוּי עיניה, קניתי לי אחרי חילוּפי דברים מעטים מוּשׂג מסוּים מאוֹפיה: נערה רבוּעת פנים וגוּף, קשת רוּח אך חזקת רצוֹן וּצמיאת דעת. גרעין אשה קטן עטוּף בקליפה עבה של אקטיביוּת רצוֹנית. את דבריה דיברה ברוֹב היגיוֹן וּבכוֹבד ראש מוּבן מאליו. למה לא נכנסה עם שארוֹתיה אל חדרי? “זה לא חשוּב. מוּטב שנדבר בענייני בית הספר. אישיוּתי בכלל אינה מעניינת”. היא תיארה לפני בדברים מעטים אך ברוּרים מאד את טיב העבוֹדה בשלוֹש הכּיתוֹת, שכּל אחת מהן לוֹמדת שעה וּשליש בכל יוֹם, והציעה לי את עזרתה, אם רצוֹני בכך, כמוּבן, שלא על מנת לקבל פּרס. גם למר יוֹלס היתה עוֹזרת, לפעמים. ואפילוּ אצל מר שוֹמרוֹני כבר נתנה אילוּ שיעוּרים בכיתה הראשוֹנה. את החוֹמר הדרוּש לכיתה זוֹ היא יוֹדעת על בוֹריוֹ… לא הטלתי אף צל של ספק בידיעוֹתיה. לעוּמת זאת רוֹצה היא, שהלימוּדים ב“קוּרס” יעמדוּ על הגוֹבה הדרוּש. מר יוֹלס, האמת צריכה להיאָמר, לא טיפּל ב“קוּרס” מתוֹך אהבה. אמנם אחדוֹת מעשׂר התלמידוֹת אינן מסוּגלוֹת לקבל הרבה, אבל הרוֹב הן נערוֹת מפוּתחוֹת למדי, והעיקר – “נפשן חשקה בתוֹרה”, וּבראש וראשוֹנה – מרים. “חבל שאיננה. כשמר יכּירנה – יכבדנה מאד”.

אצל מר שפּיגל, שגר הרחק מעט מטבּוּר העיר, שהינוּ רק שעה קצרה. מצאנוּ בביתוֹ אנשים רבים שבּאוּ לרגל עסקים ועסקנוּת. הוּא קיבלנוּ בשׂמחה גדוֹלה. על מכתבוֹ של יוֹלס עבר בחטיפה, מיעכוֹ וּתחבוֹ לתוֹך כיסוֹ. מאין חדר פנוּי אחר הכניסנוּ לחדר הילדים. שני ילדיו, שהגדוֹל מהם למד בכיתה הראשוֹנה של בית הספר העברי, כבר שכבוּ במיטוֹתיהם הנקיוֹת, אך עוֹד עֵרים היוּ והשתוֹבבוּ מתוֹך עליזוּת שקיטה וּנעימה. האב הציג לפניהם את “המוֹרה החדש” וציוה עליהם לשכּב במנוּחה, עד שיכלה את דבריו עם האוֹרחים. ליתר ביטחוֹן ביקש מאת חנה (עוֹד קטנה היתה בעיניו מלשתפה בשׂיחה), שתשגיח על ה“פראים”. ואוֹתנוּ הזמין לשבת על הכיסאוֹת הקטנים, כיסאוֹת הילדים. הוּא היה אברך משׂכּיל טיפּוּסי, בהיר פנים ועיניים, שזקנוֹ מגוּזז יפה וּבלוֹריתוֹ מסוֹרקת כלפי מעלה ועל קוֹדקדוֹ הגבוֹה יוֹשבת כּיפּה קטנה, כמעט לא ניכּרת. עליז היה וּמדבר בקוֹל לבבי וּבבדיחוּת הדעת, שאינה ממעטת את הדמוּת. ניכּר היה, שעסקנוּתוֹ נוֹתנת לוֹ בעיני עצמוֹ יתרוֹן ערך על שאר סוֹחרי המקוֹם, אף כי אינוֹ נמנה עם העשירים הגדוֹלים והוּא מצפּה עוֹד לירוּשת חוֹתנוֹ. דיבר עברית במבטא האשכנזי וּבסגנוֹן מליצי קצת, וּמכל סוֹפרי ישׂראל העריך את בריינין, שהכּירוֹ מאחד הקוֹנגרסים וּממריינבאד. הוּא לא העלים את מצבוֹ הקשה של בית הספר והזכיר את ה“קרבנוֹת” שהביאוּ ידידי “המוֹסד” מיוֹם היוָסדוֹ, והבליע בנעימה גם את הסכוּם הכּוֹלל, שהוּא גוּפוֹ הוֹציא למטרה זוֹ מכיסוֹ. הילל מאד את חבירי יוֹלס על רוֹב ידיעוֹתיו ונוֹעם מידוֹתיו, אך בּיקרוֹ קצת על שאינוֹ מעוֹרב כל צוֹרכוֹ עם הבריוֹת, והציבוּר במקוֹם כמעט שאינוֹ מכּירוֹ כלל. אבל בעזרתוֹ של “המוֹרה החדש” (מחיתי נגד התוֹאר הזה, שהרי באתי רק למלא את מקוֹם חבירי במשך ימים מספר, אבל הוּא לא שׂם לב למחאתי), העוֹשׂה עליו, אגב, רוֹשם של “אדם מן הישוּב” (יוֹלס מסכן! – צחקתי בלבי – אתה אינך “אדם מן הישוּב” כלל…) אל נכוֹן יעלה בידיהם להרים כל מכשוֹל מדרך המוֹסד והוּא יעלה ויפרח… הצטער מאד על שמצאנוּהוּ טרוּד כל כך וּמטוּפּל באנשים רבים המחכים לוֹ, אבל מבטיח הוּא לעשׂוֹת ככל יכוֹלתוֹ וּלמעלה מיכוֹלתוֹ, למען הרים את קרן המוֹסד החינוּכי, שאין ערוֹך לתוֹעלתוֹ הלאוּמית… לבסוֹף גם הזמינני בשמוֹ וּבשם אשתוֹ, שהוּא מצטער מאד על היוֹתה נעדרת בשעה זוֹ מן הבית (הלכה לראוֹת בהצגה החדשה של הקינוֹ. “מר גוֹרס את אמנוּת הקינוֹ?”), לארוּחת הערב מחר בשעה שמוֹנה בדיוּק. שניהם, הוּא ואשתוֹ, דייקנים גדוֹלים ונא לדייק גם כן. בנוֹת לוייתי ניסוּ להעיר אילוּ הערוֹת מעשׂיוֹת בענייני בית הספר, אך הוּא שיסע אוֹתן בצחוֹק: “בנוֹת ציוֹן היקרוֹת, עוֹד חזוֹן למוֹעד, אתכן הן אוּכל לדבר בכל שעוֹת היוֹם, לרבּוֹת הלילוֹת. האין זאת?” ושילחנוּ בכבוֹד גדוֹל. גם ליוָנוּ כמה צעדים בחוּץ ונפרד מכל אחד מאתנוּ בלחיצת יד חמה. “כן כן, מחר בשעה חמש בדיוּק אבוֹא בלי נדר אל בית הספר, עם עוֹד מתי מספר מחברי הועד, ואציג את כבוֹדוֹ לפני הילדים. אוּלי גם אשמיע מלים מספר. נראה. שלוֹם, שלוֹם!”

כשיצאנוּ מבית מר שפּיגל אל הלילה הבהיר היה לבי טוֹב עלי. האיש ושׂיחוֹ בידחוּני ולא הרגיזוּני. כל הזמן חזרה במוֹחי שאילה מנוּסחת: “מי נוֹצר בשביל מי: מר שפּיגל בשביל בית הספר אוֹ בית הספר בשביל מר שפּיגל?” והשאילה, יוֹתר משחזרה בי יוֹתר בידחה אוֹתי. מרוֹב הנאה שילבתי זרוֹעי בזרוֹעה הגרמית של העלמה יוֹכבד, צחקתי ולחשתי לה את השאילה. אבל היא קיבלה את השאילה בכוֹבד ראש, כמוֹ את שילוּב הזרוֹע, וענתה בקוֹל מעשׂי: “מוּבן, מר שפּיגל בשביל בית הספר”. וּלאחר פסיעוֹת אחדוֹת פנתה פתאוֹם באיזוֹ שאילה אל שׂרה וּבהזדמנוּת זוֹ שמטה את זרוֹעה מזרוֹעי.

חזרנוּ אל טבּוּר העיר והעלמוֹת ליווּני עד המדריגוֹת העוֹלוֹת אל בית דירתי. לפני עלוֹתי במדריגוֹת שאלתי את יוֹכבד, אם תסכּים לצאת אתי מחר בבוֹקר אל שׂדוֹת הנפט ולהיוֹת לי למוֹרת דרך.

– ברצוֹן, – אמרה, – אם מר רוֹצה, אקרא גם למרים.

– בעוֹנג רב, – עניתי, – חפץ אני להכּירה. ונפרדתי משלוֹשתן בלב טוֹב.

לפני שכבי לישוֹן עמדתי עוֹד שעה קלה במסגרת החלוֹן הפתוּח והשקפתי מבין עמוּדי הגזוּזטרה על פני שׂדוֹת הנפט הזרוּעים באוֹרוֹת חשמל ככוֹכבים נפילים מנצנצים מוּל אחיהם שבשמיים. ה“שאכטים” וצלליהם הרכּים נראוּ לי כרוֹעדים בנוֹגה הירח. רוּח קרירה נשבה מן השׂדוֹת והביאה בכנפיה כמה קוֹלוֹת מסתוֹריים, וּבתוֹכם קישקוּש משאיבוֹת וגם קריאוֹת אדם, שהיוּ כוּלם באוֹזני כחוֹזר של ניגוּן אחד.

הגפתי את תריסי שני החלוֹנוֹת ושכבתי במיטה המרוּוחת והמנדפת ריח של כבסים חדשים. זכרתי לטוֹבה את בעלת הבית על הניקיוֹן, הטעם והסדר היפים שבחדר, וּמיד נרדמתי מתוֹך רגש טוֹב וקל: “סוֹף סוֹף לא הרע לי יוֹלס בשלחוֹ אוֹתי הנה…”

וּכשהקיצוֹתי לקוֹל צפירוֹת רבוֹת, שנשמעוּ מעברים שוֹנים,

הפציע כבר אוֹר היוֹם בעד התריסים. אוֹר רענן וטוֹב. הבטתי אל שעוֹני: חמש. חלל החדר התמזג עם רשמַי מאתמוֹל בקרית הנפט ושכבתי תוֹהה על עצמי ועל הכוֹל. מה עתיד להיוָסף כאן על פקעת חיי, המתגלגלת ללא תכלית בדרכי עוֹלם?

ד

פלצ’ה, הנערה המשרתת, דפקה ענוּגוֹת על הדלת שבין חדרי לחדר האכילה, והכניסה לי על טס של עץ פת שחרית קלה: ספל קאקאו עם שני כּעכי חמאה. וּבעוֹדני יוֹשב וטוֹבל את הכּעך בספל, שמעתי בעלוֹת שתי העלמוֹת אל הגזוּזטרה. החלוֹן לצד הגזוּזטרה היה פתוּח לרוחה. יוֹכבד דיברה אל מרים בלחש, וּבכל זאת הכּרתי את קוֹלה. חיכיתי לראוֹת כמה תשהינה בחוּץ, וּכשארכוּ הרגעים ניקשתי בכפית על הטס וקראתי בלשוֹנוֹ של מר שפּיגל:

– בנוֹת ציוֹן היקרוֹת, הוֹאלנה לבוֹא פנימה!

יוֹכבד פתחה את הדלת ודחפה לפניה את מרים, שהביטה לאחוֹריה וקראה: “פתיה!”. העלמה מרים היתה טיפּוּס של בת ישׂראל כּשירה, בעלת פנים עגוּלוֹת, דוֹמוֹת קצת לפני חנה, אך בהירוֹת ורכּוֹת מאד, עיניה מצבע המים מלאוֹת רגש עד להישפך, ותסרוֹקתה צנוּעה מאד. לבוּשה בפשטוּת, אך לא בלי חן.

– יסלח לי מר, – פתחה בקוֹל נעים, וּבדברה עיקמה קצת את הפה – חפצתי לבוֹא עוֹד אמש, אבל עייפה הייתי וחשתי בראשי.

– אין דבר, – עניתי – מוּטב שאכּירנה לאוֹר היוֹם. הנה הכּרתי את העלמה יוֹכבד לאוֹר הלבנה, ועתה אני רוֹאה כי שגיתי מעט.

באמת הרגשתי עתה בפניה של יוֹכבד, נוֹסף על הפיקחוּת המעשׂית וכוֹח הרצוֹן, גם משהוּ חוֹלני וּמוּזר. בעוֹמק מבטה הישר אָרבה איזוֹ סכּנה. ואמש חשבתיה לסמל הנוֹרמאליוּת. להערתי הביטה בי בסקרנוּת מעוֹרבת בקוֹרטוֹב של ליגלוּג, ולא אמרה דבר.

הזמנתין לשבת. אבל שתיהן סירבוּ.

– יגמוֹר מר את ארוּחתוֹ ונצא לדרך. רצוֹנוֹ לנסוֹע במרכּבה אוֹ ללכת ברגל? – שאלה יוֹכבד.

– כרצוֹנכן.

– לנוּ נעים ללכת ברגל, – אמרה מרים.

– וכן גם לי. הנה אקח את המשקפת. רגע אחד.

בדרך לא הרבּינוּ לדבּר. מרים הגבוֹהה מעט מיוֹכבד נשענה בלכתה על כתיפה של חברתה, כמבקשת מחסה בה. ברוּר היה, שהיא מעריצה אוֹתה. ויוֹכבד טרם תמצא עניין להסבירוֹ לי, ועל כן החרישה. יצאנוּ אל מחוּץ לעיר וּשׂדוֹת הנפט השׂתרעוּ לפנינוּ באין מעצוֹר. מרחב גדוֹל זרוּע “שאכטים” האוֹבד בערפלי האוֹפק. יוֹם הקיץ היה רך וּמבוּשׂם. משׂדוֹת הקמה ההוֹלכים בגלים מהבהבים נישׂא אוֹתוֹ ריח דק וּמגרה את התיאבוֹן, המזכיר את ריח הפּת החמה. ה“שאכטים” הקרוֹבים נראוּ בבהירוּת יתירה, מהם בצוּרת מעשינוֹת ענקיוֹת, סכוּכוֹת מכל צד בקרשים משחירים, וּמהם בצוּרת קוֹנוּסים של סוּלמוֹת ברזל. במרוֹמיהם היוּ מעין סוּכּוֹת לעוֹבדי הבאירוֹת, שישבוּ

בתוֹכן כעוֹפוֹת בקיניהם. השמיים היוּ גבוֹהים מאד, נראוּ אילוּ עוֹפוֹת חגים באויר, כמוֹליכים ידיעוֹת מ“שאכט” ל“שאכט”. מתוֹך השקט עלוּ שיקשוּקי המשאיבוֹת, הלמוּת המקדחים וקוֹלוֹת בוֹדדים של העוֹבדים, פעם מצד זה וּפעם מצד אחר.

במידה שהתקרבנוּ הגיע לאוֹזני כקוֹל ניגוּן נישׂא ממרוֹמי

“שאכטים” יחידים, ניגוּן ממוּשך וּמסוּלסל, המסתיים במלה שהיתה כעין הוֹלם חוֹתך, ולא יכוֹלתי לתפוֹס את המלה. עוֹד זה מנגן ו“שאכט” אחר עוֹנה לעוּמתוֹ באוֹתוֹ ניגוּן וּבאוֹתה מלת סיוּם. שאלתי את יוֹכבד לפשר הדבר והיא ענתני:

– מה, מר אינוֹ יוֹדע? אלה הם הקוֹדחים בבאירוֹת, עד שהם מחַבּרים צינוֹר לצינוֹר הם מוֹשכים בניגוּן, וּכשגמרוּ הם קוֹראים

“גוֹ–טוּב!”. כלוֹמר, “מוּכן!” – אוֹת לעוֹמד למטה, שיוֹריד את המקדח לעוֹמק האדמה.

– וה“שאכטים” האלה, שקוֹדחים בהם, אינם נוֹבעים “קיפיצ’קה”?

– למה לא? כל זמן שהזרם הוּא חלש מוֹסיפים לקדוֹח: אוּלי יפגעוּ בעוֹרק עשיר. הנה מר רוֹאה שם מימין את ה“שאכט” הגדוֹל, שהוּא שוֹנה משאר ה“שאכטים”, זה שלידוֹ בריכוֹת גדוֹלוֹת וּתנוּעה רבּה? זהוּ ה“אוֹיל סיטי”. רק לפני חוֹדש פגעוּ שם במעיין חזק שלא כרגיל, והשמן התחיל מקלח מן האדמה בגוֹבה של עשׂרים מטר ויוֹתר. מאוֹת קרוֹנוֹת של שמן ביוֹם. בעלי ה“שאכט”, חברה לא עשירה, לא היוּ מוּכנים לשפע כזה ולא הכינוּ בריכוֹת במידה מספקת. גם המשאיבוֹת היוּ קטנוֹת ונשברוּ מיד. וה“קיפיצ’קה” נשתפּכה בכוֹח איתנים על פני האדמה וזרמה בפלגים רחבים במוֹרד השׂדוֹת. האיכּרים הרימוּ קוֹל זועה: שׂדוֹתיהם נשחתים למשך שנים רבוֹת. שלח השלטוֹן גדוּד אנשי צבא והיוּ חוֹפרים תעלוֹת עמוּקוֹת, לכנס את השמן הזוֹרם, שלא יסַחף את השׂדוֹת, עד שהספיקוּ להקים את הבריכוֹת הגדוֹלוֹת ליד ה“שאכט”, שיקבלוּ את השמן. הנה מר רוֹאה שם את תילי העפר הארוּכים: אלוּ הן החפירוֹת שחפרוּ. אוֹמרים, כי זה עשׂרים שנה לא נמצא עוֹרק עשיר כזה. עתה החברה מתעשרת עוֹשר רב. כל יוֹם מכניס לה רבבוֹת כתרים, ואם הזרם לא ידל, אם לא יקרה מקרה של בעירה – תהיה החברה לאחת האדירוֹת שבעוֹלם – בשל ה“שאכט” האחד. אוֹמרים, שגם לבעלת ביתוֹ, למרת גוֹרדוּס, מניוֹת בחברה זוֹ, וגם היא, כמוּבן, מתעשרת עוֹשר רב.

– ולא תרצה עוֹד להשׂכּיר את החדר למר יוֹלס?

– וכי ולשם הכנסה היא משׂכּירה את החדר? – אמרה מרים כנעלבת – רק משוּם שהחדר מיוּתר ולא נעים לה לגוּר בבית גדוֹל, היא וילדה בלבד.

– ולמה לא משכתן את הגברת גוֹרדוּס לועד בית הספר? אשה עשירה כמוֹה יכוֹלה להיוֹת לתוֹעלת לבית הספר, הסוֹבל ממיעוּט אמצעים.

– ניסינוּ, – אמרה יוֹכבד – אבל לא הצלחנוּ. היא מתבּוֹללת מכּף רגלה ועד ראשה. “פתחוּ בית ספר אנגלי ואתן לכם את בני”. כך אמרה. היא היתה שנים אחדוֹת באנגליה ויוֹדעת היטב אנגלית.

– בכל זאת, צריך היה לדבּר אתה עוֹד פעם, – העירה מרים.

– אין אני אוֹהבת לעשׂוֹת נפשוֹת. “קשים גרים לישׂראל כספּחת”. כך כתוּב, כמדוּמה? – ענתה יוֹכבד בקפידה ביישנית קצת.

– אין זוֹ עשׂיית גרים, – העירוֹתי אני – כי אם החזרה למוּטב, וּבזה חייב כל אדם. “הוֹכח תוֹכיח את עמיתך” היא מצוה מפוֹרשת בתוֹֹרה.

– רוֹאָה אַת, יוֹכבד, קיבלת מנה. – אמרה מרים לחברתה והביטה אליה ביתר הערצה.

– רצוֹנך, דבּרי עמה אַת. אני איני יכוֹלה לסבוֹל את הטוֹן שלה. איזוֹ יהירוּת סנוֹבּיסטית!

– אבל היא אשה נחמדה, כל כך תרבוּתית! – אמרה מרים.

– נניח לגברת גוֹרדוּס ונחזוֹר אל ה“שאכטים”, – אמרתי – יוֹדעוֹת אתן: עניין הקדיחה בשעה שהבאר נוֹבעת נראה לי מאד, הרי זה כסמל יפה לאדם בן התרבוּת: אין לוֹ להסתפּק במעיינוֹ הנוֹבע במילא, ברב אוֹ במעט, אלא עליו להעמיק תמיד קדוֹח בקרקע עצמוֹ, מתוֹך מאמצים בלתי פוֹסקים, על ידי לימוּד, התעמקוּת וּמיתוּח הרצוֹן – ואז יגלה בעצמוֹ מקוֹרוֹת נעלמים.

– רעיוֹנוֹ של מר יפה בעיני, – אמרה יוֹכבד, והנאתה נמתחה בפניה בקמט של צער בצד חוֹטמה.

– גם בעיני, – הידהדה אחריה מרים, והרגש האיר מתוֹך עיניה.

“מה היה, אילוּ שילבתי את שתי זרוֹעוֹתי בזרוֹעוֹת שתי העלמוֹת הטוֹבוֹת הללוּ”, עברה בי מחשבה, אך לא הוֹצאתיה לפוֹעל. עוֹד חשתי בתנוּעה, שבה שמטה אמש יוֹכבד את זרוֹעה מזרוֹעי. “בנוֹת פרוֹבינציה!” קראתי בלבי, וּמיד תהיתי על עצמי, שהרי בעצם חיבּבתי את הפּרוֹבינציה עד מאד.

הגענוּ עד אחד ה“שאכטים”. מקרוֹב ראיתי והנה הוּא גדוֹל וגבוֹה מאד, וּלתמהוֹני מצאתי שהוּא מוּקף חלקה מגוּדרת, כעין חצר גדוֹלה המשמשת מקוֹם למכשירים וּלמעשי ברזל שוֹנים, וּמרחוֹק נראה לי כעוֹמד בתוֹך שׂדה התבוּאה. ברשוּת המהנדס נכנסנוּ לחצר. הלה היה פּוֹלני חביב, והראה לנוּ את בניין ה“שאכט”, הכניסנוּ פּנימה והראה לנוּ כל כליו וּסדריו והסביר לנוּ את כל פרטי מלאכת השאיבה והקדיחה. אף ציוה על העוֹבד בראש המגדל, שינגן לכבוֹדנוּ את הניגוּן של “גוֹטוּב!”, וזה סילסל את סילסוּליו מתוֹך השתדלוּת יתירה. בשבילי היה חידוּש בכל פרט, לא כן בנוֹת לוייתי, שהדברים היוּ ידוּעים להן יפה. הן התהלכוּ בקרבתנוּ משקיפוֹת על פני המרחב, כמשתעממוֹת קצת.

אחרי כן עוֹד עשׂינוּ סיבּוּב ארוֹך בין השׂדוֹת, ליקטנוּ דגניוֹת וּשאר פרחי שׂדה. התנאינוּ שלוֹשתנוּ בפרחים וּשׂמיחים וטוֹבי לב חזרנוּ העירה

ה

בשעה שלוֹש אחרי הצהריים נאספוּ כל תלמידי הכיתה הראשוֹנה באוּלם בית הספר (חדר גדוֹל מיוּחד בין שתי חנוּיוֹת ורחבה של עפר לפניו). בא מר שפּיגל עם עוֹד חבר מחברי הועד, וגם מן ההוֹרים המכוּבדים באוּ שניים אוֹ שלוֹשה “לכבוֹד המוֹרה החדש”, ישבוּ על ספסל אחד סמוּך לקיר וחיכּוּ. מר שפּיגל קם, ניגש אל השוּלחן, לקח את הפּעמוֹן וצילצל, אחרי כן גחן אל אוֹזני ולחש לי, שעלי יהיה לצלצל בעצמי, כי אין בבית הספר שמש בשעוֹת הלימוּד. בוֹשתי מפּני הזרים היוֹשבים וּמחכּים למוֹצא פי. השיעוּר שנתתי לילדים הסקרנים לא היה טבעי ביוֹתר (כל הזמן שאלתי את עצמי: “למה כל ההצגה הזאת לשם אדם שבא למלא מקוֹם חבירוֹ במשך ימים מספר?”), גם נכשלתי פעמיים בטעוּיוֹת מצערוֹת, אך ה“קהל” היה, כנראה, מרוּצה, כי לחצוּ את ידי אחרי השיעוּר וּפניהם היוּ כרוֹחשי טוֹב. מר שפּיגל חזר על הזמנתוֹ מאתמוֹל לבוֹא אליהם לארוּחת הערב ולא שכח להזהירני על הדיוּק, שהוּא ואשתוֹ מקפידים בוֹ.

בשעה שבע צילצלתי בעצמי לגמר השיעוּרים, ואחרי התלמיד האחרוֹן, יצאתי גם אני. אף כי החמה עוֹד לא שקעה, כבר דלק מנגד פנס הרחוֹב, ואוֹרוֹ תלוּי ברפיוֹן. בצד הרחבה עמדה חנה וחיכּתה לי.

– יתן לי מר את המפתח. השמש יבוֹא לביתנוּ לקבּלוֹ. תמיד הוּא נוֹהג כך. בבוֹקר השכם הוּא מנקה את החדר.

אחר הוֹסיפה עוֹד, וּבקוֹל נמוּך יוֹתר, שהיא שלוּחה מאת מרים לבקש ממני, כי אסוּר אל ביתם לשעה הפּנוּיה, עד שאלך אל בית שפּיגל לארוּחת הערב.

– למענך, חנה, אלך, – אמרתי לה, עוֹדי מפוּזר ונרגש מעבוֹדתי. בכונה אמרתי לה כן, כדי להעמידה בניסיוֹן. ראיתי כי פניה האדימוּ מאד.

– מר אוֹהב להתלוֹצץ.

– לפעמים. אך הפעם דיברתי בכוֹבד ראש.

– גם זוֹ הלצה… יגיד לי מר, מה בעיניו אחוֹתי הגדוֹלה, מרים? אדם נפלא, הלא?

– עלמה חשוּבה, – עניתי קצרוֹת, ראוּיה לראוֹת חיים של אוֹשר.

– כן. אבל קראתי באיזה ספר, איני זוֹכרת את שמוֹ, – כי אנשים עשירי נפש אינם מאוּשרים בחיים.

– הספר לא צדק. העוֹשר שבנפשם הוּא הנוֹתן להם את האוֹשר. ואפילוּ החיים מתנכּרים להם וּמוֹנעים מהם את טוּבם – הם מוֹצאים עוֹד תנחוּמוֹת בנפשם. וּלהפך, אם אין שפע בנפש האדם פנימה והוּא צריך לקבל תמיד מבחוּץ, והחוּץ אינוֹ נוֹתן לוֹ כמה שהוּא מתאוה – והרי אין החיים יכוֹלים לתת לאדם אפילוּ את חצי תאותוֹ – הוּא מרגיש תמיד אי סיפּוּק, מחסוֹר מציק. מכאן יש ללמוֹד, למה אנשים ידוּעים נוֹטלים עצמם מן החיים בשעה שלכאוֹרה אין סיבה לכך, ולא עוֹד אלא שאחירים חוֹשבים אוֹתם למצליחים.

– מעניין מאד, – אמרה חנה ותלתה את ראשה בהירהוּרים, כשהיא צוֹעדת על ידי כמתוֹך זהירוּת של כבוֹד.

לאחר רגע של שתיקה, ואנחנוּ כבר קרוֹבים לאכסניה, עמדה ונשׂאה פניה:

– וּמי משלוֹשתנוּ, האחיוֹת, הענייה בנפש?

– ובכן אין גם אחת ענייה בנפש. אשה אחת אני מכּיר פה, בקרית הנפט, שהיא ענייה בנפשה – וגם אוּמללה.

– מי היא?

– הגברת גוֹרדוּס.

– איך? מר כבר הכּיר אוֹתה כל כך? הוּא שׂוֹחח עמה?

– לא. אבל זהוּ הרוֹשם שעשׂתה עלי. בטוּחני שאיני טוֹעה.

– ואנחנוּ חשבנוּ אוֹתה לאשה מעניינת וּשׂמיחה בחייה, אף על פי שבעלה עזבה.

– מעניינת – ייתכן. העניים על פי רוֹב מעניינים יוֹתר מן העשירים.

– מר כבר בילבל אוֹתי לגמרי. אבל אין פלא: איני מפוּתחה ואיני מבינה הרבה…

ליטפתיה בעיני, ואלמלא חששתי, שמא יראוּ ברחוֹב, הייתי מעביר ידי על לחיה, כה נגע תוּמה עד לבי.

בחדר המזיגה, אל השוּלחן, עמד עתה האב. יהוּדי צנוּם כבן חמישים, גבוֹה וּבעל זקן קלוּש, זרוּע שׂיבה, ועיניו ישרוֹת ועצוּבוֹת, דמוּת צלמה של שׂרה. האלמן היה בוֹלט מכל מהוּתוֹ. הוּא עצמוֹ שירת את מעט האוֹרחים שעמדוּ וישבוּ בחדר, כי לבּנוֹת נתן הערב חוּפשה מעבוֹדתן. חנה הציגה אוֹתי לפניו, והוּא הוֹשיט לי את ידוֹ הרזה והרכּה מעל לשוּלחן ואמר שתי מלים עבריוֹת בהברה האשכּנזית, מבוּיש קצת, אך עיניו מלאוֹת חיבּה. אחר הוֹליכתני חנה דרך מסדרוֹן עקוּם, עד ששמעתי קוֹלוֹת עליזים של עלמוֹת אחדוֹת, וּמיד פתחה לפני את הדלת ונכנסתי החדרה, והיא אחרי.

העלמוֹת קיבלוּני בקריאוֹת שלוֹם וּפינוּ לי מקוֹם ליד השוּלחן העגוֹל, המוּקף כיסאוֹת נמוּכים. לא ידעתי מה אעשׂה. ישבתי וחייכתי לכוּלן. מלבד האחיוֹת ריינמאן היוּ שם עוֹד שלוֹש אוֹ ארבע עלמוֹת, ויוֹכבד בתוֹכן. התוַדעתי לחדשוֹת. התלוֹצצנוּ קלוֹת ונכנסנוּ בשׂיחה על הלימוּדים, שנתחיל בהם מחר. יוֹכבד הרצתה על מה שלמדוּ עד עתה וּמה שרצוּי להן ללמוֹד מכאן ואילך. התאוֹננה, אגב, על ספר ההיסטוֹריה של פרנקל, שבמידה שלוֹמדים ממנוּ יוֹתר, יוֹדעים פחוֹת היסטוֹריה, כי לשוֹנוֹ והרצאתוֹ מטשטשוֹת את

העוּבדוֹת והרעיוֹנוֹת. הסכּמתי ברצוֹן לדעתה ויעצתי להן להסתפק בספרוֹ הקטן של א. ז. רבינוֹביץ, אף על פי שהוּא נוֹעד לקטנים. אפשר יהיה למלא וּלהוֹסיף. גרץ-שפ"ר מפוֹרט יוֹתר מדי בשבילן, וגם לשוֹנוֹ אינה מצטיינת בפשטוּת יתירה. וכן יעצתי להן להזמין את מבחר הספרוּת של טביוב לשם קריאה שיטתית בספרוּת ההשׂכּלה. וּבספרוּת ימינוּ נתרכּז בעיקר בקריאת כתבי אחד העם, ביאליק וּברדיצ’בסקי, אוּלי נוֹסיף גם את פייארבּרג. כל הזמן שדיברתי הקשיבוּ כוּלן כתלמידוֹת קטנוֹת.

שׂרה התחמקה בחשאי ושבה עם טס קטן ועליו כוֹס שיכר, וּבקערית קטנה אפוּנים עשׂוּיים במלח וּבפילפל. זכרתי כיבּוּד זה בעיירתי בלילוֹת “שלוֹם זכר”. הא העמידה את הטס לפני וישבה חשאית בכיסאה.

– בבקשה לשתוֹת, – אמרה מרים, וכוּלן הסתכּלוּ וחיכּוּ שאשתה.

ואתן? – שאלתי את המסוּבּוֹת.

– לא, אנחנו איננוּ שוֹתוֹת אלכּוֹהל. – אמרה יוֹכבד, כמסבירה דבר המוּבן מאליו.

השיכר הפילזני היה קר וטוֹב והאפוּנים חריפים-מלוּחים וּנעימים לחיך. שתיתי שליש הכוֹס וּמחיתי פי במטפּחת. הרציתי לפניהן על מידוֹת שוֹנוֹת בשוֹתי שיכר. הן נהנוּ וצחקוּ. וּכשכּיליתי לשתוֹת את כוֹסי, הבטחתי בשעוֹן.

– אם כן, מחר בשעה שבע ורבע, בבית הספר.

– כן, אנחנוּ נוֹדיע לשאר החבירוֹת, כוּלנוּ נבוֹא.

– וּמי מכן תתנדב ללווֹתני אל מר שפּיגל?

– כוּלנוּ, – אמרה שׂרה.

– לא, לא, – עניתי – קטוֹנתי מכל הכבוֹד הזה. באמת יכוֹל אני ללכת בעצמי. הרי את הדרך אני יוֹדע מאתמוֹל.

– טוֹב, תלוהוּ אפוֹא הפעם מרים. אַת רוֹצה? – אמרה יוֹכבד.

– בחפץ לב.

קמתי וּמרים קמה גם היא. נפרדתי מן העלמוֹת הנלבּבוֹת ויצאנוּ בפתח היוֹצא מן המסדרוֹן אל סמטת הבית, וּמשם אל הרחוֹב.

ו

העבוֹדה בבית הספר, אף על פי שבעיקרה לא היתה לפי רוּחי, לא חסרה גם נעימוּת מה. אם משוּם שהייתי פנים חדשוֹת בעיר אוֹ שבאמת נשׂאתי חן מעט בעיני הילדים – הם שמעוּ את תוֹרתי הדלה ברוֹב קשב, והעיקר, בעיניים מלאוֹת תוֹם וחמימוּת לב. לפעמים שמעתי את לחשה של אחת הילדוֹת אל חברתה היוֹשבת לפניה: “אַל תסתירי, אני רוֹצה לראוֹת אוֹתוֹ”. אז השתדלתי לעמוֹד כך, שהילדה תראני. פעם בעברי בערב על חבוּרת ילדוֹת שהתגוֹדדה בפינת הרחוֹב, לקחה אוֹזני שׂיחה קצרה, שנתקטעה מיד כשהרגישוּ בי. הן התוכּחוּ כנראה על השאילה, מי משנינוּ, יוֹלס אוֹ אני, מוֹרה טוֹב יוֹתר. עוֹד תפסתי את הדיאלוֹג הזה: “אני אוֹמרת לך, הלואי שהמוֹרה הזה כבר יישאר פה תמיד”. – “לכי, אַת טיפּשה גדוֹלה. הלא צריך שאבּא של מר יוֹלס יהיה בריא, ואז הוּא ישוּב הנה”. בכלל צייתוּ לי הילדים בכל דבר שביקשתי מהם, וּברחוֹב היוּ מברכים אוֹתי בחיבּה גלוּיה, כשׂמיחים שאני שייך להם. גם מר שפּיגל מסר לי בשם כל חברי הועד על הצלחתי “היוֹצאת מן הכלל”. ואני לא יכוֹלתי לשׂמוֹח על הצלחה זוֹ, כי לא חפצתי בה, וגם הרגשתי את עצמי כמקפּח בבחינת מה את חבירי הטוֹב, השרוּי שם בצער וּבפחד.

אך אם אל לימוּד הילדים התיחסתי בקלוּת לב, הנה העבוֹדה ב“קוּרס הגבוֹה” דרשה ממני מאמץ ידוּע. מצד אחד צריך הייתי להכין את החוֹמר הנלמד (אחדוֹת הגיעוּ כבר למדריגה הגוּנה בידיעוֹת היהדוּת, וּביוֹתר היתה עלי אימתה של יוֹכבד), וזה היה לי לעוֹל כבד יוֹם יוֹם, וּמצד שני נטל עלי לעמוֹד על משמר היחסים ביני וּבין עשׂר הנערוֹת הבוֹגרוֹת, שכּל אחת היתה בעיני כעוֹלם בפני עצמוֹ. וּביוֹתר גרמוּ לי אי מנוּחה הקטנה חנה ויוֹכבד הגברית: הראשוֹנה בחן פניה וּבטוֹהר רגשה, שהפחידני מעט, והשנייה במבטה השוֹקט והבוֹחן וּבדרכה לגלוֹת את דעתה בישרוּת וּבפשטוּת עד כדי שיעבוּד קל. דוקא מרים, האידיאליסטית, ה“כשרוֹנית”, המתרפּקת על ארץ ישׂראל, לא העסיקה אוֹתי במאוּמה.

שעה של קוֹרת רוּח, כעין הפשרה שבנפש, היתה לי בחדר הקטן, שמאחוֹרי חדר המזיגה, בחברת חמש אוֹ שש החבירוֹת של “הקוּרס הגבוֹה”. שם, אגב שתיית כוֹס השיכר עם האפוּנים המלוּחים, אוֹ התמד המתוֹק עם רקיקי תפוּחי האדמה, ועישוּן הסיגאריה הטוֹבה, יכוֹלתי לדבּר ככל העוֹלה על רוּחי, להתבדח, לשמוֹע הערוֹת אישיוֹת (העלמוֹת נעשׂוּ “נוֹעזוֹת” יוֹתר), והכוֹל מתוֹך טהרת הלב וּפשטוּת היחסים, שהיטיבוּ ללבי. בן ימים אחדים נוֹצרה איזוֹ אינטימיוּת משוּתפת ביני וּבין כל החבוּרה, ואף על פי שבחוּץ וּבכיתה ראיתי תמיד את חנה ואת יוֹכבד, בחדר וּבחבוּרה הלהגנית נתחלק רגשי כמעט בשוה בין כוּלן, ונוֹח היה לי בכך. אבל אחרי ישיבה של שעה אוֹ יוֹתר היתה באה כעין תזוּזה בפנים והרגשתי צוֹרך לקוּם ולשוּב הביתה, אל חדרי שבבית הגברת גוֹרדוּס. מלוּוה על ידי אחת אוֹ אחדוֹת מן החבוּרה, הלכתי קלוֹת וּנעימוֹת ברחוֹבוֹת הליליים, יוֹצא משטח האוֹר של פנס החשמל אל אזוֹר האפלוּלית וּלהפך, חש במבטיהם הטוֹבים, חסרי הקנאה, של העוֹברים והשבים, מספּר בלב קל, עוֹבר על גשר הקרשים תחת העצים האחדים, המרשרשים בעליהם בקוֹל רזים, ועם מעלה הגבעה נפרד מתוֹך לחיצת יד כשירה וּפוֹנה אל המדריגוֹת העוֹלוֹת אל הגזוּזטרה המוּצפה אוֹר הלבנה, וּבתוֹכה חלוֹני האפל וּבצידוֹ חלוֹן חדרה של הגברת גוֹרדוּס מוּאר מבפנים באוֹר חזק.

למראה החלוֹן הזה היה כל ההוֹוה והרוֹחש שם למטה, בקרית הנפט, עם בית הספר ועם הילדים ועם “הקוּרס הגבוֹה”, ואפילוּ החדר בבית ריינמאן, כמוֹ שוֹקע בעלטה, והמחשבה ניתקת משם ונאחזת בה, באשה הגדוֹלה, רמת התסרוֹקת השחוֹרה, בעלת הגבּוֹת המלוּכּדוֹת על אַפּה והסנטר הבוֹלט במרץ רצוֹני.

רק פעמיים אוֹ שלוֹש דיברתי עמה רגעים מספּר על סף חדרי (היא פתחה את הדלת מחדר המיטוֹת אוֹ מחדר האכילה ועמדה לשאלני, אם לא אחסר מה מצוֹרכי דירתי), אך המעט הזה, יחד עם מה שקלטתי מדברי העלמוֹת, נצטרף בדמיוֹני לציוּר דמוּת כמעט מוּגמר: אשה, שיסוֹד נפשה הוּא השיעמוּם. נישׂאה לאיש כשהיא מבוּגרת יוֹתר מן המידה, לאיש חלש וחם המזג, אשר לא הכּירה קוֹדם, וּקרירוּת מזגה יחד עם גוֹבה מבטה גרמוּ לוֹ רוֹגז מוֹסיף והוֹלך. גם הילד הנוֹלד לא הפשיר בנשימתוֹ החמה את האויר הקר אשר בבית. השוּתפוּת בחנוּת עם אחיה השפּילה אוֹתוֹ, כי קטן היה מגיסוֹ ולא תקיף במסחר. וכך היה ברוֹב הימים לצחוֹק בעיני המשפּחה. וגם היא, אשתוֹ, כינתה אוֹתוֹ בכינוּיי הקטנה מתוֹך ליגלוּג מה. ילד שני לא בא, מפני סירוּבה ללדת עוֹד. וכן נוֹלדוּ מחשבוֹת בלב הבעל הקטן, והמחשבוֹת גברוּ מיוֹם ליוֹם. ויוֹם אחד נתגלע ריב חריף בינוֹ וּבין גיסוֹ בחנוּת, במעמד לקוֹחוֹת מן הנוֹכרים, וּבלב האיש גמלה ההחלטה: להימלט. לקח כמה מאוֹת זהוּבים במזוּמנים וּבבאנק עשׂה ניכּיוֹן של שטר חתוּם על ידי הפירמה, ועם כל הסכוּם התחמק מן העיר, ואיש לא ידע את מקוֹמוֹ. האשה היתה נדהמה מתחילה. העלבוֹן היה צוֹרב בנפשה: הוּא, הקטן, החלש, הלא יוּצלח עשׂה לה וּלאחיה מעשׂה כזה! לא ייאמן! אִמה, הגדוֹלה והתקיפה, גדוּשת קפדנוּת של זקינה, קיללתהוּ קללוֹת נמרצוֹת ואמרה, שהיא הכּירה בוֹ את המנוּול למן היוֹם הראשוֹן אחרי החתוּנה. אחיה ניסה לרדפוֹ על ידי המשטרה החשאית, וּכלוּם לא עלה בידוֹ. היא סגרה את עצמה בבית היפה (הוּא נבנה על ידי מהנדס מכרוֹת שוידי, והיא קנתהוּ ממנוּ אחרי בריחת בעלה) ואת יחסה אל האיש העבירה על בנוֹ: כי דוֹמה היה לוֹ בכוֹל, חוּץ מן העיניים והגבּוֹת המלוּכּדוֹת מעל לאף. הגבוֹת הללוּ היוּ ניגוּד בוֹלט לפנים הרכּים ולסנטר הקטן, חסר הרצוֹן. בכל פּנייה שפנתה אליו היה משהוּ של טינה ושל בוּז. אך דוקא משוּם כך חיבּבתי אני את הנער, וּברצוֹן הייתי מעכּבוֹ בגזוּזטרה אוֹ בחוּץ, שוֹאלוֹ לשלוֹמוֹ וּללימוּדיו וּמתבוֹנן ברחמים בצירוּף הניגוּדים שבפניו

המקוֹריים. הוּא היה עצוּב רוּח ושתקן, ואף כי ראיתי שהוּא הוֹגה לי מעט חיבּה בדבּרי אליו, היה משתמט מלהזדמן עמי, כחוֹשש, שמא יתגלה לי איזה סוֹד.

אוֹתוֹ ערב, סמוּך לאחת עשׂרה, שבתי לביתי, גוֹרר אחרי מעט מן הדיכדוּך הקוֹפץ עלי תמיד בהישארי לבדי. בחלוֹן חדרה של הגברת גוֹרדוּס היה אוֹר גדוֹל, אך דממה כבידה עטתה את הבית. העליתי את מנוֹרת השוּלחן, וישבתי לתקן את גל המחבּרוֹת שהבאתי מבית הספר, עבוֹדה שהיתה לי למוֹרת רוּח וּלרוֹגז עד כדי כאב גוּפני, ואחרי כל שלוֹש אוֹ ארבע מחבּרוֹת, מוּכרח הייתי להפסיק וּלדכּא את ההתנגדוּת שבנפשי. עוֹד אמרתי לקרוֹא מאמר גדוֹל ב“על פרשת דרכים”, שהטלתי על ה“קוֹרס הגבוֹה” וּלמחר קבעתי שׂיחה עליו. האויר בחדר היה חסר תנוּעה וחם מאד, וּבעד החלוֹן הפתוּח של שׂדוֹת הנפט זרמה רק דממה דחוּסה. העיר שכנה למטה, מן הצד השני של הבית, ולא הגיע משם כל קוֹל. אוֹרוֹת ה“שאכטים” פּירפּרוּ מתוֹך המרחב כמוֹ מתוֹך יאוֹר ענקי חתוּל בערפל דק. רק לעתים רחוֹקוֹת נשמע ממרחק רב כעין קוֹל אדם קוֹרא, והדממה נאטרה שוּב על המרחב. רמשׂים קטנים אחדים, ירוּקים וקפצנים, שנמשכוּ מבחוּץ על ידי אוֹר המנוֹרה, רחשוּ בזריזוּת על עיגוּל האוֹר ועל חלקת המחברת הפתוּחה לפני. גירשתי אוֹתם והם חזרוּ בעקשנוּת. הייתי עייף וראשי נמשך למטה, כמעט צנח על המחברת. והנה – נקישת אצבע קלה על הדלת. מצד חדרה של בעלת הבית.

– לבוֹא! – קראתי בקוֹל מוּרם שלא כטבעי. הגברת גוֹרדוּס הוֹפיעה בריוח הפתח שנפתח כמעט, כל גוּפה נתוּן בקאפּוֹט ארוֹך, נגרר על הרצפה, מרוּכס בכפתוֹרים קטנים בקו ארוֹך למן הצואר ועד לשוּליו.

– יסלח לי, הנערה הכינה הכוֹל? היא מיהרה היוֹם והקדימה ללכת וחששתי, שמא שכחה מה. יסלח עוֹד פעם. ליל מנוּחה!

הדלת נסגרה והפעם במפתח. אך האוֹר החזק הוֹסיף להסתנן בעד המסך אשר על אשנב הדלת מלמעלה.

ניסיתי להמשיך בהגהת המחברוֹת, אך אחרי שניים שלוֹשה שירטוּטים תחת הטעוּיוֹת לא תפסתי עוֹד כלוּם מן הכתוּב ונשתקעתי בהירהוּרים על האשה שמעֵבר לדלת הנעוּלה. ראיתי ברוּחי את ערשׂוֹ של הנער בפינת החדר, והוּא שוֹכב בה הפוּך וּמגוּלה רוּבוֹ מפּני החוֹם. היא יוֹשבת עדיין בקאפּוֹט בתוֹך כוּרסה בעלת מעטה משי כחוֹל, תחת מנוֹרה דוֹלקת על כּן גבוֹה, וקוֹראת רוֹמן גרמני אוֹ אנגלי. חפצתי לחדוֹר מעט אל מוֹחה של האשה הבוֹדדה הזוֹ, ולא ידעתי איך. אוּלי אקיש על הדלת ואשאלנה, אם אין רצוֹנה לשׂוֹחח מעט. הן גם אני רציתי לשׂוֹחח בעיר זוֹ, אחרי שלוֹשת ימי שבתי בה, עם אדם, שאין לוֹ עסק לא עם בית ספר ולא עם עברית ואף לא עם עבוֹדת אדמה בארץ ישׂראל. אבל לא יכוֹלתי לעשׂוֹת זאת. עם כל מה שחבירי חשבוּני לאדם חוֹפשי וּבעל העזה, רגש הבוּשה עוֹד היה המנצח ברגשוֹתי. ואיך אטיל את עצמי לשׂיחה בשעת לילה מאוּחרת על אשה זרה, הנוֹשׂאת גוֹרל חיים מוּזר בשתיקה, כמעט ברגש נכר, בתוֹך סביבה של אנשים, הנראים כוּלם כזרים לה? אלמלא נעלה, לפחוֹת, את הדלת במפתח.

קמתי וניגשתי אל החלוֹן, נשענתי על סיפּוֹ והוֹצאתי חצי גוּפי החוּצה. המרחב הכחוֹל-האפרוּרי, הזרוּע כוֹכבי ה“שאכטים”, היבהב לעיני היבהוּב של מסתוֹרין. הערפל זחל בשפל בתנוּעוֹת משוּנוֹת אך מוּחשוֹת מאד. צללי המגדלים נראוּ ככתב רזים בתוֹך ספר הלילה. נחירי התרחבוּ ושאפוּ את ריח האדמה הזאת, הרווּיה שמנוּנית כהה, נוֹחה להתלקח. אך יחד עם הריח הזה, המדוּמה יוֹתר ממוּחש, בא אל אַפּי ריחם המתוֹק של הורדים הלוֹפתים בשׂריגיהם את עמוּדי הגזוּזטרה, המוּארה באוֹר שני החלוֹנוֹת, שלי ושל הגברת גוֹרדוּס. עתה הטיתי אוֹזני לצד החלוֹן ההוּא והקשבתי רב קשב. מתוֹך הדממה הגיע מזמן לזמן קוֹל הפיכת דף של ספר, קוֹל רעש ברוּר של נייר. התנערתי בשׂמחה: אם כן לא טעיתי. היא קוֹראה ספר, וּבודאי רוֹמאן צרפתי מתוּרגם גרמנית. מי יוֹדע אם אין זה הרוֹמן “מאפילה לאוֹרה” של אוֹני מהוֹצאת הרוֹמאנים של אנגלהוֹרן! מחשבתי דבקה פתאוֹם כוּלה באשה מתוֹך חיל פנימי, סתוּם, מענה. והרעיוֹן לנסוֹת דפוֹק על דלתה חזר בי פעמים אחדוֹת, אף כי ברוּר היה לי בתכלית הבירוּר, שלא אעשׂה זאת.

והנה, כמעַנה על מחשבוֹתי, נשמע טיקטוּק של כפתוֹר חשמל וּמחצית הגזוּזטרה כהתה פתאוֹם. האוֹר בחדר הסמוּך כּבה. כמוֹ מתמהוֹן

פתאוֹם נתחדד קשבי ושמעתי את רגלי האשה מתהלכוֹת בחדר על השטיח הגדוֹל הלוֹך ושוֹב. יכוֹלתי להישבע, כי זרוֹעוֹתיה משוּלבוֹת על חזה בלכתה ועיניה עצוּמוֹת בצער. הפכתי את פּני מן החלוֹן והסתכּלתי בדלת. אז ניגשה האשה והוֹרידה את הוילוֹן על החלוֹן הפתוּח, חזרה וּפשטה את הקאפּוֹט, ישבה על דוֹפן המיטה, חלצה את הסנדלים והעמידתם תחת שידת הלילה ושכבה על המיטה, כשסדינה מקוּפּל חציוֹ ולא התכּסתה. הפּרטים האלה היוּ ברוּרים לי, כאילוּ ראיתים בעינַי ממש.

ביד אחוּזת עוית הוֹרדתי גם אני את וילוֹני, כּיבּיתי את המנוֹרה והתפּשטתי את בגדי לשכּב.

ז

למן הלילה ההוּא לא יכוֹלתי להסיח דעתי מן האשה. לא שחמדתי אוֹתה; רחוֹק הייתי מהרהר בה הירהוּרי עבירה. גדוֹלה היתה ממני בתריסר שנים, וגם כל עצמה וּמראה לא היוּ לפי טעמי. לא היתה בלבי כל חיבּה לנשים גדוֹלוֹת רבּוֹת מרץ המוֹשלוֹת בבעליהן. אבל גוֹרלה של האשה לא נתן לי מנוֹח. מה שנקבע בלבי על דמוּתה נשאר איתן, אך חפצתי יוֹתר מזה, חפצתי לשמוֹע מפּיה את סיפּוּרה, חפצתי לראוֹתה יוֹשבת ממוּלי, מביטה בי באמוּן וּמגלה לפנַי את נפשה הריקה, אוֹ כמוֹ שאמרתי לחנה הקטנה, נפשה הענייה. ניעוֹרה בי בעוֹז תאותי הישנה: לחיוֹת את גוֹרלם של אחירים. ואוּלי היה בזה גם משהוּ מרצוֹן רע: להשפּילה קצת על מה שעוֹללה לבעלה הקטן, החלש. אף כי ידעתי, מאידך גיסא, שהיא כבר לקחה כפליים בחטאוֹתיה. בין כה וּבין כה – חיכיתי לוידוּיה של הגברת גוֹרדוּס. וידעתי כמעט ברוּר, שהוידוּי לא יאחר לבוֹא. גם החשש, שמא יחזוֹר בינתיים חבירי, נתבּטל, כי קיבלתי ממנוּ מכתב קצר, שבּוֹ הוּא מוֹדיעני על מצב אביו שהחמיר מאד, וגם הוּא גוּפוֹ חוֹשש שהוּא “ערב מחלה”, והלואי שיוּכל לחזוֹר מעתה בעוֹד שני שבוּעוֹת. מידת האמת מחייבת אוֹתי להוֹדוֹת, כי הצטערתי על צערוֹ של חבירי, אבל לא הצטערתי על איחוּר שוּבוֹ.

נקראתי לישיבה דחוּפה אל ביתוֹ של מר שפּיגל, ישיבה משוּתפת של ועד בית הספר עם חבירוֹת אחדוֹת מן “הקוּרס הגבוֹה” בעניין חשוּב מאד: חגיגת גן לטוֹבת בית הספר. מצב הקוּפּה הוּא בכל רע, ואם לא ימהרוּ “לתקן את בּדקה, ייבּרא משבר קשה”, כלשוֹנוֹ של מר שפּיגל בפתיחתוֹ. מוּבן, שהעלמוֹת (שתי בנוֹת ריינמאן הגדוֹלוֹת, יוֹכבד ועוֹד אחת) הציעוּ מיד לערוֹך את החגיגה המסוֹרתית (הם קראוּ לה “פסטין”). אין להעלוֹת על הדעת שבית הספר “יסבוֹל מחוֹסר אמצעים”. הן נכוֹנוֹת לקבל על עצמן כל עבוֹדה קשה, וגם תצרפנה לעבוֹדה בחוּרים אחדים מבחוּרי הקריה. את כל צוֹרכי החגיגה יאספוּ מתוֹשבי המקוֹם, בצוּרת תרוּמוֹת, כמוּבן. הן גם תלכנה מבית לבית למכוֹר כרטיסים. אבל גם חברי הועד צריכים להוֹשיט ידם לעזרה. ראשית, יקנוּ נא אילוּ חפצים יקרים, שישמשוּ כוֹח מוֹשך ל“טוֹמבּוֹלה”, ושנית ישפּיעוּ נא על הגבירוֹת שלהם, שתאפינה אילוּ “טוֹרטוֹת” יפוֹת. כלים וצעצוּעים יקבלוּ מן החנונים לרוֹב. הנה מר גוֹרדוּס, בעל החנוּת The great Mikado, הבטיח לתרוֹם עגלת ילדים מהוּדרת, אנגלית. זוֹ תמשוֹך את כל הזוּגוֹת הצעירים, אוֹהוֹ! והמשׂחק ה“מסע לארץ ישׂראל” – אוֹצרוֹת אפשר יהיה להכניס. וּכבר באוּ בדברים עם ראש האזרחים (פּוֹלני אנטישמי, אבל בפני מרים ויוֹכבד לא יכוֹל היה לעמוֹד) והוּא נוֹתן להן את גן העיר בחינם. מעט קוֹנפיטי וסרפאנטין נשאר להם עוֹד מאשתקד, והשאר יקבלוּ אצל החנוני הכט. בנוֹ הבטיח להן חמישים חבילוֹת מכל מין. יש רק להתפּלל למזג אויר יפה, ליוֹם שלא יהא בוֹ גשם, כמוֹ בשנה שעברה, שהגשם קילקל שני שלישי ההכנסה. “בעבוּר ידידנוּ מר רוּדוֹרפר, איש משׂכּיל בכל דרכיו, ימנעוּ מים מן השמיים”, אמר מר שפּיגל ברוֹב חריפוּת. בקיצוּר, הוּחלט לערוֹך את ה“פסטין” ביוֹם א' הבא, יוֹם שבּתּם של נוֹצרים, כדי שגם הם יבוֹאוּ, בפרט המהנדסים והפקידים, שאין כסף נחשב בעיניהם. אין דבר, פרוּטתם כּשירה והם אוֹהבים לבלוֹת עם צעירוֹת יהוּדיוֹת. שׂרה אמרה, שאין זה יפה ואין צוֹרך להזמינם כלל. אבל יוֹכבד עמדה על כך בכל תוֹקף. הם, הבחוּרים הנוֹצרים, ייפּגשוּ שם עם אוֹתן העלמוֹת, שהם רגילים להיפּגש עמהן גם בלאו הכי. ואילוּ האחירוֹת, כלוֹמר, בנוֹת “הקוּרס הגבוֹה”, אין סכּנה בשבילן. הן יוֹדעוֹת את מקוֹמן ואת כבוֹדן. לעוּמת זאת תגדל על ידי כך ההכנסה כפליים, ואין לזלזל בסכוּם כזה בשעה של מצוּקה לבית הספר.

בקיצוּר, החגיגה נקבעה ליוֹם א' הבא, וכל הנאספים קיבלוּ על עצמם להתפּלל למזג אויר יפה. נבחרה ועדה מצוּמצמת, ועלי הוּטל להיוֹת היוֹעץ בענייני קישוּט הגן. לשם זה הוּסכם, כי מחר בבוֹקר נצא אל הגן לראוֹת מה אפשר לעשׂוֹת, כדי לפאר את החגיגה במידה הראוּיה.

הגן היה מחוּץ לעיר, הרחק כשלוֹשה קילוֹמטרים מן המרכז, כי שם נמצאה חלקת שׂדה, שהשאיר מהנדס אנגלי שמת בלא יוֹרשים (הוּא אמר להקים לוֹ שם בית וּמשק), ואוֹתה הוֹכיחה הנהלת העיר לגן ציבוּרי. רק לפני חמש שנים ניטע הגן, ואף על פי שהשתדלוּ להעתיק שמה נטיעוֹת מגוּדלוֹת, עוֹד היוּ רוֹב העצים רכים ודלי צל, מלבד אחדים יוֹצאים מן הכלל. היוּ שם ערוּגוֹת פרחים נאוֹת עשׂוּיוֹת בצוּרוֹת שוֹנוֹת, קערוּריוֹת כאגנים

וגבנוּניוֹת כמגינים. היתה גם בריכת מים גדוֹלה למדי, עם מסגרת של שיש וּמזרקה קטנה בתוֹכה, חסידה מפשלת מַקוֹר עוֹמדת על עמוּד של צדפים. במי הבריכה התרוֹצצוּ דגים קטנים, בתוֹכם דגי זהב אחדים. הגן היה מוּקף גדר של שׂוֹכוֹת ותיל מתוּח ביניהן, וכל הגן נראה מבחוּץ. העירוֹתי על זאת את חברי הועדה, ויוֹכבד ענתה כנעלבת: מוּבן, שזה יסוּדר, איש לא יראה דבר מבחוּץ. יש להם לוּחוֹת נייר, שהם מעמידים לכל אוֹרך הגדר וּמהדקים אוֹתם בחוּטי ברזל. העיקר שיהיה יוֹם שמש. אם ירד, חלילה, גשם, יתמקמקוּ הלוּחוֹת ונפלוּ באמצע החגיגה, כמוֹ שקרה לפני שנה. “אַת זוֹכרת, מרים, איזה מראה עלוּב היה לגן?” אוֹרך הגן היה כשלוֹש מאוֹת מטר ורחבוֹ כמאה. עברנו את כוּלוֹ ושמעתי את כל “התוֹכניוֹת המסוֹרתיוֹת” לסידוּרוֹ. לא היה לי להוֹסיף הרבה. העירוֹתי רק שתיים או שלוֹש הערוֹת, שנתקבלוּ, כמוּבן, ברצוֹן, אף כי בלי התלהבוּת.

עד יוֹם החגיגה נשארוּ עוֹד חמישה ימים, והשבּת בתוֹכם. כיון שהגן הוּא רחוֹק מן העיר ועוֹרכי החגיגה אינם אדוּקים, חלילה, אפשר יהיה לעשׂוֹת שם כמה עבוֹדוֹת בשבת. אלא שמן הראוּי להיזהר, שהדבר לא ייודע בעיר עצמה, כי סוֹף סוֹף ההכנסה היא בשביל בית הספר, וּבית הספר תלוּי בדעת הקהל, וּכשם שנוֹהגים ללמוֹד שם תנ“ך בכיסוּי ראש, כדי להוֹציא מלב המקטרגים, כך יש להישמר גם בעניין החגיגה שלא לפגוֹע ברגשוֹתיהם, אף על פי שהחגיגה עצמה פסוּלה בעיניהם והם רוֹאים בה משוּם “דרכי האמוֹרי”. מוּבן שלימים אלה בטלוּ שיעוּרי “הקוּרס הגבוֹה”, כי כל התלמידוֹת היוּ טרוּדוֹת בהכנוֹת לחגיגה, וגם השיעוּרים בכיתוֹת של הקטנים לא התנהלוּ כשוּרה, כי רוּח החג הקרוֹב לבשה את הילדים, שאין דבר נסתר מהם, והם נהגוּ קלוּת ראש בהכנת השיעוּרים, ואפילוּ בשעת הלימוּד היוּ משוּלהבים וּמתבדחים, אמנם מטוּב לב וּמתוֹך זהירוּת בכבוֹד המוֹרה. גם אני, שלא ראיתי מימַי חגיגה כזוֹ בפרוֹבינציה, הייתי קצת מעוֹרר וחיכּיתי לה בקוֹצר רוּח כלשהוּ. לא רק בשעת עבוֹדתי בבית הספר, אלא גם בשעוֹת שישבתי בחדר, היוּ באוֹת אלי העלמוֹת הטוֹבוֹת, ועמהן גם בחוּרים אחדים מ”אגוּדת הנוֹער הציוֹני", ואפילוּ מר שפּיגל עצמוֹ, לשמוֹע עצתי בנוֹגע לפרט זה אוֹ אחר. כמה שביקשתי מהם, שיעשׂוּ הכוֹל על דעת עצמם, שהרי הם בקיאים ממני בתנאי המקוֹם, וסוֹף סוֹף אין אני מוֹרה כאן, אלא ממלא מקוֹמוֹ של חבירי למשך ימים מספר – לא הוֹעלתי כלוּם. הם לא עשׂוּ קטנה או גדוֹלה בלי להימלך בי, אוֹ לפחוֹת בלי להוֹדיעני תחילה. בעצם בּידח אוֹתי הדבר.

ביוֹם השישי ישבתי בחדר האחוֹרי שבאכסנית ריינמאן, כי החדר הזה נהפך מאתמוֹל למעין “לשכּה” לכל ענייני החגיגה, ויחד עם שתי תלמידוֹת גדוֹלוֹת ותלמיד אחד מן הכיתה השלישית, שהצטיין בכשרוֹן ציירים, הכינוֹתי גליוֹנוֹת עם כתוֹבוֹת שוֹנוֹת, לתלוֹתן כשלטים במקוֹמוֹת השעשוּעים שבגן. השגחתי, שהכתוֹבוֹת, שנכתבוּ גרמנית, פּוֹלנית ועברית, תהיינה נאוֹת, והעיקר בלי שגיאוֹת. והנה התפּרצה יוֹכבד לתוֹך החדר, נלהבת מאוֹד, עד שפּיה נראה כצוֹחק בעוֹד שפּניה נראים כסוֹבלים מאיזוֹ בוּשה מסוּתרת,

וּבנשימה טרוּפה וּבקוֹל צוחני קצת קראה:

– טוֹב שמצאתי את מר. אין לנוּ גברת שתנהל את המזנוֹן. מרת שפּיגל קיבלה על עצמה, אך היוֹם התחרטה. כנראה, הרבּנית, שכנתם, השפּיעה עליה, והיא מסרבת בכל תוֹקף. נכוֹנה היא לשלם חמישה זהוּבים “פדיוֹן נפש”, וּבלבד שלא תעמוֹד ליד המזנוֹן. גם “טוֹרטה” גדוֹלה תאפה. והיא אשה בעלת צוּרה. חבל מאד! אם לא נמצא אשה כזוֹ – לא יצליח המזנוֹן. החלטנוּ אפוֹא לפנוֹת למרת גוֹרדוּס. מה דעתוֹ?

– אם רק תסכּים – אין טוֹבה ממנה.

– אוּלי ידבר אִתּה מר. הרי הוּא גר אצלה. אנחנוּ לא נוּכל להשפּיע עליה.

– טוֹב, יכוֹל אני להציע לפניה את הדבר, אף על פי שעד היוֹם דיבּרתי עם האשה עשׂר מלים, לכל היוֹתר, ואתן מכּירוֹת אוֹתה יפה.

– בטוּחה אני, שלמר היא לא תסרב.

– אני איני בטוּח, אבל אנסה. כמדוּמה, שאין בזה משוּם עלבוֹן בשבילה.

– איזה עלבוֹן? למטרה כזוֹ? ואפשר שעל ידי כך תתקרב בכלל לבית הספר ותשלח לשנה הבאה גם את בנה… אם כן, מר ידבּר עמה. אבל מן ההכרח לדעת עוֹד היוֹם את תשוּבתה.

– מיד אחרי ארוּחת הצהריים אֶכּנס אליה.

– וּבשתיים אבוֹא לקבל תשוּבה.

– אני רוֹצה מאד, שהתשוּבה תהא חיוּבית. הגברת גוֹרדוּס היא בלי ספק בעלת צוּרה. ואם לדוּן לפי סדרי ביתה – גם יוֹדעת כלכל עניין.

– היא מצוּינה! – קראה מרים, שנכנסה מחדר המזיגה ועמדה על המדוּבּר.

– אם כן בשתיים. שלוֹם רב! עלי לרוּץ אל מר שפּיגל.

והיא פּרחה לה בחיפּזוֹן, שלא כדרכה, עד כי שכחה לסגוֹר אחריה את הדלת.

ח

הגב' גוֹרדוּס קיבּלתני בטרקלינה, בסמוּך לחדר האכילה. כמדוּמה, שצבע קירוֹתיו היה חוּם. על כל פנים כּהה. וכן הרהיטים היקרים. ישבנוּ זה מוּל זה בתוֹך כוּרסאוֹת עמוּקוֹת, רפוּדוֹת אטוּן יקר, וּמבטה קוֹלע ישר אל עיני.

מסרתי לה את שליחוּתי. היא שתקה רגע, אחר הרימה את ידה לתקן את המכבינוֹת בתסרוֹקתה, השרווּל הרחב הוּפשל וגילה את זרוֹעה היפה להפליא, זרוֹע אשה מבוּגרת אך חטוּבה יפה, ואמרה בחן:

– את האמת אגיד לוֹ, מר רוּדוֹרפר: איני אוֹהבת את העסקנוּת, וגם את הנשים העסקניוֹת איני סוֹבלת. אבל נכוֹנה אני לקבל את הצעתוֹ – למענוֹ.

– לא אדע במה זכיתי, הגברת.

– אדוֹני מצא חן בעיני. אוֹהבת אני אנשים תרבוּתיים.

– נעים מאד לשמוֹע. וּבלב שלם יכוֹל אני להחזיר לה את המחמאה.

– אַל נא יחשוֹב, שיש לי איזוֹ Arrière-pensée – הוֹסיפה.

– לאנשי תרבוּת אין אלא מחשבוֹת תרבוּתיוֹת.

– אם כן, אנוּ מבינים זה את זה.

– לחלוּטין.

– אדוֹני ישתה כוֹס לימוֹנאד קר?

– ראשית הפעוּלה המזנוֹנית?

– עקיצה היא? פלצ’וּ! שתי כוֹסוֹת לימוֹנאד. גם את תיבת הביסקויט. כן, האנגלי.

והנערה הביאה על מגש נאה את הכּיבּוּד. נכנסה בקידה ויצאה בקידה.

הגברת גוֹרדוּס קמה, ניגשה אל שוּלחן קטן, מזרחי, שבזוית, והביאה קוּפסת סיגריוֹת עם גפרוּרים.

– תחילה נשתה. שיקוּי קר בחוֹם הזה אינוֹ מיוּתר.

שתיתי, וגם היא שתתה. לקחתי סיגאריה וגם היא לקחה אחת. הגשתי לה אש. בזוית פיה על הכישוּת הדקה שעל שׂפתה נשאר משהוּ מרטיבוּת המשקה, וזה הוֹסיף לה חן טבעי. השריתי עליה מבט תוֹהה.

– וּמר יוֹלס אינוֹ עוֹמד לחזוֹר מהר?

– לפי מכתבוֹ נראה, שאביו נתוּן בסכּנה גדוֹלה, וגם הוּא עצמוֹ אינוֹ בקו הבריאוּת. במצב כזה אי אפשר לדעת מאוּמה.

– כך. אדוֹני חשב להיוֹת אצלנוּ, בקרית הנפט, לכל היוֹתר שבוּעיים, והרי כבר עבר עליו כזמן הזה, ואינוֹ יוֹדע עוֹד מתי יוּכל לנסוֹע. האין הוּא משתעמם כאן?

– כלל לא. עלי להגיד לגברת גלוּי: גם העבוֹדה וגם האנשים הסוֹבבים אוֹתי גוֹרמים לי נעימוּת למעלה ממה ששיערתי. בפרט העלמוֹת הלוֹמדוֹת בערב. כוּלן חמוּדוֹת, כל אחת לפי דרכה.

– ואדוֹני אוֹהב את כוּלן, מה?

– כמעט.

– אם כן, אין סכּנה.

– אה, כלל לא.

– לדעתי, זוֹ הקטנה, בת הזקוּנים של ריינמאן, היא נחמדה.

– וּמדוּע לא העלמה יוֹכבד?

– זוֹ גברית יוֹתר מדי, ראש אינטליגנטי, אבל…

– לא נוֹצרה לאהבה…

– היא תאהב רק גבר הזקוּק לחסוּתה: זקן, אוֹ חוֹלה, אוֹ סתם לא יוּצלח.

– לגברת טביעת עין. גם אני חשבתי כך.

– אם כן, רוֹאה אדוֹני, שאיני ריקה, כמוֹ שהוּא חשב עלי.

מבטי עמד על פניה מלא תמיהה: כלוּם פיטפטה הקטנה?

– כן, אדוֹני, בקרית הנפט ה“שאכטים” מוֹליכים את הקוֹל. ואפשר הצדק אתוֹ. אני באמת אשה ללא כל תוֹכן פנימי.

ביקשתי לי עוֹגן הצלה:

– אם הגברת עלוּלה לוֹמר כך על עצמה, סימן שיש בה תוֹכן.

– חן חן. אבל אדוֹני בכל זאת אינוֹ חוֹשב כך.

היא עוֹררה בי עניין רב וחפצתי להמשיך עמה את השׂיחה בדרך זוֹ. קיויתי להביאה כך לידי הוידוּי שחיכּיתי לוֹ. אבל באוֹתוֹ רגע נשמעוּ צעדים על הגזוּזטרה וגם נפתחה דלת חדרי.

– אה, יוֹכבד. סליחה רגע! – קמתי והלכתי אל חדרי.

בחזרי אמרתי:

– באה לשאוֹל, אם הצלחתי לקבל את הסכּמת הגברת.

– עכשיו אני עוֹשׂה זאת במקצת גם למענה. היא באמת ראוּיה לכך. מסירוּת כזוֹ! והרי המטרה לעצמה נאה מאד: בית ספר לילדי עניים.

– כמדוּמה, שגם ילדי עשירים לוֹמדים שם. למשל, בנוֹ של מר שפּיגל.

– לא ידעתי. מעניין. ואני חשבתי, לפי צוּרתוֹ החיצוֹנית של בית הספר, כי לילדי עניים הוּא. באמת לא התעניינתי בכך. אשמתי היא.

– ואוּלי תסכים הגברת לשלוֹח שמה גם את בנה? הילד עוֹשׂה רוֹשם טוֹב מאד.

– את בני? אה, אילוּ היה זה בית ספר אנגלי. אני מעריצה את האנגלים. אחי ישב עשׂר שנים בלידס, ואני ביקרתי אצלוֹ פעמיים. פעם חצי שנה וּפעם שנה שלימה. הם נפלאים, האנגלים. אין עוֹד כמוֹהם אנשים המוֹשלים ברוּחם. אני מעריצה אוֹתם כטיפּוּס עליוֹן של בני אדם.

– והגברת קוֹראה אנגלית?

– כמוּבן. יש לי גם ספריה קטנה באנגלית. – והיא רמזה במבט עין אל מדף קטן מלא ספרים בכריכוֹת מהוּדרוֹת שבזוית הקיר מנגד.

– אני מכּיר את ספרוּתם, לדאבוֹני, רק מתרגוּם גרמני.

– היא נפלאה, האין זאת?

– שקספּיר – כן; וגם ביירוֹן.

– את שקספּיר לא קראתי. רק ראיתי אילוּ ממחזוֹתיו בלוֹנדוֹן. באמת לא הבינוֹתים יפה, מפּני הלשוֹן העתיקה. אדוֹני ישתה עוֹד כוֹס?

– לא, תוֹדה. אם תרשה, אקח עוֹד סיגאריה. מצריוֹת, מה?

שאפתי את העשן הדק והמגרה בנעימוּת, כשעיני נחוֹת בסקרנוּת קלה על פניה של האשה היוֹשבת ממוּלי וחיוּך אירוֹני דק משׂחק בזוית פיה, שנתיבּשה בינתיים מן המשקה. חפצתי, שהיא תדע מה שבלבי עליה. כלוֹמר, שאני משתוֹקק לשמוֹע מפּיה דברים מסוּימים על עצמה, על חייה. וּפתאוֹם הוּצתוּ פני בלהבוֹת בוּשה.

– בפעם אחרת, – אמרה הגברת גוֹרדוּס, וחיוּכה נתפּשט על רוֹב פניה. – הוּא רוֹצה לדעת את סיפוּר חיי. ידעתי. בפעם אחרת אספּר לוֹ הכוֹל, אף כי לא רב הוּא. אשה ענייה ברוּח כמוֹני – לא רב הוּא אשר עבר עליה.

דבריה לא הוֹעילוּ לכבּוֹת את הבעירה בפני, וּלהפך, הם הגדילוּ אוֹתה.

– אדוֹני, כנראה, עוֹד צעיר מאד.

– אם בן עשׂרים ושש יכוֹל להיקרא צעיר…

– כונתי היתה – ברוּחוֹ.

– גם זה לא, למרבית צערי. זה כמה שנים שאני חש בי זקנה.

– אין אדם מוּסמך להיוֹת דיין לעצמוֹ. גם בזה שאדוֹני חוֹשב את עצמוֹ זקן, יש משוּם נערוּת. וכן גם להפך. אדוֹני בודאי שׂם לב, שהזקינים ממש מתאַוים בחוּלשתם להיראוֹת צעירים.

הוּפתעתי מהערה זוֹ.

רגיל הייתי לישוֹן שעה קלה אחר ארוּחת הצהריים, וּבהגיע השעה הייתי חש עייפוּת; אבל הפעם, במסיבּתה של הגברת גוֹרדוּס, היוּ חוּשי עֵרים מאד ונכוֹן הייתי לשבת וּלדבר עמה שעוֹת על שעוֹת. גם האויר בטרקלין, המוֹאפל בחכמה וּבטעם, וּמשב האויר הקריר העוֹבר בלי הרף בין שני החלוֹנוֹת הפתוּחים, נעם לי מאד. אף מראה האשה, עם הקוים העבים, הרצוֹניים, שבפניה, היה בוֹ בשעה זוֹ משהוּ מרתק. בפרט העיניים החכמוֹת, המשׂחקוֹת את משׂחקן תחת הגבּוֹת השחוֹרוֹת, המלוּכּדוֹת בעוֹז.

– למה לא תספר לי הגברת את סיפּוּרה תיכף וּמיד? נדמה לי, ששעה יפה היא, – ניסיתי דברי אליה.

– כבר? בשׂיחה ראשוֹנה? לא, אדוֹני. סחוֹרתי אינה מן המין המוּצע מיד למכירה.

– וּבכן תכסיס של חנונית?

– מבטא חזק מדי. ג’נטלמן אנגלי לא היה אוֹמר כך בשוּם אוֹפן, הם יוֹדעים מהוּ “שוֹקינג”.

– ואין הגברת מעריכה כלל את גילוּי הלב?

– מעריכה מאד. אבל האדם מצוּוה לשמוֹר תחוּמים. רגילה אני לשכּב שעה אחרי ארוּחת הצהריים. גם אדוֹני, כמדוּמה, רגיל בכך. אם כן…

– האין זה “שוֹקינג”?

– האין זה גילוּי לב? חשבּוֹננוּ מאוּזן…

קמתי מן הכוּרסה. גם היא קמה. שׂמלתה השתפּכה כגל נוֹזל עד ראשי נעליה. קוֹמתה היתה מלכוּתית, והיא נראתה לי הפעם יפה.

– נשתדל להרבּוֹת את ההכנסה מן המזנוֹן, – אמרה – אם רק לא יהיה גשם.

– נשתדל שלא יהיה.

– בתפילה? נראה, ששׂפתיו לא התפללוּ זה שנים רבּוֹת.

– הגברת מייחסת כפירה למוֹרה עברי?

– העברים של הזמן הזה!

נשקתי את ידה. יד יפה מאד. אצבעוֹת ארוּכוֹת וּמטוּפּחוֹת, נשיוֹת מאד, בניגוּד לפניה.

פּרשתי את חדרי ורגשוֹתי נבוּכים.

ט

אפשר לשער, שכאן מתחיל רוֹמאן ביני וּבין הגברת גוֹרדוּס. ולא היא. נעים היה לי לבלוֹת שעה אוֹ יוֹתר בחברתה, אך יוֹתר משמיעת סיפּוּרה לא שאלתי ממנה. ולא עוֹד אלא שידעתי, כי אחרי וידוּיה יהא לי נוֹח בלעדיה.

יוֹם החגיגה התחיל בשמש עוֹלה על שמיים בהירים מאד. ראיתי זאת, כי השכמתי קוּם. לא רק בגן העיר הרחוֹק, אלא גם ברחוֹבוֹת העיר גוּפה ניכּר החג מאז הבוֹקר. התהלכוּ זוּגוֹת אחדים של ילדים ענוּדים סרטי תכלת-לבן רחבים והצמידוּ לעוֹברים ושבים, לרבוֹת נוֹכרים שאינם מבני ברית, לרצוֹנם, עניבוֹת סרטים לדשי בגדיהם. התרוֹצצוּ עלמוֹת ועלמים לבוּשי חג, שנשׂאוּ חפצים שוֹנים בדרך אל הגן, מהם גם נסעוּ בכרכּרוֹת, והרכּבים ישבוּ על דוּכניהם מתוּחים כמוֹליכים זוּגוֹת לחוּפּה.

עלי ועל יוֹכבד הוּטל ללווֹת את פקיד המכרוֹת, בחוּר גרמני נוֹצרי, ידיד הנוֹער היהוּדי, שהתנדב לנהל את סוּכּוֹת המשׂחקים והספּוֹרט השוֹנים. בכל העיר לא היה מוּמחה כמוֹהוּ למשׂחקים. החל משעה עשׂר, בערך, היוּ אנשים נוֹהרים, רוּבם ברגל וּמקצתם גם ברכב, אל מקוֹם החג. משני צידי הדרך, ברוחים לא גדוֹלים, ניטעוּ עמוּדים עטוּפים כחוֹל-לבן עם ידיים מצביעוֹת לצד הגן. הם היוּ מיוּתרים, כי הדרך עלתה ישר אל הגן ואיש לא היה תוֹעה בדרך, אך תוֹספת של חג היתה בזה. במבוֹא הגן הוּקם שער גבוֹה עם שני דגלים משני הצדדים, דגל המלכוּת והדגל הציוֹני, וּכתוֹבת גדוֹלה בלשוֹנוֹת המדינה וגם בעברית התנוֹססה עליו: ברוּכים הבאים! אך נוֹסף על זה עמד זוּג, בחוּר וּבחוּרה, וקיבלוּ את הבאים בסבר פנים נעימוֹת.

מוּבן שמגן דוד גדוֹל היה קבוּע באמצע הכתוֹבת וּבתוֹכוֹ האוֹתיוֹת “ציוֹן”. לוּחוֹת הקארטוֹן המדוּברים עמדוּ במקוֹמם לאוֹרך הגדר

וחצצוּ בעד כל הגן מסביב, חוּץ מבמקוֹמוֹת שהיוּ סכוּכים בשׂיחים סבוּכים. לפי עצתי צוּבּעוּ הלוּחוֹת בצבע ירוֹק עם צוּרוֹת עצים, והרוֹשם היה רענן מאד.

החמה התנשׂאה יוֹתר ויוֹתר והיום שפר מרגע לרגע. אפילוּ הרחוֹבוֹת והבתים רעי המראה היה עליהם איזה ברק. הגן כבר המה מהמוֹן אדם עלז. התזמוֹרת של המשטרה ישבה בסוּכּה מיוּחדת, באמצע הגן, על הרצפה מוּדלה על גבי עמוּדים, ושלחה לתוֹך אויר היוֹם היפה וּלבין העצים הרעננים ניגוּנים עליזים וּמרקידים, מעוֹררים וּמחשיקים. את החוֹם השוֹפע מגבוֹה

ציננה הרוּח הנוֹשבת בלי הרף מן השׂדוֹת הפתוּחים וּמזעזעת את צללי העצים, ועוֹד יוֹתר המשקים הקרים, המוּשטים לכל דוֹרש ליד המזנוֹן הגדוֹל, הערוּך על מעמד של קרשים חדשים, כעשׂרה מטר אוֹרכּוֹ, בכל מזוֹן וּמשקה טוֹב למראה וערב לחיך, ושש עלמוֹת לבוּשוֹת כוֹלן שׂמלוֹת בד לבנוֹת, רקוּמוֹת בנוסח הררי, אך עניבה כחוּלה בשׂיער וּמגן דויד על הזרוֹע, משמשות את הקהל רב התיאבוֹן, ועל כוּלן, באמצע הדוּכן, מנצחת הגברת גוֹרדוּס ברוֹב חשיבוּת.

לבוּשה היתה שׂמלה אפוֹרה ישרת גזרה, נוֹפלת חלקוֹת על גוּפה המהוּדק יפה במחוֹך, ועל חגוֹרה שחוֹרה עם נקוּדוֹת זהב חוּלצית בהירה, גאזית, ציצי לוֹבן עדינים על מרפד ורדרד, ארוּכּת שרווּלים צרים, מבליטים את צוּרת הזרוֹע, עם מאנשטים מקוּפּלים למעלה בחן, מזדקרים קצת לצדדין עם כפתוֹרי צדף מחוּטבים, לא רכוּסים. תסרוֹקתה היתה גבוֹהה מאוֹד והשׂיער השחוֹר, המטוּפּח, מתבּדר מעט ברוּח, אך מוּחזק יפה במכבּינה עשׂוּיה בצוּרת נחש כסף עדין. גם בשׂערה היתה עניבה כחוּלה ועל זרוֹע ימינה סרט עם מגן דויד. כפתוֹר צורוֹנה היה פתוּח, חוֹשׂף משהוּ את צוארה הנהדר. עוֹר פניה החוַרוָר קיבּל את השלמתוֹ הנאה בגבּוֹת העבוּתּוֹת והמלוּכּדוֹת על עיניה החכמוֹת.

על שש העלמוֹת היתה צוֹפיה כגבירה וּכאֵם כאחת, וכוּלן שקוּדוֹת לשמוֹר את מוֹצא פיה וּרמיזת עינה. והיא גוּפה עוֹנה לפוֹנים אליה בבדיחוּת של מטרוֹנית וּבנעימוּת שיש עמה חציצה. המזוֹנוֹת והמשקים קיבלוּ ק"ן טעמים מידי המַגישוֹת הנעימוֹת, והנהנים הריצוּ את מחירם אל הכּפּיים השלוּחוֹת בהנאה כפוּלה וּמכוּפּלת.

גם אני ניגשתי פעמים אחדוֹת אל המזנוֹן ולקחתי מטעם זה אוֹ אחר, וּבכל פעם נתבשׂרתי על ידי גברת גוֹרדוּס, כי העסקים, ברוּך השם,“פּוֹרחים”. אחת העלמוֹת מן ה“קוּרס” סירבה לקבל ממני את המחיר, שהרי בעל השׂמחה אני, אבל הגברת גוֹרדוּס נזפה בה יפה באמרה: “אינך יוֹדעת, יהוּדית? בעלי השׂמחה משלמים כפליים”. ואכן שילמתי הפעם כפליים. גם יוֹכבד באה ביעף ושאלה שאילה לאקוֹנית: “וּבכן?” – “מצוּין, – אמרה הגברת גוֹרדוּס – כמו ששיערנוּ”. גם למרים, גם לשׂרה וגם לחנה ענתה כן. נתברר, כי מאַת בקבוּקי השיכר לא יספּיקוּ, וּשני בחוּרים נשלחוּ להביא עוֹד.

וּביוֹתר רבתה השׂמחה אחרי הצהריים. מקצת מפני שהאנשים גמרוּ את עבוֹדת יוֹמם ואת סעוּדתם ונתפּנו לחגיגה, אך בעיקר מפני שרבים ממבקרי החגיגה חזרו לשעה העירה ועשׂוּ פּירסוּם גדוֹל ל“חג המוצלח”. עתה באו משפּחוֹת שלימוֹת. גם משפּחוֹת הנוֹכרים של המהנדסים וּמנהלי המכרוֹת, בני גזעים וּמדינוֹת שוֹנים. אלה באוּ במרכבוֹת פרטיוֹת אוֹ שׂכוּרוֹת. הגן היה כפוֹרח כוּלוֹ פרחי אנשים לבוּשי חג, עליזי שמש, אויר וּשׂחוֹק. בשעה ארבע בדיוּק הוֹפיע מר שפּיגל עצמוֹ בלויית אשתוֹ וּשני ילדיהם, ועמהם עוֹד שניים מחברי הוַעד בלי נשוֹתיהם. מר שפּיגל שילב זרוֹעוֹ בזרוֹעי, גחן על אוֹזני ולחש: “לא האמנתי, בחפזי, כי העניין יעלה יפה כל כך, בטוּח הייתי, שתהיה מגרעת בקוּפּה. והנה רוֹאה אני בעליל, כי צפוּיה לנוּ הכנסה הגוּנה. על הכוֹל יש להוֹדוֹת למר. רק הוֹדוֹת לאישיוּתוֹ ה…” הפניתיו בחָזקה אל המזנוֹן, שאשתוֹ כבר פנתה שמה עם הילדים. שמעתי, שהגברת גוֹרדוּס שאלתה אגב מלאכתה לסיבת איחוּרה, והרי היא, כמדוּמה, מחוּתנת חשוּבה בשׂמחה זוֹ. הגברת שפּיגל ענתה מה שענתה ועברה בעין בוֹחנת לאוֹרך כל המזנוֹן, ואף על פי שאמרה על הכוֹל “יפה, יפה מאוֹד!” מחוֹטמה היה ניכּר כי היטב חרה לה על שהגברת גוֹרדוּס, זוֹ הזרה, הרחוֹקה מן הציבוּר, היא פה ה“עלי שבמַכתּש”, בעוֹד שהיא, אשתוֹ של ראש הוַעד, אינה אלא כאחת המבקרוֹת. בלבה כעסה כבר על הרבנית, שמנעתה מן העמידה ליד המזנוֹן. אבל ההצלחה היתה כל כך בוֹלטת ושׂמחת הקהל היתה כל כך אמיתית, וּביחוּד שׂמחתן של העלמוֹת העסקניוֹת, וגם פניהם של מר שפּיגל וחביריו כל כך זרחוּ, שלא מצאה עוֹז בנפשה להשמיע את דברי הביקוֹרת שהיוּ מוּכנים לה על לשוֹנה.

מר שפּיגל השמיע מחמאה מוּצלחה לגברת גוֹרדוּס, קנה כּיבּוּד בשביל כל בני לוייתוֹ ושילם ביד רחבה, ואחר עבר עמנוּ בכל נתיבוֹת הגן. לבסוֹף כבש לעצמוֹ את הקוּפּה הכללית מידי הבחוּר, שהוּפקד עליה למן הבוֹקר, שלחוֹ למלאוֹת תפקיד אחר, וישב במקוֹמוֹ ליד השוּלחן הקטן עם תיבת הכספים המוּנחת עליו.

פּרשתי ממנוּ ועברתי יחידי בתוֹך הקהל. מה חפצתי להתהלך פה כזר, כרוֹאה ואינוֹ נראה. אבל כל יוֹדעי מבּאי המוֹעד הזה עיכּבוּני אוֹ ניענעוּ לי בראשיהם. תלמידי בית הספר, וגם ילדים אחירים מבני המקוֹם, ליווּני בעיניים עוֹרגוֹת ורוֹחשוֹת טוֹבה. בנתיב זה אוֹ אחר הציעה לי ילדה פרח בקידה נאה, ביתר נימוּס מן הרגיל בכיתה. בנוֹת ה“קוּרס הגבוֹה”, אף על פי שהיוּ טרוּדוֹת מאוֹד, נתעכּבוּ על ידי, שאלוּ וענוּ במזל היוֹם, הציעוּ לי מגדנוֹת והראוּני את נפלאוֹת המשׂחקים. יוכבד החזיקה בי במשעוֹל אלכסוֹני, שבקצהוּ נראה אמצע המזנוֹן עם הגברת גוֹרדוּס, ואמרה לי בפנים מבוּישים ומעוּנים מרגש אוֹשר: "היא אלוֹהית, האין זאת? – “לא אלוֹהית, – אמרתי – אבל נהדרת”. – “זה אוֹתוֹ דבר”, – זרקה לי מעוּנה וּמאוּשרת עוֹד יוֹתר – “חטאתי לאשה הזאת. אך מרגישה אני, כי מהיוֹם והלאה אוֹהב אוֹתה בלב וּבנפש, וּמר?” – “אני לא אוּכל לאהֹב אשה גדוֹלה כל כך. טעמי הוֹלך אחרי הקטנוֹת”. – “נכוֹן, ידעתי”, – ענתה בכוֹבד ראש. ברוּר היה לי, שהיא מתכּונת כּוָנה טהוֹרה לחנה, וּבאוֹתוֹ רגע זכרתי גם את דברי הגברת גוֹרדוּס, שהיא “נחמדה באמת”. צחקתי בלבי, כי ידעתי שרחוֹק אני מכל אהבה.

עם רפוֹת היוֹם הוּרגשה תנוּעת חיפּזוֹן בגן. רבים עזבוּ את החגיגה והיוּ נוֹהרים בדרך לחזוֹר העירה, והנשארים בגן מיהרוּ לגמוֹע את כוֹס השׂמחה הנטוּיה בידם. היוּ עוֹמדים קבוּצוֹת קבוּצוֹת ליד סוּכּוֹת

המשׂחקים וּמנסים את מזלם ב“גלגל האוֹשר” וּבקליעה אל טבּוּר ה“גוֹלם” וּכדוֹמה בפעם העשׂירית אוֹ גם המאה, מתוֹך צחוֹק וּמתיחוּת שבמשׂחק הקרב לקצוֹ. הממוּנים על הסוּכּוֹת זירזוּ את המשׂחקים והציעוּ שני כרטיסים במחיר אחד, “וּבלבד שלא יישארוּ חפצים מן הטוֹמבּוֹלה”. היוּ גם מקרים מבדחים שהוֹסיפוּ על רוּח העליצוּת. היוּ שהציעוּ להמשיך את החגיגה בערב, “לאוֹר הירח שאיננוּ”, כי היתה תחילת החוֹדש. מוּבן, שהשוֹמעים מילאוּ צחוֹק פיהם, ואפילוּ העלמוֹת ההגוּנוֹת צחקוּ בקוֹל. רבים התהלכוּ זרוּעי

קוֹנפטי וקרעי סרפּאנטין, נרגשים ועייפים כלאחר קרב נעים, וניסוּ עוֹד לחטוֹף ריקוּד בכּיכּר עזוּבה. התזמוֹרת ניגנה עתה את ניגוּניה בתכיפוּת וּבחיפזוֹן גדוֹל.

והנה שקעה באמת החמה, רק אוֹר הדימדוּמים החזק עוֹד הגיה את שבילי הגן. ברוּר היה שצריך לסיים, שהרי לא יישארוּ כאן בחוֹשך. לבוֹ של מר שפּיגל רחש דבר טוֹב. הוּא נעל את הקוּפּה וּמסרה שנית לידי הבחוּר שיביאה לביתוֹ, ואת המפתח שׂם בכיסוֹ. בא ועמד לימין הגברת גוֹרדוּס וציוה לאסוֹף את כל הנמצאים עוֹד בגן. וּכשבאוּ וצבאוּ על המזנוֹן, כחמישים נפש ויוֹתר, פקד להגיש לכל אחד משקה וּמזוֹן, מן הנוֹתר, חינם אין כסף! מגיע להם לרוּבּם אחרי כל היגיעוֹת שיגעוּ. והוּא עצמוֹ עמד על הספסל ונשׂא כוֹס של ברכה. אמנם נכשל בלשוֹנוֹ פעמיים אוֹ שלוֹש, וגם קוֹלוֹ בגד בוֹ והצריד פתאוֹם, אף על פי שלא חש בגרוֹנוֹ כלל, וּבכל זאת היה זה נאוּם קצר וּמוּצלח מאוֹד. וּמוּצלח היה בעיקר משוּם שהרגיש בהצלחה הגדוֹלה של החג והיה בטוּח בתקציב בית הספר עד גמר השנה, מה שהקל מאוֹד את העוֹל, שאך אתמוֹל הכבּיד עליו כל כך. לא שכח להביע תוֹדה נאמנה לכל העמילים והשוּתפים בהצלחת היוֹם היפה, וּבראש וּבראשוֹנה “לשכנתוֹ הנחמדה הניצבת לשׂמאלו”, הלא היא הגברת גוֹרדוּס, אשר אם זכרוֹנוֹ אינוֹ מטעהוּ, הרי זוֹ לה הפעם הראשוֹנה לקחת חבל במעשׂה ציבוּרי-עברי (בדבּרוֹ את הדברים האלה הביט בעין מתוּקה אל אשתוֹ, שהחזיקה בידי שני הילדים ולא הבינה כלוּם מדברי בעלה, אך ניענעה לוֹ בראשה); ואחר כך לי, “הנוֹשׂא העיקרי של המוֹסד”, אשר לשמוֹ נערך החג (“המשׂכּוֹרת היא בעיקר ממקוֹר זה”, חשבתי ברגש לא טוֹב); אחר כך לחברי הוַעד המנהל את המוֹסד, שיש לוֹ הכבוֹד והאוֹשר לעמוֹד בראשוֹ; ולאחרוֹנה, אחרוֹן אחרוֹן חביב, לעלמוֹת הנכבּדוֹת והנחמדוֹת, אלוּ

הלוֹמדוֹת ב“קוּרס הגבוֹה”, בנוֹת ציוֹן היקרוֹת, שמלבד מה שהן נוֹתנוֹת כבוֹד לעמן בהיוֹתן עבריוֹת נאמנוֹת, הראוּ גם כשרוֹן מעשׂה וחריצוּת ידיים של בעלוֹת בית בעתיד (רוּבּן פניהן האדימוּ בשמען, אך נהנוּ בלבּן מן הדברים), וּמי יתן וירבּוּ כמוֹתן בישׂראל, בכל תפוּצוֹת הגוֹלה, ואפילוּ בארץ ישׂראל.

כשכּילה את דבריו מחוּ לוֹ כל הניצבים כף והריעוּ לכבוֹדוֹ, ואחד מחברי הוַעד נדחק אל השוּלחן וּ“ביקש את המלה”. הוּא הביע תוֹדה לראש הוַעד, ש“אינוֹ יכוֹל להוֹדוֹת לעצמוֹ”, אחר הוֹסיף במעט הוּמוֹר דתי: “ויש גם להוֹדוֹת לשמיים, שלא הוֹרידוּ לנוּ גשם. כי בזה עיקר ההצלחה”. גם לוֹ העניקוּ מחיאוֹת כפּיים למכבּיר. ואז ניתן אוֹת לתזמוֹרת שבסוּכּה והיא פרצה בניגוּן “התקוה”, וכל הקהל עמד על רגליו מתוּח ישר יחד עם חברי התזמוֹרת, ולב רבים דץ וּמפרכּס מתוֹך רגש, כי אכן יוֹם גדוֹל היה היוֹם הזה.

וּבכן שבנוּ כוּלנוּ שׂמיחים וטוֹבי לב.

וּבערב, בשעה אחת עשׂרה, כשסרתי לבית שפּיגל עם יוֹכבד ועם חנה, שרצוּ לדעת את “התוֹצאוֹת המַמשיוֹת” של היוֹם, מצאנוּ את בעל הבית יחד עם שני עלמים מן העוֹזרים הראשיים בחגיגה עום מרים ושׂרה מסוּבּים אל השוּלחן החשׂוּף, מוֹנים לתיאבוֹן את המטבעוֹת השוֹנוֹת וראשי אצבעוֹתיהם משחירים מרוֹב מישמוּש, בערכם אוֹתם במגדלים קטנים וּגדוֹלים, לכרכם בנייר וּלסַמנם במספּרים. והגברת שפּיגל עוֹד מַגישה תה לרוֹצים לשתוֹת וּמעירה הערוֹת של ביקוֹרת על דא ועל הא, מתוֹך צער על שהיא לא לקחה חלק בסידוּר העניינים. אך המוֹנים החרוּצים, מרוּצים מן התוֹצאוֹת, צוֹחקים וּמבטלים את דבריה בטוּב לבב. גם אני נקראתי לסייע בספירת הכסף, אך הסתפּקתי ברשימת הסכוּמים על גבי הניירוֹת. וּבחצי הלילה, עם צילצוּל השעוֹן, היה כל הסכוּם מנוּי וכרוּך. וּמר שפּיגל קם והכריז על “פרי עמלנוּ”, שיספּיק בשוֹפי לתקציב כל השנה, ועוֹד יתרה מעט תישאר לשנה הבאה.

י

אוֹתוֹ לילה ישנתי שינה כבידה ואטוּמה, וגם איחרתי לישוֹן. אך הגחת רוּח חזקה, שפּרצה בעד החלוֹן הפתוּח למחצה וזיעזעה את כל חלל חדרי, העירתני משנתי. קפצתי מעל המיטה, סגרתי את החלוֹן והצצתי החוּצה: כבר היה נכוֹן היוֹם, אך חשרת עננים נמוּכה היתה כפוּיה על שׂדוֹת הנפט, כמעט נגעה בראשי ה“שאכטים”, שנראוּ כרוֹעדים מאימה, אך עוֹמדים על עמדם כמתגוֹננים בפני הסכנה. הגבוֹהים שבהם היוּ כמתוּחים וּזקוּרים בתוֹקף של רצוֹן מוּל השמיים המאַיימים. תימרוֹת אבק נתגלגלוּ בזמרה הרוּח האדיר, וּכבר ירוּ העננים נטפי גשם גדוֹלים, כבידים וקרים, מתנפּצים אל כל שטח שפּגעוּ. שטחי הקמה סערוּ בגלים מתערבּלים. “תהיה סערה גדוֹלה”, אמרתי לנפשי. נתעטפתי בסדין המיטה ושבתי להשקיף בעד החלוֹן. והנה הכּה את החלוֹן היבהוּב של ברק חזק, בלש את חלל החדר ונתעלם כלעוּמת שבא. אחריו הרעים רעם, שהיה כמחריב עוֹלם מלא. זכרתי מה שסיפּרוּ לי באכסניה של ריינמאן, כי כמעט בכל סערת רעמים יקרה, שאחד ה“שאכטים” נפצע וניצת באש; ויש אשר ברק אחד פוֹגע באחד ה“שאכטים” בפאת השׂדוֹת מזה, ומשם הוּא נקלע כהרף עין אל “שאכט” אחר שבפאת השׂדוֹת השנייה, ולפעמים גם אל שלישי וּרביעי, וכן יוּצתוּ בברק אחד כמה מגדלים בבת אחת. לא היה לי כל מוּשׂג על סכנת הדליקוֹת ב“שאכטים”, וּבלבּי התפּללתי לברק, שיעשׂה את שליחוּתוֹ ויצית לעינַי לפחוּת “שאכט” אחד, למען אראה את המראה.

הגשם גָבר וּכבר מילא את חלל האויר רשת עבה של סילוֹנוֹת אפוֹרים ורוֹטטים, נקרעת וּמוּנפת בכל פעם בידה החזקה של הרוּח. סילקתי את כנף הוילוֹן הצידה וּזכוּכית החלוֹן כבר היתה כוּלה נקוּדה רסיסי מים גדוֹלים תלוּיים בנס, ואני מביט בעדם בצימאוֹן במראה המתחוֹלל בחוּץ. והנה צליף-צלף! כנף אש לבנה טפחה וחלפה מקצה השמיים ועד קציהם, ואחר נשמע רעם בגלגל, רעם שוֹבר וּמשתּבּר, מפוֹצץ וּמתפּוֹצץ בקוֹל מחוֹלל “שאכטים” אדירים; וּכהימוֹג הקוֹל ראיתי בלב השׂדוֹת, כנגד חלוֹני וּבמרחק קילוֹמטרים אחדים, עוֹלה מקרקע “שאכט” גדוֹל, העוֹמד מבוּדד קצת, שלהבת קטנה ועשן כתרה, והיא מַבלחת ועוֹלה, נקלעת וּגדילה, עד אשר עטפה את כל המגדל, ויהי כוּלוֹ כאדרת אש מתנפנפת ברוּח, אוֹ כעמוּד אש גדוֹל נישׂא השמַימה בתוֹך מהוּמת הסערה וּמטר העוֹז הניתך ארצה.

לא הרגשתי בזמן העוֹבר, כי ניצבתי אל החלוֹן, מצחי מצוּמד אל הזכוּכית הקרה ועינַי נעוּצוֹת בעמוּד האש החי והמתנוֹדד – אבוּקת ענק דוֹלקת תחת שמי ה' הזוֹעמים, מוּדלקת בידי אלוֹהי האש להגיד כוֹחוֹ לבאי עוֹלם. עמדתי ושתיתי בעיני את המראה ולא יכוֹלתי למוּש ממקוֹמי, ולא הרגשתי כלל בשתי אבוּקוֹת אחירוֹת, קטנוֹת ממנה לאין ערוֹך, אשר הוֹעלוּ יחד עמה במרחקים שוֹנים בשׂדוֹת הנפט! ורק כעבוֹר זמן, כאשר העברתי את מבטי הנדהם על פני המרחב, ראיתי את שתיהן והיוּ בעיני כשני עדים ענוים המאַשרים את עוֹצם העוּבדה של האבוּקה הגדוֹלה. מרוּגע משהוּ על ידי שני ה“שאכטים” הבוֹערים האחירים פניתי מן החלוֹן אל פנים החדר, כמתוֹך רצוֹן לראוֹת, אם אין בבוּאַת האש משתקפת על כוֹתל חדרי, והנה באוֹתוֹ רגע דפקה יד על הדלת הפנימית, ועל קוֹלי המוּרם “לבוֹא!” נראתה הגברת גוֹרדוּס בפתח, עטוּפה כוּלה שׂמיכת משי כחוּלה כחוֹל עמוֹק, שׂערה סתוּר וּפזוּר על עוֹרפּה

ועיניה גדוֹלוֹת שלא כדרך הטבע:

– אדוֹני רוֹאה? הברק פגע ב“אוֹיל סיטי”. איזה מקרה! איזה אסוֹן!

– מה? “אוֹיל סיטי” הוּא שנפגע? – שאלתי בתימהוֹן גדוֹל, כי הראוּני את ה“שאכט” מצד אחר, וּמחלוֹני לא הכּרתיו.

– בוַדאי! אדוֹני עיור? – היא הידקה בחזקה את כנפוֹת השׂמיכה על חזה ותחת סנטרה וחזרה על קריאת חרדתה: – איזה מקרה! איזה אסוֹן! ה“שאכט” יבער שבוּעוֹת. אין בכוֹח אדם לכבּוֹתוֹ! איזה מקרה! איזה אסוֹן! איזה אסוֹן!

והיא עמדה בפתח כפסל עטוּף המסמל את התמיהה הגדוֹלה.

– זוֹ הפעם הראשוֹנה שבּרק פוֹגע ב“שאכט” גדוֹל?

– לא, לא. אבל ב“שאכט” כזה! תוֹצרתוֹ היתה כתוֹצרת עשׂרה “שאכטים” שוֹפעים יחד. החברה עמדה להכניס מיליוֹנים!

– ואין יכוֹלת לכבּוֹת את השׂריפה?

– מה הוּא מדבּר? רק לאחר שיכלה מקוֹר השמן… מיליוֹנים עמד ה“שאכט” להכניס. עתה יבערוּ המיליוֹנים…

– ואבוּקה זוֹ תהא דוֹלקת כך יוֹם ולילה?

– במשך שבוּעוֹת ואוּלי חוֹדשים.

– הבדלה יפה! – אמרתי בבדיחוּת הדעת שתקפתני פתאוֹם – סבוּרני, שאוֹרה יספּיק לכל הקריה.

– כן, אפשר, – ענתה בפיזוּר הנפש – אמנם מראה נפלא יהא זה בלילה… וּבדיוּק מוּל חלוֹנוֹתינוּ…

– בוַדאי לא נוּכל לישוֹן מרוֹב אוֹר.

– כן, צריך יהיה להתקין וילאוֹת עבים.

– אבל הן אז נחסר אויר ונחנק מחוֹם.

– יאמין לי: אני נרעשת עד יסוֹד נפשי. איני יוֹדעת את נפשי…

– ממה: מעצם המקרה, אוֹ מהפסד המיליוֹנים?

– משניהם. אין אדוֹני יוֹדע כמה פירנס ה“אוֹיל סיטי” את דמיוֹני בשבוּעוֹת האחרוֹנים. אלמלא ה“אוֹיל סיטי”, כלוּם הייתי יכוֹלה אתמוֹל לעמוֹד ליד המזנוֹן… לדעת, כי יוֹם יוֹם מַשפּעת לך האדמה רבבוֹת זהוּבים… כי לך, רק לך פתחה את אוֹצרה… רק לפני שלוֹשה שבוּעוֹת גמרוּ את יציקת הבריכוֹת הגדוֹלוֹת לכנוֹס את הזרם… רק לפני שלוֹשה שבוּעוֹת הוּפנה הזרם אל הבריכוֹת… ודוקא בו, ב“שאכט” זה צריך היה הברק לפגוֹע… אין זה אלא קנאת בני אדם אוֹ קללתם…

– והרי המחזה האדיר עצמוֹ, בפרט בלילוֹת, יהא שוֹוה בנזק הרכוּש… הגברת בוַדאי יוֹדעת, שנירוֹן קיסר ציוה להטיל אש ברוֹמא כדי לראוֹת במחזה השׂריפה…

– כן, אבל מה אעשׂה והמחזה מכאיב לי? אני מרגישה ברוּר, כי מהיוֹם לא אדע מנוּחה. כאילוּ בי בעצמי אחזה האש…

– הגברת מַפריזה. בוַדאי הרעמים והברקים הם שזיעזעוּ קצת את עצביה. לאחר שתישן מעט תראה את המקרה באוֹר אחר. הכּרתי פעם אשה, שרעמים וּברקים היוּ מוֹציאים אוֹתה מדעתה. אשה מאוֹד עדינה היתה…

– לא, לא, לא! חשה אני, כי הוּטל בי איזה דבר, אשר לא בנקל אעקרנוּ מקרבי…

דבריה האחרוֹנים היוּ כחידה בעינַי. פניתי שוּב אל החלוֹן: הלהבה גבהה ועבתה מאוֹד. ביחוּד למטה, אך החוירה מעט מפני אוֹר היוֹם הגוֹבר.

– דוקא לפני חלוֹנוֹתינוּ… – מילמלתי לאחוֹרי.

– כן, – בא קוֹלה מעם הפּתח – וזה המצער ביוֹתר. אני מקנאת באדוֹני, שהוּא יכוֹל להיוֹת כה שליו למראה אימים כזה.

לא הפכתי את פנַי ודיבּרתי:

– סוֹף סוֹף הרי אין בזה משוּם סכנת נפשוֹת, והפסד הממוֹן נוֹגע בעיקר לחברה אמריקנית מנוּסה בנסיוֹנוֹת כאלה. וחלקה של הגברת ברוָחים אינוֹ גדוֹל כל כך… וגם אין הפסד של מה שהיה, אלא העדר מה שיכוֹל היה להיוֹת. קוֹראים לזה “מניעת רוָחים”. ההבדל הוּא גדוֹל. האין זאת?

פניתי מן החלוֹן והבטתי ישר בפניה. הם היוּ חיורים מאוֹד, כמעט לבנים, שעל ידי כך הוּבלט עוֹד יוֹתר שחוֹר גבּוֹתיה, ואפילוּ הכּישוּת הדקה על שׂפתה נראתה באוֹר האפוֹר שבחדר, ועיניה, אף כי יקדה בהן איזוֹ אש זרה, רחוֹקה, נראוּ לי כאחוּזוֹת חבלי מות. יחד עם התהייה שעוֹררה בי קם בי גם מעין רגש השתתפוֹּת.

– אדוֹני חוֹשב אוֹתי לאשה מעשׂית, כמעט אשת עסקים, האין זאת? ואמנם משהוּ מזה יש בי. אילוּ סחרתי, הייתי סוֹחרת רק בגדוֹלוֹת… המניוֹת בחברת “אוֹיל סיטי” היוּ רק התחלה… אבל מאחרי אלה – יש בי איזוֹ מצוּלה עמוּקה וריקה שאין למלאוֹתה. ואני כוּלי פחדים מפני סערוֹת המצוּלה הריקה…

– הגברת מדבּרת כמשוֹררת.

– לא, איני משוֹררת, אשה פשוּטה אני, פשוּטה עד לחוּמלה. רק פחדים גדוֹלים אני יוֹדעת. כל חיי היוּ רק מאמץ אחד – לכסוֹת על פחדי. הברק הזה, שפּגע זה עתה ב“אוֹיל סיטי”, פגע גם במכסה הפּרוּשׂ על מצוּלת פחדי וקרעה…

– אוּלי תאבה הגברת לשבת מעט פה, בכוּרסה?

– תוֹדה, תוֹדה. לא, לא. אני חוֹזרת למיטתי. אנסה עוֹד לישוֹן. אדוֹני יעץ לי קוֹדם לישוֹן. שׂמיחה אני שבני לא הקיץ. ישמרנוּ אלוֹהים מפּחדים. יסלח לי אדוֹני, שהפרעתיו. בטוּחה הייתי, שהוּא עוֹמד ליד החלוֹן וּמתבּוֹנן במחזה. יסלח לאשה סוֹבלת…

עתה חפצתי לעצרה עוֹד בחדרי. נדמה לי: הנה הגיע הרגע, בוֹ תשמיעני את הוידוּי הנכסף. ניסיתי להזמינה שנית, וּבקוֹל מפתה ככל אשר יכוֹלתי, אך ראיתי כי לא אצליח. עלה בלבי רעיוֹן אחר. אמרתי:

– וּכשיטהרוּ השמיים, אוּלי נצא במרכבה לראוֹת במחזה מקרוֹב?

– טוֹב, זה אפשר, – אמרה בהחזיקה כבר ביד אחת את שוּלי הדלת לסגרה אחריה. – אם יחדל הגשם. המוֹני אנשים יסעוּ שמה – אבל לא איכפּת. רצוֹני לנסוֹע עם אדוֹני שמה. הן אדוֹני לא ראה מימיו “שאכט” בוֹער?

– לא, ואני משתוֹקק לראוֹתוֹ. אתפּלל שיהיה יפה בחוּץ, כמוֹ אתמוֹל, בחגיגת הגן.

– טוֹב. יתפּלל גם בעדי. אני איני יכוֹלה להתפּלל. להתראוֹת. אנסה עוֹד לשכב. אוּלי אֵירדם. לוּלא הרעמים הארוּרים האלה!

במשך כל שעת שׂיחתנוּ היוּ הרעמים והברקים מעקבים אלה את אלה בהפסקוֹת שווֹת עד להפליא.

יא

כל אוֹתוֹ היוֹם ירד גשם, ואף על פי כן היתה הקריה הוֹמיה כוּלה מן המאוֹרע ב“אוֹיל סיטי”. החגיגה המוּצלחה, שכל כך מילאה אתמוֹל את הלבבוֹת, כאילוּ נמחה זכרה, וּבלכתי אחרי הצהריים לבית הספר תחת הסוֹכך הפּתוּח שמעתי בדרך קריאוֹת ושׂיחוֹת על המאוֹרע, שלא נוֹדע כמוֹהוּ בקרית הנפט זה עשׂרים שנה. גם מרכבוֹת מכוּסוֹת רבוֹת נסעוּ במגמה אל ה“שאכט” הבוֹער ושמעתי בפירוּש מפי העוֹלים למרכבוֹת: “אל אוֹיל סיטי”!“. בית המרזח של ריינמאן היה מלא סוֹחרים וּפוֹעלים, שהתוַכּחוּ על הפסד החברה. גם מראה הילדים שבאוּ ללמוֹד היה משוּנה: רטוּבּים כוּלם מן הגשם והם רוֹעדים משׂמחה וּמנענעים בידיהם בהנאה: “אוֹיל סיטי” בוֹער! אבי אמר, שהשׂריפה תימשך יוֹתר מחוֹדש ימים”. – “ואבא שלי אמר, שיספּיקוּ לבוֹא מאמריקה לראוֹת את השׂריפה”. – “אם כן, הוּא צריך לבעוֹר שישה שבוּעוֹת”. – “ואוּלי הגשם יכבּה אוֹתוֹ?” – “שוֹטה! הגשם עוֹד מגדיל את האש”. גם בנוֹת “הקוּרס הגבוֹה” בערב היוּ נרגשוֹת מן המקרה. ביחוּד חנה הקטנה, שנראתה משוּם כך קטנה משהיתה, כמעט ילדה. אבל יוֹכבד היתה זוֹעפת, כבשה את עיניה ואת כוּלה בחלק הראשוֹן של “על פרשת דרכים”, כאילוּ כל הדבר אינוֹ נוֹגע לה. זכרתי את אוֹר פניה אתמוֹל ואת התפּעלוּתה מן הגברת גוֹרדוּס ותמַהתי על התמוּרה הגדוֹלה שחלה בה בן לילה.

ורק למחר, בשעה עשׂר בבוֹקר, יכוֹלתי להוֹדיע לגברת גוֹרדוּס שאני הוֹלך להביא מרכבה. כעבוֹר חצי שעה שבתי במרכבה (מחיר הנסיעה הוּכפּל בינתיים), שנעצרה ליד המדריגוֹת ואני עליתי לקרוֹא לבעלת ביתי. עוֹד לא הגעתי עד הגזוּזטרה, והגברת גוֹרדוּס כבר עמדה בחוּץ, לבוּשה תלבוֹשת של תיירים אפוֹרה וּלראשה מגבּעת קטנה עם צעיף מקוּפּל על שוּליה. גם מקל קטן החזיקה בידה. היתה נחמדה למראה, אף כי חיורוֹן פניה לא סר עוֹד נכנסתי לחדרי והחלפתי את נעלי הקלוֹת בכבידוֹת מהן, אף קיפּלתי את מכנסַי (הרבה רבבים של “קיפּיצ’קה” היוּ כבר עליהם) על הנעליים והידקתין ברצוּעוֹר עוֹר, כי חששתי לרפש שבשׂדוֹת. לא שכחתי גם את המשקפת. כשיצאתי נתתי לה את זרוֹעי ויחד ירדנוּ אל המרכבה.

שמש גדוֹלה ולוֹהטת עמדה ברקיע, כמתכּונת לייבּש מהר ככל האפשר את עקבוֹת הגשם מאתמוֹל. אף על פי כן היה האויר המטוֹהר נעים למַדי, כי נשבה רוּח מן השׂדוֹת, כמסַייעת לשמש במלאכתה, וריננה על האוֹזניים שהיוּ עוֹד ככוֹאבוֹת מן הרעמים. ברחוֹבוֹת היוּ רצים נערים יחיפים וּמכריזים בקוֹלי קוֹלוֹת על העיתוֹנים שהגיעוּ והם מוֹדיעים על השׂריפה שנפלה ב“אוֹיל סיטי”. בדרך הכביש נסעוּ מרכבוֹת ועגלוֹת לעשׂרוֹת, כוּלן מגמתן אחת: אל ה“שאכט” הגדוֹל העוֹמד בלהבוֹת (השניים הקטנים עשנוּ באש קטנה ואיש לא שׂם אליהם לב). העגלוֹנים היוּ במצב רוּח מרוֹמם וישבוּ על דוּכניהם חגיגיים, זקוּפים וּמשעשעים במוֹשכוֹת על גבי הסוּסים. הם ידעוּ כי ימים של רוָחים גדוֹלים מזוּמנים להם.

עד מהרה נתגלה לעינינוּ השׂדה לכל מרחביו, וּבאמצע, על רמה קטנה, סוֹער עמוּד האש של ה“אוֹיל סיטי”. במידה שקרבנוּ אל ה“שאכט” נתגלה המחזה בכל עצמתוֹ. עם תחילת הרמה, במרחק חצי קילוֹמטר, עמדוּ מרכבוֹת רבוֹת וּלידם קהל אנשים עוֹמדים וּמהלכים: אלה הסקרנים שבאוּ לראוֹת בשׂריפה. גם במרחק מעט מסביב ל“שאכט” הבוֹער היתה תנוּעה של אנשים, אך הם לא נראוּ היטב מפני תימרוֹת העשן והאֵד המתאַבכים מסביב למקוֹם המוֹקד. מרכבתנוּ עמדה גם היא ליד שאר המרכבוֹת. ירדנוּ ועמדנוּ עם יתר הצוֹפים, אילמים למראה.

מפי אחד העוֹמדים מקרוֹב שמעתי, כי קוֹטר עמוּד האש בבסיסוֹ מגיע לשלוֹשים מטר (הצינוֹר הוּתך באש וקילוּח השמן הכבד היה נוֹפל וּמשתפּך לארץ) והוּא הוֹלך וצר למעלה, עד הגיעוֹ, עם לשוֹנוֹת הלהבה, לגוֹבה של ארבעים מטר ויוֹתר. לאוֹר השמש היתה תערוֹבת העשן, הפּיח והלהבוֹת מהוה גוּש אחד רב גוֹנים חמים וּמשתנים, רוֹתח וזוֹעף כלפי מעלה ושוֹלח תלתלים נקרעים ברוּח ונישׂאים לעברים. סאוֹן הלהבוֹת בא רגע עם משב הרוּח ורגע שני הוּסע עמוֹ. אחרי רגעים אחדים התחילוּ הפּנים להרגיש בלהט האש.

– עבוֹדת הכּיבּוּי התחילה עוֹד אתמוֹל, בתוך הגשם – המשיך האיש, כנראה, מהנדס, את ביאוּרוֹ – אבל לך וּכבוֹש גיהינוֹם כזוֹ!

– כן, – ענה חבירוֹ – הכוֹל תלוּי בעצמת הזרם. אם לא יחלש הזרם במידה ניכרת, אי אפשר יהיה לכבוֹת את ה“שאכט”.

– אבל שפך סוֹללה של עפר רב מסביב עלוּל להחליש את הזרם, אם העפר יחדוֹר בכמוּת מרוּבה אל פי הבאר.

– כסבוּר אדוֹני? לדעתי, כוֹח הזרם ידחוף הצידה כל עפר שיגיע אל הפּתח. אין לשער את עוֹצם כוֹח הגאזים ב“שאכט” כזה. על כל פנים, לפני חוֹדש ימים אין לדבר על כיבוּי האש. אבל הכרח הוּא לשפּוֹך עפר בלי הרף, כדי למנוֹע בעד השתפּכוּת הלהבה הנוֹזלת על פני השׂדוֹת. רוֹאה הוּא, הבסיס של עמוּד האש מתרחב והוֹלך, ביחוּד לצד דרוֹם, שהוּא נמוּך יוֹתר, ואמנם בצד ההוּא ריכזוּ את רוֹב העבוֹדה.

– כמה יפה עוֹבדים הם, היהוּדים האלה! – נשמע קוֹלוֹ של אחר, – שניגש אל השניים, על פי מראהוּ נוֹצרי. – אמנם שׂכרם יפה! אבל עבוֹדת שדים כזוֹ לא ראיתי…

– בעינַי ראיתי: יש בתוֹכם זקינים בני שבעים. ניגשים עד האש. והאדמה שמינה והרגל מתחלקת. סכנת נפשוֹת. כוֹחוֹ של שׂכר! מה לא יעשׂה אדם בעד בצע כסף!

לשמע הדברים האלה כיוַנתי את משקפתי אל תנוּעת העמל מסביב לעמוּד האש. אנשים לעשׂרוֹת, עטוּפי שׂקים מקוֹדקדם ועד כף רגלם נדדוּ אל האש וּמן האש חזרה. הם הלכוּ אל האש כפוּפים וּבצעד כוֹשל, נוֹשׂאים על גבם סלי עפר כבידים, וּמשאֵיבוֹת עוֹמדוֹת מרחוֹק וּמריקוֹת עליהם בלי הרף סילוֹנוֹת של מים להרטיב את עטיפתם, שלא תשלוֹט בהם הלהבה. קיטוֹר עלה מן השׂקים הרטוּבּים ועטף את האנשים, עד כי דמוּתם כמעט נתעלמה בתוֹכוֹ. היה זה מראה שלא מעלמא הדין.

הוֹשטתי את המשקפת לגברת גוֹרדוּס. היא התרכּזה במראה, כשהיא מחזיקה את המשקפת רק ביד אחת.

והנה קראה “אה!”, השמיטה את המשקפת ואחזה בכתיפי. גם בעין פשוּטה ראיתי, כי אחד מנוֹשׂאי העפר מעדה רגלוֹ בהתפּרקוֹ ממַשׂאוֹ על סף הלהבה וצנח לארץ. שתי משאֵיבוֹת כיונוּ אליו את סילוֹנוֹתיהן וכיסוּהוּ מים רבים וּשלוֹשה אוֹ ארבעה מן הפוֹעלים מיהרוּ אליו וּמשכוּהוּ בחפזה להרחיקוֹ ממקוֹם הסכנה. כל זה נעשׂה בן רגעים מספר. בקהל הסקרנים קמה בהלה קטנה.

– מה אדוֹני חוֹשב? המסכן לא ניזוֹק? – דיבּרה הגברת גוֹרדוּס כבר שוֹלטת בעצמה. – אוּלי ניגש לראוֹת מה קרה את הנוֹפל?

הלכנוּ בקשת גדוֹלה על פני השׂדה היבש כמעט (למרוֹת הגשם מאתמוֹל), בשאפנוּ להתקרב אל האנשים העוֹבדים, אך במידה שקרבנוּ אל האש ליהט החוֹם את הפּנים עד לבלי נשׂוֹא. פניתי אל בת לוייתי:

– האם לא כבד ממנה לשׂאת את החוֹם?

– אבל חפצתי לראוֹת את האוּמלל. יבוֹא מהר. הנה הם הוֹשיבוּהוּ לארץ. נראה, שרוֹפא הוּא זה ההוֹלך שמה. למה הוּא זוֹחל? אה!

הלכנוּ בתוֹך הלהט כעשׂרה רגעים עד שהגענוּ אל מקוֹם שבתוֹ של הנוֹפל. זה היה כבר מחוּץ לתחוּם הלהט. הרוֹפא כבר פנה לשוּב באוֹתוֹ צעד מתוּן כמקוֹדם. הגברת גוֹרדוּס עצרתוּ:

– יסלח לי אדוֹני: מה קרה את האיש?

– קילקוּל רציני בכלי הנשימה. יצטרך לשכב כמה שבוּעוֹת.

– וישוּב לאיתנוֹ?

– מי יוֹדע. האנשים האלה מאַבדים את עצמם לדעת. במחיר שש קרוֹנוֹת ליוֹם הוּא יוֹרד לגיהנוֹם. הגוֹיים לא חפצוּ לקבל את העבוֹדה…

הרוֹפא היהוּדי בירך בניד ראש והלך לדרכוֹ. הגברת גוֹרדוּס עמדה רגע שקוּעה במחשבוֹת. אחר כך אמרה:

– באמת ניזוֹק האיש בעבוֹדתוֹ אצלי. הן ידוּע לאדוֹני, שיש לי חלק ב“שאכט” הזה. עלי אפוֹא לפצוֹתוֹ. הנה עשׂר קרוֹנוֹת – אדוֹני יסכים לגשת וּלמסרם לאוּמלל?

– והגברת לא תגש?

– לא. הרוֹפא אמר לי מה לוֹ. יעשׂה לי טוֹבה וימסוֹר לוֹ את מעט הכסף. רוֹצה אני לטהר את מצפּוּני.

לקחתי מידה את השטר המקוּפּל וניגשתי אל האיש, היוֹשב על הארץ ואיש אחר גָחוּן לשמוֹע את חפצוֹ. פני היוֹשב היוּ אדוּמים-כחוּלים. את השׂק פשטוּ מעליו, אך גם בגדיו הקרוּעים היוּ כבידים מרטיבוּת. חזהוּ היה מגוּלה, שׂעיר ורטוֹב, והוּא החזיק אוֹתוֹ בשתי ידיו, והחזה היה סוֹער והעיניים מביטוֹת מעוּנוֹת מאוֹד. על שׂפתוֹ התחתוֹנה של האוּמלל היה קוֹרט של דם קרוּש.

– הנה הגברת הניצבת שם שלחה לוֹ מעט כסף, – אמרתי לאיש היוֹשב, ואל העוֹמד עליו פניתי: – אוּלי יביא מרכבה ויסיע את החוֹלה לביתוֹ? הן לא ייתכן שישב פה בשׂדה.

– כבר הלכוּ להביא מרכבה. מן ה“חברה” הלכוּ, – ענה האיש שנזדקף. החוֹלה לא שמע את דברי, כי אם לחץ את החזה וגילגל את עיניו.

אמרתי לעוֹמד:

– אם כן יקח הוּא את הכסף בשבילוֹ. לא יהיה מיוּתר.

– כלל לא. אשתוֹ מתה לפני ימים אחדים וּביתוֹ מלא ילדים. הנה אשׂים את השטר בכיס בגדוֹ.

והוּא גָחן על החוֹלה פּישפּש בכיס מכנסיו וּמצא בוֹ חריט קטן, פתחוֹ ונתן לתוֹכוֹ את השטר, אל מטבעוֹת הנחוֹשת האחדוֹת שהיוּ שם.

פניתי לשוּב אל הגברת גוֹרדוּס ועוֹד שמעתי מאחרי את דברי האיש העוֹמד אל היוֹשב: “יענקיל, את הפּרוּטוֹת אקח לי בשביל משקה”. לא הקפדתי על כך, וגם כשסיפרתי אחר כך לגברת גוֹרדוּס לא הקפידה.

בחזירתנוּ מצאנוּ, שאנשים נתרבוּ במקוֹם. נראוּ גם פנים זרוֹת. בוַדאי הספּיקוּ לבוֹא מן העיר הסמוּכה, ואוּלי גם מן הבירה. רוּבם היוּ עוֹמדים כמוּקסמים מן המראה, הפּנים לוֹהטים וּמזיעים והם מכונים את משקפוֹתיהם מוּל עמוּד האש. הפוֹעלים מהם חוֹפרים באִתים מתילי העפר של החפירוֹת, וּמהם ממַלאים את הסלים, עוֹמסים ונוֹשׂאים במרוּצה אל הלהבה תחת סילוֹנוֹת המים, וּבגדיהם הלחים מקטרים יוֹתר במידה שהם מתקרבים אל האש, שוֹפכים את העפר בחיפּזוֹן וּממַהרים להימלט על נפשם. כמה פעמים חפצתי להתיק את עיני מן המראה ולא יכוֹלתי, כי עיני נמשכוּ וצללוּ בתוֹך הלהבוֹת והרגשתי מעין התאוָה הילדוּתית לשקע את המבט בלהבה שבתנוּר. גם קוֹל נפץ המים, המזרזפים מתוֹך המשאֵיבוֹת בקשתוֹת גדוֹלוֹת אל נוֹשׂאי העפר ואל האש, מילא את לבי מעין רטט קדמוֹן, פּראי.

הגברת גוֹרדוּס היתה משוּלהבת מאוֹד ועיניה מביטוֹת זרוֹת על סביבוֹתיה ואלי. הצעתי לה את המשקפת, אך היא סירבה לקחתה. אחזתי בזרוֹעה ואמרתי לה, כי עלינוּ לשוּב, עוֹד מעט שעת הצהריים.

– כן, עלינוּ לשוּב, – הידהדה אחרי – מסוּפּקת אני אם תהיה לי עוֹד מנוּחה. למן הרגע שראיתי אתמוֹל את ה“שאכט” בוֹער – אין מנוּחה בלבי. איה מרכבתנוּ?

וּבנסוֹע המרכּבה ואנוּ בתוֹכה אמרה לי:

– יעשׂה לי טוֹבה: אַל יביט אחוֹרנית אל ה“שאכט” הבוֹער.

הבטחתי בה ולא עניתי דבר.

יב

קיבּלתי מכתב כתוּב בידי אחוֹתוֹ של יוֹלס. אביהם מת עוֹד בשבוּע שעבר וּבינתיים חלה חביבי בדלקת הסימפוֹנוֹת, ואף כי חוּמוֹ אינוֹ גבוֹה, לא יוּכל לעזוֹב את המיטה אלא כעבוֹר שבוּע אוֹ עשׂוֹר. הוּא נחלש עד מאד, עד שאין בכוֹחוֹ לכתוֹב בעצמוֹ. הוּא מבקש את סליחתי על ש“הכשילני” כל כך. אך יקוּם על רגליו, ימהר לשוּב לקרית הנפט. לוּ ידעתי את מצבוֹ, בטוּחה היא שהייתי סוֹלח לוֹ…

“מן השמיים מעכּבים אוֹתי כאן”. אמרתי לנפשי, והתפּלאתי על עצמי, שאין בלבי כל רגש השתתפוּת בצערוֹ של יוֹלס.

מיוֹם הסערה חל שינוּי רב בקרית הנפט. ה“שאכט”, הבוֹער יוֹם ולילה כאבוּקה ענקית שהוֹעלתה בידי שמיים, העסיק את יוֹשביה למגדוֹל ועד קטן. אף כי לאוֹר השמש לא ראוּ את נוֹגה האבוּקה, אלא אם כן הסתכלו לעֵבר השׂדה ההוּא, היתה מציאוּתוֹ מוּרגשת תמיד בעיר. כעין תנוּעה וחוֹם שפעוּ משם בלי הרף, והם הרעידוּ את האויר רעד עצבני. ברחוֹבוֹת העיר רבתה התנוּעה מאד, בייחוּד בשל התיירים המרוּבים, שהיוּ באים יוֹם יוֹם במסילת הברזל לראוֹת במחזה, שכמוֹתוֹ יתרחש רק לעתים רחוֹקוֹת מאד. המרכבוֹת היוּ מתגלגלוֹת תמיד על הכביש ההוֹלך ורע מיוֹם ליוֹם, והעגלוֹנים יהירים וּמרוּגזים מרוֹב טרדה ושׂכר. מיוֹם ליוֹם נשמעוּ יוֹתר לשוֹנוֹת, כי

הספיקוּ לבוֹא ממקוֹמוֹת רחוֹקים. האכנסיוֹת וּבתי המרזח המוּ מרוֹב אדם

(באחרוֹנה הרבוּ לבקר גם בני המקוֹם, שהשׂתכּרוּ עתה יפה) וגם החנונים נהנוּ מן התנוּעה. במשך זמן קצר הספיקו להתאים את הסחוֹרוֹת לצוֹרכי התיירים וּלערכן בצוּרה מוֹשכת את העין בתוֹך חלוֹנוֹת הראוה הקטנים.

גם על בית הספר השפּיעוּ ימי השׂריפה. כמה מן הילדים היוּ משתמטים מן השיעוּרים, כי היוּ רצים אל שׂדה הנפט, למקוֹם האוֹרחים הרבים. זריזים שבעיר העמידוּ שם שוּלחנוֹת וּמעמדוֹת עם מגדנוֹת וּמשקים קרים בשביל האוֹרחים. כי חמים היוּ הימים, ימי תמוּז, וּבהיקף ה“שאכט” הבוֹער היה חוֹם רב מנשׂוֹא. שם היוּ הילדים קוֹנים מן המגדנוֹת והמשקים, וּמהם היוּ שעזרוּ לקרוֹביהם במכירה. שלוֹשה מתלמידי, מבני העניים, עשׂוּ שוּתפוּת והעמידוּ להם מעמד משלהם, וּלפי מה שסיפּרוּ לי חבריהם, “עשׂוּ עסקים נפלאים”. גם ב“קוּרס הגבוֹה” נבעה פרץ: ארבע תלמידוֹת, שתיים בנוֹת בעלי מלוֹן וּשתיים בנוֹת חנונים, חדלוּ ללמוֹד. הן באוּ ארבעתן אל ביתי וּביקשוּ סליחה על שהפסיקוּ את לימוּדן. העבוֹדה מרוּבה אצלם, וההוֹרים דוֹרשים בכל תוֹקף לעזוֹר בבית. אך הנוֹתרוֹת, האחיוֹת ריינמאן בתוֹכן, דייקוּ לבוֹא אל שעת הערב, אך ביקשוּ שלא אתן להן שיעוּרים הביתה, כי לא תוּכלנה להכין אוֹתם. רק יוֹכבד עשׂתה את עבוֹדתה בשלימוּת. ואפילוּ במידה יתירה, כאילוּ נטל עליה למלאוֹת, כביכוֹל, מה שמחַסרוֹת האחירוֹת. אף שלא אמרה לי דבר וחצי דבר, ראיתי שהיא נוֹשׂאת מיוֹם ליוֹם יוֹתר ספרים תחת בית שחיה וּפניה מרוּגזים ועקשנים, כאוֹמרת: “אני בעצם איני שייכת לכל זה. כל המהוּמה הזאת אינה נוֹגעת אלי ולא כלוּם. עלי לעבוֹד, לעבוֹד, לעבוֹד”. (חנה גילתה לי באחד הימים סוֹד: יוֹכבד גם מתכּוֹננת בבית לבחינוֹת הבגרוּת, כדי שתוּכל, אם תרצה, להמשיך את לימוּדיה באוּניברסיטה) בשׂר לחייה שקע מיוֹם ליוֹם והלסתוֹת הרחבוֹת נתבלטוּ באדמוּמית חשוּדה. העיניים היוּ יוֹקדוֹת באש התוֹרה, אש שלא תכבּה.

אך יוֹתר מכּל העסיקני השינוּי שחל בגברת ביתי, בגברת גוֹרדוּס, היא היתה עצבנית במידה מרוּבה. התחילה לבקר יוֹם יוֹם בחנוּת אחיה וּמדברת שם עם קוֹנים חשוּבים, גרמנית ואנגלית. היתה מרבּה לנסוֹע במרכּבה, אך לא לצד ה“אוֹיל סיטי”, כי אם לצד בית הנתיבוֹת, בין שׂדוֹת התבוּאה ואל היער הסמוּך.

– במידה שהנסיעה במרכבוֹת מתיקרת, מתגברת בי התשוּקה לנסוֹע. הנסיעוֹת הללוּ כבר עלוּ לי בהוֹן, אבל איני יכוֹלה לשבת בבית – אמרה לי בוֹקר אחד, כשהזמינתני ללווֹתה. – מרגישה אני, כל זמן שלא תכבה האש, לא אמצא לי מנוּחה.

ניסיתי, כמוּבן, לדבּר על לבּה, שתתגבּר על החוּלשה הזאת, אף יעצתי לה להעתיק את חדר המיטוֹת לצד השני של הבית, ליד חדר האכילה, אשר ממנוּ אין רוֹאים את שׂדוֹת הנפט. גם אני בחדרי סוֹבל מנדוּדי שינה בגלל האוֹר הבוֹקע בלילה בעד החלוֹן וּמרקד על הקיר, ולא פעם מוּכרח אני לקוּם, לפתוֹח את החלוֹן וּלהסתכל בעמוּד האש הסוֹער למַטה וּמטיל את אוֹרוֹ מהבעית על השמיים ועל העיר כוּלה.

– הנה אדוֹני רואה, – אמרה כמתלהבת – אף הוּא אינוֹ יכוֹל להשתחרר מן האש, אדוֹני, שבעצם אינוֹ נוֹגע בדבר, כי בעוֹד ימים מספר יחזוֹר חבירוֹ והוּא יוּכל לעזוֹב את המקוֹם וּמה אעשׂה אני, אני שמניוֹתי בוֹערוֹת שם, שחלק ממני, מחיי, ממהוּתי, בוֹער שם יוֹם ולילה?…

ראיתי שבנקוּדה זוֹ לא אוּכל להשפּיע עליה, והשתדלתי להסיח דעתה לעניינים אחירים.

אבל אני ליויתיה רק פעם אחת. בכל יוֹם, וּלעתים פעמיים ביוֹם, היתה שוֹלחת את המרכבה הריקה להביא את מהנדס החברה, אירי-אמריקני צנוּם, בעל ראש ארוֹך ודק, אדוֹם שׂיער קלוּש מאוֹד וחסר גבּוֹת לגמרי, שפּניו וידיו זרוּעים נמשים גדוֹלים. למחרת נסיעתנוּ אל ה“אוֹיל סיטי” ביקר בביתה בעסקי החברה, וּמאז ראיתים יחד בכל יוֹם. מימַי לא ראיתי זיווּג הפכים כשני אלה: אך בימים מטוֹרפים אלה בקרית הנפט לא התמיה שוּם דבר. פעם אחת, כשהיה אצלה בטרקלין, באה אל חדרי וּביקשה שאכּנס גם אני. הם משׂחקים בקלפים, אפשר אקח “יד” במשׂחק. “לצערי – אמרתי לה – איני משׂחק בקלפים”. – “אם כן ישתה עמנוּ קוֹקטייל אחד. מיסטר סינג הוּא מוּמחה להכנת קוֹקטייל”. מימַי לא טעמתי את המשקה האמריקני הזה, אך לא לשמוֹ נכנסתי לטרקלין, אלא לראוֹת את מיסטר סינג מקרוֹב. לכבוֹדי דיבּר גרמנית רצוּצה, שהיה רגיל בה בקרית הנפט. הוּא נהג בשנינוּ נימוּס מדוּקדק, כמעט טרחני. קוֹלוֹ היה כלא מוּשלם, כמעט ילדוּתי, וכל דיבוּר שפּלט מפּיו היה מכיל משהוּ ציני עוֹקץ, כמחט עטוּפה במוֹך. הוּא צחק הרבה, וּבכל פעם הפסיק את צחוֹקוֹ לפני הגמר. ראיתי שיש לי עסק עם טיפּוּס פּרוֹבּלימאטי, ורציתי להשתמט מחברתוֹ. ואמנם אחרי ששתיתי כוֹס קטנה של ליקר חריף מאוֹד, שלא נעם לחכּי, ואחרי שהחלפתי עם מיסטר סינג “חכמוֹת” מאוּנסוֹת אחדוֹת, ביקשתי סליחה וחזרתי אל חדרי לעבוֹדתי “המחכּה לי”. אחרי הצהריים נכנסה אלי הגברת גוֹרדוּס וּשאלתני לרוֹשם שעשׂה עלי סינג. לא כיחדתי את אשר עם לבי. “אמנם מוּזר הוּא, – אמרה לי – אבל מעניין עד אין שיעור”. והיא סיפּרה לי, שיש לוֹ אשה וארבע בנוֹת באמריקה. ארבע הבנוֹת נוֹלדוּ בשתי לידוֹת וּבמשך שנתיים לאחר חתוּנתוֹ. באחד הימים נפלה תגרה קשה בינוֹ וּבין האשה, וּמאז עזבה, זה חמש עשׂרה שנה, הוּא שוֹלח לה בכל חוֹדש כך וכך דוֹלארים. אף כי אינה זקוּקה לתמיכתוֹ, כי עשירה מוּפלגה היא והכנסתה מנכסיה עוֹלה לאלפי דוֹלארים לחוֹדש. אוּלם הוּא עוֹשׂה את המוּטל עליו. רק פעמיים בשנה, ליוֹם הוּלדתן של הבנוֹת, הוּא שוֹלח להן ברכה וּמתנה. וכן עוֹשׂוֹת הן ליוֹם הוּלדתוֹ פעם בשנה. יוֹתר מזה אין ביניהם ולא כלוּם. כן, יחד עם הברכה הן שוֹלחוֹת לוֹ את תמוּנוֹתיהן, והרי בידוֹ אוֹסף של תמוּנוֹת בנוֹתיו בגידוּלן. ארבעתן דוֹמוֹת לוֹ כאילוּ נחתכוּ מגוּפוֹ. את התמוּנה היחידה של אשתוֹ שׂרף. מאז עזבוֹ את אשתוֹ לא ידע אשה. כך אמר לה, והיא מאמינה לוֹ, כי ציניקן כמוֹהוּ אינוֹ יוֹדע התחַסדוּת. אף כי אירוֹטיקן הוּא, כך הוּא מעיד על עצמוֹ, ולפני חתוּנתוֹ היה “מגוֹר לנשים”. בשעה שעזב את אשתוֹ נשבע לה ברוֹב כעסוֹ, שלא ידע עוֹד אשה. והרי הוּא מקיים את שבוּעתוֹ.

– אף על פי כן לא הייתי מיעץ לה לגברת גוֹרדוּס להעמידוֹ בניסיוֹן, – העירוֹתי והשתוֹממתי על העזתי.

– אוֹדה ולא אבוֹש: כבר ניסיתי ונכשלתי.

– ואילוּ נכשל הוּא?

– לא הייתי נכשלת אני.

– הרי זה משׂחק מלים, שאין לעמוֹד על כּוָנתוֹ.

– כמוּבן.

בהיעדרוֹ היתה משתדלת לדבּר עמי עליו. הדבר נעשׂה קצת חשוּד בעינַי.

– האין בעיניו של סינג מגוֹן הפּלדה? – שאלה.

– כן, פּלדה נוֹזלת.

– רוֹאה אדוֹני: זוֹהי כבר ספרוּת. אני מתיראה מעיניו ונמשכת אליהן.

– האין הגברת מאוֹהבת כלשהוּ במיסטר סינג?

– מאוֹהבת? אני? חה-חה, אדוֹני יצא מדעתוֹ. אני מאוֹהבת? עוֹד לא נברא הגבר שאני אוֹהבנוּ.

– ידענוּ את הנשים “המשוּריינוֹת”, ידענוּ. יש פה אתנוּ עלמה אחת, גם היא “משוּריינת” כביכוֹל.

– אה, יוֹכבד. וּמה אדוֹני חוֹשב? אני מבטיחה לוֹ, שהוּא לא יצליח להטוֹת את לבה.

– אני, אפשר שלא, אבל אחר… הגברת זוֹכרת מה שאמרה לי אז: אם יזדמן לה זקן או חוֹלה אוֹ סתם לא-יוּצלח…

– זה עניין אחר: היא עלוּלה להיטפל לאדם מתוֹך Idée fixe. ואני גם לזה איני מסוּגלה. יאמין לי…

– ולמה בכל זאת מעסיק אוֹתה כל כך המהנדס?

– הוּא בשבילי חידה, ואני רוֹצה לפתוֹר אוֹתה.

– יש שאדם מתמַכּר לפתוֹר חידתוֹ של אחר, ונמצא האחר פוֹתר את חידתוֹ.

– חידתי בכלל אינה עשׂוּיה להיפּתר, כי אינה חידה כלל. גם כשהייתי נשׂוּיה כאילוּ הייתי פנוּיה. אני אשה משתעממת, ושוּם דבר אנוֹשי אינוֹ כלוּל להפיג את שיעמוּמי – חוּץ מכסף רב. בכסף רב הייתי מַמציאה לעצמי שגעוֹנוֹת רבים, שגעוֹנוֹת לאין קצה. ועל כן דעתי מיטרפת עלי בראוֹתי את מניוֹתי עוֹלוֹת באש…

– ואף על פי כן הרי הגברת עזרה לפני זמן מה במסירוּת רבה כל כך למפעל חינוּכי.

– יוֹם אחד.

– וּבכן, יוֹם אחד היא עלוּלה גם להתאַהב…

– יוֹם אחד – אפשר. ואוּלם במה נחשב יוֹם אחד באהבה?

– אפילוּ שעה אחת יכוֹלה להיוֹת הכוֹל.

– על זה לא חשבתי, וגם… לא קראתי.

– אם כן הגברת חשבה מעט, וגם קראה מעט.

– צר לי על אדוֹני, הוּא קיוה לשמוֹע את סיפּוּרי, ושמע את סיפּוּרוֹ של מיסטר סינג.

– גם הוּא סיפּוּר מעניין, אבל עד כדי לבוֹא במקוֹם סיפּוּרה של הגברת.

– בדרכים אלה לא יצליח אדוֹני. על כל פעם, לא אצלי.

השׂיחה השנוּנה הזאת בוַדאי היתה נמשכת עוֹד, ואוּלי גם מגיעה לאיזוֹ תכלית, אלמלא נזכרתי פתאוֹם, כי בעוֹד עשׂרה רגעים עלי להיוֹת בבית הספר.

יג

מר שפּיגל וּבני ביתוֹ נסעוּ לנוה הקיץ ווֹרוֹכטה, “להיטיב שם את הבריאוּת” במשך חוֹדש ימים. גם משפּחוֹת אחירוֹת נסעוּ לנאוֹת קיץ שוֹנים, כנהוּג, אצלנוּ, וּמשוּם כך נתמעט עוֹד יוֹתר מספר התלמידים בכיתוֹת. גם החוֹפש שניתן לתלמידים מלימוּדיהם בבוֹקר בבית הספר העירוֹני התיש את חשקם ללמוֹד, ועבוֹדתי ניטל טעמה לגמרי. כשהתלוֹננתי באוֹזני יוֹכבד, עיותה את פניה מתוֹך הבּעת העינוּי והעלבּוֹן המיוּחדת לה ואמרה:

– בכל שנה מתמעטים בחוֹדש זה התלמידים. לי נדמה, כי במעוֹט התלמידים תהיה העבוֹדה אינטנסיבית יוֹתר.

ידעתי את עבוֹדתה ה“אינטנסיבית” שלה וחמלתי עליה בלבי.

השׂיחוֹת בחדר האחוֹרי שבאכנסית ריינמאן פסקוּ מאליהן. שלוֹש האחיוֹת היוּ מטוּפּלוֹת בעבוֹדה ללא הפסק. פעם אוֹ פעמיים ניסיתי לטייל מעט עם יוֹכבד, אבל היא ביקשה לנצלני לשם “קניית ידיעוֹת”, ואני, בפיזוּר הנפש שתקף עלי בימים האחרוֹנים (יש שעלתה מחשבה בלבי, כי הגברת גוֹרדוּס היא היא ש“הדביקה” אוֹתי), החזרתי לה תשוּבוֹת מקוּטעוֹת, אוֹ גם שלא מן העניין, עד שלא עמדה לה כל סבלנוּתה הגדוֹלה ואמרה לי בסוֹף: “מר כאן ורוּחוֹ במקוֹם אחר”. הוֹדיתי לה בדבר הזה, וּמאז השתמטה מלטייל עמי.

רק חנה היתה באה לפעמים בבהילוּת נחמדה לבית הספר, בשעת ההפסקה אוֹ עם גמר הלימוּדים, וּמבקשת שאסביר לה מקוֹם קשה בספר שהיא קוֹראה. השתוֹממתי, שהיא מוֹצאת לה בימים אלה פנאי לקריאה. אך היא ענתה:

– אני חוֹטפת בכל פעם רגעים מספר לקריאה. אני מוּכרחה לקרוֹא. מיוֹם שמר בא אלינוּ – אני קוֹראה הרבה.

– מה עניין בוֹאי לכאן לקריאתך?

– ככה. – והיא קרצה לי עין במשוּבה ילדוּתית וּברחה, כשהיא מרקידה את תלתליה באויר.

בעצם נשארתי בוֹדד בקרית הנפט. ניסיתי בעצמי לקרוֹא, אבל עצבי לא הניחוּ לי לשהוֹת יוֹתר מחמישה רגעים על דפּוֹ של ספר, וגם מזה תפסתי רק שברי דברים שאינם מצטרפים לרעיוֹן. ניסיתי לטייל לבדי ברחוֹבוֹת העיר, באתי בדברים עם פוֹעלים כבדי גוּף ועם ילדים קלי רגל, אך הם הרגישוּ בפיזוּר נפשי וּפטרוּני בתשוּבוֹת קצרוֹת. עמדתי רגעים ארוּכּים על גשר הקרשים הנטוּי על הפּלג הקטן, בצל העצים האחדים המרשרשים בבדידוּתם כעזוּבים גם הם מכל תוֹשבי העיר, נשען על משען הקוֹרה וּמסתכל במים המפכּים כמוֹ מתוֹך אוֹנס ונוֹשׂאים עליהם צחצוּחי “קיפּיצ’קה” לרוֹב – וגם הסתכלוּת זוֹ היתה עקרה ולא נתנה לנפש כלוּם.

וּביוֹם השישי, כשעתיים לפני החשיכה, קמתי והלכתי אל בית הנתיבוֹת, וּמשמצאתיו שוֹמם ודוֹמם, הפלגתי מעט בשׂדוֹת התבוּאה, שהתחילה כבר להצהיב לפני גמר בישוּלה, עד שהגעתי לרמה אחת שעמד עליה אילן בוֹדד, אגס בר עתיק ועבוֹת ענפים. ישבתי תחת האילן, וּמתוֹך הצל הטוֹב והדממה שמסביב השקפתי על הקריה ועל שׂדוֹת הנפט, המשׂתרעים מעֵבר לה במוֹרד, השקפתי והשקפתי ולא ידעתי את נפשי.

וּפתאוֹם, כמוֹ גילוּי מבפנים, צפה בי מחשבה זוֹרמת מצוֹרפת משאילוֹת: “איך לא שאלת את נפשך עד היוֹם, מה בעצם לעיר זוֹ של מכרוֹת נפט ודוֹנג אדמה, עיר של ספסרים ועמילים להוּטים אחרי הממוֹן, עיר השוֹרצת מנהלים וּמפקחים וּמהנדסים מכל המדינוֹת והגזעים, בּליל עסקים וּלשוֹנוֹת, ההוֹמיה מתיירים וּמסקרנים לרגל להבה גדוֹלה העוֹלה מן האדמה, כאש שאוֹל שפּרצה ממעמַקים – מה לעיר זוֹ וּלדיבוּר העברי, הקשוּר ברעיוֹן קדוּמים, תמים ונאדר בקוֹדש, רעיוֹן שיבת ציוֹן? מה לילדי יהוּדים אלה, שסוֹפם להיוֹת ספסרים, חנוָנים אוֹ גם עוֹרכי דין ורוֹפאים, אוֹ נשיהם של אלה, מה להם וּלשׂפה זוֹ, הקדוֹשה והנזירה ביסוֹדה? מה להם וּללימוּד שׂפה זוֹ, לא לשם תפילה ולא לשם שעשוּעי מליצה, כאשר היתה לדוֹרוֹת הראשוֹנים? וּמה למניין העלמוֹת הללוּ, שכּוּלן, ואפילוּ מרים החוֹלמת על עבוֹדת אדמה בארץ ישׂראל, תינשׂאנה בעוֹד שנים אחדוֹת לאנשי מעשׂה שוֹאפי רוָחים וחיים של רוָחה ותסענה בכל שנה לנוה קיץ. מה להן וּלכתבי אחד העם, פייארבּרג, בּרדיצ’בסקי וּביאליק? וּמה לך, הנוֹדד קל הרגל וּכבד הלב, פה בעיר הזאת? וּמה פה ליוֹלס, העברי הנאמן, החוֹלם הכוֹאב? מי הוּא המסַבּב במשׂחק הקטן והתמים הזה שלא במקוֹמוֹ ושלא בזמנוֹ?”

אך ככלוֹת השאילוֹת תמַהתי וצחקתי לעצמי על כוּלן.

מן המוֹרד הרחוֹק עלה עשן ה“אוֹיל סיטי”, והרוּח שנשבה משם הרבּיצה את העשן בתימרוֹת רחבוֹת כלפי העיר, כאילוּ אמרה לעטוֹף בהן את כוּלה וּלגררה על בתיה ושוֹכניהם למַטה, אל פי השאוֹל היוֹקדת. אך העיפוֹתי את מבטי לעברים וראיתי במרחק את מאוֹת ה“שאכטים”, “שאכטים” חיים ו“שאכטים” מתים, גדוֹלים וּקטנים, רחוֹקים וּרחוֹקים יוֹתר עד האוֹפק, וּמהם גם הנבלעים באוֹפק, והיה זה בעיני נוֹף מוּזר וּמתעתע.

השמש כבר התחילה לשקוֹע והציתה אש בחלוֹן שבעליית בית הנתיבוֹת, אש בלתי מציאוּתית המגרה את הנפש. עצבוּת ירדה עלי וּבאה בי, אוֹתה עצבוּת שידעתיה כל כך יפה מכמה פרקים בחיי ושלא ניסיתי לברוֹח מפּניה, כברוֹח יוֹנה בשעתוֹ מפני האלוֹהים, וכל פקעת חיי המתגלגלת בדרכי עוֹלם ללא תכלית נסתבכה על עצמה והעיקה, והעיקה.

וּפתאוֹם נדמה לי כמוֹ כנף כהה עוֹלה מקצה שׂדוֹת הנפט מזה ונפרשׂת על השמיים לעֵבר העיר, לעברי, אחריה עוֹלה כנף שנייה, מקצה השׂדוֹת מזה, וגם היא כבר נטוּיה על העיר: וּממַעל לשתי הכנפיים, בתוך, צץ וּמתנשׂא כעין ראש גדוֹל, ראש יוֹשב על צואר ועל גוּף שׂרוּע לאחוֹר, כדוֹאה וגוֹרר אחריו שפעת עננים; וּלראש פנים מכוּוָנים אלי, וּבהסתכלי בפנים הבחנתי את רשמי פניה של הגברת גוֹרדוּס. ולא קם בי תימהוֹן למראה, כאילוּ בעוֹמק לבי חיכיתי לוֹ, וגם ידעתי כי יתגלה לי פה בשעה זוֹ וכי למענוֹ יצאתי לשׂדה. הדמוּת צפה והתקרבה אלי, וּבמידה שהתקרבה ראיתי את מראה הפנים: הם היוּ מאוּבּנים כמוֹ בלי רוּח חיים, הגבּוֹת מלוּכּדוֹת במרץ רב על העיניים הפּקוּחוֹת והמבּיטוֹת בלי תנוּעה, הסנטר בוֹלט וּמזדקר בתקיפוּת של רצוֹן, והפּה, רוּבּוֹ חשוּק בהבּעה של תאוה חסרת רגש, ורק בזוית אחת השׂפתיים והלחי משׂחק חיוּך חי, טוֹב וענוֹג, הנראה כבהרת חמה קטנה על שטח הפנים הקוֹפאים והחמוּרים.

עוֹד מבטי טוֹבע במראה הנישׂא לקראתי, עוֹד אני חש בהנאה הנוֹלדת יחד עם היוָלד ראשית הבנה בדבר אשר הציק ימים רבים כחידה אוֹ כסמל – והנה נשמעה מאחוֹרי צפירה עליזה ונוֹקבת, ואחריה יבבוֹת רצוּפוֹת אחדוֹת, מבשׂרוֹת וּמַתרוֹת כאחת, וּכשהפכתי את פנַי ראיתי את נחש הרכבת מתפּתל בין שׂדוֹת הקמה, דגל עשנוֹ לפניו ושוֹבלוֹ מתגוֹלל ונמשך מאחוֹר, והוּא רץ במסילתוֹ לקראת העיר, לקראת בית הנתיבוֹת.

התנערתי מישיבתי. המראה שנגלה לי לפני רגע בחלל העוֹלם נמוֹג, וּבמקוֹמוֹ ראיתי עננה לא גדוֹלה, מפוּלגת באמצע, עוֹלה מן האוֹפק. החמה כבר שקעה רוּבּה, וּמן האש אשר בחלוֹן בית הנתיבוֹת נשאר רק פס עמוּם צר באחת השמשוֹת. ברציף הארוֹך והריק כבר דלקוּ פּנסים אחדים בשוּרה ושוֹמר המסילה עמד נטוּי, הביט אל הרכבת הבאה ואוֹתת כנגדה נמרצוֹת בדגל אדוֹם קטן שהחזיק בידוֹ. קמתי וירדתי מן הרמה כנגד בית הנתיבוֹת, כדי לשוּב משם העירה יחד עם כל קהל הבאים ברכבת.

יד

ביוֹם הראשוֹן בשבת (כבר מלא חוֹדש מיוֹם בוֹאי לקרית הנפט, ושוּב היתה הלבנה במלוֹאה בלילוֹת) ירד מן השמיים להט חוֹם, אשר לא ידעתי כמוֹהוּ בארץ מוֹלדתי. כל החלוֹנוֹת בבתי העיר היוּ פתוּחים לרוָחה, והתוֹשבים הביטוּ מתוֹכם החוּצה חיורים, נרגזים ונוֹאשים. על פתחי החנוּיוֹת שפכוּ פעמים אחדוֹת ביוֹם מים, שהיוּ מתאַיידים לאחר שעה קלה. אבק הדרך היה יבש מאוֹד ושמנוּניתוֹ החריבה עשׂתהוּ כעין טבּק הרחה. העגלוֹנים המעטים המוֹבילים את האוֹרחים (רוּבם ישבוּ ספוּנים בבתי המלוֹן) ישבוּ על דוּכניהם כפוּפים וּמרוּשלים, כנכוֹנים בכל רגע להפּיל את המוֹשכוֹת מידיהם. קוֹל החיים שבעיר הוּמך עד מאוֹד. תחת זאת נשמעוּ ביתר צלילוּת הקוֹלוֹת המגיעים משׂדוֹת הנפט. המשאֵיבוֹת שיקשקוּ כמוֹ מתוֹך כעס עצוּר, וזמר הפוֹעלים בראשי ה“שאכטים” כאילוּ מחה נגד פוּרענוּת הטבע, שביקשוּ להעבירה, לחסלה: “גוֹ-טוּב! גוֹ-טוּב! גוֹ-טוּב!”

התלמידים הבוֹדדים שבאוּ ללמוֹד ושישבוּ מפוּזרים בספסלים

הריקים הטילוּ את ידיהם וראשיהם על השוּלחנוֹת שלפניהם, אוֹ התפּשטוּ על מוֹשבם, והביטוּ אלי, המוֹרה המדבר וכוֹתב על הלוּח, בעיניים ריקוֹת מכל מחשבה. את שיעוּרי ה“קוּרס הגבוֹה” ביטלתי בעצמי, כי שעוֹת הערב היוּ קשוֹת משעוֹת היוֹם. המחנק היה גדוֹל כל כך, שאי אפשר היה לשבת חמישה רגעים במקוֹם אחד, בבית כבחוּץ. יוֹכבד אמרה לי, כי מאחוֹרי ביתם, בירכתי החצר, יש עץ קטן, וּבצלוֹ היא יכוֹלה ללמוֹד בלא הפרעה. בערב היא מוֹציאה מנוֹרה ויוֹשבת וקוֹראת, אלא שמלחמה לה עם רמשׂי הלילה, הזוֹחלים על דפּי הספר וּמטשטשים את האוֹתיוֹת.

הריח הכּבד שהיה ממַלא את אוירה של קרית הנפט הכבּיד עלי עד לטירוּף, והיה לי הרגש כאילוּ אדמת שׂדוֹת הנפט כוּלה מזיעה “קיפּיצ’קה” חמה. ברוֹב הבתים לא העלוּ אוֹר, כי נוֹגה ה“אוֹיל סיטי” עלה בחלוֹנוֹת וּמילא את הבתים. גם פּנסי הרחוֹב היוּ כבוּיים. הכלבים והחתוּלים שוֹטטוּ כמוֹ לאוֹר היוֹם. וּבכלל הרבּוּ בני העיר, ואפילוּ תינוֹקוֹת, להתהלך בלילוֹת, כאילוּ ניטלה מהם השינה לגמרי.

באחד מאוֹתם הלילוֹת, כחצי הלילה, עמדתי בחלוֹן חדרי הפּתוּח כוּלוֹ מוּל עמוּד האש. האוֹדם והעשן שלמעלה על פני השמיים הגיעוּ להיקף גדוֹל וּבלעוּ את הכוֹכבים המעטים שבליל הלבנה. אלפי ניצוֹצוֹת, גדוֹלים וּקטנים, התעוֹפפו כמחנוֹת ציפּוֹרים יוֹצאוֹת מתוֹך קן ענקי, כבוּ

בעשן וּבאויר, ואחירים נהרוּ אחריהם לאין קצה. את הלבנה לא ראיתי, כי היא עמדה מעל לגג הבית, אך ידעתי שהיא משקיפה על פני קרית הנפט בלעגה הרגיל.

הגברת גוֹרדוּס, כנראה, לא היתה בבית, כי כל הבית היה שרוּי בדממה עמוּקה, וגם מן החלוֹן הסמוּך, חלוֹן חדר המיטוֹת, הפּתוּח לגזוּזטרה, לא הגיע קוֹל תנוּעה. ידעתי כי הנער שוֹכב שם יחידי בערשׂוֹ. בוַדאי גם הוּא אינוֹ יכוֹל לישוֹן ושוֹכב בעיניים פקוּחוֹת ועוֹקב אחרי תנוּעוֹת הנוֹגה הזע על הקיר שממוּל לחלוֹן. ניעוֹרוּ בי רחמים על הנער, שאמוֹ לא אהבתהוּ ואביו איננוּ. אלמלא היתה הדלת נעוּלה, הייתי נכנס וּמדבּר עמוֹ בחיבה, להפיג את רגש יתמוּתוֹ החיה.

והנה, כמוֹ נמשך על ידי מחשבתי, וּבלי כל רעש, הוֹפיעה בחלוֹן דמוּתוֹ הלילית של הנער, גלוּי ראש גזוּז וגוּפוֹ הדק נתוּן בכתוֹנת לילה מבהיקה מלוֹבן. כחתוּל גמיש עלה בחשאי על סף החלוֹן ותלה את רגליו היחיפוֹת והדקוֹת החוּצה. נוֹגה ה“שאכט” הבוֹער נפל עליו וצבע את פניו באוֹר רזי רוֹטט. הוּא הביט נכחוֹ אל האש ולא הרגיש בי העוֹמד בחלוֹן השני, במרחק אַמוֹת אחדוֹת.

נמלכתי רגע בדעתי, אחר גחנתי החוּצה וקראתיו בשם. הוּא הפך אלי את פניו ושאל בעצב:

– אדוֹני קרא לי?

– כן, – אמרתי לו – אתה יחידי בבית?

– כן, אמא הלכה לה.

– ולא יכוֹלת לישוֹן?

– לא, כל כך חם. אמא לבשה את ה“סאראפאן” האדוֹם ואת הסנדלים הצהוּבּים ויצאה. היא שאלה, אם לא אפחד להישאר יחידי. אמרתי לה: לא, אַת יכוֹלה ללכת. שמעתי, כאשר אדוֹני בא והתהלך כל הזמן בחדר…

הוּא זקף את בּרכּיו ושוּלי הכתוֹנת נתלוּ החוּצה, העמיד את זרוֹעוֹתיו על ברכיו וקלט את פניו בשתי כפיו והסתכל באש בדביקוּת מרוּכּזת, כחיה שקטה, אחוּזת-תוּגה.

– אתה אוֹהב את אמא?

– כן. אבל היא לא אוֹהבת אוֹתי.

– למה זה לא תאהב אוֹתך?

– היא כוֹעסת על אבא שברח “כמוֹ גנב”. והיא אוֹמרת, שאני דוֹמה לאבא… אדוֹני ראה? סוּס גדוֹל עף מתוֹך האש ועלה השמימה…

– לא סוּס היה זה, אלא גל של “קיפּיצ’קה” בוֹערת.

– לא, זה היה סוס. ראיתי.

– ואמא הלכה אל הדוֹד?

– אל איזה דוֹד?

– מן החנוּת.

– לא. היא הלכה אל הדוֹד סינג. אני יוֹדע… האש כבר שׂרפה כוֹכבים אחדים. ואם יבוֹא שמה הירח, הוּא גם כן יישׂרף?

– לא. גם הכוֹכבים לא נשׂרפוּ. אין רוֹאים אוֹתם מפני העשן ונוֹגה האש.

– הם כן נשׂרפוּ. אדוֹני לא יוֹדע כלוּם.

– צדקת, בני. אני יוֹדע מעט מאוֹד…

– איה הירח? רוֹאים את האוֹר שלוֹ ואוֹתוֹ לא רוֹאים.

– הוּא עכשיו מעל לגג. אילוּ ירדת מן המדריגוֹת, היית רוֹאה אוֹתוֹ היטב.

– והוּא לא ילך שמה, אל השׂריפה?

– לא. הוּא הוֹלך לצד מערב.

– וגם מחר וּמחרתיים ילך לצד מערב?

– כן, כל הלילוֹת, עד שייעלם בסוֹף החוֹדש ואחר כך יתגלה שוּב.

– אני לא רוֹצה שהירח יישׂרף… אמא לא תשוּב עד הבוֹקר…

– ואתה רוֹצה שתשוּב תיכף?

– כן. אבל היא לא תשוּב. אני יוֹדע.

מצחוֹ של הילד הבריק מזיעה. הוּא הרים את כנף הכוּתוֹנת וּמחה את מצחוֹ. אחר ישב שוּב מכוּוָץ והסתכל באש.

– חם לך?

– כן. אבל אני לא רוֹצה לדבּר עם אדוֹני.

– מדוּע?

– אדוֹני רוֹצה, שאספּר לוֹ על אמא, ואני לא רוֹצה.

– מדוּע?

– ככה. אני לא רוֹצה.

בוֹשתי מדברי הילד. שהרי כוָנתי היה באמת להציל מפיו משהוּ על אמוֹ. ידעתי שהוּא מתחרט גם על המעט שהגיד לי. אמרתי לפייסוֹ בדברים ולא מצאתי מלים. והנה תקפני חשק נמרץ לרדת העירה. האויר שבחדר כאילוּ דחפני מאחוֹר.

– הנה אני יוֹרד מעט העירה. לא תפחד להישאר יחידי?

– לא.

תליתי על כתיפי את מקוֹרן הבד שלי וּבנעלי הבית שברגלי יצאתי לגזוֹזטרה. עתה הייתי קרוֹב יוֹתר לילד ונתאויתי לגשת אליו וּלהחליק על ראשוֹ, אבל לא עשׁיתי כן, כי אם ניענעתי לוֹ בראשי בחיבה. אך הוּא ישב בלי נוֹע, כאילוּ אינוֹ מרגיש בי. קטפתי ורד וירדתי במדריגוֹת. פניתי ללכת בשביל אל הגשר הקטן. בסביבה זוֹ לא נראה איש. העצים עמדוּ דוֹממים ועליהם צבוּעים באוֹר מסתוֹרי. עמדתי על הגשר, גבי נשען אל משען הקוֹרה, והבטתי אל העיר. ראיתי ברחוֹב תנוּעה. גם מרכבוֹת נסעוּ נסוֹע ושוֹב. והנה – מה מלבין שם תחת העץ בצל הגשר? על אבן יוֹשבת דמוּת כפוּפה כקוֹפאת על עצמה. דמוּת הגוּף היתה מוּכּרה לי. פניתי לצד היוֹשבת והיא נשׂאה את פניה. ראיתי לפנַי – את יוֹכבד.

– מה לך פה בשעה זוֹ? – שאלתי מוּפתע.

– לא יכוֹלתי לישוֹן ויצאתי מעט. איני יוֹדעת למה נשׂאוּני רגלי דוקא הנה…

– גם אני לא יכוֹלתי לישוֹן ואיזה כוֹח דחפני לצאת – והנה מצאתיך פה.

– רבים נוֹסעים עתה שמה, לראוֹת ב“שאכט” הבוֹער. משמרת פוֹעלים עוֹבדת שם גם בלילה. אני עוֹד לא הייתי שם.

– וּרצוֹנך לצאת שמה?

– לא, לא. רק סיפּרתי למר. לא, לא, אני לא אלך שמה. זה לא בשבילי…

אוֹדם הבּעֵירה נח עליה מאחוֹר, ואת פניה הכסיף אוֹר הלבנה והם נראוּ כמתים.

– אוּלי נטייל מעט לצד בית הנתיבוֹת? הייתי שם בערב שבת. היתה לי שם מעין התגלוּת.

– לא, לא. רצוֹני לשבת פה. טוֹב לי פה.

והביטה בי בשתיקה מַבעיתה. ניענעתי לה שלוֹם והלכתי הלאה. בפינת הרחוֹב, על הרחבה הגבוֹהה של החנוּת The great Mikado, לפני הדלת המוּגפה בבריח כבד, ישב על כיסא אחיה של הגברת גוֹרדוּס. שרווּלי כתוֹנתוֹ היוּ פתוּחים וּתלוּיים מידיו. המכנסיים

שמוּטים למטה מטבּוּר כריסוֹ הגדוֹלה. בידוֹ מטאטא נוֹצוֹת והוּא מנפנף בוֹ על ראשוֹ הגדוֹל והחָלָק כאבטיח. לרגליו עמדוּ כד וכוֹס. מדי רגע חיכּך בסנדליו על הרצפה. “אינוֹ יודעֹ שאחוֹתוֹ איננה בבית”, הירהרתי והלכתי הלאה.

ברחוֹב הראשי עמדתי רגע וסקרתיו לכל אוֹרכוֹ. מן האנשים שהתהלכוּ כצללים לא נתן איש את דעתוֹ עלי. הלכתי באמצע הדרך, בתוֹך האבק. כשבאה מרכבה לפנַי אוֹ מאחרי סרתי הצידה וחיכּיתי עד שתעבוֹר. היה לי הרגש של חיה הוֹלכת באבק דרכים.

האכסניה של ריינמאן היתה סגוּרה על מסגר. רק החלוֹנוֹת שבסימטה הצרה היוּ פתוּחים כוּלם. נכנסתי לסמטה ועמדתי באמצעה. “מרים, שׂרה, חנה”, מילמלתי לנפשי ולא ידעתי למה. אחר נדמה לי, שאני שוֹמע קוֹל לוֹחש. הלכתי עוֹד צעדים מספר. מחלוֹן חדרן של העלמוֹת הגיע קוֹל בכי עצוּר, וּכנגדוֹ קוֹל לחשה של שׂרה, קוֹל היוֹצא מבּין שיניים מפוּשׂקוֹת:

– מ-רים, הן אי אפשר. אחרי החגים תסעי לארץ ישׂראל. תראי, שם כל כך יפה בחוֹרף. שוֹמרוֹני כוֹתב, כי כל החוֹרף שם כמוֹ אביב פוֹרח. מרים, הם ידעת כמה אנוּ אוֹהבוֹת אוֹתך כוּלנוּ, כל הלוֹמדוֹת ב“קוּרס” ויוֹכבד פשוּט אינה יכוֹלה לחיוֹת בלעדיך… פתיה, לך יש סיבה לבכּוֹת?… נוּ, חדלי, מרים, הירגעי…

וקוֹל אחר, קוֹלה של חנה, הוֹסיף:

– אם ייוָדע למוֹרה, מה יאמר? אַת זוֹכרת: הוּא אמר עליך, שאַת עלמה חשוּבה…

כנכוה מן הדברים ששמעתי נפניתי והתחמקתי מן הסמטה. הלכתי הלאה, לצד בית הנתיבוֹת. “רק לא אל האש, רק לא אל האש”, שיננתי לנפשי.

עם הבית האחרוֹן שברחוֹב עמדתי והבטחתי אל השׂדוֹת המוּטלים בלבנה ואל בית הנתיבוֹת הבוֹדד העוֹמד במרחק. דרך צדדית הוֹבילה אל שכוּנת נוֹצרים, רוּבם זרים, שליחי חברוֹת הנפט. שם גר גם מיסטר סינג. כמוֹ בבלי דעת פניתי שמה. זוֹ היתה דרך שׂדוֹת רגוּבה, וּבתי השכוּנה המפוּזרים נחוּ מרחוֹק על רמה עגוּלה כגוּשים אפילים. רק זכוּכית החלוֹנוֹת התנוֹצצה פה ושם.

לא עברתי חצי הדרך וּדמוּת אשה באה לקראתי. אשה יחידה הוֹלכת באמצע הדרך השוֹממה. ידעתי מיד מי האשה. כסהרוּרית הלכה, כי קוֹמתה היתה מתוּחה ב“סאראפאן” הארוֹך והילוּכה אבטוֹמטי. כשקרבנוּ זה אל זה אמרתי:

– מאַין, הגברת גוֹרדוּס?

– יוֹדעת אני, – ענתה בצל קוֹלה – בני הגיד לאדוֹני, כי הלכתי אל סינג. אבל לא נכוֹן הוּא. לא אל סינג הלכתי. אף איננוּ בבית. חלוֹנוֹת חדרוֹ פתוּחים ואין איש בבית. הקפתי פעמיים את השכוּנה. חי נפשי, לא אליו הלכתי…

– האלוה את הגברת בחזרה העירה, לביתה?

– למה זה אלך לביתי? מה אעשׂה בביתי? מי לי בביתי? וכי יש לי בית?…

– אוּלי אקח מרכבה ונצא לשׂדוֹת הנפט, לראוֹת את ה“אוֹיל סיטי” בלילה? רבים הנמצאים שם.

– לא, לא. מה לי וּל“אוֹיל סיטי”? ילוני עד הרחוֹב הראשי, אחר יעזבני לנפשי. הלילה איני רוֹצה באיש.

פניתי לשׂמאלה והלכתי עמה צעד בצעד. שתקנוּ. עם הבית הראשוֹן של הרחוֹב עמדתי, והיא הלכה הלאה, העירה. הבטתי אחריה עד שנתעלמה מעיני. והנה דמוּת גבר יוֹרדת בדרך מבית הנתיבוֹת. ידעתי מי ההוֹלך. כשקרב אמרתי לוֹ:

– ערב טוֹב, מיסטר סינג. הגברת גוֹרדוּס שבה זה עתה מביתוֹ.

– ידעתי שהיא תבוֹא. על כן הלכתי מביתי. ליל טירוּפים הוּא הלילה.

– כן, ליל טירוּפים. ואדוֹני הוֹלך אל ה“שאכט” הבוֹער?

– כן. ואדוֹני רוֹצה ללכת עמי?

– לא. הלילה איני רוֹצה באיש. – בכוָנה חזרי על דברי הגברת גוֹרדוּס.

– אם כן, להתראוֹת!

– להתראוֹת!

כשנרתחק שבתי בדרך העירה. התנוּעה רפתה מעט. סמטת בית ריינמאן היתה שוֹקטת על החלוֹנוֹת הפּתוּחים בבתים. מר גוֹרדוּס עוֹד ישב לפני חנוּתוֹ, כריסוֹ בוֹלטת והוּא מנפנף במטאטא הנוֹצוֹת וּמחכּך בכל פעם בסנדליו. האבן, שקוֹדם ישבה עליה יוֹכבד, היתה עתה חשׂוּפה וּמכסיפה לאוֹר הלבנה. קרשי הגשר השמיעוּ הד ריק. ריבּוּע החלוֹן של חדר הגברת גוֹרדוּס היה חָלוּל כוּלוֹ. הנער שב אל ערשׂוֹ. ברי היה לי, כי אמוֹ עוֹד לא שבה מנדוּדיה. הבטתי בשעוֹני: שתיים. עוֹד שעתיים אוֹ שלוֹש עד אוֹר הבוֹקר.

עליתי לאִטי במדריגוֹת וּבאתי אל חדרי. התפּשטתי את בגדי ושכבתי על יצוּעי. מחשבת אֵימים אחת חזרה בי בלי חָשׂך: “עוֹד לילה כזה – וקרית הנפט משתגעת”.

טו

יד נגעה בראשי והקיצוֹתי. הבוֹקר האיר.

חבירי יוֹלס עמד לפנַי. פניו היוּ מגוּלחים יפה, אך הגילוּח הבליט את שלד פניו עד לזוָעה. עיניו גדלוּ כפליים וּשׂפתיו היוּ כחרוּכוּת.

– סלח לי, – דיבּר בקוֹל לא שלוֹ – ידעת כל מה שעבר עלי. הייסוּרים שלי – אין לשער. לא יכוֹלתי להקדים ולשוּב. רצוֹנך, תשב עמי ימים מספר ותנוּח מעבוֹדתך. גם לי ינעם בחברתך. האמינה לי.

– לא, לא. “עוֹד לילה כזה…”. לא, לא, יוֹלס יקירי, עוֹד היוֹם אמלט נפשי מפּה כמו מגיהינוֹם…

– ואני לא אירא עוֹד… כי על כן באתי מגיהינוֹם…

לעוֹלם לא אשכח את חיוּכוֹ.

---

נֵפֶל

מאת

אשר ברש

א

שמוֹ היה פישל גוּטשאל, ואילוּ הכוֹל קראו לוֹ פילק. נתוַדעתי אליו ראשוֹנה אצל ליאוֹן ריינהארד, שהייתי זמן קצר מוֹרה לילדוֹ בבית אחוּזתו. בן אחוֹתוֹ של ריינהארד היה, ולה בית מלוֹן קטן בעיר הקטנה צ., תחנה בקו לבוּב–קראקוּב. באוֹתוֹ קיץ שהייתי באחוּזה בא פילק להתארח שם שבוּעיים ימים, “להיטיב את הבריאוּת”, ושם הכּרתיו, אף נקשרה ידידוּת בינינוּ.

משהו ידעתי עליו קוֹדם בוֹאוֹ מפי ריינהארד ואשתוֹ (שניהם אנשים אצילים, בעלי נפש), וּמשהוּ זה אפשר לצמצם בג' סעיפים: א‘, הוּא בחוּר בעל מזג טוב ואידיאליסט בטלן הבּז לכל תכלית; ב’, הוּא ציוֹני “נוֹרא”, וציוֹנוּתוֹ קוֹדמת אצלוֹ לכל דבר, ולה הוּא נוֹתן את כל כוֹחוֹ וכל זמנוֹ; ג', הוּא בן יחיד להוֹריו, אחד בתוֹך ארבע בנוֹת, והם ההוֹרים, הכשילוּהו, משוּם שגידלוּהוּ לפינוּק ולרוֹך וּלחוֹסר מעשׂים. הריהוּ כבר

בן עשׂרים ושלוֹש ועדיין מאוּמה אין בידוֹ, אפילוּ לא מאטוּרה.

כשראיתיו פעם ראשוֹנה עשה עלי מיּד רוֹשם נעים, אף כי לא יפה היה. פנים רחבים ואדוּמים, עוֹר שקוּף ורגיש עד כדי ריטוּט. האף בשׂרי ובעל תנוּעה, והעיניים התכוּלות צלוּלוֹת וחיוֹת מאוֹד, הוֹלמוֹת את שׂערוֹ הבהיר, הגזוּז עד לשוֹרשיו. המצח אינוֹ גבוֹה, אך מעוּלף תמיד עננת מחשבה. קוֹמתוֹ כפוּפה קצת כנוֹשׂא משׂא לא נראה; ודיבּוּרוֹ, אם פוֹלני ואם אידי, בניגוּן וּברגש וּבהתלהבוּת, עם משהוּ עוֹדף תנוּעוֹת הידיים, אך בלי אבק פּוֹזה וזיוּף. כך הוּא. הוּא הרבה לדבר דברי נימוס וחן, שאילוֹת ותשוּבוֹת בעסקי בית ומשפחה, בענייני אדם ועוֹלם, והדברים משוּבּצים אמרוֹת חכמים ופייטנים, פתגם וחרוּז, והם יוֹצאים מלב פשוּט וגלוּי, ומשוּם כך נקלטים ברצוֹן. אך מאחרי כל דבריו מוּרגש היה: לא זה העיקר, העיקר הוּא עניין הלאוֹם, שהוּא לוֹ עבוֹדת הקוֹדש, מין אמוּנה אדוּקה, שאדם חייב למסוֹר נפשוֹ עליה. והוּא לוֹ גם דבר פשוּט ומובן מאליו, כטבע וכחיים, ואין לוֹ צוֹרך להצדיקוֹ אוֹ להדגישוֹ באיזוֹ צוּרה שהיא. כך הוּא.

ביוֹם הראשוֹן לבוֹאוֹ לאחוּזה כבר טיילנוּ שנינו כשעתיים בשׂדוֹת. השגחתי בוֹ, שאף כי לא הרבּה להסתכּל, ראה לא מעט, והעיר הערוֹת חיוּניוֹת מאד על מראה עיניו, אך תמיד הפסיק וחזר אל העניין הלאוּמי. הוּא גילה את לבוֹ לפני, שאלמלא התקוה, כי בעוֹד שנה אוֹ שנתיים יעלה לארץ ישׂראל, לא היה יכוֹל לחיות. אינוֹ רואה כל טעם בחיים כאן, בשממוֹן הגלוּת. אף כי כל זמן שהוּא עדיין כאן הוּא עוֹשׂה כל מה שבידוֹ ובכשרוֹנוֹ בשביל העניין הלאוּמי. והוּא סיפּר לי בעניווּת טבעית על כל מה שהוּא פּוֹעל בעירוֹ, בתוֹך חלק קטן מן הדוֹר הצעיר (הרוֹב, לצערוֹ, אינו ניתן להשפּעה במוּבן הלאוּמי), אבל הרי זה כטיפּה ממה שצריך לעשות. עיקר הצרה היא, שאחינוּ בני ישׂראל עדיין אינם מרגישים בצרתם והם מַשלים את נפשם בכל מיני צוּרוֹת תפילוֹת של חיי שעה, כגון המשׂחק הרע של “לאנדספּוֹליטיק”, שגם הציוֹנים נוֹתנים לוֹ יד, לצערנוּ הרב.

כשנודע לוֹ שאני מדבר עברית, שׂמח כילד, פתח מיּד בדיבוּר עברי רהוּט למדי והיה חוֹזר ואוֹמר:

– איך זה לא כתב לי דודי ליאוֹן על כך! הכול כתב לי עליך, ואת העיקר לא כתב.

והוּא הוסיף לגלוֹת לבוֹ לפני: ידיעתוֹ בספרוּתנוּ אינה מרוּבה. כל מה שקנה בכוֹח עצמוֹ קנה. אין בעירוֹ אדם שיודע יוֹתר ממנוּ. כביכוֹל, הוּא המלוּמד. איך כתוּב? “במקוֹם שאין איש”… לא מרוּבים גם הספרים של ספרוּתנוּ החדשה במקוֹם. הוּא עצמוֹ חתוּם על “השלח” ועל “העוֹלם” וגם על “המצפּה”, וּכמוּבן, על “הפוֹעל הצעיר” היוֹצא ביפוֹ – אבל יוֹדע הוּא שאין די בזה… היכן למד עברית? מילדוּתוֹ, בחדר, ואחר כך מקריאה. שנה אחת היה קיים אצלם בית ספר עברי, והמוֹרה, פליט מרוּסיה, היה ידען מוּפלג בספרוּת העברית, העתיקה והחדשה. ממנוּ קיבּל מעט ספרים ועמוֹ דיבּר עברית בהברה הספרדית. אך בית הספר נסגר בגזירת הרשוּת הרשעה והמוֹרה נסע. אמר לנסוֹע לארץ ישׂראל ונסע לאמריקה. מאז הוּא לוֹמד בכוֹחוֹת עצמוֹ ויוֹתר מזה הוּא לוֹמד ממה שהוּא אנוּס ללמד לאחרים. איך כתוּב באבוֹת? “ויוֹתר מכוּלם מתלמידי”.

שאלתיו לכמה סוֹפרים מן החיים. קצתם ידע וּקצתם לא ידע. למשל, את השם גנסין שמע פעם ראשוֹנה מפי. את השם שוֹפמן ידע, אך היה מבטאֹו שוּפמן. אבל כל מה שקרא עברית היה בעיניו טוֹב ויפה ונעלה. אמנם בגרמנית ובפולנית יש סוֹפרים גדוֹלים יוֹתר, למשל, ודקינד וטטמייאר, אך גם בסוֹפרינוּ אין לנוּ להתבייש. ומיד חרוּז של שיר פּוֹלני ידוּע:

“הַזָּר תְּשַׁבֵּחוּ, מַה לָּכֶם לֹא תֵדָעוּ” וכו',

וּכנגדוֹ חרוז חזק מ“אכן גם זה מוּסר אלהים”.

פתאוֹם פנה ועלה על פאת שׂדה, תלש שיבּוֹלים אחדוֹת, וּכשחזר אלי עמד, התבוֹנן בהן ודיקלם מתוֹך דמע בעיניים:

“לא יָדַי עִצְּבוּכֶן, שִׁבֳּלִים, לֹא יָדִי קוֹמַתְכֵן טִפֵּחָה”.

וראו, גם תנועה תיאטראליה זוֹ היתה טבעית אצלו ולא פגמה בו.

ליאוֹן ריינהארד, איש העסקים, היה טרוּד מאוֹד אוֹתוֹ שבוּע, ורוֹב הימים לא היה בבית כלל. אשתוֹ המוּזרה קצת, השתדלה לשעשע את האוֹרח בשׂיחה, אבל מצב בריאוּתה הכריחה לפרוֹש לשעוֹת לחדר המיטוֹת. נשאר אפוֹא פילק רוֹב שעות היוֹם עלי ועל אַלק, תלמידי הקטן. הוּא הצטער מאוֹד על סבלה של הדוֹדה, ביקש לשרתה, אבל היא דחתה את שירוּתוֹ בחן רב. הנערה המשרתת פאולינקה יודעת ועוֹשׂה כל חפציה. וּלהפך, צר לה מאוֹד, שהוּא בא אליהם בזמן שליאוֹן נעדר על פי רוֹב מן הבית, והיא אינה יכוֹלה לעשׂוֹת הרבה לרוחתוֹ. חבל. אז ביקש הוּא סליחתה, שהוּא בא להכביד עליהם. וּבאמת אין צוֹרך לטפּל בו כלל. ב"ה, אינוֹ חוֹלה, והוּא בא רק ליהנוֹת מן המנוּחה, וזוֹ הרי ניתנת לוֹ במידה גדוּשה. הוּא נהנה מאד כשהוּא יכוֹל לטייל שעה בשׂדה, אוֹ לרחוֹץ בפלג הקרוֹב, להתהלך בחצר המשק אוֹ סתם לשבת בסוּכּה ולקרוֹא בספר. נוֹסף על אלה הרי יש לוֹ חברה נעימה מאד: אני ואַלק המתוֹק. והוּא מנצל אוֹתנוּ יפה לשׂיחה. ביחוּד, כמוּבן, אוֹתי. אבל נוֹח לוֹ שלא להפריע גם אוֹתנוּ.

כך התנצל וצימצם את עצמוֹ, שלא להיוֹת לטוֹרח. אבל השגחתי בוֹ, כי בשעה שהוּא נשאר לבדוֹ עיניו כאילוּ כּבוֹת וּמתעצבוֹת, ואילוּ כשהוּא מוצא לוֹ בר שיחה הן נדלקוֹת באוֹר עליז. איש שׂיחה היה מטבעוֹ והשׂיחה היתה יסוד חיוּתוֹ. לא פעם ראיתי, שאחרי קריאה במשך שעה קלה הוּא מניח את הספר ויוֹשב מעוּמעם ועיניו משוֹטטוֹת כמבקשוֹת אדם. ולא הבדיל בין משׂיח למשׂיח: אם הדוֹדה נינה אוֹ הדוֹד ליאוֹן, אני אוֹ אַלק הקטן. עם כל אחד דיבּר בחן וּבאדיבוּת, בתוֹם ובחוֹם, וחוּש דק היה בוֹ לכוין את הדברים לפי שמיעתוֹ של כל אחד ואחד. וּפעם ראיתיו עוֹמד בדברים בחצר עם פידקוֹ העגלוֹן באוֹתוֹ כובד ראש, באוֹתה נעימוּת ובאוֹתוֹ עניין שהוּא מדבר עם אחירים. ועיניו של בן האיכרים, הרותיני המגושם, ערות ומאירות והוּא משיב מתוך הכרת טובה לפאביץ, הטוב, המעורב עם כל הבריות מתוך הסברת פנים יפות.

בתחילת דיבוּרוֹ עם אדם היוּ פניו של פילק מאדימוֹת פתאום, כמתוֹך ביישנוּת, אבל נוֹכחתי שאין זה רגש בוּשה כלל, אלא מין רפלכּס קבוע של תחילת דיבּוּרוֹ, שהוּא מסתלק לאחר רגע. נראה, שגם מידה זוֹ שבּוֹ היתה מאהיבה אוֹתוֹ על בני אדם.

אוֹדה, לאחר שהסתכלתי בוֹ יוֹמיים אוֹ יוֹתר, היה משהוּ קנאה בלבי: הרי זה טיפּוּס של אדם טהוֹר, מחוֹנן בסגוּלה שרק מעטים זכוּ לה: ללבּוֹת את עֵרוּת רוּחם של הבריוֹת. היש מעלה גדוֹלה מזוֹ באדם? דברי חכמה עמוּקים לא השמיע, רוֹב דבריו היוּ אפילוּ באנאליים. אף על פי כן לא שׂבעה האוֹזן לשמעם מפיו. היה הרוֹשם: מים חיים נוֹבעים ממקוֹר טהוֹר.

מתוֹך דבריו למדתי, אף שלא אמר כך, כי השפּעתוֹ מרוּבה על חוּג בני גילוֹ בעירוֹ. והדבר היה מוּבן כל כך. חוֹם המזג, אמוּנה וטהרת כונה כזוֹ – אי אפשר שלא יקחוּ לב הנוֹער.

מהיכן לוֹ השׂכּלתוֹ הכללית? בבית ספר לא למד (עד שתים עשׂרה שנה למד בחדר וגידל פיאוֹת קטנוֹת לרצוֹן אביו, אחר כך קיצץ בהן), אך קיבל שיעוּרים אצל גימנזיסטים שוֹנים, שהכינוּהוּ לבחינוֹת אחת המחלקוֹת כדי להיכּנס לגימנסיה. משנה לשנה נדחתה הבחינה (תמיד חסר היה משהוּ באחד המקצוֹעוֹת) וכן עד היוֹם. והריהוּ “גימנזיסט נצחי”.

כמוֹני אני, “סטוּדנט נצחי”, – עניתיו. סבוּר הייתי, שהוּא ישׂמח על גילוּי זה, שמשוה אוֹתנוּ מאיזה צד, אבל הוּא השיב בצער:

– חבל! פגם הוּא בחיי אדם שאינוֹ מביא את עמלוֹ לידי גמר. Finis coronat opus. אני, עלי להוֹדוֹת, הכשלתי עצמי קצת מדעת. כשעמדתי בקוּרס של המחלקוֹת העליוֹנוֹת, הייתי אוֹמר לנפשי: אם תהיה לך מאטוּרה, ודאי שתלך להמשיך לימוּדיך באוּניברסיטה וסוֹפך תהיה עוֹרך דין אוֹ רוֹפא, תשׂא אשה עם נדוּניה ותרכוֹש לך פראקטיקה – ותשכח את ארץ ישׂראל. מוטב שתישאר תלמיד כוֹשל – ותהיה פוֹעל מצליח בשדמוֹת ציוֹן. מנקוּדה זוֹ בודאי יפה עשׂיתי. בכל זאת יוֹדע אני שפּגם היא בי. ואנשי מעשׂה וכן קרוֹבי חוֹשבים אוֹתי למבלה עולם ודוֹאגים לסוֹפי. הם בוַדאי צוֹדקים מנקוּדתם. אבל אין הם יוֹרדים לנפשי, לעוֹלמי הפנימי… אין גם לדרוֹש מהם שיבינוּ.

מכּלל דבריו עמדתי על אופי ביתוֹ ומשפחתוֹ: נודע לי, שהם מתפרנסים בכבוֹד, אך כלל לא בריוח, ממלוֹן האוֹרחים הקטן, בעל הביתי. ידעתי, כי שלוֹש אחיוֹתיו הצעירוֹת ממנוּ (הבכירה נשׂוּאה לאיש בעיר אחרת) עמילוֹת, יחד עם האב החסיד המשׂכּיל, בהנהלת הבית וּבשירוּת האוּרחים. כי לאֵם היפה מאד ליקוּי בלב והיא שוֹכבת רוֹב הימים. היא נערצה על כל בני הבית והם מוֹנעים ממנה כל יגיעה. להפך, הם משרתים אוֹתה מתוֹך חרדה ורק מקבלים ממנה עצה והוֹראה. אין ידם משׂגת להחזיק עזרה, חוּץ ממבשלת. שלוֹשתן נערוֹת טוֹבות. השפּעה, במוּבן הלאוּמי, יש לוֹ רק על אחת, האמצעית.

למחרת בוּאוּ לאחוּזה היתה לוֹ “שׂיחה רצינית” עם הדוֹד. ריינהארד החליט לנקוֹט כנגדוֹ טוֹן חמוּר, מתוֹך חמלה על אחוֹתוֹ החוֹלה. השׂיחה היתה בחוּץ, בסוּכּה. פילק עצמוֹ מסרה לי אחר כך לפרטיה. צער רב גרמה לוֹ השׂיחה. בפרט, שהוּא מוֹדה כי כל דבריו של דוֹדוֹ צדקוּ יחדיו. והוּא גם יוֹדע את טוֹהר כונוֹתיו. אבל כנגד כל הטענוֹת הצוֹדקוֹת הללוּ יש בפיו (וּבלבוֹ) רק תשוּבה אחת: הרי בעוֹד שנה אוֹ שנתיים יעלה לארץ ישׂראל להיוֹת שם עוֹבד אדמה, ובכן למה זה יעמוֹל לבקש “תכלית” כאן?… לסוֹף, כשריינהארד ראה שאין לוֹ תקנה בדברים של טעם, אמר לוֹ: “אם באמת זוֹ החלטתך ואוֹתה אתה אוֹמר לקיים, עליך לקנוֹת תחילה קצת ניסיוֹן בעבודת האדמה. אם כן שב עמנוּ “ימים אוֹ עשׂוֹר” ועבדת בכל עבוֹדה בשׂדה וּבחצר, כדי שתבוא שמה פוֹעל חקלאי מנוּסה”.

לרעיוֹן זה נתפס פילק בלבוֹ. הוּא העיר את דמיוֹנוֹ וחיזק בוֹ את אמוּנתוֹ הציוֹנית למעשׂה. הוּא נתן צדק לדברי דוֹדוֹ, אף הוֹדה לוֹ על ההצעה הטוֹבה והבטיחוֹ, כי באביב הבא יבוֹא לכל ירחי הקיץ (הרי בחוֹרף כאן עבוֹדת השׂדה שוֹבתת! ) לעבוֹד ולהכשיר עצמוֹ כראוּי, וּבחוֹרף הבא, בטרם אביב, יסע לארץ ישׂראל. איך זה לא בא בעצמוֹ לכלל רעיוֹן זה! יוֹם תמים התהלך כחוֹגג. דיקלם פסוּקים מתהילים וחרוּזים של הוֹראץ בשבח עבוֹדת האדמה. אף התחיל להתבוֹנן במעשׂי המשק ולשאוֹל שאילוֹת את העוֹבדים. אף הלך אל האוּרוה ואל הרפת ואל לשכּת הכלים וחקר ודרש באוֹתה העֵרוּת וההתלהבוּת המַדבּקת המיוּחדות לוֹ. גם נגע בכלים וּנטלם בידוֹ וניסה להניעם, כשוֹקל את משקלם וּבוחן את כוֹחוֹ לעבוֹדה.

וּלמחר חדל לדבר בזה, כאילוּ נשתכחוּ הדברים מלבוֹ. הדוֹד נסע והדוֹדה הרגישה עצמה בטוֹב. ישב עמה רוֹב שעוֹת הבוֹקר תחת העץ ושיעשע אוֹתה בשׂיחה נאה, רצוּפה חכמת חכמים וחרוּזי פייטנים. קטעי שׂיחתם הגיעוּ לאוֹזני כשישבתי בחדר פתוּח החלוֹנוֹת ולימדתי את הילד תוֹרה. בשעת סעוּדת הצהריים (בלי ריינהארד) היה שרוּי במצב רוח מרומם וּבידח את כוּלנוּ, ביחוּד את אַלק. ואת עניין החקלאוּת ואת הנסיעה לארץ ישׂראל לא הזכיר אף במלה אחת. אחרי הצהריים, לאחר שינה קצרה, בא אל חדרי ושׂיחקנו באשקוּקי. הוּא שׂיחק יפה, בתאוה, ככל הוייתוֹ. אך משניצחני שתי פעמים רצוּפוֹת, נפל לבוֹ עליו והשגחתי בוֹ שלא נוֹח לוֹ, כאילוּ גרם לי עלבוֹן, וּבמערכה השלישית ראיתי שהוּא משתדל להחליש משׂחקוֹ. קיבלתי את מתנתוֹ – וזכיתי. הוּא היה מאוּשר. אחר כך בא הילד, כדבר יוֹם ביוֹמֹו, ויצאנוּ אל הפּלג. הילד התפּשט, קפץ לתוֹך המים והשתכשך בתוֹכם כדג. ואנוּ ישבנוּ על העשׂב והפלגנוּ בשׂיחה. עוֹד היוֹם גדוֹל לפנינוּ.

והנה נתפס פילק לדיבוּר אלגי. בעצם הוּא חלש בגוּפוֹ. דוֹמה הוּא בנידון הבריאוּת לאמוֹ. את כיעוּר הפנים ירש מאביו (אצל אביו מכסה הזקן על הכיעוּר), אבל את מבנה הגוּף קיבל מאמוֹ ("שלא כגיתה! ") וחבל מאד. אינוֹ יוֹדע, אם יספיקוּ כוֹחוֹתיו להיוֹת פוֹעל בארץ ישׂראל, והרי עבוֹדה אחרת אין טעם לבקש שם. מה, יהא לבלר? מוֹרה? מה שדרוּש לארץ ישׂראל (וּבעיקר לעם ישׂראל) הרי זה איכרים, איכרים ועוֹד איכרים. עליהם לכפּר בזה עוון דוֹרוֹת לעצמם וּלאדמת האבוֹת. “וכפּר אדמתו עמוֹ” – העם חייב לכפר את החטא שחטא לאדמתוֹ. את הפּירוּש הזה שמע פעם מפי המטיף הציוֹני לייבל טויבשׂ, וּמאד מצא חן בעיניו. אמנם אין בוֹ שוּם מיחוּש מסוּים, אבל יוֹדע הוּא שכוֹחוֹתיו מעטים. כבר היה אצל רופא, וזה טען, שעיקר הליקוּי בוֹ – זוֹהי צרוּת החזה. ואת זה נקל להרחיב בשיטה של התעמלוּת. כמה ימים עשׂה תרגילי גוּף לפי השיטה השוידית של מילר (אחד מחביריו נתן לוֹ את הספר), אך לא הרגיש הטבה רבה, והניח לה להתעמלוּת זוֹ השוֹברת את חצי הגוּף. וּבאמת אין לוֹ פנאי לכך. כל כך מרוּבים התפקידים המוּטלים עליו: הקוּרסים, החוּגים, הקרן הקיימת, השקלים, המניוֹת וכו', הכוֹל, הכוֹל עליו. אם הוּא ימשוֹך את ידוֹ מן העבודה במשך זמן קצר – הכוֹל ירד לטמיוֹן. ועליו האחריוּת. כי על מי יטילנה? פעמים אחדות ניסה למסוֹר אחד התפקידים לאַחר, והעבודה לא נעשׂתה. והוּא השתמש בפתגם העממי: "שלח את השׁמשׁ ולך עשׂה בעצמך! " – אמר וצחק מטוּב לב.

למחרת נתקל בי ריינהארד בחוּץ, בתוֹך הגן, והוּא לבוּש ספּוֹרטיבית, מוּכן לצאת ברכיבה. עצרני רגע ואמר לי:

– איני רוֹאה לוֹ תקנה, לפילק שלנוּ. בחוּר יקר הוּא, נפש פנינית – אך לא יצלח בחיים. רק תקנה אחת תוּכל להיוֹת לוֹ – אילוּ נשׂא אשה בת חיל, שתגרש מראשוֹ את כל ההבלים ותציג את רגלוֹ בדרך החיים.

אבל, לצערי, הוּא לא ישׂא אשה, אם לא תימצא אחת שתשׂא אוֹתוֹ… הוּא יבזבז את חייו על עסקנוּת סרק קרתנית. גם לארץ ישׂראל לא יסע. בזה אני בטוּח. גם אני נוֹטה להטיל רוֹב האשמה על אחוֹתי וגיסי. הם לא לימדוּהוּ עוֹל מנעוּריו. דוֹמני, כך כתוּב ב“איכה”: “טוֹב לגבר כי ישׂא עוֹל בנעוריו”. לא כך? הם, הקדמוֹנים, ידעוּ יפה את חכמת החיים.

משעת שׂיחה זוֹ ראיתי את פילק בעיניים אחירוֹת, בעיניו של ריינהארד. ראיתי שעם כל השתדלוּתוֹ למלא פה כל שעה עניין – צר לוֹ המקוֹם, חסר לוֹ שׂדה פעוּלה, חסירים לוֹ אנשים רבים.

– יוֹדע אתה, אני מרגיש, שעלי לחזוֹר למקוֹמי. בית נעים מאד כאן, אנשים נפלאים, הכוֹל שוֹקדים להנעים לי, גם בך נקשרה נפשי, וקשה יהיה לי בלי חברתך – אבל – חוֹבוֹתי קוֹראוֹת לי. הכוֹל יחרב שם, אם לא אמהר לשוּב. אני מכּיר את ה“פּאפּנהיימרים” שלי. חבל. עוֹד שלשוֹם סבוּר הייתי, שאעשׂה כאן שבוּעיים ימים. כך גם היתה מחשבתי מלכתחילה. חבל.

עננת המחשבה על מצחוֹ הקדירה. הוּא חדל לראות אנשים ועצמים. עיניו לא היוּ כאן.

ניסיתי לדבר על לבוֹ, שיישאר עוֹד שבוּע, הרי גם אנשי הבית יראוּ את עצמם נעלבים, כאילו הוּא מוֹאס, כביכול, בהכנסת אוֹרחים שלהם. אבל לא עלה בידי לשנוֹת את דעתוֹ, אוֹ נכוֹן מזה, את יצר לבוֹ – לחזוֹר לעסקנוּת, שנעשׂתה לוֹ טבע שני, כמו שאמר יפה ליאוֹן ריינהארד. עצבנוּת ופיזוּר נפש נראוּ בוֹ.

הוּא כבר גילה את דעתוֹ לדוֹדה נינה. היא רק הסתכּלה בוֹ בעיניים גדוֹלוֹת וּתמיהוֹת ושתקה. וּכשחזר על דבריו, מתוֹך חשש שמא לא שמעה יפה, אמרה קצרוֹת ותמוּהוֹת:

– לא טוֹב לך… תדרוֹש בשלוֹם כל הבית.

וּפרשה אל חדר המיטות.

וּלמחר בבוֹקר שמעתי בעד החלוֹן את ריינהארד מצוה על פידקוֹ, שיסיע היוֹם בשעה שתיים את הפאניץ' האוֹרח אל תחנת הרכבת, למסע של שעה ארבע.

בסעוּדת הצהריים היתה שׂיחה ערה וטוֹבה מאד, מלאה בדיחוּת הדעת. פילק היה כדג שהוּחזר למים. ראה הכוֹל והתעניין בכוֹל. הוּא שפע דברי חן וחכמה. הדוֹד ליאוֹן היה אבהי־עליז. גם הגברת נינה צחקה לתיאבוֹן, אף השמיעה עצמה דבר הלצה. אפילוּ אַלק התמים התבדח על חשבוֹן הקוּזין הגדול “המפחד מפני הכלב” (בכל פעם שהכלב מתקרב אליו, הוּא מסתלק בתנוּעת פחד. וּכשהכלב רוֹבץ תחת השוֹלחן לרגליו – הוּא מכנס רגליו לאחוֹריו תחת הכיסא). "הנה ראוּ, איך פילק מחזיק את רגליו! " צהל הקטן בגחנוֹ להביט אל תחת השוּלחן. כוּלנו צחקנוּ וּפילק עמנוּ.

כחצי שעה לפני הנסיעה, טרם ירתוֹם פידקוֹ ויעצוֹר במדשאה לפני הבית, ישב פילק עמי בחדר. כל הזמן דיבר על ארץ ישׂראל, על מראוֹת הארץ, על תנאי החיים שם, על נסיעתוֹ. אם לא יוּכל להיוֹת שם איכר, ימצא עבוֹדה אחרת. העיקר – עבוֹדה. פה, בגאליציה, הוּא אדם אוֹבד; כמוֹ שאוֹמר טוּרגנייב – “אדם מיוּתר”, רק למשׂא על משפחתוֹ האהוּבה, העוֹבדת קשה. לעתים מזדמן לוֹ שיעוּר, שהוּא משׂתכּר בוֹ פרוּטוֹת, אבל אלוּ אינן מספיקוֹת אפילו למעוֹת של כיס. ואלמלא אמוֹ, הבוֹדקת בכל לילה את ארנקוֹ, ואם הוּא ריק, היא מכניסה לתוֹכוֹ – היה לעתים קרוֹבוֹת משוֹלל את הפּרוּטה לצורכי החברה. לבסוֹף השביעני ברוֹב רגש, כי אשיב על מכתביו שיכתוֹב לי. כן, הוּא יכתוֹב לי, אין כל ספק בזה. בכל עירוֹ אין איש שיביננוּ כמוֹני. והרי אני גם אח לדעה לוֹ, הרי גם אני סוֹף מחוֹזי – ארץ ישׂראל. והרי זה הדבר המקשר אוֹתנוּ. לא כן?

נעניתי לוֹ ולבי חלוּק בי.

כשנסע כּהה קצת האויר בבית האחוּזה, כאילוּ עננה קלה כיסתה את פני השמש.

ב

מאז עברוּ כשנתיים. עזבתי את בית ריינהארד וחזרתי ללבוּב, וגם משם העתקתי למקוֹם אחר. כמה שבוּעוֹת הייתי בבית אבי – וּבכל מקוֹם היוּ מלוים אוֹתי מכתביו של פילק. מכתבים ארוּכים, מפוֹרטים, תמימים, בכתב גדוֹל, ילדוּתי, עם קצת שגיאוֹת דיקדוּקיוֹת, אך מלאים צוֹרך להוֹדיע, לשתף, מליאים חיבה ואמוּן ובקשה לענוֹת לוֹ, לכתוב לוֹ תכופות וּבאריכוּת, כי בוֹדד הוּא, וחרוּז של שיר לא ידוּע לי:

בְּקוֹל הֲמוֹן הַיְדידוּת

אֶחֱזֶה אֶת פְּנֵי הַבְּדִידוּת.

אוֹדה על האמת: מכתביו שיעממוּ אוֹתי מעט, אף בידחוּ לפעמים את דעתי, אבל לא יכוֹלתי להימנע מחבּבוֹ על טוהר לבוֹ, על זוֹ עֵרוּת הרוּח, על זוֹ האמוּנה באדם וּמפעלוֹתיו, שפּיעמוּ אוֹתוֹ בכוֹח

כזה, והייתי משיב לוֹ לעתים מזוּמנוֹת. בכל כוֹח רצוֹני התאַפּקתי, שלא לבקר את מעשׂיו, שלא לסתוֹר את אשליוֹתיו. ידעתי שלא אוֹעיל בכך, ואשׂים עצמי רק אחד נוֹסף על “מדריכיו” הרבים, מן הקרוֹבים והרחוֹקים “המבקשים טוֹבתוֹ”. כבר אז ידעתי מה כוֹחוֹ של אדם בדעת נפש תבירוֹ, מה ערך למדריכים הקפדנים, בעלי העצה, היוֹדעים, כביכוֹל, מה טוֹב לוֹ לאדם והדרך שיבוֹר לו. ידעתי, כי בעצם אין טוֹב לאדם אלא להיוֹת ישר עם טבעוֹ, וכל זמן שהוּא יכוֹל לחיוֹת לפי טבעוֹ ואינוֹ בא בסיכסוּך קשה, המסַכּן את קיוּמוֹ, עם תנאים וסיבוֹת מתקוֹממים לטבעוֹ, אין רשוּת לעוֹקרוֹ מטבעוֹ.

כמה פעמים הפציר במכתביו, שאבוֹא לבקרוֹ בביתוֹ, לוּ ליוֹם אוֹ יוֹמיים. חייב אני לראוֹת במוֹ עיני את חייו, את הסביבה שהוּא חי וּפוֹעל בה. חייב אני להכּיר את ביתוֹ. וּביוֹתר רוֹצה היה שאכּיר את אמוֹ. איזו אשה נפלאה היא! עם כל חוֹליה וחוּלשתה היא אדם, שאין, כמדוּמה, דוּגמתוּ בעוֹלם. כל נים שבּה עשׂוּי הבנה מתוֹך אהבה, והרי זוֹ ההבנה האמיתית. מה שלא ישׂיג השׂכל באיזמלוֹ החד, תשׂיג האהבה בקרן המישוּש הדקה שלה. הוּא מתרגם לפניה את מכתבי, והיא אוֹהבת אוֹתי וּמשתוֹקקת להכּירני. בדבּרוֹ על האם היוּ דבריו חוֹצבים שירה, הימנוֹן של הערצה.

והנה מצאני אחד ממכתביו במקוֹם נידח, שהעיק עלי מאד. קראתי את המכתב, שבּוֹ דחק בי ביוֹתר לבוֹא אליו, וגמרתי בלבי: אלך שמה לימים מספר. כל מקוֹם חדש מוֹסיף מה לנפש. ישבתי וכתבתי לוֹ מיּד גלוּיה: ביוֹם כך וכך ברכּבת של 3. 30 אחר הצהריים אני בא לצ.

לקחתי עמי במזוָדה קטנה רק את הנחוּץ ביוֹתר, ויצאתי שמה. את קו לבוֹב–קראקוּב עברתי פעמים רבות ולא היה בוֹ שוּם חידוּש בשבילי. גם את תחנת צ. עברתי כמה פעמים ולא ידעתי בה שוּם דבר מיוּחד, חוּץ משתי הצפצפוֹת הגבוֹהוֹת השוֹמרוֹת על מבוֹאָה, והשלט הקטן השלוּח כיד ושם המקוֹם עליו. אף על פי כן, כשקרבתי שמה, התפעם בי לבי: לא ידעתי אם היטבתי לעשׂוֹת שנעניתי לוֹ לפילק. לא ידעתי איך אתנהג שמה. אף דאגה קטנה זוֹ: אם אשלם בבית מלוֹן הוֹריו (הרי פרנסתם היא! ) אוֹ לא, הציקה לי. האם לא אתחרט על כל הנסיעה?

כשהגעתי לתחנה חיכּה לי שם פילק עם שתי עלמוֹת. במראהוּ החיצוֹני נתבגר, כלוֹמר, נתמלא קצת. אוּלם כל שינוּי אחר לא ניכר בוֹ: אוֹתה התלהבוּת, אוֹתוֹ תוֹם, אוֹתוֹ טוֹהר בעיניים, אוֹתוֹ קוֹל מתנגן.

בנוֹת לוייתוֹ: האחת – אחוֹתוֹ השלישית, בת שמוֹנה עשׂרה. התפּלאתי בראוֹתי לפנַי עלמה מבוּגרת, שחוּמה, ששׂערה שחוֹר ועיניה כּהוֹת, גדוֹלוֹת וחמוֹת,

שתקנית; האחרת – עוֹזרת על ידוֹ בהנהלת הקוּרסים, “בעלת השׂכּלה פינומינאלית”. למדה שלוֹש שנים פילוֹלוֹגיה חדשה באוּניברסיטה היאגילוֹנית, אך מסיבּוֹת שוֹנוֹת הפסיקה וחזרה לבית הוֹריה. חיה משיעוּרים בכל המקצוֹעוֹת שבעוֹלם, אפילוּ בציוּר. ציוֹנית טוֹבה – אף כי צינית במקצת. “הלא תסלחי לי, העלמה ווּרצל, שאני אוֹמר כל שבחך בפניך”…

– לך, פילק, סוֹלחים הכוֹל. – השיבה העלמה.

פילק רץ וקרא למרכּבה. זוֹ התקרבה על רחבת החצץ החדש. עלינוּ למרכבה וירדנו יחד העירה. כל הדרך לא פסק פיו של פילק מהבּיע את שׂמחתוֹ על בוֹאי. העלמה ווּרצל החזיקה אחריו. באמת, אחרי כל מה שפילק סיפר עלי, רצתה להכּירני.

בית המלוֹן היה בניין נחמד למראה. בית עץ בן קוֹמתיים, בתבנית הוילוֹת שבמעוֹנוֹת הקארפאטים, נקי וּמסוּדר, וּלפניו רחבה קטנה סוּגה משלושת עבריה בּיגוֹניוֹת מטוּפחוֹת יפה, פוֹרחוֹת בכמה צבעים, וּבאמצע הרחבה עץ אדר רב צל, תחתיו עומד שוּלחן גן קטן עם ספסל פסיסים צבוּע ירוֹק – (אחר כך נוֹדע לי, שהוּא ביתוֹ של נוטאריוֹןֹ פּוֹלני, שבצאתוֹ לקצבה, עבר לגוּר אצל בתוֹ בטארנוּב ואת הבית השׂכּיר לתקוּפת עשׂר שנים לגוּטשאל על מנת לעשוֹתוֹ מלוֹן). בפרוֹזדוֹר, שהיה גם חדר מדריגוֹת, מאחרי מַכתּיבה קטנה, שהיוּ מוּטלים עליה פנקס האוֹרחים, בית מכתבים וּמתקן הטלפוֹן, ישב אביו עסוק בכתיבה – יהוּדי בעל שיבה, מסוּדר ונקי להפליא, בעל משקפיים, ועל שערוּ המסוֹרק רוֹכבת כיפּת משי נאה. גבר לא כעוּר כלל.

פילק הציגני לפני אביו:

– ראה, אבא, הנה מר רוּדוֹרפר.

האיש הניח את הקוֹלמוֹס בזהירוּת, קם והוֹשיט לי ידוֹ בסבר פנים:

ברוך הבא! אנו שמיחים מאד לבואו. תוֹדיע, פילק, לאמא, היא תשׂמח ביוֹתר. כן, הכּרנוּ את כבוֹדוֹ שלא בפניו. רבוֹת סיפר לנוּ פילק עליו. באמת אנוּ שׂמיחים.

הוּא נשתתק והסתכּל בי, מאין לוֹ מה להוֹסיף.

העלמה ווּרצל נפרדה ממני בלחיצת יד גברית: "עוֹד נתראה! " – כנראה, מיהרה לאיזה שיעוּר. האחוֹת פרשה לעבוֹדת הבית. פילק עצמוֹ הכניסני אל חדרוֹ שמעֵבר למדריגוֹת. חדר נאה; כוֹננית מליאה ספרים ואגרטל פרחים רעננים על השוּלחן. החלוֹן היה פתוּח אל גן אילנוֹת מתנוֹעע וּמרשרש נעימוֹת.

בודאי תרצה לרחוֹץ. הנה יש לי בחדר קערת רחצה וּברז. הרי זה מלוֹן ויש לנוּ בכל חדר אינסטלאציה. תנוּח מעט. כן, עיקר שכחתי: הן לא אכלת עוֹד בצהריים. כך? הספּקת? כן, עמי תישן. אני אשכב על הספה, ואתה – במיטה. מנוּי וגמוּר ואין לדבר. בעוֹד רבע שעה אבוֹא.

הוּא הניחני יחידי. פשטתי מעילי ורחצתי את ראשי וידי. אחר שבתי ולבשתי את המעיל וישבתי על כיסא ליד החלוֹן הפתוּח והסתכלתי אל תוֹך הגן, שקטן היה, נקי וּנעים צל. בתוֹך עציו עצי פרי אחדים טעוּנים פּירוֹת יפים, תפוּחים ואגסים וּשזיפים. היוּ שם שׂיחי אמרנתוּס אדוּמים אחדים ויוֹנים באוּ לנקר את הזרעים שהשׂיחים הזריעוּ. רגיל הייתי בבתי מלוֹן, רגיל הייתי להיוֹת יחידי במקוֹמוֹת ניכר, רגיל הייתי להתאכסן אצל מכּירים וידידים – אבל הפּעם שרוּי הייתי ברגש זר מוּזר. מה אעשׂה פה ימים אחדים? למה נפתיתי לבוֹא הנה? מה מזוּמן לי כאן? מה יוָדע לי פה ולא ידעתי מקוֹדם? מה אגלה עוֹד בפילק זה ולא ידעתי בוֹ?… אך הבית עצמוֹ נחמד אף נעים. האנשים עוֹשׂים רוֹשם טוֹב, ולמה אחטט?… שבתי לזוּן עיני בירק הגן, במשחק השוֹקט של אוֹרוֹתיו וּצלליו, ביונים המנקרוֹת בחן. המראה העלה בי את זכר גן העצים אשר בבית אבי, והוּא עמד פתאוֹם כמוֹ חי לעיני. הגן שבהוֹוה נתחלף לי בגן ילדוּתי, ועמוֹ ניעוֹרוּ בי רשמי מראוֹת נשכחים. כמעט שכחתי היכן אני. משהוּ מן השלוה הנכספת ירד עלי, שלוה שבחלוֹם ארוּג מציאוּת נעימה.

והנה שמעתי אצבע מקישה על הדלת.

לקריאתי פתח פילק את הדלת וּפינה את המעבר לאשה גבוֹהה, זקינה אצילה לבוּשה כהים. שׂער כסף, עשׂוּי יפה משני צידי ראשה, יוֹרד וּמכסה את אוֹזניה. פנים חיורים, אף גבנוני הלחיים פוֹרחים באוֹדם ענוֹג. חיוּך דק מרכּך את קוי הסבל סביב פיה.

הכּירי, אמא, את אחי ורעי, את מר רוּדוֹרפר. –אמר פילק אידית.

קמתי וּפסעתי לקראתה.

למה הטרחת את אמך הנה? הייתי נכנס אליה. – נטלתי את ידה וּנשקתיה, כמנהג.

אין דבר, אין דבר, – אמרה האם – באתי להבּיע לוֹ תוֹדה על יחסוֹ הנאה אל בני. רבות סיפר לי בני עליו, גם קרא לפני ממכתביו. אין, לדעתי, דבר מרוֹמם יוֹתר מידידוּת אמת. פילק הוּא בעל נפש רכּה. אף על פי שהוּא עסקן וּמדריך אחירים – הוּא זקוּק למשען. אדוֹני משמש לוֹ משען רוּחני, ועל זאת עלי להוֹדוֹת לוֹ.

השתוֹממתי על לשוֹנה המוּשׂכּלת. אך נזכרתי מה־שסיפר לי פילק פעמים אחדוֹת, שהיא מרבה לקרוֹא ספרי אידית, שהוּא מביא לה – הלשוֹן היחידה שהיא יוֹדעת לקרוא בה.

הגשתי לה כיסא ושבתי לשבת. פילק בהתרגשוּתוֹ רצה לעמוֹד.

– כלוּם אין הוּא כמוֹ שתיארתיו לפניך? – דיבר כנער המדבר על אהוּבתוֹ. ואלמלא הכרתיו, היוּ הדברים גוֹרמים לי מוֹרת רוּח. מפי פילק לא יכוֹלתי לחכוֹת לדברים אחירים.

– כן, כמעט כך תיארתיו לי. – אמרה הגברת גוּטשאל בשבתה על הכיסא ובהשרוֹתה עיניה החכמוֹת העצוּבוֹת על פני. – יסלח לי, אם ארשה לי להגיד לוֹ, כי יש בלבי אליו רגש כאילוּ הוּא בבחינת מה בן שני לי – אחיו הגדוֹל של פילק.

לא היה לפני אלא להרכּין ראשי לאוֹת תוֹדה.

– כבוֹדוֹ ישב עמנוּ, למצער, שבוּע ימים. – אמרה – אין לוֹ מוּשׂג, כמה קשוּרה בוֹ נפשוֹ של פילק שלנו. כוּלנוּ נהיה מאוּשרים לראוֹתכם יחד. כאן הוּא מוּקף תמיד רק אנשים צעירים, שהוּא משפּיע עליהם. טוֹב שיהא עמוֹ איזה זמן מי שעלוּל להשפּיע עליו.

– הוּא אשר אני מדבר אליו, – התערב פילק במאוֹר פנים, כשהוּא סוֹמך ידיו על גב הכיסא של אמוֹ.

– אַל נא תייחס לי הגברת כוֹח השפּעה כזה, – עניתי חלקי, – איני רוֹאה גם את הצוֹרך להשפּיע על אנוֹשיוּתוֹ של פילק. יפה וּשלימה היא מטבע ברייתה.

– כן, זה נכוֹן, מכּירים אנוּ את בננוּ. אבל רוֹאה הוּא יוֹתר מדי את האחירים וּמעט מדי את עצמוֹ. אדוֹני האוֹהב אוֹתוֹ – אני מרשה לעצמי להניח כך – יוּכל לעזור לוֹ לפקוֹח את עיניו גם על דרכוֹ הוּא. זוֹהי גם דעתוֹ של אחי ליאוֹן. אדוֹני יסכים עמי, שאחי הוּא אדם נבוֹן וּבעל נפש… ידעתי, שיש לאדוֹני השפעה טוֹבה על בני.

בטוּח הייתי, שרק אהבת בנה מדברת מתוֹך גרוֹנה, בלי אבק חשבוֹן. אבל ראיתי צוֹרך להשיב לה דברי אמת:

– כּלוּם בטוּחה הגברת, שאני רוֹאה את דרכי יוֹתר ממה שבנה רוֹאה את דרכו?… גם אני, אם כי שוֹנה ממנוּ בכמה בחינות, שייך לאוֹתוֹ סוג בני אדם, שדרכם סתוּמה בפניהם…

– רק מן הדוֹמה אפשר לקבל השפעה. טעוּת היא בידי הסוֹברים, כי השוֹנה משפּיע עלינוּ. אוּלי השפּעה עראית, עוֹברת…

הייתי מלא תמיהה על דקוּת הגדרוֹתיה של האשה הפשוּטה.

היא שבה להוֹדוֹת לי על בוֹאי לביתם וחזרה על בקשתה, שלא אמהר לעזבם. אחר ביקשה סליחה: רוֹב מאמץ בדיבוּר גוֹרם לה חוּלשת הלב. – ויצאה בעזרת בנה, כשהיא משגרת לי חיבּה בנענוּע ראשה.

לאחר רגעים מוּעטים הביאה לי הבת הגדוֹלה שבבית ארוּחה קלה לתוֹך החדר. הציגה את עצמה: שמה רבקה, ואוּלם קוראים לה רגינה. לצערה, אינה יכוֹלה לקחת חבל בעוֹלמוֹ של פילק. יוֹתר מדי היא טרוּדה. חלק גדוֹל מעוֹל הבית מוּטל עליה. פעמים אחדוֹת ניסתה לבקר בקוּרס לעברית, אבל אינה מסוּגלת לקלוֹט הרבה. יוֹתר מדי עייפה היא. אחוֹתה קלארה יוֹדעת עברית… היא הביאה לי משהוּ לכאן, כי חדר האכילה משמש בשעה זוֹ מעין סאלוֹן מיוּחד. דוֹמה היתה במראיה לפילק, כלוֹמר לא יפה. אך אוֹתוֹ הטוֹהר נשקף מעיניה החיוֹת עם תוֹספת רוֹך של אשה. גם היא האדימה בתחילת דיבּוּרה. פתחתי לוֹמר לה דברי חן אחדים, אבל אוֹתוֹ רגע נשמע קול קורא לה, והיא התנצלה ועזבה אוֹתי עם המַגש הגַדול על השוּלחן.

אחרי שסעדתי את לבי (אמנם רעב הייתי) שכבתי על הספּה לנוּח מעט. התנמנמתי, וּמתוֹך נימנוּם ראיתי את רגינה, שנכנסה בחשאי והוֹציאה את המגש.

בשעה חמש, בערך, הקישה אצבעוֹ של פילק שוּב על הדלת. כשנכנס קרא בזריחת הפּנים:

– אם כן, נחת מעט ותוּכל להילווֹת עלי. רצוֹני שתראני בפעוּלתי, איך אני עוֹשׂה נפשוֹת לענייננוּ. רצוֹני שתכיר את הנוֹער שלנוּ, הנוֹער הטוֹב. עכשיו שוֹהים כאן גם אחדים מן הלוֹמדים באוּניברסיטאוֹת. לצערי, פחוֹת מחציים, כלוֹמר, ארבעה, הם אחינוּ לדעה. השאר הם מתבוֹללים גמורים – פּוֹלנים בני דת משה. בנים כחשים.

התקנתי לבוּשי ככל האפשר ויצאתי עמוֹ.

עכשיו עמד אביו בפרוֹזדוֹר מאחוֹרי המכתיבה ודיבר נלהבות, אך בקוֹל עצוּר (מפני האוֹרחים שבחדר האכילה הסמוּך), עם שני יהוּדים בעלי זקן ופיאוֹת. בכל זאת הספּיק לנענע לי שלוֹם בראשוֹ ובידוֹ מתוך חיוּך של רצוֹן.

כשיצאנו החוּצה אמר לי פילק:

– אבא, אף שטרוד הוּא מאד בעסקי הבית, אינוֹ מדיר עצמוֹ מעסקנוּת ציבוּרית. הוֹאיל ואינוֹ יכוֹל לשתף עצמוֹ באסיפוֹת וּבישיבוֹת,

באים ראשי הקהל אליו. כאן הם נמלכים בוֹ בכל עניין חשוּב. יוֹדע אני, שהם עוֹשׂים על פי רוֹב כעצתוֹ. אכן אדם בעל ניסיוֹן ונבוֹן הוּא. אף כי ציוֹני איננוּ. את הציוֹנוּת אינוֹ יכוֹל לתפוֹס. כל הויכוּחים בינינוּ לא הוֹעילוּ לעשׂוֹתה מקוּבלת על דעתוֹ… אפשר שחוּש זה של ציבוּריוּת, אוֹ כמוֹ שאוֹמרים אצלנוּ, “העוֹרק הציבוּרי”, הנחיל לבנוֹ, לדאבוֹן לב שנינוּ…

ראיתי לפני רחוֹבוֹת עיר לא גדוֹלה, אך נקייה ומטוּפּחת, כרוֹב ערי מערב גאליציה, ורבים בה הבניינים החדשים. העירוֹתי על כך לפילק, והוּא ענני:

– כן, עירנוּ יש בה התחדשוּת, בשל התעשׂייה הקטנה המתפּתחת בה. מצב אחינוּ בני ישׂראל כאן לא רע. אבל האנטישמיוּת מרימה את ראשה. צריך להיוֹת עיור שלא לראוֹת זאת.

לא עברנוּ עשׂר פסיעוֹת בלי שמישהוּ ינפנף ברכה לפילק. רוֹב המברכים צעירים וּצעירות, ואפילוּ תינוֹקוֹת. כמה עיניים סקרניוֹת נתלוּ גם בי, הזר. הוּא השיב לכל אחד אם בהסרת הכוֹבע, אם בניפנוּף יד, אוֹ בקריאה: “מה שלוֹמך, יקירי?” אוֹ “מה שלוֹמך, יקירתי?”.

נוֹכחתי כי אמנם הכוֹל מחבבים אוֹתוֹ במקוֹם. ולא התפלאתי על כך: אוֹתוֹ רצוֹן שפיעם אוֹתוֹ תמיד להיטיב, לעוֹרר, לזכּוֹת, בלי לחשוֹב על עצמוֹ, בלי לבקש לעצמוֹ לא רק טוֹבת הנאה, אלא גם עמדה וכבוד – הוּא זיכּהוּ בדרך הטבע, כמוֹ החיבּה שהיתה לוֹ למנה בביתוֹ מאת אמוֹ ואביו ואחיוֹתיו. ומתוֹך שלא עלתה על דעתוֹ, כי מישהוּ יכוֹל לפרש את מעשׂיו לרעה (גם המתנגדים לציוֹנוּת, וגם המרשים לעצמם ללגלג עליו לפעמים) אוֹ גם להעליבוֹ – לא העליבוֹ שוּם אדם ולא נכוה מחוּפּתוֹ. ואם צריך היה לעשׂוֹת לפרקים רצוֹנם של אחירים, אמר במאוֹר פנים: “אחר רבים להטוֹת. אנוּ חיים במדינה וּבתקוּפה של דימוֹקראטיה”. להפך, ברוֹב המקרים ראה זכוּת לעצמוֹ, שאינוֹ מעמיד על דעת עצמוֹ, ודעת האחירים, הוֹאיל והוּטל עליו להגשימה – היתה לוֹ ממילא כדעתוֹ הוּא.

בשביל להכינני סיפר לי בדרך הליכתנוּ על האיגוּדים והחוּגים והקוּרסים שהוּא אב וּפטרוֹן להם, על כל הפעוּלוֹת שהם פוֹעלים והלימוּדים שהם לוֹמדים. שירטט לפני בכשרוֹן דמוּתם של צעירים וּצעירוֹת אחדים, שאוֹתם כדאי לי להכיר במיוּחד – נוֹסף על העלמה ווּרצל שכבר הכּרתי.

ידעתי שאין בידי לעשׂוֹת לוֹ קוֹרת רוּח גדוֹלה מזוֹ, שאראה לוֹ רצוֹן להכיר את מכּיריו וידידיו־חניכיו וחברי־החוּגים שהוּא מנהלם. עוֹד בדרך הליכתנוּ עיכּב אחדים והציגם לפנַי. אחרי חילוּף דברים מוּעטים ראיתי, שקוֹרטוֹב מן החיבה שהגוּ לוֹ אצלוּ גם לי, ריעוֹ שבא לבקר אצלוֹ (הוּא בישר קוֹדם לכוּלם בוֹאי). וּראה, שלא כדרכי, נתפסתי גם אני במקצת לאוֹתה אוירה תמימה וחמימה והתחלתי להתעניין במעשׂים וּבפעוּלות, בדאגוֹת וּבשאילוֹת וּבפתרוֹנים המעסיקים את הדוֹר הצעיר הזה בעיר הקטנה. וּראה, כל אוֹתם הדברים, שקיבלתים כל ימי היכרוּתנוּ רק מפני שהם גוּפי חייו, נראוּ לי, בתוֹך אויר זה, גם חשוּבים חשיבוּת מה מצד עצמם.

ראשוֹנה הביאני אל חדר גדוֹל בבית פרטי. מעין טרקלין עם הרבה תמוּנוֹת גדוֹלוֹת על הקירוֹת. שם ישבה. חבוּרה לא גדוֹלה, כמניין צעירים וּצעירוֹת, בתוֹכם אחדים במדי גימנזיסטים. זה היה החוג להיסטוֹריה של גרץ (“גרץ הקטן” בפוֹלנית! ), שאחת מבנוֹת החוּג איכסנה אוֹתוֹ בהסכמת הוֹריה בביתם. תלמיד אחד היה עוֹזרוֹ של פילק, והוּא הרצה לפני החבירים, ופילק הסתפּק במה שהציג אוֹתי לפני החוּג, אחר ביקש רשוּת מאת העוֹזר, שאל כמה שאילוֹת והעיר הערוֹת. אחר התנצל, שאנוּ מוּכרחים לבקר במקוֹם אחר – ויצאנוּ.

– הם מתעניינים מאוֹד במקצוֹע. גרץ פוֹקח את עיניהם על עבר עמנוּ. לא היה להם מוּשׂג, שהיינוּ פעם עם. הם חשבוּ, שתמיד היוּ יהוּדים כאלה שהם רוֹאים בעירנוּ. – עתה בוֹא אנהגך אביאך אל החוּג הגבוֹה לספרוּת עברית. את החוֹדש הזה אנוֹ מקדישים למבקר ראוּבן בּריינין (אוֹתה שנה ביקר הסוֹפר המפוּרסם את גאליציה ועבר את כוּלה במסע תפארה, וגם בצ. דיבר באסיפת עם). את הקוּרס הזה אני מנהל בעצמי. אין לי למי למסרוֹ. בודאי תשתעמם לשמוֹע מפי שיעוּר בספרוּת העברית. אבל לא זה חשוּב, חשוּב העניין העמוֹק שבני החוּג מוֹצאים במבקר עברי. הם לוֹמדים לדעת, שגם לנו וילהלם פלדמן, אוֹ בּראנדס שלנוּ. הכרה זוֹ חשוּבה לעוֹרר בנוֹער שלנוּ את הגאוֹן

הלאוּמי, להחליש בלבם את ההתבטלוּת מפני הזר. שיטת אחד העם!

ישבתי שם קרוֹב לשעה והקשבתי באוֹרך רוּח להרצאתוֹ הנלהבת והשטחית, שלא חסרה גם טעוּיוֹת גסוֹת אחדוֹת – אבל הם, בני החוּג, שתוּ את דבריו בצמא. כשסיים ליווּהוֹ כוּלם בעיניים מליאוֹת תוֹדה.

אחר כך, עם דימדוּמי השקיעה, הייתי אוֹרח מַחריש בישיבה של איזה ועד להקמת בית עם. הישיבה נתקיימה בביתוֹ של אחד מפּרחי הגבירים. איחרנוּ קצת ונכנסנוּ באמצע הדיוּן. פילק הלך על בהוֹנוֹת רגליו, ביקש סליחה והציג אוֹתי לפני הנאספים המעטים, שעיטרוּ את השוּלחן עמוס ה“כּיבּוּד”. הכלים וה“כּיבּוּד” היוּ נהדרים. עקרת הבית, היא היא היוֹשבת ראש בוַעד הזה, בּרוּניטית צעירה, בעלת עיני קטיפה מתוּקוֹת, ניהלה את הישיבה וגם פיקחה על האוֹרחים, שיתכּבּדוּ מטוּב השוּלחן. משרתת נוֹכרית, יפה מאוֹד בצמת גרטכן וּבסינר לבן, הגישה את התה בספלים עדינים.

נוֹדע לי באוֹתה ישיבה, שכבר נקנה המגרש במקוֹם סמוּך למרכזה של העיר, וכי מצוּי כבר חצי הסכוּם הדרוּש לבניין וּבקרוֹב יחוֹגוּ את חג יריית אבן הפּינה. פילק ביקש רשוּת הדיבוּר והביע תוֹדה לעסקנים, וּביחוּד לבעלת הבית, שחלקה במגבית הוּא “יחיד במינוֹ”. הישיבה לא ארכה הרבה, וּכשקמוּ הנאספים ממקוֹמוֹתיהם, הגישני פילק אל בעלת הבית הגברת קליין (היא רישרשה חמוּדוֹת בשׂמלת משי כהה עם שרשרת זהב דקה על צוארה שהסתעפה עד אזוֹרה) והיא הוֹשיטה לי שנית את ידה מתוֹך מצב רוּח וָרוֹד ביוֹתר בשל הישיבה הפוריה וקראה:

– ובכן זהוּ ידידוֹ של פילק שלנוּ. נעים מאוֹד. אדוֹני ירגיש עצמוֹ בחוּגנוֹ כמוֹ בחוּג משפּחה.

פניה היוּ משוּלהבוֹת קצת והעיניים התיזוּ גיצים. היא לא יכלה ברגע זה להקדיש עצמה לנוּ, כי נטל עליה לוֹמר כמה דברי חיבה לכל אחד מן הנפרדים.

– הרי זוֹ אשת חמוּדוֹת, – לחשתי על אוֹזנוֹ של פילק.

ציוֹנית נפלאה! – השיב לי בברק עין – הערב תכיר אוֹתה. קבענוּ טיוּל לילי אל החוּרשה. גם היא תהיה שם. וּבכן – פנה שוּב אל הגברת קליין – לא נפריע יוֹתר. אני שׂמח מאוֹד על עניין בית העם שמתקדם יפה. הצלחה יוֹצאת מן הכלל. כשיהיה לנוּ בית עם, נהיה לכוֹח, יכבדוּ אוֹתנוּ. כך טבעם של בני אדם: מי שיש לוֹ נוֹתנים לוֹ עוֹד. וּבכן, בערב לפני ביתך. יוֹצאים יחד בשעה עשׂר.

– כמוּבן, כמובן. אני כבר טוֹעמת מראש את נעימוּת הטיוּל. להתראוֹת, יקירי. להתראוֹת, מר רוּדוֹרפר, לא ניתן לוֹ להשתעמם אצלנוּ. בזה יהא בטוּח. אנוּ נדאג לכך.

ירדנו לרחוֹב. החמה כבר שקעה שקיעה קיצית ריחנית. הרחוֹב היה מן החדשים, רוּבוֹ בנוּי וילוֹת נאוֹת עם גני פרחים ועצים צעירים. בשעה זוֹ היה מראה הרחוֹב רך ונעים מאוֹד, כמעט חגיגי. התנוּעה, כנראה, לא היתה רבה בוֹ, כי כמה זוּגוֹת וחבוּרוֹת טיילוּ בוֹ באמצע הדרך.

– “רחוב המיליונרים”, כך קוֹראים לרחוֹב זה. מאחינוּ בני ישׂראל גָרים בוֹ רק עשירים מספר, – הסביר פילק – רוּבוֹ תפוּס בידי הפּקידוּת הגבוהה. גם אחדים מן הפּרוֹפיסוֹרים של הגימנסיה גרים כאן. אלה ואלה אנטישמיים גמוּרים.

– במה בעצם האנטישמיוּת שלהם? כלוּם הם מזיקים ליהוּדים? – שאלתי, כמעט מתוֹך פיזוּר הדעת.

– לאוֹשרנוּ, עדיין אינם יכוֹלים להזיק. החוּקה האוֹסטרית מגינה עלינוּ. אבל את רעלם אינם חוֹשׂכים ממנוּ בכל מקוֹם. גם בגימנסיה. אף כי רוֹב התלמידים משלנוּ הם, והם גם המצוּינים שבתלמידים – הם מגלים לנוּ את בוּזם תמיד. אבל, הרי זה השׂאוֹר שבעיסת הציוֹנוּת, לא כן? כך לימדנוּ הרצל. בלי האנטישמיוּת לא היינוּ יכוֹלים לפעוֹל גם המעט שאנו פוֹעלים. הנה לא רחוֹק מכאן, בודאי קראת בעיתוֹנים, בבּוֹכניה, היוּ הפגנוֹת של פוֹעלי המכרוֹת נגד היהוּדים עם שבירת חלוֹנוֹת, שדידת חנוּיוֹת וגם מכוֹת לא מעט. חמישה פצוּעים קשה. כמוּבן, מן היהוּדים. מעשׂה ה“לוּדוֹבצים”. גם אצלנוּ מתגברת מפלגה זוֹ, המוּנהגת בעיקר על ידי כמרים שׂוֹנאי ישׂראל. לצערנוּ, יש גם יהוּדים המחזקים ידיהם. הנה רוֹפא הבהמוֹת שלנוּ, ד“ר פּוֹרדס, אף הוּא מכריז על עצמוֹ כ”לוּדוֹביץ" והוּא נדחק אל הקלוּב שלהם… בוּשה וחרפה! ערכנוּ לוֹ פעמיים “סירינאדוֹת” – והוּא בשלוֹ… אדם חסר רגש כבוֹד.

הפסיק בעניין זה וסיפּר לי, כי יש לוֹ שיעוּר בשעה זוֹ, אבל הוּא דחה אוֹתוֹ ליוֹם אחר, כדי שיוּכל להקדיש עצמוֹ לי. כשעברנוּ על פינת רחוֹב אחת, ביקש ממני שאמתין לוֹ בפינה, והוּא עצמו רץ אל אחד הבתים הקרוֹבים, עמד, הפשיל ראשוֹ וקרא אל הקוֹמה השנייה:

– הללוֹ, מוֹסבּאך! הללוֹ! הודיעוּ לך, כי בעשׂר נצא אל החוּרשה? ובכן, תדייק! אין לי את מי לשלוֹח להוֹדיעך שוּב. – וכשחזר אלי:

– הוּא בחוּר מצוין, לוֹמד בלבוּב רפוּאה. חוֹשב ללכת

לאיטליה כדי להתמחוֹת במחלוֹת טרוֹפּיוֹת בשביל ארץ ישׂראל. הוּא גם כוֹתב מאמרים חשוּבים. כבר הדפּיס אחדים. דוקא על ענייני דימוֹגראפיה של היהוּדים. מוּמחה גדוֹל במקצוֹע. עוֹמד בחליפת מכתבים עם גדוֹלי הסוֹציוֹלוֹגים היהוּדים. מנבּאים לוֹ עתידוֹת… עוֹד מעט שמוֹנה, נלך

הביתה לאכוֹל, תספיק לנוּח מעט, וּבעשׂר נצא לטייל. יהיה טיוּל מעניין. ואני – בין תשע לעשׂר אלך לסדר כמה עניינים דחופים.

בעשׂר הדקות שהלכנוּ עוֹד בדרך הביתה סיפּר לי פילק על הגברת קליין. היא בת משפּחה טוֹבה מאוֹד, אף כי חסידית. בת גילוֹ. יש לה שתי אחיוֹת צעירוֹת הלוֹמדוֹת בחוּגים. נישׂאה רק לפני חמש שנים, ויש לה ילדה בת ארבע וילד בן שנה. אינה צריכה לטפּל בהם, יש לה שירוּת מספּיק. בעלה בן למשפּחה פּשוּטה, אבל מצליח מאוֹד בעסקים, ונתעשר מאוֹד באיזוֹ קבלנוּת צבאית יחד

עם שוּתף בטארנוּב. היא, ריינה’לי, כך הם קוֹראים לה, היא עטרת ראשוֹ, הוּא מעריץ אוֹתה ונוֹתן לה אמצעים וּרשוּת לעשׂוֹת כל מה שלבה חפץ. אשה הגוּנה מאוֹד, אף כי נראית כחוֹפשיה ביוֹתר ביחסים. את כל זמנה (וגם חלק הגוּן מהוֹנה – לחש על אוֹזני, כאילוּ מישהו שוֹמע) היא נוֹתנת לעניין הלאוּמי. טמפּרמנט ציבוּרי נפלא! ויחד עם זה – אשה במלוֹא מוּבן המלה.

כשבאנוּ למלוֹן כבר ישבוּ האוּרחים אל השולחנוֹת ואכלוּ,

לפילק ולי היה ערוּך שוּלחן קטן בפינה (המשפּחה אוֹכלת לאחר שהאוֹרחים יוֹצאים מחדר האכילה), הוּא, פילק, הממהר תמיד לאיזה תפקיד, אוֹכל תדיר, חוּץ משבת וּמוֹעד, עם האוֹרחים.

בעצם נוֹח היה לי כך. לא נעים היה לי להסב כאוֹרח בטלן אל שוּלחן אחד עם אנשים מיוּגעים מעמל יוֹמם.

לאחר הארוּחה, שהוּגשה לנוּ בידי האחוֹת הקטנה, מאניה, שבגלל שוּמה שׂעירה בלחיה הימנית היתה מצדדת פניה תמיד, שלא תיראה, קם פילק, וּבגחנוֹ אלי אמר:

אתה תיכּנס לחדר ותשכב מעט, ואני אסדר אילוּ עניינים ואשוּב לקרוֹא לך. כדאי לך שתישן שעה.

אמר ונעלם.

בחדר מצאתי כבר את המיטה והספה מוּצעוֹת. זכרתי כי לי יוּחדה המיטה, אף ראיתי על ידה על כיסא את מזודתי הקטנה. הוֹצאתי מכּוֹננית הספרים את “כה אמר זרטוּסטרה” בתרגוּם פרישמאן, שכבתי בהסיבה וקראתי לאוֹר מנוֹרת החשמל הקטנה שעל השידה.

לא קראתי זמן רב, כי העייפוּת של הנסיעה וריבּוּי העניינים של היוֹם גברה עלי ונרדמתי.

פילק העירני בזמן:

– שׂמח אני שישנת מעט. עתה לא יכני לבי, אם הטיוּל יארך עד אחרי חצוֹת. בדיוּק עכשיו מתחיל הירח עוֹלה. אם לא יהיה ערפל – וּנקוה שלא יהיה – ניהנה מטיוּל נפלא.

ירדתי וסידרתי קצת לבוּשי.

בפרוֹזדוֹר אמר:

– סלח רגע. אלך ואוֹמַר לילה טוֹב לאמא.

וּבשוּבוֹ פנה אל אביו, שהיה תפוּשׂ בשיחה עם יהוּדי יוֹשב למוּלוֹ:

– המפתח יהיה תחת הסף.

– כן, פילוּש, כמוֹ תמיד. אני יוֹדע.

עברנוּ את הרחוֹב הארוֹך. אחר פנינוּ למרכז החנוּיוֹת. בדרך נלווּ עלינוּ שניים מן החבוּרה, שהלכוּ גם הם שמה. פילק הציג אוֹתנוּ ופתח בשׂיחה עֵירה. משם פנינוּ לרחוֹב אחר ולבסוֹף ל“רחוֹב המיליוֹנרים”. לאוֹר הלבנה שכבר התרוֹממה באוֹפק, טהוֹרה מאדמוּמיתה, ראינוּ ליד ביתה של הגברת קליין חבוּרה שרוּיה בתנוּעה, וקוֹלוֹת הגיעוּ משם. היה שם כמניין אנשים צעירים, בחוּרים ובתוּלוֹת. אחדים הכרתי כבר מבעוֹד יוֹם. אחד הוֹביל עמוֹ כלב גדוֹל קשוּר ברצוּעה.

מוֹסבּאך כבר בא? – שאל פילק מתוֹך התעוֹררוּת.

כן, הוּא למעלה.

יוֹתר מדי הם מתייחדים שם. קליין איננוּ בבית… – התחכם מישהו

– Honni soit qui mal y pense! – קרא פילק.

על ריינה’לי אפשר לסמוֹך, – אמרה אחוֹתה של הגברת קליין.

אחד נתן פיו בין שתי כפוֹת ידיו וקרא קריאת גבר: קוּקוּריקוּ!

מה? כבר אחרי חצוֹת? – נראה ראשו של מוֹסבּאך בעד החלוֹן שבדירת קליין.

השוֹמעים צחקוּ.

– רדוּ כבר! רדוּ! כבר רבע אחרי עשׂר.

נתברר שהם לא היוּ שם ביחידוּת. גם האחוֹת הצעירה מיתה אִתם. הם ירדוּ במדריגוֹת ומוֹסבּאך נשׂא בידו סל. האחוֹת ביקשה כל הזמן לקחתוֹ מידוֹ והוּא סירב למסרוֹ: – "איני רוֹצה לתת לך “סל”.

– בשביל הפּיקניק? – גחן אחד על הסל.

– תראה, לכשתגיע השעה.

– האוֹרח פה? – שאלה הגברת קליין – מכיר את אחוֹתי שרה? ואת בת הזקוּנים שלנוּ, את מירה’לי? זוֹהי! וזה מוֹסבּאך. – רבוֹתי, אַל נקים רעש לפני שיצאנוּ מרחוֹב זה. הערילים יצדקוּ, אם יכעסוּ עלינוּ. כבר שעת שינה.

היא היתה לבוּשה שׂמלה בהירה וסוּדר משי, שנראה לאוֹר הלבנה ככחוֹל, על כתיפיה.

נסתדר זוּגוֹת־זוּגוֹת! – פיקד מוֹסבּאך – בדיוּק ששה זוּגוֹת וחצי. אני לוֹקח עלי גם את החצי, כלומר, את העלמה… נוּ, מי היא החצי?…

החבוּרה זזה בהמשך הרחוֹב. בראש הלכה הגברת קליין. מוֹסבּאך עם הסל מימינה והאחוֹת הצעירה משׂמאלה. פילק הלך עם העלמה ווּרצל. בחלקי עלתה שׂרה, אחוֹתה של הגברת קליין. הלכוּ באמצע הדרך. הרחוֹב היה שקט, לילי. רק מבית זה אוֹ אחר נשמעה נגינת פסנתר. באילוּ מן הגזוֹזטראוֹת ישבוּ אנשים ושׂוֹחחו, אף צחקוּ. כמה בתים כבר היוּ שרוּיים באפילה, שדריהם הקדימוּ לשכב. מאחוֹרי אחת הגדירוֹת נשמעה נביחת כלב, שעמד בפנים נשען בכפוֹתיו אל יסוֹד האבנים וצעק על חבירוֹ המוּבל ברצוּעה. זה השׂתער עליו בזעם, אך בעליו משכוֹ ברצוּעה והרגיעוֹ בלטיפה. הלבנה התרוֹממה, הבתים והעצים, וּבפרט גגוּת הפּחים, הבהיקוּ באוֹר מכסיף, צוֹנן. האויר היה יבש ללא סימן של טל.

פּסט! – פנה מוֹסבּאך וקרא לאחוֹר.

נסתפּקוּ ההוֹלכים בשׂיחת שניים.

בת זוּגי, שחשבה אוֹתי לאדם רציני ביוֹתר, דיברה על עיר מוֹלדתה צ. ועל חיי החברה בה. היא קבלה על הריקנוּת של הדוֹר הצעיר: הנערוֹת שוֹאפות רק לנישׂוּאים, והצעירים – לקאריירה ול“פּארטיה” טוֹבה. אלמלא פילק, אפשר היה להתייאש. הוּא היחידי המלבּה בהם את זיק האידיאליזמוּס. אבל כמה זמן יוּכל להחזיק את הזיק חי? החיים חזקים יוֹתר. לא די ללמוֹד קצת עברית וקצת היסטוֹריה וּלדבר על ארץ ישׂראל. בזה לא די. צריך לעשׂוֹת מעשה – לקום ולעלוֹת לארץ. היא קוֹראה את “הפּוֹעל הצעיר” המתקבל משם, והיא רוֹאה באיזה סבל נתוּנים הפּוֹעלים שעלוּ לארץ: במחסוֹר, בקדחת, ביחס לא הוֹגן מצד האיכּרים. אבל בסבלם יש טעם, הם עוֹשׂים דבר של ממש, הם מניחים את היסוֹד לחיים שיצמחוּ ויעלוּ. והנה מעירם צ. לא עלה עוֹד איש לארץ ישראל, רק מדברים ומדברים. פעמים אחדוֹת בשנה עוֹרכים חגיגה, אוֹ נשף לטובת הקרן הקיימת, מדברים גבוֹהה, אבל לידי מעשׂה אין מגיעים. פילק אמנם החליט זה כבר לעלוֹת, אבל אין היא מאמינה שהוּא יוּכל לבצע את החלטתוֹ. יוֹתר מדי הוּא קשוּר במשפּחתוֹ, יוֹתר מדי רך הוּא וּמפוּנק. ואילוּ גם עלה – כלוּם הוּא יוּכל להיות פּוֹעל, עוֹבד אדמה, לעמוֹד בכל הפּגעים? הוּא חלש בגוּפוֹ. הם אוֹהבים אוֹתוֹ כוּלם, הם מחזיקים לוֹ טוֹבה על כל מה שהוּא עוֹשׂה בשבילם מתוֹך אידיאל – אבל הם יוֹדעים גם את “גבולוֹתיו”. בשוּם פנים אינה יכוֹלה לתאר לעצמה את פילק עוֹבד אדמה.

הנערה הדוֹברת היתה צעירה, אוּלי בת שמוֹנה עשׂרה אוֹ תשע עשׂרה, והתפּלאתי על כוֹח שפיטתה, על בהירוּת מחשבתה וּראייתה האמיצה.

– וּמדוּע לא תקוּמי אַת, שאַת כל כך דעתנית, ותעלי לארץ? לא רק פוֹעלים, גם פוֹעלות דרוּשוֹת שם, – אמרתי לה.

– אני? – ענתה והשהתה רגע תשוּבתה – אני? להגיד לוֹ את אשר עם לבי? יחידה אני מתיראה לצאת לעוֹלם רחוֹק וקשה זה. לכך אין בי האוֹמץ. הסביבה שגדלתי בה לא פּיתחה בי את הכוֹח הזה. ואני – יחידה…

מה יכוֹלתי להשיב על נימוּק גלוּי וחוֹתך זה, שיוֹצא מפי נערה צעירה, לחלל את אמיתה בדבר בדיחה לא נתנני לבי. אחרי שתיקת מה אמרתי:

– גם אני מתלבט זה כמה ברעיוֹן זה – לעלוֹת לארץ – ואיני יכוֹל לקוּם ולעשׂוֹת מעשׂה, חוּלשה היא בנוּ.

– נכוֹן, רק חוּלשה, – ענתה כנוֹזפת בעצמה וגם בי.

בינתיים כלה הרחוֹב ויצאנוּ למרחב פתוּח. ממרחק לא רב נראתה החוּרשה כגוּש שחוֹר מסתמן בחלל המוּצף נוֹגה הלבנה; מזה היה שׂדה תפּוּחי אדמה גדוֹל וּמזה שׂדה סלק לבהמוֹת. הקלחים הכבידים של אלה ואלה נחוּ בשוּרוֹת ישרוֹת, נמתחוֹת לאין סוֹף, מַשחירוֹת וּמכסיפות לסירוּגין.

אחרי השׂדה נראה כר דשא רחב. האדמה היתה משתפּלת לצד החוּרשה, חוּרשת ליבנים לא צפוּפה. עתה הוּתרה הרצועה (גם של הכלב! ) והמהלכים היוּ מדברים וקוֹראים זה לזה בקוֹל, אף כי עדיין הלכו בשוּרה זוּגוֹת־זוּגוֹת.

מוֹסבּאך! שמא כבר תראה לנוּ מה שאתה יכוֹל? – קרא מישהוּ.

בת זוּגי הסבּירה לי, כי מוּנדק מוֹסבּאך זה הוּא שד משחת. יוֹדע הוּא לחקוֹת לא רק קוֹלוֹת של חיוֹת ועוֹפוֹת, אלא גם של כל מיני כלי זמר, מחליל וחצוֹצרה עד לבטנוּן וּפסנתר. גם תזמוֹרת שלימה יוֹדע הוּא לחקוֹת. אפשר להתפקע מצחוֹק.

לא! – ענתה הגברת קליין בטון אפּיטרוֹפּסי, כשהיא עוֹמדת וּפניה לאחוֹר – הנוּמר שלוֹ יהיה אחד האחרוֹנים בתוֹכנית – כשנשב במעגל על העשׂב.

אחרי מהלך עשׂר דקוֹת נסתיימוּ השׂדוֹת והתחיל האפר הגדוֹל. היה מי שרצה לעלוֹת מיּד על העשׂב, אך ההוֹלכים בראש הוֹסיפו לילך בדרך, ורק לפני החוּרשה פנוּ שׂמאלה, וּכשהרחיקוּ מן הדרך כמאה צעדים, עמדוּ. זה היה המקוֹם, שבוֹ היוּ נוֹהגים להתאסף מזמן לזמן. במקוֹם זה נכנס האפר בצוּרת לשוֹן לתוֹך החוּרשה, והליבנים עמדוּ מסביב בחצי גוֹרן כשוֹמרים זקיפים. פה ושם היוּ מוּטלוֹת אבנים, ששימשוּ להם מוֹשב, כשהעשב היה לח. אבל בלילות יבישים ישבוּ כוּלם על העשׂב, דיברוּ את דבריהם ושׂיחקוּ את משׂחקיהם. כשעמדוּ רגלינוּ בתוֹך החלקה הנאה, המסתוֹרית משהוּ, כבר עמדה הלבנה על החוּרשה וכתר של כסף עוֹטר את ראשה. הזוּגוֹת נתפרדוּ ונתערבּבוּ זה בזה. פילק נתן זרוֹעוֹ בזרוֹעי ונלחץ אלי באהבה:

– אין לך מושׂג, איזה נוֹער יקר הוּא זה. אף על פי שלא כוּלם ציוֹנים מוּשלמים והם מדברים פּוֹלנית. אני מאמין שיעלה בידי להביא אחדים מהם שיעלוּ לארץ ישראל. מוּבן, שעלי לשמש להם מוֹפת – אם אני לא אעלה, לא יעלוּ גם אחירים. איך כתוּב? “קשוֹט עצמך תחילה”.

תחילה התהלכוּ קצת בחלקה. אחדים רדפוּ זה אחר זה באפר אוֹ בין האילנוֹת. מוֹסבּאך העמיד את הסל בין רגליו המפוּשׂקוֹת והמשיך שׂיחוֹ עם הגברת קליין.

והנה מחאה זוֹ כף אל כף וקראה:

– בוֹאוּ, חברה, ונשב. יש אתנוּ אוֹרח חשוּב, ידידוֹ של פילק שלנוּ. נשב ונספר לוֹ מחיינוּ, והוּא יספר לנוּ מחייו, ונכּיר זה את זה לתוֹעלת שני הצדדים. אנוּ מקוים שהוּא יבלה עמנוּ ימים יפים. לא רב הוּא מה שאנוּ יכוֹלים להציע לוֹ, ואם נישאר חייבים לוֹ – ידע שאנוּ בעלי חוֹב ישרים ונאמנים לשלם למוֹעד הנכוֹן.

– בּראווֹ, רייבה’לי! – קרא פילק – גם הפעם הצטיינת כנוֹאמת בחסד עליוֹן.

לא עברו רגעים מוּעטים והחבוּרה כוּלה ישבה על העשׂב היבש, ערוּכה שוּב זוּגוֹת־זוּגוֹת, אף כי בצירוּף אחר. הפעם ישבתי אני מימינה של מלכת הערב וּפילק משׂמאלה, ולא ברוּר היה, בעצם, בת זוּגוֹ של מי היא. באין מוֹצא הייתי מסיח חליפוֹת עמה ועם זוֹ שמימיני: עלמה קצת כבידה בגוּפה, ואף שלא מנעה עצמה מצחוֹק, היוּ כל דרכיה בכובד ראש. שמה מאניס, מרים מאניס, והיא בחרה לדבּר אידית, מפני שחיבּבה לשוֹן זוֹ והיא “מאמי־לשון” שלה בבית מיוֹם שנוֹלדה ועד היוֹם.

– כמה שנים היא מדברת בלשון זוֹ? – הערמתי לשאול.

– אני יכוֹלה להגיד לוֹ. התחלתי בת שנה, והריני מדברת זה עשׂרים וארבע שנים. נמצא, שאני בת עשׂרים וחמש. בתוּלה זקינה, בעצם.

– נא, נא, – טפחתי על ידה – חיבבתי כבר זקינוֹת ממנה…

נתנה ריינה’לי את רשות הדיבוּר לפילק, שיספּר בקצרה, מה עוֹשׂים ומה היוּ רוֹצים לעשׂוֹת ואינם יכוֹלים.

אבל פילק העיר, שכדאי להציג תחילה במלים אחדוֹת לפני האוֹרח את כל הנאספים, אף שעל אחדים מהם כבר סיפּר לי.

אמרה ריינה’לי:

– את הדבר הזה ייטיב לעשׂוֹת מוֹסבּאך. אך בתנאי מפוֹרש: מינימוּם של הוּמוֹר.

– טוֹב, – השיב מוֹסבּאך – אני יכוֹל לעשׂוֹת זאת בלי הוּמוֹר כלל.

– זה לא! – ענוּ קוֹלוֹת אחדים בבת אחת.

עלי להוֹדוֹת: מימַי לא ידעתי מעיין נוֹבע כזה של חריפוּת דקה. לכל אחד נתן כאראקטריסטיקה קצרה, אך חַדת קוים וּמליאה חיוּת, משהו של קאריקאטוּרה דוֹקרת, אך לא פוֹצעת, וכן אמנם חשבתי בלבי: קאריקאטוּריסט בעל־פה מצוּין! ויוֹתר מכוֹל הצליח בכאראקטריסטיקה של הכלב, שישב על אחוֹריו בלי הרצוּעה, גבוֹה כמעט כאנשים והקשיב בכוֹבד ראש לדברי מוֹסבּאך. וכן נוֹדע לי, כי שכנתי לימיני, מרים מאניס, היא סוֹציאליסטית אדוּקה, כלוֹמר, חבירה של פוֹעלי ציוֹן, אך נתוּנה בקוֹנפליקט מוּסרי קשה, מיוֹם שהפסיקה את לימוּדיה באוּניברסיטה וּבאה לנהל את בית החרוֹשת לפארקיט של אביה. אמנם ניצוּלם של שלושים פוֹעלים, נוֹכרים רוּבם, אינוֹ משׂא כבד על המצפּוּן, אך מבחינת הצדק המוֹחלט, כידוּע, דין פרוּטה כדין מאה…

נכוֹן? – שאלתי את שכנתי.

כנכוֹן הלילה, – ענתה. ולא ידעתי, אם היא מאַשרת את דבריו אוֹ סוֹתרת אותם.

אחר כך תיאר פילק, בלי הוּמוֹר אך בנעימה מלבּבת, את פרשת פעוּלוֹתיהם הלאוּמיוֹת במקוֹם. השתדל לא להבליט את עצמוֹ, אך לא יכוֹל לסלק עצמוֹ ממרכז כל הפעוּלוֹת. היה הרבה צער בדבריו על מיעוט הנעשׂה, וּבעיקר על שׁעירם האהוּבה לא זכתה עדיין לשוּם בא כוֹח בארץ ישראל, והרי ערים קטנוֹת משלהם יש להן אחד אוֹ שניים שעלוּ לארץ.

– נוּ, ור' חיים יוֹאל? – זרק מישהוּ.

הכוֹל פרצוּ בצחוֹק גדוֹל. הסבּירה לי ריינה’לי, שזהוּ זקן מוּפלג, שעלה לפני שנה למוּת בירוּשלים.

עתה הגיע תוֹרי לספּר על עצמי. ניסיתי להשתמט ולא עלה בידי.

– פשוּט, נשב ונשתוֹק עד שיספר, – אמרה ריינה’לי, ושילבה ידיה על לבה.

הכוֹל נשתתקוּ, נשמע רק רישרוּש עלי הליבנים בחוּרשה, רישרוּש מסתוֹרי כמעט בשעה זוֹ.

– סבּוֹטאז'? – אמרתי.

– מעין זה, – השיב מוֹסבּאך – נקוה שלא יצא לבטלה.

פילק התחנן אלי בעיניו.

באין ברירה נקטתי טוֹן של בדיחה וסיפּרתי להם בקצרה משהוּ מחיי וּמנסיוֹנוֹתי. סיימתי: “לפי טיב ציוֹנוּתי אני שייך לסוּגכם, והרי אתם רוֹאים, כי אכן באתי אליכם”.

דברי, כמוֹ דברי כל השאר, נתקבלוּ ברצוֹן.

עתה הגיעה שעת סעד הלב. נתברר, שהסל של הגברת קליין הכיל הרבה. גם כיסיו של פילק, שלא היוּ חשוּדים על שוּם דבר, שפעוּ המוֹן דברים טוֹבים. הופיע גם בקבוּק של יין “כרמל” וכוֹסית אחת. הכוֹל שתוּ על פי התוֹר מאוֹתה כוֹסית. מלבד הפירוֹת הרעננים, היוּ גם תמרים מצוּיינים, כליוֹת של דבש, זכר לארץ ישראל; אף כי אחד הבחוּרים, בנוֹ של בעל חנות דיליקאטסין, העיד עליהם, שהם מארם נהריים.

– אין דבר, ארם נהריים אינה רחוקה מארץ ישראל. והרי גבוּלנוּ ההיסטוֹרי הוּא נהר פרת, – אמר פילק.

אחרי הטעימה, שהיתה מלוּוה אמרוֹת בדוּחוֹת לרוֹב ושנתברר שאינה מספּקת כלל, כי אחירים תבעוּ עוֹד, קמה החבורה על רגליה והתפזרה שוּב זוּגוֹת־זוּגוֹת לשם שׂיחה בשניים. בחלקי עלתה הפעם ריינה’לי עצמה, כלוֹמר, היא שילבה זרוֹעה בזרוֹעי וּמשכתני אל האפר הגלוּי.

היא דיברה אלי על פילק. הם אוהבים אוֹתוֹ כוּלם. וּמדוּע לא יאהבוּהוּ? נשמה כשירה ואידיאליסט נלהב כמוֹהוּ, שאינוֹ חי אלא בשביל האחירים וּבשביל האידיאה, איך אפשר לא לאהוֹב אוֹתוֹ? פגם קשה יוּטל בחייהם, אם הוּא ייעדר מתוֹך חבוּרתם. יש סכנה שהכוֹל יתפּוֹרר. אבל ברור להם, בייחוד לה, שהוּא לא יוּכל לבעוֹר כך זמן רב. הוּא יאוּכּל סוֹף סוֹף. הוּא כבר בן עשׂרים וחמש (אדוני ראה, שיש כבר סימני קרחת בראשוֹ?) ולא הגיע לשוּם תכלית. אף לא יוּכל להגיע. יוֹתר מדי הוּא נתוּן לאחירים משיחשוֹב על עצמוֹ. וּבכן אין לפניו דרך אחרת אלא לעלוֹת לארץ ישראל. והרי זה חלוֹם חייו. אבל הוּא לא יצלח להיוֹת פּוֹעל. ידוּע להם, שבריאוּתוֹ אינה כשוּרה. הוּא ירש, לאסוֹנוֹ, את לב אמוֹ. הוּא גוּפוֹ חוֹלם על עבוֹדת אדמה, אבל זהוּ חלוֹם מסוּכּן בשבילוֹ. הוּא יוּכל להיוֹת שם אוֹ מוֹרה אוֹ פקיד. ויש לסייע לוֹ בכיווּן זה. אוּלי אני, שיש לי בודאי קשרים בלבוּב, בין גדוֹלי הציוֹנים, אוּלי אוּכל להשׂיג בשבילוֹ איזוֹ המלצה בעלת ערך. הם נכוֹנים לעזוֹר לוֹ לעלוֹת באביב הבא. הוֹריו אינם אמידים כלל ולא יוּכלוּ לשׂאת בהוֹצאוֹת הדרך. אבל הם, חביריו, יסדרוּ את הדבר בדרך כבוֹד – יסדרוּ לוֹ הלואה (אסתניס הוּא ולא יסכים לקבל פרוּטה מאחירים). נכוֹן, יש גם צד של אמבּיציה בדבר, הם מעוּניינים, שיהיה להם בא כוֹח בארץ ישראל, ואין כפילק ראוּי להיוֹת ראשוֹן…

לא יכוֹלתי שלא להסכים לדבריה. הם נראוּ לי, אבל מה כוֹחי לעשׂוֹת בשבילוֹ? נזכרתי, כי פעם בעברי באחד:הכפרים ביקש ממני נער גיבּן בפוּנדק, כי אמליץ עליו ב“טאגבּלאט”, שידפיסוּ שם את “יצירוֹתיו”. אמנם הכּרתי אחדים מן הציוֹנים בלבוּב, אבל מסוּפק הייתי, אם יש להם איזוֹ השפּעה על העניינים בארץ ישראל גוּפה. הבעתי לה את ספיקוֹתי בנידוֹן זה, אך היא עמדה על־דעתה, שאנַסה. מוּבן, בשביל פילק אעשׂה כל מה שבכוֹחי. גם אני רוֹצה, שפילק יהיה בארץ ישראל. גם מטעם אֶגוֹאיסטי – כשאעלה ארצה, אמצא שם ידיד נאמן כמוֹהוּ…

עוֹד הרבינוּ שׂיחה על פילק, היא דיברה עליו בחוֹם רגש, באהבת אם ואחוֹת, ואני לא נוֹח היה לי, שאיני יכוֹל לדבּר בחוֹם כזה. הסתפּקתי במה שאישרתי את כל דבריה. אחר כך דיבּרה מעט גם על עצמה, על בעלה, על שני ילדיה, וּביחוּד על אחיוֹתיה. היא היללה אוֹתן מאוֹד. גם אני יכוֹלתי לשׂמחתי להוֹסיף דברי שבח אמיתיים על אחוֹתה שׂרה, שהלכה עמי בדרך. בעלה מצליח מאוֹד בעסקיו. ייתכן לוֹמר, שהוּא כבר עשיר. בכל הנוֹגע לחיי המשפחה – הוּא סוֹמך עליה. אֵמוּן כזה באשה הוּא בימינוּ חזוֹן לא נפרץ, לא כן? והיא – תוֹכניתה זוֹהי: אחרי שנים אחדוֹת, וּכשיגדלוּ הילדים מעט, והם יגיעוּ למצב שיוּכלוּ להבטיח קיוּמם בארץ – יעלוּ. לפי חשבוֹנה יכוֹל הדבר לצאת לפוֹעל לאחר ארבע אוֹ חמש שנים. בעלה מסכים לעלוֹת, הוּא חוֹשב להקדיש עצמוֹ לפיתוּח התעשׂייה בארץ. לעת ההיא הם מביאים, כמוּבן, בחשבוֹן את פילק. העיקר, שיוּכל להתקיים שם בשנים הראשוֹנות, עד עלוֹתם.

בינתיים נשמעוּ קריאוֹת לשוּב וּלהמשיך בתוֹכנית, כי הזמן אינוֹ עוֹמד. שני זוּגוֹת, שהעמיקוּ בין הליבנים, התמהמהוּ, וּמבדחוֹת מאוֹד היוּ הקריאוֹת שהליצנים שלחוּ אחריהם. סוֹף סוֹף ישבנוּ שוּב כוּלנוּ

על העשב, בסדר אחר קצת. היה, כנראה, מי שדאג לסדר הזה. אני ישבתי הפעם בין פילק ובין אחוֹתה הצעירה של ריינה’לי. אחת הצעירוֹת שרה בקוֹל קטן אך ערב מאוֹד כמה שירים, בתוכם “שם במקוֹם ארזים” ו“אוֹיף דעם פּריפּיצ’יק”, וגם שיר פּוֹלני־עממי אחד.

הגיעה שעתוֹ של מוֹסבּאך החַקאי. אבל הוּא דחה באמתלאוֹת שוֹנוֹת. נקטה ריינה’לי את התכסיס המנוּסה שלה: “נשב ונשתוֹק” – ונתרצה. הייתי פעמים רבוֹת בקאבּאריטים, בוַארייטה – חַקאי כזה לא שמעתי מימַי. אלוֹהים חננו עשׂרוֹת קוֹלוֹת והוּא שלט בכוּלם שליטה גמוּרה. היוּ מקוֹמוֹת שהמסוּבּים נפלוּ על העשׂב והתפּתלוּ מצחוֹק. שכנתי החזיקה ברגלי כמוֹ בעוית. ביחוּד הייתי נדהם בשעה שנתן את “הקוֹנצרט־הסימפוֹני” עד היוֹם איני יכוֹל להסבּיר לעצמי את היכוֹלת הפינוֹמינאלית הזאת, לחבּר קוֹלוֹת רצוּפים בזמן כאילוּ הם נשמעים בבת אחת.

בכל פעם שסיים צרחוּ אחדים בקולות לא להם: "בּיס, מונדק! עוֹד פעם! " הוּא נענה פעמיים אוֹ שלוֹש. אחר כך הודיע בבאס רציני: “פיניטא לא קוֹמדיה”. שוּם הפצרה לא הוֹעילה עוֹד. היה למוֹסבּאך אחר.

– חבל, אילוּ היה עוֹד “כּיבּוּד” אפשר שהיה מתרצה, – התלוֹצץ הפעם גם פילק.

שוּב שרה הזמרת שירים אחדים, שרוּ גם בשני קוֹלוֹת, וגם במקהילה. לסוֹף קמה העלמה מאניס וקראה:

עתה נשיר את “השבוּעה” באידית.

השיר הזה היה חביב על הכוֹל. קמוּ כוּלם על רגליהם, עמדוּ וּפניהם למזרח, כלוֹמר, לחוּרשה, הרימו ידיהם וּפתחו: “מיר הייבין די הענד קעגין מזרח אוּן שווערין”.

על כל הקוֹלוֹת גבר קוֹלוֹ של מוֹסבּאך, שעשה אוֹתוֹ טינוֹר רוֹעד.

– הוֹאיל וכך, נשיר גם את “התקוה” – אמר פילק. ולא חיכּה להסכמת האחירים ופתח מיד: “כּל עוֹד בלבב פּנימה”.

הכול עמדוּ דוֹם ושרוּ ברגש.

כשסיימו, אמרה הגברת קליין:

– וּבכן, כנראה, נגמרה התוֹכנית. מה השעה?

– רק שתים עשׂרה וחצי, – ענה מוֹסבּאך.

כלוֹמר, באחת נהיה בבית. כך הבטחתי לבעלי.

– התוֹכנית הצליחה למעלה מכל תקוה, – אמר פילק, מביט כשוֹאל אל כל בני החבוּרה.

הכוֹל הסכימוּ עמוֹ.

זזנוּ בדרך חזרה העירה. הלבנה עברה כבר את רוֹם הרקיע. לא היה סימן לערפל. הכוֹל נראה בוֹלט בנוֹגה הכּחלחל. הכוֹכבים המעטים שנראוּ באור החזק נוֹצצוּ

כמו בליל חורף. מרחוֹק נראוּ גיבּוּבי הבתים והעצים של העיר כצללים עבים רוֹבצים על הארץ. כל הבתים היוּ אפילים, חוּץ ממגדל גבוֹה אחד, שאוֹר קטן, אדמדם, ניצנץ בראשוֹ. הוּא מגדל השעוֹן המוּאר כל הלילה. רוּח קלה נשבה מאחוֹר, מן השפילה. קלה, אך צינה בה. בעוֹד הכוֹל מסיחים בעליצות, נשמע קוֹלה של מרים מאניס:

– רבוֹתי, אני רוֹעדת מקוֹר. – והתחילה לרוּץ לפני המחנה על פני הדרך, כאוֹמרת לחמם עצמה. אחר עמדה וחיכתה לבאים.

– באמת כל כך קר לך? – ניגש אליה פילק ראשוֹן.

– באמת. איני יוֹדעת מה היה לי, אבל אני רוֹעדת מקוֹר. – שיניה נקשוּ בפיה.

פשט פילק את מעילוֹ ותלה אוֹתוֹ על כתיפיה. היא סירבה תחילה והחזירתוּ לוֹ. אבל הוּא לא הניח לה. ולא עוֹד אלא שהכריח אוֹתה ליתן את ידיה לתוֹך שרווּלי המעיל. גם פּרף את כפתוֹרי המעיל על חזה.

הוּא נשאר בשרוולי הכוּתוֹנת הלבנים, החזייה הקצרה גילתה את מַחשוֹף הלבן שבּינה ובין המכנסיים. מראהוּ היה מצחיק, אבל מצב רוּחוֹ היה מצוּין.

הגברת קליין משכה אוֹתי בידי, וּבגחנה אל אוֹזני:

– זהוּ פילק. את הנשמה הוּא מוּכן ליתן.

העלמה ווּרצל, ששתקה בשעת כל הטיוּל, מכוּנסה בתוֹך עצמה, ריטנה בקירוּב מקוֹם:

– שטוּת כזו!. הוּא עלוּל להצטנן יוֹתר ממנה.

הכלב רץ בראש ההוֹלכים כשהוּא מוֹתח בכוֹח את הרצוּעה שבידי מוֹסבּאך. פה ושם נתן עליו מאחוֹרי הגדר אח נרגז קוֹל, שהיה דוֹמה בדוּמיית הלילה כמהדהד בחלל ריק. הכלב ניסה להשיב, אך בעליו השתיקוֹ: “דוֹם, פּשא קריב!”

כשנכנסנוּ לרחוֹבוֹת העיר, היה שוֹטר מזוּין מתהלך על המדרכה, הוּא עמד וקרא אל החבוּרה:

פאנוֹביה! (אדונַי! ) הביתה. השעה מאוּחרת.

ליוינוּ כוּלנוּ את הגברת קליין עד ביתה, הבעל עמד למעלה והשקיף מן החלוֹן הפּתוּח ומוּאר באוֹר רפה, הוּא חיכּה לה.

– כבר אחת? – תמהה ריינה’לי, מלמטה.

– ורבע, אבל אין בכך כלוּם. גם אני חזרתי רק לפני חצי שעה. היה מעניין?

מאוֹד, – ענוּ קוֹלוֹת אחדים.

היא נפרדה מכוּלנוּ ברוֹב חביבוּת. נתנה למרים מאניס את הסוּדר, וזוֹ החזירה לפילק את המעיל. אחר כך ליותה כל החבוּרה את פילק ואוֹתי, אוֹרחוֹ, עד בית המלוֹן. נפרדנוּ בחשאי, שלא להעיר את הישינים בבית.

על השוּלחן עמדוּ שתי כוֹסוֹת חלב וצלחת מליאה עוּגוֹת טוֹבוֹת.

יד רגינה במעל הזה. קח עוֹד עוּגה, הן טוֹבוֹת, – אמר פילק, כשהוּא גוֹמע מן החלב הקר ולוֹעס בתאוה את העוּגה.

סבוּר הייתי, שהוּא ירבּה לדבּר קודם השינה, אבל טעיתי: אך התפּשט ושכב והתכּסה עד סנטרוֹ בשׂמיכה, אמר לי:

– היה טיוּל יוצא מן הכלל. ליל מנוּחה, יקירי.

לא יצאוּ שני רגעים ושמעתי את נשימת הישן שנת ישרים.

ואני, כטבעי על משכב חדש, לא יכוֹלתי להירדם.

זכרוֹני העביר לפנַי כל מה שראיתי ושמעתי משעת שבאתי לכאן. הכוֹל היה טוֹב ויפה ונעים. היוּ דברים שהסבוּ לי בדיחוּת הדעת והיוּ דברים שהעלוּ בלבי רגש חם. אבל דבר אחד היה ברוּר לי – עלי להסתלק מכאן. כי מה אעשה פה עוֹד? שוּב אותה “תוֹכנית” בקצת שינוּיים? שוּב אלך עם פילק לבקר בשיעוּרים ובישיבוֹת של עסקנים? שׂיחה שנייה, דוֹמה לראשוֹנה, עם הגברת גוּטשאל? ואוּלי שוּב טיוּל לילה אל החוּרשה? ואפשר במקומו מין Five o’clock בביתה של ריינה’לי? לא! די לי במה שנתנסיתי היוֹם. גם מוֹסבּאך הגאוני, שעדיין לא דיבּרתי עמוֹ, לא משך את לבי. דוֹב אני, שמוֹליכים אוֹתוֹ בחבל לראוה? יוֹדע אני כבר כמעט כל הנעשה בחוּג תמים זה. מנוּי וגמוּר: אני נוֹסע מהר.

היו בי מעין שתי הכּרוֹת־רגשוֹת נאבקוֹת: חיבּה וחוֹבה לפילק ולנלוים עליו, כוּלם אנשי חמוּדוֹת, אדיאליסטים קטנים, השׂמיחים לחברתי ורוֹצים להנעים לי, וּכנגדן מעין הרגשה של בדידוּת, מעין יראה לחרוֹג מתוֹך קליפתי, להתחייב בנפשי במה שאין בכוֹחי לעמוֹד בוֹ. מתוֹך היאבקוּת שני הרגשות הללוּ הייתי מתהפך מצד אל צד, מרחיב את עיני לתוֹך חלל החדר, שהיה מוּאר למדי, אף כי תריס החלוֹן מוּגף, ועוֹצם את עיני בחזקה מתוֹך רצוֹן להירדם, בלי יכוֹלת למשוֹך עלי את השינה.

ולא סרה ממני זוֹ מוּעקת המראוֹת והמחשבות. היה בי איזה פחד סתוּם להישאר פה, מאוֹתוֹ מין הפחד שהיה תוֹקפני לעתים בילדוּתי להישאר יחידי בין זרים.

ברוּר היה: עלי להסתלק מחר. והרי לא הבטחתי לשוּם אדם שאשאר יוֹתר. מה שהם הציעוּ לי בטוּב לבם אינוֹ מחייב אוֹתי. האחד שיצטער באמת, הוּא פילק. אבל הוּא הרי ירש מאמוֹ “הבנה מתוֹך אהבה” ויסלח לי. אגיד לוֹ פשוּטוֹת: “צר לי מאד, אבל אנוּס אני לחזוֹר ברכּבת היוֹצאת בצהריים”. ברוּר לי, שהוּא יזכּני בעיני האחירים. כי על כן פילק הוּא. וּכבר תיארתי לי, היאך הוּא הוֹלך בבוֹקר מאיש לאיש ומוֹדיע, שעלי לחזוֹר היוֹם בצהריים וּמבקש מאלה ששעתם פנוּיה לבוֹא וללווֹתני אל התחנה.

מחשבה זוֹ הקלה לי וחיזקה אוֹתי. ומתוֹך תוֹקף ההחלטה נרדמתי.

העניין נעשׂה בקלוּת יוֹתר ממה שחוֹשש הייתי על משכבי בלילה.

פילק נבהל רגע מהוֹדעתי, אחר הצטער, וּבסוֹף השלים ברוּח טוֹבה. הוֹאיל ואיחרנוּ קוּם (פילק רגיל היה לשכב עד תשע ומעלה, וגם אני איחרתי להקיץ) ועד שנתלבשנוּ ואכלנוּ פת שחרית – לא נשאר לי עד הנסיעה אלא כשעתיים בלבד. הצעתי לפילק, שילך עמי לסייר מעט את העיר. אתמוֹל ראיתי רק מקצתה, ומי יוֹדע, אם מזלי יביאני לכאן עוֹד פעם?

הוּא הסכּים בשׂמחה.

כשעה התהלכנוּ ברחוֹבוֹת העיר. תכוּפוֹת נפגשנוּ עם מכירים מאתמוֹל: היוּ גם התוַדעוּיוֹת חדשוֹת. העלמה ווּרצל נטפלה אלינוּ לחצי שעה, שפנוּיה היתה בין שיעוּר לשיעוּר.

חזרנוּ לבית המלוֹן. לרצוֹני הכניסני פילק לחדר אמוֹ, לשם פרידה.

האשה האצילה ישבה בכוּרסא גבוֹהה ורגליה עטוּפוֹת בסוּדר, אף כי לא קר היה. היא כבר ידעה, כמוּבן, על נסיעתי. הביעה את צערה על כך, אף ביקשה סליחתי על מה שדיברה אלי אתמוֹל. “לב אֵם הוּא לפעמים פחוֹת חכם מראשה”. הפעם, קוֹדם שאני עוֹזב אוֹתם (אוּלי, על מנת לבוֹא עוֹד פעם?), יש לה בקשה אחת אלי: שלא אגרוֹם לוֹ לפילק לחכוֹת זמן רב לתשוּבתי על מכתביו. זה אצלה העיקר. יוֹדעת היא את נפש בנה…

הבטחתי לה, ונשקתי את ידה. היא הניחה בשעת מעשה את ידה השמאלית על ראשי, כמברכת אוֹתי. הדבר גרם לי רעד הלב.

רגינה דאגה לשוּלחננוּ הקטן, שיהא מוּכן לפני הארוּחה הכללית. קלארה הגישה. היא התנצלה, שלא יכלה לקחת חלק בטיוּל: חשה בראשה. הקטנה לא היתה בבית: בשעה זוֹ יש לה שיעוּר בנגינה.

כחצי שעה לפני צאת הרכּבת באה מרכּבה ועמדה לפני הבית, מוּכנה להוֹליכנוּ אל התחנה. במרכבה באוּ שלוֹשה מן המשתתפים בטיול: שׂרה, היא אחוֹת הגברת קליין, העלמה ווּרצל ומוֹסבּאך. הם באוּ ללווֹתני.

אביו של פילק לחץ את ידי בחזקה מאחרי המכתיבה:

– בודאי שעתוֹ דחוּקה. חבל. שמחנוּ מאד. אני מוֹדה לוֹ בשם כל ביתי.

החזרתי לוֹ תוֹדת לב בשביל כל ביתוֹ.

יצאנוּ וּפילק בראש. הוּא רץ לפנינוּ לבדוֹק את המרכבה, אם ראויה היא לתפקידה.

ג

עתה הגעתי לעיקר סיפּוּרי.

כשחזרתי מצ. היה נראה לי, שעניין פילק נסתיים אצלי. אבל לא כן היה. מכתביו היוּ עתה חריפים וסוֹערים משהיוּ. אנוּס על פי הבטחתי לאמוֹ, החזרתי לוֹ תשוּבה,לפחוֹת אחת על שלוֹשה מכתבים, אבל מכתבי הלכו הלוֹך וקצוֹר. באחד ממכתביו הוֹדיעני, כי רגינה נתארסה עם בנוֹ היחיד של בעל אחוּזה. בקרוֹב תהיה החתונה (שמא יש צל של אפשרוּת, שאבוֹא לחתוּנה?) והיא תצא לגוּר באחוזה. מצב האם, לדאבוֹנם, הוֹלך ורע. כמעט אינה יוֹרדת מערשׂה. הרגליים נפוּחוֹת ואינן נוֹשׂאוֹת אוֹתה. הוּא יצטרך, כנראה, לנטוֹת שכם יוֹתר בחוֹבוֹת הבית. אבל גם בריאוּתוֹ אינה כשוּרה. הוּא שרוּי בחוֹם, אמנם קל מאד, אבל בלתי פוֹסק. הוּא גם משתעל, אלא שאין הוּא נוֹתן דעתוֹ על כך. העיקר, שפעוּלתוֹ הלאוּמית נסתעפה הרבה. בית העם עוֹמד בבניינוֹ. הוּא הצליח לעשׂוֹת כמה נפשוֹת חדשוֹת לענייננוּ, ויש תוֹכנית להקים אגוּדה כדת וכדין. עזרתה החוֹמרית של ריינה’לי מוּבטחת. הסתתם של ה“לוּדוֹבצים” גוֹברת, ויש לנגד את הברזל בעוֹדוֹ רוֹתח…

מכתב זה עורר בי מחשבוֹת על פילק. סימני חוליוֹ הביאוּ דאגה בלבי. כתבתי לוֹ שוּרוֹת חמוֹת אחדוֹת, והן גרמוּ לוֹ להשיב מכתב ארוֹך שלא כרגיל. על מכתב זה והבאים אחריו לא החזרתי תשובה. אחר כך באה תקוּפה של העדר מכתבים. והנה, כעבור מספר ירחים, הגיעני מכתב ורוֹד במעטפה כחוּלה, כוּלוֹ צהלה, והוּא פוֹתח במלים: “בן אדם, אמוֹר לי מזל טוֹב! – נתארסתי”. ומכאן ואילך פרשת האירוּסין. המדוּברת היא מרים, מרים מאניס. יוֹם אחד, בשעת בין ערביים, פגשה אוֹתוֹ ברחוֹב. אמרה לוֹ: “רצוֹנך לטייל עמי מעט מחוּץ לעיר, בדרך לחוּרשה?” מוּבן שהסכים, אך יצאוּ מן הרחוֹב, נתנה זרוֹעה בזרוֹעוֹ ואמרה לוֹ: “חשבתי בזמן האחרוֹן הרבה על שנינוּ וּבאתי לכלל החלטה להציע לך, שנינשׂא זה לזה. אחי הצעיר כבר בן עשרים, והוּא מבין יפה בעסק. גם אחוֹתי עוֹזרת על ידוֹ. עד החתוּנה עוֹד אוֹסיף לעבוֹד בבית החרוֹשת, אחרי כן נראה מה נעשׂה. המטרה האחרוֹנה, כמוּבן, היא: ארץ ישׂראל. ייתכן שהנסיעה תבוּצע מהר מן המשוֹער”. הוּא נדהם רגע. אמנם היתה בלבוֹ חיבּה למרים, אבל לא פחוֹת ממנה חיבב גם אחירוֹת. אמת הדבר, אוֹתה גם כיבּד מאד, על שוּם אוֹפיה ויכוֹלתה לחיוֹת לפי רצוֹנה, בלי להתחשב בדעת אחירים. אבל לא עלה על דעתוֹ, שדוקא היא מיוּעדה לוֹ, היא בעלת ההשקפוֹת הסוֹציאליסטיות… איך שהוּא, עוּבדה היא: מרים מאניס ופישל גוּטשאל – מאוֹרשׂים. אחר כך בא הימנוֹן עליה, על מרים. כאילוּ הסיר מלבוֹ את ביתוֹ, את חביריו, אפילוּ את אמוֹ הנערצה הזכיר בשלוֹש מלים: “אמא, כמוּבן, מאוּשרת”, ולא יוֹתר. כל העוֹלם נצטמצם במרים, וּמרים עצמה נתפּשטה על כל העוֹלם. בשוּלי המכתב באוּ שוּרוֹת מוּעטוֹת כתוּבוֹת בידי מרים עצמה. אידית כתבה וּכתב יוֹשר לה נשי־אמיץ. אינה מסכימה כמוּבן, לכל הגוזמאוֹת של פילק. כמה עוּבדות דוֹרשוֹת הגהה. אבל בטוּחה היא, שהתחבּרוּתם תהיה מבוֹרכת. לאחר שפילק יתחזק בבריאוּתוֹ – יעמידוּ חוּפּה ויעלוּ לארץ ישׂראל. עכשיו ארץ ישׂראל חשוּבה בשבילוֹ עוֹד יוֹתר משהיתה – בשל אקלימה החם. היא בטוּחה, שאשׂמח לבשׂוֹרה, והיא לוֹחצת את ידי מרחוֹק, לחיצה של חיבּה וידידוּת, שקנתה לה בזכוּתוֹ של פילק.

שוּרוֹת ישרוֹת אלוּ עשׂו עלי רוֹשם יוֹתר מכל המכתב. משהוּ לא רגיל נהר מתוֹכן אל לבי. מדבריה למדתי ברוּר, מה טיב חוֹליוֹ של פילק. יוֹצא, שהיא פרשׂה כנפיה עליו מדעת. היא ידעה שמצב חזהוּ אינוֹ כשוּרה (לא “הלב שירש מאמוֹ” הוּא בעוֹכריו), והחליטה להיות לוֹ למגן. על טיפּוּס כמותה אפשר לסמוך: היא תעשׂה הכוֹל כדי להבריאוֹ ו“להציג רגלוֹ בדרך החיים”, כדבר דוֹדוֹ ריינהארד (נבוּאה נזרקה בוֹ בריינהארד!).

שׂמחתי למזלוֹ של פילק, שהיה טעוּן עתה רחמים יוֹתר מבשנים הקוֹדמות. שׂמחתי על כך כמכּיר, כידיד, כאדם. אבל כבר ברגעים הראשוֹנים הרגשתי גם טיפּה של עצב בשׂמחתי. מעין דיכדוּך נפש שלא מדעת. חזרתי וקראתי את שוּרוֹתיה המעטוֹת בשוּלי המכתב. כל המכתב שלמעלה כמוֹ בטל בשוּרות אלוּ. היה בהן בשבילי משהוּ יוֹתר מגילוּי אנוֹשי. כמעט ראיתי בחוּש את היד הכוֹתבת את הכתב, גם את הדמות הנטוּיה על הגיליוֹן, אף את פניה של הכוֹתבת. כל דמוּתה, כפי שזכרתיה מליל הטיוּל, אף קוֹלה בדבּרה עמי, ריצתה על פני הדרך רוֹעדת מקוֹר, תנוּדת יריכיה ברוּצה וּשׂערה המתבדר לאוֹר הלבנה, הליכתה במעילוֹ של פילק, המעיל הגברי הקצר, הפּרוּף בקושי על חזה. את כל אלה קסמוּ והעלוּ לעיני השוּרוֹת הללוּ. ניסיתי לטוֹרדה ממוֹחי ולחשוֹב על התוכן האנוֹשי שבמלים הפשוּטוֹת – ולא עלה בידי, עד שהתחלתי רוֹגז על עצמי. אוּלם רוֹגזי לא שיכּך את דמיוֹני, וּלהפך, תמיה הייתי על עצמי: מכל אלה שהכרתי באוֹתוֹ יוֹם הביקוּר בצ. רק דמוּתה קמה וחיתה בי בהתמד עקשני כזה. והרי אז לא עשׂתה עלי כל רוֹשם בנשיוּתה. אדרבה, אחירוֹת היוּ יפוֹת בעיני ממנה. ריינה’לי, למשל, היה לה חן רב, שהצית בי הירהוּרים. גם אחוֹתה, שׂרה, נתקבלה על לבי בדיבוּרה הנעים, גלוּי הלב. גם אחוֹתוֹ השנייה של פילק, קלארה, היתה רבת חן. וּבה, במרים, לא ראיתי אז כלוּם. ולא עוֹד, אלא שדמוּתה היתה אז כבידה בעיני, וּמה שדיברוּ בה מתח עליה קו של גברוּת לא מלבּבת. וּראה, עכשיו, משאוֹרשׂה לוֹ לפילק וכתבה אלי שוּרוֹת מספר, בלשוֹן עממית פשוּטה – חיתה בי פתאוֹם בתוֹאר חמדה! לא ידעתי נפשי.

מצב נפשי זה לא נסתלק ממני כשבוּע ימים. לא אחת תפשׂתי עצמי, שאני מוֹציא את המכתב וקוֹרא את תוֹספתה של מרים. את המכתב כוּלוֹ לא זיכּיתי בשׂימת עין. יש שמתוֹך התנערוּת פתאוֹם זרקתי את הגיליוֹן לתוֹך מגירת שוּלחני, מתוֹך החלטה נפרצה לא לנגוֹע בוֹ יוֹתר. ואחרי זמן מה ראיתיו שוּב בידי.

הייתי אז שוּב בלבוּב, נתוּן לסבך ענייני. זנחתי את תוֹרת המשפּטים ונסיתי לעבוֹר לפילוֹסוֹפיה והיסטוֹריה. אוּלי יעלה בידי סוֹף סוֹף לגמוֹר לימוּדי, ואז אוכל לחשוֹב על נסיעה לארץ ישׂראל, שזוֹ היתה עוֹמדת לעיני תמיד כאוֹתה יד המוֹרה את הדרך על פרשת דרכים. הימים היוּ ימוֹת החוֹרף ונכנסתי לעבוֹדה בשקידה, שלא ידעתי כמוֹתה זה שנים רבות. משוּלחני לא פסק גל של ספרים, ולא הסתפקתי באלה, אלא הייתי יוֹשב שעוֹת בבית הספרים האוּניברסיטאי. רק לאחר שבועיים אוֹ יוֹתר החזרתי תשוּבה לפילק על מכתבוֹ. בירכתיו במלים חמוֹת לאירוּסיו. הבעתי שׂמחתי על המאוֹרע, אף ניבּאתי לוֹ תקוּפה חדשה, תקוּפת בריאוּת ואוֹשר, בחייו. כתבתי לוֹ משהו על עצמי. הרגשתי מעין חוֹבה לתקן מה שפגמתי בבלי דעת בידידוּתנוּ אחרי מכתבוֹ האחרוֹן. בסוֹף, כמסתבר מאליו, הוֹספתי שוּרוֹת תשוּבה אחדוֹת לה, למרים. התאמצתי לנקוֹט טוֹן רשמי ככל האפשר. אך לא יכוֹלתי שלא להוֹסיף מתוֹך התרגשוּת הלב: “אני מחזיר לך לחיצת יד לבבית במאד מאד”. מלים פשוּטוֹת וּרגילוֹת מאד, ואף על פי כן נדמה לי שגיליתי בהן יוֹתר ממה שרציתי לגלוֹת. וּלאחר ששלחתי את המכתב עוֹד נקפני לבי, שמא תבין היא, מרים, מה שיקעתי במלים אלו. אף כי, מצד אחר, רציתי שתבין.

תשוּבה על מכתב זה קיבלתי רק כעבוֹר חוֹדש. הפּעם בלי תוֹספת שלה. פילק התנצל, שהיא טרוּדה מאד בעסק. לרגל העסק נסעה לקראקוּב ותשוּב רק לאחר שלוֹשה ימים, והוּא אינוֹ רוֹצה להשהוֹת עוֹד את המכתב. (כאילוּ לא השהה אוֹתוֹ חוֹדש ימים! ) בכלל נעשׂוּ עתה מכתביו של פילק נדירים יוֹתר. והדבר היה מחוּור לי; הם מספיקים לעצמם. אין להם צורך ל“שלישי לברית” (כך, בודאי, היה פילק מצטט את שילר!). לא הצטערתי על כך. דרשתי להם כל טוּב וסבּוֹתי את לבי לעסקי אני, שהספיקוּ לי באוֹתם הימים. במשך כל אוֹתוֹ החורף קיבלתי עוֹד מכתב אוֹ שניים. אחר כך באה הפסקה ממוּשכת.

בחג הפסח הייתי בבית אבי. אחר כך חזרתי ללבוּב. עם בוֹא האביב ועוֹלמוֹ של הקב"ה עמד בליבלוּבוֹ, בא בי שיכרוֹן. גני העיר, בפרט “פארק קילינסקי” הגדוֹל והנהדר שמחוּץ לעיר, משכוּני החוּצה. עניין הלימוּדים נתרוֹפף בידי שוּב, והתחלתי לפקפּק, אם יפה בחרתי. ניעוֹרה בי שוּב, כדרכי, תשוּקת הנדוּדים. הצוֹרך לנסוֹע, ביחוּד, למקוֹמוֹת של טבע נאה. שנים אחדוֹת חוֹשב הייתי על נסיעה להרי הטאטרה ועל הליכה ברגל לעֵבר הוּנגריה. אפשר אסע שמה.

והנה – שוּב “והנה” – כבחצי חוֹדש מאי – "בירח מאי נפלא ההוֹד'', כדבר היינה – הוּבא לי מכתב כתוּב בסדר הפוּך: הפּוֹתחת היא מרים, והוּא כוֹתב קצרוֹת אחריה. והמכתב אינוֹ שלוּח מצ., אלא ממעוֹן המרפּא הידוּע שבקארפּאטים ש'. שם המקוֹם בראש הגיליוֹן, מוּדפּס יפה על טוֹפס של בית מלוֹן – הפעים את לבי. אף היא, בכתב פחוּז קצת, כוֹתבת הפעם פוֹלנית. וּבכן, עד כאן הגיעוּ הדברים! אנוּסה היתה, המסכּנה, להוֹבילוֹ לש., ועוֹד לפני העוֹנה. מצבוֹ, כנראה, הוּרע במידה מרוּבה. טוֹן המכתב עצוּר מאד. היא השתדלה אפילוּ להיוֹת בדוּחה, מתארת קצת את המקוֹם, את הנוֹף, את החיים במלוֹן. אבל מכוֹתלי הדברים ניכר היה ברוּר מה מצבוֹ של פילק. ואם דבריה כיסוּ טפח, באוּ דבריו וגילוּ, כדרכוֹ, את הכול. בקלוּת חוֹלנית כתב על שני “שטפי הדם שהיו לוֹ: אחד באמצע החוֹרף ואחד בחוֹל המוֹעד של פסח. אבל הכול עבר בשלום”. הרוֹפא מבטיח, שהפגם הקטן ניתן לתיקוּן, אם יאחזוּ באמצעים ראוּיים – והריהוּ בידי מרים. גם הרוֹפא סוֹמך עליה. העיקר הוּא הביטחוֹן. וּשניהם, גם הוּא וגם מרים, מליאים אמוּנה עזה בחיים, שהוּא ישוּב בקרוֹב לאיתנוֹ ויעלוֹ לארץ ישׂראל.

עיקר שכחתי: שניהם ביקשוּ ממני, כמעט השביעוּני, לעשׂוֹת עמהם חסד ולבוֹא אליהם לימים אחדים. מזג האויר נפלא, הנוֹף קוסם. בית המלוֹן טוֹב וריק למחצה. והמחירים צנוּעים מאד. אם ארצה – אוּכל לשבת עמם גם ירח ימים, עד תחילת העוֹנה הגדוֹלה.

איני יוֹדע מה היה לי – ישבתי וכתבתי גלוּיה: מחרתיים אני בא. ואני מתוַדה מיד: כל נימה שבי רצתה לראוֹת את מרים. רציתי לראוֹתה על רקע זה של טבע הדוּר, של חיים בשביל אחר, את מרים באנוֹשיוּתה הזכּה – לא יכוֹלתי לוַתר על החוייה הזאת. כל מחשבה של פיקפוּק, כל חשש של מצפוּן, כל רגש חיסה על פילק – הכוֹל נדחה בכוֹח הרצוֹן להיות בקרבתה של מרים.

קם בי איזה גל של מרץ, איזה רוֹן עלוּמים, אשר לא ידעתים זה שנים. איזה סיפּוּק מעצמי, מגוּפי, מבשׂרי ודמי. ביישוּב דעת מפליא עשׂיתי תוך יוֹם אחד את כל ההכנוֹת הדרוּשוֹת. קניתי אילוּ מלבוּשים הוֹלמים את מעוֹן הקיץ. אפילוּ מקל הרים בצוּרת גרזן. גם מתנוֹת קניתי בשביל שניהם (הרי חייב אני להם מתנה אחרי אירוּסיהם!), חפצים קטנים, לא יקרים.

כשהכוֹל היה מוּכן, הוֹדעתי לבעלי הדירה שגרתי אצלם, כי נוֹסע אני לשבוּע אוֹ לשבוּעיים, וביקשתי מהם רק דבר אחד: לאַורר בכל יוֹם את חדרי במשך שעוֹת מספר. הלכתי לתחנה הוינאית וקניתי כרטיס עד סאנץ ישן, היא התחנה האחרונה לפני ש., ואחרי המתנה של חצי שעה באה הרכּבת ונסעתי.

המסילה הפּוֹנה דרוֹמה מטארנוּב נכנסה לנוֹף הרים ירוֹק, אוֹתוֹ נוֹף שהוּא כל כך אהוב עלי. וביוֹתר נתעלה בי רוּחי, כשעברתי מן התחנה לעגלת סוּסים מכוּסה כילה בכביש הרץ בתחתית הרים, המתנשׂאים מימין הנוֹסע; וּלמטה מן הדרך, בעוֹמק רב, שוֹטף נהר הדוּנאיץ, נהר עז, מתגון בכל גוֹני השמיים והאויר אשר בנוֹף חמד זה. כך נסעתי עד בואי לעיירה ק., וּמשם בדרך עוֹלה מן הנהר עד מקוֹם המרפא, שאינוֹ אלא יישוּב כפרי גדוֹל. בכל מפגע העין גבעוֹת והרים, נקרות ועמקים, רוּבם מכוּסים עצי מחט, אוֹרן ותוֹרנית, ומיעוּטם חלקוֹת שׂדה יפוֹת, חרוּשות וזרוּעוֹת, אוֹ אפרים

עטוּפי דשא. זעיר שם חלקת טרשים חשׂוּפה, אך גם בה שׂיחים וּסבכים ירוּקים. שבילים וּמשעוֹלים מתפּתלים בכל עֵבר. והנה כבר הבניינים הראשוֹנים: בתחילה בקתוֹת איכּרים, אחריהן וילוֹת קטנות וּגדוֹלוֹת, בסגנוֹן הררי, בתוֹכם גם בנייני לבינים אדוּמים, ובניינים עם מגדלים נאים, עם גגוֹת גבוֹהים משוּפּעים וּכתוֹבוֹת עליהם. העגלה דהרה בעליצוּת רבה על הדרך, עד שבאנוּ למרכז היישוּב, שם מקוֹם תחנוֹתן של העגלוֹת.

שניהם עמדוּ ברחבה וחיכו לי. אך קפצתי מעל העגלה, ראיתים עוֹמדים כמעט נוֹגעים זה בזה. פניו היוּ טוֹבים. הוּא שמן מאז ראיתיו באחרוֹנה. היה לבוּש חליפה טוֹבה. השינוּי היחיד שחל בוֹ: סוּדר ירוֹק, מקוּפּל, היה כרוּך על צוארוֹ. אבל אוֹתה, את מרים, כמעט לא הכרתי. קוֹמתה כאילוּ גבהה. לא היה בה סימן לאוֹתוֹ כוֹבד הגוּף, שהרגשתי בה באוֹתוֹ ליל הטיוּל. לבוּשה היתה שׂמלת בד ספּוֹרטיבית, תפוּרה בטעם, לראשה מגבעת פּאנאמה קטנה, מוּטה כלשהוּ על אוֹזנה. השׂיער הכּהה הבהיק מתחתיו בשפע. ועיניים חכמוֹת וחמוֹת דוֹברוֹת וּמאירוֹת את הפּנים הגלוּיים, האמיצים, המפיקים רוֹך בריא, פשוּט וטבעי. כוּלה קסמה לי כחזיוֹן חלוֹם שנראה בהקיץ.

פילק ניפנף לי בכוֹבעוֹ בלכתוֹ לקראתי. שׂערוֹ נתקלש והקרחת כבר נתפּשטה על שטח הגוּן של קוֹדקדוֹ. הוּא תפס את ידי בשתי כפּיו. מיד חשתי את לחוּתן הזרה. כמה רגעים החזיק אוֹתן, מביט לתוך עיני הבטה עליזה־עצוּבה ולא קירב פניו אלי.

– אמרתי למרים, כי תבוֹא, ואמנם באת. נדמה לי, כבר נצח לא התראינו. לא אמרתי לך, מרים?

מרים באה והחזיקה גם היא בשתי ידי:

– תודה לך. לא נשכח את מעשׂך זה. איך היתה הדרך?

– נפלאה. פני שניכם רעננים.

– אנוּ כאן כבר שבוּע ימים. הכוֹל: האויר, המזוֹן, הטיוּלים מרבים בריאוּת.

פילק לא זז ממרים. זכרתי, שהיה תמיד מסתער ליטוֹל מידי האוֹרח את המשׂא שהוּא נוֹשׂא. הפעם יצא ידי חוֹבתוֹ באמירה סתמית:

– מלתחתך, כנראה, כבידה. תהיה עמנוּ לפחוֹת שבוּע ימים. לא כמוֹ אז, בצ., שברחת אחרי יוֹמיים.

– איני אץ הפעם.

הלכנוּ משם ברגל כברת דרך. עברנוּ על גשר קטן מתוּח על פלג הרים צר, וּפנינוּ בשביל עוֹלה, כבוּש בתוֹך עֵשׂב, אל בית מלוֹנם, שהיה בעל שתי קוֹמוֹת גדוֹלוֹת, דוֹמה קצת לבית המלוֹן של הוֹרי פילק, בהבדל זה, שמרפּסות גדוֹלוֹת היוּ תלוּיוֹת בחזיתוֹ, משׂוּרגוֹת חבלבּלים פּוֹרחים.

ואוֹרנים מגוּדלים עמדוּ סביב ולפניו גינת ורדים עם מקלוֹת צבוּעים וגוּלוֹת כחוּלוֹת עליהם.

– יש עשׂרה חדרים פנוּיים, – אמר פילק – מרים בחרה בשבילך את הטוֹב שבכוּלם בקוֹמה השנייה. אנוּ גרים למטה בשני חדרים סמוּכים. בעל המלוֹן לא הסכים לאַכסן אוֹתנוּ בחדר אחד. כמוּבן, מטעמי מוּסר, שעדיין אין אנוּ נשׂוּאים.

כנף הסוּדר שמטה מעל כתיפוֹ ונתלתה לפניו. היא העמידה אוֹתוֹ והחזירה את הסוּדר למקוֹמוֹ. אגב ליטפה את לחיוֹ כלטף ילד.

בעוֹד חצי שעה יקרא הגוֹנג לארוּחת הצהריים. אם רעב אתה – תוּכל לקבל משהוּ, – אמרה מרים.

בעל המלוֹן, יהוּדי קראקוֹבי יפהפה, בעל זקנקן שחוֹר וכיפּת משי קטנה כלביבה על תסרוֹקתוֹ העשׂוּיה, רשם את שמי בפנקס הגדוֹל. מסר את המפתח לידי המשרתת הנוֹכרית. זוֹ לקחה מידי את המזוָדה ועלתה עמנוּ במדריגוֹת וּפתחה לפני את החדר: חדר רחב ידיים, קירוֹת עץ צהוֹב, שעיע, רצפת פּארקיט נהדרה ותקרת עץ מצוּבעת. רהיטים קלים ונוֹחים. וילאוֹת חוֹרי על החלוֹן הרחב ועל הדלת הפתוחה אל היציע הקטן, ששׂריגי הפרחים עלו עליו. שתי מיטוֹת בוֹ, רק אחת מוּצעת. רוּח צהריים, רוּח נוֹשׂאת זוֹהר שמש וּבוֹשׂם הרים, התהלכה בחדר. עמדתי כמוּקסם. לא יכוֹלתי להתאפק מלשאוֹף מלוֹא חזי מן האויר הטוֹב.

– ברוּך טעמך, מרים, – אמרתי.

– בעוֹנה זוֹ קל לבחוֹר, – ענתה.

– יש לנוּ כבר המוֹן מכּירים פה, – התפּאר פילק.

– יוֹתר מדי, – אמרה מרים.

אחר לקחוּני אל חדריהם, חדרים לא גדוֹלים, שקיר נסרים חוֹצץ ביניהם.

– פילק אוֹהב אויר פחוֹת חריף, – אמרה מרים.

– אני אוהב? – הוּא, הרוֹפא, ציוה. כן, פילק חדל להיוֹת ציפוֹר דרוֹר. שני טיראנים שוֹלטים בוֹ: הרוֹפא וּ… מרים.

הוּא חבק את גזרתה לעיני: "טיראן שלי! " ועיניו הציצוּ פעם בה וּפעם בי ברוֹב מתיקוּת.

באחוֹרי הבית היתה חוּרשת אוֹרנים נאה בשביל האוֹרחים. בין העצים היוּ ספסלים וכיסאוֹת־נוֹח וערסלים ושוּלחנוֹת קטנים. אחדים עם מפּוֹת צבעוֹניוֹת. גם נדנדה וּמכשירי התעמלוּת.

– הנה שם המקוֹם החביב עלינוּ, – הוֹרה לפנינוּ פילק את הדרך.

ישבנוּ במשוּלש על כיסאוֹת־נוֹח בתוֹך רשת צל ואוֹר.

– מה בריאוּתך? – פניתי אל פילק.

– כמאה חזירים, – ענה וחייך אל מרים – אבל משתעמם, עם עשׂרוֹת המכּירים. העבוֹדה בצ. מוֹשכת.

– אין דבר, יש לוֹ שם ממלא מקוֹם טוֹב, – אמרה מרים – שׂרה, אחוֹתה של הגברת קליין. אין לך מוּשׂג, איזוֹ אדיקוּת היא מראה בעבוֹדתה. והעלמה ווּרצל, כמוּבן, עוֹזרת על ידה. שׂרה אירגנה קוּרס לעברית, שלוֹשים בחוּרוֹת משתתפוֹת בוֹ. לא היית מאמין: בנוֹת חסידים וּמתבוֹללים יחד. אפילו בתוֹ של ה“לוּדוֹביץ” ד"ר פּוֹרדס לוֹמדת שם.

– אה, מה בכוֹח בחוּרה לפעוֹל? – קרא פילק וחוֹטמוֹ הבשׂרי נתעקם בביטוּל – אבל מה יכוֹל אני לעשׂוֹת, אם הטיראנים שלי גזרוּ עלי פרישׁוּת מכל עבוֹדה במשך איזה זמן. אין דבר, אני אפצה את עצמי. יש לי כמה תוֹכניוֹת קאפּיטאליוֹת!

שאלתי לשלוֹם ההוֹרים, המכּירים. הזכרתי כמה מראוֹת שראיתי בצ. לשׂמחת לב שניהם. טבע הוּא באדם לשׂמוֹח כשמזכירים לוֹ דבר ידוּע לוֹ. ישבנוּ ושׂוֹחחנוּ מתוֹך עירוּת רוּח של אנשים שנפגשוּ לאחר פרידה ארוכה. לעתים קרוֹבוֹת נשתתק פילק וראשוֹ שקע על חזהוּ ועיניו נראוּ כמחייכוֹת בהנאה אל עצמן. ניכּר היה בוֹ, כי מנתוֹ שפרה עליו והוּא מקבל פּינוּקיו באהבה.

פתאוֹם הניחה מרים ידה על ראשוֹ:

– יקירי, שכחת – עליך לקחת משהוּ.

הוּא ניעוֹר וקם:

– אה כן, סלח לי, תיכף אחזוֹר.

– עליו לקחת רפוּאה, רבע שעה לפני הסעוּדה.

נשארנוּ לבדנוּ. נטלתי את כף ידה של מרים, כף יד לא קטנה, אך נשית וּנעימה.

מצבו רציני?

– יוֹתר מן הנראה. פניו טוֹבים וּמצב רוּחוֹ טוֹב. אף אינוֹ משתעל הרבה. דם אינוֹ נראה. אך החוֹם אינוּ פוֹסק. הרוֹפא – יש כאן מוּמחה גדוֹל – אוֹמר, שה“מוֹקד” עודנוּ בתהליך ההתפּשטוּת. דרוש טיפּוּל אנרגי. אני מטפּלת בוֹ לפי הוֹראוֹת הרופא; פעמיים במעת לעת אני חוֹבשת את גוּפוֹ למשך שעתיים בכל פעם. אחר כך הוּא צריך לשכּב שעה. נמצא, שאת רוֹב זמנוֹ הוּא מבלה במיטה. זה המצב.

– ואַת מקבלת כל זה באהבה?

– בחוֹבה. פעמים אחדוֹת בלילה הוּא מקיש לי על הקיר, ואני נכנסת אליו.

לחצתי אצבעוֹתיה. היא צחקה צחוֹק לא ברוּר והשיבה לי לחיצה קלה. הסתכלתי בה מקרוֹב מאד. לא שיערתי כי עוֹר פנים שחוּם עלוּל להיוֹת כה ענוֹג. הוֹסיף על עניגוּתוֹ האוֹר שנהר מעיני הקטיפה ארוֹכוֹת הריסים.

– הצרה היא, שבביתוֹ אין מי שיוּכל לעשׂוֹת משהוּ בשבילוֹ. אמוֹ אוֹהבת אוֹתוֹ אהבה חוֹלנית, אבל היא גוּפה מרוּתקת אל המיטה וּמתקיימת בחסד טיפּוּלם של בני הבית. והם, בייחוּד אחרי יציאתה של רגינה, רתוּמים בעוֹל בית המלוֹן יוֹם ולילה.

– ואביו?

מה יש לדבר – לעבוֹדה אינוֹ מסוּגל, חצי הגוּף משוּתק. אבל – הרי לא באת לכאן, שנשפּיע עליך מרה שחוֹרה. המקוֹם באמת נפלא. נוּכל לטייל.

– הוּא, פילק, מוּתר בטיוּלים?

– מוּבן, שאסוּרה לוֹ כל יגיעה יתירה. רק בסביבה הקרוֹבה אנוּ מטיילים יחד. אבל אפשר שנוּכל להרחיק מעט – בשעוֹת שעליו לנוּח במיטה.

– תוֹדה! – אמרתי לה מתוֹך התרגשוּת – איך יכלה העיירה צ. להעמיד אדם נפלא כמוֹך?

– קוֹמפּלימנט?

– לא, אמת לאמיתה.

פילק חזר, נוֹשׂא בשתי ידיו תפוּחים. ניפנף בהם מרחוֹק:

– קיבלתי במיוּחד לכבוֹד האוֹרח.

אך גמרנוּ לאכוֹל את התפוּחים הטירוֹליים הטוֹבים

(משוּמרים מאשתקד) – צילצל הגוֹנג. מעברים נמשכוּ אנשים אל השביל העוֹלה אל בית המלוֹן, רוּבם מראה בריאוּתם עלוב. אחדים משתעלים לתוֹך מטפּחוֹתיהם.

אכלנוּ שלוֹשתנוּ ליד שוּלחן אחד. כמה שוּלחנוֹת לא היוּ ערוּכים כלל, מפני מיעוּט האוֹרחים. אך בין המעטים היוּ אחדים, שניפנפוּ ממקוֹמוֹתיהם ברכה לפילק וּלמרים. מרים מילאה חוֹבתה בשירוּת הגברים. פילק אכל בתיאבוֹן רב והיה מזרז אוֹתי לאכוֹל הרבה.

אני מצוּוה על “מאסטקוּר”, וגם לך לא יזיק, אם תקבל אילוּ קילוֹגראמים. אתה דק מדי. לא כן, מרים? אתה זוֹכר בודאי מה אוֹמר שקספּיר על הדקים?…

הוּא קיבל, מלבד מה שאכל עמנוּ, גם בקבוּק של “מוֹלקן”, מין חלב מוּתקן ביחוּד בשביל החוֹלים. שפך מעט על בגדוֹ, וּמרים קמה, טבלה קצה המפית במים, גחנה עליו וניקתה את המקוֹם המרוּבב.

– בעלת בית טוֹבה? – הבריק עלי בעיניו.

– על כל בחוּרי ישׂראל! – עניתי בהלצה.

אחרי הסעוּדה, שלא ארכה הרבה, קמה מרים ואמרה:

– עכשיו, יקירי, עליך להינפש שעה. אחר כך אבוֹא ואחבשך. בארבע וחצי נצא יחד לטיוּל.

– כמוּבן, – ענה מרוּצה.

הוּא נכנס לחדרוֹ וּמרים נכנסה לחדרה, ואני עליתי במדריגוֹת אל חדרי.

לא דבר ריק היא נבוּאת הלב. זוֹ ההתפעמוּת המוּזרה, זוֹ התמוּרה שחלה ברוּחי לפני כמה חדשים עם קריאת השוּרוֹת המעטוֹת, כתב ידה של מרים, בשוּלי מכתבוֹ של פילק – היה להן יסוֹד במציאוּת, שהיא לרוֹב נעלמת מעינינוּ, אך מכריעה בחיינוּ. לא ידעתי אף החצי מחינה של אשה זוֹ (לא נערה, כי אם אשה מוּשלמת בכוֹל!), כפי שנתגלתה לי כאן. שלא מדעת נשׂאתי את בבוּאתה בנפשי, עד שבא המגע המגי והפריחה בקרבי. עתה נפקחוּ עיני לראוֹת כוּלה במציאוּת הגלוּיה. ברוּר לי: יש בלבי אהבה למרים. עוֹד אז, בליל הטיוּל בצ., אהבתיה ולא ידעתי. עתה אני יוֹדע. כל בשׂרי ירנן אל מראיה, אל קוֹלה, אל מבט עינה, אל חין הליכוֹתיה. ואוּלם יוֹדע אני כמוֹ כן, כי גדוּרה דרכי אליה. זה האיש פילק, עם כל פחיתוּתוֹ (רק עתה, לאחר שמצא לוֹ את ה“משען” הדרוּש לוֹ, ראיתי את מיעוּט ערכוֹ), הוּא מכשוֹל, שאיני רוֹאה דרך לפסוֹח עליו. אם גם אתחכּם למצפּוּני, אם גם אמצא בי את העוֹז לנסוֹת לפסוֹח עליו – עוֹד אין היא נענית לי, אחרי שהיא כבוּשה לוֹ. אין ספק, היא בחרה בוֹ מרצוֹנה, מהכּרתה, וּבוֹ היא דבוּקה, עליו היא מגלגלת את מידוֹת האשה שבה בתוֹם לבב, בשלימוּת המחשבה והרצוֹן, שרק אשה בעלת הכרה ואופי וכשרוֹן מעשׂה כמוֹה מסוּגלה לכך. ומה כוֹחי כי אביא תמוּרה בנפשה? ואין אני רוֹאה כל מקוֹם תוֹרפה בחוֹמת רוּחה, שאנסה לפרוֹץ בו. הכלים והתכסיסים הבדוּקים לא יצלחוּ עליה… האם נגזר עלי שוּב, כמוֹ שאירע לי כבר פעמים אחדוֹת בחיי, לשלוֹח את ידי, כמסוּפר באגדת משה, אל קערת האש וּלהיכווֹת? האוּמנם זה גוֹרלי? האוּמנם הוֹליכני מזלי גם הפעם אל תחוּם הצער המדכּא הבא מקוֹצר יד?…

שכבתי על מיטתי לבוּש ונעוּל, ידי תחת ראשי, ועיניתי עצמי במחשבוֹת, שסבוּר הייתי, כי מסוּלק אני מהן לצמיתוּת. וּמתוֹך ידיעת עצמי ידעתי, כי בבוֹא המחשבוֹת האלו, רב תוֹקפן עלי, כאילוּ אני מתנסה בהן פעם ראשוֹנה. שוּב קם וניעוֹר בי אוֹתוֹ החיטוּט החם המכאיב־המתוֹק, שאינוֹ מַרפּה לרגע, אוֹתוֹ הגירוּי, שמרכזוֹ במוֹח החוֹשב וקרניו שלוּחוֹת בכל סעיפי העצבים שבגוּף המרגיש. כמוֹ חיים זכרתי את לילוֹת הנדוּדים שגרמוּ לי לפנים מצבים דוֹמים לזה ויראתי מפניהם. אבל ידעתי, שלא אעצוֹר כוֹח להימלט מהם. אילוּ גם מצאתי בי אוֹן לעשׂוֹת מעשׂה, בדוֹמה לזה שעשׂיתי אז בצ., להוֹדיע שאני נוֹסע מחר וּלקיים את הוֹדעתי – לא ירפא לי בזה. נשׂוֹא אשׂא עמי את אבן הכאב אשר לא תחדל מלחוֹץ בקרבי. ואפשר שהדמיוֹן הפּוֹרה עוֹד יגדיל לחצה… אך לא! אוֹתוֹ כוֹח לא מוּשׂג, שאחז בציצית ראשי והביאני הלוֹם, אוֹתוֹ כוֹח יעמוֹד לי לחתוֹך את הדבר לכאן אוֹ לכאן. לא היתה בי אמוּנה בהצלחתי אצל מרים, אף כי כל ישוּתי שיועה להצלחה זוֹ; אבל גם להישאר תלוּי בחזון תעתוּעים לא אוּכל, לא אוֹבה. לא לפי גילי הוּא עוֹד, לא לפי ערכי וּכבוֹדי בעיני עצמי.

התהפּכתי ברוֹב מכאוֹבים על משכבי. אף כי החלוֹן והדלת היוּ פתוּחים ואויר הרים קריר וטוֹב זרם בעדם, חשתי חוֹם עד לידי כוֹבד נשימה. דמוּתה של מרים לא משה מעיני רוּחי. ראיתיה לכל קו ותו שבפניה וּבתוֹאר גוּפה. מאוֹר עיניה, חיתוּך פיה, גוֹן עוֹרה, תנוּעוֹתיה. מכאוֹב

חמדה חילחל בי בלי חשׂך, ולא מצאתי לי מנוֹח. חפצתי שתגיע כבר שעה ארבע וחצי, שנצא לטיוּל שאמרה. מוּזר הדבר, כשאני שרוּי עמה, ואפילוּ בחברתוֹ של פילק, אני שקט יוֹתר, כאילוּ מציאותה מאצילה לי איזה כוֹח וביטחוֹן. בלעדיה ההירהוּרים מכריעים אוֹתי.

סוֹף סוֹף הגיעה השעה ארבע. הגוֹנג קרא לתה. התקנתי עצמי וירדתי למטה. גם אוֹרחים אחירים שבקוֹמה השנייה ירדוּ. רוּבם יהוּדים פשוּטים מן הדוֹר הישן, אך לבוּשים בקפדנוּת וּמנהגם בשלוה של בני תרבוּת. עברתי על דלתוֹת שני החדרים. לא ידעתי אם לדפוֹק. מרים היא בודאי אצלוֹ, עסוּקה בהתרת התחבוֹשת. יצאתי אל חזית הבית. בגינה, בין שׂיחי הורדים, התהלכוּ אוֹ ישבו אוֹרחים. עוֹד מעט יצאוּ גם הם. התהלכתי מעט בשבילים. בכל מקוֹם שנשׂאתי עיני ראיתי גבנוּני הרים ירוּקים ורקיע תכלת, רקיע אביב רענן, פרוּשׂ עליהם. הבניינים מפוּזרים על צלעוֹתיהם ובעמק. מן הסאלוֹן נשמעה נגינת פסנתר, אחד האוֹרחים ניגן שם ואלס קל, מרקיד. פני רוֹב האורחים הביעוּ סבל ודיכדוּך נפש, אך היוּ ביניהם גם עליזים וצוֹחקים צחוֹק של בריאים והיה תמוּה שהם נמצאים כאן.

והנה יצאוּ שניהם יחד, מרים וּפילק, עמדוּ על המדריגה והסתכלוּ לתוֹך הגינה כמחפּשׂים אוֹתי. ניפנפתי להם בכוֹבע שבידי והם ירדוּ לקראתי. מרים לבשה חוּלצת משי בהירה, קצרת שרווּלים. ידיה היוּ יפוֹת מאד. שׂערה היה גלוּי, עשׂוּי בטעם. רק עתה השגחתי בטבעת שבאצבעה. מראה הטבעת לא נעם לי. הוּא, פילק, היה שרוּי במצב רוּח מצוּין, אף שהסוּדר הירוֹק היה כרוּך על צוארו, הוּא שאלני בקוֹל ניגוּן:

– נוּ, ישנת מעט? באויר זה אי אפשר שלא לישוֹן. הוּא כמוֹ מנענע אותך. לא כן?

– פילק באמת ישן יפה. אף פעם לא דפק לי. היה ילד טוֹב. – אמרה מרים וחבקה את כתיפוֹ.

עלינוּ וישבנוּ אל שוּלחננוּ. ראיתי שהכוֹל ממהרים לשתוֹת את מַשקם. פילק קיבל בקבוּק קפיר וּמרים ניערה אוֹתוֹ וּמילאה לוֹ את הספל, אגב דיבוּרה:

– עוד עלינוּ לגשת אל ה“מעיין”. פילק צריך לגרגר. כאן בהרים מקדים היוֹם להחשיך, ואם רצוֹננוּ לטייל מעט, עלינוּ למהר.

– Carpe diem! – אמר פילק ושתה את הקפיר.

גם הפעם הרבוּ לברך אוֹ להחזיר ברכה לאנשים שבאוּלם.

– אתה רוֹאה את זה הגבוֹה, לבן השׂיער? לפני שלוֹשה ימים מתה פה אשתוֹ. סבוּרים היינוּ, אחרי מוֹתה יקוּם ויסע, וטעינוּ. הוּא מוסיף לשבת כאן. יוֹם יוֹם הוּא יוֹרד לבית הקברוֹת עם צרוֹר פרחים. בכלל מרוּבוֹת כאן הלויוֹת בלילוֹת. אחרי חצוֹת מעבירים את המתים לק., כדי שהאוֹרחים לא ירגישוּ…

– נדבר, פילק, על דברים יוֹתר שׂמיחים, – העירה מרים.

– למשל, על חתוּנתה של קלארה, – אמרתי.

– בודאי, – תפסה מרים את חוּט דברי – היתה חתוּנה נהדרה. מחצית אנשי צ. היוּ בחתונה. אפילוּ נוֹצרים. הגוּטשאלים חביבים על הכוֹל. לא כן, פילוּש?

– מובן. וכי אינם ראוּיים לכך? – ענה והוֹשיט לה את הספל שתמלאוֹ שנית.

חוֹשש לעיניהם של האורחים (מרים משכה עליה עיני רבים), נמנעתי מהביט אליה. ידעתי מה מבטי מביע.

הלכנוּ יחד אל ה“מעיין” – סוּכּה עגוּלה, מחוּטבת, ושלוֹש נערוֹת נוֹכריוֹת, לבוּשוֹת לבוּש הררי יפה רקמה, צמוֹת דקוֹת מקיפוֹת קוֹדקוֹדיהן הבהירים, רצוֹת מבית לגדר העץ, נוֹטלוֹת את הכוֹסוֹת הריקוֹת מידי האוֹרחים, נוֹתנוֹת אוֹתן בזריזוּת תחת הזרם וּמחזירוֹת בתנוּעה מלוּמדת לידיים השלוּחוֹת. שלוֹש הנערוֹת ברוּצן הלוֹך ושוּב ושׂמלוֹתיהן

הקצרוֹת מתבדרוֹת נראו כיוֹצאוֹת במחוֹל מחניים.

מרים קיבלה כוֹס מים מינראליים וּמסרה לפילק. הוּא קיבלה מידה והתרחק משם, כמעשׂה האחירים, עד הבּיב העשׂוּי לכך, גמע מן הכוֹס והפשיל ראשוֹ וגירגר בחזקת בגרוֹנוֹ, מגרגר וּפוֹלט, גוֹמע שוּב, מגרגר וּפוֹלט. מרים קראה לוֹ מרחוֹק:

– גם את האף. אַל תשכח!

הוּא ציית לה. כשגמר, ניגש אל ברז, שטף את הכוֹס וּנתנה בכיסוֹ.

משם הלכנוּ, בתוֹך קהל צפוּף למדי, במעלה הדרך המוֹבילה אל הפּארק של התחנה האקלימית. גן גדוֹל, צעיר וּמטוּפח יפה. שבילים רחבים וּנקיים מתפּשטים לאוֹרכוֹ וּלרוֹחבוֹ. מזריקוֹת זוֹרקוֹת מימיהן באויר

הצח. מן הצד, על בימת עץ סכוּכה, כבר ישבה התזמוֹרת עם כלי הנחוֹשת המבהיקים. עוֹד רגע ויפתחוּ בנגינה. רבים כבר ישבוּ על הספסלים המרוּחקים מן המזריקוֹת, מחכּים לנגינה. אחירים טיילוּ בשבילים אוֹ הרחיקוּ במעלה הפּארק אל המשכוֹ – היער.

– השעה כבר מאוּחרת בשביל פילק, – אמרה מרים – מחר בבוֹקר נלך אל היער. אם הוּא לא יהיה עייף, נלך עד “המים הבוֹערים”.

והיא הסבירה לי: במרחק קילומטר בתוֹך היער יש מעיין פתוּח, גדוּר מסביב בקיר של אבנים, כעין בריכה. בשני מקוֹמוֹת, בשׂפת המים, פּוֹרצים מן האדמה גאזים, המתפּשטים על שטח מה על פני המים. כשזוֹרקים שמה גפרוּר דוֹלק, נדלק הגאז המרחף ונראה כאילוּ המים בוֹערים. מראה יפה מאד, ביחוד בלילה.

– כלוּם הייתם שם בלילה? – שאלתי תמיה. ידעתי, שפילק אינוֹ יוֹצא בלילוֹת.

הייתי שם פעם אחת עם מכירים. אבל בהיעדרי קיבל פילק התקפה קשה של שיעול… לא נוֹרא היה. צילצלתי והמשרתת הביאה את הרוֹפא.

– כן, אבל כל אוֹתוֹ הלילה לא ישנת עוֹד…

בפּארק נטפל אלינוּ גבר גבוֹה ודק, בעל “קוֹטליטין” על שתי לחייו. פילק שׂמח לקראתוֹ. הציג אוֹתוֹ לפני: ד"ר זננזיבּ, עוֹרך דין מהוֹרוֹדנקה. ציוֹני טוב. כבר למד מפיו, אגב טיוּל, כעשרים מלים עבריוֹת.

שניהם הלכוּ לפנינוּ תפוּשׂים בשׂיחה, ואני וּמרים נשארנוּ

מאחוֹר. להזדמנוּת זוֹ חיכיתי. בשׂיחת שניים אנסה לתהוֹת על יחסה האמיתי אל פילק. האוּמנם כה בצוּרה החוֹמה? גם היא חיכתה לכך, כנראה, והיא גם שפתחה בשׂיחה, שגרמה לי אכזבה:

– מה בעיניך פילק?

– כלוֹמר?

– רוֹשם בריאוּתוֹ.

– אלמלא ידעתי שהוּא חוֹלה – הייתי חוֹשבו לפוֹרח.

– הרבה חוֹלים כאן מראיהם כך. לצערי, הוּא חוֹלה מאד. אבל אני אבריא אוֹתוֹ. אם יהיה צוֹרך לשבת עמוֹ כאן כל הקיץ, אשב עמוֹ. ואם יהיה הכרח לנסוֹע עמו לדאווֹס, אסע עמוֹ שמה. פילק יהיה בריא. אני אביאנוּ לארץ ישׂראל, ושם – אין עוֹד כל סכנה. גם דעת הרוֹפא היא כך. באקלים של ארץ ישׂראל לא ייפּגע עוד. אבל תחילה יש לאַתּר את הנגע.

– לא אמרת לי, מה אתם חוֹשבים לעשׂוֹת בארץ ישׂראל.

היא עמדה והסתכלה בי בפנים צוֹחקוֹת־רציניוֹת:

– לכך איני דוֹאגת. אני אמצא עבוֹדה, ואם יהיה צוֹרך לעסוֹק במסחר – נעסוֹק במסחר. למשל, חנוּת של ספרים.

– פילק יהיה סוֹחר?!

– כן. באין ברירה. יחד עמי.

– והאידיאלים הסוֹציאליים?

– גם הסוֹציאליזם אינוֹ שוֹלל את המסחר כפוּנקציה כלכלית – אם אין עמוֹ ריכוּז של רוחים קאפּיטאליסטיים.

– וּפילק יחיה בלי עסקנוּת ציבוּרית?

– אם ירצה לעסוֹק שם בצוֹרכי ציבוּר – ימצא לוֹ זמן לכך.

– ואם בכל זאת תתעשרוּ?

– בארץ ישׂראל אין סכנה כזוֹ. על הכרתי הסוציאליסטית לא אוַתר.

– אשריך, שאת מאמינה כך. הרי בצ. חטאת בעסק חמוּר מזה: היית בעלת בית חרוֹשת…

– נוּ, הוֹסף: מנצלת עוֹבדים…

– חסרי הכּרה…

וכן היינוּ הוֹלכים וּמתנצחים בבדיחוּת הדעת, עד שהגענוּ לסוֹף הפּארק, כמעט עד סף היער.

פילק וּבן לוייתוֹ עמדוּ והמתינוּ לנוּ. הוּא הזיע הרבה והיה מספּג במטפּחת את פניו, את שׂערוֹ ואת צוארוֹ בתוֹך הסוּדר.

– מרים! – קרא – אני חוֹשש להיכנס ליער. עייפתי מעט. את יוֹדעת שעלי להיזהר.

– אם כן, נחזוֹר, – ענתה – אבל בטרם נחזוֹר, נשב קצת לנוּח.

ואני אטייל כחצי שעה ביער, – אמר ד"ר זננזיבּ ונפרד מעמנוּ ברוֹב נימוּס.

בקירוּב מקוֹם היה ספסל פנוּי. פנינוּ שמה וישבנוּ שלוֹשתנוּ.

ממקוֹם גבוֹה זה אפשר היה לסקוֹר את כל הפארק, שלא רק אילנוֹתיו וּפרחיו, אלא גם רבים מן האנשים המתהלכים והיוֹשבים בוֹ נראוּ כפוֹרחים. ידעתי, כי רוּבם הם אנשים ידוּעי חוֹלי, ביניהם גם חוֹלים אנוּשים, אוּלי גם הוֹלכים למוּת פה במקום – ואף על פי כן נראה הכוֹל כפוֹרח וחוֹגג. נזכרתי ביטוּי משירוֹ של המשוֹרר הנגוּע מיכ"ל: “מות פוֹרח”. העברתי מבטי מפילק אל מרים. היא תפסה את מבטי. רגע דוֹבבה אלי עינה מתוֹך הבנה הדדית, אך מיד חזרה אל עצמה ואל תפקידה.

– לא סיפרת לנוּ כלוּם מחייך בשנה האחרוֹנה. ממכתביך הקצרים לא יכוֹלנוּ לדעת הרבה.

– צדקה מרים, – החזיק אחריה פילק – כתבת תמיד בסגנוֹן טלגראמה, כביטוּיוֹ של אלטנברג.

– פשוּט, לא היה מה לכתוֹב. את עיקרי הדברים כתבתי לכם.

– עיקרי דברים כוֹתבים בפרוֹטוֹקוֹל. בחיים אין עיקרי דברים. הכוֹל עיקר. – הוֹרתה מרים.

– אמוֹר, היא לא חכמה? – והוּא הניח ידו על שוֹקה־של ארוּסתוֹ.

היה בי רצוֹן לסלק ידו משם.

– מי יוֹדע, – התמוגג פילק. נטפי זיעה גדוֹלים עמדוּ על מצחוֹ, שלא היתה עליו עוֹד כל עננת מחשבה.

– חכמה אוֹ לא חכמה, – פסקה מרים – אבל אני אוֹמרת לכם: היוֹם עוֹמד להחשיך.

אוֹר החמה עוֹד הציף את כל הפּארק. דבריה היוּ אפוֹא תמוּהים בעיני. היא לקחה את ידי והצביעה בה אל האוֹפק מוּלנוּ. גלגל החמה עמד במרחק מעט מעל לפסגת ההר.

– הר זה מחשיך עלינוּ את היוֹם פתאוֹם. הסתכל בשעוןֹ: בעוֹד עשׂר דקוֹת. אבל מתוך שתיקה גמורה.

הבחנתי בקוֹלה הד לטוֹן של ריינה’לי בצ.

שעוֹני בידי ישבנוּ שלושתנוּ ועינינוּ אל החמה הנראית כנמשכת אל קו ראש ההר. לאחר דקוֹת מספר נגע דיסקוּס האש באדמת ההר. עמוּדי אוֹר אדוּמים הפציעוּ ממנוּ לעברים. אט אט נבלע הכדוּר האדוֹם מאחוֹרי האדמה, עד שפּאתוֹ העליוֹנה לא נראתה עוֹד. מיד כהתה עין הארץ, הוּרגשה נשיבת רוּח אחרת. השפלתי עיני המסוּנורוֹת אל הגן: כוּלוֹ נראה לי כשרוּי בצעיף ורוֹד־כחלחל. קמה בוֹ תנוּעה. רבים נהרוּ לעבר ה“קוּרזאל” והשער, כדי להגיע הביתה בטרם ערב.

– עתה נרד. טוֹב שלא נכנסנוּ ליער. יהיה ערב קר, – אמרה מרים.

– כן. עוֹד קוֹדם חשתי בדבר, – אמר פילק ונטל את זרוֹעה של מרים.

כן נגמר הטיוּל של אוֹתוֹ יוֹם ולבי נבוֹך משהיה.

ד

בערב לא אכל פילק, כרבים אחירים, באוּלם, כי רוּח נשבה שם. מרים עצמה הכניסה לוֹ ארוּחתוֹ לחדר. אמרתי לעזוֹר לה וסירבה לקבל. ישבתי אל השוּלחן וחיכיתי לה. הנה נשב ביחידוּת, אוּלי אַעלה משהוּ.

היא חזרה ולבה טוֹב עליה. עוֹד מרחוֹק הסבירה לי פניה כאוֹת תוֹדה על שחיכיתי לה בסעוּדה.

– פילק המסכן, – אמרה – אנוּס הוּא לאכוֹל ארוּחתוֹ ביחידוּת. אין לך מוּשׂג, כמה הוּא כרוּך אחרי חברה. בודאי תסכים שניכּנס אליו אחרי הארוּחה.

– מוּבן שאסכים.

בשעת הסעוּדה גילגלנוּ בשׂיחה קלה. ברוּר היה לי, שאטייל עמה הערב ביחידוּת. פילק לא יצא הערב. החלטתי להציע לה כך בפניו.

חשבוֹני עלה יפה. פילק קיבל הצעתי בהתלהבוּת:

– צאי, צאי, מרים! לי אל תדאגי. שעה אחת אוּכל להיוֹת לבדי. אין דבר, אקרא ספר. ואם תאחרי קצת לחבשני – אין רע. אני מבטיחך, שאני ארגיש עצמי בטוֹב. ואתה, יקירי, לא תתקשה לשעשע אוֹתה. וכי למה באת לכאן?

עתה מצא חן בעיני, הוּא דיבר כלבי. מרים הסכימה.

היא לבשה מעיל עליוֹן ויעצה גם לי ללבוֹש כך. במקוֹם מגבעת חבשה לראשה צעיף מקוּפל, שקשרתוּ תחת סנטרה. פניה היוּ חמוּדוֹת.

– הערב יהיה קר מאד. שמעתי כך מפי כמה חוֹלים. אלה – חוּש להם לגבי מזג האויר.

כשיצאנוּ החוּצה נתתי זרוֹעי בזרוֹעה, כמקבל סוֹף סוֹף את המגיע לי.

– יפה עשׂית שבאת, – אמרה בטוֹן עליז, משוּחרר – פילק לא האמין שתבוֹא. עתה הוּא שׂמח כילד.

– ואת?

– לא פחות ממנוּ.

– וגם לא יוֹתר? – נלחצתי אליה.

– למה לך יוֹת? – נענתה לגוּפי.

– זה סוֹדי.

– הבאת עמך סוֹדוֹת?

– אוֹהוֹ! סוֹד על סוֹד.

– אם לא תמהר לנסוֹע, בוַדאי תספּיק לגלוֹת כוּלם.

– אני מקוה.

התחלה לא רעה.

אוֹר חשמל רב האיר את המקוֹם. פּנסים דוֹלקים היוּ קבוּעים בחלל האפלוּלי בכל צד, בעמק ועל צלעוֹת ההרים. ב“קוּרזאל” ניגנה התזמוֹרת. מרכבוֹת נסעוּ הלוֹך ושוֹב, מוֹבילוֹת אוֹרחים לבוּשי פאר. נוֹפי האילנוֹת

רישרשוּ מעל לראשים. רוּח הרים חריפה הטתה הכוֹל לעבר אחד. הלכנוּ דבוּקים נגד הרוּח שטיפּחה על פנינוּ.

– בוֹא אראך את בנייני התחנה האקלימית: את “מכוֹן האינהאלאציה”, את בניין המנהלה, את בית הקפה החדש, את מלוֹן “בּלוודר”. בלילה הרוֹשם חזק יוֹתר מאשר לאוֹר היוֹם.

– הרי זה מקוֹם תענוּגוֹת ולא מקוֹם מרפא.

– התענוּגוֹת הם חלק מן הריפּוּי.

– צדקת, – אמרתי. נתאויתי לעמוֹד ולחבקה. חשקתי את שיני, שלא תהיינה נוֹקשוֹת בפי.

עברנוּ על כל הבניינים היפים, העליזים, שוֹפעי האוֹר. נוֹפי האילנוֹת הגזוּזים היוּ ככדוּרים חיים, פוֹרחים וּמפרכּסים באויר.

דוֹמה היה, התנוּעה בערב רבה מביוֹם, אף כי מספר האוֹרחים במקוֹם לא הגיע עוֹד למחציתוֹ. הייתי תמיה: הרי רבים, כדוּגמת פילק, נזהרים מצאת בערב – מאין כל ההמוֹן הרוֹחש בחוּץ? לא חפצתי לשאוֹל את מרים. היתה בלבי שאילה אחת, שטיפחתי אוֹתה זה כמה שעות – אוֹתה אשאל עוֹד מעט, כשהרגע יהא כּשר לכך. את סוֹדי אגלה לה…

פנינוּ אל הפארק, שעברנוּ אוֹתוֹ לעת המנחה.

– ניכנס גם ליער?

אוּלי נספיק עוֹד. נמצא שם מטיילים.

הלכנוּ במעלה הגן הליכה מתוֹאמת, נמרצה וּמתוֹך שתיקה. אילוּ יכוֹלתי לדעת את הנעשׂה עתה במוֹחה החכם, הבריא, השקוּל! לא, עת השאילה עוֹד לא הגיעה.

עברנוּ על זוּג שלוּבי זרוֹע. שניהם צעירים לפי קוֹמתם והליכתם, אך לראשה עטרת שׂיער לבן.

ראש מרים נטה אל אוֹזני.

גראפים פּוֹלנים. צעירה וּשׂערה לבן כוּלוֹ. הם פה רק שלוֹשה ימים. לא ידוּע מי משניהם החוֹלה.

קווּצה משׂערה של מרים שנתפרעה ברוּח דיגדגה את פני.

הרחקנוּ מהם בדרכנוּ למעלה.

– כרבע שעה נוּכל להיוֹת ביער. בתשע עלי לחבוֹש את פילק.

– כמה שתרצי, יקירה.

המעלה נעשׂה תלוּל יוֹתר, בכל זאת לא האַטנוּ צעד.

גם בפאת יער האוֹרנים, שעציו עמדוּ רוחים, היוּ אילוּ פנסים תלוּיים בענפי העצים, ואנשים נראוּ שם, קצתם מהלכים וּקצתם יוֹשבים על ספסלים אוֹ בכיסאוֹת־נוֹח. נכנסנוּ כמוֹ לתוֹך רשוּת כשפים. הסאינה הדקה, הנוֹהרת של עצי המחט כאילו קידמה את פנינוּ בברכה והזמינתנוּ לעשׂוֹת ככל הטוֹב והנעים לנוּ. עברנוּ בשדירה קצרה ופנינוּ לפינה פנוּיה. שם חיכּה לנוּ ספסל שרוּי באפלוּלית, כי הפּנס היה מעבר מזה לנוֹף העץ.

ישבנוּ על הספסל, ואני נטלתי כף ידה לתוֹך כף ידי. הטבעת שעל אצבעה היתה בין אצבעוֹתי, אך הסחתי דעתי ממנה. עתה הגיעה עת השאילה המוּכנה על לשוני.

לחצתי ידה כבעוית:

– מוּתר לשאלך שאילה גלויה?

– בבקשה, שאַל.

– למה, בעצם, קראת לי?

– שנינוּ קראנוּ לך. חברתך נעימה לנוּ מאד.

– והרי פילק אינוֹ צריך לי עוֹד. אַתּ והוּא עצמוֹ מספיקים לוֹ בהחלט. וּלשם התבדרוּת יש לוֹ כאן מכירים די והוֹתר. שמעתי מפיו, שהוּא קוֹרא לאסיפה של ציוֹנים.

– וּבכן?

– וּבכן, למה קראת לי אַת?

– איני מבינה, לאן שאילתך נוֹטה.

– תרשיני אפוֹא לשאלך שאילה אחרת.

– בבקשה.

– למה מיהרתי אני לבוֹא לכאן?

– פשוּט: לבלוֹת ימים מספר עם ידידים במקוֹם נאה.

– ולא הרגשת, בחוּש האשה שבך, משהוּ לא רגיל, משהוּ חגיגי, בזוֹ ההזדרזוּת מצידי לבוא?

– מובן שהרגשתי ושׂמחתי על כך, וּבכן?

– וּבכן, הייתכן קשר רגשוֹת בינינוּ בלי המיצוּע שלוֹ, של פילק?

– לא ייתכן.

– התשוּבה היא מוֹחלטת?

– מוֹחלטת.

חשתי כמוֹ האדמה נשמטת מתחת רגלי. צינת הזהב של הטבעת באה פתאוֹם בבשׂרי. ירדה עלי עצבוּת, עד כדי פחד מפני עצמי. עוֹד החזקתי כף ידה בחיקי. שנינוּ שתקנוּ כמקשיבים לזרמת הסאינה הדקה מסביב. מפינה קרוֹבה הגיע לאוֹזני פרץ צחוֹק שהחרידני. במוֹחי היתה סערת מחשבוֹת קשוּרוֹת בלב ההוֹלם בחזי, מחשבוֹת נוֹעזוֹת, אחת נוֹאשת, אוילית מחברתה. מלאתי דברים חדים, נוֹקבים על פילק, על עצמי, עליה – אף אחד מהם לא הגיע עד סף ההברה. שכחתי שהרגעים המכריעים נחפזים לעבוֹר. היתה בי מעין הרגשה של צוֹלל בתוֹך גבעוֹלי סוּף: הוּא אוֹחז באחד, תוֹפס אחר, שוֹלח ידוֹ שוּב לאחר – אך כולם אין בהם אחיזה של ממש, כוּלם רוֹפפים ונמשכים אחרי הגוּף השוֹקע. קרוֹב הייתי לדמעוֹת. לא הרגשתי שידה נשמטה מתוֹך ידי.

פתאוֹם ריטטוּ אצבעוֹתיה בשׂיער ראשי:

– חייב אתה להכיר אוֹתי: בשלוֹשה קשרים קשוּרה אני בפילק – בקשר אם ואחוֹת ואשה. פילק זקוּק לשלוֹשתן. לך די באחת. באחרוֹנה. זוֹכרת אני פסוּק אחד, שפילק לימדני פעם ב“קוֹהלת”: “והחוּט המשוּלש לא במהרה ינתק”. לא, החוּט המקשר אוֹתי עם פילק לא יינתק. כך אני – מה שקשרתי בידי לא אנַתק לעוֹלם, לעוֹלם…

קוֹלה רעד בדבּרה.

היו על לשוֹני הרבה טענוֹת ונימוּקים – אבל דבריה החותכים סתמוּ את כוּלם.

ישבתי כנער שלָקה.

והנה נטלה את ראשי ונשקה לי על שתי לחָיי. הרפתה ממני ואמרה:

– ראה, נשקתיך נשיקת ידידוּת בשמי וּבשם פילק. הן תחזיר לי נשיקתיים: אחת לי ואחת לפילק. ידעת, כי הוּא במצבוֹ – לא עת נשיקוֹת לוֹ.

לא היה צל של קלוּת ראש בדבריה. נטלתי את פניה בשתי כּפּי. פניה להטוּ. אָצלתי נשיקה ללחיה הימנית וּנשיקה לשׂמאלית. כשסילקתי ידי ממנה, לא ידעתי מה אדבּר. ישבתי ושתקתי נבוֹך. היה בי צוֹרך לבכּוֹת.

היא הוֹציאתני מן המבוּכה:

– עבר, כמדוּמה, רבע השעה. עלינוּ לרדת אל פילק. לא כן?… ראה, הירח מתחיל עוֹלה…

בתנוּעה נמרצת קלטה את זרוֹעי ולחצה אוֹתה אל גופה החזק. כמשועבּד לרצוֹנה פסעתי עמה במוֹרד.

כשבאנוּ למלוֹן הציעה לי שאכּנס בעוֹד חצי שעה לחדרוֹ של פילק. הוּא כבר יהיה מחוּבש. נשב ונשׂיח מעט.

עניתי לה מתוֹך השתמטוּת.

– אם עייף אתה – אַל תכבּיד על עצמך. נתראה בבוֹקר.

החליקה בחטיפה על לחיי ונבלעה בחדר.

השעה היתה תשע. לפי שנאמר לי, בתשע וחצי נפסק, בפקוּדת המנהלה, כל רעש במקוֹם. לא רק בסאנאטוֹריוֹת אלא גם בבתי המלוֹן הגדוֹלים והקטנים חייבים להפסיק כל נגינה וזמרה. גם האוֹרוֹת מכוּבּים, רק פּנסים אחדים נשארים דוֹלקים. תנוּעת המרכּבוֹת פוֹסקת. החוֹלים חייבים לשכּב במיטותיהם.

הייתי לבדי בחדר הגדוֹל, לבדי עם המבוּכה והצינה שבנפשי.

גם כאן, כמוֹ בלילה ההוּא בצ. מצאתי על השוּלחן כוֹס חלב עם עוּגוֹת אחדוֹת. גם קערה עם פירוֹת אחדים. מנהג הוּא במלוֹן. מן האוּלם עוֹד נשמעה נגינת הפסנתר. בעד החלוֹן הפּתוּח הגיעוּ קוֹלוֹת משׂיחים, צחוֹק וזמרה חרישית מן החורשה.

דמיוֹני ראה את מרים לבוּשה סינר לבן, סינר חוֹבשת, מטפּלת בפילק העירוֹם במיטתוֹ, טוֹבלת את הבּד וכוֹרכת את חצי גוּפוֹ, מהדקת וּמקשרת, כשהיא כפוּפה עליו, וחזה, חזה הבתוּלי, המשכּר, נטוּי עליו, על המתפּנק, המקבל טיפּוּלה כדבר המגיע לוֹ כמשפּט.

לבי נלחץ בכאב קשה מנשׂוֹא. לא היתה בי לא קנאה ולא שׂנאה לפילק. לא קינאתי בוֹ, כי ידעתי את חוֹליוֹ, לא שׂנאתיו, כי לא הוּא כבש את מרים. היא היא שעשׂתהוּ אוֹבּייקט כנדרש לה, לחַיי רוּחה, לטבעה החזק – והוּא מה כי אשׂנאהו? אבל הוּא נעשׂה זר לי, ניתּקה כל זיקה בלבי אליו, כאילוּ חיוּתוֹ פרחה מלבי ורק פגרוֹ מוּטל שם.

שעוֹת רבוֹת התעניתי בהירהוּרי על משכבי. עשׂרת מוֹנים חזרה בי השׂיחה הקצרה שהיתה בינינוּ בפאת היער. בתוֹכם היוּ גם הירהוּרי תקוה משוּנים, מרעידים את הבשׂר: חוֹליוֹ של פילק גוֹבר. אין תקוה לחייו. הוּא נפטר באחד הימים. היא עצמה מוֹדיעתני על כך. אני כוֹתב אליה בדקוּת רבה ושוֹאלה, אם יש עתה מקוֹם לקשר הרגשוֹת שדיבּרתי עליו אז, ביער… אבל מיד ראיתי לא רק את ההבל שבמחשבה זוֹ, אלא גם את האֶגוֹאיזם שלי. התהפּכתי על משכּבי מתוֹך זיעה קרה. ויש אשר נדמה לי, כי קדחת אחזה בי. חלפני רעיוֹן מוּזר: שמא נדבקתי מפילק? מיששתי את צוארי, את דוֹפק ידי. שטוּת! רק היוֹם באתי במחיצתוֹ…

וכל העת אני רוֹאה אוֹתה כמו חיה לעיני, וּדמוּתה מחמידה אוֹתי. אף שתי הנשיקוֹת, נדמה לי, בוֹערוֹת על לחַיי, ואת להט פניה אני חש על שׂפתי. ישבתי והלטתי פני בידי. ושוּב שכבתי כדי להתהפּך במצוּקת נפשי. ירדתי מן המיטה והתהלכתי יחף על רצפת העץ וחזרתי אל המיטה. ניסיתי גם לשכב על המיטה השנייה, הזרה. באה לי מחשבה אבּסוּרדית: לרדת ולדפּוֹק על דלת חדרה. אוּלי תכניסני, אוּלי תתנני לדבּר, לחשׂוֹף את כל לבי לפניה… טענוֹת משוּנוֹת וּדברים נוֹעזים צצוּ ונסתדרוּ במוֹחי הקוֹדח. ושבתי

ודיבּרתי אל נפשי, שאין זוֹ אלא טעוּת, ועלי להסתלק ממנה. צחוֹק עשׂה לי דמיוֹני החוֹלה. עלי להירדם, לישוֹן שעוֹת אחדוֹת, ואז יתנדף הכוֹל. בחיי נתנסיתי לא פעם בהירהוּרי לילה קשים, שנמוֹגוּ עם בוֹקר כקוּרי חלוֹם. לוּ רק יכוֹלתי להירדם! אחזתי בכל התחבּוּלוֹת שידעתי – ולא עלה בידי. ההירהוּרים שבוּ וזחלוּ ושרצוּ במוֹחי הגרוּי עד לכאב.

הירח כבר זרח באוֹר חזק בעד החלוֹן. מזמן לזמן נטלתי את השעוֹן המוּנח על השידה הסמוּכה והסתכלתי בוֹ בתוֹך פס הנוגה כמאיץ בזמן שימהר לעבוֹר. אך הוּא, הזמן, התקדם במתינוּת מרגיזה. אך הנה כבר עבר חצי הלילה. גם שעה אחת עברה. בחוּץ היתה דממה. לא נשמע כל רעש, לא נביחת כלב, לא קריאת גבר. יפה דאגוּ כאן למנוּחתם של החוֹלים. את הדממה שׂרטוּ פה ושם רק שיעוּלים קוֹראים זה לזה, מין שׂיח של שיעוּלים קרוֹבים וּרחוֹקים וּרחוֹקי־רחוֹקים. מילמוּל הפּלג היה כשׂיח הדממה.

אחרי שתיים לא יכוֹלתי עוֹד נשׂוֹא. היתה לי תחוּשה. כמוֹ הבית כוּלוֹ, הכתלים, הסיפּוּן מלמעלה והרצפה מלמטה מתקרבים ולוֹחצים ודוֹחסים עלי את האויר. ירדתי וּפתחתי לרוָחה את החלוֹן: החוּץ השטוּף אוֹר הלבנה הבהיק לעיני. נוֹף ההרים הדוֹמם, ללא נידנוּד רוּח, היה מוּטל לעיני כמכוּשף. קמה בי החלטה ללבּוֹש מה ולצאת. אוּלי באויר החוֹפשי, בליל היקרוֹת, ירוַח לי, יעוֹרוּ מחשבוֹתי האוֹרוֹת, הבריאוֹת, לגבוֹר על אלוּ

האפילוֹת, החוֹלניוֹת…

בזהירוּת ירדתי בשטיח המדריגוֹת. מצאתי את שער המלוֹן לא נעוּל. פתחתי בחשאי את הדלת ויצאתי החוּצה. לבנה גדולה, כמעט לא פגוּמה, טהוֹרה, צרוּפה וצוֹננת עמדה על הנוֹף המתוּלל. היערוֹת השחירוּ. בנייני הפּאר, הוילוֹת, גם ביקתוֹת האיכּרים – כוּלם היוּ מובלטים וּמוּבהקים.

ראיתי בקירוּב מקוֹם את ברק הפּלג המתגלגל באפיק האבנים. עמדה צינה דוֹממת. האוֹר נח על הכוֹל כציפּוּי של כסף אפרוּרי. לא נראתה רגל שוֹטר אוֹ שוֹמר. כביכוֹל, צבא השמים מוּפקד על שלוֹם שנתם של שוֹכני המקוֹם. שׂיח השיעוּלים צילצל במפוּזר. שיעוּל פה, שיעוּל שם.

ירדתי עד דרך המלך, שלא היתה אלא שכבה עמוּקה של אבק שׁחוּק. הלכתי בדרך בלי דעת, אנה אני הוֹלך. אך רגלי הוֹליכני לעבר העיירה ק., אשר משם באתי, הקרוֹבה מאוֹד ואינה נראית מפני ההר החוֹצץ בעדה. זכרתי ברעדה מה ששמעתי מפי פילק, כי המתים מוּסעים שמה בלילה, כדי שהחוֹלים לא ידעוּ. אבל לא ראיתי כל לוייה. הלכתי בצעד מהיר, חשבתי, אוּלי אתייגע בהליכה ואוּכל להירדם בשוּבי אל חדרי.

והנה – עיני נקרעוּ לרוָחה – איש יהוּדי, בעל זקן, לבוּש קאפטאן ארוֹך, יוֹצא מאחד הבתים ויוֹרד לדרך. תחת בית שחיוֹ צרוֹר לבן. אף הוּא פניו לק., העיירה הסמוּכה. המרחק בינינוּ לא היה רב. הוּא לא הרגיש בי ההוֹלך אחריו באבק הרך. אך כשקרבתי יוֹתר שמע, כנראה, את צעדי הנמרצים, כי הפך פניו פתאוֹם כנבהל, עמד והביט בי רגע, אחר שב ללכת, מחיש צעדוֹ. החשתי גם אני צעדי, אבל נוֹכחתי, שאם לא ארוּץ לא אוּכל להשׂיגוֹ. החלטתי לקרוֹא לוֹ, שיעמוֹד. לבי כבר דפק בי ממאמץ ההליכה המהירה, ואוּלי מסערת נפשי. עמדתי רגע ושאפתי רוּח. אחר קראתי בקוֹל:

– ר' יהוּדי, ר' יהוּדי, יעמוֹד רגע!

הוּא עמד והסתכל בי, היוֹרד אליו, מחכה לי, כנרגע מקוֹלי.

כשהגעתי אליו בירכתיו לשלוֹם. אמרתי לוֹ, שאני אוֹרח בריא בש., לא יכוֹלתי לישוֹן ויצאתי להתהלך מעט לרוח הלילה. אפשר ירשני ללכת עמוֹ כברת דרך. הרי הוּא יורד לק.?

הוּא הסתכל בי במראה פנים תוֹהה ולא ענה דבר.

חזרתי על הצעתי.

פתאום אמר בקוֹל עצוּב, דק, נשי כמעט:

– אני הוֹלך לבית הקברוֹת. הנה אתי נפל. חוֹלה אחת הפּילה בערב וקראוּ לי לבוֹא ליטוֹל את ה“מת’ל”.

– קברן הוּא?

– כן. אני ממהר. עלי לחזוֹר עוֹד מעט לקחת בר מינן גדוֹל.

אמר והלך לוֹ. עמדתי אחריו. הצרוֹר הקטן הלבין בוֹלט מן הדמוּת השחוֹרה. עמדתי כנטוע ולא יכוֹלתי להסיר עיני מן הקברן הרץ במוֹרד הדרך, עד שהגיע אל המפנה ונבלע מאחרי ההר. וגם כשנתעלם מעיני, עוֹד עמדתי ולא יכוֹלתי למוּש ממקוֹמי. המלה “מת’ל” צילצלה באוֹזנַי וּמילאה אוֹתי קוֹר. רחוֹק הייתי מבית מלוֹני, ממרכז היישוּב, בקצה פרבר העניים. עמדתי והבטתי אל הדרך, שהשׂתרעה לפנַי ריקה ושוֹממה, מלבּינה כתכריך של בד תחת אוֹר הלבנה.

פתאוֹם חשתי דמעוֹת בעיני, ולא ידעתי מה פשרן של הדמעוֹת. עצבוּת גדוֹלה תקפה עלי, ועם העצבוּת הרגשתי בי מעין הפשרה של רגשוֹת וּמחשבוֹת. משהוּ דיבר בי בחיתוּך קוֹל ברוּר: “הנה נפל אהבתך, אשר טרם עוּצבה בלבך, טרם היתה לנפש חיה, וּכבר הוּבלה לקברוֹת. עוֹד נפל נוֹסף על הנפלים אשר קברת עד כה. חזוֹר לאחוֹריך, בן אדם, בוֹא בחדרך ושכב. המת לא יחיה. לא לך היא מרים. לא היתה לך ולא תהיה לך. לוּ גם הלילה ימוּת פילק – לך לא תהיה. שוּב קוֹרבן היית לאוֹתה תשוּקה לא מוּבנה ועצוּמה אל אשר לא לך, זוֹ התשוּקה, שתוֹרת ישׂראל קראה לה בשם חימוּד ואשר כה הזהירה מפניה”…

שמעתי לקוֹל הדוֹבר בי וחזרתי לאחוֹרי. הלבנה באה בענן וכל הנוֹף כהה. הצינה גברה עם האשמוֹרה האחרוֹנה. גניחוֹת שיעוּלם של החוֹלים גברוּ אף הן.

שעוֹני לא היה עמי. מה השעה? בוַדאי שלוֹש אוֹ ארבע. הנץ החמה אינוֹ רחוֹק עוֹד.

הלכתי לאִטי באבק הדרך. לא אמהר, כי מה אמצא? מה אאַחר? שוּב, שוּב אני יחידי תחת השמיים הגדוֹלים וּצבאם. שוּב עלי ללכת, לנדוֹד יחידי, יחידי עם רבים, יחידי עם מכירים, יחידי עם ידידים ורעים, יחידי עם קרוֹבים, עם נשים אהוּבוֹת, עם גדוֹלים ועם קטנים. תמיד יחידי… יחידי…

בחדרי נפלתי על המיטה כהרוּג.

ובבוֹקר, כשנפגשתי עם שניהם (מראה פני היה, כנראה, רע), שאלתני מרים בחרדה קלה:

– מה היה לך?

– חלוֹם חלמתי, ובחלוֹמי הוּגד לי, כי עלי לנסוע היוֹם. בהחלט.

– הוּא מתלוֹצץ, – קרא פילק בנעימה ילדוּתית.

– לא, – אמרתי – מאמין אני בחלוֹמוֹת.

– אפשר שהצדק עמוֹ, – אמרה מרים.

נדמה לי, שראיתי בעיניה ניצנוּץ לח.

לאחר שעתיים ישבתי בעגלה.

שניהם עמדוּ כדבוּקים זה אל זה וניפנפוּ לי ברכת פרידה.

---

סיפורים (תרס“ט–תרצ”ט)

מאת

אשר ברש

סיפורים (תרס“ט–תרצ”ט)

מאת

אשר ברש

---

תנאים

מאת

אשר ברש

האוּלם הרחב והמקוּשט בשפע שבביתוֹ של ר' משה חיים, חתנוֹ של הגביר ר' אפרים, באחוּזה הסמוּכה לעיירה ו., הוּא שטוּף זוֹהר. מנוֹרת הברק הגדוֹלה מוֹרטה והוּדלקה ברוֹב פאר לכבוֹד הערב. בפמוֹטוֹת נחוֹשת הקלל מרוּבי הקנים, המפיצוֹת ברק מסַמא, נעוּצים נרוֹת גדוֹלים ושלהבתם הארוּכּה מפזזת וּמהבהבת בחדוה גלוּיה. התמוּנוֹת הצמוּדוֹת על הכתלים הלבנים בוֹלטוֹת מתוֹך האוֹר והלוֹבן כאיי פלאים והפרצוּפים המשקיפים מעליהן נוֹהרים וּמגלים רוּח חיים. ואפילוּ פניו החמוּרים של משה מוֹנטיפיוֹרי, זה הישיש דק השׂפתיים ועב החוֹטם, נתכסוּ אוֹדם חכלילי, מצחוֹ המקוּמט נתישר, עיניו כאילוּ נתפקחוּ והן מציצוֹת מתוֹך התרוֹממוּת הנפש, ועל שפתיו מרחף חיוּך ענוֹג וחגיגי.

מכל רחבי האוּלם מבצבצת ועוֹלה תנוּעה של שׂמחה. בראש השוּלחן מסב הרב, ישיש מהוּדר פנים, שהוּבא מן העיירה הסמוּכה, יחד עם כמה כלי קוֹדש אחירים, כדי להדר את השׂמחה. הספּוֹדיק היקר המכתיר את ראשוֹ שמוּט למעלה מפדחתוֹ הרחבה והצחוֹרה ופיאוֹת כסף יוֹצאוֹת מתחתיו ונבלעוֹת בתוֹך זקנוֹ הרחב, המסוֹרק יפה, עיניו הסגלגלוֹת גדוֹלוֹת וּשליווֹת, מאירוֹת מתוֹך הפנים הקוֹרנים כתאוֹמי כוֹכבים.

על יד ימינוֹ יוֹשב גד’ל, חתן הערב, בנוֹ של ר' משה חיים ונכדוֹ של ר' אפרים – בחוּר חסוֹן, שמקרוֹב זכה לחתימת זקן, עטוף מלבוּש משי וכוֹבע חדש של קטיפה לראשוֹ, פאוֹתיו מסוּלסלוֹת וּמהוּדקוֹת יפה, דוֹמוֹת לשתי יבּלוֹת שחוֹרוֹת, היוֹשבוֹת לוֹ למטה מן הצדעיים. צורוֹן מגוֹהץ וּמבהיק עוֹטר את צוארוֹ המוּצק ועיניו השחוֹרוֹת צוֹפוֹת לאשר לא כאן.

לשׂמאלוֹ של הרב יוֹשב ר' אפרים, – זקן מוּפלג למעלה משמוֹנים, שׂערוֹ קלוּש, דק וּלבנבן, פניו קטנים וּמצוּמקים, עיניו מלוּפלפוֹת וּממצמצוֹת בלי הפסק, וקפדנוּת רפת אוֹנים, נוֹשנה אך לא בטילה, נשקפת מתוֹכן. ראשוֹ וידיו נעים וזעים בלי הרף.

סמוּך לוֹ, חציוֹ מעוּמד, המחוּתן אבי הכלה, ר' זיידל, – יהוּדי צנוּם ודל בשׂר, שכוּלוֹ אוֹמר “רוּחניוּת”, פזיז בתנוּעוֹתיו וסח בבהילוּת כשדבריו יוֹצאים מקוּטעים ומלוּוים בנענוּעים משוּנים. אחריו מסב ר' שמריל שוּ"ב, בעל פנים גסים ואדוּמים כסלק, חוֹטמתן וּבעל הרחבת הדעת.

מנגד, לימין החתן, נשען על סוֹמכֹות הכיסא המרוּפד המחוּתן אבי החתן ר' משה חיים. אף הוּא כבר זרקה שׂיבה בזקנוֹ הקצר והמסוּלסל. ואוּלם ניכּר, ששׂיבה זוֹ הקדימה לבוֹא והיא עוֹמדת בניגוּד בוֹלט אל הפנים הזיותנים, הרעננים וה“מקלחים דם”. כוֹבעוֹ השחוֹר מוּטה כלפי האוֹזן, חצי מצחוֹ מגוּלה ועיניו – עלטה פרושה עליהן, עלטה שמעידה על פיזוּר הנפש.

לאוֹרך השוּלחן, משני עבריו, מסוּבים עוֹד יהוּדים מסוּגים שוֹנים, רוּבם זקינים וּבאים בימים, קרוֹבים, מחוּתנים, כלי קוֹדש וסתם קרוּאים. מהם עשירים ויחסנים, שתוֹאר והדר להם והכרת פניהם תענה בהם, שבני תוֹרה וּבני אבוֹת הם, וּמהם גם אביוֹנים מדוּכדכים, מסוֹאבי זקן וּמעוּטפים בבלוֹאי בגדים. אלה האחרוֹנים החדוה מפעפעת וּמרקידה את איבריהם, מישרת את שדרוֹתיהם העקוּמוֹת וּמשרה זיו של עוֹנג על פניהם הבלים והמעוּנים. עיניהם תוֹעוֹת בלי הפסק על גבי השוּלחן הצפוּן תחת מפה צחוֹרה רקוּמה בציצים וּפרחים וּמבטיהם הרעבתנים מתחבטים בכלים מכלים שוֹנים, בערבוּבית כסף וזהב וכוֹסוֹת של זכוּכית מלוּטשת, בכפוֹת וּבמזלגוֹת, בסכינים וּבטסים נוֹצצים, שעליהם נערמוּ פרוּסוֹת דוּבשן חתוּכוֹת באלכסוֹן, ספוֹגיוֹת וּמגרוֹת את התיאבוֹן…

מימין האוּלם פתוּחה הדלת לרוחה וּבעדה נראה חדר משכית מקוּשט, שבאמצעיתוֹ שוּלחן מוּקף כיסאוֹת מצוּפים יקר פלוסין, המשמשים מוֹשבוֹת לנשים כבוּדוֹת, לבוּשוֹת משי וחוּר ועדוּיוֹת זהב וּמקוּשטוֹת באבנים טוֹבוֹת וּמרגליוֹת.

ה“תנאים” כבר נקראוּ כדת וכדין, כלי החרס נתנפצוּ אל הקרקע – ר' אפרים התעקש ועמד על דעתוֹ: דוקא כלי חרס, והרב שיבח משוּם כך את “האי סבא שדעתוֹ עדיין מיוּשבת וּצלוּלה כל צוֹרכה ולא נס ליחוֹ ולא נמר ריחוֹ” – ”קבלת הקניין" נעשׂתה בעדים כשירים ומהוּגנים, הלא הם הרב והשוּ"ב ר' שמריה, התוֹפסים מקוֹם בראש השׂמחה, ועכשיו סוֹעדים האוֹרחים את לבם ביין ישן, שדעת זקינים נוֹחה הימנוּ.

את כל המסוּבים מראש השוּלחן ועד סוֹפוֹ תקף בוֹלמוֹס של שׂיחה. ואף אלה, שהשקיעוּ ראשם ורוּבם ביין וּבפרפראוֹת, עוֹסקים אגב גם במילי דעלמא. והשׂיחוֹת יוֹצאוֹת מן הפיוֹת חתוּכוֹת וּמפוֹרשוֹת, ועל פי רוֹב מלוָתן בת צחוֹק רוה, שבאה מתוֹך הנאה והרחבת הדעת, העיניים נוֹצצוֹת והידיים פוֹנוֹת לרצוֹנן לכל הצדדים.

הרב ור' אפרים תפוּשׂים בשׂיחה עמוּקה וחשוּבה מאוֹד, שדוֹרשת, כנראה, עיוּן ויישוּב הדעת. גוּלגלוֹתיהם נתקרבוּ זוֹ אל זוֹ, חוֹטמיהם מרקדים זה לקבל זה והזקנים כמעט התלכדוּ מתוֹך נגיעה לחטיבה אחת. ר' אפרים מלחש בקוֹלוֹ הרוֹתת:

– אה, אה, אילוּ היתה היא, רחל’ה בתי, בגן עדן תהא מנוּחתה, ודאי שהשׂמחה היתה יוֹתר שלימה… וחתני לא היה עכשיו, בשעת אירוּסיו של בנוֹ יחידוֹ, שרוּי בעצבוּת כל כך…

והוּא מעיף עין בר' משה חיים, וּכשהוּא רוֹאה את פניו העגוּמים, הוּא חוֹזר ולוֹחש באוֹזני הרב:

– מסתמא לא זכתה, עליה השלוֹם, אוֹ אוּלי גרמוּ חטאי, שאראה במיתת בתי היחידה…

פניו מתעצבים פתאוֹם. וּבסדקי הליפלוּף שבעיניו מבצבצוֹת טיפוֹת של דמעה. והרב מעביר בחליקה קלה את כף ידוֹ על הדרת זקנוֹ וּמשיב בקוֹל ערב, שיש בוֹ גם קצת מקפדנוּתוֹ של תלמיד חכם:

– אַי, אַי, ר' אפרים! אסוּר לקבוֹל בשעה שזיווּגוֹ של הקדוֹש ברוּך הוּא יוֹצא לפעוּלוֹת… אסוּר – בשעה שכל ש"י העוֹלמוֹת מתמלאים חדוה… כמוֹ שמצינו ב… המ… המ…

והמחוּתן הצנוּם ר' זיידל צוֹבט בשעה זוֹ את שרווּלוֹ של שכינוֹ ר' שמריה השוּ"ב וּמתריס ישר לתוֹך פניו, כשהוּא מקדים ניע יד לאמירה:

– אט, טעוּת בידוֹ ולא יוֹתר…

אינה דוֹמה ראייה לשמיעה!… בדידי הוה עוּבדא… הן, הן, זה היה לפני כמה וכמה שנים… הייתי אז בפעם הראשוֹנה אצל הצ’ורטקוֹבי שיחיה, נוּ, נוּ, וראיתי את הקוֹדש… אט, טעוּת היא בידי ר' עזריאל… ואין מלעיזים ב“צדיק”, שהיה לכל הדעוֹת עמוּדוֹ של עוֹלם…

ור' שמריה עומד על דעתוֹ בעקשנוּת של ביטוּל:

– מצ, לאו דוקא. אדם מהימן הוּא ר' עזריאל ואינוֹ חשוּד על שקר… מר היה מיד אחר הסתלקוּתוֹ של ה“זקן” והיתה עדיין הקדוּשה הראשוֹנה חוֹפפת על הכוֹל… וּבכלל אין דנים מתחילת ימיו של “צדיק” על סוֹפם… גם צדיקים קרוּיים אדם, חה־חה…

והרב ממשיך במתינוּת כלפי ר' אפרים:

– צא ולמד, כמה חשיבוּת יש לוֹ לעניין זיווּג לפני הקדוֹש ברוּך הוּא, שלא מסר אוֹתוֹ לאחד מן הממוּנים שלוֹ, אלא, כביכוֹל, בכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ מטפל בוֹ, כמוֹ שמצינוּ במדרש…

ואוּלם ר' אפרים אינוֹ עוֹמד על עוֹמקם של הדברים ונוֹטה לצד אחר:

– אי, אי, בשוּם פנים לא יכוֹלתי ליתן לוֹ רשוּת, שיכניס אחרת לתוֹך הבית, שתהא אחרת אם לבניה של בתי… האַ? מה?

והדברים נאמרים עתה בלחישה ואינם מגיעים לאוֹזניו של ר' משה חיים, שנתפשט מכל הסוֹבב אוֹתוֹ. הוּא השפיל כבר את ראשו אל חזהוּ ונשתקע בעולמוֹת אחירים, וּמתוֹך השתקעוּת הריהוֹ כוֹסס את שׂפתוֹ התחתוֹנה בעקשנוּת חריפה. לסתוֹתיו המליאוֹת מזדעזעוֹת בלי חשך, עוֹר מצחוֹ מתוּח והגידים המשוֹרגים עליו זעים, וניכר, שמחשבוֹת קשוֹת מתאבקוֹת תחתיו.

ה“תנאים” של בנוֹ הזכירוּהוּ את “תנאיו” הוּא לפני כ“א שנה. אוֹתוֹ האוּלם עצמוֹ, אוֹתוֹ הרב עצמוֹ, אלא שהיה עדיין באביב ימיו, רבים מאוֹתם המחוּתנים עצמם, והוּא גוּפוֹ היה דוֹמה לגד’ל בנוֹ. הוּא היה יתוֹם מאביו הלמדן והיחסן, שהניח את אמוֹ אלמנה עלוּבה. ואז התחילוּ השדכנים משדלים אוֹתוֹ שיתרצה לשׂאת את רחל’ה בת ר' אפרים הגביר, בעל האחוּזוֹת, ששם לואי ה”קוֹף" ניתן לה, מחמת כיעוּרה המוּפלג, והוּא היה דוֹחה את השדכנים בזעם וּבחרפה. ואוּלם הגיעוּ ימי הצוֹק והדחקוּת לאמוֹ, והוּא – חוֹבש בית המדרש, שכמעט לא ידע צוּרת מטבע… וּמשאָזל הלחם מן הבית, התחילה האם רוֹגנת, בוֹכה וּמטיחה דברים כלפי בנה… והמצב הוּרע מיוֹם ליוֹם, והשדכנים עדיין לא פסקוּ מלדפוֹק על דלתוֹ. והודאוּת, שמוֹצא אחר אין, הכריחתוּ לקבל על עצמוֹ את “גזר הדין” עם כל מרירוּתוֹ. והוּא הוּבל אז אל הכפר ל“תנאים” אצל ר' אפרים. והוּא זוֹכר את הרגע שקוֹדם קריאת ה“תנאים”: הוּא העיף עין עליה וראה אוֹתה בקישוּטה, ואף על פי כן חלשה דעתוֹ למראיה: אוֹתוֹ שחוֹר הפנים הירקרק, אוֹתוֹ הפה המעוּקם, ששׂפתוֹ העליוֹנה משוּרבבת וּתלוּיה מצד אחד, אוֹתוֹ מצח הכוּשים הצר והנוֹפל כלפי מעלה, אוֹתן עיני הלילית הירוּקוֹת, – כל אלה התיזוּ טיפוֹת רעל לתוֹך לבוֹ, וּברגע שנתפקע הכלי פקע גם לבבוֹ… ואז – זוֹכר הוּא – התקרב אליו ר' אפרים, טפח לוֹ על כתיפוֹ בחיבה, וּבצחוֹק ארס נהם לתוֹך אוֹזניו: “חי־חי־חי, שׂמח בני, שׂמח, שנוֹתנים לך אשה!…” – וּתשוּקה עזה תקפה אוֹתוֹ ברגע ההוּא לתפוֹס בגרגרתוֹ של הזקן האשמאי ולחנקוֹ, לחנקוֹ עד שיאדימוּ פניו כדם ועיניו תצאנה מחוֹריהן ותהיינה בוֹלטוֹת כשני כדוּרי זכוּכית… אבל כפוּת היה בשעה זוֹ, ולא עשה כך… וּמן הערב ההוּא היה חש תדיר כנחש כרוּך על לבוֹ, לוֹחצוֹ וּמוֹצץ את הדם ואין אפשרוּת להשילוֹ.

הוּא מרים מעט את גבוֹתיו וצוֹפה לצד בנוֹ יפה התוֹאר ורוֹאה, שהלה הפשיל ראשוֹ למעלה, עצם עין אחת וּבחברתה הריהוּ מסתכל בעיגוּל האוֹר שעל הסיפוּן מסביב לעששית הברק, שכאילוּ משהוּ חי רוֹחש בוֹ בלי הרף, וּמסביב לשׂפתיו הדקוֹת מרחף חיוּך ענוֹג, מהוּרהר. ושוּב מצטברים הזכרוֹנוֹת במוֹחוֹ וּמכבידים עליו והראש נמשך למטה יוֹתר ויוֹתר וחוֹלפים עליו מחדש כל אוֹתם העינוּיים הקשים, שסבל בליל החוּפה, בזמן שהשקוּהוּ ארס, שממנוּ ינק אחר כך כל ימיו… הוּא היה חסוֹן ופוֹרח וּמלא חיים, והיא – יצוּר מאוּס, רקוּב… והשעה הרת הייסוּרים, שהיתה לוֹ בשעת ה“ייחוּד” נשנתה ונשלשה והבחילה פשתה… אך הרגשוֹת המענים היוּ מכוּנסים לפני ולפנים וּמשׂאם נתרבה משנה לשנה…

פתאוֹם משגיח המחוּתן ר' זיידל בהשתקעוּתוֹ ובעיווּי פניו של ר' משה חיים, והוּא הוֹדף את השוֹחט שכינוֹ במרפקוֹ כדי שישגיח בוֹ אף הוּא. ור' שמריה, כטוֹב לבוֹ ביין, הריהוּ מתנפל על המצוה, שבאה לידוֹ בהיסח הדעת, וּמתריע בקוֹלוֹ השמן והמרוּסק בניגוןּ הגמרא:

– רבוֹתי, כיצד מבדחין את דעתוֹ של המחוּתן? ר' שמריה אוֹמר, נוֹטלים כוֹס יין… ה־ה…

אבל בשעת חדוה זוֹ אין בריה משגחת בתרוּעוֹתיו של ר' שמריה, שדרכוֹ תמיד להרעים בקוֹלוֹ נפלאוֹת בהיוֹתוֹ “בגילוּפין”; ואף ר' זיידל מסתפק בהבטה אלכסוֹנית לצד המחוּתן ושוּב החדוה תוֹקפתוֹ.

והזכרוֹנוֹת צצים והוֹלכים במוֹחוֹ של משה חיים: “הקוֹף” מת – חוֹלנית היתה – והניחה לוֹ בן אחד ושתי בנוֹת. הבן דוֹמה לוֹ והבנוֹת לה, לאמן. ועם מיתתה התחיל לבוֹ מתחדש וּמצפה במסתרים: שמא רחמי שמים נגוֹלוּ עליו, שמא יראה חיים! ואוּלם הזקן האשמאי הרגיש בהירהוּרי לבוֹ, בא מאחוּזתוֹ האחרת והזמינהוּ לחדר מיוּחד וּבעזוּת נוֹקמת אמר לוֹ, שאין הוּא מרשה לוֹ להכניס אשה לתוֹך הבית: הכוֹל שלוֹ, אפילוּ מסמר שבכוֹתל, מבין הוּא? – ולא, ידיר אוֹתוֹ מנכסיו, יציגנוּ “ככלי ריק”… ואז נוֹצרה בוֹ שנית אוֹתה התשוּקה המשוּנה: לחנקוֹ. אבל משוּם מה לא עצר כוֹח לעשׂוֹת את הדבר. וחבל. מפני מה לא חנקוֹ?.. הרי אין מיתה יפה לסבא זה מחניקה… הרוֹק היה שוֹטף אז מתוֹך פיו, רוֹק מסוֹאב בלוּל בדם, והיה יוֹרד על הזקן הלבן…

הרוּחוֹת שבאנשים הסוֹעדים במאכלי מעדנים ושוֹתים שתייה כדת הוֹלכוֹת ומתרוֹממוֹת והשׂיחוֹת מתעמקוֹת וּמתלהבוֹת יוֹתר ויוֹתר. מזמרים ניגוּן וּמפסיקים, שוֹתים לחיים וּמקנחים בטוּב השוּלחן. הלסתוֹת מאדימוֹת כסלקים, בעיניים להב נוֹצץ, הזקנים נישׂאים באויר והידיים מוּשטוֹת, מוּנדוֹת, זוֹ כנגד זוֹ.

ר' שמריה מתחיל “יוֹצא מן הכלים” וּמנסר בקוֹלוֹ הניחר:

– רבוֹתי! וכי מה? ריקוּד בשעה זוֹ, הא?.. “בגילוּפין” ככתוּב.. ה, ה… יהוּדים, אי העניין פשוּט כלל… יהוּדים, לא דבר קטן… “שלוֹשה שאכלוּ” ה־ה… הסוֹד של “מניין”… אי, בי־בי־בם.

ור' זיידל מגחך בשתיקה מתוֹך דיצה פנימית, בכיינית. לבוֹ זה כבר יצא במחוֹלוֹת והכוֹל מקבל עכשיו בעיניו צוּרה של מחוֹל: המנוֹרה, הכתלים, השוּלחן, המסוּבים… ושׂפתיו הדקוֹת והפעוּרוֹת ממללוֹת בניגוּן “אקדמוּת”: “מטיילי בי חינגא”… וההמצאה מתחבבת עליו לאין קץ והוּא טוֹפח מתוֹך הכרת עצמוֹ על גבוֹ של ר' שמריה:

– קראת את “הצעטיל קטן” של הנוֹעם אלימלך? “אפילו היו חוֹטפין אותי באמצע אכילה לעשות לי עינוּיים קשים הייתי משׂמח עצמי על קדושת השי”ת". אה, אה, מקור חיים פי צדיק…

מתוֹך עזרת הנשים מגיעה שׂיחה חשאית ומליאה רוֹממוּת שבאצילוּת… לפרקים נשמע גם צחוֹק קל, מרפרף, צלוּל וּביישני הגוֹוע כרגע באִושה מתוּקה, שבאה מתוך התקטמוּת כלי מילת, וּבתוֹך צלילי כפוֹת זהב על אגני כסף. הפתח פתוּח וּבוֹ תקוּע ראשה של רבקה אשתוֹ של ר' שמריה, בעלת הלחיים השמינוֹת והסנטר ה“כפוּל שלוֹשה”, ועיניה מציצוֹת בענותנוּת של קנאה לבין הגברים המשוּקעים בדברי התוֹרה הקדוֹשה…. וחיבה יתרה נוֹדעת לה לרבקה בשעה זוֹ, שהרי ממנה יצאה שמחה זוֹ: אילמלא היא, שהשקיעה ראשה ורוּבה בשידוּך זה, לא היו חלילה דברי תוֹרה מתחדשים, ונמצא חלקוֹ של הקדוֹש ברוּך הוּא מקוּפח, כביכוֹל… מעט מעט מחליק מבטה על פני כל המסוּבין ונמשך לבסוֹף אל פניו של בעלה המזהירים כאוֹר החמה, וניכר שלבה מתמוֹגג מעוֹצר עוֹנג וּמתחרטת היא במעמקיו על שהקניטתוּ לא פעם וקיללתוּ קללה נמרצת…

גם ב“ספסלים התחתונים”, בין האביוֹנים, קמה תנוּעה. אחד, זלדקן וסוּמא בעינוֹ האחת, מחרף וּמגדף בלשוֹן מדברת גדוֹלוֹת את כל “יקירי קרתא”, כביכוֹל: את הגבירים בעיר, שאין להם בעוֹלמם אלא פיטוּם הכרס בלבד והם מלגלגים על מצות הכנסת אוֹרחים וחיים על ריבית קצוּצה… וּשכינוֹ, בר נש תשוּש, תוֹלעת בדמוּת אדם, שצוארוֹ כרוּך בסוּדר ירוֹק וּבלה, עיניו רצוֹת בצלחוֹת והוּא מהגה בקוֹל עלוּב, הדוֹמה לנאקת חתוּל חוֹלה:

– ימח שמם! שבר כלי שכמוֹתי – וּבלבם אין אבק רחמנוּת עלי… וה“חבריא” שלי בחוֹרף היוּ ממש “עירוֹם ועריה” וטבוּרי כריסם מתחזים מבחוּץ, הי־הי־הי! וּבהם אין אבק של רחמים… וּמה פלא? כשהחלב מכסה על לבם… ור' משה חיים? הי הי, מה דעתכם? עצים ובוּלבוּסין וּמשהו קמח. בריה יקרה, כלי מפוֹאר, הדיבוּר – למוֹתר…

וּפרצוּפוֹ של ר' אפרים נצטמק כבר לגמרי, העוֹר מאפיר מחמת ליאוּת וראשוֹ מתנדנד אילך ואילך מתוֹך תאות נימנוּם, ורק עיניו עדיין ממצמצוֹת וּמבריקוֹת מבעד לסדקים צרים:

– כל זמן שלא עצמתי את עיני, מחוּיב הוּא לעשׂוֹת רצוֹני… כך הוּא.

וּזקנוֹ על הרב נתרחב – סימן שנתרחבה גם דעתוֹ של בעל הזקן. את גבנוּני הלסתוֹת, שנראים כאיים קטנים בים הזקן, הציף אוֹדם אצילי, העינים גדלוּ ואוֹרוּ ושׂפתוֹתיו נוֹטפוֹת דברי אלהים חיים, שניתזים לתוך פניו של ר' אפרים:

– וּמי יעמוֹד בדוֹר יתוֹם זה על עוֹמקם של דברי “מדרש תלפיוֹת” בענף אשוּת?.. מי יש בכוֹחוֹ לדלוֹת את הרזין דרזין שבעוֹלם זה?.. הרי זה עוֹלם נאצל, עוֹלם מלא, בלי פגימה כל שהיא… ועיני הבריוֹת, כביכוֹל, טחוּ מראוֹת… אמת, סוֹד האשוּת הוּא למעלה מהשׂגת האדם הבינוֹני… רק בעל מדריגה לא ייכשל, כי כחוּט השׂערה בין הטהוֹר והטמא, רחמנא ליצלן, כידוּע…

– – – והנה הציץ ר' משה חיים לעבר בנוֹ וּמצא את מקוֹמוֹ פנוּי. ניצנץ במוֹחוֹ הרעיוֹן שהלז פרש מן החבוּרה ויצא עם ארוּסתוֹ הגנה לתנוֹת אהבים לאוֹר הלבנה הזוֹרחת במלוֹאה. וּמרחף לנגד עיניו קלסתר פניה של כלת בנוֹ – פנים זכוֹת, ברוֹת וקדוּשת על שוֹרה עליהן, וּמעל לכתיפה נשקפת גוּלגוֹלתה של זוּגתוֹ המנוֹחה – וּפניה ירוּקים, מעוּכים, ושני צפעוֹנים לוֹהטים מתוֹכם… והוּא זוֹעף על עצמוֹ, על חוֹתנוֹ, על כל העוֹלם כוּלוֹ, ודוֹמה, שהוּא קוֹפץ את אגרוֹפיו… אבל מעט מעט משתכך סער לבוֹ וּדמוּת אחרת נבקעת מתוֹך הערפל והיא מתגלית יוֹתר ויוֹתר… וכחץ שנוּן מבתק את מוֹחוֹ השם: לינקה… ולברק השם הזה מתחילים כל יצוּריו רוֹטטים, הארכוּבוֹת מתנקשוֹת, והוּא חש פתאוֹם, שפניו מתמלאים דם, וּפחד שחוֹר תוֹקפהוּ, שמא ייזרק השם מפיו… והוּא מזדקף וּפוֹסע כלפי הדלת בלי להשגיח במסוּבין. מר' שמריה לא נעלם הדבר ורוֹצה הוּא להשהוֹתוֹ: “מחוּתן, מחוּתן! מצוה מפוֹרשת לרקד לפני הכלה… ה־ה”. אבל דבריו לא השׂיגוּ עוֹד את אוֹזניו של היוֹצא.

בגינה שלפני הבית היוּ הורדינוֹת טוֹבלוֹת בנוֹגה הלבנה והקונדסין שתמכוּן הבהיקוּ בלבנוּניתם. התלמים המתוּקנים בנוֹי, המוּקפים מקלוֹת ליבנה נמוּכים, מעשׂה שתי וערב, היוּ מעוּטפים ירקרק ריחני וקלחי פרחים הציצוּ מתוֹכוֹ ונידפוּ ריחוֹת בשׂמים, משכרים, מהממים. כה וכה היוּ נעוּצים מוֹטוֹת וגוּלוֹת זכוּכית שׂוּמוֹת עליהם. השבילים המתפתלים אילך ואילך היוּ זרוּעים חוֹל, שהיה מזהיב לאוֹר הסהר הכחוֹל. רק נוֹפי השיטים הכדוּריים וּמסוּבלי העלים היוּ משוּקעים באפילת עצמם. טוֹהר הרקיע הרהיב את העין והכוֹכבים היבהבוּ בתוֹך התכלת כנטפי בדוֹלח רוֹעדים והיוּ מתנים אהבים עם הלבנה השטה במלוֹאה. רק בשיפוּלי האוֹפק ניצבוּ דוֹממים בתרי עננים כהים. מן האפר זלף ריח ערב ועדין של שחת כסוּחה מאתמוֹל. לכל אוֹרך המשוּכה נתן ריחוֹ היסמין הלבן, וּכאילוּ מתוֹכוֹ השתפכוּ וּביצבצוּ צלילי כסף של קוֹל אשה, קוֹל צעיר וּמלא עדנה. זה היה קוֹלה של הכלה שעמדה חבוּיה אחוֹרי גזע אילן ורק תפוּחי חוּלצתה הלבנה בלטוּ משני עבריו. ר' משה חיים חלף בזהירוּת של חתוּל לאוֹרך הבית, נשען אל זיז החוֹמה שבקרן זוית שלוֹ והקשיב בנשימה כבוּשה.

הקוֹל צלל באויר:

– ואני שיערתי מיד, שידך היתה בדבר. שיערתי הכוֹל… זכוּר אתה? אז, בערב שבת סמוּך להדלקת נרוֹת. השעה היתה מאוּחרת ואתה גימאת את העיירה רכוּב על סוּסך האדמוֹני. – היית אץ לביתך – וּכשהגעת אל ביתנוּ – זכוּר אתה? – ריסנת את סוּסך והנחת לוֹ לילך עקב בצד עקב וּבעצמך הפשלת את ראשך והצצת אל היציע – למה הצצת?.. ואני כבר חפפתי את שׂערי והחלפתי את שׂמלתי… זכוּר אתה? בתחילה היה לי קצת קשה הדבר, נתביישתי בפני עצמי, אבל אחר כך, כשבא השדכן והציע – שיערתי מיד את הכוֹל, את הכוֹל…

וקוֹל שכנגדוֹ, רך וּמשוּעבד, ענה:

– כן, זכוּרני, זכוּרני, זעירה… וּביוֹם א' שלחתם את השדכן אצל אבי, חי־חי! וּכשקראני אבא ושאל את פי אמרתי: “וכי שם מרוּצים?” – ואבא הסתכל בי דרך חיבה וגיחך. נראה, שאף הוּא הרגיש בדבר. הוּא רק גיחך ולא אמר כלוּם.

והקוֹל הראשוֹן חרז שוּב את פניניו:

– ואבא שלי רץ מיד אצל אמא – אני האזנתי אחוֹרי הדלת – וּביאר לה “בודאי, בודאי, שידוּך הגוּן.. ר' משה חיים, יהוּדי שזכה לשני שוּלחנוֹת… ואף הקרן… צירל, הרי גם הקרן… בודאי, בודאי, אם מה' יצא הדבר… חי־חי!” ואני כמעט נתפקעתי מצחוֹק עצוּר. – האח, כמה נאה כאן! מי מטפל בגן? והפרחים הללוּ!?

– נאה הלילה ואת נאה ממנוּ…

– חדל לך! – ראה, כמה נוֹצצוֹת הגוּלוֹת! ושוֹשנה זוֹ כמה עגוּמים פניה!…

– יפה את גם משוֹשנה זוֹ…

– חדל לך! – ראה הקטיפניוֹת נתקפלוּ, בודאי אחזתן צינה.

– שׂערוֹתיך דוֹמוֹת להן…

– חדל לך! ואנחנוּ נדוּר כאן?.. באיזה צד?.. הוֹ, כמה שבילים כאן! הרי נקל לתעוֹת, הלא?..

– כבר תעית והרי נפלת לתוֹך זרוֹעוֹתי…

– חדל באמת! בבקשה! אל תלחץ ככה. זה מכאיב…

– ונשיקה זוֹ בעוֹרף כלוּם מכאבת גם היא?

– אינה מכאבת, אבל – בחשאי, בחשאי…

– שש, בחשאי, בחשאי…

ר' משה חיים, לאחר שאוֹזניו קלטוּ בצמא את הגיגי האהבה הללוּ, חש כעין נחשוֹל של יין פוֹשר חוֹלף ועוֹבר עליו. הכוֹל מסביב נתעדן מאוֹד ונתעטף באצילוּת, שירדה לכאן מעוֹלם אחר. השׂמלה הצחוֹרה, שהתנפנפה ורישרשה בשעת הליכה בין השׂיחים, נדמתה לוֹ ריחנית מאוֹד, וּמי שזוֹכה לכבוֹש פניו בה מרגיש תענוּג עליוֹן, שאין לוֹ ניב שׂפתיים… הנשמה סוֹפגת אז אל תוֹכה איזה אוֹשר לא הגוּי. וים של מאויים כבירים התחיל פתאוֹם סוֹער וּמכה גלים בלבוֹ ועשתוֹנוֹתיו נסתכסכוּ. הוּא דלג באלכסוֹן לאחוֹרי הבית, ראה אוֹרן צעיר וגיפף אוֹתוֹ בזרוֹעוֹתיו, הידק אליו גוּפוֹ ונשך את הקליפה הספוּגה שמנוּנית ריחנית, חריפה… הוּא הרפה מן האילן מתוֹך חוּלשת הדעת והעיף על עצמוֹ עין של בוּז על שאין בכוֹחוֹ לשלוֹט בעצמוֹ ורצה לחזוֹר אל האוּלם, אבל כיון שנשׂא עיניו למרוֹם, צרר אוֹתוֹ שוּב הקסם בכנפיו ועגמוּמית מתוּקה התחילה מפעפעת בוֹ ולא נתנה דמי לוֹ.

מאחוֹרי הבית השׂתרע גן אילנוֹת רחב ידיים, שכוּלוֹ דמי, הכיפוֹת העבוּתוֹת של עצי האגס היוּ נראוֹת כתלוּיוֹת באויר אחוּזוֹת כשפים: מלמעלה נח עליהם כסף הסהר ותחתיהן ירוּקה־כהה; ועצי התפוּח העניפים נראוּ כשוֹלחים זרוֹעוֹת עקוּמוֹת כלפי מרוֹם וּמקבלים משם שפע של ברכה; ורק בדי הדוּבדבנים הדקים היוּ מתנענעים נענוּעים אִטיים. שׂיחי חזרזרים ודמדמניוֹת היוּ קבוּעים בשתי שדירוֹת, צפוּפים וסבוּכים זה בזה, והמשעוֹל הצר שבינוֹתם היה אפל וארוֹך לאין סוֹף. בצלע החוֹמה רבץ הכלב ליד המלוּנה משוּקע בדשא כצניפה שחוֹרה, ולא הזיז איבר. מעבר לגדר מזה נמתחה במוֹרד דרך הפר, דרך עפר אפוּרה וּמנמנמת, וּמעבר לגדר מזה היתה מוּטלת כיכר גדוֹלה וירוּקה, מוּקפת גרנוֹת, אסמים, רפתים ואוּרווֹת. ר' משה חיים טפף בחשאי לתוֹך הגן, האזין לצדדין, אחר כך ניצב חבוּק זרוֹעוֹת, שוֹתק וזקוּף במלבוּשיו השחוֹרים כפסל.

רכרוּכית הלילה וקסמוֹ האדיר נסכוּ בוֹ רוּח הרת געגוּעים גדוֹלים. הלב כלה לעוֹלמוֹת אחירים, רחוֹקים, וּבגוֹף הוּרגשה איזוֹ חוּלשה מענה, מעין אי יכוֹלת להתנשׂא ולדאוֹת. וּמתוֹך הפלגת הדעת בקע מבפנים איזה ניגוּן חשאי, לבבי, וּמלים כבירוֹת נתחרזוּ בוֹ:

ושוּב ניצנץ במוֹחוֹ אוֹתוֹ השם, אבל עכשיו לא מילאהוּ עוֹד אימה. בעקב השם היתה עכשיו כרוּכה גם הדמוּת. וּפלא! תחילה נתגלה רק קצה הצמה הצהבהבת, אחר כך נתבהרוּ עיניים כחוּלוֹת, לסתוֹת סגלגלוֹת וחיורוֹת במקצת, שׂפתי שני, מוֹתניים חטוּבוֹת… לינקה היא זוֹ! – – –

ר' משה חיים היה נשען אל יתדוֹת הגדר שבירכתי הגן והסתכל בבניין ארוֹך, שעמד במדרוֹן והרבה דלתוֹת וחלוֹנוֹת בוֹ. בבית זה, העשׂוּי תאים תאים, דרים כל משמשי האחוּזה: הנפח, העגלן, העבדים. העין פוֹסחת על כוּלם וננעצת בחלוֹן בדל שבקרן הבית ונדמה לוֹ מרחוֹק, שהחלוֹן מתנענע פנים ואחוֹר והזגוּגיוֹת שבוֹ מבהיקוֹת וכבוֹת לסירוּגין. בתא זה דרה לינקה עם שתי תינוֹקוֹתיה.

בעלה השוֹאבּי, זה שהיה עוֹשׂה אצלוֹ עגלוֹת, שחוּף היה וּמת בשנה שעברה. ואז באה היא, לינקה, אל ביתוֹ של משה חיים, כארנבת מבוֹהלת, כרעה לפניו, מיללת וּמנשקת את שוּלי בגדוֹ: “גלמוּדה אני ושני תוֹלעים לי… מה אעשׂה? מה אעשׂה?.. יתעוֹררוּ רחמיו… אכבס לבנים… עבוֹדת פרך אעבוֹד… האלהים האהוּב יראה את עוֹניי… רק מן הדירה אל יוֹציאני… רק מן הדירה!” – והוּא נתן בה עיניו מתוֹך רחמנוּת – ואיזוֹ זיקה נאחזה בלב… דמוּת גוּפה ליבתה בוֹ איזה רגש, שעד עתה לא ידע כמוֹהוּ… מבטוֹ צנח מזרוֹעוֹתיה על מוֹתניה – והטה לה חסד… וּמן העת ההיא היתה אוֹתה דמוּת נדחקת לתוֹך כל הירהוּריו, בבוּאתה היתה מרפרפת על כל המראוֹת, וּפעמים שעמדה פתאוֹם כשן סלע בין הירהוּר להירהוּר ואין להזיזוֹ ממקוֹמוֹ! מצד אחד היה המצב הזה מספק לוֹ נעימוּת מרוּבה: הרגש, שדבר מה הוֹלך ונארג בקרבוֹ, נארג ושוֹלח שוֹרשים דקים לכל פינוֹת הלב, מתרחב ושוֹאף לתקוֹף בבת אחת את כל הישוּת, – שיקע אוֹתוֹ לפעמים בשכחה מתוּקה, חלוֹמית, תינוֹקית. אך מצד אחר היה פחד ברוּר מחלחל במוֹחוֹ: אדם מכוּבד שכמוֹתוֹ, יהוּדי בן תוֹרה, בעל בנים מגוּדלים, שמא הוּא מתנסה ממעל… ערילית… מעשׂה שׂטן, רחמנא ליצלן… גירא בעיניך, שׂטנא!… – ואף עלפי כן נתן לה דריסת רגל בביתוֹ, שעמד זה כשנה בבדידוּתוֹ, כי הבן למד בעיירה והבנוֹת ישבוּ עם דוֹדן באחוּזה אחרת. תחילה מינה אוֹתה על חליבת הפרוֹת והיה משלם לה יוֹתר ממה שהיה משלם לאחירוֹת, וּבשעת מניית הכסף היה מתבלבל, ידיו רוֹעדוֹת וכל גוּפוֹ מוּרתח. וכשהגיע הקיץ מינה אוֹתה על טיפוּח הגן, וּבשעוֹת הפנאי היה עוֹמד ליד החלֹון וּמסתכל בנענוּעי גוּפה, כשהיא כפוּפה על התלמים, שׂמלתה מוּפשלת למעלה מברכה ורגל ערוּמה, צחה כשלג, מבהיקה מתחתה. ואוּלם להיכנס עמה בשׂיחה לא ערב לבוֹ. ואפילוּ כשנזקק לצווֹת לה מה, היה מצוה על ידי אחירים, וּכשהיה עוֹשה זאת בעצמוֹ, היה קוֹלוֹ רפה וּמבוּיש. וּבזמן האחרוֹן התחילה מטלת עליו אימה. דמוּתה היתה מזעזעתוֹ עד היסוֹד והוּא השתדל להתחמק מפניה, להעלים עין ממנה. אבל דוקא משוּם כך היוּ הירהוּריו מתגברים והעינוּיים היוּ קשים. ביחוּד היה סוֹבל בלילוֹת הנדוּדים, כשכנפי הדמיוֹן היוּ משוּחררוֹת והלב הרגיש מסביבוֹ בדידוּת, יתמוּת וריקנוּת. – –

ר' משה חיים כבר יצא חוּץ לגן וּפסע על פני הדרך במדרוֹן, כשכנפוֹת איצטליתוֹ פתוּחוֹת וּמתנפנפוֹת לצדדין. מימין וּמשׂמאל התפשטוּ מרחבי שׂדוֹת עטוּפי קמה קרוֹבה לגמר בישוּלה. המרחב היה גלוּי וטהוֹר יוֹתר. השיבּוֹלים השיקוּ שירה בת חוֹרין, רחבה, אין סוֹפית. השלוים הצפוּנים פה ושם השמיעוּ לרגעים את פיטפוּטם המלבב פּוּט־פּוּלוּט, פּוּט־פּוּלוּט! ונשתתקוּ. הכוֹכבים היוּ מבליחים בזריזוּת משוּנה, וּקריצוֹתיהם היוּ נראוֹת כפירפוּרי גסיסה. חללוֹ של העוֹלם נדמה, שהוּא מתפלג בתוך, וחציוֹ האחד, האפל, נדחק ושוֹקע במהירוּת לצד מערב. איזוֹ זריזוּת נפלאה הוּרגשה בכל הטבע, זריזוּת ושהייה בתוֹכה, כעין התגברוּת כוֹחוֹתיו של היוֹפי שקרב קצוֹ. רגש עדין ותקיף ניעוֹר בקרבוֹ של ר' משה חיים, גבר על הפחד הקלוּש וטישטש אוֹתוֹ לגמרי, ואיזה כוֹח איתנים דחף אוֹתוֹ הלאה, הלאה, אל האוֹשר. – –

ריבוּעי החלוֹנוֹת האפילים חלפוּ עליו זה אחר זה כנוֹטרי לילה עטוּפי שחוֹרים ונעלמוּ מאחוֹריו. ליד החלוֹן האחרוֹן נתעכב והכניס ראשוֹ בכנפוֹ הפתוּחה. התא הקטן היה כמעט פנוּי מרהיטים, רק איצטבה נמוּכה היתה סמוּכה אל הכיריים ועליה כלי חרס אחדים. סמוּך לכוֹתל עמדה מיטת עץ וּבתוֹכה מוּטלת לינקה הישנה. חצי גוּפה העליוֹן מגוּלה ושד אחד צחוֹר בוֹלט מסדק החלוּק. לשתי זרוֹעוֹתיה הערוּמוֹת נלחצוֹת שתי תינוֹקוֹת רכוֹת. בזוית התקרה מבלחת פתילה עשינה וּמציפה את האיקוֹנין באוֹר אדמדם. מרוֹמי המיטה היוּ מוּארים באוֹר נפלא במינוֹ: לתוֹך התכלת הכספית, ששפעה בעד החלוֹן, טיפטף האוֹר האדמדם של הפתילה, פיעפע בקרבה, השתפך וּכאילוּ עיכב אֹותה. ותערוֹבת אוֹר זוֹ היתה מרפרפת על גוּפיהם של הישינים כחלוֹם קסם סבוּך. ר' משה חיים חש קלילוּת נעימה באיבריו. הוּא קיפל את שוּלי איצטלית המשי, נעץ את אגוּדליו במזוּזוֹת החלוֹן וּמתוֹך דילוּג זריז ישב על הסף. רגע הסתכל סביביו בפחד כמתגנב, ואחר פקח את עיניו לרוחה, עצר בעד נשימתוֹ הסוֹלדת והיה מסתכל באשה הישינה וּבתינוֹקוֹת שמימינה וּמשׂמאלה.

התאוה, שקדחה ורתחה קוֹדם לכן בעוֹרקיו, התנדפה כליל והיה דוֹמה, שגם הדם כלה עמה. האיברים נתרוֹקנוּ ונשארוּ מצוּננים, קלילים וּבלתי מוּחשים, ורק בלב חי רגש מרוֹמם ואצילי…

וּפתאוֹם תקף אוֹתוֹ כאב רך, ילדוּתי, ממוֹגג. רגליו נטוּ לאחוֹר מאליהן וירדוּ מעל סף החלוֹן החוּצה, ראשוֹ צנח למטה וּמקוֹר הדמעה נפתח…

הוּא שב ללכת בדרך אשר בא בה ועיניו נוֹטפוֹת דמעוֹת חמוֹת, שוֹפעוֹת:

ֹ– אלי, אלי, מה עשׂית לחיי?… למה לא זכיתי בעיניך?… למה מנעת חסדך ממני, אלי, אלי?… למה אתה מעמידני בניסיוֹן שהוּא למעלה מכוֹחי?…

החלוֹנוֹת התחילוּ כבר מלבינים מעמוּד השחר. משב אויר צוֹנן בא מבחוּץ וחלף על הפרצוּפים הלוֹהטים – והכוֹל נתעוֹררוּ פתאוֹם. הרב התחיל משפשף כפיו זוֹ בזוֹ וּמנדנד כתיפוֹ של ר' אפרים להעירוֹ. נשמעוּ פיהוּקים ונתקטעוּ באמצע מחמת בוּשה. צילצל מי שהוּא בלהב של סכין על אגן של כסף ונצטללוּ המוֹחוֹת המסוּכסכים.

ר' שמריה גרף את חוֹטמוֹ בתרוּעת שברים, ואחר הכריז בניגוּן “ההגדה”:

– רבוֹתינוּ! הגיע זמן ברכת המזוֹן של שחרית!

אך ר' זיידל, שישב עד עתה בהעדר דעת ועיניו נעוּצוֹת בנקוּדה אחת, נזדקר פתאוֹם כנשוּך עקרב וקרא בקוֹל בכייני וּמלא ייאוּש:

– אבל היכן הוּא המחוּתן? המחוּתן היכן הוּא, הא?!

---

מן המגרש

מאת

אשר ברש

א

בירכתי מגרש רחב ידיים, שצלב עץ ישן, מוּקף ארבעה כלוֹנסאוֹת, שׂרידי גדר לשעבר, עוֹמד באמצעיתוֹ, ואמת מים דלוּחה עוֹברת לאוֹרכוֹ, עמד נבדל משאר בתים ביתוֹ הרעוּע של שלמה חיים, אוֹ לפי שנקרא בפי האיכרים: שלוֹמקא. בצידוֹ היה מחוּבר מין צריף, הדוֹמה לטלאי עשׂוּי בידיים בלתי מסוּגלוֹת. ה“בניין” הזה היה משמש דיר לעצים ומטמוֹרת לכלים שוֹנים. מתוֹך הארוּבה המפוּיחה, שהיתה מוּקפת מסגרת של גבים, בניגוּד לגג שהיה של קש, היוּ נפלטוֹת תדיר פקעיוֹת עשע קלוּשוֹת ואפוּרוֹת, מתאבכוֹת ועוֹלוֹת וכלוֹת באויר. חלוֹן אחד היה חציוֹ מפוֹרץ וסתוּם בסחבה, והדלת, שנקבעה משוּם מה מן הצד, השחירה מזוֹקן ונטתה הצידה כנוֹפלת.

בבית הזה היוּ האיכרים שבשכוּנה שוֹתים לפרקים כוֹס יי"ש מהוּל במים, ואוֹכלים מליח מתוּבל בבצל ושרוּי בחוֹמץ, שמַטיל, אשת המוֹזג, היתה מוּמחית בהתקנתוֹ, והאיכריוֹת היוּ “מריקות” בחשאי כוֹס “רוּם” קטנה, על פי רוֹב “רק לשם רפוּאה”, ונוֹטלוֹת לביתן גלוסקת סוֹלת בשביל פעוּטוֹתיהן. מאוֹרעוֹת חשוּבים מאלה לא אירעוּ בביתוֹ של שלמה חיים, וכל הימים היה שרוּי בקדרוּת מַשמימה. ועכשיו, משנהרסה הסוּכה בחוּץ וימוֹת הגשמים התחילוּ ממשמשים וּבאים, גדלה בוֹ הקדרוּת על אחת שבע.

ורק כשנכנס פּאולוֹ סטאפּ, הכניס עמוֹ איזוֹ רוּח משיבת נפש ומאירת עיניים. החדר היחידי, הגדוֹל והקוֹדר, שאֵד מסוֹאב, מוּרכב מריחוֹת שוֹנים ומשוּנים, עוֹלה מקרקעוֹ ורוֹבץ על הכוֹל ומקדם פני כל נכנס, ממלא את נחיריו וחוֹדר לתוֹכוֹ עד כדי עטישה, – אוֹתוֹ החדר עם כניסתוֹ של פּאולוֹ, היה מקבל צוּרה אחרת לגמרי. התינוֹקוֹת העירוּמים והיחיפים לחצאין מתחילים מנענעים בזריזוּת את איבריהם המדוּלדלים, מרימים את כתפיהם הצרוֹת במין הנאה, שלפי הניכר, קשה להם עצמם לשׂאתה. התקרה הטחוּבה מקבלת חיוּך קבצני, מאיר ועלוּב כאחד. ר' שלמה חיים גוּפוֹ פוֹשט מיד את עגמת פניו, מפשיל את גבוֹתיו בהעוייה של הצטחקוּת החוֹלפת כקו אוֹר על כל פניו ונבלעת בתוֹך זקנוֹ הקלוּש. מַטיל, שצחוֹק ובכי משמשים אצלה תמיד בערבוּביה, מפשילה את סוּדרה לאחוֹרי האוֹזן, מתחככת שם קצת באגוּדלה המקוּמח, ומתחילה אף היא מחייכת בחיוּך משוּתף להבעת עיניים מאירה.

וּפּאולוֹ עצמוֹ שוֹהה רגע על הסף, סוֹקר בעיניו המימיוֹת והטוֹבוֹת את כל הנמצא כאן, בעוֹד ידיו נתוּנוֹת בכיסי פּרוָתוֹ הלבנונית־הכתוּמה. על עוֹרפוֹ יוֹרדוֹת שערוֹתיו החפוּפוֹת, הקנבוּסיוֹת, ופניו הנקשים ורבי הקמטים מעידים על שלוה עמוּקה.

כיון שבחן במבטוֹ את כל הבריוֹת הנמצאוֹת בחדר והשכינוֹ לבסוֹף על שלמה חיים, נפערוֹת שׂפתיו כמוֹ מאליהן, וקוֹל צלוּל בוֹקע את חללוֹ של החדר:

– דיי בּוֹז’י! (יתן אלהים!)

ואז נחפז בעל הבית כנגדוֹ, מסיח דעת ממכנסיו הנשמטים קצת מעל כריסוֹ הצנוּמה, מוֹשיט לוֹ כף ידוֹ, ומציץ לתוֹך עיניו בהכנעה וּבמין חיבוּב מיוּחד:

– דיי בּוֹז’י שצ’אסטיא! (יתן אלהים את האוֹשר!)

וּפּאולוֹ פוֹנה מיד אל מַטיל בקריצת עין ערמוּמית, והיא מנענעת לוֹ בראשה, מגביהה כנף סינרה המקוּמח, מעבירתוֹ על פניה ומתוה עליהם פס לבן מגוּחך, פוֹרשת לאחוֹרי הארוֹן, וּפּאולוֹ מעלה דבר מה מתוֹך בית החזה, מעלה ומוֹריד לאט לתוֹך סינרה. אחר הוּא פוֹנה שוּב לחדר, מתישר קצת, מעביר אצבעוֹתיו על שׂפמוֹ, שאֶגלי מטר מנצנצים עליו, מסיר את מצנפתוֹ השׂעירה וּמנערה בחזקה כלפי הקרקע, כשהוּא ממלמל:

– טפוּ, אויר מכוֹער, מכוֹער…

ושלמה חיים עוֹנה לעוּמתוֹ:

– חי־חי, כיצד? כלפי טיפטוּף המטר, ה? חי־חי, “מכוֹער, מכוֹער”… תיכף וּמיד, פאני פּאולוֹ! – מַטיל, כוֹס חמין בשביל ה“ערל”! הריהוּ “שוה”…

וּמַטיל, שגמרה להצפין את שקיבלה, ממהרת ויוֹצאת אל המסדרוֹן המשמש גם מקוֹם בישוּל ואפייה, לפחת רוּח חיים במיחם, כדי לכבד את הזקן בכוֹס חמין.

באוּ התינוֹקוֹת והקיפוּ את הזקן מכל צד: זה נתלה בפרוָתוֹ, מתרוֹמם וּמזדקף על בהוֹנוֹת רגליו וּמשתדל להציץ לתוך כיסיו, כי מוּבטח לוֹ, שעדיין נשתייר שם מה גם בשבילוֹ. השני אוֹחז בידוֹ ולוֹחצה אל לחיוֹ בחיבה גלוּיה וּבהבעת עניים, שפירוּשה: “שלי הוּא פּאולוֹ היוֹם, כוּלוֹ שלי”… ותינוֹקת כרסתנית, אפוֹרת לסתוֹת וחשוּפת כתיפיים, עוֹמדת כנגדוֹ סתם וּמסתכלת לתוֹך עיניו.

וּּפּאולוֹ, נראה שחביבה עליו חברתם של הקטנים, והוּא מלטפם על גוּלגלוֹתיהם, כשהוּא מתקרב ויוֹשב אל השוּלחן מוּל המערוֹך, שמַטיל מעסה ועוֹרכת עליו כל מיני חלוֹת קלוּעוֹת וגלוּסקאוֹת. חוֹזרת מַטיל מן המסדרוֹן, פניה משוּלהבים וּמכחילים כאחת, ונטפי זיעה נוֹשרים ממצחה, מתגלגלים על לסתוֹתיה וּמשרטטים עליהן קו קו. מחזיקה היא בעד הסינר כוֹס תה רוֹתח, מחייכת לעוּמת האוֹרח, מעמידה לפניו את הכוֹס ונפנית שוּב אל המערוֹך.

נוֹתן פּאולוֹ בכוֹס עינוֹ, מנוֹפפה כלפי החלוֹן, מסוֹבבה אחת ושתיים ובוֹחנה מתוֹך עצימת עין אחת. אחר הוּא מחליק על שׂפמוֹ, הכנה לשתייה, וחוֹנף לה למַטיל:

– אֶ, מַטלי! בקיאה היא בהכנת “אוֹתוֹ משקה”, בקיאה!

וּמַטיל, כשמעה את שבחה, מעסה את בציקה בזריזוּת יתירה.

כילה פּאולוֹ לשתוֹת, הריהוּ מקנח את שׂפמוֹ בשרווּל פרוָתוֹ, מרים קצת את מצנפתוֹ הכבידה וּמצטלב אגב איזה לחש. אחר הוּא מרמז באצבע לתינוֹקוֹת, מעמיק את ידוֹ לתוֹך בית החזה לפני ולפנים, וּמוֹציא השם תפוּחים אחדים, אדמוֹנים וטוֹבים למאכל, כדי לחלקם ביניהם, אבל קוֹדם לכן הוּא מפנה את ראשוֹ לכאן וּלכאן ושוֹאל:

– והיכן הגיבּן?

מיד מזדקר שלמה חיים בעצמו וּממלמל:

– א! לייבּקי? תיכף ומיד! הקוּנדס מסתמא מצוּי אצל העז, חי־חי!

והוּא רץ בעצמוֹ לקרוֹא לוֹ. חס הוּא על בנוֹ בכוֹרוֹ העלוּב, שלא יקוּפח חלילה חלקוֹ. הלה, נער כבן תשע, שעיניו מנצנצוֹת וממַצמצוֹת בלי הרף, וגוּפוֹ השדוּף מחוֹנן בחטוֹטרה קטנה, מתנפל לתוֹך החדר בסילוּד וריקוּד, כשקוּרנסוֹ בידוֹ וּפיו פעוּר מתוֹך קוֹצר רוּח.

וּכשמבטוֹ מוֹצא את פּאולוֹ הוּא זוֹרק את הקוּרנס לאחוֹרי הכיריים ורץ כנגדוֹ בידיים פשוּטוֹת. פּאולוֹ מוֹשיט לוֹ את מנתוֹ ביד אחת ובשנייה מכניסוֹ לבין ברכיו וּמחליק רכוֹת על פניו הזעירים. דמעוֹת כקטניוֹת נתלוֹת בריסי עיניו של הקטן, והוּא נלחץ את פּאולוֹ הטוֹב.

משגיח פּאולוֹ בדמעוֹתיו וחוֹמד לוֹ לצוֹן:

בודאי הלקך אבא, א? הלקה? שלוֹמקא! אם תוֹסיף להלקוֹתוֹ, אטלהוּ לביתי. פשוּט, אטלהוּ – וחסל!

שלמה חיים מתענג הרבה על הלצתוֹ זוֹ של ה“ערל”. אבל מַטיל מנפחת את לסתוֹתיה, שׂפתה התחתוֹנה משתרבבת וּמתחילה רוֹעדת, והיא מוֹציאה מלבה אנחה עמוּקה:

– הוּא לקה דיוֹ בידי שמיים!

אחרי הערה בכיינית זוֹ, מתחיל שלמה חיים משפשף כפיו זוֹ בזוֹ, כשהוּא מספר סתם:

– אֶט, אין נחת, אָין!… העז פסקה מתת חלב… כלוֹמר, אם אין מרעה אין חלב… מילא, פת חריבה בצימצוּם מוֹציאים… אבל הנה החוֹרף ממשמש ובא, והתינוֹקוֹת בעירוֹם ועריה… מילא, אנחנו הזקינים, אפשר לנוּ במה שיש… אבל הפעוּטוֹת… וכי מה, לא צדקתי, פּאולוֹ?

והוּא תוֹפס בזרוֹעה הדלה של התינוֹקת העירוּמה לחצאין וּמציגה לפניו, כאוֹמר: ראה עמידתנוּ!

ושוּב משתתק הכל, ורק שׂפתה התחתוֹנה של מַטיל עדיין משוּרבבת וזעה, וּמעיניה נוֹשרוֹת דמעוֹת. והתינוֹקוֹת, שפערוּ את פיוֹתיהם, מסתכלים בפני פּאולוֹ כאל מוֹשיעם מן הדחקוּת.

מכויץ פּאולוֹ את גבוֹתיו וּמהרהר קצת כנמלך בדעתוֹ, אחר הוּא מעביר שתי אצבעוֹת על שׁפמוֹ ואוֹמר:

– אל תצטער, שלוֹמקא! תבוֹא הערב לאחוֹרי האסם ותמצא מוּכן בשבילך חצי כוֹר תפוּחי אדמה. הבלים!

היתה שוּב רוּח אחרת עם בני הבית. נדמה, כנף צחוֹרה עברה בטיסה מעל לראשים וּמחתה את הקדרוּת שהיתה שוֹרה כאן.

ויש שבשעה כזוֹ נפתחת הדלת ויוּסטינה נכנסת: זוֹ ערילית זקינה ותשוּשה, הדוֹמה בהילוּכה לחי“ת, היינוּ, חצי גוּפה העליוֹן כפוּף וּמוּרד לפניה והוּא מסתמך על משענת נמוּכה, ראשה מכוּרבל בסוּדר צהוֹב ישן. מסביב לסנטרה, שיבּלת שׂעירה בצידו, עוֹרה תלוּי ויוֹרד כעין ארנק, ועיניה דוֹמעוֹת על לחייה הנוֹבלוֹת. זוֹהי יוּסטינה המילדת ו”הידענית", שיצאוּ לה מוֹניטין לא רק בין האיכרים אלא אף, להבדיל, בין היהוּדים, וחביבים עליה ביחוּד הסיפוּרים על הכבוֹד, שהללוּ חוֹלקים לה.

יוּסטינה אינה באה אל ביתוֹ של שלמה חיים, אלא כדי להזדמן שם עם פּאולוֹ. בכניסתה היא מזדקפת קמעה קמעה, וכשגוּפה ניצב כבר ישר ומתוּח, הרי היא מלחשת תחילה לחש חשאי, כשהיא מנענעת בראשה לאו־לאו, אחר כך היא מפשרת את פניה ומברכת את הבית בברכת הבוֹקר.

גם פּאולוֹ מרגיש קוֹרת רוּח למראיה של יוּסטינה, והוּא קם, תוֹחב את שתי ידיו לתוֹך כיסי פרותוֹ, מתמתח ויוֹשב שוּב על מקוֹמוֹ, כשהוא מוֹציא את לייבקי מבין ברכיו.

– מַטיל זוֹ, רק גלוּסקאוֹת היא עוֹשׂה, תמיד גלוּסקאוֹת… – אוֹמרת יוּסטינה לשם אמירה, יוֹשבת לימינוֹ של ה“קוּם” (ידיד) וּמקנחת את פיה בכנף סינרה.

פּאולוֹ מזיר עצמוֹ ממשקים משכרים זה כמה שנים, עוֹד למן היוֹם, שהיה כאן החשמן הגדוֹל מאחיו וּפיו המטיר אש וגפרית על הנשמוֹת הנכשלוֹת, רחמנא לצלן, ב“קליפה” זוֹ, והעתידוֹת להיקלע אחרי פרחן מתוֹך הגוּף – הוא קברן – בעוֹלם התוֹהוּ וּבהגיען את שער גן העדן יגרשן “השליח פטרוּס” מעל פניו באף וּבחימה וגו', אבל הוֹאיל ויוּסטינה יוֹשבת עמוֹ בכפיפה אחת, אי אפשר לוֹ בלי הרקת כוֹס “רוּם” קטנה, לשם “התרת הלשוֹן”.

– שלוֹמקא, צלוֹחית אחת!

ועתה הוּא מסלק את לייבקי לגמרי וּמתקרב אל יוּסטינה. פניו של שלמה חיים קוֹרנים עתה קרינה אחרת. הוּא מזדרז בידיים פשוּטוֹת אל הארוֹן, מקשקש בבקבוּקים וּבכוֹסוֹת וצוֹוח, אגב חיפוּשׂ, עברית: “לייב, מים! קצת מים, לייב! “המשקה האדוֹם” אינוֹ מהוּל כלל, אוֹ־וַא!” – וּמַטיל מתנערת ואינה יכוֹלה לראוֹת בזריזוּתוֹ, כביכוֹל, של “הבריה המסוּגלת” שלה, והיא חוֹטפת מידוֹ ברוֹגזה את הבקבוּק וּבוֹרחת אל המסדרוֹן, וכרגע היא חוֹזרת – והכוֹל מוּכן למשתה!

יוּסטינה בעצמה מוֹזגת את שתי הכוֹסוֹת הקטנוֹת, נוֹטלת את שלה ביד אחת ובאחרת היא דוֹחפת את ידידה ומזרזתוֹ:

– שתה, “קוּם”! לבריאוּת!

–לבריאוּת!

וכיון שבא המשקה אל קרבה של יוּסטינה, מתבדחת דעתה ולשוֹנה מוּתרת, והיא מתחילה מספרת מעשׂה ביוֹלדת אחת מן היהוּדים, שקישתה בלדתה ונמשך הדבר כמה ימים, והביאו פרוֹפיסוֹרים “מכל העוֹלם” ולא יכלוּ ליילדה. עד שבאה היא, יוּסטינה, ויילדתּה כמישחל ביניתא… אוֹ מעשׂה ב“פריץ” אחד, שלקה בילפת והביאוּ מלחשים “מארבע כנפות הארץ”, ולא עלתה בידם לרפאוֹתוֹ. עד שבאה היא, יוּסטינה, ורפאתוֹ במגע יד, רק העבירה ידה על קרום הילפת… והיא מגבבת סיפוּרים על סיפוּרים והיבלת שעל סנטרה זעה־זעה בשעת שׂיחה.

וּפּאולוֹ יוֹשב ושוֹתק, מנענע בראשוֹ לאוֹת הסכמה וּמציץ

לתוֹך עיניה. לוֹ יש רק סיפוּר אחד, ואוֹתוֹ כבר סיפר לה ולאחירים מאה פעמים ואחת. מתחיל הוּא תמיד במאמר פילוֹסוֹפי: “בן אדם, נוֹלדת קבצן, סוֹפך למוּת קבצן!” ואחר כך מתחיל גוּף הסיפוּר, תחילה בנחת: אסמוֹ וגוֹרנוֹ מליאים, ברוּך השם, מזן אל זן, אבל כל טוּבוֹ ועוֹשרוֹ אינם אלא לפי שעה. משלוֹ אין לוֹ כלוּם, המבינה היא, לא כלוּם, פשוּטוֹ כמשמעוֹ… כשוַארקה, עליה השלוֹם, נתנה בוֹ עיניה והכניסתהוּ אל ביתה, היה הוּא, פּאולוֹ, רק עבד הדיוֹט, משרת אצל חוידקוֹ סוֹלטיס, זכרוֹנוֹ לברכה, והוּא נשׂא חן לפניה, שהיה אז בחוּר כבן ארבעים אוֹ יוֹתר, ישר דרך וּ“פיכח”, והיא היתה בזמן ההוּא אלמנה מאוֹתוֹ חוידקוֹ סוֹלטיס עצמוֹ, כלוֹמר, בעליו – זה שנתמעך תחת אלוֹן שנפל עליו ביער, – וּשני זאטוּטים לה, תינוֹק ותינוֹקת. הוּא לקח את “העבוֹדה” בידוֹ. נקפוּ שנים אחדוֹת, המזוים שבאסם נתמלאוּ, והשטרוֹת שבארגז אף הם נתרבוּ, וּוַארקה לא המליטה יוֹתר. אשה חוֹלנית היתה וּמשתעלת כל הימים והלילוֹת. השתעלה, נסעה אל “ידענים”, ואף יוּסטינה בעצמה היתה מלחשת לה – הרי זוֹכרת היא? – עד שהתחילה גוֹנחת דם. וּמשהתחילה גוֹנחת דם, הוֹריקוּ פניה כמַלוּחַ ולא הוֹציאה שנתה ונפטרה, תנוּח בשלוֹם על משכבה, אמן! – כאן הרים משהוּ את מצנפתוֹ והצטלב.

– וּמה הלאה? – מזרזתוֹ יוּסטינה, כאילוּ זוֹ לה הפעם הראשוֹנה, שהיא שוֹמעת כל אלה, מוֹזגת שוּב את הכוֹסוֹת והוֹדפתוֹ במרפקה, הזכרה לשתייה.

– וּמה הלאה? – מתעוֹרר פּאולוֹ אחרי ערוֹתוֹ את הכוֹס, – לא כלוּם! וַארקה מתה ונקברה ברוֹב פאר; סכוּם רב נטלוּ מידי הכוֹמר והדיאקוֹן ושאר “כלי הקוֹדש”. כסף הם אוֹהבים, בני השׁטן! – תיכף לאחר זה בא איזה שליח בית דין ורשם את כל הנכסים והמיטלטלים, וּלבסוֹף עמדוּ וּמינוּ את וַאסיל בּאנדאילוֹ, זה הסרסוּר לסוּסים, לאפיטרוֹפוֹס על שני הזאטוּטים. למה האפיטרוֹפוֹסים? – שאלתי – וכי רוֹצה אני לגרשם, חלילה, מן הבית אוֹ לקפח את ירוּשתם? אבל לך צעק כשהם תקיפים ממך! יהא כרצוֹנכם, חשבתי. מתחילה, כנהוּג, זאטוּטים פעוּטים, היוּ נשמעים לי, מפחדים מפני “הרצוּעה”, שהיתה תמיד תקוּעה מתחת לתמוּנת “ייקאטארינה הקדוֹשה”, ואני הייתי עוֹשה בכוֹל כאדם העושׂה בשלוֹ. את האפיטרוֹפוֹס הייתי חי בשלוֹם, וּוַאסיל, אף כי בר נש ערוּם ורמאי, עלוּקה, שטבעה למוֹץ את דם התמצית, מכל מקוֹם. קצת על ידי דוֹרוֹן וקצת על ידי בקשה – בענייני לא היה מתערב. וּבאמת, חיבבתי את הזאטוּטים, וּביוֹתר את התינוֹקת, נַאסטיה זוֹ, שגדלה והיתה ריבה נוֹחה ושקטה. וכי לא בני אשתי הם? וכי יש לי אחירים שאדאג להם? כך הירהרתי ועבדתי באמוּנה ובתוֹם לבב. דאגתי להם, התריתי במארישקה, הזקינה ששירתה בבית, שתשגיח עליהם השגחה מעוּלה, והייתי מלבישם וּמנעילם כיאוּת. הכוֹל יוֹדעים. אך משהתחיל מתבגר אוֹתוֹ “הבחוּר הנאה” פידקוֹ, התחיל רוֹהב בי כסייח זה שאיחרוּ לסרסוֹ. אני מוֹחה בידוֹ וּמעכבוֹ מבוֹא בעצת אוֹתם הבחוּרים הפרוּעים, שאין יראת אלהים ויראת הבריוֹת בלבבם, והוּא דוקא ודוקא… אני משלחוֹ אל בית היראה והוּא: לך בעצמך, זקן שוֹטה! – מתחתיו על גבי הספסל והלקיתיו אחת ושתיים, והוּא תוֹפס ב“שׁוֹחק הפרגים” וחוֹבט עלי ועל פני, עד כי זב הדם… אני לוֹ: אל תרע לז’ידים, עלוּבים הם ומעוּנים, והוּא: ייכנס הרוּח באמם!… אחר כך התחיל גוֹנב מן הבית וּמשׁתכר. חוֹשבת את בודאי, אצל שלוֹמקא? חס וחלילה! שם בעיר, וּלכאן היה בא כבר “מתוּקן כל צרכוֹ”, שיכוֹר כ“בלע” וּמנפץ זגוּגיוֹתיו של היהוּדי המסכן. וּלמחרת באה אלי מַטיל, מפרשת כפיה וּמתחננת בדמעוֹת: פּאולוֹ, רחמנוּ! החריב את הבית, הבעית את התינוֹקוֹת והיוֹם הרי הם מוּטלים חוֹלים. כל הלילה היתה הצינה מפרקת עצמוֹתיהם של העלוּבים! נתתי לה למַטיל כוֹר חיטים, וּבלבד שלא תהא קוֹבלת, ואליו פניתי בדברי כיבוּשין: כיצד לא תבוֹש, בחוּר שכמוֹתך, שהגעת לשנוֹת בינה ועוֹד מעט ויטלוּך לצבא, להתנהג מעשׂה קוּנדס? והוּא: אין דעתך נוֹחה ממני, זקן בטל? טוֹל תרמילך ומקלך ולך לך לכל הרוּחוֹת שבעוֹלם! הרבה הכנסת לכאן? המתן, כשאגיע לשנוֹת בגרוּת ואכנס לרשוּת עצמי, אגרשך ככלב, כ־כ־לב!… חי נפשי… כך דיבר הממזר.

כאן הקיש פּאולוֹ באגרוֹפוֹ על השוּלחן וּבעיניו ניצנצוּ דמעוֹת של כעס.

– מַטלי, עוֹד צלוֹחית!

–וּמי לימד אוֹתוֹ כל זה? ידעת, ידעת. השכינים היפים, אלה שישבוּ וסבאוּ עמוֹ בלי בוּשה. לאחד “מרחתי” את הפרצוּף כדבעי, אך רבים היוּ ולא יכוֹלתי לכוּלם.

משוּם שהתקרבה חצוֹת היוֹם, וּשלמה חיים היה נזהר בקריאת שמע שתיאָמר בזמנה, התעטף בטליתוֹ והתעטר בתפיליו, פרש לקרן זוית והוּא מתפלל מתוֹך סילוּד ונענוּע ועצימת עיניים מתוֹך כונה, כמוֹ להשכיח עצמוֹ שישנם “ערילים” בבית. מַטיל יצאה אל המסדרוֹן לרדוֹת את מעשׂי בציקה, שתפחוּ כל צוֹרכם, לתוֹך התנוּר. נשאר רק לייבקי הגדוֹל היחידי שבבית והוּא ממהר אל הארוֹן, מטפס עליו וּמוֹציא מתוֹכוֹ צלוֹחית מלאה “רוּם”, מציגה לפני פּאולוֹ, ועוֹמד לוֹ בקצה השוּלחם שכנגד, תוֹמך סנטרוֹ על קרנוֹ, מציץ אל שניהם וּבוֹלע שׂיחם.

– וּמה הלאה? – מזרזתוֹ יוּסטינה שוּב, כשהיא מוֹזגת את הכוֹסוֹת.

– וכי אינך יוֹדעת, מה הלאה? – ממשיך פּאולוֹ אחרי ערוֹתוֹ שוּב את הכוֹס – נאסטיה חלתה במחלת אמה, עליה השלוֹם, התענתה יוֹתר משנה, עד שדעכה נשמתה. והוּא, “הבחוּר הנאה”, עוֹדנוּ עוֹמד במריוֹ, משתקע בשיכרוּת יוֹתר ויוֹתר, בא אל הבית וּמחריבוֹ, משבר את הכלים וּמנפץ גם את “התמוּנוֹת הקדוֹשוֹת”. שבּר, נַפּץ! – אמרתי לוֹ – וכי של מי אתה משחית? שלך, שלך אתה משחית! – והוּא: דוֹם, זקן שוֹטה! בשיני אמלוֹק את גרגרתך! אני לוֹ: אל תצעק ככה, הוֹלך בטל, במה גבוּרתך, שיכוֹר מסוֹאב? והוּא: דוֹם! אני כאן בעל הבית, אני בנוֹ של סוֹליטיס, ואתה – משרתי! – כאן לא יכוֹלתי להתאפק עוֹד, וּמתוֹך כעס התנפלתי עליו בקרדוֹם שבידי לרוֹצץ את גוּלגוֹלתוֹ, אבל הוּא נזדרז ותפשׂני בגרגרתי וּביקש לחנקני, ואלמלא עמדה לי זכוּתה של מארישקה, שמיהרה החוּצה וצעקה לעזרה, עד שבאוּ אנשים והצילוּני מידיו של המנוּול, מי יוֹדע היכן הייתי עכשיו? מן היוֹם ההוּא ואילך לא יספתי לדבר אליו: יתגרה בך השׂטן ואל אתגרה בך אני!

– וּמה הלאה? – מזרזתוֹ יוּסטינה כבר בקוֹל רפה־צרוּד וּבעיניים זוֹלגוֹת דמע, כשהיא מוֹזגת במהירוּת את הכוֹסוֹת זוֹ אחר זוֹ.

– וּמה הלאה? – מריק פּאולוֹ את הכוֹס בבת אחת, כשהוּא מפשיל את ראשוֹ לאחוֹריו, וּמעמידה בניקוּש על השוּלחן – הרי יוֹדעת את, שנטלוּהוּ לצבא, לשלוֹש שנים נטלוּהוּ. מוּטב, – אמרתי לוֹ – שתבוֹא בין הבריוֹת ותלמוֹד קצת מנימוּסיהם. והוּא חרק שיניים: המתן, זרמת כלבים, לכשאחזוֹר אפצפץ עצמוֹתיך כך, כך!… עכשיו הריהוּ בהוּנגריה, עוֹד חצי שנה ישהה שם… באביב יחזוֹר הביתה, המנוּול… וּמארישקה? מארישקה? נפטרה אף היא, זכרוֹנה לברכה, זקינה היתה, הו־הו זקינה! ואני נשארתי בוֹדד וערירי בעוֹלמוֹ של אלהים: אין מי שיכין כף תבשיל, שיחלוֹב את הפרוֹת וילעיט את החזירים, במחילה. עמדתי והכנסתי לביתי את טקלה, זוֹ האסוּפית שמיחשׂים אותה להכוֹמר – דברים אלה מסיח הוּא בלחישה – והפקדתיה על הליכוֹת הבית. ריבה הגוּנה ועסקנית, נשמעת לרצוֹן בעליה, “כלבה” נאמנה!…

– וּכשיחזוֹר פידקוֹ? – מעמיקה יוּסטינה לשאוֹל מתוֹך

השתתפוּת מרוּבה, וּמוֹחה למראה הצלוֹחית הריקה את דמעוֹתיה השוֹטפוֹת בלי הפוּגוֹת.

– כשיחזוֹר, אה? – מתבלבל פּאולוֹ במקצת – כשיחזוֹר, את אוֹמרת – ישׂאהוּ הרוּח! בן כלבים! בעצם היוֹם ההוּא אצא את הבית, אצא!…

מצנפתוֹ משתמטת לאחוֹר, עיניו מתלהטוֹת והוּא מנחית את אגרוֹפוֹ על השוּלחן.

יוּסטינה מזילה דמעוֹת כמים, והיבלת שעל סנטרה זעה־זעה.

– כך, מנהגוֹ של עוֹלם: עבוֹד, טרח, ופתאוֹם יבוֹא הרוּח…

–הי־הי, חייך, שאשה פתיה את, יוּסטינה, חייך! וכי מדמה את, שאני מיצר על זאת? חס לי! באוֹתוֹ יוֹם אצא את הבית, אתלה לי את תרמיל הקבצנים ואצא… נוֹלדת קבצן, סוֹפך למוּת קבצן! – שלוֹמקא! כוֹר תפוּחי אדמה תמצא מוּכן בשבילך מאחוֹרי האסם, זכוֹר לך!

– ני, ני!

עוֹנה שלמה חיים, רוֹקק ב“עלינוּ”, וּמתיר בחיפזוֹן את הרצוּעה מזרוֹע שׂמאלו החשוּפה.

פּאולוֹ רוֹמז ליוּסטינה, וּשניהם קמים, מתנוֹדדים ויוֹצאים.

ב

לייבקי, אף על פי שהיה “שבר כלי”, “יבש כלוּלב”, “אכילתוֹ כאפרוֹח”, לפי עדוּתה של מַטיל, נער זריז היה, קוּנדס שׂוֹנא עצלוּת וכרוּך אחרי המעשׂה. וּביוֹתר היתה חביבה עליו מלאכה, שדרכה להיעשׂוֹת ביגיע כפיים.

– נמסרהוּ לסנדלר, מַטיל, אַ? הרי הוּא תמיד בקוּרנס: הך, הך! וּמה תהא תכליתו? לייבקה – שוּליה של סנדלר, חי־חי!

חמד לוֹ שלמה חיים לצון וליגלג על דברי עצמוֹ, שמוּבטח הוּא לראוֹת את בנוֹ למדן אוֹ “בעל הבית”, לפחוֹת, ולא סנדלר. במשפחתוֹ אין, ברוּך השם, אף בעל מלאכה אחד.

בימוֹת החמה, כשהמגרש היה עטוּף שטיחים של ירק לחוּך וחרוּך שמש, וכל מיני בריוֹת שוֹרצוֹת בוֹ: אוזים וּבני אוזים טוֹפפים ואפרוֹחים כרוּכים אחריהם, תרנגוֹלים מנקרים בקרקע, מפסיקים מניקוּרם וּמסתכלים בחמה הלוֹהטת, חזירוֹת מסתאבוֹת עם עדוֹת ולדוֹתיהן המבהיקים בלבנוּניתם וּמתגלגלים ככדוּרי שוּמן על הקרקע, עגלים כבוּלים מכרכרים כירכוּרים טיפשיים, וּ“שקצים” במכנסיים חפוּתים וּ“שקצוֹת” בחצאי שׂמלוֹת מוּרמים, מגבלים את טיט היון שבאַמַת המים, – אז היה אף לייבקי בין אלה. והללוּ היוּ נשמעים לוֹ וחוֹלקים לוֹ כבוֹד, קצת על שוּם פיקחוּתוֹ וקצת על שוּם פת הסוֹלת, שהיה מעניק להם מדי שבת בשבתוֹ.

ואוּלם עכשיו, משנכנסוּ ימות הגשמים והשממה הקרירה פשתה בכל, בחר לוֹ לייבקי, במקוֹם ההליכה אל “חדרו” של זוּסיא הזלדקן, הגר הרחק מכאן בתוֹך העיירה, להתחמק אל הצריף ולהשחיז שם את הסכינים בשביל האם, אוֹ את הגרזן לשם חטיבת עצים, – מלאכה החביבה עליו מאוֹד.

נזכר לייבקה אגב השחזה בבניין “הטחנה” שלוֹ, שהתחיל בוֹ לפני כמה חדשים והניחוֹ, והוֹציא את “כלי אוּמנוּתוֹ” שנצטרפוּ ממפסלת רדוּדה, מסמר גדוֹל, שוּפין, שבוּר לחצאין, קוּרנס שסוּע זקן וצבת מוּחלדה, שמצאה בגל הגרוּטאוֹת אצל מפחתוֹ של סימקא. הסתכל בהם רגע כנמלך בדעתוֹ: הלהתחיל שוּב אוֹ לא? ועלוּ בזכרוֹנוֹ כל תוֹלדוֹת “הטחנה” שלוֹ: אשתקד עלה בדעתוֹ לבנוֹת לוֹ בית בן כמה דיוֹטאוֹת, כאלה שיש, לפי שמספרים, בכרכים, אבל כיון שנזדמן לטחנתוֹ של גאבליצקי והסתכל שם בגלגלים, הרצוּעוֹת, הגלילים, היתידוֹת, הסל והאפרכסת, ניצנץ במוֹחוֹ הרעיוֹן לבנוֹת לעצמוֹ טחנה כזוֹ בזעיר אנפין. מהיכן יקח את החוֹמר הדרוּש? שאלה זוֹ לא עלתה אפילוּ על דעתוֹ. מלא וגדוּש הוּא צריפם גזרי עץ, קיסמים וכפיסים, התוֹבעים ממש: טלוּנוּ ובנוּנוּ! ואלמלא חסרוֹן המַשׂוֹר, שעיכבהו במלאכתוֹ, היתה עכשיו “טחנתוֹ” טוֹחנת בזימזוּם ובדירדוּר, וכל “השקצים” בני המגרש היוּ מתכנשים וּבאים, עוֹמדים דוֹממים וּתמיהים למראה ה“מאכינה” שלוֹ! אלא מכון שהתחיל מטפל בעסקי בניין, הכיר מיד, שבלי מַשׂוֹר לא יעשה גדוֹלה וּקטנה. תחילה היה מנסה למלאוֹת את החסרוֹן בסכין מוּשחזה הדק היטב, אבל המיעוּך התמידי העלה על אצבעוֹתיו מיני שלפוּחיוֹת, וּכשנתפקעוּ ביצבצוּ מתוֹכם כעין מים, וּבמקוֹמם נשארה מכוָה צוֹרבת, שאי אפשר היה למשמש בה, וּמכל שכן לפסוֹל בסכין. עמדה לוֹ פיקחוּתוֹ ו“העלים” את סכין העיסה של אמוֹ ועשׂה בחוּדה חריצים חריצים, מַשׂוֹר ממש! אבל משהתחיל מנסר בעץ, נסתתמוּ החריצים והלהב התחיל מתעקש וּמתעקם, מתעקש וּמתעקם – עד שנשבר.

ועד שהוּא מתהלך וּמהרהר, כיצד זוֹכים במַשׂוֹר חדש – קפץ עלי האביב: התחיל התדהר, שכנוֹ של הצלב, מלבלב וּמגרה את העיניים ביוֹנקוֹתיו הצעירוֹת והירוּקוֹת, התחילוּ העשׂבים למיניהם מבצבצים וּמכסים

את פני כל המגרש. הסירוּ האיכרים את ה“מחצלות” מעל כוֹתלי בתיהם, פתחוּ את רפתוֹתיהם והוֹציאוּ את פרוֹתיהם המקוֹרחוֹת למחצה וּמוּכוֹת בחזזית למחצה. הרגישוּ הללוּ בלטיפוֹתיה של החמה הטוֹבה והתחילוּ מתחככוֹת בגדירוֹת

וּבכלוֹנסאוֹת, וּמשמיעוֹת געיוֹת של התנערוּת משוּנה וגעגוּעים על לחיכת עשׂב. כל אלה חיממוּ את חוּשיו של לייבקי ורעיוֹנוֹ הגדוֹל על דבר “הטחנה” נתנדף כעשן. נטפלוּ עליו עסקים בשלוּליוֹת וּבתעלוֹת להגירן, מעשׂים בעדירת גנים וּבנטיעתם, בקניית יוֹנים וּבגידוּלן. אחר כך נכנס הקיץ עם שפעת חמוּדוֹתיו והתחיל מפזרן בנדיבוּת לכל עבר וּמשדל את לבוֹ לדברי עבירה: תרמילי קטניוֹת מתוּקים בשׂדוֹת הערילים, פרדסים ירוּקים ודוּבדבנים בתוֹכם, הנהר הנאה שליד הטחנה, עם מימיו הבהירים והריחניים, הטוֹבים לרחיצה וּלציד דגים, קיני ציפּוֹרים בתוֹך שׂיחי הערבוֹת שמאחוֹרי היער, עלי חמציץ באפר וּשאר דברים המוֹשכים לבוֹ של אדם, והטחנה נשתכחה מן הלב כליל…

כל אלה עלוּ עתה בזכרוֹנוֹ של לייבקי, בשבתוֹ בתוֹך הצריף על “כלי אוּמנוּתוֹ”, הוֹפך וּמהפך בהם וּמהרהר מתוֹך התרעמוּת על עצמוֹ ועל בטלתוֹ ואיבוּד ימיו, והמטר הטוֹרד מטפטף בחוּץ וּמקיש בעצבוּת על גבי משבצת הגבים שעל הגג מסביב לארוּבה. ימי החנוּכה כבר חלפוּ, והשלג עוֹד לא נראה בארץ. אילוּ השליך הקב"ה את קרחוֹ וּפיזר את פיתי שלגוֹ, אפשר היה למצוֹא בחוּץ עניין לענוֹת בוֹ: לָצוּר גלמים, לפנוֹת את ציבוּרי השלג מלפני הביאָה, אוֹ להחזיק באפשר העז ולצאת אחריה במחוֹלוֹת על פני המגרש הלבן. אבל עכשיו, כשאין כל אלה וּכשתנסה לצאת החוּצה, תתקפך קרירוּת “רקוּבה” המפרקת את כל עצמוֹתיך, מה לעשׂוֹת אם לא לבנוֹת “טחנה”?

מציץ לייבקי שוּב בכלי אוּמנוּתוֹ, וההכרה תוֹקפת עליו, שרק שעה זוֹ יפה לעבודתוֹ, וּשאלת המַשׂוֹר מתחילה שוּב מנקרת במוֹחוֹ, וּפתאוֹם הוּא נזכר בפּאולוֹ סטאפ שלהם: לוֹ יש מסתמא כמה וכמה מַשׂוֹרים, ולא מַשׂוֹרים בלבד אלא גם שוּלחן נגרים בעל ברגים! והמצאה זוֹ מתחבבת עליו מרגע לרגע, עד שהוּא קוֹפץ ממקוֹמוֹ, מניח את כלי אוּמנוּתוֹ, זוֹקף את צורוֹנוֹ והוֹלך אל פּאולוֹ.

כדי להגיע אל ביתוֹ של פּאולוֹ צריכים היוּ ללכת דרך משעוֹל צר וארוֹך, מגוּדר משני עבריו גדירות של קנים, ואילנוֹת שׁדוּדי סתיו משרבבים בדיהם החשופים, המשחירים וּמוֹריקים בירוֹקה עבישה שהעלה עליהם המטר, והם תלוּיים מעל למשעוֹל, מעכבים בעד העוֹברים וּמזילים עליהם נטפים קרים. מבעד למקלעת האילנוֹת יש שמציץ בית מרוּבע ושפל קוֹמה, שקש גגוֹ מקוֹרח וּמדוּבלל, וחלוֹנוֹתיו נשקפים מבעד ל“מחצלוֹת” העבוֹת קטנים ועמוּקים. והדרך, רבים בה הקילקוּל, החתחתים והבוֹץ. ויש שהרגל מוּצגת על שיירים של משעוֹלי קנבוּס ספוּגי רפש, אז נשמעת שריקה מחלחלת, והרפש מסתחט מתוֹכם וּמגיע למעלה מן הקרסוּליים. באמצע המשעוֹל עוֹמדת גוֹרן כפוּפה, שקרשיה נתבקעוּ ונתפקקוּ מרוֹב זוֹקן, ומבעד לחרכים ניבטוֹת אלוּמוֹת קש נדוֹש. עם כלוֹת המשעוֹל, בירכתי גן ריק וּמשוֹמם, המשחיר באדמתוֹ הרטוּבה והתחוּחה מריבוּי הגשמים, עוֹמד למעצבה ביתוֹ של פּאולוֹ, קוֹדר ובוֹדד, וּמאחוֹריו נמשך הרחק פרדס גדוֹל ועזוּב. כלב זקן, עוֹבר בטל וחסר שיניים, בעל צבע משוּנה, תערוֹבת של כתוֹם ואפוֹר, מסתובב על מקוֹם אחד באמצע הגן הריק, וּזנבו הארוֹך והמרוּפש נגרר אחריו. לפני חלוֹן הבית זקוּף עמוּד בעל יתידוֹת רבוֹת וּכלי חרס שוֹנים תלוּיים עליהן. טקלה השפחה עוֹמדת כפוּפה על עביט רחב ידיים וּבוֹללת בכפיס עץ מוֹץ ותפוּחי אדמה עם סוּבין שלוּקים יחד בשביל החזירים, ותימרות קיטוֹר לבנות וריחניות נפלטוֹת מתוֹך העביט, עוֹלוֹת סביבה וּמלפפוֹת את גוּפה למעלה מראשה, ורק שוּלי שׂמלתה האדוּמה והקצרה ושני מגפיה הגסים נראים לעין.

ראה לייבקי את הכלב ונזכר ב“תוֹרת השקצים”, הכניס שתי אצבעוֹתיו לתוֹך פיו, ויצאה לאויר שריקה צלוּלה וּבוֹקעת. זכר גם הכלב את ימי עלוּמיו, זקף את אוֹזניו המוּרדוֹת, פשט את צוארוֹ ורצה לענוֹת בנביחה, אך לא עלתה לוֹ להוֹציא מתוֹך גרוֹנוֹ אלא נהימה צרוּדה וּמשוּנה. נזדקפה אף טקלה והפכה ראשה כלפי לייבקי. הסבירה לוֹ פנים, חייכה לוֹ מקצת ושאלתוּ אגב הפשלת הצמה על שכמה:

– את מי אתה מבקש, לייבקי?

– מה?… לא כלוּם!… כלוֹמר, את ה“דיאדקוֹ” (הדוֹד) צריך אני לדבר…

חייכה טקלה משוּם מה עוֹד פעם ורמזה לוֹ בידה החשוּפה, האדוּמה מצינה, לאחוֹרי הבית אל תוֹך הפרדס.

פתח לייבקי את הפשפש ונכנס לתוֹך הפרדס. האילנוֹת היוּ שחוֹרים ונראים כצבים מן המטר. הפּארוֹת העירוּמוֹת היוּ תלוּיוֹת וזוֹלגוֹת טיפוֹת צלוּלוֹת. כה וכה נראוּ עקבוֹת של טלפי בהמה וגללי סוּסים הצהיבוּ. בקיץ היה הכוֹל כאן ירוֹק וּמפיץ ריחוֹת עריבים, ולייבקי היה מתהוֹלל כאן, מטפס על האילנוֹת וקוֹטף בפיו את השזיפים הכחלחלים, מלאי הדבש. ואיזה רגש מכאיב תקפהוּ עכשיו למראה השממה והעזוּבה שבפרדס.

מתוך הגוֹרן שבירכתיים, נשמעוּ חביטוֹת עמוּמוֹת, שנפסקוּ

בכל פעם לכמה רגעים. לפני השער הפתוּח לרוָחה ניצבוּ אלוּמוֹת מהוּדקוֹת בעבוֹתוֹת. בתוֹך הגוֹרן, על קרקע החוֹמר הקשה, התנוֹעע גוּפוֹ של פּאולוֹ, כשהוּא מניף את המוֹרג וחוֹבט בוֹ על גבי השיבּוֹלים השטוּחוֹת על הקרקע בשוּרה ישרה והדוּקוֹת בקרש כבד.

– די בּוֹז’י! – בירך לייבקי בטוֹן של מגוּדל.

– די בּוֹז’י שצ’אסטיא! – ענה פּאולוֹ והפך ראשוֹ במתינוּת.

סח לו לייבקי בנשימה אחת את כל אשר עם לבוֹ והפציר בוֹ, שיניח את הדישה וילך אתוֹ אל לשכת הכלים להוֹציא לוֹ את המַשׂוֹר. אבל פּאולוֹ מחה את הזיעה מעל פדחתוֹ האדוּמה וצחק:

– הי־הי, לייבקי! וכי רצוֹנך לקפח פרנסתוֹ של גאבליצקי? מוּבטחני, שכל הבריוֹת תוֹבלנה את דגנן וחיטתן רק אל טחנתך… ואף אני, ודאי שאעשׂה כך, חה־חה! ואשר למַשׂוֹר – גדוֹל הוּא ממך כפליים ולא תוּכל אפילוּ להניפוֹ הנפה כל שהיא. ראה, לייבקי, עצתי לך לשבת כאן בממגוּרה על גבי האלוּמוֹת, וּבין דישה לדישה נפטפט קצת. הרי בר דעת אתה וּמלוּמד, שהנך כוֹתב אדריסוֹת לכל הבריוֹת, ואפשר לשׂוֹחח אתך כעם אחד הגדוֹלים…

דעתוֹ של לייבקי חלשה פתאוֹם. הכיצד? כל עיקר בוֹאוֹ לכאן היה לשם המַשׂוֹר, והלה משׂיאוֹ לדברים אחירים, “והטחנה” – כלוּם אפשר לבטלה?… הוּא תלה את מבטֹ באפלוּליתה של כיפת הגוֹרן הגבוֹהה והריקה, והרגיש שדבר מה נסחט מתוֹך לבוֹ ונדחק דרך הגרוֹן אל העיניים… הוּא אמר לקצוֹף על פַּאולוֹ, שביטל את כל חלוֹמוֹתיו, אבל בוֹ ברגע זכרוֹ, כשהוּא מסב בביתם עם יוּסטינה ושוֹפך לפניה את מרי שׂיחוֹ ועיניו לוֹהטוֹת וּפניו מאדימוֹת, ורגש של רחמים תקף את לבוֹ: אף פַּאולוֹ זה, שגדוֹל הוּא וּמשפיע לביתם בר ותפוּחי אדמה וקש לתוֹך המיטות, מעוּנה הוּא, אף הוּא אוּלי היה רוֹצה לבכוֹת, אלא שהוּא בוֹש.

ועד שהוּא שוֹהה וּמהרהר כך, הניפהוּ פַּאולוֹ והוֹשיבהוּ על ערימת האלוּמוֹת שבממגוּרה.

– כאן תהא ישיבתך! מוּטב שבאת, בחוּר טוֹב אתה, בחוּר פיקח… הגד נא: וכי כל מה שעיניך רוֹאוֹת כאן מוֹצא חן בעיניך? וּמה היית רוֹצה אתה, למשל: להיוֹת איכר ולדוּש במוֹרג אוֹ להיוֹת יהוּדי ולסעוֹד על בשׂר ודגים בשבת ולזמר “מה יפית”?… דוֹמה אני, שתבחר בשני, אַ? חה־חה!

אבל לייבקי לא השיב כלוּם, רק הסתכל בפניו מתוֹך העדר הבנה ושתק: פַּאולוֹ הריהוּ אדם טוֹב, מחבּב את היהוּדים, וּביחוּד את בית אביו, מרחמם וּמשפיע להם רוֹב טוֹבה, והוּא בעצמוֹ עוֹבד בזיעת אפיים ואין דרכוֹ להוֹנוֹת שוּם בריה, וּמפני מה אין פידקוֹ זה מכבדוֹ?… רשע שכמוֹתוֹ!… הבאמת יגרש פידקוֹ את הזקן הזה? ולאן ילך? והוּא זוֹכר שפַּאולוֹ אמר ליוּסטינה, כי יתלה לוֹ את תרמיל הקבצנים. ונדמה לוֹ שהוּא רוֹאהוּ מחזיר על הפתחים, כפוּף קוֹמה ונשען על משענתוֹ, ראשוֹ הקירח מגוּלה, וּמצנפתוֹ המרוּטה מקוּפלת לוֹ בידוֹ ותרמיל ארוֹך של בד גס ומזוֹהם תלוּי בצידוֹ, והוּא משתחוה לכל עוֹבר וּפוֹשט יד כחוּשה ורוֹעדת וּמעוֹת נוֹשרוֹת מעיניו וּמתגלגלוֹת על לחייו הצוֹמקוֹת… וּכאב של חימה לחץ את לבוֹ של לייבקי.

אבל לא, לא! פַּאולוֹ לא יהא מחזיר על הפתחים. מוּבטח לוֹ, שאביו יתן לוֹ חנינה ויאספהוּ אל ביתוֹ, יקצה לוֹ קרן זוית, וּפַּאולוֹ ישב שם תמיד, והוּא, לייבקי, יגנוֹב בחשאי קצת מזוֹנוֹת ויספקם לוֹ, והוּא יספר עמוֹ ויעזרהוּ ב“בנייניו”… וּפתאוֹם הוּא מתנער, פוֹנה אל פַּאולוֹ בשאֵלה:

– וּמה יהא לכשיחזוֹר פידקוֹ?

פַּאולוֹ נבוֹך במקצת משאֵלת פתאוֹם זוֹ, אבל התאוֹשש כרגע וענה מתוֹך גיחוּך:

– אז – אשתקע בביתכם! תקבלני, מה?

יוֹתר לא דנוּ בעניין זה. בשביל לייבקי היה ברוּר הדבר, כי פַּאולוֹ יבוֹא באביב לביתם, וּמרוֹב קוֹרת רוּח מן הרעיוֹן הזה התהפך על הערימה פעם וּפעמיים. אחר כך התמתח, גבוֹ למעלה וּפניו למטה בתוֹך הקש הצוֹנן.

וּפַּאולוֹ נעץ את מוֹרגוֹ בשיבּוֹלים, נשען עליו בשתי ידיו ונשתקע בהירהוּרים, כשהוּא מסתכל בגוּפוֹ של לייבקי: כמה טוֹב לבוֹ של נער זה! כמה גדוֹלה היא מידת הרחמנוּת אצל היהוּדים!… אין לוֹ בעוֹלם אחר שיאהבנוּ כפעוּט זה… אילוּ היה לוֹ זה במקוֹם פידקוֹ! זכר את בית שלוֹמקא ודלוּתוֹ ורגש של רחמנוּת גבר בלבוֹ: יהוּדי ישר, עוֹבד את אלהיו באמוּנה וּמכבד את אשתוֹ וּבניו, ואף על פי כן מעוּנה וּמדוּכא אדם זה!… אין העוֹלם מתנהג כשוּרה… אחר כך הסתכל בגוּפוֹ וזכר גם את מצבוֹ: אמנם עוֹד אַלים הוּא למדי, אבל זקן כבר ושרוּי בלי זרע; ופידקוֹ זה מוֹרת רוּח הוּא לוֹ… וּמה יהיה? וכי לא יגרשהוּ, כשיחזוֹר מן הצבא?…

מתוֹך הירהוּרים קשים אלה רקק רקיקה גסה אחת לצדדין ואחת לתוֹך כפוֹת ידיו, תפס בהתלהבוּת במוֹרג והתחיל חוֹבט בוֹ על גבי השיבּוֹלים השטוּחוֹת בעקשנוּת. וּבתקפה כל כך, שגרעיני החיטה עם גזרי התבן התלוּשים היוּ ניתזים וּמתפזרים למרחוֹק, מעבר לסף. כשכּילָה לדוּש, צבר את הקש הגדוּש לאלוּמוֹתיו והידקן בעבוֹתוֹת, וּבשעת עבוֹדה זוֹ, שעשׂאה

במתינוּת מרוּבה, פיזם מבעד לשיניו זמר עממי מחוּצף, שזכרוֹ מימי בחרוּתוֹ.

נתהפך לייבקי והציץ לצד פַּאולוֹ כשוֹאל: הבאמת אוֹמר אתה לבוֹא אצלנוּ? אך הלז לא השגיח בוֹ הפעם וטיפל בעבוֹדתוֹ בשקידה רבה, ורק לאחר שטיאטא את הבר לזוית ועשׂאוֹ כּרי, פנה אליו:

– עכשיו רד ונלך לביתכם. בצינה כזוֹ טוֹב לשתוֹת כוֹס חמין.

כשיצאוּ מן הגוֹרן, היה כבר ניכר בוֹא הערב. עלטת היוֹם הקצר נתעבתה ואיזוֹ תכלת עכוּרה היתה מבצבצת ועוֹלה מתוכה. הדלף פסק, ורק טיפטוּף מיוּתם נשמע מעברים, וּנקישוֹתיו היוּ צלוּלוֹת מאוֹד, כנוֹפלוֹת

אל אגן גביש. דוּמייה צוֹננת עמדה באויר, וּבשׂוֹרת החוֹרף הציצה מעל ענפי האילנוֹת.

– האויר נעשׂה חריף. נראה ש“האוֹרח הלבן” יפקדנוּ הלילה! – זרק פַּאולוֹ ונתעטף בפרוָתוֹ, הבריח את הגוֹרן וּפנה ללכת. לייבקי טפף אחריו כחפוּי ראש, וגוּפוֹ רוֹטט מתוֹך צינה. פַּאולוֹ סר עוֹד בדרכוֹ אל האסם, נטל מתוֹכוֹ דבר מה, דוֹרוֹן בשביל בית שלוֹמקא, וּבצאתוֹ נעל את הדלת הכבידה וּבדק היטב את המנעוּל.

– הרי עוֹד תפוּח אחד שמצאתי, קחהוּ! מין משוּבח, מלא יין מתוֹק.

לייבקי נטל את התפוּח, נעץ בוֹ את שיניו הקטנוֹת והלך אחרי פּאולוֹ מהרהר ושוֹתק, כשהמיץ הערב נוֹטף לתוֹך פיו.

ג

עבר החוֹרף וּבא האביב וּבכל מהוּתוֹ של לייבקי ניכר שינוּי רב. חלפה עירנוּתוֹ, איזוֹ עצבוּת כהה חוֹפפה תמיד על פניו הזעירים. התנערוּת המגרש וּביצבוּץ דשאיו לא לקחוּ את לבוֹ השנה. בעיניו עמדה הבעה של בעל ניסיוֹן זקן, לאמוֹר: ידעתי שסוֹף האביב לבוֹא וגם ידעתי שסוֹפוֹ לילך! כמוֹ שויוֹן נפש גמוּר אל כל המתרחש טבוּע בוֹ. כל ימוֹת החוֹרף, ב“חדר” וּבבית, התרקמה השאֵלה המענה במוֹחוֹ הרך, ועכשיו נתבשלה כל צוֹרכה: מה יעלה בסוֹפוֹ של פּאולוֹ? – הרעיוֹן שישתקע בביתם נתנדף סמוּך לניצנוּצוֹ. מאחר שבא אוֹתוֹ הרעיוֹן אל מוֹחוֹ אז בתוך הגוֹרן, היה מפנה את הזוית שאצל התנוּר. הכניסה לשם מַטיל את העריבה שלה, מיד הוֹציאה משם והקצה לה מקום אחר; הציג שם שלמה חיים שׂק תפּוּחי אדמה, מיד הסיעוֹ לזוית שכנגדה. מתחילה לא השגיח איש בדבר, אבל אחר כך התחילה מַטיל רוֹגנת:

– דעתוֹ נטרפה על “הבחוּר” שלנוּ. וכי ראיתם תינוֹק שיזיז הכוֹל ממקוֹמוֹ?… שמא “פיתוֹם ורעמסס” תבנה בזוית זוֹ? יוֹדעים אנוּ את “בניינך”… ני, ני, שיגעוֹן של תינוֹק!

וּכשהגיעה התרעמוּת זוֹ לאוֹזניו של שלמה חיים נזדקר וּבא:

– באמת, שוֹטה שכמוֹתך! מה ראית להסיע הכוֹל מתוֹך הזוית?… אדרבה, הגד ונשמע! אתה מתחיל ב“בניינים” חדשים, הא?

ורצה לצרום אגב הטפת מוּסר באוֹזנוֹ, אלא שהבן נשתמט מתחת ידוֹ, וזוֹ נשארה תלוּיה באויר.

נוֹכח לייבקי, שדרכוֹ זוֹ לא תצלח, נתחכם וּבא אל אביו בעקיפין והשתדל לצוּדוּ בפיו:

– אמת, אבא, שכל מה שיש לפּאולוֹ אינוֹ שלוֹ? ושל מי הוּא?

– של פידקוֹ, וכי לא ידעת, פתי שכמוֹתך?

– וּמחבּב אתה את פּאולוֹ?

– שאלת חכם שאלת: למה אני צריך לחבבוֹ?

– וּמפני שהוּא מחבב אוֹתנוּ?

כאן נסתתמה תשוּבתוֹ של שלמה חיים ונפטר מבנוֹ בנענוּע יד של ביטוּל.

וּפעם אחרת הקשה נגדוֹ:

– אבא! למה זה מביא לנוּ פּאולוֹ הכוֹל?

– מפני שאדם טוֹב הוּא..

– ולכשיחזוֹר פידקוֹ?

– יעמוֹד לנוּ ריוח ממקוֹם אחר… רחמי שמיים לא כלוּ…

– לא! אני – על פּאולוֹ אני שוֹאל… כלוֹמר, מה יעלה לפּאולוֹ?

– גם זוֹ לך דאגה! יעשׂה מה שיעשׂה, שטיא!

אז חש לייבקי כעין דקירה בלבוֹ: הא כיצד? אוֹתוֹ פּאולוֹ הדוֹאג להם, המשפיע להם רוֹב טוֹבה, אין בלבוֹ של אבא אף זיק של רחמנוּת עליו. עכשיו כשהוּא בא וכליו מליאים בכל טוּב, והוּא מכין לוֹ שׂקים מליאים מאחרי האסם, הרי אבא טוֹפף כנגדוֹ בקידה וּבהשתחויה וּמכבדוֹ וחוֹנף לוֹ, ואחר כך כשתכלינה המתנוֹת, תכלה גם אהבתוֹ של אבא… וכי כך מלמדת תוֹרתנוּ הקדוֹשה?… כלוּם גם אבא שייך לאלה ה“נראים כאוֹהבים בשעת הנאתם”?…

המחשבוֹת הללוּ אמנם לא היוּ מתחילה ברוּרוֹת כל כך במוֹחוֹ של לייבקי… אבל הרגש הרגיש בחוּש, שעול נוֹרא נעשׂה לפּאולוֹ מצד אבא… ולוּ במחשבה בלבד…

פעם החליט בלילה על משכבוֹ לוֹמר לפּאולוֹ הכוֹל: אין הוֹרי ראוּיים לכל טוֹבוֹתיך, כפוּיי טוֹבה הם, חדל מלבוֹא אל ביתם, שהרי לא יעמדוּ לך בשעת דוֹחקך ולא יכניסוּך… רק את נפשך אתה מַשלה… הם לא יכניסוּך… והרבה בכה בלילה ההוּא. אבל משוּם מה לא יכוֹל לוֹמר כל זאת לפּאולוֹ. נדמה לוֹ, שיגרוֹם לוֹ צער רב, ולצערוֹ לא יכוֹל. ושמא יתרחש נס ופידקוֹ ייהרג בצבא. כדוּר מרוֹבה יפגע בוֹ… יש שמתרחש דבר כזה בצבא…

וּבאחת השבתוֹת – שלמה חיים נתעטף בטליתוֹ וקשר את מטפחתוֹ הורוּדה על צוארוֹ הכחוּש, מפני איסוּר טילטוּל, והלך לבית הכנסת שבעיירה להתפלל. החדר היה מנוּקה ומצוּחצח, חוֹל צהוֹב ויבש היה מפוזר על הקרקע הלחה. על השוּלחן, שכוּלוֹ היה צפוּן תחת מפה לבנה, עמדו מנוֹרוֹת של נחוֹשת קלל והבהיקוּ לאוֹר החַמה שנשתבר בקניהן. לייבקי חש באוֹתה שבת בראשוֹ וּפטרוּהוּ משוּם כך מן ההליכה אל בית הכנסת, ועדיין היה מוּטל במיטת האם וחצי גוּפוֹ מגוּלה. שאר התינוֹקוֹת, שרוּחצוּ והוּלבשוּ בגדי שבת נקיים, יצאוּ החוּצה לרוּח היוֹם הנאה. רק מַטיל לבדה ישבה על האיצטבה הסמוּכה אל הכיריים, פניה אף הם הוֹד של שבת היה שפוּך עליהם. מטפחת אפוֹרה־משוּבצה עיטרה את ראשה וסידוּרה העבה וחסר הלוּחוֹת בידה: היא התפללה תפילה חשאית, עיניה בסידוּר ורק שׂפתוֹתיה הנוֹבלוֹת נעוֹת. אך עייפוּת, שבאה לה מעבוֹדת פרך בכל ימוֹת החוֹל, תקפתה בישיבתה, והדממה הדקה, ששרתה בחדר, נסכה בה תנוּמה: נשמט הסידוּר מתוֹך ידה ונח בחיקה הפתוּח וראשה היה מתנדנד אילך ואילך. לייבקי הוֹציא את ראשוֹ קצת מתוֹך המיטה, סמכוֹ על זרוֹעוֹ והסתכל בה בלי חשׂך: אין היא קשה כאבא. ניכר בפניה הרכים והעגוּמים, שרחמנייה היא וּבשעה שהיא מלטפת בראשי אצבעוֹתיה על פניו, חש הוּא שאיזוֹ חמימוּת עדינה מפכה מהם, זוֹרמת לתוֹכוֹ ומרעידה בנעימוּת את לבוֹ. יש שהיא בוֹכה לחינם, בלי טעם, וזה מרגיזוֹ קצת, אבל דמעוֹתיה תמיד חמוֹת הן… כיוֹצאוֹת ישר מן הלב… כשהיה עדיין תינוֹק פעוּט ולא יכוֹל להלך עד השנה הרביעית, מחמת חוֹלי וחוּלשה, היתה נוֹשׂאתוֹ על זרוֹעוֹתיה, אף כי גוּפוֹ היה כבד עליה, לוֹחצתוֹ אל לבה וּבוֹכה על חלישוּתוֹ ועל רוֹע מזלה כאחד. ואוּלם אבא היה רק מגביה את כתיפיו כמתרעם, מתחכך וּמתלוֹצץ… אי, הלצוֹת אלוּ של אבא!… כמה מתעב הוּא אוֹתן… הוּא, לייבקי, דוֹמה בטבעוֹ יוֹתר אל אמוֹ. כשהוּא רוֹאה דם שוֹתת מאצבע פצוּעה, הריהוּ מחויר תיכף כסיד ונוֹטה להתעלף… אמא, אמא יקרה, כמה עייפה ורזה את!

בזהירוּת של חתוּל ירד מן המיטה והתקרב על בהוֹנוֹת רגליו אל מַטיל המנמנמת, גחן והסתכל בפניה בעיניים פקוּחוֹת לרוחה. היא הרגישה בוֹ מתוֹך תנוּמה וכרכה את זרוֹעוֹתיו על צוארוֹ, אחר פקחה את עיניה ושאלתוּ:

– כבר כלה הכאב, “קדישי”?

– כלה, כלה, אמא! את רוֹצה לישוֹן? אניח לך את הכר על הדרגש.

הוֹשיבתוֹ על ברכיה ונשקה לוֹ.

– לא צריך, ילדי. לא כיליתי עדיין את התפילה.

והיא לטפה את לחיו בעניגוּת רבה.

– אמא, את אוֹהבת אוֹתי, לא כן?

– בודאי, פעוּטי! גם אוֹתך וגם את שאר בנַי אני אוֹהבת…

– ואנשים זרים אוֹהבת את גם כן?

– בודאי, בר בטני! כתוּב בתוֹרה “ואהבת לרעך כמוֹך”, כלוֹמר: אהב כל אדם כמוֹך!…

– ואפילוּ נוֹכרי?

– ואפילוּ נוֹכרי, ואפילוּ בעלי חיים. ו“רחמיו על כל מעשׂיו”, כתוּב. הרי למדן אתה, בני.

ראשוֹ של לייבקי צנח על חזה האם, פקח את עיניו והפשילן למעלה אל התקרה ונשתקע לזמן מה בהירהוּרים. אחר התנער שוּב:

– ואף את פּאולוֹ את אוֹהבת?

– בודאי, רחימאי! הרי פּאולוֹ אוֹהב גם אוֹתנו… אד טוֹב והגוּן הוּא פּאולוֹ… כמה דברים מסַפּק הוּא לנוּ… יש בוֹ נשמה של יהוּדי, להבדיל.

– ולכשיחזוֹר פידקוֹ?

– הלואי שלא יחזוֹר! וכי למה לך שיחזוֹר? וּבאמת מי יוֹדע אם יחזוֹר?… שמא יהלמנוּ רעם, שמא יוּמת במלחמה, שמא תבוֹא עליו מגיפה… כמה שליחים למקוֹם, הכוֹל בידיו יתברך בני, לכשירצה הוּא!…

כאן עיותה את פניה הכוֹמשים ונשׂאה עיניה למרוֹם בחסידוּת מרוּבה. לייבקי שתק, דברי אמוֹ השפיעוּ על דמיוֹנוֹ, אבל נתעוֹרר שוּב ורצה לנחוֹתה בשאלוֹתיו הלאה, אך ברגע הזה נכנס שלמה חיים, כשהוּא כח ורק וגוֹרף חוֹטמוֹ. מַטיל נבעתה קצת מן ה“שבת טוֹב” שנשמע פּתאוֹם, הוֹרידה את בנה על הקרקע ונחפזה לתקן את מקצץ הכבד והבצלים. נתכנסוּ אף התינוֹקוֹת מן החוּץ, כששערוֹתיהם מבוּדרוֹת מן הרוּח וּפניהם נוֹהרים וּמבוּדחים מאוֹר היוֹם.

התחילוּ הוֹדפים ונערמים זה על זה מתוֹך צחוֹק שוֹבב, מתגנבים חרש אל הכיריים וחוֹטפים מעט כבד בשוּמן. האם נתרגזה וּמתוֹך שנזהרה שלא להרים קוֹל בשבת התחילוּ דמעוֹת מנצנצוֹת בעיניה, ושלמה חיים, שהיה מקפל טליתוֹ בחדר, כשה“אתקינוּ סעוּדתא” מחלחל בגרוֹנוֹ, פשט בכל פעם, אגב הליכה, את ידוֹ הכחוּשה וסטר בה כמצליף על לחיוֹ של אחד ה“כלבים השוֹטים”, אך הם לא נתפעלוּ מן הסטירוֹת וחזרו לסוֹרם.

ולייבקי התכנס לקרן זוית וצפה משם בעיניים תוֹהוֹת לנעשׂה בחדר ורגש של תיעוּב התגבר בקרבוֹ: אביו הוּא באמת אדם לא ישר. כשהוּא מתפלל הריהוּ מעצם את עיניו וּמקפץ וּמעמיד פנים של צדיק תמים, ואין כונתוֹ אלא לרמוֹת את האלהים… ואף אמוֹ, שבעיקר היא רחמנייה וטוֹבת לב, למדה מדרכיו, וגם היא עיניה לבצע, ואפילוֹ התינוֹקוֹת, אוֹ “הכלבים השוֹטים”, לפי שקוֹרא להם האב, גדילים בתוך מרמה… אלמלא יראוּ היוּ שוֹלחים ידיהם בגניבה… ולמה הוּא מרמה גם אוֹתוֹ ומלמדוֹ את “התוֹרה הקדוֹשה”, כשהוא בעצמוֹ אינוֹ עוֹשׂה ככתוּב בה?…

וּבשעה ששלמה חיים מקדש על היין בקוֹל רוֹתת וּבכייני, ישב לייבקי בזוית, שיניו מהוּדקוֹת וּמוֹחוֹ בוֹער.

למן השבת ההיא עברוּ עוֹד שבתוֹת אחדוֹת, וּבכל אחת מהן היה לייבקי אנוּס ללכת עם אביו להתפלל וראה שם ציבוּר של יהוּדים שוֹנים וּמשוּנים: זלדקנים ועבדקנים, חוֹטמתנים וחרוּמי אף, וכוּלם מעוּטפים בטליתוֹת מזוֹהמוֹת בזיעה וּמתנוֹדדים וּמרקדים וּמשתגעים בתפילתם, ונדמה לוֹ, שהללוּ אינם אלא נוֹשׂאים בלבם מחשבוֹת און… אף אלה שנוסעים פעמים אחדוֹת בשנה אל ה“רבי”, כלוּם אינם מַטים את המאזניים וּמקצרים באַמה וּמלשינים בסתר? וּביוֹתר היה חש בחילה אל רבוֹ, זוּסיא המלמד, זה הזלדקן הדק כלוּלב, שאזוֹרוֹ הדוּק היטב במוֹתניו וּפיקה גדוֹלה בוֹלטת על צוארוֹ הארוֹך, כשהיה מתקרב אליו בבית הכנסת, צוֹבט את לחיוֹ בקצוֹת אצבעוֹתיו הדקוֹת והקשוֹת כצבתוֹת ברזל וּמגמגם: מ־מ־פני מ־מ־ה אינך מ־מ־תפלל, “ש־ש־קץ”?

אחר כך הגיע חג הפסח. ואוֹתוֹ “זמן החירוּת” עצמוֹ, שהיה מביא לוֹ בשאר השנים כל כך נחת בכבישת הצימוּקים, באפיית המַצוֹת, בהגעלת הכלים, בסיוּד הבית וכיוֹצא באלה, עבר עליו השנה ללא תענוּג כל שהוּא. לבוֹ היה נתוּן לפּאולוֹ המזוּמן לפוּרענוּת. הוּא הרגיש את עצמוֹ נוֹכרי בבית, הכוֹל מסביבוֹ זר ואכזר, רוֹאה בעינוּייו וּמחריש בשויוֹן נפש… כשלקחוֹ אביו ימים אחדים קוֹדם החג ורצה ללמדוֹ קצת הלכוֹת הפסח ב“קיצוּר שוּלחן ערוּך”, כמשפטוֹ מדי שנה בשנה, חש את עצמוֹ נעלב על ידי כך והתחיל מזיל דמעוֹת בלי להשמיע הברה. אז חשה האם והגנה עליו:

– שלמה חיים, גזלן, וכי אינך רוֹאה שחוֹלה הוּא התינוֹק?… סר תאבוֹנוֹ ואיזוֹ מרה שחוֹרה, רחמנא ליצלן, שוֹכנת על פניו… שלמה חיים, חייך שאסוּר לך לטוֹרדוֹ בתוֹרוֹתיך… התוֹרה אינה עֵז ולא תברח…

וּבליל פסח, כשהיוּ מסוּבים כוּלם אל ה“סדר” המקוּשט, ושלמה חיים ישב בהרחבת הדעת והגיע אל ה“מה נשתנה” וּפסק והמתין שיפתח הבן, נשתטח הלז על הספסל, התקפל כחוֹמט וגעה שוּב בבכי. נתמלא שלמה חיים חימה: הא כיצד? מה נשתנה פסח זה מכל הפסחים? להעליב את ה“סדר” באוֹפן מכוֹער כל כך?… כלוּם תינוֹק בן שלוֹש הוּא?… וּפניו האדימו ואגרוֹפיו נקפצוּ וחשבוּ לטפח על גוּפוֹ של הקטן, אבל מַטיל חשה גם עכשיו להצלתוֹ בחשאי וּבלי מלים, שכנראה הוֹדתה הפעם אף היא בעוָתתוֹ, נטלתוּ על זרוֹעוֹתיה, השכיבתוּ במיטתה וכיסתוּ בכסת, כשהיא נאנחת בחשאי על מר גוֹרלה.

כל ימי החג היה לייבקי מוּטל במטה רזה פנים ותפוּשׂ שׂרעפים. ביחוּד אהב את ההירהוּרים, שבאוּ לוֹ מתוֹך עצימת העיניים. אז יכוֹל היה להתפשט כליל מן הבית המענהוּ ולחיוֹת בתוֹך עוֹלם אחר, הניזוֹן תקוה וּמפחד בבת אחת: רגע נדמה לוֹ, פידקוֹ חזר מן הצבא אדם מהוּגן, שליו ועגוּם פנים כאיכרים המכוּבדים, פּייס את פּאולוֹ, אביו חוֹרגוֹ, על כל העלבוֹנוֹת שגרם לוֹ, והוּא כוֹרע על ברכיו וּמנשק את ידוֹ, מתודה על חטאיו וּמבטיחוֹ לכבּדוֹ מעתה ולהיוֹת נשמע לוֹ כל ימי חייו… ורגע נדמה לוֹ: פידקוֹ חזר לביתוֹ שיכוֹר מזוֹהם, להוּט פנים ופרוּע שׂער ואַלה בידוֹ,

והוּא פוֹרץ לתוֹך הבית וּמגרש את פּאולוֹ ורוֹדף אחריו וּמלקהוּ באכזריוּת… ולייבקי אף הוּא רץ אחריו גלוּי ראש ופצוּע לב וּמשוע בקוֹל בוֹקע שחקים….

כשעברוּ ימי הפסח, ירד לייבקי ממיטתוֹ. אויר החדר היה מעיק עליו, ועל כן בחר לבלוֹת את הימים בחוּץ. הטבע לא שידלוֹ עכשיו עוֹד לדברי משוּבה כמקדם ולא הרנין עוֹד את דמוֹ עד כדי הוֹללוּת. בכוֹל ראה עכשיו רק מהירהוּרי לבוֹ. בכוֹל, נדמה לוֹ, מסוּך חלק מצערוֹ, הכוֹל משתתף בעינוּייו ונד לוֹ… גם פיתוּיי ה“שקצים” חביריו מלשעבר, לא יכלוּ להוֹציאוֹ מגדרוֹ. וּכשהיוּ הימים לוֹהטים והשמים בהירים־מלוּבנים, האיכרים יצאוּ עם בהמתם לעבוֹדת השׂדה, והמגרש עמד בדוּמייתוֹ, וּצלב העץ כמוֹ נשתקע בהירהוּרים – נדמה לוֹ, שהכוֹל עוֹמד כאן וּממתין עמוֹ לבוֹא הרעה, לבוֹאוֹ של פידקוֹ.

את פּאולוֹ עצמוֹ ראה עתה רק לפרקים רחוֹקים. הלז היה מטוּפל הרבה בעבוֹדת השׂדה והוֹקיר קצת את רגלוֹ מביתוֹ של שלמה חיים. וּבעיקר הדבר לא היה לוֹ עוֹד צוֹרך בפּאולוֹ עצמוֹ, בפּאולוֹ החי, הבא אל בית אביו וּמביא להם מתנוֹת. פּאולוֹ חי עתה ברוּחוֹ. ודוקא בשעה שהיה רוֹאהוּ נכנס לביתם היה לייבקי בוֹרח וּמתחמק. פּאולוֹ החי הוּא במידה ידוּעה ניגוּד לפּאולוֹ שברוּחוֹ. פּאולוֹ החי מתנהג בשלוה, כעילוּ אין רעה נשקפת לוֹ. כאילוּ לא נשתנה אביב זה מכל האביבים… והרי זה מכעיס וּמרגיז אוֹתוֹ, כי מרגיש הוּא בעליל, שהרעה ממשמשת ובאה, הוֹלכת וּקריבה. עוֹד מעט וניתכה על ראש שניהם גם יחד…

וּככל שמוֹעד שיבתוֹ של פידקוֹ נתקרב, כן עצמה בקרבוֹ התשוּקה לראוֹת מה יהיה. מוּבטח היה שפידקוֹ יחזוֹר וכי פּאולוֹ יגוֹרש בעצם היוֹם ההוּא ככלב נבזה, וּבכל זאת תקף עליו החשק לראוֹת בבוֹא הדבר. המצב של חיכיוֹן, שהיה נתוּן בוֹ, עינהוּ בלי גבוּל. מוּטב סוֹף של פּחדים מפּחדים שאין להם סוֹף.

בבוֹקר בבֹוקר היה יוֹצא מבית אבא, עוֹבר בזהירוּת וּבהיסוּס הלב את פני כל המגרש והוֹלך בדרך הארוּכה והישרה העוֹלה אל יער האוֹרנים עתיק הימים. בצד הדרך, ליד כר נרחב המוֹריק בשפעת עשׂבּוֹ הרענן, עמדה תרזה עבוּתה, שגזעה היה מבוּקע ונבוּב, ושוֹרשיה משׂוֹרגים וּבוֹלטים מעל לקרקע. באמצע הדרך עמדה מטמוֹרת שחת חריבה לחצאין, וארבע קוֹרוֹת גבוֹהוֹת בארבע פינוֹתיה. כברת ארץ אחריה השחירה טחנתוֹ של גאבליצקי בגגה המזוּפת, ולידה התפתל והבהיק הנחל הצר עם מימיו הירקרקים, הצלוּלים, שדרכוֹ נלפת לתוֹך עבי היער ושם אבד.

תחת נוֹפה של תרזה זו היה לייבקי יוֹשב שעוֹת על שעוֹת, גבוֹ נשען אל הגזע הרחב, רגליו מכוּנסוֹת ומקוּפלוֹת תחתיו, ועיניו נטוּיוֹת על פני הדרך בקו ישר אל היער.

דרך זוֹ הוֹבילה אל התחנה הקרוֹבה, תחנת מסילת הברזל החדשה, ולייבקי היה יוֹשב כאן, שוֹתק וּממתין לבוֹאוֹ של פידקוֹ.

ד

נקוּדה קטנה ושחוֹרה נתגלתה באחד הבקרים לעיני לייבקי במרחק הדרך הריק והשוֹקט על אבקוֹ, וּבמידה שנתקרבה, גדלה הנקוּדה ונתרחבה, עד שלסוֹף נתפלגה והיתה לשתי נקוּדוֹת ההוֹלכוֹת זוֹ בצד זוֹ.

למרוֹת להט החמה, שהתנשׂאה למרוֹם השמיים, היה ראשוֹ נטוּי באויר, בלי נוֹע מעבר לאַמַת צלָה של התרזה. ראייתוֹ היתה מאוּמצה מאוֹד.

משהגיעוּ שתי הנקוּדוֹת אל מטמוֹרת השחת, עלתה בידוֹ להבדיל: גבר בעל קוֹמה ממוּצעת ותיבה עמוּסה על גבוֹ, ואשה גבהת קוֹמה וסוּדר אדוֹם תלוּי ויוֹרד מעל כתיפיה.

הרעיוֹן, שהיה מחוּתל במוֹחוֹ זה כמה, ניסה לצאת מחיתוּליו, אבל עדיין מהסס היה. אך קמעה גברה הוַדאוּת, וּלפתע ניצנץ הרעיוֹן בכל בהירוּתוֹ:

– פידקוֹ!

עדיין היה זה אוֹתוֹ פידקוֹ עצמוֹ, שהלך מכאן לפני כשלוֹש שנים, אלא ששׂפמוֹ, שדמה אז לשני חוּטי זפת דקים, נתעבה הרבה, לסתוֹתיו המשׂוֹרטוֹת שוּפּוּ קצת וּשחוֹר עיניו נעשה יוֹתר לוֹהט, יוֹתר מאיים. מכנסיו הכחוּלים, שניתנוּ לוֹ במתנה מגנזי המדינה, היוּ מאוּבקים למעלה מן הברכיים, כיפתוֹ האדוּמה היתה שמוּטה לצד האוֹזן ופרעת בלוֹרית שחוֹרה וּמטפטפת זיעה כיסתה את פדחתוֹ המשוּלהבה. תיבת העץ הכבידה היתה מהוּדקה ברצוּעוֹת עוֹר אל גוּפוֹ האלים. לימינוֹ פסעה פסיעוֹת גסוֹת אשה כבת שלוֹשים, גבוֹהה מאוֹד ודקת בשׂר מאוֹד. פניה המוֹארכים והכתמתמים ועיניה הירקרקוֹת, שגבוֹתיהן מוּפשלוֹת אל על, העידוּ שבּת מדינה אחרת וּבת גזע אחר היא. מחלפוֹת לילית שחוֹרוֹת וּפתלתוּלוֹת ירדוּ על כתיפיה ונבלעוּ תחת סוּדרה האדוֹם, שכנפוֹתיו היוּ מנפנפוֹת וּמגיעוֹת למטה מברכיה.

פידקוֹ פסע לצידה זוֹעף ושוֹתק, רק בת לוייתוֹ פשקה שׂפתיים באיזוֹ לשוֹן ניכר והנידה בלי חשׂך ידיה הארוּכוֹת, השלוּחוֹת מתחת לכנפוֹת הסוּדר.

מתחילה ישב לייבקי נדהם לאלה הבאים, וּכשעברוּ עליו הפנה רק את ראשוֹ וליוָם במבטוֹ הקם. אבל משהגיעוּ אל המגרש והתחילוּ נכנסים בוֹ, קפץ ממקוֹמוֹ וירד אחריהם.

באמצעיתוֹ של המגרש, ליד הצלב העירוֹם, עמד פידקוֹ בלי להסיר את כוֹבעוֹ, סקר סביבוֹתיו וחיוּך אוילי וחצוּף השתפך על פניו. אף בת לוייתוֹ הסתכלה בעיניים תמיהוֹת ותיירניוֹת בכל הנמצא כאן. החידוּש השתקף בהן כבמראה. לבסוֹף זרק פידקוֹ מפיו כמה דברי תרעוֹמת וסיים בקללה, רקק לפני עצמוֹ וּפנה אל ביתוֹ של שלמה חיים.

מַטיל עמדה אז לבדה בפרוֹזדוֹר ורדתה מן התנוּר כיכרוֹת לחם חמוֹת וריחניוֹת, שאפתה למכירה. במקוֹם המטפחת עטר עכשיו את ראשה שביס לבן, בעל קפלים, שמתחתיו הציצוּ קוֹדקוֹדה וּפאוֹתיה הגזוּזים. פניה היוּ משוּלהבים מאוֹד וּפתילי זיעה ניגרוּ עליהם והיא לא מחתם.

כשהכניס פידקוֹ את ראשוֹ לתוֹך המסדרוֹן ומַטיל הכירתוּ, נתחלחלה כל כך, שהכיכר נשמטה מעל המרדה ונפלה ארצה.

– היש מה ל“שטיפת הגרון”?

נהם בפתח בקוֹל מזעזע את הקרביים. מַטיל נבוֹכה ולא מצאה אוֹן לענוֹתוֹ, הרימה את הכיכר ורמזה לוֹ בידה הרוֹעדת לצד החדר. החדר היה ריק מאדם, ורק הזבוּבים למיניהם פרחוּ בתוֹך החלל המטוּשטש וזימזמוּ בזעף וּבתרעוֹמת, וגם התדפקוּ על הזגוּגיוֹת המנוּמרוֹת. פסי קמח הלבינוּ על השוּלחן, על כרעיו ועל הקרקע השחוֹרה, ואוֹר החמה ריטט על גביהם. התינוֹקוֹת יצאוּ אל חצר האשפה שמאחוֹרי הבית והיוּ משׂחקים שם בחוֹל וּבחצץ. וּשלמה חיים, כיון שהגיעוּ ימוֹת החמה, היה מצטייד יוֹם יוֹם בטליתוֹ ותפיליו ויוֹרד לתוֹך העיירה להתפלל שם בציבוּר, וּמביא אגב גם אילוּ דברים לצוֹרכי הבית וה“חנוּת”.

פידקוֹ פרק את התיבה והטילה ברעש לארץ, זרק בכעס את כוֹבעוֹ לתוֹך המיטה וישב אל השוּלחן עם בת לוייתוֹ.

– “צלוֹחית”, מַטלי, אבל מן המוּבחר! – זוֹ כאן “אהוּבתי”. מַטלי, הגידי, כלה נאה, מה?

ותוֹך כדי דיבוּר חבקה ונשקה, וזו חייכה לוֹ וסטרתוּ בחיבה על פיו.

מַטיל לא יכלה עדיין לענוֹתוֹ, דעתה היתה מבוּלבלת ורסיסים התרגשוּ בסדקי עיניה. הגישה לוֹ צלוֹחית יי"ש, וּפרשה מתוֹך בהלה אל המסדרוֹן. משוּם מה קיללה שם את עצמה, את ילדיה ואת שלמה חיים, כשמגרפתה מתחבטת בתוֹך התנוּר ואינה מוֹצאת מקוֹם להתעכב בוֹ.

התכנסוּ התינוֹקוֹת מאחוֹרי הבית והתיצבוּ כנגד החייל מוּפתעים וּמבוֹהלים. כעבוֹר רגע התחילוּ נוֹהרים לתוֹך המסדרוֹן זאטוּטים

מבני המגרש, מכניסים גוּלגלוֹתיהם הפרוּעוֹת בפתח, וּמציצים פנימה מתוֹך תימהוֹן קרוּש על פיוֹתיהם הפעוּרים, וּבכל פעם שמַטיל מניסתם במגרפה שבידה, הם חוֹזרים שוּב, סַבּים את הבית ועטים אל החלוֹנוֹת הנמוּכים וּמטפסים זה על גבי זה לראוֹת את פידקוֹ החייל עם “אהוּבתוֹ”.

לסוֹף בא גם שלמה חיים, כשהוּא מכעכע מתוֹך ריצה ונוֹשם בכבידוּת.

– ה, ה, ראיתי את ביתי במצוֹר ואמרתי: פלשתים עליך! ה־ה, רצתי עד כדי יציאת נשמה. נוּ, ברוּך השם! מילא פידקוֹ! ה־ה, לא קרה שוּם אסוֹן!… פידקוֹ!…

מַטיל לא ענתהוּ. פניה הלוֹהטים חורוּ במקצת, הזיעה נתיבשה עליהם וכעסה הוּמר בחלישוּת דעת.

וּכשנכנס שלמה חיים החדרה הדף פידקוֹ את שכנתוֹ במרפק, והיא פרצה בצחוֹק מחוּצף וחזק, שזיעזע את הזגוּגיוֹת. לאט לאט התחילוּ מתכנסים אף איכרים מגוּדלים וּבאים בימים. הראשוֹן בא איואן ה“ענק”, זה שמוּכרח לכוֹף קוֹמתוֹ, כדי שיוּכל לעבוֹר את הסף, האוֹהב לדבר בענייני פוֹליטיקה ותאב לדעת מה בעוֹלם וּמלוֹאוֹ. אחריו נגרר הילקוֹ ברזוּק, זה ששׂפתוֹ העליוֹנה סדוּקה והוּא צוֹלע על רגל אחת וּמקטר כל ימיו מקטרת קצרה ועקוּמה: פי־פי! נכנס גם הריצ’קוֹ שלסט, זה שעל כל שקר קל שהוּא מוֹציא מפיו, הוּא רוֹקע ברגלוֹ וּמאַמתּוֹ בחביטה עזה על הלב וּבקריאה: “פּוֹד חרם!”. נתגלה אף יוּשקה “השוֹטר”, זה שנוֹטר את העיירה וּמגרשיה מקדם קדמתה וּמתגדר תמיד בתלבוֹשת שרד, שעתיד הוּא לקבל מגנזי המדינה ועדיין לא נתקיימוּ דבריו והוּא נשאר לבוּש ב“סויטה” הקרוּעה שלוֹ. נתדחקוּ וּבאוּ גם איכריוֹת, מהן שתינוֹקוֹתיהן כרוּכים בשׂמלוֹתיהן, וּמהן שכריסן בין שיניהן וכתיפיהן מגוּלוֹת עד חצי השדיים המגוּדלים, כּוּלן מתרוֹממוֹת ותרוֹת אחרי פידקוֹ, שבודאי לבשוּ פניו שם בניכר צוּרה אחרת לגמרי, וּביוֹתר משתדלוֹת הן לראוֹת את ה“וינגרקה” (הוּנגרית) הכרוּכה אחריו…

בתחילה עמדוּ כוּלם תוֹהים וּמחרישים כתינוֹקוֹת ביישנים,

ואף אחד מהם לא העיז לקרב ולפשוֹט יד לפידקוֹ, אך לבסוֹף הסתכן ה“ענק” וּפסע פסיעה אחת כלפי השוּלחן:

– וכי מה, לא תהיה מלחמה עם ה“וינגרים”?… לא, ודאי שלא תהיה, סימן שפטרוּך לביתך… לא כך, פידקוֹ?

כיון שפתח האחד, עברה כעין רחישה בין הנוֹתרים, נשמעוּ מיני כעכוּעים משוּנים וּגריפוֹת חוֹטמים, וּלבסוֹף גם קוֹלוֹת בוֹדדים:

– מה לי מלחמה? פי־פי! שמא הבאת אתך, פידקוֹ, פי־פי, קוֹרטוֹב של “טיטוּן” (טבק) משוּבח? הרי “פריץ” אתה, פי־פי! – סינן הילקוֹ בעד שׂפתוֹ הסדוּקה אגב עישוּן מקטרתוֹ.

–כאן הכוֹל כשהיה, השנים קשוֹת, קשוֹת… וּמה שם מחיר חצי כוֹר תפוּחי אדמה? – גימגם יוּשקה והתחכך במשיכת כתיפיים משוּנה.

– ודאי שאשתוֹ היא זוֹ עיניכם הרוֹאוֹת! – נשמע ציוּץ דק ושרוּק יוֹצא מבין האיכריוֹת, וכל העיניים נפנוּ פּתאוֹם אל ה“וינגרקה”. פידקוֹ, שישב עד עתה והחריש, הזדקף פתאוֹם, הקיש בצלוֹחית הריקה על השוּלחן והתריע:

– ראוּ, “חַאמים”! אף על פי שאין זוֹ עדיין אשתי, אני…

ורצה לחבקה וּלנשקה שוּב לעיניהם, אבל היא נזדרזה וטפחה על לחיוֹ בתוֹקף כל כך, שנפל אחוֹרנית על המיטה.

צחוֹק הדוֹמה לצהלת סוּסים מילא את החלל.

– אשת חיל, הוֹ! סוֹטרת כמזוֹר על הכּבסים! – התריעוּ האיכרים ונוֹפפוּ את ידיהם המסוֹאבוֹת, והאיכריוֹת גיחכוּ בקוֹל חנוּק לתוֹך עצמן.

בינתיים הלך הקהל הלוֹך ורב, החדר נתמלא על גדוֹתיו ואף במסדרוֹן היה הדוֹחק גדוֹל. כנפוֹת החלוֹנוֹת הוּרדוּ, למרוֹת התראוֹתיו

המרוּבוֹת והרתחניוֹת של שלמה חיים, שהיה רץ וּמתדחק, מבוֹהל וצוֹוח כמטוֹרף, וראשים על ראשים נתקעוּ לפנים הבית. רבים, שחזרוּ מן השׂדה למנוּחת הצהריים, עיכבוּ את עגלוֹתיהם לפני הבית ונלווּ על אחיהם הסקרנים.

פידקוֹ התרוֹמם, פניו חיורים ורוֹתתים מקצף, אבל בוֹ ברגע נתנה בוֹ ה“וינגרקה” עיניה הירוּקוֹת במבט ליליתי, וּמיד נתישבה דעתוֹ והתחיל מחייך מתוֹך גילוּי השיניים הבריאוֹת. אחר רגע נזדקף שוּב והתחיל רוֹעם:

– שלוֹמקא! הב יי"ש! כל מה שיש לך כאן הב! שלוֹמקא, הרי כסף!

והפריח לוֹ לבין הדחק שטר בן עשׂרה זהוּבים. שלמה חיים חטפוֹ בהתלהבוּת והתחיל נדחק כלפי חוּץ:

– תיכף וּניד, פּאני פידקוֹ! יש חביוֹנה מליאה על העלייה… יש… בחצי הרגע!

הקהל נדהם לרגע: האוּמנם יגמעו עכשיו מן החריף החריף הזה חינם אין כסף?… והפרצוּפים נתארכו מרוֹב תאוה והלשוֹנוֹת התחילוּ מידבּקוֹת אל החיכּים. שתיקה של חיכוּי תקפה את כוּלם.

שלמה חיים חזר וחביוֹנה כרסתנית תחת בית שחיוֹ. האיכרים, עם כל צפיפוּתם, פּינוּ לוֹ שביל צר אל הארוֹן. נשמעוּ תיכף נקישוֹת של כוֹסוֹת וחילחוּל המשקה המוּרק מכלי אל כלי. פידקוֹ עדיין היה עוֹמד וּמתריע:

– שתוּ היוֹם, אחי, למען תדעוּ, כי פידקוֹ בא אליכם ממדינת ה“וינגרים”, מדינה, שהיין נשפך בחוּצוֹתיה כמים והריבוֹת שבה מחזרוֹת אחרי הגברים… הרי זוֹ היוֹשבת כאן היא בת לאוֹתה המדינה, “קאנאליה” מאין כמוֹתה… וּבכן, אחים, קוֹדם כוֹל לחיי ה“קאנאליה” שלי, אחר כך לחיי אני, וּלבסוֹף לחייכם אתם, אספסוּף נבזה! הוּרררררא!

הדברים הללוּ, שיצאוּ מפי פידקוֹ עזים ורוֹעמים, ישרוּ מאוֹד בעיני האיכרים, אך טרם יבוֹא הנוֹזל הצוֹרב אל קרבם היוּ שיניהם מהוּדקוֹת וּגרוֹנוֹתיהם אטוּמים, ולא יכלוּ לענוֹת עליהם כהוֹגן והסתפקוּ

בנהימה בלבד. הכוֹסוֹת מתמלאוֹת ונמסרוֹת מיד ליד. ראשוֹנה בין הגברים, אחר הן מגיעוֹת אף אל הנשים. הללוּ סירבוּ מתחילה, הפנוּ את ראשיהן לצדדין, כשהן מעקמוֹת את פיוֹתיהן מפני החריפוּת המרוּבה שבשיקוּי, אבל לבסוֹף התרצוּ לשתייה בשׂפתיים מצוּמצמוֹת. נשמעוּ כעכוּעים מאלה, שעדיין לא זכוּ בכוֹס, וּנהימוֹת של הסכמה מאלה, שכבר בא היי"ש אל קרבם. שלמה חיים עמד נשען אל השוּלחן, כוֹבעוֹ שמוּט למעלה ממצחוֹ הקמוּט, פניו מצמיחים אגלי זיעה כקטניוֹת, עיניו מנצנצוֹת וסוֹרקוֹת בפזיזוּת את כל הקהל הצפוּף, והוּא נוֹשך מתוֹך אימוּץ המוֹח את שׂפתוֹ התחתוֹנה וּנחיריו מהמוֹת איזה

ניגוּן נשמע בקוֹשי. פתאוֹם נזדקר והתחיל צוֹעק: מַטיל, מַטיל! – אך קוֹלוֹ נתמסמס בתוֹך רחישת הקהל – וּמטיל איננה. פידקוֹ ישב ליד ה“וינגרקה” כתף אל כתף, והיא מבדרת במתינוּת את מחלפוֹתיה וכוֹרכתן על צוארוֹ סחוֹר סחוֹר, וּמסתכלת בוֹ בעיניה המבריקוֹת־מוֹריקוֹת וּבגיחוּך הליליתי שעל פיה, והאיכרים הרוֹאים צוֹבטים מהנאה את ירכי הנשים הצוֹרחוֹת.

משהוּרקוּ הכוֹסוֹת עד גמירא ונמחוּ הפיוֹת, התנער ה“ענק” וּפנה אל הקהל בקוֹל מוּרם וּמבוּדח:

– הסוּ, בני אדם. מוּטב שיספר לנוּ פידקוֹ מה מהויוֹת העוֹלם!

נהימה פרוּעה פרצה מאפסיים:

– יספר, יספר ה“זוּך”! (בן החיל!)

פידקוֹ נזדקף שוּב והרעים:

– אחים, “חַאמים”! הייתי בעוֹלם והרבה דברים נאים ראוּ עיני, תפח רוּחם!… שנים עשׂר חוֹדש כיוֹם אחד שהיתי בבוּדאפשט. יוֹדעים אתם בוּדאפשט זוֹ מה טיבה? הוֹ־הוֹ, זה כרך, תפח רוּחם! מי שהממוֹן מצוּי באמתחתוֹ – הריהוּ שם גראף, נסיך, מלך… ה“וינגרים” אינם כמוֹתנוּ כאן, לא! הללוּ רגילים “לחיוֹת”… היין הפשוּט וּבשׂר האַיל נתוּנים שם לכלבים ולחתוּלים, תפח רוּחם!… ה“וינגר” משתכר כחזיר, במחילה, תוֹפס ב“נקבתוֹ” ויוֹצא במחוֹלוֹת כסוּפה בערבה, וכך הוּא מזמר…

כאן סילסל איזה זמר מַאדיארי המוֹני יפה, אלא שבקוֹלוֹ הגס והמרוּסק קיבל צוּרה מכוֹערת. האיכרים עמדוּ כוּלם כמוּכי כשפים, גוּלגלוֹתיהם זקוּפוֹת, פיוֹתיהם פעוּרים ועיניהם מכוּונוֹת כלפי נקוּדה אחת – אל פידקוֹ.

– אחים! הוֹ־הוֹ, אין זו גאליציה, תפח רוּחם! – ה“וינגר” – מאכלתוֹ נתוּנה בכל עת באפוּדתוֹ, כך! ואם תפגשהוּ בשעת כעסוֹ ויצרך יסיתך להתגרוֹת בוֹ, אזי – תחב! והמאכלת תקוּעה בין צלעוֹתיך. כך! הוֹ־הוֹ, והריבוֹת שם אין הן “יוֹנים פתיוֹת” כאלוּ שאצלנוּ… אף הן גוֹמעוֹת יין כמים, מעשנוֹת סיגרוֹת וּמתאבקוֹת עם גברים, תפח רוּחן!… הרי ה“קאנאליה” הזאת כאן, מאה פעמים ואחת כבר רציתי להשתחרר ממנה ולברוֹח, כי מציקה היא, הוֹ־הוֹ, מציקה… אבל אי אפשר לך להינתק ממנה, כּפוּת אתה במחלפוֹתיה כאיל עקוּד – ולך השתגע! תפח רוּחם!

להבה שחוֹרה ואיוּמה הוּצתה בבבוֹתיו, פניו נתרכזוּ וקיבלוּ הבעת עינוּיים פראית, אבל בוֹ ברגע קמה ה“וינגרקה” וּנשקתוּ נשיקה ארוּכה וּמוֹצצת על שׂפתיו, אחר חייכה לעוּמתוֹ חיוּך עוֹגבני ערוּם ודיברה אליו באיזוֹ שׂפה בלתי מוּבנת, וקוֹלה היה חשאי וערב, משדל וּמפייס.

האיכרים עדיין מחרישים היוּ כמהוּפנטים, ערב של תימהוֹן וּפחד שכן על פניהם. הם הרגישוּ את קטנוּתם ואפסוּתם כנגד פידקוֹ זה, שראה כל כך הרבה וסח על עניינים רמים כל כך.

פידקוֹ מילא את הכוֹסוֹת שנית וסדר השתייה התחיל מחדש. כמוֹ רוּח חדשה וּמחדשת הוּכנסה בלב כוּלם. הלחיים התחילוּ מאדימוֹת והעיניים נתלהטוּ כאבוּקוֹת. הריצ’קוֹ התחיל רוֹקע ברגלוֹ, חוֹבט באגרוֹפוֹ על הלב וצוֹעק: “לחיים, פידקוֹ! אדם נאה אתה, פּוֹד חרם!…” יוּשקא “השוֹטר” גיחך משפע נחת וּמשך בכתיפיו כמתגרד, כי לשוֹנוֹ לא יכלה לפלוֹט הגה. אף האיכריות בטלה ביישנוּתן והוּתרוּ לשוֹנוֹתיהן והיוּ מספרוֹת זוֹ עם זוֹ בקוֹלוֹת מצפצפים, כשהכוֹסוֹת הממוּלאוֹת תלוּיוֹת ורוֹעדוֹת בידיהן בין אצבע לאגוּדל. – “הענק” כמוֹ גבהה קוֹמתוֹ עוֹד יוֹתר וראשוֹ התנדנד אילך ואילך. מבחוּץ נשמעוּ תרוּעוֹת הזאטוּטים, שהיוּ מתגרים שם זה בזה.

פידקוֹ הנחית את אגרוֹפוֹ על השוּלחן וקרא בקוֹל מוּשפל:

– אחים! עיניכם הרוֹאוֹת, שאין אני יכוֹל עוֹד לשבת כאן עמכם. אוֹתי מוֹשך העוֹלם הגדוֹל, הרחב… ואף זוֹ שלימיני אין קרקע זוֹ מסוּגלת בשבילה… היא צריכה אדמה קלה יוֹתר… מחר אוֹ מחרתיים מוּכרחני לילך מכאן שוּב, וכל עיקר בוֹאי היה: למכוֹר את הנכסים ולצוֹר את הממוֹן – וּ“פּאשוֹל”! (הלך!). כסבוּרים אתם שלזמן רב יספיק אוֹתוֹ קוֹמץ פרוּטוֹת? אכן, טיפשים אתם! לשנים עשׂר חוֹדש בדיוּק, לא פחוֹת ולא יוֹתר… ואחר כך מה? יפה שאלתם, חה־חה־חה! אחר־כך אחים, חבל וקוֹלר – וכך…

הוּא נעץ את שתי אצבעוֹתיו בגרגרתוֹ, פניו הכחילוּ, עיניו נתבלטוּ ונסתחפוּ בדמעוֹת ולשוֹנוֹ העמוּסה נשתרבבה החוּצה. האיכרים נדהמוּ

עוֹד יוֹתר, ורק ה“וינגרקה” נשארה בחיוּכה כמקוֹדם, והיתה מלטפתוֹ בידה על בלוֹריתוֹ המדוּבללה, כאחוֹת, כאם טוֹבה.

– כרגע הבוּ לי קוֹנה ואמכוֹר הכוֹל בחצי חינם!… מחר אוֹ מחרתיים מוּכרחני לילך מכאן, תפח רוּחם!… לא אוּכל לנשוֹם אויר עם בהמוֹת ברפת… ואוֹתוֹ הזקן השוֹטה, פּאולוֹ, גרש יגוֹרש, תפח רוּחוֹ! הוֹ־הוֹ, זכוּרני עדיין את מלקוֹתיו, תפח רוּחוֹ, ככלב יגוֹרש, כ־כ־לב!…

הוּא נשתתק לרגע, עיניו להטוּ; על פניו רחשה אדמימוּת עכוּרה וּשׂפתיו זעוּ כבקדחת. האיכרים כיוצוּ את כתיפיהם וּבפניהם עמדה פתאוֹם רצינוּת גדוֹלה ורבת כוֹבד.

– הבוּ לי קוֹנה! אם יש ביניכם בעל מזוּמנים יקרב הלוֹם. בחצי חינם הריני מוֹכר הכוֹל כיוֹם!… כל היוֹם וכל הלילה נשתה אחר כך לשכרה, הי, אחים, הבוּ קוֹנה! קוֹנה הבוּ!

האיכרים עמדוּ מבוּלבלים ושוֹתקים, כאילוּ שוּתקה לשוֹנם.

מהם שישלשוּ בבלי דעת את ידיהם המלוּכלכוֹת לתוֹך כיסי מכנסי הבד הגסים וחיפשׂוּ שם מה, וּמהם התגרדוּ בגבחתם ועיווּ את פרצוּפיהם המגוּשמים בהבעת צער. באמת חשקה נפשוֹ של כל אחד מהם לזכוֹת ב“מציאה” זוֹ. הרי שׂדוֹתיו, לעזאזל, כוּלם עידית: אוֹתוֹ הניר הנאה והדשן שלימין הגבעה, המצמיח חיטה כקוֹמת אדם… אוֹתוֹ הכר הנרחב שמאחוֹרי היער, ששחתוֹ מתוּקה כדבש ורכה ככרכוֹם… ואוֹתה המקשה היפה שאצל העין, העוֹשׂה קוֹלסי כרוּב כעתוּדים… מה, כיצד זוֹכין ב“מציאה” זוֹ?… אפילוּ בלבוֹ של יוּשקא “השוֹטר” גבר היצר הרע ונזכר לפתע בולדוֹתיו העירוּמים והצנוּמים, התגרד בגבחתוֹ וּבעיניו התנוֹצצוּ דמעוֹת… אבל הכסף מניין? אילוּ גם התרצה פידקוֹ למכוֹר חלקוֹת חלקוֹת, אף אז אי אפשר היה לזכוֹת באיזוֹ חלקה שהיא, לפי שכוּלם אביוֹנים כפוּלים ומכוּפלים, אין שנה שהישן ישׂיג את החדש; מדי קיץ בקיצוֹ, טרם קציר, אנוּסים הם לקחת קמח בהקפה בעיירה אצל “ספּוֹדיק” – זה היהוּדוֹני “המוֹסקאל” האדמוֹני, הקטן והמקוּמח תמיד, המקיף להם והפנקס פתוּח… בחוֹרף הרי הם הוֹלכים אל היער למלאכת העצים וּפוֹרעים בשׂכרם הזעוּם את חוֹבוֹתיהם… וּפתאוֹם עלה במחשבת כוּלם: קירילוֹ! זה איכר זקן, “בעל גוּף” וכילי מפוּרסם. דר הוא לבדוֹ סמוּך ליער, פרוּש מן הציבוּר, וחמישה בחוּרים לוֹ כארזים, כוּלם רוָקים ואינם רוֹצים לשׂאת נשים… לקירילוֹ יש “אוֹצרוֹת קוֹרח”. הכוֹל יוֹדעים. מספרים עליו, שטוֹמן הוּא את ממוֹנוֹ ביער תחת אחד האילנוֹת, אלא שהמקוֹם אינוֹ ידוּע לשוּם ברייה שבעוֹלם.

וּשלמה חיים, כמוֹ על פי שיתוּף מחשבה נזדקר פתאוֹם:

– הוֹלך אני לקרוֹא לקירילוֹ. זה ודאי שישלם בעד הכוֹל בבת אחת, חי־חי, יש לוֹ ממוֹן רב!

לא עברה שעה וקירילוֹ בא, כשחמשת בחוּריו נמשכים אחריו. הוּא – זקן גבוֹה ואַלים, שפניו מוּצקים ורעננים עוֹד וּשׂפמוֹ השׂב גזוּז, לבוּש חלוּק של בד חדש וגס, שפי צוארוֹ פרוּף בקישוּר אדוֹם, וּבניו – בחוּרים רחבי כתיפיים ואדוּמי לחיים כוּלם, בפניהם הבעה מטוּמטמת והם פוֹסעים אחריו בסך ואינם גוֹרעים ממנוּ עין, כתינוֹקוֹת הללוּ הכרוּכים אחרי סינרה של אמא.

המקח נגמר מהר ב“תקיעת כף”, שהדה נשמע למרחוֹק. קירילוֹ העלה מחזה חלוּקוֹ מטלית בתוֹך מטלית, התּירן לאט והוֹציא מתוֹכן שטרוֹת מעוּכים אחדים ורצה לתתם לפידקוֹ דמי קדימה, אבל בוֹ ברגע התנערה ה“וינגרקה” מקפאוֹנה, לטשה עיניה הירוּקוֹת ושירבבה יד ארוּכה וצרה לקבל את הכסף מידוֹ. קירילו קפץ את קוּמצוֹ ונרתע לאחוֹריו, וּבניו מיהרוּ וּתמכוּהוֹ ונעצוּ מבטי זעם ב“וינגרקה”, כנכוֹנים לקרוֹע אוֹתה כדג, על שהעיזה להבעית את אביהם, אבל פידקוֹ פרץ בצחוֹק מתגלגל:

– חי־חי־חי! נבעת הסבא! נבעת מפני ה“קאנאליה” שלי, חי־חי־חי! אל תחת, זקן שוֹטה! הב את ה“ניירוֹת” המעוּפשים שלך ואמסרם לה, חה־חה. היליכי! קחי!

פידקוֹ מילא שוּב את הכוֹסוֹת וקירילוֹ התרצה הפעם “להריק” כוֹס יי“ש, אך כי לעת אחרת אין דרכוֹ בכך. אף חמשת הבנים “הריקוּ” את הכוֹסוֹת הקטנוֹת והסתכלוּ בעיני תאוה בחבית, שעדיין עמדה על השוּלחן. שתה פידקוֹ עצמוֹ, שתתה אף ה”וינגרקה", ואחר כך היוּ הכוֹסוֹת עוֹברוֹת מיד אל יד. כל הפנים נתלהטוּ שוּב, הגוּלגלוֹת נישׂאוּ למעלה, הגוּפים הכבידים נתישרוּ וּתרוּעוֹת גסוֹת עם קטעי זמרים נשמעוּ. פידקוֹ עצמוֹ נכנס לאכסטאזה, עלה על הספסל, רקע במגפיו וצוח בקוֹל שכוּר וּמרוּסק:

– והיכן דימקוֹ בּוֹסאק עם ה“מוּזיקה” שלוֹ? הוֹ־לא־דיר־לי־לא, הו־לא־לא! – הגביה את כתיפיו וכפף את ראשוֹ כשוֹר נגח והתחיל מרקד על גבי הספסל. אבל קירילוֹ קרב אליו בחשאי, משכוֹ בכנף מעילוֹ ולחש לוֹ דבר מה, ןחמשת הבנים הסתכלוּ בוֹ במבטים תוֹבעים, שימהר לעשׂוֹת רצוֹן אביהם. וּפתאוֹם בקע את החלל הצר קוֹל צרוּד וּמנסר: אל הנוֹטאריוֹן!

אל הנוֹטאריוֹן!

וכל הקהל נגרף פתאוֹם כגוּש אחד כלפי הדלת.

בחוּץ נתקל פידקוֹ בשלמה חיים, חבטוֹ בכוֹח על שכמו ונער לתוֹך אוֹזניו מתוך פה מלא הבל יין מסוֹאב:

– חה־חה־חה! זוֹכר אתה, שלוֹמקא, כיצד ניפצתי את זגוּגיוֹתיך? חה־חה? זוֹכר, עד זנוּני אמך? הכן נא הרבה יי"ש, לערב נחזוֹר לכן מן הנוֹטאריוֹן ונתקין לנוּ משתה – פי־י־יוּט!

שלמה חיים ניענע בראשוֹ, גיחך מתוֹך הפלגת הדעת והביט אחרי ההמוֹן המתרחק מביתוֹ.

ה

מי שלא ראה את ביתוֹ של שלמה חיים באוֹתוֹ הלילה, לא ראה מחזה נאה מימיו! עששית קטנה, שזכוּכיתה חציה מפוּיח וחציה מנוּפץ, טיפטפה מעל הארוֹן שבזוית אוֹר דל ודלוּח לתוֹך חלל החדר, שהיה ממוּלא אד מעוֹרב מהבל פיוֹת שיכוֹרים ועשן מקטרוֹת מסריחוֹת. החלוֹנוֹת הקטנים היוּ פתוּחים ורוּח יגיעת אוֹנים זרמה פנימה וּפילגה את האויר המעוּבּה לקרעים תוֹעים מתחת לתקרה המזוֹהמה, עוֹלים ויוֹרדים.

האיכרים עמדוּ צפוּפים וּגלוּיי ראש. פידקוֹ עם ה“וינגרקה” ישבוּ בראש השוּלחן, מבוּדחים וּמבוּשׂמים שניהם, וּפשטוּ משם כוֹסוֹת ממוּלאוֹת בהרחבת הדעת. איואן ה“ענק” קרע באצבעוֹתיו הגסוֹת והמלוּכלכוֹת כיכרוֹת לחם כדגים, והוֹשיט את הפרוּסוֹת הגסוֹת, כרוּכוֹת בנתחי מליח, לאיכרים ל“קינוּח משתה”. שלמה חיים עמד על משמרתוֹ על יד הארוֹן הפתוּח, פשוּט הקפּוֹטה וסחוּף זיעה, כשהיארמוּלקה הדשינה מבהיקה על ראשוֹ, והמציא בזוֹ אחר זוֹ צלוֹחיוֹת מליאוֹת אל השוּלחן, מַטיל ישבה עם הכיריים, ראשה מעוּטף כוּלוֹ במטפחת ככוֹאבת, ורק חוֹד חוֹטמה המאָדם מציץ כלפי חוּץ. התינוֹקוֹת חָברוּ לתוֹך המיטה, והם מתהפכים על המצע הרך, ראשיהם למטה ורגליהם למעלה, צוֹחקים וּמתגלגלים, ורק לייבקי ישב ליד התנוּר אחוּז בסינר אמוֹ, מקוּפל וּמכוּנס לתוֹך עצמוֹ, כשהוּא מנמנם ורוֹתת מתוֹך שינה.

קירילוֹ עם בחוּריו לא היוּ עתה כאן. כיון שנגמר העסק, שוּב אין הם רוֹצים לשעוֹת בדברי הבאי, והלכוּ הביתה להינפש, כדי שישכימוּ מחר עם הנץ השחר ויצאוּ לניכוּש החיטה, שהעלתה השנה הרבה עשׂבים שוֹטים. ה“וינגרקה” גמאה יי"ש כמים, שׂערה השחוֹר היה מבוּדר וּפרוּע, וגבנוּני לחייה פרחוּ אדוּמוֹת, כשני פרחי פרג. סוּדרה נשמט מעל כתיפיה ונגלתה גזרתה הדקה והוַרדית מבעד לחוּלצתה הדקה והשקוּפה. פעם בפעם סקרה את הנמצאים במבט חד ואוֹרב, הנידה את ראשה כבקדחת ושרקה בקוֹל דק ורם:

– פּאליאנקא יוֹ!" (יי"ש טוֹב!)

פידקוֹ סח לאיכרי המגרש את כל המוֹצאוֹת אוֹתוֹ ב“עוֹלם הגדוֹל” ותירגם להם כמה מלים הוּנגריוֹת לשׂפתם, ביחוּד את אלוּ שה“קאנאליה” השתמשה בהן. והאיכרים – אף הם התחילוּ מספרים איש איש מאוֹרעוֹתיו ונסיוֹנוֹתיו בחיים. הריצ’קוֹ שלסט נשבע “ככלב”, וחבט על לבוֹ “פּוֹד חרם”, שראה בעיניו – וָלא, תתעורנה בוֹ ברגע! – מכשפה בדמוּת חוּלדה שחוֹרה, שבא לחלוֹב את הפרוֹת ועיניה כשתי גחלי אש; ויוֹדע הוּא כמוֹכן מי היא – וָלא – תתפקע כריסוֹ! אלא שאין רצוֹנוֹ לגלוֹת את הדבר ברבים… יש סכנה בדבר… וּבינתיים גחן ולחש על אוֹזנוֹ של פלוֹני ואלמוֹני והלה דחפוֹ מעל פניו בכוֹח. הילקוֹ בּרזוּק סיפר כיצד השׂיג זרעוֹני “בּאקוּן” על ידי איזה “קוּם” מקיוֹב עצמה, והיה זוֹרעם מדי קיץ בקיצוֹ בתוֹך גינתוֹ מאחרי האוּרוה, ואת הטרפים היה מנתח אחר כך בסכין וּמקטרם כל השנה, עד שהגיע הדבר למלכוּת והוֹשיבוּהוּ ב“חד גדיא” (בית כלא), תפח רוּחם! ה“ענק” סיפר על אביו, שפעם אחת פגע בזאב בּיער “העתיק”, אחרי ה“ביצה הגדוֹלה”, והיה מהסס שמא תתנפל עליו החיה וּתשסעהוּ. מה עשה? כשהפנה הלז את עצמוֹ לצד אחר, התגנב אליו מאחוֹריו, קפץ וישב על גבוֹ, תפס באוֹזניו – והיידא! הזאב, כידוּע, אינוֹ יכוֹל להפוֹך צוארוֹ, וּבכן רכב עליו עד הכפר. גיבוֹר כזה היה אביו, עליו השלוֹם! חבל שמת!

הרוּחוֹת נתרוֹממוּ יוֹתר ויוֹתר, הפרצוּפים נשתלהבוּ,

והיוּ דוֹמים לסלקים שלוּקים וּמהבילים, העיניים נתלהטוּ והיוּ מזרוֹת אימה וּפחד ועועֵי שיכרוֹן, וּפתאוֹם התחילוּ כל הגרוֹנוֹת מריעים:

– דימקוֹ בּוֹסאק! היכן דימקוֹ עם ה“מוּזיקה” שלוֹ? ודימקוֹ, שעמד אחוֹרי החלוֹן מוּכן וּמזוּמן מבעוֹד יוֹם, כששמע את שמוֹ יוֹצא מפוֹרש מפי האיכרים, נכנס מיד עם – המשרוֹקית שלוֹ, וּמאחוֹריו, על גבוֹ, תלוּי לוֹ התוֹף הגדוֹל, והיה מחלל במשרוֹקית וּמכה בתוֹף בשני הפטישים הדבוּקים אל מרפקיו בבת אחת.

וּמכיון שנשמעו הניגוּנים הידוּעים לכל נפש והלבביים כל כך, לא יכלוּ האיכרים להתאפק יוֹתר והתחילוּ אף הם ממליטים מתוֹך גרוֹנוֹתיהם קטעי זמרה, שהלכוּ והתגברוּ מרגע לרגע. פתאוֹם פּילח את ערבוּבית הקוֹלוֹת איזה קוֹל דק ורם והיה מתגלגל בחלל החדר, מתגלגל ויוֹצא דרך פתחי החלוֹנוֹת למרחב. האיכרים נתבלבלה דעתם ורגע ונשתתקוּ: ה“וינגרקה” נתנה בשיר קוֹלה. שחוֹר שׂערוֹתיה הבהיק כזפת נמסה ועיניה הירוּקוֹת נתגונוּ באוֹדם משוּנה, גוּפה כמוֹ נתארך יוֹתר, וצוארה הדק היה מתוּח וגידים כחוּלים מעוֹרים בוֹ לרוֹב. אבל הלמוּת תוּפוֹ של דימקוֹ חיזקה שוּב את הלבבוֹת, והקוֹלוֹת הקרוּ מחדש. מרבית האיכרים הצטוֹפפוּ ונדחקוּ אל הכתלים, וּבתּוך נתפנה מקוֹם וּפידקוֹ יצא עם הוינגרקה" אל פנים החדר והתחיל מרקד כנגדה “צ’ארדאש”. ה“קהל” נצטוֹפף יוֹתר ויוֹתר, מהם עלוּ על הספסלים, על המיטוֹת וגם על סיפּי החלוֹנוֹת, מחאוּ כף לכבוֹד המחוֹללים בקוֹלי קוֹלות, וּמהם אחזוּ זה בגוּפוֹ של זה והתחילוּ מסתוֹבבים על מקוֹם אחד, רוֹקעים ברגליהם הכבידוֹת על הקרקע, כוֹפפים את ראשיהם המגוּלים וּמבליטים את עוֹרפיהם האדוּמים, סחבוּ נשים צעירוֹת וּזקינוֹת, והללוּ נסחפוּ בצריחוֹת קוֹרעוֹת אוֹזן. גם מן החוּץ נשמעוּ פעם בפעם צעקוֹת מעוֹרבוֹת בתרוּעוֹת צחוֹק פרוּעוֹת, ולפרקים גם עקירה וּשבירה של יתדוֹת גדר. פה ושם הוּצתוּ להבוֹת אדמדמוֹת־כחלכלוֹת, היבהבוּ בתוֹך החשיכה והאירוּ פרצוּפים גסים וּפרוּעים, רוֹדפים וּבוֹרחים ונאבקים.

הכוֹסוֹת נמסרוּ במהירוּת והוּרקו בבת אחת לתוֹך הפיוֹת המוּפשלים כלפי מעלה. אויר החדר נתעבה מאוֹד וריח חריף של זיעה ויי"ש רבץ בכוֹל. ערפל כבד זחל ונמשך מעל הכתלים הכהים, והעששית הקטנה היתה מבלחת וּמעלה עשן וּפיח. הפנים האדוּמים קיבלוּ צוּרוֹת משוּנוֹת, מוֹארכוֹת

וּרחבוֹת, והתנוּעוֹת היוּ כשל בריוֹת שלא מעוֹלם הזה… וּפתאוֹם נסחב גם שלמה חיים על ידי מישהוּ לתוֹך המערבוֹלת. היארמוּלקה נשמטה מעל ראשוֹ, הוּא גחן להרימה, אך היא נעלמה תחת הרגליים. פאוֹתיו נתבדרוּ ונתפרחוּ וה“טלית קטן” התנפנף והצליף באויר בציציוֹתיו. דימקוֹ התחיל מנפח את לסתוֹתיו עד כדי התפקעוּת וּמנשב התקפה לתוֹך המשרוֹקית שלוֹ, והיה מניד במהירוּת הבזק את מרפקיו המפוּשׂקים וּמכה בתוֹף בכוֹח וּבגבוּרה, כאילוּ אמר לנפצוֹ לרסיסים. האיכרים הריעוּ אחריו בקוֹלוֹת צרוּדים וּמרוּסקים, וה“וינגרקה” תפשׂה בוֹ, כשלמה חיים, למבוּכתוֹ ולחרדת לבוֹ, ושטפה עמוֹ בחינגא פראית. – – – – – – –

ו

–מַטיל, מַטיל!

החמה טיפטפה כבר בחלוֹן והציפה בנוֹגהה הרענן את החדר, שהיה דוֹמה לשׂדה קטל: הכוֹל מהוּפך וּמפוּזר, כלים ושברי כלים זה על גבי זה. שלמה חיים ניצב על אשתוֹ, שראשה היה מוּנח על שוּלי הכיריים הצוֹננים ונחרה מתוֹך תרדמה וטילטל את זרוֹעה המקוּפלת:

– מַטיל, מַטיל! חי חי, אין כבר איש… הלכוּ כוּלם, מַטיל! גם פידקוֹ “הלך למסעיו”, חי חי! עייפה את מַטיל? אה? לכי שכבי במיטה! אף התינוֹקוֹת שוֹכבים כהרוּגים… נוּ, נוּ, לילה!… “עם הדוֹמה לחמוֹר”… ממש הייתי נתוּן בסכנה… דימיתי שישברוּ את עצמוֹתי… זוֹ היתה טלטלה, נַא!… מַטיל! מַטילי!

כיון שראה שאין ברצוֹנה של זוּגתוֹ לזוּז ממוֹשבה והיא נאנקת מתוֹך תנוּמה, נתרחק ממנה והתחיל פוֹסע בחדר אילך ואילך, כשהוּא מחכך את ידיו זוֹ בזוֹ וּממלמל:

– נוּ, תהילה לאל!… חש אני קצת בחוּט השדרה, הרגליים כבידוֹת כבוּלי עץ, הראש סחרחר אלא – אֶט, שטוּת!… וּבכן, החשבוֹן עוֹלה לכמה? לק“ן, כן, ק”ן זהוּבים. טבין ותקילין. חי־חי! דמי סרסרוּת וקוֹ“ף דמי משקים. נוּ, תהילה לאל!… חי־חי, פידקוֹ זה יצא פְשוּט מדעתוֹ, שהרי זרק את שטרי הכסף כחרסים… וה”ערילים" היוּ מבוּשׂמים, אוֹי מבוּשׂמים! חי חי! והריקוּד עם ה“נפקה”, ימח שמה – אט, הבלים! וּבכן, ה“סך הכוֹל” עוֹלה למנה וחצי מנה, היינוּ – ק“ן! נוּ, יוּקח מעט לתיקוּן בדק הבית, וּקצת – – שמא מוּטב להמתין משהוּ בתיקוּן הבית וּלהנהיג איזה מסחר בבית? קמח, אוֹרז, דוֹחן, בוֹרית? וכי מה?… ה”ערילים" הרי לכך הם נצרכים… ממוֹן מעט יש, והשאר – עוֹד לא כלוּ כל הקצין! הרי אפשר יהיה להשׂיג גם בהקפה… כשיש מעט ממוֹן בכיס, הרי שאני! חי חי! ואוּלי מן הראוּי להתחיל באמת תיכף וּמיד ב“עסק”: אוֹמר ועוֹשׂה, חי חי! עכשיו לפני הקציר, האסמים נתרוֹקנוּ והאיכרים “נצרכים” גדוֹלים, ה?…

פניו שהיוּ עייפים מאוֹד, ועיניו ששמוּרוֹתיהן היוּ מידבקוֹת וּמתעצמוֹת, התחילוּ לאט לאט קוֹרנוֹת, וחיוּך נשתפך סביב שׂפתיו השזוּפוֹת והמרוּפטוֹת. בחדר שלטה דוּמייה, ורק נחרתה הכבידה של מַטיל וּנשימוֹתיהם של התינוֹקוֹת ניסרוּ בחלל. החלוֹנוֹת עדיין היוּ פתוּחים, ורוּח בוֹקר צוֹננת התכנסה וטיהרה את האויר. חרגי יוֹם נחוּ כה וכה והבליטוּ את האבק המתנשׂא ויוֹצא. לייבקי היה מוּטל במיטה, עטוּף בבגדיו, מהוּפך וּמכוּוץ, ראשוֹ כבוּש בזרוֹע המקוּפלת על הכר הדק.

שלמה חיים בדק בעיניו את כל החדר, והכוֹל נדמה לוֹ לפתע חדש וזר, אך יחד עם זה מלא חן. קרב על בהוֹנוֹת רגליו אל אשתוֹ וגחן עליה מתוֹך הבלטת הפנים, קרב אל המיטה, גח על התינוֹקוֹת ודוֹבב אילוּ הברוֹת קטוּעוֹת, מנחמוֹת. אחר התחיל בסידוּר הכלים, מחזיר הכוֹל על מקוֹמוֹ, מישר את העיקוּלים וּמתקן את השברים.

– פטוּר – מילמל הלאה ­ וּלואי, רבוֹנוֹ של עוֹלם, שתתקטענה רגליהם, כשם שקיטעוּ את רגליו של השוּלחן העלוּב הזה! צריך לקרוֹא את פילקוֹ הנגר… הוֹצאה מיוּתרת, אבל אין בכך כלוּם… כדאי… חי־חי, וּמַטיל מנמנמת לה, מנמנמת ואינה יוֹדעת את כל העוֹשר הרב שנתעשרתי, חי־חי! – בכל אוֹפן, דוֹמני, כדאי יהיה להימלך בה בדבר פתיחת החנוּת… סוֹף סוֹף אשה פקחית מַטיל, ראש מיניסטר! – והתינוֹקוֹת? אפשר –

הוּא טרם כילה לדבר, וּפּאולוֹ נראה בפתח הפתוּח. פניו היוּ גם עכשיו רחוּצים וּשליוים, שׂערוֹ הלבן למחצה מסוֹרק ותלוּי מסביב לעוֹרפוֹ, אך במקוֹם הפרוה לבש לגוּפוֹ מעיל קצר, שהגיע עד הברכיים, עשׂוּי בד לבן מבהיק, וּמשני פאתי הסדק שבאמצעיתוֹ מתוּפרוֹת גימוֹניוֹת אדוּמוֹת בדמוּת שלוֹש אצבעוֹת מפוּשׂקוֹת, וּבמקוֹם המצנפת השׂעירה לראשוֹ מגבעת של קש בת שוּליים רחבים, מוּרדים.

שלמה חיים נבעת קצת. נדמה לוֹ, שמצאוֹ מי בשעת קלקלתוֹ וסטרוֹ על פניו, אבל כרגע התאוֹשש, ונזדקר וטפף כנגד פּאולוֹ בקריאה:

– ברוּך הבא, פּאולוֹ! למה נתעלמת זה עידן ועידנים? חי חי! כמה קיצים, כמה חוֹרפים!

פּאולוֹ נשאר בשלותוֹ, הקיף את כל החדר בסקירה אחת, וּמשראה את הישינים, מיצמץ בעיניו מיצמוּץ כל שהוּא וענה בחשאי:

– די בּוֹז’י, שלוֹמקא!

וּכשהתקרב אליו יוֹתר לחש לוֹ:

– שלוֹמקא! באתי להיפרד ממך… היוֹם אני יוֹצא מכאן… לעוֹלם אני יוֹצא… הרי ידעת, שאין לי כבר כאן ולא כלוּם… הרי ידעת… הוֹלך אני אל כפר מוֹלדתי, אוּלי ירחמוּני קרוֹבי… רחוֹק קצת הכפר, על גבוּל פוֹדוֹליה הוּא שוֹכן, מרחק של ששים מיל מכאן, אך רגלי הזקינוֹת עוֹד ישׂאוּני שמה… הוֹ הוֹ, ישׂאוּני, שלוֹמקא!

שלמה חיים נתבלבל שוּב ורחמנוּת רבה מילאה את לבוֹ לסבא זה, שלעת זקנתוֹ אנוּס הוּא לכתת את רגליו ולתוּר לוֹ מקוֹם מנוּחה… הפשיל את עיניו הדלוּחוֹת, הכניס את קצה זקנוֹ לתוֹך פיו והתחיל כוֹססוֹ מתוֹך הידוּק שיניים עצוּם.

– וּמדוּע דוקא היוֹם, פּאולוֹ?

האיכר חייך במרירוּת דקה, כיעכע בגרוֹנוֹ וביאר בהטעמה:

– אין אני רוֹצה שיגרשוּני, שלוֹמקא! מחר אוֹ מחרתיים יבוֹא קירילוֹ עם בחוּריו ויגרשני, מבין אתה, שלוֹמקא? אין אני רוֹצה שיגרשוּני, מבין אתה?… בעצמי וּברצוֹני אלך לי, וּכשיבוֹא קירילוֹ להחזיק בבית, ימצא אוֹתוֹ פנוּי… וחוֹשב אתה, שלוֹמקא, שאני מצטער על כך? חס לי! רק קוֹץ אחד –

החיוּך נמחה כליל מעל פניו, שהיוּ באוֹתוֹ רגע נאצלים מאוֹד, וּבעיניו שנתארכוּ ביצבצוּ שתי דמעוֹת גדוֹלוֹת.

– רק קוֹץ אחד דוֹקר וּפוֹצע את לבי: כשאני מגיע בעצמי, שלא אראה שוּב את לייבקי שלך… נער זה קשוּר בי, שלוֹמקא! בחיי, שהוּא קשוּר בי…

אחר הפנה את עצמוֹ לכאן ולכאן ותר בעיניו הדוֹמעוֹת אחרי לייבקי, וּכשמבטוֹ מצאוֹ מוּטל במיטה, גבוֹ למעלה וּפניו למטה, נתקרב אליו ורצה לחבקוֹ, אבל בוֹ ברגע חזר בעצמוֹ ולחש מתוֹך רתיעה לאחוֹריו:

– הריהוּ מנמנם, השפּיר. אל תעוֹררהוּ, שלוֹמקא! הריהוּ

מנמנם, טי־טי… מנמנם, הגוֹזל… – הוּא הרכיב את כפוֹ הגסה על הכף הזעירה של הנער הישן ודוֹבב אל שלמה חיים:

– וחבל לי גם על ביתך, שלוֹמקא, אף בלי מַטלי יהא לי קשה… האמינה, שלוֹמקא, יהא קשה… אשה טוֹבה…

והעיף עין דוֹמעת על מַטיל המנמנמת אצל התנוּר.

וּשלמה חיים התפלץ מעוֹצר רחמנוּת, חוֹטמוֹ הקטן נזדעזע, מצחוֹ הגבוֹה נצטמצם וריסי עיניו התחילוּ מרפרפים. בא בדילוּג מלמטה למעלה, תפש בכפוֹ של פּאולוֹ והתחיל לוֹחצה וּממעכה בכל מאמצי כוֹחוֹ הדל, כשהוּא מגמגם:

– יש אב בשמיים, פּאולוֹ, יש… הוּא ירחם, הי־הי, ירחם. תזכוֹר את דברי שלומקא… הוא משקיף מן השמיים ורוֹאה…

הניח לוֹ והתחיל שוב פוסע בחדר אילך ואילך בעיניים מוּשפלוֹת, כוֹסס את שערוֹת זקנוֹ, וציציוֹתיו מתחבטות על מגפיו המחוּקים. שתיקה מעיקה וּמענה השתררה בבית, גם הנחרוֹת כמוֹ נאלמוּ, וּכשנשמעוּ, נדמה שהן מגיעות לכאן מעולם רחוק, בלתי נראה. פּאולוֹ עמד בקוֹמה זקוּפה, והדמעות זחלוּ על לחייו הקמוּטוֹת, ישרוֹת, צלוּלוֹת וּתכוּפוֹת. דוֹמה שרק עתה הרגיש בכל עוֹמקוֹ את צער הפרידה. בהרוֹת האוֹר נתפשטוּ וּמילאוּ כמעט את כל חלל החדר.

פּאולוֹ פשט את ידוֹ לשלמה חיים, הציץ רגע לתוֹך עיניו, וזה השפילן מיד לקרקע, הניח לוֹ מתוֹך נהימה טרוּפה וקרב אל המיטה, שחה על לייבקי הישן, פרש עליו את זרוֹעוֹתיו ורצה לחבקוֹ. הנער הרגיש בדבר מתוֹך שינה, נתהפך, פקח לרגע את עיניו המלוּפלפוֹת, נתלה בידיו הכחוּשוֹת על צוארוֹ של האיכר הזקן, ולאחר שזה לחצוֹ אל לבוֹ וּנשקוֹ – רפוּ ידיו ונשמט מתוֹך תנוּמה שנית על המיטה.

שלמה חיים ליוה אוֹתוֹ עד הדלת – וחזר על דבריו הראשונים:

– תזכוֹר את דברי שלומקא: יש אב בשמיים. הוא משקיף ורואה…

ז

עברו כשלוש שנים.

קוֹרוֹת אַלוֹנים שוֹפעוֹת מזוּמנים להיוֹת יסוֹדוֹת לבית, קרשי אוֹרנים מוּצקים למילוּי הכתלים, גזעים עגוּלים בקליפתם, שישמשוּ לאחר הקצעה עמוּדים לארבע הקרנוֹת, לחלוֹנוֹת ולדלתוֹת – כל אלה היוּ מוּטלים מוּכנים מבעוֹד חוֹרף, בשעה שהשלגים היו מרוּבים, והדרכים היוּ מתוּקנוֹת ונוֹחוֹת להוֹבלת משׂאוֹת. האיכרים היוּ אז חוֹזרים מן היער כשהם פוֹסעים בעצלתיים אחרי שתיים שלוש שלגיוֹת מחוּברוֹת יחד טעוּנוֹת גזעים ארוּכים, והם עטוּפים וּמכוּרבלים בפרווֹתיהם המדוּלדלוֹת, חוֹבטים יד ימין על כתף שמאל וּלהפך, וּגזיזי קרח כנטיפוֹת בדוֹלח מתנדנדים על שׂפמם המחוּפה כוּלוֹ כפוֹר לבן. וּשלמה חיים עמד על גביהם בשעת פריקה, מכוּנס בבוּרוּס חוּם, קצר וּמרוּפד מוֹך, שחידשוֹ עם כניסת החוֹרף, מיצמץ בעיניו, שהבריקוּ עתה כאֵלוּ של נוֹגש אכזרי, והיה מפקד, כשהוּא מתוּח ועוֹמד, וימינוֹ מוּשטה באויר:

– כאן,“חַמים”, לעבוֹדה! גדוֹלה עבוֹדה שמחממת את בעליה, ה־ה, (ה“חי־חי” שלוֹ, שהיה נפלט לשעבר מפיו בציוּץ של הכנעה שבשפלוּת, בטל לגמרי, ואת מקוֹמוֹ כבש “ה־ה”, שיצא לאויר במין גאוה שבהכרת ערך עצמוֹ…) המקדים לפרוק כאן יקדים לטעוֹן שם ביער… היוֹם קצר וּבלילה זאבים ביער… ה־ה!

הוֹאיל וּפרקוּ אלה את משׂאם והיוּ מנערים את כנפוֹת פּרווֹתיהם מן הקיסמים אגב נעימת קללה, הכניסם שלמה חיים אל ביתוֹ פנימה, שהיה ממוּלא עכשיו שׂקים של קמח ושל שיפּוֹן וּשאר מיני תבוּאה. בתוֹך הדוֹחק רחשה עכשיו מין חדוה שבחיים; אף התינוֹקוֹת העירוּמים עדיין כשהיוּ, בטל מַבּטם העלוּב והעמוּם והיוּ מציצים בערמוּמיוּת ילדוּתית פּיקחית. רק מַטיל לא נשתנתה כלוּם: אוֹתה מטפּחת עצמה שלראשה ואוֹתם החרמשים הכּהים שלמַטה מעיניה הרכּוֹת, אוֹתוֹ החוֹטם הבּכייני ואוֹתוֹ זיע השׂפתיים שאינוֹ פּוֹסק – הכוֹל כשהיה. שלמה חיים מזג לכל אחד כוֹס זעירה, וּמיד, לאחר “הרקתה”, חבט לכל אחד על גבּוֹ אגב ליגלוּג מטוּב לב:

– שתית, אחא, מלוֹא לוֹגמיך – לך הטל עצמך על גבי התנוּר לצד קוֹנעתך, ה־ה! לא יברח. יש על מי שתסמוֹך…

והאיכרים היוּ מנענעים בראשיהם, מחייכים מתוֹך אוֹנס ויוֹצאים זה אחר זה.

ועם כניסת האביב, כשהשלגים התחילוּ מַפשירים, וּבמגרש ניצנצוּ סימני עשׂבים, הזמין שלמה חיים את טרוֹכים הבּנאי – איכר חסוֹן וזריז, ער וּממוּלח, משוּלל קרקע וחי רק על גרזינוֹ – ועמוֹ עוֹד איכרים אחדים, מוּמחים למלאכת בניין, והתחילוּ בהכשרת החוֹמר. וּכדי שלא יצטרך להיטלטל בדירוֹת נכר, שעל ידי כך תקוּפּח פּרנסתוֹ, לא קיעקע את כוֹתלי הבית הישן, אלא בנה לוֹ מסביב את החדש והגדוֹל ממנוּ.

וּמשנשמעוּ מבּחוּץ טילטוּלי הקוֹרוֹת ודירדוּרי הקרשים, השחָזת קרדוֹם שׁוֹרקת וניסוּר מַשׂוֹר בצידה, והריח הרענן והחריף של שׂרף אוֹרנים התחיל בוֹקע וחוֹדר לפנים – התרוֹמם לייבּקי בתוֹך המיטה שבזוית הכּהה, דחה מעליו בידיו הכחוּשוֹת את הכּסת, הרחיב את נחיריו והריח־הריח, זקף את אוֹזניו והאזין־האזין לקוֹלוֹת העריבים הללוּ, שנדמוּ לוֹ עכשיו רחוֹקים וּנעימים מאוֹד.

במשך כל ירחי החוֹרף היה מוּטל במיטה זוֹ, דווּי וחסר אוֹנים, כאפרוֹח זה הגוֹסס בקרן אפילה בחשאי וּבאין רוֹאים. הטחב והסאינה התמידית והחדגוֹנית שבחדר מצצוּ את לחלוּחית גוּפוֹ נטפים נטפים. וּביוֹתר היתה מענתהוּ רוּח החדוה, שקיננה בביתם למן היוֹם ההוּא שיצא פּאולוֹ. על שוּם מה הם דצים כל כך? מה השׂמחה הקוֹפצת עליהם?… וּמשׂטמה כבוּשה, מכלה את הבשׂר ואוֹכלת את הנפש, פּיעפּעה ורתחה בוֹ בלי הרף… התינוֹקוֹת, אלה שכּריסוֹתיהם מגוּלוֹת, כשהיוּ מתקנטרים וּמתנצחים בשׂמחה בריאה וּפרוּעה שלא כרגיל, הרגיש בה כעין שׂמחה לאֵידוֹ… ורגש זה היה מַרתיח בוֹ את המַשׂטמה עד היסוֹד… וּבשעה שאביו היה מוֹנה מעוֹת, ממַשמש בשטרוֹת וּמצרפם חד אל חד ותוֹחבם בהנאה לתוֹך הארנק המעוּך, אז נאנס לעצוֹם את עיניו וּלהדק את שיניו בחריקה חנוּקה. כוֹח הסתכלוּתוֹ נתחדד מיוֹם ליוֹם. כשהוּא מוּטל במיטתוֹ, נים ולא נים, מסתכל ושוֹתק, היה תוֹפשׂ כל נידנוּד קל של הבריוֹת הנמצאוֹת לפניו, וכל זיע היה מגלה לוֹ את הירהוּר בעליו בטרם יעלה על הלשוֹן.

את אמוֹ חיבּב עוֹד כמקוֹדם, עדיין נראוּ בה כל סימני הצער ודאבוֹן הלב המיוּחדים רק לה. וּבשבת בשבת, כששלמה חיים הלך כמשפטוֹ להתפּלל והתינוֹקוֹת נתפּזרוּ לכל קצוי המגרש, והיא ישבה שוּב שׁחוֹחה על סידוּרה חסר הלוּחוֹת וּמנמנמת מתוֹך עייפוּת – אזי תקפה עליו שוּב התשוּקה לקרב וּלהילחץ אליה ולשפּוֹך לפניה את מרי שׂיחוֹ, וּברי היה לוֹ, שהיא תבין לריעוֹ, תלחצנוּ אל לבה החם ותנשקהוּ נשיקה סוֹלדת, אשר תערוֹף על הנשמה כטיפּת טל צוֹננת; אוּלם כשנזכר באבּא ושהכוֹל ברשוּתוֹ, נרתח דמוֹ וּמוֹחוֹ נחלש פתאוֹם, כאילוּ נשתתק, ושוּב היה מוּטל באוֹתוֹ המבּט העמוּם כאפרוֹח גוֹסס…

באחד הימים, כשמטיל היתה מטפדלת בעיסתה, השגיחה בברק שניצנץ לפתע בפני בנה החוֹלה, ונחפּזה אליו, כוּלה טבוּלה באבק קמח, פּרשׂה את זרוֹעוֹתיה החמוֹת וקראה:

– מה לך, בר בטני? הוּקל, הוּקל? כפּרת ראשך אהיה!

וּשׂפתה התחתוֹנה נשתרבבה והתחילה זעה ודמעוֹת גיל גדוֹלוֹת עלוּ בעיניה. וּבאוֹתוֹ הבוֹקר חתלתהוּ בגלימה ישנה והציגתו ליד החלוֹן, “שיראה בני אדם עוֹסקים ב’מלאכה שלוֹ' – ויגיל התינוֹק!”

כּיפּת הרקיע היתה כחוּלה מאוֹד ולהקוֹת עבים צחוֹרוֹת נגרפוּ למרחקים במהירוּת יתירה. שטחוֹ של המגרש היה כבר ירוֹק ברוּבּוֹ, ורק במקוֹמוֹת השקערוּריים נשתייר עוֹד שלג מלוּכלכך וּמנוּקב על ידי קרני החמה. אַמַת המַים שבאמצע המגרש היתה מליאה על גדוֹתיה, מתנַפּחת וסוֹאנת, מעלה רצים דלוּחים וּבוֹלעתם בנשוֹב בה הרוּח. סנוּנית פּרוּשׂת כנפיים וארכת זנב גזרה את האויר המטוֹהר בטיסה אלכסוֹנית מלמעלה למַטה, התיצבה על רגב בודד והשתדלה למלאוֹת מַקוֹרה טיט, אבל הרוּח הגבּיה את אברוֹת המשי שלה והדפה ממקוֹמה. זכרי האַוָזים הלבנים טפפוּ בוֹדדים וגיעגעו, קפדנים וּמרוּגזים, כאברכים הללוּ שניטלוּ נשיהם ללידה. רוּח קריר נשב מצד היער והיה מהפּך ביוֹנקוֹת התדהר החשׂוּף וּמיליל ברוֹגז כבוּש. לפני הבית היוּ מוּטלים בערבּוּביה מעשׂי יער ממינים שוֹנים. איכרי אחדים במכנסיים רחבים, מתקפּלים לרוּח, היוּ כפוּפים על הקוֹרוֹת, מנוֹפפים את קרדוּמוֹתיהם המבריקים וּמשקיעים אוֹתם בבשׂר העץ הלבן והרענן. טרוֹכים זה, שׁשׂפמוֹ השחוֹר והדק עשׂוּי אֶל על, כשני פתילים דקים, ניצב בקוֹמה זקוּפה ואַמַת הבניין בידוֹ, מזרז את הבּנאים בהלצוֹת מחוּדדוֹת, וּשלמה חיים עוֹמד על תלוּלית של עפר תחוּח שקוּע בהירהוּרים. הרוּח מניף את פּאוֹתיו, מבדרן וּמרקידן מעלה וּמטה, והוּא מכרסם את קצה זקנוֹ וּמרטן לעצמוֹ. אחר כך זז ממקוֹמוֹ והתחיל מוֹדד את סביבוֹת הבית, כשהוּא מדלג בזריזוּת על בוֹרוֹת וחפירוֹת.

כל אוֹתוֹ היום לא מש לייבּקי מעם החלוֹן: כל מה שנתהוה עכשיו במגרש נדמה לוֹ חדש בתכלית החידוּש, כל נקוּדה זעירה שבזעירה עיכּבה את מבטוֹ וליבּבתוּ בלי חוֹק, ורק כשנלאוּ עיניו משפעת האוֹר הלבן, עיצמן וכיון את פניו הצוֹמקים כלפּי סילוֹן האויר הצוֹנן, שזלף לתוך החדר בעד פּרצת הזגוּגית, והזכיר לוֹ את ריח הנהר ביוֹם קיץ. וּכשפנה היוֹם וּמלאכת הבניין נעצרה, לקחתוּ מטיל בזהירוּת חמימה והשכּיבתוּ שוּב במיטה, כיסתהוּ יפה ואמרה אגב הפשילה עיניה למעלה:

– ברי לי, שזכוּתה של סבתא מיריל תעמוֹד לי והילד יבריא; ברי לי, ריבּוֹנוֹ של עוֹלם, כשם שעכשיו בין השמשוֹת!

וּבעצם ניכּרוּ בגוּפוֹ של לייבּקי סימני הבראה: תאבוֹנוֹ גבר במידה מרוּבּה, לחייו התחילוּ מַורידוֹת וּמעלוֹת בשׂר, וירידוֹתיו מן המיטה נעשׂוּ תכוּפוֹת. וּכשהימים נתחממוּ יוֹתר, והמגרש נתברך שוּב בעתרת חמוּדוֹתיו, היה לייבּקי יוֹצא לחוּץ, נשען באחת הקוֹרוֹת וזן עיניו במלאכת הבּנאים הזריזים. עמוּדי הכתלים היוּ כבר זקוּפים ועוֹמדים, ורק הקרשים טרם הוּכנסוּ לתוֹך חריציהם הרעננים. וּבערב, כשירדה אפלוּלית דקה על המגרש, והלבנה הפּגוּמה משהוּ היתה מכסיפה את מערוּמי העץ, היתה הדירה הישנה שבפנים מציצה כלפי חוּץ, כחוּרבת קדוּמים אחוּזה בזרוֹעוֹת כשפים. מגוּפי הקרשים וקוֹרוֹת האוֹרנים ביצבצוּ עכשיו בחַמַת הצהריים רסיסי נטף כתוּמים ונמסים, והגרזינים המלוּטשים היוּ צוֹחקים בזוֹהר מסַנור בידי מניפיהם, שבבים וּכפיסים היוּ מתגוֹללים על הקרקע השחוֹרה וּנסוֹרת דשינה היתה פזוּרה על גביהם, וכפּוֹת הרגליים היחיפוֹת היוּ מידבּקוֹת בה.

הללוּ היוּ מוֹשכים את לבוֹ של לייבּקי וכל הימים היה נשאר בחוּץ. האויר הטוב והיסח ההירהוּרים החזירוּ לוֹ במקצת את בריאוּת הגוּף, וחדוַת החיים התחילה נאחזת בלבוֹ כשלהבת בפתילה מפוחמה. אף מטיל, משראתה את בר בטנה, שהוֹלך הוּא וּמבצר לוֹ שוּב מעמד בעוֹלם הזה, נעשׂוּ רחמיה כמַעיין המתגבר והיתה מַשפעת לוֹ מכל מאכלי מעדנים. בבוֹקר שלחה בידי אחת הילדוֹת אפרוֹח רך אל השוֹחט בעיירה והיתה מכינה לוֹ “כּף מרק מתוֹק כדבש”, הגמיאתוּ חלב עז כתוֹם מדשן וּמשדלתוֹ בדברים חמימים שיאכל ויבריא. שהרי עליו להתחיל בסוֹף הקיץ להניח תפילין. ו“הנחת תפילין כוֹח גברא היא טעוּנה…”, ובשעת אמרת הדברים האלה כיוצוּ הדמעוֹת את גרוֹנה: "תוֹלעת תשוּשה כזוֹ… חבילת עצמוֹת יבישוֹת, שרק עוֹר דק קרוּם עליה… גדוֹל כגרוֹגרת דר' צדוֹק – וּכבר הוּא בן שלוֹש עשׂרה וּבחזקת גבר, כּפּרתוֹ אהיה!… ושוּב נקב את מוֹחה יאוּש שחוֹר: “שמא אין עוֹד תקוה לשבר כלי זה?”… אך הלב, לב אֵם, התנחם מיד והטיפוּח נמשך בלי ליאוּת.

וגוּפוֹ של לייבּקי השבּיח יוֹתר ויוֹתר.

עד שתיקבע רצפת הקרשים ויוֹעמד התנוּר של לבינים שׂרוּפוֹת (בפעם הראשוֹנה זכה בית במגרש לתנוּר של לבינים שׂרוּפוֹת…) התגוֹרר שלמה חיים עם משפּחתוֹ בדירתוֹ של הילקוֹ בּרזוּק, זוֹ שעמדה בירכתי המגרש מנגד. הילקוֹ חב לשלמה חיים חוֹב הגוּן, ועל כן כשנצטרך זה לדירה ארעית, הצטמצם האיכר עם בני ביתוֹ לתוֹך זוית אחת, ואת השאר פינה בשביל מיטיבוֹ. הדוֹחק היה כאן גדוֹל וזוֹהמה עוֹלה עליו: איקוֹני ה“קדוֹשים” היוּ מטוּשטשים וּמכוּסים צוֹאַת זבוּבים צפוּפה, הכתלים היוּ נוֹטים וטיחם מחוּק

וּשלוּליוֹת של שוֹפכין וּמי רגליים מילאוּ את משקעי הקרקע השחוֹרה. חזרזירים שדוּפים וּשקוּעי כרס, מזי רעב וצעקנים, היוּ מתפּרצים פעם בפעם לתוֹך הדירה, מתדחקים בינוֹת לתינוֹקוֹת וּמחטטים בפימוֹתיהם הרטוּבוֹת אגב חירחוּר מחריש אוֹזניי וסילסוּל חוּט זנבם הלבן, והתינוֹקוֹת אף הם היוּ צוֹוחים ככרוּכיוֹת, כשהם מגינים על עצמם בידיהם העירוּמוֹת. מַטיל קיללה את יוֹם היוָלדה על שהכניסוּה לתוֹך “גיהינוֹם” שכזוֹ, וטפחה דברים כלפּי בעלה על שהתחיל בכלל בבניין בית חדש. אך שלמה חיים לא חלשה, חלילה, דעתוֹ משׂיחת אשתוֹ והיה מתחכּם:

– שטיה שלי! אמת, בקיאה אַת בעסקי עיסה, לכל הדעוֹת, אך מה לך אצל עניין שניתן לגבר? ה־ה, שמא תחַוי כבר דעה בדבר מינוּי רב דמטא?

האדימה מטיל מתוֹך עלבוֹן ונתלחלחוּ עיניה. שלמה חיים ריכּך את קוֹלוֹ יוֹתר:

– וכי מה, שטיה? לדוּר במכלה כזוֹ ניחא לך? הרי עכשיו יהא לך היכל רוֹזנים ועוֹד לקבּוֹל אַת צריכה?… וכי שׁיערת לפני שלוֹש שנים, שלעת כזוֹ נגיע לידי כך… צאי ולמדי, שטיה, כמה גדולים חסדיו של הקב"ה… רצה לזכּוֹת את הקבצן שלמה חיים ושיגר לוֹ את מלאָכוֹ בדמוּת פידקוֹ, ה־ה! אין מה לקבּוֹל, מַטיל, בעוֹד עשׂרה ימים נהיה בביתנוּ, ואז –

רוּח שטוּת נכנסה בשלמה חיים באוֹתוֹ רגע, הוּא שילב את זרוֹעוֹתיו על גזרת אשתוֹ המלוּכלכת ורצה לרקד עמה בתוֹך בית האיכר, אבל בוֹ ברגע נפגש במבטוֹ הקם של בנוֹ בכוֹרוֹ, נתבייש ויצא.

ולייבּקי, אף כי קרוֹב היה ל“בר מצוה”, עדיין פעוּט היה כמקוֹדם, אלא שחטוֹטרתוֹ נתבלטה על גבּוֹ יוֹתר. לסתוֹתיו העלוּ אמנם קצת בשׂר, אבל ירקוֹן הרזוֹן היה ניכּר בהן, ועיניו נעשׂוּ משוּנוֹת ועמוּקוֹת – עיניים, שבשעת הסתכלוּת בטל הגוּף שהן קבוּעוֹת בוֹ, ורק הן לבדן נשארוֹת כמרחפוֹת בחלל ריק, ונדמה, שאיזה כאֵב עתיק, בן דוֹרוֹת רבים, כבוּש בתוֹכן. שלוֹש שנים היתה נפשוֹ כנתוּנה בצבתוֹת מלוּבנוֹת עד שאוּכּלה כליל, וגם עכשיו כשקם הגוּף קצת לתחייה מתוֹך שכחה, נשארה הנפש רצוּצה וחסרת ליח.

כל הימים היה מצוּי במקוֹם הבניין, מסתכל בעיוּן בעבוֹדתם הזריזה של הבּנאים ומעיז לפעמים לאחוֹז בעצמוֹ בגרזן הכבד ולחטוֹב בגזר עץ לשם חטיבה בלבד, אך מיד היה מתיגע וּקנה נשימתוֹ כמוֹ נסתם, ואז היה טרוֹכים משטה בוֹ וּמשלחוֹ לאכוֹל אִטריוֹת עם מרק דגים, והאיכרים היוּ מזדקפים וּממַלאים צחוֹק פיהם, צחוֹק פּרוּע וטיפשי, וזוֹרקים בוֹ שבבים דקים אגב סינוּן_

– אַ־קוּש, אַ־קוּש! אֶל הלוּל!

אבל על אלה לא התמרמר כלל, להפך, אלה שיעשעוּהוּ וּבכל שעת שהוֹתוֹ ביניהם היה שוֹכח עוֹלם וּמלוֹאוֹ, מתבוֹנן לכל הנפת גרזן ונהנה מזה. ורק כשחזר לבית אבא ונפגע באוֹתה הרחישה והזוֹהמה, סלד בוֹ הלב ולרגע ברגש מַשׂטמה.

ביוֹם ה' שלפני “שבת סליחוֹת” העתיק שלמה חיים בעזרת סוּסוֹ הקירח של הילקוֹ כל כליו ורהיטיו לתוֹך ביתוֹ החדש. פניו היוּ נהירים באיזה אוֹר עילאי וידיו הרזוֹת היוּ עוֹסקות במרץ וּבכוֹח, חוּץ לדרך הטבע. איזה כשרוֹן מיוּחד נתגלה בוֹ באוֹתוֹ יוֹם: הוּא היה רץ מזוית לזוית, מסיע כל דבר ממקוֹמוֹ וקוֹבע לוֹ מקוֹם אחר, מתרחק אחוֹרנית וּמסתכל מתוֹך עצימת עין אחת, אם כּיון כבר לנקוּדה אחרוֹנה. פעם בפעם אץ אל החנוּת (הבית החדש נתפּלג לשני חצאים, בחצי הימני, שבניינוֹ נגמר תחילה, היתה חנוּת ושלט על גבּה, וּבחצי השׂמאלי היה חדר אחד גדוֹל מחבירוֹ – הקטן ממנוּ בצידוֹ – ששימש חדר ילדים וּמבשלות כאחד), מביא ווי ברזל חלוּדים וקוֹבעם בשבר ברזל בכתלים הלבנים, כשהוּא מכוין שלא יחטא חלילא, לשיווּי המידה, ואף על פי כן חטא וחטא. מַטיל טילטלה מלוֹא הסינר כלים קטנים, מטפּחתה שמוּטה וּפניה טבוּלים בזיעה, שלוֹשה תינוֹקוֹת כרוּכים אחריה,

אחוּזים בשׂמלתה וּמצעקים, והיא מקללתם וּבוֹעטת בהם מייאוּש לאחוֹריה, וּכשנכנסה לתוֹך החדר צנחה על האיצטבה שליד הכיריים, הרפתה מן הסינר ונתידרדרוּ הכלים לקרקע בקוֹל רעש גדוֹל. נחיריה התרחבוּ וּשׂפתה נזדעזעה:

– דירה, הרי לך דירה חדשה!… וּמה, למשל, הייתי חסירה בדירה הישנה?… לדידי היה ניחא גם כך… וּבכלל אין אני יוֹדעת אילוּ טוֹבוֹת הגיעוּ לך מכל העוֹשר שנתעשרת… שׂכר ועוֹנש בצידוֹ… ניתן לך ממוֹן וניטלה בריאוּתוֹ של בנך… נוֹח היה לי שלא יתרגש עלי גם זה וגם זה… והאמת אגיד לך, שהיית אכזר, אכזר מגוּנה… לא די שלא חסת על ה“ערל” הזקן, אלא עוֹד סייעת לרעתוֹ… עוֹד סרסוּר לדבר מצוה כזה היית צריך להיוֹת… ועכשיו מש“נתחממת” קצת, הרי מיד דירה. קטנה היא! “לא נאה”… לענייני הקפה"… אין אני יוֹדעת מה הטוֹבה שתגיע לך מזה, שיהא נאה ויהיוּ מקיפין לך… באמת אשה פשוּטה אני ואיני יוֹדעת “חכמוֹת”, אבל לבי אוֹמר לי, שכּל זה הוּא רק “מעשׂה שׂטן”, ואני מהססת, שלמה חיים, אני אוֹמרת לך שאני מהססת!… הלואי שאתבּדה! הלב יוֹדע לפעמים יוֹתר מן הראש…

שלמה חיים, שעמד כל שעת טענוֹתיה של אשתוֹ ליד הכּוֹתל והקשיב, שוֹתק וּמרוּכּז, כששבר הברזל בידוֹ, קפץ לפתע ממקוֹמוֹ כנכוה ברוֹתחין, פּאוֹתיו וּזקנוֹ סמרוּ מתוֹך חימה, עיניו האדימוּ וכל יצוּריו ריתתוּ:

– להשבּית את שׂמחתי אַת אוֹמרת? הגידי! להשבּית את שׂמחתי?… את גוּלגוֹלתך ארוֹצץ אוֹ אשׂים קץ לחיי… מה אַת רוֹצה?… הגידי, טיפשה! בבכי אַת חוֹנכת לי את הבית, בבכי?… למה אתם יוֹרדים לחיי, הַא? אַת וּבנך – שׂוֹנאים אתם אוֹתי בנפש… לדמי אתם צמיאים, קטלנים!… ואני – למי אני עמל? לכם אני עמל, ממזרים!…לך, טיפּשה!… מחרתיים “חנוּכּת הבית” ואַת להשבּית את שׂמחתי אַת רוֹצה?… הבית שלי הוּא, אני בעל בית כאן… אני גוֹזר עליך שתיאָלמי… הי־אָל־מי!…

זוֹ היתה הפעם הראשוֹנה למטיל, שראתה ושמעה את בעלה כך. פניו היוּ דוֹמים לפני שד, עיניו בלטוּ, ריר עכוֹר נזל מתוֹך פיו הפּעוּר וזחל על זקנוֹ המבוּדר. היא נבעתה מפניו ונתכּנסה לתוֹך קרן זוית, שלייבּקי ישב בה, לפתה את גוּפוֹ הצנוּם ולחצתוּ בכל כוֹחוֹתיה. אף התינוֹקוֹת נצטמצמוּ בזויוֹת והציצוּ משם רוֹעדים וחיורים.

שלמה חיים פסע זמן מה בחדר ועם כל פסיעה ניכּר היה, שכעסוֹ פוֹחת והוֹלך, למשל, דרך החוֹטם הוּא מתנדף, וּכשפּג לגמרי, נתקרב אל מטיל ודיבּר אליה כבר בהכנעה של פּיוּס וּבחיוּך מר:

– מטיל! כיצד כתוּב שם – ב“פרק”? הא? “הזמן קצר והמלאכה מרוּבּה”… הרי צריכים להתקין איזוֹ סעוּדה… לשבּת רוֹצה אני להזמין את ה“קלוֹיז”… בעיקר הדבר, מטיל, הרי צריכים לחנוֹך את הבית… הרי יהוּדים אנוּ… כלוּם אפשר שניכּנס בלי חנוכּת הבית?…

מטיל נאנחה ונתפּייסה והתחילה מטפּלת בסידוּר הכלים מתוֹך דמיעת עיניים שאינה פוֹסקת. התינוֹקוֹת יצאוּ ממקלטיהם והתחילוּ מסייעים לאמא, נבעתים ושוֹתקים, ושוֹלחים פעם בפעם מבּטי חשד לצד אבא.

ח

לייבּקי היה מוּטל פּרקדן בפישוּט ידיים ורגליים על תלוּלית ירוּקת דשא שעל חוֹף הנחל. בתוֹך הגלים הקטנים, הירקרקים והפּזיזים, השתקפוּ קרעי עננים קלים, כתימרוֹת עשן לבנוֹת שנפלטוּ מקנה רוֹבים ענקי, והיוּ עוֹלים ויוֹרדים עם כל זעזוּע המים. חרגוֹלים גבהי־כרעיים ניתרוּ בחוּצפּה מעל פני המים כנגד העשׂב שבּיבּשה ונרתעוּ לאחוֹר, וּפעוּטי דגים פּתלתּוּלים החליקוּ על גבי הגלים, מתגלים ונבלעים, מתעלים ושוֹקעים. מן הסוּף, שהתחיל כבר מתכּרכּם קצת, הגיע רישרוּש מלא נעימוּת שאננה ונתן דמוּת לריח הערב שזלף מעברים. במרחבי הכּרים הכסוּחים היוּ מפוּזרים כה וכה ציבּוּרי שחת, שנייה לכיסוּח, מוּקפים ערפילים כחלחלים ודקים כמשי, נוֹגעים ואינם נוֹגעים, ודוֹמה היה, שהם שקוּעים בהקשבה של דביקוּת לפיטפוּט המים הבוֹקע ועוֹלה מטחנתוֹ של גאבליצקי, ששכנה במדרוֹן, ורק ראש גגה המזוּפּת הסתמן מתוֹך האפלוּלית שבתחילת בין השמשוֹת. האוֹפק הצפוֹני הכחיל בענניו המתוּללים, שירדוּ בשיפּוּע כמסכּים כבידים ונבלעוּ אי בזה מעבר לכדוּר הארץ. החמה, ששהתה במערב ולא שקעה עדיין, היתה מסננת את קילוּחיה הארגוָניים מבּעד להררי העבים, ואלה היוּ נשפּכים לכל הצדדים וּמגונים מגדלוֹת וציבּוּרים של אש לוֹחשת תלוּיים על בלימה, וּלרגליהם מלמַטה נסרחה לאוֹרך, כשוֹבל ארגמן, עב עגוּלה, שקיבּלה את זיוָה ממקדש היוֹפי שלהט מלמַעלה. היער, שנימנם במרחק מועט, היתה תחתיתוֹ נראית כמאוּבּקת באבק צהוֹב, והגזעים החסוּנים, המפוּצלים והמבוּקעים, שיווּ עליו איזה נוֹי קדמוֹן, והוּא היה יוֹנק בצמא את זרם הנחל אל קרבּוֹ. מלמעלה היה מסוּבּך וּמלוּכּד לחטיבה אחת ירוּקה, שרק זעיר שם זעיר שם פּיזזוּ עליה בהרוֹת אוֹר כחלחלוֹת מלאוֹת גיצים, כגילוּיי רז טמיר, ועדוֹת בני הכנף, שהיוּ חבוּיוֹת בתוֹכוֹ, פּצחוּ ברינה קוֹלנית, כמבקשוֹת להסיח את העין מן הקוֹדש: פּת־אים! אל תסתכלוּ, אין כאן כּלוּם, כּלוּם"… אבל דוקא אזהרה אילמת זוֹ מרתּקת את העין עוֹד יוֹתר… כמוֹ נשמעוּ נשימוֹת ארוּכּוֹת וּספוּגוֹת אוֹשר עגמוּמי, כנשימוֹת שלפני פרידת אשה נאה…

התלכּדוּת הגוֹנים השוֹנים עם הקוֹלוֹת הדקים נעשׂתה עם כל רגע ביתר עזוּז וּמהירוּת. הלב נמשך לצד אחר, והעיניים הרטוּבּוֹת צפוּ למרחקים רבים. איזוֹ נימה צעירה, תינוֹקית, רעדה במעמקי הנפש, וגעגוּעים אילמים פּיעפּעוּ מלגוֹ… כנפי ענק אדוּמוֹת צמחוּ מאיזה עבר והלבּינוּ מתוֹך התקרבוּת בּזקית, נטלוּ את הנשמה הקלילה ברכרוּכית אֵם וטילטלוּה מתוֹך גיפּוּף מלא אהבה מעלה, מעלה… – – –

וכן ירד הערב על לייבּקי על שׂפת הנחל ההוֹמה.

בחדר היוּ כבר קצת סדרים, ורק על רצפת הקרשים החדשה התגוֹללו עוֹד, בין כתמי סיד גדוֹלים, כלים ושברי כלים. העששית הקטנה והמפוּיחה טיפטפה מעל השוּלחן אוֹר קלוּש לתוֹך החלל, הכתלים היה סידם החדש מַבהיק מתוֹך לבנוּנית כחלחלה ועל הסיפּוּן נראוּ משיחוֹת גסוֹת של המברשת. הזגוּגיוֹת היוּ כחוּלוֹת לילה, וּכמוֹ מזימת שׂטן סוֹדית חייכה מעליהן. זבוּב נפוּח התלבּט בזוית ריקה בזימזוּם של יתמוּת. במיטוֹת הסתוּרוֹת היוּ מוּטלים גוּפי התינוֹקוֹת, אלוּ הפוּכים ואלוּ כרוּכים. מטיל היתה מחצית גוּפה מוּנחת על השוּלחן, כבוּשה בסינר הפּרוּשׂ. אף הגה לא השמיעה, רק כתיפיה נתכּוצוּ ונתרחבוּ לסירוּגין והעידוּ על הסינר, שהוּא סוֹפג אל קרבּוֹ דמעוֹת… שלמה חיים עמד נשען אל זיז החלוֹן מעוּוה פנים והיה כּוֹסס את שׂערוֹת זקנוֹ, אגב חיטוּם חסר טעם.

כבר הגיעה חצוֹת הלילה והנער שיצא עדיין לא חזר!… האיכרים שבמגרש לא נתקלוּ בוֹ בשוּם מקום. וּמַטיל, היה הפּחד מהבהב בעיניה ולבה מרתת: ילד חוֹלה… מהלך כל הימים ולבוֹ בל עמוֹ… והגבּאים של השם יתבּרך מחזרין אחריה תמיד, מיוֹם שעמדה על דעתה, וּמבקשים הזדמנוּת להיפּרע ממנה… תמיד לבה חרד לאסוֹן האוֹרב… מי יוֹדע!… מי יוֹדע מה קרה!…

וּבשעה שגוּף האֵם העייף נם תנוּמה טרוּפה והדמיוֹן היה רוֹקם מקרי זוָעוֹת והלב שיוַע מן המיצר לעזרת היקר לוֹ, היקר מכּל יקר, וּבקרב האב היתה מתוּחה נימה של דאגה מהססת ועוֹרגת, - נפתחה הדלת בבהלה, ויצוּר קטן פּרוּע שׂיער, גדוֹל עיניים ומעוּקם פנים, התפּרץ לתוֹך החדר והיה גוֹחן ונזקף חליפוֹת, נוֹהם וצוֹחק וּמוֹחה דמעה בכף יד קטנה. מַטיל זינקה ממוֹשבה גם היא בנהימה טרוּפה, עיניה פקוּחוֹת וּזרוֹעוֹתיה פשוּטוֹת, אך לפתע סלדה לאחוֹר וכרעה תחתיה באנקת שבר…

וּשלמה חיים, שהתנער ממחשבוֹתיו, נעץ אצבעוֹתיו בעוֹר הלחָיים, הפשיל את ראשוֹ למעלה והתחיל רץ בחדר אילך ואילך, כבוֹרח מפני הרוּח הרעה שבאה אל ביתוֹ.

---

מֵיטָה

מאת

אשר ברש

א

בצלע הגן, תחת תפּוּחה מסוּבּלת ענפים מעוּקלים, נוֹשׂאי עלים קטנים ותפּוּחים גדוֹלים, אל גדר לבינים לא טוּחה, היתה נשענת מלוּנה של קרשים רקוּבים ומשחירים, רחבה מלמַטה, והוֹלכת וצרה מלמעלה, כעין אוֹהל. בתוֹך המלוּנה, על הקרקע, משטח של קש וּגבבא, ועליו היתה מוּטלת בפישוּט ידיים ורגליים – הריבה מייטה.

מסביבה התגוֹללו תפּוּחים ואגסים מתוּלעים ורקוּבים לחצאים וּלשליש, וּזבוּבים מזמזמים מרפרפים על גבּיהם, מידבּקים בהם רגע וּמתנשׂאים שוּב. בפינה נח סוּדר מלוּכלך ומרוּפּט, מקוּפּל בדומה לאיזו חיה מנמנמת: תחת סוּדר זה היתה מייטה מתכּנסת בלילוֹת הצוֹננים למען יחם לה.

חתוּל, זקן מוּפלג, מטוּשטש הגוֹן וּמקוֹרח רוּבּוֹ, בעל עיניים מלוּפלפוֹת וכרוּך תמיד אחר השינה, היה רוֹבץ בחיקה המפוּשׂק וּמשמיע נחרה הדוֹמה לניסור עצים במַשׂוֹר קהה, והיא נוֹברת בתאוה בעוֹרוֹ באצבעוֹתיה הנפוּחות והאדוּמוֹת.

בלילה כשהיה מטפטף גשם בתוֹך הגן וּמנַקש בלי הרף בעלי האילנות, ונדמה, שדבר מה מתהלך וּפוֹסע בין השיחים, מרשרש בעשׂבים ומתקרב אל המלוּנה, אז היתה מייטה מַתחילה מפחדת. בתחילה היתה מרימה משהוּ את ראשה, עוֹשה אוֹזניה כאפרכסת, משתדלת לשמוֹע נפילת כל טיפּה וטיפּה בפני עצמה, ואינה מַצליחה, וקמעה קמעה התחיל מתכּנס אל לבה פחד טמיר מפני הקוֹל המוֹנוֹטוֹני המתהלך בחוּץ וכל עצמוֹתיה רחפוּ. אז, כמתוֹך החלטת פתאוֹם, היתה מתהפכת גבּה למעלה וּפניה למַטה, כוֹרכת את זרוֹעוֹתיה סביב ראשה פּרוּע השיער וּמהדקתן היטב היטב על האוֹזניים וּמתאַמצת להירדם, מתוֹך נשימה כבידה לתוֹך הקש.

ויש שבחצוֹת הלילה עם קריאת הגבר הראשוֹנה, היה בן אדם מכוּרבּל ועטוּף בשׂק מתקרב בחשאי אל המלוּנה, גוֹחן וּמדליק בתוֹכה גפרוּר, וּפתאוֹם הוא מתחיל מכה באגרוֹפו על הקרשים וצוֹוח:

– נ־בי־ל־ה! יהלמוּך כל הרעמים שבעוֹלם! כך אַת שוֹמרת על הוֹני ואוֹני?… הכוֹל הוֹלך כאן לטמיוֹן ואַת סרוּחה בתרדמה?… נ־בי־ –

היתה נשמעת גניחה משוּנה ונהימה שרוּקה, נהימה בוֹרחת לזוית, ואחריה נשמעוֹת בעיטוֹת וּמלקוֹת, בתערוֹבת קללות וצוָחוֹת חנוּקוֹת. ואוּלם כעבוֹר רגע שוּב נשתתק הכוֹל, וּבן האדם המכוּרבּל בשׂקוֹ היה מתרחק מכאן, כשהוּא משרך דרכוֹ בין האילנוֹת המַשירים רסיסים צוֹננים, וּלפעמים גם פרי כבד לתוֹך העשׂב הרטוֹב.

זה היה מוֹטיל, האב, חוֹכר הגן מאת ה“חצר”. הוּא היה יוֹשב ושוֹמר במלוּנה שבקצה השני של הגן, והיה בא בלילות להיוָכח, אם הבת מַשגחת כהוֹגן. לא פעם קרה, שחשׂפוּ לוֹ גנבים חצי עץ מפּריוֹ.

ב

עם הנץ החמה, היתה באה דבוֹרה, האֵם, בלוייתוֹ של איציק, נער כבן שתים עשׂרה, אדוֹם לחָיים מלוּכלכוֹת, יחף וּמכנסיו שחוּקים וּקרוּעים על ברכּיו – שניהם מסוּבּלים בשׂקים וּבסלים. באים הם ליטוֹל את הפירוֹת, שנשרוּ בלילה, לביתם, אל העיירה הרחוֹקה מכאן כתחוּם שבת, למכרם שם. נפרקוּ הסלים והוֹעמדוּ מסביב למלוּנה, ועל ידם הוּטלוּ השקים – הוֹציאה דבוֹרה מתוֹך אחד הסלים פת לחם קיבר וּשני דגים מלוּחים כרוּכים בנייר אמוֹץ, מסרתם לידי מוֹטיל ואמרה:

– באחד “תסתוֹם את פיה” של “הנבילה” והשאר תקח לך. בצהריים, אפשר, שאשלח לך עוֹד מה… הוֹי הטרדוֹת, הטרדוֹת! יוֹמם ולילה, כשוֹר בעוֹל ממש, אין אף רגע מנוּחה. וּכבר אפסוּ הכוֹחוֹת. הרגליים מליאוֹת מחטים. אוּלי כשתעבוֹר עוֹנת הגן יוּנח מעט, ריבּוֹנוֹ של עולם! זמן רב לא אוּכל לסחוֹב בעוֹל…

בינתיים התכּנס איציק בחשאי לתוֹך המלוּנה, תפשׂ בשׂמלתה של מייטה, וּמשכה החוּצה, כשהוּא חוֹרז כנגדה: “הי־הי, קוּמי, צאי, וּפה אַל תפצי!” השמיעה מייטה צָוחה, וּדבוֹרה נחפזה אליה והתחילה צוֹבטת אוֹתה וּמקללת:

– וּלואי שתרוּמי תוֹלעים כתפּוּחים הללוּ המתגוֹללים סביבך! ראוּ נא! ה“ילד” חמד לוֹ לצוֹן ואך נגע בה, התיפחה, יפח בלוֹעך! וּמחרישה אוֹזניים בקוֹלוֹתיה. וּלואי שתתחרשי, ריבוֹנוֹ של עוֹלם, לעוֹלם וָעֶד!

– יהי כן, אמן ואמן! – מילא איציק אחרי אמוֹ וניענע בראשוֹ מתוֹך גיחוּך חצוּף.

כשמילאוֹ את סליהם והלכוּ לדרכם, בא מוֹטיל – ו“שבט מוּסר” בידוֹ, סוֹקרה מלמעלה למטה וּמפקד אגב הצלפה קלה:

– לָבוֹר תפּוּחים!

נזדקפה מייטה מתוֹך עצלוּת, התעטפה בסמרטוּטיה, יצאה מתוֹך המלוּנה, כשהיא משׂקרת עין באלכסוֹן על אביה מתוֹך פחד, שמא שבטוֹ מוּנף וּמוּכן להצלפה.

ג

ליד ערימה של תפּוּחים ירוּקים, צהוּבּים ואדוּמים, כוּלם רטוּבּי טל, מעוֹרבים בעלים ושברי יוֹנקוֹת, ישבה מייטה על העשׂב הרטוֹב, פּישׂקה את רגליה הגסוֹת, היחיפוֹת, כשהיא נוֹטלת תפּוּח תפּוּח בידה, מסוֹבבתוֹ וּמתבוֹננת בוֹ מקרוֹב, מקנחתוֹ בשׂמלתה וּמוֹרידתוֹ בזהירוּת מרוּבּה לתוֹך חיקה, כמוֹ שלימדה מוֹטיל.

וֹכשהפליגה החמה בשמי התכלת והציפה בשפעת אוֹרה את כל הגן: הגזעים המלוּבּנים בסיד מַבהיקים, העלים הרעננים מנמנמים והתפוּחים אדוּמי הלחָיים מציצים מבּינוֹתם – אז מפשילה מייטה את ראשה למרוֹם וּמסתכּלת ברקיע הזך, מוֹרידתו קצת לבין האילנוֹת, מעכּבת רגע מבּטה על ברק עלה לח וּמשתדלת לשרבּבוֹ בקו ישר יוֹתר ויוֹתר, עד ירכתי הגן. נתגלה על שׂפתוֹתיה הדשינוֹת והבוֹלטוֹת גיחוּך טיפּשי, מתוֹעב, נשתפּך על פניה הירוּקים־כתוּמים, וחזה המגוּשם והמגוּלה למחצה התחיל תוֹפח ומתרוֹמם מרוֹב הנאה. ברגע ההוּא תקף עליה החשק להוֹציא מגרוֹנה צוָחה שרוּקה ובוֹקעת, שתתגלגל בין האילנוֹת עד קצה הגן, עד גדר הלבינים הגבוֹהה, אך משזכרה את שבטוֹ של אבא, פג חשקה, ושבה אל ברירת התפּוּחים.

כשהרגישה שאבא התרחק, קמה והתחילה מהכלת אל תוֹך הגן.

על עץ גבוֹה, ששׂרעפּוֹתיו מגוּדלוֹת וצלוֹ מרוּבּה, ישבוּ שני “שקצים” וקטפוּ אגסים. תחת העץ היה מוֹטיל כפוּף וזוֹחל וּמקבץ את הפירוֹת לתוֹך הסל. ראוּ ה“שקצים” מרוּם מוֹשבם, כי מייטה הוֹלכת וקריבה אליהם, התחילוּ מתעותים ומתנענעים מתוֹך צחוֹק כשהם קוֹראים: “קיש, קיש! מייטה, מייטה! חַ־חַ־חי־חי!”, וּמטר אגסים ניתּך באלכסוֹן כלפי מייטה, אל פניה, אל חזה, אל בטנה… נזדקף מוֹטיל, הפשיל את ראשוֹ והתחיל צוֹוח כלפי מעלה, כשעינוֹ האחת עצוּמה, וכיון שה“שקצים” לא שמעוּ לוֹ, נתמלא לבוֹ חימה רוֹתחת וכל איבריו התחילוּ מרתתים, רץ לקראת הבת והתחיל מטפּח על פניה התמיהים באגרוֹפיו הקפוּצים, בוֹעט בה במגפיו, מכה וצוֹעק:

– מה? ליד הערימה “חוֹלה” אַת “לסרוֹח”, רק לכאן אַת נמשכת, אל ה“ערילים”… וּלואי, שיימשכוּ בני מעיך מקרבך, נ־בי־לה!

נשמעה שוּב לרגע אותה הנהימה המקוּטעת והחנוּקה, כשהיא מתגלגלת וּבוֹרחת במוֹרד הגן, רפתה ונשתתקה.

ד

יוֹם יוֹם לפנוֹת ערב היה צוֹלע וּבא אל הגן מַטויי החיגר על קבּוֹ הלבן והחלקלק, “ערל” גס וטיפּש, שמחמת בריאוּתוּ הבּוֹצצת קשה לעמוֹד על מספר שנוֹתיו: לסתוֹתיו שמינוֹת וּתלוּיוֹת כארנקאוֹת משני עברי פניו וּשׂפתוֹ העליוֹנה משוּסעת וּמגלה שן גדוֹלה. מַוטיי היה “גולם החצר”: נשמע לרצוֹן הפקידים ועוֹשׂה כל שליחוּת. משפשף בזחילה על גחוֹנוֹ את הרצפוֹת, מכבּד את ה“חצר”, מתקן את הגדירוֹת, מנקה את המחראוֹת, צד דגים באגם, מחזיק את סוּסוֹ של הרוֹכב, וּבימוֹת הקיץ היוּ משלחים אוֹתוֹ גם לבער את “הזוֹהמה, שמפיץ הז’יד” בתוֹך הגן. ועל כן היה מַוטיי בא וּמַגוֹבוֹ בידוֹ ואחריו נגרר “קרוּק”, כלב ציד שחוֹר, זקן וּשׂבע ימים, דל בשׂר וּגבה קוֹמה, האוֹכל לחם חסד ב“חצר”.

כשהיה עוֹבר ליד המלוּנה וּ“קרוּק” בא והכניס את ראשוֹ לתוֹכה, היתה מייטה משמיעה זעקת פחד, וּמַוטיי נהנה מעניין זה, מגחך בשׂפתוֹ השסוּעה וצוֹלע מכאן על קבּוֹ ושוֹרק על “קרוּק” כמבּיע לוֹ יישר כוֹח.

ויש שמייטה מוציאה את ראשה מתוֹך המלוּנה וּמסתכּלת אל אוֹתוֹ הצד, שמַוטיי עוֹבד שם וּמעביר את המַגוֹב על גבי הדשא המגוּדל וּזרוֹעוֹתיו החזקוֹת עקוּמוֹת וּפרוּשׂוֹת וּמתנוֹעעוֹת בשעת העבוֹדה כשתי כנפיים מרוּטוֹת.

אז היתה מייטה צוֹחקת בקרבּה, ממַצמצת וקוֹרצת בעיניה, מתכּנסת שוּב לתוֹך המלוּנה וּמשתקעת בהירהוּרים משוּנים מאוֹד. משוּם מה לא יכלה לסבּוֹל אז את החתוּל המתרפּק עליה וּמלקק את ידיה המסוֹאבוֹת, א̣יימה עליו באצבע זקוּפה, אחר תפשׂה בצוארוֹ וזרקתוּ החוּצה, אך משראתה שלא חזר, התגעגעה עליו בצביטת לב מוּזרה.

ה

וּבאחד הימים – אוֹתוֹ היוֹם יוֹם של “חגא” היה, וּמכל הסביבה, היוּ נוֹהרים והוֹלכים יהוּדים ונוֹכרים אל “היריד הגדוֹל”, שחל בעיירה סמוּכה; גם מוֹטיל טען שתי עגלוֹת מתבוּאת גנוֹ והוֹבילן שמה – בא מַטויי אל הגן, כדרכוֹ. וּכשהגיע אל המלוּנה, נתעכּב רגע, חבט פעמים אחדוֹת בקבוֹ בקרקע, כקוֹרא למישהוּ, קרב והכניס את ראשוֹ לתוֹכה, קרץ מה בשפתיו המגוּשמוֹת ורמז בעיניו, כשהוּא מחַייך חיוּך של זקן אשמאי.

אחר כך פנה משם והלך למלאכתוֹ.

הימים היוּ ימי תחילת אלוּל. החמה האדימה מאחוֹרי הגן בשיפוּלי הרקיע; הגן היה סחוּף אדוֹם כּתם. עלי האילנוֹת כבר התחילוּ מצהיבים וּקצתם נוֹשרים, מתעוֹפפים באויר וּמתמהמהים בנפילתם, כדינרים קלים. מעל העפאים הציצוּ תפּוּחים גדוֹלים בשילים ואדוּמי לחיים, וקוּרי עכביש מזהירים היוּ נמתחים ותוֹעים באויר כחוּטי כסף.

מַטויי ניצב על קבוֹ וּמגוֹבוֹ, כשידיו משוּלבוֹת ועיניו נשוּאוֹת אל שמי המערב הדוֹלקים חרש. “קרוּק” עמד על ידו כמאוּבן והסתכל שמה גם הוּא.

פתאוֹם בקע את דוּמיית הגן קוֹל רם, מחלחל:

– מַ־ט־ויי!

מייטה עמדה, גבה נשען אל קרשי המלוּנה, תלוית ידיים וּפרוּעת שיער, ועל פניה גיחוּך רחב, תאוָני־מטוּמטם.

הסב מַטויי את ראשוֹ והרגיש בה. הניח את שמי המערב וצלע והתקרב אליה. פקחה מייטה את עיניה לרוָחה וצחקה לתוֹך פניו, כשהיא מוֹרטת באצבעוֹתיה את שמלתה. פתאוֹם הוּצת ברק שחוֹר בעיניה הבהמיוֹת, השפילה את ראשה והתחמקה לתוֹך המלוּנה, כשצחוֹקה מחלחל בגרוֹנה.

הוּצתוּ גם הדמים בעוֹרקיו של מַטויי. התחיל אוֹדם עכוּר רוֹחש על לסתוֹתיו התלוּיוֹת, נתנפחוּ הגידים הבּוֹלטים על רקוֹתיו, נשך בשן הגדוֹלה את שפתוֹ התחתוֹנה והתכנס אף הוּא לתוֹך המלוּנה.

ו“קרוּק” פשט את צוארוֹ הדק, הרים את אפוֹ באלכסוֹן, מיצמץ רגע בעיניו הזעירוֹת, אחר כך השמיע יבבה אחת עמוּקה ובלתי ברוּרה ולא יסף.

ו

משנכנס הסתיו היה הגשם מטפטף ויוֹרד בלי הפסק, העננים היוּ תלוּיים באויר כבידים, נמוּכים ועכוּרים, עלטה פשטה בכוֹל. ענפי העץ הבוֹדד, החשוּף שלפני החלוֹן, היו עקוּמים כאיברים שהוּטל בהם מוּם ועוֹררוּ רחמים בלב.

ביתוֹ הנמוּך של מוֹטיל, מחוּק הטיח וחסר הרצפה, היה מלא שׂקים בלים וּנקוּבים, ממוּלאים תפּוּחי חוֹרף קרים, וסלים על סלים היו מוּצגים בצידי החדר ובאמצעיתוֹ ותוֹפשים כל מקוֹם פנוּי. בין השׂקים והסלים היוּ מתגוֹללים תפּוּחים רקוּבים וּמתוּלעים וּמעלים ריח של ריקבוֹן חמוּץ וחריף. הכתלים השחירוּ והוֹריקוֹ מטחב והתקרה היתה מכוּסה כתמים של לחלוּחית, הבאים מן הדלף החודר בעד פרצי גג הגבים הישן.

מוֹטיל ישב אל השוּלחן, הצוֹלע וּמתנדנד על שלוֹש רגליים, כפוּף על גליוֹן נייר מעוּך, כשעפרוֹנוֹ בפיו והוא שקוּע בחשבּוֹנוֹת. פּעם בּפעם העיף עין אל השׂקים הממלאים את ביתוֹ וארשת הנאה חלפה על פניו הצוֹמקים. הריוח עלה השנה לסכוּם הגוּן וכל ה“הוֹן”, המצוּי עכשיו בביתוֹ, הוּא כוּלוֹ שלוֹ, ברוּך השם. את המלווֹת הגדוֹלוֹת והקטנוֹת כמעט סילק כוּלן. מן השמים סייעוּ בידוֹ, שחכר את הגן כאן ולא באחוּזתוֹ לאסוֹצקי. שם נשרוּ השנה הפירוֹת, בשל נגע בעצים, ו“יענקל האדוֹם” נידלדל.

מייטה נלחצה אל התנוּר וּבחיקה המפוּשק התפרקד והתגחן החתוּל המקוֹרח, שהוֹחזר עמה מן הגן. פניה נפלוּ מאוֹד, וּמתוֹך עיניה הציץ פחד טמיר.

בּערב חזרוּ דבוֹרה עם איציק מן השוּק וּפרקוּ את הסלים הריקים. דבוֹרה הכניסה את מיחם הפּח הכרסתן, זרקה לתוֹכוֹ גחלים עמוּמוֹת אחדוֹת, שהוֹציאתן מן התנוּר, נפחה, נפחה לתוֹכוֹ בכל כוֹחה וּפיזרה מסביב אפר רב, עד שאחזה בהם השלהבת והתחילה עוֹלה כחלחלה מארוּבת המיחם.

אחר כך ישבוּ כוּלם אל השוּלחן המוּאר בעששית קטנה, ששלהבתה כמעט אינה נראית מבעד לזכוּכית המפוּיחה, ושלוֹש כוֹסוֹת תה רוֹתח ומהביל עמדוּ עליו. הידיים לפתוּ את הכוֹסוֹת והתחממוּ, אך השׂפתיים הנוֹגעוֹת בשוּליהן, נצרבוּ וחזרוּ בהן.

– נבילה! שמא תתקרבי ותקחי לך כוֹס תה? או שמא לשירוּתי את זקוּקה?… – דיברה דבוֹרה כטוֹב לבה עליה, וּבפנוֹתה אל מוֹטיל:

– ני, וכיצד עלוּ לך חשבוֹנוֹתיך? וּלואי שידע כך, רבוֹנוֹ של עוֹלם, “הפּריץ” בחייו, כמוֹ שאתה יוֹדע בחשבוֹנוֹת!…

– ני, ני, אל תדאגי! יודע אני, ברוּך השם, יוֹדע.

– ני?

– ני,ני? כל המצוּי בביתנוּ הרי זה שלנוּ, כלוֹמר, ריוח נקי.

– כ־ך? בּטוּח אתה?

– כשם שאני בטוּח, שאינך עלוּלה עוֹד לילד…

– ייסכר פיך הטמא!

השׂיחה נפסקה. התה נשתּה. הפנים התחילוּ מאדימים, העיניים מבריקוֹת והכוֹסוֹת נתמלאוּ ונתערוּ זוֹ אחר זוֹ.

קפץ איציק והתחיל מספר על דבר ה“ממזרים”, המתקרבים בשוּק אל הסל ורוֹצים, לכאוֹרה, לקנוֹת, וּבינתיים הרי הם מתכונים לקיים מצוַת “נטילת ידיים”, והוא: חבט, חבט! על כפיהם של הללוּ בשוֹט שבידוֹ, והם בוֹרחים וּמפחדים להביט לאחוֹריהם. חבּוּרוֹת “כאילוּ” על ידיהם…

– יודע אתה מה, מוֹטיל?

– מה?

– סבוּרה אני, שפרץ בנוֹ של שוֹאב המים הוא בחוּר לא גרוּע כלל וּכלל. אמת, אינוֹ בעל צוּרה, דק כלוּלב וגבוֹה, כתיפוֹ האחת גבוֹהה, רגזן וטיפש קצת, אבל “בשבילה”… מה? מבין אתה? בנוֹ של הגראף לא ישׂאנה… מה?

– וכי יודע אני?

– וּמי, אני יוֹדעת? ועל מי לדעת בדבר שכזה, אם לא על האב?… בל אחטא בשפתי, גם זה לי אב!… הרי אתה אב, כשם שהנך בעל!…

– את כבר מתחילה?

– אדרבה, התחל אתה! – מייטה, גשי הנה! הגידי: רוֹצה אַת בפרץ בן שוֹאב המים, זה שהוּא דק וגבוֹה וכתפוֹ גבוֹהה? רוֹצה את? וּלואי, שתשתתק לשוֹנך! למה את שוֹתקת, ממזרת? אתמוֹל היה פה הסנדלר ואמא שהבחוּר ידי זהב לוֹ… כל מלאכה “בוֹערת” תחת ידיו…

מייטה ישבה אל הכיריים פרוּעת שיער והסתכלה בעיניים פקוּחוֹת וּבוֹהוֹת ולא אמרה דבר.

היא פחדה מפני קוֹלה. נדמה לה, כשתפצה פיה, יקפוֹץ עליה תיכף רוֹגזוֹ של מוֹטיל. הוא יבעט בה ויכוֹל לפגוֹע בבטנה…

לזכר הבטן עוֹברוֹת נמלים על גבה, אך בקרבה משתפך חום נעים…

ז

וּבלילה, בחוֹרף, כשמייטה היתה מוּטלת בזוית על הקרקע מכוּוצת ומכוּסה בסוּדרה, לא יכלה להירדם. הכניסה את ידה מתחת לכּוּתוֹנתה והיתה מעסה את כריסה, מקרבת את ראשה ומַקשבת, מַקשבת.

נדמה לה, שאיזה דבר חי, כעין נחש קטן או תוֹלעת, זוֹחל ומתפּתל בקרבה. פעמים חשה גם כעין דחיפה, דחיפה בתּוך חלל ריק, וּפחדה גבר יוֹתר ויוֹתר.

בינתה קהתה יוֹתר ויוֹתר. מיוֹם ליוֹם גדלוּ עיניה, הפּחד שנשקף בהן גבר וּלחייה שקעוּ וחורוּ, בעוֹד יריכיה רחבוּ מאוֹד וּכריסה עלתה.

– היא משמינה והוֹלכת כחזירה, כוֹלירה בעצמוֹתיה! – אמרה האם.

בשעה שלא היה אדם בבית, היתה מבריחה מהר את הדלת, סוֹתמת החלוֹנוֹת בשקים וּבסחבוֹת וּמדליקה את העששית. אחר היתה מוֹרידה את השמלה ומרימה את כּוּתוֹנתה וּמסתכלת בכריסה הצחוֹרה מאוֹד, מסתכלת בה ומעסַתּה, מרכינה את ראשה וּמקשיבה, מקשיבה ולבה הוֹלם בה כקוּרנס.

שינה לא ידעה בלילוֹת והירהוּרים מטוּשטשים ואיוּמים היוּ מבעיתים אוֹתה.

וּבאחד הערבים, כשסילוֹנוֹת צוֹננים של מטר חוֹרף מאוּחר ניתכוּ בחוּץ לתוֹך הבוֹץ, כשהגיע למעלה מן הקרסוּליים וחשיכה סמוּיה עטתה הכול, יצאה מייטה מכוּרבלה בסוּדרה הבלה וּבידיה שני ניאוֹבי עץ גדולים לשאוֹב מים מן הבאר. סילוֹנוֹת הגשם היבהבוּ לעיניה היבהוּב מתגרה. היא בוֹססה בבוֹץ הדשן וטילטלה את הניאוֹבים הריקים שהתנגפוּ ברגליה. בבוֹאה אל הבאר הנמוּכה העמידה את הכלים, פנתה כה וכה ונקבה בעיניה את החשיכה, אך מסביב רק היבהבוּ סילוֹנוֹת הגשם במהירוּת כמתגרים בה, כמעשה איציק. לפני שתלתה את הניאוֹב בקילוֹן, גחנה אל הבאר, הכניסה את ראשה לתוֹך חללה וחתרה במבטה אל שטח המים. וּבאמת ראתה שם בעוֹמק ברק חד וּמתנוֹעע. וּבעוֹדה עוֹמדת כה גחוּנה, נדמה לה פתאוֹם שהיא שוֹמעת מאחוֹריה את מרוּצתוֹ של מוֹטיל. הנה הוּא הוֹלך וּמתקרב… כבר נשימתוֹ הטרוּפה נשמעת… עוֹד מעט ויבעט במגפוֹ… עוֹד מעט… הנה הוּא מאחריה…

וּכמו אמרה לברוֹח מפני הבעיטה, גחנה יוֹתר לתוֹך הבאר, נתהפכה וצנחה לתוֹכה, ראשה למטה ורגליה למעלה…

לאור השחר האפוֹר מצאו את הניאוֹבים עוֹמדים ליד הבאר, וּבהם מעט מים שנקווּ מן הגשם. איכרים משוּה מתוֹך הבאר באנקוֹל ארוֹך ונשאוּה הביתה, נפוחה כגיגית ונוֹזלת מים. עוֹד באותו יוֹם קברוּה בבית העלמין הרחוֹק ליד הגדר. האֵם קרעה שמיים בצעקוֹתיה. סוֹד הריוֹנה נקבר עמה.

---

אַכְזְרִיוּת

מאת

אשר ברש

בליל חוֹרף קר, במסיבת ידידים, ליד מיחם נוֹצץ וּמזמזם וכוֹסוֹת מהבילוֹת, נתגלגלה השׂיחה על מהוּת האַכזריוּת. פקיד הדוֹאר, שלאחר קראוֹ משהוּ בדארוין וּבהיקל נפתרוּ לוֹ בבת אחת כל חידוֹת תבל, חיוה את דעתוֹ, כי האַכזריוּת היא פשוּט יסוֹד החיה המנמנם בתוֹך האדם והמקיץ לפעוּלה על ידי איזוֹ סיבה, אוֹ גם בלי סיבה כל עיקר. וּכדי ליתן תוֹקף לאמיתוּת דעתוֹ, סיפר מעשׂה שהיה בבנוֹ הפעוּט, ששׂם ביוֹם בהיר אחד עניבה על צוארי החתוּל שבבית וּמשך במשיחה עד שזה נחנק. “והתינוֹק הרי חיבב את החתלתוּל ולא היתה לוֹ כל סיבה להמיתוֹ” – סיים פקיד הדוֹאר, כמי שאוֹמר דבר המוּבן מאליו.

ואוּלם המהנדס מגוּלח השׂפם לא הסכים לדיעה מוּטעית זוֹ והביע את השערתוֹ, שהאַכזריוּת יכוֹלה להיוֹת נקמה על עלבוֹן האוּמנוּת של האדם. יש גם מוֹרים, שחוֹבלים בתלמידיהם רק מחמת שהם עלוּבים באוּמנוּתם ושׂוֹנאים אוֹתה. הוּא עבר פעם בפאת יער, ששם היתה חלקת קרקע גדוּרה, לקבוּרת נבילוֹת כנראה, וראה כיצד פוֹשט הנבילוֹת ישב על סוּס זקן וּמצוֹרע, שהיה מוּטל בלי אוֹנים, וּפיצל בסכין שבידו את עוֹרוֹ החל בסמוּך לזנבוֹ, והסוּס החי הפנה את גוּלגוֹלתוֹ והסתכל במעשׂה זה במין מבט, שיש בוֹ כדי לטרוֹף דעתוֹ של אדם. “ופוֹשט הנבילוֹת הרי יכוֹל היה לשחרר את קוֹרבנוֹ מיסוּרים אלוּ בהוֹרדת קרדוֹם על קוֹדקוֹדוֹ. מה דעתכם?” – סיים המהנדס, כמי שמפקפק עוֹד בצדקת דבריו.

– ואני סוֹברת, – בקע קוֹלה הצפצפני והחד של המילדת הצעירה – שהאכזריוּת היא בעיקר רק מידה של אוֹמץ לב. אלא שאין הכוֹל משתמשים בה לתכלית רצוּיה. הנה הרוֹפא, שאינוֹ יכוֹל להיוֹת אכזר לבלי שוּם לב לצעקוֹת החוֹלה ולייסוּריו, לא יוּכל גם להביא תוֹעלת. אלא שיש בני אדם, שמשתמשים במידה טוֹבה זוֹ גם שלא בשעת הצוֹרך, ואז היא נקראת אכזריוּת.

כל המסוּבים הרגישוּ שלא נאמרה עדיין המלה ההוֹלמת, שתגדיר את מהוּת האכזריוּת הגדרה שאין אחריה כלוּם. וּכרגיל במקרים כאלה, נתהוה מצב רוּח מעיק וּמתוּח. הכוֹל חשוּ אי סיפּוּק.

והנה נתישר האברך החיור, האוֹרח, שישב כל שעת השׂיחה ושתק כשעיניו נעוּצוּת במדברים, ואמר:

– רבוֹתי! לדעתי האכזריוּת אצל האדם בר הדעת היא תוֹצאת עלבוֹן החיים, אוֹ סבל ייסוּרים גדוֹל, שעבר עליו והקשהוּ וּמירר את לבּוֹ עד כדי מציאת קוֹרת רוּח במעשׂי אלמוּת. זהוּ כעין סם המהמם את פצעוֹ הפתוּח, השוֹתת דם. רצוֹנכם, אספר לכם מעשׂה שהיה בי, כשהייתי עדיין תינוֹק, ושעד היוֹם הזה איני יכוֹל להשתחרר מן הרוֹשם הקשה שעשׂה עלי אז, בהיוֹתי בן תשע שנים.

כל המסוּבים פנוּ אליו בבת אחת, ותמוּה: המדבר, שהיה אוֹרחם ומשך שׂימת לבם, היה בעיניהם פתאוֹם כפנים חדשוֹת, שלא היוּ מצוּיוֹת עד עכשיו במסיבתם.

האברך סיפר:

הייתי בן יחיד לאמי וּבן זקוּנים לאבי, שנשׂא, אחרי פטירת אשתוֹ הראשוֹנה, שנית. שני היתרוֹנוֹת האלה, שחוֹננתי בהם מידי ההשגחה העליוֹנה, עשׂוּני לעצם אלילי בבית. נוֹסף על כך היה אבי אוֹהב את אמי הצעירה חוּץ לדרך הטבע, וכמוּבן, הייתי אני שקוּל בעיניו כנגד כל בניו ובנוֹתיו מאשתוֹ הראשוֹנה, המנוֹחה. כנהוּג אצל תינוֹקוֹת מסוּג זה, הייתי גם אני רך ומפוּנק, עקשן וּמתאכזר. מלבד התאכזרוּתי על כל באי ביתנוּ, וּבייחוּד על המשרתת העלוּבה, שהיתה טוֹבה לאין שיעוּר ושטוּב לבה הרגיזני ביוֹתר, היה לי תענוּג מיוּחד לעקוֹר את רגלי הזבוּבים ואת כפיהם הפאפירוֹסיוֹת וּלהסתכל אחר כך בריכוּז החוּשים בגוֹלמיהם המתהפכים בכבידוּת מגוּחכת על טבלת השוּלחן. הייתי מקשר שני חתוּלים בזנבוֹתיהם בקשר אמיץ ומצליף עליהם ברצועה שירוּצוּ, וּפירכוּסיהם ואנקוֹתיהם המשוּנים היו ממלאים אוֹתי רטט אוֹשר ערב מאוֹד. בגננוּ, זכוּרני, היוּ עצי פרי שוֹנים, שאחי הבכוֹר היה מטפל בהם במסירוּת מרוּבה: זוֹמרם, מוֹשחם בסיד, מרכיבם וכוֹרכם בתחבוֹשוֹת, ואני הייתי נהנה להתגנב שמה ולכרוֹת אחד הגזעים הצעירים וּלראוֹת את המיץ השוֹתת מתוֹך הגזע הכרוּת כדמע. אחר כך הייתי מפחד מפני אחי שמא יחבוֹל בי, וּמכחיש את כל המעשׂה, אוֹ הייתי בוֹדה מלבי, שראיתי בעיני כיצד נער אחד, מבין השכינים, התהלך בגננוּ ואוֹלר פתוּח ונוֹצץ בכפוֹ. וּכשצרם אחי באוזנוֹ של הלז, הכנסתי את שתי כפי לתוֹך כיסי מכנסי הקצרים ורקדתי מחדוה. אחי זה היה איש נפלא. עיניו היו גדוֹלוֹת, כחוּלוֹת, וּשליווֹת והיה מתהלך את העצים והבהמוֹת כאת תינוֹקוֹת חוֹלים. הוא מת מיתה חטוּפה. כנראה, היה טוֹב ביוֹתר בשביל העוֹלם השפל הזה וּלקחוֹ האלהים. – כל השכינים, בייחוּד הנשים, היו עוֹינים אוֹתי על מידתי הרעה הזאת, מציגים אוֹתי לשנינה לפני בניהם וּשמי בפי כוּלם: “המחבל”. וּראו פלא: אף על פי שמעשׂי העריצוּת שלי היו מהנים אוֹתי הרבה, הייתי מתאַוה בכל לבי, שהבריוֹת יחשבוּני לתינוק רחמן וטוֹב לב, והכינוּי המגוּנה “מחבל” היה מצערני עד מאוֹד. אבל מעשי המקוּלקלים, שלא יכוֹלתי להשתחרר מהם, נתנוּ תוֹקף לכינוי זה, לצערי הגדוֹל. ואף אהבתם המוּפלגת של הוֹרי היתה בעוֹכרי. כשבא, לאחר איזה מעשׂה תעלוּלים נוֹרא, אחד משכינינוּ בתלוּנה עלי, היתה אמי מתנפלת עליו ברעש וברוֹגז על שהוּא מתגוֹלל עלי, השׂה התמים יוֹשב האוֹהלים. ואני הייתי משתמש גם בתריס זה זה להפליא את תעלוּלי, כיד הדמיוֹן הטוֹבה עלי.

זכוּרני את מראי בימים ההם: תלתלי זהב מסוּלסלים – אל תראוּני היוֹם שקרחה מבהקת על קוֹדקוֹדי, הרבה נחשוֹלים רוֹתחים וצוֹננים עברוּ על קוֹדקוֹד זה! – היוּ מכתירים את ראשי. עיניים גדוֹלוֹת וּכחוּלוֹת היוּ לי וּקלסתר פני, כפי שסחוּ לי וּכפי שאני רוֹאה מן התמוּנה היחידה שנשארה מן הימים ההם – היה עדין ורך למדי, וּבזה עוֹד גדלה התמיהה ולא ידעוּ מהי סיבת המידה המכוֹערה, אוֹ “הקליפה”, כפי שהיה קוֹרא לה אחי המנוֹח, שדבקה בי להָותי וּלהוַת הקרוֹבים אלי. תלבוֹשת צייד של קטיפה ירוּקה היתה לי, וכוֹבע צייד עם נוֹצת טוס נאה, ועיני התינוֹקוֹת בני גילי היו אוֹכלוֹת אוֹתי מקנאה. תלבוֹשת זוֹ בצירוּף הכינוּי שיווּ עלי בעיניהם הוֹד של גיבור.

וּמאחוֹרי ביתנוּ, מאחוֹרי אוֹתוֹ גן העצים שהזכרתי, בפאת אפר רחב ידיים, שהיה מגדל עשבים כגוֹדל הקמה, דר איכר רוּתיני ששמוֹ יאצקוֹ. הוּא היה חסוֹן כאלוֹן וגוּלגוֹלת קטנה, אתליטית, שכנה צפוּפה על כתיפיו הרחבוֹת, שער ראשוֹ וּשׂפמוֹ היוּ ממראה הפּשתה, וקשה היה לדעת אם מחמת שׂיבה, אוֹ אם זה גוֹנם הטבעי. ואוֹמנם הוּא היה אז כבן שישים שנה. איכּר אמיד וּבעל בית מצוּין. ביתוֹ המרוּבע והלבן טבע בים של אילנוֹת וּפרחים, סוּסיו היוּ הנאים והמשוּבחים שבסביבה, וּכליהם היוּ מסוּמרים בנחוֹשת קלל נוֹצצת. כל הפרוֹת היוּ נזקקוֹת לפרוֹ השחוֹר, שהיה חבוּי כל הימים כסוֹד ברפת האפילה, ואפילוּ לצוֹרך השקאה לא היוּ מוֹציאים אוֹתוֹ לחוּץ, אלא מכניסים לוֹ מים בדלי. זוּגתוֹ השניה נאטאליה, הצעירה מאוֹד, היתה גוּצה, צנוּמה, רגזנית וּבעלת פנים כמוּשים, אך גם היא עקרת בית מאין כמוֹתה. כל האיכריוֹת – לרבוֹת אשת הפרנס – היוּ משכימוֹת לפתחה לזכוֹת בביצים לגידוּל, ביציהן של אוֹתן התרנגוֹלוֹת היחסניוֹת בעלוֹת הנוֹצוֹת כחוּלוֹת הפלד, שקירקוּרן הגס היה מפיל אימה. וביוֹם שבּתם, כשהיה הוֹלך עמה אל בית הכניסה, כשהם עדוּיים בבגדי צבעוֹנים עשירים, היוּ הכוֹל מסתכלים בהם בקנאה. בקיצוּר – אילן ששוֹרשיו מרוּבים.

ושתקן היה יאצקוֹ, בדל מן הבריוֹת וּמזיר עצמוֹ מכל משקה משכר, ורק פאפירוֹסים היה מעשן בלי הפסק. כמעט תמיד היה בידוֹ האחת תיק של טבק, שכשהיה מתקפל היה מקבל צוּרה של שוֹשנה, וּבחברתה היה גוֹלל גלוֹם פאפירוֹסה עבה ומגוּשם, תוֹקעוֹ לבין שׂפתיו, מבעירוֹ, וּמתכסה בעשן.

אני הייתי נכנס לפרקים אל חצירוֹ וּמקבל מידוֹ תפוּח גדוֹל ואדוֹם לחי, קוֹמץ אגוזי פרך אוֹ זרעוֹני דלוּעין. פעם אחת נתן לי במתנה כלוּב קנים ירוֹק בעל שתי קומות וּמגדל נחמד, וּבתוֹכוֹ קנרית מלאת חן, שהיתה מדדה מסריג אל סריג ומסלסלת בקוֹלה, כאילוּ קטנית קטנה שוֹכנת בגרוֹנה. זה היה הגוֹרם החשוּב הראשוֹן שקשרני בוֹ. יש שהיה מלטף את תלתלי בכפוֹ הכבידה אוֹ לוֹחץ את גוּלגוֹלתי אל יריכו, אבל מימי לא ראיתיו צוֹחק אוֹ מספר כשאר האיכרים שהכרתי. נאטאליה נהנתה אף היא, כנראה, מביקוּרי, אך יחסה אלי היה זהיר וחשדני. משוּם מה היתה תמיד מבקשת, שאסתלק ממקוֹם זה ואעמוֹד במקוֹם אחר, וּלפי שבקשתה היתה נאמרת בטוֹן רך וּטראגי כל כך, לא יכולתי לסרב לה או להיעלב. כמה שעוֹת רצוּפוּת יכוֹלתי לעמוֹד וּלהסתכל בעבוֹדתו של יאצקוֹ בגינה, באפר, בגוֹרן אוֹ בחצר, אפילו כשהיה מפנה את הזבל וּמעוֹרר סרחוֹן גדוֹל. והוּא היה ממשיך את עבודתוֹ, כאילו לא הרגיש כלל במציאוּתי, וּלבסוֹף ניגש אלי, ליטפני על תלתלי והוציא לי מן הבית איזוֹ תשוּרה עריבה. רק במקרים רחוֹקים מאוֹד היה פוֹלט:

– תינוֹק נחמד!

לא יוֹתר. תינוֹקוֹת לא היוּ אצלם, והשקט נח על הבית ועל החצר כסבל אוֹר כבד. הכוֹל נראה בוֹ כמרוּתק בכשפים. היוֹנים היו מטיילוֹת בצניעוּת חשאית, התרנגוֹלוֹת עם משפחוֹתיהן היוּ מקרקרוֹת חבוּיוֹת בתוֹך עשׂב האפר במדרוֹן, הכלב היה מתחמם בפישוּט רגליים כנגד החמה וצד את היתוּשים באויר, הפר היה מצלצל פעם בפעם בשלשלת וגוֹהק בנהימה פראית, ושוּב היה הכול מוּטל דוֹמם וּמכוּשף וּרפוּד ירק וּפרחים. וּבשעה זוֹ הייתי חש בלבי כל כך רוֹך ועדנה, שלא הייתי יכול להטריד זבוּב ממקוֹמוֹ. אפס כשרק יצאתי מרשוּת פלאים זוֹ וראיתי את פני אבי, המחייכים תדיר מתוֹך שיבתוֹ הכספית, וּפני אמי הצעירוֹת והחשוּבוֹת, היתה תוֹקפתני שוּב הרוּח הרעה והייתי אנוּס לפתוֹח לה פתח ויהי מה.

יוֹם אחד, כשחזרתי מחצירוּ של שכיננוּ המוּזר והחביב כאחד, פניתי אל אמי בשאלה:

– אמא, מפני מה שוֹנה יאצקוֹ מכל הבריוֹת?

– הנח לוֹ, גוֹזלי, הוּא עלוּב מאוֹד, – החזירה לי אמי ושירבבה את שׂפתיה המצוּמצמוֹת בצניעוּת מרוּבה.

– הרי יש לוֹ כל טוּב.

– אמנם כן, אפרוֹחי, לא יחסר כוֹל, בלתי אם דבר אחד: ילד.

– וּמפני מה אין לוֹ? הוּא כבר זקן?

– עכשיו הוּא כבר זקן, ואוּלם היו לוֹ ילדים, וּבזה כל אסוֹנוֹ.

– והיכן הם? מתוּ?

– בודאי מתו. מזוּגתוֹ הראשוֹנה שנפטרה היוּ לוֹ בן וּבת מבוּגרים כבר, אלימים ורעננים כשני אלוֹנים צעירים. אכל הבן יוֹם אחד קב של דוּבדבנים עם חרצניהם – וּלמחרת אוֹתוֹ יוֹם מת. לאחר שבוּע הלכה הבת לרחוֹץ בנהר ליד גלגל הטחנה – וטבעה. לאחר ארבעה ימים מצאוּה צפה במרחק של שתי פרסאוֹת, כשהיא ירוּקה וּנפוּחה כגיגית. האסוֹן הכפוּל הזה, שתקפוֹ פתאוֹם, הוֹציאוֹ כמעט מדעתוֹ. מספרים ששלוֹשה ימים היה מסתתר ביער בלי אוֹכל וּמשקה וּמילל כזאב פצוּע. וּכששב לביתוֹ הריק, היה שוֹתק כל הימים ורק מעשן פאפירוֹסים בלי הפסק. כעבוֹר ירחים אחדים נשׂא את נאטאליה, שהיתה אז נערה צעירה מאוֹד, והיא מילטה לוֹ בת אחת ולא יספה. וּלפני חמש שנים, כשהיתה מהלכת, אל אפתח פה לשׂטן, האסכרה, מתה גם היא. הוא קיבל את הדין בדממה, אבל מאוֹתוֹ זמן אינוֹ יכוֹל לסבוֹל תינוֹקוֹת. ריבוֹנוֹ של עוֹלם, אל תביאני לידי ניסיון כזה!

– וּמפני מה הוּא סוֹבל אוֹתי?

– מניין לך שהוא סוֹבל אוֹתך?

– אני יוֹדע. והרי נתן לי את הכלוּב עם הקנרית.

– משוּם שאתה קוּנדס, פוֹחז, מחבל, פרא אדם שלי, שלי, שלי!

ואמי התנפלה עלי בכל כוֹבד גוּפה, חיבקתני עד לפריקת עצמוֹת והרטיבה את כל פני בנשיקוֹתיה.

מאוֹתוֹ יוֹם ואילך הייתי רוֹאה את יאצקוֹ באספקלריה אחרת לגמרי. אף כי ביקוּרי בחצירוֹ נעשוּ עוֹד יוֹתר תכוּפים, השתדלתי שלא להפריעהוּ במשהוּ וסירבתי ליטוֹל מידוֹ את התשוּרוּת, ורק הייתי עוֹמד לי מן הצד וּמסתכל בוֹ וּבעבוֹדתוֹ.

וּבכלוֹת הקציר, ביוֹם זיו נפלא, שלחני אבא לקרוֹא ליאצקוֹ. כשזה בא סח לוֹ אבי, שקנה היוֹם ביער ערימה של זרדים יבישים והוּא מבקש ממנוּ, שיביאם אליו בקרוֹנוֹ עוֹד בוֹ ביוֹם. “אין עוֹד בצריפי אף סימן של קיסם, והגברת שלי היא, במחילה, שלוּמיאלית רבה – באין עצים אינה יכוֹלה לבשל אף מזוֹן סעוּדה אחת”, סיים אבי בבת צחוֹק ענוּגה והצליף מבט של חיבה על אמי. שכיננוּ התגרד בעוֹרפוֹ וקבל על חוֹסר פנאי: עליו להזדרז בכינוּס ספיח החציר, שמא ירדוּ גשמים. בכל זאת, למען אבי, יעשׂה את הדבר הפעם. אבי לפת באצבעוֹתיו הדקוֹת את כפוֹ הגסה והתאמץ ללחצה. כשהלך יאצקוֹ להתקין את הקרוֹן וּלרתוֹם את הסוּסים, הפלתי את תחינתי לפני הוֹרי (דרכי היתה תמיד לדרוֹש במפגיע, והפעם ניטלה חוּצפתי והתחננתי) שירשוּני לנסוֹע עם האיכּר היערה, וּלשׂמחתי באה הסכמתם כהרף עין.

כשבאתי במרוּצה וּבהתלהבוּת אל חצירו של יאצקוֹ, כבר מצאתי את הסוּסים החפוּפים והמבהיקים משוֹמן רתוּמים לקרוֹן גדוֹל בעל סוּלמוֹת גבוֹהים. וּליד הסוּסה האדמוֹנית, בעלת הבּהרת הלבנה למטה מחזה, עמד סייח פעוּט ונחמד עד להפליא. גוּלגוֹלתוֹ היתה עדיין נפוּחה קצת, מחמת צעירוּת, וּשערוֹת זנבוֹ מסוּלסלוֹת וּדבקוֹת כמשוּחוֹת ברוֹק, אבל כל הגוייה היתה חלקה ונוֹצצת כמשי. הרגליים הדקוֹת היוּ כחטוּבוֹת והפימה עם הנחיריים המתנפחוֹת היוּ כל כך רכוֹת, כל כך עדינוֹת! מסביב לצוארוֹ היה מהוּדק סרט וָרוֹד עם מצילת נחוֹשת קטנה ונוֹצצת. אימתי באה לעוֹלם ברייה חביבה זוֹ? זה ימים אחדים לא ביקרתי בחצר שכיננוּ, וכנראה מילטה הסוּסה בינתיים. ואמנם היא היתה בזמן האחרוֹן כרסתנית מאוֹד. ואף עכשיו כריסה עוֹד בוֹלטת ביוֹתר. ניגשתי אל הסייח, ליטפתי את צוארוֹ ברעדה וּנשקתיו.

בוֹ ברגע יצא יאצקוֹ וצרוֹר יתרים חדשים בידוֹ. הוּא הטילם על קרש הקרוֹן והתחיל מתקן את כליהם של הסוּסים. גיליתי לוֹ את רצוֹני והוּא ניענע בראשוֹ לאוֹת הן. טיפסתי בזריזוּת של חתוּל על הקרוֹן, ישבתי על שׂק המספוֹא ותליתי את רגלי הקטנוֹת מבין שלבי הקרוֹן החוּצה, מעשׂה איכּר. יאצקוֹ עלה אף הוּא, ישב לצידי ונוֹפף את השוֹט באויר, הסוּסים נעקרוּ ממקוֹמם במשיכה מסוּכסכת לכאן ולכאן, אחר כך רצוּ בקו ישר ו“קלעוּ חלוֹת” ברגליהם המסוּמרוֹת.

כל הדרך עד היער לא ראיתי כלוּם, מלבד הסייח הפעוֹט שרץ בדהרה זריזה בעקבוֹת העגלה. מדי פעם בפעם הפנתה הסוּסה את גוּלגוֹלתה הנפלאה וצהלה בחרדת אם, והסייח ענה לעוּמתה בצהלה תינוֹקית בכיינית, כקוֹבל: “אמא! ריצה מהירה שכזוֹ קשה בשביל רגלי התשוּשוֹת, אמא!”. ואמנם לאחר ריצה ישרה במשך רגעים מוּעטים, היה פתאוֹם מצדד ונעתק באלכסוֹן, כאילו דחפוֹ מישהו. המחזה הזה, שנשנה בכל פעם, שיעשעני כל כך, שלא יכוֹלתי לגרוֹע עין ממנוּ.

פתאוֹם האפיל עלי צל קריר וּמעל לראשי נשמע רישרוּש כבד וּמתגבר כקוֹל רבבוֹת צרצרים, וּמתוֹך הרישרוּש בוֹקעים קוֹלוֹת שונים המגרים את האוֹזניים. הקרוֹן התחיל מיטלטל וּמדלג על שברי ענפים. נשׂאתי את עיני והנה יער האוֹרנים חוֹמה לנוּ מסביב. העיפוֹתי מבט על יאצקוֹ ונבעתּי: פניו היו מעווּים בארשת צער נוֹראה, עיניו המימיוֹת ניצנצוּ מתוֹך רטיבוּת וּשׂפם הפשתה שלוֹ היה סוֹמר. חרדה גדוֹלה נפלה עלי, וּבאוֹפן אינסטינקטיבי הוֹצאתי את רגלי מבין שלבי הסוּלם ונרתעתי משׂק המספוֹא על הקרש החשוּף. הסוּסה הפנתה גוּלגוֹלתה אל בר בטנה וצהלה שוּב מתוֹך געגוּעים וחרדה, וּפתאוֹם הפך האיכר את קנה השוֹט והתחיל חוֹבל בה בפראוּת, מזיל קצף וּמקלל קללוֹת נמרצוֹת:

– הלואי שתשברי רגליך, נבילה סרוּחה! עד זנוּני אמך! תבוֹא עליך שׂריפה, מגיפה וּמיתה משוּנה!

הסוּסה נרעשה ונתלהטה, זקפה את גוּלגוֹלתה ואת אוֹזניה, עיניה הוּצתוּ, וּמתוֹך נחרה טרוּפה התרוֹממה בכל פעם באחוֹרה וּבעטה ברגליה כלפי הקרוֹן, אבל יוֹתר מחבּלת הרגליים לא השיגה. לבסוֹף נזדקפה קוֹממיוּת, הקרוֹן נחבט בשוֹרש בוֹלט, ירדה ולא רצתה לזוּז ממקוֹמה. ירדתי בזריזוּת מעל הקרוֹן והתיצבתי ליד אילן גדוֹל בתוֹך העשב המרשרש, שהיה זרוּע מחטים יבישים, וכל איברי מרתתים. ירד גם יאצקוֹ, אחז ביד אחת במוֹשכוֹת וּבחברתה התחיל חוֹבט בכל כוֹחוֹ האתליטי על גוּפה של הסוּסה, על שוֹקיה, על גבה, על בטנה, כשהוּא פולט שפעת קצף וקללוֹת. והיא לא זזה ממקוֹמה. תחת כל חבטה וחבטה, שהעלתה רצוּעה נפוּחה על עוֹרה, נכפפה ונתמתחה כנחש וזוֹררה בנחיריה. רק מדי פעם בפעם, בשעת הפסקה, הפנתה את גוּלגוֹלתה וצהלה בחרדת האם שלה אל סייחה, שהתלבט על מקוֹם אחד כמטוֹרף וניענע בגוּלגוֹלתו המוּרמה בצוּרה מגוּחכה.

המראה היה איוֹם. ניסיתי לקרוֹב אליו, אך צליפת שוֹט קידמתני ולפתה את רגלי בכאב חד, כאילוּ חתכתני סכין. נסוּגוֹתי מתוֹך צוחה ואחיזת מקוֹם הכאב, נשענתי אל הגזע ורעד בשׂרי נתגבר.

כל הזמן ההוּא עמד הסוּס השני וטפח על עצמוֹ בזנבוֹ בשלוה גמוּרה.

לאחר רגעים אחדים הרפה ממנה. פלגי זיעה ניגרוּ ממצחוֹ על פניו, עיניו להטוּ. השגחתי בשׂפתוֹ התחתוֹנה שהיא נשוכה וזבה דם. הוא שילב את זרוֹעוֹתיו על לבוֹ ועמד סוֹקר לסירוּגין אוֹתי, את הסוּסה ואת הסייח, שעדיין התלבט על מקוֹמוֹ בנענוּעים מגוּחכים. ברגע ההוּא הרגשתי שנאה נוֹראה אל הקטלן הזה, אך פחד לא פחדתי מפניו. ושמא היה פחדי גדוֹל כל כך, שלא חשתיו עוֹד? נלחצתי רק אל הגזע ובכל נפשי השתוֹקקתי להיוֹת בבית ולבכוֹת בחיק אמי הטוֹבה.

וּפתאוֹם – איני יכוֹל לחוַר לעצמי איך נהיה הדבר – פניתי אליו, וּברמזי באצבע על כתם כהה שהיה כמוֹ רוֹחש וּמתנוֹעע על הקרקע במרחק אילוּ פסיעוֹת, שאלתיו בקוֹל בוֹכים:

– מה שם?

הוּא לא ענני כלוּם.

בינתיים ניגש הסייח אל אמוֹ המוּכה, שירבב את צוארוֹ, הפך את גוּלגוֹלתוֹ במצוּדד כלפי מעלה והתחיל יוֹנק בתיאבוֹן מרוּבה. הסוּסה פישקה את רגליה האחוֹריוֹת, נהמה אל ילדה בחיבה שוֹקקת, העבירה את נחיריה סביבוֹת זנבוֹ, כאילוּ היא מנשקתוֹ, וכוּלה מסוּרה לוֹ.

ראיתי את פני יאצקוֹ והם השחירוּ מזעם. רגע עמד וּפרקי לסתוֹתיו מזדעזעים, וּבבת אחת התנפל על הסייח, אחז בוֹ, הניפוֹ תנוּפה אחת וּזרקוֹ בכל כוֹחוֹ לקרקע. הסייח נתהפך פעמים אחדוֹת, פירכס ברגליו המחוּטבוֹת וקם שוּב. אז אסרוֹ בחבל אל גזע אוֹרן והתחיל להלקוֹתוֹ בקנה השוֹט ההפוּך שפיצל את עוֹרוֹ הרך. עיני היצוּר הפעוֹט נתבלטוּ, השתטח על הקרקע, מעוֹרוֹ החתוּך שוֹתת דם וגוּלגוֹלתוֹ מתחבטת בקרקע בנהימה חנוּקה.

הסוּסה הסתכלה רגע במעשׂה זה בעיניים תמיהוֹת, כאילוּ לא יכוֹל מוחה הסוּסי לתפוֹס את הנעשׂה כאן; ואוּלם אחר כך התחילה מתלבטת בתוֹך עבוֹתיה, מנסה להשתחרר מהן ושבה להתלבט, מפשילה את זנבה ומטילה מים, צוֹהלת בחשאי וּבחרדת אם. ושוֹטוֹ של יאצקוֹ עדיין עוֹלה ויוֹרד על גויית הסייח המפרכסת. לבסוֹף כפת את רגליו בחבל, הפשילוֹ על שכמוֹ, טילטלוֹ אל הכתם הכהה, שראיתי מקוֹדם במרחק אילו פסיעוֹת, והפילוֹ לתוֹכוֹ. עכשיו ראיתי מה היה שם: תל של נמלים. יוֹדעים אתם, רבוֹתי, את נמלי היער הגדוֹלוֹת והחוּמוֹת? כשבריה חיה נוֹפלת אל תוֹך תילן, מיד הן מפרישוֹת מגויוֹתיהן מין אֵד ממאיר, הצוֹרב וגוֹרם ייסוּרים נוֹראים. בגננוּ היה שוֹרש אילן נבוּב ורקוּב ובוֹ קיננוּ הנמלים הללוּ, וּפעם נטלתי מהן על פיסת פח והכנסתי לתוֹך פי כוּתוֹנתוֹ של אחד התינוֹקוֹת. צעקוֹת התינוֹק היו קוֹרעוֹת לב וכמה ימים היה בשׂרוֹ אדוֹם ומרוּטש כנכוה ברוֹתחין. רגע שלטה דוּמייה. וּפתאוֹם בקעה מתוך התל יללה איוּמה שהתגלגלה ביער, התערבבה בהדה ונסתיימה כנזילת מים אחרוֹנים מפי צינוֹר צר. הנמלים עלוּ וציפוּ את כל גוייתוֹ של הסייח ועשׂאוּה כצניפה, התכנסוּ לתוֹך החתכים והטילוּ בהם את אֵדם הצוֹרב. הצניפה החוּמה פירכסה בתוֹך התל, מוֹללה ברגליה הכפוּתוֹת, התנפחה והתמתחה, פשטה את גוּלגוֹלתה ושוּב הכניסתה לבין רגליה וכירסמה את עצמה. מרגע לרגע עלתה לה בהתאמצוּת מרוּבה להתרומם כטפח מעל לארץ, למען נפוֹל שוּב בחבטה עמוּמה ולשנוֹת את היללה המחרידה.

ויאצקוֹ עמד על התל כשידיו חבוּקוֹת על לבוֹ והסתכל דוּמם במחזה. אף תיו לא זע בפניו.

הסוּסה רקעה, התרוֹצצה, גנחה, צהלה, פשטה את צוארה, רבצה על היצוּל, אך לא יכלה להיעקר ממקוֹמה. חבירה בעוֹל זקף את אוֹזניו הקצרוֹת, פלט פעם בפעם צהלה מצלצלת, אך לזוּז ממקוֹמוֹ לא רצה. השגחתי, לתמהוֹני, שגזר ענף היה תקוּע בין יתדוֹת האוֹפן.

הרישרוּש הכבד מלמעלה נאלם. שוֹכני העפאים, שהחרישוּ מקוֹדם את האוֹזניים בקוֹלוֹתיהם השוֹנים, נשתתקוּ, ויללת הבריה הנאכלת חיה התגלגלה, התגברה, רפתה וּפרצה שוּב חדה כתער.

ברגעים ההם חשתי ממש, שהנמלים רוֹחשוֹת על גוּפי העירוֹם וצוֹרבוֹת את בשׂרי הפצוּע.

והנה נעקר האיכּר ממקוֹמוֹ. רץ רגעים מספר בין האילנוֹת, הניף קוֹרה כבידה, קפץ אל הסייח והוֹרידה על גוּלגוֹלתוֹ בכוֹח גדוֹל. שמעתי את רציצת העצמוֹת הרכוֹת. היללה נפסקה ורק הדה רעד עוֹד במרחק בין האילנוֹת וּבמרוֹם בתוֹך הנוֹפים העבוּתּים.

הסוּסים צילצלוּ בכליהם וניצבוּ מקשיבים, כתמיהים לדממה שנהיתה בבת אחת.

ויאצקוֹ נפנה, הסתכל בי רגע, אחר כך התקרב אלי לאט לאט ברגליים כוֹשלוֹת, צנח על העשׂב, הליט את פרצוּפוֹ בכפיו המגוּשמוֹת והתחיל מיבּב בחשאי ובפירכוּס כל הגוּף.

ברגע ההוא היה אצלי ודאי גמוּר, ועד היוֹם הזה איני יכוֹל להשתחרר מרעיוֹן זה, שאלמלא הסייח, היה ממית אוֹתי. ואפשר שאני טוֹעה, אפשר שלא עלתה כלל מחשבה כזאת במוֹחוֹ. ואף על פי כן לא יראתיו יוֹתר, רק רגש של רחמנוּת תקפני למראה הרוֹצח האוּמלל הזה. התקרבתי אליו בזהירוּת, רבצתי לרגליו ככלב מתחטא והנחתי את ראשי על ברכיו. יבבתוֹ הלכה ונתגברה…

כשחזרתי לביתי לא סיפרתי אף כקוֹצוֹ של יוד מכל הנעשׂה ביער. למן היוֹם ההוּא נהפכתי לאחר, אבל סוֹד השינוּי שחל בי פתאוֹם לא נוֹדע לשוּם בריה.

---

מחיי ברוך וילדו (תרפ"ב)

מאת

אשר ברש

א

מתוֹך ה“חדר” שפל התקרה, הטחוּב והאפלוּלי, שהזיעוּ בוֹ מתוֹך לימוּד בקוֹל גדוֹל, בקיץ וּבחוֹרף, כעשְֹרים תלמיד לפני אביו המלמד, – מלבד אמוֹ ואחיוֹתיו, שהיוּ מצוּיוֹת שם רוֹב הימים מסביב לכיריים ולתנוּר – בא ברוּך בן שתים העשֹרה לבית המדרש ללמוֹד בפני עצמוֹ, לפי שה“כיתה העליוֹנה” לא היתה מספיקה לו עוֹד. מאז הרגיש את עצמו יהוּדי עוֹמד ברשוּת עצמוֹ לכל דבר. ידוֹע ידע כי בעוֹד שנה יברך עליו אביו “ברוּך שפטרני”, והעוֹנשים ייכּתבוּ בספר על חשבוֹנוֹ, אבל הדבר לא הטיל עליו כל אימה. נכוֹן היה לקבל גם מעכשיו את כל אחריוּת מעשֹיו, אין דבר: ה“קיצוּר” וספרי היריאים כבר הוֹרוּהוּ את הדרך ילך בה.

עוֹד בהיוֹתוֹ ילד בית אביו, מסתפח לארוּחת תפוּחי האדמה, הדג המלוּח והצנוֹן, ול“כיתוֹת " השוֹנוֹת בזוֹ אחר זוֹ, ניכּרוּ בוֹ אוֹתוֹת אישיוּת סגוּרה וכבדת תנוּעה, אך בעלת רצוֹן וחסרת דאגה. אחת היא, אם היה מצרף את קוֹלוֹ הכבד לשבעת הקוֹלוֹת הקלים והעליזים של כיתתוֹ בשעת החזרה על פרשת השבוּע הישרה, אם היה מיישב ביחידוּת את הסוּגיה הסבוּכה, אוֹ אם היה יוֹשב בצהריים החַמים על סף החצר וּמסתכל בפרה המקוֹרחה, המנמנמת מתוֹך עמידה רפה על תלוּלית הזבל החוּמה; בשעת קריאת התוֹרה הנגינית בבית הכנסת, אוֹ בשעה שאמוֹ בעלת הגרמים שפכה, כש”הילדים" הלכוּ לפנוֹת ערב הביתה, את כל חמת עוֹניה על ראש אביו העלוּב, שישב בראש השוּלחן עייף וּמטוּשטש ורביעית דמוֹ פוֹרחת בלחייו הרזוֹת – תמיד היוּ פניו רחבים, רצינים וישרים-ישרים: הכוֹל צפוּי והרשוּת נתוּנה, ואין טעם לשאוֹל מה לפנים וּמה לאחוֹר.

בבית המדרש מצא לוֹ עוֹלם טוֹב מזה שבבית. לא היתה שם לא צוחה ולא קפדנוּת, אף לא מרירוּת ורוֹגז. אפשר היה לשבת מאחרי ה“עמוּד” צמוּד אל הגמרא הגדוֹלה, וללמוֹד בניגוּן אוֹ גם בחשאי, כרצוֹנוֹ. היתה בלבוֹ הרגשת עצמוּתוֹ, שיש לה חשיבוּת בזה שהוּא עוֹסק בתוֹרה, בדבר טוֹב ומוֹעיל ונעלה על כל ספק. היתה גם הנאה צנוּעה, אבל חריפה, כשנמצא פתרוֹן לקוּשיה חמוּרה, ואפילוּ כשהעניין היה פשוּט ושֹשֹ לרוּץ ישר וּבלי מעצוֹרים, כבדרך המלך. הכוֹל היה שם חדש תמיד וטוֹב תמיד. הבחוּרים האחירים¹, אלה שהיוּ בעיניו תמיד גדוֹלים ממנוּ, שהתנוֹדדוּ על “עמוּדיהם” בקוֹלי קוֹלוֹת, אך מזמן לזמן השתוֹבבוּ והתלקטוּ לשֹיחוֹת חוּלין וליצנוּת, מילאוּ את לבוֹ מעין גאוה על התמדתוֹ ועל כוֹבד ראשוֹ המבוּגר. השאֵלוֹת במקוֹמוֹת הקשים את פי הבחוּר החריף, או את הלמדן הזקן, נתנוּ לוֹ סיפּוּק, כי התשוּבוֹת המסבירוֹת באו בנפשוֹ ונקבעוּ שם לבלי הישכח עוֹד יחד עם קוֹלוֹ וּתנוּעוֹתיו של המסביר. וגם בבית נשתנה היחס להפליא: הוּא לא היה עוֹד מסתפח אל הארוּחה. נראה היה מעתה, כאילוּ כל עיקר הארוּחה לא באה אלא בשבילוֹ. האב נהג בוֹ חשיבוּת, ולא הזהירוֹ עוֹד על ענייני ברכה וּמנהג כקוֹדם, והאם חלקה לוֹ את הטוֹבה שבמנוֹת, ועוֹד הוֹסיפה תמיד משהוּ מקערתה. מזמן לזמן נתבקש על ידי אביו לחזוֹר עם אחד ה“ראשים המטוּמטמים” שבחדר על ה“שיעוּר”, וכאן נתגלוּ בוֹ מידת סבלנוּת וכשרוֹן הסברה הרבה יוֹתר ממה שהיה לאביו, וּמשוּם כך התיחס אליו זה באבק קנאה, עד כמה שאדם מתקנא בבנוֹ. ברוּך הנער הרגיש בדבר, וטוֹב לוֹ.

את דרכוֹ בתלמוּד כבש לוֹ עד מהרה; הוּא הסתלק מן הפילפוּל והיה מסתפק בבקיאוּת. אך גם אחרי זוֹ לא היה להוּט כדרך הנלהבים. כל הלכה חדשה, כל מימרה שנתוספה לוֹ, היתה אוֹמנם כמוּנחת בקוּפסה, אך לא הביאה בלבוֹ יוֹהרא² של תלמיד חכם, וגם לא הגבירה בוֹ את הצימאוֹן להוֹסיף דעת, כדרך הלמדנים, – אף על פי שהיה שקדן וּמתרחק תמיד מן הבטלה. הוא למד כאדם הלוֹמד מתוֹך חוֹבה, אוֹ מתוֹך הכרה שאין טוֹב מן הלימוּד, או שאין כלל בעוֹלם זה דבר אחר לעשֹוֹתוֹ. חביריו³ לא הבינוּ לרוּחוֹ, והיו מלגלגים עליו בלי ביטחוֹן: “מלאך צוֹנן”, “למד-וָו” אבל לקנטרוֹ אוֹ לרדפוֹ לא יכלוּ, ראשית מפני ענוָתוֹ הישרה, שהיה כוֹבש ידיעתוֹ ולא היה מוֹציא מפיו דבר שלא ידעוֹ על בוּריוֹ; והשנית, מפני כוֹבד הראש שהיה שוֹרה בכל מהוּתוֹ. חביריו לא שמעוּ הלצה מפיו, וכשסיפר מי הם דבר ליצנוּת והיה מצטרף לפעמים רגע מ“עמוּדוֹ” גם הוּא לצחוֹק הבחוּרים, לא ידע בעצם על מה צחק ומיד היה תמיה על עצמוֹ ושב לתלמוּדוֹ בהתעוֹררוּת מחוּדשת. היתה בוֹ גם מידה הגוּנה של טוּב לב וּוַתרנוּת, אך טוּב לבּוֹ לא הגיע מעוֹלם לידי התרגשוּת או התפרצוּת של רחמים, לכל היוֹתר הביאוֹ לידי מילוּי חוֹבה – אם הרגיש בצרת חבירו. כי על פי רוֹב לא היה מרגיש מאליו במה שנעשֹה בסמוּך לוֹ, אלא אם כן באוּ והעירוּהוּ על כך. וּוַתרנוּתוֹ היתה רק בדברים קטני ערך, כי לדברים גדוֹלים לא הגיע מימיו. וכך היה ברוּך יוֹשב בבית המדרש והוֹפך בתלמוּד וּבספרי יריאים כחמש שנים, עד שנזדמן ביוֹם חוֹרף לבן ונוֹצץ, ליד הגדר הסוֹמרת מכפוֹר שלפני בית הרוֹפא, עם יוסי בן סוֹחר האריגין העשיר, בחוּר מוּפלא ברזוֹן גוּפוֹ, בלוֹבן פניו וברוֹך עיניו. זה עיכבוֹ ואמר לוֹ, כאילוּ הכירוֹ מתמוֹל שלשוֹם, שהוּא יכוֹל לסוּר אליו וּלקבל לקריאה ספרי השכלה. ברוּך לא חשב הרבה בדבר, אך בשוּבוֹ למחרת מבית המדרש וּבעברוֹ על בית העשיר, פתח כמבלי משׂים את דלת הזכוּכית הקוֹפאת, ונכנס לתוֹך עמוּד ההבל שפרץ לקראתוֹ. הבחוּר הוֹבילוֹ דרך אוּלם לבן, ארוֹך ורב חלוֹנוֹת, דרך חדר וּמטבח חמים וּרוה ריחוֹת, עד שהכניסוֹ לתוֹך חדר קטן נקי ואפלוּלי. שם ישב על ספה שחוֹרה חבירו הטוֹב, זה שפרש לפני שנה מבית המדרש ונתפקר, ועל ידוֹ, כמעט נוֹגעת בוֹ, ישבה בת ראש הקהל היפה והעליזה, שארתוֹ של יוסי. את שמה לא ידע ברוּך. הם עשֹוּ עצמם כאילוּ אינם מרגישים בוֹ, הוֹסיפוּ להתבדח ולצחוֹק, ויוֹסי פתח לפניו את ארוֹנוֹ המלא ספרים מכוֹרכים בגבי עוֹר אדוּמים עם כתוֹבוֹת של זהב ואמר לו לבחוֹר. הספר הראשוֹן שנזדמן לידוֹ היה “תוֹלדוֹת הרמב”ן" מאת ר' יצחק אייכל. “טוֹב, – אמר ברוּך לאחר שעיין בעיניו קצרוֹת הראוּת בשער המוּצהב, – מתי עלי להשיבו?” – בעוֹד שבוּע ואז תקבל ספר אחר". ברוּך תחבוֹ מפי הצורוֹן⁴ אל מתחת לאדרתוֹ, שהעלתה בחדר רסיסים רוֹעדים, והלך לוֹ.

מאז בא ברוּך בסוֹד ספרוּת ההשכלה, בייחוּד זוֹ שמתקופת “המאספים” כמו “ניר דויד”, “דברי שלום ואמת”, “יין לבנון” וגם איזה מספרי התנ“ך עם ה”ביאוּר“. היה בספרי חוֹל אלה איזה חידוּש מוֹשך וּמגרה עד כדי נעימוֹת. הוּא לא ידע בעצמוֹ מה הדבר המציין אוֹתם מספרים אחירים אלא שעל ידיהם ניעוֹרוּ בוֹ יחסים יוֹתר חמים גם אל כמה וכמה ספרים קדוֹשים, שעד עתה קרא בהם בלי לטעוֹם בהם טעם מיוּחד, כגוֹן “שמוֹנה פרקים”, “עיקרים” וּפירוּש ה”מלבי“ם”. הוּא לא הפנה את לבוֹ מן הגמרא בשביל הספרים החדשים, אלא שגם הם נצטרפוּ לאוֹתוֹ אוֹצר הדפים המזין את נפשוֹ וּמעשירה לאט, אבל בבטחה. וכן היה יוֹנק בלא יוֹדעים משני צינוֹרוֹת וּללא עכירת הדמיוֹן.

וכך היה שוֹנה וקוֹרא כאחד, עד שהרגישוּ הבחוּרים בדבר בבית המדרש וסיפרוּ לאביו. זה סיפר לאשתוֹ וּשניהם קראוּ לשכינם השוּ"ב, שהיה חשוּב יהוּדי מנוּסה וּבעל בינוֹת, ויחד טיכסוּ עצה מה לעשוֹת. וכעבוֹר חוֹדשים אחדים השֹיאוּהוּ לבתוֹ היחידה והאדמוֹנית של המוֹזג האמיד באוֹתה עיירה. האירוּסים והנישֹוּאים נעשֹוּ פתאוֹם כל כך, שברוּך מצא את עצמו בוֹקר אחד שוכב במיטה מליאה מצע חדש, לבן ונקי וטוֹב ריח, וּליד הכוֹתל שכנגדוֹ, במיטה כזוֹ ממש, שוֹכבת שיינדיל בת המוֹזג, זוֹ שהכיר אוֹתה רק מתוֹך ראייה חטוּפה ברחוֹב; וּכשראה עתה את קוֹדקוֹדה הגזוּז מציץ מתחת לשביסה הצחוֹר, השתוֹמם ולא ידע היכן הוּא. אך כשהפכה את פניה וחיככה עיניה כנגדוֹ, זכר את הנעשֹה ולא תמה עוֹד. בעצם לא איכפת לוֹ כל העניין: ברוּחוֹ לא בא כל שינוּי, וגם חירוּתוֹ לא ניטלה ממנוּ, כי גם עתה היה יושב רוֹב היוֹם בבית המדרש, והוּא שֹבע וּמכוּבד יוֹתר משהיה. וגם העיוּן בספרי ההשֹכלה נעשֹה חוֹפשי יותר, כי בערבים בבית היה יושב וקורא בהם באין מפריע; אשתוֹ נמצאה בבית המזיגה שבאגף השני, אוֹ יוֹשבת כנגדוֹ ועוֹסקת בדממה באיזוֹ מלאכת יד וּמעיפה בוֹ מזמן לזמן את עיניה הטרוּטוֹת, – וחוֹתנוֹ, לא רק שלא מיחה בידוֹ, אלא שהיה בא, גוֹחן, מטאטא בזקנוֹ האדוֹם על דפי הספרים וּמקשקש בלשוֹנוֹ: "מצ… מצ.. הפלא וָפלא! מה הספר הזה?… "

במידה שהיה מתמיד על הספרים נעשֹה חסר הסתכלוּת בחיים, והתמדה זוֹ הנחילתוּ, מלבד שוֹמן הגוּף, גם משקפיים, שזכוּכיתם עבה כעבי אצבע קטנה; אך ביחס לחיים לא הוֹעילוּ גם המשקפיים: הם נעוּ ורגשוּ כמוֹ מעבר למחיצה שקוּפה ועבה, בלי שהוּא ימצא צוֹרך להרים עיניו וּלהביט חוּצה.

כשאביו מת אחרי מחלה קצרה, אחזוֹ מעין תימהוֹן לנעשֹה משך ימים אחדים, אך השתקעוּתוֹ בספר “איוֹב” השכיחתוּ שוּב הכוֹל, והוּא היה נתוּן כוּלוֹ לפירוּש הפסוּקים הקשים. וכן התנוֹדד רוּחוֹ קצת גם כשנוֹלד לוֹ בן זכר ובשעת הברית, אבל העסק במצווֹת התלוּיוֹת בזוֹ השכּיחוֹ את העיקר, והכוֹל היה שוּב פשוּט וּמחוּור כל צוֹרכוֹ. ורק כשמת חוֹתנוֹ משבץ, ואשתוֹ אמרה לוֹ, שעליו להיכנס מעתה אל העסק, פקח את עיניו לרוָחה ולא ידע מה להשיב לה.

– כן, הרי אתה עכשיו הגבר היחידי בבית.

–אבל מה עלי לעשֹוֹת? – שאל כמעט בבכי.

–לקנוֹת יי"ש וּלמכרוֹ בריוח! – ענתה אשתוֹ באכזריוּת.

הוּא נשתתק: כן, היא צדקה, בלי שוּם ספק. עליו לעשֹוֹת כך. אבל לאחר שעסק במלאכה זוֹ בלי הצלחה במשך חצי שנה, נמלך באשתוֹ, שנתגלה בה בינתיים כשרוֹן מעשֹה וטוּב טעם בעיסוּקה עם הבריוֹת במידה מרוּבה, והוֹחלט⁵ ביניהם, שהיא ואמה האלמנה תהיינה עוֹסקוֹת במסחר היין, והוּא יקבל עליו משֹרת מלמד באחד הכפרים ל“זמנים”. את הכסף ישלח והיה להרחיב את העסק, ולחגים יבוא הביתה, כנהוּג בישֹראל. הדבר הזה שֹימח אוֹתוֹ מאוֹד, כי היה כוּלוֹ לפי רוּחוֹ, בפרט אחרי נסיוֹנוֹתיו הקשים בשנה האחרוֹנה. עכשיו יוּכל להסתלק לגמרי מן הדאגוֹת וּלהתמכר כוּלוֹ ללימוּד, לימוּד בנחת ובמתינוּת, לא לשם שאיפה כל שהיא, כי אם לשם הנאה ושלות הנפש.

וכן הגיע ברוּך וילדר לכפר קוּסטין, לבית המוֹכסן וסוֹחר היערוֹת ר' ישעיה שינטאל.

ב

ר' ישעיה שינטאל אמנם היה מחזיק את הפוּנדק הגדוֹל בכפר ועל זה היה עיקר פרנסתוֹ, אבל מכיון שעסק גם במסחר עצים, היה רוֹאה את עצמוֹ כסוֹחר יערוֹת בלבד, וכך היה נדפס באוֹתיוֹת נאוֹת על כרטיסי הביקוּר הנאים שהיוּ מצוּיים תמיד בתיקוֹ, שזה נאה ומכוּבד יוֹתר. וּמשוּם כך לא היה גר בבית הפוּנדק, שאגפוֹ האחד היה מוּקצה לדירה, כי אם בנה לוֹ על גבעה קטנה בתוֹך הכפר בית שֹדה יפה, בית עצים נחמד צבוּע כתוֹם, עם מרפסת זכוּכית גדוֹלה, מוּקף גדר פּסיסים ירוּקה וערוּגוֹת פרחים וירקוֹת. סמוּך לבית מאחוֹריו כבר השֹתרעוּ רחבי השֹדוֹת, וּמלפניו וּמשני צדדיו היה מרוּחק משאר בתי הכפר ריחוּק אצילי. לפי מעמדוֹ החוֹמרי יכוֹל היה שינטאל לגוּר בעיר הסמוּכה, אלא שהוּא בחר לישב בכפר מפני שראה בזה לעצמו הצטיינוּת יתירה: פה בכפר היה הוּא וּביתוֹ יחידים וּמבני העלייה, בעוֹד שבעיר היה נידוֹן להיבלע בצילם של אחירים גדוֹלים ממנוּ. גם השקט והאויר הטוֹב היוּ כבר לחלק מנשמתוֹ ולא יכוֹל לוַתּר עליהם.

ביתוֹ של יהוּדי נאה זה היה מטוּפל בבנים ובנוֹת, גדוֹלים וּקטנים, אך השלוה לא הוּפרעה על ידיהם. שניים, בן ובת, היוּ עסוּקים בפוּנדק, והבת היתה באה הביתה רק ללוּן, שניים היוּ נוֹסעים חליפוֹת אל היערוֹת לזמנים ארוּכים, והנשארים, שתי בנוֹת ושני בנים – האחד בן זקוּנים , מפוּנק, רך וחוֹלם – היוּ לוֹמדים בבית מפי המלמד שעוֹת אחדוֹת ביוֹם, וּשאר הזמן היוּ עוֹסקים בבית, משֹחקים אוֹ מטיילים בשֹדוֹת, ברגל או ברכיבה. ר' ישעיה שינטאל בעצמוֹ היה אדם חוֹפשי בדעוֹתיו, או נכוֹן מזה, בהליכוֹתיו, אך נשתמרה בוֹ חיבה עמוקה למנהגי ישֹראל וּלספרוּתוֹ העתיקה, ולכן לא היה מחזיק בביתוֹ “מוֹרה”, כנהוּג אצל בעלי האחוּזוֹת הנאוֹרים שבסביבה, כי אם מלמד משֹכיל. גם את הבנוֹת היה מלמד תוֹרה וּלשוֹן הקוֹדש, ושֹפת המדינה וּקצת מדעים היוּ לוֹמדים מפי מוֹרה הכפר הגוֹי, ואחר כך גם מפי הכוֹהן, כמוֹ שיסוּפר להלן.

כשהגיע ברוּך וילדר לבית שינטאל וראה את כל מנהגיו וּסדריו, היה כחוֹלם. מוּשֹג כזה על בית עברי לא היה לוֹ מימיו. אבל הוּא קיבל עד מהרה גם את החידוּש הזה בעוֹנג ובשלוה, כידיעה נוֹספת על ידיעוֹתיו, וחדל להשתוֹמם. הארוּחוֹת הנאוֹת והמנוּמסוֹת ליד השוּלחן הארוֹך והערוּך בכלי כסף וּזכוּכית יפים הינוּהוֹ הנאה רוָה. ריח המרק הצלוּל בצהריים היה פחוֹת חריף מבבית, אבל גם פחוֹת מגרה את ה“חוֹמר”; בבוֹקר היו החמאה והגבינה מבהיקות לבנוֹת-כתמתמוֹת בצלחוֹת הנקיוֹת, על הקהוה היה צף רוֹבד של קרוּם לבן ורך, הביצים בתוֹך הגביעים הקטנים היוּ מאכל אצילים, והחַלה הלבנה השֹביעה במיעוּט. לא עברוּ ימים מוּעטים וגם פניו של ברוּך וילדר קיבלוּ הבעת אוֹתוֹ שֹוֹבע לבן-ורוֹד ונאצל, שהיה אוֹפייני לכל הבית.

מתחילה, בימים הראשוֹנים, כשראוּ התלמידים את פניו העגוּלים של רבם, את מסגרת זקנוֹ הצהוּבה והצפוּפה ואת המשקפיים העבים שעל עיניו השוֹקטוֹת, ושמעוּ את קוֹלוֹ הצרוּד במקצת, הבלתי משתנה, היה מבדח אוֹתם בייחוּד מפני הניגוּד הרב שהיה בינוֹ ובין המלמד הקוֹדם, שהיה גבוֹה, כחוּש לחיים ודיבוּרו מתנגן. הם גם התלוצצוּ פעמים אחדוֹת על חשבוֹנוֹ ביניהם לבין עצמם, אך עד מהרה פעלוּ עליהם כוֹבד ראשוֹ ויוֹשר דיבּוּרוֹ, עד שלא עלתה עוֹד על דעתם למצוֹא בוֹ צד מעוֹרר צחוֹק. וכן קיבלוּ את מרוּתוֹ באהבה, והיו ממלאים את דרישוֹתיו בתלמוּד וּבדרך ארץ וּמזדרזים לשמשוֹ מתוֹך כבוֹד וּמסירוּת של חוֹבה. גם בעלת הבית, הגברת מרים, שהיתה אשה נבוֹנה וטוֹבת לב, ניסתה פעמים אחדוֹת לפנוֹת אליו בשעת הארוּחה במלי בדיחוּת זהירוֹת, אבל כששמעה מפיו פעם וֹפעמיים תשוּבוֹת של כוֹבד ראש, שיש בהן גם קוֹרטוֹב של צער, חדלה מזה, והיתה ממעטת שֹיחה אתוֹ, אף על פי שבלבה לא היתה לה עליו כל טינה; להיפך, היא רחשה לוֹ כבוֹד רך ואמהי הגוֹבל ברחמים.

רק נחוּמקי, בן בזקוּנים הרך והחוֹלם, היה עוֹקב אחריו בהסתכלוּת חדה. מרגע בוֹא המלמד לא חדל זה להעסיק את עיניו. הוּא היה לוֹ כחידה מוּזרה במראהוּ וּברצינוּתוֹ. הוּא לא הבין אוֹתוֹ כלל, וּמשוּם כך לא יכוֹל להשתחרר מהשפעתוֹ והיה נמשך אליו בכוֹח טמיר, אך גם בקצת מוֹרא. כשה“רבי” היה יוֹשב מאחרי השוּלחן, פניו העגוּלים מַורידים מתוֹך מסגרת זקנוֹ הצהוּבה, מצחוֹ הרחב מלבין מתחת לכיפת המשי הקטנה, ועיניו נשקפוֹת קטנוֹת, תמימוֹת ונוּגוֹת, מבעד לזכוּכית העבה, היה מעוֹרר בוֹ רגש של כבוֹד והערצה נסתרה. ואוּלם כמה היתה מתמעטת דמוּתוֹ, כשקם ועבר בחדר מלוֹא קוֹמתוֹ! אז נעשֹה כמעט מגוּחך. ממוֹתניו וּלמעלה היה רחב, מוּצק, כמעט עגוֹל, הצואר קצר והראש יוֹשב איתן על הכתיפיים⁶ הישרוֹת, אפילוּ הלבוּש היה הוֹלם וחשוּב; לעוּמת זאת ממוֹתניו וּלמטה היה עלוּב: הרגליים דקות בערך לגוּף, כפוֹת הרגליים שטוּחוֹת וּמרחיבוֹת את הנעליים, שלעוֹלם אינן משוֹרכוֹת כהוֹגן, המכנסיים רבוּבים וּשחוּקים מאחוֹר; משל לאריה שהפך את פניו בסוּגר. ונחוּמקי פחד והצטער למראה עיניו.

וכך היה סדר יוֹמוֹ של ברוּך וילדר: בהשכמה היה עוֹבר על השיעוּר, שעליו להוֹרוֹת את תלמידיו, שכן היה מקוּבל בידוֹ עוֹד מבית המדרש, שלא לוֹמר דבר שאינוֹ אצלוֹ בגדר ודאי. אחר כך היה עוֹמד בטליתוֹ וּבתפיליו וּמתפלל תפילה ארוּכה וּמפוֹרשת, כמוֹנה מעוֹת, מתבוֹנן לכל מלה ושוֹקל אוֹתה, את צוּרתה ואת פירוּשה. ויש גם שהיה מפסיק בּמלה וניגש לעניין ב“אוֹצר השרשים”. אחרי חליצת התפילין מן היד הקצרה והשֹעירה, היה נקרא על ידי המשרתת לחדר האכילה, לאכוֹל פת שחרית יחד עם תלמידיו בנחת ובנעימוּת. אך כשהגיעה השעה הקבוּעה, היה נוֹטל את שתי ידיו ומברך, והתלמידים אתוֹ, ויחד היוּ נכנסים לחדר הילדים, ששימש גם חדר תוֹרה. והלימוּד גם הוּא היה מתנהל בנחת, מתוך התבוֹננוּת, מסירוּת וסבלנוּת רבה. אם הפסוּק אוֹ ההלכה לא היוּ מתבארים יפה בפירוּש ראשוֹן, היה חוֹזר וּמפרשם וּמטעימם פעם וּפעמיים, עד שהתלמידים היוּ עוֹנים: כן, רבנוּ, הדבר מחוּור כבר כל צוֹרכוֹ. ואף על פי כן היה מבקש מהם לחזוֹר עוד פעם. הוּא היה יוֹשב בראש השוּלחן, מסב כנשען קצת בהרחבה, כיפתוֹ על קוֹדקוֹדו וּמגלה את מצחוֹ עד קצוֹת זויוֹתיו וּמטפחתוֹ על הספר הפתוּח, כמנהג תלמידי חכמים, פניו מאירים, קוֹלוֹ שקוּל וּתנוּעוֹתיו מדוּדוֹת. את הנערים היה מלמד גמרא עם רש“י ותוֹספוֹת, תנ”ך עם “בּיאוּר” ותרגוּם אשכנזי, קצת דיקדוּק על פי “תלמוּד לשוֹן עברי” וּכתיבה עברית מתוֹך האגרוֹן “מבטח עוֹז”, ואת הנערוֹת לימד רק קריאה וּכתיבה עברית. כל עבוֹדתוֹ בהוֹראה היתה נמשכת ארבע שעות לפני הצהריים, וּשאר שעוֹת היוֹם היה פנוּי לעצמוֹ. ושעוֹת אלה היה מבלה בהגהת כתב התלמידים, בקריאה וּבעיוּן.

מצוּיים היוּ תמיד על שוּלחנוֹ שני מגדלוֹת ספרים חיצוֹנים, ממה שהביא אתוֹ מביתוֹ וּממה שמצא בין ספרי שינטאל, וּבהם היה הוֹגה רוֹב זמנוֹ. בין הספרים האלה היוּ: “מוֹרה נבוּכי הזמן” ו“ספר הברית”, המנוּחה והתנוּעה" ו“גלילוֹת הארץ”, “חקר אלה” ו“מעשֹה טוּביה”, “ספר העיבּוּר” ו“התוֹרה והפילוֹסוֹפיה” ליש"ר; וּבגרמנית: “בקוֹרת התבוּנה הצרוּפה” בהוֹצאת ריגה, וחלק בוֹדד מן ההיסטוֹריה של ולטר, “ירוּשלים” של מנדלסוֹן ואילוּ ספרי לימוּד ישנים. כל הספרים האלוּ בתוֹר פרפראוֹת לתלמוּד וספרי היריאים, שהיוּ מצוּיים במספר רב בארוֹן בעל הבית, סיפקוּ לברוּך וילדר מזוֹן רוּחני די והוֹתר, והעסיקוּ אוֹתוֹ במידה כזוֹ, שלא הרגיש בישיבת הכפר.

על פי רוֹב היה יוֹשב במרפסת הזכוּכית, שהיתה משֹוֹרגת גפן בר רעננה, נשען בזרוֹעוֹ על סף החלוֹן הפתוּח וּמשקפיו כבוּשים בספר. בני הבית היו עוֹברים שם בחשאי, שלא להפריעוֹ, והגברת מרים עם הבנוֹת, שהיוּ יוֹשבוֹת, ככלוֹת עבוֹדוֹת הבית, לתקן לבנים אוֹ לסרוֹג פוּזמקאוֹת ולרקוֹם, היוּ עוֹשֹוֹת מלאכתן בשקט ומדברות בלחש עצוּר, שלא להפריע את ה“רבי”. רק לפעמים היה יוצא עם תלמידיו לעת ערב לטייל בשבילי השֹדוֹת העוֹממים כבר לפני שקיעת החמה, ואז היה דוֹמה למען עוֹף כבד וּמשוּנה, שיצא מכלוּבוֹ, והוּא מדדה כלאחר כבילה. בדרך הטיוּל היה משֹיח עם תלמידיו על ענייני לימוּדיוּת שוֹנים, על ההבדל שבין האדם והטבע, על הרוּח והחוֹמר, על העצם והמראה, על גוֹיים ואלהים, וּבשעה זוֹ היה מרגיש את עצמוֹ, לא בלי רגש הנאה, מעין הרנ"ק, שהיה נוֹהג – לפי מה שקרא באחד הספרים – לטייל עם תלמידיו הגדוֹלים, חכמי דוֹרוֹ, בסביבוֹת ז’וֹלקיב עיר מוֹשבוֹ, המליאוֹת קסמי טבע. אבל כל השֹיחוֹת הללוּ בעצם לא היוּ נוֹגעוֹת עד נפשוֹ. הוּא שֹח רק מה שידע בלי חוֹם, בלי השתתפוּת אמיתית, בלי רטט של יצירה, ולכן היוּ גם התלמידים מקשיבים לדבריו רק מתוֹך חוֹבה, והיו שמיחים⁷ להיפרד ממנוּ לריצה ושעשוּעים בשֹדה וּבחצר.

על אשתוֹ וילדוֹ לא היה מדבר, כשם שבכלל לא דיבר על מה ששייך לוֹ, לא על מה שהיה ולא על מה שיהיה. בכלל היה עוֹשֹה את הרוֹשם של אדם המשוֹלל כל זכרוֹנוֹת וּשאיפוֹת, – שאינוֹ נוֹתן כל חשיבוּת לא לעבר ולא לעתיד. העבר יש לוֹ רק ערך היסטוֹרי, עד כמה שהוּא נכנס בגדר המדע במסגרת ידיעוֹתיו, והעתיד – רק במידה שהוּא נוֹגע בשאֵלוֹת של ייעוּד היסטוֹרי אוֹ פילוֹסוֹפי, בשאלוֹת היהדוּת או הישארוּת הנפש, לפי הספרים הידוּעים לוֹ. הוּא היה מקבל את מכתבי אשתוֹ בדיוּק, קוֹרא בהם בעיוּן וּמשיב עליהם, כשהם פרוּשֹים לפניו, על ראשוֹן ראשוֹן ועל אחרוֹן אחרוֹן דבר לא גרע, אך גם דבר לא הוֹסיף.

לפעמים, בשבת אוֹ בחג, היתה הגברת שינטאל פוֹנה אליו באמרה מעין זאת:

– ר' ברוּך בודאי מרגיש בחסרוֹן משפחתוֹ? מה? אך הוּא היה עוֹנה מיד בכוֹבד ראש:

– אם ירצה השם, לראש השנה אסע הביתה. הם כוֹתבים, ששלוֹם להם.

ואז התחרטה האשה הטוֹבה בלבה על שאלתה.

ג

יוֹם אחד בקיץ, בשנה השנית לשבת ברוּך בכפר, החליטוּ בני שינטאל, יחד עם הבן הגדוֹל ששהה אז בבית, לנסוֹע בכרכרה אל הנהר הסמוּך להתרחץ. מוּבן שהזמינוּ גם את רבם שיסע עמהם. הגברת מרים הכינה להם אוֹכל וּלבנים בסל, לכל אחד לבד, וכן גם בשביל המלמד. אחר כך סייעוּ בידוֹ לעלוֹת על הכרכרה, הרתוּמה לסוּס אחד, שני התלמידים הקטנים ישבו מימינוֹ ומשֹמאלוֹ, ויצאוּ לדרך. וילדר לא נסע זה כמה חוֹדשים, מאז חזר מביתֹו אחרי החג, וגם לא התרחץ בנהר תחת כיפת השמיים אלא פעמים מעטוֹת, קפץ על מוֹשבוֹ, לחוּץ בין שני תלמידיו, ונהנה מן הרוּח המשֹחק בפניו השֹעירים. כעין רוּח ילדוּת נכנסה בוֹ. השמש חיממה והשֹדוֹת הזהירוּ בירק וזהב, ובמרחק, באוֹפק, הכחילה חוֹמת היער. הבן הגדוֹל נהג בסוּס, וכיון שהיה זה סוּס מיוּזן וזריז, לא היה צוֹרך לנוֹפף עליו בשוֹט, אלא לטפוֹח על גבוֹ קלוֹת במוֹשכוֹת העוֹר, והשוֹט אמנם היה תחוּב בטבעת שבדוֹפן, והסוּס שטף בעצמוֹ בדרך הישרה. להקוֹת ציפּוֹרים נישֹאוּ מעל לראשי הנוֹסעים, ואי מזה הגיעה צהלת סוּסים חוֹתכת, והסוּס ענה גַם הוּא אגב ריצה בקוֹל תאוָני-נוֹאש.

אחרי נסיעה שכזאת במשך חצי שעה הכסיפה מרחוֹק רצוּעת הנהר הרוֹעדת באלפי קמטיה. הנערים התרוֹממוּ והביטוּ וצהלוּ משֹמחה, ישבוּ והתרוֹממוּ שוּב, וגם פנוּ שלא כדרכם אל רבם בקוֹל מאוּשר:

– אה, עוֹד מעט ונהיה במים. רבנוּ יוֹדע לשֹחוֹת?

– לא – ענה וילדר, – רק בילדוּתי התרחצתי בנהר. אבי לימדני את דברי חז"ל, שחייב אדם ללמד את בנוֹ לשֹחוֹת בנהר, אבל את השֹחייה עצמה לא ידע גם הוּא.

– אין דבר – התערב הגדוֹל ודיבר לאחוֹריו – הנהר איננוּ עמוֹק. במקוֹם העמוֹק ביוֹתר מגיעים המים רק קצת למעלה מן הטבוּר.

את וילדר תקף עתה איזה רגש לא נוֹח. הוּא היה בוֹחר לישב עכשיו במרפסת על אחד מספריו, ואפילוּ על העמוֹק ביוֹתר.

על הדשא שעל שֹפת הנהר התפשטוּ שלוֹשה הנערים במהירוּת רבה, קפצוּ לתוֹך המים, ותיכף התחילוּ בקריאוֹת משוּבה וּבשיכשוּך עליז. הם טבלוּ וקפצוּ וזרקוּ מים זה על זה. הקטן שרעד קצת מן הצינה, שאב מלוֹא חוֹפניו מים, סיננם בין אצבעוֹתיו והסתכל בהם לאוֹר השמש. וילדר ישב על הדשא, רגליו נוֹגעוֹת כמעט במים, והתפשט במתינוּת. תחילה הסיר את מעילוֹ, קיפלוֹ והניחוֹ בזהירוּת על ידוֹ, אחר כך חלץ את נעליו ופשט את מכנסיו. אחרי ישיבה של רגעים אחדים פיתח את תחתוֹניו והוֹציא מתוֹכם את רגליו הקצרוֹת השֹעירוֹת זוֹ אחר זוֹ, אחר כך קם על ברכיו ומשך בשתי ידיו את כוּתנתוֹ למעלה להסירה מעל ראשוֹ. כשהיה כבר עירוֹם לגמרי, ישב שנית והתבוֹנן שעה ארוּכה בגוּפוֹ השֹעיר, בחזוֹ הרחב, בבטנוֹ הבוֹלטת וּברגליו

הקצרוֹת, והכוֹל נראה לוֹ עתה זר ומוּזר. הוּא לא זכר, מתי ראה את גוּפוֹ. בבית המרחץ היה תמיד כל כך מטוּשטש מן ההבל, שלא היה רוֹאה כלוּם; אבל פה, במרחב, מה משוּנה היתה כל עתרת הבשֹר הזאת… האמנם לוֹ היא?… אך הנערים הרוֹחצים לא הניחוּ לוֹ להזוֹת הרבה, וצעקוּ מתוֹך המים:

– רבנוּ, ימהר להיכנס, המים כמחוּממים! ירא נא, כמה צלוּלים הם! הוּא רוֹאה? יבוֹא! יבוֹא מהר!

הוּא ניענע להם בראשוֹ המגוּלה והגזוּז כוּלוֹ, חוּץ מן הפיאוֹת; אחר כך הרים את כנף מעילוֹ, הסיר בזהירוּת את משקפיו והכניסם לתוֹך הכּיס, וּבעצמוֹ צנח בעיניים עצוּמוֹת, כמוֹ שהיה עוֹשֹה בילדוּתוֹ, לתוֹך הנהר, עמד וצעד צעד ועוֹד צעד במים. ופתאוֹם קמה בנפשוֹ מבוּכה גדוֹלה. הוּא פקח את עיניו וראה את עצמוֹ עוֹמד בתוֹך יסוֹד רך וחמים ונע, האוֹפף את חצי גוּפוֹ, והוּא אינוֹ רוֹאה כלוּם מסביב. לא, גם את גוּפוֹ אינוֹ רוֹאה ראייה ברוּרה. הכוֹל מתנוֹדד וּמטוּשטש. הוּא הרים את ידוֹ וּמישש את פניו: המשקפיים אינם. חרדתוֹ גדוֹלה. הנערים שיכשכוּ והמוּ במרחק מה במים, אבל הוּא ראם רק כצללים חיורים, עוֹשֹים העויוֹת משוּנוֹת. גם את גדות הנהר לא ראה. הוא לא חש כל קרקע תחת רגליו. כעין ערפל אפוֹר פרוּשׂ על תהוֹם רוֹעד מסביבוֹ והשטח שלפניו, שהוּא נתוּן בוֹ, עוֹלה ויוֹרד, פעם הוּא מתנשֹא לכסוֹתוֹ וּפעם הוּא נפער לרגליו לבלעהוּ. הוּא ניסה בחרדתוֹ להיפּנוֹת, אך גוּפוֹ לא נשמע לוֹ, וגם לפתתוּ אימה חשיכה לצעוֹד צעד. הוּא פרשֹ את ידיו וגישש סביבוֹ כנוֹאש; אך כשנגעוּ אצבעוֹתיו במים, כלתה נשמתוֹ. אז עמד, הזדקף ישר בידיים פרוּשוֹת והקשיב: קוֹלוֹת הנערים המתרחצים נדמוּ לוֹ עתה רחוֹקים מאוֹד, והיה בהם משהוּ זר, מעין לעג לא טוב לוֹ, לנתעה⁸ וּמפרפר בסכנה. הוּא חפץ לקרוֹא לעזרה, אבל גרוֹנוֹ שתק. וּפתאוֹם נלפת כוּלוֹ ואחז בחזקה, בכל כוֹחוֹתיו, בגוּף שנגע בוֹ. היה זה נחוּמקי, הנער הקטן, שבעברוֹ עליו נתקל בוֹ.

– מה לך, רבי? – שאל הלז, נבעת עד מות מן הלפיתה החזקה.

– הוֹציאני נא, הוֹציאני נא! – חזר וילדר בקוֹל מת, בשֹפתיים כחוּלוֹת וּבהרגשה של עיור – הוֹציאני מהר, רע לי…

הנער התעוֹדד וחשב כי רבוֹ מתעלף, וקרא לאחיו. אלה מיהרוּ לבוֹא, הוֹציאוּ את רבם והוֹשיבוּהוּ על הדשא.

– מה לוֹ? מה היה לוֹ? – הקיפוּהוּ בשאלוֹת.

– לא כלוּם. תנוּ לי את בגדי – ענה וילדר וחיורוֹן מות על פניו.

הם הגישוּ לוֹ את הבגדים, והוּא חטפם וּמישמש בהם באצבעוֹת מפרפרוֹת עד שמצא את כיס מעילוֹ, הוֹציא את המשקפיים והרכיבם על אפוֹ – וּמיד שב העוֹלם להיוֹת מה שהיה.

מאז שוּב לא נסע להתרחץ, והיה נזהר, שלא לפסוֹע פסיעה בלי משקפיים; אך המאוֹרע ההוּא חרת בנפשוֹ חריתה עמוּקה. שיווּי המשקל אשר לנפשוֹ כמוֹ נזדעזע.

ד

בשנה השלישית לשבתוֹ בכפר פּטר ר' ישעיה שינטאל, מפני נגיעה קלה בבתוֹ הצעירה, את מוֹרה בבית הספר הכפרי מבוֹא אל ביתוֹ, וּמסר את ילדיו לכוֹהן הקאתוֹלי, שילמדם קצת לשוֹן וּמדעים. הכוֹהן הזה היה טיפוּס יחיד במינוֹ. רוֹב תוֹשבי קוּסטין היוּ איכרים רוּתינים, אוּניאטים, והיה להם כוֹהן וּבית תפילה משלהם, אך מימים קדמוֹנים נשתמרה שם גם עדת פוֹלנים רוֹמית-קאתוֹלית קטנה, שהיתה הוֹלכת וּמידלדלת על ידי נישֹוּאי תערוֹבת עם בני הרוֹב, ולה מנזר קטן וכוֹהן, אוֹ יוֹתר נכוֹן סגן כוֹהן מיוּחד. לכוֹהן הזה לא היתה עבוֹדה מרוּבה, כי צאן מרעיתוֹ היו מעטוֹת, כשני מניינים בסך הכוֹל, וּבהיוֹתוֹ רוָק, כדרך הכוֹהנים הקאתוֹלים, היתה ריקנוּת ביתוֹ הקטן בחצר המנזר, וּבקרבת בית הקברוֹת, גוֹרמת לוֹ שיעמוּם ועצבוּת. כבן חמישים היה, גבוֹה ורזה, וּגלימתוֹ השחוֹרה, הארוּכה והפרוּפה כוּלה, עם כוֹבע הקטיפה המוֹארך, עוֹד הוֹסיפוּ על גוֹבהוֹ וּרזוֹן גוּפו. מפני פניו המגוּלחים והבעתוֹ התמימה והצחה עשֹה רוֹשם של בן שלוֹשים, אך שֹערוֹת ראשֹוֹ הגזוּזוֹת היוּ לבנוֹת ברוּבן, ואוּלם זה עוֹד הוֹסיף על צעירוּת פניו לויית חן ונעימוּת. מטבעוֹ היה איש נוֹח, מתוּן וחוֹפשי בדעוֹת, ולכן היה מתרוֹעע בחיבה יתירה עם ר' ישעיה שינטאל, שהיה מכוּבד על כל אנשי הכפר. שקט הבית ונקיוֹנוֹ, וכן גם יפי נימוּסיהם של בני הבית, משכוּ את לבוֹ, והיה מתענג לבוֹא שמה לשֹיחה על כוֹס תה וּמגדנוֹת עם ר' ישעיה עצמוֹ, אוֹ עם הגברת והילדים. בקיץ היה יוֹשב אצלם על הספסל תחת עץ הערמוֹן רחב הנוֹף, לפני שוּלחן העץ המחוּבר אל הקרקע, ושִֹיחתוֹ הנעימה מפכּה בטוֹן רך ולבבי בתוֹך רשת הצל והאוֹר, הרוֹעדת על כל דמוּתוֹ השחוֹרה והענוּגה.

כשסיפר לוֹ שינטאל את המקרה אשר קרהוּ עם מוֹרה הכפר, הצטער הכוֹהן מאוֹד, והציע את עצמוֹ ללמד את בני איש עמיתוֹ, שהיוּ קרוֹבים ללבוֹ גם בלא כן. שינטאל הסכים בחפץ לב, כי הדבר היה לוֹ לכבוֹד, וגם אמוּנוֹ בכוֹהן ידידוֹ היה גדוֹל כל כך, שלא היה חוֹשש אפילוּ לשלוֹח את ילדיו יוֹם יוֹם לשעה או לשעתיים לחצר המנזר. אבל הכוֹהן שהרגיש בעצמוֹ בזרוּת שבדבר, הציע שיבוֹא יוֹם יוֹם לבית ידידוֹ ללמדם שם. שינטאל הוֹדה בקידה וּבענוַת חן, והכוֹהן התחיל לבוֹא יוֹם יוֹם לבית היהודי בשעה קבוּעה.

וכך נפגשוּ השניים: המלמד ברוּך וילדר והכוֹהן הקאתוֹלי ויקטוֹר מיינקינסקי.

ברוּך וילדר שום לבוֹ עֹד קוֹדם לכוֹהן בא הבית, שמצא חן בעיניו בנוֹעם הליכוֹתיו, בשקט מדבּרוֹ וּביחסוֹ הטוֹב ליהוּדים; אבל לא מצא לוֹ הזדמנוּת וגם לא העז לדבר אליו, כי פוֹלנית ידע רק מעט מאוֹד, וּמלבד זה נשמר בוֹ מילדוּתוֹ זכר הכוֹמר הפוֹלני מעיירתוֹ, שהיה נחשב בעיני היהוּדים כשֹונא ישֹראל טמא, הזוֹמם תמיד להרע להם. ואמנם הלז היה גוֹי מפוּטם ואדוֹם עוֹרף כקצב וּצחוֹק רע לוֹ. – גם הכוֹהן מיינקינסקי שאל לא פעם את בני בית שינטאל על ה“מוֹרה” שלהם, והם סיפרוּ לוֹ בשבחוֹ, אך לידי היכּרוּת לא הגיע הדבר. בלבוֹ של ברוּך וילדר היה תמיד, בשעה שראה את הכּוֹהן בבית, מעין אי מנוּחה וסקרנוּת ילדוּתית להיכנס בשֹיחה דוקא עם זה הזר והגבוֹה, שיש בוֹ מריח החוּץ והאסוּר, אך המרחק היה גדוֹל ביניהם ולא היתה דרך לעוֹברוֹ.

ואוּלם עתה, כיון שהכוֹהן התחיל לבוֹא יוֹם יוֹם אל הבית, היתה ההיכרוּת הכרחית. וכך היה: יוֹם אחד הקדים הכוֹהן לבוֹא, וּמצא את הגברת שינטאל עם בנוֹתיה יוֹשבוֹת במרפסת, וּוילדר יוֹשב ליד החלוֹן הפתוּח , כדרכוֹ. השתחוה הכוֹהן על הסף השתחויה עמוּקה, שאל אם אינוֹ מפריע, אחר כך ניגש ונשק את יד הגברת מרים, הוֹשיט ידוֹ לשתי הבנוֹת, ולבסוֹף ניגש גם אל וילדר, וּבתתוֹ לוֹ את ידוֹ הלבנה, הציג את עצמוֹ בבת צחוק ישרה:

– סגן הכוֹהן מיינקינסקי. ביקשתי להכיר את אדוֹני זה כבר ואני שֹמח להזדמנוּת זוֹ לברכוֹ.

ברוּך וילדר התאדם, קם מכיסאוֹ, וּבהחזיקוֹ את ספרוֹ, כשאצבעוֹ תקוּעה בין דפיו, השתחוה גם הוּא וּמילמל:

– טוֹב מאוֹד, טוֹב מאוֹד… גם אני… ישב האדוֹן הכוֹהן! – והראה במבוּכה על כיסאוֹ.

אחרי השיעוּר, בשעת הפרידה, שאל אוֹתוֹ הכוֹהן, אם הוּא חוֹפשי עתה, ואם כן, היש ברצוֹנוֹ ללכת אתוֹ מעט. וילדר לא ידע את נפשוֹ, אך הסכים. כשיצאוּ וסגרוּ אחריהם את פשפש הגן, אמר לוֹ הכוֹהן, שאם קשה עליו הדיבוּר הפוֹלני, נכוֹן הוּא לדבר אתוֹ גרמנית: וילדר הוֹדה לוֹ, ובזה אמנם הוּקל לוֹ קצת, כי בגרמנית לא היה עוֹד חסר ניב כל כך. אמנם שֹפתוֹ היתה ספרוּתית-עתיקה, מליצית קצת, בסגנוֹן תרגוּם התנ“ך מימי ההשֹכלה, אך בקצת קוֹשי וּבקצת עזר משֹפת יידיש, יכוֹל היה לבטא כמעט את כל רעיוֹנוֹתיו. הכוֹהן ניהל את השֹיחה בחכמה והכניס בה גם את וילדר יוֹתר ויוֹתר. וכך דיברוּ על ערך המדע וההשֹכלה, על תכלית האדם והחיים, על הקנאוּת הזעוּמה ועל חירוּת המחשבה, על הדת והמדינה, על חוֹבוֹת הלב וחוֹבוֹת האזרח, וברוּך וילדר היה מוּכרח לבסוֹף להגיד לעצמוֹ, כי ה”גוֹי" הזה מכלכל את דבריו בהיגיוֹן ובידיעה, והוּא מביע כל דבר בקלוּת ובפשטוּת, כאילוּ לא היה בדבריו כלוּם מן החידוּש. וזה מצא חן בעיניו במאוֹד מאוֹד. כל ימיו היה משתוֹקק לבעל שֹיחה כזה. רוֹב מכיריו היהוּדים היוּ אוֹ עזי פנים ערוּמים, שביטלוּ אוֹתוֹ ואת השֹכלתוֹ, אוֹ בוּרים, שפנוּ אליו תמיד בשאֵלוֹת, ושום תשוּבה לא היתה עלוּלה לברר להם מה.

וּכשהגיד לוֹ הכוֹהן בשעת פרידתם, שהם יכוֹלים להיוֹת לעזר זה לזה בבדידוּת הכפר הנידח, בחתרם אל הדעת והכרת האמת הנאצלת, שהוּא יכוֹל להיוֹת לוֹ לעזר במה שהוּא קנה לוֹ בלימוּדיו, בענייני לשוֹן ומדע, וּפּאן וילדר יהיה לוֹ לעזר בהשתלמוּת בלשוֹן העברית – הוּא למד מעט לשוֹן זוֹ בסמינריוֹן וגם מעצמוֹ – וגם בענייני “פילוֹסוֹפיה דתית” – את השם הזה שמע וילדר בפעם הראשוֹנה בחייו ותמה על הצירוּף הזה, שראה בוֹ דבר והיפוּכוֹ – שֹמח וילדר, וּבלב פוֹעם אמר לוֹ, שהוּא נכוֹן לבקר את הכוֹהן גם בביתוֹ.

– הוֹ, דבר זה יהיה לי לכבוֹד גדוֹל! – ענה פּאן מיינקובסקי ולחץ את ידי ברוּך וילדר לחיצה חמה וממוּשכה.

ה

יוֹם יוֹם היה ברוּך וילדר מזדמן עם הכוֹהן. הטיוּלים יחד ברדת היוֹם נעשֹוּ תכוּפים יוֹתר וארוּכים יוֹתר. בקיץ היו מטיילים בשֹדוֹת וּמגיעים לפעמים עד חוּרשת האוֹרנים הקרוֹבה, ויוֹשבים שם שעה ארוּכה בצל עץ ריחני על מצע המחטים היבישים⁹, וּבחוֹרף היוּ יוֹשבים בבית שינטאל, ועוֹד יוֹתר בבית הכוֹהן. היתה לכוֹהן משרתת זקינה¹⁰, פוֹלנית קפדנית, אך זריזה ומסוּרה, והיא הסכינה עד מהירה עם וילדר והיתה מכבדת אוֹתוֹ בשיקוּיים ומעדנים בחיבה, כמוֹ את אדוֹניה. הטיוּלים והשִֹיחוֹת האלה פעלוּ על וילדר פעוּלה ניכרת: הוּא נעשֹה יוֹתר ער ומפוּזר, בכל מהוּתוֹ באה כעין מתיחוּת ואי מנוּחה, וּבית שינטאל לבדוֹ, בלי מציאוּת הכוֹהן, לא הספיק לוֹ עוֹד.

בבית הכוֹהן היה דבר אחד, שהינה את וילדר הנאה מרוּבה, והוּא: הספרים המכוֹרכים יפה, שעמדוּ מסוּדרים בארוֹן הזכוּכית אשר לוֹ. מתוֹך הספרים האלה, ספרי מדע, מוּסר וּפילוֹסוֹפיה בגרמנית ולאטינית, היה הכוֹהן קוֹרא לוילדר, מתרגם וּמטעים לוֹ את המקוֹמוֹת הקשים. תחת זאת היה וילדר קוֹרא לפני הכוֹהן ב“מוֹרה נבוּכי הזמן”, ב“חוֹבת הלבבוֹת”, וּב“עיקרים”, וּמתרגם לוֹ פסוּק כצוּרתוֹ לגרמנית שלוֹ. הכוֹהן היה מיטיב לבאר לוֹ את העניינים הקשים ב“גלילוֹת הארץ” ו“המנוּחה והתנוּעה”, בשירטוּטים וצירוּפים על הנייר, וזה היה מעמיק להאיר לחבירוֹ את שאלוֹת המוּסר והפילוֹסוֹפיה. וכן היוּ מתקרבים והוֹלכים, עד שהכוֹהן התחיל מלמד את וילדר את הלשוֹן הלאטינית, וּוילדר את הכוֹהן – עברית. הלימוּד ההדדי הזה אימץ ביניהם את הקשר, עד כי דבקוּ יחד לבלי היפּרד.

לימוּד שתי הלשוֹנוֹת העתיקוֹת הללוּ כמוֹ תפשֹ אוֹתם בקסמים, וכל בעוֹלם נצטייר מעתה בדמיוֹנם, אצל זה בתרגוּם עברי ואצל זה בתרגוּם לאטיני. הם לא היוּ נלאים לחזוֹר על פרקים ודפים שלמים בשׂפה הזרה במשך שעוֹת. וילדר לקח לוֹ לספר לימוּד את הווּלגאטה, שנתן לוֹ הכוֹהן, והכוֹהן בחר לוֹ את “הברית החדשה” בתרגוּם עברי, שהיתה מצוּיה בין ספריו עוֹד מימי הסמינריוֹן. וּלאט לאט נוֹצרה ביניהם מעין קנאת לוֹמדים, ולא אחת אירע, ששניהם היוּ יוֹשבים יחד וּפוֹסקים את פסוּקם בשתי הלשוֹנוֹת בקוֹל רם, ויהי הדבר כדוּאֶט מוּזר, אך איש לא שמעוֹ, חוּץ מן המשרתת הזקינה.

והיחסים עם הכוֹהן הגבירוּ את פעוּלתם על וילדר, עד כי הרגישוּ בה גם בבית שינטאל. ביוֹתר העסיק השינוּי הזה את נחוּמקי, שלא פסק מלעקוֹב בהסתכלוּתוֹ אחרי רבוֹ. זה נעשֹה רך ונוֹח משהיה, קוֹלוֹ קיבל גון לבבי יוֹתר, אף על פי שהוּטל בוֹ גם מעין פגם, וּצרידוּתוֹ נתגברה במידה מרוּבה. התלמידים נהנוּ בעיקר מן השינוּי הזה, כי רגש חוֹבתם ביחס אליו כמוֹ רפה על ידי כך והיוּ עזוּבים יוֹתר לנפשם. אך הליכוֹתיו התדירוֹת עם הכוֹהן היוּ גם קצת חשוּדוֹת בעיניהם, אף גם היוּ לשֹיחה בבית. פעם, שלא בפניו, אמר ר' ישעיה שינטאל: “מי יוֹדע, מי יחזיר את מי למוּטב – הכוֹהן את המלמד אוֹ המלמד את הכוֹהן?…” אבל הגברת מרים התערבה ואמרה בתלוּנה, שאין צוֹרך ללגלג, שניהם אנשים נחמדים, ואין הם מתרוֹעעים אלא מפני שהם שניהם אנשים בוֹדדים כאן.

במכתביו לאשתוֹ היה ברוּך וילדר מזכיר לעתים קרוֹבוֹת את התחברוּתוֹ עם הכוֹהן, והיה מרבה לספר לה בשבחוֹ; ואף על פי שהיא כתבה לוֹ מתחילה פעמים אחדוֹת בליגלוּג וברוֹגז, שאינה יוֹדעת, למה הוּא מבלבל לה את המוֹח בשטוּיוֹת שלוֹ, וּמה לוֹ ולאיזה “גלח”, ומוּטב שישתדל לקבל הוֹספה על ה“שכירוּת”, ואחר כך היתה עוֹברת לגמרי בשתיקה על עניין זה, – לא פסק הוּא בכל זאת להוֹדיע לה בכל מכתב חדש על דבר הטיוּלים והלימוּדים שלהם, ושעוֹד מעט ויוּכל לקרוֹא כל ספר לאטיני בלי עזרת ספר מלים.

פעם ביוֹם קיץ היה סער וגשם סוֹחף. וילדר ישב לבדוֹ אחרי סעוּדת הצהריים בחדר הילדים, ברכת המזוֹן הטוֹב בכל רמ"ח אבריו, והוּא חוֹזר בהנאה על פרקי תהילים בתרגוּם לאטיני. הווּלגאטה לא היתה תחת ידוֹ, כי הכוֹהן לקחה אתמוֹל לביתוֹ לצוֹרך עיוּן. הוּא ניסה לחזוֹר מתוֹך הזיכרוֹן, והנה הפלא וּפלא! הכוֹל הוֹלך ומיתרגם בעל פה בלי כל מכשוֹל. אך כשהגיע לפסוּק “מוֹציא אסירים בּכּוֹשרוֹת אַך סוררים שכנוּ צחיחה”, עמד במלה “בּכּוֹשרוֹת” ולא מצא את תרגוּמה, אף כי ראה אוֹתה בספר כמה פעמים. הוּא אימץ את זכרוֹנוֹ, אבל לשוא, המלה התחמקה לחדרי הזיכרוֹן ואין להעלוֹתה. צוּרתה ריחפה לעיניו, אך בשוּם אוֹפן אי אפשר היה לתוֹפסה. הנה היא מתגלית והנה היא נעלמת. הוּא ניסה לאמר את כל הפרק מתחילתוֹ מהר בנשימה אחת, פעם וּפעמיים, כדי להערים כך לזיכרוֹן, אבל גם זה לא הוֹעיל. אז נפלה עליו מרה שחוֹרה, וכמעט נבהל. הוּא התחיל מהלך בחדר אילך ואילך, ניגש בכל פעם אל המקוֹר הפתוּח וּמעיין במלה העברית, כאילוּ אמר לדלוֹת מתוֹכה את צוּרת המלה הלאטינית, אך גם ניסוּי זה גרם לוֹ רק מפח נפש.

וּבחוּץ לא פסק הגשם. הרעמים רעמוּ והברקים ברקוּ. החדר האפיל וקדר, החלוֹנוֹת זרמוּ, וענפי העצים שרקוּ¹¹ מאחריהם. ופתאוֹם נכלא הגשם, השמש זרחה והאירה את החדר. וילדר חש אי מנוּחה רבה בלבוֹ ויצא לראוֹת בדרך העוֹלה אל המנזר, אם אין הכוֹהן בא. הוּא היה גם מוּכן לרוּץ שמה, אל הווּלגאטה. אך בצאתוֹ נשֹא בלי משֹים עיניו השמימה, ונתגלה לוֹ מראה, אשר כמוֹהוּ לא ראה מימיו: מעל לאדמה, הירוּקה והרוֹססת מתוֹך רעננוּת מזהירה, עמדוּ, לא הרחק זוֹ מזוֹ, שתי קשתוֹת צבעים נפלאוֹת, אחת גדוֹלה מחברתה, מתנשֹאוֹת מקצה האוֹפק עד חצי השמים, נחוֹת על מצע עננים אפילים-מכסיפים, טעוּני רוייה ורוֹך, למוּל השמש הקוֹרנת, וּממלאוֹת את האויר איזה קסם רך וחי. כן, הוּא לא ראה מימיו מראה כזה, בכל אוֹפן לא עשֹה עליו מימיו רוֹשם מראה כזה אוֹ גם מעין זה. הוּא ראה עתה בפעם הראשוֹנה בחייו את ההוֹד שבטבע בעיניו ממש, בעיניו קצרוֹת הראוּת והנתוּנוֹת תחת הזכוּכית העבה והכבידה – והתפלץ. כל מהוּתוֹ הבוֹטחת כאילוּ התמוֹטטה. הוּא הרגיש בחוּש, כי דבר מה נשמט מתחת לנשמתוֹ, והיא מתחילה לנוּע ולהיקלע בחלל ריק עד לידי טישטוּש. היה איזה כאב מוּזר מוֹצץ בלב והדמיוֹן הניצת באוֹר אפל-חכלילי עטף הכוֹל. מה זה? מה זה? שיוַע בוֹ קוֹל ממעמקים וכל נשמתוֹ רעדה ונעה, כמו לפני לדת רעיוֹן, כמוֹ לפני יציאה מספירה נמוּכה אל ספירה גבוֹהה ממנה. והנה פתאוֹם, כמו מן הצד, בקעה ויצאה מבריקה באוֹר קשקשי כסף, כמין נחש קסם קטן, המלה הלאטינית fortitudine, וכל הקסם נגוֹז באחת: הכוֹל נח לארץ, הכוֹל שב להיוֹת קרקעי, הלב הלם הלם קצוּבוֹת, והנשמה ישבה איתן. הוּא זכר את התרגוּם הלאטיני למלה “בּכּוֹשרוֹת”! הוא נשֹא שנית עיניו השמימה, הקשתוֹת היוּ חיורוֹת והוּא ראה איך הן הוֹלכוֹת הלוֹך וחָווֹר; האויר היה רגיל, ועל הארץ רצוּ לרגליו שלוּליוֹת דלוּחוֹת, והרפש השחיר על פני כל הדרך. הוּא חזר לחדרוֹ, כמי שניצל מגזר דין קשה, לקח את התנ“ך והתחיל קוֹרא בקוֹל את התרגוּם לפרק ס”ח בתהילים, והיה הוֹלך וקוֹרא בלי מכשוֹל:in fortitudine qui educit vincots וּבמלה fortitudine הרים קוֹלוֹ בניצחוֹן.

ו

כל חוֹדש תשרי היה ברוּך וילדר אצל חוֹתנתוֹ, אשתוֹ וּשני ילדיו; כי בינתיים נוֹלדה לוֹ עוֹד בת, והיא היתה עתה כבת שנה ורבע. עסקי בית המזיגה הצליחוּ במידה מרוּבה, כי אשתוֹ וחוֹתנתוֹ עבדוּ בכישרוֹן רב, והיה אִתּן גם מלצר אדמוֹני, הדיוֹט למחצה, אך מסוּר ובעל איברים, וכל השיכוֹרים היוּ מפחדים ממנוּ אימת מות. בבוֹאוֹ הביאתוּ אשתוֹ בסוֹד העסק, הכניסה לוֹ את פנקס החוֹבוֹת הגדוֹל, והראתה לוֹ, כפוּפה על השוּלחן ועט עוֹפרת בידה, כמה חייבים לה הערילים. הסכוּם היה גדוֹל באמת, והוּא גירה את עיניו של וילדר ואפילוּ הכאיב לוֹ משהוּ. מלבד זה חשֹכה עוֹד איזה סכוּם במזוּמנים, השמוּר על קרקע ארגז הלבנים. היא סיפרה לוֹ הכוֹל בחיוּך רציני וּברגש מסירוּת המיוּחד לאשה, שלא ראתה את בעלה זמן רב. הוא ניענע בראשוֹ כמרוּצה, אך באמת לא עיניינוֹ כל זה. "טוֹב, טוֹב״ מילמל, – אך לבוֹ היה רחוֹק ממנה וּמעסקיה, וכוּלוֹ נתוּן לספריו ולכוֹהן, שנשאר בכפרוֹ האהוּב; וּכשאמרה לוֹ לבסוֹף, שאם העסק יתנהל כך בלי מכשוֹל עוֹד שנים אחדוֹת, כלוֹמר, שהן תעסוֹקנה בבית והוּא יוֹסיף להשתכר בכפר ולשלוֹחַ להן, אז יוּכלוּ לבנוֹת בית חדש גדוֹל במקוֹם הקטן והרעוּע, – נהנה וילדר בייחוּד מן הבשֹוֹרה, שהוּא יוּכל לשבת עוֹד שנים אחדוֹת בכפר; ולבוֹ נמלא ביחס לאשתוֹ רגש תוֹדה חם עד לידי רוֹך, ואפילוּ ליטפה פעם אחת במבטוֹ.

הילד כבר גדל, והיה מתרוֹצץ ברחוֹבוֹת לבוּש “ארבע כנפוֹת” גדוֹל עם ציציוֹת מלוּכלכוֹת; והילדה, תינוֹקת צחקנית שמינה עם גוּמוֹת חן בלחיים האדוּמוֹת, כשהחזיק אוֹתה על זרוֹעוֹתיו, היתה חוֹתרת תמיד בידיה הקטנוֹת לאחוֹז במשקפיו וּלמשכם, וּבכל פעם שעלה בידה לתפוֹשֹ בזכוּכית אוֹ במוֹטת האוֹזן, היה וילדר מזדעזע. הברזל העמיק לחתוֹך חריצים בשוֹרש אפוֹ ובצדעיו, חריצים ירקרקים מאוּדמים, שהיוּ לפעמים נדלקים וּמלפלפים, אך להסיר את משקפיו לא נוֹעז. הפחד שנתקע בלבוֹ בעת הרחיצה בכפר לא סר ממנוּ.

והנה יוֹם אחד, אחרי סעוּדת הצהריים, יצאה אשתוֹ אל בית המזיגה שבאגף השני והפקידה אוֹתוֹ להשגיח על הילדה, המשֹחקת על הרצפה. זוֹ זחלה לה על רצפת הקרשים המלוּכלכה, זנב כוּתנתה מוּרם ותקוּע לה בסדק שבגבה ואחוֹריה השמינים מַורידים -מכחילים מקוֹר, והוּא עמד נשען אל החלוֹן והרצה לעצמוֹ במוֹחוֹ פרק של איזה ספר עיוּני. בינתיים הגיעה הילדה בזחילתה עד כיסא, אחזה בוֹ בידיה האמיצוֹת, ואחרי נסיוֹנוֹת אחדים קמה ועל פניה הרחבים שפוּכה בת צחוֹק של אוֹשר. היא גם הפכה פניה והביטה פעם וּפעמיים אל אביה לראוֹת מה רוֹשם הדבר עליו. אך היא לא אמרה די בזה, כי אם התחילה לטפס על מסגרוֹת הכיסא שעם כרעיו, טיפסה, טיפסה, וּפתאוֹם – רפוּ ידיה ונפלה אחוֹרנית וקוֹדקוֹדה נחבט בחזקה ברצפּה. תיכף הרימה קוֹל צריחה; אך וילדר, תחת לגשת וּלהרימה, עמד על עמדוֹ והסתכל בתנוּעוֹתיה בעיניים תפוּשֹוֹת מחשבה: הוא חשב במקרה על “חוּקי הנפילה” וּבאוֹפן ברוּר חזר בוֹ המשפט: “הדרך שיפוֹל בוֹ הגוּף בזמנים שוֹנים יתערך כערכי מרוּבעי הזמנים”, ועתה, כשהילדה פירפרה בידיה וּברגליה, וּפניה נעשֹוּ אדוּמים וכחוּלים מגעייה, עמד הוּא והביט על כל זה בהתעניינוּת, אך בלי השתתפוּת הלב – כעל ניסיוֹן בפיסיקה. אך אשתוֹ, ששמעה באגף השני את צעקוֹת הילדה, באה מבוֹהלת, וּבראוֹתה את בעלה עוֹמד בלי תנוּעה, צעקה אליו שלא בקוֹלה:

– מה אתה עוֹמד, גוֹלם? – וחטפה את הילדה ולחצה אוֹתה אל לבה ברחמים מהוּלים בכעס.

וילדר פסע פסיעה וּבפני מעוּנה פנה אל אשתוֹ:

– לא, שיינדיל, גוֹלם אינני, האמיני לי… כל הזמן לא גרעתי עין מן הילדה… אני רק חשבתי על חוּקי הנפילה וּמסיבת התגברוּת מהירוּת התנוּעה…

כששמעה האשה את הדברים האלה יוֹצאים מפי בעלה, פרצה בצעקה מרה: “אנשים, הוּא השתגע!”, וּברחה מן החדר. וּכששב וילדר לקוּסטין, וּשניהם, הוּא והכוֹהן, ישבוּ ביוֹם גשם דק וקר בבית הכוֹהן על שתי כוֹסוֹת תה בחלב מהבּילוֹת, התעוֹרר פתאוֹם וילדר מתוֹך השתיקה, שנשתררה אחרי השֹיחה המדעית, ואמר לכוֹהן, שלא בקוֹלוֹ הרגיל:

– יש לי לספר לידידי הכוֹהן דבר מה.

הכוֹהן הגביה את גבוֹתיו וּפניו קיבלוּ הבעת תימהוֹן, ואז סיפר וילדר לכוֹהן בגרוֹן יבש מרוֹב התרגשוּת את המאוֹרע שאירעהוּ בביתוֹ עם הילדה; וּכשסיים הוֹסיף:

– ועתה הגידה, ידידי, מי משנינוּ צדק, אני אוֹ אשתי?

– הוֹי, ידידי בּנדיקטוּס (הוּא תירגם את שם ידידוֹ לאטינית, כי לשִמחת לבוֹ לא מצא ששמוֹ מתאים עם שם שפינוֹזה, וּמאז היה קוֹרא לוֹ כך), שאלה קשה שאלתני. מן הצד הפוֹרמאלי, אם לא נביא בחשבוֹן את החוֹבה, ייתכן לוֹמר, כי הצדק אתך. אתה לא עשֹית כל רע בעמדך וּבחשבך את מחשבוֹתיך (והרי אין מצוים על המחשבוֹת!) בקשר עם המאוֹרע, שאירע לעיניך. אתה רק שכחת, אוֹ יוֹתר נכוֹן לא שמתּ לב, כשהעצם הנוֹפל הוּא ברייה אנוֹשית חיה, ושיש לך איזה יחס של קירבה אל העצם הזה. במלים פשוּטוֹת: המכאוֹבים, האימה והפירכוּסים של בתך לא עצרוּ כוֹח לקרוֹע את ארג מחשבתך המדעית; אבל מן הצד האֶתי, מצד החוֹבה, שהגדרתה היא: רגש הצוֹרך המוֹחלט¹² לפעוֹל בכל עת ובכל מקוֹם ככל אשר ידרוֹש המוּסר האוֹבייקטיבי, בלי התחשב עם הנטיוֹת המקריוֹת של הרצוֹן העצמי, זאת אוֹמרת, שחוֹבת האדם השלילית היא להתנגד לרע בכל עת וּבכל מקוֹם, והחיוּבית – לבוֹא לעזרת רעהוּ, אפילוּ רעהוּ סתם, להקל את מכאוֹביו וּלהגביר את רחמי עצמוֹ הטבעיים על ידי הכרת המוּסרי שברחמים, – מצד זה בודאי ובודאי שחטאת, ואשתך צדקה בהתמרמרוּתה, ושמתוֹך צערה לא יכלה למשוֹל בלשוֹנה וזרקה בך מרה. הוֹי, ידידי פּאן וילדר! – המשיך הכוֹהן, נשען באצבעוֹתיו על שוּלי השוּלחן וּזקוּף קוֹמה כמוֹ בשעת הטפה מעל הבימה – נפשנוּ הוֹלכת שבי אחרי מחשבוֹתינוּ המוּפשטוֹת, שיש בהן בלי שוּם ספק מן היוֹפי והאצילוּת, ואם תרצה – אפילוּ מן האלוֹהיוּת, אנחנוּ משתעשעים בשאלוֹת מדע ודת וּבפתרוֹנן, בעוֹד שלעינינוּ מפרפרוֹת נפשוֹת רעינוּ, קרוֹבים ורחוֹקים, אדם וּבהמה, צמח ורמש, בשֹמחה ויגוֹן באוֹשר וייאוּש, צוֹהלוֹת ונענוֹת, חיוֹת וגוֹועוֹת, ואנחנוּ בל נראה, בל נחוּש, בל נדע…

וּבדברוֹ כן רכוּ פניו מאוֹד וּבעיניו התמימוֹת רעדה לחלוֹחית של דמע. דברי הכוֹהן האלה, וּבייחוּד הבעת פניו, עשֹוּ על וילדר רוֹשם לא יימחה, וּמאז היה חוֹשב תכוּפוֹת על אשתוֹ מתוֹך רגש נוֹחם ורוֹך הוֹלך וגוֹבר. החירוּף “גוֹלם” לא לבד שלא השפילה בעיניו, להיפך, עוֹד הוֹסיף לה מעין הוֹד שבכוֹח וּבצדק.

וּבפעם אחרת, בשעת שֹיחה על הבדל הדתוֹת, אמר הכוֹהן:

– האידיאלים הכלוּלים בדתוֹת, האידיאוֹת הנוֹשֹאוֹת את הדתוֹת וּמשמשוֹת אוֹתן, שוים בעיקר בכוּלן. רק הצוּרוֹת המעשֹיוֹת של האידיאלים שוֹנוֹת לפי הרוּחני של כל עם, לפי “אלהי האוּמה”, כפי שקוֹרא לזה קרוֹכמל שלכם; ואוּלם באחרית הימים, ברוּר לי הדבר כצהריים, ייפּרדוּ האידיאלים לגמרי מן הצוּרוֹת הדתיוֹת, כתוֹך המשליך את קליפתוֹ בהתבשלוֹ, ואז לא יהיה עוֹד כל הבדל בין הדתוֹת, לא, כי גם הדתוֹת עצמן לא תהיינה, לא יהיה צוֹרך בהן, ואז תבוֹא המזיגה הנפלאה, הניצחוֹן האחרוֹן של האידיאלים המוּסריים הצרוּפים, אשר לא ייעכרוּ עוֹד לנצח.

– והמדעים? – שאל וילדר וכירסם בשיניו את ציפוֹרני אצבעוֹתיו. דבר מה נתבקע ונתמוֹטט בוֹ.

– המדעים? – התעוֹרר פּאן מיינקינסקי, ועיניו הוּצתוּ. – המדעים גם הם אינם אלא צוּרוֹת משמשוֹת לאידיאלים ההם. כי מה היא תכליתם האחרוֹנה, תכלית התכליוֹת, של המדעים, אם לא להכיר מצד אחד, כי כל העוֹשר, היוֹפי, הסוֹד, כל נוֹשֹאי חמדתנוּ וגאותנוּ, אינם אלא עפר ואפר, רק מוּצק, נוֹזל וגז; ומן הצד השני, כי הכוֹל, הכוֹל הוּא חשוּב וגדוֹל ונפלא, במידה שאין לאדם תפיסה בוֹ? והתוֹצאה ההגיוֹנית, ההכרחית, היא, שהאדם הריהוּ עבד וּמלך כאחד: עבד לרעיוֹן הבריאה הגדוֹל, שאין בידוֹ להשפּיע עליו ולא כלוּם, וּמלך על נפשוֹ, בעל בחירה חוֹפשית לעשֹוֹת את הטוֹב אוֹ, חלילה, את הרע. המדע, כוֹשר הידיעה, מוֹביל את האדם דרך העבדוּת החוֹמרית אל החירוּת הנפשית, המוּסרית. ולא לחינם אנוּ רוֹאים, שכל גאוֹני המדע האמיתיים הגיעוּ בסוֹף חקירתם לידי המוּסר, המצוּי האלוֹהי. הם הגיעוּ פשוּט אל התּוֹך. וקאנט יוֹכיח.

שֹיחוֹת הכוֹהן האלה, שנאמרוּ בזמן האחרוֹן בסגנוֹן חוֹתך וּבחוֹם שקט, פעלוּ על נפש וילדר, ואף על פי שהרגיש בהן דבר מה מכאיב וּמזעזע, חמד אוֹתן, והן גירוּ אוֹתוֹ גירוּי רחוֹק וטמיר. וּפעם בשעת הטפת רעיוֹנוֹת כזאת חש כמוֹ מלקחיים אוֹחזים במוֹחוֹ וּמוֹשכים בכוֹח להרימוֹ, להרחיבוֹ, ודבר זה הוֹציאוֹ משקטוֹ. ואוּלם הכוֹהן עצמוֹ נעשֹה בזמן האחרוֹן שקוּף יוֹתר, רוּחי יוֹתר.

בכלל בא שינוּי ניכּר בהליכוֹתיו של וילדר וגם בראייתוֹ. בשקט הכפר, בסביבת האנשים היחידים, שבא אתם במגע, וּבהשפעת השֹיחוֹת החוֹתכוֹת של הכוֹהן נוֹצר בוֹ לאט לאט איזה יחס אל עוֹלם המציאוּת. במחיצה של הפוֹרמאלי כאילוּ נקרע קרע. התחיל להרגיש בהבדל שבין בני שינטאל ובנוֹתיו וּבין המשרתת הזרה והעבד הגוֹי הקטן העוֹזר על ידה. בעברוֹ ברחוֹב היה מתבוֹנן לאיכרים ומבדיל בין הלבוּשים יפה ובין הלבוּשים בגדים קרוּעים, בין ההוֹלכים מתוּנים וּבקוֹמה ישרה, שפניהם מביעים ביטחוֹן ושֹוֹבע, וּבין העוֹברים מהר וּמבטם רע ונבעת ורעב. הסתכלוּתוֹ כאילוּ נפקחה זה עתה.

וּכשהגיע שוּב הקיץ היה נהנה לצאת לפעמים לטייל עם תלמידיו לא רק בשֹדוֹת, כי אם גם בכפר. לפנוֹת ערב, בשֹדה, היה מתבוֹנן בזעזוּעי הקמה, במסע העננים וּבעשן הדק השוֹאף ועוֹלה מארוּבוֹת הבתים למרוֹמים. ולא עוֹד, אלא שהתחיל שוֹאל את תלמידיו פעם בפעם לשם צמח זה אוֹ תבוּאה זוֹ. התלמידים הרגישוּ בשינוּי הזה בקצת תימהוֹן, אך הסתגלוּ גם לזה מהר, כנפש הילדים. על ידי כך נפגם קצת יחס הכבוֹד אל רבם, בהרגישם שהם מתרוֹעעים אתוֹ והוּא קרוֹב לחוּגם, לעוֹלמם, וכן הרשו לעצמם גם לצחוֹק בקוֹל על איזוֹ שאלה תמימה מפי וילדר; וּלבסוֹף התחילוּ גם לדבר ביניהם וּבפניו בשֹפת רמזים אירוֹנית על ידיעוֹתיו בטבע וחקלאוּת. אך דבריהם לא הקניטוּ אוֹתוֹ כלל, להיפך, היה בהם מה שהוּא מן המהנה, ויוֹם אחד גם הצטחק. וּבאוֹתוֹ יוֹם, בפעם הראשוֹנה מאז בא לכפר, הציע לפניו התלמיד הגדוֹל – האב לא היה אז בבית – שיוַתר להם מחר על השיעוּר ויתן אוֹתם לנסוֹע אל הכפר הסמוּך, לראוֹת במכוֹנת הקצירה החדשה; רצוֹנוֹ, יכוֹל גם הוּא לנסוֹע אתם.

וילדר כמוֹ התעוֹרר משכחה וענה בכוֹבד ראש של קפידה:

– לא, לא, צריך ללמוֹד. אסוּר לוֹ לאדם להפנות את לבוֹ לבטלה! הרבה בטילים כנגדוֹ! אסוּר!

ואף על פי כן נסע למחרת בבוֹקר עם תלמידיו לראוֹת את מכוֹנת הקצירה.

ז

פעם בעבוֹר וילדר ברחוֹב האיכרים הארוֹך עם הכוֹהן, הגוֹחן קצת לצידוֹ אגב שֹיחה, תפס כי יוֹשבי הכפר, ואפילוּ הילדים, מביטים בשניהם בבת צחוֹק של ליגלוּג. הדבר היה תמוּה בעיניו, והוּא החליט בלבוֹ לשאוֹל פעם את ידידוֹ, מה פשר המבטים האלה. ואוּלם הם היוּ עתה תפוּשֹים בשֹיחה עמוּקה על האוֹשר האמיתי. הנוֹשֹא הזה עיניין בזמן האחרוֹן את הכוֹהן ביוֹתר, וּבכל פעם היה מגלגל עליו את השֹיחה. וילדר באמת לא חשב על דבר זה מעוֹדוֹ. מימיו לא נתן דעתוֹ לחשוֹב, כי יש אנשים מאוּשרים ולא מאוּשרים. הוּא ידע אמנם מתוֹך הספרים, בייחוּד מן התנ“ך והאגדה, כי יש אנשים סוֹבלים ואנשים הוֹללים, וחיבתוֹ היתה נתוּנה תמיד, יחד עם המחברים הקדמוֹנים, לסוֹבלים; אבל על האוֹשר, על רגש פנימי ועצמי זה, שבמידה שהאדם מתמסר לוֹ במחשבה, הוּא נעשֹה שליט על כל מהוּתוֹ, על כל טעם חייו, והוּא תוֹבע את סיפוּקוֹ בכל מחיר – על הרגש הזה לא חשב, ולא ידע כלל את מציאוּתוֹ. הוּא גם לא הרגיש כל צוֹרך באוֹשר. מה שייך אוֹשר? הוּא היה כל ימיו בריא, וידע מה רצה: לאכוֹל לשֹוֹבע וללמוֹד לשֹוֹבע. אביו היה מלמד בלי חכמוֹת, מאמין באלהים וּבצדיק, זוֹעם על התלמידים וּמתפייס, ואמוֹ טרחה, התפללה בימוֹת החוֹל ב”קרבן מנחה" שלה, וּבשבתוֹת קראה גם ב“מנוֹרת המאוֹר”, אהבה את תלמידי החכמים וקיללה קללוֹת נמרצוֹת את הרשעים ואת הגוֹיים; וּכשמת אביו, קרעה אמנם שמיים בּבכיה, אבל מיד הצדיקה על עצמה את הדין, והתחילה עוֹסקת במכירת ביצים וּבשֹר עוֹפוֹת כדי להחיוֹת את ביתה. מה שייך אוֹשר? האם היוּ הם מאוּשרים? האם היוּ אוּמללים? האם חשבוּ על עניין זה?

הכוֹהן דיבר על האוֹשר שבויתוּר. הוּא יצא מתֹך ההנחה, שהאוֹשר הוּא רגש הקלוּת, שאין למעלה ממנה. כל הנאה שבחיים, על פי חוֹק ההשתּווּת, מטילה חוֹבה על האדם, מעין תשלוּם של צער; נהנית – ואם לא שילמת עדיין בעד ההנאה, עליך לשלם בעדה, וכל חוֹב מעיק משֹא הוּא התוֹבע את פריקתוֹ. יוֹצא, שההנאה אינה יכוֹלה להביא אוֹשר. לא כן הויתוּר, שהוּא משחרר אוֹתך מן החוֹבה; אתה משלם לאחירים תשלוּם של חסד, מתוֹך בחירה חוֹפשית, אתה מרבה לשלם לפנים משוּרת הדין, גזירה שמא נעלם ממך איזה חוֹב ישן ונשכח, וּבכן מתהוָה בך קלוּת נוֹחה, יפה ועריבה, הנעשֹית בהתגברה להנאה צרוּפה, נאצלת – לאושר.

וילדר לא תפס היטב את נימוּקי הכוֹהן, מפני שעצם הנוֹשֹא לא נאחז בנפשוֹ. מבטי האיכרים משכוּ שוּב את עיניו וּפיזרוּ את הקשבתוֹ. פּאן מיינקינסקי הרגיש פתאוֹם, כי ידידוֹ שֹם לבוֹ לאלה, הפסיק את שֹיחתוֹ וּפנה אליו בחיוּכוֹ הטוֹב:

– הם אינם יכוֹלים להשִֹיג, איך יכוֹלה להיוֹת ידידוּת בין כוֹהן נוֹצרי וּבין יהוּדי. ואין פלא! זה מאוֹת שנים מספרים להם בדיוֹת על אכילת דם, על שדים ועוֹד על דברים, שבוּשה לאדם משֹכיל להעלוֹתם על השֹפתיים – כאן ראה וילדר שהכוֹהן נתאדם – וּבעיקר הרי הם אנשים תמימים, המאמינים לכל דבר. אבל חוֹששני – הוֹסיף שוּב בחיוּך – שבתמימוּתם זוֹ ילשינוּ עלי אצל הקאנוֹניקוּס שבעיר…

– כלוּם אלה הרוּתינים שֹוֹנאים אוֹתך? – שאל וילדר, כאילוּ נוֹדע לוֹ זה עתה דבר חדש לגמרי.

– לא, שֹנוֹא לא ישֹנאוּני, אבל חפצים הם במפלתי. הרי קאתוֹלי אני וחשוּב בעיניהם ככלב. והכוֹהן שלהם חוֹתר תחתי, מפני שאיני מתנגד לזה, שבני שתי העדוֹת יתחתנוּ אלה עם אלה. גם מן הקאנוֹניקוּס כבר קיבלתי נזיפה על כך, אבל בעניינים אלה איני יכוֹל להתערב בשוּם אוֹפן. חוֹבת הלב קוֹדמת, לדעתי, לחוֹבת הדת. גם לדעתך, האין זאת? כן, הכוֹהן שלהם הוּא איש נכבד ורצוּי לעדתוֹ, גם אשתוֹ וּבניו אנשם יקרים וחרוּצים, אך ריח הכרוּב עדיין לא התנדף מהם, ואת זה איני יכוֹל לסבוֹל. אף על פי שבדרך כלל איני “שֹוֹנא בריוֹת”, כפי שיכוֹלת להכירני, פּאן וילדר. מה?

וילדר חייך ולא ידע.

עברה ילדה קטנה, מעדת הפוֹלנים, לבוּשה מטפחת צבעוֹנין קשוּרה בעניבה גדוֹלה על חזה, וּפניה קצת מלוכלכים במיץ תוּתי יער. היא הידקה את עניבת מטפחתה, החותה קידה נאה, ניגשה, תפשֹה ביד הכוֹהן וּנשקתה. הכוֹהן החליק בידוֹ על ראשה, והיא הלכה לה זקוּפה וּמתוּנה כבוֹגרת.

– הילדוֹת הללוּ!– אמר הכוֹהן עוֹד במצב רוּחוֹ הקל – דוקא כאן בכפר הן ממהרוֹת להתבגר. הטבע גלוּי לפניהן, בכוֹל הן מסתכלוֹת וכך הן מתבגרוֹת קוֹדם זמנן. פעם אחת סיפרה לי ילדה כזאת בשעת הוידוּי, כי היא רוֹאה תמיד בחלוֹמה כלבים רוֹכבים זה על זה. היא יוֹדעת, שזה חלוֹם רע, מכוֹער, ולכן היא מבקשת, כי ייסלח לה, ולא תוֹסיף עוֹד לראוֹת חלוֹמוֹת רעים, מכוֹערים כאלה. הוֹי, תמימוּת קדוֹשה!

וילדר הקשיב לשֹיחוֹת אלה באוֹזן פקוּחה, והן היוּ פה בחוּץ, בין הגנים וּבתי האיכרים הלבנים, הנמוּכים והעטוּפים ירק, עם משֹוּכּוֹת העץ הפרוּצוֹת קצת, במקוֹם תרנגוֹלים מהדסים, כלבים, חתוּלים וחזירים מתהלכים מעדנוֹת, כל כך טבעיוֹת בעיניו, כל כך מוּבנוֹת לוֹ. הוּא בעצמוֹ נזכר רגשוֹת כיוֹצא באלה מימי ילדוּתוֹ. כן, מימי ילדוּתוֹ, כשהיה יוֹשב שעוֹת תמימוֹת על סף ה“חדר” של אביו וּמסתכל לתוֹך חצירוֹ של הגוֹי השכן.

וילדר חייך שוּב ולא ידע.

עבר איכר זקן, תלתלים לבנים לוֹ, טוֹפף במגפיו הצרים והמשוּחים בעטרן, לבוּש כוּתוֹנת רקוּמה וּמקטרת קצרה בזוית פיו. הוּא השתחוה וגילה את ראשוֹ השֹב, ארוך השֹער. עיניו הציצוּ בערמוּמיוּת מתחת לגבּוֹת העבוּתוֹת.

– רוֹאה אתה ישיש זה? – אמר הכוֹהן – לפני שבוּע מתה עליו אשתוֹ הזקינה, שחי אִתה יוֹתר מחמישים שנה. ואתמוֹל הוּא בא אלי לבקש ממני, שאכריז על נישֹוּאיו עם בת ראש הכפר, בתוּלה יפה, בת שבע עשֹרה. אמנם עשיר גדוֹל הוּא וּבניו כוּלם נשֹוּאים. כך הם בני כפרנוּ התמימים!

וילדר נזכר, כי גם בעיירתוֹ עשֹה פעם יהוּדי זקן כדבר הזה ונשֹא בתוּלה, אבל בת רוֹכל עני, ולא בת ראש הקהל, והכוֹל נדוּ לה. והוּא זכר עתה בדיוּק את מראה הזקן, בעמדוֹ תחת החוּפה וּבשֹוּמוֹ בידיים רוֹעדוֹת את טבעת הקידוּשין הלבנה על אצבע הנערה המוּשטה. איזוֹ אשה קיללתהוּ קללה נמרצה.

וּוילדר חייך ולא ידע.

ח

אחיה של הגברת שינטאל, שישב באחוּזה לא הרחק מן הכפר, השֹיא את בתוֹ הבכירה, וכל משפחת שינטאל, חוּץ מן הבן שבפוּנדק, נסעוּ אל החתוּנה. הם הציעוּ לוילדר, שיסע עמהם, אך הוּא סירב: נוֹח לוֹ יוֹתר להישאר יחידי בבית. קשה עליו הרעש. הגברת מרים ציותה את המבשלת להכין לו ארוּחוֹתיו מן המוּכן בבית, כי מחרתיים בצהריים אמרוּ לשוּב הביתה. אחרי כן נסעוּ לעת ערב.

וילדר נשאר לבדוֹ. הוּא קרא מעט בספרים. אחרי כן, אחרי אכלוֹ את הארוּחה ביחידוּת, יצא מעט החוּצה. היה ערב קיץ פוֹשר. הלבנה עמדה כמוֹ מתחת לצעיף דק. הוּא התהלך מעט בגן, בין ערוּגוֹת הפרחים והירקוֹת הכהים. אחרי כן עמד ליד הגדר והסתכל בדרך, שנחה לה אפוֹרה במוֹרד הכפר. המגרש שלפני הבית היה ריק ודוֹמם. רק בקצוֹתיו נחוּ צללים, וּפה ושם הלבינה פיסת נייר אוֹ נוֹצצה מכיתת כלי שבוּר. בתי הכפר בשני צידי הדרך במוֹרד היוּ רוּבם אפילים, ורק בבוֹדדים ניצנץ אוֹר רפה וצוֹנן, שרעד לאוֹר הלבנה. נשמעוּ קוֹלוֹת מבית המרזח הרחוֹק, נשמעוּ ונאלמוּ חליפוֹת עם נשיבת הרוּח. הצפרדעים צילצלוּ בביצה ממוּשכוֹת כפעמוֹנים אטוּמים. “סימן לגשם” – נזכר וילדר דברי מי שהוּא, ולא זכר מפי מי וּמתי שמע את הדברים האלה. אפשר בילדוּתוֹ. הוּא הוֹסיף לעמוֹד ולהסתכל. הדוּמייה והמנוּחה האלה מצאוּ חן בעיניו, הן הצטרפוּ לרגש הבדידוּת, הבלתי מוּכר עדיין, שבלבוֹ, ונסכוּ עליו הלך נפשי חריף, שלא חש כמוֹהוּ מימיו. הוּא לחץ את פניו הרחבים בין שני פסיסי הגדר והסתכל-הסתכל בלב כבד. והנה אי מזה קפץ חתוּל ואחריו עוֹד אחד. התחילה נהימה דוֹמה לילָלה, אחרי כן זחילה והחלקה על פני קלחי הירקוֹת הטלוּלים בערוּגה, ושוּב נהימה וצריחה משוּנה. רעד עבר בדמוֹ של וילדר. מה הם רוצים? והוּא עמד ולא זע. החתוּל המיליל נטמן באיזה מקוֹם וּמשם היה שוֹלח פעם בפעם את נהימוֹתיו הקוֹרעוֹת לב, והשני עלה על הגדר, פסע שפי על ראשי הפסיסים והיליל אף הוּא בכאב, בצער, בכלוֹת נפש. וילדר עמד והקשיב ברטט.

והנה יצאה מן הבית המבשלת היהוּדיה. הסתכלה רגע כה וכה. צילצלה במפתחוֹת בחשיבוּת, קראה פעמים אחדוֹת: פסט! וּכשראתה, שהחתוּלים אינם שוֹמעים לה, ישבה על המדריגה, פישקה את ברכיה, הניחה בחיקה חוֹפן זרעוֹנים והיתה נוֹטלת מהם וּמפצחת ופוֹלטת את הקליפוֹת. היא היתה גרוּשה חשֹוּכת בנים והיתה קוֹבצת כאן נדוּניה בשביל “זיווּג שני”.

– מה זה? כמדוּמה, שעכשיו לא ה“עוֹנה” שלהם: הרי כבר חצי הקיץ, – פתחה המבשלת כמדברת בפני עצמה.

וילדר לא נפנה מן הגדר ושתק.

– כפרה יהיוּ! שמעתם צריחוֹת? ה“אהבה” תקפתם…

וילדר שתק.

המבשלת הפסיקה את פיצוּח הזרעוֹנים וישבה זמן מה שוֹתקת גם היא. אחרי כן קמה, נכנסה אל המטבח ויצאה תיכף וּגזירי עץ אחדים בידה, והתחילה לזרקם בכוֹח וּבקללוֹת למקוֹם, שמשם הגיעוּ הקוֹלוֹת.

כשהחתוּלים ברחוּ ונשתררה שוּב דממה, והמבשלת ישבה שנית כספינכס בסינרה הבהיר של המדריגה, נתבלבלוּ חוּשיו של וילדר, תקפוֹ איזה רגש מוּזר של אי מנוּחה. הוּא ניגש עד פאת הגן, עמד שם רגעים מספר ונדמה לוֹ שנרגע, אך בשוּבוֹ וּבראוֹתוֹ את המבשלת יוֹשבת לה כן בהרחבה, גברה שנית אי המנוּחה בלבוֹ. נדמה לוֹ פתאוֹם, שקר לוֹ. הוּא רעד קצת, אך להיכנס אל חדרוֹ לא יכוֹל. מה הוא מבקש פה בחוּץ?

המבשלת הכניסה ידה לתוֹך כיס סינרה, הוֹציאה זרעוֹנים אחדים והתחילה מפצחתם בזה אחר זה. את פיצוּח הזרעוֹנים וּפליטת הקליפוֹת מן הפה שמעה עתה אוֹזנוֹ ברוּר. וזה גירה אוֹתוֹ והציקוֹ עוֹד יוֹתר. הוּא מישש את מצחוֹ מתחת לכיפה: זיעה קרה כּיסתּוּ.

– אוּלי רוֹצה הוּא, רבי מעט זרעוֹנים? – שאלה המבשלת פתאוֹם.

– אוּ, לא, לא! – ענה וילדר נרגש ושֹמח, כמי שמצא לוֹ עוֹגן הצלה. – עלי עֹד ללמוֹד הערב. שלוֹם. לילה טוֹב, שלוֹם!

וּראֵה, עתה, לאחר שפנתה אליו ישר, היה לוֹ כבר קל להיכנס החדרה ולסגוֹר את התריסים.

ט

בבוֹקר השכים וילדר קוּם. היה מעין רגש של חג ביקיצה זוֹ. החמה מילאה את החדר אוֹר לבן, רענן. אין איש בבית. אין לפניו לא תלמידים ולא לימוּדים. חוֹפשי הוּא. מימי ילדוּתוֹ לא היה לוֹ רגש כזה. אחרי שכבוֹ מעט חדל הירהוּרים, התחיל לחשוֹב מה יעשֹה היום. והנה עלה בדעתוֹ ללכת הבוֹקר תיכף אחרי פת שחרית אל ידידוֹ הכוֹהן. מעוֹלם לא ראהוּ בשעה מוּקדמת כזוֹ. הלז אמר לוֹ, שדרכוֹ להשכים וּלהתהלך בגן הכניסה הגדוֹל. זה ימים אחדים לא ראהוּ, ובטוּח היה שהלז יקבלנוּ בשֹמחה. הוּא יבלה שם כל הבוֹקר ואוּלי יישאר עד לארוּחת הצהריים. ההתקרבוּת תהיה שלימה. הרעיוֹן הזה מצא כל כך חן בעיניו, שקפץ מעל המיטה בזריזוּת לא שכיחה אצלוֹ. התלבש מהר, רחץ פניו במים צוֹננים, הניח תפילין והתפלל תפילה חטוּפה, ונכנס ישר אל חדר האכילה. ארוּחתוֹ כבר היתה מוּכנה על השוּלחן, והוּא מיהר לכלוֹת סעוּדתוֹ ויצא אל בית הכוֹהן. בצעדים מאוּששים עבר בכפר, שאמנם היה כבר ער, אך וַרדוּת השינה עוֹד חפפה עליו. העשן הדק היה מיתמר כקטוֹרת מעל גגוֹת הקש. הטל עוֹד נוֹצץ על העצים והירקוֹת. נשי האיכרים טיפלוּ בחצירוֹת, והאיכרים עוֹד רתמוּ את הסוּסים. כשהגיע אל בית הכניסה, מצא את שער הברזל הגבוֹה סגוּר. הציץ מבעד לשבכה ולא ראה את הכוֹהן בגן. הוּא כבר חשב לשוּב, בכל זאת ניסה להקיש באבן קטנה על השער, והמשרתת הזקינה באה מיד.

– אה, הרי זה הפּאן – אמרה.

– כן, אנוֹכי. אפשר כבר לראוֹת את מעלת הכוֹהן?

– תיכף אשאל.

אחרי רגעים אחדים שבה בזריזוּת וּמפתח גדוֹל בידה וּפתחה לפניו את השער. וילדר עבר היוֹם בשביל החוֹל, שהיה רגיל בוֹ, ברגש מחוּדש. כשעבר על הכלב הרוֹבץ, דפק ופתח את דלת החדר. ראה שם את הכוֹהן יוֹשב בכוּרסה, לבוּש הקפטן השחוֹר, פניו תפוּשֹים בכפוֹת ידיו והם רחוּצי דמע. מעוֹלם לא ראהוּ בכך. בתנוּעה טבעית ביקש וילדר לשוּב על עקביו.

– היכנס, ידידי, היכנס, – הזמינוֹ הכוֹהן בקוֹל ספוּג דמעוֹת.

וילדר נכנס ואמר נבוֹך. הוּא לא ידע מה לעשֹוֹת בעצמוֹ: אם להגיד דבר, לשבת אוֹ לעמוֹד. הכוֹהן רמז לוֹ על הכיסא הסמוּך. וילדר ישב. הוּא התבייש בפני עצמוֹ, וכבר התחרט על שהקדים כל כך לבוֹא אל ידידוֹ בלי להוֹדיעוֹ תחילה. הכוֹהן, שהיה רגיל בוֹ יוֹם יוֹם, היה עתה כזר בעיניו וכרחוֹק ממנוּ – נוֹצר בלבוֹ מעין אוֹתוֹ היחס, שהיה לוֹ בילדוּתו אל פקידי השלטוֹן הנוֹכרים.

– באמת חיכיתי, כי תבקרני היוֹם – אמר הכוֹהן – דוקא היוֹם. טוֹב, שאדוניך נסעוּ, תבלה את הבוֹקר בביתי. רצוֹנך, תאכל עמי גם בצהריים. הרי תאכל מפתי, כל כך אדוּק אינך, האין זאת?

וילדר מילמל אילוּ מלים. לבסוֹף שאל, אם יוּכל להשֹיג אצלוֹ את ספר ה“וידוּיים” לאוֹגוּסטינוּס הקדוֹש במקוֹרוֹ.

– כן, ודאי – ענה הכוֹהן רכוֹת – אבל קוֹדם רוֹצה אני להשמיעך וידוּיי אני, רצוֹנך לשמוֹע? יאדויסיוּ, הגישי לנוּ קאקאוּ!

הם שֹוֹחחוּ קצת בענייני יוֹם יוֹם, וּכשהגישה הזקינה את שני ספלי הקאקאוֹ הריחני ויצאה מן החדר, אסף הכוֹהן את שוּלי קפטנוֹ השחוֹר, לבין ברכיו והתחיל בקוֹלוֹ הצלוּל והערב:

– דע לך, ידידי כנפשי, כי היוֹם, יוֹם ט' בחוֹדש יוּלי, יוֹם זיכרוֹן קדוֹש הוּא לי. ביוֹם הזה, לפני עשרים וּשמוֹנה שנה, הוֹבלתי לקברוֹת את הנפש האהוּבה, הנפש היחידה שהיתה לי בעולם הזה – את הילנה שלי. עוֹד מעט ואַראך את תמוּנתה היקרה אשר שם בחדר (הוּא הצביע על דלת מכוּסה בוילוֹן ארוֹך). בהיוֹתי ילד בן חמש מתוּ עלי אבי ואמי חוֹדש אחד, ולא נשאר לי מהם כלוּם, זוּלת תמוּנתם מיוֹם חוּפתם, אף היא שם בחדר. זכרוֹנוֹתי המעטים מהם ניטשטשוּ אף הם ברבוֹת הימים, מאין איש אשר יחדשם בי. אז אספתני לביתה דוֹדתי, אשה אלמנה לא צעירה, ודאגה לכל מחסוֹרי. ואמנם לא חסרתי בביתה דבר, כי אשה אמידה היתה וחשֹוּכת בנים, וכל אשר ביקשתי – לא הרבה ביקשתי – נתנה לי. רק דבר אחד לא נתנה לי, לא יכלה לתת לי – אהבה. בעצם היתה אשה לא רעה, אף גם לא הציקה לי בחינוּך וּבמוּסר, כטבע דוֹדוֹת זקינוֹת, אלא שהיתה לי זרה, זרה בכל הליכוֹתיה. תאוה אחת משוּנה היתה לה בחייה: משֹחק הלוֹטריה. היו לה שני בתי חוֹמה גדוֹלים בפוֹזן, וגם סכוּם כסף הגוּן מוּשלש בבאנק, ירוּשה מבעלה, ואת פירוֹת כל אלה היתה מוֹציאה, מקצת לצוֹרכי הבית, והרוֹב – על הלוֹטריה. יוֹם יוֹם היוּ באים אצלה כמה זקינים, חבירים למשֹחק, טיפוּסים משוּנים, נסגרים עמה בחדר, ושם היוּ מתלחשים בסוֹדיוּת רבה, מספרים זה לזה חלוֹמוֹת, מצרפים צירוּפים, מוֹציאים צירוּפים, מוֹציאים פסוּקים מן התנ“ך והברית החדשה והוֹפכים אוֹתם למספרים – וכל זה רק כדי שיהיה להם מה,להעמיד” השבוּע. לא אחת היתה מביאה לפני איזה חשבוֹן, לחיבוּר או לחילוּק, ואף על פי שאני ידעתי היטב לְמַה כל זה משמש, היתה מערימה לאמר לי, שזה חשבוֹן החנוני אוֹ הכוֹבסת וכוּ'. אחרי כן התחילה לענוֹתני, שאספר לה מחלוֹמוֹתי. וּכשאמרתי לה פעמיים ושלוֹש, שאיני חוֹלם כלוּם, התחילה להציקני, שאני מוּכרח לחלוֹם. אז הייתי אנוּס לבדוֹת לה מלבי כל מיני חלוֹמוֹת וּבלבד שתניח לי. דוֹדתי המסכנה!

את השעוֹת הנעימוֹת ביוֹתר ביליתי בבית הספר. הלימוּדים משכוּני והייתי פטוּר שם מן הבדידוּת האוֹכלת שבבית. אף כי גם בבית הספר כאילוּ מינה לי הגוֹרל להיוֹת עזוּב לנפשי. איני יוֹדע, אם אני הייתי החייב בדבר אוֹ חבירי, עוּבדה היא, שלא נקשרתי בקשרי ריעוּת עם שוּם ילד מילדי בית הספר. לא היוּ בינינוּ כל סיכסוּכים, הם גם לא רדפוּני, אבל הם לא נמשכוּ אלי. אוּלי רוּח הבית, שבוֹ גרתי, טבע עלי את חוֹתמוֹ לדחוֹת את חבירי מעלי. עכשיו, כשאני מתעמק בנפש ילדוּתי, נדמה לי לא אחת, שאז היתה בי זקנה יתירה, וּלהיפך, עתה מרגיש אני בעצמי נוֹער, ההוֹלך וגבר בי משנה לשנה. הנה כן, ידידי בנדיקטוּס היקר, סדרי הטבע נשתנוּ בי. –

לא סיפרתי לך כל זה אלא לתת לך מוּשֹג, כמה דל הייתי בנעוּרי מעיקרי הטעם שבחיי האדם, מן האהבה והריעוּת. וככל אשר גדלתי ודוֹדתי זקנה, הלך מצבי הלוֹך ורע. היא נעשֹתה לי יוֹתר ויוֹתר רחוֹקה וזרה, עד שלאחרוֹנה התחלתי גם מפחד מפניה. פרצוּפה קוּמט בצוּרה מבעיתה, ידיה הגרוּמוֹת רעדוּ וראשה היה מתנוֹעע תמיד בתנוּעוֹת “לאו”. ה“לאו” הנצחי הזה מילאני זוָעה. חשתי בוֹ מעין סמל לכל עתידי, נדמה לי, שעל כל מה שאבקש בחיי אקבל את התשוּבה “לאו”. וזה נסך עלי רוּח כבידה וקוֹדרת. הפסדיה התמידים וּרדיפתה נצחית אחרי הזכייה האחרוֹנה, הגדוֹלה, הגוֹאלת, הביאוּה גם לידי כילוּת וּשמירת כל פרוּטה לתכלית חייה העיקרית. בגדי לא היוּ שלימים עוֹד, וּבכלל ניכרה בי עזוּבה. את כל עוֹלמי העברתי איפוֹא אל הספרים. הייתי קורא תמיד, בבית, בחוּץ וגם בבית הספר, קוֹרא הכוֹל, בלי ברירה, בלי שיטה. אך גם את שיעוּרי הייתי מכין בדייקנוּת מרוּבה. כל זה הרחיקני עוֹד יוֹתר מחבירי. הם ראוּ בי מעתה שאפן ותוֹלעת ספרים – טיפוּס שֹנוּא מאז על התלמידים. בקיצוּר, הלכתי לי כן בנתיב הבדידוּת, עד אשר הגעתי למחלקוֹת העליוֹנוֹת שבגימנסיה. ואז התחלתי, כדרך רוֹב התמידים, לחשוֹב על המקצוֹע, שאבחר לי לעתידי. בהשפעת הספרים הפוֹזיטיביים, שנזדמנוּ לידי במקרה בזמן ההוּא, החלטתי להיוֹת לרוֹפא. שמא היה בזה גם צוֹרך פנימי סתוּם: להפיג במלאכת צדקה זוֹ, במציאוּת בין אנשים חוֹלים, שהבריאים מקיפים אוֹתם באהבה ורחמים, את בדידוּתי ודלוּתי הנפשית אני. אם כה ואם כה, התחלתי להתכוֹנן עוֹד בהיוֹתי בגימנסיה למקצוע זה. התמכרתי כוּלי למדעי הטבע, בייחוּד לתוֹרת הצוֹמח והכימיה, קראתי ספרים שהיוּ בלי ספק נעלים אפילוּ מהבנת מקצת ממוֹרי בזמן ההוּא, ואז כאילוּ שכחתי את יתמוּתי והרגשתי, אוּלי לא אוֹשר, אך התרוֹממוּת רוּח גדוֹלה. לא היה לי עוֹד צוֹרך באנשים, הספרים היוּ לי עוֹלם רחב ועשיר. ובעת ההיא – הייתי אז בראשית המחלקה השמינית – הכרתי את הילנה.

פּאן מיינקינסקי הפסיק. קם במתינוּת, אחז ביד ידידוֹ והוֹבילוֹ אל החדר הסמוּך, סילק את הוילוֹן, פתח את הדלת והכניסוֹ. החדר היה ריק מרהיטים, רק צלב שחוֹר וּתמוּנה אחת מוּגדלת על הקיר שמנגד, תמוּנת זוּג צעיר בלבוּש כלוּלוֹת, ועל שוּלחן קטן, כעין מזבח, עמדה בתוֹך מסגרת שן, נשענת קצת, מאחריה צרוֹר פרחים רענן ושני נרוֹת דוֹלקים – תמוּנת נערה לבוּשה בטעם הדוֹר הישן, חלקת התסרוֹקת והדוּקת הגזרה, בעלת פנים דקים ועינים גדוֹלוֹת, והתמוּנה כוּלה מצהיבה מיוֹשן.

– זוֹהי, – אמר הכוֹהן – ראֵה, ידידי הטוֹב, היוֹם הבאתיך אל מקדשי פנימה.

רגעים מספר עמדוּ שניהם דוּמם לפני המראה. הכוֹהן עמד ישר וּפניו זוֹרחים בתוֹם נעוּרים, וברוּך וילדר כפוּף קצת, עיניו מעוּלפוֹת אד תחת זכוּכית העבה, וּשֹפתיו נפוּחוֹת כשׂפתי ילד זוֹעף. וּכששבוּ משם וישבוּ המשיל הכוֹהן:

– בת עוֹרך דין היתה, בת יחידה, ענוּגת גו וזכּת עיניים. הכרתיה בחוֹרף בשעת החלקה על פני הקרח. היא מעדה וכמעט נפלה ואני תפשֹתיה. זה היה הכוֹל. מאז היינוּ נפגשים יוֹם יוֹם, עד אשר נקשרנו לבלי היפרד. אני לא ראיתי בה את האשה, כי אם יצוּר מעוֹלם אחר. בחוֹרף, בפרוַת “בּוֹאה” הלבנה אשר על צוארה, בקוֹמתה הדקה, בשֹערוֹתיה הזהוּבוֹת וּבעיניה הכחוּלוֹת, היתה בעיני סמל הטוֹהר הנאצל; וּבקיץ, בגמישוּת גוה, בנעליה הקטנוֹת וברגליה החטוּבוֹת, היתה בעיני סמל הרוֹך והעניגוּת, העלוּלים להתחלל במגע. היא ידעה את האֵמוּן והמסירוּת בלי כל תנאים וּגבוּל. ראה ראתה בי את האדם הבוֹדד, החרוּץ וּכבד הראש, וּביקשה להישען עלי, וּמכיון שנשענה עלי פעם, לא יכלה עוֹד לתאר לה הוויה, שאין אני משמש לה יסוֹד. היא גמרה אז את הליציאוֹן לנערוֹת, וכל עסקה היה לקרוֹא ספרים וּלנגן בבית עלי פסנתר. הוֹריה לא ידעוּ מאוּמה מיחסנוּ, ואני הייתי בא לביתם רק לעתים רחוֹקוֹת, כי רגש ביישנוּתנוּ לא נתננוּ לעוֹרר עלינוּ שֹימת לבם המיוּחדה, אף כי הם היו אנשים ישרים וחביבים עד מאוֹד. אין צוֹרך להוֹסיף, כי דוֹדתי גם היא לא ידעה כלוּם. זוֹ גם לא התעניינה בכל אשר לי. כל יחסנוּ הצטמצם בפגישוֹת בחוּץ, בשֹיחוֹת קלוֹת על דברים של מה בכך, אלא שבשבילי היה כל התוֹכן בקוֹלה בלבד. זוֹך קוֹלה ונגינתוֹ עוֹד חיים באוֹזני כבימים ההם. לא הייתי נלאה להאזין לה ימים ולילוֹת, וּבלכתי ממנה, בהיפרדי מידה העדינה, וּבנשקי קצוֹת אצבעוֹתיה הקרירוֹת, הייתי כוּלי נגינת עדן. וּבכל זאת לא מנעני שיכרוֹן זה מלהגוֹת בלימוּדי. להיפך, ביתר עוֹז והתמדה התמסרתי לספרי. כאילוּ קיבלוּ לימוּדי רק מעתה את טעמם האמיתי. היה לשם מה ללמוֹד, ללמוֹד ולעבוֹד עד כדי מסירוּת נפש.

אם חשבה היא על עתידֵנוּ, לא ידעתי. מעוֹלם לא רמזה לי דבר על זה. ואני לא העזתי להביאה לידי כל דיבוּר אוֹ הבעה, שלא באוּ לה מתוֹך חירוּת גמוּרה. קסם היה לי במה שראיתיה, שחפצתי לראוֹתה, בת חוֹרין לחלוּטין. מעין מלכה ושלטת על גוֹרל חיי. אל תצחק, כינוּיים אלה, הנראים כל כך נדוֹשים וּמשוּמשים, יש להם יסוֹד עמוֹק בנפש. פעם בשבתנוּ בתיאטרוֹן (הוֹריה הרשוּ לה הפעם ללכת אתי), באוּלם היתה אפלוּלית, ורק על הבימה קסמוּ באוֹר חיי הפלאוֹת, נשענה בראשה הנהדר על כתיפי, עד כי שֹערוֹתיה נגעוּ בלחיי, אז לא יכוֹלתי עוד למשוֹל ברוּחי ונגעתי בשֹפתי על לחיה. זאת היתה הפעם הראשוֹנה והיחידה שנשקתי לה בעוֹדנה בריאה.

כאן הפסיק רגע וחוּט של צער ריטט על פניו.

– כן, בעוֹדנה בריאה. ואוּלם היא נשֹאה בלבה את זרע המות, ואיש לא ידע. גם היא לא ידעה. ירחים רבים טמוּן היה בחוּבה, עד כי פרץ ויפרח בכל הוֹד מוֹראוֹ. ענוּגה היתה, רכה, רפה, אך איש לא פיקפק בבריאוּתה. הוֹריה, אשר אהבוּה, אשר אהבוּה יוֹתר מנפשם, לא חשדוּ מאוּמה ולא שאלוּ ברוֹפאים. אך בלבה ישב האוֹיב האכזר. הדבר נתגלה במקרה. פעם חלתה מחלה קלה, עוֹברת, הצטננוּת, ונקרא רוֹפא, וזה אחרי אשר בדקה מצא, כי חוֹלה היא במחלה אחרת, הרבה יוֹתר אנוּשה – במחלת הלב, Vitium cordis, וּבבוֹאי פעם לבית הוֹריה לשאוֹל לשלוֹמה, מצאתים עצוּבים ומדוּכאים: הם הוֹדיעוּני, כי בתם חוֹלה, אך מיד הרגיעוּני ואמרוּ, כי בקרוֹב תקוּם מחוֹליה. אחר כך נוֹדע לי, כי כל רוֹפאי המקוֹם היוּ אצלה, וכוּלם אמרוּ נוֹאש לחייה. פגם נתגלה בלבה והוּא הלך וגדל בחפזוֹן שֹטן. אני בעצמי לא האמנתי, כי יש סכנה לחייה, לא רציתי להאמין, על כן גם לא יכוֹלתי להאמין, ושֹוֹקט הייתי, כל כך שוֹקט, שהמשכתי את לימוּדי שקרבוּ אל קצם, ורק בין הערביים הייתי עוֹבר ושב ליד ביתה וּמסתכל ארוּכוֹת בחלוֹן חדרה אשר בקוֹמה השנייה.

וימים אחדים לפני מוֹתה – ביוֹם שהצלחתי בוֹ בבחינת הבגרוּת – קיבלתי ממנה במעטפה גליוֹן ורוֹד, בקצהוּ פרח מצוּיר בעצם ידה, וּכתוּבה עליו הזמנה, שאבוֹא לבקרה. הוֹריה הרשוּה להזמינני. בבגדי החג, שלבשתי לכבוֹד הבחינה, מיהרתי אליה; וּכשבאתי, קיבלתני אמה – אביה היה בלשכתוֹ – בחביבוּת רבה. אחרי כן הכניסתני אל חדר משכבה של בתה החוֹלה. הילנה ישבה במיטתה הלבנה, שנראתה לי קטנה כשל תינוֹקת, וקיבלה את פני במחיאוֹת כפיה הקטנוֹת והיקרוֹת. הדבר הזה נגע כל כך ללבי, עד כי בקוֹשי עצרתי בעד הדמעוֹת, שנדחקוּ לעלוֹת על עיני. גחנתי ונשקתי את ידה, שהוֹשיטה לי פתאוֹם בתנוּעת גברת רצינית. אחר כך החליקה על ראשי – הפעם הראשוֹנה נהגה בעצמה חירוּת כזוֹ בפני אמה – והביעה את שֹמחתה על שבאתי לבקרה. יש לה – אמרה – לדבר אתי על עניינים חשוּבים. ושוּב ניצת השד התמים בעיניה. וּכשיצאה אמה, אחזה את שתי ידי בידיה, הסתכלה בעיני ואמרה לי: “יקירי, עלינו להיוֹת הפעם רצינים. מיד שאקוּם מחוֹליי – חשה אני, כי בקרוֹב אבריא – נצטרך, יקירי, לחשוֹב בכוֹבד ראש על עתידנוּ. נוֹ, נצטרך רק להגיד לאבא. והוּא כבר יסדר הכוֹל. הוּא הלא כל כך מעשֹי, אבל מוּכרח אתה להבטיחני, יקירי, שאחרי כן, מבין אתה, אחרי כן, תסע אתי לסקנדינַאויה. צפוֹנה, צפוֹנה, הרחק בנוֹרויגיה. הלא ידעת, שזה היה חלוֹם כל חיי, הה, הפיוֹרדים! יוֹמם ולילה אני רוֹאה אוֹתם, בגון פלדה קר, בברק זר אך מוֹשך, הם נוֹהרים לעיני רוּחי. יוֹדע אתה? – והיא שׁחה אלי, עד שפניה החמים כמעט נגעוּ בפני – אני הכינוֹתי לך תשוּרה יפה, זה חצי שנה אני עוֹסקת בה; תגש שמה, אל השידה, ותפתח את המגירה השלישית, תרים קצת את הלבנים, בתוֹך נייר כחוֹל תמצאנה. תביאנה הנה, אלי, כך”. ותאר לך, הוֹצאתי משם חזיית קטיפה יקרה, רקוּמה רקמת צבעים ענוּגה, כטעמה, כרוּחה. הגשתי את המתנה אל פי ונשקתיה. היא היתה מאוּשרה. אז ישבתי שנית על ידה וּפיטפטנוּ, פיטפטנוּ. לא ראיתי בה כל סימני התאמצוּת, כל סימני חוּלשה. בכל פעם היתה תוֹפשת בשתי ידי, לוֹחצת אוֹתן בכל כוֹחה וחוֹזרת על שאלתה: “ובכן אתה מבטיחני?”… ואני כמוּבן, הבטחתיה, כי מה לא הייתי מבטיחה אז? גם את חיי! אחרי שתיים או שלוֹש שעוֹת נפרדתי ממנה והלכתי לביתי מלא אוֹשר. על מחלתה לא חשבתי עוֹד, כי אם על החלמתה.

וּבלילה האחרוֹן, לפני שכבי לישוֹן, כרעתי ליד מיטתי והתפללתי לאלהים ברגש, שימהר לשלוֹח לה רפוּאה שלימה, אחר כך שכבתי וישנתי במנוּחה וּבלב קל, ובבוֹקר קמתי ולא ידעתי מאוּמה. עכשיו נדמה לי, שמתחת לסף הכרתי היתה אז איזוֹ חרדה, אבל היא היתה כל כך רחוֹקה, שלא חשתי בה, והכרתי היתה, זכוּרני, צלוּלה וּשליוה לגמרי. וכן עשֹיתי בבית עד השעה העשֹירית. רוּח חג היתה שוֹרה עלי, כי יוֹם ראשוֹן היה היוֹם, והייתי כבר בן חוֹרין מן הלימוּדים. בעשֹר לבשתי שנית בגדי החג ויצאתי לרחוב. והנה בקרן הרחוֹב הראשי, על הלוּח הגדוֹל, לפני – מוֹדעת אבל. כל העוֹלם ניצת לעיני באש שחוֹרה: שמה, שם-הקסם הילנה, היה באמצע המוֹדעה. עמדתי ועיני ינקוּ את המלים החיוֹת, המפרכסוֹת, הנוֹשכוֹת: “עוֹרך הדין יוּזף פּייטרשיצקי ואשתוֹ מוֹדיעים בזה לקרוֹביהם, ידידיהם וּמכריהם בצער עמוֹק, כי בתם היחידה והאהוּבה הילנה נרדמה הלילה, אחרי מחלה קצרה, תרדמת עוֹלמים. הלוויה תצא מחר בשעה 10 לפני הצהרים מבית המתאבלים וכו'”.

כיין כבד וּמהמם באוּ המלים בגוּפי, במוֹחי. ברגליים כבידוֹת וכוֹאבוֹת שבתי הביתה, נכנסתי אל חדרי ונעלתי את הדלת. וכן לבוּש בגדי השחוֹרים ישבתי על מיטתי ולא זזתי משם עד למחר בבוֹקר. דוֹדתי, שמצאה, בשוּבה מן התפילה, את דלת חדרי נעוּלה, חשבה, כנראה, שאינני בבית. בבוֹקר התנערתי מקפאוֹני, התרחצתי ויישרתי את בגדי, אחרי כן נכנסתי אל הזקינה ואמרתי לה, שיש לי היוֹם לוייה של חוֹבה ואני מוּכרח ללכת שמה. היא הרשתה וגם נתנה לי כסף לקנוֹת זר, כי בכל מה שנוֹגע למות היתה תמיד נוֹחה וּוַתרנית. וכן הלכתי אל הלוויה. נכנסתי אל הבית המזהיר, פּתוּח כל הדלתוֹת, וּראיתיה בפעם האחרוֹנה, כשהיא נחה על משכב המתים המקוּשט פרחים ואריגים יקרים. הנחתי את הזר לרגליה, כרעתי על ברכי ונשקתי את שוּלי הרדיד הלבן, שהיה יוֹרד מן השוּלחן עד לארץ. בצאתי פגשתי את אמה על המעלוֹת בשֹמלת משי שחוֹרה וּמרשרשת וכוּלה כצער שלבש צוּרה וּמהלך. היא עיכבתני רגע, לחצה ידי באצבעוֹת מתרגשוֹת, נאמנוֹת והוֹדתה לי על בוֹאי, ועל הזר, אחרי כן אמרה לי, שבתה מתה בלילה פתאוֹם, איש לא ידע, וּכשבאוּ החדרה מצאוּה מתה ועל פניה בת צחוֹק, אוֹתה בת צחוֹק המרחפת על פניה עד עתה. אחרי כן היתה הלוייה. היה קהל אנשים רב. ארבעה עלמים לבוּשי שחוֹרים מקרוֹבי המנוֹחה נשֹאוּ איזה זמן את הארוֹן. אחרי כן שֹמוּהוּ במרכבת הקבוּרה הנוֹצצת. בדרך וּבבית הקברוֹת כאילוּ לא הרגיש בי אדם. אחרי הקבוּרה פרשתי מן הקהל ויצאתי לשֹדוֹת. שם תעיתי עד הערב, ובשוּבי עם חשיכה הביתה היתה החלטתי בּשילה: להיוֹת לכוֹהן. חשבתי תחילה להיוֹת לנזיר, אך הרגשתי, כי לא אוּכל לעזוֹב את החברה והפעוּלה. יראתי גם את המעשֹה הקיצוֹני, שיכוֹל להביא לידי משבּר ברוּח. אך גם להישאר בן חוֹרין בתוֹך חיי החוֹל, החיים הסוֹערים, המפתים, המסיחים, המביאים יוֹם יוֹם לידי נסיוֹנוֹת, לא יכוֹלתי, וכן החלטתי להיוֹת לכוֹהן, משֹרה הנוֹתנת לאדם להיוֹת עזוּב לנפשוֹ, ויחד עם זה יש בה מן הפעוּלה הטוֹבה והשקיטה, העלוּלה לשמוֹר באדם את שיווּי המשקל הרוּחני. ואוּלי אמרה נפשי למצוֹא סיפוּק נעלם בטיפוּל האבהי במוֹעדי המשפחה: נישוּאים, לידה וּברית אמוּנה? מי יוֹדע? בקיצוּר, החלטתי להקדיש כל ימי עלי אדמוֹת לתיקוּן מחשבוֹתי וּמידוֹתי, למען אהיה ראוּי לה, ליחידה, בבוֹא היוֹם האחרוֹן, אשר בוֹ אשוּב אליה להתאחד אתה בנצח, בעוֹלם שכוּלו שלוה וטוֹב…

דוֹדתי כבר היתה בזמן ההוּא רפת רוּח ורצוֹן, וּכשהוֹדעתי לה את החלטתי, הסכימה לי מיד, ואז נסעתי לקראקוּב ושם גמרתי את חוֹק לימוּדי במחלקת התיאוֹלוֹגיה. לא הצטיינתי בלימוּדי, כי לא היה עוֹד בשביל מה להצטיין. העוֹלם הזה לא עיניינַני הרבה, ולי לעצמי, אוֹ נכוֹן מזה, לה להילנה, היתה דרוּשה הצטיינוּת אחרת, אחרת לגמרי. הקדשתי את ימי לקריאה בספרים טוֹבים, להסתכלוּת בעוֹלם יה, באנשים ובטבע. מוֹרי וּפטרוֹני הרגישוּ כי כעין שויוֹן נפש לענייני הכהוּנה, בכל אוֹפן חוֹסר התלהבוּת ואפילוּ שאיפה, ועל כן החליטוּ לשלחני לכפר הנידח הזה. ואני לא הצטערתי על כך. לא ביקשתי העלאה והם לא זכרוּני להעלוֹתני לכהוּנה גבוֹהה מזוֹ. ונוֹח לי בזוֹ. אתה, ידידי בנדיקטוּס, ידעת. – הנה אמרתי לך קוֹדם, אגב וּכמוֹ בצחוֹק, כי חש אני בעצמי, שאני הוֹלך ונעשֹה צעיר יוֹתר. לא דבר לצוֹן הוּא. בנפשי הוּא אמת לאמיתה. ואין כל פלא: הן הוֹלך אני לקראת כלתי אשר בנצח, כל יוֹם אליה יקרבני, וּבעת התחייה השמימית אמצאנה בגילה הפוֹרח, וגם אנוֹכי אשליך את לבוּשי זה ושבתי אל גילי, אשר בו עזבתני, האח, היוֹם הגדוֹל והמבוֹרך!

פּאן מיינקינסקי גמר, ווילדר ראה עתה באמת בפני ידידוֹ עלם זקוּף, צח ותמים, ואהבתוֹ אוֹתוֹ גברה בלבוֹ. כוּלוֹ נתוּן תחת רוֹשם הסיפוּר, ועוֹד יוֹתר תחת רוֹשם החדר המקוּדש. הוּא נשאר בבית הכוֹהן, ולא הלך משם עד שעת מנחה. הם התהלכוּ מתוּנוֹת אחוּזי ידיים בשדרוֹת הגן הארוּכוֹת, בין בית הכניסה והבית, שֹוֹחחוּ בנעימוּת וּבטהרה על עניינים הקרוֹבים ללבם ומוֹחם, וּבכל פעם כשהגיעוּ לנקוּדת חילוּק חייך אחד מהם, הכוֹהן אוֹ וילדר, ואמר רכוֹת: “טוֹב, יהיה כדבריך, הרי בעצם יכוֹל אני להסכים לך בכל לב”. בשעת הסעוּדה בצהריים שתוּ יין לבן וקל, והיוּ ממלאים זה לזה את הכוֹסוֹת, וּמשיקים אוֹתן בכל פעם במשוּבת תינוֹקוֹת. אחרי הצהריים ישבוּ בסוּכה משֹוֹרגת חבלבלים וקראוּ בתהילים, עברית ולאטינית לסירוּגין, ואף פרקים קדמוֹנים אלה באוּ בקרבם כיין ישן וּמילאוּם רגשוֹת עדנה נפלאים, עד כדי דמיעת העיניים. אך ברדת השמש, כאילוּ לקתה נשמתוֹ של וילדר, אי מנוּחה תקפה כל ישוּתוֹ והוּא התחיל מבקש מידידוֹ, כי יתנהוּ לשוּב הביתה. קוֹמתוֹ כמוֹ נכפפה ועיניו כמוֹ עממוּ תחת זכוּכית המשקפיים העבה. הכוֹהן, להפך, רם קוֹמה ואורירי כוּלוֹ, שילב ידוֹ בזרוֹעוֹ וליוָהוּ עד חצי הדרך. שם בירכוֹ ושב לביתו בהדרת שקט.

י

מרגע שנפרד מן הכוֹהן רץ וילדר בדרכוֹ הביתה כנרדף ולא הביט מאחריו. וּכשבא לבית שינטאל, היה נפעם ונרגש. הוּא לא מצא לוֹ מקוֹם. שעה קלה ישב בגן, רגע עמד ליד הנהר, אחר כך במרפסת הפתוּחה, אך מנוּחה לא מצא לנפשוֹ. על הזמנת המבשלת, שילך אל השוּלחן הערוּך, ענה מתוֹך פיזוּר, שאינוֹ חש את עצמוֹ בטוֹב. אך בזה עוֹד הרע לעצמוֹ, כי היא הקיפתהוּ בשאלוֹת שוֹנוֹת, וּביקשה להכין לוֹ כוֹס תה חם עם לימוֹן, סגוּלה לזיעה. וּכשהדליקוּ את המנוֹרוֹת, לא יכוֹל עוֹד להישאר בבית. וכן התחמק אל חדרוֹ, התפשט מהר ושכב במיטתוֹ.

מתוֹך עצבוּת מוֹצצת בלי רחמים בא בתוֹך החשיכה לידי חשבוֹן כל עוֹלמוֹ – בפעם הראשוֹנה בחייו. כדמעוֹת חמוֹת נבעוּ המחשבוֹת מעוֹמק נשמתוֹ הדוָה, נבעוּ בשפע, ברוֹך וּבנעימוּת. הוּא ראה את חייו ואת חיי ידידוֹ הכוֹהן, ויקטוֹר מיינקינסקי, כשני שטחים גדוֹלים: של הלז בהיר שקוּף, ושלוֹ אפל-אטוּם. הלז חי לשם איזה דבר גדוֹל, נאצל, אשה-רעיוֹן. היה תלוּי תמיד איזה מאוֹר, שהבהיק על חייו, שנתן להם טעם, תכלית, שפתח להם דרך אל השמיים, אל הנצח, שנתן בנפשוֹ שלוה קלה וחמימה. גם הוּא, ברוּך וילדר, לא חסר את השלוה, אך שלותוֹ היתה אכזרית, אפוֹרה, קרה. כי בעצם לא היתה לוֹ מימיו נגיעה נפשית לשוּם אדם, לשוּם ברייה. הלז חייך תמיד, נע וּפרח בשמש, והוּא שכן כפטרייה אמוּצה זוֹ לרגלי האילן בצל וּבטחב. כן, רק מאלה, מן הצל והטחב, ינק כל ימיו. וּככל אשר הרבה לחשוֹב שבוּ שני השטחים כפעם בפעם ורבצוּ לעיניו. – זה מאיר וזה מאפיל. אחרי כן ראה בעיני רוּחוֹ את קוֹמתוֹ של הלז והיא זקוּפה, רכה, חנוּנה, וּפניו ענוּגים, חלקים, טוֹבים ועיניו גלוּיוֹת וזכוֹת – וקוֹמתוֹ הוא כבידה, מעוּגלת, מגוּשמת, וּפניו רחבים, שֹעירים, קשים, והעיניים עכוּרוֹת וחבוּיוֹת תחת זכוּכית עבה, זוֹממת. הה, הזכוּכית הזאת! הכוֹל, כל בוֹ, היה נתוּן כל ימיו תחתיה. כל העוֹלם דמם וקפא מבעד לה, הכוֹל התכויץ וקטן בה ללא תנוּעה, ללא אוֹר, ללא חיים. והנה היוֹם הזה נשלחה יד רכה, ובתנוּעת חסד קלה אחזה בזכוּכית להסירה – – – אך בנגוֹע בוֹ קצה רעיוֹן זה, נפלה עליו פתאוֹם חרדה גדוֹלה, כחרדה אשר לפתתּוּ אז בעמדוֹ עירוֹם ואוֹבד בתוֹך מי הנהר הנעים. וּמאימת נפש התחיל לחפשׂ בידיו הפרוּשֹוֹת את הנער הקטן, את תלמידוֹ, את מצילוֹ, את נחוּמקי – אך מעל לברכיו הזקוּפוֹת וּמסביב היה רק חלל ריק ואטוּם.

---

יהודי מצרה נחלץ (תרפ"ח)

מאת

אשר ברש

א.הַגַּלָּח בּוֹנִיפָצִי מַרְקוֹבְסְקִי וְתִפְאֶרֶת אֲחֻזּוֹת

בכל יוֹם מימוֹת השבוּע היה הגלח בּוֹניפאצי מארקוֹבסקי עוֹבר את העיירה במרכבת הכבוֹד שלוֹ, הגבוֹהה, המרוּוחה, השחוֹרה והרתוּמה לשני צמדי סוּסים שמינים, שזנבותיהם הדקים קשוּרים סמוּך לשתוֹתיהם מפני הליכלוּך. שני צמדי הסוּסים הגדולים, הפוסעים זה אחר זה ביהירוּת של חן וּמצלצלים ברתמתם המצוּחצחה, והמרכבה המהדסת בחשיבוּת על קפיציה, עם הרכּב הפרוּף והזקוּף על הדוּכן, ועל המוֹשב לידוֹ הלאקיי הזקן בעל פאוֹת הזקן בדמוּת פראנץ יוֹזף, היוּ נראים יחד כמנגנוֹן כביר, שירד לכאן מעוֹלמוֹת עליוֹנים והוּא מרחף על אדמתה האפוֹרה של העיירה דרך סיוּר אגדי. הגלח לבוּש השחוֹרים היה מסב רוָחות במוֹשב התוֹך, המרוּפד אטוּן יקר, מעפּוֹרת העוֹר מכסה את חצי גוּפוֹ מן האזוֹר וּלמטה, ורק גוּלגוֹלתוֹ הקטנה נראית כשהיא מתנענעת עם המרכבה על הכתיפים הרחבוֹת, וּמגבעת הסאמיט המוֹארכת הוֹלכת פנים ואחוֹר. הפימה המשוּלשת תחת הפנים המגוּלחים והמאדימים מצטרפת אל השׂפתיים החשוּקוֹת, והעיניים הקטנוֹת והבהירוֹת מטיילוֹת לצדדין בלי להסב את הראש. לפעמים נראתה גם אחת ידיו הלבנוֹת, הכסתניוֹת, שנחה על גבעת החזה ושׂיחקה בצלב השן הקטן.

הרוֹאים בחלוֹנוֹת ידעוּ, כי בעוֹד חצי שעה בתכלית הדיוּק יעבוֹר הגלח שנית בדרכוֹ חזרה אל אחוּזתוֹ. חוֹק הוּא ולא יעבוֹר. חוּץ מיוֹם ראשוֹן בשבת אוֹ בחגים, שאז הוּא שוֹהה בעיירה שעה שלימה, מפני העבוֹדה בבית הכניסה.

– הגלח נוֹסע, – אמרה בבית הבת הבוֹגרת וניגשה עם כלי הרקמה אל החלוֹן.

– כשיחזוֹר, תוֹציאי, מירלי, את חתיכת הבשׂר מן המים – אמרה האם העצוּבה, המדקדקת בענייני כשרוּת.

כל יהוּדי העיירה ידעוּ את הגלח בוֹניפאצי מארק ובסקי ורחשוּ לוֹ חיבה, שהיה בה הרבה מן היראה. הוּא עצמוֹ לא שירת בכהוּנה של העיירה אלא כאחד מסגניו של הקאנוֹניקוּס הרשע ציזארי לאחמַאצקי, שאיש מזרע היהוּדים לא נהנה ממנו מעולם טוֹבת הנאה כמלוֹא האצבע. הקאנוֹניקוּס שכן כבוֹד בבית הכהוּנה שבטבוּר העיירה, המוּקף גן עצים עתיק וגדר קרשים גבוֹהה, הוּא ושלוֹש אחיוֹתיו הזקינוֹת והמשוּנוֹת בלבוּשן. וידוּע היה לכוֹל, שבלילוֹת נכנסוֹת שמה נשים צעירוֹת מבנוֹת הערילים ויוֹצאוֹת עוֹטיוֹת לפני עלוֹת השחר. עזי נפש שבילדי ישׂראל היוּ מתגנבים באימה וּמציצים ביראה בעד חרכי הגדר למה שנעשׂה בפנים החצר. עדת הכלבים וה“צלם” הגדוֹל שעמד שם משכוּ והבעיתוּ כאחד. את צוֹרכי ביתוֹ וּמשקוֹ הגדוֹלים היה מביא לוֹ מלבוּב ואת הקטנים היה קוֹנה ב“קוּלקוֹ רוֹלניצ’ה”¹, שהוּא היה ראש מיסדיו, להכרית לחם מפי היהוּדים שׂנוּאי נפשוֹ. לא כן בוֹניפאצי. זה עשׂרים שנה הוּא יוֹשב יחידי באחוּזתוֹ הקטנה, הרחוֹקה מהלך חצי תחוּם שבת מן העיירה, ואת רוֹב עסקיו הוּא עוֹשׂה על ידי יהוּדים, בעין יפה וּביד פתוּחה וּבלשון נעימה – כדרך אצילי פוֹלין מאז וּמעוֹלם. רק בשני דברים היה מקפיד הקפדה משוּנה: שלא תדרוֹך רגל אשה ויהוּדי על אדמת חצירוֹ. ועל כן היה עוֹשׂה את עסקיו דרך נסיעתוֹ ברחוֹב: מעמיד את המרכבה לפני אחד הבתים, הסוֹחר אוֹ החנוני יוֹצא אליו בחיפזוֹן, מיטיב את פאוֹתיו, משתחוה לוֹ עמוּקוֹת וקוֹרא לוֹ מתוּקוֹת “יגוֹמוֹשץ” (מעלת כבוֹדוֹ), והעסק נגמר כהרף עין. מוּדעת היא, כי דיבוּרים יתירים לא אהב הגלח, וּבמוּש המרכבה מן המקוֹם היה מגביה קצת את המגבעת מעל קרחתוֹ העגוּלה וּמנענע בה ליהוּדי העוֹמד ומביט אחריו, כדרך שהיה מנענע לקאנוֹניקוּס עצמוֹ. והיהוּדים השכינים, העוֹמדים על פתחיהם ורוֹאים, היוּ נהנים מחביבוּתוֹ של הגלח וּמתקנאים בחבירם שזכה היוֹם. ולפעמים כשהיה נעצר מאיזוֹ סיבה בביתוֹ והעסק היה דוֹחק, שלח את פראנצ’ישק, זקן ביתוֹ, ברכיבה להביא את היהוּדי, והוּא, היגוֹמוֹשץ עצמוֹ, מחכה לוֹ במבוֹא שער החצר לגמוֹר עמוֹ את המשׂא וּמתן בשׂיחה קצרה, כדרכוֹ. זה שהוּזמן פעם שמה והציץ בשעת שׂיחה לתוֹך החצר פנימה, היה מספר אחר כך ליוֹשבי קרנוֹת נסים ונפלאות ממה שראוּ עיניו.

ר' אהרן צוילינג, הסרסוּר האביוֹן, האוּמן לגזם צחוֹת בלשוֹן הפּוֹלנים, המעוֹרב עם הפריצים ויוֹדע את כל צפוּניהם, היה מסיח בחבוּרה בזוֹ הלשוֹן: הגלח מארקוֹבסקי הוּא ברייה משוּנה מכל הבריוֹת. כשקיבל בירוּשה את האחוּזה לפני עשׂרים שנה – כן, החוֹדש מלאוּ בדיוּק עשׂרים שנה – היוּ מוּפקדים לוֹ במזוּמנים בבאנק המדינה שבלבוּב סך מאה ועשׂרים אלף ר“כ. סכוּם נאה, מה? וכשבא אל האחוּזה, שכוּלה היתה שוה אז, לפי מחירי הקרקעוֹת בזמן ההוּא, לכל המוּפרז, עשׂרת אלפים ר”כ, וראה את העזוּבה שבה, נדר בוֹ ביוֹם נדר להוֹפכה לגן עדן. והוּא מין אדם, האוֹמר ועוֹשׂה, מדבר וּמקיים. וּלמן היוֹם ההוּא, לא לבד שלא היה נהנה מהכנסוֹתיה, אלא שהיה הוֹלך וּמשקיע בה שנה שנה חמשת אלפים ר“כ. תיקן ושיפר והגדיל את הבית הישן, עד שהפכוֹ לארמון. הוֹסיף בניינים חדשים למשק, הקים חוֹמת גדר, הציב שערי ברזל, נטע עצים ממינים מוּפלאים, הרבה לוֹ עבדים וּפקידים מוּמחים, גידל בהמוֹת ועוֹפוֹת מגזעים מוּבחרים, זיבל וטייב את השׂדוֹת, הביא זרעים מארצוֹת רחוֹקוֹת – בקיצוּר, אין לך מין תבוּאה וּפרי, מן בהמה ועוֹף שאינם מתגדלים בחצירוֹ, למן חזיר הים ועד הצבי, למן השליו ועד בת היענה. מבינים אתם? יונים בלבד יש לוֹ מאה ועשׂרים מין. מוּבן, שההכנסוֹת אף הן נתרבוּ. איך אוֹמרים: מרבה הוֹצאה – מרבה הכנסה. וידוּע, שכמה אלפים קיבל בתוֹרת פרסים בתערוּכוֹת שוֹנוֹת בארץ וּבחוּץ לארץ. אבל את כל זה היה חוֹזר ומשקיע, וגם את חמשת האלפים היה מוֹציא מדי שנה בשנה מן הבאנק ומכניסם באחוּזה, ויכולים אתם בעצמכם לעשׂוֹת את החשבוֹן: אם בשנה אחת הוּא משקיע במזוּמנים חמשת אלפים ר”כ (את הריבית כוּלה הקדיש לצוֹרכי הכנסייה), אמוֹר מעתה, שבעשׂרים שנה השקיע מאה אלף. לא כן? ועתה ברוּר לכוֹל, שיש לפניו עוֹד ארבע שנים ולא יוֹתר. תאמרוּ: אם כן, מה יעשׂה אחר כך, לכשתכלה פרוּטה מן הבאנק? אשיב לכם: מי זה חכם וידע מה שבלבוֹ של גלח, בפרט גלח שתקן? אפשר שאז לא יהיה עוֹד מקוֹם להשקעה ויהא הוֹלך וּמכניס בלבד. אף על פי שמן הצד השני, למה לוֹ לכוֹהן ערירי זה ההכנסה? הרי עיקר התענוּג שלוֹ להיוֹת מוֹציא ולא מכניס, ואם יצטרך להכניס ולא להוֹציא – מה טעם יהיה לוֹ עוֹד בחייו? וכך אמר פעם בפירוּש לקאנוֹניקוּס. באוֹזני שמעתי. אלא מה: אתם אוֹמרים, יהא מכניס וּמוֹציא… יהא כפרתם של כל ישׂראל, אף שגוֹי הגוּן הוּא, והוּא שׂוֹנא אוֹתנוּ על פּי דרכוֹ…

אך דבריו המחוּכמים של ר' אהרן צוילינג לא הניחוּ את דעת השוֹמעים, והיוּ מבקשים בכל זאת לנחש, מה יהא באמת בסוֹפם של הגלח ואחוּזתוֹֹ, כשיעמדוּ רק על ההכנסה.

– מה נפשך, בעוֹד ארבע שנים נראה, – פסק חתנוֹ הצעיר של אוֹפה הכּעכים, נתן ידיו בכיסי מכנסיו ושיניו נקשוּ זוֹ לזוֹ.

– בטלן, איך תראה, – זרק בוֹ האברך הלוֹמד שחיטה – והרי יהוּדי אינוֹ רשאי להיכנס שמה?

– ולא מקרא מלא הוּא “וצפוּן לצדיק חיל חוֹטא”?

– מאימתי נעשׂית צדיק? והרי מרננים אחריך, שאתה גוֹנב ואוֹכל מן הכּעכים של חוֹתנך בלי נטילת ידיים…

– ני, ני, אל תרגזוּ, יהוּדים, בשל כּעך קטן, – אמר ר' אהרן, כשהוּא מבעיר את מקטרתוֹ הארוּכה – ואשר ליגוֹמוֹשץ, אפשר שנתפלל עוֹד בארמוֹנוֹ ב“מניין”. מי יוֹדע! אבי, עליו השלוֹם, היה מספר…

ואוּלם סיפוּר אביו של ר' אהרוֹן צוילינג אינוֹ עניין לכאן.

ב. קִצּוּר תּוֹלְדוֹתָיו שֶׁל יְהוּדִי בַּעַל מֶזֶג טוֹב

ר' קלמן חקר היה אדוֹן לארבע אחוּזוֹת גדוֹלוֹת עם בתי משׂרפוֹת: שתיים מקנת כספוֹ ושתים חכוּרוֹת לשנים רבוֹת. בשלוֹש ישבוּ שלוֹשת בניו הנשׂוּאים, ואת הרביעית, הגדוֹלה מכוּלן, היה מנהל בעצמוֹ, ועל ידוֹ עוֹזר חתנוֹ לוֹקח בתוֹ היחידה. כרוֹב עשירוּתוֹ כן רבה תקיפוּתוֹ וכן עצמה קמצנוּתוֹ. ואימתוֹ פרוּשה על הסביבה כ' על כ' פרסה. מי לא נכוה בגחלתוֹ של הישיש ר' קלמן! לפלוֹני “הציג רגל” בבוֹאוֹ לקנוֹת חלקת יער, לאלמוֹני הפקיע את שער תפוּחי האדמה והכריחוֹ למכוֹר את שוריו בחצי חינם, ולפלמוֹני הוֹריד את הפוֹעלים מן השׂדה בעצם ימי הקציר. ואך בדבר אחד נוֹדע לתהילה: ההן שלוֹ הן, ואת מעשׂי התקיפוּת הוּא עוֹשׂה תמיד בגלוּי וּבאזהרה תחילה.

– אם אין לך ממוֹן הרבה, וגם בינה יתירה לא חוֹננת – מה אתה תוֹחב את חוֹטמך בעסקים גדוֹלים כאלה? מוּטב שתקשוֹר מטפחת משי לגרגרוֹתיך ותהא מלמד תנ“ך עם “ביאוּר” בברוֹד. משם יקחוּך לפעמים גם לאחת האחוּזוֹת. גם אני, קלמן חקר, כשם שאתה רוֹאה אוֹתי, החזקתי בביתי ברייה כזוֹ עשׂר שנים רצוּפוֹת, והוּא הספיק ל”החמיץ" את כל בני – פרט למַנילי. זה נשאר חסיד וירא שמיים והעניוּת דבקה בוֹ משוּם כך כקרצית בבהמה.

זוֹהי לשוֹן הזהב של ר' קלמן אל ר' מיכלי לוינשטיין סוֹחר היערוֹת, המשׂכיל המפוֹאר והדוּר הפנים, מסביבוֹת פשמישל, שבא אל בעל האחוּזוֹת העשיר לשם עסק, והם עוֹמדים בחצר האחוּזה, וּבשעת שׂיחה גוֹחן הזקן וּמלקט בחוֹפניו את גללי הסוּסים להביאם אל ערימת הזבל. הסוֹחר אנין הדעת מסתכל בידיו המטוּנפוֹת של ר' קלמן, מצטחק כמסכים לדבריו, וּבלבוֹ הוּא מהרהר: חזירוּת מביאה לידי עשירוּת…

ואלה תוֹלדוֹת ר' מנילי: שלוֹשת אחיו האחירים – הוּא היה השני לבנים – למדוּ את תוֹרת המשק ועבוֹדת האדמה על בוּריה, והם כוּלם אנשי מעשׂה מצוּינים, מעוֹרבים עם האיכרים ועם הפריצים והסוֹחרים, ור' קלמן בוֹטח בהם בלבוֹ, אף על פי שהוּא אוֹמר להם תמיד את גנוּתם בפניהם. אך מנילי, שבקלסתר פניו הוּא דוֹמה לאמוֹ ע“ה, דבק עוֹד בנערוּתוֹ בחסידוּת ולא הרפה ממנה גם כשגדל. קוֹדם היה לוֹמד הרבה גמרא וּפוֹסקים וספרי יריאים, וּבהיוֹתוֹ בן חמש עשׂרה נטפל פעם אל אוֹרח עוֹבר לקבץ “מעמדוֹת”, ונסע עמוֹ, שלא בידיעת אביו, אל הצדיק ר' דויד’ל, חוֹטר מגזע הריז’יני, שישב אז בסוֹנדוֹבה־וישניה הסמוּכה ללבוּב. וּכשחזר משם היה חסיד קטן לכל דקדוקיו: מאריך בתפילה ולוֹבש ארוּכים וּמשׂים פאוֹתיו כצלוֹחיוֹת, משהה את הידיים מתחת הנטלה וּמקדש על היין בקוֹל חרישי ממוּשך ועוֹצם את עיניו בשעת הברכה בכוֹח כזה, שהרוֹאה היה חש כאב. האחים היוּ מתגרים בוֹ וּמשתדלים להכשילוֹ בדבר עבירה, אף המלמד המשׂכיל, אלחנן גאלאצר, היה מקריאוֹ בכונה פרקי אפיקוֹרסוּת בלשוֹן אשכנז, מעין “שליחוּת משה” של שילר ו”נתן החכם" של לסינג, אך הוּא לא נפגע מן הדברים ונשתקע בחסידוּתוֹ יוֹתר ויוֹתר, עד שראוּ שאין לוֹ תקנה והניחוּ לוֹ. ר' קלמן כטוֹב לבוֹ בסעוּדת שבת, היה אוֹמר:

– כששלוֹשה סוּסים טוֹבים רתוּמים לעגלה, לא איכפת אם “פגירה” אחת קשוּרה לאחוֹריה.

ושלושת האחים הסכימוּ למשוֹך בעצמם את העגלה.

כשמלאוּ לו עשׂרים שנה פדהוּ אביו מעבוֹדת הצבא והשׂיאוֹ אשה בת סוֹחר פּרווֹת עשיר בברוֹדי, על מנת שיאכל על שוּלחן חוֹתנוֹ חמש שני מזוֹנוֹת. מכל מסחרוֹ של חוֹתנוֹ לא ידע מנילי כלוּם ולא נהנה ממנוּ אלא פרוַת צוֹבל יקרה ושטריימיל נמיוֹת מהוּדר לשבתוֹת ולמוֹעדים. במשך שני המזוֹנוֹת היה יוֹשב בבית המדרש ולוֹמד עם אברך חסיד אחד, מקיים בכל שנה מצוה ראשוֹנה שבתוֹרה ונוֹסע שלוֹש רגלים בשנה אל הרבי ר' דויד’ל, שעבר בינתיים, מחוֹסר פרנסה, לעיר ראדיחוּב הקרוֹבה: לשבוּעוֹת, להוֹשענא רבה ולחנוכה.

אשתוֹ, נסי שמה, אף על פי שגידוּלה וחינוּכה היוּ בעיר של השׂכלה ובין נערוֹת מתהדרוֹת וּמתגנדרוֹת, היתה אשה פשוּטה ותמימה, ואהבה את בעלה מתוֹך שתיקה וצניעוּת של יראה, שהלכוּ ועמקוּ משנה לשנה. זכּת פנים היתה וּגדוֹלת עיניים, וכל רוֹאיה נתפסוּ לעצבוּת שלא ידעוּ שחרה. הילדים, שבאוּ לעוֹלם בתכיפוּת מרוּבה, היו לה מקוֹר של דאגוֹת וטרחה למעלה מכוֹחוֹתיה – אף כי היוּ לה שתי משרתוֹת טוֹבוֹת בבית – ולא נראתה כמעט בחוּץ, לבד שבתוֹת וּמוֹעדים, כשהלכה עם אמה להתפלל בבית הכנסת הישן.

פעם אחת ביקר מנילי עם בני ביתוֹ שלוֹשה ימים באחוּזת אביו, והיה מצטער מאוֹד, מפני שלא מצא שם לא מניין ולא מקוה, אך לא השמיע תלוּנה לפני שוּם אדם וּבילה את זמנוֹ בתלמוּד תוֹרה באחד החדרים. גיסוֹ ביקש להראוֹתוֹ את המשק, שפרץ הרבה בשנוֹת היעדרו, אך הוּא ביקש שיראנוּ לאשתוֹ, שהיא אשת חיל ויוֹדעת ערכוֹ ושימוּשוֹ של כל דבר. אחותו ששמעה, צחקה מבוּישת ואמרה:

– מנילי, הרי אתה בעל של זהב…

כשפסקוּ מזוֹנוֹתיו אצל חוֹתנוֹ בא ר' קלמן לברוֹדי, וּלאחר שׂיחה קצרה צירפוּ שני המחוּתנים בשוה סך של עשׂרת אלפים ר"כ, וּבכסף הזה קנוּ לוֹ לר' מנילי עוֹד באוֹתוֹ שבוּע באחת העיירוֹת הסמוּכוֹת מוֹנוֹפוֹלין מחוֹזי של טבק והוֹשיבוּהוּ שם אוֹתוֹ ואת ביתוֹ להיוֹת בעל העסק וּלהתפרנס בשוֹפי ובכבוד. ואם תאמר: כיצד ינהל ר' מנילי עסק גדוֹל כזה, וּמימיו לא מישש צוּרת מטבע ולא נתן עיניו בפנקס של חשבוֹנוֹת? לא קשיא: מי שדאג לקנוֹת את המוֹנוֹפוֹלין דאג גם למנוֹת עליו איש מעשׂה חרוּץ וּבקי, פּנקסאי מוּבהק ויוֹדע לשוֹן המדינה וחוּקוֹתיה, שיהא מכלכל את העסק ואת ר' מנילי וּביתוֹ. ולהם אז חמישה ילדים, שלוֹשה בנים וּשתי בנוֹת. המוֹנוֹפּוֹלין היה מכניס יפה, אך מן השמיים מינוּ לוֹ למנילי פגעים ותקלוֹת, כמוֹ ביקשוּ להעמיד בניסיוֹן את מזגוֹ הטוֹב וּבטחוֹנוֹ בה'.

ראשית צרה, נשׂרפה בחוֹרף עז אחד חנוּת הפרווֹת הגדוֹלה של חוֹתנוֹ בברוֹדי על כל פּרווֹתיה היקרוֹת (קרעי הפּרווֹת נישׂאוּ בחלל הלילה המוּאר של העיר כעטליפים גדוֹלים), ודוקא ימים אחדים קוֹדם השׂרפה תם הביטוּח באחריוּת ויצא הנשׂרף נקי אין כוֹל, ולוֹ עוֹד שתי בנוֹת שהגיעוּ לפרקן וכארבעת אלפים ר“כ חוֹבוֹת. לעת עתה בא החוֹתן עם משפחתוֹ אל חתנוֹ, ואחרי שישב בביתוֹ כחוֹדש ימים והתכוֹנן כבר לנסוֹע לבקש לוֹ פרנסה אחרת, אמר לוֹ ר' מנילי בשעת הסעוּדה בקוֹלוֹ הדק, קוֹל היונים הכשר, שאין זה מן היוֹשר, שהוּא, בן האב העשיר וּבעל העסק הטוֹב, יקח מחוֹתנוֹ לעת כזאת את הנדוּניה בסך חמשת אלפים ר”כ – וּביקש מאת מנהל העסק, שיוֹציא את הסכוּם הזה, במזוּמנים וּבשטרוֹת, וישיבנו לחותנו. והחוֹתן, שעיניו נתמלאוּ דמעוֹת ממעשׂה נדיבוּת זה, קם וחיבק את ר' מנילי במוֹתניו וּלחצו בכוֹח עד שהרימוֹ קצת, וקיבל את הכסף, כי בטוֹח בטח במחוּתן ר' קלמן, שימלא את חסרוֹנוֹ של בנוֹ. וּבכן נשאר ר' מנילי בחצי הוֹנוֹ. ראה המנהל, שבעליו הוּא במחילה בטלן, אמר בלבוֹ: מה אהיה טוֹרח וּמעשיר את זה? התחיל עוֹשׂה לביתוֹ, כלוֹמר לכיסוֹ, והיה הוֹלך וּמעלים מן הפדיוֹן וּמתקן בפנקסנות שלא יהא ניכר (שוֹטרי המכס היוּ באים בכל שבוּע לבדוֹק בספרים). וכן היה הוֹלך וּמריק את הקוּפה ואת המחסן, עד שיוֹם אחד נתגלה, כי ר' מנילי פוֹשט את הרגל.

כשהעסק היה כתיקנוֹ, היה ר' מנילי מרבה לחלק צדקה ויוֹשב במקוֹם ראשוֹן ב“מזרח” – אנוּס על פי רצוֹן ראשי הקהל – וּמקבל “שלישי” וּמזמין את הקהל תכוּפוֹת לביתוֹ לקידוּש, ועוֹרך הילוּלא של ג' חשון ונוֹסע כמנהגוֹ ג' פעמים בשנה אל הצדיק, והכל מתכונים להתחכך באצטלית המשי הריחנית שלוֹ ( אשתוֹ נסי היתה מרבה לפזר נפטלין בארוֹן הבגדים מפני העש, שלא כמנהג העיירה) ונהנים לקבל מקוּפסת הכסף שלוֹ סיגריוֹת משוּבחוֹת. בינתיים נוֹלדוּ לוֹ עוֹד שני ילדים, בן וּבת, והיה מחזיק בשביל בניו, אף כי קטנים היוּ, מלמד מיוּחד (על המלמד הזה, ר' חיימ’ל רוּח השׂדה שמוֹ, עוֹד נשוּב לספר) והכוֹל היוּ מכבדים וּמחבבים אוֹתוֹ וּמתברכים בוֹ. וּכשנמלט המנהל ונתפשטה השמוּעה על דבר פשיטת הרגל, באוּ כל החנונים והקצב ואלמנוֹת אחדוֹת, שהפקידוּ בידוֹ את כספן, וצבאוּ על הבית ותבעוּ בחוּצפה וּבאכזריוּת את החוֹבוֹת המגיעים להם. ר' מנילי הבטיחם, שאביו יבוֹא וישלם הכוֹל בשלימוּת, אך הם לא רצוּ לזוּז משם, עד שיפרע במזוּמנים. אחרי כן בא ז’אנדארם וּלקחוֹ לבית האסוּרים. וּבהיפרדוֹ מביתוֹ, לבהלת אשתוֹ וילדיו, לקח עמוֹ את תיק הטלית ושני זוּגוֹת התפילין, של רש"י ושל רבנוּ תם, וגם חוֹק לישׂראל וספר רזיאל המלאך לשמירה מן המזיקין. יוֹתר לא הוּרשה לקחת.

האשה נסי וילדיה נסעוּ עם מקצת מכליהם אל אחוּזתוֹ של חמיה ר' קלמן חקר (אביה איבד גם את הכסף אשר השיב לוֹ חתנוֹ והיה אנוּס לנדוֹד עם משפחתוֹ למדינת הים, אך גם שם לא הצליח וחי שם במסכנוּת). הוּא קיבל אוֹתה בסבר פנים מכוֹערוֹת, והיה הוֹלך וּמכער אוֹתן יוֹתר ויוֹתר למראה כל ילד, שירד מעל העגלה הגדוֹלה. אבל אחרי שהמשפחה כוּלה נכנסה הביתה, ציוה לאסוֹר את סוּסוֹ לדופנית ולקח עמוֹ צרוֹר הכסף, ועוֹד באוֹתוֹ יוֹם הוֹציא את ר' מנילי מבית האסוּרים והביא גם אוֹתוֹ הביתה.

הפעם ישב שם ר' מנילי שנה תמימה, ותהי בעיניו כעוֹנש מן השמיים, אף כי לא ידע את חטאוֹ. פעם בחוֹדש היה אביו נוֹתנוֹ לנסוֹע ביוֹם שישי לעיירה ולשמוֹע בחוּץ את צהלת הסוּסים וּגעיית הפרוֹת והמוּלת העבדים השׂכירים. ורק פעם אחת בשנה זוֹ, לשבוּעוֹת, יכוֹל היה לנסוֹע אל הצדיק בראדיחוּב. לבוֹ היה מלא געגוּעים וכיסוּפים על המלמד ר' חיימ’ל רוּח השׂדה, שנתקשר בוֹ קשר של תוֹרה ואמוּנה, ולא יכוֹל להתאַפק ודרשוֹ פעמים אחדוֹת מאביו – בקוֹלוֹ הדק, קוֹל היוֹנים הכשר – אך ר' קלמן גער בוֹ תחילה כבנער קטן, ואמר לוֹ שיכוֹל הוּא ללמוֹד עם המלמד שבבית. אחר הסביר לוֹ, שהדבר הוּא מן הנמנע, מפני שלמלמד זה אשה ושתי בנוֹת, והוּא לא רצה להיפרד מהן, אוֹ שהן לא נתנוּהוּ לעוֹזבן, וּבאחוּזה המרוּבה באנשים אין מקוֹם לכל כך הרבה משפחוֹת. ר' מנילי קיבל עליו גם את הדין הזה וחיכה לסיוּע מן השמיים, בפרט לאחר שהצדיק הבטיחוֹ בפירוּש, כי בקרוֹב תבוֹא עליו ישוּעה גדוֹלה.

כתוֹם השנה, קנה לוֹ ר' קלמן טחנת מים בת שלוֹש אבנים, שהאיכרים מכמה כפרים היוּ מוֹליכים שמה את תבוּאתם לטוֹחנה לקמח, תיקן את בית הדירה שעל הגבעה, והוֹשיבוֹ שם לפי שעה עם אשתוֹ וילדיו – את שניים הגדוֹלים השאיר בביתוֹ – לראוֹת איך יצליח הדבר. לטחנה זוֹ היתה מעלה גדוֹלה, שהיתה סמוּכה פחוֹת מתחוּם השבת לעיירה, ור' מנילי יכוֹל היה להתעטף בשבתוֹת בטליתוֹ וללכת שעה ברוּח וּבחוֹל הכבד דרך השׂדוֹת החשוּפים להתפלל בקלויז של חסידי הוּסיאטין. אך עוֹד באוֹתוֹ קיץ ירדוּ גשמי זעף והנחל גאה פתאוֹם וּמשברי המים שברוּ את הסכרים וניפּצוּ את שלוֹשת האוֹפנים וחתרוּ גם תחת בניין הטחנה והפילוּ חלק ממנוּ, וגם על ביתוֹ של ר' מנילי סגרוּ המים במשך שני מעת לעת, והיוּ שרוּיים אז בפחד גדוֹל וּבסכנת נפשוֹת, בפרט שנסי היתה שוּב הרה ללדת.

מן הטחנה ההרוּסה שב ר' מנילי אל אחוּזת אביו, וּבירך את ה' שהצילוֹ אוֹתוֹ ואת ביתוֹ ממות, ושם ילדה אשתוֹ. ר' קלמן, שהיה מלא חימה על גוֹרל בנוֹ, מיהר וקנה לוֹ במרחק כמה פרסאוֹת חלקת יער גדוֹלה וּבנה לוֹ בית עץ בפאת היער, והוֹשיבוֹ שם עם כל בני ביתוֹ, וגם שׂכר לוֹ הפעם את חיימ’ל רוּח השׂדה ללמד את בניו תוֹרה. ולכשירצה, ילמד עמוֹ גם מנילי עצמוֹ. פרנסתוֹ צריכה היתה לבוֹא מן העצים שיכרוֹת וימכוֹר. גם “נאמן” נתן עמוֹ, אחד מפקידיו הבדוּקים והמנוּסים בנאמנוּתם, שהיה יוֹשב שם יחידי כל ימוֹת השבוּע ולשבתוֹת היה הוֹלך ברגל אל בני ביתוֹ שבכפר. וּבזה אמר ר' קלמן, כי בנוֹ בא הפעם אל המנוּחה והנחלה למשך שנים רבוֹת.

וּבאמת בא ר' מנילי אל מקוֹמוֹ החדש בשלוה וּבבטחה והתחיל מיד בתלמוּדוֹ וּבעבוֹדת האלהים. בכלל הוּא כבר נתרגל בתמוּרוֹת שבחייו, עד שכמעט לא חש בהן, והיה מקבל כל מעמד וכל מקוֹם חדש כדבר שהוּא בדרך הטבע. משל לבן כרך הרגיל להחליף דירתוֹ. לפרנסתוֹ לא נטל עליו לדאוֹג, מפני שהיתה נמשכת מצינוֹר אביו, וּמימיו לא ניסה לעמוֹד ברשוּת עצמוֹ. קרשים וקוֹרוֹת לא נחשבוּ במאוּמה, וגם פוֹעלים חרשי עץ לא חסרוּ במקוֹם וּבכן בנה לעצמוֹ מקוה כשירה והקים עליה צריף. במרחק אלפיים אמה מדירתוֹ הניח עירוּב תחוּמין, והיה הוֹלך לשבת ראש חוֹדש עם המלמד ועם איזה מבניו להתפלל בעיירה הסמוּכה. קנה לו ספר תוֹרה והעמידוֹ בארוֹן בחדר מיוּחד, ויהי לוֹ מעין מקוֹם קדוֹש. ודוֹמה היה שכאן ישב שלוה. אך לא כן גזרוּ בשמיים ועוֹד הוֹסיפוּ לנסוֹתוֹ, והפעם ניסיוֹן קשה, שעירער את כל יסוֹדי ביתוֹ.

באוֹתוֹ בית שביער, בתוֹך מהוּמת המלאכה והנפשוֹת הרבוֹת, שלוֹ ושל המלמד, הרתה נסי בפעם התשיעית, והיה הריוֹנה הפעם קשה וּמלא ייסוּרים. פחדים מוּזרים היוּ מבעיתים אוֹתה תמיד, והיתה רוֹאה בין עצי היער כל מיני מראוֹת רעים: רוּחוֹת ושדים וחיוֹת טרף, והיתה מרבה להתחבא בחדר המשכב וּמכסה את ראשה בכר המיטה. וּכשקרבוּ ימיה ללדת, הביאוּ לה (אשתוֹ של המלמד, שהיתה אשת חיל תקיפה ואוֹהבת להיוֹת אפוטרופסית, הכניסה את נסי תחת כנפיה כאחד התינוֹקוֹת, והיתה בעצמה עקרת הבית) מילדת מן העיירה, והיא ילדה בשלוֹם בן זכר, ילד נחמד וראשוֹ מכוּסה כוּלוֹ שׂערוֹת שחוֹרוֹת וארוּכוֹת והיתה השׂמחה גדוֹלה בבית, כי זה יוֹתר משנתיים שלא ילדה והריוֹנה עוֹרר דאגוֹת. ר' מנילי לקח אוֹתוֹ יוֹם את המלמד כוּלוֹ לעצמוֹ, ללמוֹד עמוֹ הלכוֹת מילה, והיוּ טוֹעמים מפעם לפעם מעט יי"ש מתוּבל בלענה וּמקנחים ברקיקי כוּסמת קשים וּמסיחים בחסידוּת ומרחפים בעוֹלמוֹת. אך בלילה השני, אחרי חצי הלילה, הקיצה היוֹלדת פתאוֹם בזעקת זועה שלא כקוֹלה וקפצה מן המיטה, ובקפצה קרעה יריעה אחת מן היריעוֹת הסוֹככוֹת על המיטה, והתחילה רצה בחדר בכוּתוֹנתה וּמצעקת: “היכן ילדי? מי לקח אוֹתוֹ? חוּסוּ והחזירוּ לי את הילד!”

נבהלוּ בני הבית משנתם והמילדת הזרה בתוֹכם, הגדילוּ את האוֹר וּמיהרוּ ואחזוּ בה וקירבוּה אל העריסה – עריסה זוֹ שגידלה שמוֹנה נפשוֹת, כוּלן חיוֹת וקיימוֹת בבריאוּת הגוּף והנפש – והראוּה את העוֹלל, שהיה ישן וּפניו חכלילים והוּא פוֹשט את שׂפתיו וממצמץ בהן כיוֹנק. אך היא לא חפצה לראוֹתוֹ, וּבדחפה את האנשים המחזיקים בה – אחדים מן הילדים נדחקוּ ערוּמים למחצה אל פינת החדר וּבכוּ בחשאי, כשהם מרתתים מקוֹר וּמאימה – צעקה אליהם, כי לא ילדה הוּא זה. פתאוֹם שלחה את ידיה ואחזה בילד, וּבעיניה בוֹער השיגעוֹן, כמבקשת לטוֹרפוֹ אוֹ להשליכוֹ ארצה. אז תפסוּה בכוֹח והשכיבוּה על מיטתה, ואשת המלמד ושתי בנוֹתיה החזיקוּ בה כל הלילה עד הבוֹקר, שלא תרד עוֹד פעם. והאשה היתה נאנקת וצוֹחקת, גוֹנחת ונוֹשכת את הכר והסדין ואת ידי המחזיקוֹת בה ואת ידיה היא, והקצף שוֹתת מפיה וּמתוֹך הקצף עוֹלה טענה אחת: “היכן ילדי? החזירו לי את הילד!”

לבוֹקר הביאוּ את הרוֹפא והוּא הרגיע את בני־הבית: טירוּף הלידה הוּא, מחלה שכיחה, והאשה תירפא כעבוֹר ימים אחדים. יש רק לשמוֹר אוֹתה שמירה מעוּלה, ולפי שעה, לשם זהירוּת, צריך להעביר את העוֹלל לחדר אחר ולהביא לוֹ מינקת. וכן עשׂוּ. אך עברו שמוֹנת ימי המילה, היתה הברית כדת, גם ר' קלמן ואחד האחים באוּ, לילד קוֹרא שם בישׂראל מרדכי שרגא, כשם הצדיק ההוּסיאטיני זצ"ל, והאם לא נרפאה מטירוּפה, וּמאז נשארה מעוֹרבת בדעתה. ר' מנילי עם אשת המלמד נסעוּ אתה אל ר' דויד’ל, – שעקר בינתיים דירתוֹ לברוֹדי – וגם בלבוּב היוּ אצל רוֹפא מפוּרסם, אך ללא הוֹעיל.

היא היתה רוֹאה את התינוֹק בידי המינקת, אך לא שׂמה אליו לב, כמוֹ זר לה נחשב, והיתה יוֹשבת רוֹב הימים בקרן זוית וּמזילה דמעוֹת וּפוֹכרת אצבעוֹתיה בחיקה המדוּלדל וּמיבבת בחשאי לנפשה: “היכן ילדי? מתי יחזירוּ לי את הילד?” באוּ לפניה כל בניה וּבנוֹתיה, הגדוֹלים עם הקטנים, עמדוּ עליה מסביב, ליטפוּה, בכוּ, התחננוּ לה, אך לכוּלם היתה זרה, אל כוּלם לא הביטה, ורק על טענתה היתה חוֹזרת ביללה ודמעוֹתיה יוֹרדוֹת על לחייה הכחוּשוֹת והחיורוֹת, שישיבוּ לה את הגזילה.

לעתים היתה יוֹצאת אל החצר וּמפשפשת בכל פינה וּבכל מחבוֹא, מרימה את גזרי העצים ואת הכלים וּמחפשׂת בקוֹמה כפוּפה. לפעמים היתה נכנסת גם לתוֹך היער, מתהלכת בין הגזעים, גוֹחנת וּמחפשׂת בין הזרדים והשלכת. הזר הרוֹאה היה אוֹמר: אך פטריוֹת אוֹ גרגרים מחפשׂת האשה הזקינה, רצוּצת הגוּף, שתלתלים שׂבים ביצבצוּ מתחת לשביסה, והיא את ילדה חיפשׂה, את ילדה חסר השם, הוּא מוֹטילי, שכבר ישב בחיק המינקת, חוֹלל ברלגליו השמינות והחזיק צניפת חוּטים גדוֹלה בשתי כפיו הזעירוֹת, ועיניו מתרוֹצצוֹת ורוֹדפוֹת תנוּעוֹתיה והוּא תוֹחבה ודוֹחקה לתוֹך פיו חסר השיניים.

הניסיוֹן המר הזה זרק כמה שׂערוֹת לבנוֹת בראשוֹ וּבזקנו של ר' מנילי. אך זה גרם לוֹ, שידבק עוֹד יוֹתר בתלמוּדוֹ וּבחבירוֹ המלמד, בחסידוּתוֹ וּבאמוּנתוֹ, ורק עצבוּתוֹ ורוֹך פניו עמקוּ למאוֹד. והוּא טרם יגיע אז לארבעים שנה.

עוֹד חמש שנים תמימוֹת ישב ר' מנילי בתוֹך היער, וגם בשנים האלוּ ילדה לוֹ נסי המטוֹרפת שני בנים, וּבלדתה היתה שקיטה מאוֹד, גם חבלים לא היוּ לה, אוֹ אוּלי כבשה אוֹתם ולא שׂמה לב לילוֹד, כאילוּ פלטה אבן מרחמה. ואז היוּ נוֹטלים אוֹתוֹ ממנה וּמוֹסרים אוֹתוֹ למינקת הערילית, שהכינוּ כמה שבוּעוֹת קוֹדם. וכן גדלוּ גם הילדים האלה, והיא היתה הוֹלכת וּמחפשׂת את הילד ההוּא שנחטף ממנה.

והנפשוֹת שישבוּ עתה בבית היער – מלבד השניים, שנתחנכוּ בבית הזקן – יחד עם המינקת והמשרתוֹת, היוּ עתה עשׂרים, וההוֹצאוֹת מרוּבוֹת והבזבוז גדוֹל, כי אשה זרה צוֹפיה את הליכוֹת הבית אשר לא לה הוּא, וגם פזרנוּתוֹ של ר' מנילי לצדיק ולעניים וּלצוֹרכי ציבוּר שבעיירה הסמוּכה לא ידעה גבוּל. ובכן נוֹתרוּ בסוֹף השנה החמישית מכל חלקת היער הגדוֹלה רק עצים גמדים, ערערים, קלוּפים וּרסוּקים, ותלים אחדים של שחיפים וּזרדים ושוֹרשים. ראה ר' מנילי, אחרי שה“נאמן” העירוֹ על כך, כי אין עוֹד במה לחַיוֹת את כל הנפשוֹת התלוּיוֹת בצוארוֹ, וישב ויכתוֹב איגרת נמלצה מליאה ביטחוֹן במנהיגוֹ של עוֹלם, שלא יעזבנוּ, וּבעזרת ר' דויד’ל ישלח לוֹ הרוחה בקרוֹב, ויחתוֹם את האיגרת ויתננה על יד אחד הפוֹעלים העוֹבדים במלאכת היער להביאה אל אביו ר' קלמן חקר, הנוֹהג עוֹד שלטוֹנוֹ באחוּזתוֹ ברמה.

ג. וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה בְּבֵית הַגַּלָּח בּוֹנִיפָצִי מַרְקוֹבְסְקִי

באביב השנה העשׂרים וּשתיים לשבת היגוֹמוֹשץ באחוּזתוֹ, ישב בוֹניפאצי מארקובסקי יחידי בחדר משׂכיתוֹ, והוּא נרגז וּמזוּעזע עד אדני נפשוֹ. וּברוּגזוֹ הוּא מכוּנס כוּלוֹ בכוּרסה הרפוּדה כרים של עוֹר, שמוֹשבה עשׂוּי ברוֹחב שני בני אדם, כפוֹת רגליו שלוּבוֹת זוֹ בזוֹ וּנתוּנוֹת בתוֹך שׂערוֹ של עוֹר הנמר הגדוֹל, עיניו כמעט עצוּמוֹת, פימתוֹ וּשׂפתיו נעוֹת בלי חשׂך ונראוֹת כשלוֹשה פיוֹת ממללים בלי קוֹל, ואצבעוֹתיו מעבירוֹת במהירוּת את חרוּז האלמוּגים היוֹרד לוֹ מצידוֹ. כלבוֹ האציל ודק הבשׂר מצבע הענבר רבץ לצידוֹ פשוּט רגליים ושטוּח כלוּח.

שתי סיבוֹת היוּ לוֹ לרוֹגז: לפני ימים אחדים ביקר על פי הזמנה באחוּזת הגראף אוּייסקי ונדהם מן הגדוּלה והתפארת שמצא שם. איזוֹ רחבוּת ידיים! איזה ארמוֹן! איזה משק! למעלה מאלף מוֹרג אדמת חיטים מעוּבדת תכלית העיבוּד. לעוּמתם היוּ אחוּזתו וחצירוֹ כצעצוּע ילדים פחוּת ערך. והגראף לא בלבד שלא השקיע באחוּזתו כסף מזוּמן, אלא שהוּא מוֹציא ממנה סכוּמים גדוֹלים לבזבזם בכל חוֹרף בבירוֹת אירוֹפה. אם כן ההוֹצאה שהוֹציא הוּא, בוֹניפאצי מארקובסקי, יתירה על השבח, ואחוּזתוֹ אינה שוה את החצי שהשקיע בה. הקרקע נעה תחת רגליו וכל הימים היה ראשוֹ מלא מחשבוֹת מטרידוֹת ומכאיבוֹת.

והיוֹם בצאתוֹ במרכבתוֹ לעבוֹדה בבית הכניסה, וּבשוּבוֹ אחרי שעה, הוּא בדרך לביתוֹ, ויבוֹא באפוֹ ריח השׂדה אשר ליבלב תחת שמש האביב, ויצו את רכבוֹ להוֹליכוֹ שמה לזוּן את נפשוֹ ולמצוֹא ניחוּמם על רוֹגזוֹ – והנה בבואוֹ הביתה מצא, כי פקיד האוּרוה הרבּיע בזמן היעדרוֹ את הסוּסה היקרה “דיאנה” בסוּס האנגלי, – והוּא חיכה שנה תמימה לתאנתה, אשר בוֹששה לבוֹא, כדי להרבּיעה בסוּס הערבי. מהרבעת כלאיים זוֹ הוֹחיל לתוֹצאוֹת רבוֹת חשיבוּת. הוּא גילה את רצוֹנוֹ זה בפירוּש באוֹזני הפקיד לפני שישים ושישה יוֹם, ועתה נתרתח ההדיוֹט הנבזה כל כך מחשקה הניעוֹר של הסוּסה האהוּבה, שלא יכוֹל להתאפק וּלחכוֹת לשוּב אדוֹניו והרבּיעה לזנוּנים. כן. לזנוּנים – כי הסוּס האנגלי לא נוֹעד לה. המשגה הפאטאלי הזה הרס לוֹ לבוֹניפאצי מארקובסקי חלוֹם טיפוּחים של כמה ירחים ללא השיב. ולא עוֹד אלא שסוּסה אצילה זוֹ, שהיתה אהוּבה עליו מכל סוּסוֹתיו, כאשה, כמַדוֹנה, נמאסה עליו בבת אחת, כמוֹ הוּטלה בה זוֹהמה משקצת, ולא יכוֹל לראוֹתה עוֹד בעיניו. לפקיד האוּרוה סטר על שתי לחייו פעמים אחדוֹת, וגם הדם נזל מאפוֹ הנתעב, אך חמתוֹ של הגלח לא שככה, והיתה רוֹתחת בוֹ כדמוֹ של “הנביא” זכריה, כמסוּפר בספרי היהוּדים. הוּא ראה והנה הכוֹל נע ביסוֹדוֹתיו. כל הבניין אשר בנה בחשבוֹן ואהבה מט לנפוֹל. וּבאפוֹ כי עז וּבכאבוֹ כי רב טילטל את משׂא גוּפוֹ בתוֹך ארמוֹנוֹ, מחדר אל חדר, החריד את כל משרתיו וּפקידיו, חירפם וגידפם, וגם הכּה אחדים מהם לחי, וּברוּצוֹ הפיל אנדרטה יקרה וּשברה לשניים, וּבעייפוֹ צנח לתוֹך כוּרסתוֹ ולא נע ולא זע עד כבוֹת השמש בחלוֹן הקשת הגדוֹל, והאילנוֹת שלחוּ את שרביטיהם הרכים והנוֹבטים באויר הסגוֹל, וּבחדר היתה האפלוּלית. אחרי שבתוֹ כן כשעה פתח הלאקיי הנאמן בזהירוּת את הדלת, עמד רגעים מספר בפתח חיור כמת, אחר ניגש על בהוֹנוֹת רגליו והעלה אוֹר במנוֹרה, השתחוה ויצא. הטבּח בא וּבלחש של אוֹב הזמינוֹ לסעוּדת הערב הערוּכה על השוּלחן באוּלם. אך הוּא לא ענה מלה, רק ישב מכוּוץ והעביר את האלמוּגים, כאדם שנגזר עליו לשבת כן עד כי ייהפך לאבן. הוּא חש עתה את אפילת הערב, שכבשה את כל רשוּת הארמוֹן והיא לוֹחצת על קירוֹתיו וחלונותיו במזימת מסתוֹרין, וּבהקשיבוֹ בחוּשים פקוּחים ללחץ רך זה, התחיל מרגיש, כי כעסוֹ הוֹלך ושוֹקע בקרבוֹ כמשקע אבק מתכת דק ירקרק, ושלוה גדולה, צוֹננת, ירדה על כל ישוּתוֹ המוּרקה. וּפתאוֹם זע ממקוֹמוֹ, הרים בניד אחד את ראשוֹ על צוארוֹ הקצר, הפנהוּ הצידה ועיניו נחוּ על ארוֹן הספרים, שתפשׂ את כל הכוֹתל מימין, והוּא מלא כוּלוֹ שוּרוֹת ספרים בכריכוֹת יקרוֹת עם כתוֹבוֹת של זהב וכסף.

הכתוֹבוֹת המזהירוֹת על גבי הספרים היוּ עתה בעיניו כחיוֹת, ונראוּ לוֹ כרצוֹת לרוֹחב הארוֹן בכל רף ורף וכרוֹמזוֹת לוֹ רמיזה מבטחת. הוּא נשׂא את עיניו גם אל הסיפוּן הגבוֹה ורואה מעין ראייה ראשוֹנה את ההעתקוֹת המצוּינוֹת של דה־וינצ’י בכל הדרן. גירוּי דק מן הדק, אך תקיף עד לאין כבוֹש, גירה את מוֹחוֹ ועיניו נהוּ בחלל כצמיאוֹת לאיזה דבר. הוּא קם בכבידוּת, ירד מעל הכוּרסה, ניגש עד הארוֹן, פתח את דלת הזכוּכית, פשט ידוֹ והוֹציא את ספר ה“וידוּיים” לאוֹגוּסטינוּס הקדוֹש (הוֹצאה ראשוֹנה של הבנדיקטינים, בכריכת עוֹר חזיר עם קצווֹת של נחוֹשת פיתוּחים), הביאוֹ אל השוּלחן, עלה שנית על הכוּרסה, וּבפתחוֹ את הספר תחת אוֹר המנוֹרה, נשען על ידו והחל להגוֹת בוֹ מתוֹך התעמקוּת. זה לוֹ יוֹתר מחמש עשׂרה שנה, שלא קרא בספריו, ספרי הדת והעיוּן, כי מוּבלע היה כוּלוֹ בשיכלוּל האחוּזה. רק ספרי חקלאוּת ואמנוּת אחדים היו מונחים על שוּלחנוֹ, וּבהם היה מחפשׂ נתיבוֹת למפעליו המעשׂיים. את רוּחוֹ הזניח וּלתיקוּן נפשוֹ לא דאג. הוּא ראה יוֹם יוֹם את ארוֹן ספריו הגדוּש, אך לא קרב אליו. גם לא היה לוֹ צוֹרך שעה בספרים אלה, כי במשך כל שנוֹת היוֹתוֹ כאן לא הטיף אף הטפה אחת מעל הבימה, זוּלתי הספדים קצרים אחדים וּברכוֹת קלוֹת. וּבכן היה עתה הספר כגילוּי חדש בעיניו. הלאטינית הזכה והבשׂוּמה בקוֹדש זרמה לתוֹך נפשוֹ וּמילאתּה צחצחוֹת. הוּא קרא וקרא, דף רדף דף, פעמים הסיר את עיניו מן הגוילין הירקרקים והניח למאמרים שיעברוּ שנית במוֹחוֹ, כאדם המעביר יין ישן בחלל פיו, למַצוֹת את כל טעמוֹ, אחר שב וקרא, עד כי כבתה המנוֹרה באזוֹל בה הנפט. אז העלה אחד הנרוֹת המוּכנים בפמוֹטוֹת השחוֹרים והגבוֹהים והוֹסיף לקרוֹא. וּכשקראוּ בחצר התרנגוֹלים הגזעיים חליפוֹת בקוֹלוֹתיהם השוֹנים, הניח את ראשוֹ על הספר והשתקע אילוּ רגעים בהרהורים כבידים. הצללים רעדוּ על הרהיטים העתיקים, על הקירוֹת והסיפוּן המצוּיר, וּבחלוֹן הקשת הגבוֹה, שחוֹר הלילה, נשקף עוֹד נר דוֹלק וגוּלגוֹלת אדם מוּטלת על ספר פתוּח. הוּא הרים את ראשוֹ, הביט כה וכה בתימהוֹן, קם, לקח את הפמוֹט עם הנר בידוֹ הקרה ועלה במעלוֹת השיש המרוּבּדוֹת, שהוֹבילוּ מן הזוית שבחדר אל עליית משכבוֹ. הכלב קם ועלה אחריו בחשאי, אך לפני פתח החדר רבץ ולא עבר את המפתן. שם התפשט את מעיל הקטיפה הקצר, וּבטרם ישכב ישב עוֹד בפאת המיטה והביט נכחוֹ תוֹהה בלי מחשבה. והנה באהוּ חזוֹן נפלא: אוֹגוּסטינוּס הקדוֹש הוֹפיע על גבי גיר הכוֹתל מנגד, עם הילה זוֹרחת על קרחתוֹ הצחוֹרה, הרחיב את שׂפתיו ואמר לוֹ בלשוֹן הדיאלוֹג הידוּע:

– רצוֹני להכיר את האלהים ואת הנפש.

וישאלהוּ בוֹניפאצי בקוֹל עמוּס דמעוֹת:

– ולא יוֹתר?

– רק זאת ולא יוֹתר. – ענה הקדוֹש ומאוֹר צחוֹק על פניו, אחר השפּיל את עיניו ונמוֹג.

וּבהימוֹג החזוֹן ניעוֹרה מחשבתוֹ של בוֹניפאצי. כן, אוֹגוּסטינוּס הקדוֹש בא לגאלוֹ מטיט היון של קנייני העוֹלם הזה. “רק זאת ולא יוֹתר”, כה היה דברוֹ. עד עתה היה הוּא, עבד האלהים, נתוּן בכל נפשוֹ וּבכל מאוֹדוֹ לחיים הארציים, רדף אחרי הקניינים המדוּמים ועזב את הקניינים האמיתיים הקשוּרים והדבוּקים ב“מצוּי האמיתי” – ועתה הנה באה שעת פּדוּתוֹ. וּמתוֹך הירהוּרי תשוּבה אלה השפיל עיניו והסתכל בידיו הצבוֹת וּבאצבעוֹתיו הקצרוֹת והנפוּחוֹת, ראה שעוֹרן נוֹבל וכוֹמש, והרים כף ימינוֹ וּמישש בוֹ את פניו, העבר והחלק עליהם, וחש את רכּוּתם הצוֹננת, הרימה יוֹתר והעביר את אצבעוֹתיו על רקוֹתיו ועל פאת שׂערותיו, החליק את קרחתוֹ המשיית: הכוֹל, הכוֹל נוֹעד לעפר ולריקבוֹן בעוֹד עשׂר, בעוֹד חמש עשׂרה שנה, והוּא כבר בן שישים, בניטל האחרוֹן מלאוּ לוֹ ששים שנה. איש לא בירכוֹ, כי איש לא ידע את יוֹם הוּלדתוֹ. ערירי הוּא בעוֹלם. לא אח ולא אחוֹת לוֹ. הקאנוֹניקוּס, יוֹדע הוּא, שׂוֹנאוֹ בלבוֹ, אף כי דבש וחלב תחת לשוֹנוֹ בדברוֹ אתוֹ. הנה הקיבּוֹרוֹת העבוֹת האלוּ שברגליו תרקבנה בקרוֹב ותהיינה לדוֹמן עם האדמה. ואוּלי יאחזנוּ באחד הימים שבץ? שוֹמן גוּפוֹ הוֹלך וּמוֹסיף, אף כי מרבה הוּא ברכיבה. המזוֹנוֹת הטוֹבים, שהוּא כל כך להוּט אחריהם, פוֹעלים את פעוּלתם, ולחדוֹל מן המזוֹנוֹת אי אפשר, מפני שהחוֹמר תוֹבע והחיך מגרה, וּביוֹם אשר לא יאכל את סעוּדתוֹ, המשוּפעת בבשׂרים וּביינוֹת, יהא נרגז וסר ולא ימצא לוֹ מנוֹח ולא יוּכל לנהל את משקוֹ, את משק טיפוּחיו, כראוּי וכנכוֹן.

ולא הרגיש בוֹניפאצי, כי בדרך זוֹ הוּא שב אל הקניינים הארציים, המדוּמים, הטוֹמנים פח לנפשוֹ. וּבאמת אך עברה במוֹחוֹ המלה “משק” וחרוֹנוֹ, אשר רבץ על קרקע נשמתוֹ כחיה רעה אשר גוֹרשה לתוֹך מאוּרתה, הגיח שנית ממקוֹמוֹ, והוּא ראה לפניו את הפקיד מתועב הפנים, הממצמץ בעיניו אחרי מכּוֹת הלחי והדם נוֹזל מאפוֹ, אוֹתוֹ אשר טימא היוֹם את הסוּסה האהוּבה טוּמאה שאין לה תיקוּן, והוּא רצה מאוֹד, שהחזוֹן הזה יהא מציאוּת והבזוּי יהיה כאן לפניו, שיוּכל לרטש את פרצוּפוֹ הנמאס, שיוּכל להפילוֹ לארץ ולרוֹמסוֹ בעקיבים שבנעליו. “אין סליחה וּמחילה לשיקוּץ משוֹמם כזה!” דיבר לעצמוֹ וחרק שן, קפץ מן המיטה והתחיל רץ שוּב בחדר. וּברוּצוֹ כן נבהל שוּב מפני עצמוֹ. צילוֹ של אוֹגוּסטינוּס הקדוֹש הוֹפיע שוּב, והפעם נתן את אצבעוֹ על חוֹטמוֹ באיוּם של חיבה, וּבעיניו חיוּך של כרוּב, וּשׂפתיו הפתוּחוֹת כעלי שוֹשנים הוֹגוֹת בקוֹל לא נשמע כמעט: “בוֹניפאציוּס בני, למה תפיל עצמך לדעת לתוֹך זרוֹעוֹת השׂטן?” וזיעה קרה כיסתה את פני היגוֹמוֹשץ, והוּא הטיל את עצמוֹ באנקה אל מיטת המשי הרכה והליט את פניו בכפיו וחרק שן מתוֹך מכאוֹב נפש גדוֹל ונוֹרא.

רגעים מספר ישב מרתת כוּלוֹ כאיש טוֹבע, אוֹ כשוֹכב על פי תהוֹם עמוּקה, וּבהסירוֹ כפיו מעל פניו היתה שׂפתוֹ התחתונה תלוּיה כנפוּחה והריר נזל מעליה. באה עליו אחת מאוֹתן התקפוֹת העצבים, שידע כמוֹתן רק פעם אוֹ פעמיים שנה, והתירא מפניהן יראה של חיה מעוּנה.

– אלהי, אלהי, למה שבקתני? – קרא בקוֹל בלשוֹן הגוֹאל, ורחמים גדוֹלים התעוֹררוּ בלבּוֹ על עצמוֹ – מה אני וּמה חיי? – המשיך וּפנה אל צילוֹ אשר על הקיר, שנע לאיטוֹ בצד שידת השעוֹן הגבוֹהה, רחב וּמכוֹער עד זועה, שטח אליו ידיו, והצל חזר על אוֹתה תנוּעה עצמה – למה נתת לי את החיים האלה, שהיוּ עד עתה בידי ככלי מלא טוּמאה, אשר אוֹחזנוּ בידי ולא אוּכל להרפּוֹת ממנוּ, אף כי אשתוֹקק בכל נפשי להשליכוֹ ממני והלאה? לפני עשׂרים וּשתיים שנה עמדתי יחידי על ראש מגדל הואַויל אשר בקראקוּב, עיר מלכי עמי האוּמלל, וּבראוֹתי תחתי בעוֹמק את רחש האנשים לאלפים ברחוֹבוֹת העיר וּבנשׂאי את עיני וראיתי את הטבע הנצחי – הויסלה הקרוֹבה והשׂדוֹת הרחוֹקים – לוֹעג להוייתי הקטנה והבזוּיה וּלאהבתי אשר אהבתי בסתר את האשה נצוּרת הלב והיא הכתה אוֹתי על לחיי והלכה אחרי המאיוֹר הגרמני, חפצתי לקפוֹץ ולשׂים קץ לחיים אלה, אך אתה, אלהי, שלחת את ידך הארוּכה, כאשר שלחתה לפנים אל המאכלת השלוּפה אל צוארי יצחק הנעקד, ותאחז בי ותאמר אלי: “לך וחיה חיי אדמוֹת, כי כן ציויתיך!”, ואני אשר הוּקדשתי לכוֹהן ולא יכוֹלתי לשׂאת לי אשה בגלוּי, באתי ואירשׂתי לי את האדמה הזאת, אשר עליה אני חי וּבה אני מוֹשל, ואוֹהבנה, ואדבק בה ואגדלנה ואעדנה בעדי עדיים, ותהי לי לאשה, ואת צאצאיה חימדתי כיוֹצאי חלצי, ולא שקטתי ולא נחתי, עד כי ראיתים גדילים להוֹד וּלתפארת. את כל נחלת אבוֹתי, אשר הוּנחה למעני באהבה רבה בהיוֹתי עוֹד נער קטן בבית הספר על ידי אבי שהלך לעוֹלמוֹ, השקעתי פה באדמה, באשתי אהוּבתי זוֹ, ועוֹד מעט ונתתי לה את שארית הוֹני ולא יישאר עוֹד בידי מאוּמה לתת לה. וּמה השׂגתי? מה יש בידי עתה? מה ניטל מבדידוּתי האיוּמה? היש אדם אשר יאהבני? האם ידעוּ משרתי את נפשי? הידאגוּ לי? הן רק היראה מפּני היא אשר תרתּקם אלי בעבדוּת שפלה. ראיתי את פראנצ’ישק וחיורוֹן פּניו, ואת קוֹל לחש הטבּח שמעתי וגם נהניתי בלבי, אך בבלוֹת השאֵר הזה הן אמוּת, ואם גם על מיטת ארגמן זוֹ, בעלבוֹן בדידוּת אשר אין משלוֹ…

וּבעוֹדוֹ שוֹפך כן את נגעי נפשוֹ הדוה, הוֹפיעוּ לוֹ שנית פניו של פּקיד האוּרוה, והוּא רוֹכב על הסוּסה המגוֹעלה וּמתלהלה על גבה החשוּף, וּפרצוּפוֹ צוֹחק והוּא שוֹלח לשוֹן לאדוֹניו, וגם הסוּסה – horribile dictu – גם הסוּסה צוֹחקת מרימה בחוּצפה את זנבה וחוֹשפת לוֹ את שׁתה המשוּקץ, וכאב החימה אחז את כל גוּפוֹ בציפוֹרניו השלוּפוֹת, ואלפי מחטים דקוֹת חלפוּ את עוֹרקיו מקצוֹת בהוֹנוֹת רגליו עד פסגת קרחתוֹ העלוּבה.

– מי יתנך בידי, כלב נבזה, וריצצתי את קוֹדקוֹדך הנמאס! אלי, אלי, הסירה מעלי רק את צחוֹק המעול הזה! קחה את נפשי החטאה! הסתירני בצל כנפיו של אוֹגוּסטינוּס אבי הקדוֹש! אלי, אלי!

והוּא נפל מלוֹא קוֹמתו על המיטה וראשוֹ נח על שתי זרוֹעוֹתיו השלוּחוֹת אל מראשוֹתי המיטה. וכה שכב והזיל את רירוֹ החם לתוֹך ארג שרווּלוֹ הרך, ארג הצמר הטוֹב, ונפשוֹ מתנוֹדדת על משברים סוֹערים והתהוֹם שוֹאגת תחתיה באלף קוֹלוֹת לוֹעגים וּמאיימים כאחד, והוּא מבקש מעמד לרוּחוֹ וּמעשׂה אשר יעשׂנוּ למצוֹא את השלוה.

וּכשהקיץ כבר האפיר החלוֹן והצינה מילאה את החדר הלבן. המוּלת המשק בחצר עלתה אליו. נשמעו צהלת הסוּסים וּגעיית הפרוֹת, פעיית הכבשׂים וקירקוּר העוֹפוֹת, ועל כוּלם צילצוּל הפעמוֹן הקוֹרא לעבוֹדה. גם מלמטה, מחדר המבשלוֹת, הגיע קישקוּש הכלים. עברוּ סוּסים בדהרה בשבילי המדשאה. ניתכוּ מים ברעש מן המשאבה. היוֹנים התחבטוּ על מרזבי הגג. הציפּוֹרים שרוּ. אך במוֹחוֹ של בוֹנניפאצי מארקוֹבסקי עמדה צלוּלה ואיתנה, כטבעוֹ מעוֹדוֹ, ההחלטה: הוּא ימכוֹר את האחוּזה וּבמחירה יבנה בית תפילה קטן באחד הכפרים הנידחים וישב ויכהן שם, להציל את נפשוֹ מחרמי השׂטן וּלהפיק רצוֹן מאת אוֹגוּסטינוּס החכם והקדוֹש.

וּבאוֹזניו חלפוּ שנית דברי הדיאלוֹג:

– רצוֹני להכיר את האלהים ואת הנפש.

– ולא יוֹתר?

– רק זה ולא יוֹתר.

ד. אָב אַבִּיר לֵב כָּאן וְאֵם מְלִיצַת יֹשֶׁר בַּקֶּבֶר

בהגיע השליח עם מכתבוֹ של ר' מנילי, היוּ שלוֹשת אחיו בבית אביהם ר' קלמן חקר. הם באוּ שמה להתיעץ בעניין נחוּץ מאוֹד, כדת מה לעשׂוֹת למזימה אשר זממוּ אדוֹני האחוּזוֹת הפוֹלנים, בהתאגדם לאגוּדה אחת, למכוֹר את השׂפירט הנעשׂה בבתי משׂרפותם במחיר כאשר ישיתוּ על הקוֹנים במדינה וּלבעלי האחוּזה היהוּדים לא יתנוּ יד וחלק באגוּדה. הישיש ר' קלמן, אף כי כבר קרוֹב היה לגבוּרוֹת, עוֹד לא תש כוֹחוֹ ולא נס רצוֹנוֹ וּשׂפתיו הדקוֹת והכחוּלוֹת יעצו נכוחה, והבנים והחתן, יראי דברוֹ ישבוּ וקלטוּ את העצה מעל שׂפתיו כדברי האוּרים והתוּמים. איש אשר כל ימיו עשׂה והצליח כוֹח עליוֹן לוֹ בעיני המסתוֹפפים בצילוֹ. וּבהביא הערל את המכתב, לקחו הזקן בידוֹ הרוֹעדת, וּבהכירוֹ – רחוֹק ראוּת היה – את כתב ידוֹ של מנילי בנוֹ, קמטוֹ מתוֹך קפדנוּת בידוֹ, תחבוֹ בכעס לתוֹך כיסוֹ, וּבנענעוֹ אחר כך ידוֹ הריקה באויר אמר בפישוּט שׂפתיים:

– מנילי מצא לוֹ זמן לכתוֹב מכתבים! נמשיך ענייננוּ. וּבכן, אתם אוֹמרים, שאפשר לזהם את כל השׂפירט ולמכרוֹ לבעירה ואז יהא פּטוּר ממכס. הרי זה דבר נאה מאוֹד. אם כן הרי הסוּס הטוֹב רתוּם שוּב לעגלה המתוּקנת. כן נעשׂה, בעזרת השם! מוֹחם של יהודּים, ברוּך השם, לא נתיבּש עדיין.

וכן היוּ יוֹשבים וּממשיכים את השׂיחה בתוֹך המרפסת הגדוֹלה והריקה על ספסל חשוּף וּזבוּבי השׂדה הגדוֹלים מתחבטים וּמזמזמים על הזגוּגיוֹת המוּחמוֹת בשמש. אך כשכילוּ את השׂיחה נצטחק הזקן, הוֹציא את המכתב מכיסוֹ, פתחוֹ, וּבהרחיקוֹ אוֹתוֹ מעיניו הפנהוּ כלפי השמש ואמר:

– ני, עתה צריך לקרוֹא, מה רוֹצה שוּב הבטלן שלנוּ.

וקרא את המכתב בקוֹל. וּככל שהוֹסיף לקרוֹא נעשׂה קוֹלוֹ מרתת יוֹתר, וּכסיים הניחוֹ בסמוּך לוֹ על הספסל וּמרוֹב התרגשוּת לא יכוֹל להוֹציא הגה. אחרי רגעים מספר התאוֹשש ואמר:

– פירוּש הדברים, שצריך להתחיל שוּב מ“בראשית ברא”, לבקש לוֹ פרנסה חדשה. אבל לא באלף רבתי. הפעם אני מקשרוֹ אל אבוּס ריק ויעמוֹד כך עד שישׁתּחקוּ פרסוֹתיו. חוּצפה של בטלן מבלה עוֹלם!

וציוה לאסוֹר את סוּסוֹ (ואת בניו שלח הביתה) ונסע ישר אל היער. כעבוֹר שלוֹש שעוֹת הגיע שמה. הוּא עשׂה שם את מעשׂהוּ בקיצוּר: ראשית כל גירש את המלמד עם משפּחתוֹ. הם ניסוּ לעמוֹד על נפשם, ר' חיימ’ל בתחנוּנים ואשתוֹ בעזוּת. אך הזקן רקע עליהם ברגלוֹ הרוֹעדת בכוֹח כזה, עד כי נמלטוּ כוּלם בשני קרוֹנוֹת, שהיוּ עוֹמדים שם מוּכנים לטעוֹן עצים. אחר פקד על ה“נאמן” לרשוֹם את כל העצים, הניצבים והכרוּתים, הזרדים והשוֹרשים, ולמסוֹר מעתה את כסף מכירתם מדי שבוּע בשבוּע לידוֹ הוּא ולא אחר. וּלמנילי אמר, כי מחר ישלח חמשה קרוֹנוֹת גדוֹלים ויעבירוּ אוֹתוֹ ואת משפּחתוֹ עם כל הכלים והחפצים, “בכוֹל מכוֹל כוֹל”, אל העיירה הסמוּכה, ושם ישׂכוֹר לוֹ דירה קטנה, של שלוֹשה חדרים, ושם ישב ויהא מקבל עשׂרה ר"כ לשבוּע להוֹצאוֹת הבית, ולא יוֹתר. “השוֹמע אתה? אף פרוּטה אחת לא תקבל יוֹתר, וּבזה תשלם גם שׂכר לימוּד בשביל הילדים. וקץ לפזרנוּת ולבזבוז הרכוּש לי, שלי, אתה שוֹמע? אני הוּא שעשׂיתי כל פרוּטה “בזיעה מרה”. וּבנך השני, שמאי, הוּא יהיה ממוּנה על הבית ועל פיו ישק כל דבר. הקץ להפקרוּת! הקץ לטיפּשוּת!”

הגזירה יצאה מלפני השליט ואין להשיב. דברים לא יסכּוֹנוּ, ואין גם מי שידבר. אוֹתה שעה התהלכה נסי המטוֹרפת לפני הבית, פירשה בידיה וּבכתה תמרוּרים על ילדה שנגזל ואיננוּ. ר' קלמן שיצא מן הבית הביט בה בזעם. העגלוֹן עזרוֹ לעלוֹת על הדוּפנית. וּמנילי ישב פנימה בפאת השוּלחן, ויהי בעיניו לא כאָב לאחת עשׂרה נפש, כי אם כתינוֹק שסרח ואביו הספיגוֹ מלקוֹת. – –

מאז בא ר' מנילי לגוּר בעיירה עוֹלמוֹ חשך בעדוֹ. הקץ לצדקה, הקץ לתלמוּד תוֹרה עם ר' חיימ’ל, הקץ לנסיעוֹת אל הרבי שלוֹש פעמים בשנה. הדוֹחק בבית גדוֹל, ותמיד מצוּי כאן איזה תוֹבע טרדן הדוֹרש תשלוּמין. אך ר' מנילי לא אבד בטחוֹנוֹ בה' וּבצדיקוֹ ר' דויד’ל. וּכשהיה אצלוֹ בברוֹדי – אחד מאחיו שלח לוֹ בסתר עשׂרה ר"כ – תינה לפניו בפתקא וּבעל פה את צרוֹתיו, אך מעצמוֹ הוֹסיף:

– גם זוֹ לטוֹבה! אבא כוֹעס עלי וּבדין. ראוּי אני לייסוּרים, שבאוּ עלי ועל ביתי…

הצדיק ניחמוֹ, כשהוּא מצל בתנוּעה אצילית בכפוֹ השקוּפה על עיניו המוּשפלוֹת אל השוּלחן, בקוֹל רווּי דמעות, ואמר:

– ראה, מנילי, עכשיו כמעט שוים אנוּ. לך אשה חוֹלה ולי אשה חוֹלה. לך אחד עשׂר ילדים, כן ירבוּ, ולי עשׂרה. לך אין פרנסה ולי אין פרנסה. אני נע ונד ואתה נע ועד. לך אב זוֹעם בארץ, ולי, שאבי ז"ל מת בנערוּתי, אב זוֹעם בשמיים. וטוֹב חלקך מחלקי, שיש בנשמתך ניצוֹץ מנחוּם איש גמזוּ, ואני איני יכוֹל לקבל את ייסוּרי באהבה; אבל כשם שאני בטוּח באבי שבשמיים שירחם עלי, ככתוּב: “וכאב את בן ירצה”, כן בטוּח אני, שגם אביך שבארץ יכבוֹש כעסוֹ וייטיב עמך כבראשוֹנה. אל תתיאש מן הרחמים. אני אתפלל עליך.

ר' מנילי נתרגש מאוֹד לשמע הדברים האלה וּביקש לנשק את ידוֹ השקוּפה והטהוֹרה של הצדיק האוּמלל, אך הלה מיהר וניענע בידוֹ השנייה נענוּע של סירוּב, ור' מנילי אנוּס היה להסתפק באנחה שוֹברת את חצי גוּפוֹ.

הוּא שב לביתוֹ וּבנה והקיף על עצמוֹ בתוֹרה וּבתפילה וּבהויוֹת של חסידוּת. היה משכים והוֹלך יוֹם יוֹם אל המקוה, רץ בלי שתיית חמין אל הקלוֹיז ולוֹמד שם שיעוּר גמרא וּמתפלל שם עם מניין שלישי עד שתים עשׂרה ונשאר עם החסידים המוּבהקים ונהנה מן ה“תיקוּן”, שאחד החסידים היה נוֹתן לשם איזה “יארצייט”, והשמש היה מביא רקיקי כוּסמת יבישים, והיוּ עוֹמדים על רגליהם מסביב לשוּלחן, לוֹגמים מעט מן היי“ש, מבקשים “עלייה” למת וּמספרים בנעימוּת מעשׂיוֹת ו”תוֹרוֹת" והיוּ שוֹכחים עוֹלם וּמלוֹאוֹ.

וּבכל יוֹם ראשוֹן בשבת היה בא שליח מאת ר' קלמן, בעגלה אוֹ ברכיבה, והיה מביא את עשׂרת הר“כ וּמוֹסרם לידי הבחוּר שמאי, שהיה המוֹציא והמביא בכל עסקי הבית. בכסף הזה צריך היה לכלכל את כל הנפשוֹת במאכל וּבמשתה, להלבישם וּלהנעילם, להסיק את התנוּר בחוֹרף, לשלם שׂכר לימוד בעד הבנים ולהחזיק אשה משרתת־מבשלת, כי אין אם ועקרת בית בריאה. והילדים בגדיהם בּלוּ ונעליהם נקרעוּ, כי אין מי שישגיח עליהם ויטפל בהם, והיוּ מתרוֹצצים ברחוֹבוֹת יחיפים ועזוּבים לנפשם, כי גם אב משגיח לא היה להם, ואיש לא ידע אם לוֹמדים הם בחדר, אוֹ מבלים את ימיהם בתעלוּלים. על יד המשרתת היו עוֹזרוֹת שתי הילדוֹת הגדוֹלוֹת – להרבוֹת את המהוּמה ואת אי הסדרים, ולא היה מקוֹם נקי בכל הבית. והשכינוֹת היוּ עוֹברוֹת וּמביטוֹת בעיניים חסוּדוֹת וּבפנים מליאים חמלה על ה”יתוֹמים החיים", אך לא נכנסוּ אל הבית לעזוֹר במעשׂה אוֹ בעצה, כי פחדוּ מפני המטוֹרפת. והיא היתה עתה שקיטה מאוֹד ולא התרחקה מן הבית, אך מסביב לוֹ התהלכה וּבדקה ביסוֹדוֹתיו וּליד הגדר וחיפּשׂה את הילד. ילדיה הקטנים, שלבּם היה גס בה, היוּ לוֹעגים לה. בייחוּד זה שבלידתוֹ נטרפה דעתה, היה ברייה פרוּעה אין לב, מתגרה בה וּמרמה אוֹתה וּמבשׂר לה פתאוֹם בקוֹל עשׂוּי: “אמא! הנה מצאתי את הילד!” ואז היתה האשה האוּמללה נדלקת פתאוֹם וכוּלה כמחדשת כוֹחוֹתיה, מיישרת את קוֹמתה ועיניה בוֹערוֹת, והיא רצה אל בנה בידיים שטוּחוֹת; אך כעבוֹר רגע היתה שבה כפוּפה וּרצוּצה וּנכיאה משהיתה, הנער השוֹבב הזה ידע לחקוֹת פעיית תינוֹק, והיה משמיע כמה פעמים ביוֹם פעייה בכיינית זוֹ כדי להטעוֹתה. מתחילה היתה זוֹקפת את אוֹזניה והוֹלכת אחרי הקוֹל מליאה התעוֹררוּת, אך משנתרגלה בקוֹל הכירה את הזיוּף ולא נענתה לוֹ עוֹד, בכל זאת לא חדל גם מתעלוּל תפל זה. רק הנער הגדוֹל ממנוּ, זה שנוֹלד אחרי האסוֹן בטחנה, היה יצוּר אציל לב ועדין פנים והיה מסתכל בעיני חמלה באמוֹ וּמשתדל להצילה מיד אחיו האכזר, אך כוֹחוֹתיו לא עמדוּ לוֹ. ר' מנילי, שהרגיש לפעמים במה שנעשׂה בביתוֹ והצטער, לא יכוֹל לעשׂוֹת כלוּם, ועל כן היה ממהר להסתלק מן הבית, וּכששב היה רק מחליק כזר את ראשיהם של הילדים מתוֹך רצוֹן להשקיטם, אך השפעתוֹ היתה כאין וכאפס, והם היוּ מקבלים את לטיפוֹתיו בצחוֹק וּבאי רצוֹן, ולא אחת שלחוּ לוֹ לשוֹן מאחריו. וּכשראה אחד הבנים הגדוֹלים היה רוֹדף אחרי הנער בּוֹזה אביו וּמכה אוֹתוֹ מכוֹת רצח, אז היתה קמה בבית מהוּמה כזוֹ, שר' מנילי לא מצא טוֹב לפניו, אלא להימלט על נפשוֹ שנית אל הקלוֹיז.

המצב הזה ארך כשנתיים. שׂערותיו של ר' מנילי הלבינוּ, וּבגבנוּני לחייו פּרח אוֹדם חוֹלני. בגדי השבת נשתחקוּ והעטרה על הטלית הצהיבה ונתקלפה. רק שניים ממלבוּשיו נשארוּ בכבוֹדם הראשוֹן: אדרת הצוֹבל היקרה וּשטריימל הנמיוֹת המפוֹאר. וּבלכתו בשבת אל הקלוֹיז היתה רחמנוּת לראוֹת מתחת לאדרת זוֹ את שוּלי מכנסיו המהוּהים ואת נעליו המרוּפטוֹת והמלוּכלכוֹת.

לא נאריך בתיאוּר מחזוֹת התוּגה האלה. בשנה השלישית לשבת ר' מנילי בעניוּת בתוֹך העיירה, ראה ר' קלמן הישיש בחלוֹמוֹ את אשתוֹ המנוֹחה, והיא, שהיתה בחייה אשה נכנעת ועוֹשׂה רצוֹן בעלה, הוֹכיחה אוֹתוֹ קשוֹת על התאכזרוֹ אל בנם התמים והישר, אל מנילי, ולפני הסתלקה אמרה לוֹ, שבאם לא יבטיחנה להיטיב עמוֹ, תשתדל לפני כיסא הכבוֹד שיתמוּ לוֹ את מידת חייו עלי אדמוֹת.

החלוֹם הזה הבעית את ר' קלמן, שעוֹד חפץ חיים, וּבהקיצוֹ בבוֹקר היה רע לוֹ ונאנח אנחוֹת גדוֹלוֹת. מיהרה אליו בתוֹ והשקתה אוֹתוֹ חלב חם ותכסהוּ בשׂמיכה נוֹספת, וּבכל זאת רעד בכל גוּפוֹ ושכב במיטה עד הצהריים. בבית היה גדוֹל הפחד והעצב והתיעצוּ אם לקרוֹא לרוֹפא. אך בצהריים קם מאוּשש ויצא אל החצר, והיה מהלך וּמדבר אל נפשוֹ וחוֹשב מחשבוֹת מה לעשׂוֹת למנילי, אחרי אשר ייסרוֹ קשה במשך שנתיים ימים ויוֹתר.

ועוֹדוֹ הוֹלך וחוֹזר בחצר, והעבדים כוּלם מזדרזים וּמתכשרים בעבוֹדתם תחת עינוֹ הצוֹפייה, ראה והנה בדרך אל האחוּזה עוֹלה יהוּדי ארך רגליים, וכנפוֹת קפּוֹטתוֹ הירוּקה תקוּעוֹת לוֹ באזוֹרוֹ, והוּא פוֹסע וּמוֹחה בשרווּלוֹ את הזיעה מעל מצחוֹ וּמדבר אל עצמוֹ, ונראה כי דבר גדוֹל ונכבד הוּא נוֹשׂא עמוֹ.

ה. בּוֹנִיפָצִי מַרְקוֹבְסְקִי וּשְׁלֹשָׁה יְהוּדִים בְּמֶרְכָּבָה אֶחָת

למחרת ליל הנדוּדים ירד הגלח בּוֹניפאצי מעליית משכבוֹ אל חדר משכיתוֹ, ותחת עיניו המאוּדמוֹת היוּ תלוּיים כשני כיסים כחלחלים. הוּא ישב אל שוּלחנוֹ, סילק הצידה בזהירוּת את ספרוֹ של אוֹגוּסטינוּס הקדוֹש, טבל את עטוֹ הכבד וכתב על פתקא מלים אחדות. צילצל בפעמון, וּכשנכנס הלאקיי פראנצ’ישק נתן על ידוֹ את פתקת הפיטוּרים למוֹסרה מיד לפקיד האוּרוה. צילצל שנית וציוה לטבּח להביא לוֹ הקהוה עם השאמפּאניה והרבה הרבה כּעכי חמאה. אחרי אכלוֹ ואחרי שתוֹתוֹ התרוַח בכוּרסתוֹ ועישן סיגרה הוַאנית, צילצל בשלישית וציוה לפראנצ’ישק לרכּוֹב העירה ולהביא תיכף את ה“פאקטוֹר” (הסרסוּר) היהוּדי הארוֹֹך.

הלאקיי עמד והמתין לעוֹד איזה דבר.

– כן, פראנצ’ישק. אין דבר, תכניסוֹ הנה, אל חדרי.

וכעבוֹר חצי שעה, היה ר' אהרוֹן צוילינג בחדר משכיתו של היגוֹמוֹשץ. ור' אהרוֹן, שהיה רגיל בבתי פריצים, וּביניהם גם גראפים, אף כי לא הצליח בעסקיו, לא יכוֹל למשוֹל פה ברוּחוֹ ולכפוֹת על עצמו את מראה הפנים השליו, התרבּוּתי, כאשר הסכין לעשׂוֹת. הוּא ישב ישיבה מרחפת על פאת הכיסא המרוּפד ועיניו שוֹטטוּ בלי הרף על פני החדר הערוּך בכל יקר, אף גם הוּרמוּ, שלא מרצוֹן בעלים, אל ציוּרי הסיפוּן. ארוֹן הספרים הדריכוֹ מנוּחה, ואף על פי שריכז את כל תפיסתוֹ לקלוֹט את דברי הגלח, היה שוֹמע אוֹתם רק מתוֹך פיזוּר נפש ולמקוּטעים. ועם כל השׂמחה, שמילאה באמת את כל בתי נפשוֹ, כששמע שהגלח רוֹצה למכוֹר את אחוּזתוֹ תיכף וּמיד, וראה כבר בעיני רוּחוֹ את הסכוּם, שיגיע לידוֹ מעסק זה – היה עוֹד נבוֹך וּמטוּשטש ולא יכוֹל למצוֹא את המליצה הנכוֹנה לענוֹת את הגלח. לשוֹנוֹ היתה עמוּסה בפיו, וּמה שהשמיע היה עלוּב ולא בעתוֹ.

אך כשיצא אל הגן היה העוֹלם משׂחק וּמרקד לפניו. המדשאוֹת הגדוֹלוֹת, האילנוֹת המגוּזמים בצוּרוֹת שוֹנוֹת, השׂיחים הפוֹרחים, הקוֹנטוּסים הצבוּעים, גוּלוֹת הזכוּכית הססגוֹניוֹת בתוֹך ערוּגוֹת הפרחים, סוּכוֹת העץ המגוּלפוֹת והמוּצַלוֹת בחבלבלים עדינים, מזרקוֹת המים המקלחוֹת סילוֹנוֹת וּמטרוֹת, ספסלי השיש המלבינים בחמה, ועל הכוֹל הארמוֹן עצמו הגדוֹל והנישׂא, אך הבנוּי בסגנוֹן קל וּמלא חן, כאילוּ הוּא ניתן להתרוֹמם ולהיעתק בידיים. וּמעבר לגן הארמוֹן, במרחק חמישים צעד, השׂתרעה חצר המשק על בנייניה החדשים והנקיים, וּמשם הגיעה המוּלה קלה, מליאת חיים ורעננוּת: צילצוּל אפסרים וקירקוּר עוֹפוֹת והמית יוֹנים – הכוֹל היה שם כרוֹחש והוֹגה ברכה לעצמוֹ. נראתה שוּרה ארוּכה של פתחים פתוּחים ברפת לבינים אדוּמה וּנמוּכה עם ארוּבּוֹת אויר, והיא ריקה, כי הפרוֹת יצאוּ למרעה. על מוֹט ארוֹך היוּ רכוּבים כתריסר אוּכפים יקרים. בתוֹך גדרת של רשת ברזל עמדה איילת יער עמידה מוּקסמת וצפתה מוּל האנשים ההוֹלכים לקראתה. הגלח הלך לימינוֹ של ר' אהרוֹן, והכלב הארוֹך ודק הבשׂר מצבע הענבר בעקבוֹתיו, וּבלכתוֹ על האדמה נראה היגוֹמוֹשץ כל כך נמוּך ולא חשוּב, לא כבעת שבתוֹ במרכבת הכבוֹד אוֹ גם בכוּרסה שבחדרוֹ. אף בגדיו היוּ מקוּמטים, ואחד ממכנסיו נתחפת קצת למעלה מן הנעל, ואוֹזן הנעל הכחוּלה היתה בוֹלטת. ר' אהרוֹן כבר לבוֹ גס בגלח, כאילוּ אין זה עוֹד בעל האחוּזה, וגלגל מוֹחוֹ היה חוֹזר וּמחפשׂ את הקוֹנה, אשר יוּכל למהר ולגמוֹר את העסק, בטרם יתחרט הגלח – שהרי מעשׂה טירוּף יש כאן, בזה אין כל ספק – וּלכך נחוּץ שיהא קוֹנה בעל מזוּמנים… וּבחפשׂוֹ כך ניצנץ במוֹחוֹ השם קלמן חקר. נחשוֹל של שׂמחה עברוֹ. כן, הוּא ולא אחר! יהוּדי זקן זה הוּא “מצוּפה זהב” וּכאילוּ נוֹצר לכך. רעיוֹן זה השיב לר' אהרוֹן בבת אחת את כל חשיבוּתוֹ. וּכשנפרד ממנוּ היגוֹמוֹשץ על סף השער וּשאלוֹ בדאגה קלה:

– וּבכן, אהרוֹניה, יש לוֹ עין על איזה קוֹנה הגוּן?

ענה ר' אהרוֹן במתינוּת:

– בכל אוֹפן, יגוֹמוֹשץ, אין הדבר רחוֹק מן המציאוּת, – והצטחק במידת הנימוּס הדרוּשה – ויתברר בהחלט במשך מעת לעת, לכל המאוּחר.

– אפשר להביא את הקוֹנה ישר אל האחוּזה. אני תמיד בבית.

– ברשוּתך, יגוֹמושץ.

ובצהרי אוֹתוֹ יוֹם בא ר' אהרוֹן, כמסוּפר, אל אחוּזתוֹ של ר' קלמן חקר.

הזקן קיבלוֹ ברצינוּת מרוּבה וּבפנים מעוּנים. היה בהם איזה רוֹך לא רגיל, כאדם שסבל כמה ימים מחוֹלי מעיים. ר' אהרוֹן החליק את זקנוֹ ואמר, שהפעם יש לוֹ להציע עסק חשוּב בתכלית החשיבוּת. ואז הכניסוֹ ר' קלמן אל המרפסת הגדוֹלה, ישב עמוֹ על הספסל החשוּף ותבע ממנוּ בקריצת עין את ההצעה. כשכילה ר' אהרוֹן את דבריו אל הזקן, שישב כל הזמן וידיו נתוּנוֹת זוֹ בשרווּל זוֹ, ענה הלז:

– מה יש לדבר? צריך לנסוֹע ולראוֹת.

וציוה לאסוֹר הפעם את המרכבה החדשה לשני סוּסים. אחרי שר' אהרוֹן שתה בחדר המבשלוֹת שלוֹש כוֹסוֹת חלב צוֹנן, ישבוּ שניהם במרכבה ונסעוּ אל האחוּזה הסמוּכה לקחת את הבן הבכוֹר, וּמשם נסעוּ שלוֹשתם אל העיירה ואל אחּוּזתוֹ של הגלח בוֹניפאצי מארקוֹבסקי.

ועוֹד באוֹתוֹ יוֹם לפנוֹת ערב, כשהעדר שב מן המרעה והתינוֹקוֹת מבית רבן, ראתה העיירה את מרכבת הכבוֹד הגבוֹהה, המרוּוחה והרתוּמה לשני צמדי סוּסים, עוֹברת כדרכה, כמרחפת דרך סיוּר אגדי, וּבתוֹכה יוֹשבים: הגלח באמצע, מימינוֹ יהוּדי קטן, מקוּמט, זקן מוּפלג, המנענע ראשוֹ כמנמנם, וּמשׂמאלוֹ יהוּדי אחר בעל צוּרה, גזוּז זקן וּבריא פנים, ועל מוֹשב הדוּכן, לצד הרכב הפרוּף והזקוּף, יוֹשב־עוֹמד, כמרחף באויר, ר' אהרוֹן צוילינג, הסרסוּר הידוּע, הלץ והשלוּמיאל, והוּא יוֹרה מבטים לכל הצדדים כתוֹבע: ראוּ, קבצנים, עד היכן יכוֹל יהוּדי חרוּץ להגיע, אל הנוטריון אנוּ נוֹסעים. קנאוּ, קנאוּ!

ועוֹד באוֹתוֹ ערב, אחרי תפילת מעריב, נשארוּ אברכים אחדים בקלוֹיז וּפירשוּ לכל פרטיו ודקדוקיו את החוֹזה, שנכתב ונחתם היוֹם אצל הנוֹטריוֹן בדבר אחוּזתוֹ של הגלח בוֹניפאצי מארקובסקי, שנמכרה לצמיתוּת לקלמן חקר בשביל בנוֹ מנילי (מניין להם כל הפרטים? אוֹזניים לכוֹתל – ואהרוֹן צוילינג אינוֹ יכוֹל לשמוֹר סוֹד). במשך ארבעה שבוּעוֹת מיוֹם חתימת החוֹזה על הגלח לפנוֹת את האחוּזה מכוֹל וכוֹל. כל הבניינים והגן והשׂדוֹת וחלק גדוֹל מן המשק החי וכל כלי העבוֹדה, חוּץ מן המטלטלים שבארמוֹן פנימה, עוֹברים לרשוּתוֹ הגמוּרה של ר' קלמן בשביל בנוֹ, החל ביוֹם א' של השבוּע הבא. המוֹכר מניח לעצמוֹ רק חלק של המשק החי והכלים (לפי רשימה מיוּחדת) ואת כל הרהיטים, שעליו להסיעם מכאן במשך ארבעת השבוּעוֹת הנקוּבים. החל ביוֹם א' של השבוּע הבא יבוֹא בנו של הקוֹנה עם משפחתוֹ לגוּר בארמוֹן – במחצית אשר מצד מזרח, הפוֹנה אל השער – והמוֹכר יישאר במחצית השנית עד תוֹם ארבעת השבוּעוֹת הנ“ל. במשך ארבעת השבוּעוֹת האלה הרשוּת הגמוּרה בידי הקוֹנה להשתמש בכל הנכסים הנדים ושאינם־נדים, העוֹברים לרשוּתוֹ כרצוֹנוֹ, הוּא בעצמוֹ אוֹ שליחוֹ כמוֹתוֹ, ואין למוֹכר להפריעוֹ בכל מה שהוּא בא לעשׂוֹת, הן לבנוֹת והן להרוֹס, הן להוֹסיף והן לגרוֹע, כמוֹ כן אין לקוֹנה, אֹוֹ למיוּפה כוֹחוֹ, במשך הזמן הזה לבוֹא בלי רשוּת מפוֹרשת אל כל המקוֹמוֹת בחצר – וּמחצית הארמוֹן מצד מערב כלוּלה בתוֹכם – המסוּמנים על פני התרשים הרצוּף לחוֹזים בצלבים אדוּמים. המקוֹמוֹת האלה הם רשוּתוֹ הפרטית של המוֹכר עד תוֹם מוֹעד ארבעת השבוּעוֹת הנ”ל. מחיר כל הרכוּש הנמכר כיוֹם הוּא 50 אלף ר“כ, שהסכוּם הזה משתלם למוֹכר במזוּמנים, חציוֹ עם חתימת החוֹזה, וחציו עם פינוּי האחוּזה על ידי המוֹכר למוֹעד הקבוּע. וּבאם יוֹאיל המוֹכר, כתוֹם המוֹעד הקבוּע, להשאיר בידי הקוֹנה גם את האינוונטאר החי והדוֹמם המפוֹרט ברשימה המצוֹרפת ( חוּץ מן המטלטלים שבארמוֹן פנימה) במלוֹאוֹ – על הקוֹנה להוֹסיף על התשלוּם בסכוּם 25 אלפים ר”כ עוֹד 7 אלפים ר"כ במזוּמנים, וּבזה תקוּם כל האחוּזה וכל אשר בה (חוּץ מן המטלטלים וכו') למקנה לצמיתוּת לקוֹנה קלמן חקר, בשביל בנוֹ מנילי חקר. ולראייה באוּ על החתוּם וכו' וכו'.

הדבר קם ונהיה איפוֹא: הגלח בוֹניפאצי מארקובסקי, זה שהשקיע במשך עשׂרים ושתיים שנה מדי שנה בשנה סך חמשת אלפים ר“כ באחוּזה להגדילה ולהאדירה, אחּוּזה זוֹ שרגל אשה ויהוּדי לא רמסה חצירה מיוֹם בוֹאוֹ לשבת בה, מכר עתה את כל רכוּשוֹ ליהוּדי פשוּט, לר' קלמן חקר, הזקן הכילי והממוּרטט, וּבעוֹד ימים אחדים יבוֹא הנה בנוֹ של יהוּדי ממוּרטט זה, ר' מנילי החסיד, עם כל הכבוּדה שברגליו, זוֹ משפחתוֹ הגדוֹלה, ועם אשתוֹ המטוֹרפת ועם מלמד מיוּחד בעל משפחה (הכוֹל ידוּע בעיירה!) ויהא עוֹשׂה בה כאדם העוֹשׂה בתוֹך שלוֹ. אי־אי־אי, גדוֹלים מעשׂי אלהינוּ! מי מילל וּמי פילל? וכל זה עשׂה השלוּמיאל הכזבן הזה, ר' אהרוֹן צוילינג, בחלקת לשוֹנוֹ וּבחריפוּת שינוּנוֹ. הוֹ, ר' אהרוֹן זה – מעתה יש לנהוֹג בוֹ כבוֹד ודרך ארץ, שאם נבוֹא חשבוֹן נראה – חכּוּ מעט – כמה דמי סרסרוּת יקבל מעסק זה? מחיר האחוּזה הוּא 50 אלף ר”כ, ואם ימכרוּ לר' קלמן גם “שאר הירקוֹת” – עוֹד 5 אלפים, נגיד שהוּא מקבל, כנהוּג על פי דין, רק 5 למאה, יוֹצא לך 2500, אוֹ עוֹד 250. ועתה לך ודבר עמוֹ! הרי תצטרך להסיר מפניו את הכוֹבע. אתם משערים לכם את היהירוּת שתיכנס בוֹ? כבר היוֹם בשבתוֹ על דוּכן המרכבה היה כתיש שנעשׂה לראש הקהל.

– אבל הוּא ניבא וידע מה ניבא. זוֹכרים אתם? “אפשר שנתפלל עוֹד בארמוֹן הגלח במניין”. הרי שמעתם שבביתוֹ של ר' מנילי יש “ספר תוֹרה”, וּבודאי יעשׂה שם “מניין”. כי למה לא יעשׂה “מניין”? בני הבית בלבד, חוֹשבני, יצטרפוּ למניין. ואם יחסר אחד אוֹ שניים – ימצא מי שילך שמה אפילו חצי תחוּם שבת, אתם משערים לכם את הקידוּש ואת הכיבוּד שיהיוּ שם! אף על פי, בודאי שמעתם, שאשתוֹ מעוֹרבת בדעת, ר"ל. אי־אי־אי, יהוּדי יקר כזה, חסיד נלהב כזה, בן תוֹרה ובן גבירים, וּבאה עליו פוּרענוּת כזוֹ!

– הוּא כבר קנה בית.

– מי, ר' מנילי?

– גוֹלם! למה למנילי בית כשיש לוֹ ארמוֹן! כונתי לר' אהרוֹן.

– ביתוֹ של מי?

– יש אוֹמרים – ביתוֹ של המוֹכסן, ויש אוֹמרים – ביתוֹ של הקצב, ויש אוֹמרים – ביתוֹ של שוינינסקי “מכה החזירים”.

– מה שהוּא יכוֹל! להקריב כוֹתל בכוֹתל… אוֹמרים שחקר הזקן הבטיחוֹ לקנוֹת לוֹ שטריימיל יקר, נוֹסף על דמי הסרסרוּת.

– אוּלי גם שרשרת זהב ויעשׂהוּ חתן לנכדתו?

– עפר לפיך, לץ שכמוֹתך!

– יש לוֹ אחד עשׂר בנים.

– למי? לר' אהרוֹן?

– בהמה! לר' מנילי. אי, הוּא חסיד בוער! נוסע שלוֹש פעמים בשנה לר' דויד’ל.

– מצא לוֹ צדיק!

– מה בכך? כלוּם אין ר' דויד’ל מזרע הריז’יני? אוֹמרים דוקא שהוּא בעל מוֹפת.

– כן, ואשתוֹ שוֹכבת זוֹ השנה העשׂירית בשיתוּק איברים, ר"ל. טפוּ!

– עם הארץ! אין יוֹרקין על “רבנית”.

– הסוּ, שכחנוּ לגמרי! וּמה יעשׂה הגלח?

– יתגייר!

– ישׂא את אלטה לא התרנגולנית.

– יסע לפּריז.

– ירקד שם עם “נפקוֹת”.

– נפקא מינה, יהי כפרתם של ישׂראל.

– שמא תציע לוֹ לעשׂוֹת עמך שוּתפוּת בעסק הסמרטוּטים?

– שמע, צריך לנסוֹת לגשת שמה. הוֹאיל והוּתרה הכניסה – ניכּנס. מה נפשך, אפשר שנרויח אילוּ אגוּרוֹת.

– אוֹמרים שהוּא שב מן הנוֹטריוֹן וסגר עצמוֹ בדירתוֹ.

– מה שייך סגר? נדפוֹק על הדלת עד שיפתח.

– שכחת שיש לוֹ כלבים.

– רק כלב אחד שאינוֹ נוֹבח כלל.

– אוֹמרים, שיש לוֹ חדר מלא כלי זין.

– גלח וכלי זין? לא מתקבל על הדעת.

– ני, צריך ללכת הביתה. יהיה לי כבר “סוֹף שחוֹר” מן הפלוֹנית שלי.

– מתחיל יוֹרד גשם.

– על שׂדוֹתיו של ר' מנילי.

– אה, ריח חדש לגשם.

– ישלח לוֹ אלהים את הברכה!

– מטל השמיים וּמשמני הארץ!

ו. ר' מַנֶּלִי וּבְנֵי בֵיתוֹ בָּאִים וְכוֹבְשִׁים לָהֶם אֶת הָאֲחֻזָּה

בשלוֹשה קרוֹנוֹת גדוֹלים בא ר' מנילי וּביתוֹ בעשׂר שעוֹת בבוֹקר אל האחוּזה, אחוּזתוֹ – כוּלם עמוּסים רהיטים, כלים, מצעוֹת, ארוֹן קוֹדש ואנשים, נשים וטף. בין הבאים היה שוּב ר' חיימ’ל רוּח השׂדה וּבנוֹת ביתוֹ. אך הגיעה לר' חיימ’ל השמוּעה על קניית האחוּזה, מיהר אל ר' מנילי והוּסכם ביניהם, שגם הוּא ילך עמהם לגוּר שם.

כשהגיעוּ הקרוֹנוֹת בגניחה וחריקה אל השער, עמדוּ בשוּרה זה אחר זה. במרחק מה מאחריהם הלכוּ אילוּ נערים מנערי החדר, שנתחמקוּ מתלמוּדם לספק את סקרנוּתם. בנוֹ הבכוֹר של ר' מנילי, נטע, זה שנתחנך בשנים האחרוֹנוֹת באחוּזת זקינוֹ, קפץ מעל הקרוֹן הראשוֹן (והוּא לבוּש קצרים, בתי שוֹקיים ברגליו, וּמגלב בידוֹ) ודפק על שער הברזל. בא הלאקיי הזקן, פראנצ’ישק, הציץ מבעד לסבכה, פתח את השער וּמסר מתוֹך שתיקה את המפתח לידי הבחוּר. הקרוֹנוֹת נכנסוּ זה אחר זה. לבּוֹת כל היוֹשבים עליהם – חוּץ, אפשר, מלבּה של המטוֹרפת – נקפוּ בחרדה. חצר הארמוֹן היתה דוֹממת לגמרי. לא נראה בה לא אדם, לא בהמה, לא עוֹף. אפילוּ כלב לא חרץ לבאים את לשוֹנוֹ. הארמוֹן היה מבהיק בחַמה, וחצר המשק היתה מוּטלת במוֹרד קצת כעזוּבה, אוֹ כמכוּשפה. על הכּיכּר הישרה, הזרוּעה כוּלה חצץ דק ונקי, לפני שער הארמוֹן, היוּ נעוּצים מקלוֹת צבוּעים אחדים: סימני תחוּמוֹ של הגלח, עד שיצא מכאן לגמרי. איש מן היוֹשבים על גבי מטען הקרוֹנוֹת לא העז לרדת, אף לא להניע איבר. אך הבחוּר נטע ניגש אל סוּסי הקרוֹן הראשוֹן, טפח להם על לחָייהם מזה וּמזה, וּמשם פּקד לנוֹסעים שירדוּ. הראשוֹן קפץ על הארץ ר' חיימ’ל, ה“בּקישה” הארוּכּה נאחזה באוֹפן העגלה, וכמעט נפל. אך קפץ קפיצוֹת אחדוֹת ועמד על רגליו. הוּא חיכּך ידיו זוֹ בזוֹ ונשׂא עיניו אל ר' מנילי:

– ני, ר' מנילי, צריך שירד ויברך “שהחיינוּ”. מלכּה, מה אַת יוֹשבת? איזוֹ מלכוּת כאן! עין לא ראתה!

ואז התחילוּ כל בני הבית גוֹלשים ויוֹרדים זה אחר זה, מתחילה הגדוֹלים, אחר הקטנים וּקטני הקטנים. אחרוֹנה ירדה המטוֹרפת בעזרתה של מלכּה, אשת המלמד. היא לא הביטה על סביבה, כי אם התחילה מיד מחפּשׂת תחת הקרוֹנוֹת ולא התרחקה מהם. מוֹטילי הבן הפּוֹחז מיהר אליה, אחזה בשׂפת שׂמלתה וּמשכה לאמצע הכּיכּר.

בשער הבית הוֹפיע שוּב הלאקיי הזקן, וּפניו הקמוּטים בין שתי פּאוֹת הזקן חיורים מאוֹד. הוּא עמד בזקיפת קוֹמה וּבנימוּס וּבעיניו ניצנץ משהוּ דוֹמה לדמעה. הוּא חיכּה עד כי יעלוּ הבאים במעלוֹת האחדוֹת אל מבוֹא הארמוֹן. ראשוֹן עלה נטע. פראנצ’ישק הראה לוֹ את הכּניסה והצבּיע לצד מזרח של הבית:

– בבקשה!

שאר הבאים התחילוּ עוֹלים אף הם בשוּרה ארוּכּה: בראש ר' מנילי, אחריו המלמד, אחריו אשתוֹ וּשתי בנוֹתיו (הן הוֹבילוּ את נסי המטוֹרפת), אחריהן בנוֹתיו וּבניו של ר' מנילי, הגדוֹלים עם הקטנים. כעבוֹר רגעים אחדים יצאה המטוֹרפת לבדה והתחילה מחפּשׂת שוּב בין הקרוֹנוֹת ותחתיהם – צחוֹק לעגלוֹנים. אחר יצא נטע בחיפּזוֹן ואחריו עוֹד שניים מאֶחָיו והתחיל מפקד לעגלוֹנים שיפרקוּ את המשׂא. העבוֹדה התחילה וּבחצר קמה תנוּעה. מיד מילאוּ את הכּיּכּר רהיטים וכלים וחבילוֹת, קש וּניירוֹת וּסחבוֹת. לסוּסים ניתן מספּוֹא בשׂקים והם זוֹררוּ והטילוּ מים וּגללים. אחת הסוּסוֹת זקפה פתאוֹם את אוֹזניה וצהלה. מן האוּרוה שבחצר המשק ענתה צהלה קוֹלנית. צהלתוֹ של הסוּס הערבי אוֹ האנגלי. צהלה זוֹ הבעיתה את כל הבאים ועמדוּ רגע לראוֹת אם אין מישהוּ בא. מצד הארמוֹן, שנכנסוּ שמה הבעלים החדשים, נפתח חלוֹן ברעש ור' חיימ’ל הוֹציא את ראשוֹ לגרוֹף את חוֹטמוֹ בתרוּעה גדוֹלה. קוֹלה של מלכּה היה הוֹלך כבר וּמהדהד בחדרים הגדוֹלים. המטוֹרפת ישבה על אבן בפאת ערוּגה והביטה נכחָה בתמהוֹן עצב. שני ילדים התרחקוּ ועמדוּ מתבּוֹננים בעד משוּכת הרשת אל חצר המשק.

– היכן הוּא? – שאל שמאי את נטע.

– נסע ב“רביעייה”, – ענה נטע בלי רצוֹן – אין זה עסקך, אתה השגח שלא ישברוּ את כרעי הרהיטים.

מחצר המשק עלה וּבא הסוֹכן הפּוֹלני, לבוּש מעיל עוֹר מַבהיק וּבתי שוֹקיים גבוֹהים וּמצוּחצחים, הביט אל הבאים ואל מעשׂיהם, ניענע בראשוֹ, עבר ליד הקרוֹנוֹת וּבין החפצים המפוּזרים, פעם וּפעמיים, אחר שב אל חצירוֹ.

היה מצב רוּח קשה. דבר מה זר וגדוֹל הכבּיד על הלב. התנוּעוֹת היוּ רתוּקוֹת. אילוּ היה הוּא לפחוֹת כאן. אבל הוּא נסע; מי יוֹדע מה יעשׂה כשיחזוֹר! כוּלם ראוּ את עצמם כמבלעים איזה דבר, שהיה נתוּן עד עתה בתוֹך שלטוֹן של קסמים. האם לא יינזקוּ, חלילה?

אך הנה הוֹרידוּ בזהירוּת את ארוֹן הקוֹדש הקטן. ר' מנילי ור' חיימ’ל מיהרוּ החוּצה והחזיקוּ בקרנוֹתיו, אך בעיקר נשׂאוּהוּ הבנים, הרימוּהוּ על המעלוֹת והכניסוּהוּ בלב פוֹעם פנימה אל החדר הראשוֹן. ועתה הוּקל קצת ללב. עתה כאילוּ ניתן מגן לכוּלם.

הנער עדין הפּנים הלך והקיף את הבית עד התחוּם המסוּמן במקלוֹת כמחפּשׂ איזה דבר: האין כאן כל פסל קדוֹש, כל צלב? וּכשלא מצא כלוּם, הוּנח גם לוֹ. בלבוֹ היתה כל הבוֹקר מוּעקה עד להתפּלץ.

לאט לאט הכניסוּ את החפצים כוּלם. אשת המלמד יצאה, אחזה ביד נסי והכניסַתּה בדברי פּיתּוּי הביתה. קראוּ לילדים. הקרוֹנוֹת הפכוּ פניהם ונסעוּ אף הם, ורק עקבוֹת מי רגליהם וגלליהם של הסוּסים נשארוּ, וכן גם חריצי האוֹפנים בחצץ. התגוֹלל גם מעט קש מפוּזר וקרעי חבלים.

וּכשחזר בצהריים הגלח בּוֹניפאצי מארקובסקי במרכּבתוֹ, ראה חבל ארוֹך מתוּח בגן מעץ אל עץ ועליו כבסים מתייבּשים, גדוֹלים וּקטנים מכל הצבעים. על המעלה העליונה, מצד ימין, עוֹמד מיחם לא נקי ועשן עוֹלה מארוּבּתוֹ. פראנצישק מיהר לקראתוֹ וּפתח את המרכּבה. הגלח האפיל בגבּוֹתיו על עיניו, ירד לאִטוֹ, ציוה לרכּב להכניס את הסוּסים והמרכּבה לחצר, וּבעצמוֹ עלה לפני המשרת במעלוֹת ונבלע לתוֹך הבית.

למחרת בבוֹקר התחילה ההמוּּלה בחצר האחוּזה. הבן הבכוֹר, נטע, הביא כמה שׂכירים מן האיכּרים, ורץ עמהם ממקוֹם למקוֹם והראה להם את העבוֹדה אשר עליהם לעבוֹד. הילדים מילאוּ את כל פּינוֹת הגן והחצר, מחוּץ לתחוּם המסוּמן, הפריחוּ את פּאוֹתיהם וציציוֹתיהם, קפצוּ וקראוּ זה לזה בקוֹל בלשוֹנם. אחד טיפּס ועלה על עץ ערמוֹן והיה קוֹרא מבּין הענפים קוּקוּ. המיחם עמד שוּב על המעלה והעלה עשן, מבּפנים נשמע קישקוּש של כלים. אחר יצאה המשרתת פרוּעת השׂיער, הניחה על החצץ הנקי ליד המשאֵבה כמה סירים וּמַחבתוֹת ואִלפּסים, תלתה את עצמה על בּרכּיה והתחילה משפשפתם בחצץ בכוֹח וּבנענוּע כל גוּפה המסוּרבּל. אחד השׂכירים טילטל בדלי מים אל הבית פּנימה, טילטל בלי סוֹף והרטיב את כל המעלוֹת. מן החלוֹן הפּתוּח בקע ניגוּן תלמוּדוֹ של ר' מנילי, וקוֹלוֹ הדק של המלמד מתערב ועוֹלה עמוֹ. הנער עדין הפּנים התהלך לנפשוֹ בין הערוּגוֹת והעצים, עד החממה הגיע, התבּוֹנן סביביו, למטה וּלמעלה, וּבידוֹ ספר קטן ואצבעוֹ תחוּבה בין דפּיו – בוַדאי “יוֹסיפוֹן” או “בחינוֹת עוֹלם”. מלכּה, אשת המלמד, כבר היתה פעמים אחדוֹת בחצר המשק והביאה משם: ביצים שנמצאוּ בלוּל התרנגוֹלוֹת, חלב וירקוֹת. גם אחת מבנוֹתיה הלכה שמה לבדה, אך שבה כעבוֹר רגעים מספּר בצריחה וּבבהלה: ה“פּריץ” ביקש לחַבּקה. אך היא נמלטה מידוֹ, הוּא רק צבטה בזרוֹעה; והיא חפתה את השרווּל הצר והראתה את הסימן הכּחוֹל. האֵם גערה בה וציותה עליה שלא תצא מן הבית. נסי היתה מתהלכת ליד הארמוֹן עטוּפה בסוּדר גדוֹל שנגרר לארץ מכוּוָצה ורוֹעדת, כאילוּ חוֹרף עתה. היא חיפּשׂה ותרה בעיניה הבוֹערוֹת־העצוּבוֹת, עברה פעם גם את מקלוֹת הציוּנים, אך הבן עדין הפּנים מיהר אליה, אחז בידה והחזירה משם.

– שם, אסוּר, אמא, יש כלב… – שידל אוֹתה. והיא הלכה אחריו, עד שהוֹשיבה על המעלוֹת.

בשעה עשׂר הקיש פראנצישק על דלת חדר התורה של ר' מנילי, וּכשנקרא להיכּנס, מסר בקשה בשם היגוֹמוֹשץ להמעיט מעט את הרעש.

– תיכף וּמיד, אדוֹן! – קפץ ר' חיימ’ל רוּח השׂדה כנגדוֹ, אחר נפנה והתחיל מצעק בעד החלוֹן, שישקטוּ שם. לקוֹל הקוֹרא בא נטע ושאל מה קרה. כששמע מה העניין, פנה משם ורטן:

– משוּנה, כיצד אפשר לנהל משק בלי רעש! – והלך לוֹ.

בעוֹד חצי שעה עמדה המרכּבה עם ארבעת הסוּסים לפני שער הארמוֹן. הגלח יצא בלויית הלאקיי. לא הביט ימין וּשׂמאל. היה בוֹ משהוּ של “רבי”, להבדיל. עלה ויצא מן החצר. בצהריים באוּ אנשים שוֹנים, בני ברית ושאינם בני ברית, התהלכוּ עם הסוֹכן לבוּש מעיל העוֹר בחצר המשק, אחרי כן הביאוּ עגלוֹת וסַבּלים, והוֹציאוּ מתוֹך החצר כמה דברים מן המשק החי והדוֹמם. הגלח חזר כעבוֹר שעתיים, הקיף במרכּבה את הגן ויצא שוּב את השער. הנער שישב על האילן הכריז, שהוּא נוֹסע לצד שׂדוֹת החיטה, הוּא רוֹאה את המרכּבה נוֹסעת שמה.

אחרי הצהריים בא פּרלמוּטר, האֶקוֹנוֹם, שנשלח על ידי ר' קלמן לנהל את עבוֹדת האחוּזה. הוּא נכנס ראשית כל אל האוּרוָה, בחר לוֹ סוּס, ציוה לחוֹבשוֹ, עלה עליו והתחיל דוֹהר בחצר וּבגן בין המדשאוֹת, דהוֹר ושוֹב. ואחר יצא גם מן השער, עבר כברת דרך, העלה אבק ושב מלוֹהט פּנים, ירד בקפיצה, טפח לוֹ לסוּס על פיו ועל צוארוֹ וכל פניו חייכוּ משׂביעת רצוֹן.

– אתה כבר בחרת לך סוּס? – אמר אל נטע – בחר לך אחד. גם בין אלה שלנוּ ישנם אחדים מצוּינים. איזוֹ הזנה! איזה ניקיוֹן! חוֹששני, שכעבוֹר חוֹדש לא יכירוּ אוֹתם. ראית רתמוֹת!

נטע עמד רגע ועיפעף בעיניו, אחר אמר:

– צריך לשלוֹח שני סוּסים לשני הדוֹדים רפאל וּמיכל – הם אוֹהבים סוּס נאה וישׂמחוּ על המַתּנה. מתי נתחיל בעבוֹדה בשׂדה?

– היוֹם אני רוֹצה לראוֹת מה יש כאן. אדבר עם הפּוֹעלים, אעבוֹר בשׂדוֹת ואראה מה יש לעשׂוֹת. הזקן ציוה לזרוֹע את אדמוֹת הבּוּר תלתן. יש לקווֹת, שלזרע התלתן יהיה מחיר השנה. מה שלוֹם אבא?

– אבא? לוֹמד עם ר' חיימ’ל. – ענה הבחוּר וניענע בידוֹ – הנַח לוֹ! אני אהיה כאן בעל הבית.

עוֹדם עוֹמדים וּמדבּרים בא שנית הגלח. הם הפסיקוּ שׂיחתם והביטוּ. הפעם ירד ועלה לדירתוֹ.

– עת ארוּחת הצהריים אצלוֹ, – קרץ עין האֶקוֹנוֹם.

– הוּא אינוֹ מַשמיע הגה, כאילוּ מילא פיו מים, – העיר נטע – כנראה, איננו מלא שׂמחה כלל מזה שאנחנוּ נמצאים כאן ברשוּתוֹ. הוּא כבר שלח לבקש בבוֹקר שלא יהיה רעש. יחכּה עוֹד יוֹם יוֹמַיים וישמע קוֹלוֹת כאלה, שלא שמע כמוֹתם מימיו.

– מתי הוּא מפנה את המקוֹם?

– לפי החוֹזה, בעוֹד שלוֹשה שבוּעוֹת וחצי. כמדוּמה, שאנוּ נוֹציא אוֹתוֹ מפּה קוֹדם הזמן.

– איזה הוֹן משוּקע כאן! הכּוֹל חדש וחזק וּמוּבחר וּמכוּוָן לתכלית. ראית את לשכּת הכלים באוּרוָה? הפּרוֹת עוֹמדוֹת על רצפת בּיטוֹן. ישנן שׂמיכוֹת בשביל הפּרוֹת. האבוּסים עשׂוּיים אבץ. צינוֹרוֹת הסקה מתוּחים בכּוֹל.

פתאוֹם נשמעה שריקת חירחוּר ממוּשכה. המסיחים נפנוּ נבהלים קצת: הנער הפּוֹחז רץ על פני הכּיכּר וּבפיו גרגרת עוֹף טרייה, והוּא נוֹפח בה בכל כוֹחוֹ וּמנענעה באויר. נטע רץ אליו, תפסוֹ מאחוֹר בשתי זרוֹעוֹתיו ולחצן בחָזקה, הוֹציא מפיו את הגרגרת וטפח בה פעמים אחדוֹת על פניו. כשהרפּה ממנוּ, בעט בוֹ הנער מאחריו וּברח. האֶקוֹנוֹם עמד ועיניו נשׂוּאוֹת אל הדיוֹטה השנית של הארמוֹן. דירתוֹ של הגלח היתה שקוּעה בדממה, הוילאוֹת היוּ מוּרדים.

המטוֹרפת ישבה על אבן ושרה קינה חשאית. המבשלת יצאה וקראה לכל הילדים, ילד ילד בשמוֹ, להיכּנס לשתוֹת תה. קוֹלה הידהד זרוֹת בכל החצר. גם האֶקוֹנוֹם נכנס.

מיוֹם ליוֹם הלך הרעש בחצר האחוּזה הלוֹך ורב. ר' חיימ’ל רוּח השׂדה התרוֹצץ והיה בכל מקוֹם. הוּא גם חָלק עצוֹת לנטע ולאֶקוֹנוֹם. ר' מנילי עצמוֹ טייל במשעוֹלים בירמוּלקה החדשה וציציוֹתיו מטפּחוֹת על מכנסיו הקצרים המקוּשרים על בּרכּיו וּפיזם לנפשוֹ “תנועה” חסידית. אשת ר' חיימ’ל נכנסה לתוֹך תפקידה והתקוֹטטה בקוֹלי קוֹלוֹת עם בנוֹתיה ועם בני ר' מנילי. הבנים השתוֹבבוּ ולא רצוּ ללמוֹד. הבנוֹת צוחוּ מחמת תעלוּליהם של אחיהן. נסי היתה מהלכת כצל כפוּף בין האנשים והבניינים, אך נזהרה שלא להתרחק יוֹתר מדי מן הבית. קוֹנים באוּ, נשׂאוּ ונתנוּ עם הסוֹכן והוֹציאוּ בהמוֹת, עוֹפוֹת וחפצים. עגלוֹת וּקרוֹנוֹת נכנסוּ לחצר ריקים ויצאוּ מליאים. עניים, גבּאי צדקה, סרסוּרים היוּ יוֹצאים ונכנסים בלי הרף. רק ר' אהרוֹן לא הראה את פניו. האֶקוֹנוֹם כבר החזיק ברסן העבוֹדה ודהר כל היוֹם על סוּסוֹ. נטע דהר אחריו על סוּסוֹ הוּא. בחצר המשק וגם בגן כבר התגוֹללוּ אילוּ אוֹפנים שבוּרים, חלקי מכוֹנה, שׂקים ריקים. הלבנים על החבל נתרבּוּ. מחדר המבשלוֹת נשמע קוֹל קוֹפיץ וצויחת טיגוּן וריחוֹת חריפים וּמגרים מילאוּ את האויר. הפוֹעלים החדשים התרבּוּ מיוֹם ליוֹם. בּוֹניפאצי מארקוֹבסקי היה מבלה רוֹב שעוֹת היוֹם במרכּבה (הימים היוּ יפים, בלי רוּחוֹת וּבלי גשמים). לפעמים היה מחזיק בידיו ספר פּתוּח וקוֹרא בוֹ אגב נסיעה. שב, הקיף את הארמוֹן, יצא שוּב סייר את השׂדוֹת, ושב שנית אל הארמוֹן. אך אל חצר המשק לא סר אף פעם אחת. בימים אלה ראוּהוּ עוֹבר ושב בעיירה. לא שמר עוֹד עתים כבראשוֹנה.

– מסכּן! כמשוּלח מקינוֹ, – אמרה בבית הבת הבּוֹגרת.

– מי הכריחוֹ למכוֹר את האחוּזה? – הצדיקה האֵם את הדין על הגלח.

– אחזוֹ הטירוּף, כך דרכם, – הסבּיר האב.

– הלואי שלא יזיק לוֹ לר' מנילי, – התפּלל השכן.

– יהודי כשר.

– בעל צדקה גדוֹל. עניים אינם פוֹסקים מביתוֹ.

– החצר מליאה יהוּדים. מַשקים להם חלב חמוּץ כמה שהם יכוֹלים לשתוֹת.

– ריוַח והצלה יעמוֹד עכשיו לקהילה. אוּלי יתקן את בית המרחץ.

– בשבת תהיה שם חנוּכּת הבית.

–יש לוֹ ספר תוֹרה. יהיה מניין.

– כל הקהל מתכּוֹנן ללכת שמה.

– נלך גם אנוּ. מימַי לא הייתי שם..

– כדאי, יש מה לראוֹת.

– אוֹ, לא עוֹד כבימי הגלח.

– הם ידלדלוּ, אם ירצה השם, הכּוֹל. יהוּדים!

– אמת, ר' מנילי הוּא בטלן, במחילה.

– מסַפרים, שאכל כבר הרבה מכספּוֹ של הזקן.

– לוֹמד תוֹרה, תענוּג לשמוֹע.

– הוֹלך בכל בוֹקר אל המקוה.

– מַחזיק מלמד מיוּחד בשביל עצמוֹ.

– שמעתם שם? רוּח השׂדה. ראש פוֹרח באויר.

– חסיד הוּסיאטיני, אך, כנראה, עלוּקה טוֹבה.

– יוֹשב עם משפּחתוֹ על ראשוֹ של ר' מנילי.

– התבוּאה בשׂדוֹת – עין לא ראתה. תהיה שנת ברכה.

– בר מזל הוּא קלמן חקר. כל מה שנפל לידוֹ – נהפּך לזהב.

– אבל המטוֹרפת, ר"ל. אוֹמרים שהיא מחפּשׂת ילד.

– הטירוּף בא לה משׂריפה.

– לא, מלידה קשה.

– לא, מבּרק שפּגע בביתם ביער.

– היא ילדה פּעמיים בטירוּפה.

– רחמנוּת על ר' מנילי.

– הלוַאי שיצא מן העניין בשלוֹם. הגלח מסתוֹבב כל הימים כזוֹמם מזימוֹת.

– אהרוֹן צוילינג אוֹמר, שהוּא יוֹצא מדעתוֹ מרוֹב חרטה.

– אה, לגוּר עם גלח בכפיפה אחת!…

ז. הַגַּלָּח טוֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ וְר' מַנֶּלִי נִצַּל מִמָּוֶת

מיד אחרי מכירת האחוּזה, עוד טרם יבוא ר' מנילי וּביתוֹ לגוּר בארמוֹן, תקפה את בּוֹניפאצי מארקוֹבסקי עצבוּת גדוֹלה. כארס חם פּיעפּעה העצבוּת והכבּידה בכל בתי נפשוֹ ולא מצא לוֹ מנוּחה. כמה שאימץ את רוּחוֹ ושיוָה לעיניו את בניין בית הכּניסה בכפר ואת עדתוֹ הקטנה והנאמנה, לא יכוֹל לגרש מנגד עיניו את מראה הדילדוּל והחוּרבּן של אחוּזתוֹ האהוּבה. וּכשבּאוּ היהוּדים וּמילאוּ את החצר והארמוֹן המוֹנם וּשאוֹנם – מלאה הסאה.

משמן בשׂרוֹ נרזה במידה ניכּרת, עד שניטלה מתחת לסנטרוֹ פּימה אחת והשנייה היתה תלוּיה כארנק ריק. עיניו עמקוּ ואדמוּ. הוּא לא יכוֹל לאכוֹל את ארוּחוֹתיו בעתּן, אף כי הטבּח השתדל בכל יכוֹלתוֹ לתבלן וּלטעמן. פראנצ’ישק הזקן אף הוּא היה שרוּי במרה שחוֹרה, וּשתי פּאוֹת זקנוֹ היוּ מבוּדרוֹת וּכאילוּ הלבּינוּ יוֹתר בימים האחרוֹנים. הוּא היה מלוה לפעמים את אדוֹניו, בשבתוֹ על מוֹשב הדוּכן ליד הרכּב, אך על הרוֹב היה נשאר בבית וצוֹפה וּמשגיח, שהכּוֹל בתחוּם היגוֹמוֹשץ יהיה מסוּדר וּמצוּחצח. שני המשרתים הנשארים קיללוּהוּ בחשאי.

אל האדוֹנים החדשים כולם התיחס פראנצ’ישק באיבה גלוּיה ולא רצה לדבּר עמהם מטוֹב ועד רע. על ברכוֹתיהם היה משיב בשׂפה רפה, כשהוּא פוֹנה והוֹלך לוֹ. באמת היה חוֹשש פן יראוּהוּ בבכיוֹ. רק בשני הימים האחרוֹנים נטפּל לשׂיחה עם הנער עדין הפּנים, תחילה בזהירוּת וּבלשוֹן קצרה, אחר כך בהתגלוּת לב וּבשטף לשוֹן. הנער הזה משכוֹ ברצינוּתוֹ, בנקיוֹנוֹ וּברוֹך עיניו. הוּא נזדמן עמוֹ בפינוֹת הגן, כשהוּא מתהלך עם המַזלף להשקוֹת את הפּרחים, נאנח ונאנק והסיח לנער את צערוֹ של אדוניו. תיאר לפניו כמה ממוֹן, כמה אהבה השקיע באחוּזה, ואת אשר שיפּרה ושיכללה, עד מדריגה זוֹ, ואיך הוּא מתהלך עכשיו כצל, קרוֹב לשיגעוֹן. למה מכר? אין איש יוֹדע, גבר תהפּוּכוֹת הוּא היגוֹמוֹשץ. יוֹם אחד היה שרוּי בכעס גדוֹל, הכּה את פקיד האוּרוָה והתעלל בשאר המשרתים, לא אכל ולא שתה, וּלמחר קרא את ה“פאַקטוֹר” –פּאן צוילינג, הוּא מכּירוֹ! – וזה הביא לוֹ בוֹ ביום את הקוֹנה, את זקינוֹ. אחר עבר לתנוֹת את צערוֹ הוּא: "הוֹי, הוֹי, כבר שׂבתי, פּאניצ’וּ (אדוֹני הצעיר), בשירוּתי. ואם גם אדוֹן זה יילקח ממני, אנה אני בא? עשׂרים ושש שנים עבדתי גראף רוּסי בקיוֹב. הוּא יודע היכן קיוֹב? כן, ברוּסיה, איזוֹ עיר! ארבעים כנסיוֹת בה! הו, עיר שכּוּלה זהב וּתכלת. הגראף הזקן אהבני אהבה עזה כמות. נער הייתי כשהוּצגתי לפניו. עשׂרים ושש שנה נחוּ עליו עינַי באכלוֹ וּבשתוֹתוֹ, הנעלתי לוֹ מַגָפיו וחלצתין. עשׂרים ושש שנה התקנתי לוֹ מדי ערב בערב את האמבּטי ושיפשפתי את גוּפוֹ הלבן כשיש. ידעתי כל קמט וכל נקוּדה בבשׂרוֹ, כמה פעמים סכתיו בשמן המוֹר. והנה, בצאתוֹ פעם ביוֹם סתיו מארמוֹנוֹ לעלוֹת אל תוֹך המרכּבה, יצא גם כלבוֹ עמוֹ, כלב תחש שפל רגליים ושמן, מבהיק משוֹמן כחזיר מפוּטם. הכלב הלחית ליד מבוֹא המרכבה, הניח כפּוֹ הקצרה על המעלה וייבּב כתינוק: רצה לבוֹא לתוֹך המרכּבה ולא יכוֹל להרים את גוּפוֹ המסוּרבּל. ראה הגראף המנוֹח את צערה של החיה, גחן, תפסה בשתי זרוֹעוֹתיו, הניפה והטילה לתוֹך המרכבה. אך תנוּפה זוֹ קרעה את קרביו. הוּא לא נסע עוֹד ביוֹם ההוּא, כי התחיל תיכף חש מכאוֹב פנימי. שישה שבוּעוֹת עוֹד התרפּא אצל גדוֹלי הרוֹפאים, היה גם בחוּץ לארץ, ביזבז את חצי הוֹנוֹ, מכר שתי אחוּזוֹת גדוֹלוֹת, אך לבסוֹף מת על ערשׂוֹ בארמוֹן; ואני, אני עצמתי את עיניו הטוֹבוֹת. “חיה בטוֹב, פראנצ’ישק יקר! אם העלבתיך פעם, סלח לי וּלנפשי החוֹטאת!” במלים אלוּ נפרד ממני הוּא, הטוֹב, הרחוּם, המנוֹח, עליו השלוֹם:! והלאקיי הזקן מחה בשרווּלוֹ דמעה מעל לחיוֹ. “אם יילקח ממני עתה גם היגוֹמוֹשץ – למה עוֹד חיים לעץ ריקבוֹן שכּמוֹתי? אדוֹן מוּזר, זוֹעף – וּבכל זאת אדוֹן”.

מרכּבת הגלח נכנסה אל החצר, וּפראנצ’ישק מיהר להסתלק מן הנער היהוּדי.

בינתיים ביקרוּ בבית ר' מנילי יהוּדים מיהוּדים שוֹנים. דיבּרוּ עם נטע, דיבּרוּ עם האֶקוֹנוֹם, קנוּ וּמכרוּ והלכוּ להם ואחירים באוּ במקוֹמם. פעם אחת היה שם גם הזקן, קלמן חקר. הוּא כאילוּ חידש את נעוּריו. התהלך בבוּרנוּסוֹ הקצר, וּבתי מגפיו המקוּמטים והמעוּפּרים הגיעוּ רק עד חצי רגליו והמכנסיים מכוּנסים לתוֹכם. הוּא ביקר בכל פינה, בכל בניין, הסתכל בכוֹל, שאל, נזף, ציוה להעביר חלק מן הבהמוֹת אל אחוּזתוֹ, הוּא ישלח אחירוֹת במקוֹמן. חבל, כאן תלכנה הבהמוֹת הטוֹבוֹת לאיבּוּד. הוּא חיוָה דעתוֹ, שיש גם לגדע וּלברא כמה אילנוֹת וּלהקטין את הגן ואת המדשאוֹת. בערוּגוֹת אפשר לגדל ירקוֹת. את החממה צריך להרוֹס לגמרי. חבל על האדמה היקרה. אפשר לזרוֹע תלתן אוֹ מספּוֹא לבהמוֹת. הוּא גם חפר במקלוֹ וּבדק את האדמה, פּוֹררה על כף ידוֹ הרוֹעדת, הריח, ליקק. כן, היא טוֹבה לצמח כּשוּת, יש לחשוֹב גם על זה: אפשר שבאביב הבא יקצוּ חלק מן החצר לגידוּל כּשוּת. כי למה יהיוּ מוּנחים כעשׂרים מוֹרג בּוּר? יוֹפי? אין זה עניין בשביל יהוּדי. וּמי יטפּל ביוֹפי זה? כלתוֹ המטוֹרפת? אֹוֹ אוּלי המלמד ר' חיימ’ל? חי־חי! הכּוֹל ילך לאיבּוּד. ראוּ את המדשאוֹת, שהן כבר עזוּבוֹת. הנה ענף אחד תלוּי שבוּר. הנה עמוּד השוֹבך נטוּי הצידה. פּרה התחַכּכה בוֹ, מה? סילוֹן המזרקה נשבר והמים שוֹתתים לתוֹך האגן ועוֹברים על שׂפתוֹ. נטע הנכד והאֶקוֹנוֹם עמדוּ לפני הזקן ביראת הכבוֹד ונהנוּ מדבריו. איזוֹ עין רוֹאָה! אילוּ רעיוֹנוֹת! כצעיר ממש! הם היוּ מוּכנים לעשׂוֹת את רצוֹנוֹ תיכף וּמיד.

הזקן עלה על הדוּפנית לנסוֹע הביתה. ר' מנילי עמד על המעלוֹת והאהיל על עיניו מפני השמש השוֹקעת:

–תבוא, אבא, לשבּת לחנוּכּת הבית?

– לא אבוֹא. אינו אוֹהב יהוּדים בציבוּר.

– יהיה גם הרב.

– אין לי צוֹרך ברב. השגח נא, מנילי, שלא תבזבז יוֹתר מדי כסף. וּמה היא?

– כנהוּג. אין שינוּי.

– והאדוֹן, איך הוּא מתנהג?

– שוֹתק, – ענה נטע במקוֹם אביו – הלואי שכּבר ניפּטר ממנוּ. הוּא מתגוֹרר כאן כרוּח רעה.

– ני, ני, צריך לסבּוֹל עוֹד מעט. אם ירצה השם, גם זה יעבוֹר. העיקר – לא לבזבּז כסף. להפוֹך הכוֹל לכסף. האחוּזה טוֹבה, השׂדוֹת מזוּבּלים, האינוונטאר הוּא יוֹתר מן הצוֹרך. לפחוֹת חמש שנים אפשר יהיה לנצל את האדמה. אחר כך נראה, אפשר שנעשׂה פּרצלאציה. כאן סמוּך לעיר יהיוּ הקרקעוֹת ביוֹקר. האיכרים הרוּתינים כאן עשירים, וכל אחד ירצה לקנוֹת לוֹ חלקה. נראה מה אפשר יהיה לעשׂוֹת. ני, חיה בשלוֹם, מנילי, וּלמַד לפעמים פרק משניוֹת לנשמת אמא, עליה השלוֹם. ראוּיה היא לכך. אלמלא היא מי יוֹדע אם היית מגיע לכאן… שלוֹם, פּרלמוּטר! אתה האֶקוֹנוֹם ועליך כל האחריוּת… חמישים אלף ר"כ – לא דבר קטן הוּא, חי־חי־חי! שלוֹם, שלוֹם!

והוּא שב לאחוּזתו.

חנוּכּת הבית הוּחגה ברוֹב הדר. היה יוֹם קיץ בהיר בימים: למן הבוֹקר נהרוּ מן העיירה יהוּדים עטוּפים בטליתוֹתיהם וילדים נוֹשׂאים אחריהם את הסידוּרים והחוּמשים, מפני שאין שם עירוּב. אלה באוּ אל ה“מניין”. החלוֹנוֹת היוּ פתוּחים ובחדר התוֹרה התפלל שליח ציבוּר יפה קוֹל, והקהל היה מתפּרץ פעם בפעם בהמוּלה גדוֹלה, שהדה חזר מחצר המשק. הפּרוֹת והסוּסים וּשאר בעלי חיים זקפוּ אוֹזניהם ותמהוּ, כי מימיהם לא שמעוּ קוֹלו כאלה. השמש שׂיחקה בכל מחמדי הגן והארמוֹן וקישטה אותם, כמוֹ למתן תוֹרה. באוּ גם כמה נשים עדוּיוֹת ברוֹב תכשיטיהן והיוּ מתפּללוֹת בחדר הסמוּך. ר' מנילי עצמוֹ קרא את פרשת השבוּע בקוֹלוֹ, קוֹל היוֹנים הכשר, אך הפעם היה הקוֹל רם, רוֹנן וּמנצח, וּבא כשמן הטוֹב בעצמוֹת כל הקהל. ר' חיימ’ל טילטל את עצמוֹ וּמשך את פּאוֹתיו ולא ידע מה יעשׂה, שיבליט את ישוּתוֹ. מלכּה אשתוֹ התהלכה בין הנשים, ניענעה בראשה וחייכה להן, כאילוּ היא היא עקרת הבית. והמטוֹרפת, אף היא לבוּשה שׂמלת חג בהירה ועטוּפה מטפּחת משי גדוֹלה, התהלכה שקיטה בחצר, והילדים יוֹצאים חליפוֹת אל המעלוֹת להשגיח עליה, שלא תיכּנס לתחוּם הגלח.

בּוֹניפאצי מארקוֹבסקי יצא בשעה תשע במרכּבה וחזר. הקיף את הגן ויצא שוּב. ויהי דמיוֹנוֹ כעוֹף זה, שקינוֹ בוֹער באש והוּא בא להציל את האפרוֹחים, אך אינוֹ יכוֹל לקרב מפני הלהבה. פעם אחת עלה במעלוֹת. הנער העוֹמד על המשמר פינה לוֹ את כל הבּיאה. הוּא נכנס, אך כעבוֹר רגעים יצא וּפניו אפילים. ישב במרכּבה ונסע, ולא חזר עד ערוֹב היוֹם. פראנצ’ישק היה כל הזמן למעלה. במשך כל שעוֹת אחר הצהריים באוּ המוֹני יהוּדים וגם הרב בתוֹכם, שתוּ יין וּתמד ושיכר, סיפּרוּ מעשׂיוֹת, אמרוּ “תוֹרוֹת”, שרוּ ורקדוּ, שתוּ לחיי ר' מנילי וּבירכוּהוּ וּמשכוּהוּ לתוֹך העיגוּל. גם קטנים נסחפוּ בריקוּד. יחידים התחמקוּ וּפרשוּ אל חצר המשק, התהלכוּ שם והתבּוֹננוּ, בדקוּ, מיששוּ ושבוּ בשטריימלים מוּפשלים למעלה מן המצח המזיע, כשהם פּוֹסעים בבגדי שבת על האדמה הרכּה והחמה פסוֹע ורנן, וּמטפּחתם האדוּמה כרוּכה על כף ידם אוֹ על צוארם. נטע הוֹציא את סוּסתוֹ מן האוּרוה והעבירה את כל החצר. היה לוֹ חשק רב לעלוֹת עליה וּלהדהירה פעמים אחדוֹת מסביב בחצר וּבגן, אך ר' חיימ’ל, שראה בעד החלוֹן, יצא אליו וגער בוֹ: “שבת!”, והבחוּר החזירה למקומה. הנער השוֹבב עלה על הערמוֹן וּמשם זרק אגוֹזים לילדים הזרים, שעמדוּ למטה וחטפוּ. רק הנער עדין הפּנים התהלך בבגדי שבת בצידי שבילים והיה כמדבּר אל עצמוֹ. פניו ענוּ בוֹ, שהוּא סוֹבל ייסוּרים מכל השׂמחה הזאת. פראנצ’ישק ישב בדיוֹטה השנייה ליד החלוֹן, נשען על זרוֹעוֹתיו, והסתכל דוּמם במחזה.

לפנוֹת ערב נפרד הרב, וכל הקהל התחיל מתפּזר מתוֹך שפע של ברכוֹת. ור' מנילי ור' חיימ’ל ואשתו מלוים את האוֹרחים וּמוֹדים להם על הכבוֹד ועל החיבּה. השמש השוֹקעת בערה בראשי האילנוֹת הירוּקים ירקוּת של תחילת קיץ. הילדים הזרים קטפוּ בגניבה מן השׂיחים פרחים וגרגרי בּוֹסר ותחבוּ לתוֹך כיסיהם. בעוֹד הקהל זוֹרם לצאת את השער, שבה מרכּבתוֹ של הגלח. רבים נטוּ הצידה ועמדוּ ביראת הכבוֹד, וּמהם בירכוּהוּ בפנים צהוּבּוֹת כשהם משתדלים להסיר את שטריימליהם מעל הירמוּלקוֹת. הוּא ישב מכוּנס במוֹשבוֹ, עיניו קמוֹת ואינוֹ מניד עפעף. מראהוּ הביא מוֹרא בלב כל רוֹאיו. וּכשירד מן המרכּבה בעזרתוֹ של פראנצ’ישק, לא נמצא עוֹד כל איש בחצר, רק המטוֹרפת לבדה ישבה על המעלוֹת, התנוֹדדה וּפירשׂה בידיה בלי קוֹל. הגלח עלה לאִטוֹ, עמד רגע לפני האשה, הסתכל בה, פשט את ידוֹ כמבקש להחליק על מטפּחתה, מטפּחת המשי, אך אסף את היד ונכנס.

למחר בבוֹקר, יוֹם א' בשבת, היתה התנוּעה רבּה בחצר. האֶקוֹנוֹם ונטע גייסוּ את כל הסוּסים והמחרישוֹת ואת כל השׂכירים לצאת לשׂדה הבּוּר לחרוֹש ולזרוֹע תלתן. עד מהרה התרוֹקנה החצר. הפּרוֹת יצאוּ אל העדר. המשק החי של הגלח נמכּר רוּבּוֹ. הסוֹכן לא בא. לר' חיימ’ל היה איזה עניין נחוּץ בעיירתוֹ וּפיתה אחד מתלמידיו שיסיע אוֹתוֹ בכרכרה קטנה. הילדים היוּ אפוֹא חוֹפשים מלימוּד ויצאוּ לשׂחק בחצר המשק העזוּבה. הנשים היוּ טרוּדוֹת בסידוּר הבית אחרי החג של אתמוֹל. המשרתוֹת עבדוּ בחריצוּת. אחת מהן השתפּכה בזמר יהוּדי עממי־בּכייני, שהזכּיר את זמר הבדחן בשעת כיסוּי הכלה. ר' מנילי ישב יחידי בחדר התוֹרה, שחלוֹנוֹ היה פתוּח לרוַחה, ולמד גמרא בניגוּן ערב, ניגוּן עוֹלה ויוֹרד. כל עוֹלמו של הקדוֹש ברוּך הוּא, אפילוּ הציפּוֹרים בין העפאים והיוֹנים על הגג, הקשיב לקוֹל התוֹרה. הגלח לא יצא לנסוֹע, כדרכוֹ, אל התפילה, אף כי הפעמוֹנים שלחוּ את קריאוֹתיהם הכבידוֹת מן העיירה. הוּא גם לא נראה בחצר. הוּא עוֹד ישן, כנראה, למעלה את שנתוֹ, כי התריסים היוּ מוּגפים.

בעשׂר שעוֹת קדרה פתאוֹם השמש, רוּח הגיחה מאיזה צד ונעשׂה קר מאוֹד. כנפוֹת החלוֹנוֹת התחילוּ לעוּף וּלצלצל. בני הבית נבהלוּ וּסגרוּם ברוֹגזה וּברעש. הילדים שבחצר המשק הוֹפיעוּ על הכּיכּר, נהדפים בידי הרוּח, והחצץ הדק מתנשׂא באויר כמצליף על פניהם ועל כל גוּפם. הם הצטמצמוּ, הליטוּ את פניהם בזרוֹעותיהם וּמצוּדדים והוֹלכים נמלטוּ אל המעלוֹת ונכנסוּ הביתה. פתאוֹם נשמעה דפיקה מרעישה למעלה בדיוֹטה העליוֹנה. דם כל היוֹשבים בבית נקרש. אך כעבוֹר רגע נכנס אחד הילדים והוֹדיע, כי הרוּח פתח חלוֹן למעלה בדירת הגלח, חבטוֹ בקיר וכל זכוּכיתוֹ נוּפּצה, והשברים מתגוֹללים בחוּץ על הארץ.

– יהיה גשם? – שאל ר' מנילי בניקוּש שיניים.

– אין רוֹאים כל עננים, רק ערפל צהוֹב, – אמר הנער עדין הפּנים, שהביט בחלוֹן והתכּנף.

– אני מתירא, – התפּרץ דוקא הנער השוֹבב – איה אמא?

הוּא התחיל בוֹכה, אחריו געתה בבכי ילדה קטנה.

– איה אמא? – חזר ר' מנילי, ואיש מבני הבית לא ידע היכן היא.

– צריך לחפּשׂה בחוּץ, – אמרה אשת המלמד וידיה המקוּמחוֹת תלוּיוֹת לה.

אך איש לא ההין לצאת החוּצה.

והנה התפּרצה אל החדר אחת מבּנוֹת חיימ’ל:

– היא יוֹשבת על הרצפה בפינת הפּרוֹזדוֹר ועוֹטפת בסמרטוּטים איזה גוֹלם של אבן.

היתה הרוָחה.

– מה השעה? – שאל ר' מנילי וענה לעצמוֹ: – רבע אחרי עשׂר. צריך להתפּלל. התפּללוּ, ילדים. הוֹציאוּ את התפילין והסידוּרים.

הילדים לא צייתוּ לוֹ והסתלקוּ אחד אחד מן החדר.

ור' מנילי ניגש בעצמוֹ אל ארוֹן הספרים, פתחוֹ והוֹריד מן המדף העליוֹן את התיק הגדוֹל. הוֹציא את הטלית של חוֹל ואת שני תיקי התפילין, של רש“י ושל רבנוּ תם, והניחם על השוּלחן. יצא ונטל את ידיו ושב, כשהן רטוּבּוֹת, ניגבן במגבת וּמילמל תפילה קוֹדם התפילה. הוֹציא את הטלית, פּרשׂה, בדק ונשק את ציציוֹתיה ועטרתה והתעטף בה כוּלוֹ ואמר ד' פסוּקים, אחר הניח תפילה של ראש וכרך ג' כריכוֹת על האצבע האמצעית. עמד בקרן זוית ליד ארוֹן הקוֹדש והתחיל מתנענע קלוֹת על הסידוּר הגדוֹל, סידוּר השל”ה הקדוֹש, ולא זז משם כחצי שעה, עד שיצא בשמוֹנה עשׂרה. והרוּח בחוּץ שוֹרקת וּמתהוֹללת, והחצץ פוֹרח ומתדפּק על החלוֹנוֹת הסגוּרים, והחוֹל חוֹדר דרך הסדקים ונוֹפל על הרצפה ועל הכלים. נשמעה שריקת הענפים בגן וחביטתם זה על זה. הסוּסים צהלוּ באימה. אף הפּר הגזעי נתן קוֹלוֹ בגעייה עמוּמה ועמוּקה, והיא היתה מתגלגלת כמוֹ מתהוֹם אל תהוֹם. התרנגוֹלים ההוֹדיים צוחוּ במקהילה. ר' מנילי התפּלל ברגש וּבדביקוּת וּבהתעוררוּת, שלא ידע כמוֹתם מימיו. כל נפשוֹ פנימה סערה בוֹ עם הסערה שבחוּץ.

פתאוֹם נשמעה דפיקת אצבעוֹת חזקה על הדלת מצד המסדרוֹן. ר' מנילי נבהל, נפנה ונהם כלפי הדוֹפק. הדלת נפתחה וּפניו הנבעתים של פראנצ’ישק נראוּ בה.

– היגוֹמוֹשץ קוֹרא לפּאן, שיבוֹא אל חדרוֹ תיכף, – אמר בקוֹל.

– ני־אוּ־אוֹ, – ענה ר' מנילי והראה על טליתוֹ ותפיליו. אחר הניע בידוֹ כאוֹמר: עוֹד מעט ואגמוֹר.

פראנצ’ישק סגר את הדלת והלך לוֹ. ראשוֹ של מנילי התחיל סוֹבב הוֹלך ונדמה לוֹ באוֹתוֹ רגע, שהוּא רוֹאה דמוּת אמוֹ, עליה השלוֹם, עוֹמדת בזוית שכנגד, אך לא היה לוֹ העוֹז להביט שמה. לא עברוּ שני רגעים ודפקוּ שוְב על הדלת.

– היגוֹמוֹשץ מחכּה לפאן חקר בחדר המשׂכּית. בבקשה לבוֹא עמי תיכף וּמיד. הדבר אינוֹ סוֹבל דחייה.

– ני־אוּ־אוֹ, – התחנן ר' מנילי אגב מילמוּל מהיר בתפילה. להפסיק לא יכוֹל וּלדבּר בלשוֹן הקוֹדש אל הנוֹכרי לא יכוֹל. הוּא כבר חשב לחלוֹץ את התפילין, כדי שיוּכל לבאר, שעוֹד מעט יבוֹא, אך הנה ראה ממש את אמוֹ עוֹמדת בפינה וּמאיימת עליו באצבע קטנה, שלא יפסיק מתפילתוֹ.

הלאקיי סגר את הדלת בדפיקה ונתרחק כבוֹרח.

כעבוֹר רגע בא במרוּצה, פתח את הדלת בלי דפיקה, וּפניו פני מת:

– היגוֹמוֹשץ אמר, שאם לא תבוֹא, יהוּדי, תיכף וּמיד – יחריב את הבית.

ר' מנילי היה מרעיד בידיו וּברגליו, חלץ בחיפּזוֹן את התפילין של ראש ושל יד והניחן לא כרוּכוֹת על השוּלחן, והנה הוּא רוֹאה שאמוֹ ניגשת אל השוּלחן, פוֹשטת את ידה וּמקרבת אליו את תיק התפילין של רבנוּ תם, מנענעת לוֹ בראשה וּמחייכת לוֹ בעיניה, כדרך שהיתה עוֹשׂה לפנים לשדלוֹ לאכילה – ונעלמת. שלוה גדוֹלה ירדה פתאוֹם על ר' מנילי, לקח את התיק והתחיל מוֹציא מתוֹכוֹ את התפילין הקטנוֹת, מתבוֹנן בהן וּמתיר את רצוּעוֹתיהן הדקוֹת.

פראנצ’ישק ראה את מעשׂה היהוּדי, פניו נשתנוּ, ירק וּברח. כעבוֹר חצי רגע שב, התפּרץ לתוֹך החדר, תפס ידוֹ של ר' מנילי המחזיקה בתפילין של יד וּמשכוֹ אחריו, והוּא נוֹשם בכבידוּת.

– מהר, מהר, הוּא רוֹצה להרוֹג אוֹתי… אוֹתך… באֶקדח, באֶקדח!…

בוּ ברגע נשמע קוֹל משוּנה, כצריחת חדוה, בפרוֹזדוֹר, – קוֹלה של המטוֹרפת שישבה ושׂיחקה בשבר האנדרטא, ששבר הגלח בשעת כעסוֹ. קמה דממה מוּפלאה. אפילוּ הרוּח נרתעה מן החלוֹנוֹת. וּפתאוֹם – פף! פּף! פּף! – שלוֹש יריוֹת של אקדח וּדבר מה כבד ורך נתחבּט לקרקע.

כל הבית כאילוּ התמוֹטט ונפל. פרצוּ יללוֹת מכל צד. נשמעה מרוּצת עשׂרוֹת רגליים. דפקוּ דלתוֹת. הרוּח השׂתערה על החלוֹנוֹת, כמוֹ ביקשה לפוֹתחם בכוֹח. פראנצ’ישק הרפּה מיד ר' מנילי וּברח בצעקה, כשהוּא משאיר אחריו את הדלת פתוּחה לרוָחה.

מאֵימת המות והגוֹיים יצא כל בית מנילי עוֹד באוֹתוֹ יוֹם לגוּר בעיירה, עד אחרי הלויית הגלח. במשך כל הבוֹקר ביוֹם המחרת נהרוּ המוֹנים, יהוּדים ונוֹכרים, לראוֹת את גוּפתו של בּוֹניפאצי מארקוֹבסקי, שעדיין מוּטלת היתה מתבוֹססת בדמיה על הרצפה היקרה, במקוֹם אשר כרעה נפלה.
הכלב אף הוּא מוּטל היה ירוּי ליד אדוֹניו. שני ז’אנדארמים מכוּדני רוֹבים עמדוּ בחדר הפּתוּח לכל בא ולא הניחוּ לנגוֹע בכל דבר, עד שיירשם הכוֹל כחוֹק. נטפי דם וּמוֹח ניתזוּ ודבקוּ בקיר שמנגד. תיבוֹת השוּלחן היוּ פתוּחוֹת, ועל השוּלחן היוּ מסוּדרים שוּרוֹת־שוּרוֹת עמוּדים של מטבעוֹת וּצרוֹרוֹת של שטרוֹת קשוּרים בפתיל. אלף עיניו של מלאך המות עוֹד היוּ ניבּטוֹת באפלוּלית החדר מכּל פּינה.

ביוֹם הרביעי היתה הלוייה. דגלים קדוֹשים וּצלבים גדוֹלים וגלחים בבגדי שרת והמוֹן אדם רב נמשכוּ לפני הארוֹן ואחריו. הארוֹן הטוֹבל בפרחים היה נתוּן במרכּבה הגבוֹהה, השחוֹרה, הרתוּמה לשני צמדי הסוּסים השמינים, אך עתה היוּ זנבוֹתיהם נגררים עד לארץ. עקב בצד עקב פסעוּ הסוּסים, וזמרת הדיאקונים ורנן הגלחים נישׂאוּ על גלי האויר השקט והחם וּמילאוּ את אוֹזני קהל היהוּדים, שעמדוּ אל החלוֹנוֹת והביטוּ דוֹממים בעבוֹר בּוֹניפאצי מארקוֹבסקי בפעם האחרוֹנה את העיירה במרכּבתוֹ. זקן אחד עמד, הסתכל ולעס מה בלי שיניים.

ביוֹם החמישי שב ר' מנילי וכל ביתוֹ בשלוֹם אל האחוּזה, אחוּזתו, אשר אין עוֹד לזר חלק בה (את שארית רכוּשוֹ, רהיטיו, וכל חפציו של המת הוֹציא שליחוֹ של הקאנוֹניקוּס, וּפראנצ’ישק נפרד מן הבית, כשהוּא כוֹרע על ברכּיו וּמנשק את הסף). וּבשבת היה שם שוּב “מניין”, ולא היתה בעיירה נפש מישׂראל, אפילו אלטה לאה התרנגוֹלנית הצוֹלעת על שתי יריכיה, שלא שמעה את ברכת הגוֹמל של ר' מנילי ושלא שׂמחה בשׂמחתוֹ עד צאת הכוֹכבים. גם ר' קלמן חקר עצמוֹ בא הפּעם, והיה יוֹשב בראש השוּלחן לימין הרב, נוֹהר וּמחייך וּמקיש באצבעוֹתיו לקצב הזמרה הנלהבה.

וּבעת אשר כל קירוֹת הארמוֹן נעוּ מריקוּדי העם ברעוֹ, וקוֹלוֹ של ר' אהרוֹן צוילינג הוֹלך וגוֹבר על כל הקוֹלוֹת, ישבה נסי, לבוּשה שׂמלת חג בהירה, בחוּץ על הארץ, תחת אילן מרוּחק, ונידנדה בזרוֹעותיה באהבה רבה את שבר האנדרטא, שהיה מחוּתל וּמלוּבּש כעוֹלל טיפּוּחים, ושרה לוֹ שיר ערשׂ בקוֹל דק וּממוּשך.

הנער עדין הפּנים השקיף עליה מן החלוֹן הפּתוּח שבדיוֹטה השניה ועיניו זלגוּ דמעוֹת.

---

בת ישראל בכפר (תרצ"ב)

מאת

אשר ברש

א

מאכסדרת העץ המגוּלפת של בית האחוּזה נראתה החורשה הקטנה שבמרחק המוֹרד, אחרי הנחל: כל היוֹם כעין הנחוֹשת, עם זריחת החמה כעין הזהב הבּהיר, ועם שקיעתה כטבוּלה בארגמן כבד. הימים היו ימי אחרית הקיץ וראשיתה השלכת. בחלל המהוּרהר נישׂאוּ זעיר שם חוּטי כסף נוֹצצים. השמש היתה רכּה וטוֹבה וּמתרפּקת על הארץ כמוֹ לפני פּרידה לימים ארוּכּים.

הגימנזיסט־המוֹרה נתן גוֹטליבּ, חיור הפּנים ואדוֹם השׂפתיים, עמד שלוֹש פעמים ביוֹם: בבוֹקר, לפני שהתחיל בלימוּד הילדים, בצהריים, לפני שהלך מחדרוֹ לארוּחה, ולפנוֹת ערב, עם השקיעה, נשען בגבּוֹ אל עמוּד העץ הירוֹק של האכסדרה וזן את עיניו הפּיקחוֹת־העצוּבוֹת במרחב הנוֹף והיה מַשהן לבסוֹף רגעים ממוּשכים על החוּרשה. בעוֹד ימים מספּר – ברביעי בשבּת, הוּא יוֹם כ“ג אלוּל – תינתן לוֹ חוּפשה מעבוֹדתוֹ באחוּזה, עבוֹדת מוֹרה לשני ילדי האדוֹן פינקל בעל האחוּזה, וגם עגלה טוֹבה, מוּצעת יפה, תינתן לוֹ להסיעוֹ לעיירת מוֹלדתוֹ. עד אחרי חג הסוּכּוֹת, למעלה מירח ימים יישאר בביתוֹ, נתוּן כוּלוֹ לנפשוֹת ביתוֹ וּלנפשוֹ, ואחר כך תבוֹא העגלה שוּב לקחתוֹ אל האחוּזה. כתב החוֹזה ל”זמן" הבא מוּנח זה כמה ימים חתוּם וּמקוּפּל בכיס חיקוֹ.

רק שמוֹנה עשׂרה שנה מלאוּ לוֹ הקיץ (“בן שמוֹנה עשׂרה לחוּפּה!” צחק בלבוֹ והעמיק את כפּיו בכיסי מכנסיו) והוּא כבר מיוּשב וּמכוּבּד כבן עשׂרים וּשמוֹנה. הילדים שוֹתים את תוֹרתוֹ בצמא וּבעיניים מפיקוֹת תוֹדה; האדוֹן פינקל מסיח עמוֹ ארוּכוֹת בענייני דעלמא ושוֹמע דיעה מפיו; ואשתוֹ, הגברת פינקל, פוֹרשׂת לפניו כמה פעמים בשבוּע את עסקי משפּחתה לכל פּרטיהם וסבכיהם, כאילוּ הוּא אחיה אוֹ דוֹדה הטוֹב המתארח ימים רבים בביתה. הוּא יוֹשב כנגדה בכוּרסה וּמרכיב רגל על רגל דרך חשיבוּת, מצמצם את עיניו וצוֹבט בציפוֹרניו את הכישות שבלחייו, אך אינו מוֹרטה, משוּם שהוּא זוֹכר, כי כך עוֹשׂים בחוּרי בית המדרש.

כשבא בראשית הקיץ, יוֹמיים אחרי הפּסח, לאחוּזה, היתה אחת מחשבתוֹ: לחסוֹך מעט כסף, כדי שיוּכל לשבת אחר כך בלבוּב וּלהתכּוֹנן לבחינוֹת הבּגרוּת. רק שש מחלקוֹת של גימנסיה גמר לפני שנתיים, אך בגלל מיתתוֹ החטוּפה של אביו היה אנוּס להפסיק מלימוּדיו וּלבלוֹת שנה וּמחצה בבית, כדי להשׂתכּר למחית אמוֹ, שתי אחיוֹתיו הגדוֹלוֹת וּשני אֶחיו הקטנים. מעט הרכוּש שהניח אביו לא הספיק גם לחצי המחיה. בהוֹראה לשעוֹת עסק בעיירה ועד מהרה קנה לוֹ שם טוֹב וחיבּת התלמידים והיה משען חזק לביתו. והנה בא בעל האחוּזוֹת העשיר אוּרי פינקל (ברוֹנט, גבה קוֹמה, כבן ארבעים), ששמעוֹ של המוֹרה הצעיר הגיע אליו והציע לפניו שׂכר הרבה, פּי שניים ממה שהיה משׂתכר בעיירה, והוּא נתרצה ללכת עמוֹ. כי לאחר שישלח לאמוֹ את מחצית שׂכרוֹ, תספיק גם המחצית האחרת לחיים בצימצוּם חצי שנה בלבוּב, עד שיעמוֹד בבחינוֹת. אך הנה עבר עליו ה“זמן” כימים אחדים, כי הישיבה באחוּזה, בצילה הרך של המשפּחה הטוֹבה, נעמה לוֹ מאוֹד, והאדוֹן פינקל “הוכיח” לוֹ, שבכל אוֹפן לא יהא סיפק בידוֹ להתכוֹנן לבחינוֹת שבראשית הקיץ ויצטרך להמתין עד הקיץ של השנה הבאה, מוּטב איפוֹא שיישאר עמהם עד הפּסח – ואז יהיה בידוֹ סכוּם כסף הגוּן ויוּכל לישב בשלוה שנה וללמוֹד באין מפריע.

והדברים נראוּ לוֹ לגוֹטליבּ ביוֹתר כשהאדוֹן פינקל הוֹדיעוֹ, כי הוּא מוֹסיף לוֹ על שֹכר ה“זמן” הבא מאה קרוֹנוֹת – והסכים. אבל דוקא מאחר שהחוֹזה היה מוּנח חתוּם בכיסוֹ וּמאחר שבטוּח היה בעבוֹדה קלה וּנעימה וּמשוּלמת יפה למשך כל החוֹרף – תקפוּ עליו כיסוּפים חזקים לחזוֹר הביתה, לראוֹת את משפּחתוֹ, שאהבה אהבה ענוּגה מאוֹד (אין להכחיש: היה בוֹ גם רצוֹן כלשהוּ להתפּאר בהצלחתוֹ בבית בעל האחוּזוֹת העשיר. הימים היוּ זכּים ויפים להפליא, עם גון של תוּגה, והוּא שיוה בנפשוֹ את נסיעתוֹ כמסע תענוּגוֹת בדרך הכפרים היבישה והמבוּקעת, בין שׂדוֹת שלף, שבהמוֹת רוֹעוֹת בהם וּשׂרידי מדוּרוֹת עשינים בפאתיהם, לעבוֹר על אוֹפני העגלה המסתוֹבבים לאִטם בין חצרי הכפר עם גניהם העזוּבים, שחַמניוֹת כרוּתוֹת ראש מתאַבּלוֹת בתוֹכם, לשמוֹע אל קישקוּש המַפּיצוֹת ה“אוֹכלוֹת” את גבעוֹלי הקנבוּס היבישים ולראוֹת את החסידוֹת הצעירוֹת המתאמנוֹת בעפיפה, לנשוֹם את ריח העשן של כבוּל חדש ולחנוֹת קצרוֹת בפוֹנדקים שבפאתי הכפרים וּבטבוּרי העיירוֹת. הוּא גם ידע כי בעברוֹ בשׂדוֹת יקרהוּ לקרוֹע בפניו את קוּרי המשי הצחוֹרים התוֹעים באויר, ודמיוֹן זה מילאהוּ חרדת הנאה דקה.

אף כי רק פעם אחת עבר בדרך הזאת, ידע את שמוֹת חמשת הכפרים וּשתי העיירוֹת ששכנוּ בצידי הדרך. על כל כפר וּכפר ועל כל אחת משתי העיירוֹת היה ידוּע לוֹ משהוּ. לא היה דבר קרוֹב ללבוֹ של גוֹטליב יוֹתר משׂיחה על משכנוֹת בני אדם: עם העגלוֹן בדרך, עם הפוּנדקי, עם אדוֹניו, האדוֹן פינקל והגברת אשתוֹ, עם פקידי האחוּזה, עם האוֹרחים המזדמנים שמה, ואפילוּ עם הילדים ועם האיכּרים השׂכירים והמשרתים בבית. דמיונוֹ הער והסוֹפג התרפק ברעבוֹן על השׂיחוֹת, פירשן והשלימן, והפרטים דבקוּ בזכרוֹנוֹ, כאילוּ ראה את המראוֹת בעיניו, כאילוּ חי בתוֹכם ימים רבים והם שלוֹ. זה טבעוֹ מיוֹם שעמד על דעתוֹ. הוּא הכיר את עצמוֹ. ועל כן גם הרגישוּ בוֹ המדברים עמוֹ איש קרוֹב וּמעוֹרב בסביבתם, וּמתוֹך כך היתה שׂיחתם עמוֹ חוֹפשית ורבת אמוּן. וּבעלי הסתכּלוּת שבהם, שהאדוֹן פינקל היה המצוּין בכוּלם, תמהוּ על סקרנוּתוֹ ועל כשרוֹנוֹ “לדעת הכוֹל”. אף הוּא, ש“פּרקי אבוֹת” עוֹד היוּ שמוּרים בזכרוֹנוֹ, כינהוּ פעם בשם “ספוֹג”, וגוֹטליב תיקן בצחוֹק של נימוּס: “לא, מסננת”.

יוֹתר מכל הכפרים שבדרך משך את לבוֹ הכפר דוּבּינה. לא שהכפר גוּפוֹ הצטיין במשהוּ, כי אם בגלל המשפּחה היהוּדית בעלת הפוּנדק, שרבוֹת שמע עליה בבית האֶקוֹנוֹם, קרוֹב רחוֹק למשפּחה זוֹ, וּלעתים גם בבית אדוֹניו. הגברת פינקל אפתה פעם מצוֹת בעיירה ח. ונזדמנה שם עם בעלת הפוּנדק ההיא וראתה שם גם את בתה (לפני עשׂר שנים, והנערה אז כבת עשׂרים), מאז היתה הוֹגה לפעמים במשפחה ה“מוזרה” ההיא וּמדברת עליה עם האקוֹנוֹם קרוֹבם. גם האדוֹן פינקל הכיר את המנוֹח והיוּ ביניהם גם אילוּ קשרי מסחר, וּבכן יכוֹל היה להוֹסיף משהוּ על שׂיחת אשתוֹ.

מה שנוֹדע לו לנתן גוֹטליב על המשפּחה ה“מוזרה” בכפר היה זה: שמה גוֹטסקינד; האב, שהיה גבר יפה מאוֹד אך חלוּש בחזהוּ, מת לפני שתים עשׂרה או שלוש עשׂרה שנה במקוֹם מרפא רחוֹק, בשצ’אוניצה (אשתוֹ נסעה עמוֹ שמה להשקוֹתוֹ חלב רחילים וּלהמציא לוֹ אויר הרים וריח אוֹרנים), והניח את אשתוֹ וּשלוֹשת בניה וּבתה היחידה כמעט בלא הוֹן. אך העסק בכפר לא היה רע כלל, והאשה האלמנה, מרת ריקל, ריקל גוֹטסקינד, לקחה את הליכוֹת העסק בידיה האמיצוֹת, וּבעזרת בנה הגדוֹל (הבת היתה ראשוֹנה לבנים, אבל היא לא צלחה לעסק, כפי שיתברר להלן) הביאה בוֹ כמה תיקוּנים, וכן ביססה את מעמדה, עד שחסכה ולותה מעט וקנתה את הבית מאת בעליו הגראף, וּבמשך שלוֹש אוֹ ארבע שנים שילמה את כל החוֹב. שני הבנים האחירים גדלוּ גם הם, למדוּ אצל מלמד־מוֹרה בכפר הסמוּך יחד עם ילדי חוֹכר האחוּזה שלוֹם מאירזוֹן (ידה לא השׂיגה להחזיק מוֹרה לביתה, וּמלבדה ישב בכפר רק עוֹד יהוּדי אחד, רצען, והוּא עצוּר על בנים), וּכשנעשׂוּ בני מצוה נתנה עליהם עוֹל דרך ארץ והיוּ לעזר רב בבית וּבחוּץ. התחילוּ הגוֹטסקינדים חוֹכרים מעט אדמה וּמעבדים אוֹתה בשוּתפוּת עם איכרים עניים מאיכרי הכפר ושוֹלחים ידם גם במסחר תבוּאה ועצים וּבהמוֹת, עד שכתוֹם שנים מספר נעשׂה הפוּנדק טפל והעסקים עיקר, ויצא להם שם בסביבה כבעלי הוֹן והיוּ מדברים בהצלחתה המפליאה של האלמנה אחרי מוֹת בעלה. וּפעם אחת, כטוֹב לבה של הגברת פינקל עליה וּברצוֹתה לעקוֹץ קצת את בעלה באוזני “האדוֹן המוֹרה”, אמרה לו: “רואה אתה, שמוּאל, יש שאשת חיל מצליחה במוֹת בעלה יוֹתר מבחייו…” והוֹא השיב לה, כדרכוֹ, ברוֹב פיקחוּת: “כמדוּמה שאת אינך אשת חיל במידה כזוֹ, שמיתתי תוּכל להוֹעיל לך…” שתי עקיצוֹת גוֹמלין אלוּ, שנאמרוּ בלי קפידה וּבלי ארס, מצאוּ חן בעיני גוֹטליב ואוֹמריהן נתחבבוּ עליו חיבה יתירה. הבת היחידה, העלמה רגינה גוֹטסקינד (שמה היה מלכתחילה רבקה, ואיש לא ידע לבאר איך נתגלגל שם פשוּט זה בכפר הנידח בשם הכרכי “רגינה”. על דעתוֹ של הילד פינקל, תלמידו של גוֹטליב, ששינתה את שמה בהיוֹתה לפני שנים אחדוֹת אצל קרוֹבה בלבוּב, השיב האֶקוֹנוֹם, כי לפי ידיעתוֹ, קראוּ לה כך עוֹד בילדוּתה) ישבה עוֹד בבתוּליה, אף על פי שכבר עברה את השלוֹשים. ידוּע היה לוֹ לגוֹטליב, כי אחיה הגדוֹל, שגם לוֹ מלאוּ כבר עשׂרים וּשמונה שנה, אינוֹ רוֹצה לשׂאת אשה כל זמן שאחוֹתוֹ הבכירה לא נישׂאה. ולמה לא נישׂאה רגינה, העלמה הכלוּלה ביוֹפיה כ“בת פריצים” ממש, שהיא חכמה, משׂכילה וּבעלת נדוּניה יפה – על זה התהלכוּ שמוּעוֹת שוֹנוֹת. גוֹטליב שקל בשׂכלוֹ את טיב כוּלן וּבא לכלל דיעה, שאין גם אחת מהן מגלה סיבה מספקת למיאוּנה של נערה יהוּדית יתוֹמה בת כפר מלהיוֹת לאיש, אוֹ כדברי הגברת פינקל, לשבת “עד שׂיבת הצמה”. וּבאמת, סיפרוּ, כבר נראוּ שׂערוֹת לבנוֹת בראשה השחוֹר, והיא עדיין במרדה עוֹמדת. פעם אחת היתה כבר מאוֹרשׂת לבנוֹ של בעל טחנה עשיר וּביטלה את השידוּך; פעם – וזה מספרים שלא בפניו של האֶקוֹנוֹם – “התהלכה” זמן רב עם בנוֹ של הכוהן הרוּתיני בכפר, סטוּדנט בן עשׂרים, אך כשגילה לה את לבוֹ שהוּא רוֹצה לשׂאתה, ואם תדרוֹש, נכון הוּא אפילוּ לקבל דת ישׂראל, נפרדה ממנוּ ולא חפצה לראוֹתוֹ עוֹד.

דמוּתה של העלמה המוּזרה הזאת, שגדלה בכפר קטן ורק שתיים אוֹ שלוֹש פעמים היתה בעיר הבירה, שבוּעוֹת מספר בכל פעם, בעלת קוֹמה ורבת יוֹפי, הקוֹראת ספרים וסוֹרגת ורוֹקמת וּממעטת בדברים בבית ודוֹחה שידוּכים טוֹבים וּמתהלכת עם סטוּדנט רוּתיני לשם שׂיחוֹת של השׂכלה וּמסתלקת מנישׂוּאים רוֹמנטיים שיש בהם משוּם קידוּש השם, שאמה ואחיה תלוּיים כוּלם בהבל פיה, עד שהגדוֹל מוַתר בגללה על חיי נישׂוּאים – דמוּת יחידה זוֹ נקבעה זה כמה במוֹחוֹ של גוֹטליב ולא נתנה לוֹ מנוֹח והיה הוֹגה בה לעתים קרוֹבוֹת, ויש שהיתה פוֹקדת אוֹתוֹ גם בחלוֹם לילה.

בכל פעם שחשב על נסיעתוֹ הביתה נאחז דמיוֹנוֹ בכפר דוּבּינה שבדרך, בפוּנדקוֹ, וּבייחוּד בה, בעלמה הפלאית, ברגינה. לא אחת הצטער בלבוֹ, שבדרך נסיעתוֹ הנה לא סר לפוּנדק זה, וכל מה שהוּא זוֹכר ממנוּ הוּא רק ציוּר מטוּשטש ממראהוּ החיצוֹני וקטע תשוּבה שהשיב העגלוֹן על שאלתוֹ: “הוֹ, האלמנה הזאת היא עשירה מוּפלגת. בניה כוּלם חכמים”. לא יוֹתר. בלבוֹ קיננה תשוּקה תמוּהה בעיני עצמוֹ להיוֹת בבית הזה, להתבוֹנן בסדריו, לשׂוֹחח את יוֹשביו, לראוֹת אוֹתה, את העלמה רגינה. אוּלי גם יעלה בידוֹ להיכנס עמה בשׂיחה. הוּא ידע להשׂיחה. לבוֹ אמר לוֹ, כי שמץ מן הסוֹד המעלף את חייה יתגלה לוֹ.

עתה, כשדבר נסיעתוֹ היה מוֹחלט וקבוּע, נתפנה לבוֹ, אגב קדחת הנסיעה והכיסוּפים הביתה, עוֹד ביתר שׂאת להרהר בבית הגוֹטסקינדים וב“בת הפריצים” המשוּנה השרוּיה בתוֹכוֹ. המוֹן פסוּקים מן הספרוּת הקלאסית קמוּ וחיוּ בזכרוֹנוֹ, שׂיחוֹת גברים ונשים בטראגדיה היונית, באֶפּיקה הרוֹמית וּבשירה האשכנזית. שאלוֹת וּתשוּבוֹת, הערוֹת וּרמזים, אפוֹריזמים והלצוֹת זימזמוּ במוֹחוֹ כדבוֹרים בכורת. כמעט כל שאר המחשבוֹת נדחוּ בלבוֹ מפני המחשבה הטוֹרדנית האחת – על רגינה. מיוֹם ליוֹם קצרה רוּחוֹ והיה רוֹצה להחיש את נסיעתוֹ, גזירה שמא ירדוּ גשמים… הרי הסתיו עוֹמד מאחרי הכּוֹתל… כשהיה נתקל בחצר עם מאכּסים, העגלוֹן שהביאוֹ הנה ושקיבּל פקוּדה מאת האדוֹן פינקל להסיעוֹ הביתה ברביעי בשבת שתבוֹא, היה מסבּכו בשׂיחה על הנסיעה, ואף פעם אחת לא נפטר ממנוּ בלי שיזכיר לפחוֹת את השם דוּבּינה. הדבר נעשה לוֹ כמין “דיבּוּק”. אפילו עם הילדים תלמידיו, אחרי כלוֹת השיעוּרים, על נסיעתוֹ הקרוֹבה, וּבדרכי עקיפים שוֹנים היה מגיע אל הכפר דוּבּינה וּממתין לרוֹשם שיראה בעיניהם. עם האקוֹנוֹם היה משתדל עתה על משפחת קרוֹביו, שהרי צריך היה לקבל ממנוּ דרישת שלוֹם בשבילם וגם קצת פרטים על מצבוֹ. אחרי שהתחיל בשאלה מה עליו להגיד להם, היה עוֹבר בזריזוּת על כמה מפרטי חייהם של הגוֹטסקינדים. פעם תקפוּ שאלוֹתיו על האקוֹנוֹם עד שענהוּ בקוֹצר רוּח: “מה הוּא רוֹצה ממני? לא ראיתים זה יוֹתר מחמש שנים ואיני יוֹדע מה שם”. אך גם הטחה זוֹ לא יכלה להניא את גוֹטליב מחזוֹר למחר על שאלוֹתיו וחקירוֹתיו.

והנה ביוֹם הראשוֹן בשבת, אחרי שהאדוֹן פינקל נסע בבוֹקר לאחוּזתוֹ האחרת, נתקדרוּ השמיים בעבים וגם רוּחוֹ של גוֹטליב נתקדרה בדאגה. מסע התענוּגוֹת באויר הסתיו שטוּף החַמה נתקלקל. בעוֹנה זוֹ, אם מתחילים גשמים, שוּב אינם פוֹסקים אלא לאחר שבוּע אוֹ יוֹתר. וּביוֹם הרביעי עליו לנסוֹע ויהי מה. יוֹתר אינו יכוֹל להישאר כאן אפילוּ יוֹם אחד. מרוֹב פיזוּר נפש אינוֹ שוֹמע מה שמדברים אליו, והילדים, אך יתחיל ללמדם והם רוֹאים את פיזוּר נפשוֹ, מיד הם מבקשים שישלחם לשׂחק, והוּא מתמרמר עליהם – וּמשלחם. תקפה עליו עצבוּת מוֹצצת ולא מצא לה פירוּק בתוֹך אויר הבית הכהה, אלא כשהתפּרץ החוּצה ורץ בגשם בתוֹך החצר, מאוּרוה לרפת וּמרפת לאסם, עד שרטבה כוּתנתוֹ לבשׂרוֹ. לוּא כבר הגיע היוֹם הרביעי! אך בינתיים גברוּ הגשמים (ביוֹם השני היתה סערה עם ברקים וּרעמים וּמטרוֹת עוֹז, והגברת פינקל אמרה שנבעה בקע בענן), וּכשהאדוֹן פינקל שב ביוֹם השלישי רטוֹב כוּלוֹ, סיפּר, כי הדרכים כבר נתרככוּ, ודרך שקוֹדם אפשר היה לעברה בחמש שעוֹת צריך לנסוֹע בה עכשיו שבע שעוֹת, לכל הפחוֹת. הוּא גם שאל את גוֹטליב אם לא יתרצה לחכוֹת עד יוֹם א' הבא, שעד אז בודאי יבוֹא שינוּי לטוֹבה במזג האויר. כך, לפחוֹת, מבשׂר הבּארוֹמטר. אבל גוֹטליבּ עשׂה בידוֹ תנוּעת סירוּב כה קפדנית, שהאדוֹן פינקל נשתתק בסבר פנים תמיהוֹת.

ביוֹם הרביעי בבוֹקר רפה הגשם, אך עדיין רוֹסס היה מטר דק וקר, ומאכּסים בא עם עגלת הסוּלמות, והיא מוּצעת יפה בשׂקים וּבחמילוֹת וּבתבן, לקחת את “האדוֹן המוֹרה”. העגלה עמדה לפני השער של גינת הפרחים המבוּלקה, והסוּסים השפּילוּ את ראשיהם כמקשיבים לכתם הרטוֹב והמבריק, המתפּשט על גביהם וירכיהם. רגל אחוֹריה של הסוּסה היתה כפוּפה ומוּרמה משהוּ, כאילוּ היא חוֹששת להחזיקה בתוֹך הרפש הקר. כשנכנס מאכסים והוֹדיע כי העגלה מוּכנה בחוּץ, נתעוֹררה תנוּעה בבית. הילדים עטוּ אל החלוֹן, הגברת פינקל נכנסה מחדר המיטוֹת קשוּרת צואר וציותה למשרתת להוֹציא את ה“שׂמיכה הכבידה” ולשימה בעגלה, האדוֹן פינקל יצא מחדרוֹ בטלית־ותפילין וחלק למאכסים אילוּ פקוּדוֹת ברמיזוֹת יד ימינוֹ ובקוֹלוֹת חטוּמים. גוֹטליב כבר היה לבוּש מעיל עוֹר קצר וּמוקיים גבוֹהים, נוּסח הסטוּדנטים הפוֹלנים (ואמנם בחיורוֹנוֹ הצח וּבשׂפתיו האדוּמוֹת היה דוֹמה לעלם פוֹלני, אך בעיניו השחוֹרוֹת היבהב העצב הישראלי), וּכשראה את מאכּסים, נכנס אל חדרוֹ, לקח משם את המזוָדה המהוּדקה וּמסרה לדיי העגלוֹן, ואת הפלירינה הארוּכה הפשיל על כתיפיו, דחק את ה“קאסקיט” על עיניו, נשק את ידה של הגברת פינקל, ולחץ את כף ימינוֹ של האדוֹן פינקל, חבק את ראשי הילדים אל חזהוּ, עבר על סף חדר הבישוּל והשאיר למשרתת “מתנת נסיעה” ויצא החוּצה. האדוֹן פינקל השמיט את הטלית על כתיפיו, פתח בחיפזוֹן את החלוֹן וניענע בימינוֹ מתוֹך קריאוֹת בלי מלים לעגלוֹן היוֹשב כבר על הדוּכן, שיתקן את המוֹסרה שנסתבכה ברגל הסוּס. רוּח עזה פרצה לתוֹך הבית, והגברת פינקל כיסתה פתאוֹם את אוֹזניה וּברחה לחדר המיטוֹת, אך שני הילדים קפצוּ בבת אחת אל החלוֹן הפתוּח, עמדוּ משני צידי האב ושלחוּ קריאוֹת נרגשוֹת אחרי הנוֹסע:

– דרך צליחה, אדוֹננוּ המוֹרה! אל ישכח להביא את דפוּס הסביבוֹנים! יזכוֹר היטב! דרך צליחה!

האדוֹן פינקל סגר את החלוֹן וּפנה אל ילדיו:

– יוֹדע אני, ילדים, כי מר גוֹטליב השאיר לכם שיעוּרים. אחרי הארוּחה תשבוּ לעבוֹדה!

לפי המדוּבּר עם העגלוֹן, צריכים היוּ להגיע לדוּבּינה בשעה שלוֹש אחרי הצהריים, לחנוֹת שם שעתיים ולצאת בחמש לדרך. הלילוֹת אמנם אפילים בסוֹף החוֹדש וקשה לנסוֹע בדרכים המקוּלקלוֹת, אך אם אפשר לבוֹא הביתה בחצי הלילה, לא כדאי ללוּן בדרך. הגשם היה עתה דק מאוֹד, אך נהדף אלכסוֹנית ברוּח, וקר היה וחוֹדר לבשׂר כמחטים, כאשר יהיה במרחשון, ועל כן מוּכרח היה גוֹטליבּ להתעטף יפה בפּלירינה וּלכנס את שוּלי ה“שׂמיכה הכבידה” תחת שוֹקיו, כדי שרגליו לא תרטבנה. בכל זאת נעם לוֹ הטילטוּל הממוּשך בדרך הרפש ללא חנייה, אף כי מתחילה הצטער מאוֹד על שקילקלוּ לוֹ מן השמיים את מסע התענוּגוֹת היפה. בעיניים עצוּמוֹת למחצה ראה את הנוֹף המרוֹשת רוֹטט בלי הרף ונפשו רטטה עמוֹ. בעיירה הראשוֹנה עמדוּ שני רגעים ליד בית מרזח ישן, ומאכסים הוֹציא לוֹ מן הבית כוֹס שיכר מהוּל בתמד. המשקה הבדוּק הזה החם מיד את קרביו, עד מוֹחוֹ הגיע ועטפוֹ באֵד רך. וּכשהמשיכוּ את הנסיעה נאחז בדמיוֹנוֹת, וכמה שביקש להסיח את דעתוֹ מבית הגוֹטסקינדים ולחזות מחזות אחירים, בייחוּד מביתוֹ וּממשפּחתוֹ, שב דמיוֹנוֹ בעקשנוּת אל הפוּנדק בדוּבּינה (כך יתאמץ האדם להשכיח מלבוֹ דוקא את הדבר שהוּא כמיה אליו בכל נפשוֹ, כמתירא להעמיד את כל עוֹלמוֹ על קלף אחד) והתכנס לתוֹכוֹ כעוֹף המתכנס אל קינוֹ ביוֹם סגריר, עד שחס עליו לטוֹרדוֹ עוֹד משם. הוּא עצם את עיניו וּפקחן, עצמן וּפקחן, וּלבסוֹף לא ידע עצמוֹ אם עֵר הוּא אוֹ ישן. אך ברוּר היה לוֹ, כי באיחוּר של מחצית השעה נכנסה העגלה לכפר דוּבּינה הארוֹך. וּכעבור חמישה רגעים עמדה ליד הפּוּנדק של בית גוֹטסקינד (בסוֹף הכפר, שמע, בישׂר לוֹ מאכסים, בהפכוֹ אליו פנים רטוּבוֹת וצוֹחקוֹת, נפתח לפני זמן מה פּוּנדק אחר, חדש. אפשר רוֹצה הפּאניץ' לעמוֹד שם? – לא, לא! יין ישּן טוב מחדש…), וגוֹטליבּ הוֹציא רגליו המקוּשוֹת, הנרדמוֹת, מתחת לשׂמיכה. רסיסי הגשם נזרעוּ מיד על המכנסיים היבישים, ניגרוּ כדמעוֹת על המוקיים המבריקים. הוּא ירד לאִטוֹ, כשהוּא מסלק בכונה את עיניו מן הבית הנמוּך וּרחב הקיר. מאכסים עוֹרר את שוֹטוֹ באויר בקוֹל נפץ והשמיע קריאה גדוֹלה: “הי, השער!”, והסוּסים צילצלוּ מתוֹך קוֹצר רוּח בכלי הרתמה. גוֹטליב ניגש עד הדלת הכבידה, שכף מנעוּלה השחוֹרה נמוּכה מאוֹד, לחץ על הכף, דחף בברך והדלת נפתחה לפניו. משוּם מה נראה לוֹ, כי רצפת הקרשים מתרוֹממת ועוֹלה כלפי שוּלחן המזיגה עמוּס הכלים השוֹנים. הוּא העביר את עיניו על כל החדר: אוּלם רחב ידיים אך נמוּך מאוֹד, לא כפּוּנדקאוּת הטיפוּסיים, דוֹמה יוֹתר לאוּלם של בית דירה ישן; הכתלים מסוּידים ירקרק אפוֹר וּתמוּנוֹת נוֹשנוֹת אחדוֹת עליהם. ליד אחת התמוּנוֹת, חסרת זכוּכית והנייר מוּבלט בטבּוּרה, צרוֹר פרחים יבש; עם שני הקירוֹת, שבהם קבוּעים החלוֹנוֹת, נמשכים שני שוּלחנוֹת ארוּכים עם ספסלים כבידים וחשוּפים, ורק בקצהוּ של אחד, סמוּך לשוּלחן המזיגה, יוֹשבים שני איכרים באים בימים, מכוּבדים לפי פּרווֹת הכבשׂים הטוֹבוֹת שעליהם, גחוּנים זה אל זה בידידוּת וּמוֹזגים איש לרעהוּ מתוֹך בקבוּק אדוֹם (“רוּם!–חשב גוֹטליב – משקה של לא שיכוֹרים”) וּמסיחים בלחישה של חשיבוּת. מאחרי שוּלחן המזיגה יוֹשבת, משקפיים קטנים על עיניה, אשה עגוּלת גב וּקמוּטת פנים וּמבטה הוֹלך אחרי אצבעוֹתיה המפזזוֹת בסריגת פוּזמק.

– ערב טוֹב, מרת גוֹטסקינד! –

נתקרב גוֹטליב אל השוּלחן בברכה. האשה נשׂאה אליו את עיניה היגיעוֹת במשהו תימהוֹן, גירדה באחת הצינוֹרוֹת תחת מטפחת ראשה והשיבה לאחר התמהמהוּת:

– ערב טוֹב! מי כבוֹדוֹ?

– אני… אני בא מכפר ק…, מאחוּזתוֹ של האדון פינקל. אני נוֹסע לחגים הביתה.

– כך. ומה מעשׂהוּ בבית פינקל? בודאי מוֹרה לילדים…

– מעין זה. רק לזמן מסוּים. אני בעצמי עוֹמד לגמוֹר את הגימנסיה בלבוּב.

– כבוֹדוֹ איפוֹא סטוּדנט? יוֹאיל לקחת לוֹ שם את הכיסא ולשבת. בודאי קר לוֹ מן הדרך וירצה לשתוֹת כוֹס חמין? תיכף אגיד לבתי…

לבוֹ של גוֹטליב הוּצף פתאוֹם גל דמים וראשוֹ הסתחרר עליו, עיניו ריפרפוּ ורגליו רעדוּ, אך התאוֹשש ואמר:

– אם מרת גוֹטסקינד רוֹצה להיוֹת כה חביבה… אבל אוּלי יש בזה יוֹתר מדי טרחה… באמת לא קר לי ביוֹתר…

אבל האשה כבר קמה, וּכשהיא ממשיכה לסרוֹג את הפוּזמק בשתי ידיה עברה את כל החדר, עד שבאה אל דלת שבקצה קיר ימין, רק שם הרפתה יד אחת מן הפוּזמק וּפתחה בה את הדלת. גוֹטליב ראה בעלוֹתה על הסף הגבוֹה, שהיא נעוּלה סנדלים נמוּכים וגרבי צמר עבים והירהר: “פּונדק נקי ושקט כזה לא ראיתי מימי!” וּבלי מעבר הגיוֹני: “וזוֹהי האלמנה התקיפה?!…”

אחרי שניים־שלוֹשה רגעים עברה הזקינה שוּב את הסף הגבוֹה והוֹסיפה לסרוֹג בלכתה עד השוּלחן.

– בעוֹד רגע קט, אדוֹני. מה שמוֹ? כך, אדוֹן גוֹטליב… בתי תביא לוֹ מיד כוֹס תה עם חלב. בודאי ירצה גם לאכוֹל מה. יש פה אילוּ כּעכים, אך כבר נוּקשים קצת, מוּנחים משלשוֹם… אתמוֹל לא נסע בני העירה… מה שלום הגברת פינקל? ראיתיה פעם, לפני יוֹתר מעשׂר שנים, בח… בשעת אפיית מַצוֹת… כנראה, בעלת צדקה. הביאה אז שני כדים כאלה מליאים שמנת בשביל העוֹבדים, וכיס של גבינה יפה מאוֹד. כן, יש לנוּ גם איש קרוֹב באחוּזה. הוּא שם אקוֹנוֹם.

– כן, מר זוסמאן. אדם ישר וחרוּץ. הוּא מסר על ידי דרישת שלוֹם בשבילכם. בייחוד ביקשה ממני בתוֹ הקטנה לדרוֹש בשלוֹמכם.

– היא כבר צריכה להיוֹת לא כל כך קטנה. בת כמה היא יכוֹלה להיוֹת עכשיו?

– כבת שלוֹש עשׂרה. נערה חמוּדה. חיה וּבריאה ועליזה. הטבע עצמו. – וגוֹטליב נתבייש בלבוֹ, שהשתמש בפני הזקינה במבטא “ספרוּתי” זה.

– באמת הוּא קרוֹבנוּ מצד אמה של הנערה, אשתוֹ הראשוֹנה. היא מתה, לא עלינוּ, לפני שמוֹנה אוֹ תשע שנים מנשיכת חתוּל שוֹטה. אוֹמרים, שגם אשתוֹ השנייה אשה טוֹבה היא.

– אשה מצוּינה. אף על פי שבעצמה ילדה שניים, היא מטפלת בשלוֹשת היתוֹמים כאם רחמנייה. הייתי נכנס תכוּפוֹת לביתם. בית נעים מאוֹד.

הדלת נפתחה בדחיפת רגל ואת הסף עברה דמוּת בעלת קוֹמה גבוֹהה, מלכוּתית, שתי ידיה שלוּחוֹת לפניה, באחת כוֹס תה זהוּב וקוּפסת סוּכר של כסף על טס ניקל קטן, וּבשנייה כדידת חרסינה לבנה וּמַהבּילה; תחת בית שחיה מַפּית צבעוֹנים, מקוּפלת יפה. בסקירה אחת תפס גוֹטליב את כל פרטי הדמוּת: אף מדוּד, ריסים ארוּכים, גבות מלוּכּדוֹת, סנטר מחוּדד, שׂיער שחוֹר מכתיר את הראש בצמת גרטכן כבידה, עוֹר פנים רך, כוֹמש קצת אך ענוֹג מאוֹד, גוּף שוֹפע אך חמוּד גזרה, רגליים גדוֹלוֹת מעט, נעוּלוֹת נעלי שׂרוֹכים גבוֹהוֹת וּמצוּחצחוֹת. “אשה קלאסית!” אמר לנפשוֹ במבוּכה וזרק לזקינה שאלה: “בשבילי?” וטרם יכלה להשיב קם והלך לקראת הבאה.

– בשבילי כל הטרחה הזאת? באמת קטוֹנתי מכל החסד… תרשני העלמה לעזוֹר לה…

היא הושיטה לוֹ את כדידת החלב והוּא אחזה מתוֹך מבוּכה גלוּיה בשתי כפיו, והלך אחריה אל השוּלחן שמן הצד. שם פרשה בתנוּעת יד רבת חן את המפּית על השוּלחן והעמידה עליה את הטס עם כוֹס התה ועם הסוּכר. גוֹטליב העמיד ברעד ידיים את הכדידה על המפּית, וּביישרוֹ את קוֹמתוֹ ככל יכוֹלתוֹ, אמר בקוֹל בלתי טבעי:

– עתה תרשיני נא העלמה להתודע לה בשמי: נתן גוֹטליב, סטוּדנט המחלקה השביעית…

– נעים לי מאֹוד, – ענתה העלמה, ונדמה היה לוֹ כאילוּ ברכּה עוֹשׂה קידה קלה תחת שׂמלתה, – שמי רגינה גוֹטסקינד. מעניין: משפחוֹת שנינוּ מתחילוֹת בשם אלהים.

– אמי ואמה ודאי שהן גם יריאוֹת את האלהים.

– אשר לאמי – אין ספק בדבר.

וגוֹטליב העביר רגל אחת מעל לספסל, כדי לשבת אל התה, אך נתעכב בעמידה, וּבעוֹד הספסל בין רגליו דיבר אל העלמה הפוֹנה ללכת:

– אגב, הבאתי לה, לעלמה גוֹטסקינד, דרישת שלוֹם מאת קרוֹבה מר זוּסמאן באחוּזה ק…

– כך, הוּא בא מק…? מה שלוֹמם שם?

– בריאים וּשלימים – וחוֹבצים בכל שני וחמישי חמאה טרייה, חה־חה!… הנערה אסתר היא פלא־יה. עיניים – עין לא ראתה!

– יסלח לי רגע, השארתי עבוֹדתי בחדרי.

– אה, בבקשה. אל נא תפריע את עצמה.

וגוֹטליב ישב, בחש בכפית הכסף הכבידה את מַתּך הסוּכר המצהיר בתחתית הכוֹס, יצק את לוֹבן החלב לתוֹך כתם התה וּבחש שוּב מתוֹך הירהוּר מרוּכז. אחר התחיל גוֹמע לאט. מאכּסים נכנס וּצרוֹר בד תחת זרוֹעוֹ, ניער את המצנפת הלחה בחזקה אל הרצפה, היטיב את הבלוֹרית והחזיר את המצנפת למקוֹמה, אחר סילק את השׂפם הדק לכן וּלכאן ופנה אל גוֹטליבּ:

– נא, הסוּסוֹנים שׂמיחים מאוֹד על “הדירה” היבישה. לא יהיה להם חשק לצאת שוּב לגשם. רוֹאה אני כי הפּאניץ' כבר סוֹעד את לבוֹ, אפתח גם אני את צרוֹרי…

והוּא התרחק אל השוּלחן שלמעלה, ישב בקצה, מנגד לשני האיכרים השוֹתים, והניח את הצרוֹר ואת המצנפת על השוּלחן וּמיד נשמע קוֹלוֹ הבריא: “כוס יי”ש, הפּוּנדקית! מזה שמַכוה את הגרון! גשם־רקב שכזה!"

לא עברוּ חמישה רגעים והעלמה רגינה באה מחדרה והביאה עמה ביד אחת נפה של רקמה וחתיכת משי שחוֹר מתוּחה עליה כתוֹף, וּבידה השנייה סלסלה נאה עם חוּטים שוֹנים, מספריים וּמחטים. הפעם תלתה על כתיפיה סוּדר של צמר לבן סרוּג עניבוֹת עניבוֹת. היא התכּנסה אל מעֵבר לשוּלחן וישבה ליד החלוֹן מוּל גוֹטליבּ, משהוּ מן הצד, וּמיד התחילה ברקמה. מחשבוֹת וּמלים נקלעוּ במוֹחוֹ של גוֹטליב ונסתבכוּ בפעימוֹת לב

חזקוֹת, אך לא עלה לוֹ יוֹתר מהעפת מבטים גנוּבים אחדים אל העלמה העסוּקה בעבוֹדתה, וּבכל פעם שמבטוֹ נתקל בעיניה, החזירוֹ במהרה. את התה כבר שתה עד גמירא והתבוֹנן לתוֹך הכוֹס הריקה כאילוּ הוּא רוֹאה בה את בבוּאת העלמה. אך הנה הוציאתהוּ רגינה ממבוּכתו:

– רצוֹנוֹ בכוֹס שנית, מר גוֹטליב?

– אה, תוֹדה רבה. לא, לא! באמת איני רוֹצה להטריחה.

– אין דבר! לא בכל יוֹם מזדמן לנוּ לשרת אוֹרחים כאלה…– בעיניה נראה ניצנוּץ כעין ליגלוּג דק, בייחוּד כשפניו של גוֹטליב הוּצפוּ כוּלם אוֹדם. היא הניחה את עבוֹדתה, היטיבה את הסוּדר על כתיפיה ויצאה מאחרי השוּלחן, לקחה את הכוֹס וחפצה לקחת גם את הספל, אך הוּא הקדים לנגוֹע בידה ענוּגוֹת:

– אין צוֹרך, העלמה רגינה. החלב יספיק עוֹד לשתי כוֹסוֹת…

היא חייכה לוֹ שוּב בניצנוּץ עיניה, יצאה ושבה עם כוֹס תה אחרת, פחוֹת חזקה מן הראשוֹנה.

– יסלח, התמצית אזלה. – העמידה את הכוֹס ושבה לעבוֹדתה.

בהביטוֹ אל הכפּית הבוֹחשת בכוֹס, מצא גוֹטליב את לבּוֹ לאמוֹר:

– והעלמה יוֹשבת כל העת בכפר?

– כן, רוֹב הימים. – וקוֹלה כמעט צהל – זה שנתיים, מאז הייתי בפעם האחרוֹנה בלבוּב, לא יצאתי את דוּבּינה. אם לא להביא בחשבוֹן אילוּ נסיעוֹת בסביבה הקרוֹבה לשם טיוּל.

– והסביבה פה מעניינת? – הרהיב גוֹטליב יוֹתר.

– כמוֹ כל סביבה כפרית. אין בה שוּם דבר יוֹצא מן הרגיל. אבל שׂדוֹת ונהר ויער בקיץ יפים הם בכל מקוֹם. ולפעמים גם בחוֹרף. האין זאת?

בסיוּם שאלה זה היה כל כך חן כרכי, שגוֹטליב לא יכוֹל לבלי נשׂוֹא עיניו אליה. ראשה היה כפוּף על הנפה וּפסוֹקת שׂערה הבהיקה בנקיוּת לבנה. עתה הבחין בשחוֹר שׂערה גם כמה חוּטים מכסיפים. צוארה הגבוֹה היה עטוּר מלמלה דקה ועדינה, שבהטוֹתה את ראשה נגעה בתנוּך אוֹזנה הוָרוֹד. לבוֹ של העלם המסתכל נתכויץ.

– ולא קשה עליה הישיבה בבית כזה, שיש בוֹ בודאי לפעמים קצת יוֹתר מדי רעש?…

הוּא מנה עתה כל מלה שיצאה מפיו מתוֹך עזוּת וּביישנוּת כאחת (בלבוֹ חשב: “כמה מגוּחך אני! היא גדוֹלה ממני בשתים עשׂרה שנה, לכל הפּחוֹת, ואני מדבר אליה בחשיבוּת אפיטרוֹפסית כזוֹ…”). היא הרימה את ראשה, בעוֹד אצבעוֹתיה אוֹחזוֹת במחט הנעוּצה במשי, ריפרפה למוּלוֹ בריסיה הארוּכים (פניה היוּ שרוּיים בצל) ואמרה:

– יסלח לי מר גוֹטליב, בן כמה הוּא?

– בן שמוֹנה עשׂרה. לפני חוֹדש היה יוֹם הוּלדתי.

– אם כן עוֹד הרעש לפניו. בלבוּב ראיתי מעט מחייהם של הסטוּדנטים.

– מה, היא מכירה יפה את לבוּב? אני טרם הייתי שם. שש מחלקוֹת גמרתי בברוֹדי. גימנסיה גרמנית.

– אוֹ, ברוֹדי ידוּעה כעיר של משכילים. לאחת מקרוֹבוֹתי בלבוּב בעל מבּרוֹדי. אדם בעל חינוּך יפה, משׂכיל ועדין – אך קצת חסר חיים. טיפוּס חיור. וכי כך הם כל בני ברוֹדי?

– אפשר. אך תירגע נא העלמה: אני איני יליד ברוֹדי. רק למדתי שם שנתיים ימים. נבחנתי ונכנסתי ישר לחמישית.

שוּב השפילה את ראשה על מלאכת ידה, וּמפני הצל והאפלוּלית של בין ערביים שהלכה וגברה לא יכוֹל להבחין אם אין בעיניה ועל שׂפתיה אוֹתוֹ חיוּך הליגלוּג. על כל פנים כך נדמה לוֹ, והוּא קטן מאוֹד בעיניו. אבל אחרי רגעי דממה אחדים באה בלבוֹ המחשבה, שהנה היא יוֹשבת כאן, בכפר נידח זה, בוֹדדה ללא חברה יפה לה, ללא שידוּך הגוּן והיא מַזקינה והוֹלכת. וּכעין רגש של רחמים תקפוֹ פתאוֹם, ורגש זה נתן לוֹ חיזוּק מה. הוּא עֵירה במרץ את מחצית הכוֹס הנשארת והתחיל תוֹפף באצבעוֹתיו קלוֹת וקצוּבוֹת על השוּלחן, החל בזרת וכלה באגוּדל. בתוֹך חלל החדר השקט נצטרפוּ תפיפוֹת אצבעוֹתיו אל לחשם של שני האיכרים, אל לעיסתו של מאכסים ואל מילמוּל צינוֹרוֹתיה של הזקינה ליד שוּלחן המזיגה. מזמן לזמן השמיעה גם מחטה של רגינה, בדקרה את המשי המתוּח, כעין צליל רפה של מיתר.

– היוֹם כבר מחשיך. חבל על העיניים! (הוּא רצה להוסיף “היפות”, אך כל כך לא העיז).

– תוֹדה על הדאגה. עוֹד בא מעט אוֹר מן החלוֹן. אך באמת צריך כבר להדליק את המנוֹרה. – והיא נתישרה ונתנה ידה על עוֹרפה כמחַלצת עצמוֹתיה.

אף כי דבריה נאמרוּ כמעט בלחש, התרוֹממה הזקינה ממוֹשבה כאבטוֹמט, יצאה וחזרה עם מנוֹרה דוֹלקת, מנוֹרת שוּלחן על כּן גבוֹה, חבוּשה גוּלת משי כחוּלה, צבוּעת פרחים. היא העמידה את המנוֹרה בחשאי לפני בתה וחזרה אל מקוֹמה, שהאפיל פתאוֹם על ידי האוֹר שבקצה החדר הרחוֹק. על התקרה מלמעלה נכתם מיד עיגוּל אוֹר גדוֹל. רגינה קמה וסוֹככה את החלון בוילוֹן, ישבה וסילקה את המנוֹרה הצידה, שלא תהא חוֹצצת בינה וּבין האוֹרח. למראה תשׂוּמת לב זוֹ נתמלא לבוֹ של גוֹטליב רחשי תוֹדה והוּא ביקש לגמוֹל לה באיזוֹ אמרה נאה. הפך והיפך במחשבוֹתיו עד שהעלה דבר שנראה לוֹ מוּצלח ביוֹתר.

– העלמה מעלה על לבי דמוּת מן העוֹלם העתיק.

– למשל?

– את פנילוֹפה האוֹרגת יוֹם יוֹם את הסדין היקר, בחכוֹתה לאוֹדיסאוּס.

– יש לשער, שפנילוֹפה זוֹ יפה היתה… אם כן, הרי זה יכוֹל להיחשב כמחמאה… האין זאת?

– ודאי שכך, לא לחינם נתלקטוּ לביתה כל בחוּר וטוֹב ביון כדי לזכוֹת בה.

– לצערי, אין אני בקיאה בספרוּת היונית, אבל משערת אני, כי אוֹדיסאוּס זה שאדוֹני הזכיר היה אהוּבה של פנילוֹפּה.

– לא, בעלה. מלך אַתּיקה.

– והיא חיכתה לשוּבוֹ שנים רבוֹת?

– ושמרה לוֹ אמוּנים, בהטעוֹתה יוֹם יוֹם את המבקשים לשׂאתה בדבריה, כי בהתימה את מלאכת הסדין תוֹדיעם את בחירתה. אך בכל לילה התירה את אשר ארגה ביוֹם.

– וּבכן לא נשלם הסדין לעוֹלם.

– עד שהוֹפיע אוֹדיסאוּס האיוֹם וערך מַטבּח לכל בעלי התאוה הזוֹללים את טוּב ביתוֹ.

– הסיפּוּר יפה מאוֹד וּשמיחה אני ששמעתיו, אבל עלי להעיר, שאין כל דמיוֹן ביני ובין פנילוֹפּה: אין לי בעל ואין רבים המבקשים לשׂאתי, ואיני מתירה לעוֹלם מה שאני רוֹקמת… בכל אוֹפן אני מעריכה את רצוֹנוֹ הטוֹב ומודה לוֹ.

גוֹטליב צחק מלב טוֹב. רגינה זוֹ נראתה חכמה להפליא. וּבכן נתחזק לבוֹ והוּא נעשה מרהיב יותר. אפילוּ התקרב קצת וישב למוּלה ממש.

אחר גם גחן מעל השוּלחן ואמר כמנסה:

– העלמה אל נכוֹן לא תתנגד, שאראה את דוּגמת הציוּר שהיא רוֹקמת?

– בבקשה. בעיירה ח. ישנוֹ מוֹרה לשעוֹת המצייר ציוּרים לרקמה. יש לי כעשׂרים ציוּרים מידוֹ. הוּא מַפליא לעשֹוֹת. ראיתיו בשעת עבוֹדתוֹ; הכול מפי הדמיוֹן בלי כל דגם.

– באמת קוים עדינים, משוּלבים בטעם רב.

– ישוה בנפשוֹ, המצייר הזה הוּא בנוֹ של חסיד בלזי אדוּק, וּבעצמו לוֹבש קאפּוֹטה ארוּכּה עד עקבי נעליו, וּפיאוֹת לוֹ – עד הסנטר.

– הרי אמרה, כמדוּמה, שהוּא מוֹרה?

– כן, מוֹרה לכתיבה. כתב ידוֹ – כדפוּס יפה. אך פניו מליאים חטטים ואבעבוּעוֹת – גוֹעל להסתכל בהם.

סיפר לה גוֹטליב על אוֹדוֹת בחוּר בעיירתוֹ, אף הוּא בן חסידים, עילוּי וּמוּשלם בכל הכשרוֹנוֹת. ללמדה את כוֹח זכרוֹנוֹ: בחוֹדש אחד למד בעל פה מילוֹן שלם של מלים זרות, ישר והפוּך, והרי הוּא מהלך וּמדבר במלים זרוֹת בלבד. וחבל שלא יצא ממנוֹ כלוּם, הוּא יבּוֹל שם בעיירה הנידחת, עד שישׂיאוּהוּ אשה ויעמידוּהוּ בחנות למכוֹר דגים מלוּחים… הוּא גוֹטליבּ, שהיה מזדמן עמו, ניסה להשפיע עליו, שיבריח את עצמוֹ לעיר גדוֹלה, ללבוּב למשל, ושם ישתלם באיזה מקצוֹע לימוּדי אוֹ אמנוּתי (גם קוֹל חזק וערב לוֹ), אבל לא יכוֹל לפעוֹל עליו. כאילוּ איזה ליקוּי רוּחני טבוּע בוֹ. כשאתה מדבר אליו הוּא מקשיב וּמבין לכל דבריך, נדמה לך שהוּא חוֹזה בדמיוֹנוֹ את קסמי המרחק, שהוּא עלוּל לצאת אליו, אך בהגיעוֹ למחשבת המעשׂה, רוּחוֹ נוֹפל עליו פתאוֹם, כאילוּ רצוֹנוֹ שבוּר בתוֹכוֹ. כמה פעמים, בסוֹף שׂיחה ביניהם, היה אוֹמר לוֹ לגוֹטליב: “שטוּתים, נגזר עלי להירקב כאן. אין בלבי כל אמביציה”. הוּא, גוֹטליב, לא היה אוֹמר “אמביציה”, כי אם “יצר אישי”. יש איזה ליקוּי בשוֹרשי חיוּתוֹ. משל לנגע שבשוֹרשי שׂערה, שעל ידי כך היא מלבינה קוֹדם זמנה…

רגינה פסקה מרקוֹם, העמידה את מרפק ימינה על השוּלחן וסמכה את רקתה בכפה. עיניה היפוֹת שקעוּ בהירהוּרים תחת הריסים המצילים. אחרי שתיקה קלה אמרה:

– יוֹדע הוּא, מר גוֹטליב, גם בי יש משהוּ מנפש הבחוּר, שסיפר לי עליו: שוֹרשי חיוּתי נגוּעים. הטבע לא שלל ממני כמה מַתוֹת טוֹבוֹת – איני מתגאה בזאת. הכרה פשוּטה היא, – נזדמנוּ לי גם כמה שעוֹת כוֹשר להיכנס לחיים מבטיחי עוֹנג, אך בהגיע מחשבתי אל נקוּדת ההכרע, אל ההחלטה שלפני המעשׂה – נכפף חוּט רצוֹני, וכל מאמצי לא הוֹעילוּ לישרוֹ, למתחוֹ לשם מעשׂה. וכן נשארתי שרוּיה במקוֹמי… גם אני כפוּתה למקוֹמי בכפר הזה למוֹרת רוּח אמי, לצערם של אחי, לתמהוֹן כל מכירי – ואיני רוֹאה מוֹצא לי. לא, איני רוֹצה בכל מוֹצא.

– ואין היא מרגישה כל עצבוּת במצבה זה, כל אי סיפוּק, כל אי מנוּחה?

– לא. אין בי שׂמחה, אך גם עצבוּת אין בי. יש בי איזה שיווּי משקל אוֹרגני, פנימי, מוּזר, שפעמים רבוֹת ניסיתי להפירוֹ – ולא עלה בידי (היא תקעה את אצבּעוֹתיה בשׂערה וּבלשה בוֹ מתוֹך עצבנוּת קלה, בשעה שעל עיניה עלה ברק חם). אין בי תשוּקת חיים חזקה, אך גם שלילת חיים אין בי. אין בי לא תקוה ולא שאיפה, אך אין בי גם כל רגש נוֹחם וייאוּש. קוֹפאת אני על הוייתי, כחבצלת מים זוֹ הצפה על פני המים הקרים בצל קנים וסוּף.

– הרי היא מדברת כמשוֹררת, חי נפשי!

– אל ילעג. איני משוֹררת, גם קראתי מעט מאוֹד שירים – אך מדברת אני מה שאני מרגישה. גם כשרוֹנוֹתי אינם רעים – אף כי לא כבחוּר הלז בעיירתוֹ, שלמד מילוֹן שלם בעל פה – גם קניתי קצת ידיעוֹת – שש שנים למדתי מפי מוֹרים טוֹבים, באחוּזה הסמוּכה – ואני קוֹראה ספר מזמן לזמן, מכל הבא לידי; אך אין אני יוֹדעת מה לעשׂוֹת במעט ידיעוֹתי, והרי הן כקוֹצים פוֹרחים באדמת בוּר לעת הסתיו. הוּא ראה את המראה הזה?

– כן, ראיתי. עליה לצאת מן הכפר, להיוֹת במקוֹם יישוּב, בין אנשים משכילים, רבי פעלים – ואז יעוֹרוּ גם בה “רוּחוֹת החיים”, כמבטאוֹ של גיתה.

היא עשׂתה ביד שׂמאלה תנוּעה של ביטוּל, אך הפסיקתה באמצע והניחה את זרוֹעה הארוּכה על השוּלחן, כמוֹשיטה אוֹתה מתוֹך נהייה אליו, אל גוֹטליב.

מה חפץ היה גוֹטליב לאחוֹז ביד הזאת המוּטלת לפניו. הפרק הלבן מעל לכף היה בוֹלט מתוֹך השרווּל הצר של החוּלצה האפוֹרה ונראוּ בוֹ גידים דקים, כחלחלים. היד היתה ענוּגה מאוֹד בעיניו ורוֹצה היה לתוֹפסה בכפוֹ ולחוּש את חלקתה הקרירה. מתוֹך התרגשוּת שבמחשבה קיפל את שתי כפיו, נתנן בן ברכיו ושיפשפן זוֹ בזוֹ: " הרי זוֹ טיפוּס מעניין, מעניין מאוֹד". בלבו היה רגש השתתפוּת אמיתי בגוֹרלה. אילוּ יכוֹל היה לעשׂוֹת מה בשביל אוֹשרה!…

שׂפתיה הדקוֹת נסתלסלוּ בחיוּך מריר, וכאילוּ קראה את מחשבתוֹ, אמרה:

– לרחמים, ואפילוּ להשתתפוּת, איני צריכה. חזקה אני למדי כדי לשׂאת את גוֹרלי, שאגב, אינוֹ רע כל כך. על כל פנים מוֹדה אני לוֹ מקרב לב על רגשוֹ היפה. הוּא נוֹסע תיכף?

גוֹטליב התנער, הוֹציא את שעוֹנוֹ והסתכל בוֹ, אך קשה היה לוֹ לכוין את מקוֹמם של המחוֹגים.

– כן… לא… זאת אוֹמרת, אפשר בעוֹד שעה. הסוּסים ינוּחוּ. מאכסים! – קרא לעבר השוּלחן הרחוֹק – מתי נצא?

– בעוֹד שעה בדיוּק, פאניץ'. – העגלוֹן ישב עתה, אחרי סעידת הלב, מכוּנס ביהירוּתוֹ ושתק.

שני האיכרים קמוּ כפוּפים ומקוּמטים מישיבה ארוּכה, יישרוּ את פרווֹתיהם הטוֹבוֹת. האחד שיפשף ארוּכוֹת את ברכוֹ, אחר צלע על משענתוֹ אל הפּוּנדקית ואמר לה שתרשוֹם את חוֹבוֹ. אחר יצאוּ שניהם ולא הביטוּ לאיש ולא אמרוּ שלוֹם לאיש. העצבוּת גברה בחדר. מאכסים הקיש פעמים אחדוֹת בקנה העישוּן לנקוֹתוֹ, אחר נתן בוֹ סיגריה עשׂוּיה באצבעוֹת והבעיר בה אש,

וּבהרת האש הבהיקה ודעכה חליפוֹת על פניו. הזקינה קמה וכרכה את הפוּזמק על פקעת החוּטים, תחבה בצניפה את הצינוֹרוֹת, הסירה את המשקפיים ונתנתן בתוֹך נרתיק ושׂמה הכוֹל במגירת השוּלחן. אחר כך נפנתה ועמדה שעה ארוּכה דוּמם, כשפניה אל זוית הארוֹן.

– אמי, מתפללת מנחה. – אמרה רגינה כמלגלגת.

– כמדוּמה, שכבר שעת מעריב.

– אוּלי מעריב – איני בקיאה ביוֹתר בתפילוֹת. חבל שהוא ממהר כל כך לנסוֹע. רק לעתים רחוֹקוֹת ייקלע אלינוּ אדם, שאפשר לשׂוֹחח עמוֹ קצת

– רצוֹנה, אלין פה. אמצא מקוֹם לינה?

– כרצוֹנוֹ, יוּכל לישוֹן במיטת אחי הגדוֹל. לאחי אציע את הדרגש.

רוּחוֹ של גוֹטליב התפעם בחזקה, לבוֹ הלם וקטעי מחשבוֹת נגרשוּ במוֹחוֹ. בעצם לא ידע איך יבלה פה, בבית הזה, את שעוֹת הערב, מה ידבר, מה ישמע – אך שׂמחה כמוּסה תקפתהוּ על שהוּא נשאר. ביתוֹ ומשפחתוֹ כאילוּ הוּטלוּ לאיזה מרחק – שכדי להגיע אליו צריך לנסוֹע משך שבוּעוֹת, ועתה עליו לחיוֹת פה, בבית הזה, שאפילה לחה מקיפתהוּ ולוֹחצת עליו מכל צד… הוּא קרא למאכסים והוֹדיע לוֹ, כי רק בבוֹקר השכם יצאוּ לדרך. העגלוֹן העמיד פנים תמיהּוּת, אך בראוֹתוֹ את פני גוֹטליב ואת ברק עיניו, העלה חיוּך דק על שׂפתיו ואמר:

– טוֹב, אני אשכב בעגלהּ. – ויצא החוּצה.

מרת גוֹטסקינד גמרה את תפילתה, עברה את החדר, וּבעמדה על הסף לצאת, אמרה כמדברת לתוֹך האויר:

– צריך לשאוֹל את האדוֹן מה יאכל לארוּחת הערב.

בפניה של רגינה חלף זיע של אי רצוֹן וּפיה פלט ברוֹע, כמדברת אל נפשה:

– כשתגיע השעה – יוּכן הכוֹל.

– וּכשנשארוּ לבדם אמרה אל גוֹטליבּ:

– אין אנוּ מדברוֹת זוֹ עם זוֹ זה שלוֹש שנים. – גוֹטליב התמיה את פניו. – כך הוּא. אין הבית נוֹשׂא אוֹתנוּ לשבת יחדיו.

– וּמה ממריצה איפוֹא לשבת פה?

– אוֹמר לוֹ בלשוֹן הבחוּר בעיירתוֹ: “שטוּתים, נגזר עלי להירקב כאן”. בעצם יוֹרקת אני על הכוֹל… על הכוֹל… מבין הוּא? מה הוּא אוֹהב לאכוֹל בערב?

– כל מה שאנשים טוֹבים נוֹתנים לי.

– וּבכן גם הוּא איש טוֹב… אני בעצמי אכין לוֹ ארוּחה. חוּץ מבּשׂר – יש לנוּ הכּוֹל בבית. אשתדל שהארוּחה תהיה טוֹבה. מרוּצה? חבל שיוֹרד גשם, שאלמלא כן יכוֹלים היינוּ יכוֹלים לצאת מעט לטייל. אין דבר אהוּב עלי כטיוּל בלילה. אני מרגישה כאילוּ הלילה עוֹטפני בשׂמלה רכּה. שוּב יאמר, שאני מדברת כמשוֹררת, הלוֹא? – והיא שלחה לוֹ, לתמהוֹנוֹ, דרך גינדוּר את קצה לשוֹנה והתחילה רוֹקמת בזריזוּת.

שניהם שתקוּ. הגשם פזם על לוּחוֹת הגג בסאִינה דקה. מזמן לזמן נשמע מעבר לחלוֹן הקטן והמוּסך שיכשוּך של רגלי סוּס אוֹ אדם עוֹבר ברפש הדרך. לפעמים נשמעה קריאת אדם קרוֹבה אוֹ רחוֹקה, צניפת סוּס, צעקה פרוּעה. פעם נשמעה גם כמוֹ שבירת יתד של גדר, וּפעם כנפץ מדוּרה משתלהבת פתאוֹם. אך שוּב נשתתק הכוֹל. רק הגג פּזם וּזכוּכית החלוֹנוֹת הזילה מים. והנה נשמע זימזוּם של ניגוּן יוֹצא מנחיריים כמוֹ ממרחק. גוֹטליבּ פנה כה וכה כמחפּשּ את המזמר. גחן ואימץ ראִייתוֹ כלפי שוּלחן המזיגה, ולא ראה כלוּם. רגינה פרצה בצחוֹק.

– חה, חה, הוּא מחפּשּ את הזמרת, והרי היא יוֹשבת לפניו.

– אי אפשר! – קרא גוֹטליבּ – בפירוּש שמעתי קוֹל מרחוֹק.

– כלוּם לא שמע באוֹפּירה קוֹלוֹ של מזמר, ההוֹלך אחוֹרנית הלוֹך והתרחק, אוֹ להיפך?

– וּבכן גם כשרוֹן זמרת לה! אוֹדה, כי מרגע שנכנסתי לבית הזה הריני תמיהה על תמיהה.

– עוֹד נכוֹנוּ לוֹ תמיהוֹת גדוֹלוֹת מאלוּ. אין זה בית פשוּט, אלא מקוֹם של כשפים. וכי מאמין הוּא באמת, שכּל מה שהוּא רוֹאה פה הוּא מציאוּת? לא, הכל תעתוּעים, אחיזת עיניים, יאמין לי.

גוֹטליבּ צחק צחוֹק של נימוּס, אך בבשׂרוֹ עבר רטט קל של צינה. המנוֹרה בעלת גוּלת הפּרחים הגדוֹלה על שוּלחן העץ הארוֹך הזה, עם העיגוּל המאיר על התקרה הנמוּכה, החדר הריק מאדם, האיכרים שיצאוּ, הזקינה שנסתלקה אחריהם, ועל כוּלם – העלמה היפה והמוּזרה הזאת, היוֹשבת ורוֹקמת לפניו, שהוּא שמע וחשב עליה כל כך הרבה עוֹד שם, באחוּזה – כל אלה היוּ עתה בעיניו כדבר מה לא מַמשי, כחזיוֹן חלוֹם.

כדי להפיג את תהייתוֹ שאל רכּוֹת:

– והיכן אחיה? כמדוּמה ששלוֹשה אחים לה.

– אחי הגדוֹל ישוּב עוֹד מעט. הוּא כאן, בכפר. הלך לגבוֹת כספים אצל האיכרים. השניים הקטנים (לא תינוֹקוֹת חלילה, לבן הזקוּנים כבר מלאוּ עשׂרים וּשתיים שנה!) נמצאים ביער. אחי קנה הקיץ חלקה של יער ועתה כוֹרתים את עציה.

– ואין איכרי הכפר באים בערבים לפוּנדק?

– בשנים האחרוֹנוֹת הם ממעטים לבוֹא. הכוֹהן הצעיר שבא לפני שנה הכפרה מטיף להם נזירוּת, ורוּבּם מצייתים. בימי חג וּבלילוֹת חוֹרף הקרים יש שהם מתאַספים בהמוֹן, משתכּרים ושׂמים את הבית לחרדה, אך על פי רוֹב יש לנו ערבים שקיטים, שקיטים יוֹתר מדי. ואם לא יסוּר עוֹבר אוֹרח, יש שלא נראה פני אדם זר כל הערב. וביוֹתר עכשיו, שנפתח פוּנדק חדש בקצה השני של הפר. אך באמת אין אנוּ מצטערים על כך – יש לנו עסקים אחירים.

– תסלח לי עזוּתי: וגם עם אחיה אינה מדברת?

– על כל פנים מעט מאוֹד. מה יש לי לדבּר עמהם? ב“עסקיהם” אין לי עניין רב…

– רבּוֹנוֹ של עוֹלם! ואיך היא מתקיימת כאן, בשממה זוֹ? אני במקוֹמה לא הייתי יכוֹל לישב פה אפילוּ שבוּע אחד.

– אשריו, שהוּא מוֹצא עניין במקוֹמוֹת אחירים. לי – היינוּ הך.

– הרי היא מדבּרת כאדם, שנתנסה נסיוֹנוֹת קשים בחייהם.

– לא נתנסיתי בשוּם נסיוֹנוֹת ואינני מחכּה לשוּם נסיוֹנוֹת. “רוֹב הנסיוֹנוֹת – אחריתם אסוֹנוֹת”, כך, כמדוּמה, כתוּב באחד השירים הפּוֹלנים. לא כך?

אוֹצר שאלוֹתיו של גוֹטליבּ דלל, והוּא ישב דוּמם ושׂיחק בכוֹס הריקה.

עוֹד באחוּזה, בימים האחרוֹנים לפני צאתוֹ משם, כשהרבּה לחשוֹב על דוּבּינה ועל העלמה רגינה, עלה על דעתוֹ, כי ה“גרוּש” קרייז, סוֹכן המכוֹנוֹת העשיר בעיירתוֹ, היה שידוּך יפה לה. הריהוּ אדם במיטב שנוֹתיו, כבן שלוֹשים וחמש, לא יוֹתר. ילדים אין לוֹ. משׂכּיל גדוֹל איננוּ – אך לבוּש הוּא אירוֹפּית וּבעל נימוּסים של כרך. הוּא חזר זה עתה מאנטורפּן, אחרי שבתוּ שם שנים אחדוֹת. אמנם מרננים אחריו, כי כילי הוּא, אך כלפי חוּץ לא ניכּר כלל. להיפך, לבוּשוֹ מהוּדר מאוֹד והוּא גם משלם את מיסיו לאגוּדה הציוֹנית בקביעוּת. בטוּח היה, שקרייז יהיה לה בן זוּג נאה. עתה, שהכּירה קצת, נתחזק עוֹד יוֹתר בדעתוֹ. הם שוים בקוֹמתם. יש אפילוּ דמיוֹן מה בארשת פניהם (והוּא העיף מבּט אליה: “כן, לשניהם אוֹתם הפנים המאוֹרכים, בעלי ההבּעה הפּיקחית!”). וּבשבתוֹ כן חתר במוֹחוֹ וּביקש דרכים איך לבצע את רעיוֹנוֹ. לא היה בדעתוֹ כלל להיוֹת “שדכן”, טפוּ, תפקיד מאוּס! אבל הרעיוֹן על זיווּגם של שני אלה הביא בלבוֹ התרגשוּת, וּמאוּשר היה לראוֹתוֹ מתגשם. נדמה לוֹ, שהוּטל עליו ממרוֹמים להציל נפש יפה זוֹ מישראל… למצוֹא לה תיקוּנה… כמעט בטוּח הוּא שההצעה תתקבל… וּבדמיוֹנוֹ ראה כבר עצמוֹ מסיח בעיירה עם קרייז. וּכדרכּוֹ, שמע באוֹזני רוּחוֹ את דברי השׂיחה מלה במלה. “כתוֹב לה בשמי מכתב”, דיבּר קוֹלוֹ העמוֹק, הבוֹטח של קרייז, כשהוּא מגיש לוֹ בקוּפסת הכסף סיגאריה יפה. “כתוֹב לה כיד הסגנוֹן הטוֹבה עליך. כתוֹב לה עלי את כל האמת, אַל תעלים דבר. אַל תקשוֹט אותי. הן לא שדכן אתה, כי אם איש מוֹדע, ידיד. איני מטיל את עצמי עליה. רחוֹק אני מלהטיל את עצמי על מישהוּ. גם לנדוּניא שלה איני צריך. יש לי, ב”ה, רב משלי… אתה ידעת… אבל…"

– שמא יש לוֹ, מר גוֹטליבּ, איזה שידוּך הגוּן בשבילי? הקוֹל קוֹל רגינה. הוּא התנער ממחשבוֹתיו ונרעד כוּלוֹ לשמע השאלה. כמעט לא האמין למשמע אוֹזניו. כל ראשוֹ הוּצף אוֹדם כנער בהיתפסוֹ במעשׂה מגוּנה. אך מגוֹדל המבוּכה תפס תשוּבה של עזוּת:

– אוּלי… כלומר, בטוּח אני, שאם העלמה רק תרצה בשידוּך – תמצא עשרה.

– עליו לדעת שמוּנחים על שמי בבאנק אַלפּיים זהוּבים. נדוּניא יפה, מה?

– היא לוֹעגת לי?

– למה זה אלעג לוֹ? אין הוּא נלעג כלל… אני רק חשדתי, כי רגש האלטרוּאיזם המפוּתח בלבוֹ… יגיד את האמת, הוּא לא חשב ברגע זה על שידוּך בשבילי?…

– אכן בת כשפים היא! חי נפשי! איך זה קראה את מחשבוֹתי?

– מה הוּא המדוּבר: אלמן אוֹ גרוּש?

הטוֹן המבוּדח שנקטה בדברה נתן לוֹ חיזוּק.

– גָרוּש.

– וּבעל מעמד טוֹב. לא כך?

– טוֹב מאוֹד. הלוַאי והייתי במעמדוֹ!

– וכמה ילדים יש לוֹ?

– אין גם אחד.

– הרי הוּא כבחוּר לכל דבר. בראווֹ, מר גוֹטליבּ. ישלחנוּ אלי תיכף בבוֹאוֹ הביתה! אני מחכּה לוֹ בכליוֹן עיניים. יגיד לוֹ: זה עשׂר שנים אני יוֹשבת ומצפּה לבוֹאוֹ. כמוֹ… כמוֹ… פּנילוֹפּה לאוֹדיסאוֹס… מה, יגיד לוֹ? יבטיח לי שיגיד לוֹ!

– למה הלעג המר הזה?

– רצוֹנוֹ לוֹמר בוַדאי: המתוֹק הזה. לא, אין זה לעג, מר גוֹטליבּ, כי אם – התעללוּת…

– במי? בי?

– חס וחלילה, מר גוֹטליבּ. בוֹ, בגרוּש שלוֹ… הוא עצמוֹ, מר גוֹטליבּ, הנהוּ עלם נחמד… יראה נא. הנה כיליתי את הזכרייה הזאת. וכי אין היא חיה וטבעית כמוֹ באביב על פני הכר? עתה אכלה לרקוֹם רק עוֹד את אחוֹתה הקטנה, מעבר לשרביט הזה, ואלך להכין לוֹ ארוּחת הערב. מגיעה לוֹ ארוּחה טוֹבה… כמדוּמה שאכוין לטעמוֹ – פּטריוֹת מטוּגנוֹת בחמאה וּבתוך שמנת. היוֹם הביא לנוּ הרוֹעה רעננוֹת, נוֹדפוֹת ריח יער. אין עתה עוֹנתן של פּטריוֹת, אך מן השמיים זימנוּ לוֹ לרוֹעה.

אילוּ פּטריוֹת!

– מאכל התאוה שלי!

והוּא קם, פּסח על הספסל והתחיל מהלך אנה ואנה בחדר השוֹמם.

– יפה הוּא עוֹשׂה, מר גוֹטליבּ. יתהלך קצת, בוַדאי קר לוֹ. כשאגמוֹר, נעבוֹר אל האגף השני, אל דירתנוּ.

היא האירה לפניו את דרך המסדרוֹן הרחב והריק במנוֹרה שנשׂאה בידה, אגב אזהרוֹת מפני הסיפּים הגבוֹהים, פתחה לוֹ את הדלת וּבניד ראש נאה הזמינתהוּ להיכּנס. נכנסה אחריו והעמידה את המנוֹרה על השוּלחן הסגלגל, באמצע ה“רץ” הפּרוּשׂ עליו באלכסוֹן.

– זהוּ ה“טרקלין” שלנוּ. לא מוֹדרני ביוֹתר, מה?

חדר קטן מן הקוֹדם, מרוּבּע, ועל כן נראה קצת גבוֹה ממנוּ, עם רהיטים כבידים אחדים, ועל שלוֹשת החלוֹנוֹת וילאוֹת לבנים נגררים עד לרצפת העץ. באחת הזויוֹת השׂתּרג על הקיר צמח דק מתוֹך עציץ, כעין האספּרגוּס. על הארוֹן הרחב עמדוּ שני צרוֹרוֹת של פרחים יבישים. מבּין ארבע אוֹ חמש התמוּנוֹת הישנוֹת שעל הקיר האָטוּם בלטה תמוּנת צילוּם מוּגדלת: גבר יהוּדי קצר זקן, עיניים סכוּכוֹת בגבּוֹת ארוּכּוֹת, מלוּכּדוֹת, קוֹמה וּפנים אצילים־קפדנים. “האב שמת משחפת בשצ’אוניצה”, הירהר גוֹטליבּ, “קלסתר פניה של רגינה”. הוּא חש כמוֹ רוּח קרה נוֹשבת מארבעת כוֹתלי החדר. אף כי החלוֹנוֹת היוּ סגוּרים והוילאוֹת היוּ תלוּיים בלי זיע.

להזמנתה ישב על אחד מששת הכיסאוֹת שמסביב לשוּלחן. מוֹשב הכסא היה גבוֹה מאוֹד, עד שרגליו עמדוּ בקוֹשי על הרצפה. גם תחת השוּלחן, נדמה לוֹ, נוֹשבת הרוּח הקרה.

– ימתין מעט ואביא לוֹ את ארוּחתוֹ. רצוֹנוֹ – יכוֹל הוּא לקחת לוֹ מן הספרים העוֹמדים שם על המדף. הנה זאת היא כל הבּיבּליוֹתיקה שלי.

– תוֹדה! לא אשתעמם גם בלי ספרים…רק אחת אבקש ממנה, העלמה גוֹטסקינד: שלא תטרח בשבילי יוֹתר מדי. אין אני רעבתן גדוֹל.

– את זה יניח לי, בבקשה

ושוּב שלחה לו את חוֹד לשוֹנה ויצאה בחיפּזוֹן וּמתוֹך פּיזוּם דק.

הוּא ביקש לנחש היכן נמצא חדר הבּישוּל, אך לא יכוֹל לכוין. על כל פנים מיציאתה ניכּר היה, שכּדי להגיע אליו צריך לעבוֹר את המסדרוֹן. משום מה בטוּח היה, שגם האֵם נמצאית שם. מאוֹד רוֹצה היה לראוֹתן שם יחד, כשהן עסוּקוֹת שתיהן בעבוֹדתן בלי לדבּר זוֹ עם זוֹ אף מלה אחת. “בטוּחני שהזקינה מכונת בהכנת הארוּחה. לשם בנה הגדוֹל, אדוֹני הבית”. הפך את פניו והסתכל שוּב בתמוּנת הגבר. התמוּנה היתה כמוֹ חיה, כאילוּ נעשׂתה רק אתמוֹל. הגבר נראה כאילוּ צוּלם בשעת הליכה, כה מליאת תנוּעה היתה קוֹמתוֹ וכה מכוּון היה מבּטו נכחוֹ. נדמה לוֹ לגוֹטליבּ, כי בכל רגע עלוּל זה לצאת ממסגרתוֹ ולגשת אליו, כדי להגן בפניו על בתוֹ מפני הטינה של בני המשפּחה.

עוֹדנוּ יוֹשב ומסתכּל בתמוּנה, ואחד הוילאוֹת סוּלק הצידה (אם כן, לא חלוֹן אלא דלת שם!) ומרת גוֹטסקינד נכנסה. קוֹמתה כאילוּ גבהה ותקפה מעט משהיתה שם בחדר הפּוּנדק, ליד שוּלחן המזיגה. עתה לא היוּ ידיה בפּוּזמק והן נחוּ ארוּכּוֹת בשיפּוּלי שׂמלתה האפוֹרה ועיניה הבּיטוּ נכחן במבּט עז מלא מרי. שתי כנפוֹת המטפּחת שעל ראשה היוּ קשוּרוֹת וּבוֹלטוֹת משני עברי סנטרה כמאַיימוֹת. היא ניגשה עד השוּלחן, תמכה עליו יד אחת וּפנתה אל גוֹטליבּ בקוֹל נמוּך אך חוֹתך:

– היא שברה אוֹתי… לא כך הייתי לפני עשׂר שנים… כל יוֹדעי יעידוּ, כי רק צל אני ממה שהייתי לפנים… גם את אחיה הגדוֹל שברה, וגם את אחיה הקטנים תשבוֹר… לכך נוֹצרה…

גוֹטליבּ התאוֹשש ממבוּכתוֹ:

– ולמה אינכם יוֹצאים לדוּר באחת הערים הגדוֹלוֹת, בלבוּב, למשל?

– פעמים אחדוֹת ביקשנוּ לצאת, אך היא ייראה אוֹתנו, שתישאר לבדה פה – ונשארנוּ…

גוֹטליבּ ביקשה לשבת, אך היא הוֹדתהוּ, כאילוּ זרה היא בבית וּבאה רק לביקוּר קצר, והוֹסיפה לעמוֹד נשענת בידה האחת.

– את כוּלנו עשתה לעבדים לה… והיא עצמה, אוֹי ואבוֹי לי, מה יש לה? מה חייה? במה היא מבלה את שנוֹתיה הצעירוֹת: מעט תפירה וּרקימה, מעט קריאה, מעט עבוֹדוֹת הבית – ודי… לפני שנים אחדוֹת עוֹד היינוּ מדבּרים על לבּה, ניסינוּ לפעוֹל עליה “בטוֹב וּברע” – הרי אדם נבוֹן היא, בעלת ידיעוֹת וּבעלת תפיסה – אבל על כל דברינוּ היתה עוֹנה בלעג וּבשׂנאה, וחדלנוּ… וּמה היא רוֹצה? מה היא רוֹצה מאתנוּ? מה היא רוֹצה מעצמה? אוּלי כבוֹדוֹ יוֹדע… הלא שׂוֹחח אִתּה שם כל הערב…

– כן, קצת דיברתי עם בתה… חוֹשב אני, אילוּ נמצאה לה איזוֹ “פּארטיה” הגוּנה, ראוּיה לה…

– מה הוּא סח! האִם תאבה לשמוֹע? כמה שידוּכים יקרים הציעוּ לפניה – והיא כקיר אבנים זה… ואין אני יכוֹלה לומר, שאין לה לב. הרי היא מרחמת כל חתוּל וכל ציפּוֹר, אפילוּ עכבר שנתפס במלכּוֹדת אינה מניחה להוֹרגוֹ… גם ילדים היא אוהבת, מאַספת את ילדי ה“ערילים” וּמשׂחקת עמהם וּמלמדת אוֹתם חשבוֹן… וידיים לה – גלילי זהב: תפירה וּרקימה, בישוּל ואפייה, כתיבה וחשבוֹן – כגבר. מה? ראש של עשׂרה גברים עליה. את כל חשבוֹנוֹתיהם של בנַי היא עוֹרכת… אך ב“פרט” זה – קללה רוֹבצת עליה, עלי, על כוּלנוּ… אינני חסידה, גם לא בת חסידים, גם בעלי המנוֹח לא היה חסיד, ואף על פי כן הייתי כבר אצל שלוֹשה “צדיקים”, נתתי “פדיוֹנוֹת” יפים, אך הכוֹל לחינם. היא נשארה כשהיתה… שלחתיה פעמים אחדוֹת ללבוּב. יש לנוּ קרוֹבים שם. אמרתי: תבוֹא בין אנשים כערכּה, אפשר ידבק בה מה… לא מניה! שבה יוֹתר גרוּעה משהיתה. עוד יוֹתר קאפּריסית, ואי אפשר היה לדבּר עמה כלל… וּמשנה לשנה הוֹלך המצב ורע… וּמה הפּלא!… יסלח לי, הנה היא באה…

והאֵם ה“שבוּרה” נסתלקה במהירוּת אל החדר הסמוּך והצמידה אחריה את הוילוֹן.

רגינה באה לבוּשה סינר לבן, חוֹגר את כל קוֹמתה, וּפניה משוּלהבים מעט. חן וחיים יצוּקים בהם ועיניה מבריקוֹת. ריח מתוֹק של פּטריוֹת מטוּגנוֹת בחמאה עלה מלבוּשה.

– הנה אערוֹך לוֹ את השוּלחן ואביא לוֹ את “מאכל התאוה” שלוֹ. בוַדאי לא השתעמם פה. אמי ודאי ארחה לוֹ לחברה… הוּא כבר יוֹדע את סוֹד ביתנוּ, את כל צרת הבית. את צרת הבת… לא כך? יש לי הכבוֹד: אני היא צרת הבת… אני הבת המַמרה… חה, חה, לוּא יכלוּ להיפּטר מצרתם!…

והיא הוֹציאה מן הארוֹן מפּה מקוּפּלת, לבנה כשלג, פתחתה למחצה וּפרשׂה על שליש השוּלחן (את ה“רץ” הסירה תחילה) מנגד לגוֹטליבּ. עוּבדה היא, שאין דבר נסתר ממנה, לא דיבוּר ולא מחשבה. מבּעד לקירוֹת היא רוֹאה… על כן אין גם להסתיר מפּניה דבר…

הביאה כלי סעוּדה וּמלח והניחה על המפּה הפרוּשׂה. אחר הוֹציאה מן הארוֹן קלת של נצרים וּבה חצי פת שיפּוֹן קרוּמה יפה, וערכה לוֹ הכוֹל, דבר דבר במקוֹמוֹ.

– אם הוא נוֹהג נטילת ידיים לפני הסעוּדה – יצטרך ללכת עמי אל חדר הבישוּל. הנה לא אביא לוֹ. כל כך לא אשרת אוֹתוֹ…

– חלילה, איני רוֹצה בכך. ברצוֹן אלך עמה.

– ולא יירא לעבוֹר עמי את המסדרוֹן האפל? יצטרך להחזיק בידי, שלא ייכּשל… טוֹב, יבוֹא איפוֹא!

הוּא יצא אחריה בפעימת לב חזקה. מיד הוֹשיטה לוֹ את כף ידה הקרירה, הרכּה, והוּא אחז בה כבעוית והתקרב משהוּ אל גוּפה.

זרוֹעוֹ נגעה בחוּלצתה והבל פיה עבר על פניו, הבל פה רך, ריחני.

– חפצתי שהמסדרוֹן יהיה… ארוֹך מאוֹד… דיבּר בלחש וּברעד שׂפתיים.

– כדי מה? יגיד, אל יתבייש.

– כדי שאוּכל ללכת עמה כך… יד ביד…

– כל כך נעים לוּ ללכת עמי?… כמה ידוֹ רוֹעדת!…

הוּא עמד מלכת ושתק.

– למה אינוֹ הוֹלך?

אך הוּא עמד ושתק, עמד ורעד כוּלוֹ. וּפתאוֹם לפתוּ את צוארוֹ שתי זרוֹעוֹת רכּוֹת, ריחניוֹת, נתוּנוֹת באריג דק, רך, וּשׂפתיים נחתמוּ בשׂפתיו. הקרקע כמוֹ נשמטה מתחתיו והיה כתלוּי באויר וּברכּיו כפוּפוֹת ונתמכוֹת משהוּ בגוּף רך ונעים עד לגויעת הלב. השׂפתיים לחצוּ מאוֹד על פניו, גיששוּ ולחצוּ כמבקשוֹת לפתחוֹ.

והוּא ציית להן ואז נהדקוּ השׂפתיים אל שיניו ולחוּת מתוּקה הוּרגשה בפיו. ראשוֹ נתעטף אֵד חם… אך טרם יכוֹל לתת את דעתוֹ על מה שקרה, הרפּוּ הידיים מצוארוֹ, אצבעוֹת עצבניוֹת עברוּ על ראשוֹ וּפרעוּ רגע שׂערוֹ, ושוּב אחזה בוֹ כף יד קרירה, רכּה, וקוֹלה של רגינה, הקּוֹל הקר והמלגלג, דיבּר בחשיכה:

– ייזהר נא, מר גוֹטליבּ, פה הסדן לחטיבת עצים…

הוּא לא רצה ללכת, כמוֹ רוּתּק במסמרים אל המקוֹם. אך היא משכתהוּ אחריה:

– נוּ, ילך… ילך… עוֹד מעט תצא אמי…

הוּא לא ראה איך נכנס לחדר הבישוּל המוּאר במנוֹרה קטנה, איך נטל ידיו ואיך נגבן באלוּנטית, איך שב אל החדר ואיך ישב אל השוּלחן הערוּך. את כל אלה עשׂה כמוֹ מתוֹך חלוֹם. ורק כשרגינה העמידה לפניו את צלחת הפּטריוֹת החמוֹת וריחן הכּבד, הנישׂא באֵד חם, פּרץ אל נחיריו ולפף את פניו וגירה את תאבוֹנוֹ – התנער והביט מבּעד לאֵד אליה, שעוֹד הוֹסיפה להתהלך בחדר וּלשרתוֹ.

– זוֹהי מנה גדוֹלה מדי בשבילי, – דיבּר רפוֹת – די היה לי בחצי…

– יאכל, יאכל. “התיאבוֹן בא אגב אכילה”, כך כמדוּמה, אוֹמר המשל הצרפתי. אלוּ הן פּטריוֹת החיוֹת האחרוֹנוֹת בקיץ הזה… אבשל לוֹ גם שתי ביצים. אפשר אוֹהב הוּא ביצים שלוֹקוֹת בתוֹך כוֹס, כמוֹ שרגילים לאכוֹל ב“בתי הקפה” שבעיר הגדוֹלה?

– תוֹדה. אתגבּר תחילה על הפּטריוֹת (וּבדמיוֹנוֹ עוֹד עמד חבוּק ונשוּק במסדרוֹן האפל…)

הוּא התחיל לאכוֹל, אך הטעם ההוּא, טעם שׂפתיה, עוֹד מילא את פיו.

– כן, שכחתי לוֹמר לוֹ “לתיאבוֹן!”

– אה, חן חן. מה אמרה? כן, נכוֹן. תוֹדה!

– יסלח. תיכף אשוּב – אמרה ויצאה.

לא עבר רגע וּמרת גוֹטסקינד נכנסה אליו בחשאי מבּעד לוילוֹן. בשתי פּסיעות גדוֹלוֹת עמדה ליד השוּלחן.

– לתיאבוֹן, מר גוֹטליבּ! אַל ידמה שחפצתי לדבּר בה חלילה רעוֹת, בבתי. אלוֹהים הוּא היוֹדע כמה אני אוֹהבת אוֹתה. כמה היא כל חיי… בלעדיה, נדמה לי, לא יכוֹלתי לחיוֹת יוֹם אחד… גם בנַי, אַחיה, כך. בני הגדוֹל. כבוֹדוֹ יכּירנוּ עוֹד מעט. בכל רגע הוּא עוֹמד לשוּב… אך נלאינוּ נשׂוֹא. אין עוֹד כוֹח לנשׂוֹא. היא מענה את כוּלנוּ, היא מוֹציאה את כוּלנוּ מן העוֹלם… יוֹדעת אני שכבוֹדוֹ נשׂא חן לפניה, כי יש לה אֵמוּן בוֹ… רוֹאָה אני בכמה חיבּה היא מאָרחת אוֹתוֹ… יחוּס עלינוּ, יחוּס על אֵם אוּמללה, על משפּחה אוּמללה, וידבּר אִתּה… ידבּר על לבּה כאָח, כאָב… וכי מה אנוּ דוֹרשים ממנה? רק שלא תשׂנא אוֹתנוּ, שלא תשפּוֹך את דמנוּ יוֹם יוֹם… הן כוּלנוּ חיים בשבילה… בני הגדוֹל, עטרת ראשי, דוֹחה כל שידוּך, מפני שאינוֹ רוֹצה להקדימה בנישׂוּאים… לוּ ידע כבוֹדוֹ, איזה אדם עדין הוּא, כמה הוּא חכם, כמה מסוּר… טוֹב, השלמנוּ כבר שתשב בבתוּליה, עד שיעלה רצוֹן מלפניה… איננוּ אוֹמרים לה כלוּם, אך אַל תרמוֹס אוֹתנוּ, אַל נהיה בעיניה כעפר לדוּש… אַל ת…

אך נשמע צעדה של רגינה במסדרוֹן – וּבשתי פּסיעות גדוֹלוֹת וחשאיוֹת הסתלקה שוּב האשה. מבין פסק הוילוֹן נינעה לוֹ בידה: “יאכל, יאכל. לתיאבוֹן!” ונעלמה.

– מה זה? עוֹד לא אכל אף החצי! ואני כבר הבאתי לוֹ את הביצים בכוֹס. אֵילו ביצים! רק היוֹם הטילוּן התרנגוֹלוֹת, שׂמתי בהן גם קוֹרטוֹב חמאה. הוּא אוֹהב כך?

היא היתה כל כך חמוּדה! גוֹטליבּ חשק לוֹמר לה איזה דבר נוֹעז ונעים, נעים מאוֹד, אך זכר כי אמה בחדר הסמוּך, ודיבּר אחרת:

– באמת איני יוֹדע במה זכיתי בעיני העלמה הנכבּדה. הרי היא מפטמת אוֹתי כאילוּ הייתי… איני יוֹדע מה…

– יאמר פשוט: חתנה… כלוּם לא זאת רצה לוֹמר? אבל לא. אין הוּא יכוֹל להיות חתני. הן שנוֹתי כמעט כפליים כשנוֹתיו. אני רק ידידה שלוֹ, ידידה בלב ונפש, ורוֹצה אני שיזכּוֹר את הערב הגָשוּם, שבּילה בפוּנדק עלוּב בכפר נידח… רק זאת חפצתי.

– כן, אבל… במה אגמוֹל לה ואין בידי כוֹל?

– במה? וכי צריך לגמוֹל דוקא? אני, למצער, איני אוֹהבת לא לגמוֹל לאחירים ולא שאחירים יגמלוּ לי. אדם חייב לעשׂוֹת רק מה שלבּוֹ מחייבו לעשׂוֹת, וּלעצמוֹ ולא לאחירים, תמיד רק לעצמוֹ… אבל אם אוֹתי אינוֹ יכוֹל לגמוֹל, יש בידוֹ לגמוֹל את אמי… ידבּר נא על לבּי וישפּיע עלי, שאהיה בת כשירה וטוֹבה. מצייתת ועוֹשׂה מה ש“אנשים טוֹבים וחסידים” מצוים לעשׂוֹת. כמוֹ שלימדוּני ב“מוֹדה אני”… שאהיה אסירת תוֹדה על שהביאוּני לעוֹלם, שאהיה לכבוֹד וּלתפארת למשפּחתי… שאהיה בעצמי למשפּחה… כן, וזהוּ העיקר, שלא אהיה אבן נגף לאָחי, שאפנה לפניו את הדרך, שיוּכל לשׂאת אשה ולבנוֹת בית בישׂראל… לא כך ביקשה ממנוּ אמי? אבל הן לא נכוֹן, בת טוֹבה אני. וכמה פעמים אמרתי להם, שאין אני מעכּבת בעדוֹ לשֹאת אשה. להפך, מוֹדה אני שחוֹבתוֹ היא לשׂאת אשה. יכוֹל הוּא להביאה הנה, אוֹ ללכת אליה, כרצוֹנוֹ… אחת היא לי…

– אבל, העלמה גוֹטסקינד…

– כן, יוֹדעת אני שהוּא בעל לב טוֹב, ורוֹצה היה בכל לבוֹ הטוֹב להיוֹת לעזר לאמי, לאחי… עוֹד מעט יבוֹא אחי וידבּר עמוֹ. אחי הוּא אדם הגוּן מאוֹד, עדין מאוֹד, מכּיר בחוֹבתו, עוֹשׂה כיכוֹלתוֹ ויוֹתר מיכוֹלתוֹ. כדאי הוּא שיאהבוּהוּ, שיזמנוּ לוֹ בת זוּג טוֹבה, אשת חיל ויעלת חן… למה לא? יאמין לי, כי טוֹב הוּא מאלף אחירים. גם שני אַחַי הקטנים בחוּרים טוֹבים הם, חכמים וחרוּצים. אחד מהם לץ קצת, מלגלג על כל העוֹלם, ואוֹתוֹ אני אוֹהבת יוֹתר מכּוּלם… הוּא היחידי הדוֹמה לי במקצת, כלוֹמר, הדוֹמה קצת לאבי… (והיא הבריקה את שתי עיניה כנגד התמוּנה על הקיר) למה חדל מר גוֹטליבּ לאכוֹל? פּטריוֹת בחמאה וּבשמנת טוֹבוֹת רק כשהן חמות… ועוֹד ביצים לפניו… אַל ישכּח, אַל יסיח דעתוֹ מן העיקר, מן האכילה…

– אבל, העלמה גוֹטסקינד, אני משתוֹמם…

– אַל ישתוֹמם. אין אני צינית כלל. אפשר שלא נאה לעלמה לדבּר כך, אבל כשאני מדברת, רגילה אני לדבּר ככל העוֹלה על רוּחי… בקיצוּר, הוּא מבטיחני לשלוֹח לי את ה“גָרוּש” שלוֹ? בטוּח אני שימצא חן בעיני כוּלנוּ…

– עתה היא מתעללת בי…

– חס וחלילה! למה אתעלל בוֹ? הנה יראה, בעוֹד רגע אביא לוֹ כוֹס קפה, ששלוֹשת רבעיה חלב… ואוּלי בוֹחר הוּא קפה עם זבדה מתוּקה? יסלח לי רגע אחד!

אחרי צאתה נראה מיד ראשה של הזקינה בפסק הוילוֹן, וּבוֹ ברגע נשמעוּ צעדים במסדרוֹן, חיכּוּך מגפיים בגרוֹד של ברזל וּמחיטת אף.

– בני הוּא, – אמרה מרת גוֹטסקינד ויצאה מאחרי הוילוֹן.

הדלת נפתחה וגבר גבוֹה, גזוּז זקן, לבוּש בּוּרנוּס טוֹב וקצר, נכנס. הוּא עיפעף רגע בעיניו שבאוּ מן החשיכה והעמידן על הזר היוֹשב אל השוּלחן הערוּך.

– הרי זה מר גוֹטליבּ, – דיבּרה האשה בנשימה טרוּפה – נוֹסע הביתה מאחוּזתוֹ של אוּרי פינקל. רגינה דיבּרה עמו… גם אני סיפּרתי לוֹ את צרוֹתינוּ… הוּא יוֹדע כבר הכוֹל… הרי זה בני, מר גוֹטליבּ. דויד שמוֹ. לפני רגעים אחדים סיפּרתי לוֹ על אוֹדוֹתיו… מדוּע אינך נוֹתן לוֹ שלוֹם, דויד? מאמינה אני באמוּנה שלימה, כי מן השמים שלחוּהוּ אלינוּ, שיגאלנוּ מצרוֹתינוּ…

הגבר הושיט יד לגוֹטליבּ, וגוֹטליבּ קם, אחז ביד ולחצה בחיבּה.

בצחוק חן פנה הבן אל אמוֹ:

– אַת חוֹשבת, אמא, שמר גוֹטליבּ הוּא חתן מתאים לרגינה?

– מה אתה מדבּר, דויד? וכי יצאתי חלילה מדעתי? כלוּם איני רוֹאָה, שמר גוֹטליבּ הוּא כמעט ילד לעוּמת רגינה?… לא לזאת התכּוַנתי… ראיתי כי רגינה מתהלכת עמוֹ בחיבּה וּבידידוּת, שמעתי שהיא דיבּרה עמוֹ בלב פּתוּח, קוֹדם שם בפוּנדק ואחר כך בחדר, ואמרתי: מלאך הוּא שלוּח מן השמיים לשנוֹת את לבה לטוֹבה עלינוּ, על כוּלנוּ, שיסיר ממנה את הרוּח הרעה, את הקליפּה ר"ל… לוּא ראית, דויד, כמה היא מכרכּרת סביביו, כמה היא משתדלת להביא לוֹ מכל טוּב, היית נהנה הנאה גדוֹלה… עוֹד לא ראיתיה בכך. מיוֹם שאני זוֹכרת אוֹתה לא היתה כך, עם שוּם אדם לא התהלכה כך. אפילוּ עם אבא עליו השלוֹם… לא אדם הוּא, מר גוֹטליבּ, כי אם מלאך אלוֹהים. תראה, דויד, בעיניך… מה אתה שוֹתק? דבּר עמוֹ, בקש אוֹתוֹ, התחנן לפניו. אל יעזבנוּ בטרם יקבל ממנה הבטחה, שתשנה את מנהגה, שתחדל לשׂנוֹא אוֹתנוּ, שתהיה לך אחוֹת ולי בת… ריבּוֹנוֹ של עוֹלם, מה חטאנוּ?…

דחיפת ברך בדלת. דויד רץ וּפתח. רגינה עמדה על הסף, בידה האחת צלחת עם ספל מלא, מַהבּיל, וּבשנייה קערה גדוּשה פרוּסוֹת עוּגה סוּפגנית.

– אה, גם אחי כבר הספּיק לדבּר עמוֹ, מר גוֹטליבּ? והוּא, מר גוֹטליבּ, הגיד לוֹ, שהוּא יכוֹל לברזג אוֹתי עם “גָרוּש” משׂכּיל ובעל מעמד טוֹב, חשׂוּך ילדים. גם אצל גרוּשתוֹ לא הניח ילד. כבחוּר לכל דבר… מה טוֹב חלקי! כל העוֹלם לא נברא אלא לספּק לי אוֹשר…

היא שׂמה את הקהוה והעוּגה לפני גוֹטליבּ וידיה רעדוּ. האֵם וּבנה עמדוּ במקוֹמוֹתיהם וּפניהם מפיקים צער וּכאֵב.

– אבל העלמה גוֹטסקינד, – ניסה גוֹטליבּ לדבּר – היא טוֹעה. אני מבטיחה שהיא טוֹעה. לא היה מדוּבּר כלל…

– למה לוֹ להצטדק? אין אני כוֹעסת עליו. גם על אמי ועל אָחי איני כוֹעסת. שניהם חמוּדים, אהוּבים, ברוּרים. הם אינם מתכּונים חלילה לעצמם, רק טוֹבתי נגד פניהם. רק את אוֹשרי הם מבקשים… הרי כל חייהם אינם אלא קוֹרבּן בשבילי. הם אוֹכלים ושוֹתים בשבילי, ישינים בשבילי, נוֹשמים אויר בשבילי… אַלפּיים זהוּבים כבר הניחוּ על שמי בבאנק, ויניחוּ אי"ה עוֹדאלף ועוֹד אלף… אם העסקים רק ירשוּ…

– אבל העלמה גוֹטסקינד, – ניסה גוֹטליבּ שוּב לשסעה – אחיה לא דיבּר עמי אף מלה אחת…

– הוּא חוֹשב, שאני מדבּרת באירוניה? חס ושלוֹם! בתוֹם לבב אני מדברת. הרי אני אלילה לבני משפּחתי. לוּא שאלתי מהם – היוּ כוֹרעים לפני וּמקטירים לפני קטוֹרת… וּבמה זכיתי? חי נפשי, איני יוֹדעת. יאמין לי מר גוֹטליבּ, איני טוֹבה מאחירוֹת. אני בשר ודם חוֹטא… הוּא יוֹדע… יש לי רק תענוּג קטן אחד בעוֹלם, קטן כציפּוֹרן הזאת שבידי: לחיות כרצוֹני. רק זה, לא יוֹתר. והם רוֹצים לסַפּק לי את כל התענוּגוֹת שבעוֹלם – ולשלוֹל ממני רק את תענוּגי זה הקטן… אבל הם אנשים טוֹבים, בעלי מזג טוֹב, נאהבים וּנעימים… יוֹדעת אני, מר גוֹטליבּ, שהוּא אוֹהב אוֹתם.

כי ברגע זה הוּא אוֹהב אוֹתם יוֹתר ממאה רגינות… ואוֹתי – אוֹתי אינוֹ שׂוֹנא חלילה, זאת לא אוֹמַר, אבל אני חידה לוֹ, זרה וּמוּזרה, ועל כן רחוֹקה־רחוֹקה, ואוּלי גם מרגיזה… יגיד את האמת, איני מרגיזה אוֹתוֹ?

הקור גבר בקרביו של גוֹטליבּ ונשתפּך בהם כגרגרי־עוֹפרת דקים מן הדקים. הניח את כפּית הכסף, שבּה אכל קוֹדם את הפּטריוֹת והחזיקה כל הזמן בלא יוֹדעים בידוֹ, והסתכל ברגינה בעיניים קמוֹת, כמעט דוֹמעות. היא היתה יפה להפליא: בלחייה וּבאוֹזניה פרח אוֹדם שקוּף ועדין מאוֹד, גוּפה הגבוֹה המהוּדק בסינר הלבן היה נראה כמוּכן בכל רגע להשׂתּער על מישהוּ, ועל הכוֹל – עיניה שבּרקוּ זיקים של לעג וּקרב. הוּא התירא להישאר אתּה ביחידוּת, כה רבים היו הכוֹח והרצוֹן העוֹלים ממנה. אחרי הסתכלוּת של רגע שלח בגניבה מבּט מבקש עזרה לצד האח. אך רגינה תפסה את מבטוֹ:

– מה? גם הוּא, מר גוֹטליבּ, כבר בוֹגד בי? גם הוּא? רק כשלוֹש שעוֹת היה בביתנוּ המבוֹרך והוּא כבר בוֹגד בי?… הוֹי, ידעתי כל ימַי, כי אין לבטוֹח באיש… אין להאמין לשוּם אדם… – מדוּע אינוֹ אוֹכל את הביצים? הוּא רוֹצה בוַדאי שאסלק את ה“שיריים” מן השוּלחן ואצא מן החדר, כדי שיוּכל לדבּר עמהם… אין צוֹרך בכך, יכוֹלים אתם לדבּר או שלא בפנַי… ככל אַוַת נפשכם… אין הבדל אם אתם מדבּרים בי בפַנַי או שלא בפנַי… אני יוֹדעת הכוֹל, אני שוֹמעת כל מלה…

והיא העתיקה לה כיסא מתחת השוּלחן וישבה עליו כמוֹ להכעיס מוּל פני גוֹטליבּ. הוּא ניסה להסתלק ממבוּכתוֹ:

– למה אין אמא יוֹשבת? תשב נא מרת גוֹטסקינד. ישב נא, מר גוֹטסקינד. הנה כיסאות.

בכל לבוֹ חפץ, שהם ישבוּ פה בחדר, כדי שלא יצטרך להישאר עמה יחידי. אבל הם לא הניעוּ יד אוֹ רגל. מבּטה הסרבּני של רגינה כאילוּ שיתקם.

הוּא נתן את שתי כפּיו על ספל הקהוה והתענג על חוּמוֹ הטוֹב, אך לשתוֹת לא יכוֹל; כאילוּ נהדק לוֹעוֹ בחבל.

– אם כן, עד מתי תעמדוּ פה? – פנתה רגינה אל אמה ואחיה – כמדוּמה לי, שכבר הגדתם הכוֹל… ולשמוֹר עלינוּ אינכם צריכים… לא נאכל זה את זה… צריך גם לנעוֹל את השער, השעה כבר מאוּחרת…

עיניה של האם נתמלאוּ דמעוֹת וּשׂפתה התחתוֹנה רעדה. בפסיעה גדוֹלה ניגשה אל בנה, שעמד מכוּוץ ומדוּכדך, תפסה ידוֹ וקראה בקוֹל מפגין:

– בוֹא דויד, נעזוב את המשוּגעת… יוֹתר לא תוּכל להשחיר את פנינוּ…

והיא יצאה בחרי אף, וּבנה הגדוֹל, הסוֹחר הפּיקח, אדוֹני הבית, נגרר אחריה כתינוֹק נטוּל רצוֹן.

כשיצאו עשה תנוּעה כאוֹמר לקוּם גם הוּא, אך רגינה המריצתהוּ בידה לשבת:

– ישב, מר גוֹטליבּ, ישב במקוֹמוֹ. טוֹב שיצאוּ… יוֹדעת אני, שאני בעיניו עריצה, בת ממר, חדלת אנוֹשיוּת… אחת היא לי, יחשוֹב עלי מה שיחשוֹב… את האמת יוֹדעת אני, וּבזֶה די לי… המשוּגעת הזאת יוֹדעת יוֹתר ממאה שפוּיים. אך מוּטב שנדבּר על דברים אחידים… הערב עוֹבר… ורוֹצה אני שיישאר בלבוֹ זיכּרוֹן אחר מן הערב הזה…

עיניה וקוֹלה נעשׂוּ באחת רכּים וטוֹבים מאוֹד. ונדמה לוֹ לגוֹטליבּ, ששמע גם בקוֹלה מעין רעדה של חוּלשה.

– יאכל את הביצים –אני מבקשת ממנוּ

– יאכל בשבילי, לשמי… אני לא אוֹכל הערב… כשיאכל ארגיש כאילוּ אני אוֹכלת… יהיה לי מעין רגש של אם בשעה שהיא רוֹאָה את ילדה האהוּב אוֹכל… אחר ישתה את הקהוה ויאכל מן העוּגה… טוֹבה היא העוּגה, כוּלה אפוּיה על ביצים וחמאה… יאכל כמה שירצה… שתי פרוּסוֹת… אחת…

והיא קמה, ניגשה והתחילה מלטפת את שׂערוֹ, כלטף אֵם טוֹבה את שׂער בנה יחידה.

לבוֹ נתרגש ממַגָעה הרך, אחז בידה והניחה, כשהיא נתוּנה בכפּוֹ, על המפּה. שוּב ראה את עצמוֹ עוֹמד חבוּק ונשוּק בחשכּת המסדרוֹן. חמימוּת הדמעוֹת מילאה את עיניו.

– היא מכה את כוּלי בתמהוּן לבב, העלמה גוֹטסקינד… מה מפליאים במהירוּתם המעברים ברוּחה… היתה כוּלה ענן איבה ורוֹגז, וּכבר היא שמי טוֹהר וחסד…

– רוֹאה הוּא, כך אני… נפשי עשׂוּיה גלים על פני גלים, עכוּרים וזכּים. כשאלה צפים למעלה, אלה שוֹקעים למטה… יאמין לי, מר גוֹטליבּ, שאין אני רוֹצה מן העוֹלם כלוּם, כלוּם, כלוּם… לוּא יכוֹלתי לחיוֹת בעיניים עצוּמוֹת תמיד, אוּלי היה טוֹב לי… מרגישה אני כי הסערוֹת בנפשי באו࢙ת דרך עינַי… ואת הסערוֹת האלוּ אני יריאה יוֹתר מן המות… רוֹאה הוּא את תמוּנת אבי? רק הוּא לבדו יוֹדע כמה כאב גוֹרמת לי כל סערה בנפשי. כל האחירים אינם יוֹדעים… יביט נא בעיניו ויראה, שהוּא מקיים את דברי…

גוֹטליבּ נשׂא עיניו אל התמוּנה

שבקיר, ונראה לוֹ באמת, שהגבר היפה רוֹמז לוֹ בעיניו ואפילוּ מנענע לוֹ מעט בראשוֹ. אך כל פחד לא היה עתה בלבוֹ. הכוֹל היה כה מוּבן.

– נו, יאכל את החצי…

והיא החזיקה לוֹ את הכוֹס, נטוּיה מעט אל פניו. הוּא לקח מעט מן הביצים הטרוּפוֹת ואכל לאט לאט (שוּב היה בעיניו תינוֹק מפוּנק, שאמוֹ עוֹמדת עליו וּמאכילתהוּ בסבלנוּת של אהבה).

– כך, כך, – עמדה היא וזירזה אוֹתוֹ – יפה. עוֹד כפּית אחת… נוּ, רק עוֹד זאת… רוֹאה הוּא, אכל את הכוֹל… עתה ישתה את הקהוה… חציה זבדה מתוּקה… כבר הצטננה דיה… הנה הוּא לוֹקח בעצמוֹ פרוּסת עוּגה. יפה, באמת יפה… נוּ, עוֹד פרוּסה קטנה זוֹ… עתה יקנח את פיו במפּית… כך… עוֹד מעט פה, מצד זה…

כתינוֹק צייתן נשמע לה גוֹטליבּ בכוֹל. הוּא שכח לגמרי את אלה, שלפני רגעים מספר יצאוּ מן החדר. הוּא שכח עוֹלם וּמלוֹאוֹ. עיניו הלכוּ אחר כל תנוּעה מתנוּעוֹתיה.

– עתה ישב אל הכיסא הזה, ואני אשב על ידוֹ. נשב יחד, כף ידוֹ בכף ידי, ונקשיב בדוּמיה למסע הזמן החוֹלף על ראשינוּ… הכפר נשתתק כוּלוֹ. כל יוֹשביו נמים. לא נשמע מאוּמה, זוּלת הזמן הסוֹאן על ראשינוּ… הוּא נער רפה, חסר חסוּת, בעוֹלם מלא פגעים וּמכשוֹלים… יתמוֹך את ראשוֹ בכתיפי. אין דבר, הלמוּת לבי תגיע עד כתיפי ותישמע לאוֹזנוֹ… הוּא שוֹמע? מה אמרתי לוֹ! דפיקוֹת סוֹערוֹת וּמטוֹרפוֹת,

האין זאת? לב פרא וּמטוֹרף לי… יש שאני חוֹלמת: אני אוֹחזת את לבי בתוֹך שתי כפּי. כנץ שניצוֹד הוּא מפרפּר בתוֹך כפּוֹת ידי. רוֹצה אני לכוֹבשוֹ, להדק את כנפיו המַמרוֹת, אך איני יכוֹלה, הוּא דוֹחף בכוֹח, פוֹתחן וּמתפּרץ וּמוֹשך את ידי אחריו… הנה עוֹד מעט וינשׂאני מעל הארץ… אבל בוֹ ברגע נכנס מי מבני משפּחתי החדרה, ואני ממהרת, מוֹרידה את לבי־נצי ותוֹקעתהוּ אל תוֹך חזי, כאל תוֹך כלוּב… שם הוּא נח מזעפּוֹ, רק ינַהם חרש, כמוֹ נהפּך ליוֹנה…

ראשוֹ של גוֹטליבּ צנח מעט מעט, עד שנח על החזה הרך. והיא לפתה את קוֹדקוֹדוֹ בשתי כפּיה ולחצתהוּ אל לבה.

– שוֹמע הוּא את נהמוֹ החרישי? עוֹד מעט וייאֶלם דוֹם… עוֹד מעט.

ראשוֹ של גוֹטליבּ התחיל לוֹהט כנתוּן בכבשן וּנשימתוֹ הלכה הלוֹך וכבד. הוּא הפך את פניו לשאוֹף רוּח והביט בעיני תחנוּנים אל עיניה. רגע התלכּדו מבּטי שניהם למבט מתוּח אחד… פתאוֹם התנערה, הוֹשבתיהוּ ישר על כיסאוֹ והיטיבה את שׂערה דרך גינדוּר.

– יאמר נא לי, מר גוֹטליבּ, הוּא חוֹשב לפעמים על מוֹתוֹ?

– לפני רגע חפצתי למוּת על לבה…

הוּא הצטער על הטוֹן הקל, הליצני שבדבריו, כי לבוֹ היה עצוּב מאוֹד והוּא דיבּר בכוֹבד ראש.

– יוֹדעת אני, ילדי, יוֹדעת… הרי דוקא אנשים צעירים וּמלאי אַוַת חיים מרבּים לחשוֹב על מוֹתם… אני בבחינה זוֹ נשארתי צעירה עד היוֹם הזה… אין לי כמעט שעה, שאין אני חוֹשבת בה על הקץ. לא שיש בי אֵימת הקץ, אלא שאינני יכוֹלה להסיח דעתי ממנוּ… אני רוֹאָה אוֹתוֹ מחוּץ לי וּבתוֹכי… כאילוּ הוּא חלק ממני, מחיי…

– מה הפּלא! “כוּלנוּ חבירים בחברת מתים”, מרגלא בפי אחד הליצנים בעיירתי.

– לא נכוֹן, לא כוּלנוּ. רוֹב בני אדם אינם חוֹשבים כלל על המות. שאלמלי כך לא היוּ עוֹשׂים מה שהם עוֹשׂים… כי אז היוּ דוֹמים קצת לי… וכל האנשים שאני מכירה כה שוֹנים ממני… רק הוּא, מר גוֹטליבּ, דוֹמה לי במקצת… בייחוּד מאז נשארנוּ קוֹדם לבדנוּ בחדר הפּוּנדק… קוֹדם לא… קוֹדם היה ככל האדם… עתה יקשיב יפה ואספּר לוֹ איך אני רוֹאָה את מוֹתי… הלא הוּא אוֹהבני מעט ויחפּוֹץ לדעת איך אני רוֹאָה את מוֹתי… לא כן? יחזיק את שתי ידי וייטיב לשמוֹע.

הוּא קיפּל את שתי כפּיה בכפּיו והחזיקן יחד בתוֹך חיקה. היא הישירה מבּטה אל עיניו ודיבּרה:

– לפני שנים אחדוֹת הביא לי אחי במתנה שלוֹשה דגי זהב קטנים בתוֹך צנצנת גדוֹלה של זכוּכית מלוּטשה. איש טוֹב הוּא אחי ומאוֹד אהבהוּ. אַל יראה שגירשתיו… הדגים היו מליאי חיים ועליצוּת, רגע לא עמדוּ מהניע את סנפיריהם וזנבוֹתיהם הדקים כמשי, רגע לא חדלוּ להתפּתל ולשאוֹף וּפיוֹתיהם במים הזכּים; עלוּ וירדוּ ועלוּ ועיניהם

שוֹתוֹת את האוֹר השוֹפע אל בריכתם מכל עבריה. יוֹם יוֹם החלפתי את המים בצנצנת ואחר ישבתי והתבּוֹננתי בתנוּעוֹתיהם המהירוֹת ורבוֹת החן, התנוּעוֹת הצוֹבעוֹת את המים בפסי זהב חיורים; שבוּעוֹת על שבוּעוֹת טיפּלתי והתבּוֹננתי בהם ולא היוּ לי לטוֹרח, ולא היוּ לי לזרא. והנה יוֹם אחד ראיתי בעיני אחד מן השלוֹשה עצב עמוֹק לאין קצה. אמרתי: חוֹלה הוּא דגי, אוּלי רעב הוּא, אוּלי אין די מזוֹן לוֹ במי הבאר הצלוּלים… הבאתי מים מן הנהר והחלפתים פעמיים ביוֹם, גם זרקתי לתוֹכם פּירוּרי חלה זעירים אחדים. שני הדגים האחירים חטפוּ לפעמים מן הפּירוּרים, אך החוֹלה לא נגע בהם… ישבתי שעוֹת על שעוֹת והסתכלתי בעיניו בעד כוֹתלי הזכוּכית, אוּלי אדלה מתוֹכן את פשר עוֹצבוֹ, אך לא הבינוֹתי מאוּמה. שאלתי את אחי הקטן, אוּלי רוֹאה הוּא שינוּי בדג, והוּא ענני, כי אמנם שוֹנה הדג מעט מאֶחיו, כי צבעו בהיר מצבעם… משבוּע לשבוּע וּמיוֹם ליוֹם הלך הדג הלוֹך והחויר, עד כי צבעוֹ האדוֹם, צבע הזהב, הפך לבנבן־ורדרד. עיניו העציבוּ יוֹתר ויוֹתר, תנוּעוֹתיו רפוּ והוּאטוּ והיה שׂוֹחה רק בתחתית הצנצנת. אמרתי בלבי: אוּלי אשׂימהוּ לבד, ורפא לוֹ… העברתיו לכלי זכוּכית אחר, קטן מן הראשוֹן, ושם החלפתי לוֹ את מי הנהר ארבע וחמש פעמים ביוֹם. גם בלילה הייתי קמה להחליף את מימיו. אך ללא הוֹעיל, לא עלתה לוֹ ארוּכה. מיוֹם ליוֹם הלבּין יוֹתר, מיוֹם ליוֹם שקע יוֹתר למטה וּמיוֹם ליוֹם דעכוּ עיניו והעציבוּ… לבי נמלא את חרדת גוֹרלוֹ של הדג ההוֹלך למוּת וכל מַעיינַי היו בוֹ… לבסוֹף צלל לגמרי ועמד על בית השקע של הכלי כוּלוֹ חיור ודק ושקוּף ואינוֹ מניד זנב וּסנפּיר, אך פיו עוֹדנוּ שוֹאף כמעט קט ועיניו מביטוֹת בי בלי חשׂך… אז החילוֹתי לצפּוֹת למוֹתוֹ. חפצתי כי ימהר לבוֹא… שעה שעה הייתי באה לראוֹת אם עמד פיו מנוֹע ואם כבה המבט בעיניו… אך לא, פיו עוֹד נע כמעט ועוֹד עיניו מביטוֹת בי כתמוֹל שלשוֹם… אז באה בלבי אימה אחרת, אימת מוֹתוֹ של הדג… חפצתי כי ימוּת, כי ימהר למוּת, אך יראתי את מוֹתוֹ, כי נוֹרא היה… שני חדשים תמימים התעניתי על יד הדג הגוֹסס, עד כי רפוּ עצבי וּשנתי נדדה בלילוֹת. תמיד ראיתי את עמידתוֹ החיורת, דק ושקוּף כעלה ורד נוֹבל, ורק פיו עוֹד ינוּע כמעט קט ועיניו מביטוֹת בעד הזכוּכית חוּצה, אלי, אל עיני…

ויוֹם אחד, לעת הבוֹקר, נפער פיו לרוָחה, כאשר לא נפער מאז הכּרתיו, אחר נסגר פתאוֹם, עיניו הפכוּ כעין זכוּכית הכלי, והוּא התהפּך על צידוֹ, וּלאט לאט, כנמשך בחוּט לא נראה, צף ועלה למעלה, אל פני המים… וּבהבּיטי כה בעלייתוֹ הנכיאה, נלחץ בי פתאוֹם לבי וּצניפת צעקה ארוּכּה פרצה אל גרוֹני, וּלמען עצרה נמלטתי החוּצה ורצתי היערה ושם נפלתי תחת אחד העצים וייללתי כחיה פצוּעה ושכּוּלה… עד הערב ייללתי ולא חדלתי…

וכך אני רוֹאָה את מוֹתי… מיתה יפה, מר גוֹטליבּ?… אך מדוּע הוּא רוֹעד בכל איבריו? האם קר לוֹ?… אביא לוֹ את סוּדר הצמר…

–לא, לא קר לי… – ענה גוֹטליבּ ושיניו נקשוּ בפיו – אך איזוֹ מיתה איוּמה בררה לעצמה… לא, לא, לא, אין אדם מת מוֹת דג… לא, לא, לא! ולמה לה בכלל לחשוֹב על המות ועוֹד החיים לפניה?…

הוּא אסף את ידיו אליו וישב רוֹעד ומדוּכדך כוּלוֹ.

אז קמה רגינה פתאוֹם וקראה בחדוה:

– שוֹמע הוּא? הגשם חדל בחוּץ… אוּלי גם נתפּזרוּ העננים ונראתה הלבנה, הלבנה הדקה לפני סוֹף החוֹדש, כאשר אהבתי…

והיא מיהרה אל החלוֹן וסילקה באחת את כל הוילוֹן.

– כן, – צהלה בקוֹל – הנה השמיים הטהוֹרים, השחוֹרים, וחרמש הירח בהם ככסף ממוֹרט!…

והיא פתחה את שתי כנפות החלוֹן לרוָחה. צינה חוֹתכת פרצה החדרה וחטפה את פניו החיורים של גוֹטליבּ שישב עוֹד מדוּכדך על כיסאו. היא רצה אליו, אחזה בכתיפיו והקימתהוּ בחזקה:

– יבוֹא, יבוֹא ונעמוֹד ביחד בחלוֹן!… אין מראה כמראה חרמש הירח הדק והנוֹצץ אחרי לילוֹת של גשמים… אה, לוּא יכוֹלתי להוֹרידוֹ ולשחוֹט בו את צוארי!…

מיהרה והוֹציאה מן הארוֹן את סוּדר הצמר הלבן, באה ותלתהוּ על כתפי שניהם כאחד והוֹבילתהוּ עד החלוֹן. שם עמדוּ נשענים בחזיהם אל הסף הרחב, גחוּנים מעט החוּצה.

החלוֹן יצא אל גן ירקוֹת גדול וחשׂוּף. בקצהוּ, ליד המשוּכה הנמוּכה, עמד אילן בוֹדד, שעליו כבר נשרוּ כוּלם ושרביטיו הקירחים היוּ נעוּצים באויר כחוּטי ברזל קרים ודוֹקרים. מאחרי צמרת האילן היה תלוּי חרמש הירח ההפוּך כשוּליו של שלט כסף זוֹרח. על פניו נצטייר מזלג דק של שלוֹשה ראשי ענפים רכּים, והוּא היה כמסוּמר אליהם. חלל האויר היה כּהה וכרוֹסס אבקת מים, ורק הירח שלח לתוֹכוֹ, מבּעד למזלג הענפים, עמוּד דק של אוֹר שׂיבה, שנסתיים בכתם ברק גדוֹל ואפוֹר בטבּוּר הקרקע השחוֹר של הגן. מעבר לגן לא נראה כל בית וכל יישוּב. רק תהוֹם הלילה רבצה לבלי חוֹק.

רגינה עמדה עמוֹ כתף בכתף תחת מעטה הסוּדר, נלחצה אליו ודיבּרה החוּצה, לתוֹך החלל:

– הנה העוֹלם כוּלוֹ מת… רק אנוּ שנינו נשארנוּ בוֹ עם הלבנה הפּגוּמה… עוֹד מעט וגם הלבנה תצנח אל התהוֹם והחוֹשך הקדמוֹני, החוֹשך הגנוּז, יעלה ויעטוֹף את היקוּם, עד כי גם הסוּדר הלבן הזה ישחיר כלילה… אין עיר וּכפר, אין צוֹמח וחי, אין קרוֹב וזר, כל גוּף העוֹלם מת, ורק לבוֹ של העוֹלם, הלב הפּרא והמטוֹרף היוֹשב פה בחזי, מפרפּר וּמתחבּט כנץ ענקי בכנפיו המהוּדקוֹת – להתפּרץ ולעלוֹת השמימה, למען הדליק שם שמש חדשה, אשר תתן חוֹם ואוֹר וחיים חדשים על פני היקוּם… אבל לא ולא! כל עוֹד כוֹחי בזרוֹעי אכבּוֹש את הנץ ואהדק את כנפיו המַמרוֹת ולא אתננוּ לחרוֹג מכּלאוֹ… הוּא רוֹעד, מר גוֹטליבּ? אל יחת ואל ירעד… לפני היות החוֹשך הנצחי עוֹד יגה עלינוּ רגע אוֹר גדוֹל, שבעתיים כאוֹר היוֹם, עד כי תכאבנה עינינוּ מרוֹב הנוֹגה… הנה אני שוֹלחת את אצבעי למלא את פגימת הלבנה…

והיא פשטה את אצבעה הקטנה, הדקה, וכיונה אוֹתה אל קצה החרמש ההפוּך, משכה באצבע למעלה – וּקצה הלבנה נמתח אחריה, עד כי נגע בקצה השני, והעיגוּל המאיר נשלם כוּלוֹ.

– עתה אֶפּח בטבּוּרוֹ למען יגדל…

והיא שירבּבה את שׂפתיה לנקב קטן ונפחה בוֹ כלפּי מרכז עיגוּל הלבנה, והעיגוּל גדל מתוֹכוֹ במהירוּת רבה, עד כי היה לגלגל איוֹם ונוֹרא, לוֹהט כוּלוֹ כאש אדוּמה, שוּליו למטה נוֹגעים בארץ ושוּליו למעלה מגיעים עד רוּם רקיע, ואוֹרוֹ נוֹגה וּמכאיב את העיניים.

– הרפּי, הרפּי, העולם בוֹער…

התחנן גוֹטליבּ ועיניו צמוּדוֹת אל המראה האיוּמה. מלבד להט האש לא ראה מאוּמה.

– עוֹד מעט… עוֹד מעט ויבוֹא הקץ… – לחשה היא ועיניה צמוּדוֹת אל להט הלבנה.

– הוֹי, עינַי, עינַי! – צוַח גוֹטליבּ בלי קוֹל.

– הססס. די. עוֹד מעט, עוֹד מעט…

והעיגוּל התחיל חוֹזר ונאסף שוּב אל מרכזוֹ, עד כי לאחר רגעים אחדים היה גוֹדלוֹ כגוֹדל הצמיד על סיר בן ליטרתיים. אז תקעה רגינה את אצבעה בראש העיגוּל מלמעלה וּמיעטתוּ שוּב לחרמש הפוּך, כאשר היה בראשוֹנה. אחר משכה באצבעה כלפי מטה והלבנה ירדה אחריה במהירוּת גדוֹלה, וּכשהגיעה האצבע עד סוֹף החלוֹן נבלעה הלבנה כוּלה בתהוֹם.

זרמי אוֹפל עבים וכבידים התחילוּ יוֹרדים לעוֹלם. הכוֹל היה ניתך ושוֹקע בחיפּזוֹן למטה למטה. הוא שלח את ידוֹ ומישש למצוֹא את רגינה. אך המאפּליה היתה קרה וריקה… אז עקר את עצמוֹ במאמץ גדוֹל והפך את פניו החדרה –

וייקץ.

הוּא צנח כוּלוֹ ממוֹשבוֹ והיה יוֹשב מכוּוץ בתוֹך העגלה, הגשם היה רוֹסס קר ודק בחשיכה מן העבים הנמוּכים. בוֹ ברגע נשמע קוֹלוֹ של מאכּסים המזרז את הסוּסים והשוֹט הצליף עליהם פעם וּפעמיים.

– היכן אני? – קרא גוֹטליבּ לעגלון מתוֹך חיק העגלה – לא בדוּבּינה?

– הי, דוּבּינה כבר שעה מאחרינוּ… משראיתי את הפּאניץ' ישן, לא חפצתי לחנוֹת. הדרך רעה וארוּכּה… הפּאניץ' ישן, כנראה, שינה עמוּקה… כשאדם ישן הוּא רוֹאה לפחוֹת חלוֹמוֹת יפים… ויוֹ, ויוֹ! נחנה בדוּבּינה בדרך חזירתוֹ… ויוֹ, ויוֹ! עוֹד הדרך רחוֹקה לפנינוּ…

אך גוֹטליבּ עוֹד תעה, כוּלוֹ חרדוֹת, בדרך אחרת, בדרכּה של הנפש הנבוּכה, אשר יסוֹדה מתוֹהוּ וסוֹפה לתוֹהוּ.

---

שיח העתים, נובילות היסטוריות (תרפ“ד–תש”ד)

מאת

אשר ברש

שיח העתים, נובילות היסטוריות (תרפ“ד–תש”ד)

מאת

אשר ברש

---

שאול והאתונות

מאת

אשר ברש

א

קיש בן אביאל בן צרוֹר היה איש גיבוֹר חיל בגבעה. בהיוֹתוֹ כבן חמישים שנה, אחרי אשר חלו בעפוֹלים וּמתוּ על פניו שלוֹשת בניו ירח אחד ולא נוֹתר לוֹ כי אם נעמה אשתוֹ אשר זקנה מלדת עוֹד – השכּים באחד הבקרים, לבש את בגדי החמוּדוֹת אשר לוֹ ורכב על אתוֹן גבוֹהה וטוֹבה, חבוּשה בעדי עדיים, אל עיר שלם. שם קנה במחיר רב אָמה עברייה יפת תוֹאר ויפת מראה, אשר אב ואם אין לה והיא משרתת בבית שוֹע יבוּסי. מיד היבוּסי קנה אוֹתה והביאה הביתה להיות לוֹ לאשת זקוּנים אשר תתן לוֹ את הבּן הנכסף תחת הבנים אשר לוּקחוּ ממנוּ. ושם הנערה שלוֹמוֹת.

ושלוֹמוֹת הרתה לקיש, וכאשר מלאוּ ימיה ללדת, תשעה ירחים וחמישה ימים, אחרי היוֹתוֹ עמה בבתוּליה באוֹהל הפּאר אשר הקים לה, המליטה זכר. וּבראוֹת קיש כי טוֹב הנער, תם וישר בכל יצוּרי גווֹ, שׂמח שׂמחה גדוֹלה וקרא לוֹ שאוּל, לאמר, זה הבן שאלה נפשי. ויעשׂ משתה שמוֹנת ימים לאנשי גבעה, וּביוֹם השמיני מל את בשׂר הילוֹד, כמשפט, וקבע עגיל באַליית אוֹזנוֹ הימנית, אוֹת וסגוּלה לחיים ולבריאוּת.

וקיש נוֹדע בגבעה וּבכל ארץ בנימין כאיש חכם ורב פּעלים. לפני שלוֹשים שנה, בעוֹדוֹ בחוּר בית אביו, הציל קיש את גבעה מן הכוֹבש העמלקי, אשר פשט הנה ממזרח הר אפרים. הוּא ליקט אליו חמישים בחוּרים עזי נפש, ואחרי אשר ערכם למלחמה, והם חמוּשים בנשק אשר קנה בפלשת, נפל על חיל המצב בחשכת הלילה והכּם מכּה רבה, והנשארים נסוּ למרחוֹק ולא נתנם לבם לבוֹא שנית. מאז ישבה גבעה בטח. על כן גדל כבוֹדוֹ בגבעה והוּא ראש המדבּרים בלשכה (הוּא חדר המוֹעֵד והאוֹרחים אשר בכל עיר וּכפר לפנים בישראל), רב את ריב החלש ורוֹדף באף את עוֹשׂי העולה. וכן רבּוּ אוֹהביו כאשר רבּוּ יראיו. אך בפינוֹת העם, באין קיש שוֹמע, היוּ אנשי קנאוֹת פּוֹשׂקי שׂפתיים מרננים אחרי שלוֹמוֹת עלילת דברים שקר, כי השׂר היבוּסי התעמר בה לפני שמכרה לקיש.

וּשלוֹמוֹת גבוֹהת קוֹמה, שׂערה חלק וּמאיר, כמראה זוֹהר על קוֹדקוֹדה רב החן, פניה צחוּ כשלג ועיניים לה כעיני אַיילת ההרים. מהלָכה בקוֹמה ישרה וידיה על מוֹתניה בלכתה, וכוּלה אוֹמרת נוֹעם ושלטוֹן. וקיש לא קפץ ידוֹ וקנה לה מבחר השׂמלוֹת והעדיים, ועל הנערים והנערוֹת משרתי ביתוֹ, וכן על אשתוֹ הזקינה, ציוה במפגיע לשמוֹר כבוֹדה כאישוֹן בת עין, כי יקרה לוֹ מכל אשר עמוֹ והיא אֵם בנוֹ יחידוֹ אשר אהב כנפשוֹ, אֵם שאוּל יוֹרשוֹ. וּשלוֹמוֹת לא יספה ללדת עוֹד, ושאוּל רך ויחיד לפניה ונפשה קשוּרה בנפשוֹ.

והנה קרה המקרה אשר בשבת קיש ערב אחד בגוֹרנוֹ שמע שׂיח אנשים בגוֹרן הקרוֹבה. אחד הדוֹברים הזכיר את שם שלוֹמוֹת לחרפוֹת כי אשת זנוּנים היא וכי ילדה לקיש בן דוֹמה במראהוּ ליבוּסי. וקיש הכּיר את הקוֹל כי למִקלוֹת הוּא, מקלוֹת אשר נשפט לפני שנים ארבע על הכּוֹתוֹ את עבדוֹ העברי, וקיש אז השוֹפט – קם ולקח את אַלָתוֹ, פּסח על ערימת החיטים ועל משׂוּכּת החדק וּבא עד היוֹשבים לארץ לאוֹר הירח העוֹלה. ולא דיבר דבר, כי אם הנחית את האַלה ברוֹב כוֹח על קוֹדקוֹד מקלוֹת. והמוּכּה נפל ארצה והתעלף, אך לא מת והאנשים נשׂאוּהוּ אל ביתוֹ להשכיבוֹ על יצוּעוֹ אשר לא ירד ממנוּ שנים רבוֹת.

וקיש הלך למחרת היוֹם אל זקני העיר והתוַדה על חטאוֹ: “חטאתי במַכּת אדם ללא משפּט, באתי בדמים וידי הוֹשיעה לי – אנא שיתוּ עלי עוֹנש כחוֹק”. והאנשים אשר היוּ במקוֹם המעשׂה נקראוּ להעיד והעידו באָלָה וּבשבוּעה גם על המכּה אשר הכּה קיש באַלתוֹ וגם על הדיבּה אשר השמיע מקלוֹת – והשוֹפטים שתוּ על קיש כסף ענוּשים לתת לאשת המוּכּה, כי נשבר מטה לחמה, ולא מצאוּ בוֹ חטא דמים, כי חם לבוֹ בשמעוֹ את חרפת אשתוֹ וּבנוֹ אשר אהב כנפשוֹ, והדברים בשקר יסוֹדם. וכן יעיד נכוֹחה חשבּוֹן ימי הריוֹנה. וּמוֹציא הדיבּה כבר נשׂא את עווֹנוֹ כיאוּת לוֹ.

וּלמן היוֹם ההוּא היה קיש לאיש אחר. את זקנוֹ גידל ואת שער ראשוֹ לא עשׂה, עד כי היה מראהוּ כמראה נזיר אוֹ איש שׂדה. ולא בא עוֹד בחברת אנשים, לא סר הלשכּתה ולא פקד את מקוֹמוֹ בשער, רק צוֹפה היה ברוֹב שקידה הליכוֹת ביתוֹ לשמוֹר שׂדוֹתיו וּכרמיו וּבהמתוֹ וּלגדל את בנוֹ יחידוֹ, תאות לבוֹ. והיה מלמד את שאוּל כל עבוֹדה וכל כשרוֹן ידיים, גם לרוּץ בסלעים ולדלוֹג על משׂוּכּוֹת, גם היאָבק גוּף בגוּף, וקלע קשת למדוֹ לעת מלחמה באוֹיבים מסביב, אף הוֹרהוּ מעט מחוּקי התוֹרה וּמנהגי האבוֹת, אשר בפיו מבית אביאל אביו. אך קרוֹא וכתוֹב לא ידע קיש ולא לימד גם את בנוֹ.

וּמרוֹב עבוֹדה וּבדידוּת היה קיש חזק בגוּפוֹ אך הוֹלך שחוֹח מעט, שׂעיר וּמחריש כלָכוּד במחשבוֹת תמיד, וּבדברוֹ רק קצרוֹת ידבּר וּבענוה רבה, וכה דברוֹ אל המזכּירים לוֹ טוּב ימים עברוּ, עת מוֹפת ועֵזר היה לרבים: “למה תשׂאוּ עיניכם אלי ואני אישׁ חוֹטא, בן למשפּחה צעירה מכל שבטי בנימין”. ולא אבה עוֹד להיוֹת ליוֹעץ וּמגן לאשר לא לוֹ. וגם לזבוֹח זבח לא ילך עוֹד, לא לבית אֵל ולא לרמה, עיר הרוֹאה, כי מזבח עפר קטן תלל לוֹ בירכּתי חצירוֹ, ושם יזבח זבחי ביתוֹ, כפי המנהג אשר בידוֹ וּלפי תוֹרת משה אשר קיבל מפי אביו. רק ברצוֹתוֹ להקריב קרבּן אשׁה לד' ילך למקוֹם קדוֹש. וּפעם, בעוֹדנוּ נער, הקריב עם אביו בשילה, טרם תחרב, וזכר המקוֹם לא מש מלבוֹ, ולא אחת סיפּר לבנו הקטן, לשאוּל, על המשכּן וכליו וארון האלוֹהים ועל עֵלי הכוֹהן הזקן וּשמוּאל חניכוֹ – ורוּח הנער התפּעמה בשמעוֹ.

ושאוּל גדל נער אשר לא כנערי המקוֹם. גבוֹה מכל בני גילוֹ, עיניו רמוֹת ואפּוֹ ישר, שׂערוֹ שחוֹר וּפניו צחוֹת, משנה דמוּת אמוֹ, והוּא לא יתערב עם הנערים במשׂחקיהם בחוּץ, אף כי נפשוֹ יצאה למשׂחק אשר כוֹח יידרש לוֹ. את אביו אהב עֵקב יכוֹלתוֹ לחיוֹת חיי אמת ולעשׂוֹת רצוֹנוֹ בכל עת, כגבירה מבטן וּמלידה. אוֹזנוֹ קשוּבה תמיד לאביו לשמוֹע דבר חכמתוֹ ועינוֹ נטוּיה אל אמו לרווֹת הוֹד מראיה.

וּכבר עוֹזר שאוּל על יד אביו בכל מלאכת עבוֹדה בשׂדה וּבבית. מהיר הוּא ואמיץ בלבוֹ, ידיו חזקוֹת להרים משׂא ואצבעוֹתיו כצבת לכפוֹף ברזל ורגליו קלוֹת לרוּץ ולקפוֹץ וּלחוֹלל נפלאוֹת. אך לא בא בקהל משׂחקים ולא סר אל מרזח הבחוּרים וּבחגי המוּלוֹת והכלוּלוֹת הרבים אשר בגבעה וּבנוֹתיה לא לקח חבל, כי בירכתיים, תחת עץ אוֹ בצל גדר יעמוֹד והביט אל המתעלסים וּצחוֹק דק, כנחש מתרכּס על נקרת צוּר, על שׂפתיו היהירות. וגם אל הנערוֹת לא נשׂא עיניו, אף כי בנוֹת המקוֹם נשׂאוּ עיניהן אליו, הבחוּר והטוֹב, הגבוֹה משכמוֹ ומעלה מכל הבחוּרים, ורב היה דאבוֹנן כאשר לעת המחוֹלוֹת בכרמים לא היה שאוּל עם המחוֹללים, ולא נערה אחת ראתה בחלוֹמה על משכּבה, כי נתפּשֹה בזרוֹע שאוּל החזקה וגם נלחצה אל לבוֹ, ותפחד ותשׂחק בחלוֹמה.

ב

וּלקיש, לבד מן השׂדוֹת והכרמים ועדרי הבקר והצאן, גם מקוה חמוֹרים גדוֹל לגדל בוֹ בהמה לממכּר. גדוּר היה המקוה גדר גבוֹהה שלוֹש אמוֹת וּבוֹ מקוֹם לחמישים חמוֹרים ועיירים. וּבמקוה חמוֹרים מנביוֹת

וּמארם, מן הארגוֹב ומארץ שנער, מפּלשת ומצוֹר, וגם מכפתוֹר וּממדבר ערב ומארץ היאוֹר, חמוֹרים מכל הצבעים: אמוּצים ואפוֹרים, שחוֹרים וּשחוּמים וּצחוֹרים. ולא היוּ אתוֹנוֹת כאתוֹנוֹת קיש לתוֹאר

וּלקוֹמה וּלחוֹזק, למן החמוֹר הזעיר, דק הרגליים, רב חן המצעד, הרץ כקוֹלע חבל ברגליו, ועד החמוֹר רחב הגב, אשר קוֹל נחרוֹ אימה, גרמיו ברזל ולא יחת מכל משׂא; למן האתוֹן השׂעירה, הנשכנית והבעטנית, רבת הנכלים, המכּירה ברוֹכבה ויוֹדעת לרבוֹץ תחתיה וללחוֹץ את רגלוֹ כבלי משׂים, ועד האתוֹן הגבוֹהה מצבע החלב הנקדח, התמימה והזריזה, הנוֹשׂאת את רוֹכבה באמוּנה ובאוֹמן, כסוּסה אשר מחבל תוֹפל.

ודעה רחבה לקיש בחמוֹרים וּבאתוֹנוֹת, והוֹן רב עשׂה במכרוֹ את בני טפוּחיו בכסף מלא, ורבים הדוֹרשים מאשר יכוֹל למכוֹר. וגם את שאוּל בנוֹ לימד קיש דעת את טבע החמוֹר ואוֹרחוֹתיו, ושאוּל דבק גם הוּא בבהמה וידע את תעלוּמוֹת בשׂרה וּמאוייה והיה מטפּח וּמרבה את אלה אשר נתן אביו על ידוֹ ברוֹב אהבה וּדאגה.

ולא היה כשאוּל מיטיב לרכּוֹב על אתוֹן בכל ארץ בנימין. הבהמה ידעה את להט דמוֹ ואת תוֹקף רצוֹנוֹ והיתה נענה לחפץ אדוֹניה מאהבה וּמיראה, אוֹזניה זקוּפוֹת וּנחיריה שוֹאפוֹת ריח מרחוֹק, רגליה נישׂאוֹת בצעד ישר וכל גוּפה שיכּוֹר ממשׂא הרוֹכב, וּבהשמיעה נעירתה תשלח קוֹלה לפניה כמכריזה על בּוֹא אדוֹניה, אוֹ תהפוֹך ראשה כמדברת אליו. כל רוֹאה את שאוּל ברכבוֹ יעמוֹד ויעצוֹר נשימתוֹ: כה הדוּר היה המראה בעיניו וכה רטט בשׂרוֹ להיוֹת תחת הרוֹכב על גב הבהמה המתעלמת באבק המרחק. וכן יאָמר בגבעה: “רוֹכב כשאוּל בן קיש”.

ורבים בגבעה אשר קינאוּ בקיש המצליח וגם ניסוּ ללכת בדרכיו לגדל חמוֹרים למכירה, ולא עלה חפצם בידם, וגם כספּם אבד בעניין הרע, על כן שבוּ, אחרי מכרם את אשר גידלוּ, אל עבוֹדתם בשׂדה וּבכּרם ואל מַרעית צאנם וּבקרם. ולבם לא טוב על קיש, אך לא חדלוּ מכּבּד אוֹתוֹ.

ויהי היוֹם וארונה היבוּסי הצעיר משׁלם בא גבעתה לקנוֹת אתוֹן מיד קיש, והוּא מדבר חצי יבוּסית וחצי יהוּדית. שלח קיש לקרוֹא לשלוֹמוֹת מאוֹהל הנשים להיוֹת המליץ בינוֹתם, כי היא שמעה, כרבּוֹת מבנוֹת העברים בשׁלם, לדבּר גם בלשוֹן היבוּסים, ואחר אשר שירתה בבית יבוּסי היטיבה לדבּר כן. וּבתוֹך הדברים אשר דיבּר אמר היבוּסי לקיש, כי ייטיב עשׂה אם יקנה לוֹ סוּסוֹת מספּר להקים זרע פּרדים, כי בהרבּיע חמוֹר עם סוּסה ונוֹלד בן כּלאַיים, פּרד, אשר רבּוֹת מעלוֹת טוֹבוֹת לוֹ, בנחלוֹ את יתרוֹנוֹת אמוֹ ואביו גם יחד: גוֹבה הקוֹמה וקלוּת המרוֹץ, חוֹם הדם וחן התנוּעה מן האֵם, ואת קשי הגרם וכוֹח הסבל אשר לא יישׁבר מעם האב, אך זרע לא יעשׂה עוֹד הפּרד, כי עקר הוּא. ואם יצליח בידי קיש לגדל פּרדוֹת נאוֹת, וקנוּ מלכים את פּרדוֹתיו, כי כן מנהג המלכים והשׂרים בארצוֹת הקדם – לרכוֹב על פּרדוֹת.

ולא אבה קיש שמוֹע לעצת ארונה, וכן ענהוּ בחוֹם לבוֹ וּבלשוֹן מליצה אשר לא כדרכו: “חלילה לי העברי מעשׂוֹת כתוֹעבת הפּלשתים להרבּיע בהמתי כּלאיים. חוּקת אבוֹתינוּ ממדבר סינַי אסרה עלינוּ את הדבר הזה. רק המינים אשר ברא אלוֹהים אוֹתם לבד אשמוֹר לגדל, כאשר הביאם נוֹח אל התיבה להחיוֹת מן המבּוּל, אם בהמה טהוֹרה לאָכלה ואם לא טהוֹרה לעבוֹדה. וּברוּך אלוֹהינוּ אשר אין מלך בישראל לרכוֹב על בהמת התבל. וּשמוּאל הרמתי אשר ישפּוֹט ויוֹרה את העם מדן ועד באר שבע על אתוֹן קטנה ירכּב, וּבכל זה יכבדהו העם מקצה”.

וּבדברוֹ בשמוּאל זכר, כי הרוֹאֶה כּיבּדוֹ לפני שנים בספּר בלינוֹ בביתוֹ וגם בירך את הנער שאוּל בנוֹ ברכה ארוּכּה.

צחק היבוּסי לשמע הדברים הנמלצים והנמרצים, וּבצחקוֹ שלח מבט לוֹעג אל שלוֹמוֹת הניצבת לימין בעלה.

וקיש ראה את מבט הנוֹכרי השלוּח אל אשתוֹ היפה וזכר את אשר קרהוּ אז בגוֹרן עם מקלוֹת, ונשך שׂפתוֹ בחזקה. ולא יסָף עוֹד דבּר אל היבוּסי ואת שלוֹמוֹת שלח אל אוֹהל הנשים. וּלשאוּל בנוֹ העוֹמד מקשיב לשׂיחם אמר: “לך בני וליוית את אוֹרחנוּ עד שׂדה הכּוֹבס”.

ושאול ראה ושמר את הדבר בלבו.

ג

וּבלילה פרצוּ שתי אתוֹנוֹת, אחיוֹת תאוֹמוֹת אשר גידל קיש ברוֹב אהבה, את גדר המקוה ונמלטוּ אל ההרים צפוֹנה. וּבבוֹקר השכּם, בבוֹא קיש עם שאוּל בנוֹ לפקוֹד את המקוה, הגיד להם העבד את אשר קרה. אכן שמוֹע שמע העבד בפרוֹץ האתוֹנוֹת את הגדר, אף מיהר לבוֹא שמה, אך לא יכוֹל לרדוֹף אחריהן, כי ירא פּן יצאוּ יתר החמוֹרים המיוּזנים דרך הפּרצה ואין מאַסף. על כן עמד עת מעטה לגדוֹר את הפּרצה לאוֹר הירח, וּככלוֹתוֹ את מלאכתו יצא לרדוֹף אחרי האתוֹנוֹת הנמלטות – ולא מצאן עוֹד, כי הרחיקוּ מזה.

“ולמה לא נערת בקוֹל לקרוֹא לי, חמוֹר חמוֹרוֹתים?”, נתן קיש בקוֹלוֹ על העבד, כי חם לבו בקרבוֹ על אָבדן האתוֹנוֹת הטוֹבוֹת.

ושאוּל לא יכוֹל עצוֹר ברוּחוֹ, ובגשתוֹ אל העבד החזיק בשתי כתיפיו והניעוֹ כהניע עץ בן שנתוֹ, וכה גער בוֹ:

“ולמה לא באת לקרוֹא לי בצאתך לרדוֹף אחרי האתוֹנוֹת ונלויתי עליך, בן נעוַת המרדוּת?”

והעבד רק העיף עפעפּיו מפּחד והחריש, כי לא מצא מענה.

וּלשאוּל נער משרת מבני השפחוֹת, אַחיוֹ שמוֹ, נער קל ברגליו, נבוֹן לב וחרוּץ מאוֹד, צעיר מאדוֹניו שלוֹש שנים והוּא עמוֹ בכל אשר יפנה, חוֹמד תוֹארוֹ ושוֹאף צלוֹ תמיד.

וקיש קרא בזעפו:

“קח שאוּל את אַחיוֹ וצא לבקש את האתוֹנוֹת. הטוֹבוֹת באתוֹנוֹתי הן, ולא נהיה למשל בפי העם לאמר: ‘הלך חמוֹרך, קיש!’ להבאיש את ריחינוּ”.

וּבראוֹתוֹ את בנוֹ מתנוֹדד, דיבּר אליו עוֹד:

"הנה מלאוּ לך שמוֹנה עשׂרה שנה, עת חוּפּת דוֹדים היא לך, ואחימעץ בן עמינדב מקרית יערים, אשר בת טוֹבה לוֹ, שלח אלי איש לדבּר בך נכבדוֹת. אך אתה טרם תעשׂה מעשׂה גבר. ועתה אינה האלוֹהים לידך, צא והשיבוֹת את האתוֹנוֹת האוֹבדוֹת וּבזאת תיבּחן אם תוּכל להביא טרף לביתך.

ושאוּל מיהר לענות:

“כדבריך אעשׂה, אבי מוֹרי”.

הלך אל אמוֹ האוהלה לבקש כי תכין לוֹ צידה לימים אחדים, לוֹ ולנער ההוֹלך עמוֹ לבקש את האתוֹנוֹת. וּשלוֹמוֹת אמרה:

“ברוך טעמך, בני, בעשׂוֹתך את חפץ אביך”.

והיא הכינה לוֹ מטעמים מכל טוּב הבית, ביצים שלוּקוֹת וּגבינת עזים וזיתים שחוֹרים וּמעוֹג גדוֹל, וגם אדרוֹת שׂיער נתנה לוֹ וּלנערוֹ להתכּסוֹת בדרך להיוֹת להם מן הטל וּמקרת הלילה.

ואביו בירכהוּ ונתן על ידוֹ שקלי כסף אחדים לקנוֹת בדרך דבר אשר יחסר הוּא והנער אשר עמוֹ אוֹ לתת שׂכר למשיב האבידה.

וּשלוֹמוֹת נשקה לבנה והעניקה לוֹ ברכתה: יקרה אלוֹהים לפניך את הראוּי לך, בני".

וקיש נשק לוֹ על כתפוֹ ואמר: “ישיבך אלוֹהים שלם בכּוֹל”.

ולא התמהמהוּ ויצאוּ בעוֹד יוֹם לדרך. הנער אחיוֹ נוֹשׂא את הצקלוֹן ואת האדרוֹת והצידה על גבוֹ, משׂא כּבד, ושאוּל האדוֹן הוֹלך בראש וּבידוֹ אַלָה חזקה וגם קלע רוֹעים טוֹב תלוּי לוֹ על יריכוֹ לעת הצוֹרך. וּשניהם עוֹלים בדרך אשר הוֹרה אוֹתם העבד אשר ראה את האתוֹנוֹת בהימלטן לילה.

וזאת הפּעם הראשוֹנה לשאוּל מעוֹדוֹ להרחיק מגבעה וּמבּית מוֹלדתוֹ באין אביו עמוֹ.

ד

שאוּל ואַחיוֹ משרתוֹ יצאוּ לדרכם עם רדת היוֹם, כשעתיים עד החשיכה. והימים ימי כלוֹת קציר החיטים. השמש נגהה בעוֹז בנטוֹתה ימה. הרוּח נשב אל פּניהם, נוֹשׂא בכנפיו ריח שׂדוֹת קצוּרים, ריח דגן וריח פרחים ועשׂבים כסוּחים, אשר ינדוֹף בחזקה בּיבוֹש עליהם תחת גבוּרת שמש. בכל אשר הביטוּ ראוּ אנשים ונשים מתיגעים בשׂדה, מאַלמים אלוּמים ועוֹרמים ערימוֹת, אוֹ מלקטים אחרי הקוֹצרים, וּבהמת העבוֹדה עוֹמדת במיצר אוֹ במשעוֹל פרוּקת עוֹל, כמחכּה לטעינה, ולוֹחכת בינתיים מכל אשר תמצא סביבוֹתיה, והעוֹלל מוּטל ליד סל הצידה. אל תכלת הרקיע הוּצקה עין הזהב והאויר היה כמשוֹרר בדממה.

במַרבית השׂדוֹת, בּקצה, נוֹתרוּ שתיים או שלוש שוּרוֹת שיבּוֹלים עוֹמדוֹת – פּאָה לעניים, כמנהג המקוּדש בעם. אך היוּ גם אשר קצרוּ הכוֹל ולא השאירוּ שיבּוֹלת לחוֹן אביוֹן.

זעיר שם עצרוּ האנשים בעבוֹדתם ועמדוּ רגע לראוֹת בעלם הגבוֹה יפה התוֹאר, בן הטוֹבים לפי לבוּשוֹ, העוֹבר בדרך ברגל קלה ונערוֹ נוֹשׂא כליו אחריו.

שאוּל ונערוֹ אחריו קידמוּ את העוֹבדים בברכה הנהוּגה בארץ יהוּדה וּבנימין: “ברכת ד' אליכם!”, והאנשים ענוּ ברינה: “בירכנוּ אתכם בשם ד', והוּא יצליח דרככם!”

ושאוּל חש כמוֹ צמחוּ כנפיים לרגליו והוּא נישׂא כמרחף על הדרך הכּבוּשה בין טרשים אוֹ בדרך עפר טחוּנה לאבק. נעלי הקישוּרים אשר ברגליו הלבּינוּ, גם שׂער רגליו קלט אבק רב, והוּא לא שׂם לב. סגוֹר לבוֹ רחב ושאף גלי אויר הרים: גם מוֹחוֹ כמוֹ גדל והתעוֹרר וּמחשבתוֹ צפתה למרחוֹק, מעבר למרחקים וּלימים. מחכמה עשׂה קיש אביו, אשר שלחוֹ ברגל ולא רוֹכב על בהמה. מספר ימים יעבוֹר כן ברגליו בארץ הרים וּגבעוֹת – העוֹנג עברוֹ כיין מציפּוֹרני רגליו ועד שׂער ראשוֹ. ארץ חמדה טוֹבה היא הארץ, והוּא לא ידע!

הם עברוּ ביִרפּאל, כפר גדוֹל אשר המה מרוֹב שבים מעבוֹדה וּמדהרוֹת טלפי עדרים, עדרי צאן וּבקר, המעלים גאוּת אבק. ריח חריף בא באַפּם מסירים שׂרוּפים וּמגללים עשׁינים תחת הסיר. נשים וּנערוֹת, קוֹמתן דמתה לתמר, נשׂאוּ על ראשיהן אוֹ על כתיפן כּדים מליאוֹת, כּדים דקוֹת וּזקוּפוֹת כנרוֹת שחוֹרים, להביא מים מן העין הביתה, ולא הביטוּ לעברים. ילדים ערוּמים עד שתוֹתיהם רצוּ בשׂחקם ויידוּ חלוּקי אבנים בכלבים בוֹרחים ושבים בדרך.

שאוּל עצר אחד הגברים ההוֹלכים הביתה וּשאלוֹ לאתוֹנוֹת האוֹבדוֹת. האיש הביט אל פניו בקוֹצר רוּח, הניע כתיפיו ואמר: “לא ראיתי, לא שמעתי”, והלך לדרכוֹ. וכן עשׂה שני וּשלישי, כמוֹ נדברוּ יחדיו לענוֹת כן.

אמר אַחיוֹ לשאוּל אדוֹניו: “הוּא הכפר אשר קיש אדוֹני אביך אוֹמר עליו: ‘בן סדוֹם ייסדוֹ ובן עמוֹרה הציב דלתיו’. כשמוֹ כן הוּא: האלוֹהים ירף ממנוּ”.

ושאוּל חשב בלבוֹ: “ולמה ברכת ד' עליו?”, אך לא ענה את אַחיוֹ דבר והלך לדרכוֹ הלאה.

וּבהחשיך היוֹם באוּ אל עין, הוּא כפר קטן שוֹכן כמסתתר במבוֹא ארץ הרים חדשה. הם סרוּ אל הכפר ללין שם ולחקוֹר את יוֹשביו בדבר האתוֹנוֹת. ואנשי עין טוֹבים וישרים אף כי דל חלקם. הם אך כּילוּ לאכוֹל את לחם ערבּם וגם נחוּ מעט מעמל היוֹם, וּבראוֹתם את האוֹרחים קידמוּ את פּניהם בברכוֹת וּבפנים שׂמיחוֹת, וּכשמעם כי מגבעה הם וכי העלם האדוֹן בן הוּא לקיש מגדל האתוֹנוֹת, שלחוּם אחר כבוֹד אל הלשכּה ללינת לילה. אף התנצלוּ לאמר:

“בגבוֹר העבוֹדה בקציר לא ייאָספוּ נכבדי מקוֹמנוּ הלשכתה בערב, כי עייפים ויגיעים האנשים, על כן אַל יחר לכם, אם לא נכבדתם מאתנוּ כיאוּת לאוֹרחים אשר כמוֹכם. אך מאכל וּמשקה נשלח לכם בידי הנאוה בנערוֹת הכפר, כמנהג מקוֹמנוּ, והיא גם תציע מַצעכם למען תערב עליכם שנתכם”.

הוֹדה שאוּל לאנשים הטוֹבים על חסדם ואמר:

“לא לעוֹנג אנחנוּ עוֹשׂים דרכנוּ פה, כי נשלחנוּ על פי קיש אדוֹני אבי לבקש שתיים ממבחר אתוֹנוֹתינוּ, אחיוֹת תאוֹמוֹת, אשר פּרצוּ לברוֹח אמש ממקוה החמוֹרים אשר לנוּ. ואלה האוֹתוֹת אשר על פיהם תוֹכּרנה: גבוֹהוֹת וּצחוֹרוֹת, שׂערן חלק כמשוּח בשמן, ועיניהן משוֹטטוֹת, וּלכל אתוֹן אוֹזן שמאלית חרוּצה בשׂכּין – חוֹתם כל חמוֹר ממקוה קיש. ואשר ראה אוֹ שמע והגיד ונמצא כי כן דיבּר – יקח שׂכרוֹ וגם יקיים דבר תוֹרת משה ‘השב תשיבם לאחיך’ ולא ישׂא עווֹן”.

ענה האחד ואמר:

“אכן בטרם בוֹקר, בצאתי לחלוֹב עזי, ראיתי שני בּעירים רצים, מכּים בטלפיהם בטרשים כמשוּגעים, לעבר הר אפרים, בוֹאך שלישה, אך מהיוֹתם גדוֹלים וחזקים אמרתי כי פרדים המה. הבוֹקר אוֹר וּמשכתם אל הר אפרים, ואם איש ישר הוּא אשר עצר את האתוֹנוֹת – והשיבן לכם לפי האוֹתוֹת אשר יקוֹב פּיכם גם בלא שׂכר. אך אם עמלקי הוּא לא ישיב, אף יחרף את מערכוֹת ישראל, אם כן ישאלוּ ממנוּ. ועתה, ברוּכי ד', מצאוּ לכם המנוּחה אחרי אשר עיניתם בדרך כוֹחכם”.

והשני אמר:

“צדקוּ דברי פּרעוֹש יחדיו. ואם כה חפצכם, נכוֹן עבדכם ללכת עמכם לבקש את האתוֹנוֹת, אחרי אשר ידעתי כל מוֹצאי הר אפרים ומבוֹאיו. שאלוּ למחר בבוֹקר לעזגד בן ישפּן וכל הנשאל יביאני אליכם. רק שׂכר מצער אקח מכּם”.

ושני אנשים ליווּ את עוֹברי האוֹרח עד הלשכה וּפתחוּ לפניהם את הדלת והעלוּ את הנר אשר בירכתיים.

והנערה הביאה על סריד גדוֹל מאכל וּמשקה, מן המיטב אשר מצאוּ. הגישה להם הסריד, קדה ואמרה: “מנחה דלה היא מאת אנשי עין. אכלו ויערב לכם!”. ופנתה להציע להם את המצע על מוֹשבי הכּרם אשר עם הקירוֹת.

והנערה רכּה בשנים ויפת מראה עד מאוֹד וּמצניעה לכת. ושאוּל ראה אוֹתה כראוֹת גבר אשה. והוּא לא ראה כן אשה מעוֹדוֹ, אך לא דיבּר אליה מטוֹב ועד רע. רק על ברכתה השיב ברכה ולבוֹ ממהר לפעוֹם.

ה

אחרי אָכלם ואחרי שתוֹתם מאשר הביאה להם הנערה כּיבּה אַחיוֹ במצוַת אדוֹניו את הנר אשא על השוּלחן הקטן בירכתיים וּשניהם עלוּ על יצוּעיהם. ואַחיוֹ מיהר להירדם, כי עייף מנטל המשׂא אשר נשׂא, אך שנת שאוּל נדדה. כל המראוֹת אשר ראה בדרך לא סרוּ מעם רוּחוֹ הנעוֹרה, וגם בעצמוֹ את עיניו לא שכב לבוֹ ולא היתה עליו השינה. פעמַיים ניסה לקרוֹא לאַחיוֹ, אך הנער השמיע קוֹל נחרה בשנתוֹ וגם חרק שיניו כעגל מרבּק ולא שמע קוֹל אדוֹניו הקוֹרא אליו.

הירח זרח בעד האשנב העגוֹל הפתוּח מעל לדלת הסגוּרה, והקרה נמשכה משם וּמילאה את הלשכה. הכפר דמַם כוּלוֹ ולא נשמע כי אם חמוֹר נוֹער באשמוּרה הראשוֹנה, חתוּל קוֹרא נכאים לבת זוּגוֹ, אוֹ עטלף מתלבּט בפינת הגג. וכאשר החלוּ התרנגוֹלים בחצי הלילה לקרוֹא זה אל זה מכל העברים, ירד שאוּל מעל משכּבוֹ, הלך יחף וּפתח חרש הדלת ויצא החוּצה. הירח לא נראה מפּני שכבת הטל הגבוֹהה, אשר רבצה כּאֵד על הארץ, ולא נראוּ גם בתי החוֹמר אשר במעלה הכפר וּבמוֹרדוֹ. רק ממעמקי האֵד הלבן בקעוּ קוֹלוֹת התרנגוֹלים חדים ונוֹקבים. ישב שאוּל על פלח אבן מוּטל לית הבית ונתן עיניו בעב הערפל.

אחרי שבתוֹ מעט בחוּץ נדם הכוֹל ועיניו הבחינוּ מעט כדמוּת בתים, עצים ועמוּדים. במרחק מעט ניצב הר כמוֹ קיר רם, והוּא לא השגיח בוֹ בראשוֹנה. קר היה בחוּץ וּככל אשר הרבּה לשבת על האבן כן גברה בוֹ הצינה. היא חדרה מבּית לכוּתוֹנתוֹ וסימרה את בשׂרוֹ. שׂערוֹ נמלא טל. עמד ושב הלשכתה, לקח את אדרת השׂיער הרכּה אשר נתנה לוֹ אמוֹ, התעטף בה ויצא שנית אל הערפל ושנית ישב על האבן, כמוֹ הכין עצמוֹ להעלוֹת מחשבוֹת מלבוֹ. אין שעה יפה למחשבוֹת מן הלילה באין איש רוֹאה ושוֹמע.

ואכן לא איחרוּ המחשבוֹת לבוֹא, מחשבוֹת על גבעה ועל בית אביו ועל אשר נכוֹן לוֹ. על קיש אביו חשב, הגבר הבּא בימים, הרוֹאה רק עמל אין קץ וכל עמלוֹ למען שלוֹמוֹת אמוֹ וּלמענוֹ, בנם האחד. על נעמה, אשת אביו הזקינה, השכּוּלה מבּנים, חשב, האשה האוֹהבת את קיש ואת שלוֹמוֹת ואוֹתוֹ בלא קנאה, כמוֹ בנים הם לה שלוֹשתם. על העבדים והשפחוֹת חשב ועל השׂדוֹת והכּרמים, על הבהמה ועל מקוה החמוֹרים – על הכוֹל חשב ברוּח נכיאה, והתעצב אל לבוֹ, כי לא יכוֹל לראוֹתם, כמוֹ שכח מראיהם. בכל מאמצי רוּחוֹ לשוּב לראוֹתם כמוֹ חיים, לא נראוּ לוֹ בלתי אם מעוּלפים, כמוֹ מבעד שכבת הטל אוֹ מאחרי קיר ההר.

פּתאוֹם שמע מתוֹך הכפר קוֹל כקוֹל איש צוֹעק מחלוֹם הלילה – והקוֹל בוֹדד, אין לוֹ הד, כמוֹ אין איש בכל הכפר שוֹמע אוֹתוֹ, רק הוּא, שאוּל לבדוֹ, הנוֹכרי, שוֹמע את הקוֹל. למי הקוֹל הצוֹעק? האליו יקרא כי יחיש לוֹ עזרה בצרה? ואוּלי הוּא קוֹל נפשוֹ הקוֹרא אליו מקרב? קוֹל נפשוֹ הקוֹרא לנתק כּבליה?

הקוֹל נאלם דוּמייה, אך מחשבתוֹ עוֹד דיבּרה בוֹ.

הנה הגיד לוֹ אביו לפני צאתוֹ, כי יעד לוֹ את בת אחימעץ מקרית יערים. איש נשׂוּא פנים, בעל בעמיו הוּא אחימעץ בן אבינדב. הכוֹל יוֹדעים את שמוֹ ואת רוֹב צדקתוֹ. בביתוֹ יוֹשב ארוֹן הברית משילה, עד אשר ייבּנה בית האלוֹהים. גם על בתוֹ אחינוֹעם יסוּפּר, כי אין כמוֹה נערה טוֹבת חן ושׂכל בכל נחלת בנימין. עוֹד לא ראה אוֹתה במוֹ עיניו, אך ברוּחוֹ היתה דמוּתה חקוּקה מיוֹם אשר שמע עליה ראשוֹנה. פעמים רבוֹת נגלתה לוֹ בחזוֹנוֹ כדמוּת שלוֹמוֹת אמוֹ, אך צעירה ורכּה ממנה. עתה התערב בחזוֹן לבוֹ גם מראה הנערה הנאוה, אשר הביאה להם אמש את אוֹכלם והציעה את מַצעם ברוֹב חן וחסד, וּתמוּנת אחינוֹעם עמדה לפניו מוּשלמת בכוֹל ויעלת חן.

לבוֹ עלץ בוֹ, כי אחימעץ יאבה בוֹ להיוֹת לוֹקח בתוֹ. אך ישיב את האתוֹנוֹת ושלח אביו את זקן ביתם, את אבישי, אל קרית יערים לבקש את אחינוֹעם מאת אביה. אין שׂפק בלבוֹ, כי הנערה תאבה ללכת אחריו, כי שמעה את שמעוֹ. יוֹדע הוּא את חילוֹ לנשים. את עיני כל הנערוֹת אשר בגבעה ראה נטוּיוֹת אליו באהבה. אך דבר אחד עיצב את רוּחוֹ: חג הכּלוּלוֹת הארוֹך, על המחוֹלוֹת והאוֹרחים למאוֹת וכל מנהגי השׂמחה – כל אלה היוּ לוֹ מוֹרת רוּח. לוּ בידוֹ הדבר – ונמלט עם אחינוֹעם אל מקוֹם סתר בהרים להיוֹת עמה שם ימים רבים!

צלם דמוּתה לא מש מרוּחוֹ. אך לבּוֹ דיבּר עוד: ואם לא ימצא את האתוֹנוֹת? האם ימנע ממנוּ אביו את אחינוֹעם? הרק בזאת ייבּחן, כי אוֹמנם גבר צוֹלח הוּא להביא טרף לביתוֹ? האם לא הוֹכיח דיוֹ, כי אוֹמנם ראוּי הוּא להיוֹת בעל בעמיו? האין הוּא עוֹבד עם קיש אביו בכל מלאכת עבוֹדה? האין הוּא מרבּה עוֹשרוֹ וטוּבוֹ בטפּחוֹ את החמוֹרים אשר במקוה? וּמי יירשנוּ בלתוֹ? הן יוֹדע הוּא את אשר יאהבנוּ אביו, וכי זוּלת אמוֹ וזוּלת בנה אשר ילדה לוֹ מאוּם אין לוֹ בחיים. גם כבוֹד האנשים למה לוֹ. אך לצוֹן חמד לוֹ אביו החכם, להמריצוֹ חפץ, כ לא יתרפּה בחיפּוּשׂיו אחרי האתוֹנוֹת האוֹבדוֹת. אם כה ואם כה – אחינוֹעם לוֹ תהיה. הלילה ידע.

ושׂמחה האירה פתאוֹם את חדרי לבוֹ, ועיניו כמוֹ נפקחוּ לראוֹת ברוּר את בית אביו בגבעה וכל אשר בוֹ, וגם את זיו פני אחינוֹעם, משנה דמוּת אמוֹ, והנערה אשר מעין ראה, ראה והיא ניצבת לימין אביה עטוּר השׂיבה. וגבר חשקוֹ ליוֹם חתוּנת לבוֹ כי יקרב. והוּא חפץ כי הבוֹקר ימהר לאוֹר ונעלם הטל, למען יצא עם אַחיוֹ לרדוֹף אחרי האתוֹנוֹת. אין שׂפק כי בהר אפרים הן. הלא כה דיבר אליו האיש אמש, כי ראה אוֹתן בהימלטן שמה. מצוֹא ימצא והשׂג ישׂיגן גם בלי עזרת עזגד בן ישפּן!

עתה ידע, כי יוּכל לישוֹן בלב בוֹטח. קם ושב כמרקד הלשכתה, עלה על יצוּעוֹ והתכּסה באדרת השׂיער עד לחיוֹ.

ויהי אך עצם עיניו וּכנף התנוּמה הליטה אותו.

ו

כמוֹ השחר עלה יצאוּ שאוּל ואַחיוֹ מכפר עין. שכבת הטל נמוֹגה וכל עשׂב וכל ענף עץ היה רטוֹב ונכוֹן ונוֹצץ כמוֹ נוֹלד מקרוֹב. עננה חכלילית כעין הזהב עמדה ברקיע, והיא הלבינה מעט מעט. הם עלוּ בצלע ההר, הוּא ההר אשר נראה לשאוּל בלילה כקיר תלוּל. משני עברי הדרך היוּ עצי זית ותאנה ושקמה וציפּוֹרי שיר דילגוּ בין העפאים, הרעידוּ כנפיהן וקידמוּ פני השמש ברננים נעלסים. עד מהרה נראוּ בדרכים וּבשבילים עוֹבדי האדמה יוֹצאים עם כליהם לפוֹעלם בשׂדה, לגמר הקציר אשר יאַחר בארץ ההרים. עֵיטים אחדים מרחפים במרוֹם הטילוּ צלם לפניהם, כמוֹ יוֹרוּם את הדרך. גם הרוֹעים יצאוּ בעקבי העדרים השׂשׂים אלי מרעה.

אַחיוֹ, אף כי ישן כל הלילה, היתה רוּחוֹ זוֹעפה, ואוּלם שאוּל, אף כי אך עת קצרה נם לפני עלוֹת השחר, רענן היה ורוּחוֹ נוֹשׂא אוֹתוֹ מעלה, הלאה. אחיוֹ זעף כי לא נראוּ עוֹד כל עקבוֹת לאתוֹנוֹת, וגם לבוֹ בל עמוֹ מאשר אדוֹניו אהוּבוֹ הפליג ממנוּ ולא יחוּש בוֹ, ועוֹד לפניהם מהלך ימים ללא מטרה, ואוּלם שאוּל זכר האתוֹנוֹת כמעט פּג מלבוֹ והוּא מלא את המראוֹת אשר ראה ואת הקוֹלוֹת אשר שמע. גם מחשבוֹתיו על אחינוֹעם, אשר באוּ לוֹ אמש בשבתוֹ בתוֹך הערפל, עוֹד הוֹסיפוּ רקוֹם ברוּחוֹ. הלא למצוֹא את אחינוֹעם הוּא הוֹלך, יחזיק בה ולא ירפּנה. הן כה שנה אביו אליו בצאתוֹ: “לך ושוּב והבא ואתן לך את אחינוֹעם בת אחימעץ אשר מקרית יערים”.

הם הלכוּ כן מן האוֹר עד מחצית היוֹם, נשענוּ תחת עץ ואכלוּ מן הצידה אשר בצקלוֹן, הביצים והגבינה, וּמן המעוֹג הטוֹב (מים שתוּ בדרך מן הצפחוֹת אשר הגמיאוּם העוֹבדים בשׂדוֹת). שאוּל הקריב ממיטב המטעמים לאַחיוֹ, ואַחיוֹ לבוֹ נרגש מטוּב לב אדוֹניו.

וּבעברם על שׂדה קצוּר ראוּ חבר ילדים יוֹשבים תלוּיים על ברכיהם מסביב למדוּרה קטנה והם צוֹהלים זה אל זה בחדוה רבה. ואַחיוֹ אמר אל אדוֹניו:

“שבה פה אדוֹני רגעים מעט, ואסוּרה ואראה על מה הילדים עוֹלזים”.

ניענע לוֹ שאוּל בראשוֹ וישב על האבן בפאַת השׂדה. וּכשבתוֹ כן באו אליו שנית המחשבוֹת הטוֹבוֹת כציפּוֹרים עפוֹת למלאוֹת את לבוֹ רינה.

ואַחיוֹ בא אל מעגל הילדים, והגדוֹל מכוּלם סיפּר לוֹ, כי בקצוֹר שׂדה אביו הקרוֹב נמצאוּ קני שלוים רבים, אשר דגרוּ פה, והרבה אפרוֹחים בכל קן. השׂלוים נמלטוּ, אך לא יכלוּ למלט את האפרוֹחים. והם אספוּ את כוּלם, מלקוּ את ראשיהם אף עקרוּ קרביהם והמה צוֹלים אוֹתם בגחלי המדוּרה אשר העלוּ.

ריח בשׂר העוֹף המתוֹק מילא את האויר. אַחיוֹ גָחַן והתבוֹנן וראה שפעת אפרוֹחים חרוּכים, כעין רגבי אדמה, בתוֹך הרמץ הלוֹחש. והנער אמר:

“קח אחדים ואכלת, וגם לאדוֹניך היוֹשב שם על האבן, תביא. בן שוֹעים הוּא, לפי מראיתוֹ. הביאם לוֹ מנחה מאת ילדי רקם”.

“אַל תירא”, אמר ילד אחר, “לא מן השׂלוים הם אשר היו לפוּקה לבני ישׂראל במדבר”.

“רק מעטים הם אשר יקננוּ במקוֹמוֹתינוּ”, אמר השלישי, “ואנחנו מצאנוּ רב. ראה בּשׂרם כחמאה לרך וכדבש למתוֹק, וגם שוּמנם רב מאוֹד”.

וּבדברוֹ נשך בשיניו בבשׂר השׂלו הצלוּי אשר בידוֹ, והשוֹמן נזל על שׂפתיו ועל צוארוֹ ולא מחהוּ בשׂפת כּוּתּוֹנתוֹ.

אכל אַחיוֹ אחד השׂלוים וגם לקח שניים, אמר תוֹדה לנערים ושב אל שאוּל. וּבבוֹאוֹ אליו הראה לוֹ את השׂלוים ואמר:

“ראה מנחה שלוּחה היא לך מאת ילדי רקם החכמים. שׂלוים הם אשר צדוּ בשׂדה אביהם וצלוּם באש. קח ואכוֹל כי ערב בשׂרם עד מאוֹד”.

ושאוּל הביט אליו כהביט אל איש נוֹכרי וכן אמר לוֹ:

“הלא ידעת, כי איש מבית קיש לא יאכל בשׂר על הדם. אכוֹל גם את אלה”.

הדברים לא נעמוּ לאַחיוֹ, אך החריש ואת השׂלוים נתן בצקלוֹן.

חשקה נפש אַחיוֹ לדבּר באוֹזני שאוּל על האתוֹנוֹת אשר לא תוּשבנה, וכי האנשים הנשאלים בדרך אך יהתלוּ בהם, וטוֹב טוֹב כי ישוּבוּ בלעדיהן, אפס בראוֹתוֹ את מראה שאוּל התפוּשׂ ברוֹב שׂרעפּיו ואת הגיל הקוֹרן מעל פניו, לא הרהיב לדבר אליו. ויהי רק משרת אשר רצוֹן אין לוֹ.

וּבכל זאת שאל את הבאים לקראתם, אנשי ציד נוֹשׂאים תּלים וקשתם, אם לא נוֹדע להם דבר על האתוֹנוֹת הנמלטוֹת, והאנשים ענוּ זה בכה וזה בכה, ולא ניכּרה האמת מפני הבּדים. ושאוּל שוֹמע ולא יענה דבר, כאיש אשר נפשוֹ יצאה למרחוֹק.

ז

ויהי בוֹקר יוֹם השלישי לצאתם, בהיבּקע השחר על ראש הר וחוּג הארץ חגוּר זר אוֹר כעין הורד, והנה חבר אנשים יחיפי רגל וּמגוּלי ראש, לבוּשים אדרוֹת שׂיער ואזוֹר עוֹר אזוּר במוֹתניהם, יוֹרדים בשביל הרץ בין הכרמים דרוֹמה, וּבתוֹכם שניים עירוּמים כביוֹם היוָלדם, והם נוֹשׂאים נבל ותוֹף וכינוֹר ושרים במקהלה יחד אוֹ עוֹנים זה את זה בקוֹל ערב אשר יצמיד אליו כל אוֹזן.

ולא ידע שאוּל מי האנשים, ואַחיוֹ ידע, כי שמע אשר בּניוֹת ליד רמה, בבית אשר הקים הרוֹאֶה, ישכּנוּ אנשים אשר בשם נביאים יכוּנוּ (לפנים בישׂראל לאיש יוֹדע דבר במשל וּמליצה וּלשוֹנוֹ כלשוֹן השיר נביא יאָמר), והרוֹאה הביאם שמה ללמוֹד דבר ד' וּמלאכת השיר והוּא יכלכלם ויתן כל מחסוֹריהם מן הנדבה אשר יאסוֹף מן העם בסוּבּוֹ בארץ. וּפעמים שתיים אוֹ שלוֹש בשנה יבוֹא אליהם הרוֹאֶה להתיצב עליהם ללמדם תוֹרה וּלהוֹרוֹתם מעשׂה הקוֹדש. ועוֹד זאת ידע אַחיוֹ, כי פעם בשנה, על פי גוֹרל אשר יוּטל, ירדוּ בני הנביאים אל הערבה להיעצר שם לפני ד', לרחוֹץ וליטהר במי הירדן, לא הרחק ממקוֹם נפלוֹ אל הים הקדמוֹני. אף ישבוּ שם חוֹדש ימים, אין צל לראשם ואין כר לשבתם, וּמַאכלם רק קוֹמץ תמרים מתמרי יריחוֹ וּמַשקם רק מים אשר ישאבוּ בחוֹפנם מן הנהר, וכה יטהר בשׂרם וגם רוּחם יקדש והיטיבוּ אחרי כן להתנבּא. ויש אשר ישׂחיקוּ עליהם ויאמרוּ כי מבַלי עוֹלם הם המטבילים גלגל חמה בים המלח לצננוֹ. אלה וכאלה שמע אַחיוֹ מפי אבי אמוֹ אשר בגבעה והדברים שמוּרים בלבוֹ.

והשיר אשר שרוּ הנביאים בא בלב שאוּל וּמילא את כוּלוֹ, וגם אחרי הרחיקו האנשים במוֹרד ולא נראוּ עוֹד לעין ולא נשמע קוֹלם לאוֹזן, עוֹד חי בוֹ השיר.

והוּא שאל את נערוֹ:

“הידעת מי האנשים אשר עברוּ בזה והם מנגנים ושרים כשיר הכּרוּבים?”

ואחיוֹ ענה:

“המה בני הנביאים, לימוּדי הרוֹאה. אל נכוֹן רדתם לירדן להיטהר שם, כמשפּטם מימים ימימה”.

ולא יסף שאוּל לשאוֹל. אך שיר הנביאים הרנין כל בתי נפשוֹ, עד כי דימה היוֹת כאחד מהם. על כן שנה בלכתוֹ את זמרת השיר, קוֹל הברוֹת בלא דברים.

וּבשוֹררוֹ זכר, כי פעמים רבוֹת שמע את שם הרוֹאֶה מפּי קיש אביו אשר ביטאוֹ באהבה ויראה, אך מעט הוּא אשר סיפּר לבנוֹ על מעשׂי הרוֹאה. וּפעם בלין הרוֹאה בבית קיש, טרם ייפּרד מן הבית, הציג קיש לפניו את נערוֹ הקטן והרוֹאֶה הביט אל הנער כמתענג עליו, אחר הניח ידוֹ על ראשוֹ וּבירכוֹ ברגש ברכה ארוּכּה, כי קשתה עליו להסיר ידוֹ מעל ראש הנער. ותמוּנת הרוֹאֶה קמה וחיתה בלב שאוּל: איש זקן, קוֹמתוֹ בינוֹנית ורזה מאוֹד, פניו עטוּרים זקן שׂיבה קטן וּבעיניו עצב יוֹקד. עתה ידע שאוּל מה העצב היוֹקד בעיניו: כאָב הוּא לישׂראל, אשר תמיד יצר עמהם ויחרד לשלוֹמם. כל הימים יעבוֹר בארץ וּבכל מקוֹם בוֹאוֹ יאסוֹף את העם להוֹכיחם על מעשׂיהם הרעים ויעוֹררם להתחזק באלוֹהי אבוֹתם ולעמוֹד בפני כל צר ואוֹיב: עמלקי וּפלישתי ואמוֹרי. וזה חפצוֹ – לעשׂוֹת את שבטי יה המפוֹררים לעם אחד בארץ. אך זקן האיש ולא ישׂפּוֹק כוֹחוֹ לעשׂוֹת את חפצוֹ.

וּכאֵב חד חתך בלב שאוּל בחשבוֹ על העם המפוֹרד לשבטיו, ושבט יצרוֹר שבט, ואין מקוֹם נבחר אשר אשר שמה יבוֹאוּ כוּלם להשתחווֹת ולזבּוֹח לאלוֹהים האחד, וארוֹן האלוֹהים יוֹשב בקרית יערים בגבוּל יהוּדה וּבנימין, נשכּח מלב העם. רק הרוֹאה יבוֹא שלוֹש פעמים בשנה לבית אחימעץ להשתחווֹת ולבדוֹק את הארוֹן והעֵדוּת, אם שלימים הם כאשר הוּנחוּ שמה. האין מוֹשיע את ישׂראל? וּמה יוֹשיעוּם אלה המתקדשים והמיטהרים להתנַבּא ולשיר שירים? האם בשיר יוָשע עם? היוֹשיע אלוֹהים עם אשר לא לב נכוֹן ולא זרוֹע עוֹז לוֹ ולא חפץ אחד נוֹהג בהם?

והוּא החפיז צעדיו בלכתוֹ, עד כי בא פתאוֹם בצל שקמה מאריכה בדיה מלוֹא רוֹחב הדרך. ושאוּל עמד בצל המיטיב, מחכּה לנער המפגר אחריו, וּבעמדוֹ כן שמע כקוֹל מדבּר אליו מתוֹך ענפי השקמה, והדברים נסכוּ בוֹ גם שיכּרוֹן גם פּחד מפני הבאוֹת.

ח

וּלעת מנחת הערב באוּ לעיר בית חוֹרוֹן, וּבה מקדש קטן וצריח על המקדש נוֹשׂא ראשוֹ השמַימה. וכאשר ניגשוּ לבוֹא בשער העיר והנה שם איש צבא פּלישתי עוֹמד לפני השער ולא נתנם לבוֹא אל העיר פנימה. האיש הביט אל מראיהם ואמר:

“הן לא מבני בית חוֹרוֹן אתם?”

ושאוּל ענה:

“היטבת לראוֹת, עוֹברי אוֹרח אנחנוּ וּפנינוּ לארץ שׁלישׁה”.

אמר האיש:

“אין יוֹצא ואין בא. שוֹמרים הוּפקדוּ על העיר סביב. אך תמוֹל לכדה הסרן, כי יוֹשביה פשעוּ ולא הביאוּ את מכסת המס לנציב פלשתים. שלוֹשה ימים ושלוֹשה לילוֹת תהיה העיר סוֹגרת ומסוּגרת, עד כי יוּבאוּ לפני הסרן כל האנשים ליסרם בשוֹטים, ושילמוּ כפליים מן המוּשׁת עליהם בראשוֹנה, רק אז ייפּתח לפניכם השער הדרוֹמי לבוֹא והשער הצפוֹני לצאת. אם תאבוּ, שבוּ פּה וחכּוּ, ואם תמאנוּ – סוֹבּוּ ועלוּ במשעוֹל אשר ממערב ועליתם בהר אפרים. אך אַל תטוּ מזרחה, פּן תפּלוּ בשׁיני הכלב העמלקי. איש עברי אנוֹכי ואת לחם הפלשתים אני אוֹכל”.

אמר שאוּל אל אחיוֹ, ואיש הצבא שוֹמע:

“לא תדרוֹך רגל בן חוֹרים על אדמת עבדים. בּוֹא אחרי!”

וכאשר נטוּ משם, זה עברם כברת ארץ, ראוּ איש עוֹמד דוּמם התפילה תחת העץ, ועל העץ, בין בּדיו הפּרוּשׂים כקוֹמוֹת רבדים, מראה קן גדוֹל, כקן נשרים, אשר גם אדם יוּכל לשכּב בוֹ ולא יצר לוֹ.

הם חכּוּ עד אם כּילה האיש האיש את תפילתוֹ, אחר בירכוֹ שאוּל לשלוֹם וּשאלוֹ:

“מה הקן על העץ, ואני מעוֹדי לא ראיתי ולא ידעתי כמוֹהוּ?”

והאיש ענה:

“אם לא תדע לך, עוֹבר אוֹרח נכבד – זה שמוֹ: מנוֹם. ראה את העץ הלז, גם שם מנוֹם אחד, ואחריו עוֹד אחד”.

“וּמה משפט הקן הכביר הזה?”

“כשמוֹ כן הוּא: מנוֹם, לנוּם בוֹ אנשים. כן יעשׂוּ במקוֹמנוּ בצמרת העץ אשר ענפיו טוֹבים וחזקים לעשוֹת בהם משכב לאנשים עוֹברי אוֹרח, אם ימצאם הלילה ולא יוּכלוּ לעבוֹר הלאה. גם לא טוֹב ללכת פה בלילה, כי רבים הצבוֹעים הבאים מן הגיא אשר יטרפוּ אדם בדרך. הנה אעלה לי אל המנוֹם הזה, ואתם פנוּ לכם אל שני העצים ההם וּמצאתם מלוֹן מבטחים גם אתם. אמרתי אלין בבית חוֹרוֹן, אך הפלשתי סגר על העיר, אין יוֹצא ואין בּא”.

והאיש עלה מהר בגזע העץ, בידיו וּברגליו טיפּס בוֹ, ושכב מלוֹא קוֹמתוֹ במנוֹם וּמשם עוֹד הניע ידוֹ לעוֹמדים מתחת.

“מנהג ישרים הוּא”, אמר שאוּל לאחיוֹ, “ולמה לא ייעשׂה כן בכל גבוּל ישראל?”

הם כּילוּ לאכוֹל את שארית הצידה אשר בצקלוֹן וּשניהם עלוּ איש על עצוֹ לשכב בלילה.

חצי הלילה שכב שאוּל במרוֹמי העץ, בקן המרוּפּד עלים יבישים, ועיניו תרוֹת אחרי הכוֹכבים המהלכים ברקיע. וכאשר נפלה עליו השינה חלם חלוֹם, כי נקרא לעשׂוֹת מלוּכה בישׂראל, והחלוֹם בא ברוֹב עניין ולא הרפּה ממנוּ עד אשר זרחה עליו השמש והקיץ והיה כאיש אחר, כי האמין בחלוֹמוֹ.

ט

הם עברוּ מאחרי שַׁעלים ואל שׁעלים לא באוּ, כי מיהרוּ לבוֹא אל ארץ שׁלישׁה, וּלעת הצהרים, כחוֹם היוֹם, באוּ אל שׁלישׁה, אשר מכל ערי ישׂראל רק בה רב עוֹד החרש והמסגר, כי יעשׂוּ שם חרב וּמאכלת וכל כלי קרב, נשק ברזל ונחוֹשת, למכוֹר לפלשתי ולעמלקי ולאמוֹרי. וּלבן ישׂראל לא ימכּרוּ, כי כבדה עליהם מצוַת פלשתים לא למכוֹר להם. ורב הכסף בידי אנשי שׁלישׁה. כוּלם עשׂוּ בברזל ועזבוּ את המלאכה בשׂדה וּבגן, עד כי עלוּ כוּלם קמשוֹנים וחרוּלים, אשר ייבשוּ בחרבוֹן

הקיץ וּלעת הגשמים יוֹריקוּ ויפרחוּ כיער שׂעיר. וּבני שׁלישׁה יחגרוּ חגוֹרוֹת משוּקדוֹת בכסף ובנחוֹשת קלל ועגילי כסף וזהב באוֹזניהם; וּבנוֹת שׁלישׁה תלכנה בקוֹמה נכוֹנה וכל עדיי צוֹר ודמשׂק עליהן. וגם בתי אבן להם, וגם בית שן אחד בעיר, הוּא בית רפח, זקן העיר היושב בשער. וכן ייאָמר: ‘יוֹדע בכסף כבן שׁלישׁה’.

אך באוּ בשער וּשני בחוּרי חמד יוֹרדים לקראתם, אחוּזי אצבעוֹת באהבה וּברעוּת, מצחם ממוֹרט מן החוֹם וּפניהם שׂוֹחקות. בראוֹתם את שאוּל ויפי מראהוּ ואת משרתוֹ ההוֹלך אחריו, תמהוּ רגע איש אל אחיו, אחרי כן עמדוּ לפני הבאים, כסוֹגרים לפניהם הדרך, וכן אמר האחד:

“ברוּכים הבאים בשער עירנוּ המהוּללה. אנשי חיל אתם וטוֹב תבשׂרוּ”.

ולא ידע שאוּל אם בּתמים ידבּרוּ אוֹ לצוֹן בּפיהם, כי עמידתם היתה כאנשים משתּנים והצחוֹק אוֹרב בעיניהם.

“בן קיש אני מגבעת בנימין. אני ונערי יצאנוּ לבקש שתי אתוֹנוֹת אשר נמלטוּ מן המקוה אשר לנוּ, ורבים אשר הגידוּ לנוּ, כי לעבר הזה נמלטוּ. אם ידעתם דבר על האתוֹנוֹת – הוֹאילוּ הגידוּ ונדע כי אנשי חסד אתם”.

“אתוֹנוֹת!”, קרא אחד הבחוּרים, עירנוּ מליאה אתוֹנוֹת הוֹלכוֹת על שתיים. ואם לא תמצאוּ את הנמלטוֹת, וּמצאתם לכם כּוֹפרן אחירוֹת למכביר, והן אינן בוֹרחוֹת מפני המבקש אוֹתן. לא כן, הדד?"

“ולמה לא תפנוּ לשכם לבקש בנוֹת חמוֹר, אדוֹני העיר?” ענה רעהוּ, “האין זאת חזאל? ולמה תגדילוּ עיניכם למשמע שמוֹתינוּ הארמיים? גם אבינוּ אברהם ארמי היה, וגם שׂרי אמנוּ היתה ארמית”.

“וגם רבקה רחל ולאה”, החרה החזיק אחריו חזאל כדוֹבר תמים.

ואחיוֹ שאל אוֹתם:

“היש מקוֹם אצלכם בלשכה לנוּח בצל קוֹרה עד רפוֹת היוֹם?”

“אצלנוּ בצפוֹן יאמרוּ נשׁכּה ולא לשׁכּה”, פנה אליו הדד כמוֹכיח, “אך אמש היה שם הרוֹאה הזקן, אף אמר לכנוֹס שמה את כל הגברים להשמיעם תוֹכחוֹת, כמשפּטוֹ, אבל לא באה רגל אל האסיפה, זוּלתי שניים זקינים אשר לא ידעוּ להיזהר עוֹד. יוֹדעים אנחנוּ את האיש ואת שׂיחוֹ ואת הטיח התפל אשר יטיח מדן ועד באר שבע”.

“ולמה ייקרא הרוֹאה והוּא איננוּ רוֹאה את פני החיים?”, התחכּם חזאל.

“וגם לא יישמע את קוֹל החיים”, ענה אחריו הדד כהד.

וחזאל פנה אל שאוּל:

“היש כסף רב בחגוֹרך זה? ויש – נמכוֹר לך מאכלת דמשׂק לטוּשה, אשר ניצבה משוּקד להפליא כסף אוֹפיר וּנחוֹשת אדוּמה – תאוה לעיניים ורפאוּת לחוֹמש האוֹיב. אך דע כי רב מחירה”.

“רק את האתוֹנוֹת אבקש”, ענה שאוּל, “ונכוֹן אני לגמוֹל את האיש אשר יעזרני למצאן חמישה שקלי כסף”.

“בּוֹא, חזאל”, קרא הדד, “הן ראית, כי יצאוּ השניים המדבּרה לראוֹת, אם נע הקנה מפני הרוּח”.

“לא, כי יצאוּ לארץ הרים לראוֹת, אם הפּלג ניגר במוֹרד. בוֹאה נלך אל אשת האוֹב והגידה לנוּ, למי משנינוּ תהיה בת הכנעני, נערת המרדוּת”.

וּבצחוֹק פּרוּע עזבוּם ולא הביטוּ אחריהם.

“לא נעמוֹד במקוֹם הזה”, אמר שאוּל אל נערוֹ, “כי אנשיו רעים וחטאים ואין אלוֹהים בלבם”.

וּבעברם ברחוֹבוֹת העיר ראוּ את רוֹב המַפּחוֹת והמסגרוֹת

ושמעוּ את הלמוּת הכּשילים והפּטישים. ואת כלי הנשק ראוּ הנשענים כאַרבּה לרוֹב אל הקירוֹת ואל הגדירוֹת, וּבני הניכר עוֹמדים על המוֹכר וּבוֹחרים ברוֹב עשׂק וּדברים לקנוֹת את הנדרש להם.

ושאוּל אמר בלבוֹ: מי יתן כל אלה בידי בחוּרי ישׂראל וּבידי בני בנימין גיבּוֹרי החיל! במלכי והיה זה מעשי הראשוֹן – ללכּוֹד את שׁלישׁה על אוֹצר נשקה.

י

ואחיוֹ מצא את לבוֹ לדבּר אל אדוֹניו כלכתם:

“הנה אנחנוּ ארבעה ימים בדרך ולא נדע דבר על האתוֹנוֹת האוֹבדוֹת. האנשים הנשאלים אך יהתלוּ בנוּ, ורבים מתעתעים אוֹתנוּ בזדוֹן לאמוֹר: ‘פּנוּ לכם צפוֹנה, פּנוּ קדמה וימה, פה ראינוּ, שם שמענוּ’, ואדוֹני אביך אל נכוֹן חדל מן האתוֹנוֹת והוּא דוֹאג לנוּ. עד מתי נכתת רגלינוּ לשוא? האם לא עת לנוּ לשוּב?”

אך שאוּל נתן בוֹ עין בוֹחנת, החריש רגע קטן ואחר אמר:

“ולוּא גם לא אמצא את האתוֹנוֹת, הן אמצא דבר רב מהן. בוֹא אחרי ולא תוֹסיף לדבּר אלי כדברים האלה”.

ושאוּל עבר ברגל קלה מאשר הלך בצאתוֹ, כמוֹ רוּחוֹ נשׂאוֹ הלאה להביאוֹ למקוֹם הנוֹעד לוֹ. ואם פּיגר אחריו אחיוֹ, עמד במקוֹם גבוֹה וחיכּה עד אם הגיע אליו הנער ושב ללכת.

ריחוֹת הניחוֹח אשר עלוּ מן השׂדוֹת וּמן הכּרים הרחיבוּ

את לבוֹ, ערפילי הטוֹהר אשר להרים וצללי העננים השטים על הארץ, צל התוֹר וצל העיט ויתר העוֹף הפּוֹרח, מצילות העדרים ועינוֹת המים הקוֹראים זה אל זה, נטישוֹת הגפן הירוּקוֹת במוֹרדי הגבעוֹת וּבמדריגוֹת – כל אלה קסמוּ לוֹ קסם ונסכוּ בוֹ עוֹז, והוּא חש כי עוֹלה הוּא למעלה, אך למעלה. גם ברדתוֹ מן הרמה זכר כי עוֹד לפניו מעלה לעלוֹת.

ועל פרשת דרכים, בין כפר ועיר מצער, באוּ אל מקדש קטן, הרוּס למחצה, חלוֹנוֹתיו פרוּצים וּמטפחוֹת גגוֹ הקרוּעים יציצוּ פּרעוֹת

אזוֹב יבש. על מפתן האבן ישב כוֹהן זקן, אדרתוֹ בלה ורגליו יחיפות וּפניו מוּלָטוֹת בכפּיו השזוּפוֹת והדקוֹת.

ושאוּל נגע בכתיפו ושאל:

“מה לך, בן אדם, כי תשב קוֹדר במקוֹם הזה?”

והאיש גילה את פניו, וּבהבּיטוֹ בעיניו האדוּמוֹת מבּכי אל עלם החמוּדוֹת הניצב עליו אמר:

“מקדש אֵל הוּא, בני, מקדש משנים מקדם. רבים האוֹמרים: מימי יהוֹשע בן נוּן. גם אֵפוד היה בוֹ גם תרפים וּמנוֹרת קוֹדש וּפרוֹכת רקוּמה זהב, וּבארוֹן הקיר מגילוֹת ספר לרוֹב, אשר כתבוּ אבוֹתינוּ הקדמונים. באוּ פלשתים והכאיבוּ את המקדש, גם שדדוּ את כל אשר בתוֹכוֹ, והעמידוּ בעזוּבת הבית דגוֹן קטן וּמזבח חרס להקריב עליו. אין איש בא להשתחווֹת לדגוֹן ולזבוֹח לוֹ ואין איש מוֹצא את לבוֹ להסירוֹ מכּנוֹ. רק אני לבדי, אשר שׁירתּי בוֹ ארבעים שנה לפני האלוֹהים, אבוֹא מדי יוֹם ביוֹמוֹ לבכּוֹת את הקוֹדש וּלהתפלל לאלוֹהים, כי ישוּב וירפּא את הריסוֹתיו. זאת סיבּת אבלי וּמקוֹר דמעתי”.

ורוּח היה על שאוּל וכן אמר לזקן:

“התחזק עוֹד מעט קט, איש נשׂוּא פנים. לא יארכוּ הימים והפּלשתים ינוּסוּ מפּני ישׂראל אל גליל הים, וּבית האלוֹהים יבּנה על תּלוֹ בשילה והוּשב שמה ארוֹן הברית מקרית יערים (וּבדמיוֹנוֹ ראה את אחינוֹעם יוֹצאת לפני הארוֹן בתוֹף ובמחוֹל) וּמזרע עלי הכוֹהן יביא שמה את האוּרים והתוּמים לכהן שם פּאר. ואתה לא תמוּת מן הזקנה עד אשר תראינה עיניך את כבוֹד הבית וכיהנת שם – והשׂיגך שׂשׂוֹן תחת אבל”.

ואחיוֹ עוֹמד משתאה לדברי אדוֹניו, אשר דיבר כאחד המתנבּאים, וּכשמעוֹ אהבוֹ וירא אוֹתוֹ בלבוֹ.

ולפני לכתם נתן שאוּל ביד הכוֹהן שקל כסף וכה אמר לוֹ:

“ידעתי כי בביתך אין לחם. קח זה מידי והתיצבת לפנַי בהיוֹתי אדוֹן הארץ הזאת”.

והזקן בירך אוֹתוֹ במוֹעל כּפּיים, אף שׁחה ונשק את שׂפת בגדוֹ.

יא

ושאוּל ואַחיוֹ לא ידעוּ כי סבּים הם את ההר וּבפנוֹתם מערבה ישוּבוּ ללכת דרוֹמה.

וּבצד הדרך מצאוּ נער קטן שוֹכב באבק מוּכּה וּפצוּע והוּא מתהפך וגוֹעה מגוֹדל הכּאֵב. ועל פני הדרך, לא הרחק לפניהם, רוֹכב פּרש עדוּי בשלל צבעים על פּרדה נאה, וּמראה הפּרדה כמרקדת מעדנוֹת לקוֹל המצלתיים והרוֹכב רוֹקד עמה ברוֹב עוֹנג, רק אחוֹריו ייראוּ, והם מתרחקים בדרך, עוֹד מעט וייעלמוּ במפנה הדרך.

ושאוּל מיהר אל הנער והרימוֹ מן הארץ, לקחוֹ על זרוֹעוֹ ברחמים רבים ושאלוֹ לרעה אשר מצאתּוּ.

והנער התלעלע בבכיוֹ ולא מצא את קוֹלוֹ לדבּר, ואחרי אשר שבה אליו לשוֹנוֹ, סיפּר למיטיבוֹ, כי מאת הפּרש הלז, עבדוֹן, אדוֹני חבל הכּרמים, היוֹשב בבית הקיץ אשר על הגבעה, באה לוֹ הרעה. הלך הנער בדרך למכוֹר בעיר מעט הירק והביצים אשר נתנה לוֹ אמוֹ האלמנה בסל, והנה בא לקראתוֹ עבדוֹן רוֹכב על הפּרדה. עצרוֹ עבדוֹן וּשאלוֹ מה אתוֹ בסל, כי נכוֹן הוּא לתת מחירוֹ, אם ייטב בעיניו. והנער הגיש לוֹ את הסל ועבדוֹן בדק בדוֹק היטב מה בתוֹכוֹ, וּבראוֹתוֹ כי טוֹב הירק ויפוֹת הביצים, העמיד את הסל על הכּר לפניו והדהיר את הסוּסה ברעש. וכאשר רץ אחריו הנער בבכי וּבצעקה, הפך אליו עבדוֹן וּבעקרב אשר בידוֹ הכּהוּ הכּה ופצוֹע בכל אשר השׂיג עד זוֹב דמוֹ ועד נפלוֹ בצד הדרך. ועתה איך יבוֹא אל אמוֹ וּבביתה אין לחם ואין שמן וארבעה ילדים קטנים לה, מלבדוֹ הבּכוֹר.

ושאוּל נשׂא את הנער כּברת ארץ, עד הביאוֹ אל השביל היוֹרד אל כפרוֹ. שם הוֹרידוֹ לארץ, נתן לוֹ שקל כסף וכן אמר לוֹ:

“בוֹא אל אמך הטוֹבה ואמרת לה, כי אדוֹן אחד מצאך בדרך וקנה מידך את הסל ואשר בוֹ ונתן לך מחירם שקל כסף, ולא תגער בך אמך. אל תגד לה, כי איש גזל ממך את סלך וכי הכּך, כי חרפה היא בישׂראל”.

והנער נשׂא אליו עיניו מליאוֹת דמע להישפך, בת שׂחוֹק על שׂפתיו וכן אמר:

“הנה אגיד לאמי, כי נפלתי והתגלגלתי במוֹרד עם האבנים וכן הוּכּיתי עד זוֹב דם, ולא אקניא את לבה על עבדוֹן איש החמס חינם, כי אין ידה משׂגת לגמוֹל לוֹ רעה תחת רעה”.

לב שאוּל עלז למשמע הדברים ואמר:

“נער חכם לב אתה. לך גדל בכוֹחך זה. בהיוֹתי אדוֹן הארץ הזאת תתיצב לפני ותהיה רעה המלך”. והוּא נשק לנער על ראשוֹ וישלחהוּ.

יב

והצידה אשר לקחוּ אתם מגבעה כּלתה מן הצקלוֹן, והם סרוּ בדרכם אל מלוֹן אוֹרחים לסעוֹד את לבם.

ויהי הם יוֹשבים ואוֹכלים פּתם, וּבפתח הבית נראתה אשה ענייה, גוֹררת סרח שׂמלתה אחריה באבק, צעיף בלה על ראשה וּפניה זרוּעים נקוּדוֹת קעקע, והיא קוֹראת בקוֹל כקוֹל הזמר לאנשים כי יתנוּה וּתנחש להם.

והאנשים אשר בבית היוּ שוֹתים יין חם מבוּשל בּבשׂמים אשר נתן ריחוֹ למרחוֹק, וּבראוֹתם את האשה צהלוּ וקראוּ לה לבוֹא פנימה לנחש להם וּלהגיד להם עתידוֹת. וּבבוֹאה פנימה סבּוּ עליה ורבים הוֹשיטוּ לה כפוֹת ידיהם למען תקרא את הכתוּב בהן למזלם. וקוֹלוֹת הצוֹחקים וקוֹלוֹת המהסים עלוּ יחד, עד כי לא נשמע עוֹד קוֹל המנחשת. ועד מהרה הפך הצחוֹק והמהתלוֹת לדברי קנאה וּמַצה והאנשים חירפוּ איש את אחיו וגם הכּוּ אחד את האחד עד פצוֹע והבית היה למרקחה. והמנחשת הרימה קוֹל זעקה, כי נלחצה בין הרבים ולא יכלה לצאת מן המעגל, עד כי אחד גיבוֹר חיל הוֹציאה משם והניחה בחוּץ. והאשה הלכה משם קרוּעת שׂמלה וּפרוּעת ראש מקללת בקוֹל, כי בידה אין מאוּם. אך עוֹד לא קמה הסערה בבית לדממה, והאנשים עוֹד שבים להכּוֹת איש את רעהו, וגם אל תחנוּני בעל המלוֹן אינם שוֹעים.

ושאוּל שילם את אשר אכלוּ ויקם וילך עם אחיוֹ נערוֹ.

הם בקצה העיר לצאת, והאשה רצה אחריהם, וּכמוֹ לא קרה דבר קראה אליהם בקוֹלה כקוֹל הזמר לעמוֹד למען תנַחש להם:

“ראיתי כי אנשי חסד אתם, לא כאנשי המַצוּת ההם, עמדוּ נא ואנחש לכם ואגיד לכם מזלכם הטוֹב בשׂכר מעט”.

והם עמדוּ עד הגיע האשה אליהם, ושאוּל אמר לה:

“לא נחש ביעקב. וגם אנחנוּ למה נתן ידנוּ לנחש, ואין לבנו לדבר הזה. על כן קחי את השקל הזה וּלכי לביתך, ואם ילדים לך, קני והאכילי את ילדיך. וּמצאת לך עבוֹדה בבית אוֹ בשׂדה אוֹ בכל אשר תמצא ידך לעשׂוֹת, ולא תוֹסיפי לחטוֹא בנַחש. קרוֹב היוֹם, בוֹ יוּסר כל קוֹסם וכל מנחש מכל גבוּל ישׂראל”.

"ואַחיוֹ אמר חלקו:

“שמעי בקוֹל האדוֹן הזה וייטב לך”.

והאשה לקחה את השקל ושבה העירה, אך בהרחיקה מעט הפכה פניה אל עוֹברי האוֹרח ושלחה אחריהם לשוֹנה וגם נענעה את גוה הנה והנה בתנוּעוֹת תוֹעבה.

ושאוּל אמר אל אַחיוֹ:

“בהיוֹתי אדוֹן הארץ הזאת אַכרית את כל הקוֹסמים והאוֹבוֹת והידעוֹנים, ולא ישאלוּ עוֹד בני ישׂראל בלתי באלוֹהים, בחכמת לבם ובכוֹח זרוֹעם אשר חננם אלוֹהים”.

“מי יתן וקמוּ מהרה כל דבריך הטוֹבים, אדוֹני”, אמר אחיוֹ.

יג

וּמשם באוּ אל ארץ צוּף ועיר הרוֹאֶה, היא רמה אשר בארץ צוּף. והם באוּ שמה לעת ערב, אך באה השמש, עוֹד עינה פּרוּשׂה מעט על הארץ. והנה ראוּ כמחנה גמלים שחוֹרים רוֹבץ על הארץ. אך בקרבם ראוּ כי לא גמלים הם כי אם אוֹהלים, אוֹהלי רוֹעים נוֹסעים בעדר, אשר באוּ מן הערבה לרעוֹת את צאנם בשׂדוֹת אחר הקציר, כאשר יעשׂוּ מעוֹלם הם ואבוֹתיהם, כי בגבוֹר הקיץ ואפס המרעה בערבה.

“נרדה נא אל מחנה הרוֹעים ונלין שם”, אמר שאוּל לאחיוֹ.

“גם הכסף אזל מכיסנוּ, רק עוֹד שני רבעי השקל בצקלוֹן. נאכל אצל הרוֹעים מכל אשר יתנוּ לנוּ ברבע השקל וּברבע הנוֹתר נשוּב בית אדוֹני אביך. הן לא מצאנוּ עד עתה את דרך האתוֹנוֹת”, אמר אחיוֹ כמנסה את אדוֹניו.

ולא ענהוּ שאוּל על הדברים האלה אשר לא אבה לשמוֹע.

ואנשי המחנה הרוֹעים קידמוּם בגיל, וּביִשרת לבם קראוּם לשבת עמהם בטבּוּר המחנה עם כל אדירי הצאן מסביב למדוּרה. וּמעל למדוּרה תלוּי במוֹט ברזל סיר נחוֹשת והלהבה עוֹלה ומלהטת את הסיר סביב, עד כי נשמע מתוֹכוֹ קוֹל מבעבּע והצמיד מקשקש עליו, וריח עז חודר לאף עוֹלה מן הסיר הרוֹתח.

ושאוּל ואחיוֹ הביטוּ זה אל זה תמיהים לתבשיל אשר את ריחוֹ הריחוּ ולא ידעוּ מה הוּא.

וּזקן הרוֹעים אמר:

הוּא השׁיקוּי אשר למדנוּ מן התרים הישמעאלים הבאים מן הנגב להכין מעשׂב בר יבש. מר הוּא השיקוּי, אך ערב לחך וּמחזק נפש רפה".

והיוֹשבים רטנוּ הברה להעיד, כי אמנם כן הוּא.

ואיש מן הרוֹעים הביא והגיש לאוֹרחים חמאה וחריץ חלב על עוּגוֹת רצפים בעוֹדן חמוֹת, וגם תמרים יבישים וחלב חם, ואחר נתן לכל היוֹשבים בקשׂווֹת חרשׂ קטנות מן השיקוּי המר, ושאוּל ואחיו לא יכלו לשתוֹתוֹ, אך טעמו מן המר המר והרחיקו את הקשׂווֹת, כי לא יכלוּ לשתוֹת.

הרוֹעים מסביב צחקוּ, והזקן דיבר אל האוֹרחים רכּוֹת:

“לא הסכּנתם, בנַי, עם השיקוּי. כן היה גם בפינוּ בתחילה. אבל ברוֹב הימים, כאשר שתינוּהוּ פעמים אחדוֹת, הפך המר מתוֹק, ועתה הוּא משקה תאוה לכוּלנוּ”.

והיוֹשבים מסביב נהמוּ שנית לאַמן את דבריו.

וּבהפליג השׂיחה נוֹדע לשאוּל, כי לא דלים מדעת הם רוֹעי הצאן, כי מחשבה וּבינה בלבם.

והשׂב סיפּר את אשר ידוּבּר בפינוֹת העם על הרוֹאֶה, אשר סר כוֹחוֹ לרעוֹת את עמוֹ, ולא כימי אבן העֵזר הימים האלה, והפּלשתי הרים ראש, וגם העמלקי והאמוֹרי והעמוֹני ירקחוּ מזימוֹת בסתר ללחוֹך את ישראל ולהקיצם אליהם. וגם בני הרוֹאֶה, אשר העווּ בהיוֹתם שוֹפטים בערי הצפוֹן, בהתחבּר אל הערילים ללמוֹד אל דרכיהם, ועתה הוֹשיבם בחבל באר שבע, וגם שם יתנוּ אהבים עם שבטי המדבר בני ערב, הרבוּ להם סוּסים וגם נשׂאוּ להם נשים על נשיהם מבנוֹת ראשי השבטים, ואת אחיהם העברים ילחצוּ במיסים כבידים הנשׂוֹא. אין עוֹד מבטח העם ברוֹאֶה הזקן, אף כי עוֹד יריאים אוֹתוֹ ואת משפּטוֹ, ורבים גם בערבה וגם בהר, אשר ידרשוּ ממנוּ להמליך מלך על ישראל לשפוֹט אוֹתם וללחוֹם את מלחמוֹתם ככל הגוֹיים אשר עשׂוּ והצליחוּ.

וּבשאוֹל אוֹתוֹ שאוּל, מה מחשבתוֹ הוּא בדבר הזה, ענהוּ הזקן:

“מבני ראוּבן אנחנוּ, אנשי מקנה ולא אנשי מלחמה. שנים רבוֹת ישבנוּ בטח וּמשפט המרעה בידנוּ, ועתה אנחנוּ נלחצים קשה בידי בני הקדם, אשר על הבּיזה יחיוּ ואשר להם גמלים קלים למוּדי מלחמה. רק אל אחינוּ שבטי הגיבוֹרים מעוֹלם עינינו תלוּיוֹת. ואם המה ימצאוּ לטוֹב כי ימלוֹך עליהם מלך, אשר יפּיל חתיתוֹ על חזירי היער והזאבים מבית וּמחוּץ, וטוֹב גם לנוּ, כי בצלוֹ נחיה ונרעה את בעירנוּ ואין מַכלים דבר. הנה שמענוּ, כי שב אתמוֹל הרוֹאֶה מבאר שבע וזבח גדוֹל יהיה מחר ברמה. אוּלי יפוֹל דבר בחג זה יוֹם מחר”.

ואחרי החרישוֹ מעט כבוֹחן מחשבתוֹ, הוֹסיף לאמר:

“אך מי האיש בישׂראל אשר יצלח למלוּכה? לא בני הרמתי, אשר עיבּטוּ אוֹרחם. לוּ איש חמוּדוֹת כמוֹך, רך בשנים, טוֹב רוֹאי וגיבוֹר חיל, משכמוֹ ומעלה גבוֹה מכל העם, נקרא על ידי הרוֹאֶה למלוֹך – והלך אחריו העם. סלח לדברי הנעימים, לא ידעתי חוֹנף, כי את אשר בלבי הגדתי, וזאת המחשבה אשר הגיתי למראך. ואם גם כוֹזבת המחשבה, לא בכזב יצאה מפּי”.

אך השמיע הזקן את הדברים האלה ועיני כל האנשים נפקחוּ אל שאוּל והביטוּ אליו משתאים אל יפי תוֹארוֹ ואל יפי מראהוּ וראוּ כמוֹ זיו מלכוּת קוֹרן ממנוּ. וגם מקצוֹת המחנה נאספוּ וּבאוּ רבים, ניצבים סביב ושוֹלחים פניהם לראוֹת מקרוֹב את האוֹרח אשר בא אליהם פתאוֹם כשלוּח ממרוֹם. וגם הנשים והנערוֹת נדחקוּ מכל עבר לראוֹת לאוֹר המדוּרה את פני האיש, אשר לא ראוּ כמוֹהוּ יפה תוֹאר ואמיץ פנים, עד כי קם אחד מאדירי הצאן וגער בעוֹמדים, וּבראוֹתוֹ את קהל הנשים הצוֹבאוֹת שלף מן המדוּרה אוּד עשן, וּבנוֹפפוֹ בוֹ מוּל פניהן הניסן משם. ונשים נסוּ, צוֹרחוֹת באֵימה כעדת אוָזוֹת מוּרדפוֹת מחַית היער.

עת ארוּכּה ישבוּ הרוֹעים עם שאוּל ודיבּרוּ בכה וּבכה, עד כלוֹת עצי המערכה והאש במדוּרה שקעה, רק הגחלים האירוּ מעט, עד אשר התכסוּ אֵפר. אך שאוּל חשׂך את דברוֹ ועיניו צוֹפוֹת למרחוֹק. רוּח קרה נשבה מן ההר וּפיזרה את האפר אל פני היוֹשבים. אז יקוּם הזקן ואחריו קמוּ כל האחרים, ושאוּל נראה בתוֹכם כאחד מבני הענקים.

וּבמצוַת הזקן הוּצע לשאוּל משכּב האוֹהל יחיד במחנה.

ועל משכבוֹ בלילה חלם שאוּל חלוֹם, וּבחלוֹמוֹ הוּא בתוֹך מחנה חילוֹ אשר במערכה את צבא הערילים. כל היוֹם הלכוּ פניו במלחמה והרבה לקצוֹת באוֹיב, רבים חללים הפּיל הוּא ואנשיו הגיבוֹרים. עתה הם נחים עד עלוֹת השחר, למען יחליפוּ כוֹח וקמוּ לבצע את המלאכה עד כלוֹת רגל אוֹיב מכל הכיכר סביב. אז ישוּב לגבעה, אל עיר המלוּכה, אל עמוֹ ואל ביתוֹ ואל אחינוֹעם חשק נפשוֹ ואל הבנים והבנוֹת אשר ילדה לוֹ. ושנים רבוֹת הוּא עוֹשׂה מלוּכה בישׂראל וכל העם מריעים לקראתוֹ, מיחלים לדברוֹ ועוֹשׂים חפצוֹ באהבה. וגם קיש אביו ושלוֹמוֹת אמוֹ ונעמה הזקינה לוּקחוּ אחר כבוֹד לשבת עמוֹ בבית – – –

בבוֹקר נפרד שאוּל ואחיוֹ מאת מאָרחיהם הטוֹבים, אשר הלכוּ ללווֹתם בדרך.

ואַחיוֹ אמר לשאוּל בהיוֹתם לבדם:

“סלח, אדוֹני, לדבר עבדך: הנה נא הרוֹאֶה בעיר וזבח חג לרבים, והאיש – כל אשר ידבר בוֹא יבוֹא. עתה נלכה אליו ויגיד לנוּ את דרכהוּ למצוֹא את האתוֹנוֹת. אך הנה מתלאה: מה נביא לרוֹאֶה, כי הצידה אזלה מכלינוּ וּתשוּרה אין להביא לאיש האלוֹהים. הנה נמצא עוֹד בצקלוֹן רבע שקל כסף, אפס כי בוּשה היא להביא את זה תשוּרה לאיש האלוֹהים”.

ושאוּל הביט אליו ולא ראה אוֹתוֹ, וכן אמר:

“היוֹם אתיצב לפני הרוֹאֶה, בוֹא אחרי!”

וּשניהם עלוּ הרמתה.

יד

וּשמוּאל בן אלקנה הרוֹאֶה, לוי מבני קהת, הוֹלך בדרכי עֵלי, אביו בקוֹדש, ויהי גם שוֹפט, גם כוֹהן ונביא למַרבּית העם. אחרי הישוּעה אשר הוֹשיע את השבטים מיד פּלשתים באבן העֵזר גדל כבוֹדוֹ וּפחדוֹ בכל הארץ מדן עד באר שבע. והוּא איש שוֹקט מאוֹד, אחרי שבתוֹ בשקט במשכן אשר בשילה, ושוקל כל דבר טרם יעשׂנוּ, כאשר למד מעלי הזקן. כל קנאתוֹ עצוּרה בוֹ כאֵש אשר לא תיראה חוּצה. ולא נוֹדע איש מוֹשל ברוּחוֹ כשמוּאל. ואם יזעם בתוֹכחתוֹ, בחשבוֹן זעמוֹ, רק בעתוֹ יגלנוּ.

וּמחשבה בלב שמוּאל, אשר לא תרף ממנוּ יוֹם ולילה, לעשׂוֹת את ישׂראל, ככתוּב בתוֹרת משה, עם קדוֹש, כוּלם למוּדי ד' יוֹדעי תוֹרתוֹ ועוֹשׂי חוּקיה, ואם יצלח בידוֹ לכוֹנן מחדש את בית האלוֹהים וּלהשיב שמה את ארוֹן הברית היוֹשב בקרית יערים ואת האוּרים והתוּמים מנוֹב ואת כלי המוֹעד מענתוֹת – והיה בית לשם וּלכבוֹד, לא משכּן קרשים ויריעוֹת, כי אם בית ארזים אוֹ בית אבנים; הוּא המקוֹם הנבחר, אשר שמה יבוֹאוּ מקצוֹת הארץ לקחת אמוּנה וּקדוּשה. לא מלך אדם, כמשפט הגוֹיים, יהיה מלכם, כי האלוֹהים היוֹשב בשמיים הוּא יהיה מלכם, ואיש קדוֹש, עוֹשׂה רצוֹן האלוֹהים, יהיה מנהיגם בארץ. ואוּלם ברוֹב הימים, כאשר שבוּ שבטי ישׂראל לפנוֹת איש לאוֹהלוֹ וּלבצעוֹ כדרכם מאז, וּנציבי פלשתים גברוּ שנית בארץ, ורבים מבני ישׂראל נוֹתנים ידם לבני הניכר להתחתן בהם וללכת באוֹרחוֹתיהם, ושבט יתנשׂא על שבט, ושבט יצה על שבט, הסיתוֹ לבוֹ בשׂפק, אם אָמנם יקוּם דבר אשר כזה, כי יהיה גוֹי אחד קדוֹש בארץ, שוֹנה בכּוֹל מיתר העמים סביב. הנה רק מתי מספר בעם יבינוּ את תוֹרתוֹ, וגם אלה אשר יבינוּ לא יאבוּ להינזר מחלקם בארץ, רק פיהם יצדיקם וּמעשׂיהם לא כן.

אז יסד את ניוֹת ברמה והקים את בית הנבוּאה, כדמוּת ממלכת כוֹהנים מעט להיוֹתם מצדיקי העם. אך גם בין הנביאים, אשר בחר מן התמימים והישרים בעם, רק מתי מעט עשׂוּ את דבר הנבוּאה בתוֹם לבב, אך רוּבם, אף כי כנזירים היוּ למראית עין, ביקשוּ את תאות לבם בכל אשר מצאה ידם, וגם קדשה נמצאה אתם בבית יוֹשבת חדר בתוֹך חדר. הוּא זכר את בני עלי אשר התעיבוּ לעשׂוֹת בבית האלוֹהים בשילה ומגוֹר בא בלבוֹ.

גם את בית האלוֹהים לא יכוֹל לבנוֹת מחדש כאשר חפץ, אף כי הרבוּ העם להרים תרוּמוֹת ורב הכסף והזהב בידוֹ, כי עוֹד יד הגוֹיים רוֹממה גם פה וגם שם,

ולא נשכח עוֹד את אשר עוֹללוּ לשילה. וריב היה בין יהודה ובין אפרים, שני בכוֹרי השבטים ביעקב, בדבר הבית: בני יהוּדה אוֹמרים, כי אך בנחלתם תהיה חלקת מחוֹקק, ואפרים עוֹנים לא, כי לשילה ישוּב ארוֹן האלוֹהים ושם תהיה מכוּנתוֹ. ולא יכוֹל שמוּאל להכריע בין אילי העם, אף ירא להפריד בין אשר דיבּק ברוֹב יגיעה. גם שבטי הצפוֹן סרוּ מאחרי ד' ולא יכול עוֹד לבוֹא בגבוּלם, כי לחרפּה היה בתוֹכם.

ואשר יגוֹר מכּוֹל בא לוֹ: גם בביתוֹ נראה הנגע. שני בניו, אשר אליהם נשׂא נפשוֹ, לא הלכוּ בדרכיו ולא אבוּ שמוֹע דבר תוֹרה וּמוּסר, רק אל הבצע ואל התענוּגוֹת לבם. צחוֹק היה לביתוֹ, וגם אשתוֹ לבה הוֹלך אחר הבנים, ויקל בעיניה.

ויש אשר ישאל את נפשוֹ: הנה מבחר למוּדי אשר בניות נאמנים ועם תוֹרת פי כל עוֹד מחסוֹריהם מידי להם נמצאים, אך מה יהיה עליהם, אם יוֹם אחד אגיד להם, כי יצאוּ לבקש לחמם וחית ידם? האם לא יהיוּ כיתר האדם? האם לא יפוּצוּ בעם להיוֹת קוֹסמים וּמלחשים ועוֹשׂים בלהטים, למען יתן העם הנוֹאל על פיהם וּבזוּ לי וּלתוֹרת אלוֹהים אשר הוֹריתים?

והמלחמה עם הגוֹיים, אף כי לא התגלעה עוֹד, הנה קרוֹבה היא מאוֹד. הפלשתי, העמלקי, העמוֹני והאמוֹרי וגם הארמי יגדילוּ על ישׂראל. האם לא יעלוּ באחד הימים שכם אחד על ישׂראל המפוֹרד לכלוֹתוֹ?

הנה שוֹמע הוּא בקצוֹת העם גם פה גם שם, והקוֹל הוֹלך וגוֹבר: “הבה לנוּ מלך! נהיה ככל הגוֹיים!” וּביוֹתר חזקה הדרישה בפי האנשים היוֹצאים לסחוֹר אל הארצוֹת והאיים מסביב. בשוּבם מדמשׂק, מארפּד וּמצוֹר וגם מארם נהרים וּמכּפתוֹר לא ילא פיהם לספּר את תפארת הבניינים אשר שם, חוֹמוֹת גבוֹהוֹת וּבצוּרוֹת בשמיים, וגם את מנהג האנשים וּמעמד ביתם ורוֹב עוֹשרם, אשר צבא להם רב ועצוּם ערוּך בכּוֹל למלחמה להרחיב גבוּל. וּמדי סַפּרם בקנאה יספּרוּ, וגם השוֹמעים ירבוּ לקנא ולערוֹך שפל מעמדם וּכבוֹד ישׂראל אשר הוּנח לארץ.

אוּלי צדקוּ השוֹאלים את המלך וגם ייטיב עשׂה אם יתן עליהם מלך, ואוּלי רצוֹן האלוֹהים הוּא, אשר נתן בלבם את המחשבה לבקש להם איש אשר יצלח לעשׂוֹת מלוּכה בישׂראל להרים את קרנם.

אכן ידוֹע ידע את הרעוֹת הנשקפוֹת ממלוֹך מלך בעם. ברוּר ראה את משפט המלך אשר ימלוֹך עליהם, אך אוּלי ייתכן לעשׂוֹת את המלוּכה והתוֹרה תוֹאמוֹת. האין בידוֹ לכתוֹב חוּקת מלוּכה, אשר תעשׂה את המלך משיח האלוֹהים נכנע לתוֹרתוֹ וּלתוֹרת הכוֹהנים? אל נכוֹן יש בידוֹ לכתוֹב חוּקה כזאת. אך מי לידוֹ יתּקע, כי אָמנם יתמיד המלך לשמוֹר את דבר החוּקה ולא ילך אחרי מראה לבוֹ, בראוֹתוֹ כי יש לאל ידוֹ לעשוֹת והעם עבד לוֹ והשׂרים מחזקים ידוֹ לעשוֹת רע לטוֹב להם?

ולא היה לשמוּאל מנוֹח מן המלחמה אשר נלחם ברוּחוֹ בכה וּבכה. פעם ראה את דבר המלוּכה כמחשבת און, כמַסה לנסוֹתוֹ אם יסיר מלבוֹ את הרעיוֹן על עם קדוֹש, וּפעם נראה לוֹ רעיוֹן המלוּכה מלא הוֹד, אשר בהימלאוֹתוֹ יעשה את ישראל כלביא בעמים, מי יקימנוּ.

ועדנה לא גילה את מחשבוֹתיו לאיש, גם לא לגד בחיר לימוּדיו בניוֹת אשר בוֹ בטח כי יירש רוּחוֹ, אף כי הרעיוֹן גבר בלבוֹ. בתחילה חשב על יוֹאל בכוֹרוֹ, אוּלי יצלח הוּא למלוּכה, אחר חשב על בנוֹ השני, על אביה, אך משניהם נוֹאַש מהרה, כי הנה בבאר שבע עוֹד הרעוּ לעשׂוֹת. אחר נתן דעתוֹ על גד, הוּא גד אשר רעיו יקראוּ לוֹ החוֹזה, אך קטן האיש, לא תוֹאר לוֹ ולא מראה, צוֹלע על יריכוֹ וידוּע חוֹלי, לא יחשבוּהוּ ולא ייראוּהוּ העם. ואם זה רצוֹן האלוֹהים, להפקיד עליהם מלך – והיה זה מלך אשר הוֹד והדר לוֹ, גבר בעוֹז, אמיץ כוֹח ורב פעלים, זרע אנשים אשר כבוֹדם רב בעם.

והנה אין כבנימין הקטן שבט גיבוֹרים, אשר עוֹד יעקב העיד עליו, כי הוּא זאב יטרוֹף, בבוֹקר יאכל עד ולערב יחלק שלל. וּמי האיש אשר לוֹ יאתה למלוֹך? איש אשר לבוֹ תמים ורוּחוֹ טהוֹרה, אם גם לא למד תוֹרה מתמוֹל שלשוֹם, כי על כן ידבק ויחזיק בעוֹז בתוֹרה אשר ילמדנוּ הרוֹאה. זרוֹע גבוּרה עם לב תוֹם, איש אשר גם כוֹח גם אמוּנה בוֹ, אשר העם יראה בו גם אָח גם אדוֹן, קרוֹב אליו ורחוֹק ממנוּ; איש אשר יזכוֹר חסד ממליכוֹ עד יוֹמוֹ האחרוֹן; איש אשר בלכת פניו עם החַיִל בקרב – והיה להם כעמוּד אש לנחוֹתם אל כל אשר יחפוֹץ וישׂישׂוּ לתת נפשם עליו.

כּזה וכזה חשב שמוּאל. וּבכל מקוֹם בוֹאוֹ נטה אוֹזנוֹ לשמוֹע את קוֹל העם השוֹאלים ממנוּ מלך. גם שׂם עינוֹ על בני החיל אשר נקרוּ לוֹ, חקר ודרש, איזן וחיקר, אוּלי ימצא את האיש, אוֹתוֹ הוֹכיח אלוֹהים להיוֹת משיחוֹ, ולא מצא. יש אשר יאמר הנה זה, ושב ממנוּ לבוֹ.

טו

וּבהיוֹתוֹ עם שחר בדרך הרמתה, בשוּבוֹ מבית אל והגלגל והמצפה וּמבאר שבע הרחוֹקה, והוּא רוֹכב על אתוֹנוֹ הצחוֹרה והקטנה במעלה ההר, זכר את בית קיש בגבעה, אף כי לא שב לפקדוֹ אחר אשר פקדוֹ לפני עשׂר שנים. אז לָן בבית קיש, הוּא קיש הגבר בגברים, איש אשר לבוֹ כלב ילד וּרצוֹנוֹ חזק כברזל. לפני צאתוֹ מן הבית הציג לפניו קיש את בן זקוּניו, את נערוֹ אשר ילדה לוֹ שלוֹמוֹת אשתו הצעירה ואשר הוּא לבדוֹ נוֹתר לוֹ מבניו אשר מתוּ. מעוֹדוֹ וּבכל גלילוֹת הארץ לא ראה שמוּאל נער כמוֹהוּ: עין נשר לוֹ ותוֹם אמוּנה על פניו, אוֹר הבּינה בצל נוֹעם הילדוּת; נער מקרב וּמרחק, אך גם ברחקוֹ עוֹד ירתּק אליו את המרוּחק. קטן ורך היה אז הנער, בן עשׂר, אמר לוֹ קיש, אך קוֹמתוֹ דמתה כבן שלש עשׂרה. מראה הנער נחקק בלבוֹ ולא מש משם. פעמים רבוֹת זכר אוֹתוֹ, אף התאַוה לסוּר אל גבעה, לבית קיש, אך קוֹל מקרב עצרוֹ: אל תבוֹא שמה – ליוֹם גדוֹל שמוּר הנער, פתע תראהוּ ותכּירהוּ.

ועתה ברכבוֹ על האתוֹן, השׂשׂה לדהוֹר בדרך אל רמה הקרוֹבה, ולבוֹ מלא מחשבוֹת הריב על המלוּכה בישׂראל, זכר שנית את תוֹאר הנער אשר ראה בבית קיש. הנה ידיו אלה נחוּ בברכה על ראש נער החמוּדוֹת. וּשמוּאל הרים את כפוֹת ידיו (והאתוֹן דוֹהרת בלי רסן), הגישן אל אַפּוֹ והריח הבן, ונדמה לוֹ, כי ריח שׂער הנער עוֹד דבק בהן. הוּא לא ידע את שמוֹ, כי קיש לא אמר לוֹ את השם וגם לא שאל כל השנים לשמוֹ. כסוֹד חתוּם שם הנער, אך בבוֹא היוֹם יגָלה. וקוֹל בלבוֹ הגיד לוֹ, כי קרוֹב היוֹם.

האתוֹן החישה צעדיה, כאשר הסכּינה לעשׂוֹת בקרבה אל ביתה, אל אבוּסה ואל מרבּצה, בדהרה מהר כמוֹ האיצה גם את מחשבת רוֹכבה.

אכן מיוֹם אשר מחשבת המלוּכה באה בלב הרוֹאה, יש אשר תרחף לעיניו דמוּת הנער הלזה. וכה הוּרגל בדמוּת רוּחוֹ, עד כי לא יכוֹל להפרידה מתוֹאר המלך אשר בוֹ. והיה כאשר תעוֹר בוֹ שׂנאה למלוּכה – ושׂנא גם את דמוּת הנער וּביקש לטוֹרדה מרוּחוֹ. אז יראה את המלך מַמרה את פיו וּמכשיל את העם בגוֹבה אפּוֹ, ברוֹב פזרנוּתוֹ וּבזר שגעוֹנוֹתיו. כל פחדיו וכל תקווֹתיו נפגשוּ בוֹ, בצלם הדמוּת אשר נשׂא ברוּחוֹ. והוּא שאל את נפשוֹ: מה הנער מנערים שכּכה השתכּן בקרבוֹ ללא היפּרד? הן לא דיבר עמוֹ מטוֹב ועד רע ולא ידע, החכם הוּא אוֹ סכל? רק את מראהוּ ראה. הנכוֹן הוּא לראוֹת לפּנים? רק את קוֹלוֹ שמע בקראוֹ אבי ואמי, והקוֹל הרעיד את לבוֹ ועוֹדנוּ מצלצל באוֹזניו. קוֹל שליט וּמתחנן, קוֹל חרד וּמצוה ואין קץ לנעימוּתוֹ.

הנה מחר יקרא ליוֹם זבח גדוֹל בבמה. ולבוֹ הגיד לוֹ, כי גדוֹל יהיה היוֹם, אוּלי גדוֹל מיוֹם אבן העֵזר. כל הלילה יעמוֹד לפני האלוֹהים בתפילה ולא ילך משם, עד אם הכריע אלוֹהים בריב לבוֹ.

וּבחשבוֹ כן, וּבראוֹתוֹ את הבתים הראשוֹנים ברמה, ידע אל מה יכריע אלוֹהים.

כן, מחר יתן הרוֹאֶה את משאלת העם, את המלך אשר שאל ממנוּ בחזקה, אחרי אשר כל הדברים אשר דיבּר אליהם ליראם לא ייראוּם, כי עוֹד התחזקוּ בשאלתם. ועתה חזקה גם בוֹ אמוּנתוֹ, כי חפץ אלוֹהים הוּא אשר יהיה עליהם מלך.

מחר יהיה האוֹת, ולבוֹ ניבּא לוֹ, כי ייעשׂה פלא, והמלך (האוּמנם בן קיש אשר מגבעה?) ייראה לוֹ בתוֹך ההמוֹן החוֹגג. וּכבר דמוּתוֹ יראה בעיני רוּחוֹ.

חג זבח גדוֹל יהיה מחר על בּמת רמה. הנה הוּא כבר במבוֹא העיר, אך יצנח מעל האתוֹן, ישמיע על החג אשר יהיה מחר. שליחים יצאוּ לקרוֹא לרבים. בני הנביאים אשר בניוֹת ילבשוּ לבנים. יוֹם גדוֹל, בוֹ יבשׂר לעם את הבשׂוֹרה אשר לה יצפּה ימים רבים.

וּשמוּאל התקדש במחשבת לבוֹ. עתה ידע נכוֹנה וּבטרם יתפלל בלילה, כי חפץ אלוֹהים הוּא, והוּא יקרה לפניו את האיש אשר יעד למלוֹך על עמוֹ. האיש הזה ייקרא בנוֹ, זרע אמת, לא השנַיים יוֹצאי חלציו יהיוּ בניו, כי אם הלז אשר גדל והיה לאיש.

גאוּת מילאה את לבוֹ. אכן הוּא הרוֹאֶה. בחסד אלוֹהים עליו הוּא רוֹאה את משיח ד'. רוּח הנכאים אשר ירדה עליו אמש בשׁלישׁה, כאשר קרא לאסיפה בלשכה ולא באוּ זוּלתי שניים זקינים חירשים, לא היתה לוֹ עוֹד. גם פחדיו פגוּ. וּמקוֹר שׂמחה נפתח בלבוֹ, כמוֹה לא ידע מעוֹדוֹ.

והוּא ראה לפניו את רמה זוֹרחת כוּלה באוֹר יקרוֹת, אוֹר הבוֹקר העוֹלה, כמוֹ כבר אחז החג בארבע פינוֹתיה, והמזבח על הבמה טהוֹר תחת טוֹהר השמיים וּמחכה לזבחוֹ.

טז

וּבבוֹאוֹ הרמתה לא גילה שמוּאל את מחשבת לבוֹ לא לכוֹהנים וללויים העוֹזרים על ידוֹ בהכנת הזבח, אף לא לנביאים המחכים למוֹצא פיו, וגם לגד לא הגיד. רק זאת הגיד להם, כי מחר יהיה זבח גדוֹל ועצרת עם וחפץ אלוֹהים יוָדע לעיני כוֹל.

ונער לוי צעיר, יפה קוֹל, שלח לעבוֹר ברחוֹבוֹת רמה לשמַע את העם לאמר: “התבשׂרוּ עם ד'! הרוֹאה שב מבית אל, מן המצפה, מן הגלגל וּמבאר שבע. כל העם, למקטן ועד גדוֹל, קרוּאים להתקדש בלילה וּבבוֹקר יעלוּ הבמתה, אל הזבח הגדוֹל אשר ייזבח שם לעת הצהריים. דבר הרוֹאה הוּא ולשוֹמעים ינעם!”

וּשליחים שלח לגבוּלוֹת יהוּדה וּבנימין ואפרים לקרוֹא קרוּאים רבים אל החג.

ורמה המתה ממחרת היוֹם מרוֹב אדם וּבהמה. כל העיר לבשה מוֹעד ורבים הם אשר באוּ מן הכפרים וּמערי השׂדה, כל אשר הדרך לא רחקה מהם. הרוֹכלים הציבוּ את מעמדיהם למכוֹר כל רכוּלה לוֹקחת את העין, וּמוֹכרי המַשׁקים והמגדים והזרעוֹנים התהלכו בתוֹך ההמוֹן והנעימוּ זמירוֹת להגיד שבח המטעמוֹת.

וּנשׂיאי העם, קריאי המוֹעד, לבוּשי פאר, עברוּ בסך, כשלוֹשים איש, עוֹלים במעלה הבמה להיות עם הרוֹאֶה אל המזבח.

וצוֹפי דוֹד שמוּאל, זקן הרמה, נדב ממרבּקוֹ בן בקר רך וטוֹב, אשר אבסוֹ כשלוֹשה חדשים, למען יקריבנוּ הרוֹאֶה. וּבן הבקר הוּבא עדוּי ענפי אֵלה וּפרחי שׂדה, בתוּפּים וּבמצלתיים הוֹבילוּהוּ ואסרוּהוּ

אל עץ במקוֹם גבוֹה, לא הרחק מן המזבח, עד כי יבוֹא הרוֹאֶה להקריבוֹ ושם רחצוּהוּ במים רחוֹץ היטב עד אשר טהר.

על הבמה, מסביב למזבח הגדוֹל, הרחק ממנוּ, הוּקמוּ הרבה מזבחוֹת קטנים, מזבחוֹת אבנים וּמזבחוֹת עפר, לזבוֹח עליהם קוֹדשים קלים, זבחי בית, משפחה משפחה לבד, להאכיל בשׂר את כל העם אשר ברמה.

וּבני הכפרים הביאוּ בטנאיהם ירקוֹת טלוּלים לאכוֹל עם הבשׂר, בצלים ושוּמים ארכי נוֹצה, קשוּאים ואבטיחים רעננים, חסה וכרפס מן הערוּגה, וכל שאר ירקוֹת הנאכלים חי וּמבוּשל וּמתוּבּל בשמן וּבבשׂמים, למכוֹר לכל דוֹרש ולתת לעני פוֹשט יד חינם.

הקציר כלה כמעט והשנה היתה רבת תבוּאוֹת ולב העם ירוֹן. גם הגפן, אף כי טרם הבשילה ענבים, אשכּלוֹתיה כמַכבדוֹת התמרים. רב יהיה השנה היין לנַסך נסכים וּלשׂמח לבב אנוֹש.

ולא נעלם מן העם, כי דבר גדוֹל יפּוֹל היוֹם. מאז יוֹם אבן העזר לא ערך הרוֹאֶה זבח כזה ברוֹב הוֹד והדר. במגרשוֹת העיר, תחת עצי הזית והתאנה והשקמה, היוּ פרוּשׂים כּבירים וּמרבדים לרוֹב, וגם סוּכּוֹת ענפים ואוֹהלים רבים נטוּ, ועם כבד מכסה את עין הארץ, וקוֹל צהלה ושׂמחה, קוֹל חליל ותוֹף וקרן, כבשׂה פּוֹעה ועגל גוֹאה, יענוּ מכל עבר.

וּבתוֹך ההמוֹן התהלכוּ מגידי עתידוֹת ולוֹחשי על מכוֹת וּבעלוֹת אוֹב ועוֹשׂי בלהטים; גם כנענים הציעוּ תרפים קטנים למכירה, ואיש לא מיחה בידי כל אלה, אך מעטים היוּ הפּוֹנים אליהם, כי העם מחכה לזבח הרוֹאֶה.

השמש יצאה בגבוּרתה, אך על פני הבמה התהלכה רוּח אשר ציננה כל פנים. בעוֹד לילה העלוּ בחמוֹרים חמתוֹת מים וּמילאוּ חביוֹת עוֹמדוֹת בדרכים וּבשבילים להשקוֹת את העם ואת הבהמה חינם אין כסף, כי כן ייעשׂה לעת חג וּמוֹעד, והמַשקה ישׂא צדקה ויאסוֹף ברכוֹת לרוֹב לוֹ וּלביתוֹ.

והלויים, ונערי הכוֹהנים עוֹזרים על ידיהם, הכינוּ את כל הנדרש לקרבן: מים ועצים ומלח ואת המאכלוֹת ואת האגנים לקבל את הדם וּדוָדים וקלחוֹת לבשל את הבשׂר וכפּוֹת לשאוֹב המרק וּמזלגוֹת ושׂכּינים לפרוֹשׂ את הנתחים. אך טרם תוּבער האש בעצי המערכה וטרם יעלה ריח הבשׂר הצלוּי והמבוּשל, אשר אליו ייחל העם.

בּקרוֹב עת הצהריים באוּ ראשי הלויים ועמדוּ על המזבח הגדוֹל מעבר מזה, ואחריהם עלוּ הנביאים, כל היוֹשבים בניוֹת כמאה איש, כוּלם בכלי לבן, כפּוֹת תמרים בידיהם, ועמדוּ על המזבח מעבר מזה. ונערי הלויים עומדים בין שתי המחנוֹת לעזוֹר עמהם בשיר וקוֹל זמרה. כאשר בא המבשׂר וּבישׂר את בוֹא הרוֹאה ירדוּ קריאי המוֹעד, כשלוֹשים איש, בדרך לקראתוֹ לעלוֹת עם איש האלוֹהים אל המזבח. וכל העם עוֹמדים על רגליהם, מתנשׂאים על בהוֹנוֹתיהם וּמביטים איש מעל כתף רעהוּ לראוֹת במחזה.

לא ארכוּ הרגעים וקוֹל העם נשמע ברעוֹ, כי פני הרוֹאֶה נראוּ להם הוֹלכים בראש הקרוּאים וגד החוֹזה לימינוֹ. אחר דממוּ כוּלם.

מראה כוֹהן ונביא ושוֹפט היה לרוֹאה, אף כי פניו הלבּינוּ כפני ירח יוֹמם. לא הסב ראשוֹ כה וכה, אך ניכּר היה כי ראה יראה את העם כוּלוֹ, לא יעדר איש. ולב העם פחד ורחב למראהוּ. הנה עוֹד הרוֹאה הזקן חי, עוֹד כבוֹדוֹ חדש עמוֹ, עוֹד לא כהתה עינוֹ ולא נס לחוֹ, עוֹד כוֹחוֹ עמוֹ לשפוֹך רצוֹנוֹ על העם.

מעדנוֹת קרב אל המזבח הערוּך בכּוֹל, אחר הקיף את בן הבקר שלוֹש פעמים, בחוֹן וּבדוֹק אם תם הוּא ואם טהוֹר הוּא, גם העביר ידוֹ על חלקת גבוֹ וצוארוֹ. וטרם יצוה לעקדוֹ קרא לטבּח ואמר על אוֹזנוֹ:

“כעשׂוֹתך את בן הבקר תקח את השוֹק ואשר עליה ושמרת עמך עד המוֹעד אשר אגיד לך”.

ואחר היעקד הקוֹרבן התיצב וּפניו אל העם לברכוֹ לפני הזבח. ועדנה לא ישלח ידוֹ אל המאכלת, כי עיניו משוֹטטוֹת כמחפּשׂוֹת בתוֹך ההמוֹן.

וּבהאריכוֹ להביט אל המוֹן הנאספים ראה פתאוֹם דמוּת עלם טוֹב רוֹאי, משכמוֹ גבוֹה מכל העם, עיניו רמוֹת ואַפּוֹ ישר, שׂערוֹ שחוֹר, כמראה זוֹהר על קוֹדקוֹדוֹ, וּפניו צחוֹת ואדוּמוֹת כפלח הרמוֹן, ועוֹר פניו קוֹרן כהוֹלך לקראת גדוּלה, ונערוֹ על ידוֹ נוֹשׂא על שכמוֹ אדרוֹת שׂיער והצקלוֹן תלוּי על זרוֹעוֹ, כאשר יהיה נוֹשׂא לים לשׂר ומלך.

זרמת רטט עברה את גו הרוֹאה וּפניו העלוּ אוֹדם כפני נער, וקוֹל קרא בקרבוֹ: “הנה האיש אמר ד'. זה יעצוֹר בעם!”

אכן לא שבה ריקם התפילה אשר התפלל כל הלילה. האוֹת אשר נתן לוֹ אלוֹהים לא כיזב. הנה שלח את משיחוֹ למוֹעד הנכוֹן. היוֹם ייעשׂה חפץ אלוֹהים לעמוֹ.

וּשמוּאל אמר בקוֹל רם לגד העוֹמד על ידוֹ, וידוֹ נטוּיה אל שאוּל:

“לך והבאת לפני את בן החיל הלז הניצב שם עם נערוֹ, כי עמי יאכל היום!”

יז

כל הכתוּב בספר שמואל בא כתוּמוֹ על שאוּל מלך ישׂראל. הוּא לכד את המלוכה ביד חזקה וכל שבטי ישׂראל הקרוֹבים והרחוֹקים סרוּ למשמעתוֹ.

אחינוֹעם בת אחימעץ, חכמת לב ויעלת חן, היתה מחמד נפשוֹ ועֵזר לוֹ בכל אשר יפנה, מכל אשר ראה לבוֹ ימים רבים מצא בה כפליים. וחמישה בנים וּבנוֹת ילדה לוֹ, כוּלם אהוּבים, כוּלם ברוּרים, מיוֹנתן הבכוֹר,

הגיבוֹר תמים הלב, אבינדב ומלכּישוּע וּמרב, ועד מיכל הקטנה הגאה באהבה. וּשלוֹמוֹת אמוֹ עם כלתה צוֹפוֹת הליכוֹת הבית לצבי וּלכבוֹד. וקיש אביו נשאר יוֹשב בביתוֹ עם נעמה ועם ועבדים והשפחוֹת, כי עד יוֹמוֹ האחרוֹן לא השלים היוֹת בנוֹ מלך, וכה דברוֹ: “למה לא מצא בני את האתוֹנוֹת תחת המלוּכה, למען ייטב לוֹ והיתה נפשוֹ שלוֹם?”

הכּה שאוּל את מוֹאָב ואת עמוֹן ואת אדוֹם ואת צובא ואת פּלשתים וגם את עמלק, הצוֹרר הרע והחַטא, אשר ציותה התוֹרה למחוֹת את זכרוֹ על כל אשר התעיב לעשׂוֹת לישׂראל בדרך בעלוֹתוֹ ממצרים. ואת לב העם הכניע לאהבה אוֹתוֹ וּליראה את שמוֹ, רק את לב הרוֹאֶה הזקן לא הכניע, כי לא יכוֹל היוֹת מלך כחפצוֹ. וּבעוֹד שאוּל יוֹשב באיתן כיסאוֹ (בקיר הבית בנהוּ וּבמסמרים חיזק אוֹתוֹ אל הקיר), עשׂה הרוֹאה בסתר, לבחוֹר באחר להסב אליו את המלוּכה, עלם לא נוֹדע מתמוֹל שלשוֹם אשר בא והפּיל את הענק הפּלשתי, ואת לב העם שׂם בכפּוֹ. הוּא ראה בעלוֹת שנית כוֹח הפּלשתים וחמתם, בדעתם כי יד ישׂראל שלוּחה גם לארצם, ורק יד דויד משׂגת להכוֹתם פעם בפעם. הוּא ראה את העלם הזר הנדחף אל כיסאוֹ בכוֹח נעלם, וגם בני ביתוֹ וּבנוֹ, אשר אמר הוּא יירשנוּ, עם הרש והנקלה ההוּא.

ואַחיוֹ, נוֹשׂא כליו הנאמן, נפל באחת המערכוֹת, וּשאֵרוֹ גדוֹר בן אבנר בא תחתיו.

ולא רק מלחמוֹת עם האוֹיבים בחוּץ ידע שאוּל, כי מלחמה כבידה היתה לוֹ בביתוֹ, מיוֹם בוֹא זה האיש דויד אליו, עם בניו ועם בנוֹתיו וגם עם אחינוֹעם אשר לא ראתה און במתפּרץ, וּמלחמה כבידה כבדה מזאת לוֹ עם נפשוֹ, אשר אהבה ושׂנאה חליפוֹת, עד כי הפכה בוֹ רוּח רעה וּמרה, אשר לא תתן לוֹ מנוֹח ותסעירנוּ בתהפוּכוֹתיה תמיד. ואחרי אשר שׂבעה לה נפשוֹ את ההוֹד והתפארה, העוֹז והממשלה, בא לשכּוֹן בה המגוֹר, אשר ניקר קרבוֹ כציפּוֹרני הנשר וכל תחבוּלה לא תצלח עליו לגרשוֹ. גם קוֹל הנגינה אשר ניגן לפניו דויד בידוֹ רק לרגע תסיר מעליו את הרוּח הרעה, למען תשוּב ביתר שׂאת לענוֹתוֹ.

ועל הכוֹל הכביד עליו הרוֹאֶה הזקן, אשר הלך עמוֹ בקרי ולא אבה לראוֹתוֹ ולשמוֹע את קוֹלוֹ, ורק מבית הנביאים אשר בניוֹת שלח אליו שאלוֹת וּפקוּדוֹת אשר לא יכוֹל למלאוֹתן. ידוֹע ידע כי יד שמוּאל עם דויד וכי ניחם על אשר המליכוֹ. לבוֹ סר ממנוּ וגם את לב אלוֹהים מסיר הזקן מעליו ברוֹב תפילתוֹ וכוֹחוֹ לאלוֹהים.

וּבמוֹת קיש אביו התאבּל עליו שאוּל ימים רבים. הוּא זכר את חכמתוֹ ואת יכוֹלתוֹ לחיוֹת חיי אמת ולעשׂוֹת רצוֹנוֹ בכל עת, והוּא לא כן, כי אחירים יטוּהוּ לרצוֹנם פעם בכה וּפעם בכה, והוּא ישמע לכוּלם וימאן לכוּלם, עד כי נפשוֹ ירעה לוֹ מרוֹב תנוּדוֹת עד להישבר. הנה קרא לוֹ אביו לפני מוֹתוֹ, שׂם יד רוֹעדת על ראש בנוֹ וכה אמר לוֹ:

“בני, בני, תן את המלוּכה לדויד בן ישי וּמצא את המנוּחה לך וּלביתך כאיש אשר נתן לעמוֹ את המתּת הגדוֹלה אשר בידי אדם לתת. גם המלך גם העם יזכרוּ לטוֹבה את כל פעליך עם חסדך האחרוֹן והנחילוּ לך אך טוֹב כל הימים. בני, בני, קח את החיים מאת ההוֹלך למוּת”. והוּא האזין לדברי אביו וראה את הדמעה בעיניו. גם בעינוֹ באה דמעה והניע לוֹ בראשוֹ, אך בלבוֹ ידע, כי לא כן יעשׂה. כי אש הקנאה בערה בוֹ כתוֹפת וחשק השׂררה אכלוֹ ולא יכוֹל לראוֹת בהיעקר ממנוּ המלוּכה, אשר מצאה כמצוֹא אדם מתנת אלוֹהים.

רק בשׂנאתוֹ את דויד המית את הכוֹהנים ואת עירם נוֹב הכה לפי חרב, עד בלתי השאיר שׂריד. וּבקנאתוֹ חשב להמית גם אוֹתוֹ ואת בנוֹ בכוֹרוֹ, רעה דויד, וּבני ביתוֹ רוֹאים ויוֹדעים וּמחרישים, כי היה לזועה בעיניהם.

וכאשר מת שמוּאל וכל העם ספד לוֹ וּבהוֹד מלך קברוּהוּ ברמה, בחצר אלקנה, לא היה שם שאוּל עם העם, כי הרוּח הרעה הניסתהוּ חדר בתוֹך חדר ושם החזיקתהוּ ולא הרפתהוּ לצאת. וּכנוֹח לוֹ מחמת המציק הזה אמר בלבוֹ: הנה עתה ישוּב אלי אלוֹהים וישלח לי אוֹרוֹ ואמיתוֹ. אך נפשוֹ נשארה ריקה ולא ענהוּ אלוֹהים גם בחלוֹמוֹת גם באוּרים. וגם בנביאים לא ענהוּ אלוֹהים באמת כי אם במרמה אשר בפיהם, כי יראוּ מפניו אחרי המעשׂה שעשׂה בנוֹב.

ואז באה מערכת חייו האחרוֹנה, היא מערכת אכיש, אשר קבץ את כל מחנוֹת פלשתים אל עמק יזרעאל אל שׁוּנם להילחם בשאוּל (ודויד הבוֹרח מפני שאוּל יושב עם אכיש) את המלחמה אשר תכריע בין פלשת וּבין ישׂראל. ושאוּל אמר בלבוֹ, כי המערכה היא בינוֹ וּביו דויד ההוֹלך עם הערילים, וּבגבוֹר יד האחד ימוּת השני, כי לא נשׂאה אוֹתם הארץ לשבת יחדיו.

יח

שלוֹשה ימים וּשלוֹשה לילוֹת סערה המערכה בתחתית הר הגלבוֹע. הפּלשתים עוֹלים מן העמק והעברים מתחזקים בהר, מחנה בעקב מחנה וּמחנה אל פני מחנה, כנמירים ואריוֹת, ולא עצר כוֹח המחנה האחת להדוֹף את האחרת ממצבה, אך כי עצוּמים היוּ ההרוּגים בשתי המחנוֹת.

וּבאשמוֹרת הבוֹקר הרביעי, לפני היבּקע השחר, היתה פתאוֹם חרדת אלוֹהים על מחנה ישׂראל ויסוֹגוּ הלוֹך והיסוֹג ההרה, והפּלשתים לוֹחצים אוֹתם בחזקה, ויכּוּ את ישׂראל עד חוֹם היוֹם, הפיצוּם בהר לכל עבר, תחת כל אבן ותחת כל שׂיח מוּשלך חלל וּפצוּע, והנשארים נסוּ לכל רוּח ולא נשארוּ בהם שניים יחד.

ושאוּל, אשר נלחם כל הימים בחמת מרי וגם ראה במוֹת שניים מבניו, התערב עתה בתוֹך המוֹן הנהדפים, אדם וּבהמה, ולא ניכר עוֹד כי מלך הוּא ומפקד על הצבא. גם כוֹבע הנחוֹשת לא היה עוֹד בראשוֹ, גם את חליצתוֹ השליך בנוּסוֹ, גם החרב נפלה מידוֹ, כי ראה את אל נקמוֹת רוֹדפוֹ בלי חשׂך. כגלגל לפני סוּפה נישׂא באחד ממוֹרדוֹת ההר, עד כי כרע נפל, וּבנפלוֹ ראה לא הרחק ממנוּ את גדוֹר הנער נוֹשׂא כליו נֹפל על פניו ארצה. רק אוֹתוֹ ראה, ואין איש בלתוֹ בכל המקוֹם.

ותרדימה נפלה על שאוּל. ולא ידע כי עת רבה שכב וכי פצע אנוּש ביריכוֹ זב דם תחתיו על האדמה אשר עליה שכב.

וּלעת המנחה, עוֹד כשעה עד בוֹא השמש, פקח את עיניו, והנה הוּא שוֹכב בּבּר, בין קוֹצים חריבים ואבנים דוֹממוֹת, ונערוֹ שוֹכב לא הרחק ממנוּ, פניו כבוּשים בזרוֹעוֹ כאיש עייף נרדם.

ולא ידע בחוּלשתוֹ כי רבה, אחרי הדם אשר ניגר מגווֹ לרוֹב, מה קרהוּ וּמה המקוֹם אשר ישכב שם. קרה הרעידה את כל בשׂרוֹ, אך במוֹחוֹ עמד ערפל חם.

וּבשכבוֹ כך בדממה זכר את כל המוֹצאוֹת אוֹתוֹ למן צאתוֹ מבית אביו בגבעה עם הנער אַחיוֹ לבקש את האתוֹנוֹת האוֹבדוֹת. כמוֹ בחלוֹם לילה באוּ אליו כל אלה, הכוֹל חי וּברוּר וקרוֹב עד למשש ביד, כאשר יהיוּ הדברים רק בחלוֹם לילה. האוּמנם היוּ כל אלה חלוֹם אשר חלם? היוּכלוּ להיוֹת בהקיץ?

הוּא הרים מעט את ראשוֹ לראוֹת סביבוֹתיו, אך שב הפּילוֹ אחוֹר, כי כבד היה. האם ממשׂא החלוֹם כבד היה?

השמש השפּילה רדת ימה, והאוֹר הוּעם מעט, אך שקוּף היה ועינוֹ ירקרק-סגוֹל. הנה אגן השמש מתקרב אל ראש הר עגוֹל, עוֹד מעט ותבוֹא מאחריו. מראה עמק ברכה נגלה לעיניו, כפרים וערים פזוּרים בוֹ, עצי גנים וּשׂדי תרוּמוֹת, וּדרכים וּנתיבוֹת יחברוּ משכנוֹת

האדם. זעיר שם יתאבּכוּ סלילי עשן השמימה.

כמראה המקוֹם הזה לא ראה מעוֹדוֹ, אוֹר קסם והוֹד שלוֹם נסוּך על פני העמק. האוּמנם הגיע בדרכוֹ לבקש את האתוֹנוֹת עד הלוֹם, כה הרחק ממקוֹם מוֹצאוֹ, הוּא ואחיוֹ?

כל גוּפוֹ היה כמוֹ שקוּע בשינה, אך לבוֹ וּמוֹחוֹ עֵרים היוּ. תמוּנוֹת החלוֹם הטוֹבוֹת והרעוֹת נסעוּ בוֹ בסך. למען הבהיר את המראוֹת עצם עיניו.

קוֹל רגליים ורעש חלוּקי אבנים נוֹפלים ונשמת אף בהמה נשמעוּ לוֹ בקרבת מקום. לאט פקח אחת מעיניו לראוֹת. והנה – לבוֹ כמוֹ עמד בוֹ מפּעוֹם: שתי אתוֹנוֹת גבוֹהוֹת וּצחוֹרוֹת מתהלכוֹת לפניו בכה וּבכה, מוּרדוֹת ראש וּמניעוֹת זנב, מחפּשֹוֹת אחר ירוֹק בינוֹת לאבנים.

האוּמנם? האוּמנם? עד פה הגיע עם אַחיוֹ בחפּשׂוֹ אחרי האתוֹנוֹת, האתוֹנוֹת השתיים אשר נמלטוּ בלילה מן המקוה אשר לקיש אביו? אָמנם כן, הן הן האתוֹנוֹת. הכּרת מראיהן ענתה בהן. גבוֹהוֹת וּצחוֹרוֹת. כמה ימים הכאיבוּ שניהם, הוּא ואַחיוֹ, את רגליהם, כמה התעוּם אנשים רעים למען לא ימצאוּ את אשר ביקשוּ? ועתה, הנה האתוֹנוֹת בזה, לפניו, כמוֹ מן השמיים שלָחוּן הנה. הנה הן השתיים!

כל רוּחוֹ בוֹ התפעמה. במאמצי כוֹח וּבמכאוֹב רב הפך את ראשוֹ לעבר הנער השוֹכב וּפניו כבוּשים בזרוֹעוֹ, ואף כי לא נשמע קוֹל שאוּל בקראוֹ, נדמה לוֹ כי קוֹרא הוּא בקוֹל: “אַחיוֹ, אַחיוֹ, הקיצה – הנה האתוֹנוֹת אשר ביקשנוּ כל הימים, הנה הן רוֹעוֹת בזה! הקיצה אַחיוֹ, וּראה, טרם תבוֹא השמש”.

אך הנער לא נע ולא זע. שאוּל שנה ושילש את הקריאה, והנער לא הניד איבר.

“אין דבר”, חשב שאוּל, הן לא תוֹספנה עוֹד לברוֹח. בשלוֹם הן רוֹעוֹת. יישן עוֹד הנער מעט, אחרי אשר עייף בנדוּדיו עד כה. גם את הצקלוֹן, גם את האדרוֹת נשׂא. יישן עוֹד מעט".

והחלוֹם שב לשעשע וּלסער את נפשוֹ. יפה אף נוֹרא היה החלוֹם. היוּכל לחלוֹם את כוּלוֹ שנית? האם לא יוּעם ויעוּף החלוֹם? אלי, אלי, מה עוֹללת לי?

וּתשוּקה עזה אחזה בוֹ להירדם שנית, לראוֹת שנית חלוֹם חייו אשר הוֹד וּמוֹרא לוֹ. הנה הוּא נרדם. הנה הוּא בא, הנה הוּא – החלוֹם.

השמש העמיקה רדת מאחרי ההר. עין העוֹלם קמה. ורוּח ערב חלפה על פני הנרדם ועל עיניו הקוֹפאוֹת מוּל הכוֹכבים היוֹצאים אל משמרוֹתם.

תש“ה – תש”ו

---

עד היסוד

מאת

אשר ברש

א

יוֹחנן בן לוי הגלילי, איש גוּש חלב, היה דר שנים אחדוֹת בירוּשלים. בן תשע עשׂרה היה כשעלה עם לוי אביו לרגל, ונשאר שם ללמוֹד בבית מדרשוֹ של בן זכּאי, שמצא את לבּוֹ רחב לקבל יוֹתר מכל בני גילוֹ.

בשנה השנית לישיבתוֹ בירוּשלים הכּיר יוֹחנן את שמעוֹן בן גיוֹרא, השחוּם, הכבד והזוֹעף, בעל בריתם של הסיקריקים, שגדוֹל היה ממנוּ עשׂר שנים ונוֹדע ברבים כאוֹיבה של המלכוּת הרשעה וּמכין בסתר את גאוּלתם של ישׂראל. מיד נתקשרוּ קשר של ריעוּת. שניהם להטוּ באש אהבה וקנאה לעמם וּלארצם הנטרפים בלי חָשׂך בציפּוֹרני הדוֹרס הזר. אך ראוּ זה את זה – כמוֹ גילוּ איש את אחיו ונתדבּקוּ במחשבה אחת. כשלוֹשה שבוּעוֹת לא זזה יד האחד מיד חבירוֹ, אבל בשבוּע הרביעי נבעה הפּרץ בין הדביקים.

יוֹחנן הצעיר לימים איש הרוּח היה, איש חלוֹמוֹת ותחבּוּלוֹת, צוֹפה מראשית אחרית, מרחק קרוֹבים וּמקרב רחוֹקים; וּכנגדוֹ שמעוֹן דמיוֹנוֹ ככפיר בוֹטח, שאינוֹ יוֹדע ערמה וחשבוֹנוֹת, כוּלוֹ עצמת רצוֹן ולהט כוֹח מעשׂים. כשהטריח עליו יוֹחנן יוֹם יוֹם ברוֹב חלוֹמוֹתיו וּסברוֹתיו, התחיל שמעוֹן מבזה בלבוֹ את ה“גָמוּל מחָלָב” (כך קרא לוֹ תמיד, בתחילה דרך חיבּה, אחר כך דרך לגלוּג), אשר תהפּוּכוֹת ברוּחוֹ ולא יכשר למעשׂה רב.

ורוּחוֹ של יוֹחנן, אף כי צעיר היה, היה נוֹשׂא אוֹתוֹ בחָזקה לכתר תוֹרה וּלכתר מנהיג. מאמין היה שנוֹצר לשניהם. דק בשׂר היה וצהוֹב שׂיער ועיניו דוֹלקוֹת תמיד ונימים צהוּבּוֹת משׂתּרגוֹת על הלוֹבן שבהן, פניו ארוּכּים וּכחוּשים וּשׂפתיו נראוֹת כחרוּכוֹת מעט. ה“צבוֹע מן הגליל” קראוּ לוֹ עתה אנשי ריבוֹ ממחנה שמעוֹן. וּבן זכּאי, שעדיין לימדוֹ תוֹרה בתוֹך שאר תלמידיו, קרא לוֹ “שׂאוֹר שבּעיסה”, ואף על פי שחיבּב את כוֹחוֹ בתוֹרה, היה מזהיר את בחירי תלמידיו מפני חברתוֹ: “אלמלא בינתוֹ בתוֹרה הייתי מנדה אוֹתוֹ מבית מדרשי. חוֹשש אני שלא יחמיץ את כוּלכם”. ולא ידע בן זכּאי שרוֹב תלמידיו כבר נתפּסוּ לקסמוֹ של זה, שהיה מתהלך ביניהם כאיש חזוֹן ואמת, אף על פי שלעתים דיבּר דברים אשר כמוֹהם כשיגעוֹן. מקוּטעים היוּ דבריו וּמימיו לא ביטא רעיוֹן שהגיוֹנוֹ שלם, אך כברקים מרוֹצצים היוּ בעיני השוֹמעים וניחתוּ בלבּם כמכוַת אש אשר לא תירפא. גם מגילוֹת כתב היה שוֹלח להפיצן בעם, מגילוֹת שהיוּ כלפּידים רצים בקמה בטרם קציר. היה בוֹ מן התוֹם הערמוּמי של האיש מנצרת וּמאפילת הקנאה של יהוּדה הגלילי. גם הערצת נשים נפלה בחלקוֹ, והוּא לא ביקש קרבתן, אך זלזוּלוֹ זה עוֹד העמיק את תאוָתן אליו, כאוֹרח נשים מעוֹלם.

עד מהרה פּרשׁה עדה לא מעטה מאנשי שמעוֹן, אלה שקצרה רוּחם מן ההכנוֹת בסתר המיגעוֹת של בן גיוֹרא וּמידוֹ הקשה, והלכוּ בהתלהבוּת אחרי הגלילי. גם הם, כמוֹהוּ גוּפוֹ, ראוּ אוֹתוֹ כמנהיג האמיתי שיבוֹא במקוֹמוֹ של שמעוֹן, ש“כוֹחוֹתיו מרוּבּים ודעתוֹ קצרה”, לפי מה שאמר פעם יוֹחנן, מַבליע אִמרתוֹ אגב שׂיחה, כדרכּוֹ, וּמשוּם כך רוֹשמה גדוֹל על השוֹמע התמים.

זה היה ראשית הפּלוּג ביניהם, שנעשׂה אחר כך פּוֹלמוֹס גדוֹל והיה, כידוּע, אחת התקלוֹת הכּבידוֹת לעם הלוֹחם נוֹאש לחירוּתוֹ.

בין הנוֹהים אחרי יוֹחנן היתה נערה אחת (אחת בתוֹך כמה אחירוֹת), בת איש אָמיד תוֹשב הטוּרוֹפיאוֹן, שהיה שם מגדוֹלי המגבּנים. שם הנערה מלכּה, אשר עם מיעוּט שנוֹתיה ונסיוֹנה, היה נסוּך בה כוֹבד ראש מרוּבּה והחלטה עזה למסוֹר נפשה על גאוּלת עמה.

והנערה מלכּה, שידה היתה עוֹד קוֹדם לכן עם הקנאים, ראתה את יוֹחנן הגלילי, הפּנים החדשוֹת, באחת מאסיפוֹת הסתרים ושמעה את ברקי דבריו – וּדמוּתוֹ באה לשכּוֹן בלבּה יוֹם ולילה, כאילוּ נטבּעה בוֹ בחוֹתם של אש. ויוֹחנן לא ידע.

יפה היתה הנערה עד מאוֹד, ממעטת לדבּר וּמַרבּה להקשיב, כל תנוּעה בה שירה ותוֹקף רצוֹן לה כחלמיש. גם גאה מאוֹד היתה בהליכוֹתיה, ואלה מן הבחוּרים, שחמדוּ את יוֹפיה למראה עיניהם, לא מצאוּ את לבּם לקרוֹב אליה כמשפּט הבחוּרים, אך היוּ זוֹכרים אוֹתה וּמזכּירים מעלוֹתיה ברוֹב

חוֹם באוֹזני ראשם וּמנהיגם הנערץ. אף הוּא ראה את רוֹב חנה וגאותה, והבחוּרים גירוּ אוֹתוֹ בדבריהם עליה יוֹם יוֹם, עד שנתן דעתוֹ עליה.

וּבלילה אחד, כתוֹם האסיפה, פנה אליה יוֹחנן, בעוֹדם עם הפּתח אחרי יציאתם החוּצה, ואמר לה:

– מלכּה, נפשי חשקה ללווֹתך בדרך לבית אביך.

היא הביטה בוֹ מבּט ישר ואמרה:

שעת לילה היא. לא תלוני, יוֹחנן, אם אין בדעתך להיוֹת לי בן לויה כל הימים. אהבתיך.

דברים מעטים אלה, שהיוּ רצוּפים עוֹז ורוֹך אין קצה, באוּ עליו כחתף. הוּא חיכּה למענה אחר מפּיה.

הסתכל בפניה רגע, אחר אמר בפנים מעוּוָתים במרי:

– טעית בי, מלכּה. אין אני מן הנוֹתנים צוארם בקוֹלר – ואפילוּ קוֹלר של ורדים.

– אם כן, – אמרה – הנח לי ואבוֹא לבדי אל בית אבי, כאשר הסכּנתי. גם אני אניח לך.

דבריה אלה הכאיבוּ לוֹ, אך גם ריתקוּהוּ אליה. הלך אחריה כברת ארץ לאוֹר הלבנה. גם דיבּר על אוֹזנה דברי עגבים, דברים אשר לא כלבּוֹ, רק כדי להרעימה אוֹ לגרוֹת עליה יצרה, והיא החרישה ולא השיבה דבר. כשהגיעוּ לפינה של רחוֹב, התחמקה ממנוּ, ברחה ונעלמה ולא יסף לראוֹתה, כי למן הלילה ההוּא לא באה עוֹד אל אסיפוֹתיו.

מקרה זה קרה ימים מוּעטים לפני שיצא יוֹחנן את ירוּשלים, שבּינתיים הגיעה לידוֹ פקוּדה לצאת מיד לגליל. הפּקוּדה היתה בשם המצבּיא יוֹסף בן מתתיהוּ, שרבּים, וּבתוֹכם יוֹחנן, האמינוּ, כי לוֹ יאתה להיוֹת הפּוֹתח בגאוּלה מן הצפוֹן. כשנתיים עשׂה יוֹחנן בגליל ושם ראה את תהפּוּכוֹת יוֹסף. בראשוֹנה היה מגדיל את שם בן מתתיהוּ ברבּים, מכריז על עצמוֹ כי יאוּשר מאוֹד להיוֹת נוֹשׂא כליו הנאמן של המצבּיא הגדוֹל, להיוֹת חוֹגר וּמפתח אזוֹרוֹ. וּלאחר שציוה יוֹסף להרוֹס את היכל המלכוּת שבנה הוֹרדוֹס בטבריה, עבר גל של שׂמחה בין קנאי הגליל וקוֹל נשמע במחנוֹת: זה האיש שקיוינוּ לוֹ. אבל עד מהרה נוֹדע דבר שרתוֹ בסתר את הכּוֹבש הזר, ויוֹחנן היה ראשוֹן להריח את המעל וּלהזהיר את העם. כל נסיוֹנוֹתיו של יוֹסף לקנוֹת את לב יוֹחנן (שעוֹת על שעוֹת ישב עמוֹ חדר בתוך חדר וגילה לוֹ בלחש סתרי קנוּניוֹת וּמזימוֹת אשר זמם להשלוֹת את הרוֹמאי התם) היוּ לבטלה: הלב הקנאי ראה בעד כל המחיצוֹת. מאז נעשׂה איש חרמוֹ והיה בראש הלוֹחמים במצוּדוֹת הגליל של שנפלוּ כוּלן ולא מצא שם מקוֹם לרוּחוֹ הסוֹערת.

מאז יצא מירוּשלים ועד חזירתוֹ שמה, כשנה לפני החוּרבּן, לא ראה את מלכּה ולא שמע עליה דבר וחצי דבר. אף שמר פיו וּלשוֹנוֹ שלא לשאוֹל לה, כי ידע: לא יאה לראש וּמצבּיא להיראוֹת בעיני העם כשוֹגה באהבת אשה. אבל תמוּנתה, כפי שנראתה לוֹ באוֹתוֹ ליל פרידה מוּזר, היתה חקוּקה בלבוֹ ולא יכוֹל להמישה משם. גם דבריה המעטים שדיבּרה אז היוּ חיים באוֹזניו והכאיבוּ לו כמוֹ בשעת אמירתם. כל מחשבוֹתיו וכל חזיוֹנוֹת ראשוֹ היוּ מקוּשרים על דרך תמוּהה מאוֹד בדמוּתה, וּפעמים רבוֹת שמע לחרדתוֹ שׂפתיו רוֹחשוֹת פתאוֹם: “מלכּה מַלכּתי, עוד תשבי לימיני”. וּבכל זאת לא שאל עליה איש בירוּשלים כל אוֹתה שנה, לא בימי רעה ולא בימי טוֹבה, לא שאל קרוֹבים ולא שאל רחוֹקים. שזה היה טבעוֹ, לא לגלוֹת דברים שבלב.

יש שהוּא אומר לנפשוֹ: אפשר אין היא עוֹד בחיים; אפשר משכה ידה מן הקנאים אחרי שהעלבתי בה באוֹתוֹ לילה; אפשר נישׂאה לאיש וילדה פעם אוֹ פעמיים ויחד עם בני ביתה נספּוּ בימי הפּורענוּת כרבים אחירים; אפשר יצאה מדעתה מצער וּמעלבוֹן… עוֹד היוּ עמוֹ במחנה רבים מבּחוּרי העיר התחתוֹנה של ירוּשלים וגם מן הטוּרוֹפיאוֹן, וּבתוֹכם עוֹד חיים מתי מספּר מאלה שהיוּ באים אז יחד עם מלכּה לאסיפוֹת הסתרים לפני שיצא לגליל – אך לא פנה אליהם בדבר זה ולא שאל איש מהם לנערה. כל כך גדול וּמוּרם היה בעיניו כבוֹד המנהיג והמצבּיא לעם קדוֹש, שאינוֹ ניתן לחילוּל בשום פּנים.

וּבדבר הזה לא נכנע לבוֹ עד אחרי חוּרבן הבית.

ב

ביוֹם השלישי לשׂריפת הבית, לעת מנחת הערב, יצאוּ כמה כּרוֹזוֹת רוֹמיים, משׂרכים דרכּם בין תלי החרבוֹת, והיוּ כּוֹרזים בשם טיטוּס קיסר המרוֹמם, המנצח, חביב הבריוֹת וכו', שניתנה רשוּת לנמצאים בעיר התחתוֹנה וּברוּבּה של העיר העליוֹנה (אך לא בעיר החדשה) לצאת ממַחבוֹאיהם כדי לקבוֹר אוֹ לשׂרוֹף את הפּגרים. תוֹקף הפּקוּדה מתחיל מחר שעה אחת לאחר זריחת החמה. אחד הכּרוֹזוֹת, שהרכּיב לראשוֹ כוֹבע גבוֹה עשׂוּי מגילת קלף כתוּבה בכתב העברים, הוֹסיף משלוֹ כדבר בדיחה ולעג: “וּמי שימצא דבר מאכל, הרשוּת בידוֹ לאכוֹל”.

פצוּעים וחוֹלים לא היוּ בשוּם מקוֹם על פני חוּץ, שכּוּלם נפחוּ נפשם באין מחַבּש וּבאין משיב נפש בדבר מאכל אוֹ משקה. רק הפּגרים היוּ מוּשלכים בחוּצוֹת, במעלוֹת העיר וּבמוֹרדוֹתיה, יחידים וערימוֹת,

וסרחוֹנם התפשט למרחוֹק והגיע לכל חוֹר וּלכל סדק. מחנוֹת זבוּבים, כארבּה לרוֹב, מילאוּ את האויר כדי אַמה מעל הקרקע. גם תנים שבּאוּ מרחוק הילכוּ זעיר שם בין האבנים משחרים לטרף.

שלא כנהוּג בעוֹנה זוֹ, היה שוֹרה על העיר חמישה ימים רצוּפים שרב כבד, טוֹרף נשימה. שרב נוֹרא זה וכל מוֹראוֹת הימים האלה, מראוֹת החוּרבן, וריח הפּגרים, הלהט העוֹלה מן החרבוֹת העשינוֹת והאש שעיטרה את הר הבית – כל אלה נדמוּ כטירוּף שניטרף העוֹלם, אוֹ כזעם אֵל הנקמוֹת הרוֹבץ על הקריה זעוּמת רוּחוֹ.

רק בצהרי היוֹם החמישי לשרב המתגלגל מדרוֹם ניעוֹרה פתאוֹם רוּח ממערב, באה בגלים קלים ועליזים וקרעה קרעים במַעטה האימים של העיר. צהיבוּת הרקיע הפכה עד מהרה תכלת זכּה וגבוֹהה, תכלת שמיה של ירוּשלים, ותימרות העשן, מהן בהירוֹת כקטוֹרת הלבוֹנה וּמהן קוֹדרוֹת כענני סתיו, נסתמנוּ יפה בתוֹך החלל הטהוֹר. להקוֹת יוֹנים הרדסיוֹת, לבנוֹת וּשחוֹרוֹת, פּירפּרוּ באויר, הגבּיהוּ והשפּילוּ עוּף בתנוּעוֹת חן־חן, וּמראיהן כיצוּרי נוֹעם שׁשׂרדוּ מעוֹלם שהיה ואיננוּ. עֵרב השחוֹר והלוֹבן שהבהיק מאוֹד בחמה תחת כיפּת השמיים היה כלשוֹן אוֹתוֹת לא מוּבנה ליצוּרי אנוֹש, אחרי ראוֹתם מה שראוּ רק הלגיוֹנאים, שקיבלוּ חוּפשה וּרשוּת לבזוֹז שלוֹשת ימים כל אשר תשׂיג ידם, וּקצת מן הנוֹכרים ששארוּ בעיר המסוּגרת, ראוּ את השינוּי שחל פתאוֹם במזג האויר. כל היהוּדים הנחבּאים בשׂרידי הבתים והחרבוֹת, במרתפים וּבמערוֹת, בבוֹרוֹת וּבביבין, נאנקוּ במַחנק, בחוֹלי וּברעב, וּמכל צוחוֹת הלגיוֹנאים והשׂכירים הסוּריים והערביים לא הבחינה אוֹזנם אלא את המלה השׂנוּאה האחת, החוֹזרת וּפוֹגעת תמיד כמדקרת חרב: “קיסר, קיסר”. וּכשנשתתקוּ צוחוֹת השיכּוֹרים ולהג המנַבּלים ונשמעוּ קוֹלוֹת הכּרוֹזוֹת הרמים והברוּרים מאוֹד, לא האמינוּ האוּמללים שנשארוּ בחיים, כי אוֹמנם ניתן להם לצאת ולשאוֹף רוּח ולראוֹת שוּב את מראה השמיים, ואלה שהאמינוּ מסוּפּקים היוּ אם יעצרוּ כוֹח עוֹד לחיוֹת עד הבוֹקר.

ואף על פי כן עצרוּ רבים כוֹח, וכנכוֹן היוֹם, כשאוֹר גדוֹל ורענן נבקע על מַשׁוּאוֹת העיר, יצאוּ צללי אדם, תחילה לעשׂרוֹת, אחר כך למאוֹת ולאלפים, פשטוּ אילך ואילך ונעוּ על החרבוֹת, רוּבּם מחזיקים כדים וצפּחוֹת וּלגינים ושברי כלי חרס לשאוֹב מעט מים מן הבוֹרוֹת ההרוּסים בחצירוֹת. מהם שניסוּ לרדת גם אל השילוֹח, אך הוּחזרוּ משם בכידוֹני האוֹיב.

ונוֹגשׂים, שלוּחים מחיל המצב, פּרצוּפים נעוים וּפרוּעים, חרבוֹת וּמגלבים בידיהם, ניצחוּ על המלאכה, צעקוּ כמשתוללים, דחפוּ והכּוּ את האוּמללים, ניפּצוּ והשליכוּ את כלי השאיבה שבידיהם ואינסוּם לאסוֹף פּגרים הרבה ככל שיוּכלוּ, לחצוֹב בוֹרוֹת וּלהשליכם לתוֹכם, או למלאוֹת בהם את בוֹרוֹת המים וּלסתמם באבנים וּבעפר, אוֹ לצבוֹר שברי כלי בית, שוּלחנוֹת וכיסאוֹת וארוֹנוֹת וּפתינים שבכתלים, וכל חפץ העשוּי עץ, כדי לערוֹך מהם מדוּרוֹת גדוֹלוֹת לשׂרוֹף את החללים.

יש שאחד הנוֹגשׂים, כחוֹמד לצוֹן, זרק למתיגעים האוּמללים פּירוּר מפּתבּגוֹ, אך ריח בשׂר האדם הנצלה באש בא בקרב האנשים מוּכּי הרעב, הפך את מעיהם הריקים והעלה את קיאם, שלא היה אלא ליח ירקרק, על פי רוֹב מעוֹרב בדם, ולא הביטוּ אל אשר זרק להם הנוֹגשׂ, עד שניעוֹר האכזר ודפקם לחזוֹר למלאכתם.

מכל המקוֹמוֹת הגבוֹהים יכלה כל עין להקיף את מראה העיר, שהוּמכה וּפוּלשה בשל הבניינים ההרוּסים ונראוּ כל גבנוּניה וּקמטיה. גם מן המצוּדוֹת והמגדלים לא נשארוּ עוֹמדים אלא מעטים בלבד, וּלסימני הרוֹמאים עם נשריהם השחוֹרים נמצא בקוֹשי קיר אוֹ צריח זקוּף. עוֹפל חקרא הוּנח לארץ, וּבסיסוֹ הרחב נראה כנוֹשׂא באוֹמץ את מפּוֹלתוֹ, ארמוֹן החשמוֹנאים היה לעיים, על הר הבית ניצבוּ זעיר שם קירוֹת שחוֹרים שׂרוּפי אש ועליהם מפרפּרים לרוֹב סימני הנשרים הקטנים ברוּח המכּה בהם בלי חָשׂך. השוּק העליוֹן והאיפּוֹדרוֹמין לא ניכּר עוֹד מקוֹמם. רק חלק מארמוֹן הוֹרדוֹס וּשלוֹשת המגדלים שבקרבתוֹ: מגדל היפּיקוּס, מגדל פצאל וּמגדל מרים – כוּלם סמוּכים למחנה טיטוּס, וּבתוֹכוֹ גדוּד של אשוּרים, המתעתדים יחד למערכה האחרוֹנה כנגד הכפירים הרעבים המבוּצרים היטב בין בּיזיתא וּבין מצבת אלכּסנדר – אלה עמדוּ על תּלָם כצוֹפים אבילים על פני העיר הדוֹמה לבית עלמין גדוֹל שהפכוּהוּ וניפּצוּ רוֹב מצבוֹתיו. מגל האבנים הנפוּץ הזה לא התנשׂא כל עץ ירוֹק, כל שׂיח וקוֹמץ עלים חיים, כי האבק והעשן כיסוּ כוּלם. רק גוֹני שיש לבן וּוָרוֹד שׂיחקוּ זה אל זה בזוֹהר היוֹם להכאוֹת עין ולב.

אוּלם למַטה, דרוֹמית־מזרחית לעיר, ברחבי נחל קדרוֹן, נראוּ – מחזה לא יאָמן! – מלבּנוֹת גנים ועצים, ערוּגוֹת ירק וּשׂדי אילן, וּרצוּעה דקה של מי השילוֹח הזהירה כלשוֹן של כסף, כמוֹ לא עליהם היה הקצף.

כמימים ימימה רבצוּ במרחק, עטוּפים צעיף כחלחל־ורדרד, הרי מוֹאב אשר מעוֹלם. רחוֹקים וּמעוּלפים היוּ, אך כמוֹ רמזוּ מרחוֹק משהוּ טוֹב, נוֹגע ללב, רמז של חירוּת הקיימת עדיין. בעל עין חדה יכוֹל היה לראוֹת גם את ברק המתכת של ים המלח בנוֹע גליו הכבידים, אוֹ קלעי סירה לבנים כפוּיים עליו כציפּוֹרים שירדוּ לתוֹכוֹ. בתי יריחוֹ שבמצוּלת הערבה לא נראוּ, אבל כמה מאמירי התמרים היוּ נעוּצים ככתמים כהים בחלל המעוּלף, והלב האמין כי יש שם יישוּב של אנשים שלימים בגוּפם וּברוּחם עוֹסקים בחיי שעה.

טיטוּס ושׂרי צבאוֹ (ויוֹסף יוֹעצוֹ היהוּדי תמיד על ידוֹ) היה חוֹנה לא הרחק מן הבירה, היא מצוּדת אַנטיוֹכיה, שנהרסה מקרוֹב, וּמשם הכין, עצמוֹ, כאמוּר, למערכת השמד האחרוֹנה, בה יוּכרעוּ כליל שני “המטוֹרפים” הצוֹררים זה את זה, שנעשׂוּ לאחרוֹנה אגוּדה אחת: שמעוֹן ויוֹחנן. הוּא ידע ברוּר שנחתם דינם ואין להם מנוֹס. העיר מוּקפת כוּלה גייסוֹת וּמשמרוֹת ודילטוֹרים שׂכירים. רק יחידים יוּכלוּ לגלוֹש בסתר הלילה וּבנתיבוֹת נעלמוֹת אל הערבה ואל מצדה, מפלטם האחרוֹן של הקנאים העיקשים. ראש דאגוֹתיו של בן אספּסיאנוּס היה, שבין היחידים הניצוֹלים האלה לא יהיוּ שני האנשים השׂנוּאים עליו מכּוֹל. כל השאר לא עניינוּ אוֹתוֹ, אפילוּ אם אלף או אלָפים מהם יימלטוּ, ידוֹ תשׂיגם אחר כך, אוֹ שיסתאבוּ מאליהם, מחוֹסר מזוֹן ונשק, אבל את השניים רוֹצה הוּא לתפּוֹס חיים כאן, בקריה הנשׂגבה שנפילתה רוֹממה את שמוֹ.

פעמים רבוֹת חקר טיטוּס את יוֹסף ותבע ממנוּ תיאוּר שני ראשי המרד. ויוֹסף, כיד התיאוּר הטוֹבה עליו, שׂירטט לאדוֹניו את דמוּת אוֹפיים בבהירוּת מרוּבּה: שמעוֹן – עוֹצמה ועיקשוּת, כדוֹב שכּוּל, רק המות יכריעוֹ. יוֹחנן – מעוּף דמיוֹן ואהבת חירוּת בלי גבוּל, כערוֹד במליחה, לא יחיה אם לא יהיה בן חוֹרין. טיטוּס ביקש ממנוּ לחזוֹר וּלספּר לוֹ על השניים, ותמיד ראה אוֹתם בדמוּת ציוּרוֹ של יוֹסף. עד שקבע החלטה בלבוֹ: את שמעוֹן יביא לרוֹמי אל הזירה, יפגיש ארי בארי, ואת יוֹחנן בעל הכנפיים יכלא בבוֹר עד יוֹם מוֹתוֹ. עליו רק לתוֹפסם חיים. ועל זה היתה נתוּנה דעתוֹ כל הימים. ולא גילה את מחשבתוֹ אף לשוֹנאם בן עמם, ליוֹסף, שנפשוֹ חשקה לראוֹת מיתתם.

מאוֹד צר היה לוֹ לטיטוּס, הגבר היהיר, שמחשבתוֹ לקיים את תפארת הבניינים בחלק עוֹלם זה, את בית מקדשם של היהוּדים, כדי לקוֹבעוֹ לעוֹלם, כדבריו, “אבן יקר בכתר האימפּריה”, לא עלתה בידוֹ. עקשנוּתם של “המטוֹרפים” העבירה על דעתם גם את חייליו, ולא עמד להם כוֹחם לשמוֹר פקוּדתוֹ, ואחד מהם זרק בחוֹפזוֹ את הלפּיד בעד חלוֹן הזהב פנימה, ושוּם כוֹח לא יכוֹל עוֹד להציל את הבית מכּלייה, אף על פי שציוה על אנשיו להצילוֹ. עתה יוּכל להביא לרוֹמי רק מן המיטלטלים, מכּלי המקדש. פעמים אחדוֹת שאל בעצת יוֹסף, איך יכפּה את היהודים לגלוֹת לוֹ מקום מַחֹבוֹאם של כלי קוֹדש מפוֹארים אלה. ויוֹסף, אחרי הבּוּז והמַשׂטמה, ששפכוּ עליו מגיני ירוּשלים חלף טוֹבתם אשר דרש, לדעתוֹ, שׂמח ליעץ בדבר הזה לאדוֹניו.

ושמא היתה בלבוֹ גם מחשבה נסתרה: מאחר שהבית נשׂרף כליל ולא יקוּם עוֹד – מוּטב שכּלי הקוֹדש יהיוּ למשמרת עוֹלם ברוֹמי הבירה הנצחית, אוֹת לנצחוֹנה, וגם זכר עוֹלם לתפארת יהוּדה המתה.

רבוֹת וסוֹתרוֹת זוֹ את זוֹ היוּ המחשבות בלב איש היחשׂ הזה, אשר גם אהב גם שׂנא את עמוֹ הגדוֹל והאוּמלל, וּמי יבוֹא עד חקרן!

ג

אחרי השׂיחה בין שליחי המוֹרדים וּבין טיטוּס ליד הגשר המחבר את הר הבית עם העיר העליוֹנה, לא היתה עוֹד ברירה לפניהם אלא להילחם עד שיפּלוּ, אוֹ, אם יעלה הדבר בידם, להימלט אל הערבה.

וּבאוֹתוֹ לילה זכר יוֹחנן את מלכּה, את רוֹב חנה ורוּם לבה, ונדר נדר שלא יזוּז מירוּשלים עד שיברר מה עלתה לה. שלוֹש שנים לא ראה את פניה בעיני בשׂר, ושלוֹש שנים לא סרוּ פניה מעם עיני רוּחוֹ. בכל מערכה וּמערכה, אך סר ממנוּ מר המות, נשבע לנפשוֹ כי ימצאנה וישׂאנה לאשה. כל הלילה חישב מחשבוֹת וחיבּל תחבּוּלוֹת, איך יבוֹא אל העיר החריבה לבקש עקבוֹתיה. וּבאשמורת האחרוֹנה נמצאה לוֹ עצה שהרעידה את נפשוֹ.

היתה להם מחילה נסתרה, שהוֹליכה ממקוֹם עמדתם אל נקע שבטבּוּר העיר. מחילה זוֹ עדיין היתה ברשוּתם. שינה יוֹחנן את מַראִיתוֹ ועשׂה עצמוֹ זקן מוּפלג (זריז מאוֹד היה לשנוֹת צוּרתוֹ), והלך במחילה עד שהגיע למוֹצאה. הציץ מן החגָו וראה שאין שם כל בריה. גלל את האבן מבפנים והחזירה למקומה מבחוּץ, וצלע משם עם המרה בידוֹ כמבקש מתים להביאם לקבוּרה. כל הבוֹקר היה זוֹחל במחילה, וּמשעת הצהריים ואילך היה מתערב עם המקברים ויוֹרד כל הזמן דרוֹמה, מארמוֹן החשמוֹנאים, דרך השוּק העליוֹן והאיפּוֹדרוֹמין, עד שהגיע סמוּך לטוּרוֹפיאוֹן. ידוּע היה לוֹ שביתוֹ של תוֹדוֹס עוֹשׂה הגבינה, אביה של מלכּה, נמצא לא הרחק מקברוֹת דויד. כשיגיע לשם ישאל אצל השכינים. בוַדאי עוֹד נשאר מי מהם בחיים ויוּכל להגיד לוֹ דבר על מלכּה הנעלה בבנוֹת ירוּשלים.

בדרכּוֹ הספּיק לקבוֹר כמה פגרים, שהיוּ כבר רקוּבים רוּבּם. צחוֹק עשׂה לוֹ אלוֹהים: אחד הנוֹגשׂים, רוֹמאי בריא בשׂר וטוֹב לב, טפח על גבוֹ ואמר: “ראוּ, אף זקן מוּפלג ותשוּש זה בא לעשוֹת רצוֹנוֹ של קיסר. אילוּ היוּ כל היהוּדים צייתנים כמוֹתוֹ, היתה ירוּשלים עוֹמדת על תלה, וּבית המקדש שלם”.

לבוֹ של יוֹחנן סער בוֹ, שאינוֹ יכוֹל להנחית את המרה על ראשוֹ של זה.

הגיע סמוּך למקוֹם שהיה קוֹדם לכן ארמוֹן הילני והיוּ שם הרבה מתים בין החרבוֹת, וּמקבּרים רבים הפכּו בעיים להוֹציא את הגוּפוֹת, כדי לטוֹמנן אוֹ לשׂוֹרפן. נתחבר עמהם במלאכתם.

עד שהוּא עוֹשׂה במרה, ראה אשה אחת באה ועוֹלה על אבן גדוֹלה, שהיתה בסיס של מצבת שיש מנוּפּצה, עומדת על האבן וּמַתחילה סורקת שׂערה. לא אשה היתה זוֹ אלא תפלוּת של אשה, לבוּשה בּלוֹיי סחָבוֹת, וּמה שנשתייר מן הפּנים הוּא פצע וּמוּרסה וּמראה זוָעוֹת. והאשה עמדה על האבן, זקפה קוֹמתה וסרקה במסרק של ברזל שׂערוֹתיה. וּשׂערוֹת לה ארוּכּות, צבוּעוֹת ביחנוּן אוֹ בכרכּוֹם, וּבין אצבעוֹתיה וּבחיקה צינוֹריוֹת

וּפריפוֹת וּמַכבּנוֹת של מה בכך, והיא נוֹתנת אוֹתן בין שיניה וּבין שׂפתיה וסוֹרקת את שׂערה במסרק הגדוֹל שבידה, פעם ביד ימין וּפעם ביד שׂמאל, מבדרת את השׂערוֹת לפנים וּלאָחוֹר, מצימה וקוֹלעת אוֹתן למקלעוֹת וחוֹזרת וּמַתּירה ועוֹשׂה אוֹתן כמין צעיף וּפרוּזמה לראשה. הנה היא מַפשילה את השׂיער מן הכּתף אל החזה מזה וּמזה, מכסה את עיניה וּמליטה את פניה, שוֹהה רגעים אחדים בלי זיע, כטוֹעמת את טעם הצל הרך, כוֹפפת ראשה לפניה וּמַחזיקה אוֹתוֹ כמוֹ תחת חוּפּה של יקר, וּפתאוֹם היא מתנערת וּמתישרת וסוֹרקת שוּב, קוֹלעת קווּצוֹת וצמוֹת, משׂימה אוֹתן כמין עטרה

ונוֹעצת בהן בזריזוּת את הפּריפוֹת והמַכבּנוֹת, מַגבּיהה מזה וּמַשפּילה מזה, ונדמה שכּילתה מלאתה ותרד מן האבן. אבל עדיין לא כילתה מלאכתה. היא חוֹזרת וּמַתּירה את הקלוּע, אוֹספת את התכשיטים לחיקה וּלבין שׂפתיה וחוֹזרת לסריקה שאין לה סוֹף. שׂערוֹתיה נראוֹת דקוֹת וּנקיוֹת מאוֹד, ההיפך מכל גוּפה, רק צבען משוּנה שלא כדרך הטבע, עשׂוּיוֹת כתמים אדוּמים, כעין הלבינה השׂרוּפה, או כדרך שהנוֹקדים צוֹבעים את רחלוֹתיהם.

הנה נשבה בה רוּח וּמפזרת את שׂערה באויר, והיא קוֹלטת אוֹתוֹ בכפּיה הגרוּמוֹת, סוֹרקת וקוֹלעת, מתירה וסוֹרקת. ונדמה לוֹ

ליוֹחנן שבשעת סריקה וּקליעה מַשמיעה האשה קוֹל זמר דק, והוּא נראה יוֹתר מתנוּעת הפּה משהוּא נשמע לאוֹזן.

לא יכוֹל יוֹחנן לכבּוֹש את לבוֹ ונתקרב לשמוֹע מה הזמר בפיה של זוֹ שאינה שפוּיה בדעתה. היא עמדה על האבן ועשׂתה את מלאכתה כאילוּ אינה מרגישה בוֹ, קלעה והתירה, נעצה מַכבּנות וצינוֹריוֹת ושלפה אוֹתן וסרקה וסרקה.

כשהיה קרוֹב אליה כשתיים שלוֹש פסיעוֹת, שמע שהיא שרה בקוֹל דק וערב מאוֹד פסוּקים של שיר השירים, מאלה שנוֹהגים לשׂמח בהם חתן וכלה ביוֹם חוּפּתם, מנענעת קוֹלה הדק ושרה בנעימה:

רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמִיל וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן,

מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים.

מַה־יָּפִית וּמַה־נָּעַמְתְּ, אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים.

פעמים אחדוֹת חזרה על פסוּקים אלה, כאילוּ מיצתה את כל טעמם, אחר כך שינתה את קוֹלה לקוֹל בכי וקינה:

מְצָאוּנִי הַשּׁוֹמְרִים הַסּוֹבְבִים בָּעִיר,

אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִי רְאִיתֶם?

הִכּוּנִי, פְּצָעוּנִי, נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי שׁוֹמְרֵי הַחוֹמוֹת.

אוֹי, הִכּוּנִי, פְּצָעוּנִי…

וּפתאוֹם הצהילה קוֹלה:

דּוֹדִי צַח וְְאָדֹם, דָּגוּל מֵרְבָבָה.

רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז, עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם.

אחרי כן שבה אל פסוּקיה הראשוֹנים:

לְחָיָיו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם, שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ.

רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמִיל וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן.

וחוֹזר חלילה.

איש מן המקברים לא נתן דעתוֹ על המטוֹרפת, שידעוּ אוֹתה, כנראה, מתמוֹל שלשוֹם ולא עשׂתה עליהם רוֹשם.

ויוֹחנן עמד זמן מרוּבּה, נשען על קת המרה, והסתכל בה ככפוּת למקוֹמוֹ. רצה לראוֹת בה איזה שינוּי ולא ראה בה שינוּי כל שהוּא. שוּב טיפּלה בשׂערה ושרה את פסוּקיה בתאוה רבה ולא נתנה דעתה על הסוֹבבים אוֹתה, וגם אליו, אל הזקן המסתכל בה מקרוֹב, לא הביטה. כביכוֹל, כל העוֹלם אינוֹ כדאי לה.

הוּא ראה את עיניה ודוֹמה היה לוֹ שהן נוֹצצוֹת באוֹר יקרוֹת. מזמן לזמן נראה לוֹ כמוֹ חיוּך מעט על שׂפתיה. כמה נוֹרא היה החיוּך הענוֹג על הפּנים האיוּמים האלה! מתי תכלה לסרוֹק את שׂערה ותרד מן האבן? הנה תפס את מבּטה שנח עליו, אך גם כשהביטה אליו, לא ראה בה כל שינוּי. נראה, שדבר רגיל הוּא לה שאדם עוֹמד וּמסתכל בה. כעץ וכאבן הוּא לה. היא המשיכה בסריקת השׂיער והוֹסיפה לחזוֹר על פסוּקי הזמרה בקוֹל שאין דוּגמתוֹ בין החיים.

בינתיים ראה יוֹחנן שכמה מן המקברים עשׂוּ את מלאכתם והלכוּ משם, ונשארוּ רק מעטים, וזוֹ עדיין עומדת וּמתיפייפת תחת השמיים ועוֹשׂה שׂערה כמין עבודה, כאילוּ לא נתרחש כלוּם בירוּשלים, כאילוּ עיר האלוֹהים עוֹמדת על תלה והמקדש על מכוֹנוֹ והלויים על דוּכנם, והמוֹני אדם עליזים זוֹרמים ברחוֹבוֹתיה, והיא אשה שכּלי זינה עליה מַתקינה עצמה בפוּמבי ליקח ביוֹפיה אנשים עוֹברים בחוּץ. מי היא זו? בת הפקר? מה לה כאן בין המתים והחיים החשוּבים כמתים?

חוֹשש היה שמא יישאר יחידי עם אוֹתה מפלצת, הוֹאיל והמקברים מתמעטים והוֹלכים, ואף על פי כן לא יכוֹל לזוּז משם.

ברגע זה ראה רוֹמאי דוֹחף בלוֹנכי של ברזל את אחד המקברים, והוּא שוֹמע שאלתוֹ של הרוֹמאי:

– מי השוֹטה הלזוּ, חיקוּי מכוֹער זה של אשה – בת טוֹבים אוֹ זוֹנה שבשוּק? חי יוּפּיטר, ברוֹמי לא ראיתי כזוֹ, אפילוּ בשוּקי הזימה של דלת העם אי אתה מוֹצא כמוֹתה.

המקבר הנדקר נזדעזע, אחר יישר את גבּוֹ, לא הביט אל האשה ואמר מתוֹך עצבוּת:

אפשר רוּחה של ירוּשלים היא, שטירפה עליה את דעתה.

דבריו של המקבר החרידוּ את לבוֹ של יוֹחנן והציתוּהוּ ברגש. איזוֹ רוּח גבוֹהה מדברת מגרוֹנוֹ של זה! אפשר אדם זה יוּכל לברר לוֹ מי הסוֹרקת.

ירד והתערב עם שיירי המקברים. כשנתרחק הנוֹגשׂ, נתקרב אל האיש שהשיב את תשוּבתוֹ העוֹקצנית לרוֹמאי ואמר לוֹ:

– מה שאמרת לשחיק עצמוֹת הלה יפה אמרת. דברי פי חכם חן. אפשר תאמר לי, שאיני ירוּשלמי ונקלעתי לכאן לפני החוּרבן – מי האשה הנוֹראה הזאת. ראיתי שלבכם גס בה, ואני – את קרבי היא מחתכת כמוֹ באיזמל. ראית מראיה? שמעת קולה? לא ידעתי כמוֹתה בין החיים. היטיבה, איש טוֹב, עם גלילי זקן ואמוֹר לי, אם ידעת, מי היא זוֹ. לא אשכח חסדך.

האיש נסתכל בוֹ בתמיהה ואמר:

– אף אני, שירוּשלמי אני ואבוֹת אבוֹתי מירוּשלים, איני יוֹדע מי היא. כשנתיים ימים מתהלכת זוֹ בחוּצוֹת ירוּשלים, בוֹררת לה מקוֹמוֹת גבוֹהים, עוֹמדת וסוֹרקת שׂערה, קוֹלעת וסוֹתרת ושרה פּסוּקים של

מזמוּטי חתן וכלה. עוֹברים ושבים אינם נוֹתנים דעתם עליה, והיא אינה נוֹתנת דעתה על עוֹברים ושבים. בתחילה יפה היתה, וּבני תאוה משלנוּ וּמשל נוֹכרים היוּ חוֹטפים אוֹתה וּמטילים בה זוּהמתם, עד שנעשׂתה חוֹלה וכעוּרה ואיבדה את צלם האדם. עיניך הרוֹאוֹת שאין לה צוּרת אדם, כוּלה פּצע וחבּוּרה וּמכּה טריה, כדבר בן אמוֹץ, ועדיין היא מתגלה לפתע פתאוֹם במרוֹמי העיר החריבה בעווֹנוֹתינוּ, סוֹרקת שׂערה לעיני הבריוֹת ושרה פסוּקיה. כמוֹת שהיא עתה אין איש נוֹגע בה, והיא את שלה עוֹשׂה, עד שירחם עליה אחד מצבא הקיסר ויביאנה לחיי עוֹלם הבא. בדוֹמה לנביא האיכּר, שהיה מסוֹבב מקרוֹב ברחוֹבוֹת העיר יוֹם ולילה וקוֹרא: “קוֹל ממזרח, קוֹל ממערב, קוֹל מארבע רוּחוֹת. קוֹל על ירוּשלים וההיכל, קוֹל על חתן וכלה, קוֹל על כל העם”, וּפעם סוֹבב בחוֹמה וקרא בקוֹל אימה גדוֹלה: “אוֹי אוֹי על ירוּשלים ועל העם ועל ההיכל”, וּפתאוֹם הוֹסיף: “אוֹי אוֹי גם לי”, כי אבן שלוּחה מכלי קלע ביד רוֹמאי פגעה בוֹ והמיתה אוֹתוֹ תוֹך כדי נבוּאתוֹ. רוֹב ירוּשלמים הכירוּ אוֹתוֹ.

דיבוּרוֹ של המקבּר, שהיה מחַקה בנעימה את קוֹלוֹ של הנביא הלז, מצא מאוֹד חן בעיני יוֹחנן. נתקרב אליו עוֹד ואמר:

– שפתיים תשק, רבוֹת ראית, רבוֹת ידעת. דבש וחלב תחת לשוֹנך. איני יכוֹל לשכוֹח מה שאמרת קוֹדם לערל הטמא הלז. יפה מאוֹד אמרת… אפשר שמעת מפי אחירים מי היא וּמאין היא עלוּבה זוֹ.

– עדיין אתה שוֹגה באהבתה של לכלוּכית זוֹ? ודאי ששמעתי. יוֹם לפני החוּרבן שמעתי מפּי בחוּר אחד: בת טוֹבים היא מן הטוּרוֹפיאוֹן.

לבוֹ של יוֹחנן כאילוּ נעקר ממקוֹמוֹ.

– אפשר בתוֹ של תוֹדוֹס?

– של תוֹדוֹס או פּפּוֹס – מה נפקא מינה?

– וּמה עוֹד שמעת? אמוֹר, אמוֹר, איש טוֹב. מהר אמוֹר!

הלה נתן בוֹ עיניים שׂוֹחקוֹת:

– מה לזקן שכמוֹתך וּלדברי הבאי כאלה?

שיוה יוֹחנן לעצמוֹ מראה של זקן מנאף, גחן אל אוֹזנוֹ ואמר:

– עשׂה קוֹרת רוּח לזקן, מחר הוּא עוֹבר וּבטל מן העוֹלם.

גחן אליו המקבּר, עד שמצחוֹ נגע בראשוֹ של יוֹחנן ולחש לוֹ:

– שמעתי שהיא ארוּסתוֹ של הלה, מן הגליל.

– ולמה נשתטתה?

– מי יוֹדע. נפש אשה אין חקר. אפשר עזב אוֹתה ונשתטתה מרוֹב צער. אפשר נדקרוּ בני ביתה לעיניה. אפשר נכנסה בה רוּח שטוּת.

אחר כך יישר המקב קוֹמתוֹ ואמר:

– ואוּלי לא היוּ הדברים מעוֹלם. וכי חסרי משוּגעים אנוּ בירוּשלים? גם לפני החוּרבן לא היה רחוֹב בירוּשלים שאין בוֹ כמה וכמה חסרי דעה. וּבשעת המצוֹר והחוּרבן נתרבּוּ השוֹטים בכל יוֹם.

כשראה את עיניו של יוֹחנן הנעוּצוֹת בוֹ, ניענע ראשוֹ ואמר:

– וכי ברי לי שאין אנוּ שנינוּ, אתה ואני, משוּגעים? “והיית משוּגע ממראה עיניך” – ואנוּ לא רק בעינינוּ ראינוּ, בכל רמ"ח איברינוּ טעמנוּ… מה אתה מתסכל בי?…

פתאוֹם נתמלא האיש חימה גדוֹלה, הרים על יוֹחנן את המרה הכבידה שבידוֹ וּביקש להכּותוֹ בה, כשהוּא מצעק:

– כּלך לך, זקן מנוּול שכמוֹתך, זקן אשמאי, פנטקקא שכמוֹתך! כלך לך, וָלא – ארוֹצץ גוּלגוֹלתך. באת לרגל את ערוָתי? מי אתה? סתם שוֹטה אוֹ דילטוֹר?… לא היתה ירושלים חסירה אלא מנוּולים שכמוֹתך שבאת מן החוּץ.

באוֹתוֹ רגע בא הרוֹמאי, עמד בין שניהם ואמר:

– ראוּ, אחרי כל מה שבא עליהם, עדיין העברים ניצים.

אמר ודחף את שניהם בכוֹח זה מזה עד שנפלוּ: המקבּר במקוֹם שעמד ויוֹחנן נתגלגל כמה גלגוּלים למטה.

ד

כנראה, עבר זמן לא מוּעט עד שנתעוֹרר יוֹחנן מן המכּה. כשהתסכל סביביו לא ראה עוֹד לא את הרוֹמאי, לא את המקבר הלה ולא את זוֹ שהיתה סוֹרקת שׂערה. המקוֹם היה שוֹמם וריק מאדם והחמה יוֹרדת ימה, עוֹד מעט ותיעלם מאחוֹרי ההר. רוּח של צינה נשבה וסימרה את בשׂרוֹ שכּאַב עליו כוּלוֹ.

דעתוֹ היתה צלוּלה מאוֹד, אלא שאיזוֹ עצבוּת מצצה בלבוֹ, עצבוּת שלא טעם מימיו כטעמה. כמה בזיוֹנוֹת נתבזה היוֹם, וכל זה כדי למצוֹא עקבוֹתיה של זוֹ, שדמוּתה היתה מְלַוָתוֹ כל השנים הללוּ. עתה, אחרי מה שראה וּמה ששמע, נמחקה הדמוּת מן הלב. ריק הלב מכּוֹל. ראייה לכך, זוֹ העצבוּת המוֹצצת בוֹ. רק לב ריק נמצץ כך. הכּרת בדידוּתוֹ גברה בוֹ. באמת תמיד בוֹדד היה, בין שהיה יחידי, בין שהיה בהמוֹן אדם רב, אך בזוֹ, בבדידוּת בהמוֹן, רגיל היה ולא חשש לה כל כך.

נזכר שעליו למהר ולחזוֹר אל המחנה ואל אנשיו. שם עוֹד מייחלים לדברוֹ, שם עוֹד חרידים האנשים לגלוֹת רצוֹנוֹ בסבר פניו. גם את שמעוֹן רצה לראוֹת. עתה אין בלבוֹ עליו כלוּם, חוּץ מאהבה. באש נחתמה בריתם האחרוֹנה. עתה גוֹרל אחד להם. רק המות יפריד ביניהם.

ניסה לעמוֹד על רגליו ולא יכוֹל. נוֹדע לוֹ שבנפילתוֹ נחבל קשה בשוֹקוֹ. מעתה לא יצטרך להתחפּשׂ עוֹד כצוֹלע, אלא יהא צוֹלע ממש. מעיו המוּ מרעב.

בתוֹך קפלי חלוּקוֹ, מתחת לסחבוֹת, היו טמוּנים מעט פירוֹת יבישים, חצי חררה וּמשהוּ גבינה נוּקשה. הוֹציא ואכל בתיאבוֹן. כבר ימים רבים לא אכל בתיאבוֹן כזה.

החמה עמדה להסתלק. האוֹר דעך. רוּחות טוֹבים נשבוּ משני עברים בבת אחת, כמַמרים זה את זה להגיע אליו. נחיריו התנפחוּ ונצמדוּ אל הרוּחוֹת האלה, ונדמה לוֹ שהם מביאים לוֹ ריחוֹת עריבים: ריח פרי העץ, ריח שׂדה קצוּר, ריח גוֹרנוֹת דגן. כמין שיכרוֹן ירד עליו ורוּחוֹ נאחזה בחלוֹם. פתאוֹם ראה לפניו ברוּר את גוּש חלב המקננת לבנת בתם בהר הגלילי.ראה את עצמו נער קטן, עוֹרך קרבוֹת עם חביריו הנערים ברחוֹבוֹתיה הצרים, העקלקלים במעלה וּבמוֹרד. שמע את קוֹל עצמוֹ בפקדוֹ על צבאוֹ. מתי היה הדבר? שנים רבוֹת עברוּ מאז, שהרי עכשיו הוּא איש זקן. בעשׂרים וחמש שנוֹתיו הוּא כבר זקן. באילוּ נסיוֹנוֹת לא נתנסה בשנים אלה? מה לא שמע, מה לא ראה? מה לא חשב? מה לא פעל? רבבוֹת הרוּגים, מישׂראל וּמעכּוּ"ם, תלוּיים בוֹ. לא נקרא זקן, אלא מי שהרבה מעשׂים. והוּא מעשׂיו עצמוּ משׂערוֹת ראשוֹ. מעשׂים שהיוּ גדוֹלים ונוֹראים ממחשבוֹתיו.

הקיף בעיניו את ירוּשלים החריבה. הכאב לא פסק למצוֹץ את לבוֹ. הלב כאב עד להישבר.

הדימדוּמים כבוּ והיתה חשיכה, חשיכה סמוּרה לפני עלוֹת גלגל הלבנה. זעיר שם נראתה עוֹד בעיר אש מבלחת. גבוֹהה מכוּלן היתה האש שהיבהבה עטוּרת עשן בראש הר הבית. הבניינים המעטים שעמדוּ בשלימוּת וּשלוֹשת המגדלים המתנוֹססים בחבוּרה הטילוּ אימה בקוֹמתם הגבוֹהה המחוּתכת

בתוֹך החלל. הכּוֹל נעשׂה ברוּר כל כך: חוּרבנה של ירוּשלים הוּא שלם. השׂוֹנאים ערוּ אוֹתה עד היסוֹד. לא רק בית המקדש הפך תל אבנים, פיח ואפר, גם הרחוֹבוֹת, השווקים והחוּצוֹת נהרסוּ ונשׂרפוּ. מה שהניחוּ כלי המפּץ והקרדוּמוֹת, כילתה האש. סדני העץ הבוֹערים, הטבוּלים בנפט, שזרקוּ הרוֹמאים במכוֹנוֹתיהם, הביאוּ את האש לכל פינה וּפינה וגרמוּ שׂריפוֹת שאינן פּוֹסקוֹת. ולא רק הבניינים נחרבוּ גדוֹל מחוּרבן הבניינים חוּרבן האנשים. מהמוֹן האדם שבעיר נשארוּ רק מעטים, בעיקר זקינים וּזקינוֹת, בעלי מוּמין ותינוֹקוֹת. חרסי אדם. אלא שלא נהרגוּ ניצוֹדוּ ונכבּלוּ והוּבלוּ צפוֹנית מערבית, אל ערי החוף, להימכר לעבדוּת עוֹלם. רק עמהם, עמוֹ ועם שמעוֹן, עוֹד ישנם כמה אלפים מעזי העם, עזי מות, כל בחוּר וטוֹב. רוּחם של אלה לא נשברה אחרי כל מה שעבר עליהם. עוֹד הם בוֹטחים על מצבּיאיהם, וּביוֹתר עליו, על יוֹחנן היוֹדע יוֹתר משמעוֹן לכסוֹת על כל תוּרפה ברוּחוֹ. בצנעה גם שמעוֹן, זה עמוּד השחם, נשען עתה עליו, על בעל הגוּף החלוּש ורב המיחוּשים. אוֹמנם כן, איזה כוֹח לא מן הארץ יצוּק בוֹ. לא אחת הטיל עליו כוֹח זה אימה גדוֹלה.

הכאב מצץ בלבוֹ הריק, שלא היה בוֹ כל מוֹרא וכל צער. אף על פי שהיתה לוֹ ידיעה ברוּרה, שלא ישוּב עוֹד לראוֹת את ירוּשלים. היה בוֹ העצב המדכּא ביוֹתר – עצב בלי צער.

שוּב אימץ כוֹחוֹ לעמוֹד על רגליו, והפעם, עם כל עוֹצם המכאוֹב בשוֹקוֹ, עלה בידוֹ לקוּם. עמד רגע כפוּף וחיכּך בחזקה את בשׂר יריכוֹ להפיג כאבוֹ, וּביגיעה רבה התחיל מהלך במקוֹם. לאן ילך בחשכת הלילה? אין רוֹאים דמוּת אדם בחוּץ, חוּץ מן המשמרוֹת המחזרים ואבוּקוֹת עשינוֹת בידיהם. גדוֹלה סכנה לילך עתה יחידי בין החרבוֹת. כל הנתפס נחקר בעינוּיים. עליו להישאר כאן, בפינה שוֹממה זוֹ, כל הלילה עד שיאיר היוֹם ויוּכל לצאת וּלהתערב שוּב עם הנמוֹשוֹת, שהרוֹמאים אינם נוֹתנים דעתם עליהם, עד שיגיע אל המחילה ויחזוֹר למקוֹמוֹ.

חזר וישב על הארץ. הוֹציא את שיירי המזוֹן שבחלוּקוֹ ואכל הכּוֹל. הפּירוֹת מצוּמקים וקשים היוּ, אבל שוֹפעים מתיקוּת טוֹבה. הוּא לעס אוֹתם בשיניו החזקוֹת על הקליפה והחרצנים וחש שכוֹח חדש הוּצק בוֹ. אילוּ נמצא לוֹ עוֹד נטף מים לשתות! נטף מים קרים!

זכר שעוֹד מעט ותזרח הלבנה. זחל משם אילך ואילך לבקש לוֹ מקוֹם מסתוֹר מצינה וּמעין בוֹלשת. זחל בין תלי אבנים ועפר עד שנמצא לוֹ מעין כוּך עמוֹק. נתכנס לתוֹכוֹ כוּלוֹ, נתן את אגרוֹפוֹ תחת ראשוֹ וקרא לשינה. מתוֹך שהיה עייף ויגע, אך מעיו שׂבעים ולבוֹ פנוּי מפּחד – התחיל מיד מתנמנם. מתוֹך נימנוּם עוֹד נראתה לוֹ תמוּנת המטוֹרפת הסוֹרקת שׂערה, אבל מיד שינתה צוּרתה וניטשטשה ונתעלמה. נוֹח לוֹ שנתעלמה. עכשיו הוּא בן חוֹרין לגמרי… מירוּשלים וּמכל אשר בה… אי מזה פרצה פתאוֹם יללה של תנים, כקוֹל המוֹני ילדים מוּכּים, כקוֹל מַבכּירוֹת מַקשוֹת לילד, כקוֹל כוֹרעים לטבח. הקוֹלוֹת האלה בדוּמיית הערב התדפקוּ על אוֹזניו וּביקשו לחדוֹר לתוֹך נפשוֹ, אך לא עצרוּ כוֹח להשבית את השינה המתוּקה שלפתה אוֹתוֹ בחזקה. רק הירהוּר אחד נתהרהר בוֹ: “זוֹ ירוּשלים מקוֹננת על עצמה… זוֹ ירוּשלים מבכּה את חוּרבנה… זוֹ ירוּשלים… ירוּשלים…” עד שכּלה ההירהוּר בשינה שאין עמה כל הרגשה. – –

כשניעור משנתוֹ כבר האיר היוֹם בגבוּרת שמש והאוֹר הגיע עד פניו. הרתיע עצמוֹ מן הכּוּך, פישר את בגדיו על גוּפוֹ וכיתף את המרה, תיקן צוּרת הזקן שלבש, נטל באצבעוֹתיו מאבק האבנים וּבזק על שׂער ראשוֹ וּזקנוֹ ועל גביניו, ויצא לדרך.

בבוֹקר זה נראוּ על פני חוּץ אנשים רבים מתמוֹל שלשוֹם, וּבתוֹכם גם טף מעט, יוֹתר ממה שהאמינוּ כי נוֹתרוּ בחיים. ראה בין הנשים אחדוֹת שלבשוּ שׂמלת חג וּבידיהן שׂקים וסלי נצרים ללקט לתוֹכם מעט זרדים אוֹ פסוֹלתם של מזוֹנוֹת. בין הבריוֹת נראוּ גם כמה נוֹכרים, שקל היה להכירם על פי לבוּשם ועל פי מה שניענעוּ בראשיהם בחנוּפה ללגיוֹנאים. המקברים היוּ עתה מעטים מאוֹד, ויוֹחנן ידע שעליו למהר וּלהסתלק מכאן. לפי ידיעוֹת ברוּרוֹת שהיוּ בידיהם עוֹמד טיטוּס לתקוֹף אוֹתם מחר אוֹ מחרתיים. ידיעוֹת שאנשיהם מביאים להם לא כיזבוּ מעוֹלם. עליו אפוֹא למהר ולחזוֹר. כך גם הבטיח לשמעוֹן שלא גרס את הליכתוֹ ולא ידע מה תכליתה.

הרוֹמאים כבר העסיקוּ חבוּרוֹת מאנשי ירוּשלים הנשארים בעבוֹדוֹת של סילוּק ההריסוֹת ותיקוּן דרכים וּבניינים לצוֹרכיהם. נשמעוּ קריאוֹת המנצחים על המלאכה ואנקוֹת העוֹבדים. ממקוֹם גבוֹה אחד ראה עוֹד חבל שבוּיים משתלשל ויוֹרד במדרוֹן לצד מערב וכלי זינם של השוֹבים מתנוֹצץ בחמה.

כפף ושבר את גוּפוֹ וצלע בצידי דרכים וּבין אבנים, מכוין פסיעותיו כדי להגיע מהרה לטבּוּר העיר.

ה

באוֹתה שעה הלך ערך הזקן, מן הסנהדרין של רבי שמעוֹן בן גמליאל שבטלה, מַטלית טבוּלה במים על שׂיבת ראשוֹ, והוּא מפסג במעלה גבעה אחת. בידוֹֹ כלי חרס קטן, עטוּף אף הוּא במטלית רטוּבה, והוּא לוֹחץ את הכלי אל לבוֹ כחָס עליו שלא יאַבּד טיפּה. פסיעוֹתיו דקוֹת היוּ, פסיעוֹת של זיקנה העוֹשׂה מעשׂיה בזהירוּת יתירה, אך קוֹמתוֹ זקוּפה וּמראה פניו הכחוּשים והיבישים עטוּרי שׂער השׂיבה הקלוּש כאחד מאצילי ישראל. לבוֹ היה מלא רגש שׂמחה על שסייעוּ לוֹ מן השמיים למלא את הכלי חלב חי, חלב שנחלב לעיניו מן העז. מעט חלב זה, בטוּח היה, יציל את האלמנה ההרה שבביתוֹ ממיתה, אוֹתה ואת העוּבּר שבמעיה. וּלואי שיביא את החלב בשלוֹם לביתוֹ! יוֹדע הוּא שפיקוּח הנפש גדוֹל.

ביתוֹ היה בנוּי לתלפּיוֹת ליד בריכת הנחשים, במקוֹם שנפגשוֹת התעלה התחתוֹנה והתעלה העליוֹנה, מקוֹם שהיוּ מגוּריהם של כמה מעשירי ירוּשלים, ועכשיו לא נשתייר מביתוֹ אלא חצי מרתף מקוֹרה. בבית של עשיר גם המרתף עשׂוּי לדוּר בוֹ. והוּא דר שם ארבעה ימים עם אלמנה מעוּבּרת שנמלטה אליו מפני רוֹדפיה מבקשי נפשה.

הוּא יצא מביתוֹ עם הנץ החמה, עבר את שער האסיים ואת פּאת הטוּרוֹפיאוֹן ואת נחל השילוֹח (שלוֹש קוֹרוֹת עוֹד היוּ מוּטלים עליו למעבר) וירד כמהלך מחצית השעה בנחל קדרוֹן. לבוֹ אמר לוֹ שימצא שם אחד הרוֹעים, מאלה שרגילים היוּ לבוֹא לירוּשלים עם עזיהם למכוֹר את חלבם. גם אתמוֹל הלך שמה ולא מצא איש, אבל הבוֹקר בא כנגדוֹ רוֹעה אחד, שריסי עיניו היוּ רוֹעדים מאז ראה ראשוֹנה את הבית בוֹער באש. הרוֹעה, אך ראה אוֹתוֹ, השתחוה לוֹ וקרא לוֹ “רבי”. נתברר שהרוֹעה הכירוֹ, אף היה פעמים אחדוֹת בחצר ביתוֹ וידע שהוּא אחד מן הסנהדרין, אף על פי שלא ידע את שמוֹ. כששמע את חפצוֹ של ערך כבש את עזוֹ, ישב תחתיה בשׂמחה וּמילא לוֹ את הכלי חלב מעלה קצף. כשקיבל מידי הזקן את האיסר, נשק לוֹ למטבע ואמר: “ראה, זה ברכה יביא לי. זה האיסר הראשוֹן שקיבלתי מאז החוּרבן. אשרי שבא מידך, רבי. בטוּחני שיביא לי מזל”. והבטיחוֹ לחלוֹב לוֹ כאן גם מחר וגם בכל בוֹקר וּבוֹקר, עד שיוּכל לבוֹא עם העז לתוֹך ירוּשלים ולחצירוֹ כבראשוֹנה. וּמרוֹב התרגשוּת ביקש לנשק את חלוּקוֹ של האיש הקדוֹש.

עתה חוֹזר ערך בדרך שהלך בה. חרד הוּא שיגיע לביתוֹ לפני חוֹם הצהריים, כדי שהחלב לא יספיק להחמיץ. לשם כך נטל עמוֹ מטלית וּטבלה במי השילוֹח לעטוֹף בה את כלי החרס לצננוֹ. בטוּח היה: קורטוֹב החלב יביא ישוּעה והצלה לאלמנה עלוּבת הנפש.

כשהגיע שוּב לשער האסיים ראה זקן צוֹלע וּבא כנגדוֹ, גוּפוֹ שבוּר וכחוּש והוּא נוֹשא על כתיפיו מרה גדוֹלה כדרך קוֹברי המתים, זקנוֹ הפּרוּע מלוּכסן לוֹ על לבוֹ והוּא חוֹתר לעלוֹת אל טבּוּר העיר. הזקן עמד לפוּש קימעה והביט על סביבוֹתיו. כשראה את ערך מתקרב וּבא כאילוּ נשתל במקוֹמוֹ, פשט את ראשוֹ והסתכל בוֹ בלי הרף.

ערך היה תמיה, שגם זקן תשוּש כזה עוֹסק בקבוּרת המתים, שהרי הלגיוֹנאים בדרך כלל פוֹטרים אוֹתם מעבוֹדה, ורצה לראוֹתוֹ מקרוֹב. כשהיה רחוֹק ממנוּ כדי שתי פסיעוֹת, אמר לוֹ להלה:

– שלוֹם למר. פסוּ מתים מחלק זה של העיר. חזוֹר למקוֹמך.

האיש נתן בוֹ מבט מזרה אימה, מבט שנראה לוֹ כמוּכּר, ואמר:

– שלום למוֹרי ורבי.

מיד עלתה מחשבה בלבוֹ של ערך: מתחפּשׂ…

– שלוֹם לאבי אלעזר. – חזר ואמר האיש.

הקוֹל הדוֹבר היה צעיר וּמוּכּר מאוֹד. עכשיו ברי לוֹ לערך: האיש מתחפּשׂ, ואין לוֹ, לערך, הרשוּת לגלוֹת את הלוֹט מעל פניו. דיוֹ שהלה מגלה לוֹ כי מתחפּשׂ הוּא. עליו להיזהר שלא יתחייב חלילה בנפשוֹ.

ערך הסתכל אילך ואילך, וּכשראה שאין אנשים בקרבת מקוֹם שאל:

– מאין וּלאין, בני?

– מן התוֹהוּ אל התוֹהוּ

– “לא לתוֹהוּ בראה” כתוּב. – השיב ערך.

– הוּא בראה והוּא מחזירה לתוֹהוּ. אנוּ רק מסייעים לוֹ במלאכתוֹ. כלוֹמר, עוֹשׂים רצוֹנוֹ.

וּצחוק לא נעים עיוה את פניו. אחר שאל:

– וּמאין אתה בא, מוֹרי ורבי? איני שוֹאל לאן אתה הוֹלך, שזוֹ הדרך לביתך. פעמים אחדוֹת הייתי בביתך עם אלעזר בנך, אף שמעתי דבר הלכה מפיך, ונעשׂית רבי שלא מדעתך. ביקשתי למשוֹך את בנך לצידנוּ ולא עלתה בידי. היכן הוּא אלעזר? עוֹדנוּ חי?

– סבוּרני שהוּא חי והוּא ביבנה. הלך אחרי בן זכאי.

– כך יאה לוֹ לבעל תוֹרת הלב הטוֹב. וּמה אתה נוֹשׂא בכדידית זוֹ?

חשד כלשהוּ ניצנץ בלבוֹ של ערך: אפשר הוּא זה… באמת זכוּר לוֹ, שראה אוֹתוֹ פעמים עם אלעזר בביתוֹ. אך שמר את פיו, שלא לגלוֹת את חשדוֹ. לא לחינם אמר פעם בן גמליאל, כטוֹב לבוֹ עליו: “לא מצאתי לגוּף טוֹב משתיקה – הוּא ערך”. שתקן גדוֹל היה כל ימיו. אבל צרוֹת אחרוֹנוֹת הוֹציאוּהוּ משתיקתוֹ. וּמיוֹם שבאה אוֹתה אלמנה לביתוֹ לא פסק פיו מדיבוּר, כדי להוֹציא מלבה את הרצוֹן לטרוֹף את נפשה. דיבוּרוֹ בימים אלה היה מרוּבה מכל מה שדיבר כל ימיו.

הסתכל יפה בפניו של האיש וחשדוֹ נתחזק בלבוֹ. ריכך את קוֹלוֹ ואמר:

– מנחל קדרוֹן אני בא, בני. מן השמיים זימנוּ לי רוֹעה ועזוֹ וּמכר לי הרוֹעה מעט חלב בשביל האשה האלמנה היוֹשבת עמי במרתף ביתי. את בעלה עשׂוּ סרדיוֹטי רוֹמי כּכברה לעיניה. גם אוֹתה ביקשוּ להרוֹג, וּברחה מהם ונתקלעה למרתפי.

– קרוֹבה לך האשה?

– לא שאירה ולא קרוֹבה. מר המות הבריחה אלי למחרת החוּרבן. הצעתי לה מעט קש שהיה לי בפינת המרתף והשכבתיה עליו. ראיתי שהיא מעוּבּרת וּקרוֹבה לילד, ויש כאן פיקוּח שתי נפשוֹת. דעתה לא היתה שפוּיה עליה מרוֹב ייסוּרים. תמיהני שייסוּרים שבאוּ עליה לא הקדימוּ יציאת הולד. לא רצתה לקבל מעט מזוֹן שנתתי לה. היתה צוֹעקת: “למה לי חיים ועמינדב נהרג לעיני? ארוּרוֹת רגלי שנשׂאוּני משם. אילוּ נשארתי הייתי נהרגת עמוֹ”. וכיוֹצא באלה דברים שהייאוּש שׂם בפיה. בקוֹשי החזקתי בה שלא תברח החוּצה. שלוֹשה ימים ושלוֹשה לילוֹת היתה צוֹעקת וּבוֹכה, עד שניטל קוֹלה ונשרוּ ריסי עיניה. רק אתמוֹל בבוֹקר שקטה רוּחה ונתרצתה לאכוֹל גרוֹגרת אחת ולכסוֹס כמה גרגרי חיטים שנתתי לה. אבל ראיתי שהיא הוֹלכת למוּת, אם לא אַברה אוֹתה מעט מזוֹן מחַזק, בשׂר אוֹ ביצה אוֹ מעט חלב. נשבעה לי, שתמתין לי על משכבה עד שאחזוֹר ואביא לה משהוּ. ירדתי אתמוֹל לנחל קדרוֹן ולא מצאתי כלוּם, והיוֹם ראה – כלי מלא חלב חי, טוֹב, מחייה נפשוֹת.

ערך הרים מעט על הכדידית והראה אוֹתה לבעל דברוֹ, שעמד בלי תנוּעה ועדיין הצחוֹק המוּזר מעוה את פיו. אחר הרים את המטלית והראה לוֹ את מראה הלבן בכלי.

– חלב. חלב בהקיץ, לא בחלוֹם.

– וּשאר בני ביתך, רבי וּמוֹרי? – שאל הלה.

יחידי נשארתי מכוּלם. אשתי מתה ברעב. במשך כמה חדשים היתה מסתירה מכוּלנוּ שאינה אוֹכלת כלוּם, כדי שלא תקפח לגימתם של האחירים בבית. כוָנתה הטהוֹרה יצאה לבטלה: שני בַני וּשני חתני נהרגוּ במלחמה. בנוֹתי וכלוֹתי עם ילדיהם נמלטוּ על גבי חמוֹרים מן העיר אל קרוֹבי באחד הכפרים הרחוֹקים ונפלוּ בידי ליסטים. בעל החמוֹרים חזר יחידי והביא לי סימנים ברוּרים. היה עמהן ממוֹן רב, שנתתי להן. בטוּח אני, שהממוֹן הכשילם והביא עליהם כלייה. אין דרכם של ליסטים בימינוּ להניח עדוּת לליסטוּתם. פיקחים ואכזרים הם.

– ולמה רצוֹנך לקיים את האשה לחיי חרפּה ואת זרעה להיוֹת עבד עוֹלם? למה תרחם בשעה שהוּא, כביכוֹל, “הרג ולא חמל”?

ערך הקריב את עיניו הזקינוֹת אל הדוֹבר בוֹ. החשד שבלבוֹ קיבל חיזוּק. כן, הוּא הוּא. מתחת לאבק הלבן הציץ השׂיער הצהוֹב. אלוּ העיניים היוֹקדוֹת. זוֹ הנשמה היהירה בכאֵבה וּבטירוּפה…

נזדקף כנגדוֹ ואמר בקפידה:

– והרי היה עמנוּ כל הימים אחד, שהיה טוֹען תמיד: ירוּשלים לא תפּוֹל, כי אלוֹהים חוֹמה עליה. מגילות כתב וּשלחן בסתר לכל פינוֹת העם, וכך הלהיב כל בחוּר וטוֹב למלחמה של ייאוּש. גם את אלעזר בני ביקש לכבוֹש ולמעשׂיו. וכי אין דבריו האחרוֹנים סוֹתרים את הראשוֹנים?

– כן, האחד קיים את דברוֹ, אך השני, זה שבשמיים, לא קיים. הבטיח ולא קיים.

משמר של שלוֹשה לגיוֹנאים אחוּזי כידוֹנים צצוּ פתאוֹם מאחוֹרי בית ועברוּ סמוּך להם. הגדוֹל שבהם התבוֹנן בשני הזקינים המסיחים זה עם זה. ניענע בראשוֹ ואמר משהוּ לחביריו. שלוֹשתם צחקוּ בקוֹל רם והלכוּ לדרכם.

– כמה עיורים הם. אילוּ ידעוּ משהוּ – לא היוּ צוֹחקים ועוֹברים.

ערך הרים כנף חלוּקוֹ וקינח את חוּט המים היוֹרד מעל פניו מן המטלית הלחה שעל ראשוֹ. עתה ידע ברוּר, שהלה, הגלילי, עוֹמד לפניו. אף על פי שידע כי חלק גדוֹל מירוּשלים בעטיוֹ נחרב, לא היה בלבוֹ עליו ולא כלוּם. אמר:

– זה מזלם של בני אדם, שאינם יוֹדעים הכּוֹל. אלוּלא שאני אץ להחיוֹת את העלוּבה, הייתי מבקש ממך לישב עמי כאן על האבן, כדי להסיח עמך בגוּפי דברים. הרי אתה קוֹרא לי “מורי ורבי” – אפשר יש עוֹד בידי ללמדך משהוּ. לבי אוֹמר לי שלא אשוּב לראוֹתך.

– יוֹדע אני, מוֹרי ורבי, שלא נראה עוֹד זה את זה. שנינוּ, אני וחבירי, גמרנוּ להגיע למצדה. שם נקדש שם ישׂראל קידוּש אחרוֹן.

– במה?

– במיתתם של אלפים. אם חרוֹנוֹ של מנהיג העוֹלם כּבה, נעשׂה את חרוֹננוּ אבוּקה שתאיר עד סוֹף כל הדוֹרוֹת.

– ואם תעירוּ בזה שוּב את חרוֹנוֹ?

– ישפוֹך אוֹתוֹ על הגוֹיים!

– והרי אמר איתן האזרחי: “עוֹלם חסד יבּנה”!

– איני רוֹצה בבניינוֹ של עוֹלם אלא בחוּרבנוֹ.

– תינוֹק, תינוֹק, ויש בידך להחריבוֹ?

– נכריח אוֹתוֹ, כביכוֹל, להחריבוֹ. כלי חרס טמא זה אין לוֹ תקנה אלא שבירה. אני רוֹאה את החרב המטפטפת דם לבוֹ של ישׂראל תלוּיה בשמיה של רוֹמי.

באוֹתוֹ רגע ירד עליהם משק כנפיים רבוֹת. היוֹנים הלבנוֹת והשחוֹרוֹת התלהלהוּ וּפירפּרוּ מעל לראשיהם. ערך נשׂא ידוֹ, הראה על השמיים הזכים, על בעלי הכנף הטהוֹרים המשׂחקים בהם, אחר כך נטה ידוֹ על נחל קדרוֹן ועל הרי מוֹאב הרחוֹקים, ואמר בקוֹל נרגש:

– יופי זה – כלי טמא הוּא? יכוֹל הוּא להתקיים לעוֹלמי עד, אם לא יחסר דבר אחד – את מידת הרחמים.

– ואיך תעוֹרר אוֹתה והיא מסתתרת בעקשנוּת אכזרית שאין דוּגמתה?

ערך גחן אליו ולחש:

– על ידי רחמי אני אעוֹרר שוּב את רחמיו הוּא. בצלמי אעשׂה את האלוֹהים. מה אני רחוּם אף הוּא רחוּם. הן, הן.

יוֹחנן הסכל בוֹ בתמיהה:

– אלמלא ערך אתה, מגדוֹלי הסנהדרין, זקן בחכמה וּבשנים, מוֹרי ורבי, הייתי אוֹמר: חלילה נטרפה דעתך עליך מרוֹב ייסוּרים, שאני שוֹמע מדבריך אמוּנה בלי סוֹף וכפירה בלי סוֹף. שכך קיבלתי מבן זכאי: סתירה ברוּח – שבר ברוּח.

– הן, כפירה בדין. – מילמל ערך, כשהוא מנענע בידוֹ הפנוּיה, מוּכן לילך משם.

– ואני איני רוֹצה ברחמיו על כל מעשׂיו. איני רוֹצה. איני רוֹצה. “על כל מעשׂיו” גם הגוֹיים במשמע, אלה שמענים אוֹתנוּ, שמשפּילים אוֹתנוּ, שמוֹחקים את צוּרתנוּ מימי פרעה וּנבוּכנדאצר ואנטיוֹכס ועד היוֹם ועד סוֹף כל הדוֹרוֹת – לא, לא, איני רוֹצה. תמוּת נפשי עם פּלשתים. נפשנוּ כבר מתה. עתה יש לנוּ בקשה אחת בלבד: תמוּת נפשם של פלשתים!

ערך גחן אליו שוּּב:

– אלמלא אתה משׂים עצמך תלמידי, הייתי אוֹמר נטרפה דעתך עליך מרוֹב ייסוּרים. אהבת ישׂראל בלי סוף וּכפירה בלי סוֹף.

– כן, כפירה ברחמים. וּלואי שתאריך ימים, רבי, ויגיעוּ לאוֹזניך מעשׂי שנינוּ: שלי ושל שמעוֹן. אנוּ זוֹרעים את זרע המרדוּת באוּמה זוֹ עד עוֹלם, עד עוֹלם.

– וּלואי שלא תוּצא להוֹרג לפני שתגיע לזיקנה ותבין סוֹד קיוּמוֹ של עוֹלם וקיוּמם של ישׂראל.

– אפשר שנינוּ איננוּ שפוּיים בדעתנוּ. אתה הוֹלך לקיים חיים של כלוּם ואני הוֹלך להחריב חיים של כלוּם. מעשׂי שנינוּ דברים בטילים. אף אל פי כן הדין עדיף, שהוּא מקיים את הרעיוֹן, מה שאין כן הרחמים שהם מבטלים אוֹתוֹ.

– הרחמים מקיימים את הנפש. אם אין נפש – רעיוֹן למה? רעיוֹן, רעיוֹן, רעיוֹן רוּח…

– דמינוּ צוֹעקים מן האדמה, ואתה אוֹמר רחמים? רחמים, שמרוֹב זיקנה אינם יכוֹלים לקיים אפילוּ יתוּש אחד.

– ראה, בני, השמיים מה אומרים: דעתנוּ צלוּלה וּטהוֹרה. אחרי זיקין וּזועוֹת, אחרי חשרת מים וּמבּוּלים, אנוּ חוֹזרים וּמאירים וּמחממים לארץ ולדרים עליה. הן, הן, כך מספּרים השמיים מעוֹלם ועד עוֹלם. וּמה אנוּ הבריוֹת צריכים: אלא רחמים, רחמים. גם יוֹנים טהוֹרוֹת אלוּ באויר הוֹגוֹת: רחמים, רחמים. גם אוֹזני הזקינוֹת שוֹמעוֹת קוֹלן. הן, הן.

– דין, דין! – החזיר יוֹחנן בקוֹל מרדוּת. הוֹריד את המרה מעל כתיפוֹ והכּה בה על גוּש עפר שלרגליו ונתפּוֹרר.

– כך סוֹפה של מלכוּת הרשעה – דין, דין… – מילמל ונתרחק במעלה הדרך בלי אמירת שלוֹם.

ערך לחץ אל לבוֹ את כלי החלב ושלח רגלוֹ לילך. אבל לפני שפּסע פסיעה נשׂא את עיניו אל הר הבית וראה את חוֹרבוֹתיו העשינוֹת עדיין. נמלאוּ עיניו דמעוֹת ולחש לנפשוֹ המתרגשת עליו:

– בית פלטין שלי, בית יקר שלי, בית מלכוּת שלי…

וכשהוּא חוֹזר ודוֹבר מלים אלה ועיניו זוֹלגוֹת דמעוֹת, ירד בזהירוּת בשביל המוֹליך אל המקוֹם שהיה ביתוֹ.

תש"ו

---

הנשאר בטולידה

מאת

אשר ברש

א

לאשתוֹ של דוֹן אברהם סֶניוֹר, שׂר המוֹכסים העשיר בטוֹלידה, פוֹרטוּנה לבית די לאַמיגוֹ, היוּ שבעה אחים: שישה קטני קוֹמה וּבעלי בשׂר, אנשים אמיצים ואוֹהבי חיים, עוֹשים עוֹשר ברעש וּביד רמה, והאחד, יוֹסף, שנקרא בלשוֹן עם הארץ דוֹן חוֹסי די לאַמיגוֹ, היה ההפך מאחיו: קוֹמתוֹ גבוֹהה ודקה, פניו אצילים וּשליוים, כל הליכוֹתיו בנחת וּבנעימוּת וּבנטייה לעצבוּת, ועסקוֹ – מסחר כתבי יד עתיקים בכמה לשוֹנוֹת, בפרט בלשוֹן יון ורוֹמי וערב. היוּ תחת ידוֹ גם כמה כתבי יד עבריים, רוּבּם שירים וּפרקי פילוֹסוֹפיה מן המאה הי“א והי”ב, אך את אלה לא מכר, כי שיעשע בהם את נפשוֹ כבדבר קוֹדש. מוּמחה גדוֹל היה במקצוֹעוֹ. אמרוּ עליו: הוּא מכּיר ערכוֹ של כתב יד על פי ריחוֹ. כבן ארבעים היה האיש וּבעל ניסיוֹן כזקן מוּפלג. לא הוֹציא מפיו דבר בטל, לא שׂחוֹק ולא קלוּת ראש. בלבוּשוֹ הנאה והמדוּקדק היה מראהוּ כאחד משׁוֹעי ספרד היהירים. ראשוֹ הקטן עם חוֹד זקנקנוֹ השחוֹר, בתוֹך גלגל המלמלה הצחוֹרה שלצוארוֹ, שיוה לדמוּתוֹ משהוּ ילדוּתי. עיניו הנדיבוֹת, כשנחוּ על אדם, כאילוּ השרוּ את המנוּחה בלבוֹ. כמה כמרים ושׂרים שוֹחרי דעת, רוּבּם מזרע האנוּסים, ידעוּהוּ וחיבּבוּהוּ, שהיוּ קוֹנים מידוֹ כתבים יקרים והכירוּ את רוֹחב ידיעוֹתיו בכל דבר ספר וּמדע. מימיו לא נכנס בויכוּח עם איש, אך על כל שאֵלה שנשאל היה משיב תשוּבה קצרה וּפסוּקה. וּתשוּבתוֹ היתה כדבר האוּרים והתוּמים. מתוֹך שהיה שוֹמע כל דעה זרה באוֹרך רוּח, נראה כאדם שאינוֹ אדוּק בדת אבוֹתיו, וכן חשבוּהוּ רבים, אבל בלבוֹ דלק נר תמיד של אמוּנה.

יוֹתר מכוֹל אהבוֹ ההגמוֹן רחב הדעת, איש הלבב קוֹטינחוֹ מאַלגבּרה שבפּוֹרטוּגל, שהיה בא לעתים אל בית ידידוֹ בקשׂטיליה לראוֹת את אוֹצר כּתביו, אוֹ שהיה מזמינוֹ לבוֹא אליו עם תיק המגילוֹת; ויש שהיוּ עוֹשים יחד יוֹמיים אוֹ שלוֹשה ימים מתוֹך בדיקת הכתב לקבוֹע את זמן חיבוּרוֹ וּמחברוֹ. אך מיוֹם שהוּנהגה האינקויזיציה בספרד לא דרכה רגלוֹ של ההגמוֹן על אדמת קשׂטיליה, כי היתה לוֹ מוֹרת רוּח.

אשתוֹ של דוֹן חוֹסי היתה בת רב בשׂיביליה, אשה רכּת מזג וידוּעת חוֹלי, שמיוֹם חתוּנתה היתה נוֹשׂאת עיניה אל בעלה כאל מלאך אלוֹהים. מששת הילדים שילדה לוֹ מתוּ חמישה במחלוֹת שוֹנוֹת, ונשאר בחיים רק נער אחד, בן תאוֹמים. כשהיתה בת שלוֹשים ושלוֹש עמדה מלדת, וגדוֹל היה צערה על כך וּפניה השוֹקטים לא היוּ לה עוֹד. כשהשׂיגה ידוֹ קנה לוֹ דוֹן חוֹסי טירה קטנה מידי אציל קשׂטילי שנידלדל בלוֹס פּאלאציוֹס (לא זוֹ שבאנדאלוּס) על גבעה רבּת עצים בדרוֹמה של טוֹלידה, נשקפת על עמק ברכה שוֹפע מים וירק וצבעי פרחים וטירוֹת פזוּרוֹת בתוֹכם (הוּא העברי היחידי שבא לגוּר בפרבר נוֹצרי זה), שלא כטוֹלידה הסלעית והחשוּפה.

רוֹב ימיו בילה דוֹן חוֹסי בעליית הגג של טירתוֹ, שהיתה חדר מרוּוח מאוֹד, כוּלוֹ עשוּי ארוֹנוֹת נחוֹשת ניצבים אל הקירוֹת וּבהם טמוּנים ספריו וּמגילוֹת כתביו היקרוֹת. לכל ארוֹן מפתּח אחר, וכוּלם חרוּזים על רצוּעה דקה של עוֹר וחגוּרים על מוֹתניו מתחת למעילוֹ. אף על פי שאוירה היבש של לוֹס פּאלאציוֹס הרחוֹקה מנהר טאחוֹ יפה היה לשמירתם של כּתבי יד, היה שוֹקד על ארוֹנוֹתיו לאַוררם ולמשוֹח דפנוֹתיהם בשמן אוֹרן וּבוֹדֵק את הכתבים בזכוּכית מגדלת שעל עינוֹ, בוֹדקם ולוֹמדם כאחת. רק בימי שבת וּמוֹעד היה סוֹעד על השוּלחן עם בני ביתוֹ בדירתוֹ שלמטה, אבל בימוֹת החוֹל היתה אשתוֹ מביאה לוֹ ארוּחתוֹ לעלייה, כדי שלא יוּבטל ממלאכתוֹ, מלאכת הקוֹדש, שהיה מדקדק בה עד לקפדנוּת.

גיסוֹ, איש השׂיבה הזריז, דוֹן סניוֹר, משען אוֹצר המדינה וּפטרוֹן העדה הישראלית, איש סוֹדם של הזוּג המלכוּתי ושל הרב הישיש רבי יצחק אבּוּהב, היה קנא לדת ישראל והיה חוֹשב את חוֹסי לאדם קל בענייני אמוּנה. חשוּד היה בעיניו, שכאחדים ממשׂכּילי היהוּדים בקשׂטיליה, נוֹטה הוּא ל“טוֹליראנציה”, תיבה זוֹ שגם חסידי עם הארץ, שוֹנאי האינקויזיציה, היוּ מבטאים אוֹתה בעקימת שׂפתיים. ואין תימה בדבר: אדם שקוֹרא כּתבים בשבע לשוֹנוֹת אי אפשר שלא יהיה סוֹבלן בענייני דת. השמוּעוֹת שלא פסקוּ על מחשבת הזוּג המלכוּתי (בעצת כלבי הדמים מן הכהוּנה) להגלוֹת בקרוֹב את היהוּדים מספרד כוּלה השכינוּ חרדה גדוֹלה בלבוֹ של דוֹן סניוֹר, וּמסוּפק היה אם גיסוֹ זה, המעוֹרב עם כמרים והגמוֹנים, יוּכל לעמוֹד בעת המַסה הגדוֹלה הקריבה ובאה. בשאר גיסיו, כמוֹ בבניו וּבחתניו לוֹקחי בנוֹתיו, אף כי אנשים פשוּטים היוּ ולהוּטים אחרי קנייני החוֹמר, היה בטוּח יוֹתר. על כן הרבה להגוֹת בוֹ ולהזכיר שמוֹ בדאגה רבה.

אשתוֹ של דוֹן חוֹסי, דוֹנה רוֹזה, היתה מדקדקת בשמירת דיני ישראל וּמנהגיו, כמקוּבל בידה מבית אביה הרב, וגם האמה הקאתוֹלית הזקינה, שהביאה עמה מבית אִמה בשׂיביליה, ידעה רוֹב מנהגי היהוּדים, ולא פעם קרה, שהזכירה לאדוֹנתה את חוֹבתה בענייני דת. אף היא לימדה בכל ערב את התינוֹק קריאת שמע שעל המיטה וּבבוֹקר הזהירתוּ על נטילת ידיים. וּבאחד הבקרים, בהיוֹת הילד יחידי עם אִמוֹ בחדר, הגיד לה ברוֹב שׂמחה, כי יוֹדע הוּא עוֹד ברכה אחת, שלמד מפי ה“טיאָה” (דוֹדה), וּמיד קרא באוֹזני אמוֹ בספרדית צחה פסוּקים ראשוֹנים מברכת “פּאטאיר נוֹסטיר”, ועשה על גוּפוֹ בצחוֹק וברוֹב חן את אוֹת הצלב. האשה נבהלה עד מות, מיהרה לעלוֹת אל בעלה וסיפרה לוֹ בדמעוֹת את דבר האסוֹן שקרה את בנם. אך דוֹן חוֹסי שמע את סיפוּרה של אשתוֹ ברוֹב שלוה, וּכשגמרה הניח את שתי כפיו על ראשה ואמר: “אל תצטערי, מחמל נפשי. שלח נשלח את האמה הנוֹכריה מביתנוּ ונקח לנוּ במקוֹמה אשה מן העבריוֹת. הילד ישכח עד מהירה את התפילה הזרה”.

“ואנה תבוֹא האשה הזקינה ואין לה קרוֹב וגוֹאל?”

“נחזירנה אל בית אמך לשׂיביליה. שם אין עוֹד קטנים שתלמדם את תפילוֹתיהם”.

האמה הזקינה הוֹחזרה אל מקוֹמה הראשוֹן וּבאה תחתיה אלמנה עברייה מטוֹלידה.

ב

כשעברוּ שניים משלוֹשת הירחים בקיץ 1492, שניתנוּ ליהוּדי ספרד לסדר את ענייניהם לפני גלוֹתם מארץ מוֹלדתם, והיה ברוּר לכוֹל, כי הפעם לא יינצלוּ לא בדוֹרוֹן ולא בתפילה – כּנס לביתוֹ דוֹן סניוֹר (לאחר שנתייעץ ארוּכוֹת עם הרב אבּוּהב, לפני צאת הרב לפּוֹרטוּגל בראש מלאכוּת של מבקשי מקלט) את כל בני משפּחתוֹ, אחיו וּבניו ושבעת גיסיו וּבניהם, לטכס עצה מה יעשׂוּ כשתגע אליהם הרעה. ולא נמצא בתוֹך הנאספים איש, שלא הסכים כי עליהם לעמוֹד בכל ניסיוֹן ולא להרפוֹת חלילה מדת אבוֹתיהם אפילוּ למראית עין (“הטוֹבים אנוּ מאחינוּ האנוּסים, העוֹלים בכל יוֹם על המוֹקד?”), אם גם יצטרכוּ לגלוֹת מן הארץ אוֹ למוּת על קידוּש השם. אחד הגיסים, הבכוֹר שבאחים די לאַמיגוֹ, הציע הצעה, שכל הנאספים יקוּמוּ ויישבעוּ על כך שבוּעת אמוּנים בהזכּרת השם; אך לשמע ההצעה נתלקחוּ פני דוֹן סניוֹר באש קנאוֹת, קפץ ממוֹשבוֹ וגער במציע בקפידה של זקן, שאין נשבעים על שמירת התוֹרה הקדוֹשה: “מה נפשך, אדם שמוּכן לעבוֹר, חלילה, על התוֹרה כוּלה, איך תעכּבנוּ השבוּעה בשם אוֹתה התוֹרה?”

“סלח לי כרוֹב חסדך”, ענה הגיס מבוּיש קצת, “נשׂיא אלוֹהים אתה בתוֹכנוּ וכל אשר תצוה עלינוּ לעשׂוֹת – נשמע ונעשה”.

כל השאר מילאוּ אחריו בקוֹלוֹת הסכמה. רק דוֹן חוֹסי ישב ושתק. הברה אחת לא נפלה משׂפתיו. מעין מרי מר היה בישיבתוֹ. ושתיקתוֹ היתה למוֹרת רוּחם של הנאספים, וצעירים שבהם הביטוּ בוֹ בזעם עצוּר. הקטן שבכוּלם, נער שנעשה מקרוֹב בר מצוָה והתייהר על כך, ירק בחטיפה לצידוֹ של דוֹן חוֹסי, ואיש מן הרוֹאים לא מיחה בידוֹ. אך דוֹן חוֹסי לא נע ולא זע. על מוֹשבוֹ ישב חיור וּמחריש כמקשיב לקוֹל גיסוֹ גדוֹל הדעה והכבוֹד, שהסב יחידי בראש השוּלחן השחוֹר, המשוּבץ משׂכית של כסף לבן, וּבראש האסיפה רבת החשיבוּת, אך באמת ישב והקשיב לקוֹל הדוֹבר בלבוֹ.

דוֹן חוֹסי היה האחרוֹן ליוֹצאים מן האוּלם המפוֹאר, גבה הקמרוֹנוֹת, ודוֹן סניוֹר, שליוה את היוֹצאים עד הפּתח, הניח ידוֹ על כּתיפוֹ הגבוֹהה והתמתח אל אוֹזנוֹ ולחש לוֹ ברוֹב התרגשוּת:

“יוֹדעני כי איש הכבוֹד אתה, ולא תחלל, חלילה, את שם ישראל”.

“עוֹד לא ביררתי כל חשבוֹני עם אלוֹהי אבוֹתי”, ענה דוֹן חוֹסי זרוֹת ויצא בקוֹמה זקוּפה, עד כי ראשוֹ נגע כמעט במשקוֹף הפתח.

כשחזר לעת ערב לביתוֹ, אמר לאשתוֹ:

“רוֹזה יקירתי, אני עוֹלה למעלה. עד מחר עם חשיכה לא תביאי לי אוֹכל וּמשקה. רצוֹני לישב בתענית”.

“כל כך גברוּ הצרוֹת?”

“גברוּ ותגברנה עוֹד. נשקי במקוֹמי לילדנוּ לפני שנתוֹ”.

והוּא אסף את כּנפוֹת גלימתוֹ השחוֹרה ועלה לאיטוֹ במעלוֹת העץ המשוּחוֹת בששר אדוֹם, כצבע הדם הנקרש, והאשה מסתכּלת בלב מלא דאגה אחרי אלוּפה העוֹלה אל משכן הבדידוּת.

ג

בכניסה אל חדר העלייה היה מבוֹא קטן ואחריו מעין קמרוֹן של שער מוּסך בוילוֹן כבד, שירד בשתי כנפוֹת עד לרצפת השיש הוָרוֹד. מן החלוֹן שמנגד, חלוֹן ויניציאני רחב וגבוֹה שתפס את חצי הקיר, הבהיק שפע של אוֹר המנחה לתוֹך חלל החדר הגדוֹל, וּנחוֹשת הארוֹנוֹת הממוֹרטה האדימה כלהבה. חוֹסי די לאמיגוֹ סילק את כנפוֹת הוילוֹן, תמך בשתי ידיו במזוּזוֹת הפּתח והביט אל החדר המוּאר במבט קר, כמוֹ לרשוּת זרה הוּא עוֹמד להיכּנס. כמה רגעים עמד מסתכל, אחוּז הירהוּרים, עד שעיניו נמלאוּ דמעוֹת, וּכשחָש נטפים חמים אחדים מתגלגלים על לחָייו וניגרים לתוֹך שׂער זקנוֹ, הרפּה ממזוּזוֹת הפתח ונכנס.

כיסא שמסעדוֹ גבוֹה וּמגוּלף, מרוּפּד עוֹר, עמד לפני שוּלחן שחוֹר וּמבהיק, הוּא שוּלחן הכתיבה, הקריאה והבדיקה, והשוּלחן שרוּי כוּלוֹ בחַמה הנוֹטה כבר לשקוֹע. העתּיק את הכיסא למקוֹם צל וישב עליו.

מעוֹדוֹ לא היה בוֹ רגש כזה. מעֵין רוּח הזייה אוֹ נבוּאה פּיעמוֹ בחָזקה. הרגש הרגיש כמוֹ רוּח נוֹשׂאת אוֹתוֹ בסערה למרחבים רבים ופתוּחים לאין סוֹף. הכוֹל נראה ברוּר במרחבים אלה: כל גבעה, כל בניין, כל עץ, כל שׂיח. צלילוּת רבה עם עצבוּת מדכּאה היוּ בהרגשתוֹ. הוּא ישב דוּמם והטיס רוּחוֹ במרחבים קרים אלה, עד כי החלוּ לכהוֹת וּלהצטמצם, וּלבסוֹף נאטרוּ עליו המרחבים והשאירוּ רק מראה אֵימים אחד: בני ישׂראל שבספרד הגדוֹלה, שׂרים ורבנים, רוֹפאים וחכמים, אנשי מסחר וּכספים, אנשים נשים וטף, קהילה גדוֹלה מאוֹד – כוּלם מגוֹרשים מבתיהם בידי אנשי צבא נוֹשׂאים כּידוֹנים, מַגלבים וּצלבים. אנשי כהוּנה, שוֹעים ונקלים, צוֹבאים

ברחוֹבוֹת, בגזוֹזטרוֹת וּבחלוֹנוֹת, מסתכלים במחזה וּמתענגים. אנשי הצבא מַצליפים במגלביהם על קהל הגוֹלים, וּמן ההמוֹן באים קוֹלוֹת צחוֹק וקינטוּר וּפגיעוֹת של רוֹק. בין הגוֹלים יש בוֹכים בקוֹל ויש בוֹכים בדמעוֹת חרישיוֹת, אך רוֹב הקהל שוֹתק שתיקת אֵלם איוּמה, הוֹלך באמצע הדרך ושוֹתק, ויש נוֹפלים באין כוֹח, מוּרמים בידי הקרוֹבים אליהם, והוֹלכים הלאה. וכל התהלוּכה הארוּכּה לאין קצה יוֹרדת לצד חוֹף הים, למאוֹת ולאלפים ולרבבוֹת היא זוֹרמת אל הים (נמל מאלאקה הוּא, אוֹ נמל קארתאגינה, אוֹ אוּלי מקוֹם מַעגן קטן באחד מכפרי הדייגים?). והים נראה כשוכן בעמק רחב ידיים, עננים עוֹלים מקצהוּ, מן האוֹפק, נוֹשׂאים ממרחק סערה שחוֹרה, ברקים ורעמים בבטנה. רק שלוֹש אוֹניוֹת מפרשׂים לא גדוֹלוֹת וּרעוּעוֹת עוֹמדוֹת בחוֹף, עוֹדן אסוּרוֹת בשלשלוֹתיהן, מחכּוֹת בתוֹך המים להמוֹן הגוֹלים

הבאים. איך יבוֹאוּ כוּלם בשלוֹש אוֹניוֹת קטנוֹת ורעוּעוֹת אלוּ? איך תצאנה האוֹניוֹת אל מרחב הים הנוֹרא וחשרת הסערה רצה ועוֹלה לקראתן, וּבטרם תינתקנה מן החוֹף יהיה הים לחרדת אלוֹהים? ואנה תבוֹאנה האוֹניוֹת? מי קרא להן? מי יקבל את מטענן האוּמלל, קיא ספרד המשתוֹללת בגאוֹנה?…

דוּמם ישב האיש והגָה את מראה האֵימים, שלא מש מדמיוֹנוֹ אפילוּ רגע אחד. שעה ארוּכּה ישב והזה ולא באה כל תמוּרה במראה: עוֹד המוֹני הגוֹלים הוֹלכים במוֹרד ואנשי הצבא דוֹפקים אוֹתם. עוֹד צוֹבאים עם הארץ ברחוֹבוֹת, בגזוֹזטרוֹת וּבפתחי הבתים וּמסתכלים וצוֹחקים, מתקלסים ויוֹרקים, ועוֹד שלוֹש האוֹניוֹת העלוּבוֹת רוֹקדוֹת על עוֹגניהן, נוֹטוֹת

אל הגלים הזוֹעפים מימינן וּמשׂמאלן, ועוֹד ענני הסער נישׂאים ביעף לח מן האוֹפק, מתקרבים ואינם מגיעים…

דוֹן חוֹסי התנער, קרע עיניו לרוָחה, קפץ מן הכיסא ועמד במלוֹא קוֹמתוֹ, מדבּר אל נפשוֹ:

“נטרפה עלי דעתי… בּלָהוֹת אני רוֹאה…”

והתחיל פּוֹסע בחדר הגדוֹל, על רצפת השיש הוָרוֹד, פּסוֹע וָשוֹב, כחיה נתוּנה בסוּגר. אך המראה לא הרפּה ממנוּ וחזר אל רוּחוֹ באוֹתה צלילוּת מכאיבה, באוֹתה עצבוּת מעיקה מבּפנים, האוֹמרת לשׂים לוֹ מַחנק.

אחר נרגע מעט והלך מארוֹן לארוֹן, תוֹמך כּפּיו השטוּחוֹת בנחוֹשת הקרה, כאילוּ אמר לספּוֹג משהוּ מחַזק וּמַחלים מדלתוֹת המתכת האלה. וּבלכתוֹ כן מדלת אל דלת, מַשהה כפּוֹ על הברק האדוֹם וקוֹלט את הצינה, היה מוֹתח קוֹמתוֹ וּמאריך פניו כאדם המשנה את טעמוֹ באין רוֹאים.

אחר עמד לפני החלוֹן הגדוֹל, נלחץ ביריכיו אל דף השוּלחן.

היה ערב קיץ. החמה ששקעה אֵי שם משׂמאל האירה את עמק הברכה באוֹר כשפים (אתמוֹל ירד גשם נדבוֹת). הירק היה כזוֹרח מתוֹכוֹ, הזכוּכית בחלוֹנוֹת הבתים נוֹצצה פה ושם כזהב, אֵד דק מאוֹד הִוריד מוּל השמים הכחוּלים. ממרחק רב בין כיפים הבהיק הטאחוֹ כפס של כסף מוּתּך. רוֹן כזה של עגמוּמית מתוּקה לא ידע מימיו. עיניו נתפּסוּ למראה והיה קוֹפא על עמדוֹ ונפשוֹ שרוּיה בתוֹך אוֹתה עגמוּמית מתוּקה, עד כי שכח עצמוֹ ואת מראה האֵימים אשר הזה קוֹדם לכן. יחד עם הכּהייה שבאה בחלל האויר כהה ועמם משהוּ בנפשוֹ, והוּא נתן עצמוֹ לעמימה גוֹברת זוֹ, עד כי ירדה אפילה על כל הנוֹף ורק רישוּמיו הזכוּרים נראוּ לוֹ בקוים דקים מאוֹד, כעשׂוּיים בחרט חד ביוֹתר. אז שבה אליו צלילוּת המחשבה בלא דמיוֹן, והוּא צנח על כיסא אחר, חסר מסעד, תמך ראשוֹ בידוֹ והירהר על הנעשׂה בספרד ועל מה שעתיד להיעשׂוֹת בה.

רבוֹת חשב דוֹן חוֹסי בנסיעוֹתיו וכן על משכבוֹ בלילוֹת בשתי השנים האחרוֹנוֹת, מאז נוֹדע דבר מוֹעצת הסתרים של הזוּג המלכוּתי עם ראש האינקויזיציה, זה האיש הקנא, קר הלב. רוֹב אֶחיו, ויוֹתר מכוּלם גיסוֹ האדיר והנלוים אליו, השלוּ נפשם בתקווֹת שוא. אך הוּא שקל והבין וראה הכוֹל ברוּר, בחיתוּך הגיוֹן מחריד: ספרד עוֹלה לגדוּלה. היא עוֹמדת להיוֹת ממלכה אדירה. ברית הנישׂוּאים בין אראגוֹניה וּבין קשׂטיליה היתה ראשית איחוּד המדינה. המבצר האחרוֹן של הערביים, רימוֹן ספרד, היה למפּוֹלת. תקוּפה בת מאוֹת שנים הגיעה לגמרה. חלקים חשוּבים מחוֹפה של איטליה, וּבתוֹכם נאפּוֹלי המעטירה, עתידים להיכּבש על ידי ספרד. הצי האדיר המפליג למרחקים גדוֹלים אפשר שימצא ארצוֹת לא נוֹשבוֹת ליסד שם מוֹשבוֹת חדשוֹת. ספרד עוֹמדת להיוֹת גברת ממלכוֹת, חוֹלשת על גוֹיים וארצוֹת. כמוֹ רוּח חג נשפּכה על עם הארץ, על כוּלוֹ, אך לא על העברים היוֹשבים בספרד. העברים, אשר מימי שלטוֹן השמיים באנדאלוּס עשׂוּ עוֹשר והגיעוּ לכוֹח וּלהשפּעה בענפי החיים הגבוֹהים, אי אפשר שייסבלוּ עוֹד על ידי גיאוּת שליטי המדינה החדשים. החיה הקאתוֹלית מרימה את ראשה השחוֹר ועוֹלה מרבצה. עם שיחרוּר ספרד מן השבט השמי האחד, החזק, ייחָתך גם גוֹרלוֹ של השבט השמי השני, החלש. אחרי הנקמוֹת האכזריוֹת ביהוּדים הנסתרים נשפּך עתה הזעם על היהוּדים הנגלים. עיתוֹת שלטוֹן הגוֹתים הקדמוֹנים חוֹזרוֹת ביתר עריצוּת. הימים בהם היתה ספרד כשני חדרים, אשר בגבוֹר האוֹיב בחדר האחד, בקאתוֹלי, נמלטוּ הניגשׂים אל החדר השני, המוּסלימי, וּלהיפך, הימים ההם עברוּ לבלי שוּב. כל השוֹחד שיש בידי היהוּדים לשקוֹל על יד המוֹשלים לא יוֹעיל, אחרי אשר נמצאה התחבּוּלה הפּשוּטה: לקחת מהם את עוֹשרם בחזקת היד, בתוֹקף חוֹק השלטוֹן, שבּבוֹא העת יוּחק לשם כך. גם המרת הדת, שאוֹתה ידרשוּ מהם היוֹם, לא תוֹעיל עוֹד: לא יאמינוּ למוּמרים, לא יחפּצוּ בהם. מראה תהלוּכוֹת ה“סאנבּניטוֹ”, צרות והדוּקות כאבוּקוֹת, עם רוּם ה“קוֹרוֹזה” על הראש, אל מוֹקדי האינקויזיציה, עקר מן הלב את האמוּנה בהצלה מתוֹך המרה. האינקויזיציה אוֹמרת, שהיא רוֹצה לגאוֹל את נשמת הכוֹפרים, וּבאמת היא רוֹצה להשמידם, לקחת את עמדוֹתיהם המעוֹררוֹת קנאה וחרוֹן. ייתכן כי ספרד עצמה אינה מַכּירה בנימוּק האמיתי למעשׂיה. אילוּ חיוּ השליטים האלה בתקוּפה אחרת, בתקוּפה שבה אין כיסא המלכוּת נמכר לדת, היוּ אוֹמרים בגלוּי: רוֹצים אנוּ להיפּטר מן היהוּדים, שהם נצר זר, מתחרה בנוּ, שהם עוֹלים עלינוּ בכל כשרוֹן, בסגוּלתם זוֹ לצוּף כשוֹמן על פני החָלָב העוֹמד. אבל עתה, בהשתלהב שלטוֹן הדת, ייתכן להשמיד רק בשמה…

הוּא הרבּה להגוֹת עמוּקוֹת ברעיוֹנוֹת אלה, ועתה היוּ ברוּרים לוֹ כל כך, כמוֹ הוֹערה עליו רוּח ממרוֹם לגלוֹתם לוֹ. וּבחזוֹנוֹ הבּהיר עשׂה חשבוֹן עדת ישׂראל בספרד, תפארת כל עדוֹת ישׂראל בזמן הזה, ועלה לוֹ חשבוֹנוֹ בדמוּת נבוּאה קדמוֹנית: שלישיתם יזוֹרוּ לכל רוּח, שלישיתם ימוּתוּ בעינוּיים קשים, אם במדינה ואם בים ואם במקוֹמוֹת נידחיהם, והשלישית אשר תישאר בספרד, חלק מהם יהיוּ שכיחי אלוֹה וחלק – נוֹשׂאי מסוה אוּמללים. אבל לא בידם לבחוֹר את מנת חלקם, אם לבוֹא אל ארץ חדשה תחת שמיים חדשים, אם למוּת בעינוּיים על קידוּש השם, אוֹ להישאר בארץ לחיי דיראוֹן. גוֹרל הוּא על האדם וּמה שנגזר עליו בוֹא יבוֹא, אם יאבה ואם ימאן…

מחשבה אחרוֹנה זוֹ כאילוּ יצקה שלוָה בלבוֹ הנסער. אם גזירה היא, הרי יש להרכּין את הראש וּלחכּוֹת אל הבא בדוּמייה. “טוֹב ויחיל ודוּמם… ישב בדד וידוֹם…”, חזר לנפשוֹ על הנקרא מדי שנה בשנה בקינה העתיקה באוֹתוֹ ניגוּן, באוֹתוֹ עצב רחוֹק.

אבל עוֹד ייסוּרי מחשבה רבים נכוֹנוּ לוֹ בליל שימוּרים זה, ליד השוּלחן השחוֹר, החָשׂוּף, לפני החלוֹן הפּתוּח אל הנוֹף המכסיף והוֹלך תחת נוֹגה הירח העוֹלה. הוּא קם ונעץ שתי כפּיו בשוּלחן. רוּח צוֹננת משיבת נפש זרמה מן המרחב הפּתוּח. הנוֹף נראה כוּלוֹ כרוּסס מטל ערב רענן. ציפּוּיי מגדלוֹת אחדים נוֹצצוּ לעיניו קרוֹת. בחלוֹנוֹת אחדים היה אוֹר קטן ודוֹקר, אחירים הבהיקוּ אפילים. ממקוֹם לא רחוֹק נשמעה נגינת קתרוֹס ושירת ערב עריבה של אשה וגבר עוֹנה אחריה חליפוֹת. כיסוּפים עזים ריטטוּ בקוֹלוֹת, ריח של פת ערבית עלה מן הנגינה. אך זרים היוּ הריח והנגינה.

הוּא זכר את אשר חיוּ העברים בספרד כּוֹשפת זוֹ, גם באנדאלוּס וגם בקשׂטיליה, במשך מאוֹת שנים רבוֹת, בייסוּרים וּבנגישׂוֹת, נאנסים על דתם פעם בידי אדוֹם וּפעם בידי ישמעאל, אך בה הגיעוּ לעוֹשר וּלכבוֹד וּלתפארת אדם. בה הגוּ, שרוּ והעמיקוּ חקר בתוֹרה וּבחכמה, יוֹתר מבכל ארצוֹת פזוּריהם. רק שׂריד מעט שׂרד מן התקוּפוֹת ההן: מעט ספרים נלמדים וּמעט כתבי יד נשכּחים. הנה מעט מן המעט טמוּן שם בארוֹן הזה, הרחב מאחיו, בוֹ סדוּרים כתבים יקרים, שירי קוֹדש וחוֹל, דברי מדע וחקר אלוֹה, עדים אילמים לתוֹר הזהב אשר הוּעם. וּכמוֹ בלי דעת עלה על שׂפתיו חרוּז מוּזר אחד, אשר לא הרגיש בוֹ עד היוֹם, ועתה ביטא את כל נפשוֹ:

הֲיֵשׁ לָנוּ בַּמִּזְרָח אוֹ בַּמַּעֲרָב

מְקוֹם תִּקְוָה נְהִי עָלָיו בְּטוּחִים?

מוּזר, מוּזר! מלים פּשוּטוֹת וברוּרוֹת כל כך, ולא הרגיש בהן, אף כי קראן פעמים רבוֹת… האם לא כאן, בטוֹלידה, ואוּלי בקוֹרטוֹבה, נכתב חרוּז זה בידי אוֹתוֹ פּייטן מוּפלא, שאין כדבש לשוֹנוֹ בכל שירה שידע?…

הוּא גחן הרבה על השוּלחן, כמוֹ ביקש לשלוֹח את ראשוֹ מבעד לחלוֹן, תר בעיניו ברחבי הנוֹף ככל אשר יכוֹל, וּשׂפתיו דוֹבבוֹת את החרוּז המפעים כל כך את לבוֹ.

שעוֹת על שעוֹת ישב אחר כך והגה ברוּחוֹ הקשה, חזר על חשבוֹנוֹ, והחשבוֹן נעשה ברוּר וּמבוּסס יוֹתר. וּכשנשמעה מטוֹלידה הקרוֹבה

תקיעת החצוֹצרה המבשרת את חצי הלילה, באה בלבוֹ החלטה גדוֹלה ואיוּמה, שנתלבשה ארבע תיבוֹת של אש: “לא אמוּת, כי אחיה!”. רק ארבע מלים אלוּ נתפרדוּ מן הפסוּק של משוֹרר התהילים: “לא אמוּת, כי אחיה ואספר מעשי יה”, השאר לא היה חשוּב: כל התאוה, כל החרדה, כל זעקת הנפש מצאוּ סיפוּקן בארבע מלים זעירוֹת אלוּ: “לא אמוּת, כי אחיה!”, כמוֹ במכוַת אש לבנה נחתמוּ במוֹחוֹ וחיוּ שם את חייהן. כגירוּי של זריזוּת בא בבשׂרוֹ. הוֹציא ממגירת השוּלחן פּיסת קלף, נוֹצת אַוז וקסת של דיוֹ עפצים, וכתב בצימצוּם כל החוּשים ארבע המלים באוֹתיוֹת מרוּבּעוֹת, שחוֹרוֹת וּמליאוֹת, מבהיקוֹת

לנוֹגה הירח. בהתעוֹררוּת רבה קם אחרי הכתיבה והתבוֹנן בהן מתוֹך חדוה פּנימית, מרקידה את כל קרביו. אחר אחז בקצוֹת הקלף למען לא יתקפּל והדיוֹ תשתפך. רגע ארוֹך עמד עד שנתייבשה הדיוֹ בצינת הלילה.

כשנתייבשה הדיוֹ הרים את פיסת הקלף כמגילת קוֹדש, בחנה שוּב לאוֹר הלבנה, נשקה ולחצה אל לבוֹ כקמיע. אחר פתח את לבוּשוֹ ואת פי כוּתנתוֹ והכניסה לבית חזהוּ והגיעה לבשׂרוֹ. שׂמחה גדוֹלה באה בלבוֹ, כאילוּ מצא מה שחיפש שנים על שנים, לא, כי דוֹרוֹת על דוֹרוֹת. לא בן ארבעים היה עתה, אלא בן מאוֹת שנים, אחד מבני התקוּפה ההיא, תקוּפת בן מימוֹן והלוי ובן גבירוֹל ואחירים שקדמוּ להם, הם, שלא מתוּ, שחייהם חיי עד… מקצת הרעב שחש בקרבוֹ שילהב את שׂמחת הכרתוֹ והגביר אוֹתה, וּמתוֹך תחוּשת חיים עצוּמה הלך והשכיב עצמוֹ על דרגש העוֹר שעמד בירכתי החדר, הוּא הדרגש ששימש לוֹ משכב מנוּחה בין שעוֹת עמל לשעוֹת עמל. וכן שכב בגלימתוֹ, רגליו רכוּבוֹת זוֹ על ברך זוֹ ועיניו פקוּחוֹת מאד, כל שעוֹת הלילה, עד כי עלה השחר.

כנכוֹן הבוֹקר הלך ונטל ידיו ורחץ פניו מן הכיוֹר הקטן שהיה תלוּי בפינת החדר. לאט וּבזהירוּת רחץ את פניו, שלא להביא מים בין שׂפתיו הצמוֹת. אחר פתח את הארוֹן הרחב, הוֹציא מתוֹכוֹ מגילת כתב, הוּא הספר “אמוּנה רמה” לראב“ד הראשוֹן, פּתחוֹ, עיין בוֹ מעט והחזירוֹ למקוֹמוֹ, והוֹציא כתב יד אחר, עבה מן הראשוֹן, כתוּב כוּלוֹ בכתב עברי וּבלשוֹן ערבי, זרוּע לרוֹב פסוּקים עבריים מכתבי הקוֹדש וּמדברי חז”ל, הלא הוּא ספרוֹ של הלוי, המוּקדש להוֹכחת אמיתוּתה של אמוּנת ישראל המוּשפּלת, שנכתב גם הוּא אוּלי כאן, בטוֹלידה. ישב ושיקע בוֹ את עיניו ואת מעייניו, ולא מש ממנוּ כל שעוֹת הבוֹקר וּשעת הצהריים והמנחה. רק לעת ערב, כשסיים את הקריאה וכוּלוֹ שיכרוֹן מרעיד בשר ונפש, נשק לספר והחזירוֹ ברגש למקוֹמוֹ בארוֹן, סגרוֹ ויצא לאיטוֹ לרדת אל דירתוֹ.

הוּא מצא את דוֹנה רוֹזה עוֹמדת בתחתית המדריגוֹת, בנם בן הארבע על ידה, שניהם מחכים דוּמם לרדתוֹ.

הגבר הנאצל חייך כלפי שניהם, הניח ידוֹ על קוֹדקוֹד בנוֹ כמברכוֹ, וּבגחנוֹ אל אשתוֹ שפלת הקוֹמה, העמיק להביט בעיניה החמוֹת ואמר שתי מלים חוֹתכוֹת:

“לא אמוּת!”

“מה פשר דבריך?” – קראה האשה בחרדה.

“אחת דיברתי ורצוֹני חלמיש: לא אמוּת, כי אחיה. כל ניסיוֹן עלי לא יצלח…”

עיניו בערוּ בדברוֹ.

“גם ילדנוּ… גם אני…” – מילמלה האשה בדמעוֹת.

“גם אתם תחיוּ, אם כה יהיה רצוֹנוֹ של אבינוּ שבשמיים… ערכת, יקירה, את השוּלחן? יוֹם תעניתי תם. מאמין אני, כי השם רצה את דמי וחלבּי. בוֹאוּ החדרה!”

והם נכנסוּ שלוֹשתם לחדר האכילה, שהיה זרוּע אוֹר רב ממנוֹרת הנברשוֹת הגדוֹלה שבסיפוּן, והשוּלחן ערוּך במבחר הכלים והמאכלים, כמוֹ לסעוּדת חג גדוֹל.

ד

למן יוֹם התענית כאילוּ נתקדש דוֹן חוֹסי ממחשבוֹתיו וּמספקוֹתיו וידע ברוּר מה עליו לעשוֹת: עליו לחיוֹת! כל דאגה רחקה מלבוֹ, ולהיפך, שמחת גיל מילאה את קרביו בכל עת תמיד. הוּא הסיח דעתוֹ מכל עדת בני עמוֹ המעוּנים ונצטמצם כוּלוֹ בעצמוֹ וּבמחשבתוֹ, שנראתה לוֹ רמה ונישׂאה וּמביאה גאוּלה לוֹ, לביתוֹ, לעמוֹ, ואוּלי גם לעוֹלם כוּלוֹ.

פּיסת הקלף על ארבע התיבוֹת החיוֹת היתה תלוּיה בפתיל משי על חזהוּ תחת כוּתנתוֹ לעוֹרוֹ, ולא הזיזה משם יוֹמם ולילה. בטוּח היה, כי מגן היא לוֹ מכל רע.

את אשתוֹ וּבנוֹ יחידוֹ אהב אהבה מלאת רוֹך ולא פסק לקרבם ולטפחם בכל אוֹתוֹת החיבה אשר מצא, כמוֹ ביקש לדבּקם אליו לעוֹלם; אך באוֹתוֹ זמן לא חדל לבוֹ להתייחד עם המחשבה הגדוֹלה, המשוֹררת בוֹ בלי הרף כגילוּי של אוֹשר ב: “לא אמוּת, לא אמוּת, כי אחיה”, והיה משתעשע במלוֹת הקסם גם בתרגוּמן וּמשנן לעצמוֹ יונית ורוֹמית וערבית ופוֹרטוּגיזית וספרדית, משנן וּמלהיב עצמוֹ בקוֹל דממה דקה: “יוֹ נוֹ מוּרירי, מאס ויוירי…”

ימי הגירוּש הגדוֹל קרבוּ וּבאוּ. זריזים, שהיתה היכוֹלת בידם, מכרוּ נכסיהם ועזבוּ את הארץ עוֹד לפני בוֹא היוֹם המר והנמהר. אך הרבים, האלפים והרבבוֹת, עוֹד חיכוּ לנס שיתרחש. לסוֹף ניתנוּ להם עוֹד שני ימים נוֹספים, כי כן ביקשוּ, אשר שברם יחוּל ביוֹם בוֹ הוֹשבּר העם בארצוֹ פעמיים. עם הארץ בעליצוּתוֹ נראה כמוֹ התכוֹנן ולבש חג ליוֹם אֶבלם של העברים. ודוֹן חוֹסי התהלך בחוּצוֹת רוֹאה ואינוֹ רוֹאה וכליוֹתיו עוֹלזוֹת

לקראת שעת המַסה הגדוֹלה, אשר בה יראוּ וייוכחוּ הכוֹל, כי אין למות שליטה בוֹ וּבכל אשר עמוֹ.

אף השמוּעה, כי הזקן סניוֹר וּמשפּחתוֹ העניפה, כל אלה שנתכנסוּ אז למוֹעצה בביתוֹ המפוֹאר, לא עמדוּ בניסיוֹן ועל פי דרישת בית המלכוּת קיבלוּ עליהם את דת צוֹרריהם, שמוּעה זוֹ, שהשיבה עד דכּא את עדת העברים כוּלה, לא נגעה עד לבוֹ של דוֹן חוֹסי. עוֹד אז, בשבתוֹ מחריש באסיפה בבית גיסוֹ, כאשר ירק הנער כנגדוֹ וכאשר הלך הזקן אחריו, מתמתח אל אוֹזנוֹ ותוֹבע ממנוּ קיוּם כבוֹד ישראל – עוֹד אז ידע ברוּר, כי הם לא יעמדוּ בניסיוֹן. אפשר, אילוּ היה הרב אבּוּהב כאן, לא היה דוֹן אברהם עוֹצר כוֹח לעשוֹת מה שעשה. אך מה לוֹ ולהם? בעיניו אין הם חיים עוֹד…

כמוֹ מתוֹך הרגל עוֹד הוֹסיף בימי הרעה האחרוֹנים האלה לסחוֹר מעט בכתבי יד, אף כי סכנה גדוֹלה היתה כרוּכה עתה בעסק זה, כי בלשי האינקויזיציה היוּ בוֹלשים בכל פינה וכל בית, בוֹ ישב איש ספרדי מקיים קשרים עם יהוּדי. חשוּד היה על כפירה ועל מוֹצא מאנוּסים. אבל הוּא, דוֹן חוֹסי, לא ידע להיזהר עוֹד, לא רצה להיזהר עוֹד. הוּא, שהיה בטוּח בעיקר, כי לא ימוּת כי יחיה, למוֹרת רוּח כל שׂוֹנאי עמוֹ, כל שׂוֹנאי החיים האמיתיים – לא ראה סכנה לעצמוֹ משוּם כך. כל כלי עליו לא יצלח… דוֹנה רוֹזה יוֹדעת, מאז יוֹם התענית היא יוֹדעת…

ובבוֹקר ה' באב (היה בוֹקר מוּזר: החמה עמדה בשמיים העטוּיים אֵד צהוֹב כאגן נחוֹשת מוּעם אחרי התלבּנוֹ באש) ירד דוֹן חוֹסי מביתוֹ אל פרבר טוֹלידה הקרוֹב, לבוֹא אל ארמוֹנוֹ של האציל לבית מיראנדה, הגבר גדוֹל הדיעה ואביר הלב, אשר לא ירא לדבר סרה בטוֹרקוימַדה עצמוֹ בראש חוּצוֹת. מגילת יוֹחסין עתיקה לבית אציל זה מצא דוֹן חוֹסי בתוֹך אחד מארוֹנוֹתיו וביקש למוֹסרה לאיש המוּרם מכל בני עמוֹ, לא במחיר, כי אם כמתּת אחרוֹנה לפני עזבוֹ את ספרד.

בלכתוֹ בדרך הרגיש, כי שני אנשים צעירים עוֹקבים אחריו, אף כי עשוּ את עצמם כתפוּסים בשׂיחה לפי תוּמם. וּכשהגיע אל סוֹף הרחוֹב וּפנה אל שדירת עצי התוּת העבוּתּים המוֹליכה על ארמוֹן האציל – קפצוּ עליו השנַיים מאחוֹר והחזיקוּ בעוֹרפוֹ בכוֹח:

“ז’וּדיאוֹ קוֹנוירסוֹ! (יהוּדי ארוּר!) אוֹתך ביקשנוּ זה שלוֹשה ימים…”

ברוֹב כוֹחם הפילוּהוּ ארצה, הכּוּהוּ וחיפשׂוּ בבגדיו

ולקחוּ כל מה שהיה בכיסיהם. את חגוֹר המפתחוֹת שמתחת למעילוֹ התירוּ בקוֹל צהלה: “אלה מפתחוֹת אוֹצרוֹתיך, כוֹפר בן מות!” – לקוֹל שריקת האחד באוּ כמה בחוּרים נעוי פנים והוֹבילוּהוּ אל לשכת שוֹטרי האינקויזיציה בטוֹלידה. כל העת שידי האכזרים חלוּ בוֹ היתה בוֹ רק המחשבה האחת: “לא אמוּת, לא אמוּת…”, ונדמה לוֹ כי צוֹעק הוּא את המלים האלוּ בכל מאמצי כוֹח וּבקוֹל אדיר, אף כי ידע שקוֹלוֹ אינוֹ נשמע.

שבוּע ימים היה עצוּר בכלא, אחר כך הוּצא לאוֹפן.

איך נעשה בוֹ העינוּי לא זכר. כמוֹ מבעד לצעיף של דמים ראה את חצר הכלא האפלוּלית, מקוֹם עוּנוֹתוֹ. כשהפך משרת בית הכלא את האוֹפן, שהוּא מתוּח עליו קשוּר בידיו וּברגליו, חש כמוֹ קרביו נתהפכוּ בוֹ. הלב כאילו נעקר ממקוֹמוֹ. כל דמוֹ פרץ אל ראשוֹ. הכאב זעק מכל איבריו וּמפיו קלח דם, דם חם וּמלוּח, אך מחשבתוֹ החזיקה בשתי המלים הגבוֹהוֹת כמוֹ בשני עמוּדי משען, והוּא שמע את מחשבתוֹ הוֹגה וּשׂפתיו לוֹחשוֹת עם הדם היוֹרד עליהן: “לא אמוּת, לא אמוּת…”

כשהוּתר מן האוֹפן היתה עצם צוארוֹ שבוּרה, הראש שמוּט על כתף שמאלוֹ, ובצואר מצד ימין נעשתה בליטה גדוֹלה. הכאב סער בכל גוּפוֹ עד לטירוּף, לא יכוֹל לעמוֹד על רגליו, העיניים לא ראוּ כי אם ערפל דמים, אך השׂפתיים המגוֹאלוֹת מילמלוּ מתוֹך עיקשוּת ילדוּתית בלא קוֹל: “לא אמוּת, לא אמוּת…”

איך הגיע בערב אוֹתוֹ יוֹם אל אוֹתה פינת גדר מוּל ביתוֹ בלוֹס פאלאציוֹס, לא ידע. אך זכוֹר זכר, כי יד נגעה בכתיפוֹ וקוֹל זקן לחש על אוֹזנוֹ בצער: “כוֹאב מאוֹד, דוֹן חוֹסי?…” אחר הוּגשה אל פיו שׂפת קערה אוֹ ספל. ריח רחוֹק של יין בא באפוֹ. הוּא פצה מעט את שפתיו הכוֹאבוֹת, אך שיניו היוּ חשוּקוֹת ולא יכוֹל לפשקן. אף על פי כן נסתנן מעט מן המשקה בעד השיניים הנוֹקשוֹת אל שׂפת הכלי, אך רוּבוֹ נזל בחזרה.

הליכת מכאוֹב ממוּשכת מתוֹך הישענוּת על כתף נמוּכה ורוֹעדת. קוֹל לוֹאט על אוֹזנוֹ: “עוֹד מעט, דוֹן חוֹסי, עוֹד מעט ונבוֹא עד לוֹס פאלאציוֹס… על גבוּל לוֹס פאלאציוֹס אעזבך, כי בנפשי הוּא… כלבי הדמים אוֹרבים בכל מקוֹם… אני משרתוֹ הזקן של דוֹן מיראנדה… כבוֹד מעלתוֹ שלחני להשיב את דוֹן חוֹסי ללוֹס… מה? מה דוֹן חוֹסי לוֹחש? איני מבין את לחשוֹ… עוֹד מעט, עוֹד מעט… אילוּ יכוֹל לוֹמר לי, אוֹ להראוֹת לי, היכן ביתוֹ… לאט, לאט… כך…”

היתה שעת ערב מאוּחרת. הוּא ישב יחידי נשען אל גדר גן. על סוֹללת עפר מגדלת עשׂב ישב וגבוֹ נשען אל הגדר. איש לא היה על ידוֹ ועיניו לא הבחינוּ מאוּמה. ראשוֹ היה שמוּט על כתף שמאלוֹ ועיניו נעוּצוֹת באפילה ורוֹאוֹת רק כתמי אוֹר מטוּשטשים מתנוֹעעים כנגדוֹ, מתרחקים וּמתקרבים וּמתרחקים שוּב. העשב סביב למוֹשבוֹ היה מלא טל. הוּא הרטיב בוֹ את כפיו והניחן על פניו. צינת המים שוֹבבה את נפשוֹ. קמעה קמעה התחילוּ עיניו מבחינוֹת באוֹרוֹת הנדים כנגדוֹ. האין הוּא בלוֹס פאלאציוֹס? האין זוֹ טירתוֹ? וכי לא טירתוֹ היא שם מנגד, שכל חלוֹנוֹתיה שטוּפים באוֹר גדול?… ואיה הזקן שהביאוֹ הנה?… “עוֹד מעט, עוֹד מעט… איני מבין את לחשוֹ… היכן ביתוֹ?”… בשוּם אוֹפן אינוֹ יכוֹל לזכוֹר משרתוֹ של מי… כמה גדוֹל הכאב!…

לאחר ישיבת מנוּחה במשך שעה ארוּכה התחיל מוֹחוֹ מצטלל. כמה ימים עברוּ מאז הוּפל ארצה בידי הנבלים? חמישה, שישה, אוֹ יוֹתר?… כמה שיגע למנוֹת מספר לימי כלאוֹ, לא עלה בידוֹ. מה פשר האוֹר הרב הזה בביתוֹ?… מה שם? חג? מי חוֹגג שם?… דוֹנה רוֹזה, שנשארה ללא כל ידיעה עליו, היא היתה יוֹשבת בחשיכה, ברוֹב יגוֹנה ואבלה… לא, לא, דוֹנה רוֹזה – וחג אוֹרים כזה?… לא, לא…

גל של כאב עלה בנפשוֹ, והוּא ניסה להיעקר ממקוֹם שבתוֹ ולעמוֹד על רגליו, אך היה כמרוּתק תחתיו ורגליו נתלוּ במוֹרד כשני בוּלי עץ כבידים. צוארוֹ היה גיהנוֹם של ייסוּרים. מבטוֹ היה נעוּץ בחלוֹנוֹת האוֹר של טירתוֹ, בחלוֹנוֹת שבקוֹמה העליוֹנה וּבקוֹמה התחתונה.

פתאוֹם ניצתה במוֹחוֹ מחשבה בהירה מאוֹד: דוֹנה רוֹזה, הילד והאלמנה המשרתת – כוּלם גוֹרשוּ מן הבית. כבר היה הגירוּש, כבר תם המוֹעד, וּביתוֹ נהפך לזרים… זרים שוֹכנים בוֹ… זאבי ערבוֹת, אוֹכלי יגיע ישראל… ואנה באוּ בני ביתוֹ? עם מי הלכוּ, עם מי גוֹרשוּ? לאיזה חוֹף הוּבאוּ? איפה ימצאם, כשיוּכל לרוּץ אחריהם וּלבקשם?

הכאב ריטש את לבוֹ. עתה ראה ברוּר: כל חלוֹנוֹת ביתוֹ טוֹבלים באוֹר מנוֹרוֹת הקנים התלוּיוֹת בסיפוּן, המנוֹרוֹת ארוּכוֹת הזרוֹעוֹת עם גדילי הגבישים הנוֹצצים. גם בחדר עלייתוֹ פתוּחים החלוֹנוֹת וראשי אנשים מגוּלים, גזוּזי שׂיער, נראים בעדם, מהלכים אנה ואנה. הנה הבהיקה נחוֹשת הארוֹן האדוּמה… גם קוֹלוֹת מגיעים לאוֹזניו משם, קוֹלוֹת צחוֹק ושׂמחה. הכלבים יוֹרשי ביתוֹ!… מה היה על ספריו, על כתביו, על כתבי היד היקרים?… רוֹזה והילד היכן הם?… האוּמנם כל זה קרה וּבא?…

מחאה איוּמה צוחה בלבוֹ, וחזר הכאב הנוֹקב: אנה באוּ? אנה הלכוּ? מי דאג להם? מי גוֹנן עליהם?…

הוּא רעד כקוֹדח. אחר כבש את רעדוֹ, ישב רגע ארוֹך כתוֹהה אחר איזה דבר שנשכח מלבוֹ. וּפתאוֹם פשט שתי זרוֹעוֹתיו, הזרוֹעוֹת הנשברוֹת מכאב, והרקידן כנגד ביתוֹ הזוֹרח, כמתגרה בוֹ, ושׂפתיו קוֹראוֹת בקוֹל נשמע יפה לאוֹזניו: “לא אמוּת, לא אמוּת! יוֹ נוֹ מוֹרירי, מאס ויוירי! כי אחיה, כי אחיה!”

אילוּ יכוֹל לעמוֹד על רגליו, היה קם ויוֹרד ורוֹקד תחת הרקיע הרם הזה, הזרוּע כוֹכבים וּלבנה גדוֹלה בתוֹכם, היה רוֹקד על אם הדרך, מוּל ביתוֹ, שכבשוּהוּ זרים, אכזרים, והיה שר את שירת חייו, החיים עד העוֹלם!…

ה

כל אוֹתוֹ לילה ישב דוֹן חוֹסי על סוֹללת העפר נשען בגבוֹ אל קרש הגדר. חלוֹנוֹת הטירה כבוּ לאחרוֹנה, והבניין הצר והרם נתעטף בשינה וניצב לפניו על גזוּזטרוֹתיו וצריחיו בתוֹך גן העצים כשוֹמר סוֹד זר. הנוֹף הלילי קדר וזרח חליפוֹת, כי העננים כיסוּ את הלבנה ששטה מליאה כמעט. דממה גדוֹלה עמדה בחללוֹ של עוֹלם. הכוֹכבים הצוֹננים נוֹצצוּ במרוֹמים חדים ודוֹקרים כמסמרי זהב. עוֹד פעמים אחדוֹת ניסה לקוּם ולא יכוֹל. אך לא חש כל כאב בגוּפוֹ, כמוֹ נתאבן הגוּף והרגליים היוּ לעץ. ישב באשר ישב ופזמוֹן האוֹשר בן ארבע המלים שוֹרר בוֹ בלי חשך. נדמה לוֹ, כי הלילה נענה ברצוֹן לפזמוֹנוֹ, ונוֹח היה לוֹ שהלילה יארך כך עד אין סוֹף.

בהשכמה, כשהשחר העוֹלה צבע מעל לנוֹף הרוֹסס והריחני כיפת רקיע ורוּדה, עברוּ שנַיים מתוֹשבי לוֹס פאלאציוֹס וּמצאוּהוּ ליד הגדר. עמדוּ והסתכלוּ ביוֹשב ישיבת הרוּג. הכירוּהוּ: דוֹן חוֹסי היהוּדי! ניגשוּ

ושמעוּ נשימתוֹ. העמידוּהוּ על רגליו. פקח עיניו והביט בהם מתוֹך חיוּך ועמד בלא תנוּעה. ניסוּ להוֹליכוֹ – הלך לרצוֹנם. שאלוּהוּ בכה ובכה ולא ענה, כמוֹ ניטל ממנוּ הדיבוּר. סיפרוּ לוֹ, כי את משפּחתוֹ גירשה הרשוּת יחד עם מגוֹרשי טוֹלידה וּביתוֹ ניתן במתנה לאחד משׂרי המדינה. שמע וחייך בשתיקה. וכשסיפרוּ לוֹ, כי את ספריו וכתביו העלוּ על המוֹקד בגנוֹ – נרעד רגע, אך מיד חייך שוּב. רמז האחד לחבירוֹ מתוֹך נתינת אצבע על מצחוֹ. נענה לוֹ זה מתוֹך הסכמה: כן, אין נכוֹנה ברוּחוֹ… החזירוּהוּ לטוֹלידה והביאוּהוּ אל לשכת שוֹטרי האינקויזיציה. הכירוּהוּ השוֹטרים ואמרוּ:

“הרי זה היהוּדי דוֹן חוֹסי, שנאפן אתמוֹל. היכן מצאתם אוֹתוֹ?”

“בלוֹס פאלאציוֹס, מאחוֹרי אחת הגדירוֹת, מוּל טירתוֹ”, – ענו האנשים קוֹל אחד.

“ואנוּ לא ידענוּ, להיכן נעלם. לאחר שנאפן הנחנוּהוּ לבדוֹ בחצר, וכשחזרנוּ בערב לא מצאנוּהוּ. אמרנוּ: אוּלי עלה השמימה… מפני מהוּמת הימים שכחנוּהוּ, ולא גוֹרש עם כל האספסוּף…”

האחד מן השנַיים רמז לשוֹטרים ונתן אצבּעוֹ על מצחוֹ…

הביטוּ השוֹטרים בצחוֹק אל האיש המוּכּה, שלבוּשוֹ, לבוּש אצילים, קרוּע ומגוֹאל, והוּא עוֹמד ומחייך.

“אמוֹר: מי הביאך ללוֹס פאלאציוֹס?” – שאלוֹ ראש הלשכּה והקריב אליו את פניו.

במקוֹם לענוֹת על השאלה, ניענע דוֹן חוֹסי את ראשוֹ ואמר בקוֹל רך, נעים:

“יוֹ נוֹ מוֹרירי…”

אז אחזוּ כל ארבעת השוֹטרים במוֹתניהם מרוֹב צחוֹק.

“הניחוּהוּ פה, אנשים טוֹבים, ולכוּ לבתיכם” – אמר ראש הלשכה – “נשאל במקוֹם גבוֹה כדת מה לעשׂוֹת ליהוּדי המסכּן הזה, שנשאר, כמדוּמה, יחידי בעירנוּ”.

כחוֹדש ימים החזיקוּהוּ במאסר. היה משׂא וּמתן ארוֹך וּמייגע בין האינקויזיציה וּבין בית הדין החילוֹני, הוֹאיל וכל אחד טען, שאין הנאשם נתוּן לשיפוּטוֹ. כמה פעמים הוּבא לפני חוֹקרים, כדי להוֹציא מפיו, למי היה מוֹכר את כּתבי הכפירה. איימוּ עליו בעינוּיים קשים, באיפוּן חדש, במוֹקד, דיברוּ אליו קשוֹת ורכוֹת, הכוּהוּ מכוֹת אכזריוֹת, הציגוּהוּ

לסוֹף לפני אחוֹתוֹ הזקנה, דוֹנה פוֹרטוּנה קוֹרוֹניל (שמוֹ החדש של דוֹן סניוֹר) – ולא העלוּ מאוּמה: חיוּכוֹ לא סר מעל שׂפתיו, ואחת היתה הטענה בפיו: “לא אמוּת, לא אמוּת, כי אחיה”.

כשראוּ שלא יוּכלוּ לוֹ, הוֹציאוּ פסק דינוֹ שהוּא מטוֹרף ושלחוּהוּ לבית מוּכּי האלוֹהים שבאַלגוֹדוֹר הקרוֹבה. שלוֹש פעמים

שלחוּהוּ שמה, ובכל פעם נמלט משם, חזר ונראה בחוּצוֹת טוֹלידה. לסוֹף נתיאשוּ ממנוּ והניחוּ לוֹ, שיהא מתהלך משוּלח יחד עם שאר חסרי הדעה השקיטים המתהלכים בעיר הבירה.

עברוּ שבוּעוֹת וירחים, רזוֹנוֹ גבר, ואף על פי שראשוֹ היה שמוּט על כתיפוֹ, היה נראה גבוֹה משהיה. בגדיו נקרעוּ ונתגאלוּ עוֹד, אך המלמלה עיטרה את צוארוֹ כבראשוֹנה, שחוֹרה כמעט מרוֹב ליכלוּך. זקנוֹ גדל פרע, וּבמקוֹם החוֹד הקטן והגזוּז יפה ירדוּ עתה על חזהוּ פרעוֹת שׂער שחוֹרוֹת ובלתי נקיוֹת. עפעפיו היוּ דלוּקוֹת וּמלוּפלפוֹת, אך העיניים עמק שקטן וזוֹהרן.

אחוֹתוֹ הזקינה, שמעשה בעלה דיכאה עד עפר, ידעה את האסוֹן אשר קרה את אחיה יוסף, האהוּב עליה מכל האחים (ועתה שכוּלם “נצחנוּ בצחנתם”, נעשה לה הוּא, חסר הדיעה שנשאר ביהדוּתוֹ, יקר ביוֹתר), וניסתה לעזוֹר לוֹ, קראה לוֹ שיבוֹא לביתם ויאכל לשׂוֹבע וילבש נקיים, וּמשלא בא שלחה לוֹ מזוֹן וּבגדים, אך הוּא לא קיבל, חייך לשליח וניענע ראשוֹ: “לא אמוּת, כי אחיה”.

אך יוֹתר ממנוּ נגע עד לבה גוֹרל האשה והילד, שעקבוֹתיהם אבדוּ ואינם. לרוֹב הפצרוֹתיה פנה בנה הבכוֹר לכל המקוֹמוֹת, שהגיעוּ שמה המגוֹרשים: לפּוֹרטוּגל וּלאיטליה וּליון, לתוּרכּיה ולאפריקה הצפוֹנית. אף הגיעוּהוּ כמה תשוּבוֹת, אך איש מן המשיבים לא ידע דבר על האשה דוֹנה רוֹזה וילדה: אפשר שטבעוּ בים אוֹ נספּוּ ברעב אוֹ במגיפה יחד עם אוּמללים אחירים, כמוֹ שאירע לרבים בימים המרים האלה. ודוֹן חוֹסי עצמוֹ לא הזכירם כלל, כאילוּ שכח את אשתוֹ ואת בנוֹ.

במשך הזמן נסתגלה טוֹלידה לחסר דיעה מוּזר זה, לשׂריד היחידי שנשאר בה מכל יהוּדיה. עוֹד היוּ שם רבים, אנוּסים ישנים וחדשים, גם נוֹצרים מבטן ומלידה, שהכירוּהוּ ברחוֹב, עמדוּ ונדוּ לוֹ, גם הציעוּ לוֹ נדבה, אך הוּא חייך ולא פשט ידוֹ לקבל. רק פירוֹת אוֹ זרעוֹנים היה מקבל להחיוֹת את נפשוֹ. וּברוֹב הימים הסיחוּ גם יוֹדעיו דעתם ממנוּ ויצרפוּנוּ אל שאר מוּכי האלוֹהים, שהספרדים זהירים מאוֹד שלא לנגוֹע בהם לרעה.

וּבמה נבדל דוֹן חוֹסי משאר מוּכּי אלוֹהים שבטוֹלידה? בפזמוֹנוֹ שלא נלאה לחזוֹר עליו באוֹזני כל איש וּבתאוָתוֹ לכל מגילת כתב ולכל קרע ספר. בכל מקוֹם, שמצא ברחוֹב פיסת נייר כתוּבה אוֹ מוּדפסה, היה מרימה ביראת הכבוֹד, מנַקה בכנף בגדוֹ וקוֹרא בה, ואם מצאה טוֹבה לחפצוֹ, נתנה בתוֹך השק שעל כתיפוֹ. ברדת הגשם היה מליט את השק תחת גלימתוֹ ונמלט עמוֹ אל מבוֹא בית אוֹ לתוֹך אחת החנוּיוֹת. על שוּם כך כינוּנוּ בצחוֹק “ליבּרירוֹ”, כלוֹמר, ספרן.

נערי הרחוֹב ידעוּהוּ והיוּ מעכבים אוֹתוֹ לשאלוֹ:

“אם כן, ‘ליבּרירוֹ’, תמוּת אוֹ לא תמוּת?”

השרה עליהם דוֹן חוֹסי את עיניו השוֹקטוֹת, חייך וענה:

“לא אמוּת, לא אמוּת, כי אחיה…”

ליצנים שבהם היוּ מוֹשיטים לוֹ פיסוֹת נייר והוּא קיבלן מידם, התבוֹנן בהן, וכשנוֹכח כי אין בהן חפץ, החזירן להם בתוֹדה. אז נתנוּ לוֹ אגוֹזים מספר אוֹ קוֹמץ בוֹטנים, וּלעתים גם פלח אבטיח אוֹ אשכוֹל ענבים…

ועוֹד תאוה היתה יצוּקה בוֹ: לילך בסוֹף תהלוּכוֹת, תהלוּכוֹת של חג אוֹ של אבל. ראשוֹ שמוּט על כתף שמאלוֹ, שק ה“כּתבים” על כתף ימינוֹ, גלימתוֹ קרוּעה, רגליו היחיפוֹת והפצוּעוֹת בסנדלי עץ, והוּא פוֹסע זקוּף וכבד ראש הרחק מעט מאחרי אחרוֹני ההוֹלכים בסך, וּשׂפתיו ממללוֹת בלי הרף: “לא אמוּת, לא אמוּת, כי אחיה…”

וכן הלך בסוֹף מסע לוייתוֹ רב הפאר של גיסוֹ דוֹן קוֹרוֹניל, שמת שנה אחת לאחר גירוּש אחיו מספרד. הוּא הלך בשנת 1498 אחרי לוייתוֹ השחוֹרה של תוֹמאס טוֹרקוימאדה, מפלצת כל התקוּפוֹת. הוּא ליוה בשנת 1504 את ארוֹנה של המלכּה איזבּילה, שהוּבא אחר כבוֹד ממדינת דלי קאמפּוֹ. בשנת 1509 הלך עם המלוים אחרי יוֹהאנה, שנשתטתה אחרי מוֹת בעלה היפה, בשעה שהוּסעה בידי אביה המלך אל ארמוֹן טוֹרדיסילאס להיכּלא שם עד יוֹמה האחרוֹן. בשנת 1516 הלך אחרי מיטתוֹ של פרנאנדוֹ הקאתוֹלי, שמת באסטרימאדוּרה, ובאוֹתה שנה אחרי המקבלים את פני קארלוֹ החמישי, המלך רב הפעלים, זה שנאמר עליו, כי השמש לא שקעה במדינוֹת מלכוּתוֹ.

ימים חלפוּ, שנים נקפוּ. ספרד גדלה ועצמה, ספרד עשתה מלחמוֹת גדוֹלוֹת, ספרד שפכה ממשלתה על ארצוֹת השפילה, על צרפת, על אמריקה. היא לבשה תפארת וגיאוּת וּתהילה. שלהבוֹת האינקויזיציה לא כבוּ, אך מעטוּ, וּמתוֹך שהוּרגלוּ בהן, כמעט לא הוּרגשוּ עוֹד. רבים מן האנוּסים שבוּ לכבוֹדם הגלוּי ולאמוּנתם הנסתרה. הקאתוֹלים החדשים היוּ לאדירי הארץ. אדירה מכוֹל היתה משפּחת קוֹרוֹניל. איש יהוּדי מן המוּגלים לא חזר לספרד. המעטים שחזרוּ פשטוּ את אדרת אמוּנתם הישנה על גבוּלה. רק העברי חסר הדיעה דוֹן חוֹסי (שם משפּחתוֹ נשכח ברוֹב הימים), אוֹ ה“ליבּרירוֹ”, התהלך תחת שמי ספרד, ברחוֹבוֹת טוֹלידה המעטירה, בצוארו השבוּר וראשוֹ שמוּט על כתף שמאלוֹ ושׂק ה“כּתבים” הבלוּי על כתף ימינוֹ. גוּפוֹ הרזה והיבש היה כמפלצת, שער ראשוֹ וזקנוֹ הלבין, אך קוֹמתוֹ לא שחה ואוֹר עיניו השוֹקטוֹת לא ניטל וּשׂפתיו לא פסקוּ מנוֹע.

וּבאביב 1540 היה חג גדוֹל בטוֹלידה. כחג הזה לא ראתה העיר מיוֹם היוסדה. הנער פיליף, העתיד לחדש את מוֹראי האינקויזיציה הראשוֹנים בספרד וחוּצה לה, הוּכרז דוּכּס של מילאנוֹ. היה בוֹקר שמש ללא עב קל בשמיים. טוֹלידה החשׂוּפה, הבנוּיה על סלע, לבשה צבעי מלכוּת. כל בית העלה דגל. במרוֹמי חוּצוֹת ורחוֹבוֹת היוּ מתוּחים חבלים עם מַטליוֹת צבעוֹנין. הכבישים הלבנים רוּבּצוּ במים. בכל גזוּזטרה וזיז היוּ תלוּיים אשכוֹלוֹת אנשים. דוֹן חוֹסי, שהיה אז כבן תשעים, ראה תהלוּכת חוֹגגים גדוֹלה נוֹהרת על דגליה אל גשר אלקאנטרה ואל מצוּדת אלקאצר, היטיב את שקוֹ על שכמוֹ וּפסע מאחוֹריה יחיד באמצע הדרך. הוּא לא ידע, כי אין זה אלא מחנה חוֹגגים חלוּץ, וּמחנה האינפאנט יבוֹא אחריו. בתשעים שנוֹת חייו עוֹד רב היה כוֹח רגליו ולא פיגר בלכתוֹ. והנה שמע מאחריו הוֹלם עקבי סוּס צוֹהל מתקרב כבזק. ביקש לשׂטוֹת אל פאת הדרך הרחבה, אך הוּפל ארצה וּפרסוֹת הסוּס המסוּמרוֹת עברוּ עליו. חוּשיו נבהלוּ, כברק אש עלוּ במוֹחוֹ המלים: “לא אמוּת…”. אך המשֵׁכן דעך, כי פרחה נשמתוֹ.

סוּסוֹ של האינפאנט, הנער פיליף, דרסוֹ. מתוֹך רעיוֹן משוּבה שתקפוֹ פתאוֹם הסתער מתוֹך מחנהוּ להדביק אחרי המחנה הראשוֹן וסוּסוֹ הפיל בשטפוֹ את חסר הדיעה הנבוֹך.

פיליף שב על עקיביו לראוֹת את מי הפיל. גם השׂרים בני לוייתוֹ הגיעוּ שמה על סוּסיהם האבירים. כוּלם ניצבוּ במעגל על גוייית הזקן המוּטלת על גבה בלי רוּח חיים, אך עיניה פקוּחוֹת וּבת צחוֹק על שׂפתיה.

הנער הרוֹכב בלבוּש מלכוּת פער מעט את פיו והאריך את סנטרוֹ החזק ולא גרע עיניו הזוֹעפוֹת מעל ההרוּג, המוּטל בחמה על אם הדרך. גלימתוֹ הבלוּיה של המת נפרמה כוּלה, ועל חזהוּ המגוּלה ממראה העפר נראתה פיסת קלף מעוּכה וכהה, קשוּרה בפתיל פשתים. טוּר אוֹתיוֹת השחיר על הקלף.

פיליף פנה אל השׂר אוֹמנוֹ הניצב על ידוֹ:

“קרא את הכתוּב!”

השׂר, איש שׂיבה מהוּדר ועצוּב, גחן מעל סוּסוֹ אל חזה ההרוּג. חרבוֹ התרוֹממה ועיניו הבוֹלטוֹת ריפרפוּ בחרדה על פיסת הקלף. אחרי רגעים מספר נזדקף ואמר:

“אמצא חן בעיני הוֹד מלכוּתך: לא אדע לקרוֹא את הכתוּב, כי כתב העברים הוּא”.

קילל הנער את אוֹמנוֹ קללה נמרצת והדהיר את סוּסוֹ לעבר הגשר. בני לוייתוֹ דהרוּ אחריו בבהלה.

אמרוּ: ביוֹם ההוּא נחה על פיליף רוּח רעה, אשר לא סרה ממנוּ כל ימי חייו, וּבמוֹתוֹ היתה מוֹרשה לעם ספרד עד היוֹם הזה.

---

בפונדק אחד

מאת

אשר ברש

א

בוֹקר של יוֹם קיץ שנת 1529 ביער, בדרך לפרייבוּרג של ברייסגאוּ.

אוֹתוֹ יוֹם היה בוֹער כתנוּר. חמת תחילת אב הוּצאה מנרתיקה וחוֹם קדמוֹן ירד לעוֹלם. פיסוֹת הרקיע, שנראוּ מעל לאוֹרנים הגבוֹהים והישרים כנרוֹת של שעוה, עינן היה כעין מַתּך דק של נחוֹשת וכסף. ריח השׂרף שפּרץ ונטף מקליפת העצים הכביד את האויר. הכוֹל דמם. גם מחטי העצים לא נעוּ ולא זעוּ. שׂיחים קטנים וגידוּלי קרקע ננסיים, שרביטים כהים ועלעלים ירקרקים של תוּת אדוֹם, שלכת חוּמה עתיקת ימים, כריכים וחזזיוֹת ממראה האפר והחלוּדה – כוּלם היו חריבים ויבישים וחדלי תנוּעה כאחוּזי שיתוּק של אימה: ניצוֹץ אחד שנוֹפל בהם מלקחם בסוּפת אש והיער כוּלוֹ עוֹלה בלהבוֹת! הגוּת רמה ונאדרה עמדה ביער. לא נשמע קוֹל בעלי חיים קטוֹן אוֹ גדוֹל. חוּלדת סנאים לא התגלגלה ברעש סוֹרטני במוֹרד גזע, עוֹף לא ציפצף ולא נוֹדד כנף, ואלה שנראוּ בצמרוֹת הגבוֹהוֹת כאילוּ נתמזגוּ עם העצים, ממתינים עמהם לתמוּרה מתרגשת לבוֹא.

חוֹם בתוֹך יער קשה מחוֹם במרחב שׂדה אוֹ ברחוֹבוֹ של יישוּב. אין מעבר לרוּח ואין מרחב להתפּשטוּת. הלהט נדחס, כביכוֹל, בין האוירים המצוּמצמים ועוֹמד דוּמם ויחיל תחת השפע היוֹרד ממרוֹמים להרבוֹת עצמתוֹ. ויער זה, שהיה במקוֹם גבוֹה, בשלוּחת “היער השחוֹר”, כאילוּ עמד בעיצוּמוֹ של שפע זה.

שעה ארוּכה היה הדרך המתרכס בין האילנוֹת שוֹקט על עפרוֹ כדוֹגר על הבאוֹת. והנה היה האוֹת, באה התמוּרה. שני אנשים שוֹנים במראיתם ובלבוּשם עלוּ כמוֹ ממעמקים והתקדמוּ בדרך. גבר גדוֹל קוֹמה, גזר עץ שקנה ברזל קשוּר אליו בטבעוֹת, ברזל חדש ונוֹצץ, מוּטל על כתיפוֹ (רק לפני ימים מספר קנה אוֹתוֹ האיש בכסף מלא בגבוּל צרפת ושם קוֹראים לוֹ “אַרקבּוּזה” והוא יוֹרה חיצי מות בקוֹל נפץ ועשן!), לראשוֹ כוֹבע עם נוֹצה צבעוֹנית, מכנסי קטיפה ירוּקים תחוּבים לוֹ בתוֹך מוֹקיים גבוֹהים, שׂרוּכים בשרוֹכי עוֹר, ועל הכתוֹנת הרקוּמה מין מקטוֹרן אפוֹר שאינוֹ נסגר על החזה. לידוֹ הלך איש נמוּך, רחב כתיפיים וחזק צעד, כתוֹאר עבד של איכּרים. לגוּפוֹ חלוּק בד גס מעל למכנסיים צרים המגיעים עד סנדלי עוֹר חוֹריים; לראשוֹ מגבעת קש גדוֹלה, כמגבעוֹת האיטלקים, ועל צידוֹ ילקוּט ציידים גמלוֹני וגרזן קטן בחגוֹרתוֹ.

הם הלכוּ עקב בצד עקב ולא דיברוּ דבר.

פּתאוֹם זקף הגבוֹה ראשוֹ ואוֹזניו. עמד מתוּח כעץ מן העצים סביב. בן לוייתוֹ עשׂה כמוֹהוּ, כמצוּוה לחקוֹת כל תנוּעתוֹ.

− כמדוּמה, הוֹלכים בין העצים! – קרא הגבוֹה בקוֹל עצוּר.

− כן, שני אנשים, − ענה הנמוּך אחריו כהד – לא רחוֹקים הם. העבד הלך והצמיד אוֹזנוֹ אל גזע עץ גדוֹל.

− שני אנשים. לא רחוֹקים, − חזר על דברי עצמוֹ – וּברייה הוֹלכת על ארבע עמהם.

− לא רק לב ארנבת לך, אלבּריך, אלא גם אוֹזן ארנבת. בּּוֹא, נשב בבּוֹר עד בוֹאם. נפתיע אוֹתם.

− כפקוּדתך, מייסטר שויינסהוֹיט.

בקפיצוֹת מספר ירדוּ לתוך נעיץ שהיה בצד הדרך. אדמתוֹ חוּמה, טרוּשה, חריבה. צרוֹרוֹת נידרדרוּ אחריהם ברדתם.

בשבתם שפוּפים בתוֹך הנעיץ כמעט לא נראוּ.

לא ישבו עשׂר דקוֹת ומבין האילנוֹת, עם הרישרוּש המתקרב וגוֹבר, יצאוּ שני אנשים מוֹבילים פרד קטן, דל בשׂר, קירח, ועליו, משני עבריו, חביוֹנוֹת מזוֹהמוֹת בעטרן. בשוּלי האחת היה תלוּיּ כלי קטן, שחוֹר כוּלוֹ. גם בגדי האנשים היוּ מרובבים בנוֹזל השחוֹר. הכוֹבע מוּפשל־השוּליים והטלאי הצהוֹב בצּוּרת לב על החזה ענוּ בהם כי יהוּדים הם.

אחד מן השניים החזיק באפסר הבהמה ומשכה בכוֹח, וחבירוֹ, שנשׂא על כתיפוֹ צקלוֹן אחוּז במקל, חימר אחריה בענף שבוּר שבידוֹ. הם עלוּ על הדרך ועמדוּ מסתכלים אילך ואילך. מחוּ זיעת פּניהם בכנף בגדם הארוֹך ועמדוּ כתוֹהים על הדממה הכבידה.

באמת עדיין היה לבם נגרש וחרד ממה שאירע בלילה בלינם בתוֹך היער. ליל שימוּרים וּמוֹרא גדוֹל היה להם הלילה. חוּמוֹ היה רב לאין נשׂוֹא ולא יכלו לעצוֹם עין מרוֹב המוּעקה. התהפכוּ על מצע המחטים והאצטרוּבּלין, חיבקוּ שוֹרשים קרוֹבים, נתנוּ אגרוֹפיהם תחת ראשיהם, כבשוּ

פּניהם בין זרוֹעוֹתיהם, ולא השׂיגוּ את התנוּמה. גם ריח השׂרף בא בהם וּכאילוּ מילאם שיכרוֹן גוֹזל שינה. והנה שמעוּ בחשיכה המעוּבה (מגל הירח של תחילת החוֹדש נעלם עד מהרה מן השמיים), סמוּך להם, כקוֹל נפץ של אש אוֹכלה. היגים וּגבבים וּזרדים יבישים פוֹקעים וּמתנפּצים באש. קוֹל ידוּע להם מילדוּתם, כשהיוּ מבעירים בחוּץ מדוּרוֹת להנאתם. אין ספק, אש אחזה כאן. אבל כמה שנעצוּ עיניהם לתוֹך החשיכה שבין האילנוֹת לא ראוּ סימן של אש, אף ניצוֹץ אחד, אף קליפת נוֹגה כל שהיא. שכבוּ שוּב והקשיבוּ, ושוּב אוֹתוֹ נפץ ארוּר. האם לא תבוֹא פּתאוֹם אש רצה ותקיף אותם בתוֹך היער, בין האילנוֹת והשלכת היבישים והספוּגים שֹרף, ותבעיר עליהם הכוֹל מסביב, והם יאבדוּ באש? כבר שמעוּ על מקרים כאלה. פּחד גדוֹל תקפם, דמיוֹנם האביר, וּבמידה שדיברוּ על כך עוֹד גדל פּחדם. והנפצים אינם פוֹסקים, משתתקים לרגע ומתחילים שוּב ביתר עוֹז. קמוּ והלכוּ לחפּשׂ, מגששים דרכם זה לצד אחד וזה לצד אחר ומכוונים דעתם זה אל זה ואל הפּרד העוֹמד שלוּל אל גזע עץ, שלא יתרחקוּ ויאבד להם. אך חזרוּ ולא מצאוּ כלוּם. החשיכה כשהיתה, אין שביב אוֹר, וקוֹלוֹת הנפץ אינם פוֹסקים. אדרבה, מתגברים והוֹלכים.

− אש רוֹאה ואינה נראה, − אמר האחד, ששמוֹ אָנזיל, וחלחלה בקרוּם בטנוֹ.

− אש לא נוּפּח, − ענה לעוּמתוֹ בניקוּש שיניים האחר, ששמוֹ למלין, ביטוּי מספר איוֹב שידע כמעט כוּלוֹ בעל פּה, כי בעל מקרא היה.

והפקיעוֹת והנפיצוֹת אינן פוֹסקוֹת. ולא מצד אחד הן באוֹת אלא מכמה צדדים בבת אחת. חזרוּ והפקידוּ רוּחם ביד ה' ושכבוּ סמוּך לפּרד. אף פקדוּ אוֹתוֹ ומיששוּהוּ מזנבוֹ ועד ראשוֹ, והוּא עמד שוֹקט על עמדוֹ, השמיע קוֹל נגיסה והצליף בזנבוֹ על צלעוֹתיו, כאילוּ הכוֹל כשוּרה. אך לישוֹן לא יכלוּ, עד שהאיר השחר. וּכשהאיר היוֹם עדיין נשמעוּ הפקיעוֹת, כקוֹל אש אוֹכלת בסמוּך. הלכוּ לראוֹת פּשר הדבר, והנה נפלוּ עליהם וּלצידיהם מיני פוֹלים שטוּחים וקשים, בהירים כמעט, וּפגעו בהם בחזקה. וּכשנשׂאוּ עיניהם ראוּ עץ ירוֹק, ארך ענפים ועליו ירוּקים, גדוֹלים וּדשינים, שוֹנה משאר העצים, עץ שלא ראוּ כמוֹתוֹ מימיהם, עוֹשׂה תרמילים ארוּכים, כתרמילי הקטניוֹת אוֹ כחרוּבים, והם מתפקעים וּמתוֹכם נוֹרים הגרעינים לארץ וּלכל צד. וזה קוֹל הנפצים.

רקק אנזיל רקיקה של כעס ואמר:

− בשם הכיס! ¹ ואת זה יראנוּ כל הלילה?

− תוּף, תוּף, תוּף! – רקק אחריו למלין – מה שחלמתי וּמה שחזיתי, על ראשם של ה“בּאכחאנטים”! ²

נטלוּ ידיהם מצפחת מים שהיתה עמהם, הניחוּ תפילין והתפּללוּ שחרית. אחר התפילה סעדוּ לבם במה שהיה עמהם בצקלוֹן ויצאוּ לדרך. כשלוֹש שעוֹת שׂירכוּ דרכם בין עצי היער ולבם עדיין מלא חרדת הלילה והם עייפים ונרגזים מנדוּדי השינה. וכשהגיעוּ לדרך ולא ראוּ בוֹ נפש חיה עמדוּ תוֹהים לדעת אם לפנוֹת ימינה אוֹ שמאלה.

עוֹדם תוֹהים ועוֹמדים, נשמע קוֹל שרקוּקית והד שבוּר ענה מכל עבר, ואחריו קוֹל נפץ חזק, שמילא אוֹזניהם, הידהד עמוּקוֹת בין העצים וּכאילו הרקידם מסביב.

שני הבחוּרים נזדעזעו. אף הפּרד שבינוֹתם נרתע, זקר אוֹזניו ושלח ראשוֹ לפניו (תנוּעה שירש מאביו החמוֹר!). הביטוּ כה וכה ולא ראוּ מאוּמה. רק סנאי אחד עבר כבזק מעץ לעץ וּשניים אוֹ שלוֹשה עוֹפוֹת השמיעוּ קירקוּר מבוֹהל ונשתתקוּ, וּממקוֹם אחד, במרחק מאה פסיעוֹת, עלתה תימרת עשן קטנה לתוֹך האויר הלוֹהט.

− נימלט לבין העצים! –קרא למלין, והוּא הצעיר, שלא הגיע עדיין לחתימת זקן – שוֹדדים אוֹ שדים ביער!

− שוֹטה, וכאן אין עצים? – השיב אָנזיל, שזקנקן בהיר, כעין פלוּמה רכה, הקיף את פּניו היפים, אף כי לא רחוּצים היוּ.

− כן, עצים בכוֹל והדרך ריקה ואין איש, − חיטט למלין בשׂער ראשו – שוּב מעשה שדים כמוֹ בלילה.

בבת אחת התרוֹממוּ מן הבוֹר. במקוֹם שנראה קוֹדם העשן, שתי גוּלגלוֹת, אחת גבוֹהה מחברתה. לבּוֹת שני הבחוּרים פגוּ מאֵימה.

הדמוּיוֹת השתיים עלוּ על הדרך וּפנוּ לעבר הבחוּרים עם הבהמה.

− תוֹדה לאל! – קרא אנזיל בקוֹל כבוּש – צייד הוּא וּמשרתוֹ נוֹשׂא כליו. לא יאוּנה לנוּ רע. תראה, למלין, כל רעה לא יעשׂוּ לנוּ.

− מפּיך לאוֹזניו של אדוֹן העוֹלם! – ענה למלין – אני לבי ניבּא לי רע.

− ניטלה נבוּאה וניתנה לשוֹטים.

למלין נשתתק.

בינתיים הגיעו שני הבאים עד מקוֹם הבחוּרים שעמדוּ כמַמתינים להם.

− מאַין וּלאין, זרע יהוּדים? – הרעים הצייד קוֹלוֹ. פּניו היוּ סמוּקים מחוֹם ומהתאמצוּת.

והעבד ניגש אל הפּרד והתבוֹנן ארוּכוֹת בחביוֹנוֹת, מלבר וּמלגו, פּעם בזוֹ ופעם בזוֹ, מנענע ראשוֹ לעצמוֹ.

− לשטראסבּורג, אדוֹני רב החסד, אנוּ בדרך לשטראסבּורג.

− שאלתי גם: מאין?

אֶנזיל, שראה את מעשה העבד, הסתכל רגע ממוּשך בחבירוֹ, בלמלין. הוא לא בקש עצה ממנוּ, אך ביקש להסתיר מן האַלָם את מאמציו למצוֹא מוֹצא. לסוֹף שאל את הצייד:

− רוֹצה אדוֹני שאגיד לוֹ את האמת?

− בודאי. את האמת ורק את האמת.

− מעיר רחוֹקה: מרגנשפוּרג.

− פיוּוּוּ ־וּט! − השמיע האיש קוֹל ציפצוּף שׂפתיים רוֹצע אוֹזן וטפח על לחי עצמוֹ בשׂמאלוֹ, כי בימינוֹ החזיק את קנה הרוֹבים שעל כתיפוֹ – מרגנסבּוּרג! ומה עשׂיתם ברגנסבּוּרג, והרי זרע היהוּדים כוּלם גוֹרשוּ משם עוֹד לפני עשׂר שנים, לא נוֹתרה שם פרסה יהוּדית? מוּדעת היא.

− משוּם כך הלכנוּ שמה.

− היהוּדי סוֹנט בנוּ, − אמר העבד ולא הניד עפעף.

− יסנוֹט, יסנוֹט – בין כך ובין כך אביאם בכלי זה לחיי עוֹלם הבא. למה הלכתם לרגנסבוּרג?

− במצוַת מוֹרנו ורבּנוּ הלכנוּ. שנינו בחוּרים עניים לוֹמדי תוֹרה ופקוּדת רבּנוּ קדוֹשה לנוֹּ.

כל אוֹתה שעה שדיבר אֶנזיל עמד למלין וּלשוֹנוֹ נטוּלה מתמיהה וּמפּחד. הוּא לא הבין למה נקט עתה חבירוֹ דרך האמת, אחרי כל התחבוּלוֹת וההערמוֹת שהשתמשוּ בהן מיוֹֹם שיצאוּ לדרכם המסוּכּנת לפני שלוֹשה שבוּעוֹת. אך לבוֹ רחש אמוּן וכבוֹד לאנזיל, שידוּע היה כחריף וּבקי וּמכיר בטיב בני אדם וּמחשבוֹתיהם, שעל כן הטיל עליו רבּם החכם תפקיד זה; ואת למלין נתן עמו מהיוֹתוֹ נאמן רוּח ונכוֹן לכל מעשׂה טוֹב.

− ומה ציוה עליכם רבּכם? – הוֹסיף שויינסהוֹיט לחקוֹר את אֶנזיל.

− הוּא ציוה עלינוּ להביא כתבים קדוֹשים שנשארוּ שם בידי איש נוֹצרי, עוֹשׂה חביוֹת, איש טוֹב וישר שקיבלם לשמירה מידי ראש הישיבה של רגנשפוּרג ביוֹם הרע והנמהר, יום גירוּש אחינוּ בני ישׂראל מן העיר. אלו הן העתקו­ֹת של ספרים, שבלעדיהן לא נוּכל ללמוֹד את תוֹרתנוּ הקדוֹשה.

− והיכן הכתבים?

− כאן, בחביוֹנוֹת. קרקעית כפוּלה להן, וּבין קרקעית לקרקעית שׂמנוּ את הכּתבים. בערמה עשׂינוּ, כדי שלא יגזלוּם מידינוּ. לא רק מפּני גוֹזלים נוֹצרים יראנוּ, אלא גם מבחוּרים יהוּדים שגזילת ספרים וכתבים אינה חשוּבה בעיניהם עבירה.

למלין עמד משתאה על חבירוֹ, והעבד ניגש אל הדוֹברים ואמר לאדוֹניו:

− קרקעיוֹת כפוּלוֹת לחביוֹנוֹת. היהוּדים מסתירים שם דברים אסוּרים.

− מיד נראה, מיד נראה. לך אלבּריך, אל החביוֹנוֹת ופגע בהן בגרזינך!

− לפקוּדתך, מייסטר שויינסהוֹיט! – ענה העבד, שלף את הגרזן מחגוֹרתוֹ, זרקוֹ באויר וקלטוֹ כמשׂחק.

לא הוֹעילוּ תחנוּני הבחוּרים. מראה המטבע שהראה אֶנזיל לשויינסהוֹיט אך העלה חמתוֹ והוּא הרים את קוֹלוֹ:

− יהוּדים ארוּרים! נוֹכלים! משחדים! מבריחים! מחללי הקוֹדש! לא תצאוּ חיים מתחת ידי.

גרזינוֹ של אלבּריך ניחת בכוֹח על חביוֹנה אחת שהיתה תלוּיה בצלעוֹ של הפּרד. הבהמה כמעט נפלה מכוֹח המכה, והחביוֹנה, שהיתה ישנה, למוּדיה נשברוּ ונפזרוּ ומה שבתוֹכה נתגלה: כריכה של בד שמילאה את כל חללה. עוֹד שתי מכוֹת גרזן והחביוֹנה כלא היתה, והכריכה נפלה לארץ.

− בשם השד! התּירוּ את הצרוֹר! בלי שהיוֹת! − פקד שויינסהוֹיט על הבחוּרים.

לרמיזת עינוֹ של אֶנזיל תלה עצמוֹ למלין על ברכּיו והתחיל מתיר באצבעוֹת מרתתוֹת את חבילת הבד. לא עברוּ רגעים מוּעטים ונתגלוּ מגילוֹת קלף ודפּי נייר ערבי עבה, דוֹמה לקלף. מחוּבּרים היוּ בחוֹברת, כתוּבים בדיוֹ עפצים וּבכתב מרוּבע גדוֹל וקטן, כתבים ישנים וחדשים, מצהיבים וּלבנים.

− כתבים קדוֹשים וקוֹנטרסים, קוֹמנטארים – עמד אנזיל והסביר – בלעדיהם אין אנוּ יכוֹלים ללמוֹד. וּבלי לימוּד התוֹרה, אדוֹני רב החסד, חיי היהוּדי אינם חיים. נוֹח לנוּ שלא נאכל ולא נשתה, וּבלבד שנוּכל ללמוֹד את תוֹרתנוּ הקדוֹשה.

− גם אצלנוּ יש בזמן הזה שוֹטים כאלה במספר רב, − השיב שויינסהוֹיט, שנהנה מעצם התגלית וגם מדברי האמת שהגיד לוֹ הבחוּר – והם מתרבים והוֹלכים, השוֹטים הללוּ. כל מיני הבלים מוֹציאים וּמפיצים בכתב וּבדפוס, אף מדברים לאטינית, כמוֹ הנזירים, תחת לדבּר בלשוֹן האבוֹת והאמהוֹת.

− להכּוֹת עוֹד? − שאל אלבּריך, וגרזינוֹ מוּנף ומכוּון לחביוֹנה השנית, השלימה עדיין.

− חוּסה, אדוֹן רב חסד! – קרא אנזיל ושלח ידוֹ כאוֹמר לעכּב את המעשׂה – למה תשבוֹר את האחרת והיא מכילה מה שמצאת בראשוֹנה? הן נוֹכחת לדעת כי אמת בפי.

− אף על פי כן, הוֹאיל ושברנוּ את הראשוֹנה, מן היוֹשר שנשבוֹר גם את האחרוֹנה, ולא נַפלה בין השתים ולא תפּוֹל קנאה ביניהן, − התחכּם שויינסהוֹיט, נהנה מחכמת עצמוֹ.

גם חביוֹנה זו הכילה כתבים בדוֹמה לראשוֹנה.

− אפשר מרגלים אתם? – שינה שויינהוֹיסט את טענתוֹ – יוֹדע אני מן הברית הישנה שקראתי בתרגוּמוֹ של אדוֹננוּ לוּתר, כי מרגלים היוּ אבוֹתיכם. וּמי יוֹדע אם אין כאן דברי חירוּף וגידוּף על דתנוּ הקדוֹשה ועל אדוֹננוּ ישוּ, כאשר הוֹכיח אחיכם פפרקוֹרן בספרי האמת שלוֹ. איני מלוּמד ואיני יוֹדע לאטינית, אבל את ספרוֹ “ראי היד” על כתבי היהוּדים קראתי גם קראתי.

− לא מרגלים עבדיך, כנים אנחנוּ, − קראוּ הבחוּרים בקוֹל אחד בלשוֹנם של אחי יוֹסף הצדיק – וּבכתבים אשר עמנוּ אין כל דוֹפי. יש בהם רק יראת שמיים ואהבת הבריוֹת – הוֹסיף למלין.

− הנה נמצאים לא הרחק מזה, בפוּנדק “צוּם אֶבּר” (אֶל חזיר היער), חבר אנשים מלוּמדים, שבאוּ משוייץ וּפניהם מוּעדוֹת לפרייבוּרג. מחכים הם שם זה היוֹם השלישי לרשיוֹן לבוֹא העירה. הוּגד לי, כי חכמים גדוֹלים הם וכתבוּ ספרים הרבה ברוֹמית וּביונית, וגם את לשוֹן העברים ידעוּ. מוּטב שאביאכם אליהם ויבדקוּ את כתביכם, ואם לא ימצאוּ בהם פסוּל – ושילחתיכם. לא שוֹדד דרכים אני, נצר אני לאבּירים מפוֹארים, ושלטי − הצדק.

אנזיל הסתכל יפה בפני הדוֹבר בוֹ ונראה לוֹ שהם מביעים באמת קצת אצילוּת. פּחדוֹ פּחת והלך.

− האמת שדיברת הצילתך, − המשיך שויינסהוֹיט – אילוּ נתגלה ששיקרת − הייתי מנקב בני מעיך בכלי משחית זה ואחר כך תוֹלה אוֹתך על עץ מאכל לעוֹף השמיים. ועתה מהרוּ אספוּ כנעתכם ואל הפוּנדק!

− איך נשׂא את אוֹצר הכתבים והחביוֹנוֹת אינן? – שאל למלין בארשת פּנים אוּמללה, בהביטוֹ אל שברי הלמוּדים המתגוֹללים על הארץ, מקצתם שחוֹרים וּמקצתם לבנים.

− אין דבר, כרכוּם בבד וטענוּם על הפּרד ולא יאוּנה להם רע. הזדרזוּ ועשׂוּ, פּן לא נמצא עוֹד את האנשים הנכבדים ולא אוּכל לשלחכם ואסגירכם לידי חיילי המלך, וּמי יוֹדע אם לא תפּלוּ בידי ה“ארנוֹלדיים”³ ויעשׂוּ בכם שפטים, כאשר עשׂוּ ברבים מאחיכם, בגלל המעשׂים שעוֹשׂים ה“לוּתרנים” בתמוּנוֹת הקדוֹשוֹת שלהם. בעינַי ראיתי מה עוֹללוּ במנזר הדוֹמיניקני בכפר אחד סמוּך לקוֹנסטאנץ. אש קוֹדש בערה בהם, אך מעשׂה פראים עשׂוּ. על האמת צריך להוֹדוֹת. הרבה הוֹד שיחתוּ.

“איש הפכפך הוּא ולבוֹ טוֹב”, חשב אנזיל, וּשארית פּחדוֹ סרה ממנוּ, גם עיניו המבוֹהלוֹת של למלין נעשוּ שליווֹת יוֹתר.

− הזדרזוּ ונלך. מהלך שעה מכאן עד הפוּנדק. בגללכם אשוּב היוֹם הביתה וילקוּט הצייד שלי ריק. לא, אלבּריך?

− אמנם כן הוּא, מייסטר שויינסהוֹיט.

− עשׂוּ, זאטוּטי יהוּדים, מה שנצטויתם, ולא – והוּא הסיר מעל כתיפוֹ את קנה הרוֹבים.

לא היתה ברירה לפני הבחוּרים אלא לשוּב ולכרוֹך את הכתבים בשני הבדים וּלקשרם משני צידי הפּרד המזיע.

אחרי רגעים מספּר צעדוּ כוּלם בשוּרה. בראש הלך שויינסהוֹיט, ה“ארקבוּזה” על כתיפוֹ; אחריו אנזיל מוֹשך באפסר את הפּרד, אשר שׂשׂ עתה לרוּץ אוֹרח, כי משׂאוֹ הוּקל והחביוֹנוֹת לא קיפּחוּ את צלעוֹתיו; אחרי הפּרד חימר למלין בענף שבידוֹ; וכמאסף לכוּלם הלך אלבּריך וגרזינוֹ תחוּב בחגוֹרתוֹ, כמוֹ לא עשה בוֹ מאוּמה.

ב

זה היוֹם השלישי לשבת דזידריוּס אֶראזמוּס וּמזכירוֹ אוֹגוּסטוּס בּריויס (ואוּלם אוֹגוּסט קוּרץ שמוֹ לפנים) ועמהם ויליבּאלד פּירקהיימר, ההוּמאניסטן האציל מנירנבּרג, בפוּנדק “צוּם אֶבּר”', בדרך היער העוֹלה לפרייבוּרג.

כמה פעמים קרא פּירקהיימר למוֹרה הגדוֹל שיבוֹא להתארח אצלוֹ בנירנברג (מי מגדוֹלי הדוֹר לא התארח בביתוֹ!) ולא בא. ועתה כשהגיעוֹ מכתבוֹ של זה, שבּוֹ הוּא כוֹתב לוֹ: “בכל מקוֹם שיד לוּתר מגיעה כלייה באה על המדע ועל האמנוּת” ותיאר מה שאירע בבאזיליה: שיבוּר וּמיגוּר תפארת יצירוֹת רוּח האדם ותבוּנת כפּיו, והוֹדיעוֹ, כי הוּא עוֹמד לצאת לפרייבוּרג, שעדיין נאמנה עם הכנסייה הישנה (כבר שלח שמה רוֹב ספריו וחפציו) וּמשם ילך לאנגליה, אל ידידוֹ תוֹמאס מוּרוֹס – החליט פּירקהיימר לילך אליו מיד כדי לראוֹתוֹ לפני צאתוֹ לדרך. אם לא יראנוּ עתה – מי יוֹדע אם יזכה לראוֹתוֹ עוֹד.

כיסוּפים גדוֹלים אל מוֹרה הדוֹר היוּ בלבוֹ של בעל היצרים הזה, שכּל ימיו נאבק עם עצמוֹ כדי לסַגל לוֹ את המחשבה ואוֹרח החיים הסטוֹאיים והגיע ברוֹב יגיעוֹ לחולשת הרוּח ולריפרוּף העצבים, ועתה כשתקפוּ עליו המאוֹרעוֹת הגדוֹלים ויד הפראוּת והעריצוּת בשם תוֹרת האהבה והחסד גברה, היה נתוּן כוּלוֹ לחשבוֹן הנפש, והיה לוֹ צורך מענה לראוֹת את האיש שאת מימיו שתה שנים רבוֹת, אוּלי יוֹרהוּ את הדרך וינחמהוּ מעצבוֹנוֹ.

עוֹד בשנת 1518, כשהתארח אצלוֹ לוּתר בחזירתוּ מאוֹגסבּורג, הרגיש מה רב האָיוֹם היצוּק באדם זה, והנה באוּ דבריו האחרוֹנים: “על כן יש הכרח לחנוֹק ולדקוֹר, בסתר כבגלוּי, כל מי שהכוֹח בידוֹ, ולזכוֹר שאין יצוּר ארסי ושׁדיי יוֹתר מן האדם המוֹדרני”, ורוּחוֹ נבהלה מאד ואינוֹ יכוֹל למצוֹא את המנוּחה.

במרכבתוֹ ההדוּרה, הרתוּמה למבחוֹר סוּסיו, יצא מנירנברג כדי להשׂיג את אראזמוּס בעוֹדוֹ בבאזיליה. לילה ויוֹם ולילה, בחניוֹת קצרוֹת לפי ההכרח, נישׂא בסערה בהרים וּבבקעוֹת עד שהגיע אל העיר השוייצית, וכשהגיע שמה בבוֹקר לא מצא עוֹד את המוֹרה: לפני שעתיים הפליג בספינה בנהר הריינוּס. החליף פּירקהיימר את סוּסיו המיוּגעים באחירים וּמיהר בדרך היבּשה אל פרייבוּרג, אוּלי ישיגנוּ בדרך. למחר מצא את אראזמוּס וּמזכירוֹ בפוּנדק “צוּם אֶבּר”, שהגיעוּ שמה לפני שעה קלה מן המקוֹם שהספינה העלתה אוֹתם במרחק כמה מילין מזה. כמה תיבוֹת וּמלתחוֹת של מטען היוּ מוּנחוֹת בחוּץ על הארץ, כי לא הספיקוּ להכניסן פּנימה.

פּירקהיימר ידע את צלם דמוּתוֹ של אראזמוּס מן התמוּנה הקטנה של הוֹלבּיין, שחסידיו עשׂוּ ממנה העתקוֹת והפיצוּן ברבים. ואמנם פּני האיש כפני התמוּנה ההיא: פּנים חמוּרים ועל הפה הרחב מרחף חיוּך עצוּב, עצמוֹת הלסתוֹת בוֹלטוֹת על הלחיים הנפוּלוֹת, החוֹטם חזק וּמחוּדד והסנטר קטוּם וגוּמה קטנה בוֹ, המוֹסיפה לוֹ רוֹך, והעינים קטנוֹת וּפיקחוֹת וּמביטוֹת למרחוֹק, כמוֹ מעבר לדוֹבר בוֹ. אבל האיש הזקין הרבה, קוֹמתוֹ הגבוֹהה כפוּפה קצת וּגלימת הפּרוָה תלוּיה ברפיוֹן על רזוֹן

גוּפוֹ ונסרחת מעט על הארץ. שׂערוֹ המציץ מתחת למצנפת השׂיער פּרוּע ולבן רוּבוֹ. בשתי ידיו הוּא מחזיק את הגלימה על בטנוֹ שלא תתבדר ואצבעוֹת יד ימינוֹ מרתתוֹת.

אראזמוּס שׂמח על הלוֹחם המפוּרסם להוּמאניזמוּס שבּא אליו

בשעה זוֹ, חיבּקוֹ וּנשקוֹ על לחיוֹ. אחר הציג לפניו את מזכירוֹ, גבר צעיר, קטן וצנוּם, בלי קו אוֹר בפניו:

− מזכירי אוֹגוּסטוּס בּריויס. לפנים, בהילוֹ נרוֹ עלי ראשי, היה לי גדוּד של מזכירים. עתה אין לי אלא זה בלבד. איני מסוּגל לכתוֹב מלה. − והוּא הרעיד לעיני פּירקהיימר את כף ידוֹ, שחיטוּבה היה יפה עד להפליא.

− “עוית הסוֹפרים”, − המשיך – יוֹתר מדי כתבתי בחיי. אבל תאות הכתיבה עדיין לא פסקה ממני. בלי כתיבה אין לי חיים. והנה שלח לי אלוֹהים החנוּן את התלמיד הותיק הזה לכתוֹב את הדברים מפּי. “באכחאנט” היה ודבק בתוֹרתי וּבי. − וּבפנוֹתוֹ אל בּריויס אמר: יחנך אלוֹהים בני!

זה עמד וּפניו מביעוֹת צער של דביקוֹת. מאז לכתוֹ אחרי המוֹרה הגדוֹל התפּשט מכל התאווֹת, ורק תאוה אחת סכנה בוֹ: לשמש את הרב וּלגוֹנן עליו. בכל שעה היה מוּכן למוּת בעדוֹ – אילוּ היה צוֹרך בדבר.

− רוֹאה אתה, ויליבּאלד, דוֹמה אני מצד מה לדויד המלך לעת זקנה: מכוּסה בבגדים ולא יחם לי. אילוּלא גלימתי הטוֹבה, ידידתי מאז, הייתי גוֹוע מצינה. אך גם בה לא חם לי. ועצת הסוֹכנת יאה למלך ולא למלוּמד חסר בית. לא כן? אין נחת בזקנה.

הפּגישה היתה ברחבה שלפני הפוּּנדק ורוּח מערבית קרירה נשבה, אך באוּ עמה מזמן לזמן גלים חמים.

דעתוֹ של פּיקרהיימר לא היתה נוֹחה מדברי החוּלין שהשמיע אראזמוּס. רוֹצה היה להיכנס עמוֹ בשׂיחה על העניינים הגדוֹלים, על העניינים הממלאים את נפשוֹ וגוֹרמים לה ייסוּרים קשים. כמה שאֵלוֹת בערוּ על שׂפתיו. ואילוּ הזקן בחר לדבר על עצמוֹ:

− בודאי ידוּע לך כי מלכים ושׂרים ביקשוּ קרבתי והציעוּ לי עוֹשר וכבוֹד. גם הוּא, מדיצ’י⁴ עצמוֹ, ניסה למשכני בכל מיני פיתוּיים. אך אין אני יכוֹל לשעבד את רוּחי. עם כל הענוה שבי לא נוֹצרתי אלא להיוֹת בן־חורין. יקרים בעיני הכבוֹד, מַנעמי הגוּף והעידוּן, אך האמת והחירוּת יקרוֹת לי מכוֹל. על כן לא אוּכל לנטוֹת אחרי שוּם צד משני הצדדים⁵ וּבלחישה אומַר לך: שונא אני את הישנים ומתעב את החדשים. העריצוּת היא אֵם המעשׂים של שניהם. זאת ראיתי ונתוֹן אל לבי.

− רצוֹני לדבר עמך עוֹד בדבר הנכבד הזה.

− כרצוֹנך, ידידי הנלבב. עוֹד תספיק לנוּ השעה לדבר, עד שאוּכל לצאת לפרייבוּרג. אני אין דעתי נתוּנה אלא לכתבים שלי. הם שעשוּעי בחיים והם הישארוּת הנפש שלי. לא כן, אוֹגוּסטוּס?

− כן מאגיסטר גדוֹל. – השיב בּריויס ולא הניד עפעף.

פּירקהיימר, שהיה ההפך מאראזמוּס: גבר כביר כוֹח, כעין כיפּת חיילים לראשוֹ הגדוֹל, פּניו חלקוֹת וחוֹטמוֹ שבוּר קצת, צוארוֹ

ועוֹרפוֹ גלוּיים וּשמינים, לבוּש מעיל ושוֹקיו ממלאים את מכנסיו, מכנסי רוֹכב – ציוה על רכּבוֹ להכניס את המרכבה תחת המוּסך ולפתח את הסוּסים. אחר קרא לבעל הפּוּנדק, מירצל הזקן, וּשאלוֹ אם יש ברשוּתוֹ שלוֹשה חדרים טוֹבים בשביל שני האדוֹנים שבאוּ לפניו וּבשבילוֹ הוּא. הר מירצל ראה בטביעת עין אחת שיש לוֹ עסק עם אדוֹנים רמי מעלה וכפף לפניהם ראשוֹ עד טבּוּרוֹ. אחר שאל בהכנעה אם רצוֹנם בחדרים למטה, בקוֹמת הקרקע, אוֹ למעלה בעליית הגג, שאוירם טוֹב יוֹתר, אך “לא כל גרם אוֹהב את גרם המעלוֹת”. ושוב השתחווה לפני השלוֹשה.

הם בחרוּ בעליית גג, מפּני שכּללה שלוֹשה חדרים בלבד והעליה כוּלה נמסרה לרשוּתם.

מיד לבוֹאוֹ אל הפּוּנדק נוֹדע לוֹ לאראזמוּס, כי זה שבוּעיים ימים אין יוֹצא וּבא בפרייבוּרג בלי רשיוֹן בכתב מאת הרשוּת של העיר. והאיסוּר נשמר בקפדנוּת רבה, אין יוֹצא מן הכלל. הכתיב אראזמוּס בידי מזכירוֹ מכתב אל האדיר שבידידיו בעיר, והר מירצל שלח את נכדוֹ, בחוּר חסוֹן ועליז, לפרייבוּרג וציוה עליו במפגיע שלא יחזוֹר באין הרשיוֹן בידו.

והנה עברוּ יוֹמיים וחצי היוֹם והשליח בוֹשש לשוּב.

הישיבה בפוּנדק היתה נעימה. החדרים והשירוּת טוֹבים. המאכל והמשקה משוּבחים, אך כבר בלילה הראשוֹן היה האויר כבד במקצת ואראזמוּס נחלש ממיעוּט שינה בלילה. גם מיחוּש קיבתוֹ ניעוֹר ולא יכוֹל לקבל אלא כנף של אפרוֹח וכוֹס קטנה של יין בּוּרגוּנדי וּפרי כל שהוּא מכל שפע המזוֹנוֹת שהר מירצל הגיש להם בכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ. וכך אמר אראזמוּס על עצמוֹ: “לבי קאתוֹלי, אבל קיבתי לוּתרנית”. בכלל היה אסתניס בענייני מאכל וּמשקה למן הימים ששימש מוֹרה בבית לוֹרד מַאוּנטג’וֹי באנגליה. שיכר היה לוֹ תוֹעבה וריח דגים מילאוֹ גוֹעל.

כל היוֹם הראשוֹן היה לבוֹ טוֹב עליו, בניגוּד לעצבוּת מראהוּ. הם תרוּ להם מקוֹם בירכתי הרחבה הגדוֹלה, תחת הבּוּקיץ רחב הנוֹף, ושם ישבוּ בצל ושׂוֹחחוּ כל שעוֹת היוֹם על כל מה שלב שניהם חפץ. לאטינית דיברוּ ולא חששוּ לאוֹזניהם של אנשי המקוֹם ואוֹרחים עוֹברים שישבוּ בריחוּק מקוֹם, זוֹללים וסוֹבאים אוֹ משׂחקים בקוּביא בקוֹל צחוֹק

וּמצהלוֹת. דיברוּ רק השניים, אראזמוּס ופירקהיימר, וּבריויס שישב עמהם לא התערב בשׂיחה, רק הקשיב באוֹזן נטוּיה לכל מוֹצא פיהם ושקד להעלוֹת בקוּלמוֹסוֹ תמצית דבריהם על הגיליוֹן שלפניו. רק לעתים, כשלא שמע היטב, ביקש בהכנעה לחזוֹר על המשפט האחרוֹן.

בעצם לא היוּ ביניהם חילוּקי דעוֹת עיקריים בהערכת המאוֹרעוֹת. שניהם ראוּ סכנה לחירוּת הרוּח ולמדע מן הפּוֹלמוֹס הדתי הסוֹער, שלא היה אלא כסוּת עיניים לתאוַת השלטוֹן וּלניגוּדי אינטרסים לא אלוֹהיים כלל. והוּא, אראזמוּס, רפתה אמוּנתוֹ בשנים האחרוֹנוֹת בכוֹח השׂכל להשבית את יצרי האדם, אוֹ בלשוֹנוֹ, את הכסילוֹת. וּבכן בא לכלל דעה שאין לוֹ לאיש הרוּח האמיתי, היחיד, אלא לעבוֹד את החכמה בלבד וּלהניח לזמן שישתוֹלל עד בוֹֹא עת. “תהילת הכסילוּת” שכתב לפני שנים רבוֹת על דרך הסאטירה נהפכה לוֹ אמת מרה. ואילוּ דעתוֹ של פּירקהיימר היתה, שאסוּר לוֹ למוֹרה גדוֹל התהילה וההשפּעה לעמוֹד בפרישוּתוֹ, ואם אין הוא יכוֹל, וּבצדק, לתמוֹך באחד מן הצדדים, עליו לגלוֹת את דעתוֹ על שניהם. יוֹדע הוּא ששניהם מבקשים את סמכוּתוֹ הגדוֹלה, ואם הוּא רוֹאה, כמוֹהוּ פּירקהיימר, את הרע בשניהם – עליו לגלוֹת את דעתוֹ בלי מוֹרא וּבלי סייג. אם האחד מכריז: “כאן אני עוֹמד” חוֹבתוֹ של האחר, הגדוֹל ממנוּ, שיוֹדיע גלוּי לעיני הכוֹל היכן הוא עוֹמד. ואיך יפרשוּ מתנגדיו את הליכתוֹ עתה אל הכנסיה הישנה?…

לשמע הדברים האלה, שנאמרוּ ברגש חם, לא זעוּ תוי פניו של אראזמוּס, רק החיוּך העצוּב והספקני שׂיחק משׂחקוֹ הדק על שׂפתיו החיורוֹת. הוּא אמר בקוֹל שליו:

− נוֹח לוֹ לאדם לשׂאת את הצרוֹת שהוּא רגיל בהן.

לאמיתוֹ של דבר לא ביקש לעצמוֹ אלא דבר אחד: לשמוֹר את עמדת המלוּמד, הסטוֹאיקן (לא האפּיקוּרי, כמוֹ שהאשימוּהוּ), החכם היוֹדע, רב הסגנוֹן, המוֹפת לכל שוֹחר דעת. הוּא ביקש שיניחוּ לוֹ להוֹסיף ולעסוֹק בחישׂוּף אוֹצרוֹת העוֹלם העתיק, להגיה ולחזוֹר וּלהגיה את ספריו וּלהוֹסיף עליהם, לפי אריכוּת הימים שנגזרה עליו. נדמה לוֹ, במקוֹם שהישן עוֹד קיים יקל לוֹ לעסוֹק בשלוֹ. אין בניין במקוֹם סתירה של רבים ואין חכמה במקוֹם סכלוּת היוֹצאת לרבים. ביחוּד מעת שהמַדפּיס פרוֹבּניוּס הוֹציא את כתביו בהשגחתוֹ הוּא, שבחר את האוֹתיוֹת, וּמהן גם צייר וחיתך בעצמוֹ, וקבע את צוּרת הסידוּר והעימוּד והעיטוּר, נכבש כוּלוֹ על ידי התאוה לפרסם ספרים עוֹד ועוֹד. הוּא נעשׂה ספקן לגבי מעשֹׂים. גם הוא, כפירקהיימר, היה מלא פּחד מפּני הכוֹחוֹת האפילים המסתתרים מאחרי פּוֹעלוֹ של זה האיש לוּתר, אבל הוּּא, שהיה בעיקר תלמיד חכם אמן, כבש את פּחדוֹ ביצר החכמה והאמנוּת שבּוֹ. ואשר להליכוֹת עוֹלם הסתפּק במה שגילה דעתוֹ על מה שעתיד לבוֹא בימים קרוֹבים ורחוֹקים. וכן כתב אל ידידוֹ החשמן ג’אקוֹפּוֹ סאדוֹליטוֹ: “אם יקוּמוּ בעוֹלם במאוֹת השנים הבאוֹת מהוּמוֹת וֹמבוּכוֹת גדוֹלוֹת וידעוּ כי אראזמוּס ניבא עליהן”. כן, כך כתב לוֹ, והוּא חוֹזר עתה על הדברים לפני פּירקהיימר. רצוֹנוֹ לישב בשלוה ולהוֹציא עוֹד כמה מכתבי אבוֹת הכנסיה; רצוֹנוֹ לעבוֹר עוֹד פעם על ה“אדאגיה”, על ה“קוֹלוֹקויה” ועל תרגוּם הברית החדשה; רצוֹנוֹ להוֹציא עוֹד מכתבי הקלאסיקנים העתיקים, בתוֹכם את אריסטוֹ; ועוֹד בדעתוֹ לכתוֹב מאמרים על ענייני החיים והאדם, ואוּלי גם ספר על אמנוּת הדרשה. מאחר שתר בלבוֹ וראה, כי סכלות האדם היא נצחית לא פחוֹת מחכמתוֹ, ולא עוֹד אלא שהיא, הסכלוּת, לבדה מביאה לידי הצלחוֹת גדוֹלוֹת וּמעשׂים מכריעים בחיי העמים והמדינוֹת, רוֹצה הוּא, האיש הבוֹדד, לשמש בטפחוֹת ימיו האחרוֹנים את החכמה בלבד, שמשמשיה פוֹחתים והוֹלכים.

כנגדוֹ פּירקהיימר, איש הרגש, בעל הלב הסוֹער והחוּשים הרעיבים, שראה את עצמוֹ כמי שהביא קוֹרבנוֹת רבים על מזבח רוּח האדם וחירוּתוֹ,ֹ שלא נשׂא אשה אחרי מוֹת אשתוֹ, שמסר את אחיוֹתיו ובנוֹתיו למנזר, שהקדיש עצמוֹ כוּלוֹ להפצת תוֹרת האדם, שהאמין במלחמה נגד השקר, הצביעוּת והעריצוּת, הוּא היה כוּלוֹ כאֵב, כוּלוֹ מרי – הוּא ביקש לראוֹת שׂכר צדקתוֹ בחייו.

כשש שעוֹת רצוּפוֹת ישבוּ תחת הבוּקיץ וחזרוּ על אוֹתם הרעיוֹנוֹת, דרשוּ אוֹתם כמין חוֹמר, חיזקוּם בראיוֹת וּבדברי חכמים עתיקים וחדשים; בּריויס מילא הרבה גליוֹני נייר בקיצוּר דבריהם; וּכשפתחוֹ בשׂיחה למחרת היום תחת העץ (השליח עדיין לא חזר והחוֹם גבר) חזרוּ אל אוֹתן הנקוּדוֹת עצמן. פּירקהיימר ישב בגילוּי ראש, אף פּשט את מעילוֹ מפּני החוֹם. ואראזמוּס ישב עטוּף, כתמוֹל, בגלימת הפּרוה והמצנפת בראשׂוֹ, ישב והרעיד את כף יד ימינוֹ על השוּלחן. הוא ראה ללב בעל דברוֹ, אך כמה שהשתדל, כגמוּל על הערצתוֹ ואהבתוֹ של האיש המצוּין הזה, שטרח ורדף אחריו כדי לראוֹתוֹ, כדי להתחמם כנגד אוּרוֹ – לא יכוֹל היה אלא להרגיעוֹ בקצת דברי ריצוּי של אב וּפטרוֹן, אך לא בהוֹכחוֹת של ממש. פּירקהיימר, דק התפיסה ואנין הרגש, לא הסתפּק בדברים שלא חש מאחריהם את האמוּנה באמיתם ותבע בטענוֹת וּבפירכוֹת תשוּבה של טעם.

כשנוֹאש מהציל מפּי המוֹרה מה שביקש לשמוֹע נקט לשוֹן אחרת וגילה לפניו את נגע לבוֹ העמוֹק: חרדתוֹ לקצוֹ הקרוֹב. וכן אמר לוֹ בהתעטף עליו רוּחוֹ:

− אף על פי שצעיר אני ממך, מוֹרי ורבי, בשלוֹש שנים, חש אני כי ימַי כלוּ. אפשר שלא אוֹציא שנתי. אין אני חוֹלה, אין בי כל מיחוּש, עיניך הרוֹאוֹת את מתוֹם גוּפי, את תאבוֹני הטוֹב – אבל חש אני כי המות כרוּך בעקיבי. ואיני רוֹצה למוּת כאיש מיוֹאש, כמי שחייו וּמלחמוֹתיו היוּ לבטלה. מיתה כזוֹ ממלאתני פּלצוּת.

פעמים אחדוֹת חזר על דבריו אלה בשינוּי לשוֹן, וּבריויס כתבם על הגיליוֹן, אך אראזמוּס פּטרם באמירה קצרה, אגבית: “אין איש יוֹדע יוֹמוֹ”, והשיאוֹ לעניין אחר.

כל אוֹתוֹ היוֹם דיברוּ על הריפוֹרמה, גילוּ את שוֹרשיה ועילוֹתיה, את ההכרח שחוֹלל אוֹתה ואת דרכיה הנלוֹזוֹת, את הגוֹרמים הראשיים ואת הגוֹרמים המסייעים; הפכוּ והיפכוּ בכל כלל וּבכל פרט, עד שהגיעוּ אל תפקידם של היהוּדים בהתפּשטוּת התנוּעה ובחיזוּקה.

− אלמלא אוֹתוֹ מוּמר נקלה – אמר אראזמוּס – אוֹתוֹ בּוּר חסר דיעה וּמצפּוּן, הטבּח פפרקוֹרן, אפשר שהדברים היוּ מתגלגלים בדרך אחרת. אמת הדבר, לא היה זה אלא כלי שרת בידי הכוֹחוֹת האפילים של מדינת הכנסייה (וּבודאי ידם היתה בחיבוּריו העלוּבים), אבל טימטוּמוֹ ועיקשוּתוֹ ושׂנאת בני עמוֹ סייעוּ סיוּע רב למתנגדיהם. אלמלא כתבי הפלסתר הנלעגים של זה אפשר שרוֹיכלין לא היה מגיע למלחמה כזו בכנסייה, והוּטן המסכּן (די מוֹרטוּאיס ניל ניזי ביני⁶. שיכחתי מלבי את פּגיעוֹתיו הגסוֹת בי!), וגם אתה, ויליבּאלד, לא הייתם מגיעים לכתיבת “איגרוֹת האנשים החשוּכּים”, שחלקן רב כל כך בחתירה תחת אוֹשיוֹתיה של הכנסייה הישנה.

מתוֹך כך נתגלגלה השׂיחה על היהוּדים ועל היהדוּת. העניין הזה תפס את לב שניהם, כאילוּ בוֹ מצאוּ להם אחיזה חדשה אחרי הדברים החוֹזרים והיגיעים ללא מוֹצא, שדשוּ בהם מאתמוֹל ועד עתה.

שניהם היוּ בדיעה אחת, שאוּמה זוֹ אין לה גאוּלה קרוֹבה אלא אחת: בנצרוּת. דעת שניהם הסכימה, שגם לוּתר, כפי שנתברר בינתיים, לא נתכוין בדבריו הראשוֹנים, הטוֹבים, על היהוּדים אלא למשכם אל הנצרוּת, הנצרוּת שלו, כמוּבן. אבל עד מהרה נתחור לוֹ שטעה והיהוּדים הרבּניים אינם עשׂוּיים לעזוֹב את דרכם, ואז נתפּס לשׂנאה וּלחימה עליהם, והוּא מטיף, לפי שעה, ש“יש לכבדם אבל לא לפרנסם”, כלוֹמר, להתחכּם להם כדי שיעברוּ מן העוֹלם. מכאן ועד הטפה גלוּיה להשמידם וּלאַבּדם אין הדרך רחוֹקה. והרי זוֹ הוֹכחה נוֹספת למניעים הנפשיים של המתקן.

ואילוּ אראזמוּס העלה רעיוֹן, שפּירקהיימר לא הלמוֹ יפה (אוּלי משוּם שמחשבוֹתיו היוּ נתוּנוֹת כל הזמן למחשבוֹתיו עצמוֹ), על טיבה של אוּמה משוּנה זוֹ. אם גם לא יקבלוּ את הנצרוּת, ואין סימנים שיעשׂוּ כן, לא יחדלוּ להתקיים, עם כל הרדיפוֹת וההריגוֹת והגירוּשים, אבל סוֹפם שיתנַונוּ ויצטמקוּ, וכל זה מפני שרצוֹנם לאחוֹז בחכמה בלבד, כלוֹמר, ברעיוֹן האלוֹהי הצרוּף. יבוֹא יוֹם שלא יוּכלוּ עוֹד עמוֹד, כי חכמתם, באין עמה מלח היצרים, תיסרח, ולא יתקיימוּ, כשם שהם מתקיימים כבר עכשיו במידה מרוּבה רק כרוּח בין החיים, מפלצת לכל בעל חוּשים וּבעל דמיוֹן תוֹאֵר.

פּירקהיימר שמע ולא שמע, אך כאן העירוֹ כבלי דעת:

− והרי גם אתה, מוֹרי ואלוּפי, רוֹצה לשמוֹר לעצמך את העסק בחכמה הצרוּפה וּלהתפּשט ממה שקרוּי בפיך “כסילוּת”?

− אני? – נתן בו אראזמוּס עיניים נוֹקבוֹת – אני – שאני. אני פרט. הפּרט הוּא בין כך וכך בן חלוֹף. אם לא אמוּת השנה, אמוּת בעוֹד חמש אוֹ עשׂר שנים, וחכמתי תישאר בספרי. על ידיהם תהיה לנחלת הכלל. לא כן אוּמה, שכּליוֹנה אינוֹ בדרך הטבע והוּא שוֹנה תכלית שינוּי אצל עמים שוֹנים, וחלים עליהם חוּקים עליוֹנים שאין אני יוֹדע טעמם. ובודאי זכוּר לך מה שאמרתי עוֹד ב“תהילת הכסילוּת” שלי על היצר שאינוֹ־ מוּדע, כי הוּא הכוֹח השוֹלט בעוֹלם כנגד כל שׂכל. רק במדינת “אוּטוֹפּיה” של ידידי הגדוֹל מוֹרוּס, שהוֹצאתי לפני אחת עשׂרה שנה בבאזיליה (מי יוֹדע למה צפוּי אדם טהוֹר ואמיתי זה! ) נסדרים הדברים לפי השׂכל, כי מחשבתוֹ אוּטוֹפּית. השׂכל והשלטוֹן, ידידי הנעים, הם תרתי דסתרי. וּבזה טעה גם מוֹרנו העתיק אפּלטוֹן. השׂכל האמיתי, הצרוּף, מתנגד לכל שלטוֹֹֹֹן. ההיגיוֹן, הסדר והיוֹפי יתקיימוּ בלי כפייה אלא בתוֹקף מציאוּתם בלבד שהיא האצלה אלוֹהית. מציאוּת זוֹ אשוּרנה – אך רחוֹק רחוֹק. מי יוֹדע כמה מאוֹת שנים תחלוֹפנה עד שיהיה הרצוֹן מלפני ההשגחה להשליטה – אם בכלל יהיה רצוֹן כזה לפניה. הרצוֹן האנוֹשי בלבד אינוֹ מספּיק לכך.

− וּמה יהיה בזמן הקרוֹב?

− מלחמוֹת, קנאה ושׂנאה וּמעשים אכזריים. יצרי בני אדם יתגלוּ במערוּמיהם. אפשר בעוֹד מאתיים שנה, בעוֹד שלוֹש מאוֹת שנה, תוֹפיע תוֹרתנו באוֹר חדש והאנשים ילמדוּ לרסן את יצריהם ויפרקוּ עוֹל משעבּד, כרוּחני כגשמי, ורק הרוּח החוֹפשית תשלוֹט, ואז יתאַמתוּ דברי ידידנוּ הצעיר, הנלהב והאוּמלל אוּלריך: “הרוּחוֹת נעוֹרוּ – גיל הוּא לחיוֹת!”.

− וּמה יהיה אחר כך, בעוֹד ארבע מאוֹת שנה?

− הקשית לשאוֹל, בני. עין האדם אין בכוֹחה לבקוֹע בגביש העתים. היא רק מגששת על גבי השטח בקרן ראייתה. אפשר שהיצרים ירימוּ שוּב ראש ויתבעוּ את שלהם, והכוֹל יתחיל מחדש.

− האומנם זאת המראה וזה הסיכוּי?

− הנה ראינוּ את לוּתר בתחילתוֹ וּבסופוֹ – מי יוֹדע…

לאחר אמירה זוֹ נשתררה דוּמיה מעיקה. גם בּריויס ישב ולעס את יד הקוּלמוֹס ועיניו הנבוּבוֹת נעוּצוֹת בחלל.

הם לא הוֹסיפו להתוכח באוֹתוֹ יוֹם. החוֹם היה מוֹסיף והוֹלך, ואראזמוּס היה מיצר ודוֹאג לרשיוֹן שבּוֹשש לבוֹא. הר מירצל חזר והרגיעוֹ: נכדוֹ קוּרט הוּא שד משחת – מכּף השׂטן יוֹציא את הרשיוֹן ויביאנוּ!

לפי הצעתוֹ של פירקהיימר יצאוּ לטייל מעט בסביבת הפּוּנדק. אף נכנסוּ כּברת דרך לתוֹך היער. אך בין האילנוֹת היה החוֹם כבד מאשר בחלקה הגלוּיה. חזרוּ אפוֹא וּבידרוּ את רוּחם בשׂיחוֹת חוּלין, שלא נעדרוּ מהן גם קצת דברי צחוֹק וקלוּת ראש. אראזמוּס סיפּר זכרוֹנוֹת מימי נזירוּתוֹ ומן הימים שהיה משמש באנגליה מוֹרה ללוֹרד מאוּנטג’וֹי הצעיר, וּפירקהיימר סיפּר מקרים שקרוּהוּ בהיוֹתוֹ איש צבא. אפילוּ בּריויס סיפר סיפּוּר אחד, איך בילדוּתוֹ הוּכּה פּעם מכּוֹת נאמנוֹת בידי אחוֹתוֹ הקטנה ממנוּ.

אחר כך היה להם לילה קשה של נדוּדי שינה. החלוֹנוֹת והדלתוֹת היוּ פתוּחים כל הלילה, אך כל רוּח לא נכנסה והיתה השתווּת גמוּרה של החוֹם שעמד כנד אחד בפנים וּבחוּץ.

וּבבוֹקר היוֹם השלישי השכימוּ פּירקהיימר וּבריויס לקום. ואילוּ אראזמוּס שכב בחדרוֹ עד שעה מאוּחרת. בּריויס נכנס אצלוֹ ומצאוֹ חלוּש ויגע. הוּא דחה את הצעת מזכירוֹ להביא לוֹ משהוּ להשיב נפשוֹ. רק בעשׂר שעוֹת ירד וּבא עם בּריויס אל הבּוּקיץ, שידידוֹ ישב שם והמתין לוֹ. שם טעם משהוּ: כדידית קוּם שהעלה מירצל עצמוֹ מן המרתף. הקוּם היה צוֹנן וטוֹב, נחתך בכף העץ כקריש רוֹטט.

לאחר אכילה זוֹ ולאחר שהר מירצל חזר והבטיח את אראזמוּס, כי הבחוּר לא יאחר עוֹד לשוּב עם הרשיוֹן, נתאוֹשש מעט, והם חזרוּ לשׂיחתם. ותמוּה הדבר – אחרי שאראזמוּס סיפּר על ידידיו הרבים בארצוֹת שוֹנוֹת וחיוה דעתוֹ על כל אחד מהם, וּביחוּד על מוּמים שבהם, עבר לדבּר על חלי המעיים שלוֹ, וּמתוֹך כך גילגלוּ שׂיחה ארוּכה על מיחוּשי הגוּף בכלל ועל חכמת הרפוּאה, שמקצתה אמת ורוּּבה דברים בטילים, ואז הביא אראזמוּס דברים בשם הפילוֹסוֹף־הרוֹפא היהוּדי מיימוֹנידס, וכך הגיעוּ שוּב לדבּר על היהוּדים, על גוֹבה השׂגתם ועל זר דרכיהם, וכן היוּ יוֹשבים וּמסיחים בעניין עד סמוּך לצהריים.

וּפתאוֹם נשבה מערב רוּח קרירה ושברה את השרב. שלוֹשתם זקפוּ חזוֹתיהם ונשמוּ לרוחה, אף השמיעוּ קריאוֹת עוֹנג. מיד בא הר מירצל אצל האוֹרחים החשוּבים וכיון את דברוֹ אל ראש החבוּרה:

− הנה באה התמוּרה. רוּח משיבת נפש נשבה. גם בציפּייתנוּ יחוּל עתה שינוּי. בטוּח אני: הנכד שלי, קוּרט, עוֹמד לבוֹא והרשיוֹן בידוֹ. הרוּח יביאנוּ. פי מירצל הוּא המדבּר אליכם.

ג

אחרי הליכה של שלוֹשת רבעי השעה במעלה הדרך, קמה ונשבה פּתאוֹם ממערב רוּח צוֹננת אל פּני האוֹרחה שתיארנוּ בפרק הראשוֹן של סיפּורנוּ. מן הרוּח כאילוּ נתעוֹרר היער: נשמעוּ ציפצוּפי ציפּוֹרים וּסאוֹן מחטי העצים ורישרוּש בעלי חיים בתוֹך השלכת. כל ההוֹלכים בחבוּרה עמדו מלכת ונתנוּ עצמם בהנאה לרוּח הטוֹבה, הלוֹטפנית, והביטוּ זה אל זה בסבר פנים מרוּצוֹת, כאחים וריעים מעוֹלם.

− תוֹדה לאל! – קרא שויינסהוֹיט – עתה ינוּח לנוּ מן השרב החזירי. אם נזרז רגלינוּ נגיע בעוֹד רבע השעה אל הפּוּנדק.

וכעבוֹר זמן מה באוּ אל מַערה גדוֹל, מעין פרשת דרכים. במרחק מה, ממזרח, על ראש גבנוּן ארוֹך שכן כפר לא גדוֹל, שבּתּיו בעלי קוֹמה אחת עם גגוֹת של קרמידים אדוּמים וארוּבוֹת מעלוֹת עשן. רק לאחדים מהם היוּ עליוֹת וּמגדלוֹת וּכנסייה גוֹתית מתנשׂאת על כוּלם.

למטה, ליד הדרך, במעמק המַערה, עמד הפּוּנדק, ועל משקוֹף שערוֹ השלט, שעליו מצוּיר בצבעים חיים מאוֹד: חזיר יער שחרחר, נוֹשׂא זרבּוביתוֹ אל ענף אַלון עם אשכּוֹל בלוּטים ואינוֹ יכוֹל להשׂיגם. ביטוּי עיניו הקטנוֹת, הדוֹקרוֹת, והזרבּוּבית הפּעוּרה בתאוה על החָט הבּוֹלט מתוֹכה, היוּ כל כך טבעיים, שהוּא עוֹרר אצל הרוֹאים חמלה של צער בעלי חיים. ואין תימה בדבר, כי השלט היה מעשׂה ידיו של צייר נוֹדד מתלמידיו של דירר.

שער הפּוּנדק, דלתוֹתיו וחלוֹנוֹֹתיו היוּ פתוּחים לרוָחָה. ברחבה שלפני הבית, בצל עצים מרוּחקים זה מזה, עמדוּ כמה שוּלחנוֹת חשׂוּפים ואל השוּלחנוֹת הסבּוּ אוֹרחים קוֹלנים, שוֹתים מתוֹך כוֹסוֹת וקנקנים יין ושיכר, ועל ידם, בצלחוֹת חוֹמר, קינוּחי סעוּדה.

זקן לבוּש חצי סינר, כיפּה רקוּמה בראשוֹ וזקן מסוּפּר מקיף את פּניו, מחזיק בידוֹ אלוּנטית והוּא רץ בברכּיים כפוּפוֹת, אך בזריזוּת מפליאה, ומנגב את השוּלחנוֹת, גם את אלה שאוֹרחים יוֹשבים על ידם – הוּא הר מירצל, בעל הפּוּנדק.

נערה שחוֹרת שׂיער ועיניים, הדוּקת חזה דדני וקישוּרים צבעוֹניים מתעוֹפפים סביב מוֹתניה, כּכלה העוֹמדת להיכּנס לחוּפּה, יוֹצאת

ונכנסת כמרקדת ונוֹשׂאת על מַגָש של עץ מה שהזמינוּ האוֹרחים.

− ישוּעת אלוֹהים, הר מירצל! – קרא שויינסהוֹיט − להיכן נתעלמוּ האדוֹנים הנוֹסעים לפרייבוּרג?

− לא נתעלמוּ כלל. הנה הם מסוּבים שלוֹשתם שם בירכתיים, תחת הבּוּקיץ הגדוֹל. מפני הענפים התלוּיים אין רוֹאים אוֹתם.

כמה מן האוֹרחים קמוּ מעם השוּלחנוֹת וקרבוּ לראוֹת באוֹרחה המשוּנה שהעלה שויינסהוֹיט על הרחבה, אבל הר מירצל השיבם באלוּנטית שבידוֹ:

− למקוֹמוֹתיכם, רבּוֹתי! למקוֹמוֹתיכם! אין זה מחזה שעשוּעים, אין זוֹ חבוּרת צוֹענים עם קוֹף. בבקשה, למקוֹמוֹתיכם!

ושויינסהוֹיט שהיה ידוּע להם ומכוּבד עליהם, הוֹסיף:

− הרי זה עניין לאדוֹנים המלוּמדים היוֹשבים שם תחת הבּוּקיץ. אז נשמעוּ האנשים וחזרוּ לסביאתם ולמשׂחקם.

ברמיזת אצבע משך הצייד אחריו את הבחוּרים עם הפּרד, שהצליף בזנבוֹ על צלעוֹתיו ועל הכּריכוֹת שעליו, ואלבּריך הוֹלך אחריהם ואינוֹ גוֹרע מהם עין.

כשנכנסוּ תחת חוּפּת העץ, סמוּך לשוּלחן, הסיר שויינסהוֹיט את ה“ארקבּוּזה” ואת כוֹבע הנוֹצה, השתחוה ואמר:

− אדוֹנים רבּי חסד! שמי שויינסהוֹיט. בן המקוֹם אני. יצאתי לצוּד ציד והאלוֹהים אינה לידי פּרד וּשני זאטוטי יהוּדים. אתכּבּד להציגם לפניכם. רק בידכם, מלוּמדים מוּמחים, להוֹרוֹתני מה לעשׂוֹת בהם – אם לתלוֹתם על עץ אוֹ לשלחם לדרכם.

הזקן שבחבוּרה, בעל גלימת הפּרוה, הוּא אראזמוּס, שאל בלשוֹן הגרמנית וּבמבטא הוֹלאנדי:

− מה פסוּל מצאת באנשים שעצרת אוֹתם, ואיזה בית דין מילא ידך לעשׂוֹת כן?

− האם צייד אנשים אתה ולא צייד חיוֹת? – שאל השני, הוּא פּירקהיימר, בקוֹל כבד כמראהוּ.

− כתבים עמהם, אדוֹנים רבי חסד. כתבים בלשוֹן העברים, ואין עבדכם יוֹדע לקרוֹא בהם. מי יוֹדע אם אין הם מכילים דברי חירוּף וגידוּף על אמוּנתנוּ הרמה! הרבה שמענוּ וקראנוּ על דברי התוֹעבה שבספריהם. הנה הוּגד לי כי אנשים חכמים אתם, יוֹדעי רוֹמית ויונית ואף שׂפת העברים אינה זרה לכם, על כן אמרתי אביאם אליכם למען תראוּ אם לא פּטריוֹת מות בצרוֹרוֹתם אלה. לא שליח בית דין עבדכם, אך איש מקנא לדתוֹ ונאמן למבשׂר אמיתה, למארטין לוּתר.

פּירקהיימר, שישב וסנטרוֹ נח על ידיו המשוּלבוֹת על השוּלחן, זקף ראשוֹ האדיר, נעץ מבט בצייד, הרים אגרוֹפוֹ לטפוֹח בוֹ על השוּלחן, אך נמלך בדעתוֹ והחזירוֹ, רק קרא בכעס עצוּר:

− ראש חמוֹר! מי שׂמך שוֹטר לריבּוֹן העוֹלם?

− ויליבּאלד! – אמר אראזמוּס והניח ידוֹ הרוֹעדת על כתיפוֹ – באת לקבוֹל על תוֹרת האלימוּת, ונמצאת…

− סלח, מוֹרי ורבי, − אמר הלה – למראה כל הנעשׂה קשה לשמוֹר את תוֹרת המתינוּת.

– אף על פי כן חייבים אנוּ, אהוּבי החכמה, לשוֹמרה בכל עת תמיד. אין לנוּ שיוּר אלא התוֹרה הזאת.

וכשהוּא פּוֹנה אל שויינסהוֹיט, שעמידתוֹ היתה כאדם שלקה, אמר לוֹ:

− שב אל שוּלחננוּ, איש טוֹב, והזמן לך קנקן שיכר ותנוּח דעתך. מיד צץ מירצל, מחה באלוּנטית את השוּלחן ושאל:

− עם מליח מפוּלפּל אוֹ בלי?

שויינסהוֹיט נהם: “כמוּבן, עם” וישב בפאת השוּלחן, מצטמצם שלא לתפוֹס מקוֹם רב.

אל אֶנזיל, הקרוֹב אל השוּלחן, אמר אראזמוּס:

− מה כתבים עמכם? מאין וּלאין?

ואֶנזיל, אחרי מה ששמע מפּי האדוֹנים רמי המעלה האלה, נתמלא לבוֹ ביטחוֹן וחזר על סיפּוּרוֹ וּביתר ארוּכה: הכתבים מוּפקדים היוּ בידי איש נוֹצרי תם וישר, עוֹשׂה חביוֹת, אך יוֹדע ספר ומוֹקיר חכמים, שהפקידם אצלוֹ שכינוֹ ראש הישיבה של רגנשפוּרג בשעת בהלת הגירוּש לפני עשׂר שנים, כי התיירא פּן ילכוּ הכתבים לאבוּד בטילטוּלי הדרך. וראש הישיבה שהגיע לשטראסבּוּרג מסר לראש הישיבה שלהם את רשימת הכתבים המוּפקדים בידי עוֹשׂה החביוֹת. בינתיים נפטר ראש הישיבה ההוּא וראש ישיבתם ביקש כמה פעמים לשלוֹח שליחים שילכוּ ויביאוּ את הכּתבים הקדוֹשים, אבל השנים היוּ שנוֹת חירוּם, שוֹד ורצח עלי דרך, ולא יכוֹל היה לסַכּן חיי אדם. והנה שקטה הארץ מעט ונמצאוּ שני בחוּרים מלוֹמדי הישיבה, חבירוֹ זה והוּא גוּפוֹ, שנמצאו ראוּיים לילך וּלהביא את הכּתבים, והם קיבלוּ על עצמם מה שרבּם הטיל עליהם. זה להם שלוֹשה שבוּעוֹת מאז יצאו משטראסבוּּרג. רבּוֹת עוּנוּ בדרך, עינוּיים בידי שמיים ועינוּיים בידי אדם, בהרבה ערמה ותחבוּלה היוּ צריכים להשתמש כדי להציל את חייהם ואת הכּתבים וּלהעבירם ממקוֹם למקוֹם. והאיש עוֹשׂה החביוֹת בתחילה חשד בהם שמא רמאים הם והכחיש את כל העניין: לא ראש ישיבה ולא כּתבים – אינוֹ יוֹדע כלוּם. אך כשהראוּ לו את כתב הקבּלה החתוּמה בעצם ידוֹ שנתן על יד הרב ואת רשימת הספרים, אף כי לא ידע לקרוֹא בה, האמין בהם והוֹציא את הכּתבים, שהיוּ שמוּרים עמוֹ כאוֹצר יקר, והחזירם להם בשׂמחה. אף יעץ להם את העצה לשׂימם בחביוֹנוֹת כפוּלוֹת קרקעית וּלהתחפּשׂ למוֹכרי עטרן למשיחת אוֹפני העגלה ולא יחשדוּ בהם, כי מוֹבילי מגילוֹת כתב הם. והם, חבירוֹ והוּא, חיבלוּ את התחבוּלה רק למשוֹח את דפנוֹת החביוֹנוֹת בעטרן ולתלוֹת על אחת מהן את הכלי וּבכל מקוֹם בוֹאָם יאמרוּ: “מכרנוּ מה שהיה עמנוּ, כשנמלא את החסר נחזוֹר אליכם”, ולא יצטרכוּ לסחוֹר כלל; אף לא יחדוֹר העטרן אל הכּתבים לטנפם. והאיש התקין להם את החביוֹנוֹת ולא רצה לקבּל מחירן. אף השתדל עמהם בקניית הפּרד הזקן. זכרה לוֹ אלוֹהים לטוֹבה! איך התפּרנסוּ בדרך? ראש הישיבה נתן להם זקוּקים אחדים והם תפרוּ אותם בתוֹך בגדיהם להיוֹת להם בדרך להחיוֹת את נפשם, וגם ליתן שלמוֹנים לעת הצוֹרך לפדיוֹן נפשם, כשתפּוֹל עליהם הרעה. הרבה רעוֹת נפלוּ עליהם, גם שדדוּ מהם מעט ממה שהיה להם; הרבה מכוֹת הוּכּוּ, אף ביקשוּ לרצחם נפש ובחמלת ה' עליהם ניצלוּ מידי עוֹשׂי עולה. הרבה פעמים נחפּשׂוּ כליהם ושדדוּ מהם מעט ממה שהיה להם, גם את הפּרד הדל רצוּ לגזוֹל מהם, וּמחצית כּספם הוֹציאוּ לכפּר פני אַנסים, אך תהילה לאֵל! העיקר נתעלם מעיניהם: מה שיש עמהם בחביוֹנוֹת לא ידעוּ. עד שנפלוּ היוֹם בידי האדוֹנים האלה. בראוֹתוֹ, כי האיש הזה, נוֹשׂא כליו של האדוֹן החשוּב הלז, כשהסתכּל בחביוֹנוֹת גילה כי קרקעיוֹת כפוּלוֹת להן, וּברי היה לוֹ שלא יוּכלוּ להעלים עוֹד את ענין הכּתבים, גמר בלבוֹ לנקוֹט דרך האמת וגילה לאדוֹן הצייד דברים כהוייתם. ואמנם נוֹכחוּ האדוֹנים לדעת, כי אנשים כּנים הם, אחרי אשר ניפּצוּ את הכלים לרסיסים ונמצאוּ הכתבים המכוֹרכים בכריכוֹת הללוּ שעל הפּרד, כדבריו.

− ועתה – סיים אֶנזיל – אחרי אשר הוֹאילה ההשגחה הטוֹבה והמיטיבה להביאנוּ ולהציגנוּ לפניכם, אנשי לבב, ראוּ את מצוּקתנוּ והוֹציאוּ לאוֹר משפטנוּ ושלחוּ אוֹתנוּ לעירנוּ, אל מוֹרנוּ ורבּנוּ ראש

ישיבתנוּ, האיש הקדוֹש והטהוֹר, ונביא לוֹ את הכּתבים הקדוֹשים, קוֹנטרסים, קוֹמנטארים, אשר בלעדיהם אנוּ כאוּמנים בלי כלים ולא נוּכל ללמוֹד את התוֹרה שהנחילוּ לנוּ חכמינוּ ז"ל – ואלוֹהי השמיים יאמר לפוֹעלכם טוֹב ומשׂכּוּרתכם מאתוֹ תהיה שלימה.

אֶנזיל דיבּר גרמנית מיוֹהדת, אך בשׂפה ברוּרה ובטוּב טעם והשוֹמעים הבינוּ את כל דבריו. מימיו לא הקשיב לו ֹאדם בדבּרוֹ, כשם שהקשיבוּ לוֹ הנוֹכרים האלה.

הגברתן הרתחן, שהראה תחילה קוֹצר רוּח לשמע דברי הצייד, ישב ואוֹזנוֹ היפה נטוּיה לדבריו. האיש הקטן והרזה, תוֹפשׂ הקוֹלמוֹס, האזין בשׂפתיים מפוּשׂקוֹת קצת ושיניו הצהוּבוֹת נראוֹת בעדן. גם הצייד ליד קנקן השיכר שלוֹ והעבד הניצב על הפּרד – אף הם הקשיבוּ רב קשב, ולמלין שידע את כל המסוּפּר ויותר מן המסוּפּר אף הוּא האזין לדברים. דוֹמה היה, לא נשמע בכל הרחבה כל הגה, חוּץ מקוֹלוֹ הוּא.

כשכלוּ דבריו שאל אראזמוּס את אֶנזיל:

− הזכּרת, איש טוֹב, כתבים – שמא תוּכל לנקוֹב לנוּ שמוֹת אחדים מהם?

− שמוֹת עבריים להם ואדוֹני רב החסד לא ידע מה הם. גם את שמוֹת מחַבּריהם אל נכוֹן לא שמע מימיו.

− אף על פי כן אמוֹר. אוּלי נבין מעט, ידידי זה ואני.

ואֶנזיל התחיל מוֹנה, כשהוא כוֹפף אצבע אחרי אצבע: ספר “אוֹר זרוּע”, ספר “האשרי” הוא הרא“ש, “קוֹבץ” שליקטוּ ואספוּ תלמידי הראב”ד, “תורת הבית” להרשב"א, “קובץ” שליקטוּ ואספוּ תלמידי חכמים שוֹנים, שיעוּרים, תשוּבוֹת, השׂגוֹת חכמים וחידוּשיהם, וגם מה שחידשוּ המעתיקים עצמם, ועוֹד כיוֹצא בספרים אלה.

− כל אלה ספרי רבּנים?

− כן, אדוֹני רב החסד. כלים ללימוּד ההלכה, כלוֹמר, לדינים שקבעוּ חכמינו ז"ל בארץ הקדוֹשה וּבבבל.

− וכוּלם בכתב אוֹ מהם גם בדפוּס?

− כוּלם בכתב. מעטים אצלנוּ עדיין הספרים הנדפּסים, ויקרים מאוֹד.

− חבל, חבל! – קרא אראזמוּס, כשהוּא שוֹלח עין אחת אל שכינוֹ היוֹשב על ידוֹ – ידידנוּ רוֹיכלין היה מבין בדברים האלה יוֹתר ממנוּ. אני רק מן הברית הישנה למדתי במקוֹרה כציפּוֹר השוֹתה מן הים.

− רוֹיכלין – אדם חשוּב, אוֹהב אמת, − אמר אֶנזיל בהתעוֹררוּת, ולמלין ניענע בראשוֹ כמסכּים – שמענוּ את שמעוֹ וידענוּ את פּוֹעלוֹ. הוּא קיפּח את שוֹקיו של ה“משוּמד” ימח שמוֹ. יחייהוּ ה' ויאריך ימיו!

− רוֹיכלין נפטר לפני שבע שנים, − אמר אראזמוּס.

− יסתירהוּ ה' בסתר כנפיו! – שינה אנזִיל את נוּסח הברכה, ולמלין ענה אחריו אמן.

− לך, אלבּריך, שב ליד אחד השוּלחנוֹת שם והזמן לך דבר משקה, − פּנה שווינסהוֹיט אל עבדוֹ מאחר שראה את פּניו האוּמללים בעמדוֹ ליד הפּרד.

אלבּריך נשמע לוֹ מיד. הניח את הפּרד לשמירתוֹ של למלין והלך אל השוּלחנוֹת המרוּחקים.

הבחוּרים לא ידעוּ מי האנשים, ואילוּ גם שמעוּ את השמוֹת המפוּרסמים בכל מקוֹם לא היוּ יוֹדעים מי וּמה הם. רק את תוֹרת ישׂראל ידעוּ, את שמוֹת חכמי התלמוּד ונוֹשׂאי כליו, וּקצת חכמי ספרד וחכמי אשכּנז וחכמי הדוֹרוֹת האחרוֹנים. ולא נתנוּ דעתם על כל דבר שמחוּץ לתוֹרה – אף כי ידעוּ את “רשעוּת” הגוֹיים והמחלוֹקוֹת שביניהם לבין עצמם והסכּנוֹת הנשקפוֹת לאחיהם בני ישׂראל ממחלוֹקוֹת אלוּ. רק שמוֹ של רוֹיכלין היה רוֹוח ביניהם בשל הויכוּחים עם המוּמר פפרקוֹרן. גם את שמוֹ של לוּתר ידעוּ, אף כי היוּ מרננים אחריו כי שׂוֹנא ישׂראל הוא, לא התייראוּ מפניו וחשבוּהוּ למשוּגע אוֹ משתגע.

אֶנזיל ראה כי אנשים רמי מעלה וּבעלי נפש לפניו ולא נשקפת להם כל רעה מהם, להפך, אפשר שהם גם יסייעוּ בידיהם להגיע לשטראסבּוּרג בלי תקלה נוֹספת. עתה שהחביוֹנוֹת נשברוּ והכּתבים גלוּיים קשה יהיה להם להעבירם, ועל כן חתר מוֹחוֹ למצוֹא עילה לבקש עזרתם.

האויר הפך נעים מאוֹד. רוּח צחה וּקרירה היתה מנשבת בלי הרף והביאה עמה את בּוֹשׂמי היער. הציפּוֹרים ניעוֹרוּ והיוּ מצפצפוֹת ומלהגוֹת בעליצוּת. גם מתוֹך ענפי הבּוּקיץ נשמע קוֹלה של ציפּוֹר בוֹדדת. לב האנשים היה טוֹב עליהם, אף כי אראזמוּס התכּרבּל יוֹתר בגלימתוֹ ורעד מעט.

שוּב היה כאן הר מירצל, ניגב את השוּלחן ליד ידיהם של היוֹשבים והביט אל הבחוּרים היהוּדים, משתאה לדעת אם להזמינם לישיבה וּלהציע להם דבר מאכל אוֹ משקה, אבל כיון שהאדוֹנים הניחוּ להם לעמוֹד הניח להם גם הוּא.

והנה אמר פּירקהיימר:

− תסלח לי, איש צעיר, אם אשאלך שאלה בלי לב ולב. מדבריך למדתי כי לב חכם חננך אלוֹהים ונוֹכחתי לדעת כי איש אמת אתה. גם את השקרים וההערמוֹת שהשתמשתם בהם עד כה לא כּיחדת תחת לשוֹנך. הדבר הזה מצא חן בעיני, על כן אבחר גם עמך שׂפת אמת אשר תיכּוֹן לעד. הגידה נא לי, עד מתי תמאנוּ להיכּנס תחת כנפי דתנוּ, שיוֹצרה וּמחוֹללה היה אחיכם איש עברי ושליחי בשׂוֹרתוֹ היוּ אנשים עברים, חוּץ מאחד? בעשׂוֹתכם כן תיגאלוּ מן הייסוּרים והבזיוֹנוֹת, מן השפלוּת ומפיקוּח הנפש שאתם נתוּנים בוֹ בכל ארץ וארץ ובכל דוֹר ודוֹֹר.

אֶנזיל לא נבהל ולא נבוֹך מן השאלה, כאילו חיכּה לה, והשיב:

− על השאלה הזאת כבר השיב הפילוֹסוֹף האלוֹהי ר' יהוּדה הלוי בספרוֹ “הכּוּזרי”: “אין האוֹר שלנוּ שוֹקע אלא בעיני מי שאינוֹ רוֹאה אוֹתנוּ בעין פקוּחה ומביא ראיה מדלוּתנוּ ועוֹניינו ופיזוּרנוּ, שנשקע אוֹרנוּ”. השפּלת הדבר אינוֹ ראיה לשפלוּתוֹ.

− לא להשפּלת האמוּנה וּרדיפתה בראשיתה אני מתכּוין, שהרי גם אמוּנתנוּ היתה מוּשפּלת ונרדפת ורבים מתוּ על קדוּשתה ונתנסוּ בעינוּיים קשים, ורק אחר כך – ברצוֹת ההשגחה – זרח אוֹרה ונתפּשטה בין עמים רבים, וסוֹפה, כפי שאנוּ מאמינים, להישפך על המין האנוֹשי מקצה העוֹלם ועד קצהוּ.

− אשרי המאמין, מה טוֹב חלקוֹ! – השיב אנזיל – והרי לאוֹשרם וּלטוּבם של בני האדם את מתכוין, אדוֹני רב החסד. ואוּלם מה נעשׂה אנחנוּ, שאנוּ מאמינים בדת אבוֹתינוּ כפי שקיבלנוּה ואין אנוּ יכוֹלים להאמין באחרת? והרי זה חלקנוּ וזה אוֹשרנוּ, ולא נמירנוּ בחלק אחר ובאוֹשר אחר, אפילוּ על ידי אמירת מלה קלילה, ועדיין אנוּ מאמינים בדברי נביאנוּ הגדוֹל ישעיה: “כי מלאה הארץ דעת את ה' כמים לים מכסים”.

− “דעה” כתוּב, − תיקן למלין בעל המקרא.

ואנזיל ניסה לתרגם את דברי הנביא, אבל פּירקהיימר עשׂה בידוֹ תנוּעה האוֹמרת: “אין צוֹרך, הבינוֹנוּ”. והוּא הוֹסיף:

− ואוּלם פסוּק נעלה זה של נביא האמת אינוֹ סוֹתר את אמוּנתנוּ. אף אנוּ מאמינים כי יבוֹא יוֹם ומלאה הארץ דעה את ה' מקצה ועד קצה. וגם אדוֹננוּ המשיח האמין בכך והערה למוות נפשוֹ על אמוּנתוֹ. אנוּ אך מתנגדים, כמוֹהוּ בשעתוֹ, לתוֹרת הרבּנים שלכם, שגילוּ בתוֹרת האמת שלכם פּנים שלא כהלכה, והוּא בא לתקן מה שפּגמוּ הם, אבל גם הוּא הוֹרה כי אלוֹהים אמת ותוֹרתוֹ אמת.

− אם בעיקר אין חילוּקי דעוֹת, אם גם אתם מוֹדים כי תוֹרת ה' תמימה ואין בה פּגם ותוֹרת אלוֹהיכם היא רק פּירוּש, למה נריב על פּירוּשים? יפרש לוֹ כל אחד כלבבוֹ ואַל יכפּה פּירוּשוֹ על אחירים.

כאן התערב אראזמוּס בפנוֹתוֹ אל אנזיל:

− אבל, ידידי הטוֹב, אתה מתעלם מעיקר גדוֹל אחד: מגילוּי רצוֹנוֹ של הבוֹרא להשליט את פּירוּש אדוֹננו המשיח בעוֹלמוֹ, ואין הוּא מניח לכם להתקיים קיוּם של ממש, משוּם שאתם מתנכּרים לפירוּש האמיתי.

− האם הצלחת הרבים היא מוֹפת לאמת? ואם יבוֹא איש לשנוֹת את דעתוֹ ואמוּנתוֹ לפי הצלחת הרבים תקראוּ לזה קידוּש השם?

− רוֹאה אני שחריף אתה. בודאי עסקת הרבה בתלמוּד. אם כן שמעני נא ואַסבּיר לך את העניין הסבּר של טעם: שאלת על האיש שמכוין דעתוֹ לפי הצלחת הרבים, אם יש בזה משוּם גבוּרת הרוּח? ויפה שאלת. אבל דע לך, כי בנידוֹן זה אין הפרט דוֹמה לכלל. הפּרט בעל כוֹרחוֹ הוּא בעל קיוּם מוּגבל בזמן, זה מעט וזה יוֹתר. לא כן הקיבּוּץ אוֹ האוּמה אוֹ הכלל, שקיוּמם נמשך למעלה מן הפּרטים. ואילוּ קיוּם זה אפשר שיהיה רק מדוּמה, אם אין עמוֹ שלימוּת הקניין, כלוֹמר בגדים וכלים וּמזוֹנוֹת וקרקעוֹת ושוֹטרים וצבא (אף כי אני לעצמי איני אוהב צבא ולא מלחמה), וּמשך הקיוּם הזה אפשר שיהיה בייסוּרים וּבשפלוּת וּבעלבוֹנוֹת שאינוֹ כדאי כלל, והוּא על צד האמת מה שאני קוֹרא “קיוּם מדוּמה”, היינוּ, שהוּא משוֹלל כל אוֹתם הסימנים המהוים לדעתנוּ את הקיוּם ממש. וזה הקיוּם שלהם, העברים, בפיזוּריכם…

− אדוֹני רב החסד מתכוין – שיסעוֹ אנזיל – למַה שקוֹרא הרמבּ"ם שלימוּת הקניין, והוּא המין הפּחוּת שבשלימוּיוֹת הנמצאוֹת לאדם. ואילוּ השלימוּת האנוֹשית האמיתית – של הפּרט כשל הכלל – הן המעלוֹת השׂכליוֹת, הדיעוֹת האמיתיוֹת באלוֹהוּת ובעבוּרה יזכּה לקיוּם הנצחי וּבה

האדם אדם.

− כן, − השיב אראזמוּס מגוֹרה קצת – ידוּעים לי הדברים הכתוּבים בחלק השלישי של ספר מיימוֹנידס, ואיני מסכים עמוֹ, משוּם שהוּא מוֹציא מן השלימוּת הזאת לא רק את ממשל הכוֹחוֹת הגוּפניים, שהם אלוֹהיים לא פחוֹת מן הרוּחניים, אלא גם את הזוּלת ומגבילוֹ רק בפרט באוֹמרוֹ, שיהיה לך לבדך ואין לאחר עמך שיתוּף כלל. ושוּם אדם לא יוּכל לעמוֹד בוֹ. וזוֹהי לדעתי כונתוֹ של קוֹהלת באוֹמרוֹ באחד מפרקיו האחרוֹנים של ספרוֹ: “טוֹב מחכמה מכבוֹד סכלוּת מעט”. (אראזמוּס אמר את הפּסוּק במקוֹרוֹ, מבטא זר לאוֹזן העברי).

− “יקר מחכמה” – כתוּב, − העיר למלין.

− תוֹדה! המשיך אראזמוּס – גם אני אחרי שתרתי בלבי באתי לכלל דיעה זוֹ… –ואחרי הפסקה קצרה הוֹסיף בפנים מבּיעוֹת עוֹנג: איזה מאמר נפלא! “יקר מחכמה מכבוֹד סכלוּת מעט”. איני יוֹדע בכל ספרוּת יון ורוֹמי מאמר עמוֹק כזה. אילוּ עמדתם על התוֹרה הזאת, שהיא הכוֹל ואידך פּירוּשה, אפשר שהייתם משנים קיוּמכם, ואוּלי גם מגיעים לגדוֹלוֹת, מאחר שהיסוֹד הראשוֹן, מה שקרוּי חכמה, חזק בידכם. ראיתי את היהוּדים בהוֹלאנד, באנגליה, באיטליה, בגרמניה, בצרפת וּבשוייץ, בכל מקוֹם, חוּץ מיחידים יוֹצאים מן הכלל המקיימים את הכלל, הם מוּשפלים ונרדפים, בזוּיים וגם ירוּאים. כן, כן, ירוּאים. וגם זאת להוַתכם. עדיין זכוּר לי גירוּשם מספרד לפני שלוֹשים ושבע שנים. לא, לא, אין זה קיוּם של אוּמה. אין דוּגמתם בעוֹלם. רוּח הם ולא בשׂר, אף על פי שהם אוֹכלים ושוֹתים וּפרים ורבים כבני אדם… לא רוּח – ספּיריטוּס, כי אם רוּחוֹת – לימוּריס. רוּחוֹת תוֹעים בעוֹלם. אף לא כצוֹענים הם, שבט עני בחוֹמר וּברוּח, מין עדת קבּצנים, גוֹנבי סוּסים וגוֹנבי תינוֹקוֹת, בלי שם וּבלי מקוֹֹם ובלי התנגדוּת לקיבוּצם; שהרי לא ראינוּ שיכתבוּ ספרים בגנוּת הצוֹענים ודתם, שיתוכחו עמהם, שירדפוּ אוֹתם ככלל. לא כן כלל היהוּדים; הוּא רוּח, שנוֹשׂא עמוֹ עבר גדוֹל, רעיוֹנוֹת גדוֹלים, תוֹרה גדוֹלה, אבל הם עצמם רוּח המתהלך בין העמים, רוּח המעוֹרר גם שׂנאה, גם אימה, גם תאוה לפגוֹע בוֹ וגם רצוֹן להיפּטר ממנוּ. לא, אין זה קיוּם ממשי, אלא מדוּמה.

− לא בחיל ולא בכח כי ברוּח… – ענה אנזיל.

הפּעם תיקן לוֹ אראזמוּס: “ברוּחי כתוּב”, ולמלין אישר בניד ראש.

− גם אנוּ – המשיך אראזמוּס – מאמינים ברוּח הקוֹדש, ספּיריטוּס סאנקטוּס, ואילוּ אתם, אתם לימוּריס, רוּחוֹת מתים המהלכים בין החיים.

ובדבּרוֹ לבשוּ פניו סבר לא טוֹב, סבר של אי חמדה, של התנערוּת.

− אין אנוּ מאמינים כלל ברוּחוֹֹת מתים, −ענה אנזיל במשיכת כתף.

כאן התערב פּירקהיימר:

− זכוּרני, הייתי פּעם בחג השבוּעוֹת שלכם בבית אחד מידידי היהוּדים בפיוֹרדא, ושמעתי בנוֹ התינוֹק אוֹמר לאמוֹ: “אמא, הבי לי עוֹד פּרוּסת סינַי!”. שאלתי מה טיבוֹ של מאכל זה. הסביר לי ידידי, שזוֹהי מין עוּגה ממוּלאה לשבוּעוֹת וקוֹרין לה “סינַי”, כדי שהתינוֹקוֹת, המתחילים ללמוֹד תוֹרה בחג זה, ידעוּ כי התוֹרה הבאה מהר סיני היא מתוּקה וטוֹבה ויתאַווּ לה. אוּמה שיכוֹלה לעשׂוֹת את תוֹרתה דבר מאכל, איך אפשר שתהיה בשׂר ודם? ונראה לי עיקר דבריו של ידידי על קיוּמכם, שהוּא שוֹנה מכל אוּמה ולשוֹן.

ואראזמוּס הוֹסיף באוֹתה נעימה קפדנית:

__ הוּתעֵה הוּתעיתם על ידי כמה מן המוֹרים שלכם, שהוֹרוּכם כי אין קיוּם חוּץ מן החכמה האלוֹהית. יוֹדע אני שרבים מן היהוּדים סבוּרים, שלא נבראוּ העמים כוּלם אלא בשבילם. והאמת היא, שכל העמים קיימים ולהם אין קיוּם. שהרי גם עמים קדמוֹנים, אשר לכאוֹרה עברוּ מן העוֹלם, באמת אך החליפוּ צוּרתם ומתקיימים בצוּרה חדשה. כוֹח רוּחני גדוֹל שוֹכן בכם והוּא משוּל לרוּח שאינוֹ מניע שוּם טחנה, שהוּא לכל היוֹתר מסייע לפעמים קצת להניע טחנתם של אחירים, ואילוּ טחנתכם עוֹמדת שוֹממה, רק קוֹל המוֹן הטחינה הקדוּמה עוֹמד בה, וּבאמת אין אבני הריחיים מסתוֹבבוֹת ואין שוּם בּר נטחן ביניהן… במוֹלדתי קרני פעם בלילה, ששמעתי קוֹל טחינה כזה עוֹלה מטחנת רוּח שבוּרת כנף ועזוּבה. כן, בימי ילדוּתי היה הדבר, ועדיין הקוֹל הזה חי בי…

וּפירקהיימר השמיע בגרמנית פּסוּק משיר השירים: “שׂמוּני נוֹטרה את הכּרמים, כרמי שלי לא נטרתי”.

ועל זה אמר אראזמוּס בקוֹל מוּגבה וּבגוּף שלילי:

− הכרמים אינם רוֹצים בנטירתם. יטרוּ את כרמם שלהם וייטב להם ולעוֹלם!…

לבוֹ של אנזיל התחיל מהסס וחוֹשש, על פי הנעימה שבדברים האחרוֹנים, שמא עלוּלים גם אלה לחרוֹש עליהם רעה. בפרט כשראה את שויינסהוֹיט זוֹקף ראשוֹ בהנאה לשמע דבריו העוֹקצים של אראזמוּס. פניו של למלין נתעווּ בצער וּמוֹחוֹ של אנזיל יגע לערוֹך תשוּבה ניצחת, שתסתוֹם את פּי המשׂטינים. הרבה רעיוֹנוֹת נאים עלוּ במוֹחוֹ, אך לא ברוּרים ולא סדוּרים, רוֹדפים ומתערבּבים זה בזה: מאמרי חז“ל וּמאמרי חכמה של רס”ג ושל ריה“ל, של אבן עזרא ושל הרמב”ם ואחירים, והוא מיהמה תשוּבתוֹ, שלא ידע במה יתחיל. סוֹף סוֹף אמר:

− אדוֹני מיטיבי, שמעתי דברי שניכם. ודאי שהם דברים נכבדים. אבל תרשוּני נא לשאלכם שאֵלה אחת…

ולא הספיק לשאוֹל את השאֵלה, עד שנשמעוּ דהרוֹת סוּסים ורעש אוֹפן וּמרכבה מרקדה וּלתוֹך הרחבה התפּרצוּ קריאוֹת אנשים, וכנגדם קוֹלוֹ של הר מירצל, קוֹל חד ושוֹרק, שוֹנה לגמרי מקוֹלוֹ הרגיל: “הנה קוּרט! הנה הרשיוֹן! אדוֹנים רמים באוּ לקבל את אוֹרחינוּ. איזה כבוֹד! איזה כבוֹד! כן, שם הם, תחת הבּוּקיץ! בבקשה, אדוֹני, שמה, שמה!” וּמרוֹב שׂמחה זרק את האלוּנטית על אחד הספסלים והתרוֹצץ בידיים פּרוּשׂוֹת בין הבאים ובין היוֹשבים תחת העץ.

אראזמוּס ופּרקהיימר וּבריויס קמוּ והלכוּ לקראת הבּאים.

גם שויינסהוֹיט קם נבוֹך, נתן כוֹבע הנוֹצה בראשוֹ, פסע פסיעה אחת, ועמד מסתכל במחזה.

השלוֹשה וחבוּרת הבאים, שירדוּ ממרכּבה מפוֹארת, נתערבוּ

אלה באלה. היוּ השתחויוֹת, לחיצוֹת ידיים וחיבוּקים, שאלוֹת וּתשוּבוֹת וקריאוֹת שׂמחה.

אנזיל ולמלין, שנעזבוּ לנפשם, פּרשוּ עם הפּרד לירכּתי הרחבה לתוּר להם מקוֹם ישיבה, כי רגליהם מטוּ כמעט מרוֹב הליכה ויוֹתר מזה מעמידה ממוּשכת. תחת עץ לא גדוֹל היתה מוּטלת אבן. ישבוּ עליה ולמלין מחזיק באפסר הבהמה.

− מכּוֹתלי פניו של הפּרד ניכּר שרעב הוּא. יוֹדע צדיק נפש בהמתוֹ. ואיך נוּכל לראוֹת עלוּב זה עטוּף ברעב? – אמר אנזיל.

החזק באפסר ואלך לבקש לוֹ אוֹכל, − ענה למלין.

אנזיל נטל מידוֹ את האפסר ולמלין הלך לאחוֹרי הפּוּנדק. שם היתה חצר משקוֹ של הר מירצל.

לא יצאוּ רגעים מוּעטים ולמלין חזר, כשהוּא מטלטל מלוֹא זרוֹעוֹתיו חציר ירוֹק ודשן, נגרר לארץ. הפּרד משך בכוֹח, הוֹציא את האפסר מיד אנזיל, ורץ בצהלה לקראת הבא.

ד

כשהגיע השליח עם מכתבוֹ של אראזמוּס לפרייבוּרג, נתכנסוּ ידידיו מעריציו והחליטוּ לשגר משלחת אל הפּוּנדק להקביל את פני המוֹרה הגדוֹל. שני ימים ישבוּ בישיבה ודנוּ על קבלת הפּנים שיערכוּ לוֹ, ומשוּם כך נתאחר נכדוֹ של הפּוּנדקי.

לפריקהיימר היתה אכזבה מרה: סבוּר היה שהוּא במרכּבתוֹ יסיע את החכם, והנה באוּ אלה במרכּבה גדוֹלה ונאה משלוֹ. אנשי פרייבוּרג הציעוּ לוֹ, ליוֹעץ הקיסרי המפוּרסם, שגם הוּא יילוה אליהם וייכּפל כבוֹד עירם, אבל הוּא סירב לילך עמהם. ותירוּצוֹ עמוֹ: אץ לוֹ הדרך לשוּב לנירנבּרג, וּכבר התמהמה בדרך יוֹתר ממה שהוּרשה. רוּחוֹ היתה כבידה עליו מאחר שלא מצא במוֹרוֹ מה שביקש למצוֹא. לא כן אראזמוּס. עירוּת רבּה נכנסה בוֹ. פּעמים אחדוֹת חזר במאוֹר פּנים: “עוֹד כבוֹדי חדש עמי. עוֹלים בזכרוֹֹני הימים הטוֹבים באנגליה וּבאיטליה. עוֹד העוֹלם יוֹדע ערכי”. וּכשראה את פניו העצוּבים של פּירקהיימר, הניח ידוֹ על כתיפוֹ ואמר: “אין איש יוֹדע יוֹמוֹ. הסר דאגה מלבך”. חיבקוֹ ונישקוֹ על לחיוֹ כבשעת הפּגישה. “ספרים יפים כתבת”, אמר. אבל דברים אלה, שנאמרוּ מתוֹך פּיזוּר, לא האירוֹ לוֹ.

ואחרי שהוּעלוּ התיבוֹת והמלתחוֹת ונקשרוּ יפה באחוֹרי המרכּבה הגדוֹלה (בּריויס עזר בחריצוּת רבה עם הרכּב ועם קוּרט) והאנשים עמדוּ להיכנס לתוֹכה, נשתהה אראזמוּס רגע והביט כה וכה כמחפּשׂ מה. והנה פּנה הלך על פני הרחבה אל המקוֹם שהבחוּרים ישבוּ שם ליד הפּרד השוֹבר רעבוֹנוֹ בחציר. בּריויס ביקש לילך אחריו, אבל אראזמוּס ניענע בידוֹ: אין צוֹרך.

כשראוּ הבחוּרים את הזקן בא אליהם, קמוּ וחיכּוּ לוֹ ביראת הכבוֹד. כשהגיע למקוֹמם פּנה אל אנזיל ואמר לוֹ:

− מצאתי טוֹב לפנַי להשמיעכם דברים אלוּ: איני יוֹדע איך וּמתי יקוּם הדבר. אך ברי לי, שאם נגזר על עם היהוּדים להגיע שוּב לקיוּם של ממש, לא תתמלא הגזירה אלא לאחר שיקיימוֹ בעצמם תוֹרת קוֹהלת ויאחזוּ ב“סכלוּת מעט”, אוֹ אז יהיוּ ככל העמים. הרוּחוֹֹת ישוּבוּ מעוֹלם התוֹהוּ ויהיוּ שוּב לרוּח חיה, גדוֹלה בתוֹך כלל האנוֹשוּת. איני יוֹדע כמה מאוֹת שנים תעבוֹרנה עד אז. אך הוֹאיל ואני מאמין, כי קיוּמכם המדוּמה יוּכל לעמוֹד ימים רבים, מאמין אני גם בזה: שתגיעוּ סוֹף סוֹף לקיוּם ממשי. איזה מאמר נפלא: “יקר מחכמה מכבוֹד סכלוּת מעט”! רק זוֹ, הסכלוּת, לכשתסגלוּה לעצמכם, תתן לכם בעיני העמים גם חכמה וגם כבוֹד… ויהי נוֹעם ה' עליכם עד בוֹאכם שטראסבּורגה![⁸] השלום! – סיים בפסוק עברי, וּפנה לשוּב אל המרכבה ואל האנשים שחיכוּ לוֹ משתאים למראה.

באוֹתוֹ רגע ניגש שויינסהוֹיט בסבר פנים מחייכוֹת אל הבחוּרים, וּבפשטוֹ את ידוֹ אל אנזיל אמר:

− היכן המטבע שהצעת לי ביער?

שאלה זוֹ הביאה את אנזיל במבוּכה, וּבעוֹד מחשבתוֹ הוֹלכת אחרי אראזמוּס, השיב כמעט בבלי דעת:

− המטבע? המטבע – אבד לי בדרך.

− ראה, יהוּדי, הפּעם אתה משקר. אך אין דבר. לא אעשׂה לך רע, אחרי ראוֹתי כי איש מלוּמד אתה. המלוּמדים אי אפשר להם בלי שקר.

כיתף את ה“ארקבּוזה” והלך אל עבדוֹ.

וּפירקהיימר חזר אל הבּוקיץ ליטוֹל את כוֹבעוֹ, וּכשראה את הבחוּרים עוֹמדים, ניגש אליהם ואמר להם:

− עלי לבקש סליחתכם, שלא ביקשנוּ מכּם לישב. לא נהגנוּ בכם כבני אדם מן היישוּב. לכוּ רחצוּ פניכם ונַקוּ בגדיכם, אחר תסעדוּ לבכם. בודאי רעיבים אתם. ואני אערוֹך לכם איגרת לואי, שתוֹעיל לכם להגיע בשלוֹם לעירכם. עד שתשתלט בעוֹלם תוֹרת האדם הכללית, יש לדאוֹג לאדם הפּרט. השם ויליבּאלד פּירקהיימר, היוֹעץ הקיסרי, עוֹד כוֹחוֹ יפה לשמרכם בדרך. ודברי האדוֹן שנסע מכאן מן הראוּי שתתנוּ דעתכם עליהם, כי חכם האיש מכל בני דוֹרוֹ. הנה אשב תחת העץ ואכתוֹב לכם את האיגרת. כשתחזרוּ אלי רחוּצים וּנקיים אתננה על ידכם.

אמר והלך אל הבּוּקיץ.

אנזיל נתן בחבירוֹ מבט ערמוּמי־עליז:

− לא אמרתי לך למלין, שלא יאוּנה לנוּ במקוֹם הזה כל רע? ולעצת האדוֹן החסיד הזה בעניין הרחיצה ודאי שכדאי לשמוֹע. עכשיו, שאין לנוּ החביוֹנוֹת, רק כריכוֹת כתבים נקיוֹת – למה נהיה מלוּכלכים בעטרן? בוֹא נבקש מאת הפּוּנדקי מים חמים אל כלי. אם גם יימצא לנו מעט בוֹרית – וטהרנוּ והיינוּ כקטנים שנולדוּ.

− צדקת, אנזיל. ואם לא תכעס עלי או­ֹמַר לך דבר שבלבי.

− אדרבה, השמיעני דבר חכמה.

− לבי אוֹמר לי, כי דבריו של ה“גוֹי” החכם לא דברים ריקים הם. אוּלי באמת זוֹ כוָנתוֹ של קוֹהלת בסכלוּת שהוּא מדבר בשבחה. “טוֹב אשר תאחוֹז בזה וגם מזה אַל תנח את ידך”. מי יוֹדע.

− אי, למלין, למלין. לא לחינם הלכת אצל הסכלוּת, אלא מפני שאתה בן מינה. בוא וּנקיים בעצמנו “והייתם נקיים”.

−“ונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשוּבוּ והייתם נקיים מה' ומישׂראל והיתה הארץ הזאת לכם לאחוּזה לפני ה'”.

− מה אתה ממלמל, בעל מקרא שלי?

− לא כלוּם. פסוּק מפסוּקי “במדבר”.

ענה למלין, ועיניו תלוּיוֹת ביער כחוֹזוֹת דבר חלוֹם רחוק.

תש"ט

---

מול שער השמים

מאת

אשר ברש

א

כשקרב אַבּא גוֹנטא בקיץ שנת 1768 עם חילוֹ, חיל הקוֹזאקים, אל טטייב, היה מראה לבּה של העיירה משוּנה: הבתים הקטנים עם הגדוֹלים היו דוֹממים, התריסים מוּגפים, ומן הארוּבוֹת לא עלה העשן אל שמי הבוֹקר הטהוֹרים. רק מתוֹך בית אחד, שפל גג ונטוּי קצת, נישאוּ קוֹלוֹת שיכּוֹרים צרוּדים. משני העברים, מאגפי הכפר אשר לעיירה, נמשכוּ מתוּנוֹת איכרים בוֹדדים, לבוּשי מוֹעד עם מגפיים משוּחים בעטרן, אל הבית החי. להב בית המרזח משך, כביכוֹל, את הפרפרים הכבידים האלה לאט אך בבטחה. צלב העץ הגדוֹל נימנם בשרב הקיץ, וישוּ הקטן, המוּקע עליו בגווֹ המעוּקם, הפקיר את ערייתוֹ העלוּבה לשממת הכיכר העגוּלה. זה מוּל זה, מעל לעשֹרוֹת ראשי בתי היהוּדים וחנוּיותיהם, נשקפוּ בית הכנסת הרם ועבש הכּתלים, כוֹתלי האבן הישנים, וּבית הכניסה הבנוּי עץ משחיר מיוּשן, עם צעצוּעי המגדלוֹת הקלים, מגדל מעל למגדל. היתה כביכוֹל, מדידת כוֹחוֹת אילמת בין השנַיים: מי יגבר על מי.

עוֹד לפני שלוֹשה ימים הגיעה השמוּעה לטטייב על קרבוֹ של אַבּא גוֹנטא אל העיירה. הצבא הפוֹלני נתבצר באוּמאן, וגוֹנטא, שנתחבר אל ז’לזניאק, מפקד מרד ההידאמאקים, נוֹסע לקראת מבצר העוֹז ההוּא מסע דם ואש. השמוּעוֹת הברוּרוֹת על טבח ההמוֹנים ושֹריפת יגיע ישראל בלי רחמים, בלי כל דרך הצלה, פּוֹררוּ כל חפץ וכל יכוֹלת לעמוֹד. גם חזקים נעשוּ חלשים למראה חיוֹת האדם הפוֹרעוֹת. הלבּה המתגלגלת השאירה רק דרך פּתוּחה אחת – דרך המנוּסה. קהילת טטייב ברחה בסדר וּבהצלת כל אשר ביד יוּקח (האיכרים טמנוּ את העגלוֹת ועמדוּ בשערי חצריהם, ידיהם בכיסיהם, לראוֹת במחנה הנמלטים) אל העיר והאם, ששכנה על אלפי יהוּדיה מהלך שלוֹשת ימים מפה. מניין פּוֹלנים בעיר נספח אליהם, ויהי להם לאוֹת תקוה וּבטחוֹן עיור, ולא ידעוּ כי כתוֹם שבוּע ימים ייטבחוּ יחד.

עוֹד לפני התרוֹקן טטייב מתוֹשבי לבּה היהוּדים, התיעצוּ הערילים יוֹשבי האגפים, אם לשלוֹח יד בביזה מיד, אוֹ להמתין לבוֹא “אַבּא”. יוֹדעי דבר סיפרוּ, כי רצוֹנוֹ של אַבּא הוּא לבלי ייעשה דבר שלא בפניו. ובכן נמנוּ וגמרוּ במוֹשב ההרוֹמאדה (העדה) להמתין. אלא שבית המרזח עיכב: כיצד יניחוּ את זה סגוּר והוּא מלא על כל חביוֹתיו? נמצאוּ משיבי טעם שהשֹיאוּ עצה טוֹבה: בצאת ישראל מטטייב יארבוּ עם פאת החוֹרש עשרה בחוּרים מגיבוֹרי הכפר וקרדוּמוֹת בידיהם. וּבעבוֹר שם המחנה וּבהגיע אל מקוֹם המארב “חמקא” המוֹזג, יחטפוּהוּ וישיבוּהוּ אל העיירה והוּא ישקם בכל כרחוֹ אך בהיתר.

וכן עשֹוּ. מתחילה, כשהוּבא והוּטל אל בית מרזחוֹ העזוּב, היה נחמיה המוזג כאיש נדהם. עקוּר בכוֹח מתוֹך משפּחתוֹ ועדתוֹ, לא מצא לוֹ אחיזה בביתוֹ ואימת הגוֹיים ביעתתוּ. זקנוֹ ופאוֹתיו הצהוּבים כמוֹ האפירוּ והקלישוּ, ועיניו המבוֹהלוֹת נוֹצצוּ ביגוֹן חיה מוּבלה בשלשלת. אך כעבוֹר יוֹם הבין את אשר לפניו והיה משקה את מעניו מיוּדעיו וּמשיב על הלצוֹתיהם, ואפילוּ רשם בפנקס מתוֹך הירהוּר ביטחון רחוֹק: “שלח לחמך על פני המים…”. אפילוּ על פתחוֹ של גיהינוֹם אל תתיאש מעסק…

וּבטטייב העיירה אז יהוּדי שמש במיטב שנוֹתיו, ישראל מיכל שמוֹ, גבר עבוֹת זקן ושתקן, והוּא מכהן פאר בבית הכנסת זה כעשרים שנה, בתוֹקף החזקה שבידוֹ מאבוֹת אבוֹתיו; איש לא נוֹדע בשוּם מעשה וּבשוּם דיבוּר שלא כיאוּת לשמש, נכנע ועוֹשֹה רצוֹן גדוֹל וקטן בציבוּר. ויהי בהחליט קהילת טטייב באסיפה בבית־הכּנסת לברוֹח, התחמק ישראל מיכל בלאט מן האסיפה ונתחבא ב“עליית השמוֹת” בתוֹך חבית גדוֹלה, ואיש לא ידע. וּבצאת הקהילה כוּלה והדממה נשתלטה בעיירה יצא חרש אל החצר, ויעבר את גל האבנים, שהיה מוּנח שם לתיקוּן בדק הבית, אבנים כבידוֹת, בלתי מסוּתתוֹת, וישאן בידיו החזקוֹת הרוֹעדוֹת אל פרוֹזדוֹר הבית ויערמן שם לערימה; כי כה אמר ישֹראל מיכל בלבוֹ: אם יבוֹאוּ טמיאי הגוֹיים לטנף את בית האלוֹהים, לקרוֹע ולטמא את הש“סין הגדוֹלים ויתר הספרים הקדוֹשים (את ספרי התוֹרה לקחוּ הגוֹלים אתם ויתר הספרים השאירוּ מאין יכוֹלת לשֹאתם נוֹסף על אשר מילטוּ לחַיוֹת את נפשם) וּלפזר את ה”שמוֹת" המכוּנסים – לא יתנם לבוֹא אל הקוֹדש פנימה; באבנים אשר צבר יסקוֹל את הקרב. במפתח אשר בידוֹ נעל את השער הכּבד והעמיד שוּלחן על ידוֹ, ועל השוּלחן כיסא, וּבכן הגיע אל האשנב מלמעלה, פרץ את ה“מגן דוד” בעל ששת הצבעים, כדי שהחוֹר יהיה מספיק לזריקת האבנים; וּכשכילה את מלאכתו זאת בדק שנית את השער אם הוּא נעוּל יפה, ואחר כך שכב על הרצפה הקרה לרגלי השוּלחן, וכן שכב שם יוֹמיים, ללא אוֹכל וּללא משקה וחיכה לבוֹא המהרסים. את אשתוֹ וחמשת ילדיה, שיצאוּ עם הגוֹלים, לא זכר, כל הקהל הקדוֹש נמחה מלבוֹ, רק קדוּשת הבית מילאה את בתי נפשוֹ וראשי הערילים המרוּצצים גירוּה ורוֹממוּה בתענוּג נוֹתן חיוּת וּגבוּרה.

וּבכן נוֹתרוּ בטטייב שני יהוּדים בוֹדדים: האחד מוֹזג יין לטמיאי הגוֹיים, והשני רוֹבץ כארי לפתח בית האלוֹהים לשמוֹר את הקוֹדש.

ב

על סוּס לא גבוֹה, שמן שוֹקיים וקטן ראש, שֹעיר קצת, סוּס קוֹזאקים לוֹהט, ישב איתן אַבּא גוֹנטא. מצנפת הקוֹזאקים הגדולה שמוּטה לוֹ על אוֹזנוֹ וחרבוֹ הארוּכה כמעט לארץ מגעת. עיניו קטנוֹת וחבוּיוֹת בערמה בתוֹך שוֹמן פניו המבהיקים, וּשֹפמוֹ החוּם יוֹרד לוֹ משני צידי פיו האדוֹם כשני זנבוֹת נחשים. אחריו הוֹלכים ברגל הנוֹגנים בכל כלי שיר, וּבעקבוֹתם פוֹסעים לאיטם המוֹן הפרשים וחרבוֹתיהם מוּצלבוֹת לפניהם על גבי הסוּסים; אחריהם יבוֹאוּ רגלים אספסוּף המוֹרדים מזוּיינים בכל כלי משחית מחצר האיכר, ולאחרוֹנה העגלוֹת המוֹבילוֹת את הצידה והביזה הכבידה. משני עברי המחנה יטוּשֹוּ השלישים על סוּסיהם רצוֹא ושוּב לפקד על החיל הרב.

משני צידי הרחוֹב עמדוּ כל בני הכפר, אנשים, נשים וטף, רוּבם בבגדי מוֹעד, והריעוּ לצבא העוֹבר, נוֹפפוּ סוּדרים ודגלים וגם זרקוּ פרחים. השמיים הם כשמיים שלפני מתן תוֹרה: רחוֹקים, צחים ושליוים. בעוֹד שבוּע צריך להיוֹת חג השבוּעוֹת.

המחנה בא וחנה בטבוּר העיירה, על פני הכיכר העגוּלה, מסביב לצלב ולאל המתעוות בעינוּייו. ההמוֹן נדחק ונצטוֹפף ליד הבתים המוּגפים. אַבּא גוֹנטא נשא נאוּם קצר בשבתוֹ על סוּסוֹ והלהיב את העם עד לידי תרוּעה וזריקת המצנפוֹת באויר. אחרי כן הקימוּ לוֹ נוֹשֹאי כליו אוֹהל אפריוֹן בצל הצלב, שטחו לוֹ לפתחוֹ שטיח צמר אדוֹם, והמפקד ישב לפקד.

ראשוֹנה ציוה להציג לפניו את ראשי ה“הרוֹמאדה”. כרגע עמדוּ לפניו בחצי עיגוּל שנים עשר חשוּבי האיכרים, מצנפוֹתיהם מקוּפלוֹת בידיהם והם משתחוים אַפּיים ארצה.

– יוּבא לפני כל ז’יד וכל ליאַך! – הרעים עליהם אַבּא גוֹנטא בקוֹלוֹ.

– ברחוּ, אבא, ברחוּ, – ענוּ ראשי העדה מתוֹך התנצלוּת שבהכנעה.

– ולא נוֹתר אף אחד?

– מן הליאַכים אף אחד.

– ומן הז’ידים?

– אף אחד, אַבּא. רק את חמקא המוֹזג עצרנוּ, להשקוֹת את “הבריוֹת” יין ושיכר. יצוה אַבּא להחיוֹתוֹ לטוֹבת ה“הרוֹמאדה”.

– טוֹב, יחי לפי שעה. ועתה ילכוּ שניים מכם ויביאוּ לי ממבחר היי"ש, ואתם יתרכם לכוּ זיינוּ את העם, כי מחר עם הנץ החמה נזוּז לקראת אוּמאן.

– כשהלכוּ משם ראשי ה,הרוֹמאדה" ניגשוּ שני קצינים קוֹזאקים בקוֹלפּאקים פּוֹלנים, עמדוּ עמידת כבוֹד ושאלוּ:

– וּמה נעשה, הוֹד המפקד, בסוּסים?

– מחציתם אל ה“קוֹסטיוֹל” של הפוֹלנים וּמחציתם אל בית הכנסת של הז’ידים!

תמונה 12

הקצינים הלכוּ למלא את הפקוּדה, וגוֹנטא ישב לשתוֹת מן היי“ש אשר הוּבא לוֹ בשני בקבוּקים כרסתנים מבית המרזח. מיוֹם שבגד את הבגידה הגדולה בפּוֹלנים וּבמצבּיאוֹ מלאדאנוֹביץ והתחבר אל אחיו ההידאמאקים, כפל ושילש את מנת היי”ש ששתה דבר יוֹם ביוֹמוֹ.

יוֹתר ממאה סוּסים עלוּ בחלקוֹ של בית הכּנסת. הקוֹזאקים נהגוּם במתגיהם בצעדי מתינוּת אל האוּרוה הקדוֹשה. הסוּסים השֹעירים היוּ רחוּצים ונוֹטפים מים. האוּכפים וכלי הזיין היוּ תלוּיים עליהם ברישוּל וּבלי סדר, וּבהצליפם בזנבוֹתיהם הארוּכים הגיעוּ אלה כמעט עד אוֹזניהם הקטנות. הקוֹזאקים עצמם נשֹאוּ את דליי הפח המליאים בידיהם, מהם גם שֹקי מספוֹא מוּפשלים על כתפיהם, וּמראיהם היה שליו וכמעט תמים, כאוֹתם העבדים המשרתים בכפרים בבתי האיכרים העשירים, אוֹ בחצרי האדוֹנים הפוֹלנים. לבּם לא ניבא להם כל רע.

עוֹד מרחוֹק ראוּ כי שער בית הכּנסת סגוּר.

– סגרוּ הכלבים! – קרא אחד וניענע בראשוֹ לאוֹת אי חמדה.

– חבל שברחוּ. בראשיהם המצוֹרעים היינוּ פּוֹתחים את הדלת, – התלוֹצץ שני.

– צריך להביא מקלע.

– הו, גם באַלה פשוּטה נשברנה, את הדלת.

– טאראס ידחוֹף באחוֹרוֹ וּב… אחת יפתח לנוּ.

– הוֹ־הוֹ, מ“רוּחוֹ” של טאראס – כל מבצר ייהרס.

וכן היוּ הוֹלכים ומנבּלים פּיהם בהלצוֹת של תבל עד שהגיעוּ סמוּך לשער בית האלוֹהים.

והשמש ישראל מיכל, כשמעוֹ את שאוֹן ההמוֹן המתקרב, עברוֹ גל של התעוֹררוּת, בידיו הוּצק ברזל וּבלבוֹ – אש. הוּא קפץ ממשכבוֹ, גחן והציץ בעד חוֹר המנעוּל, הרים ידיו מוּל ההיכל פנימה לצד ארוֹן הקוֹדש והוֹדה לאלוֹהים, אשר הביא את הערילים אל נחלתוֹ לעשוֹת בהם שפטים. נטל אבן מאבני הערימה וּבקפיצת נער קלה עלה על השוּלחן, מן השוּלחו על הכיסא, וּבלי להביט זרק את האבן דרך האשנב המפוֹרץ לתוֹך המחנה הצוֹבא על השער. האבן קרעה אוֹזנו של אחד הקוֹזאקים וניתקה זרוֹעוֹ מקנה. לקוֹל צעקתוֹ נתבלבל המחנה וּבלי משים נדחק קדימה ונצטוֹפף אל חזית הבית. אז ניתכוּ אבנים כבידוֹת, זוֹ אחר זוֹ, בהפסקות שווֹת, על סוּס ורוֹכבוֹ, וטרם ימצאוּ להתבוֹנן ולהתרחק, התגוֹללוּ פצוּעים וחללים אחדים על הארץ, והסוּסים נשֹאוּ ראשם בצהלה משוּנה והדפוּ באחוֹריהם הדיפה מגוּלגלגת כדרך הסוּסים.

– באלוֹהים! “אלוֹהיהם” נלחם בנוּ.

– ישוּ וּמרים! ראוּ אילוּ אבנים. אבני שמיים!

– בחיי “אַבּא”! אדם לא ירים אבן כזאת!

– מכשפים הם, תחוּלל אימם!

– צריך להביא את המקלעים!

– “חם” שכמוֹתך! צריך לקרוא ל“אַבּא” ויפקד!

והאבנים עדיין נזרקוֹת זוֹ אחר זוֹ בהפסקוֹת שווֹת, אך הן נוֹפלוֹת עתה בחבטה עמוּמה על האדמה הרכה, אוֹ קוֹטלוֹת קוֹזאק קטוּל.

בא אַבּא גוֹנטא בכבוֹדוֹ ובעצמוֹ, והוּא מנענע מפלי גוּפוֹ הקטן ימין ושמאל לקצב היי"ש הרוֹנן בקרבוֹ, ובסקרוֹ את שֹדה המערכה ציוה לירוֹת ברוֹבים אל השער. ירוּ, ירוּ עד שעשוּ את השער ככברה, אך סמבּטיוֹן האבנים לא פסק.

– כמה “רוּחוֹת” יוֹשבים שם? – צרח המפקד בחרוֹן – ילדים! ערכוּ עצים מסביב ל“אוּרוה” והציתוּ אש!

אבל בוֹ ברגע, ואחרי ירייה בוֹדדת בשער, נפסקה פתאוֹם זריקת האבנים.

אחרי רגעים מספר של שתיקת תימהוֹן נצטווּ הקוֹזאקים לגשת לשבוֹר את השער בקרדוּמוֹת הצבא. וּמה עצם תמהוֹנם, כאשר מצאוּ בפרוֹזדוֹר רק יהוּדי אחד בא בימים, והוּא יוֹשב על הרצפה ליד גל האבנים, שערוֹ פרוּע והוּא לוֹפת רגל פצוּעה ונוֹשך שפתיו מכאב, פניו שטוּפים בזיעה וּבדם וּבעיניו יוֹקד השיגעוֹן. הם דלגוּ עליו והתרוֹצצוּ בחרבוֹת שלוּפוֹת בכל בית הכנסת לחפּשֹ אחרי מתבצרים אחירים, אך לא מצאוּ איש. ההיכל, הבימה, ארוֹן הקוֹדש הפתוּח, חסר הפּרוֹכת, ה“עמוּדים”, מנוֹרוֹת הקנים התלוּיוֹת – הכוֹל דמם דממת מות. אז שבוּ אל הפרוֹזדוֹר וגגרוּ את ישראל מיכל הפצוּע החוּצה והטילוּהוּ לרגלי מפקדם:

– הנה, אַבּא, השד הוֹרג אחינוּ! ראה, רק את זה מצאנוּ.

אבא גוֹנטא התבוֹנן בוֹ רגע, אחד בעט בוֹ ברגלוֹ, הפכוֹ, ירק בוֹ וציוה לסחבוֹ הצידה וּלהכניס את הסוּסים לתוֹך ה“אוּרוָה”. משהוּכנסוּ הסוּסים המבוֹהלים בעל כרחם אל בית הכנסת, עמד אבא גוֹנטא לשפּוֹט את השמש, שגרם מיתה לשלוֹשה חיילים וסוּס אחד וּפצע ארבעה חיילים וחמישה סוּסים אחירים. הקצינים עוֹזריו עמדוּ מימינוֹ וּמשֹמאלוֹ וכל ההמוֹן לפניו. הוּא הזעים את גבּוֹתיו העבוּתּוֹת, שֹפמוֹ נתלה מפוּזר, ראשוֹ נטה מעט הצידה תחת משֹא המצנפת הקוֹזאקית, שֹיחק רגע בניצב הכסף אשר לחרבּוֹ הארוּכּה והעקוּמה, כּיעכּע פעמים אחדוֹת ואחר הכריז את פסק הדין במתינוּת, כמוֹנה מעוֹת:

– יפשיטוּהוּ עֵירוֹם ויניחוּהוּ כפוּת, ראשוֹ אל השער.

ארבעה זקיפים יעמדו עליו, שנַיים למראשוֹתיו וּשנַיים למַרגלוֹתיו, ואיוַאן זוֹרבּילוֹ (החייל הענק נדחק, יצא מתוֹך ההמוֹן ועמד לפני המפקד) ילקהוּ במַגלב. לאט תלקהוּ, – אתה שוֹמע, בן כלבּה? – לאט לאט, צליפה אחר צליפה. ככה. אַל תצליף בחָזקה, ככה. ולא תפסיק. אתה שוֹמע? אף לרגע לא תפסיק, עד אשר תצא מתוֹכוֹ הנשמה הכלבּית השחוֹרה. לאט לאט, בזהירוּת, באהבה, ברחמים, במסירוּת נפש – עד אשר תפרח נשמת השד, חה־חה־חה! (הקוֹזאקים דעתם נטרפה מהתפעלוּת לשמע חריפוּתוֹ של מפקדם). לאט לאט! (והוּא שלח חיוּך אל שפמוֹ) ועתה, ילדים, נלך לרקוֹד בבית המרזח. בנוֹתי ברוֹסוֹשקי בוַדאי רוֹקדוֹת אף הן – על כיריים מלוּבּנוֹת, שהסיקו להן הליאכים הארוּרים, עד זנוּני אִמם! בּוֹאוּ! (דמעוֹת נוֹצצוּ בעיני המפקד והעם רוֹאה וּמתגעש).

– עד זנוּני אִמם! אין דבר, אבא, אנחנוּ נשחטם, עד אחד נשחטם, את בני המקוּללים, עד אחד! – הריע ההמוֹן וּפנה כזרם אדיר אל בית המרזח.

ג

בחצר בית הכנסת נשארוּ רק ארבעת הזקיפים, איוַאן זוּרבּילוֹ הענק המַלקה (את ההרוּגים והפצוּעים העבירוּ אל הכּיכּר העגוּלה), עוֹד אילוּ ערילים נמוֹשוֹת סַקרנים, שהתעצלוּ ללכת לבית המרזח, וּבתווך, על הארץ, ראשוֹ אל מפתן בית האלוֹהים ורגליו מוּל בית הכניסה – ישֹראל מיכל השמש, עירוֹם ומבוּשיו מגוּלים, כפוּת בידיו וברגליו, ורגלוֹ הפצוּעה זבת דם.

הענק התחיל בעבוֹדה. קוֹדם כל נטל את מַגלב העוֹר הקלוּע וּפיתח את רצוּעוֹתיו והיוּ לארבע לשוֹנוֹת חדוֹת. הפכוֹ והתבּוֹנן בקתוֹ,

החליקוֹ פעם וּפעמיים. בעיניו נראוּ דמעוֹת, אך האש הזרה ייבּשה אוֹתן עד מהרה. הזקיפים משכוּ שֹפמם באצבעוֹתיהם ונעצוּ עיניהם בקרבן המוּטל על הארץ.

אחר התחיל זוּרבּילוֹ מַלקה.

ארבע לשוֹנוֹת המַגלב לפתוּ את הגוּף הכּחוּש באהבה רבה. היתה בהן מעין תשוּקת ההתדבקוּת בגוּף הקדוֹש. חרש, בלי שריקה, אך בכוֹח עצוּר, כנוֹשקוֹת, נחוּ על החזה, נתלפּתוּ אל מתחת לצלעוֹת, וכשהוּרם המגלב ניכּרוּ ארבעה פסים אדוּמים. מן הצליפה הראשוֹנה נזדעזע הגוּף, נתעקם קצת, הפנים נבעתוּ וגם מעין צוָחה נשמעה, אך באמצע הפסיקה המעוּנה, עצם את עיניו ונשך את שֹפתוֹ, ומאז נדם.

הענק הצליף באמוּנה, בזהירוּת, במתינוּת. לא פגע פעמיים במקוֹם אחד. הוּא נהנה בראוֹתוֹ את פסי הדם מתרבים ומצטרפים למסכת על פני הגוּף העירוֹם, וכן היה יוֹרד מן החזה למטה עד השוֹקיים, אך נשמר שלא להכוֹת על המבוּשים. הוּא זכר, כי בילדוּתוֹ פגע בוֹ פעם אביו, ברדפוֹ אחריו, בשוֹט באוֹתוֹ מקוֹם, ועדיין לא נמחה מחוּשיו הכאב העמוּם, המוֹצץ ההוּא. לא, במקוֹם זה לא יפגע! לעוּמת זה נהנה ללפוֹת ברצוּעוֹת את הרגליים, החל בשוֹק וירוֹד אל הבּרך ולמטה. קצוֹת הרצוּעוֹת נפתלוּ והקיפוּ את עצם הרגל, את שתיהן יחד, ועשוּ להן רבידים וענקים. האֵסוּר נפתח ונשמט, אך הרגליים נשארוּ צמוּדוֹת ללא תנוּעה. מבּהוֹנוֹת הרגליים שב אל החזה ועלה למעלה, כלפי הראש, עד הצואר הגיע, וּבפנים לא נגע! אחר כך ירד והתחיל שוּב במקוֹם שהתחיל בראשוֹנה.

הזקיפים והסקרנים, שעייפוּ מעמוֹד, ישבוּ לארץ והביטוּ מתוֹך מתיחוּת כבידה. פני המעוּנה נעווּ. הוא חש את הכאב בגוּפוֹ, כאב חד כאיזמל, שעבר ונעשה עמוּם עד אשר נגע בלב וכיווצוֹ. הידיים הכפוּתוֹת כאילו נתאבנוּ וכן הרגליים. ביחוּד נאטמה ונשתתקה הרגל הפצוּעה. הדם ששתת מתוֹכה נקוה לשלוּלית קטנה על הארץ, והשלוּלית נקרשה והבריקה בחמה, והדם החם שנוֹסף צף עליה מלמעלה.

מבית המרזח שבטבוּר העיירה נישֹא קוֹל חליל ותוֹף ומצהלוֹת שיכוֹרים. וּמוֹחוֹ של ישֹראל מיכל הבוֹער בכאב וּברעב נאחז בדמיוֹנוֹת. בעיניים עצוּמוֹת ראה את אחיו, קהילת ישראל בטטייב, נרדפים ונשחטים בחוּצוֹת העיר. ההידאמאקים רוֹדפים אחריהם בחרבוֹת שלוּפוֹת וּברצוּעוֹת שוֹרקוֹת, רוֹמסים אוֹתם בסוּסיהם, נוֹשֹאים תינוֹקוֹת שפוּדים על

כידוֹנים. אשתוֹ מוּטלת על מפתן ביתוֹ רצוּצת קוֹדקוֹד, כי חסמה את הדרך בעד הקוֹזאקים המתפּרצים, וּבניו וּבנוֹתיו הטבוּחים מתבוֹססים על הרצפּה

בדמם. אבל המחזה אינו מרגיזוֹ. להפך, הוּא חש איזוֹ נעימוּת במראה הדמים הזה. הצליפוֹת היוֹרדוֹת עליו בקצב קוֹבעוֹת, כביכוֹל, משטר וסדר בדברים, והם נעשֹים מוּבנים וגם מוּצדקים. לוֹהט בקרבוֹ רק פחד טמיר אחד – שמא תיפסקנה הצליפוֹת.

החמה לוֹהטת. מעל האילנוֹת הגדוֹלים בצד בית הכנסת עוֹנוֹת הציפּוֹרים לקוֹלוֹת הנישֹאים מבית המרזח. מתוֹך איזוֹ חצר שוֹממה קוֹרא תרנגוֹל נשכח בעקשנוּת של חוּצפה. וזוּרבילוֹ הענק עוֹמד נטוּע בשתי רגליו־עמוּדיו, כפוּף קצת – וּמצליף. פניו האדימוּ. הוּא זרק את מצנפתוֹ לתוֹך חיקוֹ של אחד הזקיפים וראשוֹ הגזוּז, הבהיר, מבהיק. על פרצוּפוֹ האוילי ניגרים כמוֹ פתילי זיעה ויוֹרדים על צוארוֹ המתוּח. הזקיפים יוֹשבים ברגליים מקוּפלוֹת וּמחכים לשני נערים, ששיגרוּ לבית המרזח להביא להם בקבוּק יי"ש. הנה שבוּ והביאוּ בקבוּק גמלוֹני והזקיפים גמעוּ מתוֹכו זה אחר זה מתוֹך הפשלת ראשיהם. גם לזוּרבּילוֹ הציעוּ, אבל הוּא הניע בראשוֹ – לאו: אסוּר לוֹ להפסיק, כך ציוה “אבא” – והוּא מצליף.

ברוּחוֹ של ישראל מיכל באה תמוּרה. ליאוּת מתוקה תקפה את כוּלוֹ. הלב צוֹבט, הגידים נמתחים ומוֹשכים. כל הגוּף הפך אדוֹם־כחוֹל וכאילוּ צבה, אבל כאב לא יחוּש עוֹד, וטוֹב לוֹ. כל מראוֹת הדמים של ההידאמאקים נעלמוּ מתחת לעפעפּיים העצוּמוֹת, והוּא רוֹאה חלוֹמוֹת ומחזוֹת

נעימים: חגים וּמוֹעדים בבית הכנסת, חתוּנוֹת, בריתוֹת. הוּא שוֹמע את מקהלתוֹ של החזן ב“ויאתיוּ”, ניגוּן עליז וּמלא אוֹרה. הוּא פוֹרש את הטלית הגדוֹלה לקריאת “חתן בראשית”. הוּא הוֹלך בטל השחר, בקרירוּת הנעימה, להעיר את הישינים לעבוֹדת הבוֹרא. הכוֹל ברוּר, הדוּר, מלא אוֹר וזיו – לא ראה כמוֹהוּ מעוֹדוֹ.

העיניים עצוּמוֹת – וזוּרבּילוֹ מצליף. מבית המרזח באים,מתנוֹדדים, שיכוֹרים יחידים, ניגשים וּמסתכלים, רוֹקקים בגוּף השוֹכב והוֹלכים להם – וזוּרבּילוֹ אינוֹ מפסיק.

ישֹראל מיכל שוֹקע אל עוֹלם הילדוּת, אל עוֹלם העדן. אילנוֹת מלבלבים וכרוּבים מתהלכים בדמוּת בני אדם. הלב רץ־פוֹעם והנפש מחייכת – וזוּרבּילוֹ מתנענע כבתפילה.

החמה כבר שפלה מרוּמה. בית הכנסת כבר משרה צל, הבוֹלע את כל ראשוֹ של המעוּנה, וּמשם, באלכסוֹן, למוּל בית הכניסה המסתכל מרחוֹק. הקוֹלוֹת המגיעים מבית המרזח גוֹברים ונעשֹים מאיימים. נשמעת שבירת חלוֹנוֹת ודלתוֹת. בתי ישׂראל נפרצים לשוֹד ולביזה, כי כן התיר אבא, כטוֹב לבוֹ עליו ביין. עגלוֹת חוֹרקוֹת, סוּסים צוֹהלים. טוֹענים את הביזה להוֹבילה אל הכפרים. פה ושם עוֹלוֹת להבוֹת ותימרוֹת עשן – וזוּרבּילוֹ מצליף באמוּנה. ברכיו כוֹשלוֹת כבר מרוֹב עמידה, לבוֹ מתפלץ מרעב, מצמא וּמהתאמצוּת, אך אסוּר להפסיק. כל עוֹד ינוּע החזה המוּטל לארץ אין להפסיק. הזקיפים כבר ניסוּ פעמיים ושלוֹש למשש את הגוּף הפצוּע, המפוּצל, אך חוּמוֹ עוֹד לא פג – וזוּרבּילוֹ מוֹסיף להצליף.

והנה פקח ישראל מיכל את עיניו. מבּטן כה בהיר ושליו! נר נשמה בהן! רוֹאה הוּא את הגוֹי הענק הכפוּף עליו ואת הרצוּעוֹת היוֹרדוֹת על בשרוֹ בתמידוּת וּבקצב ואינוֹ מניד עפעף. גם שני הזקיפים היוֹשבים למרגלוֹתיו והנמוּשוֹת הסקרנים, החצר, מחיצת הקרשים, ענפי העץ הבוֹדד שמוּל בית הכניסה – הכל בהיר וגלוּי וּמוּבן. אף מעין חיוּך נראה על השֹפתיים הדקוֹת והכחוּלוֹת, אך הוּא מוּבלע כבר בצל המגיע עד חצי הצואר ונראה כחוֹתכוֹ.

זוּרבּילוֹ מוֹסיף להתנוֹעע כנגדוֹ. כוֹחוֹתיו הענקיים פוֹחתים והוֹלכים, כלים והוֹלכים. הוּא החליף כבר את ידיו עשֹרה מוֹנים, אך חש שהן כמאוּבנוֹת ומוּנעוֹת רק מתוך הרגל. הוּא כבר מתירא להפסיק. לא את אבא גוֹנטא הוּא ירא. את זה שכח לגמרי, אבל חוֹשש הוּא, שאם יפסיק לא יוּכל עוֹד להניע יד. הוּא הוֹציא כבר את כל רוּחוֹ, את כל נשמתוֹ, בצליפוֹת הללוּ, וּמבטוֹ מרוּכז עתה כוּלוֹ בפניו של המעוּנה. מרגע שנפקחוּ עיניו של זה, הוּא כמוֹ רוּתּק אליו ואינוֹ יכוֹל לגרוֹע ממנוּ עין. מבטוֹ של הלה זוֹרם לתוֹך נפשוֹ, לתוֹך לבוֹ וּממס שם דבר מה. הזוֹך והתוֹם הקדוֹש השוֹפעים משם משכחים אוֹתוֹ הכוֹל, את הטביחוֹת של אתמוֹל ואת הקרבוֹת של מחר, את מפקדיו ואת המסע אל אוּמאַן, אל המבצר, הכוֹל, הכוֹל – הוּא רק מתיחד עם נשמתוֹ של המעוּנה. הוּא מצליף ולבוֹ מברך את היהוּדי המוּטל לפניו וּמתפלל אליו. הזקיפים כבר התירוּ את אסוּרי ידיו והוּא לא הניד איבר, דוּמם הוּא שוֹכב על גבוֹ, פניו כשעוה, אך העיניים חיוֹת וצוֹפוֹת מתוֹך מעמקים אל מעמקי נפשוֹ של זוּרבּילוֹ העוֹמד עליו ומצליף בידיים מתוֹת.

ישׂראל מיכל מרגיש כמוֹ מנדנדים ונוֹשאים אוֹתוֹ למעלה, למעלה, אל מוּל שער השמים, אל שלוַת הנצח והאוֹר הגנוּז, אך בעיניו יראה אדם מעוּנה, טוֹרח ועמל בשארית הכוֹחוֹת, באחרית הנשימה, והוּא רוֹצה לדבר אל האוּמלל, לנחמוֹ.

הצל הגיע עד טבוּרוֹ של המעוּנה, וזוּרבילוֹ ראה פתאוֹם כחפץ־תנוּעה בשֹפתיים הכחוּלוֹת והעיניים הקדוֹשוֹת קראוּ לוֹ להיכפף. הוּא מציית לקריאת אֵלם זוֹ, בעוֹד ידיו המתוֹת מצליפוֹת את הרגלים המתוּחוֹת. פרצוּפוֹ אפל כעפר והזיעה יוֹרדת בזרמים לתוֹך פי כוּתוֹנתוֹ. הוּא גחן ואימץ את אוֹזניו, וּמתוֹך השֹפתיים הנפערוֹת כמעט שמע בקוֹל לחש בהיר וּבלשוֹנוֹ את המלים האלה:

– עייפת, בני, נוּחה, נוּחה רגע, נוּחה…

וּפתאוֹם פרצה שאגה, כחירחוּר של גוֹסס, מתוֹך חזה הענק המצליף, המגלב נשמט מידוֹ והוּא נפל כרע על ברכיו לרגלי המעוּנה.

הזקיפים והסקרנים קפצוּ ועמדוּ על רגליהם בבהלה. אך על שֹפתי המעוּנה קפא כבר החיוּך האחרוֹן, המוּאר באוֹר אלהי הרחמים והסליחוֹת.

תרפ"ד

---

עצמות ר' שמשון שפירא

מאת

אשר ברש

א

בשנוֹת השבעים למאה שעברה כבר נראוּ בבּרוֹדי, עיר המסחר החוֹפשית, סימני דלדוּל, אף על פי שרק בשנת 1880 בוּטלוּ זכוּיוֹתיה בדרך החוֹק. אחרי השׂריפוֹת הגדוֹלוֹת לא יכלה העיר לשוּב לחוֹסנה ולתפארתה המליאים. אך גם בשנוֹת מוֹרד אלוּ עוֹד היתה בּרוֹדי גברת ערים בּגאליציה המזרחית, וקהילת היהודים בה, שהגיעה לששה עשר אלף נפש, היתה רבת כוֹח והשפּעה בכלכלה ובתרבוּת. עוֹד תבוּאת ווֹהלין המבוֹרכת: עציה, עוֹרוֹתיה, זיפי חזיריה, נוֹצוֹת אַוָזיה וכו' נכנסת דרך “לשכּתה” המפוֹארה, להישלח לארצוֹת מהערב, וממנה יצאוּ לרוּסיה וּלתוּרכּיה והלאה: קהוה, סוּכר ופלפלין, חרמשים, אלמוּגים וּמשי צבעוֹנים, שהוּבאוּ מארצוֹת המערב בכמוּיוֹת עצוּמוֹת.

היהוּדים יוֹשבי בּרוֹדי התאחזוּ בה עוֹד בימי מלכוּת פּוֹלין ויחסוּ בצל פּוֹטוֹצקי, שנתן דעתוֹ ויכוֹלתוֹ להרים קרן העיר הזאת, שהיתה בתחוּם אחוּזוֹתיו; ואחרי שנכבשה בשנת 1772 על ידי האוֹסטרים, נוֹספוּ בה כמה יהוּדים יוֹצאי לבוּב וקראקוּב ויתר ערי המערב, ויגדילוּ את סחרה וירימוּ את תרבוּתה, התרבוּת האשכנזית־העברית, שיסוֹדוֹתיה נתבצרוּ בימי ההשׂכּלה על ידי הסוֹפרים אנשי השם: אֶרטר, יה"ש וחבריהם הנאוֹרים.

החסידים היוּ מתי מספר בבּרוֹדי, אף כי יוֹשבי העיירוֹת והכפרים הרבים שבסביבה היוּ כוּלם חסידים נאמני צדיקים שוֹנים, והיה לה אוֹפי של עיר מתנגדים, היוֹשבת לה לבדד, מעין עיר ליטאית, כביכוֹל. אך טבעם של יהוּדי בּרוֹדי שוֹנה היה תכלית שינוּי מטבעם של אחיהם שבליטא. החריפוּת והנצחנוּת והמוּסרנוּת לא היוּ מנת חלקם. רוּבם, גם אלה שלא יצאוּ לתרבוּת השׂכלה ואפיקוֹרסוּת, היו אנשים נוֹחים, בעלי נימוּסים נאים, אוֹכלים סעוּדתם בצהריים, כמנהג אשכנז, לוֹמדים דף גמרא בהשכמה, לפני לכתם לבית הכנסת הגדוֹל להתפלל, וּמכבדים את נשיהם וּבנוֹתיהם היוֹשבוֹת בית ועוֹסקוֹת להרבוֹת השלום, הנקיוּת והרוָחָה.

וּבין אלפי משפּחוֹת היהוּדים יוֹשבי בּרוֹדי היו ארבע אוֹ חמש משפּחוֹת גדוֹלוֹת וּמיוּחסוֹת, שאבוֹתיהן הראשוֹנים, בני רבנים ועשירים וטוֹבים מן המערב, באוּ שמה בימי מריה תיריזה וקיסר יוֹסף השני, ושם גברוּ ועתקוּ ועשׂוּ חיל, וּפרצוּ לרוֹב, עד כי היוּ למין שוֹשלוֹת המוֹשלוֹת בקהילה וּבעיר, אך בלי התנשׂאוּת, מחלוֹקוֹת וקנאה ותחרוּת גלוּיוֹת, כנהוּג, אלא מתוֹך יחסי כבוֹד ונימוּס, כדרך אצילי בני ישראל. השוֹשלוֹת הללוּ היוּ באוֹת זוֹ עם זוֹ בברית החיתּוּן, וכן נעשׂה כמעט כל היחוּס הבּרוֹדאי ברבוֹת הימים עין משפּחה אחת.

אחד היהוּדים האצילים האלה, סוֹחר, נדיב וּמשׂכיל בן תוֹרה, היה ר' שמשוֹן לבית שפּירא. אביו ר' רפאל היה תחילתוֹ סוֹחר עצים וסופו סוֹחר תבוּאה. ר' רפאל היה למדן מוּפלג, ירא שמיים וחביב על הבריוֹת, וכשנפטר הרב דמתא, ביקשוּ כמה מראשי עדוֹת ישוּרוּן למַנוֹתוֹ רב. אך הוּא סירב ברוֹב התרגשוּת, באמרוֹ, כי בהיוֹתוֹ סוֹחר בודאי נגוֹאלוּ ידיו באבק מרמה, ואם שלא מדעת, ורב בישׂראל צריך להיוֹת אדם נקי כפיים וטהוֹר מחשבה, שאינוֹ יוֹדע צוּרתוֹ וריחוֹ של מטבע. והזכיר להם את רב המדינה אריה לייב ברנשטיין, שידיו מלאוּ, כידוּע, חמס וגזל עניים.

את בנוֹ שמשוֹן לימד ר' רפאל בעצמוֹ תנ"ך וגמרא. אחר שלָחוֹ אל הרב החדש, והיה הבחוּר לוֹמד שם עם עוֹד שניים שלוֹשה בחוּרים מיקירי העיר. וּבהגיעוֹ לשמוֹנה עשׂרה השׂיאוֹ אשה מלבוּב, בת משפּחת רוֹקח המהוּללה, והיתה זוֹ אשה משׂכלת להפליא: יוֹדעת את שילר ואת צשוֹקה ולהבדיל את “משלי” וכמה הלכוֹת בעל פה, וּמדברת אשכנזית כאחת מנשי שׂרי הצבא הוינאים שבעיר. והיה זיו יוֹפיה מבהיק למרחוֹק, ורבים היוּ אשר הסתכלוּ אחריה בעוֹנג בעברה ברחוֹב. אך כרוֹב השׂכלתה כן רבה חרדתה לדבר מצוה ותוֹרה: מַצנעת את קוֹדקוֹדה הגזוּז תחת קפליט של סיבין חוּמים, שוֹמרת עתים לטבילה והוֹלכת בוֹקר וערב להתפלל בבית הכנסת, ולפעמים גם לשמוֹע דרשתוֹ של מגיד מישרים, מרבה צדקה וּמחישה עזרה וסעד לחוֹלים בסתר כבגלוּי. כל בני ברוֹדי, לרבוֹת הגוֹיים, אהבוּ וכיבדוּ את האשה הגדוֹלה הלזוּ, ויגדל בגללה כבוֹד ר' שמשוֹן עוֹד יוֹתר. וּבמוֹת אביו ר' רפאל היה אֵבל כבד בעיר, וּבמשך שנה ויוֹתר היוּ מספרים בשבחוֹ וחוֹזרים על הספדוֹ של הרב ועל נאוּמוֹ של שׂר המחוֹז ועל דבריו המעטים והנאים מאוֹד של מנהל הגימנסיה הנוֹצרי. ואז עלה כבוֹדוֹ של ר' שמשוֹן עוֹד מעלה נוֹספת, כי מלבד ייחוּס עצמוֹ, עבר אליו עתה כל יקר אביו המנוֹח.

ור' שמשוֹן שלח את ידוֹ גם הוּא במסחר התבוּאה, ויצליח במעשׂיו וירב עשרוֹ ויגדל מעמד ביתוֹ, ואשתוֹ – מרת גיטלי – יכלה לפזר לצדקה ולמעשׂים טוֹבים ביד רחבה. ויאהב ר' שמשוֹן את אשתוֹ אהבה שלמה, אף כי בעצמוֹ יפה תוֹאר היה ויפה מראה ודמיו רוֹננים בעוֹרקיו והוּא נוֹתן עין חוֹמדת בכל פני אשה צחים ובכל גזרה זקוּפה וּבכל חזה נכוֹן, הנקרים לפניו בעירוֹ וּבדרך מסעיו. וגיטלי לא ידעה כל אלה ותדבק באישה בכל בשׂרה ורוּחה, ולא הירהרה אחריו לא ביוֹם ולא בלילה כי אם לטוֹבה. ויוולדוּ להם בן וּבת, שניהם מחמדים, שניהם ענוים וטוֹבי שׂכל, נעימי רוֹאי ויפי קוֹמה.

הבנים גדלוּ בלי צער, וטרם ירגישוּ – היוּ לצמד מרנין לב כל רוֹאיהם. הבן למד בבוֹקר בגימנסיה ולעת מנחה אצל מלמד להשׂכיל, והבת למדה אף היא בבוֹקר בבית הספר לנערוֹת וּבערב אצל אוֹתוֹ המלמד, שעה אחת מיוּחדת לה. מלבד זה למדה מלאכת יד ונגינה עלי פסנתר.

ובשנת 1875 מלאוּ לבן – נתן – עשׂרים שנה והוּא גמר את חוֹק לימוּדיו בגימנסיה והיה עוֹמד בשידוּכים חשוּבים – ויקן לוֹ שמשוֹן סוּס לרכיבה. ולבת – הילינה – מלאוּ חמש עשׂרה שנה, והיא עמדה לגמוֹר את בית ספרה, וּבהיוֹת ר' שמשוֹן בלייפּציג ויבא לה מתנה נאה: כלי כתיבה של כסף פיליגרנא, עבוֹדה דקה עד מאוֹד, כוּלם מקוּפלים ונתוּנים בתוֹך קוּפסת זהב קטנה תלוּיה כתכשיט בשרשרת עדינה. גם לאשתוֹ הביא באוֹתה שנה מערכת כלים של חרסינה ממַייסן. וּבכן נוֹסף זוֹהר חדש על האב והבעל הטוֹב והמיטיב בבית וּבחוּץ.

לרגל מסחרוֹ הרב היה ר' שמשוֹן מעסיק בלשכּתוֹ כמה פקידים עוֹשׂי דברוֹ, וּביניהם אברך אחד, מדקדק וּבעל לשוֹן עבר מפוּרסם, אלחנן צימל שמוֹ, שהיה כיד ימינוֹ בכל מוֹצאיו וּמוֹבאיו, והיה מלוה אוֹתוֹ על פי רוֹב בדרכיו וּמיעצוֹ בעסקיו וכוֹתב לוֹ את חוֹזיו ואמנוֹתיו בכתב ידוֹ היפה להלל, והיה אהוּב מאוֹד על ר' שמשוֹן והעניק לוֹ שׂכירוּת ביד רחבה. ויכוֹנן לוֹ גם אלחנן צימל בית דירה נאה, ורבים היוּ משכימים לפתחוֹ לשם עסקי אדוֹניו, והיוּ נהנים לשבת שם שעה אוֹ שעתיים בתוֹך הנקיוּת והסדרים הנאים שבחדר האוֹרחים. ולוֹ גם אשה יפה ועליזה מאוֹד, וצחוֹקה לוֹקח לבבוֹת. ותהי גם היא הנסיבה להרבוֹת את המבקרים בביתוֹ. וּבשנים האחרוֹנוֹת היה גם ר' שמשוֹן בתוֹך הבאים, ויזן את עיניו ביוֹפיה וּברעננוּת גוּפה של אשת החמוּדוֹת, אך לא נגע בה גם בהיוֹתוֹ עמה לבדוֹ בבית, רק הירהוּר ערב ומענה לקח עמוֹ בלכתוֹ הביתה, ודמוּת דיוֹקנה נדחקת לתוֹך מחשבוֹתיו במעוֹנוֹ וּבלשכתוֹ, אף גם בהיוֹתוֹ עם אשתוֹ.

ב

ויהי היוֹם באוֹתה שנה, בימוֹת הסתיו המעוּננים והנעימים שאחרי חג הסוּכוֹת, ויבוֹא ר' שמשוֹן מבית הכנסת הביתה, ויסר, בעוֹד תיק הטלית הרקוּם תחת בית שחיוֹ, אל חדר המבשלוֹת לברך את אשתוֹ, כמשפטוֹ יוֹם יוֹם, ויאמר לה:

– גיטלי עזרתי, תכיני לי בטוּבך את הילקוּט והמלבוּשים. נוֹסע אני מחר בהשכמה אל הגראף נאבראצקי לקנוֹת את יבוּל התלתן של השנה.

– כדבריך, אישי היקר, כן אעשׂה. – אמרה האשה בפיה הצנוּע, ועיניה הטוֹבוֹת מרעיפוֹת עליו חיבה רכה מתחת לסלסלוֹת השביס הצחוֹר.

אך ככלות הארוּחה, בצאת הבן והבת מחדר האכילה ור' שמשוֹן כּילה את ברכת המזוֹן, עמדה האשה בקרן השוּלחן, אחזה בכנף המפה וּבמוֹללה את מלילוֹתיה אמרה בשׂפה רפה:

– התסע לבדך, שמשוֹן?

– הן לא אוּכל לדרוֹש היוֹם את אלחנן, שאשתוֹ לא קמה עוֹד מן הלידה. גם אבי ז"ל היה נוֹסע תכוּפוֹת לבדוֹ ולא אוּנה לוֹ כל רע.

– והרי לא תגיע מבעוֹד יוֹם אל אחוּזת הגראף, כי רחוֹקה היא? והזמנים אינם שקיטים. הנה קראתי השבוּע שוּב ב“העברי” על פגיעוֹת הערילים באחינוּ בני ישׂראל בסביבוֹת ראוָה רוּסקה… גם במקוֹמוֹת אחירים מסיתים הכמרים את עם הארץ לפרוֹע בנוּ…

– אלין, כהרגלי, אצל סרסוּרי האיכּר דידיץ', בכפר מדוֶדי. לא פעם לנתי בצל קוֹרתוֹ. ערל חכם וישר הוּא ודוֹרש טוֹב לי כל הימים.

– הרבה כסף אתה מוֹליך עמך?

– כחמשת אלפים ר"כ. הן הגדתי לך, כי זה הסכוּם שדרש הגראף במכתבוֹ.

– סלח, שכחתי. אפשר תקח עמך את אחד מפקידיך האחירים, אוּלי את זילבר?

– איני מבין: הרי עגלוֹני נוֹסע עמי, וּמה החרדה?

– אף על פי כן, אפשר כדאי שתסע עוֹד שעוֹת מספר בלילה ותלין בקאמינקא. סכוּם גדוֹל כזה. שׂנאת ישׂראל גברה בעווֹנוֹתינוּ. אבי ז"ל היה אוֹמר: הטוֹב שבגוֹיים – כבדהוּ וחשדהוּ.

ר' שמשוֹן קם מעם השוּלחן, החליק בכפוֹ על מטפחת ראשה של רעייתוֹ ואמר בחיוּך:

– אילוּ אמר, חלילה, להרגני, היה הוֹרגני אשתקד, כשהוֹלכתי עמי עשׂרת אלפים ר"כ. כאז כן עתה לא ידע שיש עמי כסף רב כזה, שטיה, גם הגוֹי הוּא ביד ה'.

– יהי אלהים עמך בדרך. אשׂים לך בילקוּט את ספר רזיאל המלאך, – אמרה האשה החנוּנה, בלווֹתה מעט את בעלה שפרש אל הלשכה.

וּבערב אוֹתוֹ יוֹם, אחרי הארוּחה, הלך ר' שמשוֹן אל כמה מידידיו וּקרוֹביו להיפרד מהם. כי כן מנהגוֹ של ר' שמשוֹן תמיד, לפני צאתוֹ לדרך רחוֹקה מעט, לבוֹא אל בית ידידיו ולשׂוֹחח עמהם על עסקי הקהילה והעיר, כי חבר היה בשתי המוֹעצוֹת גם יחד, ולחווֹת דעתוֹ בעניינים העוֹמדים על הפרק. שאם תתעוֹרר שאֵלה בהיעדרוֹ, אוֹ אם יקרנוּ עיכוּב בדרך, ידעוּ את דעתוֹ ויעשׂוּ ככל אשר תוֹרם בינתם. ובינתם הוֹרתם כמעט תמיד מה שאמר להם ר' שמשוֹן, אף כי לא תמיד אמרוּ דבר בשם אוֹמרוֹ.

תחילה ביקר בבית ראש הקהל והעירוֹ על תיקוּנים חשוּבים אחדים בעניין מס הבשׂר העוֹמד על הפרק. שתה תה עם חלב ונפרד ממנוּ וּמאשתוֹ בנתינת יד, כמנהג המשׂכילים. אחר כך ביקר אצל גיסוֹ המפקח על סדרי הבריאוּת בעיר ודיבר עמוֹ על שוּק הדגים, שהציעוּ להעבירוֹ למקוֹם אחר. גם הוּא הסכים לנחיצוּתה של העברה זוֹ, אך לדעתוֹ מוּטב לחכוֹת עד האביב, שיש לתקן תחילה את הכביש למקוֹם החדש, ודבר זה לא יכוֹל להיעשׂוֹת לפני האביב. פצח מפני הנימוּס אגוֹזים אחדים ונפרד ממנוּ וּמאחוֹתוֹ בנתינת יד. משם הלך אל דוֹדתוֹ האלמנה ודיבר עמה על חינוּך בן הזקוּנים שלה, שהיה מפגר בלימוּדיו בגימנסיה וּמזלזל במוֹרים הפרטיים, שהיוּ באים להכינוֹ. לדעתוֹ עליה למנוֹע ממנוּ בהחלט את דמי הכיס, שהיא מעניקה לוֹ בשפע. טעם ממרקחת האתרוֹג ונפרד ממנה בנשיקת יד לפי שרגיל היה מימי ילדוּתוֹ. באחרוֹנה (השעה עוֹד לא היתה מאוּחרת ביוֹתר) הלך אל הרב. היוּ שמה כמה אנשים מיקירי העיר. הוּא שׂוֹחח קצרוֹת עם כוּלם, סיפר להם שהוּא יוֹצא לדרך לימים מעטים. כוּלם בירכוּהוּ ברכת הדרך. אחר התייחד עם הרב רגעים מספר בחדר הסמוּך. הם דנוּ בשאלת העירוּבין, שלא היוּ כתיקנם, וגם בדבר השׂגת חוּפשה לשבתוֹת בשביל שׂמחה השוֹטר. אחר נפרד גם ממנוּ וּביקש למסוֹר שלוֹם לרבנית שתחיה.

בשוּבוֹ הביתה חיכתה לוֹ גיטלי בחדר האכילה. הבן והבת כבר הלכוּ לחדריהם לישוֹן. היא קראה מתוֹך השתעממוּת קלה רוֹמאן של סוֹפר חדש, שהביאוּ הילדים הביתה – שפּילהאגן שמוֹ. בחיוּך עיניים לנפשה קמה וּפרשה אל חדר המיטוֹת. ור' שמשוֹן הלך אחריה.

ג

למחר עם הנץ החמה ירד שמשוֹן, לבוּש אדרתוֹ הכבידה, במעלוֹת מן הקוֹמה השנית שבביתוֹ, לצאת אל הכרכרה המחכה לוֹ לפני השער ברחוֹב. הוא סיבב את המפתח הגדול ופתח את השער הכבד. העגלוֹן ישב עטוּף על הדוּכן וּפניו אל הסוּס המסוֹרק והמפוּטם כראוּי. היה קוֹר שקט ברחוֹב הדוֹמם. מן המבוֹי שבזוית נראוּ שוּרוֹת החנוּיוֹת בשוּק, והן כוּלן מוּגפוֹת. תרנגוֹלים בוֹדדים קראוּ מעברים. שוֹטר עמד בפינה ליד עמוּד הפנס מפושק רגליים. האויר היה אפוֹר ורך והאוֹר בפנס היה חיור כבר. ר' שמשוֹן נשׂא עיניו אל חלוֹן הקוֹמה השנית: ראשה של גיטלי היה שלוח בעדוֹ החוּצה, וּמאחוֹריו מזה וּמזה ראשי הבן והבת, משקיפים אליו באהבה.

– שׂמתי את הטלית־והתפילין בילקוּט. זקוֹף את צורוֹן האדרת, שמשוֹן. תמצא בכרכרה גם את סוֹכך הבד. אפשר תלין, שמשוֹן, בראדיחוּב? מה? נוּ, נוּ, סע לשלוֹם!

– להתראוֹת, אבא! דרך צלחה! – קראוּ הבן והבת ונענעוּ בראשיהם עד שנגעוּ בשביס אמם המחייכת.

– להתראוֹת! אל תדאגוּ לי. היוּ בריאים! יהיה יוֹם נאה.

והעגלוֹן היוֹשב זקוּף משך קלוֹת במוֹשכוֹת על גב הסוּס. מיד נשמעוּ נקישוֹת פרסוֹת הברזל על מרצפת האבנים ודירדוּר האוֹפנים. ההד ענה מן הרחוֹבוֹת הנרדמים. אחר הרחיקה הכרכרה בשוּק. החלוֹן בקוֹמה השנית נסגר וזיו השחר הבהיק על הזכוּכית. ואז יצאוּ חנונים משכימים לסלק את תריסי חנוּיוֹתיהם. נתקרב קרוֹן חוֹרק טעוּן סלק ותפוּחי אדמה וכעין דוֹק של כפוֹר כּיסם.

לא עברה שעה והסוּס דהר בעליצוּת מחוּץ לעיר על פני הכביש המתוּקן, הטיל את גלליו היבישים, והריח החריף עם האֵד החם עלוּ באויר הסתיו לעת בוֹקר. העגלוֹן לא צריך היה לעוֹרר את השוֹט על הסוּס, כי הוּא שטף לכל מלוֹא אוֹרכוֹ על חלקת הכביש הטלוּל משעוֹת הלילה. מכריסוֹ עלה כהמוּלת מים מיטלטלים בחמת. ר' שמשוֹן ישב מכוּנס באדרת הדרך הטוֹבה וצורוֹנה השׂעיר משתפך עם צוארוֹ וּפניו השׂעירים, שכבר נראוּ בהם חוּטי לבן, אף כי רק בן ארבעים ושתיים היה. הצינה כיוצה את עוֹר פניו, שיצא לפני חצי שעה מן המצע החם. הוּא טמן את כפיו בשרווּלים הרחבים והרכים והציץ בעיניו הקטנוֹת אל חלל השׂדוֹת שהלך הלוֹך והתרחב, מפני אוֹר המזרח שהתפשט מאחוֹרי הכרכרה. היתה בוֹ, בבשרוֹ וּבדמוֹ, שארית הרגשה נעימה, מעין הד לתענוּג לילי כשר וחריף. בת צחוֹק עלתה על שׂפתיו, והוּא ראה את ראשה של גיטלי הבוֹלט בשביסה המסוּלסל מתוֹך הכסת המכסה אוֹתה עד סנטרה החד והרוֹעד מרוֹב זוֹך. גל חמים עבר את שוֹקיו והוּא לחצן זוֹ אל זוֹ בהנאה, אך מוֹחוֹ חתר לעבוֹר למחשבוֹת אחירוֹת, טהוֹרוֹת, כיאוּת לטוֹהר הבוֹקר העוֹלה.

השׂדוֹת היוּ חשוּפים וּמזרע החוֹרף היה מוֹריק ברצוּעוֹת ארוּכוֹת בין שׂדוֹת שלף מלוּכלכים. עגלוֹת וקרוֹנוֹת כבר נפגשוּ ועברוּ מאחוֹר. לרוֹב, קרוֹנוֹת טעוּנים משא, רתוּמים לסוּסים גסים. במרחק כבר האפיל היער הגדוֹל שבמערב ברוֹדי. זאמוֹיסקי לא רצה למוֹכרוֹ, כוּלוֹ אוֹ גם חלק ממנוּ, והיה עוֹרך בוֹ ציד גדוֹל פעמיים בשנה יחד עם חביריו האצילים, שהוּזמנוּ לכך. את רוֹב האצילים האלה הכיר ר' שמשוֹן והיה מדבר עמהם פּוֹלנית צחה, מתוּבלת בפתגמים רוֹמאים. בכלל דיבר ר' שמשוֹן בשלוֹש לשוֹנוֹת המדינה כראוּי, וּבשעת הכוֹשר לא נמנע גם משׂיחה קלה בצרפתית.

בבוֹאוֹ אל היער כבר האיר היוֹם, אך העננים הגבוֹהים הלבינוּ על ידי כך והצינה גברה. ברוּר, גשם לא ירד היוֹם, אף כי גם השמש לא תוֹפיע. רק בתוֹך היער היה האויר פוֹשר. השלכת הכמוּשה כיסתה את האדמה בעוֹבי של טפחיים. הוּא התבוֹנן בעצים המגוּדלים, רוּבם אלוֹנים, ואמד את שוֹוים לכריתה. אחר עבר לחשוֹב על ברוֹדי, על מצבה בהוֹוה ועל עתידוֹתיה. העיר התפתחה הרבה, בפרט מן הצד התרבוּתי, וגם במצבה הכלכלי עדיין לא נראוּ פרצוֹת גדוֹלוֹת, אך הנה מגיעוֹת שמוּעוֹת, כי במלאת מאה שנה לחוּפשתה המסחרית של העיר יבוּטל הדקרט, וגם שׂר המחוֹז אישר לוֹ את הסכנה המרחפת על ברוֹדי, מנימוּקי מדינה וּמכס, הנחתכים כידוּע בוינה, בלי להתחשב במצבה הפרטי של עיר פלוֹנית או אלמוֹנית. ואם יצא הדבר לפעוּלוֹת, מה יהא אז על ברוֹדי הגדוֹלה? מהיכן תמצא את מחיתה? בפרט האוֹכלוֹסין היהוּדים שמלבד המסחר וקצת אוּמנוּיוֹת אין בידם כלוּם? בלי סחר החליפים עם רוּסיה הגדוֹלה, המשוּפעת ברוֹב ברכה, יפלוּ כמה וכמה בתי מסחר ללא תקוּמה. הסביבה הדלה במערב, האיכרים הרוּתינים, אין ביכוֹלתם לפרנס גם את היהוּדים החנונים והמוֹזגים הקטנים שבעיירוֹת וּבכפרים, וּמה יישאר בשביל ברוֹדי רבת הצרכים? אף ההספקה לעיירוֹת הסמוּכוֹת לברוֹדי הוֹלכת ודלה, כי הכביש המתוּקן ללבוּב נוֹתן לגדוֹלים שבחנוני העיירוֹת את היכוֹלת להביא את סחוֹרתם ישר מן המטרוֹפוֹלין. האצילים הפוֹלנים נידלדלוּ מן המרידוֹת. רוּבם יוֹשבים בחוּץ לארץ ואת אחוּזוֹתיהם החכירוּ אוֹ מכרוּ בחלקוֹת. גם יערוֹת רבים נכרתוּ. רק חוּרבן ואבדן נשקפים לסחר ברוֹדי. הוּא לא ירא לעצמוֹ ולביתוֹ. מסחר התבוּאה שלוֹ היה מבוּסס בעיקרוֹ על צוֹרכי המקוֹם; גם אם ימשוֹך את ידוֹ לגמרי מן המסחר, יוּכל להחיוֹת את ביתוֹ בריוח מן המזוּמן. את מעמד בנוֹ יוּכל לבסס באיזה עסק בטוּח, לבתוֹ שמוּרה נדוּניה הגוּנה, ולוֹ ולגיטלי יישאר די לכלוֹת את ימיהם בשלוה. אך גוֹרל העיר, כלוֹמר, גוֹרלם של יהוּדי ברוֹדי, לא נתן לוֹ דמי. ואין עצה לתקן את הדבר; בהיקף ענייני מכוֹנה של מדינה עם חשבוֹנוֹת גדוֹלים נמעך הגלגל הקטן, אוֹ שהוּא מוּצא לגמרי ממעשׂה המרכבה ואיש לא ישׂים על לב. אף מצב היהדוּת בעיר מילא את לבוֹ דאגה. אכן מן הצד החברתי הכללי צעדוּ יהוּדי ברוֹדי צעדים חשוּבים קדימה. רבים מבניהם גמרוּ את הגימנסיה, והרי הם לוֹמדים באוּניברסיטאוֹת שבלבוּב וּבוינה. היהוּדים מדברים כמעט כוּלם אשכנזית נכוֹנה ורהוּטה. אך היהדוּת הוֹלכת ויוֹרדת: אין לוֹמדים עוֹד את התנ"ך באוֹתה מידה שלמדוּהוּ קוֹדם, בימי נערוּתוֹ הוּא. אחרי הסתלקוּת המשׂכילים הגדוֹלים,

מעטים הם בעיר המטפחים את ידיעת הלשוֹן העברית ודיקדוּקה. מסתפקים בשיעוּרי הדת של המוֹרה החדש ד"ר הירצל. את התלמוּד לוֹמדים עוֹד בבתי המדרש, אך הלוֹמדים הם רק מבני העניים. בני המשפחוֹת המיוּחסוֹת הוֹגים בספרוּת אשכנז, בפילוֹסוֹפיה, בפרט בשוֹפנהאוּאר וּבפוֹיארבּאך – ואלה מעבירים אוֹתם על דתם ועל אמוּנתם. כיצד לתקן את המצב? כיצד לעצוֹר בעד הגלגל הדוֹחף בכוֹח את החיים מטה מטה? הן גם בנוֹ, נתן, הוֹגה שש שעוֹת ביוֹם בספרים חיצוֹניים, ולא עבריים – מלבד הרכיבה על הסוּס – ורק שעה אחת הוּא נוֹתן ללימוּדי קוֹדש ושׂפת עבר. לבתוֹ, להילינה, אין לוֹ שוּם טענוֹת. היא עוֹשׂה כל מה שבחוֹבתה, חוֹבת בת ישׂראל, וכבר נתן ר' שמשוֹן את עינו בבנוֹ הצעיר של אחד מקרוֹביו, שפּירא גם הוּא. אם ירצה השם, כשהנער יגמוֹר את לימוּדיו, ינסה לרוֹכשוֹ חתן לבתוֹ. גם עם גיטלי כבר דיבר על זאת.

השמש כבר עלתה, אך לא נראתה מבעד למסך העננים שעטף את השמיים מקציהם עד קציהם, והוּא עוֹד נוֹסע ביער. רק שעוֹת מעטוֹת ישן הלילה, ועל כן חטפתוּ תנוּמה מתוֹך נענוּע הכרכרה. וכשהקיץ נסע שוּב על הכביש. עתה היוּ שם הרבה עגלוֹת וקרוֹנוֹת, מוֹליכים משׂאוֹת סחוֹרה ואנשים שוֹנים. בין הנוֹסעים היה לפעמים גם מי שבירכוֹ בנענוּע ראש. כל אלה נסעוּ אל “היריד” בראדיחוּב. גם הוּא יגיע שמה עוֹד מעט, אך לא יתעכב הרבה, רק כדי ספיית הסוּס, ויסע הלאה כדי שיגיע עוד עם חשיכה לכפר מדוֶדי. ואולי כדאי לעשות כעצת גיטלי ולנסוֹע הלאה, עד קאמינקא? הוּא יגיע שמה בחצי הלילה ויצטרך לעוֹרר את אנשי המלוֹן – שטוּת! מכיר הוּא את האיכר דידיץ‘. הוּא סוֹכנוֹ בענייני תבוּאה. עשיר מוּפלג כזה. גוֹי פיקח וּמיוּשב בדעתוֹ. כמה פעמים לן בביתוֹ. הריהוּ אדם מבין בענייני מדינה ועמים. שׂיחוֹתיו עמוֹ על יחסי הרוּתינים והפּוֹלנים והיהוּדים היוּ תמיד מאירוֹת לוֹ את השאלוֹת הללוּ מאיזה צד חדש. והוּא ראה בעיני רוּחוֹ את האיכר דק הבשׂר, הגבוֹה, קצר השׂפם וחכם העיניים, הנוֹהג שׂררה בביתוֹ הנקי והערוּך בכוֹל. גם את אשתוֹ השתקנית, בעלת העיניים החוֹלמוֹת, הרחוֹקוֹת, ראה – בהתעסקה בעבוֹדוֹת הבית ובהגישה את קערוֹת התבשילים המעלים הבל חם. גם את בתם הגדוֹלה ראה, את נַאסטיה, והיא חיננית מאוֹד, ויש בה איזה רוֹך אצילי, אף כי מוּזרה היא וּמסתכלת בוֹ בעיניים מחייכוֹת, אך כמה שהשתדל לבוֹא עד חקר חיוּך זה, לא עלה הדבר בידוֹ. תמיד בבוֹאוֹ שמה – זה ארבע שנים רצוּפוֹת, והיא הוֹלכת ובוֹגרת משנה לשנה – לבוֹ נרגש למראָה והירהוּרים חמימים עוֹטפים את מוֹחוֹ, וּבהיוֹתה נעדרת הוּא מחכה באי־מנוּחה לדמוּתה שתּיראה לפניו. גם היא מסבירה לוֹ פנים מעוּנגים, אפשר שבלבה היא רוֹחשת לוֹ מה. יוֹדע הוּא את הדרת פניו ואת אצילוּת קוֹמתוֹ ואת חין גילוֹ. גם דמוּת הילד הקטן, חלק הקוֹדקוֹד, שבבית האיכר מצטרפת למחזה. היוּ להם עוֹד בנים בין השניים, אך מתוּ בכה אוֹ בכה. באוֹזני רוּחוֹ כבר שוֹמע הוּא את קוֹלם של בני הבית. גם את קוֹלוֹ המרוּסק של העבד האוֹכל עם בית אדוֹניו. אך בדבּר דידיץ’ עצמוֹ, אוֹ הוּא, “פאן שצ’פּירא”, הכוֹל שוֹתקים וּמביטים בפני הדוֹבר…

הוּא ניעוֹר מהירהוּריו וּמישש את ארנק הכסף שעל לבוֹ מתחת למלבוּשיו. כתפיחה קשה נח הארנק על חזהוּ. איך ייוָדע לוֹ לאיכר, שאני מוֹליך עמי סכוּם גדוֹל כל כך? חששנית היא גיטלי. אמנם “אשרי אדם המפחד תמיד”, אך הפירוּש האמיתי הוּא: “מפחד מפני ה'”. וּבנוֹגע לבני אדם כתוּב: באלהים בטחתי לא אירא מה יעשׂה בשׂר לי“. וּפסוּק זה בתהילים עלה באוֹזניו בתרגוּמוֹ האשכנזי המתוֹק של הרמ”ד.

כשנכנסה הכרכרה שנית ליער, ואחרי נסעה כחצי שעה, ציוה את העגלוֹן שיעצוֹר, ור' שמשוֹן ירד מן הכרכרה, הרטיב את ידיו בעשׂב הכמוּש, הוֹציא מילקוּטוֹ את הטלית־והתפילין ועמד מן הצד בין האילנוֹת להתפלל. הוּא קיצר בתפילתוֹ, אך לא הבליע את המלים. אחר התפילה השיב את התיק אל הילקוּט והוֹציא מתוֹכוֹ מפית כרוּכה וּבתוֹכה רקיקי בצלים ריחניים מרוּחים בחמאה טוֹבה, ביצים שלוּקוֹת ודגים מטוּגנים. הוּא ישב בכרכרה העוֹמדת ואכל את ארוּחתוֹ לתיאבוֹן. הציע גם לעגלוֹן, אך הלז השיב כי יש לוֹ צידה משלוֹ ויאכל בראדיחוב. רק מעט “שליבוביץ” (יי"ש של שזיפים) קיבל מתוֹך הבקבוּק הקטן שעם האדון. אחרי האכילה נסעוּ הלאה. ור' שמשוֹן בירך ברכת המזוֹן אגב נסיעה בעיניים עצוּמוֹת. הסוּס שגם הוּא אכל מנת מספוֹא, רץ עכשיו במשנה זריזוּת. הם עברוּ את רוֹב העגלוֹת והקרוֹנוֹת, גם את המרכבוֹת והכרכרוֹת, שהוֹבילוּ רק אנשים ושעגלוֹניהן השטיפוּ את סוּסיהם בקריאוֹת “ויוֹ!” נלהבוֹת ובצליפוֹת תכוּפוֹת מכוּוָנוֹת לפגוֹע בין האוֹזניים. כוּלם אץ להם הדרך לבוֹא אל היריד. הם עברוּ בשתי עיירוֹת קטנוֹת, שהיוּ נראוֹת כעזוּבוֹת מיוֹשביהן. וּבשעה אחת עשרה נכנסוּ לתוֹך דוֹחק היריד שבעיר ראדיחוּב.

ד

השער הרחב של האכסניה קלט את הכרכרה. בעבוֹר ר' שמשוֹן את סף החדר המלא אנשים הלך לקראתוֹ האכסנאי לבוּש הטלית קטן ארך הציציוֹת והוֹשיט לוֹ ידוֹ ב“שלום עליכם” יפה, שׂמח לבוֹאוֹ. בעלת הבית ערכה לוֹ את ראש השוּלחן והגישה לוֹ מרק תרנגוֹלת ריחני. בשעת אכילתוֹ ניתנוּ בוֹ עיניים סקרניוֹת רבוֹת. אחרי ברכת המזוֹן הביט בשעוֹנוֹ וראה, כי עוֹד כשעה לפניו, עד גמר ספיית הסוּס.

הוּא הלך לבקר אחדים מסוֹחרי התבוּאה הגדוֹלים, קצת לשם שׂיחה של עסק וקצת לשם היראוּת פנים. בכל מקוֹם קיבלוּהוּ בשׂמחה וביראת הכבוֹד, ועם כל טרדוֹת היריד טיפלוּ בוֹ והגישוּ לוֹ כיבוּד. דבר קטן, ר' שמשוֹן שפירא מברוֹד! אוֹרח חשוּב שכמוֹתוֹ! ישתה נא עוֹד כוֹס תה! הוּא השתדל לקצר, כדי שלא להטריח אנשים טרוּדים. בעברוֹ בתוֹך הדוֹחק שבשוּק התבוֹנן אל הערב רב המנוּמר של בני אדם, עגלוֹת, בהמוֹת ועוֹפוֹת, תבוּאוֹת וסחוֹרוֹת מכל המינים והצבעים, ערוּכוֹת על איצטבאוֹת ותלוּיוֹת בוָוין וּבמגוֹדים תחת כילוֹת גדוֹלוֹת וקטנוֹת. המוֹן הקוֹלוֹת של המכריזים המשמיעים על סחוֹרתם, של החי הגוֹעה והצוֹהל, המקרקר והנוֹחר, של ילדי הכפריים המצפצפים והמחללים בשוֹפרוֹת פח, בשרקוּקיוֹת וּבחלילים שקנוּ להם הוֹריהם, קללוֹת האיכרים ושבוּעוֹת הרוֹכלים המשוֹטטים בין העגלוֹת וּממששים בתבוּאה, באיל וּבעוֹף כפוּת, צריחתוֹ של עוֹשׂה הנפלאוֹת העוֹמד

על הדוּכן ורנן תיבוֹת הזמרה עם התוּכיים והעכברים הלבנים מוֹציאי הפתקים לחיים ולמזל – כל זה הדהים את מוֹחוֹ ועוֹרר את חוּשיו וגירה את דמוֹ המעוּדן. השמש לא האירה, רק הבהירה קצת את העננים הקרים הפרוּשים תחתיה. היה באויר אוֹר מוּפלא ונעים. רוּח נשבה וּבידרה את שׂערוֹת זקנוֹ וּשׂפמוֹ והוּא הלך בצעדים טוֹפפים, כמוֹ אין קרקע תחת רגליו, כמוֹ נישא הוּא בתוֹך ערבוּביית המראוֹת והקוֹלוֹת. אף כי הסכין בנסיעוֹת רבוֹת ורחוֹקוֹת היה תמיד חש בדרך איזוֹ אי מנוּחה והעדר שיווּי המשקל, כאילוּ הוּטל שלא בטוֹבתוֹ לתוֹך הניכר ולא ראה מוֹצא ממנוּ. והיה גם מעין נוֹעם ברגש זה, כי היה בוֹ משוּם חוֹסר עוֹל, התפרקוּת מחוֹבוֹת וּמהרגלים, מעין השתווּת אל כלל האדם – ואפילו איכרים, רוֹכלים, רמאים, הדיוֹטוֹת וּפוֹשטי יד. גם לעצמים גוּפם, לבעלי חיים ולסחוֹרוֹת, נעשׂה קרוֹב ומעוֹרב עמהם. כאילוּ התפשט את הייחוּס, הכבוֹד והעשירוּת, וניתק את נימי השוֹרשים שבקרקע גידוּלוֹ, נע ונד בארץ וּבן חוֹרין להתחבר לכל מי וּמה שלבוֹ חפץ.

בעברוֹ על שוּרת איצטבאוֹת נמוּכוֹת, ערוּכוֹת בכל מיני מעשׂי סוּכר צבעוֹניים: מוֹטוֹת וקרמילוֹת וגרגרים ותבניוֹת בעלי חיים שוֹנים, התבוֹנן מתוֹך כוֹבד ראש בנערים היהוּדים, שעמדוּ מאחוֹרי

איצטבאוֹת אלה, נערים בעלי פיאוֹת ארוּכוֹת וּמסוּלסלוֹת, בעיניהם מרקדים שדים פיקחים, והם מסלסלים בגרוֹנם מתוֹך הרמת פניהם המשוּלהבים וּמשבחים את סחוֹרתם בלשוֹן עילגים וּלעיגה, חצי יהוּדית וחצי גוֹיית, וּמשמשים את הקוֹנים כבדי התנוּעה וּמטוּמטמי הפנים בזריזוּת וּבשידוּל וּבפיתוּי של צחוֹק ושל כוֹבד ראש. הנערים האלה הינוּ אוֹתוֹ וּבידחוּ את דעתוֹ, אף כי ידע את איבוּד ימיהם והפסד כישרוֹנם בשביל פרוּטה בזוּיה. הם שיעשעוּ אוֹתוֹ, והוּא ניגש אל אחד מהם וקנה ממתקים בפרוּטה, בא אל השני ואל השלישי ואל הרביעי, עד שעבר על כל המוֹכרים הקטנים וקנה מכוּלם. הנערים הפסיקו לרגע את סילסוּלם והעויוֹתיהם והסתכלוּ בוֹ בעינים גדוֹלוֹת, תמיהוֹת ותמימוֹת, והשתדלו לדבר אליו אשכנזית. כיסי אדרתוֹ כבר היוּ מליאים וגדוּשים חפיסוֹת של ממתקים ולא ידע מה יעשׂה בהם. “יהיוּ בשביל בית דידץ'” – עברה מחשבה במוֹחוֹ, ולעיניו חלפה פתאוֹם דמוּתה של זוֹ הבת החיננית – נַאסטיה – נלבבת העיניים. הוּא נידנד פתאוֹם, מתוֹך איזוֹ התנערוּת פנימית, את ראשוֹ בחזקה, כרוֹצה לנער ממנוּ איזה דבר, והלך הלאה בדרך בתוֹך ההמוּלה והתנוּעה שלא פסקוּ לרגע. והנה עמד לפני נתיבה נקייה, שעבריה דשוּאים ונטוּעים עצים אחדים והיא עוֹלה אל בית הכניסה המצלצל בפעמוֹניו בלי הרף. זרם של באי היריד נמשך שמה בלי הפסק: אלה עוֹלים ואלה יוֹרדים. משני צידי הנתיבה ישבוּ על הקרקע בעלי מוּמים שוֹנים, מנגנים בלירה ופוֹשטי יד גלוּיי ראשים נטוּיים וּמתנענעים כלפי העוֹברים, מהם מחזיקים קעריוֹת פח לקבל הנדבוֹת וּמהם שוֹלחים רגלי עץ אוֹ חוֹשׂפי ידיים כרוּתוֹת, מעוּקמוֹת, מעוּכוֹת. רק מעטים מן העוֹברים נתנוּ להם נדבה והם בירכוּם בקוֹל, בין אם קיבלוּ וּבין אם לא קיבלוּ, וּברכוֹתיהם הקוֹלניוֹת רדפוּ את העוֹברים. לר' שמשוֹן היה חשק לעבוֹר בנתיבה זוֹ ולתת לידוֹ של כל אחד איזוֹ מטבע. אך זוֹ היתה רשוּת נוֹצרית ולא ייתכן ליהוּדי בעל צוּרה כמוֹתוֹ לעבוֹר בה. וּבעמדוֹ וּבהביטוֹ כך אל מבוֹא בית הכניסה, נשען אל גזע עץ דק, שרוֹב עליו כבר נשרוּ, נשתקע בהירהוּרים. בית דידיץ' העוֹמד בוֹדד וּמרוּחק מן הכפר צף ועלה בדמיוֹנוֹ בכוח איתנים. בעיני רוּחוֹ הגרוּיה ראה כמה פרטים של הבית הזה, ועל כוּלם קסמוּ לוֹ שני פרצוּפים: פני האשה עקרת הבית, השתקנית, המוּזרה, וּפני הבת החיננית, נלבבת העיניים. הוּא ניתק מן העץ, הביט בשעוֹנוֹ: עברה השעה. נזדרז וּפסע בחיפזוֹן להגיע אל האכסניה כדי לצאת לדרך.

בעברוֹ מצד אחר, כדי לקצר את הדרך, ראה על גבעה גן עצים גדוֹל מוּקף גדר אבנים גבוֹהה, וּמעל לעצים העתיקים, באמצע הגן, מתנוֹסס בנין עתיק וּמפוֹאר: ארמוֹנוֹ של הגראף בּאדני. אילוּ היה לוֹ פנאי, היה סר לארמוֹן לנסוֹת דבר אל הגראף בדבר החיטה. אבל הנה נזכר, שכבר התחילוּ הישיבוֹת בסיים שבלבוּב והזקן בודאי כבר נמצא שם. הלך אפוֹא הלאה. וּבלכתוֹ דיברה מחשבתוֹ: “ירידים אלה מביאים לה לראדיחוּב שפע של פרנסה, אפשר שלאחר ביטול מסחרה החוֹפשי של ברוֹדי תעלה עיר זוֹ לגדוּלה. יש לה היקף של יישוּב יוֹתר מברוֹדי היוֹשבת על הגבוּל ממש”. אך בעצם לא נגעה עתה השאֵלה ללבוֹ. הוּא רצה לנסוֹע, לנסוֹע חיש מהר לכפר, לביתוֹ של דידיץ'. מה מחכה לוֹ שם? את פניה של הבת הנלבבת גירש בחזקה. “כמה קל אני! כמה שוֹלט בי יצרי!”, הירהר כמעט בקוֹל, אך כנגד הירהוּר זה עלה בזכרוֹנוֹ, שלא בדרך הרגיל, חרוּז שקרא בעלוּמיו באחד “המאספים”: “בּלי אהבה וּבלי יין מה גוֹרלנוּ?”, מילמל אוֹתוֹ וחייך לנפשוֹ.

הוּא סר לבית מזיגה מפוֹאר וקנה בקבוּק ליקר יקר. “הרי אהיה כאחד מבני הערילים הבאים לבית הריבה” – הירהר באוֹתוֹ חיוּך לנפשוֹ, ואת הבקבוּק דחק לתוֹך חיק אדרתוֹ. אחר עבר על חנוּת תכשיטים, נכנס וקנה חרוּז אלמוּגים גדוֹלים. בצאתוֹ רץ כמעט אל האכסניה, שנראתה לוֹ במרחק מה. בבוֹאוֹ שמה ציוה את העגלוֹן להכין את הכרכרה, שילם את המגיע לבעל האכסניה, וכעבוֹר רגעים מספר ישב בכרכרה ועבר לאט בדרכי היריד, שעמד עתה בעיצוּמה של מהוּמה.

בהגיעם אל קצה הרחוֹב ובעלוֹתם על הכביש הגדוֹל, בא אחריהם מן השוּק ביעף סוּס רתוּם לעגלת ברזל קטנה. בעגלה עמד ערל לבוּש קפטן ארוֹך (על פי מראהוּ: סוֹחר סוּסים) ואחריה רצוּ שני איכרים מוּפשלי מצנפוֹת וּבידיהם שוֹטים ארוּכים. שלוֹשתם הצליפוּ על הסוּס באכזריוּת, נתנוּ עליו בקוֹלוֹת מטוֹרפים, כדי להרעישוֹ, לראוֹת ולהראוֹת את כוֹחוֹ ומהירוּתוֹ.

והנה בהגיע סוּס המכירה עד סוּסוֹ של ר' שמשוֹן, נתקלה עגלת הברזל באבן ונזרקה בכוֹח הצידה וּפגעה באחת מרגליו האחוֹריוֹת של הסוּס הנוֹסע לדרכוֹ. הסוּס הנפגע השמיע צהלה קטוּעה, נרתע לאחוֹר, ישב על המאזניים והכרכרה על יוֹשביה נעתקה הצידה, עד לשׂפת החפירה, ונטתה כצוֹנחת לתוכה. מיד קמה מהוּמה ליד שני הסוּסים העוֹמדים, נשמעוּ צעקוֹת וקללוֹת. עגלוֹנוֹ של ר' שמשוֹן קפץ לארץ והכה בקת שוֹטוֹ על ראש סוֹחר הסוּסים. האיכרים אחזוּ בוֹ לעצרוֹ. באוּ במרוּצה עוֹד כמה אנשים. ר' שמשוֹן ירד בינתיים, בדק במתינוּת את רגל סוּסוֹ וראה שהיא שוֹתתת דם, והסוּס אינוֹ יכוֹל להציגה על הקרקע. “עם סוּס זה לא אסע עוֹד היוֹם!” – זוֹ היתה מחשבתוֹ הראשוֹנה. אחר הביט רגע אל חבוּרת המתקוֹטטים. ניגש והוֹציא מתוֹכם את עגלוֹנוֹ ודיבר אליו קצרוֹת אך פוֹסקוֹת:

– הפוֹך והשב תיכף את הכרכרה אל האכסניה!

שניהם הלכוּ משני צידי הסוּס הצוֹלע, החזיקוּ בשׁיר והוֹליכוּהוּ לאט עד שהפכוּ את הכרכרה, וכך משכוּהוּ עד שהכניסוּהוּ שוּב בשער האכסניה.

– מבין אתה, בימים אלה אין להיכנס עם הגוֹיים בקטטוֹת. אני אשאר פה עם הסוּס ואתה לך והבא לי עגלה.

כעבוֹר רגעים מספר שב העגלוֹן והוֹדיע:

– הנה עוֹמדת בחוּץ עגלה טוֹבה ההוֹלכת תיכף לקאמינקא.

– טוֹב, אסע בה. ואתה זאת עשה: תישאר פה ותקרא לנפּח־הרפּאי שיחבוֹש את רגל הסוּס. אחר תחכה לי עד שוּבי. אם יבוֹא שוֹטר ויבקש לעשׂוֹת פרוֹטוֹקוֹל, תאמר לוֹ שאני מוַתר על כל תביעה. רוֹאה אני בזה מקרה שלא בידי אדם. הנה סכוּם זה שאני משאיר בידך יספיק לך לריפּוּי הסוּס ולכלכלה עד שוּבי.

וככלוֹתוֹ לדבר יצא עם העגלוֹן אל העגלה, שעמדה לנסוֹע ברגע זה לקאמינקא. זוֹ היתה עגלת איכרים טוֹבה, פּירזוּלה חדש וּמשׁוּשׁר, רתוּמה לשני סוּסים שמינים, טוֹבי גזע. מוֹשב הכבוֹד מוּצע שׂמיכת פסים יפה. על הדוּכן ישב איכר בא בימים, על פי מראהוּ עשיר נכסים.

ר' שמשוֹן שאלוֹ לאן הוּא נוֹסע.

– לקאמינקא. אם הפּאן רוֹצה לנסוֹע, עליו לעלוֹת מיד, כי עוֹמד אני כאן זה שלוֹש שעוֹת. עלי לבוֹא לפני חצי הלילה לביתי, והדרך מקוּלקלת: מתקנים את הכביש.

ר' שמשוֹן עלה על המוֹשב, ניענע בראשוֹ לעגלוֹן, שעמד וּפניו נבוּכים, והעגלה משה ממקוֹמה בחשיבוּת. בחיק העגלה היה מוּטל תרנגוֹל גזעי גדוֹל, כפוּת ושקוּע בהירהורים, שהאיכר קנה ביריד לשם רבייה.

“קאמינקא, מדוֶדי” – שתי המלים האלה התנצחו במוֹחוֹ של ר' שמשוֹן.

ה

ר' שמשוֹן יצא מראדיחוּב ביוֹם שלישי בשבת, והנה הגיע יוֹם חמישי ושישי, הסוּס כבר התחיל להציג את רגלוֹ, העגלוֹן יצא אחת לכל עשרה רגעים וצפה על פני הדרך השוֹקטת – ואדוֹניו איננוּ. בלי חשק שבת בעיר הנוֹכרייה. נפשוֹ נכספה אל אשתוֹ וילדיו. הכסף שנתן ר' שמשוֹן על ידוֹ הספיק עוֹד לימים מעטים, וּביוֹם ב' אמר לוֹ הנפּח, כי הסוּס בריא ויכוֹל ללכת כל מרחק שהוּא. וּבכן החליט העגלוֹן לשוּב לברוֹדי. אפשר שר' שמשוֹן חזר הביתה בדרך אחרת: דרך זאבּלוֹצי, למשל. כל הירהוּר רע לא עלה על לבוֹ.

בבוֹא העגלוֹן לברוֹדי וּבהגיעוֹ עד בית ר' שמשוֹן (אחר הצהריים היה הדבר וּמטר דק וצוֹנן עלט את רחוֹבוֹת העיר) עמדוּ בני הבית בפתח השער, פניהם חיורים ועיניהם נבעתוֹת, וכשנראתה הכרכרה הריקה – פרשה גיטלי ידיה הלבנוֹת על ראשה והשמיעה חצי אנקה, והבן והבת תמכוּ בה לבל תפוֹל. אך היא התאוֹששה ותרמוֹז באצבע לעגלוֹן שיעלה הביתה. הוּא ציית במבוּכה וּברעדה. בבוֹאוֹ למעלה הכניסוּהוּ לתוֹך חדר האכילה הגדוֹל והאפלוּלי ודרשוּ ממנוּ שיספר מה שהוּא יוֹדע.

העגלוֹן החל בקוֹל עבה וצרוּד, זר לאוֹזני עצמוֹ, למקוּטעים וכמחפשׂ מלים, אך לאט לאט התחיל שוֹלט בקוֹלוֹ וּבסיפוּרוּ. הכוֹל סיפר, בפרטי פרטים: נסיעתם בדרך, תפילתו של ר' שמשוֹן, האכסניה, איך התהלך האדוֹן ביריד, שוּבם וצאתם לדרך, פגיעת עגלת הברזל ברגל הסוּס. וכאן ניצת המספר וינענע בידיו, כאילוּ נמצאים המתקוֹטטים לפניו, סיפר על נסיעתוֹ של האדוֹן בעגלת האיכר הזר. אחר עבר לתאר את שבתוֹ בראדיחוּב לבדו, ריפוי הסוּס, חכיוֹנוֹ לאדוֹן והחלטתוֹ לשוּב הביתה: “אמרתי אמצא את אדוֹני בביתוֹ, הרי כבר עברוּ שישה ימים”.

– אך לאן נסע, למדוֶדי אוֹ לקאמינקא? – תבע הבן ושיניו נקשוּ בפיו.

– אמרתי: האיכר נסע לקאמינקא, אך הדרך עוֹברת את מדוֶדי. מוּדעת היא. – השיב העגלוֹן והתגרד במפרקתוֹ.

– אוי לנו ואבוי לחיינו! מה יכול העגלוֹן המסכן לדעת? – ספדה גיטלי, צנחה על כיסא ופירשׂה שוב בידיה.

הילינה עמדה נשענת בראשה אל כתף אחיה, עיניה פרוּעוֹת וכל גוּפה מרתת.

האימה והחרדה גברוּ עוֹד בבוֹקר, בהתקבל מכתב תכוּף מאת הגראף נאבראצקי, שבוֹ הוּא מאיים כי באם לא יבוֹא ר' שמשוֹן תיכף וּמיד, ימכוֹר את התלתן לאחר. והמכתב נשלח ביוֹם א‘. משמע שהוּא לא הגיע כלל אל אחוּזת הגראף. והנה שב העגלוֹן וּמספר, כי האדוֹן נסע עם איזה איכּר זר, לא נוֹדע לאיש, בדרך לקאמינקא עוֹד ביוֹם ג’ שעבר…

– אוֹי, אוֹי, אוֹי – האסוֹן ברוּר כצהריים! – קוֹננה

גיטלי, וּמרוֹב מאמציה להתאפק ביגוֹנה היתה כמתעלפת. הבן והבת אחזוּ בזרוֹעוֹתיה והכניסוּה אל חדר המיטוֹת.

ו

יוֹתר משלוֹשה חוֹדשים ארכוּ החיפוּשׂים אחרי עקבוֹת ר' שמשוֹן הנעלם. נתן נסע לראדיחוּב ושם חקר את כל הסוֹחרים ועוֹברי הדרכים. רבים העידוּ שראוּהוּ ביוֹם השוּק. אצל אחדים ביקר בבית. בעל האכסניה ראה גם את עגלת האיכר. אחדים זכרוּ את מקרה ההתנגשוּת עם הסוּס לכל פרטיו. ילדים העידוּ, שהוּא קנה מהם סוּכריוֹת. אף דבר קניית הליקר והאלמוּגים נתברר. היה גם מי שראהוּ יוֹצא בעגלת האיכר מן העיר. אך מה שנעשׂה אחר כך, בדרך – לא ידע איש. גם לקאמינקא נסע הבן, ויחקוֹר שם למצוֹא את האיכר, אך כלוּם לא עלה בידוֹ. איש לא יכוֹל לגלוֹת מי היה האיכר הפלמוֹני, מאיזה כפר היה. כאילוּ אחד “לא־טוֹב” התחפשׂ בדמוּת איכר והסיע את ר' שמשוֹן לארץ גזירה. גם שׂר המחוֹז, שהיה ידיד ואוֹהב לנעלם, נתן פקוּדה, ונשלחוּ שוֹטרי־חרש לחקוֹר בדרך. השוֹטרים הלכוּ מכפר לכפר, התחפשׂוּ וישבוּ ימים אחדים במדודי, באו לבית דידיץ', שאלוּ את האיכרים האחירים, חקרוּ את העבדים. פישפשוּ, הריחוּ – וכלוּם לא עלה בידם. באמצעים קשים וגלוּיים סירב שׂר המחוֹז להשתמש, מפני הרוֹגז שהתהלך בזמן ההוּא במוֹשבוֹת הרוּתינים. עם צרי ישׂראל אין השלטוֹן מוּכן ללכת בקרי.

בקהל היהוּדים שבברוֹדי והגליל התחילוּ מתהלכוֹת שמוּעוֹת שוֹנוֹת, אגדוֹת פוֹרחוֹת: נתפּס האיכּר הרוֹצח. הנרצח נמצא בדרך לחוּרשה. להד"ם! הוּא נרצח במדודי. הרוֹצח הוּבל בשלשלאוֹת ללבוּב. לא מניה ולא מקצתיה! האיכר בעל העגלה לא היה איכר כלל, כי אם סוֹחר תבוּאה, גוֹי, שהתחפּשׂ והוֹליכוֹ לקאמינקא ושם הכניסוֹ לתוֹך מרתף והמיתוֹ ברעב. מצאוּ שם עוֹד עצמוֹת של אנשים אחדים… בא רוֹעה זקן, קרוּע ובלוּי, והביא גוּלגוֹלת שמצא ביער – גוּלגוֹלתוֹ של ר' שמשוֹן… אך כל השׂיחוֹת האלוּ וכיוֹצא בהן הוֹעילוּ רק לעטוֹף את המאוֹרע וּלהרחיקוֹ מן ההיגיוֹן, ויהי לחידה סתוּמה מהלכת אימים.

כעבוֹר חוֹדש ימים לצאת ר' שמשוֹן מביתוֹ – והוּא לא שב וּכבר התחילוּ להתיאש ממנוּ – הלכה האשה גיטלי אל הרב דמתא ותשאלהוּ לדיני האבילוּת במקרה אסוֹנה. הרב דיבּר אִתה תחילה בזהירוּת וּבהשתתפוּת על המקרה, שאל שאֵלוֹת שוֹנוֹת, הניע בראשוֹ היפה, החבוּש בקוֹלפאק צוֹבּל גבוֹה, אחר כך הוֹציא מן הארוֹן שניים־שלוֹשה ספרי “פּוֹסקים”, דיפדף בהם, עיין מתוֹך ישיבה מתוּנה אל השוּלחן, פּיזם לנפשוֹ דברים מקוּטעים, שנקלטוּ באוֹזניה של האשה הלמדנית, מעֵין: “אבד במים שאין להם סוֹף”, “חיה רעה אכלתהוּ”, “דאשתוֹ אסוּרה להספּיד אוֹ ללבּוֹש שחוֹרים כל זמן שאין כאן עדוּת שהוּא ראוּי להשׂיאה על ידוֹ”… הפך הדפּים, חיפּשׂ בפירוּשים,

לבסוֹף זקף ראשוֹ, הניח ידוֹ על המטפּחת ואמר לה, שעל פי דין אין על המשפּחה לא “לקרוֹע” ולא “לשבת שבעה” ולא ללבּוֹש שחוֹרים, כל זמן שאין עדוּת כשירה וּמקוּימת. וה' ירא משמַיים וישיב את האוֹבד לביתוֹ, אם עוֹד בחיים חַיתוֹ. אפילוּ חרב חדה מוּנחת על צוארוֹ לא ימנע עצמוֹ מן הרחמים. יש להאמין… – אמר ונאנח.

דמעה התגלגלה על לחיה הענוּגה של האשה והיא קמה ויצאה כפוּפה מאת הרב. הרי יגוֹן כיסוּה: גם לקבר ישׂראל לא בא, גם להתאבל עליו אסוּר. היש כמַכאוֹבה?!

עברוּ חוֹדשי החוֹרף, קרב חג החירוּת, השלגים הפשירוּ, השׂמחה מילאה את האויר עד המרוֹמים הזכּים, החסידה שבה מנדוּדיה, בגן העיר נראוּ הטיילים הראשוֹנים – ור' שמשוֹן איננוּ. באוֹתם הימים נמצא מחוּץ לעיר, בחוּרבה אחת, תלוּי בחבל, יהוּדי מוֹרט נוֹצוֹת שנעלם לפני פּוּרים. בשׂרוֹ כבר הרקיב תחת בגדיו. מקרה זה, שהיה לשׂיחה בכל העיר, דיכּא עוֹד יוֹתר את משפּחת שפּירא, ולא נוֹתר עוֹד ספק בלבם בדבר גוֹרלוֹ של הנעלם היקר. גיטלי ידעה מתוֹך הספרים, כמה קשים ייסוּרי הנשמה, שגוּפה לא בא לקבר ישׂראל. תמיד היוּ בלבה רחמים גדוֹלים על הנשמוֹת האלה. והנה גם בעלה, ר' שמשוֹן שפּירא, היה כאחת מהן. וַי לה, וַי!

אף כי לא לבשה שחוֹרים ממש, השתדלה להתאים את לבוּשה למצבה ולרגשוֹתיה, וגם כעבוֹר שנה ויוֹתר לא לבשה קלוֹת ובהירוֹת. היה בה רגש כבד של אלמנוּת חיה, של עגינוּת לנפש כבוּדה ואהוּבה שלא באה למנוּחת עוֹלמים. בחלוֹמה ראתה לפעמים את הנעלם, אך תמיד היוּ פניו מטוּשטשים ולא יכלה להבחין במראיהם, אף כי נכספה לכך בכל רגשוֹתיה. גם קוֹלוֹ לא נשמע. רק בבגדיו וקוֹמתוֹ ניכּר לה. היא דיבּרה אליו מתוֹך נקיפוֹת לב חזקוֹת, כקוּרנסים מכּים, אך לא זכתה לתשוּבה מפיו ויהי זה לאוֹת בּלָהוֹת בעיניה. תמיד ידעה בחלוֹמה ידיעה ברוּרה, שאינוֹ חי וגם קבוּרה לא היתה לוֹ, וזה גרם לה כאב וּמוּעקה גדוֹלים. החלוֹם היה מסתיים על פי רוֹב באנקוֹת קשוֹת, וּבקוּמה בבוֹקר היתה חיורת ואפלת עיניים, כאילוּ עלתה מבּוֹר פּחדים. גם בענייני צדקה לא היה לה כוֹח לעסוֹק כבראשוֹנה.

נתן והילינה, מרוֹב דאגה לאם, השתדלוּ להיראוֹת כאילוּ שכחוּ את האב. הם דאגוּ תמיד לשלוֹמה, לבריאוּתה, למנוּחתה, אך גם לשדי הנעוּרים שמילאוּ את בשׂרם תבעוּ את פירוּקם. וּבכן נמשכוּ ברבוֹת הימים אל החיים, שרעשוּ וחינחנוּ ושידלוּ בחוּץ, הרחק מביתם עטוּף האבילוּת הנסתרה. להילינה היוּ חבירוֹת שהיוּ מבקרוֹת אוֹתה לעתים, וגם היא הלכה אליהן אל בתיהן. כוּלן התהלכוּ עמה בעדינוּת וּבזהירוּת מרוּבה, כעם יצוּר שסכנה מרחפת עליו תמיד, והיא, להיפך, היתה מדברת בחברתן בקוֹל רם, אך לא טבעי, כאילוּ ביקשה לכסוֹת בקוֹלה על איזוֹ אימה המקננת בלב. רב היה חינה וכמה מן הבחוּרים הסטוּדנטים שלחוּ אליה עין נלהבת. היא לא נכנסה אתם בדברים, אך ידוֹע ידעוּ את כוֹחה בסתר, כי כבר מלאוּ לה שבע עשרה שנה. נתן נכנס כוּלוֹ לחברה ורק שעוֹת מעטוֹת ביוֹם היה מבלה בבית. היה לוֹ קוֹל ערב, אף כי חלש, והוּא מצא לוֹ חבר, בנוֹ של סוֹחר אריגים עשיר, ויחד היוּ יוֹשבים בבית החבר ושרים ניגוּני חזנים ושירי תיאטראוֹת. גם נערוֹת היוּ באוֹת – לחבר היתה אחוֹת עליזה – והיוּ מטיילים תכוּפוֹת ב“סוֹללוֹת” ועד אחרי ה“ספָר” הגיעוּ.

ומרת גיטלי היתה עוֹסקת עם הפקידים להביא לידי גמר העסקים המרוּבים והמסוּבכים, שהניח לה הנעדר. רק שני פּקידים השאירה בלשכּה: אלחנן צימל ומַאכּס זילבר. הם עזרוּ על ידה לגבוֹת וּלסלק את החוֹבוֹת, למכוֹר את התבוּאוֹת וּלסדר את החשבוֹנוֹת. העבוֹדה הזוֹ ארכה יוֹתר משנתיים. ככלוֹת העבוֹדה העניקה האשה האצילה לפּקידים סכוּמים הגוּנים, שיקלוּ להם למצוֹא דרכם בחיים, ואת הנוֹתר, שהיה די לפרנס מפּירוֹתיו אוֹתה ואת ילדיה בכבוֹד וגם להבטיח קיוּמם לאחר שיעשוּ להם בתים, הפקידה בבאנק הגדוֹל בלבוּב, וּבכן חיתה בסכוּם ההמחאה שהיתה מקבלת מדי חוֹדש בחוֹדשוֹ שלוּחה בדרך הדוֹאר.

נתן נסע לוינא ללמוֹד שם באקדמיית האכּספוֹרט, אך לבוֹ לא הלך בעיר עליזה זוֹ אחרי הלימוּדים. ונהפוֹך הוּא, כי נמשך בחזקה אחרי השעשוּעים והתענוּגוֹת. הוּא התחבר אל סטוּדנט לרפוּאה, בן לבוּב, איש קסמים באוֹפיוֹ, ספקן ובהיר שׂכל, שלמד כבר כעשר שנים, ויוֹתר מבחינה אחת לא היתה בידוֹ. אדם זה עסק בכל מיני נסיוֹנוֹת מדעיים מסוּפּקים, הטיף למאטריאליזם ברוּח הצרפתים וּבעצמוֹ היה עבד לאסתיטיזם קפדני, לבסוֹף נכנס לשיכּרוּת ולמשחק קלפים ויגרוֹר אחריו את שפירא הצעיר. האם היתה שוֹלחת לוֹ כסף ככל דרישוֹתיו, אך משראתה כי הסכוּמים הוֹלכים וגדילים במידה העלוּלים לסַכּן את רכוּשם, כתבה אליו מכתב קשה, וּבשם אביו הקדוֹש הנעלם השביעתהוּ לשוּב הביתה. אוּלם מכתב זה מצאהוּ כבר נשׂוּי לאשה נוֹצרית, ספק שׂחקנית ספק רקדנית, ומאז חדל לכתוֹב הביתה, עד שהגיעה השמוּעה, כי גם הוּא המיר את דתוֹ והריהוּ יוֹשב באחת מערי אשכנז ואין יוֹדע את חייו שם. מאז לא העלתה האם את שמוֹ על שפתיה.

עלבוֹן משפּחה זה דיכּא את מרת גיטלי עוֹד יוֹתר, וּכטוֹבעת נאחזה ביתר עוֹז בזכרון בעלה הקדוֹש. נשארה לה רק הילינה, שהגיעה לפרקה. בינתיים באוּ תמוֹּרוֹת קשוֹת בחיי ברוֹדי. הדקרט על חוּפשתה המסחרית של העיר בוּטל. רוֹב הסוֹחרים הגדוֹלים לא יכלוּ להחזיק מעמד. כמה מהם פשטוּ את הרגל, ודבר זה פרש רוּח נכיאה על תוֹשבי העיר כוּלה, כי לא הוּרגלוּ בכך. רמת החיים ירדה כמה מעלוֹת. הכוֹל כמוֹ נצטמצם ונתכּויץ. במשך חוֹרף אחד מתוּ כמה אנשים מכוּבדים ובית הקברוֹת נתמלא קברים רעננים. החנונים מוֹכרי המכּוֹלת נעשׂוּ רגזנים וחשדנים. רק במעמדה של מרת שפירא לא בא כל שינוּי לרעה, כי כספה היה שמוּר בבאנק הגדוֹל שבבירה והמחאוֹת הריבּית היוּ מתקבלוֹת כסדרן.

והאשה מרת גיטלי, אף כי יד החיים מחצה אוֹתה קשה, לא נפסדה בגוּפה ולא נשברה ברוּחה, רק דבוֹק דבקה בזכר בעלה הקדוֹש, ולא הרפתה מן התקוה לדעת ברוֹב הימים אנה נעלם ואיכה היה מוֹתוֹ. בעיר בּרוֹדי, שתכפוּ עליה צרוֹת, הלך זכר האיש הנעלם ונמחה מעט מעט, יחד עם בני דוֹרוֹ שפינוּ מקוֹם לדוֹר עוֹלה. רק זקינים יוֹשבי קרנוֹת היוּ מזכירים את המאוֹרע בטעימת הנאה של אנשים, שבימיהם קרוּ מקרים חשוּבים באמת, לא כזמן הקטנוֹת הזה. אף מעשה הבן שנוֹדע ברבים לא עשה רוֹשם גדוֹל, כי בינתיים קרוּ עוֹד מקרים מעין זה והתרגלוּ בהם. רק בעיירוֹת שבסביבה היוּ אבוֹת סוֹחרים מספרים בלילוֹת חוֹרף על היעלמוֹ של הסוֹחר ר' שמשוֹן שפירא, והיוּ מקשטים את הסיפוּר בנוּסחי אגדוֹת וּשמוּעוֹת אחירוֹת מין בשאינוֹ מינוֹ, והיה שמו של ר' שמשוֹן מתגלגל בפי תינוֹקוֹת של בית רבן, וּבספרם בבין השמשוֹת “בחדר” מעשים בשדים וּבגזלנים היוּ מעלים גם את זכר הסוֹחר הנעלם מברוֹדי.

פעמים אחדוֹת הזמינוּ אנשים מבית רוֹקח בלבוּב את גיטלי שתבוֹא אליהם, אך היא סירבה, בטענה שלא תעזוֹב לעוֹלם את בית בעלה הקדוֹש, שעמוֹ ראתה חיים של אוֹשר ואליו נעגנה עד אחרית ימיה, וגם אין לה ברוּך השם צוֹרך במשען וּמשענה, כי ר' שמשוֹן השאיר לה רב, ואם הם מתאַוים לראוֹתה, יבוֹאוּ נא אליה. ואמנם באוּ אליה פעמים אחדוֹת אחים ושארי בשׂר (הוֹריה לא היוּ עוֹד בחיים), ויעשוּ בביתה ימים אחדים, אך לא יכלוּ נשׂוֹא את רוּח העצב הבהיר שבבית עם האמוּנה הזרה בגילוּי מוֹתוֹ ועצמוֹתיו של הנעלם לפני כמה שנים, – ויסעוּ ולא יספוּ לבוֹא שמה. היוּ שאמרוּ כי לקתה גיטלי ברוּחה, אך היא כילכלה את ענייני ביתה במישרים ובשׂוֹם שכל, ואף בענייני צדקה שבה לעשוֹת ולעשוֹת כמקוֹדם, והכוֹל אהבוה וכיבדוּה, אך נטוּ לה חשד מפני זרוּת אמוּנתה.

להילינה הציעוּ כמה שידוּכים נאים, כי טוֹבת חן היתה הנערה, משׂכּלת וּמעוּטרת בנימוּסים ונדוניה הגוּנה שמוּרה לה. אבל האם, שידעה את רצוֹן האב הנעלם לתתה לעלם הקרוֹב להם ליאוֹן שפירא, היתה דוֹחה את כל הנכבדוֹת, עד שוּב הלוֹמד מוינא, מוּכתר בתוֹאר דוֹקטוֹר רוֹפא חוֹלים. ואכן בשוּבוֹ הזמינתהוּ גיטלי אל ביתה פעמים אחדוֹת ותסב את הדברים בחכמה, עד כי בא הרוֹפא הקרוֹב ויבקש את ברכת האם לאירוּסיו עם הילינה בחירתוֹ. דמעוֹ ניצנצוּ בעיניה, והיא לפתה בכפיה החמוֹת את ראש החתן ותתרוֹמם על קצוֹת נעליה ותשק לוֹ במצחוֹ. עוֹד רצוֹנוֹ של שמשוֹן פוֹעל, עוֹד לא אבדה תקותה לפתוֹר את חידתוֹ.

וּמקץ תשעה ירחים אחרי החתוּנה נוֹלד להילינה בן – והיא יוֹשבת עם בעלה בבית אמה – ויקראו את שמו שמשוֹן, על שם הסב הנעלם, ותחי רוּח גיטלי ותתן את כל עצמה לטיפוּל בילד, כי ראתה בוֹ מעין תחיית מתים לבעלה האוֹבד. וּברחצה אוֹתוֹ באמבטי קטנה, וּבחתּלה אוֹתוֹ בסבלנוּת וּבהרימה רגליו הפעוּטוֹת בעריסה לזרוֹת בחמוּקיו אבקת גיר וּבנענעה את עריסתוֹ הרפוּדה כוּלה לבן, היוּ שׂפתיה הדקוֹת נעוֹת וקוֹלה לא נשמע, אף כי דבר דיברה עמוֹ בלחש על ימים עברוּ ותזכּר לוֹ חסד נעוּרים ותזהירהוּ על נסיעוֹת רחוֹקוֹת בלי לוייה… ותהי כל הימים כאדם החוֹלם ויוֹדע כי אך חלוֹם הוּא, וּבכל זאת לא יוּכל להתיר את הקסם והוּא נשמע לוֹ ברצוֹן ובהנאה.

דמוּת הנעלם התגלמה בדמיוֹנה אט אט בקלסתר פני הילד, שגדל ליוֹפי ולבריאוּת. וגם היא, מרת גיטלי עצמה, שהיתה כבר קרוֹבה לחמישים, כמוֹ חידשה את נעוּריה ופניה מלאוּ והעדינוּ ועוֹר פניה היה זוֹרח וכל הבית נתמלא אוֹרה וברכתה.

הילינה לא שמה לב, אך עיני בעלה רוֹאוֹת ולבוֹ מברך את חוֹתנתוֹ המשרה נוֹעם צח על ביתוֹ הנאה.

ז

בקיץ 1914 התגלע ריב העמים הגדוֹל. איש צעיר, לא נוֹדע מתמוֹל שלשוֹם, המית על אדמת הבלקאן את יוֹרש העצר האוֹסטרי – וכל רחבי הארץ התכסוּ ביריעת דמים רוֹתחים. מכל יערוֹת העמים פרצוּ מחנוֹת הזאבים הטוֹרפים – ומקוֹל יללתם היה העוֹלם לחרדה. ה“מכבש” הרוּסי האדיר, המוּרכב ממיליוֹני יוֹצאי צבא, התחיל מתגלגל ועוֹלה על גאליציה הקטנה, שאין מבצרים מגינים בגבוּלה, ואחרי קרבוֹת מכריעים אחדים על נהרוֹת המזרח, הבקיע האוֹיב אל פנים הארץ.

עוֹד שנים רבוֹת לפני הטבח, וכהכנה לוֹ, קמה תנוּעה בין איכרי גאליציה המזרחית, אחים לגזע המאלוֹרוּסים שנאנקוּ תחת עוֹל מוֹסקוָה, לספח את אדמתם הברוּכה עד הקארפּאטים על “מדינת־האם” – רוּסיה. מוֹסקאלוֹפילים קראוּ לעצמם נוֹשׂאי התנוּעה הזאת. ולהם אגוּדוֹת ואסיפוֹת, סוֹפרים ועיתוֹנים, ואת מעשׂיהם עשוֹ בגלוּי ואימת השלטוֹן האוֹסטרי לא היתה עליהם, כי רך הוּא, וּמגן חזק להם בגבּם – היא רוּסיה האדירה, אשר לחצה בלי חשך בפאתי מדינת העממים ובוינא הבירה.

אך בהיוֹת המלחמה ובפקוֹע היחסים המדיניים, סר הלחץ הנסתר, ותשם הממשלה את עיניה בבוֹגדים האלה, אשר אמרוּ למַגן את ארץ הקיסרוּת בידי הצאר הצוֹרר. הרוּבל הרוּסי, הגדוֹל מן הקרוֹנה האוֹסטרית, והמטיפים בשם שלטוֹן העוֹלם הסלאוי, ניצחוּ את התנוּעה שכנגד, נאמנת הקיסר – תנוּעת “האוּקראינים”. בכל מקוֹם, וּבייחוּד בכפרים, הכשילוּ הבוֹגדים האלה את הצבא האוֹסטרי, ריגלוּ את מערכוֹתיו, נתנוּ סימנים, סיפקוּ מזוֹן לאוֹיב וכו'. אז נתן גם שלטוֹן הצבא האוֹסטרי את דעתוֹ לייסר את העבריינים. בכל מקוֹם אשר נמצא, אוֹ רק נחשד, בוֹגד, שרפוּ עליו את ביתוֹ ויריקוּ את גורנו ויתלוּ אוֹתוֹ על עץ בטבוּר הכפר אוֹ העיירה. וירבוּ אז התלוּיים לבוּשים בגדי האיכרים הכבידים ונבלתם הוּקעה באֵלם מוּל השמיים החתוּלים בעשן תוֹתחים וכירוֹת שׂדה. וביוֹתר כבדה היד הנוֹקמת על המקוֹמוֹת, אשר נכבשוּ על ידי האוֹיב והוּשבוּ אחרי כן בחזקת יד.

ובכפר מדוֶדי, בדרך בוֹאכה קאמינקא, היה איכר עשיר נכסים ותקיף, כבן ארבעים וחמש, איואן דידיץ' שמוֹ, והוּא מראשי הדבּרים למוֹסקאלוֹפילים, וירב את מכוֹת הצבא האוֹסטרי בכל מיני תחבוּלוֹת, אשר חיבל הוּא ואנשי בריתוֹ להכשיל את אדוֹני הארץ ולבוֹא בעוֹל אדוֹנים חדשים. ובשוּב מדודי ההרוּסה והשׂרוּפה ברוּבּה ליד הצבא האוֹסטרי, ויבוֹא אוֹטוֹמוֹבּיל הדוּר, עף כשד שלוּח, אל בית האיכר, העוֹמד בוֹדד בירכתי הכפר, וקנה מכוֹנת ירייה יוֹצא מצידוֹ, ובעמדוֹ לפני שער חצר הבית קפצוּ מעליו חיילים מזוּיינים אחדים ואחריהם יצאוּ שלוֹשה שׂרי צבא מאוּבקים ומקוּמטים, לכבוֹש את הפוֹשע בביתוֹ ולחשוֹף את צפוּנוֹת ריגוּליו ומעלוֹ.

אחד משלוֹשת השׂרים האלה היה איש יהודי, ד"ר זיגמוֹנד שפירא שמוֹ, והוּא רוֹפא צבא צעיר לימים, אך רם במעלוֹת התוֹאר וחביב על כל חביריו שׂרי הצבא בגלל אמוּן רוּחוֹ ואצילוּת אוֹפיוֹ האמיץ והישר. הקוֹרפּוֹראל שליוָה אוֹתם דפק בקת רוֹבהוּ על דלת הבית הנאה והדוֹמם. מיד נשמע בפנים קוֹל ישישה תשוּש ומצפצף:

– תיכן וּמיד, אדוֹנַי רבי החסד.

הוּרם קרס, סוּלק בריח עץ, הדלת נפתחה ובמסדרון שרצפּתוֹ מסוּידת נראתה דמוּת איכרה זקינה מאוֹד, נמוּכה וּקמוּטת פנים כפטרייה יבישה, והיא מנענעת בראשה בלי הרף ועיניה מציצוֹת קטנוֹת ובהירוֹת מאוֹד.

איואן דידיץ' בבית? – הרעים הקוֹרפּוֹראל, כנגד הזקינה.

– חי אלוֹהים, איננוּ. – ענתה הזקינה וניענעה בראשה לאו־לאו. פיה חסר השיניים נע תמיד כלוֹעס מה. – אין איש בבית מלבדי. התכבדוּ, אדוֹנים רבי חסד, היכנסוּ ותיוָכחוּ. אין איש מלבדי. חי אלוֹהים.

הקוֹרפּוֹראל עמד מתוּח בצד המפתן ושלוֹשת שׂרי הצבא נכנסוּ פּנימה. הם פנוּ אל החדר הגדוֹל, שבמרוֹמי קירוֹתיו הקיפוּהוּ תמוּנוֹת קדוֹשים, לא הסירוּ את הכוֹבעים, כי אם ישבוּ שלוֹשתם על ספסל קרש צהוֹב מניקיוֹן.

– מי עוֹד בבית, סבתא? – שאל המַאיוֹר, פוֹלני בעל אחוּזה וּמכיר בלשוֹן הרוּתינים.

– אין איש, אדוֹנים רבי חסד. לבדי נשארתי בבית. כוּלם ברחוּ מפני המלחמה. גם בני לא שב הביתה מאז יצאוּ הרוּסים. הוּא ואשתוֹ ושלוֹשת ילדיו. רק אני נשארתי. אוּלי תשתוּ מים, אדוֹנים נעלים? יש מים חיים בכד. זה עתה הבאתי מן הבאר שבגן.

– את בנך אנוּ מבקשים, את המוֹרד במלכוּת, את הכלב המקוּלל – אמר המַאיוֹר ושׂפמוֹ סמר. כל שׂנאת בני עמוֹ ל“הידאמאקים” נתבטאוּ בשׂפמוֹ זה.

– את בני, את איואן? למה, אדוֹנים רבי חסד, והוּא לא עשה את התוֹעבה?… חי אלוֹהים, ישוּ וּמרים, לא ידיו שפכוּ את דם היהוּדי…

שׂרי הצבא הביטוּ איש בפני רעהוּ אחוּזי תימהוֹן. פני הרוֹפא החוירוּ פתאוֹם… אף הקוֹרפּוֹראל הניצב על הסף הרחיב את עיניו האפוֹרוֹת.

־ שבי סבתא, – אמר הליטטנאנט פּוֹלנית משוּבשת (בעצמוֹ היה צ’כי) – על איזה יהוּדי את סחה?

הזקינה הרימה את כנף המטפחת שבראשה והגישתה אל עיניה, ובקוֹל רוֹעד אמרה:

– בעלי המנוֹח, סטיפּאן דידיץ‘, הוּא שהרג אז את היהוּדי וגם קברוֹ בגן, מאחרי האסם. איואן בני היה אז תינוֹק כזה, בלי מכנסיים, במחילה. חטא גדוֹל חטא סטיפּאן דידיץ’. לא יכוֹל לסלוֹח לוֹ האלוֹהים. אך הנה בא היוֹם בוֹ ייפּדה מעווֹנוֹ… ידעתי גם ידעתי…

וּבשבתה על ספסל קטן מנגד, האירוּ עיניה בעליצוּת משוּנה מתוֹך זר הקמטים המקיף אוֹתן.

שני שׂרי הצבא היוּ כנדהמים. הם פישקוּ קצת שׂפתוֹתיהם, ושיניהם, שיני הזהב, נראוּ. וּבמוֹחוֹ של הרוֹפא זיגמוּנד שפירא רץ כגלגל ריחיים. כל ילדוּתוֹ, ברוֹדי, בית אביו, סבתוֹ גיטלי, כל מה ששמע וקלט בימי נעוּריו על זקינוֹ ר' שמשוֹן שפירא, שנעלם לפני ארבעים שנה, עבר במהירוּת ובבהירוּת רבה, והוּא נמלא חרדוֹת, כל גוּפוֹ התחיל רוֹעד. ידיו ורגליו ריטטוּ כאחוּזוֹת עוית. חביריו התבוֹננוּ בוֹ ותמהוֹנם גדל עוֹד יוֹתר. הם העבירוּ בלי הרף עיניים בוֹהוֹת ממנוּ אל הזקינה וּבחזרה. הם ישבוּ לפני חידה, לפני תהוֹם חיים, שנגלתה להם פה בקרבת המלחמה והמות.

הרוֹפא התעוֹדד, קם מן הספסל, עבר פעם ופעמיים את החדר, בלע פעמים אחדוֹת את רוּקוֹ, אחר פנה אל הזקינה ודיבר אליה פּוֹלנית:

– ספרי, סבתא, איך היה הדבר. – וקוֹלוֹ של הרוֹפא הקפיא את דמם של היוֹשבים. הוּא ישב והזקינה הצליבה את עצמה, וסיפרה בקוֹל שקט, שהלך וגבר בסַפּרה:

– מן השמיים העידוּ בי לספר ואני מספרת. חי אלוֹהים, כל מלה אמת קדוֹשה. היהוּדי הנרצח, שצ’פירא, היה בא אלינו כמעט בכל שנה, פעם אוֹ פעמיים בשנה, לשם מסחר התבוּאה שעסק בוֹ סטיפּאן דידיץ‘, והיה לן בביתנוּ. שם בחדר שמעבר למסדרוֹן היה לן יחידי. כוּלנוּ אהבנוּהוּ וכיבדנוּהוּ, כי איש עשיר וישר ונבוֹן היה. סטיפּאן היה מספר כל שנה בשבחוֹ. בתי נַאסטיה היתה כבר ריבה גדוֹלה, הבחוּרים מן הכפר נגררוּ אחריה והריחוּ עקבוֹתיה ככלבים, ואיואן בני – יאריך אלוֹהים את ימיו! – עוֹד תינוֹק היה (נוֹלדוּ עוֹד שלוֹשה, אך מתוּ בעוֹדם יוֹנקים). היהוּדי, ימחוֹל לי, נתן את עינוֹ בנַאסטיה. ראינוּ איך מבטוֹ הוֹלך תמיד אחריה בצאתה ובבוֹאה. אך סטיפּאן לא שׂם לב. דרך גבר באשה. כן היה וכן יהיה לעוֹלמים. הוּא ידע שהיהוּדי לא יעשה כל דבר תוֹעבה. יהוּדי ישר ועוֹבד את אלוֹהיו כמוֹ “רבּין”. שנים רבוֹת הכירוֹ. בבוֹקר היתה נאסטיה מנקה לוֹ את הנעליים ומשפשפת אוֹתן בבד צמר עד שהבריקוּ כחדשוֹת. כאשר הילד אמר על היהוּדי דבר של גנאי – סטרה לוֹ על לחיוֹ. אש להבה היתה נַאסטיה, אף כי שתקנית כמוֹני. בשמיים שהדי. בכוֹל היתה דוֹמה לי. כל בני הכפר אמרוּ כך. בעלי היה מלגלג עליה ושוֹאל אוֹתה אם חפצה היא להתייהד. סטיפּאן דידיץ’ אהב ללגלג. כך היה טבעוֹ. גם לי היה לוֹעג, ואני, לבי היה מתפקע בי, אך שתקתי. גם נַאסטיה שתקה. כך היה טבעה.

והנה ביוֹם סתיו אחד, אחרי היריד הגדוֹל בראדיחוּב, בא היהוּדי שצ’פירא אל ביתנוּ בערב. בכניסתוֹ ישבוּ כל בני הבית סביב לשוּלחן הקטן הזה – פה, אדוֹנים נעלים! – ואכלוּ את נזיד הכרוּב עם שוּמן החזיר. האד שעלה מן הקערה מילא את כל החדר, כמוֹ בשעת כּביסה, ולא ראינוּ בתחילה את פניו, אך בקוֹמתוֹ הכרנוּהוּ. סטיפּאן דידיץ', שהחזיק את הסכין ורצה לחתוֹך פרוּסת לחם, אמר:

– ברוּך בוֹאך בצל קוֹרתנוּ, אדוֹן שצ’פּירא!

ונַאסטיה קמה, כפפה את ראשה וברחה מן החדר. טיפּשה היתה, במחילה מכבוֹדכם, וזה דרכה. סטיפּאן הזמין את היהוּדי לשבת ולהשתתף בארוּחה. ישב, אך לא אכל – אסוּר להם! – ושׂוֹחחוּ על דה ועל הא. סטיפּאן שוֹאל והיהוּדי משיב, אוֹ היהוּדי שוֹאל וסטיפּאן משיב. והכוֹל שוֹתקים בעיניים פעוּרוֹת. יצאתי לקרוא לנַאסטיה. היא עמדה נשענת בראשה אל דלת המטמוֹרת וצחקה. – מה את צוֹחקת, טיפשה? – אמרתי לה – היכנסי, הוּא לא יאכל אוֹתך, – והיא צחקה ולא ענתה דבר.

כשחזרתי ישבוּ כבר אל השוּלחן הגדוֹל, כאן. ועל השוּלחן בּקבוּק ליקר וסיגריוֹת, וסטיפּאן דרש שאביא כוֹסוֹת קטנוֹת. בביתי היה כל טוּב, וגם כּוֹסוֹת גדוֹלוֹת וקטנוֹת, כתריסר ויוֹתר. קניתי ב“יריד” של פיטרוֹ־וּפאולוֹ. הבאתי את הכוֹסוֹת וכוּלנוּ שתינוּ לבריאוּת. היה הליקר מתוֹק כדבש. אחר קם סטיפּאן, יצא אל המסדרוֹן וכעבוֹר רגע שב עם נַאסטיה. היא לא צחקה יוֹתר. ניגשה אל השוּלחן וישבה בקצהוּ. היהוּדי מזג לה כוֹסית מליאה וביקש ממני שאגישה לה. היא סירבה תחילה, כאוֹרח נשים, אחר קיבלה, הפנתה את הראש וגמעה טיפה ולקחה סוּכריה אחת. אחר כך אמר היהוּדי, שהביא לה לנַאסטיה מתנה, והוֹציא מכיסוֹ חרוּז אלמוּגים אדוּמים, גדוֹלים כביצי יוֹנים (את החרוּז הזה נתנוּ לה אחר כך לקברה!). הנערה שׂמה מיד את החרוּז על צוארה והוּא נפל על חזה ופניה האדימוּ כמוֹתוֹ. שׂערוֹתיה היוּ קלוּעוֹת בשתי צמוֹת כבידוֹת על גבה, והיא לבשה חצי שׂמלה וכוּתוֹנת חדשה, רקוּמה, לבשׂרה. יפה היתה נַאסטיה באוֹתוֹ ערב, ולא רק היהוּדי יכוֹל היה לחמוֹד אוֹתה.

ישבנוּ ופיטפטנוּ. אחר ציוה סטיפּאן להשכיב את הקטן, וכשסירב, התחיל מתיר את החגוֹרה. ברח התינוֹק ושכב מאחרי התנוּר. ורק ארבעתנוּ נשארנוּ יוֹשבים. הליקר אזל מן הבקבוּק. אז יצא סטיפּאן, קרא לעבד ושלחוֹ להביא מבית המזיגה שבכפר בקבוק רוּם. הביא העבד בקבוּק גדוֹל, קיבל כוֹסית והלך לישוֹן בגוֹרן. ישבנוּ ושתינוּ ושני הגברים מסיחים ומתבדחים, והיהוּדי אינוֹ גוֹרע עין מן הנערה. התחלתי מתרגזת בלבי: מה רוֹצה היהוּדי מבתי? אִי לוֹ ללא טהוֹר לחמוֹד בת נוֹצרים! אך סטיפּאן הוֹסיף למזוֹג את הכוֹסוֹת, וגם על נאסטיה ציוה שתשתה. צחקה הבת ושתתה, עיקמה שׂפתיה ושתתה. וּפתאוֹם התחיל דידיץ' לדבר על המכוֹת שהכּוּ “בני אדם” ביהוּדים בכמה כפרים ועיירוֹת. פניו להטוּ ועיניו בערוּ, וכשעלתה חמתוֹ קם ודפק על השוּלחן: “אתם היהוּדים מוֹצצים את דמנוּ. אתם מכוּרים לפּוֹלאקים הנבזים. אתם שׂוֹנאי יִסוּס כריסטוֹס! יפה עוֹשׂים “בני אדם” שחוֹבלים בכם… אין זוֹ אלא התחלה”… חי נפשי, כך צעק, קפץ אגרוֹף וחרק שן. היהוּדי נבהל, לא זז ממקוֹמוֹ. הוּא השפיל עיניו והעביר ידוֹ על מפת השוּלחן. אחר שלח ידוֹ ומילא את הכוֹסוֹת ואמר: “גם תוֹרתנוּ וגם תוֹרתכם מצוָה על אהבת הבריוֹת ואוֹסרת השׂנאה והנקמה. האין זאת, סטיפּאן דידיץ'? הבה נשתה לאהבה!” חי נפשי, כך אמר היהוּדי.

סטיפּאן לקח את כּוֹסוֹ וגם אנחנוּ לקחנוּ את כּוֹסוֹתינוּ ושתינוּ. איש חכם היה שצ’פירא. אחר כך דיברוּ שוּב, והפעם בעסקיהם, ואנוּ הנשים ישבנוּ מן הצד וכבר דבקוּ אינינוּ לישוֹן. נַאסטיה הניחה את ראשה על כתיפי, ואני הייתי עייפה מעבוֹדת היוֹם. הה, רבה היתה אז העבוֹדה בבית ובחצר! פתאוֹם הרים סטיפּאן שוּב קוֹלוֹ ואגרוֹפוֹ כמעט ניפץ את השוּלחן: “היהוּדים הם בני השׂטן. לא תהיה מנוּחה לעוֹלם, כל זמן שהם קיימים. גם הכוֹהן אמר כך. ביוֹם הראשוֹן אמר כך מעל בימת ה”צירקבה הקדוֹשה". איני יוֹדעת מה היה לוֹ לסטיפּאן. עשרים שנה ידעתיו, ואף פעם לא שמעתי דברים נוֹראים כאלה מפיו. אחר כך נרגע שוּב. וציוה להכניס מן המטמוֹרת אגוֹזים. הכנסתי. הם היוּ עוֹד במעיליהם, כמוֹ שאספנוּם ביער. פיצחנוּ אגוֹזים ושתינוּ רוּם. הראש התחיל מסתחרר קצת. אחר סיפר סטיפּאן איך הכּה פעם את חוֹכר הטחנה היהוּדי, שלא רצה לתת לוֹ “תוֹר” בטחינת השיפוֹן, כל פניו של היהוּדי היוּ מלוּכלכים בדם. וסטיפּאן צחק מאוֹד בספרוֹ. עיני נַאסטיה נתמלאוּ דמעוֹת, והיא קראה: “אבא, חדלוּ!”, כי פניו של שצ’פירא היוּ עצוּבים מאוֹד. גם בלבי היה עליו, על סטיפּאן.

התינוֹק ישן מאחוֹרי התנוּר. שתינוּ עוֹד. סטיפּאן נתרתח עוֹד פעמים אחדוֹת. אחר כך שלח את נַאסטיה להציע לאוֹרח בחדר השני, החדר הנאה שם מעבר למסדרוֹן, שאיש לא היה ישן בוֹ כל השנה, ורק לאוֹרח חשוּב היה מיוּעד. הנערה הדליקה נר ויצאה שמה ושבה כעבוֹר רגעים מספר. היהוּדי ניענע לה בראשוֹ לאוֹת תוֹדה. הוּא היה מבוּשׂם מעט, אך עצוּב מאוֹד. וּסטיפּאן היה שיכוֹר, במחילה, כי הרבה לשתותֹ. סטיפּאן יצא החוּצה ושהה שם אילוּ רגעים. בינתיים קם היהוּדי, ובעברוֹ מן השוּלחן אל הדלת החליק בשתי כּפיו, באחת על ראשי וּבאחת על ראש נַאסטיה. “הנח, יהוּדי!” אמרתי לוֹ ודחפתי את ידוֹ, ונאסטיה ברחה החוּצה. סטיפּאן שב מן החוּץ והתחיל מתפשט. הגשתי לוֹ את מחלץ המגפיים. שעה ארוּכה ישב על דוֹפן המיטה וחלץ את המגפיים והסיר את החוֹתלוֹת. ובשבתוֹ כבר יחף רגליים, אמר לי פתאוֹם:

– היכן נַאסטיה?

– בחוּץ היא – אמרתי.

– והיכן היהוּדי?

– וכי יוֹדעת אני? אפשר בחדר ואפשר בחוּץ.

סטיפּאן הירהר מעט. רגעים אחדים.

– טוב! – אמר ונכנס למיטה וקרא לי שגם אני אכנס. כששכבתי לצידוֹ, לקח את ראשי בשתי כפיו ולחש על אוֹזני:

– שמעי, טקלה, כשארד מן המיטה – אל תזוּזי. את שוֹמעת? אם גם הבית ייהפך – אל תזוּזי. אם תזוּזי – והרגתיך.

שינַי נקשוּ ולא העזתי לדבר אליו דבר.

לא עברוּ רגעים מעטים, נשמעה הברחת הבריח במסדרון ונַאסטיה נכנסה בחשאי, הציעה לה את משכבה על הספסל ושכבה. את מנוֹרת הנפט כיבינוּ, רק הלמפּדס האיר את תמוּנת האם הקדוֹשה.

מן החדר ההוּא נשמעוּ צעדי איש הפוֹסע פסוֹע ושוֹב, אחר נשתתקוּ הפסיעוֹת ובבית היתה דממה. רק החתוּלה הזקינה היתה מנסרת על הכיריים. שכבנוּ כך שעה ארוּכה בלא שינה – עד שנשמעה נחרה משם. סטיפּאן זע, ירד מן המיטה, ניגש אל נַאסטיה וישב בפאת משכבה. הוּא גחן עליה ולחש לה מה בקוֹל עצוּר. היא השיבה איזה דיבוּר קשה, כי הוּא הרים את ידוֹ ואיים עליה. אחר שב אל המיטה, נעל את המגפיים, תלה על כתיפיו את הפרוה הקצרה ויצא בלאט. שמעתי שהוּא לוֹקח במסדרוֹן את המעדר. צינה התחילה זוֹחלת בכל בשׂרי. ירדתי וניגשתי גם אני אל נַאסטיה והשבעתיה, שתגיד לי מה הוּא אוֹמר לעשׂוֹת. אך היא נפנתה אל הכוֹתל ולא רצתה להשמיע הגה. משכתיה, צבטתיה, מרטתי את שׂערה, אך היא לא זזה. כשגחנתי והצצתי בפניה ראיתי שעיניה היוּ פקוּחוֹת וּבלי תנוּעה, כזכוּכית.

שמעתי צעדי סטיפּאן בשוּבוֹ מאיזה מקוֹם רחוֹק בגן העצים. צעדיו היוּ כבידים. כמוֹ הרבה עפר במגפיו. הוּא נשם כבידוֹת. כשפתח בחשאי את הדלת, התחמקתי שוּב אל המיטה ושכבתי כאבן. הרגשתי שאיזה אסוֹן גדוֹל עוֹמד להתרחש בבית. חפצתי לעצוֹר בעדוֹ, אך לא ידעתי איך. ובחדר ההוּא נוֹחר היהוּדי.

הוּא נכנס החדרה. רגע עמד והשקיף בעד החלוֹן החוּצה. ראיתי את כל תנוּעוֹתיו. והנה אחז בראשוֹ ועמד רגע כקוֹפא. אחר ניגש אלי, החזיק למוּל פני את שני אגרוֹפיו ומבין שיניו סינן: “דוֹמי, אשה!” אחר הלך אצל נאסטיה ובאגרוֹפיו איים עליה: “דוֹמי, בת!”, אחר שלף את המגפיים, קשר את חוֹתלוֹתיו במשיחה, הלך והוֹציא מתחת הכיריים את הגרזן ויצא. שׂערי סמר. כוּלי רעדתי. ישבתי במיטה ושטחתי את שתי ידי מוּל תמוּנת האם הקדוֹשה והתפללתי: “הצילי, עלמה לא מחוּללה! הצילי, הוֹשיעי!”. גם נַאסטיה ישבה ועשתה כמוֹני, ונדמה לי שכל הבית לוֹחש: “הצילי, הוֹשיעי!” – ופתאוֹם כבשה נַאסטיה את פניה בכר והתחילה מיבבת בחשאי. קפצתי מן המיטה ורצתי בחדר כמטוֹרפת, פרשתי ידי ולנַאסטיה צעקתי כמוֹ בקוֹלוֹ של סטיפּאן: “דוֹמי, בת! דוֹמי, דוֹמי!” – – – ובינתיים נגמר שם הכוֹל. הכוֹל נגמר, אדוֹנים רבי החסד. נרצח אדם, יהוּדי. שצ’פירא היפה והנבוֹן לא היה עוֹד בחיים. ידי סטיפּאן דידיץ', בעלי, שפכוּ את דמוֹ…

היא הפסיקה רגע, מחתה בכנף מטפחתה את עיניה היבישוֹת. השוֹמעים החרישוּ ולא הנידוּ איבר.

– אחר כך עמדנוּ, אני ונַאסטיה, דבוּקוֹת בכוֹתנוֹתינוּ, ליד החלוֹן והבטנוּ החוּצה. הירח לא היה, אך העננים התפזרוּ והיוּ הרבה כוֹכבים גדוֹלים בשמיים שהאירוּ מעט את החשיכה. ראינוּ איך נשא סטיפּאן את גוּפוֹ הגדוֹל של הנרצח מוּטל על כתיפוֹ אל הגן. על כתיפוֹ השניה נשׂא חבילת בגדים. הכלב הלך אחריו מוּרד ראש וזנב. בקצה הגן, בינוֹת לעצים, ראינוּ תלוּלית עפר גדוֹלה. מאחרי התלוּלית היה הקבר הכרוּי. הוּא הטיל את הגויה ואת החבילה על התלוּלית, משם דחפן ברגל אל הקבר. אחר מילא במעדר את הבוֹר עפר, יישרוֹ, דרך עליו ברגליו. אחר התרחק, ישב על גזע, הוֹציא את כיס הטבּק וגלל לוֹ פאפירוֹסה והציתה. כחצי שעה ישב ועישן פאפירוסה אחר פאפירוסה. אחר קם, כיתף את המעדר ושב הביתה. הבריח את הדלת. העמיד את המעדר במקוֹמוֹ במסדרוֹן. נכנס עוֹד פעם לחדר ההוּא, שהה שם איזה זמן, אחר יצא החוּצה, רחץ ליד השוֹקת את הגרזן ואת הידיים. אני התכוצתי במיטה ונלחצתי בכל כוֹחי אל הקיר. הוּא הטיל את הפרוה, התפשט, ניגב את רגליו בשׂק, ונכנס אל המיטה. כנציב קרח נכנס אל המיטה, רעדתי שמא יגע בי גוּפוֹ. חשתי שלבי ניתק בי… ידיו שפכוּ דם נקי. והוּא כל גוּפוֹ טבוּל בדם זה…

– קצרי, אשה! היכן הקבר? – גער בה הרוֹפא ועיניו הוּצפוּ דם.

– עוֹד מעט, אדוֹן רב חסד, עוֹד מעט. אוֹביל את כוּלכם אל הקבר. בקצה הגן הוּא, מאחרי האסם. אך אגיד לכם את האסוֹנוֹת שבאוּ על ביתי אחרי הרצח: סטיפּאן היה מאז בבית כמוֹ רוּח רעה. כמוֹ שׂטן. הוּא התעלל בכוּלנוּ. “דוֹם דוֹם!”, את המלים האלה שמענוּ מפיו יוֹמם ולילה. על העבד איים בחניקה, אם יגלה למישהוּ שהיהוּדי היה פה, ואנחנו דממנו. היינו כיונים, שהנץ מרחף על שובכן. הוּא קנה הרבה שדוֹת. קנה סוּסים. קנה גם חלקת יער. אחר כך מכר. ואני ידעתי כי האסוֹן אוֹרב לוֹ. ובאביב כרת עצים ביער ונפל עליו גזע ומעך אוֹתוֹ. כשהביאוּהוּ הביתה היוּ פניו כחבוּרה אחת ואי אפשר היה להכירוֹ. כעבוֹר חוֹדש טבעה נַאסטיה בנהר. העבד הוֹליך את הפר ל“חתמוֹ”, ובדרך נקב הפּר את בטנוֹ – ומת המסכן. נשמה תמימה היה. וכן נשארתי לבדי עם איואן הקטן. איש לא ידע מכל מה שקרה באוֹתוֹ לילה ארוּר בביתנוּ. איש בכפר לא ראה את היהוּדי בבוֹאוֹ אלינוּ. בתחילה בא פעם שוֹטר וחקר והריח, אך לא נוֹדע לוֹ מאוּמה. הקבר של היהוּדי העלה עשׂבים, ואני לבי תבע ממני לשמוֹר עליו שלא יישכח מקוֹמוֹ. הטלתי באמצעוֹ אבן, והרי היא מוּנחת שם עד היוֹם, שקוּעה רוּבּה באמא אדמה. וּבכן נשארתי, אדוֹנים נעלים, עם איואן הקטן, עבדתי את האדמה, ככל יכוֹלתי. רבים מאנשי הכפר, בחוּרים וזקינים, ביקשוּ להינשׂא לביתי, אך דחיתי את כוּלם. איך אוֹמרים הבריוֹת: “נשׂאתיך לא בגללך – כּי בגלל עמלך”. וכן עברו כל שנוֹתי עד כי זקנתי. ראוּ שׂערוֹתי. גידלתי את בני, שלחתיו לצבא. רק שני חוֹדשים עבד, כמשפּט היתוֹם היחיד, וּבשוּבוֹ השׂאתי לוֹ אשה. שלוֹשה ילדים ילדה לוֹ האשה. הוּא לא ידע מאוּמה על מעשׂי אביו. עבד באמוּנה, מכוּבּד מאוֹד היה בכפר, “בני אדם” באוּ לאסיפוֹת בביתנוּ, התוכחוּ וקיבלוּ דעתוֹ… עד כי באה המלחמה, תוֹכחת האלוֹהים. רוֹאים אתם, אדוֹנים רבי חסד, לא בני שפך את דם היהוּדי. תינוֹק כזה היה אז. לחינם אתם מבקשים את נפשוֹ. בעלי סטיפּאן הוּא הרוֹצח. כמה פעמים בא אלי בחלוֹם הלילה ופניו חבּורה אחת, והוּא נאנח ורבץ לרגלי ככלב חוֹלה. הוּא רק נאנח ולחש: “הה, טקלה! רע, טקלה!” אחר כך בא יחד עם נַאסטיה והיא נאנחת: “הה, אמא! – רע, אמא!”. פעם סיפר לי, שאין מניחים לוֹ להיכנס השמימה, והוּא תוֹעה יחד עם הבת בביצוֹת וביערוֹת אפילים. הגשמים הקרים רוֹחצים את בשׂרם – אין כוּתוֹנת לעוֹרם – ברד ושלגים שוֹבטים אוֹתם, ואין להם מקוֹם מנוּחה בעוֹלם. אחר נעלמוּ לשנים מספר. אחר הוֹפיע סטיפּאן שוּב בלי נַאסטיה. היא כבר נכנסה השמימה, והוּא נשאר גלמוּד, תוֹעה בישימוֹן הארץ. עתה גדוֹל צערוֹ עוֹד יוֹתר. אין לוֹ אל מי להילחץ, אין לוֹ על מי להניח ראשוֹ. ופעם אמר לי: “טקלה, יבוֹא יוֹם ושלוֹשה שׂרים גדוֹלים יבוֹאוּ אל ביתנוּ. עליך לספר להם הכוֹל, הכוֹל. עליך להראוֹת להם את הקבר, אז ירוַח לי, אז אפּדה מייסוּרי”. חיכיתי לכם, אדוֹנים נעלים, שנים על שנים, כי חפצתי במנוּחתוֹ של סטיפּאן דידיץ'. והנה באתם, וסיפרתי לכם הכוֹל באמוּנה. דבר לא כיחדתי. במרוֹמים שהדי. ובני נקי, בכפיו לא דבק מאוּמה. בוֹאוּ, אראכם את הקבר, שׂרים נעלים, אדוֹנים יקרים…

והיא גחנה, תפשה ידי השׂרים ונשקה אוֹתן ברעדה.

הרוֹפא זיגמוּנד שפירא הפנה פניו אל חבירוֹ ודיבר גרמנית:

– הנרצח היה סבי, אבי אמי. לפני ארבעים שנה יצא מברוֹדי לנסוֹע אל הגראף נַאבראצקי, וּמאז נעלם ללא עקבוֹת – והנה שמעתם מה קרהוּ בדרך.

שׂרי הצבא עמדוּ ממקוֹמם, כחוֹלקים כבוֹד למישהוּ לא נראה, ואמרוּ:

– איזה מאוֹרע מוּזר! לפני ארבעים שנה! המוֹח אינוֹ תוֹפס! מוּזר מאוֹד!

וכשיצאוּ אחרי הזקינה מן הבית, שאל המַאיוֹר את הרוֹפא:

– מה דעתוֹ, עוֹד תימצאנה העצמוֹת?

– באדמה שחוֹרה ולחה זוֹ לא יכלוּ להישמר אלא הגדוֹלוֹת. החסינוֹת.

המַאיוֹר פקד על הזקינה לתת לחיילים מעדרים ואתים. אחר נכנסוּ כוּלם אל הגן. אתמוֹל ירד גשם קל, וגן העצים היה רוֹסס כוּלוֹ. העשׂב היה רטוֹב והאדמה השחוֹרה הציצה מבינוֹתיו תחוּחה ורכּה. בענפים נראוּ פירוֹת בשילים, אך איש לא שלח את ידוֹ לגעת בהם. הם באוּ עד קצה הגן, שמשוּכתוֹ יצאה אל שׂדה קצוּר.

– פה! – הראתה הזקינה בנצר קטן שבידה. חוֹד של אבן היה בוֹלט מתוֹך העשׂב המגוּדל.

הרוֹפא כבר התאוֹשש וּבפניו זרם דם חי. כל מראהוּ ביטא מרץ. הוּא לקח מידי חייל אֵת וסימן מרוּבע גדוֹל מכל צידי האבן וציוה לחפוֹר. העבוֹדה נעשׂתה בכוֹח ובזריזוּת לעיני המפקדים. רגבים גדוֹלים, דשינים, עם ציציוֹת עשׂב בראשם וסיבי שוֹרשים בתחתיתם הוּטלוּ לעברים. האבן הוּנעה בכוֹח לכאן ולכאן, ושש ידיים אמיצוֹת עקרוּה כעקוֹר מלתעה. עד מהרה נפער בוֹר מלא אוֹר של יוֹם אפוֹר. כשהגיעוּ לעוֹמק אמה וחצי, הלבין דבר מה מתוֹך העפר. חייל הוֹציא בידוֹ עצם ארוּכּה. הרוֹפא גחן ונטלה מידוֹ והכריז: “קנה הקוּלית, בזהירוּת!” אחר הוּצאה עצם הירכיים, בצוּרת קערית. נמצא גם קנה הקוּלית השני. קני הזרוֹעוֹת היוּ שבוּרים ואכוּלי ריקבוֹן. עצם רגל אחת נמצאה אך בלא הקנה הקטן. נמצאוּ גם פירוּרי עצמוֹת, אך קשה היה לקבוֹע מה הם. הם נתפוֹררוּ במגע. לבסוף נחפּרוּ שתי עצמוֹת הגוּלגוֹלת מפוֹרדוֹת. בקוֹדקוֹד היה כשבר מרוּבע. “נגרם על ידי עוֹרף הגרזן!”, הכריז הרוֹפא. נמצאוּ עוֹד שברי עצמוֹת כצרוֹרוֹת, כרגבים נוּקשים. החיילים מצאוּ גם שני כפתוֹרים גדוֹלים ואוֹלר קטן אכוּל חלוּדה, שרק מצידוֹ האחד נשמר ציפוּי הצדף.

– שׂק נקי, חת שתיים! – פיקד הרוֹפא. אחד החיילים רץ אל האוֹטוֹמוֹביל והביא כרגע שׂק צבאי בד טוֹב. הרוֹפא הכניס את העצמוֹת אחת אחת לתוֹך השׂק. הוּא ירד לתוֹך הבוֹר, חיפּש, בלש באצבעוֹתיו, הפך בעפר ומצא עוד אילו צרורות. לבסוף עלה כולו רחוץ בזעה, הרים את השׂק כשוֹקלוֹ בידוֹ ואמר בחיוּך נבוֹך:

– זה הכוֹל, אדוֹני. זה היה סבי: סוֹחר עשיר, חבר המוֹעצה העירוֹנית בברוֹדי, איש מכוּבד על השלטוֹנוֹת של הוֹד הקיסר והמלך, היה לוֹ גם אוֹת כבוֹד.

– הידאמאקים ארוּרים! – פלט מבין שיניו המַאיוֹר הפּוֹלני.

השמש כבר נטתה לשקוֹע, חוּטי שני נמתחוּ בין העצים הירוּקים טעוּני הפירוֹת. בחזרם קטפוּ החיילים מן הפירוֹת ונשכוּ אוֹתם. העלים נפלוּ לארץ, אילוּ ענפים רכּים נשברוּ. הרישרוּש הרגיז את שׂרי הצבא, אך הלכוּ דוּמם על השביל.

– ומה נעשה לבוֹגד?

– הוּא אצל האוֹיב. ברוּר.

– נשאיר את הזקינה בקינה. הוּא יעלה בודאי בימים אלה באש התוֹתחים, והיא תתפּוֹרר כעץ ריקבוֹן.

– בכל זאת יש לערוֹך “חיפּוּש” בבית, אפשר יימצאוּ “תעוּדוֹת” כלשהן.

– השׂק ילוני בכל דרכי. אם אחיה מן המלחמה, אביא את העצמוֹת לקברן בברוֹדי המשוּחררת. – אמר הרוֹפא.

ח

כל שנוֹת המלחמה הוֹליך עמוֹ רוֹפא הצבא זיגמוּנד שפירא את שׂרידי עצמוֹת סבוֹ. בילקוּט עוֹר קטן ויקר שׂמן עם השק, ובכל אשר נסע היה הילקוּט עמוֹ. כבבת עין שמרוֹ, וּבצאתוֹ מביתוֹ אוֹ מאוֹהלוֹ היה מפקיד עליו את החייל משרתוֹ ברוֹב אזהרוֹת. ותמוּה: הוּא שטיפל זה כמה שנים בגוּפוֹת חיים ומתים, ועתה בעת המלחמה ראה יוֹם יוֹם חללים למאוֹת – היה נתוּן תמיד להשפעת חבילת העצמוֹת הקטנה, המפוֹרדת, היבישה, שנשתמרה עמוֹ בילקוּטוֹ. חבילת עצמוֹת זוֹ נצטרפה צירוּף מסתוֹרי עם כל המסתוֹרין והזועוֹת של המלחמה הגדוֹלה והעיקה עליו כחלוֹם בלהוֹת שמוֹצץ את הדם.

ובאמת היה הרוֹפא שפירא חיור ורזה מאוֹד, וחורוֹנוֹ ורזוֹנוֹ הלכוּ ורבוּ מחוֹדש לחוֹדש. יוֹתר מאשר לכל מאוֹרע דמים, יוֹתר מאשר לכל מפלה, יוֹתר מאשר לכל מגיפה – חרד לילקוּט העצמוֹת. ואף במסיבת שׂרי הצבא על משמנים ויינוֹת טוֹבים, גם בהתעלסוֹ עם נשים מפוּרכסוֹת, וגם בשעת משֹחק הקלפים בשדה תחת אוֹהל מתמוֹגג בגשם ומתחבט ברוּח – תמיד זכר לחרדה את ילקוּט העצמוֹת.

תעוּדה אחת היתה עתה לחייו: להשיב את העצמוֹת לברוֹדי ולהביאן שם לקבר ישׂראל. אוּלם ברוֹדי היתה זה שנים ביד האוֹיב וקץ המלחמה מי ישוּרנוּ! לפעמים התייאש, כרבים מחביריו, וחשב, כי לא יהי עוֹד קץ למלחמה זוֹ, שהרי נסחפוּ בה בכל פעם גוֹיים וממלכוֹת חדשים. ייאוּש זה גרם לוֹ לחטט במחשבתוֹ וּלחפשׂ דרך להבטיח את העצמוֹת. כל זמן שהן לא תנחנה בבית הקברוֹת בברוֹדי יחד עם עצמוֹת האבות (וסבתא – מי יוֹדע אם חיה עוֹדנה?!), לא ינוּח גם לוֹ.

משני שׂרי הצבא, שהיוּ עמוֹ בשעת הוצאת העצמוֹת, נפרד עוֹד בשנה הראשוֹנה למלחמה, כי הוּעבר אל החזית הסרבּית ואחר כך אל האיטלקית, ושם לא ידע איש מחביריו מה טמוּן בילקוּטוֹ זה המשוּמר והמטוּפּח, והוּא לא סיפּר לאיש.

– איזוֹ רליקויה יש לך שם, שפּירא? – שאלוֹ פעם חבירוֹ לאוֹהל, רוֹפא מאשכנז.

– מתנה לאשה אהוּבה, – השיב שפּירא וצחק בצחוֹק מעוּקם. הוּא ראה בדמיוֹנוֹ את סבתוֹ בת השמוֹנים.

המלחמה התגלגלה בעוֹלם כחיה רעה, ששברה את סוּגרה והיא משתוֹללת פּרוּעה ופצוּעה. חזיתוֹת הצבאוֹת באוֹרך מאוֹת קילוֹמטרים

התפּתלוּ קדם ואחוֹר, כגויוֹת נחשים ענקים. וכן התפּתלוּ יוֹם יוֹם הקוים על מפּוֹת המלחמה המוּשטוֹת לכל יוֹדע קרוֹא בכל רחבי העוֹלם. רעמים וּברקים ואש מתלקחת, אדמה רוֹעשת ותזמוֹרוֹת מנַגנוֹת ברוּח ומלאך המות פּוֹרשׂ כנפיו האדירוֹת וּמכסה את עין השמש. הבּוֹץ זוֹחל ועוֹלה על הגוּף והטימטוּם מפעפע וחוֹדר לתוֹך הנשמה. שפּירא ניסה פעמים אחדוֹת לקבל ידיעה מבּרוֹדי הנכבּשת בידי הצאר, אם זקנתוֹ עוֹדנה חיה – אך לא עלה בידוֹ. פעם נזדמן לוֹ שבוּי רוּסי פצוּע שהיה בברוֹדי, אך הדבר היה לפני שנתיים. כמוּבן לא נתכּן לשאלוֹ על איזוֹ אשה יהוּדיה זקינה. אך טיפּל בוֹ בפצוּע זה במסירוּת יתירה.

הוּא התחיל מתעמק יוֹתר ויוֹתר במחשבוֹת על עיר מוֹלדתוֹ הרחוֹקה. ויהי בעיניו כשבוּי בארץ נוֹכריה, כאדם המרוּחק בזרוֹע ממכוֹרתוֹ, מן המקוֹם שהוּא נכסף אליו בכל נפשוֹ וּבכל מאוֹדוֹ. אביו הרוֹפא מת מתוֹך אינפקציה בוינא שנה לפני פרוֹץ המלחמה, ואמוֹ האהוּבה ישבה שם באלמנוּתה וּבבדידוּתה. בהשתדלוּת מיוּחדת עלתה לוֹ, שישלמוּ לה בעיר הבירה חלק ממַשׂכּוּרתוֹ, וּבזה היתה מחַיה את נפשה. אך גם היא לא ידעה דבר על בּרוֹדי ועל חיי האֵם הזקינה. את דבר מציאוּת העצמוֹת לא גילה לה. ירא היה פן יאבד הוּא במלחמה ועמוֹ העצמוֹת – ואז יכפּל צערה של אמוֹ העדינה.

עוֹד מימי לימוּדיו רגיל היה לרשוֹם הגיוֹנוֹתיו בחוֹברת, ועתה בתוֹך תעתוּעי המלחמה היה תמיד בכיס בגדוֹ פנקס קטן, וּלתוֹכוֹ הכניס מזמן לזמן, בבית, באוֹהל אוֹ גם בחוּץ, ועל הרוֹב בלילה, רשימוֹת קטנוֹת, מעין אפוֹריזמים, על עניינים שסיערוּ את רוּחוֹ ושהכאיבוּ לנפשוֹ החוֹשבת. הפּנקס היה מקוּפּל ועטוּף בתיק של עוֹר טוֹב, וּלעתים קרוֹבוֹת, בהיוֹתוֹ יחידי, היה פוֹתחוֹ בזהירוּת וקוֹרא את הדברים, שהיוּ כתוּבים ברוּבּם בעיפרוֹן וּבכתב זעיר וצפוּף על הדפים הקטנים, והם פעלוּ עליו פעוּלה ממוֹגגת כל כך, שבּבלי דעת היוּ דמעוֹת יוֹרדוֹת על לחָייו. כמה מן הרשימוֹת האלוּ היוּ מוּקדשוֹת לעצמוֹת סבוֹ, והיתה נוֹשבת מהן איזה רוּח שלא מעוֹלם הזה, מעין שׂיחת מת בהקיץ. בשוּלי הרשימוֹת האלוּ היוּ ציוּרים שצייר כמעט בבלי דעת: שלדים וגוּלגלוֹת מתים לרוֹב. אחרי ההתרגשוּת מן הדברים האלה היה ממַהר להוָכח, אם הילקוּט נמצא שלם במקוֹמוֹ.

בשנה השלישית למלחמה קיבּל חוּפשה לשבוּעיים ונסע לוינא. לפי החלטתוֹ קוֹדם, הכניס את הילקוּט לבאנק נייטראלי בתוֹר פּיקדוֹן של ערך חבוּש וחתוּם, יחד עם מכתב חתוּם על מנת למסור את שניהם לגברת הילינה שפּירא שישה חוֹדשים אחרי תוֹם המלחמה – אם המפקיד לא יבוֹא עד היוֹם ההוּא לדרוֹש את הפּיקדוֹן. בזה הוּקל לוֹ. הימים שבּילה עם אמוֹ היוּ לוֹ ימי החלמה בגוּף וּברוּח. דוקא אז נתקבל דרך שוייץ מכתב מבּרוֹדי, כתוּב בידי סבתוֹ. היא בריאה וּמחַיה את נפשה איך שהוּא. היא מליאה ביטחוֹן כי המלחמה תיגָמר בקרוֹב, אז – יבוֹא הכוֹל על מקוֹמוֹ בשלוֹם… המכתב הזה שׂימח מאוֹד אוֹתוֹ ואת אמוֹ. עליצוּתוֹ גברה מיוֹם ליוֹם, וגם בהיפרדוֹ מאמוֹ, העייפה מתלאוֹת החיים בבירה הרעיבה למחצה, צחק הרבה וטפח לה בחיבּה על לחָייה הנוֹבלוֹת, כי באוֹפק דמיוֹנוֹ עמדה העיר בּרוֹדי וקברוֹ של סבא, שעצמוֹתיו מוּנחוֹת כאן בעיר זוֹ ואין שוּם בריה יוֹדעת.

* * *

בסוֹף הקיץ 1918 התחילוּ הצבאוֹת הלוֹחמים נוֹסעים, נוֹסעים אחוֹרנית מכל החזיתוֹת הביתה, הביתה, ויחד עם בוֹשת המַפּלה של המנוּצחים היה גם רגש הקלה וחדוָה – כי הנה חלוֹם הזוָעוֹת הארוֹך והמענה כלה והעוֹלם יקיץ לחיים חדשים, חדשים. מי יוֹדע? אוּלי גם טוֹבים וטהוֹרים וישרים מן החיים הרעים, הנתעבים והמוּשחתים, שהביאוּ לידי המלחמה הנוֹראה בכל מלחמוֹת האדם הנוֹדעוֹת בדברי הימים!

ורק באביב 1920 עלה לוֹ, לרוֹפא הציוילי בוינא, ד"ר זיגמוּנד שפּירא, לנסוֹע לברוֹדי הפּוֹלנית עם ילקוּט העצמוֹת שבידוֹ. השׂגת התעוּדוֹת, וּבפרט הרשיוֹן להוֹביל עמוֹ את שׂרידי עצמוֹת סבוֹ – עלתה לוֹ בעמל וּבזמן רב. אך בינתיים הגיעוּ ידיעוֹת תכוּפוֹת מן הזקינה, כי עוֹדנה חיה ושלימה. אכן מכתביה היוּ מוּזרים: היא תיארה בפרטוּת את עוֹניה ואת סבלוֹתיה (כל כספה, שהיה מוּפקד בבאנק, אבד ערכּוֹ) בסגנוֹן נוֹשן וּמלבּב, כמעט עליז. איזה גיל לא מוּבן ביצבץ מכל שוּרה ושוּרה שבמכתביה אל בתה ונכדה היחידים. היא דיבּרה בכל אחד מהם על איזה מאוֹרע גדוֹל שיארע לה בקרוֹב, מאוֹרע שיסיים סיוּם נאה וּמאוּשר את חייה בעמק הבכא הזה. היא עוֹררה אוֹתם, שיהיוּ נכוֹנים ליוֹם הזה, אשר לא יאחר לבוֹא. אך כמה שביקשוּ ממנה (בכל הזהירוּת, כמוּבן), שתוֹדיעם מה המאוֹרע, לא הוֹעילוּ כלוּם. "סוֹד הוּא, סוֹד גדוֹל. סוֹד שמַיים, ורק ביוֹם היגלוֹתוֹ

יריעוּ הרוּחוֹת בגילה!". מאין הנעימה האיבאנגלית הזאת במכתביה? במוֹחוֹ של שפּירא עלתה השערה (המלחמה ועצמוֹת סבוֹ לימדוּהוּ לשער גם השערוֹת מטאפיזיוֹת, מסתוֹריוֹת) והוּא גילה אוֹתה בלחישה לאמוֹ.

ואמוֹ, שרבּוֹת עוּנתה בשנוֹת המחסוֹר והפּחדים, אישרה את השערתוֹ, והם דיבּרוּ עליה כעל אמת יציבה. הם חיכּוּ ליוֹם, בוֹ יוּכל זיגמוּנד לנסוֹע לברוֹדי כאל יוֹם גאוּלה ושׂמחה. ילקוּט העצמוֹת היה שמוּר עתה בארוֹן הכלים שבלשכת הרוֹפא. לאט לאט, כמעט בלי להרגיש בדבר, נעשׂה עניין העצמוֹת נוֹשא המכתבים שנשלחוּ ונתקבלוּ בקביעוּת.

אחרי חילוּפי הגבוּלוֹת והבדיקוֹת החמוּרוֹת הגיע ד"ר זיגמוּנד שפּירא לארץ מוֹלדתוֹ גאליציה. איזוֹ עצבוּת היתה שפוּכה על כל המקוֹמוֹת שעבר בהם, אף כי כּיפּוֹת הצבא הפּוֹלני התרוֹצצוּ באויר התחנוֹת והרכבות מתוֹך ציפצוּף עליז של גוֹאלים וגאוּלים כאחד. הוּא חש את העצבוּת המרחפת בבית ישן, אשר בעליו הזקן והחביב מת, ויוֹרשים חצוּפים כבשוּהוּ וּמילאוּהוּ רעש מַכאיב.

את בּרוֹדי לא ראה זה חמש עשׂרה שנה, מיוֹם שנכנס לצבא. העיר קטנה ונצטמצמה בעיניו, מהיוֹתוֹ רגיל בוינא עיר התוֹעפוֹת. אך ביוֹתר עוֹרר בוֹ תוּגה מראה הרחוֹבוֹת ההרוּסים למחצה והבתים השוֹממים מאין יוֹשב. אי הנקיוֹן נשקף מכל פינה. גם לא רבים היוּ האנשים שעברוּ ברחוֹבוֹת. כנראה רק מעטים נשארוּ בעיר בעת המלחמה ומעטים חזרוּ שמה לאחריה. הוּא צפה כה וכה, אוּלי יתגלה לוֹ שׂמחה, השוֹטר היהוּדי הזקן, שהיה חביב העיר, אך לא ראהוּ בשוּם מקוֹם. במקוֹמוֹ התהלכוּ גם כאן החיילים הפּוֹלנים וּבחוּצפּתם העליזה הבליטוּ עוֹד יוֹתר את הדיכּאוֹן. הוּא נסע במרכבה מעוּכה רתוּמה לסוּס זקן וּמקוֹרח. עבר את הרחוֹבוֹת הידוּעים לוֹ. הנה הרחוֹב הלמבּרגי, הנה רחוֹב גוֹלד, הנה שם בניין הגימנסיה וה“סוֹללוֹת”, הנה והנה. עוֹברים ושבים התבוֹננוּ בוֹ, אך איש לא הכּירוֹ. והנה עמדה המרכבה לפני הבית שבוֹ גרה סבתוֹ, בית מחוּץ לעיר, קניינוֹ של פּאן גלוֹבאצקי, מי שהיה מנהל בית הספר לנערוֹת, זה שאמוֹ למדה בוֹ.

בנוֹ של בעל הבית – פּוֹלני קיפּח בעל פנים הדיוֹטיים – פתח לוֹ את הפּשפּש והראהוּ את דלת חדרה של “פּאני שפּירא”. זיגמוּנד ניגש והקיש רכּוֹת בפרק האצבע.

– יבוֹא! – ענה קוֹל עליז.

הוּא פתח את הדלת. חדר לא גדוֹל מלא וגדוּש רהיטים כבידים ושוֹנים. נקיוּת מַתמיהה. עציצי פוּכּסיה אחדים. אך נפש חיה לא נראתה. הוּא תמה למי היה הקוֹל שקראוֹ לבוֹא – והנה נשמע הקוֹל שנית מאחרי וילוֹן לבן בפּינה.

– אתה זה, שמשוֹן? עוֹד רגע.

תמהוֹנוֹ גדל עוֹד. מנַיין לה שהוּא הבא? כלוּם ראתה בעד החלוֹן?

הוילוֹן סוּלק ויצאה ישישה נמוּכה, מקוּמטה, לבוּשת כּהים

ועל ראשה תסרוֹקת שׂערוֹת חוּמוֹת. ה“קפליט!” – נזכר האוֹרח וחייך (את שני הילקוּטים העמיד על הרצפה). הזקינה טרחה לרכוֹס את השרווּלים הצרים על ידיה, שהיוּ רטוּבּוֹת קצת וכתפוּחוֹת ממַים. ברגליה היוּ נעלי לבד מהוּהוֹת.

– כבסתי לי כתוֹנת לשבת, – התנצלה.

הוּא צעד לקראתה בעיניים מעוּלפוֹת, תפס כף ידה ונשקה על העוֹרקים התפוּחים. היא נשקה לוֹ על מצחוֹ.

– וּבכן הבאת אוֹתוֹ, שמשוֹן יקירי?

– כן, פה בילקוּט הזה.

– והילינה לא יכלה לבוֹא?

– אמא חלשה. הן כתבנוּ לך.

– נכוֹן. מחר נערוֹך לוֹ את הלוייה. מחר ערב שבת. אתה תעזוֹר על ידי, יקירי, לשׂימוֹ בארוֹן. הארוֹן מוּכן בעלייתוֹ. לפני שלוֹשה חוֹדשים עשׂיתיו אצל הטוֹב שבנַגָרים. אחר יבוֹאוּ אנשי “חסד ואמת” ויקחוּהוּ. אני אלך לקרוֹא להם. גם “קרקע” קניתי לשנינוּ. צריך שתהיה לוֹ לוייה נאה. ראוּי הוּא לכבוֹד אחרוֹן זה. אפשר שנבקש מאת הרב שיספידוֹ?

–טוֹב, סבתא. אכּנס אצל הרב ואנַסה לדבּר עמוֹ.

– ועתה, יקירי, נאחז בוֹ שנינוּ ונשׂים אוֹתוֹ לרגע על המיטה. הרי זוֹ מיטתוֹ, ויהיה כאילוּ מת במיטתוֹ.

והיא צחקה צחוֹק נעים ומוּזר עד כדי לעוֹרר דמעוֹת.

אחרי שהילקוּט היה מוּנח רגעים אחדים על המיטה אמרה הזקינה:

– עתה, שמשוֹן, נוֹרידוֹ ונניחוֹ על הרצפה, כדין.

והיא יצאה והביאה קני קש אחדים וּפיזרתם על הרצפה. אחר הוֹרידוּ את הילקוּט והניחוּהו, והיא פרשׂה עליו חתיכת בד שחוֹר שהוֹציאה מארוֹנה והדליקה נר למראשוֹתיו, כלוֹמר מצד הקיר.

– עתה, יקירי, נוּכל להתאבּל עליו. גם אתה. אף על פי שנכד אינוֹ חייב באבילוּת. ארבעים וחמש שנים הייתי אלמנה חיה, עגוּנה, ולא יכוֹלתי לא “לקרוֹע”, לא לשבת “שבעה”, ועתה הנה בא היוֹם המקוּוה. חלוֹץ, שמשוֹן, את נעליך ונשב לארץ. אמנם “שבעה” מַתחילה רק אחרי הקבוּרה, אבל הרי הוּא מת זה כבר… הלא בן אין לנוּ. אתה יוֹדע…

הוּא ציית לה כתינוֹק. והיא חלצה את נעליה הרכּוֹת ונשארה בגרביה המטוּלאוֹת. אחר הניחה שני הדוֹמים וּשניהם ישבוּ על דפנוֹתיהם החדים.

– באמת צריך היה להמתין עד אחרי הקבוּרה. אבל הרי זה כ“שמוּעה מרחוֹק”. עתה סַפּר לי, שמשוֹן, איך מצאתוֹ..

והוּא סיפּר לה איך מצאוּ את הקבר, הוּא וחביריו שׂרי הצבא, בכפר מדוֶדי, אך חלק מסיפוּרה של הזקינה כיחד תחת לשוֹנוֹ. הוּא הסתכל בלי חָשׂך בסבתוֹ והירהר: כמה מַפליא הדמיוֹן בין אשת הנרצח ואשת הרוֹצח! באיזה שם ייקרא קוֹמפּלכּס כזה בתוֹרת פרויד?

היא לא שאלה לפרטים. הכוֹל נראה צפוּי ושקוּף ברוּחה.

אחרי שעה קמוּ מן ה“שבעה”. הזקינה אמרה, כי די בשעה אחת לפי הדין. היא ערכה לוֹ את השוּלחן וּבישלה מאחוֹרי הוילוֹן ביצים והתקינה קהוה בחלב, קהוה ריחני נפלא, שלא שתה כמוֹתוֹ מאז המלחמה. גם היא ישבה ואכלה ושתתה עמוֹ. טבלה חלה רכּה בקהוה וּפיה חסר השיניים לעס זרוֹת.

אחר הצהריים הלכה גיטלי אל חברת “חסד ואמת” וזיגמוּנד הלך אל הרב. הרב החדש לא תפס את כל העניין. היה מפוּזר מאוֹד וטען שלא ייתכן להספּיד שיירי עצמוֹת של אדם שהלך לעוֹלמוֹ לפני ארבעים וחמש שנה. דיבר מַשהוּ על “ליקוּט עצמוֹת” ועל “קבוּרה במרא וחצינא” להעלוֹת חימה… לא. לא ייתכן כדבר הזה! – ד"ר שפּירא הסכים לדעתוֹ והלך הביתה.

מצא את הזקינה מליאת שׂמחה. הכוֹל סוּדר על הצד היוֹתר טוֹב. “הם” יבוֹאוּ מחר בשעה תשע בבוֹקר. מה, הרב לא יספּידוֹ? נכוֹן, הרי הוּא לא הכיר כלל את המנוֹח. הרי אז היה רב אחר. מה דעתוֹ, הכדאי להדביק מוֹדעוֹת אבל? לא כדאי, גם היא חוֹשבת שלא כדאי. רוֹב בני העיר לא ידעוּ כלל מי הנפטר. היא היתה אצל הקרוֹבים – רק מעטים נשארוּ בעיר, והם עניים מרוּדים – הבטיחוּ לבוֹא אל הלוייה.

היא החליפה את הנר של“מראשוֹתי” הילקוּט באחר.

– צריך שידלוֹק כל הלילה, – אמרה כמדבּרת לנפשה.

בערב אכלוּ שוּב. היא בישלה מאחרי הוילוֹן דגים בחמאה. הריח היה נוֹדף וממַלא את כל חלל החדר, גם ברהיטים דבק, גם בילקוּט העצמוֹת.

– אכוֹל, שמשוֹן, ברוּך השם, לא חסר לי כסף. יש לי “צרוֹר” קטן. חשׂכתי ממה ששלחתם לי בשנים האחרוֹנוֹת. עתה לא כמוֹ בשנוֹת המלחמה. עתה אפשר להשׂיג בכסף הכוֹל, הכוֹל. אפילוּ – צימוּקים עם שקידים. חבל, לי אין שיניים ואיני יכוֹלה לאכוֹל הכוֹל.

הוּא סח לה על אמוֹ, היא הילינה בתה, על כמה קרוֹבים היוֹשבים בוינא ועל אחירים המפוּזרים בכל קצוי תבל. אחר ששׂבעוּ שׂיחה, הציעה לוֹ משכב טוֹב על הספּה הרחבה. הציפּוֹת והסדינים היוּ שלימים ונקיים להפליא.

הוּא שכב ולא עצם עין כל הלילה. הנר הדוֹלק ליד הקיר, מאחרי הילקוּט המכוּסה במַטלית שחוֹרה, כאילוּ דלק חרש במוֹחוֹ. הזקינה ירדה פעמיים בלילה והחליפה את הנר באחר. בכל פעם שכּיבתה את הדוֹעך נמלא החדר ריח חלב קשה.

בבוֹקר עם הנץ החמה קמוּ. האוֹר שבא מן החלוֹן, המוּלט מצידוֹ בארוֹן רחב, היה רפה מאוֹד. מן החצר הגיעוּ קוֹלוֹת של בעלי חיים שוֹנים: קירקוּר וּקריאוֹת תרנגוֹלים, געגוּע אוָזים וּברוָזים, נחירת חזירים, הגה יוֹנים.

–לפּאן גלוֹבאצקי משק גדוֹל, – הסבּירה הזקינה.

ד"ר שפּירא היה פה זר לעצמוֹ, כמוֹ בלילוֹת ידוּעים בשעת המלחמה, אך עייפוּת לא חש. הוּא היה רך ועֵר החוּשים כתינוֹק, ונוֹח לציית כאבטוֹמַט.

– עתה לא נאכל עד אחרי הקבוּרה, – אמרה הזקינה. – הבה נכין אוֹתוֹ.

הוֹציאה מן הארוֹן טלית יקרה, עם עטרת כסף רחבה, וּפרשׂתה על הספּה. שניהם, היא וזיגמוּנד, נטלוּ את הילקוּט ונשׂאוּהוּ בדחילוּ והניחוּהוּ על הטלית הפּרוּשׂה, עטפוּהוּ יפה בטלית ותקעוּ בקפליה את הציציוֹת שלא תהיינה נגררוֹת.

בתשע באוּ שני קברנים, הוֹרידוּ את הארוֹן מן העלייה. פּאן גלוֹבאצקי, בנו ההדיוֹטי וּבתוֹ הזקינה עמדוּ בשוּרה ותמהוּ בפיוֹת

פּעוּרים. ד“ר שפּירא ביאר להם את העניין בקצרה. הם קיבלוּ בשלוה ונכנסוּ לדירתם. את החבילה הכרוּכה בטלית הכניסוּ הקברנים ברצינוּת עשׂוּיה לתוֹך הארוֹן הגדוֹל, כיסוּה במטלית השחוֹרה. החזיקוּ בשני קצוֹתיו ויצאוּ מן החדר. הארוֹן היה משוּנה בקלוּתוֹ, והקברנים הצטחקוּ. איש מן הקרוֹבים לא בא. ד”ר שפּירא הוביל את הזקינה בזרוֹעה. פניה היו זוֹרחים בשׂמחה עילאית. כל הדרך נשענה עליו בדממת אוֹשר, כמוּבלה לחוּפּה, כביכוֹל. אחרי רבע שעה הגיעוּ אל בית העלמין. הקבר היה כבר חפוּר במבחר הקברים. שוֹמר בית העלמין עמד על שׂפתוֹ. הקברנים הניחוּ בוֹ את הארוֹן והפכוּהוּ, כדין. נשמע בנפוֹל החבילה על העפר הלח. מילאוּ את הקבר עפר ועשׂוּ תלוּלית.

השוֹמר הוֹשיט לד"ר שפּירא סידוּר פתוּח והוּא קרא מתוֹכוֹ “קדיש” בהברה מגומגמת. הזקינה ניענעה כל הזמן בראשה וּשׂפתיה לא נעוּ. אחר הראתה לוֹ את המקוֹם הפּנוּי לצד התלוּלית: זה מקוֹמה.

השוֹמר התחיל מסלסל מאליו “אל מלא רחמים”. קוֹלוֹ היה צרוּד כמלא עפר. אך הזקינה בלעה כל מלה. הקברנים והשוֹמר קיבלוּ מתנת כסף והאבילים הלכוּ הביתה. הזקינה התרפּקה ביתר רוֹך על זרוֹע נכדה ושאלתהוּ אם אינוֹ חש רעב.

לעת הצהריים ישב ד"ר שפּירא בפאת הספּה, בשעה שסבתוֹ הכינה מאחרי הוילון את הארוּחה, והירהר וּביקש סיכּוּם לכל מה שחקר בשנוֹת רעה עד הרגע הזה. פתאוֹם ניעוֹר בוֹ גירוּי רוּחני חזק. העלה מכּיס חזהוּ את הפּנקס הקטן, זה שהיה מלא רשימוֹת מימוֹת המלחמה, דיפדף בוֹ במהירוּת, תפס מלה פה ושוּרה שם, וכשהגיע אל הסוֹף, אל הדפים החלקים, הניחוֹ על השוּלחן, גחן אליו וכתב בעיפּרוֹן מהרה ובכתב זעיר:

ארצוֹת וערים ויישוּבים צצים וּפוֹרחים, למען יהיוּ לאחרוֹנה לחוּרבן וּלמפּוֹלת. כן היה וכן יהיה לעוֹלמים.

אב היצרים, שנטע הטבע בתוֹך האדם להיוֹת בוֹרא החיים, הוּא גם מחריב החיים. כן היה וכן יהיה לעוֹלמים.

אין יתרוֹן לאדם, אשר הוֹציא כל ימיו וימת על יצוּעוֹ וגם קבוּרה היתה לוֹ, על האדם אשר חייו קוּפּדוּ ביד אכזר בלא עת. כן היה וכן יהיה לעוֹלמים.

האנשים אשר יתהלכוּ תחת השמש, למי הם עגוּנים יוֹתר – לחיים או למתים? לא ידענוּ ולא נדע לעוֹלמים.

שלות הנפש וצחוֹק האוֹשר לאדם החי יציצוּ מתוֹך עצמוֹת מתים עתיקים, ברעש מלחמוֹת וּדמי רצח יאיר אוֹרם, ורק מעטים יראוּ וידעוּ. כן היה וכן יהיה לעוֹלמים.

הוּא רצה לכתוֹב עוֹד, אך הזקינה הוֹפיעה מאחרי הוילוֹן:

– טוֹל ידיך, יקירי, תאכל את הארוּחה האחרוֹנה, אשר הכינוּ לך ידי. הן תסע לך ואני אשאר כאן…

והיא פרשׂה על השוּלחן מפּה לבנה כשלג.

זיגמוּנד התבוֹנן בה בעצב והירהר: מה מוּזרים חייה של אשה זוֹ… מי יוֹדע את ייסוּריה במשך עשרוֹת שנים. ועתה, אחרי שמוֹנים, בא לה אוֹשרה… על פתחוֹ של קברה…

ברכבת היוֹצאת בשלוֹש אחר הצהריים נסע ד"ר זיגמוּנד שפּירא לשוּב לוינא, אל אמוֹ האהוּבה ואל חייו שאינם אהוּבים, מפני שאינם מוּבנים לוֹ. ובוֹ בלילה, ליל שבת, נפרדה נשמתה של האשה גיטלי מגוּפה הקטן, הצוֹמק והאפוֹר, כי החוּט האחרוֹן, הדק מן הדק, אשר עוֹד קשרה אל העוֹלם המוּזר הזה, נחתך בחשאי ביד חוֹתך החיים המסתתר.

תרפ"ח

---

במרבורג

מאת

אשר ברש

הפרוֹפסוֹר התיאוֹלוֹגי יוֹהאניס פרוֹמי הוּא כבן שבעים,

נמוּך ועגלגל. בשׂערוֹ הגזוּז, הבהיר והקלוּש, לא ניכּרת השׂיבה. עיניו הקטנוֹת, עיני דבר אחר חסיד, יוֹשבוֹת עמוֹק תחת המצח הבוֹלט, המסתיים בגבינים שוֹפעים. על קשי אוֹפיוֹ חוֹפף רוֹך של זקנה.

משעלה אוֹתוֹ האיש לשלטוֹן, היה פרוֹפיסוֹר פרוֹמי נוֹהג זהירוּת בדיבּוּרוֹ ולא גילה דעתוֹ על התוֹרה החדשה, שניתנה לעמוֹ בקוֹלוֹת וּברקים. חוֹשש היה לכמה מקוֹמוֹת ״יהדוּתיים״ בכתביו, אך הוֹדוֹת לפירוּשים הנאציים שנתנוּ חביריו ותלמידיו (ביניהם שהגיעוּ לפרוֹפיסוּרה גם הם) לספריו — נשאר על דוּכנוֹ ללא פגם. ולא עברוּ שנים מוּעטוֹת עד שהוּא גוּפוֹ התחיל מאמין, כי ספריו התיאוֹלוֹגיים, המגדירים את החוייה הדתית לגוֹניה הדקים מן הדקים, מַטיפים לכוֹח, לכיבּוּש וּלשלטוֹן של גזע נבחר, שהיה עד עתה מקוּפּח ומוּשפּל על ידי התקיפוּת הערמוּמית שאין עמה כוֹח אמיתי.

ממארבּוּרג גוֹרשוּ כל היהוּדים עוֹד לפני המלחמה, חוּץ מאלמנה זקינה אחת, שמצאה לה מקלט אצל ידידתה אלמנת גיניראל, וזוֹ לא נתנה להוֹציאה מביתה; שני ילדים יתוֹמים שאוּמצוּ בשני בתים הגוּנים; וגם שלמה ראבּינוֹב, העילוּי ממזרח אירוֹפּה, שיצק מים על ידי הרמאן כוֹהן, ואחרי מוֹתוֹ של הפילוֹסוֹף הגדוֹל היה שנים רבוֹת עוֹזרוֹ המדעי של פרוֹמי בענייני יהדוּת וגם בעניינים אחירים. חריף וּבקי היה האיש והכּוֹל ראוּהוּ פינוֹמין. לפני עליית השלטוֹן החדש הציעוּ לוֹ ידידיו (חוּץ מפרוֹמי איש הטאקט) לא פעם, שימיר וישב בקתדרה, והוּא השיב ברוֹב חכמתוֹ:

— בנים, ברוּך השם, אין לי, פת לחם יש לי מעבוֹדתי המדעית, ועוֹשר וכבוֹד אינם נחשבים בעינַי — למה אָמיר אסימוֹן באסימוֹן? בן חמישים אנוֹכי היוֹם, ואשתי קטנה ממני בשנה אחת — תנוּנוּ להוֹציא את ימינוּ כמוֹת שאנוּ במקוֹם שאנוּ יוֹשבים.

אחר כך, בהשתדלוּת הסינאט (אחדים התנגדוּ, אוּלם ויתרוּ לכבוֹדוֹ של פרוֹמי) ניתנה לוֹ הרשוּת לדוּר בקצה הרחוֹב, בבית מבוּדד בן שני חדרים, העוֹמד בתוֹך גינת עצים עזוּבה, מוּסתר בגדר גבוֹהה שלוֹש אַמוֹת. אף הוֹסיפוּ לשלם לוֹ את המשׂכּוֹרת הזעוּמה, שהספּיקה בצימצוּם לאשתוֹ לקנוֹת מעט מן המנוֹת הקצוּבוֹת להם לפי כרטיס הנפשוֹת.

אי אפשר היה לוֹ לפרוֹמי להעלוֹת על דעתוֹ, שיוּכל להמשיך לכתוֹב את ספריו העמוּקים, רבּי הציטאטוֹת, בלי סיוּעוֹ של ראבּינוֹב. לא פעם גילה דעתוֹ זוֹ לאשתוֹ, וזוֹ, מתוֹך החזקת טוֹבה לעוֹזר בעלה הנערץ, היתה שוֹלחת מזמן לזמן ״משהוּ״, ממה שיכלה לחסוֹך מן המטבח, בידי המשרתת אל אשת ראבּינוֹב, והפּרוֹפסוֹר שיבּח אוֹתה על כך.

והנה, אחרי איוּמים וּמעשי התגָרוּת וּפלישוֹת בכוֹח, באה המלחמה. בתחילה נבהלה רוּחוֹ של הפּרוֹפסוֹר. ברוּר היה לוֹ, שהרע, דוּגמת חיה מן הסוּגר, פּרץ לתוֹך יישוּבוֹ של עוֹלם. אף גיוּסם של בני בניו, אחד בברלין ואחד בהאמבּוּרג, הטיל עליו אֵימה. אבל עם נצחוֹנוֹת בני עמוֹ המפליאים במזרח ובמערב ועם הצלחתם של הבנים, שהיוּ להם מהלכים בצמרת המפלגה, להרחיק עצמם מן החזית, נוֹכח סוֹף סוֹף, כי ״אלוֹהים חשבה לטוֹבה״, כדבר כתבי הקוֹדש. הוּא מביא את הטוֹבה לעוֹלם על ידי אֵימיו, שאין לתוֹפסם תפיסה ראציוֹנאלית.

ואז ניעוֹר בוֹ הרצון להוֹציא מהדוּרה חדשה, מוּרחבת וּמתוּקנת של ספרוֹ ״אָרחוֹת האמוּנה״, ספר כתוּב בסגנוֹן מזוּקק, כוּלוֹ הגדרוֹת מוּשׂגים דקים כשׂערה, השוֹלל את הנצרוּת בת היהדוּת, כדי לחייבה בצוּרה אחרת, צרוּפה־קדוּמה, מתוֹך אַספּקט הזמן החדש.

והגיסטאפּוֹ שבמקוֹם לא שקטה. סוֹף סוֹף ניתנה פקוּדה לגרש את האלמנה הזקינה. התנגדוּתה הנמרצת של הגיניראלית לא הוֹעילה הפעם. לאוֹר היוֹם הוֹציאוּ את האשה התשוּשה בכוֹח, הרימוּה וזרקוּה לתוֹך ״לוֹרי״ גבוֹה, וּמאז נעלמוּ עקבוֹתיה. את שני היתוֹמים ניצרוּ מאַספיהם ונשארוּ במקוֹם, למוֹרת רוּחה של הגיסטאפּוֹ.

וּבראבּינוֹב עדיין לא נגעוּ­­ לרעה, אף כי פריץ, בן אחוֹתה של אשת הפּרוֹפיסוֹר, העוֹבד בגיסטאפּוֹ, רמז לדוֹדתוֹ, כי זמן רב לא יוּכל עוֹד היהוּדי להישאר. מקוֹמוֹ במקוֹם כל היהוּדים — במחנה ריכּוּז. אף הוּא גילה לבעלה מה יהיה סוֹפם באוֹתוֹ מחנה ריכּוּז, אבל הפּרוֹפיסוֹר אמר לוֹ בתוֹקף: ״אַל תדבּר על כך!״

ויוֹם אחד ניתנה הפּקוּדה לשלחוֹ.

הצו ניתן ביוֹם, בוֹ קם ראבּינוֹב משפּעת קשה. זה עשׂרה ימים שפּרוֹפיסוֹר פרוֹמי לא ראה אוֹתוֹ. הוּא נתגעגע עליו קצת וּביקש ללכת לבקרוֹ, אבל אשתוֹ אִיימה עליו, שתנעל את הדלת במַפתח. בגיל שלוֹ חסירה לוֹ עוֹד ״גריפּה״!

בשבוּעוֹת האחרוֹנים בשנה השלישית למלחמה, ירדה על פרוֹמי מין אתערוּתא דלעילא (כל ניצחוֹן נוֹסף בשדה המלחמה, כל כיבוּש חדש, מרים את רוּחוֹ וּמביא בוֹ עירוּת, שלא ידע כמוֹתה אפילוּ בשנוֹת עלוּמיו) והיה כוֹתב שעוֹת על שעוֹת בלי מעצוֹר וּבלי ליאוּת.

בשעוֹת אוֹתוֹ בוֹקר ישב וכתב על גבּי הגליוֹנוֹת הלבנים בכתב היד הגדוֹל, הגס שלוֹ, בניגוּד לדקוּת העניינים:

״גם התשוּקוֹת שוֹנוֹת זוֹ מזוֹ כדרגוֹת של מתח. ניתן להבדיל ביניהן הבדלה לפי חילוּקים של שוֹני הסוּג. שהרי אלה מעמדי רוּח שוֹנים בסוּגם, אם הנפש שרוּיה בחשיקה אוֹ בתענוּג, בשׂמחה אוֹ בהנאה של נוֹי, בהתעלוּת מוּסרית אוֹ באוֹשר החוָייה הדתית, זוֹ הקרוּיה בלשוֹננוּ

המבוֹרכת ״אַנדאַכט״. לא חשוּב כלל מה נוֹשׂא ה״אַנדאכט״ — הפּחד נה0פּך בה לגבוּרה עליוֹנה.״

ואחרי הפסקה קצרה לשם התרכזוּת נוֹספת:

״במוּבן מסוּים הרי דוקא אנוּ האחרוֹנים מסוּגלים הרבה יוֹתר מן הראשוֹנים לתפוֹס תוֹפעה זוֹ בשוֹרשה. שהרי תפיסתה מוּתנית בעיקר גדוֹל אחד: בסקירה על הקשר הכוֹלל שבין תוֹלדוֹת הרוּח המוּפלאוֹת (השב רגע — וּמחק את התוֹאר הזה) של ישׂראל הקדוּם, נבוּאתוֹ ודתוֹ עד גילוּי ישוּ, מצד אחד, ובין אוֹרח חייו וּפוֹעלוֹ של ישוּ גוּפוֹ, מצד שני ־ סקירה זוֹ נתוּנה בידנוּ ביתרוֹן שלימוּת מן הדוֹר ההוּא, הוֹאיל וּמרחק הזמן מעניק לנוּ מבט היסטוֹרי חד יוֹתר״.

הוּא חש גירוּי מתוֹק בראשי אצבעוֹתיו וּמוֹחוֹ היה כמנַגן.

והנה נכנסה אשתוֹ בלי דפיקה על הדלת, שלא כמנהגה.

— האנס, הנה מגרשים שם את הראבּינוֹבים! שלוֹשה אנשי גיסטאפּוֹ מזוּינים, וּבתוֹכם פריץ שלנוּ, מוֹליכים אוֹתם אל הרכבת. מה יהיה? מה יהיה?

והיא שלחה ידיה לפניה כמיוֹאשת.

פרוֹמי נשא אליה עיניו המעוּרפּלוֹת מן הכתיבה, אחר קם, ניגש אליה והחליק על ראשה:

— הישקטי, אינגריד. לא יהיה מאוּמה. רצוֹן עליוֹן הוּא. כן, רצוֹן עליוֹן. עכשיו יכוֹל אני לכתוֹב בלי עזרתוֹ. עוּבדה היא. רוּח הוֹערה עלי ממרוֹמים. מימי לא פיעמה אוֹתי רוּח כזאת.

— אבל עלינוּ לנסוֹת להציל אוֹתם…

— יפה, יפה. בוֹאי. נצא, אנסה דבר אל הנערים. אם לא יוֹעיל, לא יזיק.

כשיצאוּ מתוֹך מרפּסת העץ הקטנה, המשׂוֹרגת שפע פרחים, ראוּ את שלוֹשת אנשי הגיסטאפּוֹ עם זוּג הראבּינוֹבים עוֹמדים על המדרכה לפני הפּשפּש שבגדר ביתם. האוּמללים ביקשוּ מאת נוֹגשׂיהם, שיניחוּ להם להיפּרד מאת ידידיהם־מיטיביהם, הפּרוֹפיסוֹר ואשתוֹ. אלה עמדוּ והתיעצוּ ביניהם אם למלא את הבקשה. עוֹברים ושבים שׂיקרוּ עין אל החבוּרה, אך לא נעצרוּ בהליכתם. ילדים לא נראוּ ברחוֹב, שהיוּ כוּלם בבתי הלימוּד. הראבּינוֹבים חיכוּ להחלטה. והנה, אצבע אלוֹהים, הזקינים יצאוּ אליהם.

— קמצי במלים, אינגריד, — לחש הפּרוֹפיסוֹר על אוֹזן אשתוֹ הנרגשת. היא הבינה מיד, חרזה את שׂפתיה ברוֹב חסידוּת ושתקה, רק ניענעה בראשה ברוֹב חמלה.

אף שבוֹקר קיץ חם היה, עמדוּ שני הראבּינוֹבים כפוּפים, צפוּדים וּמוּכּי יגוֹן קוֹדר, כמוֹ בצינה של סתיו מַגשים. שניהם נשׂאוּ בידיהם הכחוּלוֹת חבילוֹת לא גדוֹלוֹת, צרוּרוֹת במפּוֹת לבנוֹת. כל כך דוֹמים היוּ בבגדיהם הכּהים והארוּכּים (שלבשוּ למען מַלט), לרב ורבּנית מגוֹרשים מקינם! עיניה של האשה הביטוּ נבהלוֹת, והוּא, ראבּינוֹב איש המדע, הסטוֹאיקן, חיור וכחוּש מן המחלה, פניו היוּ שליוים מאוֹד, שלוַת מות, וגם החיוּך שעל שׂפתיו הנוֹבלוֹת היה זה המצוּי לפעמים על שׂפתי בר מינן.

פרוֹמי, לבוּש חלוּק בית רחב, כוּלוֹ ציצים וּפרחים, ירד במעלוֹת העץ המעטוֹת, עבר את השביל המרוּצף ועמד ליד הפּשפּש הסגוּר, מבפנים, ואשתוֹ הגיעה אף היא ועמדה סמוּך לימינוֹ, שניהם כזוּג נאהבים ליד בית אוֹשרם.

— כך, — אמר — זוֹ תוֹרה וזוֹ שׂכרה.

פרוֹמי קימט את מצחוֹ בדאגה רבה, וּבהחזיקו את כף יד ידידוֹ, אמר בקוֹל עצוּר, רווּי צער ככל שיכוֹֹל:

— הרצוֹן האלוֹהי הוּא שמתגלה במעשׂיהם של בני האדם החטאים. מי כמוֹנוּ, שנינוּ, יוֹדע זאת…

ראבּינוֹב נרעד רגע, אך מיד נזדקף ואמר:

— רעיוֹן עמוֹק הוּא, שהביע אדוֹני הפּרוֹפיסוֹר. עמוֹק מאוד. מן הראוּי שיכניס אוֹתוֹ למהדוּרה החדשה של ספרוֹ החשוּב.

בזה תמה השׂיחה. אנשי הגיסטאפּוֹ רמזוּ בעיניהם, שיש לסיים. כי בינתיים עמדוּ סקרנים אחדים ברחוֹב והסתכלוּ במחזה.

אשת ראבּינוֹב לחצה את ידי שני הידידים בלי יכוֹלת להשמיע מלה, ועיניה זלגוּ דמעוֹת. גם בעיני אשת הפּרוֹפיסוֹר ניצנץ משהוּ לח.

כשהתרחקו אנשי הגיסטאפּוֹ עם צידם, ניגפה רגלוֹ של אחד מהם באבן ונפל, ולא קם מיד, עד שחביריו מיהרוּ אליו והקימוּהוּ. גם בעמידה גחן והחזיק את בּרכּוֹ.

אשת הפּרוֹפיסוֹר, ששתקה כל הזמן, תפסה את ראשה וּביקשה לרוּץ שמה:

— הרי זה פריץ, בן אחוֹתי. מי יוֹדע מה אוּנה לוֹ, לילד!

— לא אוּנה לוֹ כל רע, שטיה שלי, — הרגיעה הפּרוֹפיסוֹר — הנה הם פוֹסעים כבר הלאה. בוֹאי, ניכּנס. אחזוֹר לעבוֹדתי. מימַי לא עבדתי מתוֹך התעוֹררוּת כמוֹ הבוֹקר…

אבל כשעמדוּ לעלוֹת במעלוֹת המרפּסת, נשתהה הפּרוֹפיסוֹר וּפנה לאשתוֹ:

— הרי שמעת מה שאמר ראבּינוֹב — לא מתוֹך ליגלוּג אמר לי כך?

אך היא, כנעלבת, נזפה בוֹ:

— הנח, האנס! בשעה כזוֹ לא יתלוֹצץ היהוּדי.

תש״ה.

כרך שני

מאת

אשר ברש

---

גננים

מאת

אשר ברש

א: שְׁנֵי אַחִים שֶׁהֵם בְּדֵעָה אֶחָת

מנשה ואפרים אחים היו ודומים זה לזה. אותם הפּנים השחומים והעגולים, אותו השׂער הכהה והחלק ואותו המצח שאינו גדול, וגם אותן העינים מצבע דבש כהה עם ברק של ערמומיות כשרה. מנשה בן עשרים וארבע היה, נמוך מאחיו בטפח וגדול ממנו בשנתים, ועל־כן גוו נראה מלא יותר. לאפרים גוף רך וגמיש יותר ועל לחיו השמאלית שׁוּמה קטנה, שהוסיפה לפניו איזה חן, וגם מבט עיניו רוחני ומלבב משל אחיו שנראה ארצי כולו.

שניהם נולדו וגדלו בעיר לא גדולה יושבת במבוא הקרפּטים, בדרומה של גליציה, בבית אביהם קהת קליגר, חציו סוחר־עצים וחציו אכּר ונחשב על האמידים. אף־על־פי שלמדו בחדר וגם בבית־הספר הפולני שבמקום ולא היו נחשלים בלימודיהם, ראו את עולמם בגן ובשדה וביער, וההרים, הניצבים כשומרים מעולם למראשותי העיר, לימדו את עיניהם מבט מוגבל אך תקיף ויציב. את ערך הפרוטה והדרכים לרכשה למדו משחר ילדותם.

היתה להם אחות גדולה, שנישאה לבעל חנות חשובה בעיר אחרת וחייה שם היו מקור של נחת למשפחה, ואחות קטנה, בת־הזקונים, שגמרה את בית־הספר והיתה יושבת בית. מזומנה לה נדוניה הגונה וממילא גם חתן לא נחות־דרגא, כשיֵצא הדבר מאת ד', ובכן היתה נותנת דעתה כל הימים על לבוש וקישוט לפי המנהג החדש ונוסעת לעתים קרובות אל העיר הקרובה לבקר ראינוע, דוברת וקוראת פולנית ועושה מעט ברקמה ובסריגה, ובזמן האחרון למדה לצבוע את השפתים ולצחצח את הצפּרנים; ואולם את העבודות המרובות בבית ובחצר הניחה לאם החרוצה ולמשרתת הנכרית. כל מנהגה של הנערה היה לרצון לבני הבית, אבל לא יכלו להילחם אליה, כי רוב בנות גילה נוהגות כך.

מנשה ואפרים כמו ברית חשאית היתה כרותה ביניהם: נגיע למקום שנגיע – דרך אחת לשנינו. והיו עוזרים איש את אחיו בכל עבודה ובכל יגיעה, תחילה בבתי־הלימוד ואחר־כך בגן, בשדה וביער. אפרים היה מסוגל יותר ללימודים והגיע לריחה של תורה, אבל מנשה חוֹנן יותר ממנו בבינה מעשית, בזריזות ובחוּש נכון בכל מלאכת עבודה; ובכן היו משלימים זה את זה ברצון ובעין יפה, ולא שינו מדרכם גם כשהגיעו לבחרות ולקוּפּת חסכון קטנה משלהם.

– הרי הם כמו תאומים, – התברכה בהם האם טובת־המזג בפני שכנותיה – כמו לב אחד לשניהם.

אך הנערה האחות, אף־על־פי שנודעה לה מאחיה רק חיבה ורצון לשרת ולהיטיב, לבה היה גס בהם, הפשוטים כל־כך, והיתה מלגלגת עליהם תכופות:

– הרי הם גדלים כאכרים. ראו, איזו ידים להם. תחת הצפרנים אפשר לזרוע אצלם חיטה.

והאחים קיבלו את לגלוּגה של “העלמה” בצחוק, דחקו את כובעיהם על עיניהם וענו:

– אין דבר, ארץ־ישראל מחכה לשכמוֹתנו. שם נחַשב כ“פריצים”.

– ונשותיכם כ“פריצות”, מה?

– בודאי, אבל בלי שפתים צבועות ובלי צפּרנים כשל עופות טמאים. נשותינו תעבודנה כמו אמנו.

בעיר היו כמה אנשים ציונים, רובם בעלי־בתים מכובדים, וגם חבורה של נערים מתכשרים לעלות “ארצה”, חבורה קטנה כקוטן המקום. אלה, הצעירים, ביקשו למשוך את האחים קליגר ל“תנועה”, אבל הם היו מהססים ודוחים משנה לשנה: “נראה. אפשר לכשתתמעט העבודה. עכשיו באמת אין לנו פנאי”. אמרו עליהם על הצעירים, שנתפסו לסוציאליזם וזה קודם לציונותם. הם גם נוהגים “קלות” יתרה בדברים שבינו לבינה, ושני הדברים היו למורת רוחם של האחים קליגר, אף כי הם גופם לא דיברו עליהם רעות וגם לא רצו לשמוע דיבתם רעה מפי אחרים. פעם באו לאסיפה שלהם ושמעו אחד, בעל דעה, מתוכח וחורז לתוך הויכוח פסוק מעין זה: “הנה באים ומפרשים את הקונסטרוקציה של הקיבוץ הארצי, אשר בניגוד לארגון המפלגתי נותן מקום לגיבוש רעיוני מתמיד, כקונסטרוקציה של קיבוץ אשר יהא תמיד נתון בפרוצס של התגבשות ואף פעם לא במצב מגובש, אשר יהא תמיד מתגבש ואף פעם לא מגובש”. הרכין עצמו מנשה אל אוזן אחיו ולחש לו: “מדיבורים אלה מתחיל ראשי כואב.” ואפרים ענה לו מבויש: “באמת איני מבין כלום”. גמרו אומר שלא ילכו יותר לאסיפות.

אבל ענין ארץ־ישראל תפסם בלבותם בחזקה, ולא עבר עליהם יום, שלא דיברו ביניהם על גאולת הארץ ובנינה, וביותר היו כרוכים אחרי הצד הישובי: החקלאות והמלאכה שבארץ. ידיעות מעטות בענינים אלה קנו להם במתוך העתון הלבובי, שנתגלגלו לידיהם חוברות אחדות העוסקות בשאלות מעשיות של הישוב, למדו אותן בעל־פה ממש, והיו דורשים ומסבירים זה לזה את הכתוב בהן כתורה תמימה.

סוף־סוף גמרו ביניהם לעלות “ארצה”. הרי ברור שנכרתה כל תקוה מישראל פה בגלות פולין כמו בכל גלות אחרת. ההשליוֹת הראשונות שלאחר המלחמה, כי מרוח החירות יהנו גם היהודים, שקוֹרא להם מעתה שם חדש “מיעוט לאומי” – נתנדפו מהרה. כל מיעוט, חוץ ממיעוט ישראל. במקומן באה המלחמה הודאית, העקשנית והאכזרית, לדחוק את רגלי היהודי מכל מעמד במסחר ובתעשיה ומכל מלאכה שיש עמה מחיה. ביותר נגדרה כל דרך עתיד בפני דור הצעירים ליאשם ולהוציאם מן העולם.

“נעלה בעצמנו. אין לנו צורך בשום חבורות. הרי ב”הכשרה" אין אנו צריכים לעבוד. ידועה לנו, ברוך השם, כל עבודה בשדה ובגן. ורשיונות עלייה נשיג איך שהוא. עלינו רק ללמוד תחילה את הדיבור העברי, שלא נהא שם כאלמים". כך דיברו ביניהם יום אחד בשעת עבודה, והאחים קליגר כך טבעם: לתכוֹף מעשה לדיבור. עמדו ושכרו את המורה, בחור בן העיר הגדולה שנשתקע כאן ועסק בהוראת שעות ללשון העברית, ולקחו לקח מפיו במשך כל ימות החורף. הם התפלאו מאד שכל־כך מלים שמורות אצלם מן החומש ומן הסידור ואף ממשהו הגמרא שלמדו. יש רק ללמוד מעט דקדוק ומלים חדשות, העיקר, כמובן, לדבר בלי מכשולים בהברה הספרדית, היא ההברה הנהוגה בארץ. והם לא אמרו די בשנים או שלשת השיעורים בשבוע, אלא היו מרגילים לשונם לדבר עברית בכל שעה ובכל מקום שהיו מצויים שם (האב דעתו לא היתה נוחה מזה, שהם גוררים את לשון־הקודש גם ל“מבואות המטונפות”), כשהתחילו לקבל, בשותפות עם שני בחורים אחרים, עתון מארץ ישראל, וגם איזו חוברות שימושיות, אוֹרו עיניהם ולשונם הותרה בדיבור רהוט. ונדמה להם, שנקל לדבר עברית מיידיש, שלדעתם אינה אלא לשון של פחותים, עד שנעשו קנאים ללשון הלאומית והיו דורשים קיומה מכל הציונים שבעיר. אפרים, שהיה בר־סמכא יותר בענינים שבספר, היה מסלק ברצון ספקותיו של מנשה, שהיה מעריצו בחשאי על כך, אף־על־פי שבגלוי שמר על משפט בכורתו.

באביב נסעו ללבוב, ובידם אגרת מן האגודה הציונית שבעירם, בה עדוּת מקויֶמת בחותם, שהם בניו של אמיד ומסוגלים על הצד היותר טוב לעבודת האדמה, וגם אביהם נכון ליתן להם סכום כסף להתנחל בארץ, משום כך – “אלמנט רצוי ומועיל לישוב ארץ־ישראל” וכו'. שם, ב“לשכה”, רשמו מפיהם את כל הפרטים והבטיחום להודיעם תשובה בקרוב. וראה פלא: לא יצאו שלשה חדשים מיום שהגישו הבקשה, ונתקבל מכתב באחריות, שבו הם מתבשרים, כי מונחים בשבילם רשיונות לעלות ארצה. אכן, השנה היתה שנת רזון בעלייה והיו נותנים ברצון רשיונות לעולים רצויים.

כשנתקבל המכתב נושא הבשורה, חיבקו איש את אחיו בהתלהבות והתחילו רוקדים מחובקים. האחות שראתם בכך, הפטירה:

– מטורפים! נוסעים ל“הרי חושך” ושמחים.

– פתיה! עוד תתחנני אלינו, שנעלה אותך שמה. – ענו לה.

ובעצם חום הקיץ, אחרי שהכניסו תבואת אביהם הגורנה, נפרדו מבני הבית ומבתי השכנים הקרובים ויצאו ללבוב לשם בדיקה אחרונה, ומשם דרך קונסטנצה – לארץ הנכספה.

ב: עוֹלִים בָּאָנִיָּה לָאָרֶץ

באניה מקונסטנצה נסעו כמאה יהודים עולים, רובם מפולין, ובתוכם חבורה, כארבעים במספר, של חברי אותה ה“תנועה” ממקומות שונים בגליציה, שהגיע תורם לעלות, הם ודגליהם, הם ומנהיגיהם, כי מקבוצות שונות באו, בחורים ובחורות, אחדים מדברים עברית ורובם פולנית, מהם בהירי־שׂער וכחולי־עין כבני סלוים, לבושים פַֹּרְוִיוֹת קצרות ואפילו מרוקמות, כמנהג הפולנים יושבי ההרים, וקסקטים בראשיהם וגם ראשי כמה מן הבחורות. אבל היו מהם גם לבושים כבני טובים, כסטודנטים וכסטודנטיות, בתוכם גם שתים או שלש מפורכסות וצבועות שפתים, שהשתמשו בכל רגע בקופסת־הפוּך וב“עפרון” ובמראה הקטנה הקבועה בארנק. אלו “הלכו” אחרי בחוריהן, אף־על־פי שהיו בוחרות להישאר במולדת הנכרית, ניחא היה להן אילו “לא נשתגעו” הבחורים והיו גומרים, בעזרת הוריהן, את חוק לימודיהם ומשתדלים להסתדר איך שהוא במקצןע של בני־תרבות. אבל באין ברירה נלוו עליהם לדרך הרחוקה, בלבן תקוה מסותרת, שגם שם, בארץ החדשה, עוד יוכלו להיות ל“אנשים”.

מנשה ואפרים לבשו בגדים טובים, אך פשוטים, כבחורים יהודים בני העיירות. הם לא היו אדוקים כלל ולא היו מתפללים, בכל זאת לקחו עמהם את תיקי התפילין והסידור, כדבר שבלעדיו לא תתואר כל הויה בבית ובחוץ. באניה היו תמיד בכפיפה אחת, דואגים ומסייעים זה לזה, עד שהיו נראים כמחזרים איש אחרי אחיו, והיו בין הנוסעים, ובפרט הבחורות, שהתלוצצו על חשבון ה“זוּג”. אך הם ידעו להשיב הלצה תחת הלצה, לפעמים גם חריפה למדי, אך בלי מרירוּת, עד שהמתלוצצים נבוכו ולא ידעו מה לפניהם. ביחוד היו מנסים לפגוע בהם בשעת הארוחה, כשהיו יושבים יחד ומשמשים זה את זה ומזרזים איש את אחיו שלא ימעטו באכילה, שהרי שילמו מיטב כספם, וצריך להביא “כוחות” לארץ ישראל. “אכול, אפרים, אל תוֹתר!” – “אכול, מנשה, הדייסה מצוינת!”

הם הסתדרו באניה יפה. אף־על־פי שקנו כרטיסים בשביל ה“סיפון”, עשו עסק עם טבּח האניה, וזה פינה להם את תאו הפרטי שמתחת לגג, אמנם תא צר מאד עם משכב אחד גבוה על ארגז גדול ומפורזל, ואחד מן השנים אנוס היה לשכב על הרצפה וּלמלא את כולה. והאחד הזה היה מנשה, שטען כי בריאותו יפה משל אחיו (הוא פינק מעט את אחיו הצעיר, הרוחני יותר) והוא גם נמוך ממנו ורגליו מגיעות בדיוק עד הדלת. בלילות, כשהלבנה היתה מביטה באשנב העגול שבתא והמולת הגלים טעוּנת־המלח רעמה לתוכו, לא הופרעו האחים משנתם הטובה.

בדרך כלל היו פורשים מציבור הנוסעים, אך לעתים היו ניגשים עד חבורת הצעירים ויושבים מן הצד ונהנים הנאה מרובה מכל תנועותיהם ומעשיהם, חוץ מן הדיבור הפולני ומן החירות היתרה בחיבוקים ובגיפופים, שלא היו נהירים להם.

– אין דבר, בארץ ישכחו את השטותים ויהיו בחורים מצוינים. – אמר מנשה לאחיו.

– הם גם עכשיו בחורים טובים, – לימד עליהם אפרים סניגוריה – בריאים ורעננים ועליזים. ירבו כמותם בישראל. לכשאלה תיַחל הארץ.

הם טיילו על סיפון האניה והסתכלו מתוך סקרנות בכל דבר ורצו ללמוד ולדעת את הכל. פעם באו בדברים עם רב־החובל ודיברו עמו גרמנית משובשת קצת. הוא הסביר להם פנים והבטיחם להביאם לבית־המכונות, וכן עשה. הם היו מלאי התפעלות מכל מראה עיניהם: נקיון וברק ויפי תנועה כאלה לא ראו מעולם. גם בענין המזונות עשה מנשה נפלאות. אותו טבח שהשכיר להם את תאוֹ היה מעניק למנשה בחשאי גם מטעמי בית־הבישול, מן המאכלים המיועדים למחלקה הראשונה, ומנשה היה מביאם תחת שולי מעילו אל התא ושניהם אוכלים ונהנים וגם מוִֹתירים לסעד הלב.

– צריך להביא משהו גם ל“חברה” שעל הסיפון. – אמר אפרים. לאחר ששׂבע יפה.

– אבל הדבר יכול להתגלות. – העיר מנשה.

– אם כן, לא צריך. – חתך אפרים, עטף את הכלי עם המאכל בעתון, העמידו בין המזודה ולקיר, והניח את ה“פּלירינה” כדי להסתירו מעין רואים.

ובכל־זאת הביאו למחר אל הסיפון מן הנותר, נתנו לראש החבורה והיזהירוהו שלא יאכלו בפרהסיה, למען לא יבולע לטבח. ראש החבורה הבטיח, כמובן, אף־על־פי־כן אכלו את פירורי הפשטידא במצהלות בחורים ובחורות וקראו לחיי ה“זוּג” “האחים הבורגנים”. בחורה אחת יפת־קומה ורבת־חן הזמינה אותם, שיבואו לבקרם בארץ במחנה האהלים ושם יגמלו להם כפל כפלים. האחים קליגר צחקו ואמרו: “בודאי שנבוא, בכבוד גדול, אם רק נדע את מקום המחנה”.

– אין דבר, תמצאו: מחנה “פלוגת המישור” בשומרון או בעמק.

־ טוב, נשתדל למצוא את המקום ונבקרכם.

כשחזרו לתא, אמר מנשה לאפרים:

– זו הבחורה, שהזמינה אותנו ל“קיבוץ” היא בחורה נאה, לא?

– כן, סימפטית מאד. על פי דיבורה אינה גליצאית.

– בודאי מפולין. ניכר מדיבורה הפולני. כמדומה, שאין לה בחור.

– גם לי נראה כך. היא נוהגת בשוה עם כולם.

– פקחית ומלאת חיים.

– רצונך, אני אברר מהיכן היא.

ועוד באותו יום ידע אפרים, שהבחורה, מירה שמה, בת גרודנה היא, ואינה כלל חברה של ה“תנועה”, אלא שאחד החברים, קרובם מאיזה צד, הסכים לקחתי עמו כנשוּאה לו למראית עין. אביה מת לפני שנתים ודוד עשיר לה בתל־אביב. אפשר שתלך לעבוד עמהם ב“קיבוץ”. חשק גדול להיות בבית הדוד אין לה.

משהו ריתק את שניהם אל הבחורה הזאת. אם דבר היותה גם היא לא “משלהם”, אם עליזותה הנעימה, או הדוד העשיר שבתל־אביב. בעצמם לא ידעו מה גרם, אבל הם דיברו בה תכופות ובעונג, בכל פעם שנזדמנו יחד החליפו עמה איזה דבר חיבה או לצון. היא גם הזמינתם לבוא לשבת בחבורתם הגישה להם סוכריה או תפּוח.

מראה קושטא על צריחיה ושלל צבעיה, ריחות צלי־השפוד והמולת ההמונים שבחוצות, היתה בשבילם חויה גדולה. מעבר הדרדנלים מילאם חרדה של סקרנות. החתירה הכבדה בגלי ים התיכון לקראת החוף הנכסף גירתה והרגיעה כאחת. החנייה הקצרה בבירות היתה כעמידה מפעמת־לב בתוך פרוזדור גבוה רב־אור. כשבאו לחיפה עמד החלום בכל הדרו חי נגד עיניהם. הלב עמד רגע דום והפה נפער מעט. אחר ניעור חשק לקפוץ על היבשה ולרוץ אל ראש הכרמל לראות משם את מלוֹא הארץ. אבל לא כן אמרו פקידי הנמל, הם עצרום יומים בהסגר, ורק ביום השלישי הוציאום אחד אחד אחרי בדיקות וזריקות וחיטוי החפצים, שנראו כל־כך מיותרים ולא במקומם, כמעט מעליבים.

כשהגיעו לעיר ופרשו מן החבורה, נפרדו ממירה טמקיס (היא גילתה להם בינתים את שם משפחתה) מתוך לחיצת יד ולאחרים רק נפנפו בידיהם ובכובעיהם.

– אתם נוסעים לתל אביב? – עמדה מירה כנזכרת דבר ששכחה – אם לא תהא זו טרחה יתירה, תסורו נא אל דודי מר עוזר טמקיס. הרי לכם כתובתו. תמסרו להם דרישת־שלום, וגם – לא תכעסו עלי? – גם את החבילה הקטנה הזאת, שאמי שולחת בשבילם. הלא קלה היא. איני יודעת מה שם. אני נוסעת עם הקבוצה לעמק, ואיני יודעת מתי אבוא לתל אביב. הגידו את האמת: אינכם כועסים עלי? (היא דיברה אליהם תמיד בלשון אתם, גם בשעה שדיברה עם אחד מהם, הדבר היה טבעי בעיניה).

– חס וחלילה. אנו נכעס עליך? להיפך, נעים לנו מאד. איזו טרחה יש כאן? חבילה קלה כנוצה. בינתים נכיר את מר טמקיס, דרושים לנו מכירים בארץ. – אמר מנשה.

– אם כן, שלום, שלום! אני מודה לכם שוב על המטעמים באניה. אפשר שאשאר חדשים מספר בקיבוץ. תבואו לבקר אותנו! הרי הבטחתם…

– כן, נשתדל לבוא.

– שלום! שלום! אתם בחורים טובים. “חברה”! חכו לי!

והיא רצה אחרי החבורה, שעלתה בקול זמרה אל הדר הכרמל.

ג: מַחְלִיטִים לִלְמוֹד גַּנָּנוּת

כשבאו לתל־אביב היה להם הרגש כאילו נכנסו לעצם הטרקלין. הכול היה בעיניהם חידוש וצריך לימוד, אף־על־פי שהרבה ידעו עוד משם, ממה שקראו ושמעו. הזמן היה אחרי הפסקת עלייה גדולה ושלהי הקיץ עמדו בלהטם המכהה כל רוח. רבים בעיר התאוננו על ה“שפל” וה“משבר” – אך הם ראו בכול סימני גדולה וגאולה. איזה בתים! איזה רחובות! והעיקר, כמה גדולים ורחבים עוד שטחי החולות השוממים, כמה בתים עוד אפשר לבנות, לאלפים ולרבבות! מה שבא עיכוב בעלייה – אין דבר, לא ירחק הזמן ויעלו שוב רבבות והעיר תגדל ותגדל. כמה עיכובים כבר היו והתגברנו עליהם. הדיבור העברי, והשוטרים העברים עם סמל העיר, והילדים הנוהרים בצהרים מבתי הספר! בלי עין רעה! זה הדור הבא, אלה תקותנו. ומרחב הים החוגר את העיר והארץ לאורכה, עוד תהלכנה בו אניות עבריות! עוד נזכה ונראה!

בקיצור, הכול טוב ויפה ונעים, ולא נופל כחוט השערה ממה שתיארו להם שם, בגולה. להיפך, הם מצאו כאן כמה דברים שלא פיללו להם, והבין לא יוכלו את אלה רואי השחורות, שפיהם מלא טענות על הארץ ועל יושביה. אם יש לבוא בטענות על מישהו, הרי על אלה היושבים על אדמת נכר על סיר הבשר, המעלה כבר ריח רקבונו, ואינם רוצים לזוז, בשעה שהארץ משוַעת להם שימהרו לבוא ללחוננה. (“כי את לחֶננה כי בא מועד” – פיזם אפרים פסוק מן התפילה) עד מתי תחכו? עד שיאַבדו שארית הונם, או עד שיגרשום בחרפה ויהיו חסרי כול? ולמה נבהלו אלה שהפסידו מעט מהונם בארץ? שם מותר להפסיד הכול, וכאן אסור להפסיד מעט? שוטים, נבהלו ומכרו בתים ומגרשים בחצי מחיר ורצו שנית לתוך הלהבות. לוּ חיכו שנה או שנתים – ועלה רכושם כפל כפלים. בשוב העת הטובה לארץ – ימרטו שם שׂערם…

כך טענו האחים קליגר עוד בימים הראשונים לבואם באזני כל מי שנכנס עמהם בדברים. פנאי היה להם די והותר, והחדש גירה אותם לראות ולחשוב ולחוות דעה. היו גם אנשים שנענעו להם מתוך הסכמה ל“השקפתם האופּטימיסטית” ונצטרפו אליהם בהתמרמרות נגד המתלוננים המרפים את ידי העושים במלאכה. האחים קליגר אהבו את האנשים האלה אהבת נפש. אבל עבודה ומחיה בכל זאת לא מצאו. הנה הם יושבים כבר בתל־אביב זו כשלושה חדשים, וגם עברו בכמה ממושבות יהודה והשרון, גם בירושלים היו: הכול נפלא, הכל מרנין את הלב, יש חשק להתישב בכל מקום, כל מקום חנו גדול משל חברו, אבל התעסקות לא מצאו, לא משרה ולא עבודה.

אך לא אנשים כמוהם יתיאשו. הביתה הריצו מכתבים פעמַים בשבוע בתכלית הדיוק, מכתב אחד כתב מנשה ואחד אפרים (כשכתב האחד הוסיף עליו השני שורות אחדות) ובמכתבים רק שני ענינים: סניגוריה נלהבת על הארץ ושאלות מפורטות על הנשארים בבית. על עצמם כתבו, שהם בריאים ושלמים, ופרטו את המאכלים שאוכלים בארץ. מאכלי מלכים. משובחים מן הנאכלים באירופה. מאכלי הירקות נפלאים ממש, ערבים לחיך ומבריאים, כמה מבריאים. הנה כבר נוסף על משקלו של מנשה שני קילו ועל משקלו של אפרים קילו וחצי. כבר נראו פירות־ההדר בארץ. תפוחי־הזהב, אף שלא הגיעו עדיין לגמר בישולם, אפשר כבר לאכלם לתיאבון. והם נמכרים בחצי חנם. אפשר לחיות יפה על תפוחי־זהב בלבד. ויש פרי חדש, אשכולית שמו, מר מעט, אבל מבריא. אין צורך לשתות מים כלל. שתים שלש אשכוליות ביום ואתה רוה “עד כאן”. החום בקיץ אינו כבד כלל מנשוא. לחנם הפחידו אותם בחוּמה של ארץ־ישראל. נכון, חם קצת, אבל חום נעים וקל ומבריא. אומרים שנוא מכלה את המיקרובים. ועתה, משנכנס החורף, הרי כאן גן־עדן ממש. הארץ פורחת, החמה זורחת, הים כעצם השמים לתכלת. יפה מן האביב במקומותיהם. אומרים, כאן כמו ב“בריביירה”, מקום שנוסעים שמה הגבירים להריק את כיסיהם הגדושים. כהנה וכהנה כתבו הביתה, ונדמה להם, שעוד לא יצאו די חובתם בשבח הארץ.

כל זה יפה, אבל עם כל הזול ועם כל מידות החסכון שלהם, שהם דרים בחדר קטן לצד החצר, סמוך לשכונת התימנים, אוכלים על־פי־רוב בחדר, פעם מכין זה ופעם מכין זה, ומלבושיהם יש להם די מן הבית לפחות לשלוש שנים, – עם כל זה כבר אכלו שליש הכסף שהביאו עמהם, ועדיין לא השתכרו פרוטה אחת. אמנם ראו חלק מן הארץ והכירו תנאיה והשתלמו יפה בדיבור העברי, ואפילו כמה מלים ערביות כבר שגורות על לשונם, אבל מה תהא התכלית? הרי נטל עליהם לעשות מה גם לעצמם וגם לבנין הארץ. ואפשר צדקו אלה ההולכים אל הקיבוצים והקבוצות! אלה פטורים מכל דאגה, והעיקר – הם עובדים, אם בעבודת שדה ואם במשק ואם בכבישים, ועושים חובתם לארץ ולעצמם, כמו גם זו הבחורה הסימפּטית מירה טמקיס, שהלכה עם חבורת הצעירים והיא עכשיו באיזה מקום בעמק.

את דודה, את מר עוזר טמקיס, כבר ביקרו פעמַים. יהודי שפרקו נאה, בעל בית גדול וקצתו מלוה ברבית. אינו מתאונן על הארץ אלא מעט. אמנם ביתו הגדול שוה החצי ממה שהשקיע בו והכנסתו מועטת, אבל מקוה הוא כי בקרוב ישתפר המצב וההכנסה תגדל. בינתים קנה מגרשים אחדים לא ביוקר, ובודאי, אם ירצה השם, יראה ברכה בעמלו. איך אמרו חז"ל: “אין אונאה בקרקעות”. אין לו, ברוך השם, להתאונן על הארץ, חוץ מהתנהגותם של הצעירים בעניני יהדות, שהם קלי קלים ואינם רוצים לדעת שהם דרים בארץ הקדושה. אינם גרועים חלילה מן הצעירים שם, בורשה ובגרודנה, בזה הוא מודה, אבל הרי כאן צריך היה להיות אחרת… הודו להם יפה על החבילה, מתנת הגיסה שהביאו מחיפה. אשה משונה, סבורה שבארץ־ישראל אין מרקחת של פירות! אילו למדה גמרא היתה יודעת שיש כאן פירות גינוסר! מירה כתבה להם פעמים. הם הציעו לה שתבוא ותדוּר עמהם. ברוך השם, יש בבית כל טוב, – דיברה הדודה – וגם המשפחה אינה גדולה, בסך הכל שני ילדים, בת ובן, שיהיו בריאים. אבל היא, מירה, אינה רוצה בשום אופן. אם היא מרוצה שם? קשה לומר. מתוך המכתבים נראה, שחיים “כאלה” אינם לפי טעמה, אבל מי יודע? אפשר יש לה שם מישהו. אף שהיא מכחישה. מה שייך בחור? יש שם עשרות בחורים, אחד נחמד מחברו. ליצנית שכזו! כך הם בדור הזה. בתנו, ברוך השם, מתנהגת יפה, אבל – עלמה מודרנית, צבע ומַנִיקוּר לא יחסרו. כן, יושבת בית, בודאי יזַמן השם יתברך שידוך הגון. הבן? מחליף אוטומובילים. כבר הרביעי אצלו. מובן, מפסיד בכל אחד, אבל מה לעשות? טוב שאין עוד אוירונים בארץ, שאז היה מפסיד יותר. כך, כך, אנו צוחקים. אבוי לצחוקנו. פני הדור.

אחרי חג הסוכות היו עוד פעם בבית מר טמקיס, שפגשם ברחוב וביקש מהם מאד להיכנס. הכירו גם את הבנים, אבל נוכחו מיד, שאין אלה “בעלי דברים” שלהם. עולם אחר. מה להם ארץ־ישראל, מה להם פולין? עם הזקנים דוקא נוח להם. וכי מה? גם הם יהודים לא רעים ומסייעים לבנין הארץ על־פי דרכם. על־פי כל הדרכים יחד תִיבָנה הארץ. אין דרך אחת בחיים ואין דרך אחת בבנין. והנה ראינו, ברוסיה ביקשו ללכת רק בדרך אחת – ומה עלתה להם? האחים קליגר, עם כל האידיאליזמוס המפעם אותם, הם אנשים בעלי מבט מעשי ומבינים את החיים. ולואי היו מבינים המנהיגים של כל המפלגות בישראל! אבל אין דבר, אם אינם מבינים עכשיו, יבינו לאחר זמן. בעל־כרחם יבינו.

בוקר אחד קמו והלכו לחקל־תפוחים. היתכן, זה להם כמה חדשים בתל־אביב ועדיין לא ביקרו בבית־הלימוד הזה לחקלאות, הראשון בארץ, שיצאו לו מוניטין בכל העולם היהודי! הלכו ברגל לאורך פסי הרכבת ונהנו מאד מן הירק והפרחים שבשדות המוטלים בחמה של חורף.

– מה אתה אומר לארץ־ישראל שלנו? – אמר אפרים – בשעה שאצלנו בשדות שלג עד הברכים, פה הכל פורח כמו באביב.

– חידוּש חידשת, – אמר מנשה דרך אפוטרופסות – כך טבען של הארצות חמות. ארץ־ישראל – ארץ מבורכת. אם תתחברנה פה חריצותו של האדם האירופי עם פּוֹריוּתה של האדמה – תוכל הארץ לכלכל מיליונים.

– מי יתן! – קרא אפרים – כבר אנו רואים ראשיתה של התחברות זו. ובודאי נזכה לראות בארצנו לכל הפחות שלשה מיליוני יהודים, רובם עובדי אדמה.

האויר, לאחר גשם שירד במשך שלשה ימים, היה צלול מאד תחת התכלת העמוקה של השמים הקרירים מעט. שדרת האקליפטים התוחמת את שדות חקל־תפוחים הבהיקה בגזעים האדמומים־מכסיפים. בצלעותיה של סוללת הרכבת נראו כבר מקצת מ“בני היורה”: פרחים קטנים צהובים ולבנים. מנשה קטף ציצים אחדים והחזיקם בין אצבעותיו. גם אפרים עשה כמוהו.

כשהגיעו לשער המקום, עמדו והתבוננו יפה בכתובת שעל קורת השער, וכשנכנסו פנימה נהנו מאד משדרת הדקלים הארוכה והלכו בה מתוך הרגשה זו, המיוחדת לעולי הארץ" “שלנו זה”. התהלכו בין הבנינים בתוך החורשה, נחיריהם יונקות כל ריח ועיניהם סופגות על מראה. לא התביישו ושאלו לכל דבר. באו עד קברו של המנהל הראשון וקברם של שני הילדים האחים, שמתו תוך שבוע אחד. קבר הילדים, הגדור סורג של ברזל ונטוע שיחים, נגע עד לבם והקיפוהו מכל צד.

כשחזר לחצר ראו אדם אחד מנצח על כמה בחורים צעירים העוסקים במשתלה. נכנסו עמו בדברים, כשנודע להם שהוא מורה מנהל המשתלה, שאלוהו כמה שאלות בעסקי חקלאות. סיפרו לו, שגם הם, במקום מולדתם, היו עוסקים בעבודות שדה וגן ויש להם מעט ידיעה ונסיון באלו. שמע האיש דבריהם כלאחר אוזן ומתוך חיוך קל. אבל סיפר להם ברצון מה הם עושים כאן, וגם הראה להם כמה מיני שתילים, שמצבות־עץ קטנות עומדות עליהם ומסַמנות שמותיהם. זה היה חידוש בשבילם והתקשו בקריאת השמות הלטיניים, להנאתו של המורה. לפני שנפטרו ממנו הודו לו על טובו, ומנשה שאל, אם לא היו מקבלים אותם כאן בתור פועלים מתכשרים בעבודות משתלה וגן.

– פועלים? – אמר האיש – יש כמדומה די פועלים במקום. המשתלה היא בעיקר בידי התלמידים, הפועלים עושים רק בעבודות החקלאות הקשות.

– לא בשכר, – אמר מנשה – רק בתור מתלמדים.

– על כגון זה יש לדבר עם המנהל.

מובן, שיש לדבר תחילה עם המנהל, וכי הם סברו אחרת? אלא מה דעתו הוא? האם יתרצה להיות להם למדריך, לכשיסכים המנהל לקבלם?

– מה שייך מדריך? תוכלו לשמוע עם כל התלמידים. ואם אראה שאינכם מקלקלים – אניח לכם לעבוד קצת. מה, אינכם זקוקים לשכר עבודה?

– כך, זמן מה אנו יכולים לחיות בלי שכר.

וכשהתרחקו משם, באחד המשעולים, אמר אפרים תוהה כולו:

– דיברת ברצינות?

– כמובן. עלה על דעתי: אפשר נעסוק בגידול פרחים וירקות? תל־אביב כרך גדול וקונים לא יחסרו. נחכור לנו חלקת אדמה ונעסוק בגננות. יש כבר אחדים המתפרנסים מענף זה.

– הרי זה רעיון, חי נפשי! יודע אתה היכן יפה לעסוק בכגון זה? ליד “הר נפּוליון”. אפשר לחכור מידי גרמני משׂרונה חלקה בת דונמים אחדים ולטעת אותה. כמובן, לשם כך יש להשתלם תחילה במקצוע, ואין לך מקום יאה לכך מחקל־תפוחים. חי נפשי, צדקת.

– בתחילה נעבוד בעצמנו, כשתתרבה העבודה נקח לנו עזרה, פועל תימני או אשכנזי. הסכום שבידנו יספיק לעבודות ראשונות. אם יחסר לנו, נכתוב אל אבא וישלח לנו עוד חמישים לא"י. הרי הבטיח לשלוח.

– מי יודע, אולי נוכל להעלות גם אותם: את אבא ואמא ואת רוּזקה.

– מילא, רוז’קה לא תרצה לעלות ארצה. היא תתחתן שם.

– אתה יודע? אני רועד משמחה. נדמה לי, שמצאנו את יעודנו בארץ. נטע נינטע.

הם נשארו בחקל־תפוחים, ועוד באותו יום ביקרו אצל המנהל. הלה הקשיב לדבריהם בשימת לב יותר מן המורה. שמע וצחק ועיניו האירו. לסוף עמד משולחנו, נגש אליהם ופח בשתי ידיו על כתפי שניהם:

– בחורים כהלכה אתם! הרעיון מוצא חן בעיני. אני מסכים שתעבדו אצלי. אם עבודתכם תהא יפה, תקבלו גם שכר יומכם. תצטרכו להשכים לבוא בכל יום לעבודה. לצערי, איני יכול לתת לכם כאן מקום לינה, כי אין לי מקום. הכול תפוס למעלה מ“כוח הקליטה”.

המנהל היה מאושר בשל המבטא המוצלח שנפל לתוך פיו. גם האחים קליגר היו מאושרים. לחצו את ידו החמה של המנהל ודמעות נוצצו בעיניהם.

כשיצאו והחמה זרחה על הירק הרענן, היתה האחוזה יפה כל־כך בעיניהם, שנכונים היו לחבקה כולה.

– אני רואה כבר את ערוגותינו הערוכות יפה. – אמר מנשה.

– במקום תלול מעט, הנשקף על הנוף.

– כן, על אדמת חמרה קלה, כאדמת הפרדסים.

– ונקים לנו צריף צבוע ירוק.

– עם תריסים בהירים.

– ופרחים מטפסים עליו.

– יהיה טוב, אפרים.

ומנשה חיבק את כתפי אחיו וירדו יחד בשדרת הדקלים.

ד: מִגְרָשׁ שֶׁל חוֹל נַעֲשָׂה גִנָּה שֶׁל פּרָחִים

את מלאכתם בחקל־תפוחים עשו באמונה ובשלימות. הם הצטיינו לא רק בחריצות כפּים, אלא גם בתפיסה נאה, המורה העניק להם תורה נוספת על זו שהעניק לתלמידיו. והם לא מאסו גם בתורתם של ותיקי התלמידים מן הקורס השני והשלישי. כל דבר שראוהו מועיל רשמו בשקידה ובדיוק במחברת שהביאו עמהם. בענין הרשימות היתה ידו של אפרים על העליונה. המורה המציא להם גם רשימות מוכנות, אפרים העתיקן בבית בכתב־ידו הנאה. כמו בלימוד העברית בעירם, כן גם כאן התפלאו, שכל־כך תורות מצויות בידיהם מעבודתם הפשוטה בבית אביהם, אלא שלא ידעו לכנות את הדברים בשמות.

את שכר יומם התחילו לקבל רק כעבור שבועות אחדים, כי מתחילה לא שמו האנשים אליהם לב, והמנהל שכחם. וגם אחר־כך לא היו משלמים להם, אלמלא פנה מנשה אל המנהל והזכירו הבטחתו. “אין דבר”, אמר לאפרים, “אין להתבייש. כיון שהבטיח – עליו לשלם. הרי עבודתנו אנו עושים באמונה, לא כן?”. המנהל זכר בקושי הבטחתו. גמגם מה, אבל כשראה מבטו השוקט של מנשה, אמר לו:

– טוב. אתן פקודה לגזבר.

ביום התשלומים קיבלו את שכרם הקטן לשבוע האחרון, וכן בשבועות הבאים. “יהא בידנו יותר להשקיע בגן”. אמר מנשה, ואפרים הסכים בלב שלם.

ומקץ שלושת חדשים, הימים ימי ראשית האביב, נפרדו מחקל־תפוחים, מן החוה ומן האנשים, ועוד באותו יום “עלו על הקרקע”, לא על החלקה ליד “הר נפוליון”, אלא על מגרש של חול פנוי, שחכרו ברחוב קטן שבתל־אביב. הביאו חמרה וזבל והקימו צריף של קרשים מחולק לשנים, מדור לכלים ולצרכי גן סגור בדלת, ומדור פתוח מקוֹרה, כעין סככה, להעמיד שם עציצים ופרחים מוכנים למכירה. קבעו ברזי מים אחדים ועשו גדר גבוהה של תיל דוקרני, שהילדים לא יוכלו לעברה, ושער של ברזל עם מנעול.

– בחלקה קטנה זו לא נוכל, כמובן, לגדל ירקות. רק שתילים של ירקות. נסתפק בעיקר בפרחים.

– את גידול הירקות נדחה כשנעלה על החלקה הגדולה. – אמר אפרים.

והתחילו בעבודה. יישרו את חול המגרש, ליקטו והוציאו את כל שברי הפחים והגרוטאות שהתגוללו בו לרוב, ערמום לערימה בחוץ ליד השער, כדי שמובילי האשפה יקחום בעברם, אחר פיזרו את החמרה, השקוה מים רבים והפכוה פעמים ושלש עם החול. אחר פיזרו את הזבל הטוב, הישן והמתפורר, שהביאו מנוה שאנן, והשקו שוב, ולאחר ימים מספר הפכו שוב את הקרק עם הזבל. תקעו יתדות ומתחו חבלים וערכו ערוגות ישרות וקצובות, כל ערוגה מיועדת למין או לזן אחר. התקינו כמה מַלבנות של עץ סמוך לצריף, מילאום עפר רך ומפורר ביותר עם זבל, בשביל זרעי משתלה. על אחדות מהן פרשו רשתות צפופות מפני הצפּרים, ועל אחדות כפו חלונות של זכוכית מפני הצינה בלילות. מן השער ועד הצריף כבשו שביל צר לעוברים וזרעוהו חצץ של קוּרקר וכבשוהו יפה במכבש, ומשני צדיו העמידו חצאי פחים עם שתילים שקנו בחקל־תפוחים.

מנשה נסע לרמלה, ולמחר הביא להם ערבי זקן כמה חמורים טעונים עציצים מכל הגודלים. מיד מילאו חלק מהם עפר טוב ודשן, שיהיו מוכנים לשתילה, והשאר הניחו מסודרים יפה ליד כותל הצריף. הביא גם פרחים ושתילים משרונה וממעין־גנים, שהרי צריך להתחיל במכירה ואין להמתין עד שיהא להם הכול משלהם. ולא עברו ימים מועטים והרחבה שלפני הצריף היתה כעין חורשה קטנה, ירוקה, רעננה ופורחת בכל הצבעים, והערוגות מחולקות ומתולמות יפה, ומלבנות המשתלה זרועים נבטים דקים וצפופים. תאוה לעינים!

שמש אביב חיממה יפה והכל בחלקה נראה כמתעתד לצמיחה של שפע. ילדי בתי־הספר והגנים שעברו עם ילקוטיהם עמדוּ שעה ארוכה והסתכלו בעד הגדר Sלעולם צמחים זה המתהוה כאן בין הבתים חשופי הירק. השלט הקטן מעל לשער והחורשה הצפופה ליד הצריף משכו את עיני העוברים, והתחילו לבוא קונים לקנות פּרחים ועציצים ולהזמין שתילים בשביל גינותיהם. האחים קליגר הכריזו בכתובת מיוחדת שתלו בצד השער (על קרטון באותיות מרובעות, כתב ידו הנאה של אפרים), שהם מקבלים על עצמם גם נטיעת גינות והטיפול בהן. לשם כך באו בדברים עם פועל ותיק אחד, מנוסה בגננות, שהרבה לנדוד בארץ ונשתקע לאחרונה בתל־אביב, שיהא עושה במלאכה הזאת בשם הפירמה “האחים קליגר”.

עד מהרה נעשו מוּמחים למקצועם. באו בקשרים עם פירמות של זרעים ושתילים בהולנד ובאיטליה ובדרום צרפת, והיו מקבלים משם מינים שונים של זרעים ושל פקעות, וגם שתילים יקרי מציאות, והיו מוכרים ללקוחות שנעשו קבועים. במשעולי החלקה, שכעבור שבועות מספר נהפכה לגן משגשג, היו מוטלות כרכשות של גומי, והיו עומדים כמה מַזלפים כבדים עשויים פּח־אבץ עבה, עגולי בית־אחיזה, ובשעה שהאח האחד עומד בצריף ומשמש את הלקוחות, מהלך האחר בין הערוגות, מעדר ומשקה, מנכש ומדלל, מישר ומקשר.

ואחר זמן מה נראה שם גם נער תימני, כבן שתים עשרה, מסייע בעבודה, מאחר שרבתה ונסתעפה וידי האחים לא יכלו לעשות כולה. נער זה, סאלים שמו, היה משמש גם משלוח העציצים והזֵרים, לפי הכתובות שהניחו הקונים

– נא, העסק שלנו מתחיל לפרוח. – אמר מנשה בערב בחדרם, כשסיימו את חשבון השבוע.

– וגם יעשה, אם ירצה השם, פרי. טוב לעבוד בארץ ישראל, מה? – אמר אפרים ופניו מביעים אושר מוּעם מעט על ידי חשש של עין רעה. עם כל היותו חפשי בדעות, עוד היו בלבו חששות תפלים, שהביא עמו מן הבית.

המכתבים שהיו כותבים עכשיו הביתה היו מלאים שמחת עבודה ויצירה. צילמו את הגן עם הצריף והכתובת שעל גבי השער וצירפו את התמונה. בכל מכתב הניחו גם ציץ או עלה של פרח בשביל האחות, מפרחי הארץ, מאלה שאינם מצויים שם. תדע, שלא אכרים גסים הם אחיה בארץ,, אלא מגדלי צמחים אצילים, כמנהג “פריצים”.

הם למדו את משַב הרוחות ואת טבע החורב ביום והטל בלילה, לא רק אין להגן על הצמחים מפניהם, אלא גם איך לנצלם לטובת הצמיחה. ולימי החמסין היו להם מאות חרסים גדולם וקטנים, שהיו כופים אותם על השתילים הרכים, או השתמשו לשם כך בעלים גדולים, כמראה אשר ראו בשדות הירקות של הערביים. לטיוּבם של מקומות כחושים ולעזרתם של צמחים מדולדלים היו להם מוכנים תלים של עפר זבל ושחק של כבול שמורים בצל מפני היובש. כנגד המשחיתים היו בידיהם, שמוּרים בצריף הסגור, מיני תמיסות ואבקות, לפי הוראותיו של המורה המדריך בחקל־תפּוחים וגם ממה שלמדו מתוך ספרים וחוברות, שקיבלו מאת הפירמות בחוץ־לארץ, בקונטרסים שונים ומתוך הירחון “השדה”, שחתמו עליו וקראו בו בשקידה מרובה.

דירתם היתה, כאמור, ברחוב צדדי קטן, בבית ישן סמוך לשכונת התימנים, חדר קטן פונה אל חצר לא נקיה ביותר, שעלה להם בזזול; ובעלת־הבית, אלמנה רבת־ילדים, כיבסה להם את הלבנים וניקתה פעם בשבוע את החדר. לפני צאתם בהשכמה לפועלם הכינו לעצמם בחדר את פת השחרית ולקחו עמהם אוכל אל הצריף ואכלו בין עבודה לעבודה, ויש שעמדו בפני לקוח כשהם לועסים ומדברים, מניחים על העפר שבקדרת פרחים ומקטמים את גבעולי הורדים או הקרנפולים לעשות צרור, וחוזרים ולוקחים את הפּת בחמאה או בריבה מן העפר ואוכלים בתיאבון גדול. כל מה שהיו טרודים יותר והעסק הסתעף יותר – נוספו טעם ותבלין לפת הפשוטה, ולחייהם היו מעלות אודם ושזפון ומעיניהם נשקפת מחשבה תכליתית אחת.

בצהרים היו לפרקים מתחלפים וחוטפים ארוחה בבית־אוכל סמוך, תימני, שמאכליו מפולפלים ובזול הזול. צריך היה לחסוך כדי לסלק את חובות ההשקעה ולהוסיף השקעה, למלא את המגרש מזן א/ זן עוד עציצים ועוד שתילים ועוד תיקי זרעים. קיבלו והעמידו אצלם גם שתילים בני שנתים ושלש, שביאו להם למכירה מקבוצות וממושבות קרובות, והיו מסלקים לבעלים בדיוק ובאמונה, אחרי שניכו לעצמם ריוח קטן וקבוע.

ועם גמר עונת הקיץ, לפני ראש השנה, עשו חשבון כולל ומצאו שכבר הכפילו רכושם שהביאו עמהם מן הבית, ולא היו צריכים לבקש מאביהם שישלח להם.

ועל זה שמחו ביותר: אל ידמו שם בעירם, שבארץ־ישראל אין לעשות עסקים. אפשר ואפשר לעשות כאן עסקים יפים, אלא שיש לנהוג בחריצות ובזהירות וללכת מן הקל אל הכבד ולא להלך בגדולות. הארץ ארץ ברכה ונענית לעובדיה באמת, אשר תמיד עיני ד' בה מראשית השנה ועד אחרית השנה, כמו שכתוב בתורה, שזכרו עם הניגון מן הקריאה בבית־הכנסת. הרי גם בחורף היא מגדלת ירקות ופרחים ופירות. יש רק לדעת את טבעה, והנותן לה, היא מחזירה לו שערים רבים. ראו את חלקת החול הצחיחה, שגם לא נקיה היתה, מתוך שזרקו שמה על מיני אשפה וגרוטאות – ועתה כשעירבבו יפה את החול עם מעט חמרה וזבל ונותנים לה מים, מים בלי סוף, הרי זה אוצר כל צמיחה. חבל שכל־כך הרבה חלקות מוטלות כאן בוּר והאנשים בונים קומות על גבי קומות בלי סימן ירק מסביב!

– יודע אתה, מנשה? ימים רבים לא נוכל להסתפק במגרש פעוט זה. יש לחשוב על חלקה גדולה בת דונמים, בקרבת מקום. – אמר אפרים עם גמר החשבון.

– ליד “הר נפוליון”, – ענה מנשה – לאביב נחכור את החלקה, שראינו בשבת, בשעת הטיול.

בשבת היו משכימים, לפני הולכי בתי־הכנסיות, ומשקים מה שצריך השקאה ומצילים על מה שצריך צל ונועלים את השער במפתח ויוצאים בחשאי, כדי שלא ימצאום שומרי דת עובדים בשבת וינזפו בהם. אחר־כך היו שותים חמין עם עוגה, שהכניסה להם האלמנה, לובשים בגדיהם הטובים ויוצאים לטיול ארוך בסביבה. כשחזרו בצהרים אכלו ארוחה במסעדה טובה יותר, לכבוד שבת ולהשלמת ההנאה. מן הטיול היו מביאים יחד עם ריח השדה גם כמה ידיעות חדשות ולפעמים גם צמח־בר קטן, שעקרוהו עם השורש וצררוהו עם קומץ עפר מלוחלח במטפחת, כדי לשתלו ולעשות בו נסיונות של תרבות. אחר הצהרים יצאו עם המטיילים אל הים, והיו הולכים בנחת לבושים בשוה ופניהם מבהיקות. לעתים פוגשים מכיר מתלמידי חקל־תפוחים או מן הלקוחות יחד, מסיחים בקימוץ דברים ובשיקול הדעת, ולבם מצפה כבר לערב, שיוכלו לגשת אל הגן ולראות, אולי יש מה לעשות ולהיטיב.

וכך עבר עליהם גם הסתיו ורובו של החורף. קיבלו כמה גינות ליד בתים חדשים, והיו להם שתילים בשפע, וקנו שתי מגזזות לגזיזת המדשאות בגינות בעצמם, או על־ידי הפועל העובד מידם. הזמן עבר מהר ובלא שעמום. בימות הגשמים והרעמים הכבדים והקור הרטוב היו חוסים בצל הסככה של הצריף ומדברים על עירם ובית אביהם והנשארים שם בחיבה ובעדינות ובגעגועים, מתוך כך מגיעים אל התכניות לעתיד ואל החלקה הגדולה שתהיה בידם בקרוב, אולי גם יקימו לעצמם צריף לדירה, צריף נאה, מצובע מבחוץ ומטויח מבפנים כמו בית־אבנים.

– ואולי גם בית־אבנים ממש? – העז אפרים לחלום, ושיניו נקשו מעט מהנאה למפרע.

– אולי. אחר־כך. לאט לאט. לא נהלך בגדולות. – ענה מנשה.

על נערות ועל נישואים לא דיברו. רק פעמים או שלוש הזכירו את הבחורה שהכירו באניה, את מירה טמקיס.

– באמת אין אנו נוהגים יפה. צריכים היינו לסור לביתו של מר טמקיס. כבר כמה חדשים לא היינו שם. – אמר אפרים.

– נכון מאד. איננו יודעים כלל היכן היא עכשיו מירה זו. צריך להיכנס באחת השבתות.

אבל עברה שבת אחר שבת והם לא נכנסו. כאילו מתיראים היו, פן יוהגוּ ממסילתם הטובה.

ה: הַפְתָּעָה נְעִימָה וּמַחֲשָׁבָה בְּצִדָּהּ

בוקר אחד, כשבוע לפני הפורים, ובעיר כבר הורגשה התכונה לקראת ה“קרנבל” (השם “עדלידע” טרם נודע בארץ), הלך מנשה לחקל־תפוחים לבחור כמה שתילי עצים, שהזמינו אצלם בשביל גינה אחת ולא היו מצויים במשתלתם, ואפרים עמד תחת הסככה והסביר לאחד הלקוחות איך לטפּל בצמחי שרך ואיך לרבותם על ידי פילוג – והנה ראה בחורה בשמלה קצרה, יחפת רגלים נתונות בסנדלים – היה יום אביב חם כקיץ – לבושה חולצה מבהיקה מלובן, עולה בשביל אל הצריף.

“מירה!” חלף במוחו, וידיו שהחזיקו שרך מפולג כמו קפאו, ועיניו נפנו מן הדובר בו ולא ראוהו עוד.

מירה קרבה ואמרה שלום בקול מתרונן וגם הושיטה לו ידה. הוא הניח את הצמח על האצטבא ולחץ ידה בחזקה ובשמחה גלויה:

– שלום, מרת טמקיס, יפה שבאת לבקרנו. חבל שאחי אינו כאן. הוא יחזור בעוד שע קלה. מה שלומך? לא ראינוך מאז נפרדנו בחיפה. אה, כמה זמן כבר עבר!

– ואני הספקתי כבר להיות בשלשה קיבוצים, בשנים של “השומר הצעיר” ובאחד של ותיקים. ההייתי גם פעם אצל הדוד, אבל לא יצא שאזדמן עמכם. מה שלומכם? נעשיתם גננים? חיים בתוך פרחים. יפה כאן אצלכם.

– כן, לא מצאנו דבר אחר. איזה הבדל? תשהי זמן רב בתל־אביב?

– ימים אחדים. בכל אופן עד אחרי פורים. רצוני לראות ב“קרנבל”.

– סליחה, אדוני, – פנה אפרים אל הלקוח, שעמד בסבלנות מרובה – ובכן, כמו שאמרתי לו. בודאי יזכור. אחרי הצהרים אשלח לו את השתילים. אין דבר, ישלם לשליח לפי החשבון.

הלקוח הלך, ומירה שנשארה מלקה שרביט של הדס והיתה כוססת אותו בין שיניה.

– פניך טובים, – אמר אפרים – רק מעט רזית וחָוַרת. בודאי מרוב עבודה. עובדים קשה בקיבוצים, מה?

– הנה. – והראתה את שתי ידיה, שהיו בהן סימנים קלים של יבלות – אבל לא נורא. אפשר להסתדר.

– כלומר?

– מסתדרים – ועובדים פחות. הייתי מעט חולה.

– מ־ה? אולי קדחת? הנה כיסא. שבי נא. עוד מעט יחזור מנשה, אחי.

– תודה, לא צריך. לא קדחתי. כך, דבר לא חשוב.

– ויש בדעתך לחזור לקיבוץ?

– זאת לא ידעתי. אראה. אצלכם גן לתפארת. משתלה יפה מאד, יפה מזו שבקיבוץ.

– נו, אל תתלוצצי. משתלה קטנה כל כך… יתכן שבעוד איזה חדשים נעבור לחלקה גדולה, בת דונמים אחדים, ואדמה טובה.

– ואז תצטרכו לעזרה? הרי לא תספיקו בעצמכם.

– נראה. אולי תאבי לאכול תפוח־זהב? תפוח מצוין. תני, אני אקלוף לך. חבל שאין לנו פה צלחת.

היא ישבה והוא הושיט לה את פלחי התפוח ערוכים יפה על הקליפה, והיא לקחה פלחים מספר, נתנה אותם בכף אחת ובשנית לקחה ושמה בפיה.

והנה בא מנשה רוכב על אופנַים יושב בתוך פחי שתילים מגודלים מימינו ומשמאלו ולפניו. ירד ופרק את השתילים והעמידם בזריזות ליד השער.

אפרים הביט שמה בפנים שמחות, גחן ולחש למירה:

– נשתוק עד שיבוא. תהא לו הפתעה!

מנשה, כובעו שמוט לו על מצחו המזיע מן הרכיבה, עלה בשביל. כשראה את העלמה טמקיס, נעצר נתרגש רגע, אך מיד שלט בעצמו, מחה ידיו במכנסי־העבודה והעלה על פניו חיוך של הנאה.

– הכירך. – לחש אפרים.

אותו רגע הסיר מנשה כובעו מעל זערו הפרוע המיוזע והלך ישר אל היושבת על הכיסא.

– שלום, מרת טמקיס. סוף־סוף באת אלינו. מה שלומך? אחי בודאי כבר סיפר לך איך נעשינו גננים בישראל. זאת “אחוזתנו”, אמנם רק חכוּרה, ובכל זמן יכול בעל המגרש לבוא לסלקנו כדי להקים בית. – אפרים, השקו כבר את הפלוֹכס? אולי תלך ותכניס את השתילים? אתה כבר דיברת עם מרת טמקיס. נתחלף מעט.

– ברצון. – אמר אפרים והלך להכניס את הפּחים הכבדים. גם את האופנים הכניס מבית לשער והלך לסייר ערוגות אחדות. ניכר היה שהוא אחוז שמחה גם על שיחתה של מירה עם מנשה. העלמה מצאה חן בעיניו עד מאד ואינו בוש להודות לעצמו, שהיה נכסף כל הזמן לראותה וגם הצטער שלא נזדמנה לו אף פנם אחת. אבל לא פחות מזה ידע, שגם אחיו הגדול הגה לה חיבה והיה משתוקק להיפגש עמה. הם ידעו איש את רגשות אחיו בלא רוב דברים. ועתה שמח על מבוקשו של אחיו שנתמלא כמו על שלו. הוא גחן על ערוגה אחת ונגע באצבעות זהירות בשתילי הפרחים הרכים, יישר אחדים מהם ותחח באצבעו מסביב לשרשיהם את האדמה כשהוא מפזם לנפשו. “היא טובה בעיני מנשה…” הרהר לעמו כמעט בקול, “ואין פלא: בחורת חמד. כנראה, בת טובים. אם תתרצה והוא יסכים להתחתן – תהא זו בת־זוג נאה לו”. למחשבה זו עלה כאב קל, קל מאד, בלבו של אפרים, הרהור אנוכיי עברוֹ רגע, אבל הוא מיהר לטרדו כהרהור של עבירה. "הרי הוא הבכור, ולו מגיע תחילה… " הוכיח את עצמו, ולהגיון זה נרגע לגמרי ושוב קרנו פניו מהנאה. נשא את עיניו וראה שניהם תפוסים בשיחה והם צוחקים מרוצים – ובירכם בלבו.

– אפרים! – נשמע קול אחיו – בוא הנה. תשמע. כדאי שתשמע!

אפרים הלך שמה בצעד קל ופניו מוכנים מראש לשמוע את הדבר המהַנה. עמד בראש מוטה מעט הצידה כמַטה אוזן.

מירה סירבה לספר שנית מה שסיפרה לו, למנשה, ומנשה אנוס היה לספר בעצמו בשם מירה, כי שם, בקיבוץ, קורא כל אחד לילדים “הילד שנו”. חה־חה, אתה מבין?

אפרים חייך, אבל ניכר היה שהסיפור לא עשה עליו רושם.

אמרה מירה:

– באמת איני רואה בזה שום צד של גיחוך.

– חלילה, – תיקן מנשה – אין אנו מבקרים כלל את הקיבוצים. אבל זה בכל־זאת מגוחך. מה דעתך, אפרים?

– לקיבוץ מנהגי הקיבוץ. ומה שבדור הקודם היה מגוחך, אצלם פשוט בתכלית. אין לקטרג!

– וכי קטרגתי? רק צחקתי מעט. אסור לצחוק? – הערב אנו הולכים שלשתנו ל“אופיר”. איזה סרט השבוע?

– “הקונגרס רוקד”. אומרים סרט כדאי לראותו. – ענה אפרים – רצונכם, יכול אני לקנות לפנות ערב כרטיסים. לא נצטרך לעמוד אחר־כך בתור.

– באמת תלך ותקנה, – אמר מנשה – ןאני אלך לקחת את מרת טמקיס מבית הדוד.

הדבר הוסכם. אחר הוליכו את האורחת בין הערוגות (את הצריף והסככה מסרו בידי הנער התימני. השעה היתה לפני הצהרים ואין לקוחות) והראו לה כל מיני צמחים. אחדים הכירה וידעה שמותיהם שלמדה בקיבוץ ואחרים כינו הם בשמותם והראו לה את מצבות־העץ הקטנות עם השמות המדעיים, שהעמידו לפי דוגמת חקל־תפוחים. קטפו מן היפים שבפרחים ועשו לה צרור קטן, ערוך בטעם, מנשה קטף ואפרים הוסיף, מנשה צירף ואפרים קשר. היא הודתה על הצרור הנאה ופרפה אותו בסיכה אל חולצתה.

הם נהנו שהפרחים הולמים אותה. הרזון והחוָרון, שאפרים גילה בה קודם, כמו נעלמו ופניה נראו רעננים ובעיניה ברק טוב ונעים.

כשהגיעה שעת הצהרים הזמינוה לאכול עמהם במסעדה (בזו שהם אוכלים שם בשבתות ובמועדים), אבל היא דחתה ליום אחר, כי היום הבטיחה לאכול אצל הדודה, וזו מקפידה ועלולה להיעלב.

– טוב, יהא ביום אחר, – אמר מנשה – ואיפה תבלי עד הערב?

– יש לי פה חברה מן הקיבוץ, שוכבת בבית־החולים. רצוני לבקרה.

היא נפרדה מהם ברוב לבביות.

האחים היו נרגשים מן הביקור. כמעט הסיחוּ דעתם מן המשתלה ושאר עסקיהם. הביטו זה אל זה מתוך חיבה ורוך, משל לשני ידידי־נפש, שנודע להם סוד מרנין שאינו גלוי לשום אדם אחר.

– יודע אתה מה, מנשה? נאכל היום ב“ברכת־המזון”. הרי בעצם מעין חג לנו היום.

– לא, לא, לא! – ענה מנשה בחיפוז הדיבור – מה, ילדים אנו? נלך שמה עם מירה. אתה מתפעל יותר מדי. יש לשמור על שיווי־משקל. לך אתה לאכול אצל התימני, ואני אעביר את הגרַוִיליות מן העציצים הקטנים. הקדרות כבר מתבקעות. אם אין בקופה שלושה גרושים, תאמר לו, שאני אשלם בעד שנינו יחד. אתה, סאלים, תישאר פה ותשגיח יפה. אם יבוא מישהו – תקרא לי.

אפרים הלך לאכול ארוחת הצהרים, ומנשה ירד לירכתי המגרש להעביר את הגרויליות.

סאלים נשאר תחת הסככה. הוא הרגיש שאיזה דבר נפל בחיי האחים אדוניו. ישב בין שיחי דפנים, קלט את פניו הזעירים בכפּיו השחומות והביט אל השער ואל העוברים והשבים ברחוב, וחייך לנפשו.

ו: הַמַּחֲשָׁבָה קוֹרֶמֶת עוֹר וּבָשָׂר

לאחר ה“הצגה”, שהיתה בעיני כולם “יוצאת מן הכלל”, ליוו את מירה לבית הדוד ונפרדו ממנה ברגש רב. וכשהלכו בשנים בדרך אל חדרם, אמר מנשה כמדבר לנפשו:

– מי יודע מה עבר עליה שם בקיבוצים?

– מה שעבר עבר – אבל היא בחורה נחמדה. – ענה אפרים – חכמה ויפה, ויש לשער שגם למדה את העבודה. ראיתי יבלות בידיה.

– כלומר, עבודת חקלאןת, אתה סבור? לא ניכר בה כלל.

בו היה ניכר, שהוא שקוע בהרהורים. השעה היתה אחרי חצי הלילה והסימטא שנכנסו בה היתה אפלה ללא פנס. מתוך גדרות הבתים היו נוטות אל הרחוב קזוּארינות עבותות מאַושות על ראשיהם; בתי תימנים דלים עם צריפי־פחים רבצו במורד כעדר בעלי־חיים נרדמים; משברי הים רעמו כבדות, כאילו הם הורסים שם לעלות על החוף. הם עברו על חורבה של בית חרושת ל“בלוֹקים”, ובין ערימות ה“בלוקים” הנפוצות התרוצצו חתולים ויללו כמטורפים.

אפרים לחץ בכפו את המפתח שבכיס מכנסיו וחשב: אילו רצתה הנערה להינשא לו, למנשה, היתה בזה משום השלמה נאה לחיי שניהם. מנשה יהיה בעל אידיאלי, וגם היא, שראתה עמל בקיבוצים, ולבה אינה הולך, כנראה, אחרי החיים ההם, תדע להסתגל אליהם, ואולי גם תעבוד עמהם במשתלה ונוסף להם כוח, שיקל עליהם לגשים את תכניתם הגדולה.

לבו לא גילה לראשו, שגם הוא חמד לחזות בנועם פניה של מירה, שתהיה עמהם בביתם, כי לא יכול לתאר לעצמו אחרת, אלא ששלשתם ידורו יחד, ואפילו אם יוָלדו להם ילדים, הוא, אפרים, יהיה עמהם. אם מנשה יהיה בעל משפחה, ומירה תהיה אשתו, הרי לו, לאפרים, כמעט די בזה. לפחות, למשך שנים אחדות די לו. לגביו אין הדבר דוחק כלל, הוא יוכל להמתין. אפשר, ברוב הימים, כשיתבססו יפה, ויהא בידם רכוש הגון כדאי יהא לחלקו – אפשר שאז יחשוב גם על עצמו, או כמו שאומרים, יעשה לביתו. לפי שעה די לו, שיראה באשרו של אחיו, וגם יוכל לשרת את גיסתו מירה…

פתאום השמיע אפרים קול צחוק חרישי.

– מה אתה צוחק? – שאלוֹ מנשה ותפס בזרועו.

– חשבתי מחשבה של שטות.

– אמור, מה חשבת?

– שטות ותו לא.

– אמור, אמור. רוצה אני לשמוע לאיזו מחשבות של שטות אתה מסוגל.

– חשבתי, ש… מירה נישאה לך ויש לכם ילדים, ואני גר עמכם – וטוב לכולנו.

– וזוהי שטות בעיניך? אני חושב על כך בכובד־ראש.

– היא מוצאת חן בעיניך?

– מדוע לא? אילו התרצתה – הייתי נושאה.

– אפשר לשאול את פיה. עם נערות של זמננו אפשר לדבר גלויות. בפרט עם בחורה שהיתה בקיבוץ.

– נחכה עוד. נראה אם היא נשארת כאן. אולי יש לה איזה בחור. בכלל אין אנו יודעים מה מחשבותיה. נראה לי רק זאת: שהיא מאסה בחיים ההם ורוצה לחיות כשאר בני־אדם.

– לי ברור הדבר. יש לי טביעת־עין.

אחרי שהלכו רגעים אחדים מתוך שתיקה, אמר מנשה:

– ואולי היא טובה בעיניך ואתה רוצה בה?

– לך, אל תדבר הבלים. מה פתאום אני? כלום עלה על דעתך, שאני אשא אשה לפניך? לך, לא יעלה ולא יבוא.

– ואם הנערה בכל־זאת, מוצאת חן בעיניך?

– כן, היא מוצאת חן בעיני – בשבילך.

– כלומר, אתה לא היית רוצה בה?

למה לך לשאול שאלות? אם מירה תיאוֹת להינשא לך – אהיה מרוצה מאד.

– ואם תבחר בך? אתה צעיר ומשכיל ממני, וגם יפה ממני – אפשר שהיא תהא נוטה אליך יותר… כבר קרו מקרים כאלה.

– גם אז נסדר את הדבר. נמצא דרך. עלי אל תחשוב כלל. אתה ה“מועמד” הראשון – וחסל. אם יהא צורך בעזרתי – אעזור בכול.

מנשה לא אמר עוד כלום. מעתה נוח היה לו לשתוק.

הם הגיעו עד בית דירתם. הבית היה קטן ועזוב, טיחו מקולף ואין גדר לפניו, והיה שרוי כולו באפלולית דוממת. תריסיו היו תלויים עקומים ולא סגורים היטב. שיח הקיקיון שעלה מאליו בחול עמד במעבר אל החצר ושלח ענפיו אל פני העוברים. הם עברו תחתיו מתוך כפיפת הקומה. גם בחצר התהוללו חתולים. מנשה הרים חלוק אבן וקלע באחד החתולים וגם השמיע קול תסיסה מבהיל. האבן לא פגעה בחתול, אך הוא זינק על ערימת התיבות הריקות והפילן ברעש גדול ובעצמו עלה בחיבוט על גג הפּחים של צריף סמוך.

נכנסו החדרה ולא העלו אור. התפשטו בחשיכה ושכבו במיטותיהם.

אף כי רבות היו המחשבות בלב שניהם, לא שכבו שעה ארוכה ערים. גם העייפות וגם כנף האושר שריחפה על ראשיהם כפו עליהם עד מהרה את השינה הטובה.

ז: יוֹם שֶׁכֻּלּוֹ שִׂמְחָה

במשך אותו השבוע נזדמנו עמה עוד פעמים אחדות עד שנתקשרו מעט. בצהרי שושן פורים, הוא יום ה“קרנבל” בשנה ההיא, סגרו את המשתלה, נעלו את השער במנעול הקטן, שלחו לחופשה את סאלים ויצאו עם מירה לרחוב.

הפּעם לבשה מירה לבוש עירוני והיתה כעלמה אירופית לכול פרטיה, כאילו לא היתה בארץ־ישראל ולא ראתה את הקיבוץ בעיניה. גם את פניה שמה בפוך ואת שפתיה צבעה במעט קט וכל גופה היה רונן מהַדְרוּת. בעצם נהנו האחים קליגר מן התמורה הזאת. הנה בת ישראל כמעט כמו בדורות הראשונים. שעם כל חירות הדעות של האחים קליגר, עם כל “סבלנותם” כלפי החידושים בדור החדש ועם כל הסניגוריה שאפרים היה אוהב ללמד על הצעירים “בוני המולדת” – קינן עמוק בלבם הרצון לחיות כמו שחיו אבותיהם, אמנם ב“ארץ אבות” ולא בגולה, אבל בערך לפי אותם המנהגים ובאותה טהרה – ויהי גם בלי תפילה ובלי בית־כנסת. ועתה, כשמירה הגרודנאית הלכה בין שניהם, לבושה שמלה גזורה בטעם וחולצה בהירה מחזיקה את גזרתה הרכה והחמודה, שׂערה הקצר והשחום עשוי תלתלים נקיים וריחניים, ובפאת ראשה העליז תחוב מסרק יפה – לא הרגישו ביחפות רגליה בתוך חצאי הנעלים החוריים, או שכבר הורגלו בכך. “בת ישראל כשרה”, כינה אותה אפרים עוד בבוקר באזני אחיו, ועיניו המתוקות חייכו בהנאה מרובה.

היא הלכה עמהם בצעד נכון ומהיר, כמעט הקדימה את שניהם, כאילו היו רגילים בפסיעה מתונה, כבדה מעט, עד שהיו נראים כרצים אחריה. על זועה היה תלוי צעיף ירקרק, שקוף, ובידה ארנק־עור חדש. קומתה דמתה לאפרים, ואולי עוד מעט גבוהה ממנו. פניה היו משולהבים גם מלהט השמש וגם ממראה החג של ההמונים הממלאים את הרחובות עד אפס מקום בקול המולה חמה. האחים קליגר היו לבושים בגדיהם הטובים, שהביאו עמהם מן הבית והיו מעט צרים על גופיהם שהתפתחו בעבודה. את החזיות הניחו בבית, ועניבותיהם הצבעוניות היו משולשלות על כתונות בהירות מהודקות יפה למטה, שלא יתנפנפו ברוח. פניהם היו מגולחות יפה, מבהיקות מבריאות ומנחת, כולם אומרים חג.

הם הלכו בתוך ההמונים שנתכנסו מכל פינות הישוב, נדחקים ומתפרדים מתחברים שוב, ושניהם משתדלים להחזיק צעד עם הנערה ולא לסור הצידה. ראשה ומבטה היו נטויים לפניה כשואפת לאיזו מטרה והם רק מלוים אותה בדרכה, נכונים לעזרה בהשגת מטרתה. מחוז החפץ היה רחוב אלנבי, מקום נוח לעמידה שיש עמה ראיית התהלוכה המסורתית. אבל מיד נוכחו לדעת, שלא מצאו להם מקום כזה על המדרכות, שכבר היו תפוסות על ידי חומות אנשים עומדים צפופים, חומות שאין להבקיען, ואם יעמדו מאחריהן לא יראו כלום, אפילו אם יזדקפו על בהונות רגליהם. גם בתוך ענפי העצים שבצידי הרחוב ישבו ילדים וילדות. כל היציעים והגזוטראות בבתים בעלי שתים ושלש הקומות היו תלויים כבדים מהמון אדם רב, גם המעקות שעל הגגות היו כזֵרי אנשים לבתים. רבים הצטופפו על בתים שעמדו בבנינם, על כל זיז ועל כל עמוד היו תלויים אשכולות בני־אדם בבגדיהם המנומרים, צופים למטה אל הרחוב לראות במחזה שיתגלה לעיניהם בעוד שעה קלה. מהם עומדים בטוחות ומפצחים זרעונים, ומהם תלויים בנס ונראים כצפויים לנפילה ומראיהם מרגיז את רפי־העצבים העוברים ברחוב. ניסרו באויר קולות נפץ ויריות, גרגורי רעשנים שונים, טרטורי אוטומובילים ודהרות סוסי השוטרים על הכביש. הסדרנים, סרטים על זרועותיהם, השגיחו שהקהל לא ירד מן מהמדרכות.

מוסלמי זקן מתושבי יפו, לבוש אדרת יורדת על נעליו ובראשו תרבוש נמוך מצבע אפור, הלך בחשיבות קפדנית על המדרכה ואחריו שתי נשים מכוסות פנים וחמש או שש נערות, אחת קטנה מאחותה, כולן לבושות חגיגית, צמותיהן הקצרות קלועות ועיניהן יוקדות־בולשות בהמון. הזקן ניקש באלתו הכבדה, משל, הוא קוואס של קונסול. והנה פנה אל אחד העצים שבצדי המדרכה, נשען בגבו על גזעו והתחכך בו כמה רגעים בהנאה. הנשים חיכו עד שגמר ואחר הוסיפו ללכת אחרי אדוניהן הזקן.

אפרים צבט את שרוולו של מנשה ורמז לו בעינים צוחקות על הזקן, אבל עיני מנשה שוטטו בתוך ההמון לחפּש מעבר נוח ולא נתן דעתו על המחזה המבדח.

במקום הצטלבות הרחובות, בככר שהוקם עליה שער רם ונישא עם ציורי פורים מבדחים, הצטופף המון גדול והיה כקשר עבה בחבל ההמונים הנמשך מרחוב לרחוב, ויותר מהמה במקום הבימה המצוירת העומדת על קרשים, הוא “ארמון אסתר המלכה”, אשר שם יופיעו המשחקים מציגי המחזה הפּורימי, שנתחבר במיוחד ליום זה.

– אילו היה בית לעלות בו לקומה עליונה. – אמרה מירה בצער, מאחר שעיניה כבר נלאו מתוּר אחרי מקום עמידה למטה ברחוב. – חבל שבית הדוד הוא רחוב צדדי. לא יכול לבנות ביתו באחד המקומות פה!

אפרים משך את מנשה ולחש לו מה על אזנו. מנשה נענע לו בראשו כמסכים.

– ברחוב בן־יהודה גר רופא, שאשתו קונה אצלנו תמיד פרחים. ננסה להיכנס אליהם. הם גרים בקומה השלישית. – אמר אפרים.

– אנשים טובים. – אמר מנשה – התהלוכה עוברת שם

– באמת? איזה דוחק… – אמרה מירה מפוזרת ונרגזת.

מיד הבקיעו להם דרך בקהל והצליחו לעבור לעבר השני של הרחוב והגיעו לרחוב בן־יהודה. לא עברו רגעים מועטים עד שעמדו לפני הבית המדובר, ובצד השער השלט של הרופא.

הם נשאו עיניהם למעלה וראו כמה אנשים עומדים על היציע ובתוכם הרופא, אך אשתו אינה נראית. עודם מהססים אם להיכנס או לא, והנה יצאה אשת הרופא, וכשגחנה על השבכה וראתה את העומדים לפני השער, קראה להם בקולה הנעים:

– אדון קליגר! אדון קליגר! בואו למעלה, בואו! יש מקום! בבקשה!

האחים חיזקו את מירה שבוֹשה פתאם להיכנס לבית זר, ונכנסו. אחרי רגע עמדו גם הם בתוך העומדים נשענים אל השבכה. הציגו לפני אשת הרופא את העלמה טמקיס, וזו רק נענעה לה בראשה, כנהוג בביקור עראי כזה. הם עמדו בנימוס רב וסקרו מלמעלה את כל הרוחש והחוגג למטה. חומות האנשים בשולי המדרכות לא היו כאן צפוצות כמו ברחוב אלנבי, אבל גם פה עמדו אלפים. על המדרכה ובאמצע הכביש עברו בכל פעם מתחפשים יחידים, גדולים וקטנים, בלבושים שונים, מסַמלים ושאינם מסמלים, עשויים בטעם ובחוסר טעם. היו גם מרקדים קצת ועושים העויות משונות, והקהל הצופה נהנה מכול, כשעברה מסכה יפה יותר, מחאו לה כף וקראו לה קריאות של עידוד ולצון.

מעבר לרחוב, ממולם, היה בית נמוך שטוח גג, ומאחוריו נראה הים במלוא תכלתו החמימה, החֲלָבית, האביבית, ועננות צמריות שטות בשמים הכפריים עליו עד לאופק הישר. נראו גם סירות מפרשים אחדות קופאות בשורה וקלעיהן מזהירים בחמה, הרחק, מצד שמאל מול יפו העיר, עגנו כמה ספינות גדולות, שחורות בהירות, וארובותיהן שולחות עשנן לשמים באלכסון.

מירה נהנתה מן המראה, עד שקשה היה לה לעמוד על עמדה במנוחה. בכל גופה בא איזה גירוי מציק, שהמריצה להחליף רגל, להציגה על ברזל השבכה ולהורידה. האחים לא גרעו ממנה עין ושאלוה בכל רגע, אם נוח לה לעמוד כך, אפשר רוצה היא כיסא ויביאו לה?

– לא, לא – ענתה בעצבנות – מה אני, חולה? מי זה ישב כאן על כיסא? הרי אי־אפשר יהיה לראות כלום.

האחים קליגר הביטו זה אל זה בהנאה: “הצלחנו, מה? מקום כזה!”

והנה נשמע קול חצוצרה, מרחוק, מן הרחבה, שם “ארמון אסתר המלכה”, נראו רוכבים ונוסעי אופנוע ואופנַים: התהלוכה באה! הקהל התמתח, כולו סקרנות וצפייה. גם העומדים על היציע כאילו קפאו בצפייתם. גם מירה עמדה דום. והתהלוכה באה ברכב וברגל. בראש רכבו בשני צידי הכביש ובשורה מתאימה ראש העיר וזקן הפרשים שבמושבה הקרובה, שניהם זקנים, אך מושבם על סוסיהם באיתן, כגנרלים לבושים אזרחית. פניהם מתוחות ועיניהם מישירות נכחם. אחריהם הולכת תזמורת “מכבי האש”, והיא מריעה ניגוניה העממיים בשמחה ובצהלה. אחרי התזמורת נסעו לאט ובאוטו פתוח ומקושט חברי “ועדת הפורים”, מהם מחופּשים ומהם לבושים בגדי חג או עבאיות של משי וצילנדרים, זרועים קונפיטי, והם סוקרים את המראה כשלישי השעה. מכאן ואילך גדודים וחבורות וקבוצות ויחידים נושאי שלטים וכתובות וצורות ותבניות שונות מסמלות כל מיני רעיונות והמצאות מקורות השעה ומקורות העבר, כל אחד משתדל להבליט את שלו, כדי לזכות במחיאות כפּיהם של המוני הצופים, או גם לזכות בפרס ראשון או שני או שלישי לפחות. גם בעלי התעשיה והמשָקים הקרובים, וכן בתי־מסחר שונים, שלחו קבוצות מתחפּשים המסמלות את תוצרתם או סחורתם עם כתובות עשויות לעורר את הלב על־ידי בדיחה או מליצה נאה. יותר מכל זכו לתשואות שמחה הקבוצות המגוּונות של עדות המזרח, שמהן הצטרפו תמונות־הואי שלמות, כגון, חתונה צ’רקסית, שמחה בוּכרית, פרסית וכו'. נחשול של צחוק ועונג הטיל הקרון הענקי של התימנים, הם ונשותיהם, הצאצאים והצפיעות, שנקרא בשם המרנין “העלייה הפנימית”. היו גם תמונות שלמות ומורכבות, מחאות אלמות על נגישות היהודים בארצות שונות, שנגעו לפעמים עד הלב, והיו מן הצופים שעיניהם זלגו דמעות. אך מיד נזדקר ובא חבר עליזים רוקדים עם בקבוקים, או אוטו של משא עם חבורת ציירי שלטים, שהציגו קריקטורות מוצלחות, גרוטסקיות ביותר בגודלן ובצבעיהן. ותיקי העיר, שלבם גס במחזות האלה מימים ימימה, נהנו בפנים שלוות כמעט, אבל העולים החדשים היו פניהם זורחות ולבם מברך בחשאי על שזכו לעלות ולהגיע לראות כל זה. מהם חשבו בלבם: הנה עוד הערב או מחר ישבו ויתארו במכתב כל פרשת החג הזה לשלוח הביתה, אל חשכת הגלות. יקראו שם ויהנו ויראו, מה רב אשרם של אלה שבאו כבר אל הארץ חמדת הדורות…

– ראי, ראי! הנה הקרון של חקל־תפוחים!

קראו שניהם בבת אחת, ומירה אימצה עיניה לראות. קרון גדול, רתום לצמד שורים גדולים, עדוּי ענפי עצים ומחרוזות של פירות וירקות, ובחורים עם כלי־עבודתם עומדים בתוך הירק, ואחדים פוסעים פסיעות מתונות בצידי הקרון בלבוש התמלמידים בכיפּות עם סמל בית־הלימוד מוזחות על אזנם. האחים קליגר לא מצאו מנוח לכף רגלם ולא נתקררה דעתם, עד שקראו לבחורים אחדים מן ההולכים בשמותם, ולא יכלו לגרוע עיניהם מהם גם כשהרחיקו משם. גם מירה נהנתה ממראה הקרון, שהזכירה מראות ב“קיבוץ”, אך עיניה כבר נטויות היו לבאים.

כשעה וחצי התנהלה התהלוכה, ובכל פעם שבאה הפסקה חשבו: הנה כלתה השורה, הופיעה שוב חבורה או עגלה או “אסתר המלכה” של עדה חדשה, והיא רצה מתוך שפיגרה, או בקבוק גמלוני של יין כרמל, או כיוצא בזה. אך בסוף לא באו עוד אלא נמושות: קופצי רגל אחדים, נערים נושאי זקנים משונים של חסידים, שאין דוגמתם בעולם, בחורים לובשי שמלות בלות. הרחוב נעשה דומם ועגום קצת. הקהל התפזר. נערים וילדים נהרו בעקבות התהלוכה והתרחקו עמה, ומן הגדולים עמדו רגע, הביטו זה אל זה בחיוך ופנו איש לעברו. די להם. שעות רבות עמדו על רגליהם, עד שהרגלים כמעט היו לאבן. בעצם, לא כדאי היה לספוג את כל הרעש והאבק…

כשנשאו עיניהם מן הרחוב הביטו נכחם, מעל לבית הנמוך שמנגד, ראו את דיסקוס החמה התלוי בתוך שדה זך של זהב בהיר נוגע בשטח הים. ככל שגבהו השמים היה כְּחוֹלָם ירקרק מעמיק עד שנבלע בכחול הלֵילִי, ששנים או שלשה כוכבים כבר נצנצו בו. מן הים באו הגחות רוח חריפות שלפני המלקוש.

האורחים לשעה על יציע דירתו של הרופא הודו למארחיהם ופנו ללכת. גם האחים קליגר עם העלמה טמקיס הודו לאשת הרופא. היא ביקשה מהם, מאחר שנקלעו לביתה, להיכנס ולראות את עציציה, ביחוד את אוסף הצברים הגמדים, שרובם הביאה עמה מחוץ־לארץ. הדקל, כמה שהחליפה מקומו ועפרו, כפּותיו מצהיבות ומעלות כנימה. גם ההשקאה במי הבשר אינה מועילה. האחים התבוננו בצמח בעיני מומחים ויעצו כמה עצות טובות, פנו מפעם לפעם גם אל מירה, כמבקשים הסכמתה, הודו שוב וירדו לרחוב.

הרחוב כבר עמד בתוך הדמדומים. הפּנסים הרגילים וגם המחרוזות התלויות לכבוד פורים הועלו כולם והאירו באור דוקר. מקצה הרחוב כבר האיר “ארמון אסתר המלכה” על מאות מנורותיו. היתה עוד ברחוב תנועה קלושה ומעורבבה. בשנים שלושת בתי־הקפה, שרוב כסאותיהם עומדים על המדרכה, ישבו אנשים רבים עד אפס מקום. ביקשו האחים להיכנס גם הם לשבת, אבל לא מצאו מקום. המלצר עבר עליהם בחפּזון עם הטס המלוכסן בידו וזרק להם מתוך טרידות יתרה: “תיכף, תיכף נביא כיסאות, רגע אחד”. אבל הם עמדו כמה רגעים וכיסאות, כמובן, לא הובאו.

– נלך אל שפת הים. שם אין עתה הרבה אנשים. – הציע אפרים.

– ננוח מעט מן הרעש. – החזיק אחריו מנשה.

– טוב, אני באמת חשה קצת בראשי. – הסכימה מירה.

– אבל אין לך מעיל. שם יהיה קר. – העיר אפרים, הרואה הכול.

– אין דבר, אין מטבעי להתקרר. – ענתה מירה מתוך גינדור.

על שפת הים, לפני אחד מבתי־הקפה, ישבו אל שולחן קטן. מנשה הזמין שלושה ספלי קקאו עם אזני המן. אכלו ושתו ודיברו על התהלוכה וחזרו על זה, שמחר הם מוכרחים לכתוב הביתה ולתאר להם כל מראות עיניהם.

החמה ירדה למים והאופק הועם והפך סגול כהה, שהכהה מרגע לרגע יותר. האניות העוגנות דיברו בעשרות עיני אור, כמשתתפות גם הן בחגם של ישראל בארצם. הים עטה ערפל ורעשו גבר.

מירה ראתה שני גופות ערומים חוצים לצאת מתוך גלי הים. שאלה את בני־לויתה, אם הם מרבים לרחוץ בים. בשבילה אין תענוג גדול מזה. לא, מיום שהם בארץ רחצו שלוש או ארבע פעמים. אין להם פנאי. ובשבתות הם מבכרים לטייל בסביבה. היא מוכרחה לצאת עמהם פעם לטיול כזה. אין נעים מזה. אחר חזרו ודיברו על התהלוכה. אפרים חזר ותיאר מה שראו לפני שעה קלה ומנשה הוסיף פרטים. “למה הם מספּרים לי כל זה, כלום לא ראיתי?” שאלה מירה את עצמה והרגישה, שמצב רוחה הולך ורע. מעתה שמעה את דיבורם כמפוזרת וענתה למקוטעים לצאת ידי חובה. התאוננה על כאב ראש. אחר אמרה, שהיא חשה באמת צינה בגופה. אפשר שיש לה מעט קדחת. היא קדחה פעמַים ב“קיבוץ”. מנשה שלח בפשטות כף־ידו במהופך ונתנה תחת לחיה ועל הצואר.

– לא, אין לך חום. זה בודאי מן הרעש והעייפות.

– אפשר. היריות האלו כבר מרגיזות אותי. מאתמול בלי הרף…

– אם כן, נלך הביתה. חשבתי, אולי נלך הערב לנשף המסכות העממי. – אמר מנשה כמתעצב.

– כלום קניתם כרטיסים? – שאלה מירה ולא ניכר היה, אם רצונה ללכת, או ששואלת סתם.

– לא, אבל בודאי אפשר עוד להשיג. – אמר מנשה.

– אם תסכימי ללכת, יכול אני לגשת מיד אל הקופה. – אמר אפרים.

– אגיד לכם את האמת: אני הולכת אל נשף ה“אוהל”. עם בני הדוד. הבטחתי להם.

– זה ענין אחר. – אמר מנשה בחשיבות – אם יש לך כבר חברה…

– אבל ללוותך הביתה אפשר? – שאל אפרים.

– שאלה! אתם מחויבים ללוותני. – אמרה שוב מתוך גינדור, כאילו שכחה את כאב ראשה.

הם מיהרו לעבור ברחובות המוארים והחוגגים. בכל מקום נשמעו יריות של אקדחי־שעשועים, ילדים זרעו “קפּסוֹנים” על המדרכה ושפשפום ברגליהם, עד שנשמע נפץ צורם את האוזן. תחת חופת האוֹרוֹת שבככר אחת רקדו בחורים ובחורות מן “הנוער העובד” הורה דוממת ונלהבת. הם לא נראו מתוך ההמון הצובא מסביב אבל רקיעות רגליהם נשמעו היטב.

יצאו מן הרחוב ההומה ופנו לרחוב צדדי, שוקט, מוּצל אילנות. שניהם שילבו זרועותיהם בזרועות מירה ובצעדים רוקדנים, לקול הצהלה המנסר באויר, הלכו עמה ללוותה לבית דודה.

אף־על־פי שרצו מאד, שתלך עמהם לנשף־המסכות העממי, לא היתה בלבם כל טינה עליה, שהיא הולכת עם בני דודה. כלום יש דבר טבעי מזה?

ח: קוֹנִים לָהֶם אֲחֻזַּת־נַחֲלָה בָּאָרֶץ

משעברו כמה ימים ולא ראו את מירה, הלך אפרים בשעה פנויה אחר הצהרים לבית מר טמקיס לראות מה קרה. אפשר שהיא באמת לא בקו הבריאות, מאחר שהתאוננה בפורים על שפת הים.

מרת טמקיס היתה לבדה בבית וקיבלתו בחביבות מרובה. ביקשתו לשבת ולשתות עמה כוס תה. זה עתה רתח הקומקום ואין מי שישתה. אין איש בבית, כולם הלכו ועזבוה יחידה. אפילו העוזרת איננה, שנסעה אל חברתה בירושלים. הרי לא יסרב לשבת שעה קלה עם יהודיה זקנה.

ובשעת שתיית התה סיפרה לו כמה צרות יש להם ממירוֹצ’קה זו. מילא על זה, אינה חיה בשלום עם “הילדים שלהם” – אינה רוצה לדבר. אפשר שהיא אשמה אפשר שהם אשמים. העצבים של הדור הזה. אבל מה שתקעה לראשה, שהיא רוצה להשתלם באנגלית ובבוכלטריה, כדי להיות פקידה – זהו כבר, יסלח לה מר קליגר, טירוף פשוט. למה לה זה? הרי היא, ברוך השם, יפה וחכמה ומשכלת ממשפחה טובה. כידוע, שגמרה גימנסיה בהצטיינות ויודעת לשונות. תשב עמהם עד שיזדמן משהו. בודאי יזדמן. אין מחסור בבחורים טובים בארץ־ישראל (היא השהתה מבט בוחן על פני הדובר בה). תרצה – תעזור מעט בבית. לא תרצה – לא ידרשו ממנה. כמו בת שניה תהיה להם. ובלחישה: בינינו לבין עצמנו, וכי ההליכה לקיבוצים לא היתה מיותרת? מה דעתו?

– אפשר. והיכן היא עכשיו? – שאל אפרים להסיח את האשה מבקורת על מירה.

– לא שמעתם? הרי שכרה לה חדר ולומדת ב“קורסים”. תהיה בוכהלטר. אין מי שיצחק. חסרים בארץ בוכהלטרים גברים. הוצאה כזו: דירה ומזונות ושכר־לימוד. ביקשנו לתמוך בה. לא, אינה רוצה. נוח לה שתקבל מאמה האלמנה. אוי ואבוי לה, לאמה. ההכנסה שיש לה בגרודנה מן הבית הישן. ועוד לה בת צעירה לומדת בבית־הספר. אילו ידע מר קליגר איזו אשה יפה היתה זו, יפהפיה, ביאליסטוקאית! חמשה אחים היו לבעלי. לכולם, חוץ ממנו היו נשים יפות, אבל היא, אמה של מירה, עלתה על כולן. מירוצ’קה דומה לה, אף כי, לפי מה שאני זוכרת, גיסתי בצעירותה היתה יפה ממנה. והוא, גיסי עליו השלום, היה מגדולי הגבירים בגרודנה. מה היה עלי כנגדו? כמעט עני. והנה מה עלתה לו! אלמלא היה הבית רשום על שם אשתו – היו בעלי החובות לוקחים גם את זה אחרי מותו. טוב שבעלי עוד הספיק להעביר חלק מרכושנו לכאן לארץ־ישראל… ומה אתם? בעלי סיפר לי, שאתם מצליחים, ברוך השם. כמובן, השם יתברך אוהב את אלה, שסומכים קודם כל על עצמם. כך אני אומרת תמיד לילדי. אבל הם סומכים על רכושו של אבא. בימינו אפשר לסמוך הרבה על רכוש. ראינו מה שאירע לכל עשירי גרודנה. על עשירי רוסיה – אין לדבר. אלה הרי כאילו נמחו מעל פני האדמה, לא עלינו. ואחיו הגדול – אדוני הוא הצעיר, כמדומה? – למה אינו נושא אשה? בן כמה הוא, בלי עין רעה?

– בן עשרים ושש.

– באמת כבר הגיע הזמן. לאימתי יחכה? בדברים אלה, כל המקדים – הרי זה משובח. כך אני אומרת תמיד לילדי. והם צוחקים. יהא להם צחוקם לבריאות. אבל חכמה אין כאן. ראינו מה עלתה להם לאלה שמרבים לדחות שידוכים… אחרון אחרון גרוע…

– והיכן היא גרה, מירה?

– אני יודעת? וכי יוצאת אני מן הבית? בעלי יודע. יסור כבודו בערב ויגיד לו. מה הוא ממהר כל־כך? לא כדאי לשבת עם אשה זקנה? הצדק אתו. בשעה שיש כל־כך צעירות ונאות. ישתה עוד כוס תה? שכחתי, שאתם הגליצאים אינכם להוטים אחרי תה… ואפשר הצדק עמה, עם מירוצ’קה. מי יודע. תלמד מקצוע ותיכנס לעבודה ולא תצטרך לבריות. וגם לא תצטרך להיתלות בכל ארחי־פרחי. כמה צעירות עובדות עכשיו בבנקים ובממשלה. בעיני ראיתי. באמת אני כבר מבולבלת ממנהגי הזמן החדש…

אפרים חזר וסיפר למנשה מה שהעלה בביקורו.

הסתכל בו אחיו בעינים מוטרדות ואמר:

– נחכה, איננו צריכים לרדוף אחריה. אם יהי רצון לפניה לראותנו – תבוא בעצמה.

ואפרים מצא שהצדק עם אחיו. סוף־סוף אין הם ארחי־פרחי, כמו שאמרה הדודה טמקיס, שיתָּלו בה. ויכולים הם גם להמתין. דוקא אחרי כל מה ששמע מפי הדודה נעשה משום מה שקט ובוטח יותר.

המשתלה במגרש נעשתה צפופה מאד. העציצים והפחים והחביות מילאו כל מקום פנוי, כל שביל וכל מעבר, עד שברוּר היה שאין להמשיך עוד במגרש קטן זה. באופק הישוב נסתמן שינוי לטובה. התחילה תנועת בנין לשם עלייה מתגברת, והיה יסוד לחשוש, שבעל המגרש ימכור סוף־סוף את מגרשו, אם לא ימצא מלוה הגונה להקים עליו בעצמו בית גדול. אם כה ואם כה, עליהם לעשות מעשה ולא ירוצו להציל את השחת, אחרי שפשט השטפון…

מן החלום על־אודות החלקה ליד “הר נפוליון” לא יצא כלום. הם ניסו דבר אל הגרמני בשרונה, וזה ענה קצרות כדרכם: לא, מה יהא על הסלק ועל הדלועין שהוא זורע שם לסירוגין?… כל החשבונות וההוכחות, שהחכירה תכניס לו פי ארבעה וחמשה משווים של גידולי הסלק והדלועין, לא הועילו כלוב. הוא בשלוֹ. אחר־כך נמלכו וראו, אין זה כלל מום נאות למשתלתם, שהוא רחוק מן הישוב, ואיך ישארו שם בלילות, בסביבה מעורער השקט והבטחון איננו. יש איפוא לחשוב על מקום אחר, בתוך ישוב של יהודים. ואולי כדאי גם לעיין בענין רכישת חלקה, שאפשר יהא, אחר־כך, לכשירחיב, לבנות שם בית־קבע – כלומר, בית ומשפחה! – הרי מלבד ממה שיש להם ברכוש, במשתלה, שמורים להם כמאה לירות ויותר באחד הבנקים.

הנה כמו מן השמים זימנו להם דבר נאה ומתקבל על הדעת. על אחת הגבעות, לין מעין גנים, סמוך למנין הבתים המפוזרים בשכונה זו, עומדת למכירה חלקה בת עשרה דונמים: עשרים לירות הדונם. חצי הסכום מצוי בידם במזומנים והחצי יוכלו לצרף ממלוות בשלשה בנקים. הם היו מבקשים מאביהם, שישלח להם, כמו שהבטיח לפני נסיעתם, אבל בינתים נתערערו עסקיו, כעסקי רוב היהודים בפולין, ואנוס היה ליתן סכום הגון לחתנו (הנדוניא של אחותם רוּזקה) להצילו מפשיטת רגל. אילו גם רצה לשלוח לא היו מסכימים לקבל. להיפך, לפי מה שנראה להם, יצטרכו הם לשלוח שמה משהו. גם בריאותו של אבא לקתה בזמן האחרון. סובל בכליות, ואפשר שיהא זקוק לניתוח. גם רוז’קה בגרה בינתים, כפי שנראה מן התמונה האחרונה, וגם לה יש לדאוג, מאחר שנדוניתה נתבזבזבה. לפי מעמד היהודים בפולין, מי יודע אם לא יצטרכו להעלות בקרוב את כל משפחתם לארץ. חבל, שלא עלו אז עמהם, כשהרכוש היה שלם!

– ומיד כשנסתדר ונקים את הצריף – תשא אשה. – אמר אפרים – אם מירה תיאוֹת – מוטב, אם לא – נמצא אחרת. לא אלמן ישראל מבנות כשרות.

מירה מוצאת חן בעיני מאד. – ענה מנשה – אני מאמין שהיא תרצה בי. אבל לדבר עמה לא נוכל, כל זמן שלא באנו אל הנחלה.

והם באו עד מהרה אל הנחלה. מוכר החלקה, שהיה דחוק מאד, הסכים לקבל מהם מאה במזומנים, והשאר בשטרות, עם ערבות טובה, כמובן. מר טמקיס נתרצה בלי כל קושי לחתום בערב על השטרות. מה שייך, אנשים חרוצים ומצליחים כמותם לא יערוב להם סכום פעוט כל כך? שטות! “אם לא נעזור לאנשים כאלה, מי יבנה לנו את הישוב?”

ערבות זו קשרתם יותר אל בית טמקיס והיתה להם מעין הרגשה של ראשית חיתון.

למחרת יום הקנייה נזדמנה לו מירה לאפרים ברחוב, בישר לה ברוב שמחה את הבשורה. היא העמידה פנים שמחות, אבל מעינו של אפרים לא נעלם, שהדבר לא נגע אל לבה כלל. אלא שמטבעו של אפרים היה לראות, להבין ובכל־זאת לחשוב מה רצוי לו או לאחיו.

– בשבוע הבא אנו מתחילים בהכשרת החלקה לשתילה. – המשיך לשתפה בענין זה, שהוא כל־כך חשוב ויקר להם.

– אפשר תקבלוני בתור פועלת? – שאלה מירה (ענין הלימודים ב“קורסים” כבר היה רופף בידה).

– בכבוד גדול! – קרא אפרים בפּתוֹס, אך בלי אמונה יתירה – תהיי אצלנו פועלת ראשית. בודאי נצטרך לקבל עוד פועל או שנים. תחילה יש לעבוד בחרישה ולעקור את האינז’יל. ניסית פּעם עקירת אינג’יל?

– לא, איני יודעת מה זה.

– אינז’יל – יבלית. עשב שוטה, שמעמיק באדמה כגידים ומתפשט כספחת. באמת אין טובים לעבודה זו מן התימנים. טובים מהם ערביים זקנים, אבל תביני, שאנו לא נעסיק ערביים. מקוים אנו, שכל עבודתנו תיעשה תמיד בידי יהודים.

– בּרבווֹ! – קראה מירה – כך יאה לבוני הישוב. אבל מה אוכל אני לעשות?

– אל תדאגי, מרת טמקיס. תימצא, תימצא עבודה. הלואי שתהיי בריאה ויהא לך כוח לעבוד. עבודה לא תחסר בארץ־ישראל.

הוא הסתכל בה ברוב מתיקות. באמת חושק היה להחליק על כתפה שנתערטלה מתוך שהחולצה צנחה קצת, אבל נמנע מכך. והנה עלתה מחשבה טובה על לבו.

– מרת טמקיס, אנו מזמינים אותך לטיול בשבת אל חלקתנו ליד מעין גנים. יהא טיול יפה. נעבור את שרונה ואת שכונת מונטיפיורי. המראה מן החלקה נהדר. יופי. תראי.

– מתי נצא?

– אם תרצי, נצא בשבע בבוקר ונישאר שם כל היום. נקח עמנו צידה לדרך: ביצים וסרדינים ופירות. כל טוּב.

– אבל איך זה? בשבת אני אוכלת אצל הדוד, הדודה…

– אין דבר. אם יֵדעו שהלכת עמנו, לא ידאגו. הם מכירים אותנו יפה. הרי ידוע לך, שהדוד נתן לנו ערבות…

– טוב, אם כן, תבואו לקחתני. או אולי אבוא אני אליכם?

– מה שרצוי לך, רצוי גם לנו.

– טם כן, אני אבוא אליכם מוכנה בכול. רגעים אחדים לפני שבע.

– מצוין, באמת מצוין!

לבו של אפרים פירכס בקרבו משמחה. איך עלה על דעתו פתאום רעיון מוצלח כל־כך! כמה ישמח מנשה!

הוא ליוה אותה מעט, אחר רץ לבשר לאחיו את דבר הטיול בשבת.

ט: טִיּוּל נָאֶה וְהַכָּרוּךְ בּו

הטיול הצליח במידה שלא פיללו. באמת יצאו רק בשמונה. מעט איחרה מירה לבוא ומעט נתעכבו הם, עד שגמרו את השקאת המשתלה ואת כל הסידורים בבית. אך משיצאו – הלכו במרץ רב. היה יום אביב נאה, מן הימים המלבלבים שלפני פסח, כשריחות הפרדסים מגיעים עד רחובותיה של תל־אביב. השמש חיממה בנעימות רבה והשמים היו כחולים ורכים, כולם חן צעיר. הבתים הבהיקו בנחת וכל אילן ושיח עטה פקעים, יונקות ועלעלים, שירקותם חיורת ועסיסית. הרחובות היו שרויים בשלות שבת, והים נראה חציו כמראה הכסף הנוזל וחציו כְּחֵלֶת מחייכת. מעטים היו הולכי הרחוב. המתפללים כבר היו בבתי־הכנסיות ושאינם מתפללים עוד לא יצאו מבתיהם. הערבי הזקן מיפו רץ כצולע והכריז על העתונים המצריים, עתוני השבת. כמה צעירים וצעירות נראו פה ושם, הולכים להיועד, כנראה גם הם לטיול בחברותא, או שאיזה בחור עבר רכוב על אופנוע ומאחוריו יושבת בחורה ישיבה מצוּדדת ותלתליה פורחים ממהירות הנסיעה. מתי מספר ירדו עם כלי־רחיצה אל הים. באחת הגינות שלפני הבתים עמד בעל־בית לבוש פיז’מה צבעונית וזלף מים מתוך כרכשת של גומי על צמחי הנוי, והמים זרקו גם החוצה, על המדרכה והכביש. מראה העיר היה שבתי ואביבי, חמדת העין והלב.

– קח, תחזיק אתה את המפתחות. – אמר מנשה לאפרים. ובמלים אלה הובלט, כי אכן צעיר אפרים ממנו. באמת היו כיסיו של אפרים טעונים משא כבד: אולר גדול וקופסת סרדינים ועוד דברים, שלא מצאו להם מקום בתוך שק־השכם שעל גבו. גם מירה הביאה חבילה קטנה של אוכל, והאחים נתנוה לתוך השק, לאחר שהעירו, כי בעצם למותר הוא, שהם הכינו לכל המשתתפים בשפע.

הם פנו לרחוב חדש, שנפתח זה עתה, חציו יצוק ביטוֹן מכוסה עדיין חול עשוי בריכות בריכות מלאות מים, וחציו רק מצע חול מיושר,קצתו עשוי תבניות של קרשים וערימות חצץ פזורות לארכו. הם בחרו ללכת בדרך זו, היא קצרה ומובילה ישר לשרונה, וגם לא יצטרכו לעבור על בית־הכנסת, שמתפללים עומדים שם בחוץ ולא נוח להם שיראום בכלי הטיול בשבת. אחר ירדו במשעול שומם, ששימש לפנים דרך ועוד השקמים והתאנים העקומות עומדות בו עזובות לפני עקירה. באמצע המשעול היו מקומות חתומי דשא רך ומעט פרחי אביב בתוכו. אחר יצאו למקום תלול וראו מימינם ומשמאלם פרדסים שוכנים בשפל, טעונים פרחי לובן וריחם נודף ומטיל כובד בחושים. העצים הקרובים נשמע מתוכם זמזום דבורים אוגרות דבש. יפים מאד היו הדקלים הגבוהים שהיו מתמרים מתוך ירק הפרדסים כעמודי היכל קדמון. לא שׂבעו העינים ממראה המרחב ענוג־הצבעים. בחומת גדר אחת היה מעין כוך ובו קבוע ברז של מים מעל לרהט של אבן, אבל הברז היה מוחלד וסתום, שעוברי דרכים חדלו להשתמש בו, מאחר שמים שופעים עכשיו בכל פינה שאתה פונה. מירה הלכה באמצע והאחים כחומה לה מימינה ומשמאלה. הם התכונו להתאים צעדם לצעדה, והיא הלכה הליכה קלה אך נמרצה, כמכונת תמיד לאיזו מטרה והם מלוים אותה אל מטרתה. היא שתקה על הרוב, וגם הם דיברו רק מעט, כשומרים את הדיבורים לכשיגיעו אל המקום והחלקה.

כשעברו את שרונה נהנו משפע הירק, הסדר והשקט שבמושבה זו. על רוב הבתים טיפסה הבונגונויליה, או כמו שהגרמנים קוראים לה, “השושנה המצרית”, רבת־השנים ומפותלת־הגזעים. הבתים היו נראים דלים לעומת בתי תל־אביב המהודרים, אבל חן להם באפרורית כתליהם ובמבואיהם הצנועים והנקיים עם מעלות האבן החצובות.

– רוצה הייתי, שגם למושבות שלנו יהיה מראה כזה. – העיר מנשה.

– יש גם לנו, ברוך השם, מושבות נאות. – לימד אפרים זכות – וכי מה חסר לרחובות? ופתח תקוה, חוץ מן השוק, אינה נאה?

– אני אוהבת יותר מכל את ישובי העמק, – אמרה מירה – ביחוד כשרואים אותם מתוך האוטובוס, כשהם מסתובבים ומתגלים מכל צד, כרקומים על מרבד־שדות ענקי. והר תבור עם המנזר בראשו! ויער בלפור הזוחל במורד – איזה מראה נהדר!

האחים קליגר עוד לא היו, לבשתם, לא בעמק ולא בגליל. אפילו ממושבות יהודה והשרון ראו רק אחדות, אלו שבקרבת מקום לתל־אביב. כן, את מוצא ראו בדרכם לירושלים, ואת בתי קרית ענבים ראו מרחוק. לכשיתפנו מעט יסעו לתור את הארץ, את כל הארץ, “מדן ועד באר שבע”. כמובן, לא שניהם יחד. אלא תחילה אחד, ואחר־כך השני.

– אולי תצטרפי אלינו בטיול לגליל? – פנה אפרים אל מירה.

– למה לא? לנסוע אני מוכנה תמיד. אפשר יהיה לבקר בקיבוצים שלי.

– כלום יש לך געגועים על הקיבוץ?

– געגועים – לא. לחיי הקיבוץ אין לי געגועים. אבל יש מכירים אחדים, שנעים לי לראותם.

– והיית רוצה לחיות בתל־אביב? – שאל מנשה שלא מן הענין.

– למה דוקא בתל־אביב? – התערב אפרים, מתכון להקדים תשובתה של מירה.

– בתל־אביב או בחיפה. – אמרה מירה – בעצם אני עירונית מטבעי.

– כן, אין פלא. הרי נולדת וגדלת בגרודנה. – הסביר אפרים באין ברירה – אף־על־פי־כן, אני מבטיח לך, שהחיים במושבה, בטבע, נעימים יותר. כלום אינך מוצאת שהמראה הזה (הוא עמד רגע והקיף בידו את כל הנוף) הוא מחיה נפשות? כשאני נמצא במרחב כזה, מתעוררת בי אהבה לעולם כולו, ואני מוכן לחבקובזרועותי. – הרי אתה מדבר כמשורר – קראה מירה בקורטוב של לגלוג, אך עיניה נחו עליו בנצנוץ חם, כמעט אמהי.

– מה את חושבת? – אמר מנשה בחשיבות – יש בו באמת נפש של משורר. בילדותו היה יושב שעות בשדה או בגן ומסתכל בחמה השוקעת או בצפּרים העפות. היה מחבר ביידיש חרוזים לפורים, הוא גם כתב מכתבים יפים.

– לך, לך, מנשה. לא מצאתם לכם למי ללעוג? – אמר אפרים מאדים בכל פניו.

– ראו, כמה התאדם! – קראה מירה וטפחה בחיבה על לחיו של אפרים.

עתה ניצתו פניו כשלהבת, והשׁוּמה השחורה בהם היתה כצרור של פחם. אבל במבוכתו באה ישועה מאחור בדמות קול של ערבי: “הסידה!” (הצידה).

בחור ערבי רכוב על גמל, רגליו מקופלות תחתיו על האוכף וקומתו גחונה לפניו, כיפה קטנה על ראשו וסודר על צוארו, בא מתנדנד על הגמל הפוסע חשאית ואליו קשורים מאחור עוד גמלים אחדים, כולם נושאים על שתי צלעותיהם מגדלים של מרצוּפים מלאים מוץ. פסיעתם הריתמית של הגמלים לא נשמעה מאחור, ורק קריאתו של הרוכב מקרוב מאד עוררה את ההולכים. הם מיהרו להסתלק לצדדין, מנשה ומירה לצד אחד ואפרים יחידי לצד שכנגד. שלשתם עמדו והסתכלו בגמלים העוברים ונהנו מראשיהם הקטנים ורבי־החן, המקושטים בתורי זגוגיות כחולות ושפתם תלויה כמטלית אגב העלאת גירה. את הרוכב שעבר לא ראו עוד, רק גבו התנודנד בין שני מגדלות המרצוּפים.

אחרי שהאורחה עברה נתחברו שוב ההולכים.

– פרא אדם, כמעט עלה עלי! – אמרה מירה.

– אבל שמעת? הוא דיבר עברית. – אמר אפרים – אמר “חסידה”, כמו התימנים.

– הם למדו מלים אחדות, כמו אצלנו הגויים יידיש. – אמר מנשה – הנה נעבור את הגשר בַשביל הפונה ימינה. בעוד חמשה רגעים אנו ב“אחוזה” שלנו. תראי, מירה ­– “אחוזה”. יש מה לראות.

לבו של מנשה היה טוב עליו ונטה ללצון.

מירה נשענה בשתי ידיה על מעקה הגשר והסתכלה לתוך השלולית הזורמת בין גבשושיות של חצץ, נפתלת ונמשכת עד שאובדת בסיבוב בין שיחי־נחל עבותים.

– נזכרת בנהרות שבפולין, בויסלה, בנימן, מה? – שאל אפרים, מראה בקיאות בגיאוגרפיה.

מירה שתקה רגעים מספר. אחר אמרה לנפשה.

– אני אוהבת מים. מילדותי אהבתי מים. יכולתי לעמוד בחצר ביתנו שעות על שעות ולהסתכל במים הנוטפים מן הברז. המים נוזלים כאילו נושאים את נפשי בלי־הרף, בלי־הרף – וטוב לי.

– הרי אַת באמת משורת. – שילם לה עכשיו אפרים מידה כנגד מידה.

מנשה עמד ולא ידע מה לומר. פתאום קרא בקול צרוד מעט מהתאמצות:

– ואני אומר לכם: אצלי העבודה היא שירה. כשאני עובד במשך שעות אחדות ומרגיש את שרירי ואת עורקי זעים בגופי ברצון, אז כאילו כל גופי שר, ואני מרגיש תענוג גדול. תצחקו לי, אבל אני חושב, שאילו היו כל האנשים עובדים עבודה גופנית, אפילו שעות אחדות ביום, היו אוהבים זה את זה ולא היו עושים מלחמות וצרות אחרות. את המלחמות וכל הצרות עושים האנשים שאינם עובדים עבודה גופנית, האנשים בעיר, ראשי מפלגות ופוליטיקנים או גנרלים הולכי בטל, החיילים הפשוטים, שמוכרחים לעשות בכל יום תרגילים קשים, לא היו עושים מלחמה בשום אופן. כך אני חושב.

– אתה פּציפיסט? – שאלה מירה.

– כל אדם הגון הוא פּציפיסט. ואת לא?

– כלום איני אדם הגון?

– אֵי, חֲכָמָה! – התפעל אפרים. היה לו חשק לטפוח על לחיה, כמו שעשתה לו, אבל לא העֵז.

הם עלו בדרך חדשה, חתוכה בתוך החמרה החוֹלית, לא סלולה, והיה נעים מאד לדרוך על קרקע בתולה חמה זו. עברו על פרדס צעיר, שהורכב רק לפני שנה. שורות עציו היו כל־כך ישרות ואדמתו חרושה וכל־כך נקיה, והקשירה לסמוכות מדוייקת כל־כך – שהעין תענגה רוב עונג. אחר עברו על צריף עטוף כולו חבלבלים, שעדיין לא התנערו מכמשונם, שני חלונותיו הקטנים היו פתוחים ובעדם נראה שולחן של שבת עם פמוטות־כסף גבוהים, לא ארץ־ישראליים. אחרי הצריף בחצר הנקיה רבצו שתי פרות טלואות, ובחור ערום עד מתניו רחץ ראשו תחת הברז ושכשך במים מתוך קריאות תענוג. אחר עברו על בית “בלוֹקים” עומד על עמודים, שטרם נשלם בנינו. בור הסיד נגע עד הדרך, והסיד החתוך, במראה לבּן צח וצונן, גירה את התיאבון. עברו עוד על מגרשים אחדים, גדורים בתיל דוקרני או מסומנים בעמודי ביטוֹן קטנים, והנה קפץ אפרים קפיצה הצידה, עמד בפישוק רגלים וקרא:

– זאת “אחוזתנו”!

מנשה ומירה עלו גם הם על החלקה. הוא הוליכה להראותה את הגבולות.

– הרי זה שדה גדול! – קראה מירה – ומי גר שם?

אחרי חלקה בת־מיצר היה גן הדוּר ובתוכו בית בן קומותים, וילה בנויה בטעם רב, ובירכתי הגן מגרש טניס, ולפניו גרז' של אוטומוביל. הכול אומר עשירות והידור.

– יהודי מאוסטרליה. עשיר מופלג. אומרים, שיש לו שם עסקים גדולים. הוא יושב כאן ומקבל כספים משם. יש לו שם אח מנהל העסקים.

– טוב להיות עשיר. – אמרה מירה – גם אבי היה פעם עשיר. כשהייתי קטנה. אבל מאז המלחמחמה לא היה מוצא את פרנסתו אלא בצמצום. לפני ארבע שנים מת מרוב צרות, המסכן. מכל עשרנו נשאר לנו רק בית ישן, ובו דירה גדולה עם רהיטים כבדים, שיצאו מהמוֹדה.

– כן, הדודה סיפרה לנו. – אמר אפרים. הוא נהנה שהיא מדברת על ביתם בגילוי־לב כזה. משמע שהם כדאים בעיניה לשתפם בחייה.

אפרים הוציא משק־השכם שפרק מעל גבו מין סדין צבעוני ישן ומעוך, פרשו על הארץ, במקום גבוה, והזמין את מירה לשבת.

– הלכנו יותר משעה ומן הראוי שנטעם מה.

– באמת אני רעבה. תאמינו לי: מן הרגע שראיתי את בור הסיד, אני מרגישה כחלל תחת הלב.

– תיכף נכין הכול. רגע אחד. – משך אפרים בקולו המלבב, כשהוא מטפּל בשק־השכם. הוא עשה את מעשהו בחריצות וביסודיות: הוציא כל דבר בפני עצמו, גם מפּית נקיה, פּרשה באמצע הסדין וערך עליה מכל דבר מאכל שהיה עמהם. גם מלח לא החסיר. כל מאכל ומאכל ליוה בהערה טובת־לב, כמתכוין לגרות את התיאבון ולמַתְּגוֹ כאלד

– פּתח גם את חבילתי –. – אמרה מירה, שישבה, ברכיה זקופות מול פניה שמלתה מתוחה עד נעליה. השער שנתפרע ברוח הוסיף על חינה.

מנשה עוד עמד לפניה והסביר לה את תכנית הגן שינטע כאן.

הראה בידו היכן תהיינה ערוגות מין זה ומין אחר: שתילי העצים ושתילי הפרחים והירקות למיניהם. ישתמשו בהשקאה משלושה מינים: השקאה במזלפים של יד והשקאה בממטרות. מצויות עכשיו ממטרות מתוצרת הארץ, מסתובבות, ובזול. וגם השקאה בתעלות, כמו בפרדסים. ברבות הימים יהיה להם גם פרדס קטן, דונם או שנים, ובו כל מיני עצים מפרי־הדר וגם של פירות אחרים, ממינים משובחים.

– ומה יהא כאן, במקום שאנו יושבים?

– תארי לך, שאנו יושבים כאן שלשתנו והנה באים בעלי־מלאכה ויוצקים מסביב לנו יסודות של ביטון ועל היסודות מעלים קירות של לבנים, ואת הקירות מקָרים בתקרה של ביטון, קובעים חלונות ודלתות ואומרים: עכשיו זוזו, במחילה, הצידה, כי עלינו לרצף את הרצפּה. נחשי: מה יהא זה?

– בית. – ענתה מירה כילדה היושבת לפני רבה.

– הוא אשר אמרתי: – קרא אפרים, כשהוא מטפל בעריכת הסעודה – חכמה מחוכמת. אין דבר נשגב מבינתה.

– ובבית זה, במקום זה ועם אנשים אלה, סבור אני, יהא נעים לגור, ואפשר יהיה למצוא בו מעט מנוחה ונחת ועבודה שיש עמה ברכה ותקוות טובות. – אמר מנשה ועיניו נהו בחיבה על מירה.

– אני משערת. – אמרה.

– ואןלי תתרצי לעזור מעט בבנין הבית והגן הזה? – הוסיף מנשה לשאול.

– בתור פועלת – ברצון רב.

– כמובן, בתור עובדת. כולנו אנשים עובדים.

– “הָעֲבוֹדָה הִיא חַיֵינוּ מכָּל צָרָה תַּצִּילֵנוּ” – נתן אפרים קולו הרָוה בשיר, כשהוא פותח במפתח את קופת הסרדינים.

– הרי אתה שר יפה! – קראה מירה בהתלהבות.

– קצת. – ענה אפרים בעניווּת – כשאני במצב־רוח טוב.

– אם כן, תשיר לנו משיריך.

– אפשר. נראה. אחר־כך, לאחר הסעודה. “זמירות של שבת”. בביתכם בודאי היו מזמרים זמירות של שבת?

– שאלה! אבא לא היה מניח אף זמר אחד. גם אחי הגדול היה מחזיק אחריו. לפעמים גם אני נצטרפתי למזמרים.

– משמע, שגם אַת יודעת זמר. הרי זה נפלא. נשיר אחר־כך דוּאֶט.

– מנשה?

– מנשה יהיה הקהל המבין. לא כך, מנשה? הרי כל מה שהזמרים מאמצים גרונם לשיר יפה, אינם מכונים אלא לפי הקהל. הוא הכול ובשבילו נברא הקול.

– יפה דרשת, אפרים. – אמר מנשה – אבל השולחן שערכת מגרה את גרוננו גירוי אחר, לא של זמרה.

– אם כן שב ונפתח בסעודה. הנה את, מירה, תחלקי לנו את הסרדינים, כבעלת־בית לכל דבר. אני אמרח את פרוסות החלה בחמאה, ואת תניחי על כל אחת סרדין אנו שנים, לפי מה שמצוי בקופסה. רואה את, כמה יפה היא פתוחה, אף נטף שמן לא נשפך.

אכילתם היתה ברוב תיאבון. הרוח הקרה שנשבה מצד הים, הנראה לעיניהם בעומק כאגן ענקי נמתח עד לאופק, בחשה בשׂער ראשיהם הגלויים. השמש חיממה מאחור את גביהם, והאצבעות הקופאות משהו נהנו לנוע מן המפּית אל הפּה ובחזרה. האחים קליגר לעסו כאנשים שתאבונם נכון עמהם תמיד.

הם השתדלו להעניק לה ממבחר המאכלים וקירבו לה פעם זה ופעם זה. היא מחתה. לא, כל־כך הרבה לא תוכל לאכול. לא, לא. היא הספיקה לטעום מה לפני צאתה מן הבית. יאכלו הם. באמת, זה לא יפה. מה הם חושבים, היא זוללת?

– אין דבר, אין דבר, – דיבר אפרים בפה מלא – אני מקבל עלי מה שיזיק לך. אתה זוכר, מנשה? היה לנו בעירנו שכן עשיר ועם־הארץ, שבּתּו הגיעה לפרקה ושידכו לה שידוכים. היה שואל תמיד את השדכנים, שהרבו לספר בשבחו של החתן המוצע: “נוּ, לאכול הוא יודע? – אם אכילה הגונה כאן – הכל כאן. אנשים שאין אכילתם אכילה – אינם ראויים לאכילת כלב”.

אפרים נהנה, שעלה בידו לנסח מאמר בסגנון חז"ל.

– יודעים אתם? – אמרה מירה – טיולנו זה מזכיר לי טיולים שהיינו עורכים על הנימן בגרודנה. היינו יוצאים בספינה ויורדים הרחק מן העיר, בשדה או בחורשה. אבל שם היינו יוצאים תמיד בחבורה גדולה. את שירינו וצעקותינו שמעו במרחק קילומטר. אבל בשנים האחרונות קשה היה לנו, היהודים, לערוך טיולים כאלה, מפני הבריונים הפולנים. לפני שעליתי “ארצה” התנפלו על קבוצת מטיילים יהודים והכו אותם מכות רצח. גם אני צריכה הייתי לקחת חלק באותו טיול – ומפני מחלת אמי נעצרתי בבית.

– רואה את? – אמר מנשה – בארץ־ישראל נוכל לטייל בכל מקום בלי פחד.

– הלואי! – קרא אפרים – ברוב השנים, כשנגבר בארץ

– כן, גם פה יש פחד – מפני הערביים. – אמרה מירה.

– אבל פה אחרת: – אמר אפרים – פה לנו מלחמה וסופנו לנצח. הנה הכפר הערבי הזה ממולנו, הריהו כבר מוקף ישובים עברים. וכך יהיה בעזרת ד' בכל הארץ.

הם הגיעו לסוף הסעודה. מירה ומנשה אמרו: דיינו. ואפרים צרר וארז הכול שוב בשק־השכם. ישבו רגע דום והשקיפו על הנוף. הכפר הערבי שנח מנגד, מעבר לנהר, על גגי בתיו האדומים ואילניו הגבוהים, דומה היה מרחוק לאחת ממושבות היהודים הישנות. כפר זה נתעשר מישובי העברים והיו בו גם בתי־אבן בעלי שתי קומות. מצפון, על הגבעות הרחוקות, נשקפו כדמות בתים ומגדל מים.

– זו הרצליה. – אמר אפרים – ישובינו, ברוך השם, מתרבים. גוש השרון הרי זה “גוש”, דבר של ממש. וזה אך הַחִלֵנוּ לעשות. מירה, יהיה טוב!

אפרים, אף־על־פי שבידח את מירה בהליכותיו התמימות־הערמומיות ולא נהגה בו כובד־ראש, רחש לו לבה חיבה. מנשה היה בעיניה בעל משקל יותר, אבל פּרוזאי ו“לא מעניין”. היא ידעה כבר את כונותיו ביחס אליה והשתדלה להסיח דעתה מהן, אף כי לא היתה בלבה שום החלטה מסויימת בנידון זה.

הם קמו ופסעו שוב לאורך החלקה ולרחבה. החלקה היתה עשויה מעלות ומורדות, במקומות אחדים היתה זרועה רבדים של אבן־חול וצריך היה לדלוג על האבנים או לקפוץ מעליהן. אז הושיטו לה בני־לויתה יד לעזרה. פעם אחת התחלקה רגלה על החמרה והשמיעה קול צוחה. לולא החזיקו בה היתה משתטחת לארץ. מנשה צחק צחוק גדול, צחוק של בעל נכסים, ואפרים מיהר וניער את העפר מעל שמלתה, תנועה קלה זו הגבירה בלבה את החיבה לאח הצעיר.

אחר יצאו לטייל בשכונה. הלכו בכביש ובדרכים לא סלולות, עלו גבעות וירדו בקעות, עמדו והסתכלו. על רמה מרוחקת נראתה קבוצה של “צופים” ו“צופות”, שעמדו מחנה מול מחנה והיו מאותתים בדגלים קטנים. עמידתם הצעירה בראשים זקופים וברגלים מפושקות ותנועות ידיהם ודגליהם באויר הצלול היו מלאות חן וחיוּת ויצקו עונג בלב המסתכלים. בעיני מירה מצא חן הפרדס הצעיר, היורד לתוך שוחה עמוקה. על קרקע השוחה היו ערוגות אחדות של שתילי ירקות. באחד הגנים עמדו שתי ממטרות ומניפות המים רָססו באור השמש ובהיקף גדול כאבקת־כסף וכאבנים טובות. המראה היה יפה מאד. הירק מתחת לממטרות הבהיק בירקות רוה עליזת־צמיחה.

– בעוד חדשים מעטים תעמודנה בחלקתנו כמה ממטרות כאלו. וכבר אני רואה אותן מסתובבות בשורה. – אמר מנשה.

– אמרתי לך, מירה: יהיה טוב! – חזר אפרים בהנאה יתרה.

– נראה ימים ימים טובים בארץ־ישראל. ואפשר שנזכה להעלות את משפחותינו. גם אַת רוצה להביא את משפּחתך, לא, מירה?

– אילו יכולתי. – אמרה מירה. היא היתה שוב מפוזרת מעט.

במורד השכונה עברו ברחוב חדש, דרך ארוכה של חול עמוק והמגרשים משני הצדדים מכוסים קוצים ושיחי־בר. ופרחים רבים: פרחי בבונג שן־אריה ונוּריות וצבעונים. אפרים ליקט צרור גדול וחילק לשלשתם. והנה יצאו לדרך המלך, כביש של אספלט שחור ומבהיק בחמה. הרבה אוטומובילים קטנים וגדולים, חדשים וישנים, טסו על־פני הכביש הלוך ושוב. היתה הדרך עליזה ועֵרה מאד והיושבים בתוכם נתנו פניהם לרוח האביב ועיניהם נטויות לפניהם כרתוקות אל קו המסע. שלשתם עמדו בפאת הכביש והביטו לימין ולשמאל, וכל אוטו חדש ונאה שעבר כאילו עבר בלבם והניח אחריו הרגשה קרירה ונעימה.

– אה, רוצה הייתי לנהוג פעם באוטו כזה. זה הכחול שעבר עכשיו! אמרה מירה.

– האם נהגת פעם באוטו? – שאל אפרים.

– בעצמי לא. פנמים אחדות נהגתי עם מכיר אחד בגרודנה. כן. פעם אחת את אוטו החלב של כפר יחזקאל יחד עם הנהג. הוא החזיק ידיו על ידי ויחד סיבבנו את ההגה.

– אנחנו אנשים קטנים, – אמר מנשה – ונוכל לחיות חיים מאושרים בלי אוטו.

– היום גם לאנשים קטנים אוטו משלהם. אומרים, שבאמריקה גם הפועלים יש להם מכוניות.

– אני מקוה שארץ־ישראל לא תהיה כאמריקה. – אמר מנשה בסמכות.

– למה לא? – אמרה מירה – כלום חטא הוא להיות בעל אוטו יפה?

– לא חטא, – המשיך מנשה ביתר סמכות – אבל מותרות. ובארץ קטנה וענייה כארצנו המותרות יכולות להיות לחטא. פה יש לבנות הכול מן היסוד, מן הקרקע. אפשר, כשהארץ תפתח לנו את אוצרה הטוב ונתעשר מפריה… בעוד דור או שנים…

– אני איני אוהבת חשבונות. יש לקחת מן החיים מה שהם נותנים. ואם הם נותנים אוטו יפה – לא צריך לדחותו.

תורתה לא ישרה בעיניהם, בכל=זאת היה לבם שמח. האין בדיבורה הגלוי משום אימון בהם?

אחרי שחזרו מרחק מה בכביש, נכנסו שנית לשכונה בדרך אחרת. כאן נתגלו לעיניהם מראות חדשים. מעבר לבקעה קטנה עטופה כולה שפע צהוב של סביונים היתה גבעה גבוהה של קוּרקר. במורד הגבעה היה חצוב סולם גבוה ורב קומות של מדרגות, רחבות מלמטה וצרות מלמעלה, שהובילו אל בית קיץ חמוד, שהתנוסס בראש הגבעה כצעצוע. בלבנוניתו ובחלונותיו הפתוחים נראה הבית כשולח צחוקו על פני כל הנוף.

– בבית כזה היית רוצה לגור? – שאל מנשה.

– לא. הוא בודד יותר מדי. אוהבת אני שכנותם של בני־אדם.

– אין דבר, ליד חלקתנו יהיה ישוב גדול. – הרגיעה מנשה.

אף־על־פי שתפסה יפה אנה דבריהם של האחים קולעים, עשתה עצמה כלא מבינה. ואם הזינה את כונתם בדיבור משלה – לא הצטערה. בעצם חביבים עליה שניהם, אף שהם מצחיקים קצת. אפרים נעים מאחיו, אבל בגדול יש יותר מן הבטחון והמשען. לפי שיכלה לעמוד על אופים. הרי הם שניהם קמצנים ושמרנים עד כדי להרגיז. אפשר שהם אנשים טובים, אבל מה ענין יש באנשים כאלה?… אלה שבקיבוץ רחבי־דעת מהם…

כשעברו על חנות־מסעדה וראו לפניה בחוץ פועלים אחדים בבגדי שבת יושבים ואוכלים ארוחת־צהרים (בינתים עבר חצי היום), ישבו גם הם אל שולחן קטן בצל, ואפרים הזמין שני בקבוקים לימונדה. צמאים היו מן המאכלים ומן ההליכה בחמה ושתו מתוך בולמוס. בעצמם הסתפקו בבקבוק אחד ואותה הכריחו לשתות בקבוק שלם. עשתה רצונם ושתתה בחשיבות, כשהיא מהרהרת: “הוא אשר אמרתי: קמצנים הם. אבל אם לי נתנו שתי כוסות – מה איכפת לי אם לעצמם לקחו כל אחד רק כוס אחת?” חייכה לעצמה וכיסתה על חיוכה במפּית־נייר שלקחה מתוך הגביע.

– ננוח כחצי שעה, אחר־כך נעלה מזרחה ונסייר את שכונת הפועלים. – אמר אפרים כמדריך מנוסה – בחורשה נאכל את יתר הפליטה, וננוח שוב כחצי שעה. אחר־כך נתחיל לחזור הביתה. בארבע, לכל המאוחר, עלינו להיות בתל־אביב. אינך עיפה?

עשו כתכניתו, סיירו את השכונה וישבו בחורשה. ובשעה שלש בדיוק, לפי שעונו של מנשה, יצאו מן החורשה, עברו ליד בית העלמין החדש, ירדו אל גשר־העץ שבחורשת האיקליפטים ויצאו לדרך־המלך לשוב העירה.

היו רגליהם עייפות מעט מרוב ההליכה, אך כל גופם רענן ורָוָה מן האויר הטוב, מזוהר החמה וממראה הירק הנוח. גם אכלו ושתו וגם דיברו דברים נעימים ורחשו אך טוב איש לרעהו. פסעו בפאת הדרך, ושתקו על־פי־רוב. כל אחד נושא בידו צרור פרחי־שדה ומעכל בדממה את רשמי היום לנפשו. ולפני ארבע הגיעו לרחובה הראשי ש תל־אביב. דרכיהם נפרדו מעתה, אבל הם ליווּה עד ביתה, נפרדו ממנה ברוב חיבה ורגש ושאלוּה אם נעם לה הטיול.

– אה, כן, היה נעים מאד. ביום כזה. תודה לכם, לשניכם. להתראות!

– להתראות! – ענה מנשה והחזיק ידה רגע ארוך. אחר לחץ אפרים את ידה בחזקה:

– את גרה פה לבדך? – שאל אפרים.

– לא. עם מכירה.

– להתראות, מרת טמקיס. אל תשכחי אותנו גם מחר וגם מחרתים. אנו רוחשים לך אך טוב.

– אני בטוחה בזה. – אמרה ורצה בשביל המרצפות הנאה אל מבוא הבית.

כשבאו לחדרם פשטו מעיליהם, ובעמדם איש מול אחיו בשרוולי־הכתונת לבנים, הרטובים מעט מזיעה, אמר אפרים:

– צריך יהיה לדבר עמה דברים ברורים.

– חכה, יקירי, – ענה מנשה – נשתול תחילה את החלקה. בעוד חודש, חדשים, אדבר עמה. היא תישאר בתל־אביב. בטוח אני בזאת.

– חמודה! – קרא אפרים, והניח באהבה שתי ידיו על כתפיו החמות של אחיו הגדול.

י: אֶפְרַיִם דּוֹחֵק אֶת הַשַּׁעָה

בשבועות הראשונים לאחר פסח היו האחים קליגר טרודים ביותר. עבודתם היתה עכשיו מחולקת לשני מקומות: במגרש הקטן בתל־אביב ובחלקה הגדולה שבמעין גנים. את החלקה צריך היה להכשיר, לסַֹקֵל ולהדריג, אחר־כך לגדור, לזרוע ולנטוע. לא רק השקעה הגונה נדרשה, אלא גם זמן וטורח אין קץ. גם את המשתלה בתל־אביב אי־אי־אפשר היה להזניח. דוקא באביב, כשכהכל שש לצמוח ולפרוח והקהל שרוי ב“מצב־רוח של פרחים”. ויש גם תיירים הסרים ברצון אל הגינה שליד הרחוב וקונים צרורות או פרחים יחידים, וגם ה“גינות הפרטיות” דורשות טיפול והשגחה – דוקא אז יש להיות עֵר ודרוך ושקוד לחרוז מעשה במעשה. אמנם נפתחו בינתים כמה חנויות ומשתלות חדשות של פרחים ונוספו על הגננים מבּוֹגרי חקל־תפוחים ומן העולים החדשים, המציעים את שירותם לכל בעל־בית – אבל האחים קליגר מוניטין יצאו להם ורבים משכימים לפתחם ותובעים מהם עבודה ושתילים ועצות. אשריהם שהם שנים. ובכן היה האחד, מנשה, מצוי בעיקר במעין גנים, הוא הגדול יהא בחלקה הגדולה, והוא גם מעשי וחזק מאחיו, שנשאר בתל־אביב וגם הוא עושה מלאכתו בזריזות ובצמצום כל החושים. נוסף על סאלים, שנתכשר גם הוא במלאכתו והפועל הגנן העובד בשמם, קיבלו עוד פועל מבוגרי חקל־תפוחים, שלמדו עמו באותו חורף, הוא מסייע על ידו של אפרים, ובמעין גנים עובד פועל חקלאי מן הותיקים, שקמוני שמו, פועל מצוין, המוציא עבודה של שנַים ומסתפק בשכר מועט והוא שמח תמיד בחלקו ופיו מלא בדיחות כרימון. פועל זה יודע מן המעשה כמה הלכות בנטיעות, שהם, בעלי־המקצוע, אינם יודעים אותן. ואין פלא: עשרים שנה בחקלאות בכל פינות הארץ! הוא גופו מראהו נעשה כמין צמח־ערבה: חרב ופתלתול ומלא חיוּת.

כל היום היו טורחים בגוף ובנפש, עד שהיו נראים תמיד מובלעים בטרדתם, שומעים לחצאין משיבים לשליש, מחלקים פקודות, מתכעסים ומתפייסים תוך כדי דיבור, אך מסבירים פנים לכל לקוח ונראים כמותרים מיד במקח, אף־על־פי שמרחיקים עצמם מהפסד. וכן מזריחת החמה עד שעה מאוחרת בערב, לאור הלבנה או לאורו של פנס, ואחר־כך יושבים בחדר ועורכים סדר יומם למחר. אכילתם בחטיפה בבולמוס של תיאבון, על־פי־רוב אגב עבודה, ושנתם במיטה כאבן בקרקע. רק בשבתות ינוחו מעמלם, אבל המנוחה מכבידה את נטל העופרת באיבריהם ואין לא כוח ולא חשק לצאת לטיול כמו בימים שלפני העמל הגדול.

את מירה ראו עוד פעמים אחדות, פעמים יחד ופעמים כל אחד לחוד, וכל ראיון השאיר בלבם מעט אורה ומעט תקוה לימים יבואו. חיבתם אליה גדלה מפגישה לפגישה, וזיו פניה נראה להם כל הימים, לרבות חלומות הלילה, ובמידה שמצאו עצמם רגע פנוי בצוות, היו מעלים את שמה ואת זכרה בחידה וברמיזה לרוב הטוב נצפון בעתיד הקרוב. הצטערו שענין עבודתה אצלם לא יצא לפועל, לא שביקשו עבודתה (הם החליטו להעסיקה בעבודות קלות ביותר), אלא שרצו לראותה במחיצתם, שיוכלו להתענג על מראיה ועל קולה. כל פעם אמרה, כי בבוקר פלוני תבוא לעבוד, אבל הבוקר בא והיא לא באה. מה היא עושה? לדבריה, יושבת בחדר עם חברתה (חבירה זו ראוּה פעם ולא מצאה חן בעיניהם כלל), לומדת וקוראה מעט, ומטיילת הרבה ורוחצת בים. לבית דודה אינה באה כמעט, שאינה יכולה לסבלם, אותם ואת גסותם (מה טיבה של גסות זו, אינם יודעים עדיין). פעמים אחדות ראוה עם איזה בחורים, פועלים ולא פועלים, ולא הקפידו. וכי יש לך דבר טבעי מזה, שבחורה נאה תהא מהלכת עם בחורים? מנהגו של עולם. אבל חכמה שכמותה, היא תדע להבחין בין בחורים סתם, ריקנים ועזי־פנים המצויים לרוב כל־כך בימינו, וביניהם הם, בני טובים וחרוצים ועובדים כשרים ומצליחים, שידעו להיות לה למחיה ולמגן, וגם מעט שם טוב וכבוד יתנו לה, כפי היכולת של אנשים כערכם. באמת לא הקפידו, וכמעט גם לא חששו. איזה בטחון שׂם קנוֹ בלב שניהם, ובפרט בלבו של מנשה, עד שברי היה להם, שאין זו אלא שאלה של זמן, כלומר, של חדשים מספּר, וכשתהא היכולת בידו של מנשה לבוא ולומר לה בלשון משלי (אפרים מצא את הפסוק): “הכינותי בחוץ מלאכתי ועיתדתיה בשדה לי, ועתה אני רוצה לבנות את ביתי, יחד עמך, מירה יקירה”, לא ידחה את הדבר הרבה, ואשר לתשובתה – ברור הדבר כשמש בצהרים: הרי הם כמו נוצרו זה לזה מששת ימי בראשית.

כשניסה אפרים לזרז את אחיו, שיקדים הצעתו, שהרי כבר עשו הרבה וצריף־הדירה כבר הוחל בבנינו ובעוד שנים או שלושה חדשים יוכלו לחנכו, ענה מנשה:

– אל תהא דוחק את השעה. מה שנגזר מן השמים בוא יבוא. מירה לא תבחר באחר. בזאת אני בטוח. רוצה אני, שהיא תבוא אל המוכן.

אפרים עוד ניסה לעמוד על דעתו: אפשר כדאי לשתפה מעט בהכנת המוכן הזה. אבל מנשה חתך את הדבר בתנועת יד של אח בכור, ואפרים נכנע.

פעם אחת מצאו להם ערב פנוי והלכו עמה אל קונצרט ב“אוהל שם”. הקונצרט נערך על ידי חבאת צדקה בכוחות לא מפורסמים ביותר. מנשה אמר לקנות כרטיסים זולים, אבל אפרים עשה על דעת עצמו וקנה כרטיסים בשורה העשירית. כשהביא את הכרטיסים אמר מנשה: “נא, מילא”, שפירושו: לכתחילה לא צריך היה לקנות כרטיסים יקרים כל־כך, אבל בדיעבד – תיהנה הבחורה!… בקונצטרט השתתפו מנגנת בפסנתר וזַמָר אורח. אפרים, שהיה מוסיקלי, נאבק בעייפותו והקשיב יפה, ומדי פעם בפעם פנה אל מירה היושבת בין שניהם בתנועות של התפעלות ולפעמים גם בדברי־הסבר קלים. ביותר נהנה מן הזמרה, שהזמרה קרובה ללבו מן הנגינה. קול אדם חי אינו קול של כלי. זה טבעי, וזה מלאכותי. אף־על־פי שאינו מזלזל חלילה גם בכמה כלים. הכינור, למשל, הוא כלי נפלא. ממלל בקול אדם. יפה ממנו הצ’ילו, הרציני יותר. מירה טפחה בכל פעם על גב ידו שלא ידבר. לא נאה לדבר בשעת נגינה ואפילו בלחש. צוארה היה מתוח והפּנים מובלטים ברוב קשב. מנשה מתחילה הקשיב מעט, אמר איזה דבר שלא נקלט באזנה וגם הרים לה את חולצת המשי שצנחה מעל כפתה, אבל אחר־כך התחיל “מאבד את הראש”, כלומר, הראש התחיל יורד כלפי החזה, והוא נאבק בו והרימו בכל פעם מתוך זיע של החלטה לרגע, עד שהתחיל יורד שוב.

– הוא עייף מאד, – הצדיק אפרים את אחיו בפני מירה. היא הביטה אליו, חייכה ושבה להקשיב.

“איזו עדינות!” אמר אפרים לנפשו, “אחרת במקומה היתה רואה בזה זלזול לעצמה, והיא, כמה הבנה ודקות־הנפש!” גם הוא חש עייפות מרובה בכל גופו. ביחוד גברה עייפותו עד לידי התקהות כל החורשים עם הסונטה הארוכה בכמה חלקים שניגנה הפסנתרנית, והעינים, כמו צבתות משכו את השמורות להיעצם! אבל למען אחיו ולמען מירה וגם הנגינה עצמה כבש את העייפות וגבר עליה.

עם הפינאל הרועם התנער מנשה ופלט, כאדם מקיץ משינה, קריאת תמיהה: “כבר?!”, אחר חייך אל מירה. ואפרים מיהר והקדים אמירה למבוכה:

– נו, נצא. עכשיו ההפסקה הגדולה.

באולם־ההמתנה היה מזנון של אותה חברת צדקה והדוחק רב. מנשה, כמו לפצות את מירה על נמנומו, נדחק אל המזנון והביא שלשה כריכים, בחר את היפה מכולם ונתן לה והשנים לעצמם. הם עמדו יתוּדים בתוך הדחק ואכלו בתיאבון את המזון הקל. כשגמרו אמר מנשה בפה תאב:

– רוצים לשתות איזה דבר?

– לא יזיק. –אמרה מירה – בחום הזה.

הבקיע לו שוב דרך אל המזנון, ומיד חזר והביא שני בקבוקים פתוחים ומזיעים עם שתי כוסות.

– בקושי השגתי שתי כוסות. אין דבר: אני אשתה מן הבקבוק.

והוא מזג למירה ולאפרים, וכשביקש להגיע את פי הבקבוק אל שפתיו, הוציא אפרים בזריזות את הבקבוק מידו ונתן לו כוס, והוא גופו הפשיל ראשו ומצץ מן הבקבוק. מירה ראתה את מעשהו וחיבבתו על כך. שתייתו הוא מן הקבוק, אחרי מה שעשה למנשה, לא פגעה בה עוד. להפך.

במחצית השנית של הקונצרט נרדם מנשה עוד פעמים אחדות, אבל עכשיו משכתהו מירה בכל פעם בשרוולו, מתוך תנועת משובה, והוא התעורר והקריב אליה את פניו בצחוק רחב. מצב־רוחה היה טוב, ואפרים היה עֵר ולא חש עוד כל עייפות.

כשליווּה ונכנסו לתוך רחוב מצל ואפלולי, שילבו שניהם, כמו על־פי החלטה מראש, את זרועותיהם בזרועותיה של מירה ולחצוּן קלות אל גופיהם. היא נענתה להם ברצון ולשלשתם הלכו לרוחב המדרכה בצעדים אמיצים, כמו על־פי הקצב של הנגינה בקונצרט.

סמוך למבוא ביתה עמדו עמה תחת הפנס, ליד גדר־הצינורות הנמוכה המשורגת בפרחים, ושוחחו בכובד־ראש.

אפשר שאסע לחיפה. – אמרה, והדברים היו כאנחה שנעקרה מלבה.

– למה זה? – שאל מנשה בחרדה קלה.

– אפשר שאמצא שם עבודה. במשרד של עורך־דין מכיר. הוא גרוֹדנאי ויש לו משרד גדול.

– וכי טובה לך עבודת משרד מעבודת גן? – שאל אפרים ופניו הביעו צער מתוק.

– אני יודעת? – אמרה בנעימה של היסוס והתפנקות כאחד – קשה עלי עבודה גופנית.

– בגן מצויות גם עבודות קלות. – ענו שניהם בבת־אחת.

היא הביטה לצדדין כמרגישה באיזה דבר מתקרב.

ברחוב נשמעו צעדים כפולים, דיבור וצחוק בלשון פולנית.

– בת דודי! – קראה מירה בלחש – בואו, ניכנס פנימה. איני רוצה שהיא תראה אותי, איני רוצה לראות אותה.

הלכו אחריה במבוא עד שעמדו לפני השער.

– אין שלום ביניכן? – שאל מנשה.

– לא. אין אנו סובלות זו את זו.

– בודאי בחורה ריקה.

– זה לא איכפת לי, אבל את הגסות שלה, את הרשעות שלה, איני סובלת. בכלל, כל בית דודי חושבים, שהכסף מטהר את הכול…

– כששמעתי אז את טענותיה של הדודה, שיערתי מיד שאינם מתנהגים אתך כהוגן. – אמר אפרים.

– כן, הדודה ה“עדינה”: רוצה היתה שתהיה אצלם משרתת – דיברה מירה בהתרגשות של גילוי־לב.

– וכי זקוקה אַת להם? – אמר מנשה כמוכיח – תבואי אלינו ונמצא לך עבודה שלא תכביד עליך, ולא יחסר לך כלום.

– תודה, תודה, עוד נראה. שכחתי: תודה על הכרטיס, כן, ועל הכיבוד. היה נעים מאד.

הם נפרדו ממנה בלי רצון, אבל משראו שהיא רוצה להיכנס, לא יכלו לעכבה. בודאי עייפה היא ורוצה לישון.

ובלכתם לבדם בסימטתם השוממה, אחרי שתיקה ממושכה, אמר אפרים:

– רחמנות עליה, היא סובלת.

– טוב, – ענה מנשה כעושה רצון אחיו – עוד השבוע אדבר עמה. אם תסכים, ניכנס לחופה בשבת נחמו.

אפרים הסכים, כמובן, והלך לימין אחיו שקוע בהרנורים.

יא: מְנַשֶׁה וּמִירָה בָּאִים בִּבְרִית הָאֵרוּשִׂים

לפי הצעתם של האחים קליגר אכלה עמהם מירה בצהרים ב“ברכת המזון”. רק בימים שמנשה לא יכול לבוא ממעין גנים אכלה עם אפרים בלבד. וביום המוסכם בין שניהם, בשעת הארוחה, הזמינה מנשה לטיול על שפת הים. אפרים התנצל שלא יוכל להצטרף אליהם, מחמת ענין דחוף שעליו לסדר. היא הסכימה ונדברו להיפגש בשעה שלש.

מנשה היה לבוש בגד טוב, לא הטוב ביותר, שהרי זה מגוחך לצאת ביום חול בלבוש חג, אבל גם בגדי עבודה לא יתכן ללבוש “ברגע כזה”. באמת נוח היה לו לא ללבוש מעיל על הכתונת, מפני החום, אבל גם זה לא יתכן, ובכן בחר חליפה קלה ואת צוארון הכתונת נפשיל על צוארון המעיל, והחזה השעיר חשוף וסומק מן החום. מירה היתה לבושה קיצית, מעין לבושה אז בפּורים. חוף הים היה כמעט ריק מאדם. שורות כיסאות־הבד הסכוכים היו עומדות ערוכות בקו ישר, שורה מאחרי שורה, מחכות למטטיילים ולמתרחצים, שיתחילו לבוא בשעה חמש. אלה שבבוקר ישבו עליהם המתרחצים, כבר התיבשו בלהט השמש. הים היה מוטל כולו חלק ומבריק ולא נראו עליו כלי־שיט, רק נחשי גלים היו זוחלים בלי־הרף אל חוף החול, רובצים עליו רגע, מניחים חופן של קצף קלוש וחוזרים למקורם, והחוף מבהיק רגע בלחותו הכהה, הנספגת מהר בחול והוא מלבין שוב. החול הסמוך למים היה כמרבד חלק ונקי שנעים לדרוך עליו.

– יש לי חשק ללכת יחפה על החול הלח. – אמרה מירה.

– לא כדאי, אפשר להצטנן. – אמר מנשה, וניכר היה שהוא חושב מחשבה אחרת.

– מה אתה מדבר? הרי אני רוחצת כמעט בכל יום.

– רחיצה – זה ענין אחר. אבל לבושה ויחפה – לא צריך.

– לך, אתה מצחיק אותי.

– ומה רצית: שאכאיב אותך?

הם הלכו זה בצד זה. השמש ליהטה ומירה סילקה ת מגבעת־הבד מעל ראשה. מנשה לקח מידה את המגבעת ונשאה בין אצבע ואגודל.

לבו פעם בחזקה, אף־על־פי שידע ברור מה אמר לה בעוד רגעים מספּר. היא הרגישה בדבר החגיגי העומד להתרחש והתפלאה על עצמה שהיא כל־כך שות־נפש.

כשהגיעו לתחתית בית־הקברות המוסלמי, תחת כף תלוי, עמד מנשה ואמר:

–מירה, רוצה אני לומר לך דבר חשוב.

– אני שומעת. – ענתה בלי צל של התרגשות.

– רוצה אני, שניכנס בשבת־נחמו לחופה.

– “אתה רוצה” – וזה מספיק?

– אם תסכימי, הרי זה מספיק.

– אם כן – אני מסכימה.

– תודה לך.

והוא הושיט לה שתי ידיו המיוּבלות, הכבדות והחמות מאד, והיא אחזה בידיה הקטנות והרכות את אצבעותיו הנוקשות והישירה מבטה אל עיניו.

– תודה לך. – חזר – עינים כשרות כאלו מבשרות אך חיים כשרים, נחיה חיים כשרים, לא?

– מה פירוש “כשרים”? נחיה כפי שנוכל.

– איני רוצה בחיים כאלה הנהוגים עכשיו בין ה“מודרניים”. אני מאמין, שגם אַת אינך רוצה בחיים כאלה.

– כל אחד חי לפי מה שמזדמן לו.

– ובכן לנו נזדמן לחיות חיים טהורים ואנו שמחים על כך, לא?

– אני חושבת כך.

– וגם אפרים ישמח עמנו.

– אני בטוחה בזה.

ורואה אַת? אפשר שאפרים טוב בעיניך יותר ממני. איני עיור. הוא צעיר ויפה ממני וגם משכיל ממני. אבל הוא יצטרך לחכות עוד שנים אחדות. הוא יהיה עמנו עד שימצא מה שמיועד לו, עד אז: אשרנו – אשרוֹ. ולך, מירה יקרה, לא יחסר אצלי מאומה. שנינו נעריץ אותך. אף כי לא נפַנק אותך. אני אומר לך זאת מראש. אין אנו מבקשים פינוק לעצמנו, וגם את האחרים איננו מסוגלים לפנק. אבל נשמור עליך מכל רע ונתן לך כל מה שיהא ביכלתנו לתת. אני מקוה, שההצלחה תאיר לנו פנים גם להבא ולא יחסר לנו כול. אם תהיה הברכה במעשי ידינו, כמו שאני מקוה – נוכל לעזור גם למשפּחותינו. בנידון זה לא יהיה הבדל בעיני בין משפחתך ובין משפחתי. מן היום והלאה היינו לאחדים.

– עתה אני אומרת לך: “תודה לך”. אדם טוב אתה. גם אני אגיד לך את האמת: אפרים טוב בעיני ממך, אבל יודעת אני, כי לי ניתת אתה. ואני שמחה גם על זה. רואה אתה? אני מדברת אליך גלויות, ואני מקוה שגילוי־הלב ילוה אותנו כל ימי היותנו יחד.

– עד זקנה ושׂיבה. – הוסיף מנשה – ויתן אליהם גם לאפרים אחינו ומצא נערה כמוך.

– אני דורשת לו אך טוב. – אמרה מירה. – הוא ראוי לכך.

– ועתה, הרוצה אַת שנטייל עוד מעט הלאה, או שנחזור? רוצה הייתי למהר לבשר לאפרים. יודע אני את לבו בשעה זו.

– אם כן, נחזור. אבל אני לא אלך עמך אל אפרים.

– טוב. אני בעצמי אגיד לו.

והם הפכו פניהם וחזרו בדרך שבאו בה, כמעט על עקבות רגליהם שעוד ניכרו בחול.

הם דיברו על החופה. הוא חשב שהחופה תהיה בתל־אביב, בבית־הקהילה, כדרך שנוהגים בימים אלה, אבל מירה התעקשה בדבר. אם החופה תהיה כאן בתל־אביב, יצטרכו להזמין את בית הדוד. לא נוח לה בכך. את הדוד עצמו היתה מזמינה ברצון, הוא אדם לא רע, אבל את הדודה ואת הבנים – לא, על הכבוד הזה היא מוחלת. היא תרגיש את עצמה ברע.

– אם כן, נעשה את החופה במעין גנים. יש שם רב המסדר קידושין. רבים מתחתנים שם. גם יעלה בזול יותר. אני אסע שמה ואכין הכל, ובערב שבת נחמו נסע ביחד עם אפרים. אם תסכימי, אזמין גם את שקמוני, זה הפועל העובד אצלנו. את מכירה אותו. הייתי רוצה שהוא יהיה בחתונתנו. בחור מצוין, חם.

– אני מצטערת שאמי לא תהיה בחתונתי.

– והרי גם הורי לא יהיו. מה לעשות? חלף זאת הם יראו בנו, אם ירצה השם נחת. אני מקוה, שנעלה את כולם לארץ.

הם מדברים והולכים והנה רץ לקראתם תינוק ערום כביום היולדו. שמַן איברים ופרוע שערות צהבהבות. התינוק רץ בידים פשוטות לפניו, ועל פניו העגולים זרוח צחוק בהיר מכַוץ את עיניו הכחולות. אמו דחפה אחריו את עגלת־העץ העשויה בצורת כיסא קטן והביטה אליו בהנאה של אהבה. התינוק כמעט עלה על מירה. היא גחנה אליו ותסה בשתי ידיו השמנמנות. התינוק עמד, נשא עיניו אל האשה הזרה המחזיקה בו וצחק בפניה בקול מפרכס.

– נחמד אתה. – אמרה מירה, ומנשה הניח ידו על ראש הילד.

– – נחמד כזה! – אמרה מירה, מנשה הניח ידו על ראש הילד.

– נחמד שכזה! – אמרה מירה לאם הקרבה, כשהיא יושבת תלויה על ברכיה ומחזיקה עוד בידי העולל הצוחק.

כן, שובב גדול. זה כחודש שהתחיל מהלך, והרי הוא אוהב לרוץ בלי הרף.

– והגברת רוחצת אותו בים?

– כן. בכל יום.

– והוא רוצה להתרחץ?

– אוֹ, אינו רוצה לצאת כלל מן המים.

– הגברת תרשה להרימו?

– בבקשה. – חייכה האם טובות – אבל הוא כבד.

– כמה אני אוהבת אותם, כשהם קטנים.

האשה העבירה מבטה על שניהם ואמרה:

– אין דבר, גם לגברת יהיה כזה.

מנשה חייך ומירה כבשה פניה בחזהו החם, המגולל בחול, של הילד הבריא, והוא נעץ אצבעותיו בשערה ומרטו בחזקה.

– הריהו באמת שובב. – אמרה מירה מתוך כאב והורידתהו לארץ. כשהיא מפקיעה בזהירות את האצבעות הקטנות מתוך שערה.

האם עמדה, הביטה ולא זעה, כאומרת: “אין דבר, תרגישי, תתרגלי. את שערה הוא מורט בכל יום”.

כשהלכו משם שילבה מירה זרועה בזרועו של מנשה. מנשה ידע, כי זרוע זו מגיעה לו עכשיו בדין. לבו גבה בקרבו וחום נעים השתפך בכל אבריו. הם פסעו יחדו על החול, פניו של מנשה נשואים למעלה והוא מביט נכחו כמנצח, ופניה של מירה מושפּלים אל רגליה המסונדלות כבוֹשה ושקועה בהרהורים. בעצם ראתה את עצמה, שההצלחה מאירה לה פנים בארץ־ישראל. אמנם היא שיערה לה אחרת, אחרת לגמרי. אחרי הרומנים האחדים שהיו לה בגרודנה ואחר־כך בקיבוץ בארץ, מהם שנים קשים מאד, שתקפו עליה כחליים רעים, עוד חלמה על אדם בעל תוראר ובעל עושר, שיתן לה חיים של מעמד וזוהר בחברה, אדם אשר בגלל מה שהוא עלול לתת לה, הוא גם מתקבל על לבה והיא גם נכונה לחבבו. והנה אפילו אפרים, שיש בו יותר מן האדם התרבותי, לא ניתן לה, ובמקומו בא זה, הפּשוט כל־כך, מנשה, אך טוב לה מנשה מהמשך החיים התלושים האלה, הנדנוד והרוגז הזה האוכל ומכלה ביום ובלילה, אותו אי־סטחון ואותו ניחוש משפיל: “זה? לא זה?” והרי הוא על כל פנים אדם מיושב וטוב ונבון וחרוץ ומצליח, והעיקר, שהוא, כנראה, אוהבה באמת, ובודאי יתמיד באהבתו, וכמו שאמר לה: “לא יחסר לה כול” אצלו. אינו קל־דעת ואינו אומר מה שלבו אינו מאמין ומה שדעתו אינה בטוחה בו, כדרכם של רוב בחורי הזמן הזה, ואפילו אידיאליסטים שבקיבוצים. אידיאל חברותי לחוד והיחס לאשה לחוד. בעצם אינו מכוער כלל. בריא וגברי ויפה־עינים. קצת ממידותיו ה“פשוטות” אפשר יהיה לשפּר ולהקציע. זה תפקידה של אשה משכלת. הריהו כל־כך ישר וגלוי־לב ומסור. לא, אין לה סיבה להיות בלתי־מרוצה, רבות אחרות, גם מאלו הסוערות שם ומדברות על אהבה חפשית, היו מאושרות במקומה, ולמה לא תהא מרוצה?…

וכדי להוכיח לעצמה שהיא מרוצה, הורידה את כף־ידה וחיפשה את כף־ידו, שילבה שתי אצבעותה באצבעותיו והלכה עמו על חוף הים, כמו שראתה זוגות־חמד אחרים עושים כאן בארץ.

כשעברו על שורות הכיסאות כבר היו שם הרבה טיילים ומתרחצים יושבים בפוזות שונות. אחדים הסתכלו בזוג ההולך שלוב־אצבעות ועיניהם הביעו: “הנה זוג מאושרים!” הם הרגישו במבטיהם של המסתכלים וקיבלום כדבר המגיע להם בדרך הטבע. מרוב רגש לא יכלו לדבר. רק לעתים העניקו זה לזה מבט מחייך.

יב: הַחֻפָּה בְּמַעְיַון גַּנִּים

בערב שבת־נחמו בבוקר לבשו מנשה ואפרים את חליפותיהם השחורות, ואלמלא פקע־הורד בדש מעילו של מנשה, אי־אפשר היה להבחין מי מהם החתן. גם שקמוני שוחרר מעבודה, לבש חולצת־בד נקיה וסרק מעט שערותיו על קרתו לכסותה. נתנו על ידו סל מלא בקבוקים ומגדנות לשם כיבוד. אחר נסעו באוטו מיוחד לקחת את הכלה מביתה, כדי לנסוע יחד למעין גנים אל הרב. אפרים החזיק על ברכיו צרור־פרחים גדול, ממבחר זמרת גנם.

מנשה ואפרים עלו אל חדרה ומצאוה כשחברתה לחדר, ליזה, עומדת עליה לפני המראה ומסייעתה בהלבשה. זו היתה בחורה גבוהה כדי ראש ממירה, דקת־פנים ומפורכסת מאד, עיניה תאוניות ומרוצצות. אך הכלה היתה שלוה ומחייכת. היא לבשה שמלת־בד לבנה, ישרת־גזרה, חגורה באזור עור אפור מבהיק. השמלה היתה מגוהצה בקפדנות ועל חזה עניבת־חן דקה עם סיכּת־הזהב, מתנתו של מנשה. ברגליה היו נעלים לבנות, חדשות, גרבי־משי מצבע קרוֹם. שערה העשוי מפולג סמוך לרקה וציץ כחול נעוץ בו. שפתיה צבועות מעט ופניה חיורים מבעד לאבקת הפּוּך. היה חינה רב בעיני האחים, שעמדו ליד הפּתח, מנשה כובעו על חזהו ואפרים עם צרור הפּרחים, הסתכלו בה כמעט מתוך יראת־הכבוד.

– את הצעיף תלבש הכלה פה או שם? – שאלה ליזה את העומדים אצל הפּתח, ורמזה בעינה לצעיף הפרוש על אחת משתי המיטות העשויות.

– מה, השתגעתי: בדרך אסע בצעיף? – אמרה מירה ותיקנה את צוארונה ותסרוקתה כנגד המראה.

– מה דעתך, אפרים? – שאל מנשה נבוך.

– הצדק עם הכלה, – ענה זה במאוֹר פנים – נקחנו בתוך תיק של נייר ולפני החופה תלבש אותו.

– בוא, אפרים, – אמרה מירה לתוך המראה – ואתן לך נשיקה.

– קודם לחתן. לך, מנשה, תתנשקו, ואני אבוא אחריך.

עשה מנשה כמצוּוה ואפרים מילא אחריו.

– אם כן, אנחנו יורדים. – אמרה מירה, עמדה והתבוננה רגע בחדר מסביב, כמחפּשת מה.

“קשה עליה הפרידה מחדר בתוליה”, עברה מחשבה במוחו של אפרים.

– בואי, ליזה.

לקחה ליזה ביד אחת את הצעיף בתוך הנייר פתחה את הדלת:

– בבקשה, צאו אתם ואני אנעל את הדלת במפתח.

שקמוני, שישב ליד הנהג והסל בין רגליו, קידם את בעליו בהעוית־פנים טרגית:

– חשבתי שתביאו אחת גם בשבילי…

– את שומעת, ליזה? – אמרה הכלה, כשהיא כופפת קומתה להיכנס לאוטו – הוא חושב, שאת הולכת להתחתן עם אפרים.

ליזה פרצה בצחוק גדול, לא טבעי, ואפרים ניסה לתקן בהלצה שכנגד:

– הרי אין כלל מקום פנוי לידך…

מנשה, שהכיר יפה את מעין גנים, נתן כל הזמן הוראות לנהג, עד שעמדו בתוך דרך חול לפני ביתו חסר־הטיח המסודק של הרב, מאחורי שני אוטומובילים שכבר עמדו שם. הבית הנמוך, חשוף מגדר ומצמח, היתה דלתו פתוחה אל מרפסת גדולה וגלויה, ושם התהלכו כמנין אנשים או יותר, מחכים לסידור קידושין שלהם או של קרוביהם או מכיריהם.

– ברוך השם, מנין לא חסר. – אמר אפרים, ירד הראשון מן האוטו ועזר לאחרים לירד. כולם עמדו רגע ליד האוטו, מסתכלים בקהל העליז שבמרפסת.

– כאן אין זו פיקציה, – התחכם שקמוני כשהוא מטלטל לפניו את הסל הכבד – מר קליגר. גם הרב עוסק במעשי הרכבה, כמונו הגננים.

והביט ברוב משמעות אל הכלה וחברתה.

– תתחכם בחתונה שלך. – הרביץ בו החתן. – לא נכון, מירה?

– הביטו, הביטו! – קראה מירה והצביעה בסנטרה אל פינת המרפסת. שם עמדה כלה לבושה שמלת־משי לבנה וצעיף ארוך עד לארץ וזר־הדסים דק בראשה. – הרי זו התקשטה כמו אצלנו בעיירות הקטנות.

– ולואי היו שומרים כאן את מנהגי ישראל שבעיירות הגלות! – אמר אפרים באנחה כלשהי – נוּ, רואה אני שנצטרך להמתין הרבה. יש, ברוך השם, תור גדול.

– תור ויונה. – לא יכול שקמוני להתאפק מחכמותיו.

הם עלו בשביל החול ועמדו עם המדרגות, כי המרפסת היתה כמעט מלאה. שקמוני העמיד את הסל על המדרגה.

והנה יצא השַמש, אדום־הזקן וזעום־גבות ולבוש קפּוטה ארוכה, ירוקה מיושן, ושאל באויר, אם כל שלושת הזוגות כבר סידרו הכול אצל הרב.

– הנה בא הזוג השלישי. ־ קרא אחד מן הקהל.

– היכנסו היכנסו מהר! עוד מעט יתחילו בסידור הקידושין. – פנה השמש אל העומדים למטה – גם העדים יכנסו. אין אתם קרובים של חתן־כלה? קרובים פסולים לעדות.

– רחוקים נעשו קרובים. – זרק שקמוני דבר חז"ל – אני אשמור פה על הסל, שלא “יתכבדו” פה לפני החופה.

השמש העביר את הזוג ועדיו החדרה כבני מרון.

הרב שאל את השאלות הנהוגות וקרא מה שקרא והחתים את הצדדים. הוא היה יהודי קטן־קומה, כחנוני בן עיירה, תנועותיו היו עליזות, אך עיניו עצובות מאד. נראה היה שהוא מרגיש נחיתות־דרגא בכהונתו בישוב עלוב זה. גם עבודה זו של סידור קידושין בהמון לבני בלי דת, לזרים כמעט, שרבים מהם גם חשודים על נישואים למראית עין או גם על נישואים אסורים – היתה לו למקור של צער. אבל על פת לחם יפשע גם רב בישראל, ובפרט בארץ־ישראל החדשה, זו שאין בה קדושת מסורת. הוא עשה מעשהו כמי שכפאו שד.

לאחר שהזוגות “סודרו” בפנים הבית (ליזה פרפה למירה את הצעיף בסיכות אחדות), יצא השמש למרפסת ולקח מאחרי תריס הדלת את החופה. ארבעה בחורים אחזו בארבעת המוטות ופרשוה באמצע המרפסת תחת כיפּת השמים. ואז התחיל הרב בסידור הקידושין לזוגות, זוג אחר זוג: אותו סיבּוב הכלה מסביב לחתן, אותה שאלה: “יש לך טבעת?”, אותה אמירה מצחיקה: “הרי אַת” וכו', אותו ניפוץ הכוס ברגל, אותה קריאת הכתובה תחת החוטם, מתוך גירוס המלים הארמיות והבלעתן, אותן הברכות, אותה גמיעה קלה מן הכוס, תחילה החתן ומידו הכלה. מזל טוב! מזל טוב! ברוך השם, נגמר. הטכס כולו ארך כשעה.

בינתים ערכו הרבנית ובתה, בעזרת השמש, את השולחן הארוך בחדר, והעמידו על מפה מרובבה כלים ישנים ופשוטים עד לחומלה, עם איזו כוסות קטנות, בלתי שוות. הקהל נכנס וכל אחד העמיד את ה“כיבוד” שלו, וזה שהעמיד שקמוני בעזרתה של ליזה היה נאה מכולם. אחר ישבו כולם משני עברי השולחן, כל חבורה ליד ה“כיבוד” שלה, והתחילו טועמים בלי הנאה מטוב השולחן. חבורתם הקטנה של הזוג שלנו ישבה לימין הרב, שהסב בראש השולחן. האורחים שתו לחיים, והרב נענע בראשו לכולם בשוה, ומכוס היין שלפיו טעם רק טיפּה אחת והעמידה חזרה על השולחן. האויר בחדר היה חם מאד והזבובים עטו על השולחן בזמזום רעבתני. הרב נראה כאדם עייף מעבודה קשה ועיניו נתעצבו עוד יותר. תנועותיו היו עצבניות בקול מת זירז את האורחים שישתו ויטעמו. השמש קלף תפוח אדום, חתכוֹ לחתיכות והניחם על צלחת לפני הרב. הרב לקח פלח קטן מאד ונתנו בין שיניו, והיה נראה כאילו הוא מונעו בתוך חיכו ואינו לועסו כלל. אפרים זכר, שהיה פעם בסעודתו של צדיק שבא לעירם, וגם הצדיק נהג כך. ועלה בדעתו: שאפשר שרב זה הוא ממקרובי אותו צדיק והוא מחקה את תנועותיו.

הוא גחן אל הרב ושאלו, מאין בא לארץ־ישראל.

מפּדוליה, פּדוליה שברוסיה הסובייטית. לפני המלחמה היה “נוסע” אל הרבי מצ’ורטקוב. הוא הכיר עוד את ר' דוד משה זצ“ל. עכשיו בא משם, משלטון הרשע, ימ”ש. כן, ראה הכול והתרגל בכול.

אחר־כך שאלו אפרים, למה משתמשים לקידושין בטבעת של כסף דוקא. נטה אליו הרב בחיבה והסביר לו, שזהו מנהג לפי הקבלה. כסף – יסוד החסד, הנישואים עומדים על החסד. הטבעת צריכה להיות חלקה, כדי שידעו בדיוק ערכה, הקידושין תופסים בדבר שיש לו שוּמא.

בשעה שהרב דיבר אליו פרצה אחת הכלות בצחוק וברחה מן השולחן. חתנה קרא: “טפשה’לה!” ויצא אחריה החוצה.

אחר־כך אמר השמש בקול צרוד את “שבע ברכות” והלך מסביב ותבע את המגיע לו. “הרי לא תשמעו יותר שבע ברכות”, אמר בקפדנות.

אחר־כך קם הקהל. שקמוני אסף את השיריים שלהם לתוך הסל. יהיה “כיבוד” בשביל שאר העובדים שלא באו. ידעו גם הם, שבעל־הבית שלהם “בנה בית בישראל”.

הרב נתן לכל אחד את ידו. גם לכַלות. חייך להן בשפתיו בעוד שעיניו נשארו עצובות. ניכר היה שבא מארץ הסובייטים.

בחוץ נתפּזרו האורחים. שני הזוגות הרחיקו שלובי־זרוע בדרך לצד החורשה הקלושה הנטועה על תלולית חוּמה. להט השמש היה נעים במקום שקט זה ואיזו שיחים פורחים בישמו את האויר, ונוח היה ללכת מעט טן־דוּ.

אבל משפּחת קליגר (מעתה יש לנו רשות לכַנותם כך) עם מלויהם נתכנסו מיד לאוטו שחיכּה להם. הם ישבו כישיבתם בדרך לכאן. אפרים הניח את הפרחים לרוחב ברכי שניהם, של החתן והכלה. ליזה תיקנה את הצעיף שנשאר בראש העלה. שקמוני ישב ליד הנהג ושתק. על שאלת הנהג השיב בהברה מקוטעה. סוף־סוף היה רוק זקן ולא היתה לו עד תקוה להיכנס לחופה גם הוא, ועם כל בדחנותו היה לבו צובטו מעט, ביחוד לאחר ששתה שלש כוסות יין כרמל.

ברחוב אלנבי נפרדו מליזה ומשקמוני, שהאוטו הסיעם הלאה, ושלשתם נכנסו אל הצלם להצטלם יחד: מירה בתָוֶך בצעיף ועל זרועה מוטל צרור־הפּרחים הנהדר, ושני האחים מימינה ומשמאלה, לבושי שחורים, חגיגיים.

אחר־כך מסרה את הפרחים לאפרים שישאם אחריהם, ואת הצעיף הסירה וצנפתו לצניפה ונתנו למנשה, שיתננו בכיס בגדו, ויחד הלכו ברגל ל“ברכת המזון” לאכול שם בצהרים.

בדרך סר אפרים לבית־הדואר ושלח שתי טלגרמות: אחת לוריהם ואחת לאמה של מירה, בנוסח שהיה מוכן אצלו על פיסת נייר: “מזל טוב. מירה ומנשה נכנסו לחופה. שולחים תמונה”.

בלבו היתה אורה.

יג: פְּגִישָׁה לֹא נְעִימָה עַל שְׂפַת הַיָם

עד שהצריף יהיה ערוך בכול לדירה, גר הזוג הצעיר בחדר ששכרו אצל זוג זקנים בבית סמוך לחדר דירתם, באותה סימטה, עם מעבר לחדרי השירות דרך חדר־המיטות של אותם הזקנים. לא נוח היה לגור עם זרים, אבל צריך היה לסבול כחודש ימים או מעט יותר, עד שהצריף יעמוד על תילו “עם כל הנוחיות”. כי מנשה דאג לכך, שהצריף יהיה משוכלל באמת, מטוּיח כבית־אבנים ומצובע מבחוץ כבית־עץ, עם חדר־אמבטי ומקלחת, גם במטבח לא יחסר כלום, כי מירה הודיעה (מאחר שהרגישה, שכך רצונם של האחים), שהיא רוצה לבשל בבית. לדוגמא עשתה לו ולאפרים פעם אחת לביבות של תפוחי־אדמה, וטעמן היה כטעם גן־עדן. שניהם חזרו בכל יום, שנפשם יוצאת למאכליה. אבל עד שתוכל לעשות להם מטעמים מעשה ידיה, נטל עליהם לאכול ארוחות הצהרים והערב ב“ברכת המזון”, מה שגרם להוצאה גדולה ומצערת.

אפרים נשאר דר בחדרו, ולמשכים, בעוד מירה ישנה, היה מנשה הולך אל אחיו, ושם מצא כבר פת שחרית מוכנה, והיו אוכלים יחד כבימי רוקוּתם ויוצאים לעבודתם בלב טוב. שאלתו הראשונה של אפרים היתה תמיד: “מה שלומה של מירה?” ומנשה השיב ברצון ושמחה, ובנעימה של בעלוּת שאין עליה ערעור. בכלל היה דיבורו מעתה ברוב סַמכות, ולפעמים היה בו כדי לפגוע משהו בעמדתו הנפשית של אפרים, אבל אפרים לא הקפיד וקיבל דברי אחיו כדרך הטבע, אך כתריס פנימי כנגד ההתנשאות הטיף לתוך דיבורו טיפת אירוניה קלה של אדם, שיש לו בכל־זאת יתרון רוחני מעט על בעל־דברו.

העבודה במעין־גנים נמשכה במרץ מזוֹרז. אף־על־פי שהוצאות החתונה עלו לסכום ניכר וההוצאה השוטפת הוכפלה גם היא: דירה נוספת ואכילה בשלושה ב“ברכת המזון”, והעיקר, ההשקעות בצריף ובחלקה – לא הרגישו דוחק, כי העסק בתל־אביב היה מכניס יפה, וכבר הביאו פרחים ושתילים מחלקתם ולא היו צריכים לקנות מזרים. מתוך שנתבססו ויצא להם שם טוב (בינתים עלה מחיר הקרקעות וידעו היה שהם בעלי־רכוש), מצאו להם בנקל אשראי בכמה בנקים, והם השתמשו בו רק מידת ההכרח; והואיל והפדיון היה תמידי כסדרו, היתה הפּרוטה המזומנה מתגלגלת בידיהם, וכשמירה ביקשה לצרכיה היו נותנים לה, מנשה בפשטות ובשתיקה של רצון, ואפרים בהסברת פנים ובהתעוררות של חיבה.

מירה היתה נשואה למנשה כמה שבועות והיתה כבר רגילה בו ובהליכותיו, ואף־על־פי־כן לא חדל כל הדבר מהיות מוזר בעיניה: זה בעלה?… היא הסתכלה בו והרהרה בו וחשה בגופה קרבת בשרו וניסתה להסיר עצמה את וילון הזרוּת החוצץ ביניהם בזה שהוא בן ארץ אחרת, כלומר, בן גליציה, והיא שמעה לא פעם בין ה“רוסים” דברי־גנאי על ה“גליצאים”; אבל הרגש הרגישה, שלא זו הסיבה האמיתית, – יש, כנראה סיבה אחרת, שאולי אינה בו, במנשה, אלא בה, במירה עצמה. היא, לפי שהיא מכירה את עצמה, לא נוצרה בעצם להיות אשה נשואה, בעלת־בית ואם לילדים. פעמים רבות באה לה מחשבה זו עוד בחוץ־לארץ ואחר־כך ביתר תוקף בארץ. פעמים, בשעה של חשבון־הנפש וגילוי־הלב בפני עצמה, העיזה אפילו לומר לעצמה: אני נוצרתי לחיות עם אותו הגבר, שיסַפק לי מכסימום של תענוגות וחיי־רווחה. היו לה בחייה כמה רומנים, ותמיד היה הרומן קשור בציור זה: חיי רוחה ותענוגות. אפשר שניטעו בה כיסופים אלה לתענוגות בימי ילדותה, כשבית אביה היה שופע עושר וכל טוּב והכסף היה מוּצא דרך בזבוז. שנות המצוקה שבאו אחר־כך לא יכלו עוד לעקור את הנטוע בנפש. אף כי מן הצד השני, אילו בא מישהו והיה שואל ממנה, שתגדיר מה הם התענוגות, שהיא נכספת להם באמת, היתה מתקשה להשיב דבר מסוּים. כל תענוג ותענוג, מאלה שהיא רואה נשים בנות־גילה רודפות אחריהם, נראה לה כתפל וכמופרך, אבל כלל התענוגות נעשה לה מושג כולל, שיש עמו משיכה חזקה כל־כך, עד שהוא ממלא את כל בתי־נפשה. ברי לה שעם מנשה, ואפילו בסיועו של אפרים, לא תראה חיים של תענוגות רבים וגדולים, לכל היותר תהיה פטורה מדאגת פרנסה וצרכיה הקטנים ינתנו לה בלי קושי יתר. אף גם סערות גדולות וסכסוכי משפחה אינם צפויים לה: אנשים נוחים, שקולים בדעתם ומושלים ברוחם הם האחרים קליגר, לא כן היא. הוֹ, היא מכירה את עצמה: שׂכליותה ושיווי־משקלה אינם אלא כיסוי לסערה השוכנת בה. כמה פעמים בחייה פרצה סערה זו והביאתה לידי רצון, ואפילו לידי נסיון, לאבד עצמה לדעת. הוֹ, עד לידי כך. עצבים הם אלה? לא. אין היא עצבנית, שולטת היא בשכלה וברצונה מאין רבות כמוה. אבל יש משהו בדמה, העולה לעתים מאיזו מעמקים ומביא בכל גופה רתיחה כזו. שהיא חשה מַחנק. ואם לא תפתח פתח לרתיחה זו תיחנק. – רתיחה אחרונה ממין זה תקפתה בקיבוץ כשקוֹלְיָה עבר ממנה אל זו הבּוּקוֹבינית. לא עצם הליכתו ממנה אל האחרת הסעירה, אלא כשנודע לה, שהוא, הנבזה, התפאר בפני הלזו, שהיא, מירה, חיבקה רגליו ובכתה לפניו שלא יעזבנה. השקר הזה והשפלות הזו – אלה הוציאוה מכליה. קרובה היתה לשגעון. החברות שמרו עליה יום ולילה. ואחרי שלושת ימי הסערה אנוסה היתה לעזוב את הקיבוץ. אבל מאז היא כאן, לפני החתונה ואחריה, באה איזו שלוה ברוחה, כאילו שקע הכל למעמקים כאלה, שאולי לא ישוב עוד לעלות משם. ולואי שלא יעלה. נחיל של נמלים עובר בגופה כשהיא זוכרת את סערותיה. לא, היא תילחם בעצמה לדכא כל ראשית סערה שתנסה לקום בה. עתה, כשהיא נשואה, לא יכבד ממנה הדבר.

באֵין לה כמעט כל עבודה בחדרה היא יוצאת בכל בוקר אל שפת הים לרחוץ ולשבת על כיסא־בד, לקרוא או להסתכל במשחק הגלים ובאופק האטום או בספינות העוברות שם לאיטן כעולמות זרים, בלתי מושגים. כשהיא רעבה היא קונה קלח של תירס ומגרמת אותו בהנאה, וכשהיא צמאה היא שותה “עסיס” מתוך כוס של נייר, שמציע הנער־הרוכל המשתרך בחול בין הכיסאות. יש לה קצת “צרות” מן הבחורים הערומים למחצה הנטפלים אליה לפעמים על שפת הים וגם בתוך הים עצמו ומנסים “להתחיל” עמה. היא צוחקת ודוחה אותם בפשטוּת יתרה. המחמאות שהם משמיעים לה על יפי עיניה ויפי גופה – צונחות מעליה כאותם הגלים המלוחים אחרי שמשחה את בשרה בשמן הריחני מתוך צלוחית קטנה, שהיא מביאה עמה בילקוטה. אי־אפשר לומר, שאין הן נעימות לה כלל, אבל היא מצאה דרך להשתמט מאותם עזי־הפּנים. “אני אשה נשואה”. היא אומרת להם. מהם אומרים “סליחה!” ופורשים לאחרות. אך יש ביניהם חצופים המנסים לטעון: “אדרבא, כל ימַי אני נושא נפשי לנשואה”. אז תענה: “אבל אני איני נושאת נפשי לבחורים”. פעם נכשלה, שהתוקף ענה לה מניה וביה: “מצוּין, הרי גם אני נשוי”. אז נתבלבלה, אך לבסוף שלחתהו אל אשתו.

בוקר אחד, בוקר לוהט של תחילת אלול, היתה שוכבת על הכיסא, אחרי הרחיצה, בגד־הרחצה הרטוב והמתוח על גופה, והסתכלה מתחת לגַגית המצילה במשחק הגונים של הים השוקט, – והנה היא רואה את סטילה, זו הבּוּקוֹבינית שלקחה ממנה את קוֹליה, לבושה פנטסטית, והיא באה עם בחור גבוה, פניו ולבושו כאמריקני, אוחזת בכתפו כתלויה בו. דמה זינק למוחה. אבל כעבור רגע כבר שלטה בעצמה. “מה לי ולה? “סחורה” כזו תמצא לה תמיד מה שדרוש לה”.

בני־הזוג עמדו רגע והביטו אל מרחב הים, אחר פנו וביקשו להם כיסאות נוחים. והנה הרימה ההיא את שולי מגבעת־הפּנמה ועיניה נפלו על מירה. מיד עזבה את בן־לויתה ורצה אל מירה בזרועות שלוחות:

– מירה! אַת כאן? כמה אני שמחה לראותך!

מירה לבשה מיד גיאות, התרוממה מעט וענתה:

– אני גרה בת־אביב. התחתנתי לפני חודש, בערך.

– אה, מזל טוב! ידעתי שאַת תתחתני. מעשית שכמוך! ומי המאושר?

– על כל פנים אדם הגון.

– אם כן, זוג אנשים הגונים.

– בודאי.

– מסודר?

– אוֹ, כן.

– ואני הספקתי להיות בחיפה ובירושלים. עבדתי במשרד (היא עיקמה את חוטמה). עשיו אני אצלכם בתל־אביב. מחפּשת עבודה. אבל אין דבר. אפשר שאסע מן הארץ.

– לאן?

– אפשר – לפריז. יש לי שם אחות. אבל – הנה הנחתי את “הבחור שלי” לבדו. המסכן, משתעמם. בודאי נתראה. אַת באה בכל יום להתרחץ?

– כמעט בכל יום.

– יש לי לדבר עמך כל־כך הרבה. אין לך מושג. כבר התרחצת?

– כן. עוד מעט יבוא בעלי לקחתני הביתה.

– כך? הרי אַת חיה, כנראה, לא רע (היא בחנה את גופה ולבושה).

– כלל לא רע. – אמרה מירה מתוך הכרה מהנה, שהיא גורמת לה צער. זו רצה אל “הבחור שלה”, תפסה בידו, וכחוזרת לדבּר על ענין שנפסק, הלכה עמו לבקש “מקום מתאים”, הם התרחקו מעט וישבו בשורה אחרת, אך נראים יפה ממקום מושבה של מירה.

השנים התפשטו בגדיהם ולבושים בבגדי־הרחצה היבשים השתרעו בכיסאות, כאילו הם זוג של נשואים, או, לפחות, מאורשים. אף־על־פי שמירה בטוחה היתה שסטילה הכירה אותו רק אתמול או שלשום. כך דרכה של זו תמיד. באיזה אמצעים לא השתמשה כדי לצוד את קוליה… מוזר, השם קוליה כמעט לא הרעיד עוד בנפשה מאומה. בעצם טובה עשתה עמה זו, שהסירה אותו מעליה. אילו נשארה עמו בקיבוץ – חיי גיהנום היו נכונים לה. אגואיסטן חסר לב ומצפּון שכמותו! בעצם צדקה סטילה: מי שנוצרה להחליף גברים בכל חודש – מוטב שתעשה זאת במקום שאין עשרות עינים בוחנות אותך בכל יום…

“האמריקני” (כך קראה משום־מה ברוחה לבן־לויתה של סטילה) הוציא מכיס מעילו שעל גגית הכיסא תיק־סיגריות, נתן לסטילה ונטל לעצמו. הבעירו ועישנו. “העישון הולם אותה. על האמת צריך להודות”. חשבה מירה. היא גופה עישנה וחדלה, עישנה וחדלה. עכשיו לא תשוב עוד לעשן. עוד זה חסר לו למנשה: אשה מעשנת? כמה צער היתה גורמת בזה לשני האחים גם יחד!

השנים ישבו סרוחים גחונים זה לזה, מעשנים ומסיחים בחשק. היא לא פסקה מלמשש בכפּה את כתפיה, זרועותיה, רגליה. החליפה מצב הרגלים פעמים רבות כמבקשת להן פוֹזה נכונה. היה לה גוף יפה מאד, על זה יש להודות, אף כי דק מדי, הבחור הביט בה כמי שלבו גס בגופי נשים. משום מה זכרה מירה מה שסיפרו לה על בחורים יפי־תואר בכרכי אירופה ואמריקה, החיים על חשבונן של נשים המחזיקות בהם. “אפשר זהו טיפּוס ממין זה!” אמרה לעצמה. לא נעים היה לה להאריך בישיבה כנגד זו, המשימה עצמה כאילו אינה מרגישה בה כלל. לקחה את בגדיה ואת סלה ועברה לשורת הכיסאות האחורית. הלזו תחושב שהיא הלכה הביתה. אדרבה, תחושב לה. אך גם שם לא יכלה לישב בשלוה. הביטה אל השעון שבידה. גופה ובגדיה היו חמים ומעט יבשים. לא, היא לא תחכה היום למנשה. היא תלך הביתה. פתאום הרגישה צורך גדול להיות בבית עם מנשה ועם אפרים, להיות עמהם בחדר, במשתלה או במסעדה – כאילו מגן הם לה בפני זו, בפני הסכנה האורבת לכל אשה צעירה ולא־מכוערת פה על שפת ים זה, בעיר רבת־חירות זו…

קמה ולבשה שמלתה הקלה והלכה בתוך החול הלוהט בסנדליה החוֹריים, אחוריה לים ופניה אל מעלה העיר. ממקום גבוה עוד שלחה מבט אל השנים הסרוחים על הכיסאות. הם הוסיפו שם לשוחח כבראשונה. הוא בזלזול של יפה־יפה תואר והיא מחככת גופה ועושה תנועות בלתי־צנועות ברגלה. “כן, את תיקונה האמיתי תמצא לה זו בפריז”, חשבה מירה והסירה עיניה מן האשה שאינה אהובה עליה. “ואני אלכה לי אל הקליגרים שלי. מה אני חסרה בעצם?”

החול הלוהט צרב אצבעות רגליה והיא לא הרגישה.

יד: חֲנֻכַּת הַצְרִיף

לחנוכת הצריף בשבת שובה הוזמן גם בית הדוד טמקיס. מירה היתה “מוחלת על הכבוד הזה”, אבל מנשה ואפרים הוכיחוה על כך ואמרו שאין זה מן המידה. סוף־סוף אנשים הגונים ולא עשו להם כל רע; להפך, הדוד עזר להם בערבות. גם הצעירים אינם רעים כל־כך, אלא שהם חיים לפי מושגי אנשים שאינם עובדים. די שלא נקראו אל החופה, ובודאי עוד לא נעקרה הטינא מלבם. בני־אדם נוצרו לחיות בשלום זה עם זה ולא לריב שלא לצורך. מירה נענתה להם. באמת לא איכפת לה. היא אליהם לא תלך. “טוב, נראה, מירוצ’קה” (הם, הגליצאים, אהבו לקרוא לה דוקא בשם־ההקטנה הרוסי הזה). ביום הששי נתקבלה מבית הדוד מתנה נאה, אגרטל של גביש, ובשבת אחר־הצהרים באו הזקנים ברגל. שניהם היו עייפים ושטופי־זיעה, והדוד חזר בכל פעם:

– רואים אתם, ילדים, איזה קרבן הבאנו. בלהט חום שכזה. עשר לירות לא הייתי לוקח במחיר טיול כזה. ע־שר לירות.

הדודה צנחה על כיסא ולא יכלה לדבר, רק נפנפה על פניה במגש קטן של נייר שמצאה על השולחן הערוך.

לאחר שנחו מעט הלכו “לראות” את מעמד הבית. הכל מצא חן בעיניהם. הדודה פיתחה לשונה:

– מה אתם רוצים? הרי זה בית ממש. אין זה צריף כלל. הלא תשכני פה, מירוצ’קה, כמו “פריצה”. שלשה חדרים ומטבח גדול. אתה רואה, עוזר? לנו אין מטבח כזה. וחדר־אמבטי, ועוד, נו, והמרפסת! לנו בתל־אביב אין מרפסות כאלו. והמראה. כמה זה שוה! אין לקנות בכסף מראה כזה. אפילו את הים רואים כעל כף היד. ואנו בתל־אביב רחוקים מהלך חמשה רגעים מן הים ואיננו רואים אותו. בלי נזקכם, על כל ישראל! על כל ישראל! טפוּ, טפוּ!

היו שם עוד אורחים אחדים. שקמוני ועוד פועל אחד. סאלים התימני הביא גם את אביו הזקן, וזה ישב כל העת, גלגל עיניו ופצח זרעונים. גם יהודי רך־פנים, בן עירם של האחים קליגר, בא עם אשתו ועם בת־הזקונים הקטנה מתל־אביב. להם הדרך קרובה, והם גרים על גבול שרונה ממש. מכבסה להם, שם, בעיר מולדתם, היו אמידים, והוא הציוני הנלהב, לא חדל מהציק לאשתו, עד שמכרו הכל ועלו לארץ. מילא, מה שעבר עליהם, לא כדאי לספּר. ניסו בכה ובכה, עד שאכלו חצי הונם, וביתר הפליטה פתחו “מכבסה” עם “מעגילה חשמלית”. ברוך השם, פרנסה בדוחק יש, והעבודה מפרכת. אבל היכן כתוב, שצריך לחיות בארץ־ישראל שלא בדוחק וממלאכות קלות? אי, זו צרתנו, שאנו מבקשים לנו כולנו פרנסות קלות! הסוף הוא, שהן נעשות קשות מאד. ראו את הקליגרים: באו וקיבלו מיד עוּלה של עבודה קשה. וברוך השם, בלי נזקם, על כל ישראל.

האחים בעלי־השמחה פניהם היו זורחות. לא ידעו מה לעשות לאורחים. הרבו להגיש להם “כיבוד”. על כל ברכה ועל כל “חכמה” נענעו בראשיהם בשמחה גדולה, כאילו שמעו דבר חדש. שקמוני בחר לו מכל היינות יין חקל־תפוחים:

– אתם מבינים? כאן אני בטוח לגמרי מ“נסך”. שם אין עובדים גויים.

– אבל יש שם “שקצים”. – צחק הדוד טמקיס – כלום אין מראה פניהם של תלמידי חקל־תפוחים כ“שקצים”?

– רק בלי קטרוג, דודי. הם, ה“שקצים” האלה בונים את ארצנו. בזכותם ישבו בערים תלמידי־חכמים ויהגו בתורה. – אמר אפרים – וכי אנו אין מראנו כמראה אכרים מאומות העולם? ומה הרע? “רחמנא לבא בעי”.

– כן, צדקת. – נענה לו הדוד – רק לצון חמדתי לי. בעצם, כל השנים שישבנו שם, בגלות, התפללנו לנערים כאלה.

שקומוני החליט “להרביץ” בו, בבורגני הזה, כדבעי:

– אין דבר. כשנקח מכם את בתיכם ואת פרדסיכם – תהיה גם לנו צורה של יהודים נאים.

– לא תזכו.

– נזכה, נזכה, ובקרוב.

– ברוך השם, יש לנו מלכות של אנגליה. כן, אלמלא מוראה של מלכות…

– גם ה“מלכות” עצמה סופה שהיא סוציאליסטית.

– מ־נוּ, עד אז יכול אני לישב בשלוה, לבנות עוד איזה בתים ולנטוע עוד איזה פרדסים, העיקר, שעבודתכם תהא עבודה: בענין השכר – נתפּשר.

– אין פּשרות! – התעקש הפועל הותיק – הכל מגיע לעובד. הוא גם יקח הכל. ולכם – נתּן קצבה. בעין יפה ננהוג בכם. סוף־סוף “בני טובים” אנו.

– אמרתי לך, עוזר, – אמרה האשה, שהבינה מעט עברית – לא נורא, גזלנים יהודים.

– כן, אבל הפיות שלהם!

– אין דבר, הנה נסתום להם את הפּיות בחתיכת טוֹרטה. קח, קח כבר. את זו, את זו, החתיכה הגדולה. בטלן.

השומעים נהנו מן הויכוח ומילאו פיהם צחוק.

אותה שעה היתה מירה מרגיש עצמה לא בטוב. זה ימים אחדים שיש לה “בחילה” והיא חושדת באיזה דבר. למנשה אמרה: בודאי קלקול קיבה הוא. אפשר, שבאמת רק קלקול קיבה הוא. ואם יתברר אחרת – היתה רוצה מאד להיפּטר “מזה”. אין לה כל חשק להיות אֵם. כבר?! נדמה לה, שעדיין לא חיתה כלל. רק בת עשרים וחמש היא. כל מה שעבר עליה נראה לה כל־כך מעט ודל. אבל הוא, מנשה, ברי לה, לא יסכים לעולם, שתעשה לעצמה “הפּלה”. קונסרוטוֹרים כאלה! כמובן, הכונה לשניהם, למנשה ולאפרים. בנידון זה שוים הם כשתי טיפות מים.

עכשיו חרה לה, ש“הזוג הנחמד”, בני הדוד, לא באו. לא נאה להם. אצל גננים, כמעט אכרים. כן, אילו נישאה לבעל דיפלומה, היו באים להיראות ולהתנפח. אל כך. להם צפויים, כמובן, חיים אחרים. כסך לא יחסר – וגם תענוגות… אינה מקנאה בהם, בכלל רחוקה היא מקנאה (כרוב הנשים האמינה תום לבה, שאין בה קנאה), אלא – אילו, לפחות, היה כל זה מגיע להם, והרי הם שניהם ריקים בתכלית הריקוּת, לא חכמים ולא משכילים ולא מסוגלים לשום עבודה. אין צדק בעולם.

יחד עם הדודה הגישה לאורחים “כיבוד”, ביקשה מהם ליטול, אבל בפניה ניכר היה שהיא סובלת. שילחה מנשה לחדר־המיטות, שתנוח שם. נכנסה אחריה הדודה, הביטה כה וכה, גחנה עליה ושאלה בחשאי:

– אַת לא במצב “כזה”?

– חס וחלילה. רק קלקול קיבה. לקחתי מלח קרלסבדי.

– ואני, לפי פניך, בטוחה הייתי, שזה אצלך…

– לא, לא. איני רוצה.

– מה שייך: איני רוצה? בת ישראל אינה צריכה לדבר כך. אם מן השמים רוצים – גם היא צריכה לרצות. מה את חושבת: אני מקנאה באלו היום? אוי ואבוי, מה שהן גורמות לעצמן: כל מני חליים רעים. אני הולכת הם ה“כליות” שלי אל הרופא שלי, אַת מכירה אותו: ד“ר לייזר. פושט־עור שכמותו! שאלתיו, מה כל הצעירות הללו, היושבות בחדר־ההמתנה? – “עכשיו” הן באות אלי”, אומר הוא “וקודם הלכו לאחר. אם לא יפסיקו אצלנו את ענין ההפּלות – לא תהיה אשה בריאה בארץ, ואפשר לחַסל את הבית הלאומי…” אַת מבינה? הבריאות…

מירה רצתה לשאלה, אם בתה לא היתה עוד אצל רופא “כזה”, אבל התאפקה.

– אם יהא צורך בדבר – אבוא להימלך בדודה.

– כך תעשי, בתי. הלואי היתה רוזה שלי נמלכת בי. היתה נשמרת מכמה צרות. סבורה אַת, שחייה קלים? על כל שונאי, כבר הרביעי אצלה, וכולם “לא־יוצלחים”, אחד גרוע מחברו. יש לנו, ברוך השם, די ויכולים אנו ליתן לה נדוניה הגונה, אבל כלום תכלית היא זו? הנה פֶרדמן, אַת מכירה אותו? בלי נזקו, על כל ישראל! הדוד אומר, שהוא עשיר כקורח. אנוס היה להסכים, שבתו תנשא לנהג. כמובן, הוא יתן להם פרדס. אבל מה טעם בדבר? שם היה הכל אחרת…

– אַל תתאונן הדודה. מכירה אני בני־אדם, שצרותיהם מרובות מצרותיה.

– כלום התאוננתי? חס וחלילה! תודה לאל על זה. חפצתי רק לומר לך, שגם לנו לא חסר…

מירה הלכה ופתחה הדלת לחדר האורחים. נוח היה לה לקצר בשיחה זו.

בא גם אחד מתושבי השכונה, מן הבתים הקרובים, חבר פעיל בין חברי הועד. גילה שהיה לפנים מחברי “הפועל־הצעיר” ונעשה, בעוונותינו הרבים, בורגני. אבל סגנון “הפועל הצעיר” נשתמר בפיו. בירך את “המתישבים” החדשים, ואיחל למנשה, שיזכה להיבחר בקרוב לועד גם הוא. “אנו מעונינים, שבועד שלנו ישבו אנשים בעלי “יזמה” ועבודה כאחת. אם לדון לפי מה שעשו האחים קליגר בחלקה צחיחה זו (זו המלה ההולמת, אני מגדיש זאת) – אפשר לומר עליה בלי כל חשש הפרזה – אחינו אתם. רצויים אתם לנו מכל צד. וביחוד, שאינכם מפלגתיים. לפנים הייתי גם אני חבר של “הפועל הצעיר”, ולא מן האחרונים, אבל היום אני שייך למפלגה ששמה “כלל ישראל”. אילו היו כל העולם חברים למפלגה זו, רק לזו, לא היינו, לא היינו צריכים לחשוש לעתידנו כלל…”

הנאום הזה, על כוס היין הקטנה, בא כדבר הפתעה. איש לא פילל, כי חג משפחה צנוע זה יזכה גם לנאום.

מנשה השיב בלשון אכרים:

– אנו מודים לך מקרב לב. לכשנתבסס יפה ויהא לנו פנאי – אפשר שנרצה להיבחר לועדכם. לפי שעה, הלואי שימצא לנו הזמן לעבודתנו.

אפרים היה ותרן יותר:

– הרי אין עומדים, כמדומה, בבחירות. כשתגיע השעה – נראה.

אחרי יצאו עם האורחים הוליכום בשבילי החלקה ובין הערוגות להראותם את טוּבם. הלכו כל האורחים וגם הדודה הלכה ברגליה העייפות. רק מירה נשארה לבדה עומדת במרפסת הגבוהה, עומדת ומסתכלת באנשים הפזורים בחלקה הפורחת. היו מורי־הדרך מרובים על האורחים: שני האחים, שקמוני, הפועל האחר, חבר הועד, וגם סאלים, שאביו היה הולך אחריהם ומפצח זרעונים.

השבילים היו עולים ויורדים, כי החלקה היתה עשויה מדרגות ושיפועים, כי כן יפה יותר וגם מעשי יותר, שעל־ידי כך אפשר לערוך את הערוגות לפי הזנים השונים, לפי ריבוי החמה והצל. עשו כמה גדרות על אבנים, מלוקטות מן סיקול, יפות למשוך עליהן שריגים ושיחים. ליד צמחים יקרים או יקרי־מציאות העמידו מצבות־עץ קטנות, כנהוג בחקל־תפוחים. על אלה השגיח שקמוני, שלמד מעצמו בוטניקה והיתה לו בחדרו ספריה קטנה, בתוכה כל ספריו של לו, והיה מתגדר בביטוי השמות המדעיים הקשים ומהַנה עצמו בכך.

הלך מנשה, ולפי רמיזתו גם סאלים, ופתחו את הברזים בתוך הבריכות הקטנות שבקרקע, והממטרות התחילו להסתחרר ולרסוס את מטרן הדק כמניפות ענקיות של מרגליות. מיד הוריקו הצמחים יקרוּת עמוקה יותר. האורחים ברחו מפני המים, אך לכל מקום שפּנו קידמום מטרות אחרים, עד שהיו נבוכים בגן והתחילו מצעקים כתינוקות: “הנח! תן לעבור! חכה רגע! לעזאזל, נרטבתי!”

מנשה עמד בשביל צוחק בכל פניו, כשבלוריתו רטובה והוא נושא ידיו הלחות באויר. ואפרים רץ וסגר ברז אחד ועוד אחד והניח לאורחים שיעברו ויעלו אל הרחבה שלפני הצריף. אחר שב ופתח הברזים, וכל החלקה התכסתה בצעיפי־מים מתאבכים ומתנועעים וזורחים בזהרים ובברקים. היתה חבורת האורחים עומדת במקום אחד ומסתכלת במראה מגבוה והעינים שותות את מראה הירק והזוהר והם נהנים הנאה מרובה.

גם מירה הניצבת במרפסת רואה ומתענגת. היא רואה את מנשה, שהוא בריא מכולם, בלוריתו הכהה פורעה ופניו אדומים וכל גופו אומר בריאות ורעננות. אמרה לנפשה: “הריהו בחור נאה, בעצם, וגם אדם טוב והגון, וגם אפרים עמנו, אפרים העדין והנעים. ולמה לא ארגיש עצמי בטוב עמהם? מה אני רוצה? וכי איני חוטאה במה שאיני מרוצה ממה שהגורל מינה לי? וכי לא טוב לי, שאלמד מהם לא ללכת בגדלות?…”

ירדה במדרגות הרחבות, באה עד מנשה ועמדה בצדו. מיד עמד גם אפרים שם, משמאלה. הניחה מירה ידה האחת על כתפו של מנשה וידה השניה על כתפו של אפרים. נתנו שניהם כתפיהם ברצון למשא הנעים, עמדו ושתקו יחד עם כל העומדים.

פתאום קרא סאלים בקול:

– סריך לסַלֵם! יהיה סילום יפה!

– באמת איני יודע למה לא נצטלם? – אמר שקמוני – כתוב: “אך בצלם יתהלך איש”…

– חכו רגע – אמר השכן, חבר הועד, זה שנאם את הנאום.

רץ במורד השביל, יצא מן החלקה ורץ בדרך לעבר ביתו. לא עברו חמשה רגעים, עד שחזר ומצלמה ישנה בידו. בא והעמיד את החבורה כולה בפוזה: מירה בתוך נשענת על מנשה ואפרים, מימינם ומשמאלם הדוד והדודה, מאחריהם שני הפועלים והאורחים מעל גבול שרונה, היהודי מחזיק את בת־הזקונים על זרועו, ומאחרי כל החבורה מתנוסס הצריף, שחלונותיו פתוחים לרוחה. הדודה חזרה בכל פעם: “אי, אי, חבל שהילדים שלנו אינם אתנו. אי, חבל, חבל!” בעל המצלמה כיון מצלמתו וקרא לסאלים:

– שמע! בוא הנה. אני אעמוד שם, ואתה רק תמשוך בזה. פעם אחת, ועוד פעם אחת, אתה שומע?

הביט הנער התימני אל אביו בעינים שואלות. אמר האב:

– בשבת אסור. אני אלך לי. לא רוֹסה לראות.

נסתלק לאחורי הצריף, וסאלים עמד בפישוק רגלים וכיון את המצלמה. נתברר שהוא צילם כבר לא פעם תימנים ואשכנזים, ויודע יפה את המלאכה.

– כבר, כולם בתוך התיבה. – אמר סאלים.

צעק שקמוני:

– אה, – יחיא, יא חביבי. חלס, אפשר לבוא!

צחקו האנשים ועלו שוב אל הצריף. החמה כבר באה בענני ים. “יש לחשוב על הליכה הביתה”. – אמר הדוד טמקיס.

טו: בִּזְכוּתָם שֶׁל נוֹשֱׂאֵי מַשָּׂא

כל אותו החורף דיברו על ימים טובים והממשמשים ובאים לישוב. בעלי המגרשים זקפו קומתם: עוד מעט ויבואו בעלי־הכיס וישקלו על ידם טבין ותקילין. זריזים התחילו קונים חלקות גדולות במקומות מרוחקים שעדיין עלו בזול. התלחשו על קניות גדולות של חברות ובנקים ידועים. בעלי התרבושים נתרבו ליד בתי־הקפה בתל־אביב, וסרסורים היו יושבים עמהם ליד שולחנות קטנים וגומעים משקאות שונים, אגב דיבור של נימוסין שקודם מעשה ושלאחר מעשה. יש שחבורות שלימות של פלחים היו עוברות ביהירות ברחובות העיר בדרך אל עורך־הדין או ממנו, גלימותיהם מבודרות ונגררות לארץ ומצחיהם השזופים מבהיקים תחת טבעות ה“כּופיות”, כאומרים: אתם אדוני הממון ואנו אדוני הקרקע.

ובאביב באו ימי השפע לארץ. נפתחו שעריה לרוחה ופלגי אנשים, נדחפים בידי אדונים עריצים, גאו לתוכה ממדינות רחוקות. היו הפלגים נושאים עמהם און והון, שהניעו גלגליה הקטנים של הארץ הקטנה בחזקה. התחילו הגלגלים רצים ומשמיעים רעש וזורים על סביבתם חיים ומעשים. היו בני־אדם שיכורים מן הרעש ומן המעשים והיו רצים ברצון אחרי הגלגל, נאחזים בו ושמחים כילדים להחיש מרוצתו עד כדי סחרחורת.

האחים קליגר ישבו על חלקתם וסאון הגלגל הגיע אליהם מקרוב. את המגרש בתל־אביב פינו בעל־כרחם. בעל המגרש מכרוֹ לאחר, וזה מכרו ושב לאחר, והאחרון בונה עליו בית־מידות. את השתילים “הטובים”, שלא יכלו למכרם במחיר השוה, העבירו למעין־גנים, ואת “הפשוטים” מכרו בזול לכל מי שרצה לקנות. הם לא פיללו, שהמכירה המבוהלת תכניס להם סכום הגון כל־כך (“עכשיו מבין אתה למה החנונים מכריזים בכל פעם על מכירות זולות?” אמר מנשה לאפרים). אחר־כך התבצרו בחלקתם, שעם עלות מחירה נתיקרה בעיניהם במאד מאד. את “תוצרתם” היו מוכרים לחנויות שבתל־אביב וקצתה במעין־גנים, גם גבולות ישובה נתרחבו מעודף הפלגים שבעיר, והיה עליהם לספּק את הצורך בשתילים לגינות שצצו חדשות לבקרים.

ועתה באה ההתקפה הגדולה: לא היה יום שלא באו סרסורים, בני המקום ובני העיר, והשתדלו להוכיח להם ברוב דברים של טעם את כל חוסר הטעם שבהחזקת חלקה כל־כך גדולה, שיש בה כדי עשרות מגרשי בנין בכבוד גדול לשם גידול קומץ ירק כזה; הרי אחרי כל החשבונות, אם ינכו את ההוצאות: הזיבול והזרעים, והעיקר – שכר הפועלים (בלי להביא בחשבון עבודתם של הבעלים עצמם), לא תעלה הכנסתם אפילו כדי אחד אחוז ממאה משוויו של הקרקע. ואם ימכרו ויניחו את הכסף בבנק, לא במשכנתא, יקבלו פי חמשה וששה. “רבותי, אין העולם מתקיים על “סנטימנטים”, אלא על חשבון, על מספּרים, רבותי!”

האחים הרגישו תחילה עלבון: מה, לעסוק בספסרות באו לארץ־ישראל? אפילו יציעו להם פי עשרה ממה ששילמו, לא ימכרו. איך אמר להם אותו גרמני בשרונה: “מה יהא על הסלק והדלועין שהוא זורע לסירוגין?” הרי זה מגוחך: חלקתם גדורה, מטוּיבה ושתולה רובה, הצריף בנוי ומשוכלל והם יושבים בו בנחת – ובאים “חכמים” אלה ומציעים להם למכור הכול לשם פּרצלציה! מצאו את האכסניה!… אחר־כך חדלו להתרגז ושמעו את ההצעות בהנאה ובחיוך של לגלוג: “תבואו בטובכם בעוד שנה בדיוק. כמו שכתוב: כעת חיה. השנה אין זה עומד למכירה”. במעמדה של מירה החליטו על התשובה הסטירוטיפית הזאת והיו חוזרים עליה בלא שינוי כל שהוא. למירה היה הדבר גורם צחוק והנאה. כשראתה סרסור עולה בשביל כנגד הצריף, היתה קוראה למנשה או לאפרים, מי שהיה סמוך יותר:

– לך פסוֹק לו את הפסוק.

וזה יצא בכובד־ראש כנגד הבא. שאלו לחפצו, וכשהלה הסביר לו את הענין, פרש ידיו ואמר:

– תבוא בטובך בעוד שנה בדיוק. כמוש כתוב: כעת חיה. השנה אין זה עומד למכירה.

הסרסורים מסרו זה לזה את תשובת האחים והוציאו עליהם שם של “שני מטורפים”. אחד אמר להם בחיוך של רצון: “אתם צ’וּדַקים”. כינוי זה מצא חן בעיניהם, ומעתה התחילו מכנים זה את זה בשם “צ’ודק”, “שמע, צ’ודק, תן את המזלף, או המרסס” וכו'.

היו שוקלים בדעתם ושואלים גם בעצתה של מירה, אם לפתוח חנות של פרחים בתל־אביב או לא. וכשמירה יעצה לפתוח את החנות ואמרה, שהיא נכונה לשבת בה ולמכור, וגם אפרים היה נוטה לדעתה, גזר מנשה פתאום קצרות: לא! השנה לא, אפשר בשנה הבאה. כשיתברר שהגיאוּת יש לה סיכויים להאריך ימים. ולואי שיספיקו לעשות בשלמות כל מה שאפשר לעשות פה במעין־גנים. לא צריך “לכבוש את העולם”.

אפרים ראה עכשיו את דעתו של אחיו, בפרט כשנזכר שמירה הרה ולא תוכל לשבת בחנות, אבל קשה היה לו להתנגד לגיסתו. מה עשה? הסכים לדעתו של מנשה והלך לפייס את מירה, שיצאה אל המרפסת:

– אין דבר, מירוצ’קה. בשנה הבאה, באביב, נפתח חנות פרחים לתפארת. מנשה חושש מפני הסתבכות בכספים, ובודאי שהדין עמו.

עיניה של מירה נתלהטו ותוי פניה נתעקמו:

– רצונו להחזיק אותי פה, במדבר הזה. מה הוא ירא? לא אבגוד בו.

– איך אַת מדברת? – קרא אפרים בצער – איך יכולה אַת לדבר כך על מנשה? כלום הוא הגביל את חירותך אפילו במשהו? כלום אין אנו משתדלים לעשות רצונך בכול? מה שאלת ולא התאמצנו לתת לך? אבל איני תמה: עוד לא הספקת להכיר אותנו…

דיבורו זה של אפרים פרק את זינה מעליה. לאפרים היא נכונה להיכנע יותר מאשר למנשה. ואפשר שמנשה צודק. מצד אחר. הרי עובדה היא: היא הרה. אז, כשנכנסו לצריף, טעות היתה בידה. אבל עכשיו, כל הסימנים באו כתומם. ואם כך, איך תשב שם בחנות? והלא כבר מכירים. אפשר שמנשה באמת התכוין לכך, אלא שלא רצה להשתמש בנימוק זה… סוף־סוף צ’ודק גליצאי!

כך היה דרכה עם מנשה: רוגזת עליו ומכבדת אותו חליפות.

סאלים הביא אליה את אחותו הקטנה, את רוּמְיָה. הוא אומר, שהיא בת שתים־עשרה, אבל דמות לה כבת עשר. מתחילה מירה מעט נעלבה: זו תהא “עוזרתה”?! אבל אחרי יום או יומים נוכחה, כי הקטנה יודעת עבודה יותר מגדולה. לא חינם שירתה כבר שנתים בבית גברת אחת בתל־אביב, “כזאת רוּסיה מברלין”. היא לימדה אותה כל מלאכות־הבית. הגברת היתה יושבת כל הימים בבית־קפה, והיא, רוּמיה, עשתה הכול בבית. החודש הראשון היה קשה לה, שהגברת לפני צאתה היתה מצַוה עליה לעשות כך וכך, ואם שבה לעת הצהרים ולא מצאה כול עשוי כרצונה, היתה מכה לה ב“מקל קטן כזה” על האצבעות. אוי, זה כָּאַב! יאבּא־יֶה! ואבא שלה אמר לה: “התעני תחת גברתך. כל אשר תאמר לך – עשי”. בכל ערב שבת בא אבא והגברת נתנה לו חלה גדולה מן החנות עם אחד שילינג. כך, מתנה. “אחר־כך, כשידעתי כבר את העבודות, היתה הגברת טובה. כבר עשיתי הכול מה שהיא חפצה. גברת טובה מאד. היתה קונה לי “מַלַאן” (הרבה) מתנות. ולפורים עשתה לי כזאת שמלה של מסכה והתחפשתי. והאדון עם עוד אדונים וגבירות שהיו שם שחקו מאד. וגם לקחו אותי לנשף־מסכות. בחיי”.

אילו רצתה מירה לשמוע כל סיפוריה של רוּמיה, היתה מספּרת יום ולילה. כל פרט בחיי הגברת הראשונה ידעה. חבל, חבל שהגברת נסעה. היא נסעה פתאום רחוק, רחוק: לברזיליה. שם יש לאדון אח עשיר. ופה לא היתה לו, למסכּין, פרנסה. הוא כזה עורך־דין, אבל המסכּין לא נבחן בירושלים…

באמת למדה מירה מרוּמיה הרבה. חמדה גנוזה זימן לה הקדוש ברוך הוא. לא ילדה היא זו אלא שד משחת. טביעת־עין שאין דוגמתה. דומה לך, שהיא עושה ספוֹנג’י בחדש השני ואחוריה מופנים אליך, ופתאום היא קופצת כנגדך בראש־הכושים שלה וצועקת: “גברת! לא כך עושים לקפל שמיכה!” והיא עומדת בידיה הרטובות, שניגבתן בסינרה, להראות למירה איך “עושים לקפל”. מקבלת מירה בארבה את תורתה של רוּמיה ומשלחתה לעבודתה. כשהקטנה יוצאת לרגע אל הגן ורוצה לדבר עם סאלים, סאלים גוער בה: “לכי, טיפשה, לעבודה! אסור לרמות את הגברת!” והוא משתמט ממנה. קוטפת רומיה פרח קטן ונותנת גבעולו בין שיניה וחוזרת לעבודתה מתוך פיזוּם בחוטמה.

אושר קטן מרחף גם צריף (דומה, האושר בדמות רוח קלה מפריח את הוילאות הלבנים, שמירה תלתה על החלונות הפונים לצד החלקה והים) וגם בחלקה הפורחת בשלל צבעים. כחֵלת הים נחה הרחק במורד, מאחרי הכפר הערבי, ולפרקים נראות אניות עוברות לאורך האופק ושולחות תמירות עשן נטויות, או גוררות אחריהן שובל ארוך מאד של עשן מפוזר. האנשים העסקנים העמלים בגן עמל של תבונת־כפיים, הממטרות המסתחררות ופורשות מניפותיהן הרוססות, הצבעים והריחות העולים מן הפרחים למינים – כל אלה משרים אושר שקט וצנוע על הבית ויושביו. אבל מירה כמו החליטה בלבה – לדחות את ידי האושר הזה. היא לא באה הנה לבקש לה אושר, היא לא נישאה למנשה לשם אושר. אפילו לוּ נישאה לאפרים, שהוא חביב עליה ממנשה, לא היתה מוצאת את האושר. היא נישאה כך, סתם, כדי “לגמור”, כדי “להיפטר מכל זה”. ממה? אין לדבר שם, אבל הוא ידוע, הוא ממשי מאד. מי מן הנערות, שאין בכוחן יפה לסעור או להיסער בחזקה, אינה מרגישה כעבור שנים אחדות לבגרות בצורך “להיפטר מזה – וחסל”? היא עוד “נפטרה מזה” בשלום. היא, לפחות, לא נכשלה. זה כבר ברור לה. אפשר שרבות היו מקנאות בה. וגם הללו שם, בגרודנה, היו חושבות אותה למצליחה. אבל היא יודעת מאד, שאת האושר לא השיגה. האושר אינו יכול להיות כאן, עם אלה. האושר הוא אי־שם רחוק, אי־שם אצל אחרים. אף כי “שם” זה ו“אחרים” אלה אינם מסוּימים כלל במושגיה.

מתוך ההרהורים־רגשות אלה היא באה לכלל החלטה, כי בעצם ההריון יפה לה. מתחילה היה מרגיזה וגם מבעיתה מעט, אבל לאט לאט נתברר לה, שכך צריך להיות. מוטב כך. זה נותן לה ענין. הנה שניהם, גם מנשה וגם אפרים, כשנודע להם הדבר, התחילו חרדים לשלומה, וכמו שאומרים אצלם בבית: “מַשׁיבים את האבק ממקום מוֹשבה”. וזה משעשע אותה. הרי קודם, אפילו לפני הנישואים, לא היו מחזרים אחריה כמו עכשיו וה“בחילה” התוקפת אותה גם היא לא שחדלה להפחידה, אלא שנעשתה לה צורך. היא פורשת אז לחדר־המיטות, שוכבת על הספּה הקטנה העטופה תכריך לבן, כובשת את ראשה בבשר זרועה וסובלת בחשאי. מנשה או אפרים, שקלעים לתוך החדר, מהלכים על בהונות רגליהם, ולפעמים ניגשים, נוגעים בראשה נגיעה של ליטוף ומסתלקים בחשאי, והיא נשארת עם ה“בחילה”, והיא אינה בחילה כלל.

מיום ליום הם נעשים חרוצים יותר, והחשבונות שהם עושים בערבים, בחדרו של אפרים, כשהיא כבר שוכבת במיטתה, נעשים ארוכים ומסובכים יותר. זאת היא יודעת מתוך הלחישות המגיעות מעבר לקיר הדק. יש שהיא מרחמת עליהם, שאחרי יום של עבודה מפרכת כזו הם צריכים עוד לאחר שבת ולהוגיע מוחם בחשבונות ובספירת הפּדיון ובמיוּן ההזמנות ובקביעת סדר־היום שלמחרת, ואפרים עוד מאריך לפעמים לשבת על שרטוט תכניות לגינות בשביל שקמוני. אלמלא הריונה, היתה מסייעת בחשבונות. אבל הריונה השרה עליה עייפות ורישול־אברים, וכמגיע הערב, אך הספיקו לכלות את הארוחה שהכינה בידיה (רוּמיה חוזרת לפנות ערב עם סאלים לתל־אביב), היא מרגישה מיד את הצורך לשכב. הרגלים כואבות והמוח כבד ומטומטם. הם גם לא היו מניחים לה לעשות זאת. כשאמרה להם פעם, שהיא רוצה “לנהל את החשבונות”, קיבלו בפנים שמחות, אך אמרו: “אחר־כך, מירוצ’קה, כשהכול יעבור, אם ירצה השם, בשלום”.

– “צ’וּדקים, הרי אז אצטרך לטפּל בילד”. – “אין דבר, אפשר נקבל אדם, שיגוּר עמנו ויעזור לך בטיפול”.

וכך עבר עליה הקיץ. היו ימים קשים, ימי חמסין, שאז היתה יושבת כל שעות היום במרפסת הפתוחה ויונקת תוכה את הרטיבות הרוססת על החלקה מעשר הממטרות. גם בצריף היתה רוּמיה שופכת פעמים אחדות ביום מים קרים. בימים האלה לא יכלה מירה לעמוד במטבח ולבשל. ואז היה אפרים חוגר סינר, כובש את רומיה כולה לרשותו ועומד במטבח ומבשל כטַבּח מלידה. רק מזמן לזמן היה יוצא ושואל עצות ממנה, ממירה. אף מביא לה בכף לטעום אם כיון במנת המלח והתבלין. מתחילה היה מעשהו של ה“צ’וּדק” מצחיקה מאד, והיתה חוששת שמא יבוא זר ויראהו בקלקלתו, אבל מעט מעט הרגילה עצמה גם בזה. חלף זה היתה גומלת לו ליד השולחן, שהיתה משבחת אומנות־הבישול שלו, והוא היה אוכל בתיאבון של זאב, מתמצמץ ועונה בפה מלא: “צחקי, צחקי לי, מירוצ’קה. צחוקך מוסיף לי תיאבון”. ומנשה עמד על דעתו, שאין דמיון כלל בין תבשיליה של מירה ובין אלה של אפרים, אלא כדי לא לביישו הוא מצוה על תאבונו לאכול גם אותם בחשק. לפעמים, כשתקפה החולשה על מירה היה אפרים מבשל גם בימים שאין בם חמסין.

יום אחד, כשהלכה לרגל קניות ברחובה של תל־אביב, נזדמנה מירה עם סטילה. היא נישאה לאותו בחור גבוה, שנראה כאמריקני ובאמת היה פולני שגר כמה שנים באלכסנדריה של מצרים, והספיקה כבר להיפרד ממנו. אבל אינה דואגת כלל, כי בינתים קיבלה עבודה בקופּה של קולנוע. היא אמרה למירה, שהיא מקנאה בה, על שהיא עתידה להיות הקרוב אֵם. ההריון הולם אותה מאד ואין כל שינוי בפניה, אין בהם אפילו כתם כלשהו. הזמינתה מירה שתבקר אצלם באחד הימים. הרי לא רחוק הוא.

מירה כבר היתה בחודש השביעי וכרסה היתה בולטת יפה במחודד, ורוּמיה הבטיחה לה בשבועה, שהגברת “תביא” ילד ולא ילדה. היא יודעת אצל אמה, שבכל פעם, שהיא עומדת “להביא” ילד – כרסה מחודדת, ואילו ילדה – הכרס מעוגלת. בחייה, הגברת יכולה לשאול את סאלים.

כשבאה סטילה בבוקר למעין־גנים קיבלוה מנשה ואפרים בגן ודיברו עמה מלים אחדות, אחר ליווּה עד המרפסת, ביקשו סליחה ופנו למלאכתם. והיא, אחרי ש“ראתה” את הדירה וכל מה שבתוכה, לרבות ה“טרוּסוֹ” (צרכי הלבוש) של הקטן, ישבה עם מירה כמה שעות במרפסת וסיפרה לה כל מה שהיא יודעת מן הקיבוצים, מאלה שנשארו שם ועוד יותר מאלה שיצאו, וגם מחייה סיפרה, כמה בחורים היו לה וכמה פעמים עשתה לה “הפּלות” (את קוֹליה הבליעה בנעימה), אבל אינה מתחרטת על שום דבר: חייה היו עשירים ומלאי ענין. היא כל־כך נסתחפה בסיפוריה, עד ששכחה לשאול את מירה לחייה היא. מירה שמעה את הסיפורים בפנים יגעים, כפני המעוברת שמקשיבה תמיד, מדעת ושלא מדעת, לחיים המתרקמים במעיה. בעצם מרוצה היתה, שזו אינה מרבה לשאלה לחייה, שאילו היתה מעתירה עלי השאלות, בודאי קשה היה לה להשיב על כולן, בפרט עכשיו במצבה. כמה שהיא מייגעת לפעמים את מוחה לברר לעצמה מקומה ותכליתה בחיים, אינה יכולה, כי המוח כאילו צף ומפעפע בחמימות עלוטה, והוא חוזר להרהר כמקשיב למתרקם במעמקי בשרה.

סטילה, אחרי שדיברה שעתים ויותר, אגב תיקון השפתים ב“עפרון” כנגד המראה הקטנה שבתיק־ידה, ומירה קלטה רק החצי או פחות מזה, קמה פתאום ואמרה:

– אבל לא ראיתי כלל את הגן שלכם. עליתי בשביל ולא התבוננתי. אפשר תרדי עמי מעט?

מירה יצאה עמה. רגליה הנפוחות מעט היו נתונות בסנדלי־בית, וכל גופה מרטט בלכתה. סטילה היתה דקה וגמישה ורגליה מחוטבות יפה בתוך גרבי־המשי מגון הגוף, נתונות בתוך נעלים חדשות, עדינות. שמלתה הצרה יפת־גזרה והיא מדלגת בקלוּת ובחן במורד השביל ומירה אחרה, והיא שולחת דיבורה לאחוריה וצוחקת בקול. התבוננה בה מירה מאחור והיתה מקנאה בה על קלותה ועליצותה וכמעט דיברה לנפשה: “מה הן חסרות, הללו? ואם עשתה כבר לעצמה חמש או שש “הפּלות” – לא ניזוקה כלל, וגופה כגוף של נערה בתולה, מה פטפטה הדודה אז בשבת, בשעת חנוכת הצריף?”

סטילה עומדת רגע, מביטה לצד הוילה של מיסטר קוייט; מתפעלת מן הבית ומן הגן, וביותר ממגרש הטניס; שואלת ליושבי הוילה; ניצתת לשמע הפרטים וזורקת שמה עינים רעבות. מנשה, שעלה מצד השער ונשא, חבוק בזרועותיו, שק כבד של זבל חימי וראה את השתים יורדות בשביל, עמד, הוריד את השק לארץ ופנה אל מירה:

– למה תדלגי על האבנים והמדרגות? אם סטילה רוצה לראות את הגן, אלך אני ואַראה לה, או אקרא לאפרים. בכל מקום מוטלת חמרה רטובה ואפשר, חלילה, להתחלק.

עמדה מירה נבוכה והביטה אל סטילה. זו כאילו נתפסה רגע בהרהורים, אחר נצנץ בעיניה ברק אנושי ואמרה:

– הרי הצדק עמו. עליך, מירה, להיות בבית. אני אשמה, שקראתי לך. בואי, תני את הזרוע ואשיבך. הצדק עם מר קליגר.

היא שילבה זרועה בזרועה של מירה והפכה אותה רכות כלפּי הצריף.

מנשה עמד רגע מרגיש את הריקות שבין זרועותיו. מה נעים היה מראה של מירה שלו המלאה, הכבדה כובד של ברכה, הנושאת בקרבה זרע חי וגדל, ממראה של זו האחרת, הדקה, היבשה, בעלת הגוף הפלדי, העקר. מגעה של זו בגופה של אשתו כמעט הכאיב לו.

גחן ולפת את שק הזבל, אימצוֹ בכל כוח אל לבו ובשפתים חשוקות נשאוֹ לפניו במעלה השביל אחרי השתים ההולכות שלובות־זרועות.

הנה כך, רק בזכותם של נושאי־משא מתקיימים החיים!

טז: בַּת תְּחִלָּה

בחדשיה “הגבוהים” היתה מירה כפותה למיטתה ימים ושבועות, וכל משק הבית היה מתנהל בידי רוּמיה ואפרים. מתוך כך הוכפלה עבודתו של מנשה בחוץ, ומרוב עבודה נצטמק ופניו השחירו, אבל בקרביו חלחלה תמיד חדוה עצורה, שהיתה מציצה מעיניו כשנחו עליה, על אשתו האהובה. מעולם לא שכח להכניס לה בבוקר, טרם תקום ממטתה, צרור־פרחים רענן מן הגן, ממבחר הפּרחים, נתונים בתוך האגרטל מנת הדוד.

לפני צאתו לפעלו, אחרי שאכל פת שחרית בחטיפה במטבח, בעוד שפתיו חמות מן התה או הקפה, היה גוחן עליה וטובע נשיקה במצחה, והיא פוקחת עיניה, פושטת יד ערומה וחיורת עם עורקי־כחול, וטופחת שלש טפיחות על חִספּוס לחיו, שלרוב אינה מגולחה, והופכת פניה אל הקיר. ידע מנשה, שמירה שלו סובלת, אבל סבלה זה לא הביא בלבו לא מורך ולא צער, מפני שידע כי מנהגו של עולם הוא. וסבל זה, סופו מבשיל פרי נאה בצורת ילד־חמודות. מעודו חיבב ילדים, כמהו כאפרים בנידון זה, ומיום שנודע לו דבר הריונה של מירה, היה רואה את הילד העתיד לבוא בדמות פּרח ורוד וריחני שפורץ מתוך הגבעול, כמגיעה שעתו. משום־מה האמינו כולם (אפשר בהשפּעת נבואתה של רוּמיה), כי היִלוֹד יהיה בן, ולא פעם נזדעקה מירה:,אוי, “הוא” קופץ. תן את היד ותרגיש! פּה, פּה!"

בשכונתם, שכונת מעין־גנים, היו האחים קליגר נודעים כבר כאנשים חרוצים ומצליחים, וגאותם של רוב התושבים היתה על “גן העדן” של המתישבים האלה, והיו מזכירים את גנם למופת ומשגרים שמה אורחים ותיירים, שיראו “מה אפשר לעשות בארץ־ישראל”. היו משפּחות אחדות, ובראשן אותו חבר הועד שנאם את נאומו אז בחנוכת הצריף, שביקשו קרבתם של האחים וגם באו לפעמים לבקר ברשותם. מתוך כך נתקשרו מעט גם במירה, ואף שהיא לא היתה מעורבת עם בריות ונמנעה מריבוי שיחה עמהם, חיבבוה והבינו, כי עתה, במצבה זה, אינה יכולה לצאת לביקורים. אף כי הנשים ידעו, וגם השמיעו באזניה, שאין יפה לאשה בהריונה מהליכה מרובה, ככל שהרגלים יכולות לשאת. אבל היא – שאני. מכיון שהריונה קשה וסבלה מרובה, אין להטיל עליה הליכה מכבידה. משום כך ראו שתים־שלש נשים חובה לעצמן לסור אליה לשעה קלה כדי להעניק לה מנסיונן. סוף סוף בודדה היא כאן, בלא אם ובלא חותנת, עם שני גברים ופועלים אחדים ועוזרת קטנה, תימניה פראית למחצה. מי, אם לא הן, ימציאו לה הדרכה, הדרכה נכונה? ומירה, אף כי לא הסבירה פנים ביותר לדורשות טובתה, גם לא הזעימה להן פּנים והיהה שומעת נסיונן ועצתן ומודה להן בפה.

בא לגור בשכונה (שהפכה בינתים לישוב רב־בתים) רופא חדש, מן העולים הגרמנים. הוא פתח מעין סנטוריון קטן בשותפות עם אחד מרופאי תל־אביב הותיקים, כי המגרשים כאן עדיין לא הגיעו לאותם מחירים מוגזמים כמו שם בעיר, והבונים יכלו להרשות לעצמם מעט רחבות־ידים. נעשתה מירה הפּציינטית שלו והיתה נתונה כולה להדרכתו (קצת מתוך רצון להיפּטר מהדרכתן של הנשים), פעמים הולכת אצלו ופעמים הוא בא אליה. עוד לא צריך היה לשלם בעד הביקורים, כי החשבון יבוא בסוף, אם ירצה השם, אחרי הלידה. כך נוהגים שם, בגרמניה. מנשה חשש מעט לסכום, אבל אפרים הרגיעו. לכשתגיע השעה הטובה, תצטרך לבוא אל הסנטוריון ותישאר שמה לפחות עשרה ימים, כי כן נוהגות היום רוב הנשים, שאינן יולדות בבית אלא בסנטוריון.

והרופא הזה גם רופא ביתם של שוכני הוילה, הקוייטים, והם שולחים לקחתו באוטו שלהם המהודר. הוא היה שוהה שם שעה ארוכה, ואז היה מגיע משם, מעבר למגרש הפּנוי, קול צחוק. מוזר היה הדבר: גם האחים קליגר וגם מירה היה להם הרגש כאילו שם, בוילה ההדורה, יושבים לא יהודים אלא איזה “פּריצים”, מעין אותם ה“פּריצים” הפּולנים שבגלות שם. היה להם גנן משלהם, ומפלא הדבר, שגם הגנן ההוא, בן מעין־גנים, בחור ככל הבחורים, נהג בעצמו חשיבות וזרות, כגננם של אצילים, והיה עובר על חלקתם של הקליגרים, כשהוא נושא כליו על שכמו ומגביה כתפיו ואינו מזכה אותם אפילו במבט־עין. ופעם אחת שאלו אפרים לאיזה מן צמח שהיה חסר בגנם, וענה בלי רצון: "כן, אצל מיסטר קוייט יש המין הזה (והוא ביטא את הוא"ו שבקוייט כדרך האנגלים).

והרופא, כשהיה יוצא מן הוילה, היתה הליכתו גם הוא בחשיבות יתירה כבא מבית עשירים, והלך ישר אל האוטו המחכה לו לפני השער. רק כשלא חיכה לו האוטו והיה עולה ברגל, נכנס בדרך גם אל מירה, שואל שאלות של מה בכך, טופח לה על גבה ואומר:

– רק לא לדאוג. הכל נורמלי בתכלית. יהיה טוב, יהיה טוב. ביום שתרגיש כאבים אחדים באים רצופים – תבוא מיד אל הסנטוריון. רק לא לדאוג.

כאילו היא דאגה! היא לא דאגה כלל. היא רק המתינה. לא איכפת לה אפילו שהיא צריכה לשכב. אפילו צעקות היולדות, שהיו מגיעות לפעמים מן הסנטוריון הרחוק, לא הביאו פחד בלבה.

מאמה היתה מקבלת מכתבים תכופים, ובהן תורות שלימות על ההנהגה בשעת הריון. באמת הין לה לזרא כל ההוראות האלו. בכלל לא היתה רגילה, שיעמידוה במרכז החיים, ועכשיו כמה אנשים דואגים לה. דאגה זו היתה מרַפּה את עצביה והתפללה שכבר תיפטר מכל זה (תמיד יש מה, שאתה מתפלל להיפטר ממנו!). אפשר אחר־כך תשוב להיות כשאר בני־אדם, תוכל ללכת, לבוא לתל־אביב, לבקר בקונצרט ובקולנוע, וגם להיפגש לפעמים עם מכיר מקודם, מן ה“אחים שבאניה” או עם חבר מן הקיבוץ.

והנה בא היום. הדבר היה לפנות ערב. דוקא אותו יום הרגישה עצמה בטוב. “הוא” ירד לגמרי למטה, והיתה הקלה טובה כל־כך. מנשה היה בעיר לשם איזה סידור. הפועלים כילו מלאכתם והלכו הביתה. גן רוּמיה עשתה לה מקלחת וקלעה צמתה השחורה, הקלושה וקשרה בה עניבה אדומה והלכה לה וסלה הגדול על זרועה הצנומה. מירה ישבה על מדרגות המרפסת ועיניה תלויות בחמה הנופלת הימה. אפרים היה בורר נובלות מתוך אמבטיה קטנה מלאה פרחים וזורקן לערימה על הארץ. והנה עבָרה כאב חדף ולא היה ברור לה היכן עבר. נתהתה והקשיבה לעצמה רגעים מספּר, והנה בא כאב אחר, חד מן הראשון, כמפרק עצמות הירכיים, נוקב ועולה כמקדח בגב.

“זהו!” חלפה מחשבת־סרק בלבה. קמה מן המדרגה ונשעה אל עמוד־העץ שבמרפסת והביטה אל אפרים העושה מלאכתו בחריצות דוממת.

בא כאב שלישי, חד מן השנים הראשונים. עתה נפל עליה פחד: אפשר לא יספיקו להביאה לסנטוריון! אף־על־פי שאמרו לה לא פעם, שאצל מבכירות אין הענין נעשה במהירות כל־כך, היתה יראה. מה יהיה אם ישפכו פתאום “המים”?

– אפרים! בוא נא הנה! – קראה אל גיסה.

– קראת לי, מירוצ’קה? – נשא אפרים פניו, שהיו זרוחים באור השקיעה ובידיו גבעולי קרנפול רטובים.

– כן. בוא נא הנה. – והיא לפתה בזרועה את העמוד.

זרק אפרים את הפּרחים בחזרה לאמבטיה ורץ אליה.

– מה, יקירה, אַת מרגישה כאבים? לרוץ להביא אוטו?

– אין צורך. אני חושבת, שנלך שמה ברגל. הרי לא רחוק הוא. ומאין תקח אוטו?

– אַל תדאגי. אבקש אצל מר קוייט. הנה האוטו שלהם עומד בדרך. רק לרגעים אחדים. תכולי להיכנס בעצמך הביתה? אם כן, אני רץ שמה.

והוא רץ, יצא לדרך ונכנס בשער הוילה. לא עברו חמשה רגעים והאוטו השמיע קול טרטוּר, נסע ועמד לפני שער גנם של האחים קליגר.

אפרים יצא מן האוטו ורץ אל מירה ובישר לה, כי מר קוייט הסכים מיד וברצון. באמת אדם יקר!… הטיל על כתפיה סודר לבן, חבק גופה בזרועו מאחור וירד עמה בזהירות בשביל ובמדרגות, עד שהוציאה מחוץ לשער והעלה אותה אל האוטו המהודר. הנהג הסיע את רכבו בקשת עולה אל הסנטוריון, שהיה נשקף מעל הגבעה לבן כולו עם מרפסת־עמודים ארוכה כקסרקטין, ומבין העמודים נראות האחיות בעלות השביסים המכניפים רצות רצוא ושוב.

למעלה מעשרים שעה ארכה הלידה. חליפות רצו שמה מנשה ואפרים, לפעמים שניהם יחד, לראות את שלום היולדת. צעקותיה נתערבו בתוך צעקותיהן של שתי יולדות אחרות, אך למחר, לאחר שהשתים ילדו, ניכר קולה יפה כשהוא נוקב מזמן לזמן את האויר. רוּמיה מיהרה בכל רגע אל המרפסת, לופתת את עמוד־העץ ומצמידה אליו לחיה, ומדי הישמע צעקת הגברת עיניה מתבלטות, כל גופה רוטט, ושפתיה רוחשות תפילה.

מנשה ואפרים הגבירו באותו יום עבודתם בגן, אף זירזו את הפועלים, אבל פּניהם חיורים היו ועיניהם יגיעות ומפיקות סבל. הרופא מתחילה צחק והרגיע את השואלים: “לכו הביתה. הכול כשורה”. אבל בצהרים כבר שינה את טעמו ואמר למנשה, שאם עד שתים לא יצא הולד מאליו, אפשר שיצטרך להשתמש במלקחים. “יש שעלינו הרופאים לסייע בידי הטבע. ממש כמוכם הגננים”. בשוֹרה זו החרידה את שניהם והיו מביטים זה אל זה כשואלים:,מה דעתך, להסכים?"… הגיעה שעה שתים והולד עוד לא הראה סימני התקדמות. אמר הרופא: “נחכה עוד שעה. מצב לבה של היולדת לא רע, אף כי נחלש מעט: מעשים בכל יום”. אחר־כך הוסיף עוד שעה. “נראה, ש’המעשים בכל יום' שאמר – אינם לרצון לו”, אמר אפרים ושיניו נקשו פתאום. כשראה מנשה כך, אמר לו:

– שמע, אפרים: אפשר תרד לתל־אביב. יש לגמור פעם את ענין הפקועות, כשֶׁמירה…

– והוא תפס באוזן המזלף הסמוך וירד להשקות ערוגת החרציות.

ובשעה חמש וחצי (הם עמלו שניהם להעתיק חצי חבית עם הרדוף מגודל) בא משרת הסנטוריון עד הגדר וצוח לתוך הגן:

– מזל טוב! בת!

האחים חיבקו זה את זה והסתובבו בריקוד, כמו אז כשנתקבלה הידיעה שמוכנים בשבילם רשיונות־עליה.

שקמוני עלה לאיטו מעומק החלקה, מן הצד, מצחת הקסקט שמוטה לו כלפי אזנו ושפתיו פתוחות בחיוך:

– מה, ברית או בריתה?

– בת.

– אין דבר. בת תחילה סימן יפה לבנים. אנו, ברוך השם, אשכנזים ואיננו מזלזלים גם בבנות.

והוא קפץ כנגד סאלים, שעמד והביט תוהה, ונעץ לו אצבע בטבורו.

הנער קפץ הצידה:

– לך לעזאזל! אתה – עָקָר!

– ואתה בנו בן בנו בן בנו של עקר! – אוי, ואני הכינותי שיר לקראו בשמחת הברית. מילא, אקראהו באזניכם עכשיו כמו שהוא. לשנותו לנקבה אין בי כוח…

והוא חטט באצבעותיו המעופרות בכיס מכנסיו, שגם הוא היה מלא קזוזות עפר, עד שהעלה פיסת נייר קטנה ומקומטה. יישרה על כף־ידו והגישה אל עיניו ולא יכול לפענח את האותיות.

– חי נפשי, פרחו האותיות, כמו מתוך הלוחות. הואיל והזכר נהפך לנקבה – פרח לו השיר.

ובאמת היו האותיות, שנכתבו בעפּרון על נייר גרוע, מלוכלכות בחמרה, ואי־אפשר היה לקרוא מלה. לחץ את הפּתקא בתוך חפנו עד שעשאה כמין כדור, וזרק את הכדור למרחוק, מעבר לגדר.

– נו, ושֵם יש כבר? מן ההכרח שיינתן לה שם של פרח או של צמח.

אמר אפרים:

– הכינותי שני שמות: בשביל ילד ובשביל ילדה. כמה לילות חיפּשתי בתנ"ך עד שמצאתי שנים טובים בעיני, אך לא שמות של צמחים.

– אם כן הם פּסולים מלכתחילה, בת של גננים – סליחה, של גנן! – ולא יהא לה שם של צמח, אי אפשר!

– אפשר אתה יגעת ומצאת?

– ומה אתם סוברים: לא יגעתי? עשיתי לילות כימים. גם לי יש, ברוך השם, תנ"ך, ומצאתי שמות בשביל בן ובת. רוצים לשמוע?

– אדרבא. – אמר מנשה.

– לבן: אַלוֹן, ולבת – קציעה.

אף־על־פי שידעו עברית והיו גננים בישראל, ואפרים חיפּש כמה לילות בתנ"ך, לא ידעו “קציעה” מה היא. מיד הוריד עליהם שקמוני ברד של ידיעות על השם, שניתן לאחת מבנות איוב (וכעדות כתוב: “לא נמצא נשים יפות כבנות איוב”), וגם בתהילים בא השם ברבים: “מור ואהלות קציעות כל בגדותיך”, אם כן מן השכנות מוכרח שהוא בושם, ובאמת הו אמה שנקרא בערבית “קציע”, ובלשון המדע Lauras cassia ובמשנה נמצא “קציעות” במובן אחר, גם הוא מעולם הצומח: תאנים יבשות. ועמנואל לֶו מביא את כל הדעות בנידון זה. הוא, שקמוני, חיקר ואיזן יפה את הדבר. יש לו גם מחקר על “אַלון”, אבל את השם הזה יש לדחות “לפעם הבאה”, כי כן מר קליגר?

מנשה היה מבולבל קצת ממחקרו של שקמוני (אפרים הסתכל בו בדרך־ארץ ובהתפּעלות: “אלה פועליך, ישראל. לאיזה עם יש פועלים כאלה?!”), וכשתאושש אמר בפשטות:

– אבל המחליטה בדבר היא אשתי. ואם השם המוּצע לא ימצא חן בעיניה – שוא כל עמלנו.

– כ־מוּ־בן. – אמר שקמוני רחבות וממושכות, כצופן קורטוב אירוניה – בפרט שם ראשון. שהוא מגיע ליולדת.

– אפשר שאשתי תרצה לקרוא שם אביה על הילדה. שמו היה צבי.

– עם כן, צִבְיָה. – אמר אפרים.

– רק לא צִבְיָה. אף שמצוי בתנ"ך. אבל צלצולו כשם גלותי. הקץ לגלות! – קרא שקמוני!

בתוך השיחה הנלהבת לא הספיק אפרים להשמיע את שמותיו, ובאמת נראו לו עכשיו חסרי־טעם ושמח בלבו, שהסיחו דעתם ואינם מבקשים אותם מידו.

בדיעבד שמחה מירה, שלא תצטרך “לעבור את הצרמוניה הברברית של הברית” (האחים נצרמה אזנם לשמע הדיבור הזה, בכל־זאת שחקו), וגם שלא יצטרכו הזמין את הדוד והדודה. אם ירצו אחר־כך לבוא לביתם בשבת – יבואו להם, כי אז לחנוכת הצריף. ואשר לַשֵם – רוצה היתה לקרוא לילד כשם אביה, אבל לא צְבִיָה ולא צִבְיָה טובים בעיניה, רוצה היתה בבשם, שצלצולו נאה גם בלועזית, למשל, עדה או צלה. אבל השמות האלה מצויים יותר מדי.

הביא לפניה אפרים את שמו של שקמוני “קציעה”. עיקמה מירה את החוטם החיור. אז הוציא אפרים את שמו “חמוטל”. לא האמינה מירה שיש שם כזה. “אולי שם ערבי הוא”. וצחקה. נעלב אפרים בלבו, שהיא מזלזלת בטעמו, אבל שתק. לבסוף הוחלט להחליף את השם “צביה” ב“עפרה” – וכך נקרא שם הבת בישראל, בשבת, במנין של מעין־גנים.

יז: מִירָה נֶחְלְצָה מִצָּרָה

מקץ החדש השלישי ללידה נפלה על מירה פתאום אימה חשכה: נראה לה שנתעברה שוב. המתינה שלושת ימים ושבוע ושבועים (ונקיפות הלב הולכות וחזקות) ולא בא הסימן הגואל. גם התקפות קלות של בחילה באו לה פעמים אחדות. הרי זו צרה גדולה! לא, למנשה, לא איכפת, אבל לה איכפת ואיכפת! היא לא תסכים לעולם להיות ל“מכונה של ולדות”. לא ולא! עצביה היו רושפים בה והכל מסביב נראה לה כעוין וכשמח לאידה. גמור היה עמה שלא תגיד למנשה (ולאפרים לא כל שכן), אלא תעשה את הדרוש עד כמה שאפשר שלא בידיעתם. והם, שראוה בשינוי שחל בה פתאום, ברגזנותה, בפיזור נפשה ובסבלה, שאלו כמה פעמים ביום לשלומה בדאגה אמיתית. אבל שאלותיהם גרמו לה תוספת רוגז, ביחוד שאלותיו של מנשה, של הבעל, זה שכבשה לתשוקתו ולמרותו, והרי היא כקנינו, כצריף וכגן.

בוקר אחד אמרה בבית, כי דבר נחוץ לה בעיר, וביקשה מאפרים שישגיח על עפרה. לצהרים תשוב ותיניק את הילדה. עד אז יכולה הילדה לישון. ואם תתעורר – יִשקנה כפּיות אחדות מיץ תפוח־זהב, שלוש או ארבע כפּיות. לבשה שמלה נאה ונסעה באוטובוס לתל־אביב. שם הלכה אצל רופאה אחת (ליזה סיפרה לה על רופאה זו, ש“הצילה” אותה ממש. ליזה המסכנה! חמש שנים סבב אותה בחור אחד בכחש ולבסוף בא והזמינה לחתונתו עם אחרת. כשראה החוָרת פניה כמתעלפת, אמר אליה: הוא לא ידע, שהיא נתכונה לענין רציני. אילו ידע… עד היכן מגיעה נולוּתם של גברים! עכשיו היא עובדת בירושלים ב“משק בית”), ואחרי חצי שעה יצאה משם מלאת תוקף והחלטה. אם “האמצעים הביתיים” לא יועילו במשך שבוע ימים – תבוא אל הרופאה לשם “האמצעי הרדיקלי”.

פלא הוא, כמה עשוי גופה של אשה לשאת ולסבול! כמה פעמים ביום בלעה טבליות גדולות של כינין, בוקר וערב נסתגרה בחדר האמבטי וישבה עשרות רגעים בתוך מים של ארבעים ומעלה ויותר. אחר־כך עשתה תנועות־גוף מפרכות לפי הוראות הרופאה, הרימה משאות כבדים ובלעה שוב כינין. האזנים היו מלאות תמיד זמזום אטום ומכאיב, הלב הלם כפטיש, הדם היכה בגופה כפולסין של אש ושל קרח. נחלי זיעה פלט בשרה. צמאון ממאיר היה יוקד בה ולרווֹתו שתתה מים וחלב ותה קר, כוס אחר כוס. בפניה עמדו כתמים אדומים וחיורים ומֶשֶך כאב בעורקי רגליה. האחים, שהסתירה מהם את מעשיה, הרגישו בדבר הזר שנפל בה, בפעלתנותה המשונה, במראה פניה ובאש הזרה בעיניה, אבל מכל הנהגתה ברור היה להם דבר אחד – שאסור להם לשאלה דבר. בעפרה היתה מטפּלת ברעש וברוגז, וכשהילדה נבהלה ובכתה ולא צרתה להירגע, השכיבתה בעגלה ורצה לטייל עמה בדרכים. אין דבר, גם הריצה יפה לה, למירה, בימים אלה! וביום הרביעי לסערה, כשהרגישה שכוחותיה כלים, עוד מעט ותפול למשכב, בא הסימן הגואל. כמה אושר הביא לה דמה השפוך! היא רצתה לצאת אל המרפסת ולצעוק אל תוך הגן: “רואים אתם, ניצחתיכם!” אבל חולשתה היתה רבה כל־כך שיומים שכבה במיטה חיורת ונמוגה, אך מרוצה מעצמה, וכמו אחר לידה, כביכול. רק לאחר חודש ימים נסעה אל הרופאה והודתה לה על העצה, וקיבלה הוראות להבא, ובשובה קראה למנשה אל חדר־המיטות וסיפרה לו מה עלתה לה. פניו עגמו לדבריה, הביט בה רגע נבוכות והחליק פעמים אחדות על ראשה, אחר נשק לה סמוך לאזנה ויצא בלא אומר ודברים. לאפרים לא יספּר, כי למה יצטער גם הוא? ולואי שמעתה תחזור השלוה לביתם.

והנה הגיע מכתב כתוב בידי רוּז’קה ובה הידיעה המהממת, שאביהם שבק חיים. זה כמה שנים שסבל מאבני־מרה והגיעו הדברים לידי כך, שהיה הכרח לנתחו. הניתוח נעשה בלבוב, אצל גדול המנתחים, ואחרי יומים מת. רוּז’קה כתבה את המכתב ותיארה את האסון מתוך שקט נפלא ובפרטי פרטים, והאם הוסיפה בכתב־ידה הרצוץ רק שורה עקומה אחת: “אתם שם, ואני פה אלמנה שוממה עם בת שהגיעה לפרקה. השם ירחם עלי”. שורה זו הלבינה פניהם יותר מכל המכתב, אבל הם פנו איש לעברו ושתקו.

מנשה ואפרים ישבו “שבעה” כדין, אחר־כך הלכו בכל יום אל ה“מנין” בצריף בית־הכנסת שבשכונה לומר “קדיש”. בבוקר הלך אחד ובערב אחד. יחדיו לא יכלו ללכת מפני עוֹל העבודה. “טוב שהבאנו עמנו את התפילין”, – אמר אפרים. לפני שלושים היה מראה שניהם מוזר מאד בספיח זקניהם, שבזה נעשו עוד יותר דומים זה לזה. מתחת לשער פניהם נראו חיורון כחלחל ועיניהם היו כבוּיות. מירה אמרה להם פעם ופעמים, שצורה זו של אבילות שטות היא בעיניה, וכי איזו נחת רוח תהיה למת מ“מברשות” אלו שגידלו על לחייהם?.. דבריה הכאיבו להם, אבל עברו עליהם בשתיקה. הם ידעו את נפש אביהם וגם את נפשם הם. מות האב הטיל בחייהם פגם שלא יתמלא לעולם. כך האמינו בתוך השלושים.

היתה מירה מלבישה את עפרה בגדים חמודות ויוצאת לטיילה בעגלה הקטנה בדרכי מעין־גנים ומשאירה את הבית על רומיה ועל אפרים. היו האם ובתה תואמות בפריחתן הרעננה. התינוקת מילאה כמעט את כל חלל העגלה בשארה הדשן והצח. מרוב שומן היו ידיה ורגליה עקודות בטבעות ובגומות והיא מבעטת ומניעה אותן בחדות־חיים וטוּב־מזג בתוך המצע הנקי והצח להפליא. צחוקה היה מאיר מעיניה הגדולות והנבונות ושערה השחור והחפוף הוסיף טוהר וריחניות לגולגלתה החמודה. והאם אף היא, לאחר שחזרה לשלותה, הוצקה בגופה עדנה וכל יצוריה פרחו בהנאה. היו עוברים ושבים משתּהים ומסתכלים בשתיהן, ומכירים עומדים וזנים עיניהם בתינוקת המוטלת בעגלה. נשים רוקקות לצדדין: “בלי עין הרע, כופתא שכזו!” והיו ממעכות לה בחזה, והיא צוחקת בקול עד שמתלעלעת ושלפוחיות של רוֹק מתפקעות על שפתיה.

ויום אחד, כשהלכה מירה בשעת צהרים במורד הדרך, בא לקראתה שכנם העשיר שוכן הוילה הנאה מר קוייט. הלך כבמתכוין מול העגלה ועמד כחוסם לפניה את הדרך. מירה עצרה את העגלה, כבית אחיזתה בשתי ידיה. הביט הגבר גבה־הקומה וכסוּף־הצדעים בעיניו האפורות כעין הפלדה אל פני הילדה מאחרור, אחר נשא עיניו אל האם הניצבת מחייכת על פרי בטנה וחייך כנגדה גם הוא.

– וויפיל אָלט? (בת כמה?) – שאל יידיש במבטא אנגלי.

– בעוד שבוע ימלאו לה ששה חדשים.

– בלי עין הרע. תינוקת חמודה. שכנה נעימה

– כן. היא “אצלנו” חמודה מאד.

– טובה?

– כן. אינה מציקה כלל.

– ישנה בלילות?

– כן. כל הלילה.

חשה מירה שדפיקות לבה הוחשו קצת והדם רחש בלחייה.

היה מיסטר קוייט מחזיק בידו, נטוי מעט מעל לעגלה, מקל תפארה. לבושו היה מהודר ומדוקדק וארשת נדיבה לפניו הגבריים.

– היו לנו תאומים: ילד וילדה. כשנעשו בני שש שנים מתו שניהם שבוע אחד – מאסכרה. – אמר האיש בפשטות וברול מלבב.

נזדעזעה מירה לשמע הדברים, גחנה וכיסתה את ילדתה בשמיכת הפִּיקֶה, כאומרת לגונן עליה מפני הסכנה.

– לפני זמן רב? – שאלה גחונה על העגלה.

– לפני שלש שנים. לפני שבאנו לארץ. לקחנו לנו נערה יתומה שם באוסטרליה. נערה אירית. כן, נוצריה. היא עתה בת שתים־עשרה.

– כן, אני רואה אותה לפעמים אצלכם. היא משחקת עם אדוני בטניס.

– אֶ פֵין גֵירְל. (נערה טובה). אלא שבריאותה רופפת. ריאותיה לא חזקות. הגברת אינה מדברת אנגלית? רק מעט? חבל, עברית אני איני יודע. רק מלים מעטות.

– הוא גלגל דבריו ביידיש מתוך קושי רב. גם דיבורה ביידיש התנהל בכבידות.

– הגברת אינה כועסת עלי שעיכבתיה? אני מבקש סליחתה.

– אה לא, כלל לא. הרי שכנים אנו, ואני גם חייבת לאדוני תודה.

– תודה? על מה?

– כשעמדתי ללדת את זו, הסיעוני לסנטוריון באוטו של אדוני.

– אס, דבר קטן הוא. לא כדאי להזכירו. הלא אנשים שכנים אנחנו. וגם האדונים – איך, קליגר? שמי קוייט – שני האדונים הודו לי אחר־כך.

– אחים הם: בעלי וגיסי.

– נעים מאד. שמעתי.

הוא עבר ממראשותי העגלה לצידה, סמוך יותר לאם, וכיון מבטו אל פני הילדה, כשעיניו מחוננות אותה ועונות על חיוכה המתוק.

מירה ראתה את מיסטר קוייט פעמים אחדות ותמיד עשה עליה רושם של אציל זר ומהודר, אבל מקרוב גדל חינו בעיניה לאין ערוך וקסמו הביאה במבוכה. פשטות דיבורו והתענינותו בילדה והתגלות לבו – היו לה כאיזה גילוי, כמו בא איזה אציל מבני הנכר להסיח עמה בלי כל מחיצה. בעצם, עם כל השכלתה וחירותה וחייה בקיבוץ, נשתמר בה משהו משל בת עיר יהודית טיפוסית. ביישנית וחסרת־בטחון וזוכרת תמיד את הקיר המבדיל בין בני עדתה ובין אצילי עם בן־חורין. פגישה ועמידה מקרית זו כאילו רמזה לה על חויות אחרות. שלא ידעתן עד עתה.

הוא נענע ראשו היפה לתינוקת וביטא עברית בלמ"דין קשות:

– שלום, ילדה.

אחר הרים מגבעתו והחוה קידה לאם:

– שלום. תודה.

ופנה ללכת במעלה הדרך אל וילתו.

“הרי הם אנשים עדינים ולא יהירים כלל”, דיברה לנפשה, כשהיא הודפת את העגלה ועיניה בעפרה, שסילקה שוב ברגליה את השמיכה. “על אשתו לא דיבר כלל. עכשיו מובן למה היא נראית עצובה תמיד, כמו אבלה. אסון כזה!” בתום לב השתתפה בגורלה המר של משפחת קוייט. “והילדה ההיא, המהלכת תמיד עירומה למחצה ויחפה ושזופת־שמש – ריאותיה לקויות. עכשיו מובן. אפשר שבגלל הילדה הזאת, המאומצת להם כבת, באו לארץ־ישראל, לאקלים נוח זה”.

מוחה של מירה היה מלא מחשבות על בית הקוייטים. היתה לה הרגשה טובה, כמו מעתה תוספת ענין לה בחיים. והנה חשה צורך מציק לשתף את מישהו במה שנודע לה זה עתה. הפכה את העגלה לחזור הביתה. מר קוייט לא נראה עוד בדרך, שכבר הספיק, כנראה, להיכנס לביתו, אבל קומתו עוד רפרפה נגד עיניה.

מיהרה לעלות במעלה הדרך, נשימתה מואצה ולחייה מעלות אודם, עד שעברה את השער ועלתה בשביל אל הצריף. בא אפרים לקראתה, וכשראה את פניה עמד כמוקסם ועיניו צמודות אליה. היתה תמהה רגע, אך מיד תפסה את התפעלותו של גיסה והאודם עוד גבר בלחייה.

– כל־כך יפה עוד לא ראיתיך. – אמר אפרים וצמצם את עיניו המתוקות.

– לך לךָ עם הקומפּלימנטים שלך. – אמרה – יודע אתה עם מי דיברתי?

– איך אוכל לדעת?

– עם מיסטר קוייט. הוא עמד בדרך להסתכל בעפרה ודיברנו כמה רגעים.

– נראה אדם הגון מאד.

– איש נחמד. מסכנים! איזה אסון קרה אותם.

– כונתך לתאומים שמתו עליהם?

– מנין לך?

– ידעתי עוד לפני שנה. שקמוני סיפר לי. שקמוני יודע הכל.

– וגם מנשה יודע?

– אפשר. איני בטוח.

– אם כן, ראו איזה אנשים אתם! ולי לא הגדתם כלום. כמה פעמים דיברנו על הקוייטים.

– למה לא תביני, טפשונה? כשהיית הרה לא חפצנו להבהילך.ועכשיו, כשאת מטפּלת בעפרה – למה נספּר לך סיפורים כאלה?!

– טפשים אתם. אילו שמעת איך הוא עצמו סיפר לי. באיזו פשטות ובאיזו אצילות!

– חסר עוד שתוסיפי כמו אחותנו בבית: “ואתם אכרים מגושמים”

– מה אתה סבור: כנגד מר קוייט (גם שלא בפניו לא יכלה לקרוא בשמו בלי “מר”) אתם אכרים פשוטים.

– מילא, מירוצ’קה, בטוח אני בך, שלא תסכימי להתחלף עם מרת קוייט.

– איזה גורל של אשה! עכשיו רוצה הייתי להכירה. והנערה שבביתם אינה שלהם. ידעת?

– כן, שמעתי. אבל אגיד לך את האמת: לא התענינתי הרבה.

– ובמה אתם כן מתענינים?

– בך, אשה מכוערת.

ועשה תנועה כאומר לנעוץ בפניה אצבעו. אחר נמלך והחליק על שרוולה:

– אצל מנשה מצוי מכתב בשבילך. מגרודנה.

– מנשה כבר חזר מתל־אביב?

– הוא בחדר.

אפרים ירד לעבודתו, ובאותו רגע יצא מנשה מן הצריף, וכשראה את מירה חזר והוציא לה את המכתב, ירד במדרגות ומסרו לידה. בעצמו גחן והוציא את התינוקת מן העגלה, הרכיבה על חזהו ונשקה בתאוה בלחיה ושפשף חוטמו בצוארה הריחני, והילדה שרטה בצפרניה את פניו וגעגעה בצחוק רוח.

– נו, מה כותבים לך מן הבית? – שאל מנשה לאחר שמירה כלתה לקרוא והחזירה את המכתב לתוך המעטפה.

– אותו דבר. מבקשים צרטיפיקט בשביל רחל. הריהי כבר כשנה ב“הכשרה” ותצטרך לחכות עוד שנים. עשתה שטות שלא גמרה את הגימנסיה.

– הרי אַת יודעת, שהגשנו בקשה עוד לפני חצי שנה. אפרים כתב כבר שלש פעמים ואין תשובה. בשבוע הבא אגש לירושלים. בסוכנוּת עובד בן עירנו, אפשר יוכל לעזור י בזה.

– באמת עליהם להביאה. נפשה יוצאת לעלות.

– טוב, טוב, אמרתי לך: בשבוע הבא אהיה בירושלים. עם מי עמדת שם בדרך? ראיתי מן הגן.

– ראית? נו, נחש! – עם מר קוייט. דיברת עמו פעם?

– כן, פעם או פעמים.

– גבר נחמד, לא?

– כן, איש סימפּטי. מה רצה?

– התבונן בעפרה. סיפר לי על שני ילדיהם שמתו בשבוע אחד. הם באו הנה בגלל הנערה השחורה. היא לא בתם, מאמצה היא להם.

– ידעתי, ידעתי. ועל אחיו לא סיפר לך?

– איזה אח?

– יש לו אח באוסטרליה, זה שמנהל שם את העסקים.

– לא, זאת לא סיפר לי. ולך סיפר?

– לא הוא, שקמוני סיפר לי. אין דבר נסתר משקמוני. רצונך לנסוע הערב להצגת ה“אוהל”?

– ומי ישאר עם עפרה

– או אני אסע ואפרים ישאר, או אפרים יסע אתך ואני אשאר.

– טוב, נדבר בזה אחר הצהרים.

מירה לקחה מידיו את התינוקת ונכנסה לצריף, והוא פנה לעבודתו.

יח: שִׂמְחָה בִּמְעוֹנָם

עסקם של האחים קליגר נתפתח יפה וההכנסות בעונות הטובות היו הגונות מאד. הם התחכמו לנצל גם את העונות הגרועות, בקור החורף על־ידי שיטה של חממות, ובחרבוני הקיץ על־ידי צל מלאכותי והשקאה נכונה – והמחירים הטובים פיצו מעט את מעוט התוצרת. עוד חייבים היו סכום הגון בעד החלקה והצריף והרהיטים והוצאות הלידה, שפרעוהו קימעה קימעה ובדיוק קפדני, והוצאות הבית אף הן רבו מאד, כי מירה לא יכלה להצטמצם במידה הרצויה לשני הגברים; אף הנסיעות לתל־אביב היו אוכלות כסף לא מעט, וגם – וזה העיקר – צריך היה לחשוב על העתיד. סוף־סוף גם אפרים תגיע שעתו לישא אשה, ואז צריך יהיה להוסיף אגף לצריף ולחלק את הרכוש בין שניהם, ויש לדאוג לכך שיהא מה לחלק. מן ההכרח היה, איפוא, גם להניח פרוטה מן הצד. וזאת עשו שלא בידיעתה של מירה. היא לא היתה מתערבת בעסקים ולא הבינה הרבה בעסקי כספים, וגם לא שאלה אלא מה שדרוש לה, ואם לא ניתן לה מה שביקשה היתה מעקמת פּניה ושותקת. הם התרגלו בעקימת פנים זו ולא עשתה עליהם רושם. אבל מצער היה הסכום, שהיה מונח על שם שניהם בבנק שבתל־אביב, סכום שהוסכם ביניהם להוסיף עליו אבל לא לגרוע ממנו ויהי מה. “הקרן לעת צרה” קראו לה. בסודם זה לא ראו משום העלמה ממירה, אלא דרך של זהירות בלבד. “על כל בנות ישראל”, אמר מנשה כשאפרים העירוֹ, שצריך היה ליתן לה בעבור נעלים כמה שביקשה, “מה היא חסרה אצלנו? אנו לא ראינו חיים יפים מאלה, ואיני יודע אם היא ראתה חיים יפים יותר בביתה. קודם, כשאביה היה עשיר גדול, בודאי בזבזו. אבל מתי היה זה? לפני המלחמה. איך חיים שם עכשיו – ידענו מן המכתבים ומפי אנשים. בעצם אנו חיים כאן כ”פריצים“. – “כן, אתה זוכר, שהיינו אומרים כך לאחותנו, לרוּז’קה, שנחיה בארץ־ישראל כ”פריצים”. – “ונשותינו כפריצות”. – הוסיף להזכיר מנשה – “אך לדאבוננו לא בלי צבע שפתים וצפרנים מצוחצחות. גם מירה עושה כן”. – “נו, אל תתאונן, מנשה. מירה היא עוד זהב לעומת האחרות. כגון, זו המפלצת, סטילה”. – “כזו לא הייתי מחזיק בביתי אפילו יום אחד”. – בך נחטא: מירה היא בת־ישראל צנועה. ובכמה צבע היא משתמשת? כמכחול בשפופרת".

בסופו של דבר היו שניהם מרוצים ממירה ותמיד היתה כרוכה במחשבתם עם עפרה הפורחת, והיו בעיניהם האם והבת כברכה גדולה אחת שנתברכו בה מן השמים, והיו תמיד מודים בלבם על כך.

במלאות שנה לעפרה חגגו יום הולדתה והזמינו, חוץ מחבר הועד ואשתו ושקמוני והפועל השני וגם סאלים עמהם, גם את מר קוייט וביתו. הוא בא ברוב הַדְרוּת עם הנערה המאומצה (מרת קוייט, לצערו, אינה הולכת לשמחות) והביא מתנה נאה, שהיתה יכולה להתפרש כמכוּונת לבת ולאם גם יחד: תמונה קטנה ויפה במסגרת יקרה. הושיבוהו בראש המסובים והוא עינה לשונו לדבר יידיש והנערה עמדה כל העת על ידו והחזיקה בכפו ולא הרפתה ממנה והוליכה מסביב עיניה הגדולות, התמהות. הפעם היתה לבושה שמלה קיצית, תפורה בטעם רב. והיה מפליא, שזו אשר על פני חוץ נראתה כה פראית, עוד יותר מרוּמיה, כאן היתה ביישנית ומנומסת ועל השאלות ששאלוה השיבה הברות זרות, בקול רך, כהגה יונה, כשהיא לועסת את הגומי בפיה המתוק.

בשם מציאות של מר קוייט היו האורחים כולם כבוֹשים, משהו בלתי־טבעיים, ושקמוני, שלא יכול להשמיע הלצותיו המפולפלות, השמיע לאורח הלכות פסוקות בעניני הישוב, ומר קוייט מקשיב ברצון ומשיב: “אוֹ, יֶס!”. הוא סירב לקבל שום כיבוד, רק חצי כוס מים קרים עם מיץ פטל שתה, והקטנה שתתה כוס מלאה. אחר־כך קם והלך עמה לחדר שני, שם ישבה כַּלַת היום על שטיח פרוש על הרצפה, מוקפת המתנות והצעצועים, שלא היו מרובים. הנערה עמדה על ברכיה ועשתה לתינוקת העויות יפות, מה שגרם לפעוטה שכחת הצעצועים וצחוק גדול. אחר עזבו את התינוקת לנפשה ושבו אל חדר־האורחים.

מנשה ואפרים שימשו את האורחים בהתלהבות, מזרזים אותם לטעום מן הכיבוד, ומירה השתדלה לעניין את “בתו” של קוייט, ולשם כך הרשתה לעצמה שיחה קלה באנגלית, שידעה עוד משם, מגרודנה. היא היתה כמעט מאושרת ביום הזה, בביתה ובעפרה, וביחוד בביקורו של מר קוייט, ואת מנשה ואפרים ראתה כאנשים שהם כאן בדרך הטבע, שעושים הכל למענה ולמען עפרה, ולא יותר.

לאחר ביקור של חצי שעה נזדקף מר קוייט (וראשו לא היה רחוק מן התקרה הנמוכה שבצריף) ונפרד בדברי חן ובסבר פנים נעימות מבעלי־הבית ולחץ בשתי ידיו כפּה הלבנה של בעלת־הבית. לאחרים רק נענע בראשו. הנערה הסתפקה בקידה יפה. האורחים חייכו כולם בהנאה של מבוכה ובעלי־הבית ליוו את היוצאים עד השער, והוא נענע להם עוד פעם בכובע שנשא ביד אחת ובשנית החזיק ביד הנערה.

אחר־כך המשיכו שאר האורחים בחגיגה.

– ברוך השם, עכשיו אנו חפשים, – הכריז שקמוני – ונוכל לשמוח באמת.

ואמנם כאילו רק עתה החלה שמחה האמיתית, וכל־כך שמחו עד שלא הרגישו במירה שהיתה בחדר השני עם התינוקת. ולא הרגישו גם כשיצאה משם, עפרה על זרועה, והתהלכה בין הערוגות הסתויות, שהיו עתה בעזוּבות ושקטות מאד ואפילו הממטרות זרועותיהן היו תלויות חלודות ויבשות ללא תנועה. היא נשאה את ילדתה על זרועה והיה בה איזה חוש של חשיבות ואצילות. כשהיא מתהלכת כך בשבילי הגן בלבוש של חג. נדמה לה, שזו לה הפעם הראשונה שהיא רואה את הגן הפורח, והערוגות נאוו מאד בעיניה, והפרחים בריבוי צבעיהם והירק הרענן לאחר מטרוֹת היורה הרחיבו לבה. נשאה עיניה והביטה מסביב ולמרחוק וראתה מראה נוף לא עשיר אך נעים בצבעיו העזים. רק כמה בתים חסרי־יופי היו פוגמים במראה. שׂרונה, מושבת הגרמנים עבותת־הירק, שכנה בעמק, והים הוריק מרחוק תחת ענני־חורף נמוכים. גם תל־אביב ויפו היו מורגשות כיש גדול והרה־חיים מאחרי החורשות.

החמה התחילה שוקעת בתוך העננים המקורעים והגונים נתחלפו במהירות רבה, ורוח־ים צוננה באה ונשבה ושיחקה בפניה המשולהבות של מירה. הקולות שבצריף לא נכנסו לאזניה. היא ירדה במדרגות עד שהגיעה אל הגדר והשער. עמדה עם בתה והביטה אל דרך האספלט ואל האוטומובילים הטסים עליו אילך ואילך. זכרה את שיחתה הראשונה עם מר קוייט ואמרה לנפשה בהנאה: “בכל את יפה מצדו שבא ליום הולדתה של עפרה, ויפה שהביא את הנערה, שאינה פראית כלל כמו שהיא נראית בחוץ, כשהיא מתרוצצת עירומה למחצה. ואיזו תמונה נאה הביא! כנראה, מן התמונות שהביאו עמהם משם, מאוסטרליה”.

הפכה ראשה והסתכלה מעבר למגרש הפנוי, המכוסה צמחי בר מעטים, אל רשותם המפורשת של הקוייטים, והיתה מתגאה בלבה על ההיכרות הזאת וחשבה גם על מרת קוייט, האשה קשת־היום, שכנראה, קשה לה לבוא לבית שיש שם ילדים קטנים, שהם מעלים על זכרונה את מר אסונה.

והנה גברו באחת הקולות מן הצריף, וכשהפכה פניה ראתה את כל החוגגים עומדים בחוץ, במרפסת וברחבה, ומדברים בקול מצהלות. ומנשה צועק אליה בקולו העבה:

– מה זה, מירה? ברחת עם הכלה? בואי ותשמעי מה שאמר שקמוני. בואי, בואי, כדאי לשמוע. התפקענו מצחוק.

הרגישה מירה כאילו קוראים לה לעולם זר לה. מה לה ולדבריו ה“ווּלגריים” של הפועל הליצן. באמת לא עניינו אותה כל האנשים האלה גם יחד.

וככלות חצי שעה, כשכל האורחים נסתלקו וגם רוּמיה סידרה הכל והלכה לה (היא היתה היום שתקנית מאד), אפרים יצא לגמר המלאכה בגן ומירה נתנה את עפרה בערש מרושתת־הדפנות והלכה למטבח להכין לילדה את הדייסה שלה, – בא אחריה מנשה בצעד חשאי, הניח ידו על כתפה ואמר:

– נו, מירוצ’קה. עכשיו צריך לחשוב גם על ילד. מאותו מין עצמו. מה, לא כדאי?

היא בחשה את הדייסה בסיר הקטן על אש הפּרימוס וענתה לאחוריה:

– עבר הזמן, שהאשה היתה “מכונה של ולדות”.

– מה, גם אַת רוצה להיות אשה מודרנית?

– למה לא? כלום אתם, הגברים, חיים היום בדיוק כמו שחיו אבותיכם? כלום אתם מגדלים זקן והולכים להתפלל ונוסעים אל הרבי? אפילו קדיש חדלתם לומר. ממנו אתם דורשים שנהא כאמותינו. דרשו מעצמכם.

– אוהו, לא ידעתי שיש לך לשון חדה כל־כך. עד היום לא שמעתי מפיך “זמירות” כאלה.

– עוד תשמע ותשמע.

– באמת? – עם כן קבלי דמי־קדימה נשיקה ואלך לכפות את המחצלות על העגבניות. יהיה לילה קר.

והוא מיהר ואָצל לה נשיקה חטופה בכתפה המגולה ויצא.

כשנשארה יחידה התחילו נחיריה משמיעות זמר חשאי כשראשה מהרהר: “אנשים טובים וישרים הם, דורשים טובתי ונותנים לי מה שיכולים לתת, אבל איזה סיפוק יש לי כאן? הלעולם אשאר בצריף זה ואלד לו למנשה עוד ילד ועוד ילד, עד שאזדקן? לזה נשאתי נפשי מעודי? להיות אשת גנן או אכּר ולשבת תמיד בתוך הירק המשעמם הה, הרחק מבני־אדם ומתענוגות החיים? בשביל כך היה כדאי לגמור גימנסיה וללמוד שנה באוניברסיטה, לעזוב בית הורים ולנסוע למרחקים? אפשר שלחברותי בקיבוץ לא טוב מאשר לי, אפשר שרבות מהן היו שמחות בגורל כזה, אבל כנגדן ישנן אחרות, שמוצאות שם ענין בחיי השיתוף, באידיאל החברותי”…

וכשעברה במוחה המלה “אידיאל” צחקה לנפשה. “אידיאל” – וכי מתי הייתי אידיאליסטית? אף גם לא התראיתי כך ולא שיקרתי לאיש. השתוקקתי תמיד לחיים מלאים, לחיים של רווחה ותענוגות עם אדם שיבינני, שיכבדני, שיעריצני… וכי רוב חברותי היושבות בקיבוצים הן אידיאליסטיות? כל אחת מהן או שדבקה בבחור מבלי יכולת לעזבו, או שאין לה הכוח והאומץ לעמוד ברשות עצמה. שם היא פטורה מכל מעשה אחראי, מכל מלחמת קיום… אפשר ישנן אחדות יוצאות מן הכלל. אולי חייקין הזקנה.."

הדייסה היתה רותחת בקול פעפוע ומעלה אד חם, ומירה עמדה ובחשה בה בלי הרף, שלא תדבק ותיחרך על קרקע הכלי, ומחשבתה היתה בוחשת ומהפכת בחייה ועושה חשבונם, שלא היה טראגי, אבל גם לא נצטרף לאותו מספר שהיה נחשב בעיניה. ולבין מחשבותיה אלה היתה נדחקת בכל פעם דמותו של מר קוייט, קומתו הזקופה, פניו הארוכים, היפים, עם הצדעים המכסיפים, והבעתם השקטה, הנדיבה והנעימה. חיבה עמוקה חשה בלבה לאיש הזה. לוּ צעיר היה היתה מסוגלת להתאהב בו. דבר זה היה ברור לה. היא דימתה אותו למנשה ולאפרים, והם היו כל־כך קטנים ועלובים כנגדו! אלא שחוּט התוגה שהיה מתוח על ביתו של מר קוייט הרחיקוֹ והעמידוֹ במקום מובדל, שאין נתיב אליו.

יט: פָּנִים חֲדָשׁוֹת וּנְעִימוֹת

מנשה דחה את נסיעתו לירושלים משבוע לשבוע, והנה בערב היום שעמד לנסוע נתקבל מכתב מלשכת העלייה, שאוּשר רשיון בשביל גיסתו רחל לעלות לארץ. הלך מנשה אל מירה ובישר לה את הבשורה:

– רואה את, מירה, ממש כמו שאנו קיבלנו את הרשיונות אז בלבוב. בני־מזל אנו.

בא אפרים, מחה את ידיו המלוכלכות בעפר במכנסיו, נטל את המכתב וקראוֹ פעמים אחדים, אחר אמר:

– הפלא ופלא. אחרים מחכים שנתים ושלוש, ואנו הגשנו את הבקשה רק לפני שמונה חדשים – והכבר נתקבל הרשיון. ובכן, מירוצק’ה, למשפחתנו תיוסף עוד נפש אחת. אין לי שמחה גדולה מזו, כשאני רואה את הישוב גדל. ואני מקוה שרחל תעבוד אתנו.

– אפשר. אגיד להם את האמת: איני מכירה אותה. כשיצאתי את ביתנו היתה בת ארבע־עשרה, ילדה בבית־הספר. אם לשפוט לפי המכתבים, היא נערה רצינית – שלא כמוני…

– ליצנית שכמותך! – אמר אפרים ונתן בה עין מלאת חיבה.

– אם תרצה לעבוד אצלנו – מוטב, ואם לא – נכניסנה לבית־הלימוד של הגברת גרינשפון. תלמד שם שנה או שנתים, ואחר־כך תעשה מה שתרצה. – פסק מנשה כאיש־מעשה.

– אפשר שנפתח לה חנות פרחים בתל־אביב? ־ התלהב אפרים.

– תבוא תחילה. אחר נראה. על כל פנים אנו נעזור לה במה שנוכל.

– בודאי. ומי יעזור לה אם לא אתם? – אמרה מירה.

עתה שמחה לבוא אחותה. יהי עוד מי ממשפחתה עמה, שלא תרגיש עצמה כולה ברשותם של הקליגרים. מיום שניתקה יחסיה עם הדוד, ראתה עצמה כנתונה לחסדם של אלה, שהם סוף־סוף בני ארץ אחרת ועדיין זרים לה.

מירה ואפרים נסעו לחיפה לקבל פניה של רחל בנמל. ואף־על־פי שידעו מתוך התמונה שהיא בחורה נאה, היו מופתעים מיופיה הצעיר ורענן. רק חסרון אחד היה בה – קומתה היתה נמוכה, כראש פחות ממירה. אבל פניה הצחים והמדודים, אפּה הקטן ועיניה החמות והעליזות והמצח המלבב והשער השחור והמבהיק, הקלוע בשתי צמות מקושרות בנוסח גריטכן, וכן כל גופה הרך והמפרכס מחיים ומתנועה, החיוך רב־החן, שפיסק יפה כל־כך את שפתיה וגילה את שיניה הקטנות, הקצובות, החלביות – טשטשו את החסרון ללא הרגיש בו.

לבו של אפרים נזדעזע למראה הנערה בשמחה עד כדי כאב נעים. הוא תפס את כפה בשתי ידיו ולחצה, כשהוא מעגן מבטו הלח בעיניה החיות. “עוד יותר יפה מן התמונה!” חזר פעמים אחדות. היא צחקה מטוּב לב ופנתה אל אחותה והמטירה עליה שאלות על ביתה ועל בתה, על “זו החמודה, שמגרה את התיאבון לאכלה” (לפי התמונה שנשלחה אליהם מיום ההולדת).

הם נסעו באוטובוס. כל הדרך היתה קופצת מהתפעלות על יפי הנוף ועל המראות החדשים שנתגלו לה ומקטעי הסיפורים על הבית בגרודנה ועל הנסיעה בים – אל שאלות על חייה של מירה ועל חיי הארץ, על הקיבוצים ועל העמק. והיה חן ונוער רב בקפיצות האלה.

“מירה הנחמדה, וזו, רחלי, בתוך החלקה שלנו, בין השיחים והפרחים – היש פינת־חמד נאה מזו בעולם!” הגה אפרים ברוחו, כשהוא יושב על הספסל ממולן. לבו היה מלא חדוה, שעצרה בכוח, שלא תתפרץ בתנועות בלתי־נימוסיות. עתה נכון היה בכל רגע לשרת את שתיהן, והדבר לא היה עליו למשא, להפך, מאד נעים היה לו לעשות רצון שתיהן.

כשבאו בצהרים לעין־גנים עמד מנשה ברוּם המרפסת והחזיק על זרועו את עפרה לבושה שמלת חג, שהלבישתה רוּמיה, ורומיה עמדה מן הצד ומגבת המטבח על זרועה ועיניה כשני נרות של שבת. מנשה ירד לקראת העולם בשביל, נשק למירה ומסר לה את עפרה, אחר התנשק עם גיסתו, עם רחל, הרחיקה מעט מעליו, התבונן בה ואמר:

– הייתי להתנשק עמך עוד פעם.

– בבקשה! – אמרה רחל רוצה בחיוּכה רב־החן.

והוא עשה כן.

– עוד יותר יפה מן התמונה! – קרא אפרים – מה בעיניך “האחוזה” שלנו? יפה? – פנה אל רחל.

– נפלא! באמת נפלא! כמו אצל ה“פריצים”.

– אתה שומע, מנשה? גם היא אומרת “כמו אצל ה”פריצים!"…נספר לך בפעם אחרת. רצונך להיכנס הביתה או לעבור מעט בגן? אני אציג לפניך את הגן כולו.

– תודה. אחר־כך. – אמרה – אכנס ואתרחץ מעט מאבק הדרך. ואַת, חמודה, חמודה שכזאת! – תפסה את בראשה ונשקה לה בשתי לחייה – הבאתי לך מתנות חצי הסל.

– היא כמו… גליצאית. – אמר אפרים.

רחל הפכה אליו ראשה בעליצות:

– אפשר שהושפעתי ממורה גליצאי שלימדני בגימנסיה. רוב המורים שלנו – גליצאים.

– וזאת רוּמיה שלנו, מנהלת המשק. – אמר מנשה מתוך קורת־רוח.

התימניה הושיטה לאורחת את כפּה השחומה, הצנומה, הכתמתמה מבפנים, וכפפה ראשה מבוישת.

– אַת “חלוסה” (חלוצה?) – שאלה מתוך מבוכה.

– בודאי, תימניה נחמדה, חלוצה מארץ החלוצות. – אמרה רחל והעבירה ידה על ראשה של רומיה.

פתאום תפסה בקיבורת זרועה ועיותה פניה.

– מה לך? – חרד אליה אפרים.

– לא כלום. הזקירה הארורה שזרקו לי בחיפה.

– זה יעבור, זה יעבור. – הרגיעה אפרים הנרגע.

– בודאי תצטרכי לקבל עוד זריקה או שתים. – אמר מנשה.

– כן, ביפו. זה כל־כך לא נעים. אבל טוב שאני כבר בארץ, עמכם. כמה התגעגעתי עליהם! – תני לי את עפרה, אני רוצה להחזיקה מעט. הבאתי לה תלבושת שלימה שאמא סרגה לה. בובה, חמודה!

והיא לחצה את הילדה אל לבה, והתינוקת שנבוכה מעט מן המחזה נפחה את לחייה ובחנה בעיניה את הראש המעוטר צמה קלועה.

– אין דבר, כשתכיר אותך יותר, תמרוט את שערותיך. – אמרה מירה – עתה השיביה לי והיכּנסי הביתה. רומיה, יש מים חמים?

– ומה! – קרה התימניה הנעלבת.

– ולאכול יש?

– הכל יש, גברת. גם כבד מקוצץ עם בצל.

– והרי לא אמרתי לך להכין…

– מה? אני לא מבינה “לבד”? – ענתה רומיה וכפפה ראשה שלא יראו בהסמיקה, נסתובבה על עקבה וברחה אל המטבח.

– כמו צועניה קטנה. – אמרה רחל.

– התימנים שבט יקר. – העיר אפרים – אפשר השבט היקר בכל בית ישראל.

– כן יקר… – אמר מנשה כמתלונן – אילו ראית היום את סאלים, שהתעקש פתאום כפרד ולא רצה לעקור את היבלית בחלקה שלמטה. כמה שדיברתי עליו “בטוב וברע” – ולא זז. “זאת עבודה בשביל זקנים”. אמרתי לו: הנה בכל המושבות עובדים בזה גם צעירים. והוא בשלו: “כן, שיכנזים, אבל תימנים – רק זקנים. תזמין את אבי – ויעקור לך כמה שאתה רוֹסה”. כונתו, כמובן, שגם אביו ירויח. רואה אתה – התימנים, שאתה מתפעל מהם. אמרתי לו: לך לעזאזל! ונתתי לו עבודה אחרת. עכשיו אינו מעיז לגשת.

– סאלים! – סא־לים! – עלה קולו הרונן של אפרים. – בוא הנה! בוא תראה את האורחת שבאה אלינו.

– מה, אתה צריך מבינוּתו? – אמרה מירה. – התימני עוד יספיר לראותה.

– או, הוא מבין, הקטן. – אמר אפרים כמתנצל – טוב, טוב. אתה יכול לחזור לעבודתך. לא צריך. – אמר לנער שבא לאיטוֹ כמחכך אפו בשרוולו.

– והיכן שקמוני?

– יש לו יאר־צייט. – אמר מנשה – כך הוא סוציאליסט ואפיקורוס, אבל את היאר־צייט של אביו הוא שומר והולך לומר “קדיש”.

המשפחה כולה עלתה במעלות לבוא אל הצריף פנימה.

כ: חוֹשְׁבִים טוֹבוֹת עַל אֶפְרַיִם וְרָחֵל

סבורים היו שרחל תתרצה להישאר עמהם ולעבוד בגן, אבל היא סירבה בהחלט.

– רצוני להכיר את הארץ. איני רוצה להתקשר למקום אחד, עוד אספיק.

כמה שמירה דיברה על לבה ויעצה לה שלא תלך לקיבוץ, שצפויות לה שם אכזבה ואחר־כך יהיו חייה שבורים, היא באחר:

– אני לא מפחדת. אני מחוסנה. אם ארגיש עצמי לא טוב, אחזור אליכם. הן תקבלוני?

– בזרועות פתוחות! – קרא אפרים.

– אמרנו לך: תמיד תמצא בשבילך עבדוה בגן. – אמר מנשה.

ואחר שישבה עמהם שבועים צררה את צרורה הקטן והלכה לעמק. שם, באחד הקיבוצים, היתה לה חברה מן ה“הכשרה”, והיא קראה לה במכתבים לבוא.

יותר מכל הרגיש בחסרונה אפרים. והוא לא הסתיר את רגשותיו. בכל הזדמנות היה מזכיר שמה מתוך געגועים, עד שעובדי הגן היו מושכים אותו בלשונו ונהנים לראות את ברק עיניו כשהוא מדבר בה. למירה אמר פשוטות: "אם רחלי תרצה בי – נהיה שנינו מאושרים. אני מרגיש שהיא נוצרה בשבילי. כמו שכתוב אצלנו בגמרא: ארבעים יום קודם יצירת הולד בת־קול מכרזת: “בת פלוני לפלוני”. ברור היה לו, שמאמר הגמרא מכוּון לו ולרחל. מירה לא התנגדה. אדרבה, בטוחה היתה, שהם יהיו זוג נחמד, ויעצה לו לאפרים שיחכה באורך־רוח. בטוחה היא, שרחל תחזור אליהם ותיאוֹת להינשא לו. לאות תודה נשק לה אפרים על לחיה.

מכתביה של רחל היו מגיעים פעם בכל שבוע ובכולם אותה התלהבות שאינה פגה. היא תיארה את החיים בקיבוץ, את המקום והסביבה והמלאכות, ויותר מכל את האנשים, כל אחד לחוד, את הקרובים לרוחה תיארה בפרטי פרטים, בתמימות ובהוּמוֹר כאחד, ואיזה טוהר טבעי, איתן היה עולה מדבריה הפשוטים והחמים. ברור היה לה, שהיא באה אל האֶלמנט שלה. רק באלמנט זה, באויר זה של שויון ועמל, של מאמץ אנושי וחברותי בלתי־פוסק, של הבלעת דאגת הפרט בתוך דאגת הכלל ושמחת הפרט בשמחת הכלל – רק זהו האויר היאה לה, אותו היא נושמת במלוא ריאתה והוא מרחיב את לבה ואת נפשה. זה שבתה שם רק שבועות מספּר, ואינה יכולה עוד להעלות על דעתה חיים ונשימה בסביבה אחרת. ביותר הרבתה לאתר את בית התינוקות, של הקטנים והגדולים. וכבר זכתה לעבוד שלושה ימים בבית התינוקות. כמה אושר הביאו לה הימים האלה! עם כל הרצינות והקפדנות שצריכה היתה לנהוג בהם, בפעוטות האלה, היתה מרגישה בעומק לבה, שגם היא תינוקת, כאחד מהם, מיצורי־חמד אלה! על עצמה לא כתבה הרבה, כי איך תטפּל בעצמה, והיא רק חלק קטן בחטיבה גדולה! היא גם הרבתה לשאול להם ולחייהם, לכל אחד לחוד, וגם לאפרים ולעובדי הגן, אף את רומיה לא שכחה. שפע של אהבה ומסירות היה עולה מתוך מכתביה, שהיו כתובים עברית בהירה ומעט מליצית, שלא כסגנונם של חניכי הארץ. ולפעמים, כשהיתה חסרה מלה עברית, היתה כותבת אותה פולנית, ובסוגרים מבקשת סליחה על כך.

הראשון לקריאת המכתבים אחרי מירה היה אפרים. היא עצמה קראה לו ומסרה לידו את המכתב, ואם טרודה היתה, נתנה לו את המכתב לקריאה ראשונה, והוא היה קוראו באזניה בהטעמה של התלהבות.

– לדעתי, כדאי היה לבקרה שם, בקיבוץ. – אמרה לו יום אחד, כשהיא יושבת בחדר ומתקנת מפּה שנקרעה ועפרה ישנה בחדר השני. – עליך לנסוע שמה. בכל אופן, הרי לא היית בעמק ואינך מכיר כלל את חיי הקיבוץ. אגיד למנשה, שישחרר אותך מעבודה למשך איזה ימים. לפנים חשבתי שנסע יחד

– אבל אני כבר נתיאשתי. אֵם לילדה, כמעט זקנה.

– והיא לא תכעס, כשאבוא פתאום?

– אל תהא ילד. מה פירוש “תכעס”? מה היא, תינוקת בגן ילדים? היא תשמח עליך. כלום אינך וראה, שהיא דורשת שלומך בכל מכתב?

– כן, כמו שהיא דורשת בשלום כל אחד, כמו בשלומו של סאלים.

– ואני אומרת לך, שהיא תשמח עליך. אני מכירה אותה.

– טוב. אדבר עם מנשה. באמת חפצתי לעבור פעם את העמק. ואולי גם את הגליל. אומרים, שהגליל העליון – יופי!

– תזמין גם אותה ותסעו יחד לגליל. אין דבר, תוציא פעם עשר לירות. השד לא יקח אתכם (היא ידעה שביטוי זה יש בו משום עלבון ולא הצטערה על כך), אם תוציאו סכום כזה. מגיע לך אחרי עבודת־פרך של שנים. הייתי מיעצת גם למנשה לנסוע, אבל יודעת אני, שהוא לא יסכים לעזוב את העבודה אפילו ליום אחד. ובאמת אי־אפשר ששניכם תסעו. אפשר, בפעם אחרת, באביב. ואז אפשר אוכל גם אני לנסוע. לא פּעם אני מתגעגעת על העמק.

– והרי את היית גם בגליל.

– כן, עד טבריה הגעתי. התרחצתי פעם אחת בכנרת. איזה עונג! אבל חפצתי להיות בגליל העליון, בתל־חי ובכפר גלעדי. יש לי שם מכירים.

– חפצתי שגם אַת תסעי עמנו. אבל אי־אפשר. טוב, אדבר עם מנשה, וגם אַת תדברי עמו. באמת רעיון נאה: לשבוע ימים, לא יותר. עם רחל. היא תשמח מאד לראות את הגליל, את שני הגלילים. צריך יהיה להביא לה גם איזו מתנה.

– בודאי. תמונה יפה בשביל חדרה. הנערות בקיבוץ אוהבות מאד תמונות יפות.

– כזו של מר קוייט.

– כמו זו או בדומה לה. ניגש פעם יחד לתל־אביב ונבחר תמונה יפה. ראיתי שם בחנות חדשה תמונות נהדרות.

– מירוצ’קה, מירוצ’קה, את חכמה מחוכמת. אם אחותך היא רחל – די בזה.

– אַל תעשה לי קומפלימנטים. אני כבר אשה זקנה.

– זקנות שכמותך – על כל הצעירים. הרי הכל מאוהבים בך. אפילו שקמוני. הוא רק מתחכם, אבל מתוך התחכמותו ניכר, כמה יקרה אַת בעיניו.

– נו, אמור כבר: אפילו סאלים.

– מה את חושבת? אפילו מר קוייט. לא ראיתי איך הסתכל בך ביום הולדתה של עפרה…

– כן, כשהחזקתי את עפרה על זרועי. טפשון שלי, בעפרה הסתכל ולא בי.

– בך, בך. יכולה את לסמוך עלי. אבל לו מוּתר.

– כמובן, זקן האיש. אבל הוא נפלא, לא?

– כן. אציל אמיתי. ראית איך החזיק בנערה היתומה? היא מוזרה קצת, לא?

– מדוע מוזרה? רק חינוכה אחר. אנו רגילים ביהודי מזרח אירופה, מתפרצים, מתחכמים, מרבים לדבר. וזו – בחוץ, כשהיא עזובה לנפשה, היא חפשיה בתנועותיה, כפראית קטנה, ובין אנשים ביישנית ומנומסת וממעטת בדיבורים. איני מוצאת בה כל זרוּת.

– אפשר צדקת. חכמנית שכמותך. נו, צריך לחזור לעבודה. עלינו לספּק לגן של חברת החשמל יותר מאלפּים שתילים. שני מינים חסרים לנו ונצטרך לקנות אצל הגרמני משרונה. חבל. אנו מעשירים אותם, את שונאי ישראל אלה.

– הנה גם אני גמרתי את התיקון. מה, הטלאי עשוי יפה?

– נפלא. אין מכירים כלל. ידים ברוכות לך. בודאי גם רחל יודעת מלאכת־יד?

– אצל אמי מוכרחות הבנות לדעת כל מלאכה. אותי היתה מושיבה לשעות. ואם לא הצלחתי פעם, מוכרחה הייתי להתיר את העשוי ולהתחיל מחדש. לא פעם בכיתי – ולא הועיל כלום, כד שעשיתי כמו שצריך. עוד מצלצל באזני פזמונה: “עוד רחוק מטוב, אבל אפשר לסבול”. אשה קשה אמי. לפי מה שסיפרה לי רחל, אין היא רואה נחת אצל גיסתי. זו אינה קפדנית בסדר. ולכלה קשה לצווֹת. זו לא בת. אי, אפרים, אפרים! (והיא נשאה שתי זרועותיה וחלצתן משולבות על עורפה, כשהיא מפשילה ראשה), אני כבר עיפה מן הצריף ומן הגן – ואם תרצה, גם עפרה. יום יום, כמה פעמים ביום, אותה עבודה: להאכילה, להשקותה, להחליף לבניה, להשכיבה, נמאס, נמאס. מה נמאס!

– אחדות, אני מקוה, נגיע לרכוש יפה. נבנה לנו בנית נאה “עם כל הנוחיות”, כמו שבונים עכשיו בתל־אביב, ואולי יהיה לנו גם איזה סכום בבנק, ונוכל להרשות לנו נסיעה לאירופה. אֹת עם מנשה ועם עפרה – תבקרו תחילה אצלנו, כמובן, ואחר תסעו לגרודנה. שם תעשו רושם גדול. אני בטוח בזה. אין לך להתבייש במנשה. אדם מצויין. בחיי, ראיתי, כשהוא מלובש יפה ועובר ברחובות תל־אביב, נשים אל תחטאי, מירוצ’קה. אלהים בירך אותך בילדה־פלא. וברוך השם, אין אנו חסרים כלום. בעוד שנים מסתכלות בו. אל תצחקי. אני אומר לך דברים כהויתם.

– אתה בכל־זאת ילד. – אמרה מירה וטפחה על ראוש במפה המקופלת שבידה. הוא קיבל את הטפיחות באהבה רבה, ובצאתו אמר במצמוץ עין:

– ואת עצמך אַת חושבת לגדולה, מה? גדולה מאד? ראינו גדולות ממך.

“ילד נחמד”, אמרה מירה לנפשה אחרי צאתו.

אף־על־פי שהיא גופה רחוקה היתה מסיפוק של אושר, ועם כל “הצלחתה” ועם הילדה המוצלחת באמת, לא עבר עליה יום שלא יכרסמנה רגש הזרות בבית הזה – רוצה היתה שרחל אחותה תינשא לאפרים. היא אחרת, היא אינה כמוה. היא כה בהירה ופשוטה וטובה, כה קצרת מבט וקטנת השגות, שאין בשבילה בעל נאה מאפרים הפשוּט, הטוב, המתלהב, הנאמן, הנכון תמיד לעזור, להיטיב. ברי לה, שרחל תהא מאושרת עמו. אבל ישיבתה שם בקיבוץ מערערת בלבה את האמונה במוצא הטוב הזה. נערה נחמדה כרחל אי־אפשר שלא תקח את לב של אחד הבחורים העזים, ואם יתקפנה – לא יהא בה כוח לעמוד בפניו. היא התפארה, הילדונת, שמחוסנה היא. ידועים אנו טיבו שלחיסון זה. ומירה כבר רואה אותה בדמיונה כיונה פצועה. לא, רחל לא תנהג כמוה, שבאה לתל־אביב ומיד הסכימה להינשא למנשה. רחל אינה קלת־הסתגלות כמוה, אם תישבר לא תביא את חייה השבורים לתתם לאפרים. על־כן רוצה היתה בלב תמים שאפרים ילך שמה ויזדמן עמה־ אפשר יטיל בה איזו זיקה. איך אמר עליה: “היא כגליצאית”. ובאמת יש בה משהו דומה למשפחת הקליגרים. את הנשים שבמשפחותם אינה מכירה, אבל לפי שניהם היא משערת שהן דומות לה, לרחל.

מנשה הטרוד תמיד בצמחיו, שהיא ועפרה מספיקות לו בהחלט ואינו מרבה שיחה בכלל, אמר לה בכל־זאת כמה פעמים, שהיה רוצה לראות את אפרים ורחל כזוג. והרי לו חוש מעשי מאין כמוהו. תמיד הוא ניגש אל הדבר בלי עקיפים. מה שטוב בעיניו הוא אומר ועושה. וכשהביעה לפניו ספק אם רחל תישאר בקיבוץ זמן רב “בלי בחור”, אמר, כדרכו, בפשטות:

– אני בטוח, שימצא שם בחור שיבלבל לה את הראש. על־כן צריך להשתדל שתשוב אלינו מהר ככל האפשר. עליך, כאחותה הבכירה, להשפיע עליה שתבוא אלינו ותיכנס לעבודת הגן. השאר יבוא מאליו.

– איך אשפיע עליה?

– כתבי לה והסבירי לה, שיאן זו תכלית בשבילה להישאר שם. אילו הייתי אני אחיה – הייתי מסביר לה את הדבר יפה.

– אני איני יכולה למלא תפקידים כאלה. אם תרצה באפרים – תבוא הנה ויתחתנו. ואם תמצא בחור אחר לפי רוחה ותרצה להינשא לו – מה אני שאתערב? לדעתי, הם היו מתאימים מאד – אפרים ורחל. אבל יש לה סוף־סוף דעה משלה ואינה ילדה עוד. היום גם בנות חמש־עשרה אינן רוצות להיכפף לדעות של גדולים.

– זוהי באמת רעה חלה. יש להשפיע על הצעירים. אני תקוה שעפרה שלנו, כשתגיע לכך, כבר תהיה אז מוֹדה אחרת: ישמעו אז בקול הורים.

– ואתם שמעתם בקול הוריכם? הם רצו שתעלו ארצה?

– הם לא התנגדו. הלואי היה אבי חי – היה עולה גם הוא. מי מיהודי פולין אינו רוצה לעלות? אני מקוה שעוד נעלה את אמנו – וגם את אמך.

– שתיהן תהיינה סבתות טובות לעפרה.

– מכולנו תהיה להן נחת. מה חסרים אנו? יושבים בארץ־ישראל, עובדים ורואים ברכה בעמלנו, איננו מנצלים שום איש ומפריחים את הארץ.

– אה, נעשית נואם.

– איזה נאום זה? את האמת אני אומר.

– ואני חלמתי על חיים אחרים.

– כלומר?

– חשבתי: אתפוס איזה מקום בחברה, אבריק מעט. סוף־סוף, כלום יכולה אשה בת זמננו למצוא סיפוק בחיים כאלה? אפשר רחל.

– לכי, אל תדברי הבלים. רוצה היית להיות כאותן הנשים הבטלות, הצבועות עד לגועל, היושבות בכל יום שעות בבתי־הקפה אכולות שעמום, מעשנות וקורצות עין לגברים מנוּולים?

– למה דוקא כך? רוצה הייתי להיות עשירה, מנהלת בית מפואר, נוסעת עם בעלי באוטו, מקבלת בביתי חברה טובה, הולכת בכל שנה למסעות…

– אם כן, צריכה היית להינשא לעשיר.

– איני אומרת לא. על כל פנים – בחיים אלה איני יכולה למצוא סיפוק.

– אם כן, אַת מקולקלת.

– אפשר.

– ואני אומר לך, שתסירי מלבך את ההבלים האלה. אילו יכולת לשאול אחת הנשים העשירות, החיות לפי האידיאל שלך, אפשר שהיתה מקנאת בך.

– לפי טעמך אתה.

– וכי טעמי גרוע כל־כך? וכי לא בחרתי בך?

– והוא ניגש אליה ולפת בידיו האמיצות שתי זרועותיה סמוך לכתפיה, לחצן בכוח וקירב פניו אל פניה.

– מה אתה רוצה? – אמרה ספק בצחוק ספר בכובד־ראש.

– למצוץ בנשיקה את השטויות מתוך ראשך הקטן.

– מאמין אתה, שבנשיקה אפשר להסירן?

– כן. הנה כך.

והוא תפס קדקדה מצד העורף והידק שפתיו אל מצחה ולא הרפה ממנה כמה רגעים.

– נו, עכשיו הראש נקי משטויות.

– כן. נקי.. – ענתה באירוניה.

– עכשיו עוד נטהר את השפתים, שדיברו שטויות כאלה.

– לך, הנח. אין לי עוד כוח.

– פתיה שלי, הכוח באהבה. נאהב ויהיה לנו כוח כזה, ששום כוח לא יוכל לעמוד בפנינו.

כשהרפה ממנה היה כולו אדום ונלהב ובעיניו נוצצה האהבה – הכוח הגדול.

כא: בִּקּוּר בַּקִּבּוּץ

לא קל לחַסר כוח־עבודה מעבודת הגן. על־כן היה אפרים דוחה נסיעתו מחודש לחודש ומעונה לעונה. עד שעברה שנה ויותר מיום שרחל נסעה לקיבוץ, ואז השתמש באחד השבועות שלאחר היורה ונסע אליה דרך הפתעה, שלא הודיעה על בואו כלל. מכתביה של רחל היו מתקבלים כמעט בקביעות, ופעמים אחדות הבטיחה, שתקח לה ימים אחדים ותבוא למעין־גנים, אבל ההבטחה נשארה תלויה ואפרים לא עצר עוד כוח לחכות. הוא רק חשש, שמא ימצאוהו שם הגשמים ולא יוכל לערוך את הטיול המתוכנן אל הגליל עם רחל כאשר חלם. אף המחשבה שיצטרך לשבת בקיבוץ כמה ימי גשמים לא נעמה לו, אמנם איש־עבודה הוא, כמעט חקלאי, אבל – הרי אין שיתוף רעיוני בינו ובין האנשים הטובים האלה, ואיך ישב עמהם בביתם? הכל תלוי כמובן בה, ברחל. אם היא תקרב אותו ותרצה להתהלך ולבלות עמו שעות בשיחה – יהא טוב. את הידיעה, שהוא עתיד לבקרה באחד הימים שם, בקיבוץ, קיבלה, כדרכה, ברצון ובשמחה – אף־על־פי שהתלהבות רבה לא היתה במכתביה לבשורה זו, ולא היה ברור לו, לאפרים, מה יהא מנהגה עמו שם, בתוך כלל האנשים כערכה אפשר ירָאה שם כזר ולא יהא נוח לה להעמיס עליהם אורח בלתי־קרוא. ואפשר שיהיה למעמסה עליה גופה.

הוא היגע שמה באוטו של התיירים, שנזדמן לו בחיפה בבוקר שלאחר גשם סוחף. נשבה רוח עזה והשמש היתה מתכסה ומתגלה חליפות ומזריחה את נוף ההרים הרוסס ואת חצר הקיבוץ הגדולה על בניניה החדשים, הלבנים והעליזים. לבו נתחמם למראה הבנינים ולמחשבה שידי אנשים עברים כוננו כל זה, והיה מחזק את התיירים בהתפעלותם.

האוטו עמד בתוך החצר, סמוך לאולם־האכילה, והוא ירד יחד עם ארבעת התיירים, רגליו היו מאובנות קצת מן הישיבה הדחוקה והמקום החדש נסך בו משהו סקרנות ומשהו עצבות. בחצר עברו אנשים ונשים צעירים בבגדי עבודה ולא נתנו דעתם על הבאים, כאילו לבם גס בכאלה, רק לאחר כמה רגעים בא אחד, נמוך ולבוש סוידר כבד, גלוי ראש קֵרֵח למחצה, וידיו בתוך כיסי מכנסיו, ועמד לפני האורחים, כמי שתפקידו להשיב על שאלותיהם של אלה.

התיירים ששאלו מה ששאלו וחבר הקיבוץ השיב מה שהשיב והזמינם להיכנס לאולם־האכילה. אז פנה אליו אפרים בשאלה:

– סליחה, אתה מכיר את רחל?

– איזו רחל? יש לנו כאן עדר “רחלים” – שש במספר.

– רחל טמקיס מגרודנה.

– אה, ה“ורוּדה”? כך אמור.

– למה אתם קוראים לה “ורוּדה”?

– מפני שהיא תמיד במצב־רוח ורוד. אין דבר, בחורה מוינה, ירבו כמותה בישראל! רוצה לראותה תיכף?

– בודאי.

– אם כן, פנה סוב לך, בחור, לצד זה ותגיע עד המאפיה, שם עבודתה היום. מה אתה, אחיה?

– וכי דומה אני לה?

– קצת.

לבו של אפרים צחק בקרבו. סימן טוב בוא. הוא הודה לבחור ופנה לצד שהראהו. צריך היה לעלות השביל של חצץ אל בית־אבנים ארוך וצר, שלאחר הגשם נראה כמסויד מקרוב. בדרך ירדה מולו בחורה גבוהה במכנסי־עבודה כחולים, נושאת על גבה בסדין משא כבד.

– המאפיה פה?

– כן, הדלת האחרונה למטה. במרתף.

– רחל ה“ורודה” שם?

– כמדומה, שהיא עובדת היום במאפיה.

– תודה.

אפרים עבר על כמה דלתות של חדרי־מלאכה, עד שהגיע אל דלת המאפיה. רעש מחריש־אזנים עלה משם. דפק על הדלת ולא שמע מענה. “מפני הרעש אין שומעים בפנים שם”, אמר לנפשו. פתח את הדלת והרוח דחפה בכוח עד שכמעט נפל אחריה.

– מהר סגור שם את הדלת! – עלתה גערה מלמטה, מעומק המרתף הגדול.

אפרים סגר אחריו את הדלת וירד בחמש או שש המדרגות. היה שם אולם גדול, שעמודי־ביטון נושאים את סיפונו, והוא מלא שולחנות־קרשים שעליהם ערוכות ככרות־בצק ארוכות ועגולות. ליד אחד הכתלים כוננית של קרשים להניח בה את הפת האפויה. בירכתים, כמו בעומק, היה התנור, שאש של גיהנום יוקדת ושואגת בו מתוך כמה מכונות־גז גדולות. לפני פי התנור עמד בחור צעיר, כמעט נער, ערום עד לשתותיו ועל ראשו כובע של נחתום לבן והוא נשען על המרדה הנעוצה ועומדת לפניו, מחכה לרדייה.

בין השולחנות ועליהם עסקו בחור אחד ושתי בחורות, שאחת מהן היתה – רחל.

כשראתה את אפרים ננס ופניו מאירות כנגדה, הניחה את ככר הבצק שבידה על קרש ורצה לקראתו בקול צוחה:

– אפרים! אתה הוא? יפה שבאת! איך ידעת שאני במאפיה?

– אין לי פה לשאול?

– היא הניפה את שתי ידיה הקמוחות והוא אחז בזרועותיה וכן התנשקו.

– זה גיסי. אפרים קליגר – הציגה בצחוק של מבוכה כלפּי הנמצאים במאפיה.

– רצונך, שלחי הנה אחרת במקומך ותוכל לצאת. – אמר הבחור המחתך את הבצק.

– רק לא את פנינה. – אמר הנחתום ולפת ברגלו את מוט המרדה.

– בהבל המאפיה היא נעשית עוד יותר מכוערת… קחי בשביל הבחור שלך פיתה חמה, וגם בשבילךץ

– תודה. אחר־כך אבוא ואקח.

נטלה את החולצה הסרוגה התלויה בפינה ולבשתה. הם יצאו החוצה. השעה היתה שתים. אף־על־פי שהשמש זרחה והשמים היו טהורים ברובם, היתה צינה חותכת נושבת עם הרוח ממרחב השדות ועלי האיקליפטים הצעירים שבחצר קשקשו בקול יבש.

– זו לך הפעם הראשונה שאתה בעמק? מה בבית? ועפרה’לי? כבר מדברת הכול? אוי, בּוּבּה’לי שלי! אליה אני מתגעגעת יותר מאשר על כולכם. יש לנו גם פה תינוקות נחמדים, אחד נחמד מחברו, אבל נדמה לי, שעפרה יפה מכולם. אתה תלון פה, כמובן. אין דבר, נסדרך איך שהוא. בעונה זו אין אורחים וימצא מקום. באמת יפה עשית שבאת. כבר כשנה שאתה מבטיח לבוא. אגיד לך את האמת: לא האמנתי עוד שתבוא. בטוחה אני שחיינו פה ימצאו חן בעיניך. העיקר, שכל זה נעשה כל־כך מובן מאליו. שאין כל אפשרות לחשוב על חיים אחרים. יש שאַת מתפלאה איך חיית עד עתה חיים אחרים…

– משמע, נעשית “קיבוצניצה” אדוקה.

– אילו חיית אתה עמנו חודש ימים, בטוחה אני שלא הייתה מסכים לעזוב את המקום בשום אופן. כן, כמובן, יש גם עוזבים. עכשיו כבר מעטים הם. הסיבות הן שונות. בכל אופן, הטובים נשארים… בוא, נעלה בחורשה. אני אוהבת לטייל בין עצים דוקא בחורף, ברוח ואפילו בגשם. נדמה לי אז, כאילו העצים מדברים בקולות שונים,במקהלה. אני נזכרת אז בסתיו שלנו שם, הרפש ובסגריר. גם באלה יש יופי.

דיבורה הער והטוב נסך באפרים קסמים. תקע את ידו בזרועה, אבל היא נטלה את ידו והניחתה על כתפה: “כך הולכים אצלנו. לא אצלכם, הבורגנים”. היה לו ניחא גם כך.

אחרי רגעים מספר נכנסו לחורשת הארנים והאקליפטים.

– אתה שומע? – אמרה, חוֹסה בו מתוך הקשבה.

הרוח טלטלה את צמרותיהם של העצים הרכים וכפנה אותם בעל־כרחם לעבר אחד, לעבר ההר המתנוסס מאחורי החצר, כאילו אמרה להכריח את החורשה כולה לעלות ולכבוש את ההר. הצמרות איושו ושרקו וגזעים הרכים אף הם היו מתעותים כמבקשים לעקור רגלם מתוך אדמת מטעם ואינם יכולים. עשרות שריקות בטוֹנים שונים היו רצות מעץ לעץ ועולות יחד בהמולה נסערה.

– יודעת אַת, רחלי, שמתי לבי, שהטבע בארץ, וביחוד בצפון ובימות־הגשמים, אינו שונה הרבה מן הטבע שלנו באירופה. שדות התבואה בדרך הזכירוני את מזרע החורף אחרי הפשרת השלגים, כשרוחות אביב ראשונות מנשבות.

– גם אני מרגישה לפעמים כך. ואפילו בפניהם של האכרים יש ושל הערביים אני רואה לפעמים קוים והבעה של אכרי־הגויים שם…

– סדנא דארעא חד הוא. – אמר אפרים וראה חובה לעצמו לתרגם לה לרחל את המלים הארמיות עברית.

אחוזים הלכו במעלה החורשה, כחותרים לאיזה מקום בלי דעת אנה הם חותרים. והנה יצאו אל רמה קטנה בלב החורשה. היתה שם סוכה של ענפים, שהעלים היבשים עוד דבקו בהם.

– בקיץ אנו מתכנסים כאן לפעמים לשיחות חברים. בחורף הסוכה עזובה. רק לפעמים מתחמק הנה איזה זוג…

– וגם אנו התחמקנו לכאן… אמר אפרים ולחץ את כתפה. היא החזיקה בכפה את אצבעותיו התלויות מעל כתפה ולא החזירה לו לחיצה.

– ספר לי, מה שם אצלכם, מה שלום מירה? אתה חושב שהיא מאושרה?

– למה לא תהא מאושרה? מה חסר לה? בעל – זהב. ילדה – אבן חן. פרנסה – הלואי לא רע מזה על רוב בנות ישראל. שנינו חרדים לעשות רצונה.

– בכל־זאת נדמה לי, שאין לה סיפוק בחייה. היא לא אמרה לי כלום, אבל הרגשתי בדבר. היא טיפוס אחר…

– כלומר?

– היא שונה ממני… וגם מכם. היא צריכה חיים, שיש בהם ברק ומעוף, שתוכל לתפוס מקום בחברה, שיהיה לה במה להתראות… אין היא יכולה להצטמצם באושר קטן, כפרי… אין לה נפש אידילית…

– וכי האושר ההוא, זה עם ברק שוא, ברק חיצוני, נוגה של עץ־רקבון? וכי לשם חיים כאלה באנו לארץ־ישראל? לשם כך חלמנו והתפללנו דורות על דורות, שפכנו דמעות וקוינו למשיח, שנחיה כמו שחיים אחינו היהודים שם, עקורים משורש, בארצות הגולה, מתוך ניצול של אחרים, העובדים בזיעת אפיהם?…

– כן, צדקת. בודאי שצדקת. אני בדעה אחת עמך. הרי תבין, שאנו בקיבוצים איננו יכולים לחשוב אחרת. אבל היא, מירה, הרי ידעת שלא יכלה להישאר בקיבוץ, שנמשכה בכוח שמה, אל העיר.

– אם היא באמת כמו שאַת מתארת אותה למה נישאה, איפוא, למנשה? למה לא ביקשה לה איזה סוחר עשיר, או פקיד או דוקטור?

– למה? וכי הבחירה בידי האשה? אפשר שלא חשבה הרבה, שלא נתנה דין־וחשבון לעצמה. קיבלה עול בלא מחשבה. רבות עושות כך…

– לא, את טועה, יקירתי. נדמה לי, שאני מכיר יפה את מירה שלנו. מובן שהיתה רוצה ביותר: היתה רוצה לשבת בעיר, בדירה נאה עם רהיטים נאים, אבל בעצם הרי היא אדם מוסרי ויודעת להעריך מה אנו נותנים לה, אנו שנינו.

– כן, זו אמת. לא אומר על אחותי, שאינה אדם מוסרי. אבל – אינך יודע את לב האשה. מה שנראה לכם מספיק, ואולי גם טוב או טוב מאד – לה אין בכל זה משום סיפוק.

– גם בעפרה?

– איך אסביר לך זאת? את עפרה היא אוהבת, ואיך לא תאהבנה? בובה’לי כזו. אבל לה דרוש גם מעט – “בלבול ראש”..

– וכי לא טוב יותר בלי “בלבול ראש”? למה נחוץ זה?

– לך אין זה נחוץ, כמובן. גם לי לא. אבל לרוב הנשים – זה נחוץ ונחוץ. אילו ידעת איזו סבכים יש כאן, בקיבוצנו, ובכל הקיבוצים. יש לפעמים דברים, שאי־אפשר להבינם בשכל הישר. זה כל־כך מכאיב. כך הוא. נשים – זה עולם בפני עצמו. אני איני בטוחה כל־כך במירה.

– כלומר? – עמד אפרים והרפה ידו מכתפה של רחל – במה אינך בטוחה בה?

– אם יזדמן לה איזה גבר, שידע להמציא לה את “בלבול הראש” הדרוש – אם תוכל לעמוד בנסיון.

– לכי, לכי, הרי את מדברת כאילו את באמת פסיכולוג גדול, בעלת־נסיון גדולה. הורי אינך אלא תינוקת.

– כן. כך חושבים אותי רבים. אבל באמת אני מבינה הרבה דברים. עוד בשבתי על ספסל התלמידים בגימנסיה – ראיתי והבנתי הרבה. ובכל מקום שאני פונה – אני רואה ומבינה. אבל יש כוח של קונטרולה על עצמי. חשובים אותי לנערה תמימה, ואולי גם קלת־דעת. יודע אתה איך מכנים אותי כאן? “ורודה”.

כשנשאה פניה העגולות והרעננות, רבות־החן, אל אפרים, ועיניה הזכות, החמות והעליזות, הביטו בו בתקיפות – ראה בה באמת פקחות וכוח רצון שהיו בעיניו כחדשים. מחשבתו הוּסחה פתאום ממירה ומכל מה שאמרה לו עליה ודבקה כולה בה, בנערה זו העומדת לפניו על תל זה בחורשה, בתוך רוח החורף העזה, במקום זה הרחוק כל־כך מקינו, מביתו.

על כל דבריה המחוכמים, הנועזים, היה רוצה להשיב לה תשובה אחת: לשים שתי ידיו תחת זרועותיה, להרימה וללחצה בכוח אל לבו. אבל אין זו דרכו של אפרים קליגר. אפשר אחר־כך, כשידע שהיא שלו. עכשיו לא.

– בעצם הרי אפשר לדבר איתך דברים גלויים, הלא? – אמר לה בקול, שהיה כשאוּל עמו.

– כמובן, רק דברים גלויים. כלום יש לך להגיד לי איזה דבר מיוחד?

– דבר פשוט מאד: אַת אהובה עלי, מיום שראיתיך לראשונה, ורוצה הייתי שנתחבר – לכל החיים.

– כלומר, באת להציע לי שאתחתן עמך?

– כן, אם לדבר דברים פשוטים.

– ולא שאלת את עצמך: אפשר קדמך מישהו אחר?

– היכן? פה בקיבוץ או בגרודנה?

– פה או שם – אחת היא. הן יתכן דבר כזה…

– כן, בודאי שיתכן. אבל – אילו היה לך משהו, בודאי הייתי יודע. מירה היתה יודעת ואומרת לי.

– מירה חושבת על עצמה. הן, מירה בודאי היתה רוצה בזה, שאתחתן עמך. וגם אני, אפשר שלא הייתי מסרבת. אתה בעיני אדם טוב ונעים, אבל – זה כשלשה חדשים שהכרתי בחור אחד, מקבוצה קרובה, הוא היה אצלנו כאורח וטיילנו פעמים אחדות. ופה, על תל זה, בסוכה זו הסכמתי להינשא לו.

– איך זה? – פרצה קריאה מגרונו היבש של אפרים – ולא הודעת לנו כלום? כתבת לנו מכתבים ולא רמזת על כך אפילו במלה אחת. איך אפשר?

– מה היה לי להודיע? חשבתי: כשנתחתן – נודיע לכם. אפשר שנבוא גם לביקור אצלכם. וכי מירה, כשהלכה להתחתן, הודיעה לנו?

– ואילו באתי אז, לפני בואו של הלז, היית מתרצה לי?

– מה אני יכולה להגיד לך עכשיו? אפשר כן ואפשר לא. לא חשבתי בזה. אני מחבבת אותך, את שניכם, את מנשה ואותך. אתם אנשים חביבים, “אנשים חיוביים”, כמו שהיה אומר ברנר שלנו. אבל כגון זה לא עלה על דעתי…

– ומה שסיפרת לי – אין להשיב?

– למה להשיב? הוא אוהב אותי ואני אוהבת אותו, והחלטנו להתחתן. איני מבינה אותך.

– אינך מבינה אותי? זה פצעי, שאינך מבינה אותי. אילו הבינות אותי, אַת, שהתפארת לפני רגע, שאַת רואה ומבינה יותר מאחרים, אילו ראית – היית רואה ללבי עוד אז, כשהיית אצלנו. כלום לא הרגשת, שחיי תלויים בך?…

– באמת לא הרגשתי. ראיתי בך חביבות מרובה. אבל חביבות זו ראיתי מצדך גם למירה, וגם – לכל העובדים אצלכם בגן. אפילו לסאלים. חשבתיך לאדם טוב, בעל לב טוב, בעל נפש עדינה. אבל – איך יכול היה לעלות על דעתי…

– והרי אַת כל־כך צעירה…

– ואילו הסכמתי להינשא לך לא היית אומר עלי, שאני כל־כך צעירה… רואה אתה, יקירי, כי לא בהגיון תדבר. אבל אין דבר, אל תצטער, תמצא טובה ממני. אני בכל־אופן החלטתי לקשור את חיי בחיי הקיבוץ, ולוּ גם חופשיה הייתי, לא יכולתי ללכת אחריך. הרי אתה לא היית המסכים לחיות בקיבוץ.

– לא, זאת לא. אבל כלום חיים תוך גן מחוץ לעיר, בעבודה חקלאית, נופלים מן החיים בקיבוץ?

– איני אומרת, שכל בני־אדם צריכים לחיות בקיבוצים, אבל בעיני – אלה הם החיים האמיתיים.

– אם כן, הכאבת לי, רחלי, בשניים: בדברים שהשמעתיני על מירה שלנו, ובדברים שהשיבות לי על הצעתי.

– וכי תחשוב שחפצתי להכאיב לך? איזו סיבה יש לי לגרום לך צער, או לדבר רעות על אחותי? להיפך, רוצה הייתי להיטיב עמך בכל מה שבידי. אתה יקר לי מאד. ואת מירה אני אוהבת אהבת נפש. אבל הן תודה, שחובתנו היא קודם כל – לדבר אמת.

– כן, מה שנראה לך כאמת. אפשר גם לראות את הדברים באור אחר.

– אין לו לאדם אלא האמת שלו. אבל נניח את הפילוסופיה. אתה תישאר אצלנו ימים אחדים? באמת, אשמח מאד. אין לך מושג, כמה שמחה תגרום לי בזה. תכיר מעט את חיינו כאן. אפשר תשנה את דעתך. איני אומרת, שחיינו נקיים מליקויים, אבל האור מרובה מן הצללים. תתבונן ותראה. אני אעזור לך להכיר את הכול.

לשמע הדברים האלה ירדה עצבות על אפרים וכאילו ניטל ממנו הדיבור. הנוף החורפי, בקרבת ההרים, שהיה קודם מבהיק בין חמה לצללים, כאילו כבה בעיניו. הרוח היתה מרגישה בפרכוס העלים היבש מסביב. הוא עמד לפני רחל ודוק של דמעות רועד בעיניו.

– בוא, נרד. שמעת, קראו לארוחת־הצהרים. תאכל עם כולנו. אתה אוכל, כמדומה, הכול?

– באכילה איני בררן. – אמר מתוך חיוך מעוקם קצת.

– בחורים כאלה אני אוהבת. – אמרה והניחה ידה על כתפו הגבוהה ויחד ירדו במשעול שעלו בו.

בשעת הארוחה, באולם־האכילה הגדול והגדוש אנשים, השתדל אפרים להיות שמח והתלוצץ עם המגישות, שביקשו להאכילו יפה בזכותה של רחל האהובה על כולן. הוא אכל ברוב תיאבון והתפלא על עצמו, שמיאונה של רחל פגע בלבו ולא פגע בתאבונו. היא ישבה על הספסל ממולו וענתה על הלצותיהם של החברים וזרזה אותו שיאכל, כי עד ארוחת־הערב לא יקבל כלום. אם לא מתוך פרוטקציה מיוחדת…

ההמולה והתנועה שבאולם הכאיבו מעט את ראשו, אבל הוא קיבל הכל באהבה. סוף סוף, זו לו הפעם הראשונה שהוא בקיבוץ. הטיפוסים השונים של פני האנשים והנשים, כמעט כולם נוקשים מעבודה אך עליזי־עינים, עם ובלי משקפים, מצאו חן בעיניו והצטער כמעט, שאין הוא “בא בחשבון” בשביל החיים האלה.

הוא האריך מעט בסעודה וראה אנשים קמים מן הספסלים ואחרים יושבים במקומם, והכל נעשה בזריזות ובכובד־ראש, כמנהג אנשים טרודים במלאכתם. רק כשהם הולכים בכלי ביד לשתות מים הם נראים מתונים מאד.

אחר קם ויצא עם רחל לחצר. היא הוליכה אותו בכל פינות המשק, בעבירתו על הצריפים ועל הבתים. הסבירה לו תפקידו ושימושו של כל בנין לחוד. הכניסתו לבית־הילדים והראתו את חדרי־השינה עם המיטות הקטנות והנקיות, הסכוכות בכילות. אחר הביאתו אל חדר המשחקים והלימודים. הציגתו בפני המטפֹלות ובפני כמה מן הילדים הבריאים והיפים. גם את הפעוטות ראה בשנתם על משכבם הנוח. הכול היה עשוי יפה לתכליתו.

אחר נכנסו למשתלה. שם ראה כמה דברים שמשכו את לבו ביותר. מצא מינים וזנים של צמחים שלא ראה כמותם אפילו בחקל־תפוחים. דיבר מעט עם המדריכה, בחורה אמיצה במשקפים, והיא השיבה על שאלותיו ברוב ידיעה ובהירות. לבסוף, כשנודע לה שהם בעלי גן ומשתלה במעין־גנים, הציעה לו במתנה שתילים אחדים בעציצים קטנים – אם לא יקשה לו לקחתם עמו.

כשעמד בלב החצר הושקיף על המשק הנאה המשתרע על פני שטח גדול, היתה לו רגע הרגשה כאילו הוא שומע את ה“קיבוץ” אומר: “ראה, כמי החיים האמיתיים: בנין הארץ, יצירת ערכים ממשיים וקיימים וכו' – ואתם השאר, יושבי העיר ועושי הרכוש, אינכם אלא דבר טפל, עובר…”, אבל מיד תפס את עצמו במחשבה זו וחזר אל עצמו.

– הכל יפה, יפה מאד, רחלי, – אמר לנערה שהביטה תוהה בפניו – אבל עלי לשוב למעין־גנים.

וכשאמרה לו, שעליו להישאר עמהם לפחות עוד יומים (את הצעתו לנסוע הגלילה לא העלה עוד על שפתיו), ענה, שהוא חושש שמא ירדו גשמים גדולים, לפי מה שהוא רואה את השמים מצד מערב, ואז יקשה ממנו לחזור. הוא גם נזכר פתאום, כי מנשה לא יוכל לעמוד בעצמו, ואפילו בעזרתו של סאלים (שקמוני הלך לחודש ימים למקום חדש בדרך לחברון בענין הכשרת קרקע לנטיעה חדשה), בפני השטפון, שעלול לבוא עם ריבוי הגשמים. יש לחפור תעלות עמוקות, ועוד זכורות לו הצרות שגרם להם השטפון בשנה שעברה.

היתה בו אי־מנוחה שלא הלמה את כל טבעו. לא רק שלא נוח לו להישאר עם רחל זו, שיש לה בחור בקבוצה הסמוכה ושהוא יכול להופיע כאן בכל שעה (היא אמרה לו, שהוא בא לעתים קרובות בדרך הפתעה), אלא שחש באמת איזה גירוי בגופו לעבודה ודאגה לגנם, והחליט לנסוע עוד בו ביום. ולא הועילו כל דבריה החמים של רחל, עד שהלכה עמו אל “המרַכז” והזמינה בשבילו מקום באוטו־החלב שהלך לפנות ערב לחיפה.

עד שעת הנסיעה לא סרה מעליו והשתדלה בכל יכולתה להפיג את הכאב שגרמה לו פגיעתה.

לפני צאת האוטו התחיל מקלח גשם דק וקר מאד. קנקני־החלב עשויים פח־אבץ, גדולים וקרים, קשקשו, והאנשים שטלטלו אותם מן המחסן זרקום בכוח עד שנדמה לו לאפרים שהם ישָברו, אבל לא אונה להם כל רע, רק טיפות של חלב חיור ניגרו פה ושם. אחר צופפו אותם בתוך האוטו, עד שמילאו את כל בית־קיבולו. הניחו עליהם איזו חבילות ושקים, אחר מתחו את הבדים ורכסום בקרסים להגן מפני הגשם. חוץ מן הנהג נסע רק עוד חבר אחד וגם לאפרים הקצו מקום בתא הנהג, מקום צר, אבל מספיק. “אין דבר, מתוך הדחק יחַם לנו”" אמר החבר הנוסע, איש לא צעיר, והשתדל להצטמצם במקומו ככל האפשר.

רחל תלתה פַּרְוִית מבריקה על כתפיה ולחצה אותה בכפּה אל חזה. צוארה הקצר שקע כולו בכתפיה. היא בוססה במגפים הגבוהים בתוך הבוץ, פניה היו עתה אדומים־כחלחלים מצינה והקסקט שבראשה היה כבר רטוב כולו. לפני עלותו מסרה לו כל מה שיאמר לכל אחד בבית, ואחר לחיצת ידים נשנית כמה פעמים התנשקו.

האוטו עשה סיבוב בחצר הרפושה ויצא לדרך ורץ בתוך הגשם מול פרוכת העננים הכבדה התלויה על הר העמק.

הוא לן בחיפה ולמחר לעת הצהרים היה שוב במעין־גנים.

מירה לא היתה מופתעה ממה שקרה את אפרים בקיבוץ, אף־על־פי שהצטערה על כך. בכל לבה רצתה, שרחל תינשא לגיסה הטוב והנעים. היא הסתפקה במה שאמרה על אחותה, שאינה מבינה את החיים והלואי שלא תינחם, אחר השתדלה לחזק את רוחו של אפרים והבטיחתו שימצא אחרת, טובה מאחותה. מי יודע איזה בחור הוא שבלבל שם את ראשה. אם אין הוא איזה סדיסט. לא חסר שם המין הזה, בפרט אלה, שיצא להם שם בַּיָפִים.

ותגובתו של מנשה היתה בתכלית הפשטות. כשנכנס בצהרים ומצא את אפרים בצריף, שאל, אגב שפשוף הנעלים בסחבה שליד הפתח:

– מה? לא יצא כלום? הבינותי, כיון שמיהרת לשוב.

– לדאבוני – לא יצא כלום. – אמר אפרים בתוגה – יש לה כבר אחר.

– אה, קטנה זו! לא הודיעה אף מלה אחת…

– רק לפני שלושה חדשים הכירה אותו. בא אליהם מן הקבוצה הסמוכה.

– אם כן, אפרים: הוצא אותה מן הראש. יתן לה אלהים ותהיה מאושרה עם הבחור מן הקבוצה. כנראה לא נועדה לך. – הוא ניגש אל השולחן הערוך והתבונן מה יש בקערתו.

– כנראה. – ענה אחריו אפרים כהד.

הוא תפס את פצע לבו ביד חזקה ולחץ עליו לדכא את הכאב. מעתה היה מזכיר את רחל, כדרך שמזכירים קרובה ומכירה טובה, בחיבה וברוֹך, אבל בלי אותו רטט שהיה מתגלה קודם בכל פניו לשמע שמה. עתה העסיקתו מחשבה חדשה: איך יביא את רוּז’קה. אבא מת ואין מי שידאג לה. מנשה די לו בעוֹל שלו. הוא המחויב לעשות. היא כותבת, שהיא משתוקקת לעלות, וצריך להשיג בשבילה “דרישה”. האֵם רוצה לשבת זמן מה אצל אחותם הבכירה. אם תרגיש עצמה שם לא בטוב, תמכור את הבית בעירם ותעלה גם היא לארץ. בפרט לאחר שגם בת־הזקונים תהיה כאן.

כב: הִבְהוּב בָּרָק בָּאֹפֶק

היתה גאוּת בארץ. העליה גבר, היוקר האמיר והפרנסה היתה שופעת בכל פינות הישוב העירוני, אך בלב רבים נולדו חששות קשים. נראו סימנים לא־טובים במקומות שונים בארץ. הערביים נקטו בדרך של פגיעות ביהודים. היו כמה התנקשויות בדרכים וגם מקרי רצח. מצד השלטון ניכרה התנכרות לדרישות הישוב בדבר הבטחון. הוחל גם ברדיפות על עולים בלתי ליגליים, והעתונות נעשתה עצבנית.

האחים קליגר לא הרבו לעסוק ב“פוליטיקה”. קראו חלק קטן מן העתון היומי, אם לא נרדמו תוך כדי קריאה מרוב עייפות, ועברו לסדר יומם בעבודה שהיתה רותחת ממש. דוקא מירה היתה מרבה לקרוא בעתון, וכמעט כל מה שקראה בו היה מרגיזה. משום מה התחילה מקטרגת על הישוב ועל ארץ־ישראל. כמעט התחילה כופרת ביעוד הלאומי. הם שמעו את קטרוגיה בצער והחליטו לעבור עליהם בהלצה ובקורטוב של ביטול. ודבר זה הרגיזה ביתר שאת.

אחר־כך פרצו מהומות־דמים ובאו ירחים של מתיחות־עצבים ופחדים ומבוכה רבה. היו ימים, שאי־אפשר היה ללכת לתל־אביב מפני הסכנה. שקמוני, שעשה בסביבות חברון כמה חדשים, חזר משם כאדם אחר. הוא נעשה קטיגורם של מוסדות הישוב וההנהגה הלאומית, והיה מאשים אותם בכל התלאות שמצאו את הישוב. הם, הם אינם עומדים בפרץ. הם עיורים, הם אינם רואים את הנולד, הם אינם דורשים מן השלטון מה שיש לדרוש: יד חזקה. או, הוא מכיר את בני ישמעאל! הוא כבר למעלה מעשרים שנה בארץ. הוא יודע אותם בעל־פה. כמה היטיבו למשול בהם התורכים! “פַלַקִיס”, “פַלַקִיס” – זוהי דרך השלטון היחידה ההולמת אותם. אבל ההנהגה שלנו, כביכול, הרי היא דימוקרטית וליברלית, מלאה רחמים ורגשי הוּמניות אל הפורעים… כל תורות הסוציאליזם נשתכחו מלבו.

בתחילה התוכח עמו אפרים בכובד־ראש ובכובד־נימוקים ובלשון כבדה. אבל משראה שאין לו תקנה לשקמוני, שנתפס כולו לקיצונים, הרפה ממנו והיה מסתפק בתשובה קצרה, על־פי־רוב מתוך אירוניה. אחר־כך חדל גם מזה והיה נתון ראשו ורובו בעבודה, ורק דאגה אחת בלבו: להשיג רשיון עלייה בשביל רוז’קה.

הפצע שלבו נפצע בחורשת הקיבוץ כמעט הגליד, והוא רחש עתה אך טוב לרחל ולבחור בחירה, שגם את שמו לא ידע. הם כבר שרויים יחד בקבוצה, ואם יבואו אליהם לביקור – יקבל את שניהם באהבה ובלי כל טינא בלב. בזה הוא בטוח.

לעפרה כבר מלאו שנתים והיתה מתרוצצת בגן. הילוכה הוסיף על חינה על אחת שבע. במזג־אויר יפה היתה רצה בהשגחתה של מירה בשבילים ובערוגות וכל עובדי הגן היו “כפרתה”. שקמוני היה משתדל “להרגיזה”, אבל היא רק צחקה לקראתו, עד היה מעמיד פנים ככועס או כמיואש על שלא עלה בידו “להוציאה מן הכלים”. כשהציק לה ביותר, היתה עוקרת שתיל ובורחת בצחוק, והוא רודף אחריה, עד שהיא נופלת אל חיק אמה. “הגזע הקליגרי הטהור”, – גמר אומר ועיניו צוחקות במשובה של רוק זקן.

בטיולה עם עפרה ברחובות עין־גנים, שהיתה בשנות הגיאוּת כמעט לעיר (אמנם עם קרחות גדולות), נפגשה מירה כמה פעמים עם מר קוייט ושוחחה עמו ברוב עונג ונפשה כמעט נקשרה בנפשו, והיתה נושאת את דמותו המכסיפה, המעודנת, כנשוא דמותו של דוֹד אהוב. הנערה המאומצה, אליס, התפתחה וגבהה ונעשתה דקה מאד ובפניה חותם של עצב מה. מצב בריאותה של הגברת קוייט הורע, כי למרה השחורה שלה נסתפח חולי השגרון, שהטיל בפניה חיורון ונפיחות, ולא היתה יוצאת עוד מתחום הוילה. רק לעתים רחוקות נראתה מטיילת קצרות עם בעלה בדרך ליד שער גנם, והיא תלויה בזרועו וגוררת בקושי רגליה הכואבות. אך פעם אחת דיברה עמה מירה, אבל האשה דיברה אנגלית רהוטה ומתוך צער גדול ומירה לא תפסה כל מה שאמרה, והתאמצה רק להשיב על דבריה תשובה קצרה מתוך ניחוש. כנראה, גם במצב־רוחו של מר קוייט גופו חל איזה שינוי. קו של זקנה נמתח על פניו, ואף־על־פי שעדיין רואים אותו משחק בכל יום עם אֶליס בטניס, ובשעת משחק גופו זריז וגמיש כשהיה, הנה בלכתו ברחוב ראשו שח משהו וברק עיניו איננו עוד.

הוא סיפר למירה, שאינו בטוח אם יוכל להישאר בארץ, אף כי הארץ נתחבבה עליו מאד, ודוקא בימי סכנה היא אהובה עליו יותר, נפשו נקשרה בוילה ובגן שכונן לו ובכל מראה הנוף הזה, ובכלל אוירה של ארץ־ישראל נעים לו וגם אנשיה קרובים ללבו, וביחוד הדור הצעיר, הטבעי ועז־המעשה, ורוצה היה לבלות שארית ימיו פה בתוך עמו; גם אֶליס מרגישה עצמה בטוב ומתפתחת יפה, אף שהיא נראית רזה. (“היא יפתה, האין זאת?”) והוא חושש לאשתו, שמא תוּרע בריאותה עוד יותר, אם יצאו מכאן – אבל מה יעשה והעסקים שם באוסטרליה אינם כשורה, ואחיו דורש ממנו במפגיע שיחזור, לפחות לשנה או לשנתים. עיין הוא עומד בסירובו, אבל אינו יודע איך יפּול דבר. המקרים חזקים מרצונו של אדם.

ובדברו העלה מכיס־החזה שבמעילו תיק־עור נאה ומתוך התיק הוציא תמונה קטנה, צילום של חובב, ששלח לו אחיו. “אחי, לואיס”, אמר בנצנוץ עינים והגיש לה את התמונה.

ליד אוטו מהודר, רגלו האחת על הכבש, עמד גבר בלבוש בהיר (כמָראה לפעמים בריקלמות של אוטומובילים), דומה למר קוייט, אף צעיר ממנו, אף כי גם ברקותיו נראה השער כמכסיף מעט (ואולי אין זה אלא ברק האור), פניו ארוכות, עיניו גלויות ונועזות, מגולח כולו ושפתיו חשוקות, כמרַכזות רצון רב.

– צעיר ממני בחמש שנים. גבר נאה. הצלחה גדולה אצל נשים.

– דומה מאד לאדוני. כן, איש יפה. נשוי?

– היה נשוי. לפני שלש שנים נפרדו. אשתו באמריקה.

– וילדים אָיִן?

– לא. היא הקדישה עצמה לזמרה. מקוה להופיע פעם על הבמה. כן, הורים לה בסן־פרנציסקו.

מירה החזירה את התמונה לבעליה והוא קיבלה והחזיקה בהנאה למקומה.

– אחי מאיים עלי, שאם לא אבוא עד סוף השנה – יבוא הוא אלי.

– בזה לא יהיה כל רע, סבורה אני.

– בודאי שלא. אנו נשמח מאד לקבלו. הוא ג’נטלמן גמור, אף כי היה מעט קל־דעת.

– “היה” – ועכשיו?

– עכשיו, בגיל זה, אחרי הפירוד. בודאי נשתנה.

הם הגיעו עד שער הוילה ומר קוייט פרש לבית ברוב הַדרוּת, כדרכו.

אין לומר, שתמונת קוייט “הצעיר” עשתה רושם מיוחד על מירה. לא היה בו מן החידוש לגבי דמותו החיה של מר קוייט “הזקן”. אבל הדברים המעטים שסיפר לה השכן ניחתו באיזו פינה חבוּיה שבלבה, והיא לא ידעה. וכעבור ימים מספר, כשנראה לה כי כל השיחה עם מר קוייט נשתכחה מלגה, והיא כפופה על האמבטי הקטנה ורוחצת את עפרה, והתינוקת שקועה בנעימות הישיבה בתוך המים החמים, ראשה שמוט על חזה והיא שואבת בכפה מן המים ויוצקת על טבורה, שעוד האדים מעט מחיתוך הלידה, ולחייה נפוחות מתוך ריכוז במעשה שהיא עושה – נזקפה מירה פתאום ונתנה בילדה מבט מוזר. והנה נעלמה דמות הילדה ולפני מירה עלתה דמותו של הגבר האוסטרלי. ובעמדה כך, נשענת ביד אחת על שפת אמבטית־הפח, ראתה אותו עומד נשען על האוטו המהודר. ופתאום עשה לה דמיונה בלהטים, ונדמה לה ברור, שהוא מוריד רגלו מעל הכבש, ניגש ומרים את מכסה־המוטור, מציץ לתוכו ומורידו, פותח את דלת האוטו, מנפנף לה בידו ונכנס, ומיד נשמע טרטור המכונה (אזנה שמעה את הקול ברור) והאוטו זז והחליק קלות ורכות על־פני הכביש הארוך, הנמתח ישר־ישר לאין סוף, והוא מתרחק והולך וקטון, עד שהוא נבלע במרחק כנקודה זעירה. כמו משהו בלבה כלָה יחד עם נקודת האוטו במרחקי הכביש היפה. רטט עברה ועשתה תנועה בכפה כאומרת לטרוד את המראה הזה. באותו רגע הרימה הילדה את ראשה, תלתה עיניה הגדולות באמה וצחקה כנגדה במלוא פניה, כשהיא מחזיקה את כפה הקטנה באויר כיוצקת מים, אף כי הכף ריקה. תפסה מירה תחת זרועות הילדה והרימתה מתוך המים וחככה בתאוה את פניה בפניה, והתינוקת התכעכעה מצחוק, עד שהושיבתה שוב והתחילה מתיזה עליה מים במשובה רבה.

מאותו יום היה בלבה מעין רגש מפולג: היתה נמשכת אל מר קוייט ומתאוה לדבר עמו על אחיו שבמרחקים, וגם מתיראה מפניו ומתאמצת להסיח דעתה משניהם. מתוך מבוכה זו, שלא סרה מלבה, ריככה את מנהגה עם מנשה והיתה מדברת אליו בקול הוגה חיבה ורוֹך, ואת אפרים היתה פוטרת מעזרתו, שהיתה מסתפקת בעזרתה של רומיה, שגדלה מעט ואפשר היה “להטיל עליה עבודה”.

התקרבותה זו של מירה המתיקה צערם ודאגתם של האחים בימי רוגז ומצוקה אלה שבאו על הישוב ועליהם בתוכו. מירה ועפרה – כדאי היה כל עמל וכל מאמץ לשמור עליהן ולהרחיק מהן כל דאגה וכל מחסור. אין דבר, אנשים חרוצים וזהירים במעשיהם לא יאבדו גם בימי רעה.

כג: מְעַט חִשְבוֹנוֹת

ועוד באותו קיץ באה רוז’קה. האחים כתבו לה באר היטב, שלא תשלה את נפשה ולא תדמה, כי תוכל לשבת בארץ־ישראל ולצבע שפתיה ולצחצח צפרניה כמו בבית. אמנם ישנן בחורות כאלה גם בארץ־ישראל, אולי יותר מדי, ביחוד בתל־אביב, אבל אלו הן בנות הורים עשירים. עליה, על רוז’קה, אם החליטה לעלות ארצה אל אחיה, החובה לדעת, שהיא תצטרך לעבוד. כסף לא הניח אבא, והם האחים, אמנם מתפרנסים בלי דוחק רב, אבל עבודתם קשה מאד, ואם יתרפו ימים אחדים, ילך כל עמלם לטמיון. זה טבעה של גננות: קרקע זהב לה כל זמן שאתה מהפך בקרקע, אם תעזבנו יום – יומים יהא עזוב ויעלה קוץ ודרדר או שיתיבש לחרדת כל עין. עליה, איפוא, לדעת, שעד אשר יזדמן לה איזה “דבר הגון” ותוכל לחיות מהכנסת הבעל, תצטרך לעבוד קשה. הם נכונים לעזור לה למצוא עבודה, אפשר תוכל להסתגל למקצוע הגננות (כן, עליה ללמוד שם מעט עברית) – אבל דבר אחד צריך שיהא לה ברור: אם אין את נפשה לעבוד – מוטב שתישאר שם. היא הבטיחה, כמובן, הכול, וגם האם הבטיחה בשורותיה הנוספות, שאין זו עוד אותה רו’קה. “אוי ואבוי לה, משנתיתמה נפקחו עיניה והיא יודעת את מקומה בעולם” אז שלחו לה את הרשיון והיא באה בתוך עולים אחרים שעלו מגליציה.

ובאמת חל בה שינוי גדול בנערה זו. בחורה בריאת־בשר היתה, למעלה מעשרים. אמנם צבועה במקצת היתה ולבושה לפי המודה, אבל היה בה איזה אומץ ומבטה פיכח ומוחלט. לא עבר עליה שבוע ימים בבית אחיה וכבר לבשה בגדי־עבודה כלבוש החלוצות, והתחילה עובדת בגן, צמאה ללמוד כל דבר, כאילו ביקשה לכפר בעבודה על שהיתה מלגלגת לפנים על אחיה בעודם בבית אביהם. רק כתום העבודה היתה מתרחצת ומתלבשת יפה וגם צובעת מעט שפתיה ומשיחה עם מירה או משחקת עם עפרה. וכעבור שבועים נתנה את קופסת ה“רוּז'” שלה מתנה למירה. “לי אין עוד צורך בזה”.

– הרי את בחורה כהלכה. – אמר מנשה, נהנה מאחותו.

– אם כך תתנהגי, תמצאי מר חתן הגון. – הוסיף אפרים. עוקץ הכאב עוד היה נעוץ באיזה מקום בלבו והיה מעלה בדמיונו: אילו היתה רחל נשארת אצלם ונוהגת כרוז’קה…

בחורה מעשית היתה ובהירת־שכל ולא הלכה בגדולות. יחסה לבני־אדם היה ישר וטוב ולא נפגעה מהלצה. במבטאה הפולני היתה מחליפה חי“ת בה”א ולהפך, מה שגרם להלצות שונות מצד שקמוני וסאלים ואחרים. והיא גוּפה צחקה להלצותיהם. הכול אהבוה והיתה לעובדת טובה. עד מהרה הסתגלה לחיי הארץ והיתה מבקרת לפעמים בתל־אביב עם האחים או עם מירה, אך לא לבדה. בבית לא היתה לטורח, שהיתה עוזרת בכל דבר טרם יאמרו לה, ואף על ה“קפריסות” של מירה היתה עוברת בקלות, אם בשתיקה נעימה ואם בהלצה טובה, עד שנטלה כל יכולת לרגוז עליה, אף כי מציאותה בבית לא היתה נוחה לה ולא יכלה לברר לעצמה למה.

ומקץ חודש דיברה רוז’קה אל אחיה, שצריך להביא גם את האם, כי למה שתא היא למשא עליהם בגורה עמהם, והצריף קטן. מוטב, שאמא תמכור את הבית ותבוא ארצה ותגורנה יחד. תקחנה להן דירה פה, במעין־גנים, בקרבת מקום אליהם, אל האחים. רוצה היא, שלאמא תהא נחת מן הנכדה, מעפרה’לי המתוקה. והיא עצמה הרבתה לכתוב על כך לאמה, אבל האם דחתה, מפני שערך הבית ירד שם בעיירה, והיא מקוה שערכו יעלה שוב. היתכן: לפני שנה הציעו לה ארבעת אלפים דולר ועכשיו גם אלפּים אין נותנים. הרי לא תתן את הבית לזרים במתנה.

– אי, אמא, – אמר אפרים כאילו אמו נמצאת לפניו – הרי תצטרכי להסתפק אחר־כך באלף, וגם את זה לא תוכלי להוציא – וכך גם כתב לאם אבל היא גערה בו:איך תפזר כך את שארית רכושו של אבא, ועליה ליתן חלק גם לבת הבכירה, שהיא גרה אצלה ורואה איך הם מתענים. נכדתה, בת בתה, עומדת כבר בסיום הגימנסיה העברית ואינם יודעים מה יעשו בה. הנערה מתפרצת לעלות לארץ. כשתגמור, יצטרכו לשלוח גם לה “דרישה” ולהעלותה. הנערה הוסיפה שורות אחדות בעברית טובה, ואפרים שיבח את סגנונה. אחר־כך שלחו גם תמונה. נערה נאה, לא מטיפוסם של הקליגרים.

האם דחתה עלייתה לשנה הבאה, כשיעלה מחיר הבתים בעיירתם.

– היא תעלה רק אם אחד מכם יסע ויקחנה עמו. – אמרה רוז’קה – וגם נכון הוא: אשה זקנה היא אמר ולא תוכל לנסוע לבדה. חבל שלא הכרחתיה לנסוע עמי.

הסכים אפרים לדעת אחותו ואמר:

– לכשישתפר המצב בארץ. אפשר שאסע באביב.

ומנשה תמך בדעה זו. אפרים יצטרך סוף־סוף לנסוע ולהביא את האם. על הנכדה אין לדבר עוד. תגמור תחילה את הגימנסיה.

מחמת צוק העתים ותמעטו נוטעי גינות וקוני פרחים וכמה מבעלי־החוב לא פרעו את חובם, ואף כי הסכומים היו קטנים. האחים קליגר ידעו לכלכל ענינם, דברו עם בעלי־החוב רכוֹת והשתמשו באבק ערמה, קיבלו מעט מזומן והחליפו שטרות, אבל מהפסדים לא ניקו בכל־זאת. משנצטמצמו מקורות הפרנסה התחילו רבים עוסקים בגידול פרחים, וגם פרחי־שדה היו מוכרים ברחובות תל־אביב לרוב, ההתחרות גדלה מכל צד וקשה היה לעמוד בפניה. התחכמו האחרים והחליפו את הזנים והשתדלו להיות ראשונים לכל עונה. אבל היו גם מכות הטבע: רוחות קפּאון וחמסינים ממושכים, והגן סבל לא מעט. הפרחים לקו במחלות שגרמו הפסד ניכר. היה הכרח לצמצם את ההוצאה. ראשית כל שילחו את שקמוני (הוא לא הצטער על כך, שתמיד מצא לו עבדוה בכה או בכה) והאחים עצמם הלכו לטפּל בגינות הזרות. אף סאלים היה עובד מעתה כשכיר־יום. היו מזמינים אותו לשנים־שלושה ימים ואחר מסלקים לו שכרו אגב הודעה, שאם יהא צורך בו יקראו לו על־ידי רומיה. סאלים התגרד בראשו והסכים באין ברירה, שהיה מבין לאדוניו ומקוה עמהם לימים טובים מאלה. היה בלבו על זו האחות, “עגלת הבשן”, ש“אוֹחבת” לאכול “חַרְבֵּה לֶהֶם”, על שבאה ותפסה את מקומו בעבודה. אבל לא יכול לטעון כנגדה כלום, כי עבדותה היתה מצוינה בכל המובנים.

מנפשם חשׂכו האחים כמה שיכלו, אך בצרכיה של מירה נזהרו מאד. הפחיתו משהו משכרה של רומיה, אבל פחות משמפחיתים אחרים בימים אלה ל“עוזרות”. ולמירה המציאו כול כמקודם. הם גם לא התאוננו בפניה, אף כי דאגתם לא נעלמה מעיניה והשינוי בפניהם ובלבושם היה בולט.

יום אחד, כשמסר לה מנשה את הסכום השבועי הקצוב, אמרה לו מירה:

– אולי תתן לי חצי לירה פחות? אני רואה שהמצב קשה. אנסה – אולי אוכל להסתפק בפחות.

– לא מירוצ’קה, – התנגד מנשה מהירות – אַת אינך צריכה לשנות מהוצאותיך. דאגות אלו תניחי לנו.

וכששאלה את אפרים למצבם, ענה לה גם הוא:

– למה תבלבלי את ראשך בדברים אלה? השם יתברך יעזור. יש כבר סימנים להשתפּרות המצב. עוד מעט תתחדש העלייה, והימים הראשונים, הטובים, ישובו, ונחזיר את שקמוני וסאלים יעבוד בקביעות. ואני אסע הביתה להביא את אמא. רק – אל תדאגי דאגות, מירוצ’קה. יש, ברוך השם, מי שידאג במקומך.

ברוב הימים התרחקה מירה מכל זיקה אל הקיבוץ. רחל חדלה לכתוב. רק פעם הודיעה שנולד לה בן ולא הוסיפה. אם מכירים ראשונים לא נזדמנה, וכשנסעה לפעמים לשם קניות לתל־אביב וראתה שם עובר מי ממכיריה, היתה מרוצה שלא הכירה. גם את סטילה לא ראתה מאז ביקורה האחרון במעין־גנים. היא נסעה באמת לפריז. מה מעשיה שם, לא ידוע לשום איש. באמת היתה צריכה לכתוב פעם, אבל איגואיסטית כמוה תכתוב?!

גם במעין־גנים, שהיתה בינתים לישוב בפני עצמו עם כל המוסדות הנהוגים בישוב, היו כבר כמה סימנים של עיר, אף שלא היה שם אפילו רחוב אחד מושלם, ובצידם של בתים גדולים, בנויים לפי המוֹדה האחרונה, היו צריפים עלובים או בתי־בלוקים בלתי מטויחים, וליד גנים מפוארים, מטופחים בידי גננים מומחים, היו חלקות וחצרות עזובות, מקלט לאשפתות ולגרוטאות של בנין ותעשייה, ואצל בית מהודר בנוי לפי הסגנון החדש עם טיח של משכית, היו רועות פרות בעשב המגרש הפרוץ.

עם הירידה הכלכלית פחתה העבודה בגנם של האחים קליגר עוד יותר, ולא הספיקה גם לעובדים מבני־המשפחה והם היו פנויים להתהלך ברחובות ולהתבונן מתוך בטלה ולעמוד לפעמים לשם שיחה קלה עם תושבי המקום, או עם מי מעסקני הפועלים. היו מסיחים קצת בפוליטיקה ומשמיעים דעתם השקולה, הנוטה תמיד אל האדם העובד, אך במקום שמצאו כי התושבים בעלי־הרכוש צודקים בטענתם נגד הזלזול שהפועל מזלזל בהם ובעבודתו – וידעו שנכונים הדברים – היו מצדיקים את הראשונים. מתוך כך היו על־פי־רוב שני הצדדים מגלים להם צערם על שהם, האחים, מסרבים לעמוד על הבחירות, ברצון היו בוחרים באחד מהם, או גם בשניהם, לועד המקום. על אנשים כמותם אפשר לסמוך שיפעלו נכונה. אבל הם שמעו וענו, כמו אז בעירם: “אפשר כשתתמעט העבודה. באמת אין לנו פנאי”.

– והרי העבודה נתמעטה אצלכם, כמו בכל מקום. – העיר הפעיל, הבורגני הזעיר, שהיה לפנים מחברי “הפועל הצעיר”, והשקיף על גנם של האחרים, שלא ניכרה בו כל נזנחה.

– הרי שילחנו את האנשים שעבדו אצלנו, ובשבילנו – העבודה היא די והותר. הנה הקמנו לנו לוּל וקנינו פרה. כשאין פדיון הגון מבחוץ, יש לדאוג להספקה עצמית.

את הטיפול בבהמה ובעוף ידעו עוד מבית אביהם, אבל גם באחזם בענף זה לא רצו לסמוך על ידיעות שקנו בתנאים אחרים ובאקלים אחר, ולמדו את המקצוע בשכונת הפועלים הסמוכה, ששם היה משק מתוקן ביותר. המדריכים שבמשק הוֹרוּם ברצון מה שידעו, וגם נתנו להם מעט ספרות מקצועית. היתה כוס חלב משובח בבית וביצה טריה ולפעמים שחטו עוף, ומעט גם במכרו בתל־אביב. אפרים לא התבייש לרכוב יום־יום על אופנים עם שתי תיבות משני הצדדים, והיה עובר בכמה בתים של מכירים ומציע להם תוצרתם, ורובם נענו לו.

כשסיפר בבית על־אודות הלקוחות שהוא רוכש לו, אמרה מירה נרגשת:

– רק אל דודי אל תלך. עוד זה אני חסרה: שנהיה משרתים אותם.

באמת לא ראה אפרים כל רע במכירת תוצרתם לבית טמקיס, וגם הצטער על אבדן לקוח טוב, אבל לא עלה על דעתו למרות פיה של מירה. אם אינה רוצה בכך – בודאי טעמה ונימוקה עמה.

ומירה, אף כי העריכה יפה את מאמציהם להחזיק את מעמד הבית ולהתגבר על ה“משבר”, וגם נהנתה מן המזון המשובח – ראתה בעיסוקם החדש מעין ירידה. מילא, כשעסקו בפרחים בלבד, עוד היתה בזה איזו מדרגה, אבל עכשיו, נעשו ירקנים, חלבנים ועַיָפִים – אכרים ממש. הנה מה שעלתה לה. היא, שחלמה תמיד על חיים של כבוד ורוחה והצטיינות, היתה לאשת אכר זעיר וחיה בתוך צריף עלוב, בחצר שיש בה זבל ובהמות ועופות. רחל במקומה בודאי היתה מאושרה, אך היא אינה יכולה למצוא סיפוק בכל אלה. הנה רוז’קה אינה סובלת מזה. וגם את מראה אַחֶיהָ בלבושם המעוך, המלוכלך, היא מקבלת כדבר טבעי, שהרי גם היא לובשת כך בעבודה. אבל היא, מירה, כמה סבל גורם לה כל זה! אפילו בשבת, כשמנשה מתרחץ ולובש בגדיו הטובים – צורתו כל כך שונה. נדמה לה, כי קודם, כשהיה גנן, היתה צורתו בכל־זאת תרבותית יותר…

באמת לא השלימה מירה עם חייה. כל מה שעשתה עד היום, כמו מתוך נמנום עשתה. גם עלייתה לארץ, גם חייה בקיבוץ, גם נישואיה ואפילו לידתה – הכול נעשה כמו לא מרצונה היא, אלא כמו מתוך איזה רצון זר (רק במקרה ההפּלה הרגישה אקט של רצון חזק משלה). על העיקר לא עוד השיגה. לא, אינה יודעת אפילו את טעמו, את מראהו. אבל מרגישה היא בחסרונו תמיד. בלילות, על משכבה, בהקיץ ובשינה – היא מרגישה, שעוד לא חיתה את החייה. האם אצל כל בני־אדם כך? האם כל אדם מרגיש בחייו את הפגם הזה, את הריקות הזו, את ההעדר הזה של העיקר, והוא שואף אליו וחולם עליו, מי בבהירות יותר ומי בבהירות פחות – ובינתיים עוברים החיים והאדם מסתפק בעל־כרחו בטפל – והעיקר אינו בא כלל? או שאין עיקר וטפל, אלא הכול עיר או הכול טפל?… לא, אינה יכולה להסכים שכך הוא. שאילו היה כך, היו כל בני־אדם נראים בלתי־מרוצים, אומללים. והרי היא רואה אנשים, שכל מראיתם מעידה שהם מתענגים על חייהם הממלאים אותם עד אפס מקום. אף כי מן הצד השני, מי יכול לדעת את הנעשה בנפשם של אחרים? הנה גם הרואה אותה, את בריאותה, את רעננות פניה, את ילדתה, את לבושה ואת ביתה, – יוכל לחשוב: הנה אשה זו, מה היא חסרה? – באמת אנו מתהלכים כעיורים וכל אחד יודע את מומו הוא ואינו יודע מומם של אחרים…

בחשבה מחשבות מוזרות וחותכות אלו, התפלאה על עצמה שנעשתה חקרנית, וידעה שכל החקרנות הזאת אינה משנה את העובדה, שהיא, מירה טמקיס או קליגר, אחת היא, אין לה כל סיפוק בחיים, שנפשה ריקה, שעוד לא בא זה שעלול למלא את נפשה…והרי עודנה אדם צעיר, שעוד לא ראה חיים, את החיים…

הנה היא מתהלכת עם אנשים אלה (עדיין לא יכלה להפריד לגמרי בין מנשה לאפרים) זה כמה שנים, וכמה פעמים, כשנפשה ירעה לה מאוד, היתה קרובה להתפרצות, לאותה סערה שהיתה תוקפתה לפנים, אבל הם כמעצורים לרוחה. בשקטם, בזהירותם, בחביבותם, ביחסם הטוב אליה, בותרנותם התמידית – הם חונקים את סארתה בראשיתה. והיא יודעת, כי בזה אינם מטיבים לה. אף שהיא בטוחה בכונתם הטובה, להפך: יותר ויותר מצטבר בה אותו חומר מעיק ודוחק מבפנים השׂם מחנק לנפשה, ואינה יודעת מה יהא אם ביום מן הימים תתפרץ הסערה. ברי לה, שהסערה מוכרחה להתפרץ באחד הימים. אי

זה למעלה מכוח אנוש…

והם גם אנשים מוזרים. כמותם לא ידעה לא בגרודנה ולא בארץ ולא בשום מקום. אי־אפשר להוציאם משיווי־המשקל, אנשים שבכל מצב הם שולטים ועל הכול הם עוברים אל סדר יומם, אל עבודתם. מכירה היא ביתרונם ויודעת, שאולי כך צריך להיות, ויש שהיא מכבדתם על כך, אבל חיבה אמיתית אין בלבה אליהם, וכל הטובות שהם עושים עמה, לפי יכלתם, אינן מעירות בלבה רגש אמיתי של תודה או רצון להשיב טובה תחת טובה. ויש לפעמים רצון להרגיזם, להרע להם מעט, להוציאם ממסלולם. אילו אפשר היה להרגיזם!

בשעה שמחשבות אלו או מעין אלו זוחלות במוחה, שלא מרצונה, וכשהיא מגיעה לאיזה סיום – נדחקת פתאום תמונתו של הלה, זה שעם האוטו המהודר, זה שאינה יכולה להפרידו מן האוטו, והוא מתגלה לה בצורות שונות: בעמידה ובישיבה, לפני האוטו או בצדו, כמשחק עמה, כביכול, במחבואים. ואינה יודעת מה יהא בסופו של דמיון זה המתעתע אותה תמיד. יש שהיא מתחילה להאמין, שיש בזה משום רמז, או גזירה מן השמים, ויבוא יום והיא תהיה מוכרחה להיכנע לגזירה זו. באיזו צורה – אינה יודעת. וטוב לה וצר לה, והיא חשה את דמה שהוא פורץ אל לבה ומלבה אל פניה להציתם באש, ואז בא בעורקיה כדופק הולם, והיא מביטה על סביבה להוכח אם לא ראה אותה מי בקלקלתה. והיא חוטפת את הילדה ומגישה לחיה אל לחיה כמו לצננה מעט, והילדה מתבוננת בה בעינים תמהות, בלתי מרוצות, והיא שואפת אויר בכבידות ונמשכת אל הגן, שהשקוהו לפני זמן מה והלחות עומדת ומרעננת את האויר הדרוש כל־כך לנשימתה הטרופה.

אילו יכלה לבוא לביתם של הקוייטים. אפשר על ידי הקרבה היה הדמיון מתנדף, כחלום המתנדף מיקיצה. אבל אין הבית הנאור מקבלה, אינו מקבל שום אדם. הוא, הזקן, אמר לה פעם, כמו מתוך התנצלות, שאינו יכול להזמינה לביתו בגלל אשתו ומצב־רוחה. באצילות ובפשטות המיוחדת לו אמר לה את הדברים, שלא היה בהם לא מן התלונה על גורלו ולא מן העלבון בשביל האשה, רק קורטוב של צער, וגם זה לא מן המין התובע השתתפות. כך הוא הדבר ויש להשלים. ובכן נשאר הבית מוקף איזו רוח של מסתורין, עם היותו עשוי פתוח לכל עבר, בהיר בצבעו ושקוף בחלונותיו הגדולים והגן המפולש וככר הטניס הגלויה עם משחקם רב־החן של מר קוייט והנערה. ומסתורין אלה פרנסו את דמיונה והלהיבוהו. מי יפרוק את המועקה שבנפשה?!

כד: אֲחִי הַשָּׁכֵן בָּא

בראשית החורף בא לואיס קוייט האוסטרלי לארץ. למעלה משני ירחים בילה בבירות אירופה, על הרוב בלונדון ובפריז, אחר בא אל אחיו הציוני. החודש שבידו מוטב שיבלה אותו כאן בעונת החורף, שכידוע לו יפה היא בארץ־ישראל. הוא הביא עמו את האוטו שלו, מכונה מפוארת, שקנה בלונדון על מנת לקחתו עמו לאוסטרליה.

ידיעה ראשונה על בואו קיבלה מירה מפיה של רוּז’קה. היה בוקר סתיו שמשי. אחרי היורה היה הגן שופע זוהר ורעננות. החרציות הגדולות, הלבנות עם הצהובות, תפסו כמה ערוגות וריחן המתקתק היה נודף באויר הזך. רוז’קה עבדה בגן ומירה ישבה בצריף, סרגה קומיניזוֹן של צמר בשביל עפרה ועיינה ברומן אנגלי ששלח לה מר קוייט. עפרה, אחרי הרחיצה, ישנה בערש־הרשת שלה בקיטון הסמוך. והנה נכנסה רוז’קה במכנסי־עבודה קצרים ובסוידר של טריקוֹ כחול, הנראה כמנופח, עם מרכּוֹס של ניקל על החזה המגודל, עמדה בפתח, סילקה ביד מעופרה קווּצה שנפלה על עינה ואמרה לגיסתה:

– אל הקוייטים בא איזה איש, דומה בדיוק למיסטר קוייט, רק מעט צעיר ממנו.

לבה של מירה נחבט אל צלעותיה. אש נישׂקה בפניה. מיהרה להשפיל עיניה אל המכונה ובקול מאומץ אמרה:

– בודאי אחיו… כן, הוא צריך היה לבוא.

– אבל דמיון כזה! אילו ראית – כמו תאומים!

– כן, מר קוייט הראה לי פעם תמונתו. באמת דמיון מפליא. מנשה לא אמר מתי ישוב?

– כן, בקש להגיד לך: אפשר יאחר מעט לארוחת־הצהרים, ביקש שלא יחכו לו. עפרה’לי עוד ישינה?

– אני חושבת. אין שומעים אותה.

רוז’קה ניגשה חרש אל דלת הקיטון, פתחה בזהירות את הדלת והכניסה ראשה בריוח. פתאום קראה בקול:

– גַנבת קטנה! יושבת ומשחקת לה. יקירה!

קמה גם מירה ונכנסה לקיטון. עמדו שתיהן נהנות ממשחקה וצחוקה של התינוקת היושבת בתוך הערש הרשוּתה ומהפכת בצעצועיה. וכשמירה עומדת ומדברת עם הגיסה בילדתה היא מהרהרת בחפּזון: "מה היה לי? כלום לא שטות היא להתרגש מבואו של אדם זר לי לגמרי? מה לי ולו? מה אני בשבילו? אפילו לא יסתכל בי כהוגן… ראה יפות ממני!… " ולבה פועם בקרבה עד כדי מכאוב.

ואפרים, שחזר לארוחה, סיפר גם הוא בצחוק רחב על פניו:

– אחיו של מר קוייט בא סוף־סוף. אילו ראית, מירוצ’קה, אוטו! כמדומה, שמעין־גנים לא ראתה עוד אוטו כזה, חדש כיציאתו מבית־החרושת.

ומנשה, שנכנס באמצע הארוחה ושמע את אפרים חוזר על תיאור האוטו, אמר:

– ואני לא הרגשתי כלל. עברתי וחשבתי: האוטו הישן עומד.

מירה לא אמרה עתה כלום. ישבה והאכילה את עפרה, ורוז’קה ורומיה היו מביאות מן המטבח את המנות.

מנשה סיפר מה עשה בתל־אביב. בקושי רב עלה לו להחליף בבנק את השטרות. דרשו ממנו פרעון של ארבעים למאה לפחות, והוא הציע להם רק עשרים. מה, אינם בטוחים בשטרות שהם חתומים עליהם כז’ירנטים! הלואי שכל שטרותיהם יהיו בטוחים כך! אבל סוף־סוף קיבלו. מעמידים פנים כמקופחים, ובאמת מכל חילוף שטר הם מרויחים.

אפרים ראה עלבון להם, ובפרט לאחיו הישר באדם, ואמר שצריך להשתדל להיפּטר מן הבנקים האלה, שהם לכאורה איגודי חברים ולכל חבר חלק ברוחים, ובאמת מנצלים אותו יפה, ואם לחַשב את כל הוצאות המלוה – הרי זה מגיע לשלושה־עשר אחוז, לפחות. מטב ללוות מאדם פרטי, שאתה יודע: זהו. תשעה הם תשעה – ולא שלושה־עשר…

פתאום נזכר מנשה, שנושא־המכתבים נתן על ידו מכתב בשביל מירה. הוציא מכיס מכנסיו מעטפה מקומטה, שהגישה לעיניו לרגע, אחר מסרה למירה:

– מפריז, מסטילה.

אחרי שמירה עברה ברפרוף על המכתב, פרצה בצחוק שלא יכלה להפסיקו.

– ספרי כבר, מה אַת צוחקת, טפּשה? – אמר מנשה רחבות אל אשתו, כשהוא מקנח בפת את שארית מיץ־העגבניות מן הצלחת ותוחב אל הפה. – הגידי כבר.

– איני זוכר כלל, שלסטילה היה הוּמוֹר. – אמר אפרים להוציא דברים מפיה של מירה.

מירה מחתה פיה במפית ואמרה:

– גם היא מבקשת “דרישה”. – ושוב פרצה בצחוק.

– מה פירוש “דרישה”? – אמר מנשה. – הרי ישבה שנים בארץ, ורק לפני שנה נסעה…

– זהו. – אמרה מירה בקול שָלֵו כבר, אך הצחוק עוד מפרכס על פניה – היא נשארה נתינה רומינית, ובפספורט שכחה לרשום שיש לה רשות לחזור. עכשיו אינה יכולה לבוא בלי רשיון־עליה חדש.

– ולמה לה בכלל לחזור “ארצה”? – הקשה מנשה מצד אחר.

– הרי זה סיפור מסובך יותר מדי, ועוד לא תפסתי הכול. אתן לכם ותקראו. – ושוב פרצה בצחוק.

– צריך שתישאר שם. – פסק מנשה. – על טיפוסים כאלה יכולה ארץ־ישראל לותר. הייתי מסכים לשלוח עוד אחדות שכמותה לפריז.

– ובפריז חסר המין הזה? – אמר אפרים ועיניו בצלחת.

– אני משער שיש שם די והותר. אבל בארץ־ישראל מין זה מיותר לחלוטין.

– מה היא כל־כך מקולקלה? – שאלה רוז’קה. – לא היה לי הכבוד להכירה.

– בחיי, ראיתי אותה בתל־אביב עם חייל אנגלי! – השמיעה רומיה צעקה, כשהיא עומדת כבר על מפתן החדר עם גל של כלים לצאת אל המטבח, ופניה המבוהלים.

– כמו התימניות. – אמרה מירה, שהצחוק עוד לא נסתלק ממנה. – אי, רומיה, רומיה! אילו היית רואה פחות.

– עם חייל נאה, לפחות? – שאל מנשה, שצחוק אשתו הדביק גם בו קורטוב של בדיחות־הדעת.

– בחיי, חייל נחמד, כזה גבוה, עם שפם קטן… – אמרה רומיה ופניה עוד מבוהלים – יודעת הגברת מה? יסע שקמוני ויביא אותה. כמו בן הדוד שלי, שנסע לפולניה להביא בחורה. מה יש? בחיי, הוא ירויח שלושים לירה…

– ואת אינך הולכת עם חיילים אנגלים? – שאל מנשה את רומיה במבט ערמומי.

– בחיי שלא. רק הנבזות הולכות. חייל אחד רצה “להתחיל” עמי, אז הראיתי לו את הלשון, כך… אז הוא צחק ורצה להכות אותי בזה המקל שיש לו בחגורה. אז ברחתי. אני לא “כזאת”…

– ברַווֹ, רומיה! – קרא אפרים – ירבו כמותך בישראל! רק את הלשון תני להם.

– נו, לכי לראות אם הקומקום כבר רותח. – שלחה מירה את התימניה אל המטבח.

– ואני אומר לכם: אני אוהב את התימנים, – אמר אפרים, – שבט יקר.

– הרי שמעת שיש ביניהן “נבזות”. אמרה רוז’קה בקפדנות.

– פחות משיש בין האשכנזיות. – ענה אפרים, – ואם יש מקולקלות – אשכנזים מקלקלים אותן.

– הכל מקולקלים עכשיו. – אמרה מירה בכובד־ראש שירד עליה פתאום.

– לא הכול. – אמר אפרים בניגון של הטעמה גליצאי – מי שאינו רוצה להיות מקולקל – אינו מקולקל…

– אבל רבים הם הרוצים היום. – עמדה מירה על דעתה בתנועה מרושלת, אך בכובד־ראש.

– הכול בשל הלוקסוס. – אמר מנשה – מגרים את החשק ללוקסוס, וכשאי־אפשר להשיגו בדרך כשרה, הולכים בדרך של “נבזוּת”.

– לוקסוס, לוקסוס, עד מתי אתה מכַלה ממונם של ישראל! – נאנח אפרים ונהנה, שעלה בידו לנַסח כל־כך יפה מאמרם של חז"ל – אבל עכשיו כל העולם כך. – מצא בכל־זאת צד של סניגוריה.

– בארץ־ישראל צריך להיות אחרת. – החמיר מנשה.

– אתה כבר מדבר כדוֹדי. – אמרה מירה ועיקמה פניה.

– מה את חושבת: דודך אינו צודק?

– ואיך חינך את בניו הוא?

– מה הוא יכול לעשות? הוא סובל, המסכן. – אמר אפרים.

– האמינה לי שהוא סובל יותר מזה שמחירי המגרשים ירדו.

– גם משה. – אמר אפרים – בכלל, אין לקטרג.

– אפרים מצחיק. – אמרה רוז’קה בחיוך טוב.

– כן, ידוע, שהוא מלמד זכות על כל העולם. – אמרה מירה, כשהיא מקפלת את מפּיתה.

– ואם אלַמד חובה – יוטב העולם?

– לא יוטב, – אמרה רוז’קה – אבל יש לראות את הדברים כמו שהם ולדבר אמת.

– שטיא שלי, – אמר לה אפרים כאח גדול – וכי אמת אחת בעולם? הכל תלוי בעיניו של הרואה (ובמחשבתו: “כך בערך אמרתי לרחל שם, בחורשת הקיבוץ”). איני יודע מה נזק צמח לי מזה, שאני מבקש את הצד החיובי שבבני־אדם, או מה טוב צמח לאלה האומרים תמיד רק רע…

– הניחי לו לאפרים להיות מאושר על־פי דרכו. – פסק מנשה וכיון לפתגם אשכנזי ידוע.

– לא היה המדובר על אושר. – המשיך אפרים, מתלהב משהו – השאלה היא רק זו: איזו מידה צריך אדם לפתח בעצמו. אין אנו מלאכי־השרת וכל אדם יכול להרגיל עצמו בכה או בכה. האמינו, גם אני רואה עול וגם לבי מתחמץ לא פעם ל“נבזוּת”, אבל אני משתדל תמיד למצוא לאדם צד זכות. וכשאני רוצה למצוא – אני מוצא. וכל אחד מכם יוכל כך – אם ירצה.

– בדבר הזה הצדק עם אפרים, – הסכים מנשה – אבל האמת היא, שעוד לא עמד בנסיון קשה.

– אינני מתפלל לנסיונות קשים, – אמר אפרים ועמד ליטול לו כוס מים – אבל לא ראיתי שרואי רע יעמדו בנסיונות קשים יותר מרואי הטוב. להפך.

– אמור את האמת: כשרחל אמרה לך, שיש לה בחור – לא סבלת? – שאלה פתאום מירה.

– סבלתי מאד. לבי כאב מאד, ואולי כואב עד היום. אבל ראיתי, שהצדק עמה. היא מצאה לה בחור כלבבה – ולמה תחשב בי? ואני מאחל לה אושר וכל טוב.

– אַת, מירוצ’קה, חייבת לכתוב לה ולשאול לשלומה. – אמר אפרים – באמת, כתבי לה היום. גם אני אוסיף שורות מספר.

מירה קמה ובלשה באצבעותיה בשערו הצפוף של אפרים, והוא כפף את ראשו תחת ידה האהוּבה.

כה: טִיּוּל עִם הַיַּלְדָּה בָּעֲגָלָה

כשנכנסה לקיטון ושכבה מעט על המיטה, כמנהגה בכל יום אחרי הצהרים, ועפרה שיחקה בחוץ עם רוז’קה, נראה לה, שקוייט, לואיס קוייט, שבא היום לשם ביקור אצל אחיו, אינו מעניינה כלל, והיתה תמהה על עצמה, שמתחילה, כששמעה על בואו, התפעם לבה בקרבה ומוחה ניצת במחשבה על אודותיו. “מגוחך, הרי לא אתחיל עכשיו פתאום ברומן, מאחר שמרצון או שלא מרצון נקלטתי בית זה ובמשפחה זו וגם הכיתי שרשים (אגב כך תפסה עצמה, שהיא חושבת בתמונות של עובדי־אדמה. כוחה של סביבה!), ויש לי ילדה חמודה, ובכלל אני שקטה, אף כי לא מאושרת, ואולי גם לא מרוּצה – אבל שקטה. הנה כמה זמן, שלא באו עלי סערות, ואיני מתגעגעת עליהן…”

כך חשבה, כמעט נהנתה מעצמה אגב הרגשת ברכת המזון הטוב בגופה הבריא והפורח. אבל מששכבה רגעים מספר, ידיה משולבות תחת ראשה, והיא מסתכלת בתקרת־העץ המצובעת, הנמוכה, ואור השמש, שפנתה מערבה, מפציע במלבן של פסים בעד רפפות התריס – היה דמיונה בכל־זאת מצייר לו את הבא וחוזר ומציירו, ותמיד באותה צורה עם האוטו על הכביש הארוך והוא מנפנף לה בכובעו ומחייך לה בעיניו הגדולות, האמיצות, הנועזות.

הפכה את פניה וכבשתם בכר, אבל דוקא בלחץ האפל היה דמיונה עושה תעתועיו באין מפריע, כלועג לה ולנסיונה לדכאו. ניסתה לעצום את העינים בחזקה ולאלץ עצמה להירדם, אבל התמונה לא פסקה לרפרף לעיניה ולגרות איוּתה עד למכאוב. הרישה שהדמיון מעורר את מחשבתה והמחשבה משתמטת מידי רצונה ומתחילה לארוג דיונים מסוכנים – התנערה ועמדה מן המיטה מתוך איזו החלטה, שלא היתה ברורה לה גופה. אך כשעמדה תחת התקרה ופניה אל המלבן המפוספס של אור החמה, אמרה לנפשה ברורות וחתוכות: “אצא ואתדע אליו ואפטר מן הדמיונות. בטוחה אני, שהמציאות תקרע את קורי־העכביש האלה”.

והתכנית היתה פשוטה בתכלית: היא תתלבש ותצא לכביש עם עפרה בעגלה ותעבור על בית הקוייטים. אפשר שיזדמנו לה שניהם והזקן יציגנו לפניה. תדבר שתים־שלוש מלים, לצאת ידי חובה, וחלומה יתנדף ותוכל לחזור לביתה מירה קליגר וחסל!

כשיצאה משער הגן והורידה בזהירות את העגלה עם הילדה לדרך, עמדה רגע וסקרה את עצמה. רק עתה הרגישה שהקפידה בלבושה יותר מבשאר הימים וחייכה לעצמה בלא חשש. גם את עפרה הלבישה את הגרבים הלבנות העולות עד ירכיה, את השמלה הבהירה, שקפליה מגוהצים וסדורים יפה, ואת המעילון הורוד עם כפתורי־התכלת. מראה הילדה היה כפרח רענן.

עוד עמדה רגע כמהססת אם לפנות שמאלה, לעבר הוילה של הקוייטים, או ימינה הכביש העולה אל הסנטוֹריון. משהו עצרה בכל־זאת מן השמאל. אפשר יחושב מר קוייט, שהיא יצאה באמת בכונה לפגוש את אחיו. דבר זה לא נעם לה כלל. אבל היה מקום גם לשיקול אחר: דוקא כשתרד בדרך, כמנהגה תמיד, יהא הדבר נראה טבעי יותר. הביטה שמה וראתה את האוטו המצוחצח עומד מבהיק כולו בשמש המשפילה כבר יפה. הפעים מראהו את לבה, ובלי היסוס עוד הטתה את העגלה שמה. תראה את האוטו, לפחות.

האוטו עמד ריק מאדם. אוטו ארוך ושחור עם מושב מרופד יפה לשלושה נוסעים בחיק. ראתה את המפתח תקוע תחת גלגל־ההגה הגבוה והשרשרת תלויה בו – סימן שהנהו נמצא כאן והוא מוכן בכל רגע לנסיעה. גן הוילה היה אף הוא ריק מאדם ומגרש הטניס על רציף־החצץ הנקי והמסומן היה חפשי לגמרי. אך מתוך הבית נשמעו קולות ערים, כמעט עליזים. מירה הלכה לאטה, מטה אזנה לצוד משהו מן הקולות, אך לא הבחינה כלום מן הדיבור האנגלי הרהוט. נדמה לה,ש היא מבינה בקולו של האורח, אבל לא היתה בטוחה בזאת, כי קולות שני האחים היו דומים זה לזה.

פתאום באה לה מחשבה משונה: האחים קוייט הרי הם הֵקבּלה נאה להם, לאחים קליגר. אף הם דומים זה לזה דמיון מתמיה, אף הם כנראה, דבוקים זה בזה. גם הם האחד נשוי והאחד פנוי. אמנם פנוי לאחר נישואים, אבל פנוי. חסר רק שידורו יחד. הצעיר, כנראה, היה רוצה בכך, לפי מה שהסיקה מדברי הבכור.

ירדה בכביש והעגלה הולכת לפניה במורד מאליה. עליה רק להחזיק בבית־האחיזה שלא תתגלגל למטה. עברו שני נערים, נערי בית־ספר, שהראו זה לזה קלע קטן, משכוהו איש מדי אחיו ודיברו עליו בהתלהבות מרובה. אחד העיף עין בדקנית בה ובילדה, השהה עליה רגע מבטו ויישר כובעו השמוט, אחר שב אל הקלע. מרחוק בבבא חמור דוהר נושא משא של חציר רענן יורד על רגליו, והיהודי נמוך עקום־רגלים ובעל זקן־שיבה מחמר אחריו בשבר ענף שבידו. החמור פשט את ראשו וסלסל נחיריו כמעוּנה מאיזה ריח שבאויר. עפרה נתעוררה למראה החמור המתקרב ורקעה ברגלה על הדום העגלה והשמיעה קול נעירה. הטתה מירה את העגלה לפאת הדרך והחמור עבר בדהרת בהלה והחציר רשרש על גבו והשאיר אחריו ריח חריף של אפר כסוח, והזקן רץ אחריו בחירופים של זירוז.

עוד לא נאלם קול הדהרה וכבר נשמע טרטור האוֹטו מאחור. הפכה מירה פניה: הנהג ישב אל ההגה ביהירות ולפתו בשתי ידיו, כשעיניו נטויות נכחן. התחילה הודפת את העגלה לצד הגדר כמפַנה את הדרך לאוטו. האוטו עבר בשקט, בלא תקיעה, מחליק קלות על־פני הדרך, ובעברו השיב עליה רוח מעט. כשהיה ממנה והלאה ראתה ראש מגולה מוּצא מן האשנב, מביט אליה אחורנית, ונראה לה שהוא מחייך כנגדה.

“מר קוייט דיבר עמו עלי”, עבר במחשבתה. האיש אסף ראשו והאוטו החליק במורד, עד שפנה הצידה ונעלם מן העין. צעדה נתמַתּן, מבטה נח על ראש של עפרה המוּטה על כתפה כאילו נרדמה. הלכה מירה והאזינה להלמות לבה. אם מתוך שידעה, כי דומה הוא לאחיו או שהבחינה מרחוק בפניו – היה לה הרושם, כי מר קוייט הבכור בשינוי צורה הביט אליה וחייך לה בחיבה. אך לא, זריזוּת מאומצה זו, מבע של מרץ וחיוך רב־חיוּת זה – לא היו מסגולות פניו של מר קוייט הזקן. אחר הוא האיש.

רגליה הלכו אחרי העגלה המתגלגלת ולא פסקה מהרהר בו. הוא היה לה כה קרוב, מובן, ממשי, שלא יתואר כלל שלא לחשוב בו.

רוח המנחה מצד הים גברה ובאה בהגחות תכופות. הקזוארינות שבצידי הדרך סאנו סאינתם הדקה ועלי הברכיטונים קשקשו קרות. התאבך אבק, התגלגל באויר ותקף פניהן של מירה וילדתה. עמדה מירה, הוציאה ביד אחת מן התיק התלוי בדופן העגלה מטפחת צחה ומחתה את עיניה והקטנה נעצה שני אגרופיה בעיניה וחיככה אותן בכוח. ניסתה מירה ללכת עוד מעט במורד, מרצונה להגיע עד מפנה הדרך (אפשר תראה עוד משם את האוטו!) אבל בראותה כי הרוח גוברת, חסה על עיניה של הילדה והפכה לשוב במעלה.

אך התחילה עולה, נדחפת מאחור על־ידי הרוח, ירד לנגדה על אופניו אפרים, כשהוא דוחף לפניו את ארגז הירקות והביצים. עצר על ידה ושאלה, אם אינה צריכה משהו בעיר. היא הסתכלה בו וראתה את פניו שהיו לה הפעם זרים מאד. הוא הביט בה ממושב האופנים, ממתין לתשובה.

– הָבא מה שאתה רוצה – אמרה פתאום בקול רוגז.

– מה פירוש? – שאל אפרים ואינס עצמו לחייך.

– הבא איזה דבר טוב. התנערה וביקשה לתקן את הרושם.

– תביא לי שקדים עם צימוקים, אעשה פטריות. – צייצה עפרה בעגלתה. היא אהבה לנעוץ חודו שקד בצימוק ולהגיש לבני הבית “פטריה”.

– טוב, יקירה. ומה בשביל אמה’לי?

– בשביל אמא’לי – הרבה בננות. אמא’לי אוהבת בננות.

שניהם מוכרחים היו לצחוק. בכל יום היתה מירה כופה את הילדה לאכול בננה והיא סירבה. אז היתה מירה נוגסת חתיכה ואומרת: “אי, כמה טוב!” עכשיו מצאה קטנה מקום לנקום באמה.

אפרים אמר שלום לגיסתו, נענע לקטנה ראשו במתיקות וזו נענעה לו באצבעות מפושקות, והתחיל מסבב ברגליו את גלגלי האופנים במורד כּרָץ אחרי הארגז. מירה הבחינה בשוּלי מכנסיו, שהיו מרופטים ולא נקיים.

“כמה הם למשא עלי בטוּבם”, הרהרה בעלותה, “אילו דאגו לי פחות, אפשר שלא היו עלי למשא כל־כך”. אי־המנוחה תקפה עליה. התחילה ממריצה צעדיה. הרוח מאחור הניף את צוארון חולצתה וטפח בו על ערפה, הצמיד את שמלתה בין רגליה ונדמה לה, שהוא מרים ומגלה את תחתוניה. שלחה ידה בכל רגע ומתחה את השמלה מאחור כלפי מטה. אגב תנועה זו חשבה משום מה על יופיה, על נקיון פניה וחמדת גופה. זכרה, כי עוד שם בגרוֹדנה, היו הגברים משבחים את יפי רגליה. גם קוליא היה מתפעל מתבנית רגלה “הקלסית”, כמו שהיה אומר. רק מפיהם, מפי האחרים קליגר, לא שמעה אף מלה אחת על רגליה. כמה הם בנליים!… באותו רגע חטף הרוח את שמלתה ביד חזקה והרימה באמת, עד שחשה צינה בשוקיה והיתה צריכה להרפות מן העגלה, להסתובב כמה פעמי ולהיאבק קשה, עד שעלתה לה להוציא את השמלה מידו של הרוח.

והנה נאחז מבטה בענן שחור עולה מן הים. “יהיה גשם”, עברתה מחשבה, ומיד שמעה בדמיונה את הגשם יורד ומנקש על מתכת האוטו הנוסע אי־שם ובתוכו האחים קוייט. מה טוב היה לשבת בין שניהם באוטו הסגור, כשהגשם ניתך עליו והמים זורמים על שמשות הצילולוֹיד משני הצדדים, בין שני הגברים הזקופים, ההדורים, המאצילים נקיון, תרבות וטוב טעם.

כבר נראו לה מרחוק עצי הגן וגגה של הוילה ולבה דפק בה למראה.

כשעברה על שער הגן ניצבה בשער הנערה אליס. הרוח מסערת את שערה השחור על ראשה ולתוך עיניה, והיא ידה אוחזת במוט־הברזל שלשער ומביטה נכחה כחולמת. למירה נדמה, שהנערה אינה רואה אותה כלל, כל־כך קפאה בעמידתה.

עמדה מירה מלכת ובירכה את הנערה לשלום.

נרעדה הנערה וענתה מפוזרות:

– אה, שלום, מיסיס קליגר. מה שלום הקטנה?

ומירה ראתה ברור,שאינה מביטה כלל אל הילדה. אמרה:

– תודה. טוב. לא קר לך, אליס, לעמוד כך ברוח?

– לא, לא. אני מחכה…

– לדוד לואיס?

– כן. לדוד לואיס.

– בא לזמן רב?

– אפשר לחודש ואפשר לשני חדשים. לא ידוע. יהיה גשם?

הילדה נענעה כל הזמן אצבעותיה כלפי אליס, אבל זו לא הרגישה בה.

– עפרה אומרת לך שלום. – אמרה מירה.

– אה, שלום, שלום, קטנה! סליחה, לא ראיתי. באמת לא ראיתי. סליחה, עפרה!

– אוטו נאה לדוד לואיס.

– אה, כן, יפה מאד. עוד לא נסעתי בו…

– עוד תסעי בו לא פעם אחת.

– מיס קליגר סבורה כך?

הנערה היתה כל־כך מאובנת ומפוזרת, שמירה שכחה עצמה בגללה. “מה היה לה, לנערה? כלום נתאהבה כבר בלואיס?”

– וכי הם עומדים לחזור תיכף? ראיתים יורדים באוטו רק לפני רבע שעה.

– אני יודעת? – אמרה הנערה בקול קפריסי, ילדותי, ופניה נסגרו בפני הדוברת בה. היא הביטה במורד הכביש בעינים קמות עטויות דוק של דמע.

עמדה מירה רגעים מספר, מסתכלת בנערה. אחר אמרה לה שלום.

– שלום, שלום, מיסיס קליגר! שלום, עפרה! – ענתה אליס בחפזון. ניכר היה, שהיא שמחה שמירה עוזבת אותה לנפשה.

“נערה מוזרה!” חשבה מירה והדפה את עגלת בתה אל שער ביתם.

כו: כְּאִלּוּ צָמְחוּ לָהּ כְּנָפַיִם

בטוחה היתה כי היום או מחר יבואו הקוייטים לבקר בביתם. לא במקרה הוציא לואיס את ראשו מן האוטו והביט אליה. ולמן הבוקר דאגה שלבושה יהא עשוי לקבלת אורחים.

כשבאה רומיה ציותה עליה מיד, שתסדר קודם כול את החדרים. במרפסת הביאה בעצמה סדר. הוציאה ותלתה את וילון הבד הצבעוני, שחשבה לא לתלותו עוד עד הקיץ. הימים יפים וחמים ואפשר לשבת שעה במרפסת. באמת עשתה כך משום שידעה, כי הבד עושה את הצריף ציורי יותר. רק הצטערה, שלא שמעו לה ולא ציבעו את הצריף ציבוע חדש. מנשה אמר: בקיץ הבא יצבעוהו, לכשיוטב המצב. אפרים הסכים, אבל מנשה התעקש בסירובו. בכלל נתגלתה בו בשנה האחרונה מידת עקשנות, שלא היתה בו תחילה. אפשר העייפות התמידית הקשתה את רוחו. רק אפרים לא נשתנה, אף־על־פי שעמל לא פחות ממנשה, ואולי יותר ממנו, שהיה נוסע יום־יום באופנים העירה.

לבה ידע מה ניבא. בעשר בבוקר באה אליס אל המרפסת ושאלה אם ה“דוֹדים” יכולים לבוא בעוד שעה לבקר אצלם.

מירה נתרגשה מאד: זו מידה של אנשי תרבות! אינם באים במפתיע, אלא שולחים להודיע תחילה. מובן, שהם רשאים לבוא. “נשמח מאוד לקבלם”.

פניה של הנערה סגורים היו, כמו אתמול בעמדה בשער. היא עמדה רגע מחכה לתשובה, ומששמעה את תשובתה של מיסיס קליגר, ירדה בקומה זקופה בשביל הגן להשיב לשולחיה דבר.

שעה זו היתה קשה למירה. אילו יכלה בשעה אחת להפוך את כל הצריף והגן והאנשים שברשותה, היתה עושה זאת. פניה בערו מהתרגשות ומבושה. איך תקבלם בדלות זו?! רוז’קה נקראה מעבודת הגן ורומיה הוצאה מן המטבח, ושלשתן עשו סדר כמה שיכלו, הכול לפי הוראותיה הנמרצות של מירה. העתיקו רהיטים וכלים ממקום למקום. רחצו את הרצפה והמדרגות. טאטאו לפני הצריף. שינו את סדר העציצים שעם הכניסה. פיזרו מעט חול לפני המדרגות. רומיה נצטותה לא לפתוח את דלת המטבח מצד המרפסת ולהשתמש רק בדלת האחורית. מנשה ואפרים ורוז’קה מוכרחים היו להחליף את בגדיהם בנקיים יותר. הם עשו זאת בלי חמדה, אך לא העיזו למרות רצונה של מירה, שהיה היום כל־כך מוחלט. ויותר מכל קישטו את עפרה וקשרו לה עניבה ורודה בשערה.

– טוב שאין אורחים כאלה באים אלינו בכל יום, – חמד לו מנשה לצון – צריכים היינו לקחת לנו דירה במקום אחר.

– מה אתה חושב, – אמר אפרים – באמת אורחים חשובים.

ורוּז’קה לא ידעה מה תגיד. בשבילה היה כל הענין זר ומוזר ועשתה רק מה שצוּותה.

מירה גופה לבשה שמלת־בית יפת־גזרה, נעלה את הנעלים הטובות והתאימה להן גרבי משי המשַוות לרגליה את תבניתן ה“קלסית”. איבקה מעט את הפנים וציבעה כלשהו את השפתים. אחר שלחה את רומיה להביא מן החנות מעט כיבוד משובח.

מנשה ואפרים היו מתהלכים כאנשים הנתונים במבוכה. להתחיל באיזו עבודה לא יכלו, והבטלה ביום חול הרגיזתם.

ובאחת־עשרה בדיוק באו שני הגברים רמי־הקומה, הלבושים הדר, הזקן בראש ואחיו עולה אחריו בשביל. האחים קליגר ירדו לנגדם והקבילו פניהם בחיבה. הִָרִי קוייט הציג לפניהם את אחיו. הם לחצו את ידו ברגש והוא השתחוה להם. אחר עלו יחדיו. מירה ראתה הכול בעד חלון החדר. רוז’קה ישבה על שרפרף ומנתה את הכתמים הלבנים על צפרניה של עפרה לראות כמה “דברים חדשים” תקבל.

– מירוצ’קה, באו אלינו אורחים! – נשמע מבחוץ קולו של מנשה.

– בואי, עפרה! – הוציאה מירה כמעט בחזקה את הילדה מידי גיסתה ויצאה עמה החוצה.

הגברים באו עד המדרגות והבכור הציג את הצעיר. גם זה התאמץ לדבר יידיש, אך מתקשה היה בדיבורו עוד יותר מאחיו. כששמע שהגברת קליגר יודעת מעט אנגלית, עבר מיד ללשון השגורה בפיו, אבל היא ענתה לו יידיש, שהתיראה לדבר אנגלית, אף לא רצתה להעמיד את מנשה ואפרים במצב בלתי נוח. לואיס התנצל שדיבורו בגמגום, שהרי שם באוסטרליה אין לו כמעט הזדמנות לדבר בלשון זו. זה לו שלושים שנה ויותר באוסטרליה והוא מזדמן רק מעט עם יהודים, וגם אלה רובם כולם דוברי אנגלית. אבל עודו זוכר מעט מפינסק…

– מה, אתם ילידי פינסק? – שאלה מירה בתמיהה.

– כן, מעירו של ד"ר ווייצמן. – אמר הזקן במאור פנים.

– ד"ר ווייצמן גופו ממוטילי, עיירה ליד פינסק. – תיקן אפרים.

– נכון מאד, מר קליגר. אבל הוא גדל בפינסק. – וזאת מיס קליגר הקטנה. – הציג הרי את עפרה לפני אחיו.

– מה שם הפרח הזה? – שאל לואיס בעינים צוחקות.

– עפרה. – ענו האחים קליגר קול אחד ובחיוך של עונג.

– למה לא באה אליס? – שאלה מירה.

– הריהי פראית גמורה. – אמר הרי ונשען על כתף אחיו.

הם נקראו לעלות, אבל לואיס הביע רצונו לעבור תחילה בגן ולראות את ה“ספֶּסימנים” שיש אצלם. הוא עצמו חובב פרחים נלהב. יש לו גן נהדר. מובן, שהכול עושה הגנן. אבל גם לו בקיאות מה בעולם הצומח, ביחוד בפרחים.

הלכו האחים לפני האורחים להראותם את הגן, ומירה נשארה במבוא המרפסת. לואיס הציע גם לה להילווֹת עליהם, אבל היא אמרה, שהיא בוחרת להישאר כאן מאחר שהיא מכירה יפה את כל הגן. בודאי יחזרו מיד ויואילו לשבת עמהם שעה קלה.

– אה, כמובן. ברוב עונג. – נענע לה לואיס בראשו המארך, יפה־התואר.

מירה התפלאה, שבתמונה שהראה לה מר קוייט לא הרגישה כי עצם חוטמו של לואיס מעוקמה כלשהו. זה הקו הבולט היחידי המבדילו מאחיו. מובן, שהוא צעיר ממנו הרבה. היתה אומרת – בעשרים שנה. הוא נראה כבן ארבעים, אף כי גם שערו כבר מכסיף מעט על רקותיו. אבל איזו רעננות! כל הזמן החזיק כובעו בידו ועיניו ליטפו אותה, עד שהיתה חשה בגופה קור וחום חליפות.

קראה לרוז’קה מן החדר ואמרה לה להחליף מפה על שולחן המרפסת. תשים את זו המשובצת. זו נאה יותר לשולחן של חוץ.

רוז’קה בחנה רגע את פני גיסתה, אחר הלכה ועשתה רצונה.

– את הכיבוד נגיש אחר־כך, כשישבו. לא נאה להעמיד הכול, כאילו חכינו להם.

לא עברו עשרה רגעים וארבעת הגברים חזרו, האורחים בתָוך והאחים קליגר הולכים הפעם אחריהם, עונים ומסבירים.

– כמה הם דומים לאנגלים! – אמרה מירה לרוז’קה.

– נכון. – אמרה רוז’קה כתפושה במחשבות. – צריך כבר להביא את הכיבוד?

– עוד לא, ילדתי. – אמרה מירה, ומתוך בולמוס של חיבה נגעה בשערה של רוז’קה. אחר ירדה עם עפרה אל הרחבה. הילדה היתה כנבוכה, חיורת ובהולת־עינים מפני שינוי הנוהג שבבית. היא נגררה בשקט רב אחרי אמה ולא רצתה להרפות מידה, כאילו נשקפת לה סכנה להילקח ממנה.

– גן מעניין מאד. – דיבר לואיס – יפה מאד, שהאנשים בפלשתיין עובדים את האדמה. ראיתי את המטעים בראשון: נפלא. הרי זה כוח. בכל פינה שאתה פונה אתה רואה את כוח היצירה של היהודים הצעירים, החלוצים. הם נפלאים. ד"ר צ’יים וייצמן עשה מעשה נאה. הוא נפלא. כדאי לתמוך בו.

– רואים אתם? – השמיע הרי בהנאה גלויה – אחי מתפעל מן הארץ עוד יותר ממני. עד עתה היה כמו “גוי גמור” (מלים אלו ביטא עברית במבטא אשכנזי), לא רצה לדעת כלום על “זייוֹניזם” – עכשיו הוא מודה שאני צדקתי.

– תחת להתפעל צריך לבוא ולפעול. – פסק מנשה.

– או, יס. מיסטר קליגר צודק בהחלט. אבל לא כל היהודים יכולים לפעול כאן. צריך לתת לאחדים את האפשרות להתפעל. אבל אתם נפלאים. כולכם.

– כל מי שקנה נחלה בארץ־ישראל, לא התחרט. – העיר אפרים מן הצד – אפילו אם לא בא מיד להתישב.

– או, יס. שמעתי. אחדים מיהודי רוסיה ניצלו על־ידי רכוש קטן שהיה להם בארץ. הנה אחי הרי קנה כאן אחוזה נאה.

– בטוח אני, שגם כבודו ירצה שיהי לו חלק ונחלה בארצנו. – עמד אפרים על שלו.

– או, יס. גם הבית הזה נאה מאד. כמו “בּוּנגלוֹ”. והקטנים בארץ – הוא גחן אל עפרה, וזו נרתעה מעט, נלחצת אל אמה – נפלאים. מה שמה? שכחתי.

– עפרה. – ענתה מירה – אל תיראי, עפרה’לי, זה דוד טוב. תני את היד. כך.

– “טוב, טוב”. – מלמל לואיס – היא נפלאה, הקטנה. דומה בכול לאם. – והשרה מבט מלא חיבה על פניה של מירה.

הם ניקו יפה את הנעלים, וגם האחים קליגר עשו כן, וכולם עלו אל המרפסת. הציגו לפני האורחים את אחותם, שלבשה עכשיו חולצה לבנה ורגליה היחפות בסנדלים של רצועות. היא האדימה מעט ועמדה מבוססת על רגליה כבת כפר.

– “חלוצה”. – אמר לואיס בהנאה. אחר שוטטו עיניו במרפסת ובחנו גם את התקרה, שלא היתה אלא גג משופע של רעפים אפורים.

באשנב הקטן שבדלת המטבח נראה פרצופה של רומיה, אבל משנתנה בה מירה עינה, נעלמה שוב.

האורחים ישבו, גם מנשה ישב. אחר קם לואיס והציע את כיסאו למירה. היא הודתה וישבה על כיסא אחר, ועפרה נלחצת אל רגלה. ליטפה מירה כל העת בלי דעת את שער הילדה.

הרי דיבר כל הזמן עם מנשה ולואיס פנה כולו אל מירה. הוא דיבר אליה יידיש מעורבת אנגלית, לפעמים משפטים אנגלים שלמים, והיא הבינה הכול. אמנם השתדל שדיבורו יהא מתון ומפורש.

אפרים עוד נשען אל פאת השולחן ושתי אזניו מקשיבות לדברי שני האורחים גם יחד. ברור היה שהוא מתענג על שניהם. רוז’קה ירדה אל הגן והתהלכה בין העציצים, מיטיבה ומתקנת ומפזמת לנפשה.

לואיס דיבר באזני מירה על אוסטרליה, על עיר־הבירה החדשה קנברה. אבל הוא עצמו גר במקום סמוך לסידני. כמו מעין־גנים הסמוכה לתל־אביב. יש להם וילה נאה מאד, בתוך גן של עשרה אקרים. עובד אצלם גנן ראשי ושני פועלים מומחים עוזרים על ידו. אוֹ, נָאוּ, מיהדות אינם יודעים שם כלום. עכשיו הוא משתעמם בוילה הגדולה בת שמונת החדרים – והוא יחידי. קודם דר שם גם הרי ומשפחתו, אבל מיום שהרי הלך לפלשתיין, ואותו עזבה האשה (“אחי בודאי סיפר לה משהו”) – הוא יחידי בוילה ובגן. מובן, שהוא מוכרח לבלות רוב זמנו בסידני. לעתים יבוא גם לקנברה, וגם למלבורן הרחוקה. עכשיו יש הרבה “זייוניסטס” בין יהודי אוסטרליה. אבל היהודים עצמם מעטים. אילו הרשו כניסתם של יהודים, בודאי היו באים רבים. אבל אינם רוצים להרשות. כן, רבים מן היהודים אינם יודעים כי יהודים הם. בפרט, הצעירים. ארץ מעניינת מאד. כן, יהודי ניו־זילנד הם “זייוניסטס” יותר גדולים. מלונדון לפריז טס באוירון. את האוטו קנה בלונדון. המודיל האחרון, כמובן, הוא יקחנו עמו לאוסטרליה. לכך קנהו. גם לאוסטרלים חלק בכיבוש הארץ הזאת. יש לו שם מכיר, גינירל, שהשתתף בכיבוש הארץ. גר כמה חדשים בתל־אביב. ידיד “נורא” של היהודים. זוכר את תל־אביב מתוך געגועים. אדם ליברלי ונעים מאד. כן, כבר זקן. כבן ששים. “זיוניסט” נלהב ותורם לקרן־היסוד. מיום שהרי נסע לפלשתיין, מוכרח הוא, לואיס, לתרום במקומו. מה לעשות?

מירה שמעה את שיחתו בצמא. גם הוא, כאחיו הגדול, פשוט בהליכותיו, גלוי־לב, אך הרבה יותר עֵר ממנו. כשהוא מדבר, נראית לשונו האדומה מבין שיניו ונחיריו מרפרפות בחיוניות מרובה. הוא גוחן אליה וסוכך עליה בעיניו הגדולות, הבהירות. אין בו שום הבעה יהודית… והיא חושבת כל הזמן: “לא ניכר בו כלל שהוא מפינסק.” והיא שואלתו, מתי בא לאוסטרליה.

או, עוד כמעט ילד היה. עם אביהם באו שמה. אביהם היה אדם אוריגינלי. התחיל כשוחט ונעשה פַרמיר, אחר־כך סוחר־בהמות. לסוף ייסד בית־חרושת למעשי חמאה וגבינה. בשנות המלחמה נתעשר עושר רב. אבל עם גמר המלחמה מת ב“אכּסידנט”. האם מתה סמוך לנסיעתו של הרי לפלשתיין. כן – אסונו של הרי: זה היה אסון גדול באמת. שני ילדים שכלו שבוע אחד. מאז גיסתו חולה. אפשר שאלמלא האסון לא היו נוסעים לפלשתיין. כן, גם הוא מסכים: מוטב היה שיסעו לארץ בלא אסונות. אבל כך טבעם של בני־אדם: מתרגלים במקום שהם יושבים שם – בפרט, כשטוב להם – ואינם רוצים לזוז. רק לעניים לא איכפת הכא או התם. באוסטרליה אין כמעט יהודים עניים…

מירה רמזה באצבע לרוז’קה שעברה, וזו עלתה למרפסת. אז קמה ומסרה את עפרה לידי מנשה (הרי שמח אל הקטנה) ונכנסה עם גיסתה הביתה להביא כיבוד. לואיס נזדקף, נתן שתי ידיו בכיסי מכנסיו ועמד ברגלים מפושקות לפני אפרים, שעמד כנגדו מחכה לדבר פיו. שאלו לואיס קוייט על מטעי הפרדסים, על כמות האקרים הנטועים ועל מספר התיבות הנשלחות לחוץ־לארץ. הוא מתעניין בענף זה, שגם שם, באוסטרליה, נעשים בשנים האחרונות נסיונות חשובים בגידול פרי הציטרוס. הסביר לו אפרים בטוב טעם ודעת כל מה שידע בענין זה, ותמה על עצמו שהוא יודע כל־כך הרבה. האורח הקשיב יפה ובכל פעם היה משמיע: “יֶס, יֶס”. הוציא מכיסו פנקס זעיר ורשם לו כמה מספרים. ואפרים חשב: “עוד זה אנו חסרים: שתתחרו בנו באכספורט היחידי שיש לנו פה בארץ”. אבל העניק לו ידיעות כמה שיכול.

הביאו הנשים את הכיבוד והעמידו על השולחן. ביקש אפרים לעזור, אבל מירה סילקתו בתנועת־חן. על טס של כסף עמדה צלוחית של גביש עם שרי־ברנדי נוצץ וששה גביעים קטנים של אותו גביש. קערת קרמיקא מלאה תפוחים אמריקנים וקלימנטינות, שעודן ירקרקות, וקופסא של סוכריות ממין משובח ומעט ביסקויטים אנגלים. יצקה מירה לתוך הגביעים והזמינה את האורחים וגם את בני הבית ליטול. נטל הרי ראשון את גביעו ואחריו לואיס בעמידה, וגם האחים קליגר לקחו את גביעיהם בין אצבע ואגודל. הגישה מירה גביע גם לרוז’קה, שסירבה תחילה, אבל לאחר רגע הסכימה ואמרה: “באמת איני שותה, אבל לכבוד האורחים…” הרי שתה לחיי השכנים “הבונים את הארץ” ולואיס בירך אחריו והגיש את הגביע אל פיו, אבל נזכר והשיק גביעו בגביעה של בעלת־הבית, אחר הריק הכול בבת־אחת ולקח ביסקויט אחד.

היתה השיחה קולחת מעתה ביתר עירוּת. היו יושבים וקמים וחוזרים ויושבים. הרי הרכיב את עפרה על ברכיו והיא שיחקה בכפתורים שבמעילו, והוא לא פסק מלגפף באצבעותיו את תלתליה, כשהוא מסיח עם מנשה על עניני הישוב בכובד־ראש ובהבנה רבה, עד שמנשה נבלע כולו בשיחה מתוך רוב הנאה, שהרגיש את עצמו משמיע דברים של טעם, יותר ממה שפילל, כי כן דרכו של מסיח נבון, שהוא מעורר גם את בינתך, ולא הרגיש כמעט באורח השני ובמירה ובאפרים העומד בתוך ונוטה פעם לכאן ופעם לכאן. ורוז’קה שוב נתחמקה וירדה לגן והיתה מתהלכת בין השיחים והשתילים, עד הגדר הגיעה ונשענה עליה והביטה אל התנועה שבדרך.

והנה הסתכל הרי בשעון שעל פרק ידו והכריז, שכבר חצי היום, והזכיר ללואיס שעליהם לחזור הביתה, שכן הבטיח לדורותי (היא אשתו) לחזור בדיוק בשתים־עשרה. נתעורר לואיס משיחתו, אבל קשה היה לו להסיח עיניו מפניה של מירה, שנשתלהבו מעט ועיניה היו מבריקות, כאדם שנתרחש לו נס ואינו יודע מה לעשות בנסו.

– הרי שכנים קרובים אנו ונוכל לבוא שוב, אם לא נהיה עליכם לטורח. – אמר הרי לאחיו וקם.

– בבקשה, בבקשה! – קראו מנשה ואפרים יחד. מנשה עמד גם הוא אחרי שאורחו קם, ואפרים נזדקף ממשען השולחן.

גחן לואיס אל בעלת־דברו ואמר לה כמעט בלחישה:

– עוד נתראה, הלא?

– בבקשה. – ענתה מירה כהד לקריאתם של מנשה ואפרים. צר היה לה שהביקור כבר נגמר. רוצה היתה שימשך עוד. מיום שבאה לארץ עוד לא שחה עם אדם שיחה, שתעורר בה רגשות עדנה והתעוררות כאלה. כאילו צמחו לה כנפים. הבינה כמעט כל מה שדיבר אליה אנגלית. וגם היא העיזה לשַלֵב בדיבורה כמה משפטים אנגלים, והוא שיבח את מבטאה, ורק פעמַים תיקן לה שגיאה קלה, שתוך כדי תיקון עמדה עליה בעצמה. הוא אמר לה, כי בטוח הוא, שאם תדבר חודש ימים אנגלית, תהא הלשון רהוטה בפיה. הספיק גם לגַנֵב לתוך דבריו רמזי קומפלימנטים על תפיסתה החדה, ונעים היה לה לשמוע שבחה מפיו. גם שיבח את בעלה ואת גיסה, וכמה פעמים חזר, שהם נראים אנשים ישרים וחרוצים מאד. כן, היא הסכימה בכל לבה, שהם ישרים וחרוצים. מי כמוה יודע חריצותם. אבל ידוע ידעה, כי שבח זה מוגבל הוא מאד. ובאמת, מה אפשר לומר עליהם עוד!

קמו גם הם ומבטו של לואיס כאילו אמר לה: “מצטער מאד, אבל צריך הפעם ללכת”.

– כמה אדוני אומר לשהות כאן?

– אפשר חודש.

הם ירדו מן המרפסת וכולם ליוו אותם בשביל: מנשה נשא את עפרה על זרועו והלך מימינו של הרי, ואפרים משמאלו, אלא שהיה מפגר מעט, כמתקשה להחליט אל מי יצטרף: לראשונים או למירה וללואיס ההולכים מאחור. לואיס דיבר עתה רק אנגלית. שאל ומירה ענתה, והוא, אפרים, לא הבין כלום.

כשהגיעו לשער, ניגשה גם רוז’קה מעם הגדר. שם נפרדו האורחים והרי ביקש מבית קליגר לבקר אצלם. הן לא היו עוד בביתם. באמת אשמתו היא, שלא הזמינם עד היום. אבל עד עכשיו לא יכול להזמינם. עכשיו נשתנה המצב מעט. והוא מבקש מהם מאד לבוא. גם בשם לואיס. לא כך, לואיס? כולם. אשתו עכשיו במצב־רוח טוב יותר. הקליגרים הבטיחו לבוא באחד הימים. אולי בשבת.

אחר עמדו כולם והביטו אחרי שני הגברים חמודי־הקומה, ההולכים בדרך אל הוילה הקרובה. לואיס עוד הפך את פניו ונפנף בכובעו. מירה ידעה למי הוא מנפנף.

כז: “תִּשָּׁאֲרִי עִם הַדּוֹד”

שלושה ימים לא נראו פני לואיס במעין־גנים. אפרים שפגש את הרי שמע מפיו, כי אחיו נסע באוטו שלו לירושלים והוא מסייר שם את הסביבה. בודאי ישוב היום או מחר. כך סיפר אפרים בבית. שכּן דרכו לספּר בבית, וביחוד באזני מירה, מה שנודע לו בחוץ. בזה היה שונה ממנשה, שהיה “שוכח” לספּר, וכשהיה מזכיר, אגב שיחה, דבר חדש, היה תמה על מירה שאינה יודעת. “איך אדע, וכי סיפרת לי?” – תמהה מירה. “נדמה לי, שסיפרתי”. גם משום כך היה אפרים חביב עליה מבעלה.

באמת התגעגעה מירה על פניו של לואיס. כמה שהשתדלה לפתות את עצמה, שאין לבה הולך כלל אחרי הגבר הזר הזה, לא יכלה לבטל את עצם רגש הנהייה אחריו. עכשיו לא ראתהו עוד באותה צורה עם האוטו, שהולידה בה התמונה, אלא בכמה מעמדים שנשתמרו ברוחה מיום ביקורו בביתם.

היה בה איזה פחד להזכיר את שמו, וכשחזרו האחים בהנאה, ולא בלי קורטוב של יהירות, על ביקור הקוייטים אצלם, היתה שומעת ושותקת. אפרים הרגיש, כנראה, בשתיקתה ונתן בה מבט חם ותוהה, אחר השתדל שלא ירגיש עוד בשום דבר.

אך הנה שמעה דברים מצד שלא פיללה לשמוע. כשעמדה במטבח, מטגנת קציצות של בשר במחבת, שקועה במחשבות, ורומיה קולפת תפוחי־אדמה אל סיר מלא מים, הגיע אליה פתאום קולה של התימניה:

– בחיי, זה האדון החדש שבא עושה עינים כמו בסינמא.

– איני מבינה מה את סחה. – אמרה מירה, כשהיא הופכת במזלג את הקציצה המתיזה שומן רותח.

– הוא עושה עינים כמו אוהב. – אמרה רומיה ואצבעותיה הדקות הריצו את הסכין מסביב לתפוח־האדמה.

– למי הוא עושה עינים כאלה? – צחקה מירה אל המזלג שבידה.

– אל הגברת! – ורומיה זרקה בכעס את התפוח המקולף לתוך המים.

– באמת? מנין לך?

– מה, לא ראיתי? אין לי עינים? ראיתי אולי עשר פעמים.

– מתי? טיפשה!

– אז, כשהוא היה אצלנו עם זה הזקן, האבא של אליס. בכל פעם שהביט על הגברת היו עיניו “כמו דבש”.

– לכי, לכי. אולי אצלכם התימנים האוהבים עיניהם “כמו דבש”. אצלנו האשכנזים כל הגברים מביטים כך.

– לא נכון! – קפצה רומיה ממקומה והקליפות שבסינרה נפלו לארץ. – אלה שבסינמא כולם שכנזים ואין שם אף אחד תימני, ואני יודעת מתי הם מביטים בעינים “חמוצות” ומתי בעינים “מתוקות”.

– ואילו הביט אליך בעינים “מתוקות” – היית כועסת?

– בחיי שלא. הוא יפה. רק האף שלו שבּוּר. חבל, המסכן! עשיר כזה, לא יכול לתקן לו את האף? הרופאים יודעים לתקן אַפִּים. באמת, שמעתי אצל הגברת הראשונה. – להעמיד את תפוחי־האדמה על הפּרימוס השני?

פטפוטה בגילוי־לב של רומיה נחרת עמוק בלב מירה. היא לא יכלה לשכוח את קריאתה המוחלטת של הנערה: “אל הגברת!”. כן, הוא אינו שוה־נפש ביחסו אליה. זה ברור. כל שעת הביקור לא זז ממנה ולא גרע ממנה את עיניו. הם לא הרגישו. וכי מה הם מרגישים, פלחים אלה?! – אבל היא יודעת כמעט בבירור, שכך הוא. וידיעה זו נוסכת בה גם נעימות וגם פחד. כי מה יהיה, אם יתברר באופן מוחלט שהוא אוהב אותה? האם תעצור כוח לעזוב את מנשה וללכת אחריו שמה, למרחקים? ומה יהא על עפרה? האם יסכים מנשה לתתה לה, אם תחליט להיפרד ממנו? ואם ידרוש ממנה שתשאיר את עפרה אצלו, התוכל לעשות כן? התוכל לחיות בלי הילדה? ואחרי ההפּלה והשנים שעברו עליה בלא הריון, אין לה כלל בטחון שתלד עוד. אמנם הם חיים מתוך “זהירות”, אבל אין לה בטחון כלל שתלד עוד. להפך, נדמה לה שלא תלד עוד לעולם… ואם הוא, לואיס, יציע לה ללכת אחריו, התאמר מיד הן?…

פתאום עברה רעד: מה זה היה לה? כלום נכנסה בה רוח שטות? מה זה עלה על דעתה? איזו מחשבות ממלאות את מוחה? כלום היא סטילה?… באמת היא חוטאת: למה אין לבה שלם עם חייה בבית בעלה? מה היא חסרה? יודעת היא, שהיא עתידה להיענש, אבל אינה יכולה אחרת… כנראה, המצע המוסרי בנפשה רופף… תמיד היתה כך…

ולמחר בבוקר בירכה את השם, שמזג האויר מוסיף להיות נאה כל־כך. התלבשה ויצאה שוב לטייל עם עפרה. אם הוא חזר, בודאי יזדמן לה. בטוחה היתה בזאת. והנה אך ירדה ממגרשם אל הדרך, הציף לבה גל של שמחה: האוטו שלו עמד לפני שער הוילה.

בצעד מוחלט ירדה שמה. עברה על האוטו שעמד מאובק וריק. נראה, שזה עתה חזר והנהג לא הספיק עוד לנקותו. הטתה אזנה לעבר הוילה, אך לא שמעה משם כל קול. אפשר אינו בבית?… בלי חמדה דחפה לפניה את העגלה, כמו קשה לה להינתק מן המקום הזה. וכשהרחיקה מעט במורד, הפכה פניה לראות אם לא יצא מישהו מן הבית לדרך. לא, האוטו עומד דומם בעזובת הכביש. היא גמרה בלבה לרדת עד הרחוב הראשי של מעין־גנים ולהקיף את המקום עד שתגיע לביתם מלמעלה, מצד הגבעה. כמעט בלי דעת התחילה להריץ את העגלה. הילדה הפכה פניה אל אמה, חייכה כנגדה וביקשה: “אמא’לי, יותר מהר. עוד, עוד!” ומירה נהנתה לרוץ אחרי העגלה, כדי להַנות את ילדתה. גל של אהבה מילא את לבה אל ילדתה הפורחת, המתוקה. וכן באה עד הרחוב הבנוי כולו בתי־מידות וחנויות. שם עמדה מרוץ. הילדה התחננה: “עוד, עוד!”, אבל מירה אמרה לה: “נו, די. פה לא יפה לרוץ. אנשים”. קיבלה הילדה ועצמה עיניה כדי שתוכל לישב במנוחה.

היא הלכה עתה בפאת הדרך, מפני התנועה שבאמצעה, והביטה אל החנויות ואל האנשים ההולכים במדרכה היחידה. כאן, בין הבריות, כמו הוקל לה ולא חשבה עוד עליו, על לואיס. והנה – הוא הולך לקראתה מרחוק במדרכה! כן, הוא הוא, מחזיק בכפו את כובע־הלבד הבהיר ופוסע ברגליו הארוכות הנתונות בתוך מכנסי־צמר צחים, מגוהצים. ראשו המארך, היפה, נישא בגאון ועיניו מישירות נגדו. האם יראנה?… היא הלכה כנגדו בלב פועם ובעינים פקוחות, מישירות אליו כתובעות: “רְאֵנִי!” והוא, רק צעדים אחדים מפרידים ביניהם ועדיין לא הרגיש בה. רצתה לצעוק אליו: “מיסטר לואיס, אינך רואה אותי?” ובאותו רגע, כאילו שמע צעקתה, נאחזו בה עיניו. הוא עמד דום כנפגע על־ידי משהו. מבוכה קלה נצטיירה בפניו, עיניו מצמצו כמו בחמה. אז עמדה וחייכה כנגדו. ובעוד רגע ניצב עליה בפאת המדרכה.

– אה, זו אַתּ, מיסיס קליגר? לא פיללתי לפגשך כאן. הרגשתי צורך לעשות טיול קצר ברגל ואמרתי לסור בחזירתי אליכם. כמה שמח אני שפגשתיך. הרביתי לחשוב עליך.

הוא דיבר את דבריו כנדחף על־ידי איזה כוח פנימי.

– מתי חזר אדוני מירושלים? – שאלה אנגלית זהירה.

– לפני שעה, בערך. לפני חצי שעה יצאתי לטייל. איני יודע בעצמי למה. אליס שוכבת חולה באנגינה.

– מאימתי? – שאלה כמבוּישת.

– מאתמול. הגברת יכולה לתאר לה מצבה של דורותי המסכנה. הרי האומלל. אילו ידעה מיסיס קליגר, כמה אחי אוהב את בתה הקטנה…

דבריו היו עתה מקוטעים, כאדם המדבר מתוך מבוכה.

– שמא אינה ראויה לאהבה? – צחקה ושלחה מבט מלא רוך אל הילדה השוקטת בעגלה.

– או, יס. ילדה נפלאה. ראויה לאמה. מיסיס קליגר תרשיני להילוות אליה…

– בבקשה. הרי אינו הולך לצד זה. רצונו, יכולה אני לשוב בדרך שבאתי.

– לא, לא. אני אלַונה ברצון מצד זה. אולי תעלה על המדרכה. יותר נוח.

והוא סייע בידה להעלות את העגלה על המדרכה הגבוהה: אחז בשתי ידיו את דפנות העגלה והרימה בקלות יחד עם הילדה והציגה על המדרכה. הילדה התמוגגה מהנאה.

עתה הלכו יחד על המדרכה החדשה. הוא פסע לשמאלה גבוה, זקוף, גלוי פנים רבי מרץ והבעה. בכל פעם נתן בה את עיני־הפלדה המחייכות, המרוצות. והיא התאמצה להחזיק צעד עמו ודחפה את העגלה לפניה במרץ. היא הרגישה, שכמה מן העוברים התעכבו והסתכלו בזוג המטיילים האלה, ונעימה היתה לה ההרגשה, שהם חושבים גם אותה לזרה כאן, לאשה מן העולם הרחוק, העשיר, וזה ההולך עמה הוא… לא, זאת לא הרהיבה לחשוב.

עתה דיבר לאט מתוך בטחה בלשונו הרוננת, המפורשת למרות החיטום האנגלי, כדי שתבין הכול. והיא השיבה תשובות קצרות, לפי הלשון המוכנה לה בפיה. כן, עוד רבה הדרך לפניהם. זה סיבוב גדול. הם יעלו ברחוב עד קצהו, אחר יפנו שמאלה ויעלו במעלה הגבעה, יעברו את הגן, משם יפנו לכביש החדש, ואחר־כך ירדו אל הדרך הפונה אל ביתם. חצי שעה, לפחות, עליהם ללכת. “אין זה הרבה!” – “כן, לפי המרחקים שבאוסטרליה…”

ליד חנות של צעצועים עמד לואיס:

– סליחה, תחכה לי הגברת רגע אחד.

והוא נכנס לחנות. אחרי רגעים מספּר יצא ובשתי ידיו נשא דוב גדול, חוּם ושעיר, ועל צוארו רצועת־עור עם מצילה קטנה. ניגש אל עפרה, צלצל במצילה והגיש לה את המתנה.

– לא, זה יותר מדי. – קראה מירה – הוצאה כזו!

כאילו לא שמע דבריה, טיפל במסירת המתנה לילדה. עפרה הביטה בו רגע כלא מאמינה, אך בראותה נענוע ראשו בחיוך, פשטה ידיה וקלטה את הדוב.

– מה אומרים, בתי? – גחנה עליה מירה מאדימה כולה.

– תודה! – פרעה הקטנה את חובה לנותן המתנה והתחילה מהפכת את הדוב הגדול אך הקל, מתבוננת בכל חמוקי גופו.

– מה עשה לי אדוני? הרי אני מתביישת לקבל מידו מתנה יקרה כל־כך.

– נוור מיינד! דבר קטן. תשמח לה הקטנה. תראה נא, כמה הילדה שמחה על “טדי” זה.

כאותו מוֹט נתון על ציר, שאם אתה מקרבו מזה הוא מתרחק מזה, כך היתה המתנה שקנה לואיס לילדה. היא קירבתו אל מירה וגם הרחיקתו ממנה. איך תביא את הדוב הנהדר הזה לביתה? מה תגיד “להם”?… אילו קנה איזה צעצוע קטן, בפרוטות! אבל זה, בודאי עלה חצי לירה… אך מצד שני, נעימה היתה לה שימת־לב זו המעידה על נטייה שבלב. מה, האומנם אמת בפתגם “הלב רואה ללב”?

– יש לו שינים. – הפכה עפרה פניה הנוהרות אל ההולכים מאחור לשתפם בגילוי שגילתה.

– מה היא אומרת? – שאל לואיס והקריב פניו אל פניה של מירה.

– שיש לו שינים לדוב.

– נפלאה! אני לא עלה על דעתי לבדוק בפיו.

– קטנים אלה רואים הכול.

– אם כן, עלינו להיזהר מפניה…

– אני סבורה, שאין לנו במה להיזהר.

– כן, לפי שעה…

היא תפסה יפה את הרמז, אבל עשתה עצמה, כדוגמת אפרים, לא מבינה. מעתה גברה שתיקתה. גם לואיס היה שוב כנבוך מעט אחרי מה שהעיז, והלך רגע שותק, כשהוא מעיף עיניו ברחוב אילך ואילך.

באו עד סוף הרחוב ומירה הטתה את העגלה שמאלה. שם לא היתה עוד מדרכה והיו צריכים ללכת בכביש הרעוע. שם נראו רק מעט בני־אדם. מראה כפרי נפתח לעינים. גבעות ועמקים. עצי האיזדרכת עמדו כפר פרוקי־עלים והאדמה היתה חרבה לפני הגשם. לפני צריף עשוי טוֹל שחור, שהאפיר מצד השמש, עמד פחח והיכּה בפטיש על כלי פח חדשים. כשהרגיש הפחח בבאים נזדקף והסתכל בהם, כשהוא מוחה מצחו בשרוול בגד־עבודתו המפויח.

– אדוני רואה: האנשים מסתכלים בנו, – אמרה מירה כמעט בלחישה.

– וכי כולם מכירים את הגברת?

– לא, אבל נראה, שהם מוצאים בנו איזה דבר מיוחד.

– זוג נאה, לא? כמעט אותה קומה…

והוא עמד על ידה כתף אל כתף כמתמודד. הוא היה גבוה ממנה כזרת בלבד. באמת היווּ יחד זוג נחמד למראה, כאילו נוצרו זה לזה.

– נו, ילך. מה הוא אומר? אני קטנה ממנו כדי ראש.

– אפילו לא כדי חצי ראש. הנה מצחי קרוב למצחה. – והיא חשה מגע ראשו באזנה. האוזן כאילו ניצתה בה אש.

– נו, די. נלך הלאה. באמת, מביטים.

עתה לא נראה איש, כי הפחח שב למלאכתו, והרחוב היו בו רק בתים מרוחקים אחדים מצד ימין, ומשמאלו השתרע מגרש ריק ופרדות אחדות רועות בו.

הם הלכו הלאה. והנה הגיעו למקום גבוה, שבמורדו היה פרדס כרוּת. לפי הנראה, הוכן המקום לבנין בתים, אך משבא המשבר נשארו גדמי העצים לא מבוראים והם עשו חוטרים מסביב, עד שנראו כשיחים משונים, ירוקים ועקרים. ליד אחד השיחים האלה עמד חמור קטן, ראשו כבוש בין החוטרים וכל גופו כמאובן. גם זנבו היה תלוי בלא ניד. לואיס עמד והסתכל רגע ארוך במראה.

– איזו תמונה יפה! – קרא והצביע על החמור. אך השמיע מלים אלו, הרגישה גם היא, מירה, ביפי המראה. והיה לה רגש פלאי: הנה האיש שפקח עיניה לראות יופי. ומיד נחרז עליו רגש־רעיון אחר: “הם” לא העירו בה אפילו פעם אחת את חוש היופי, אף־על־פי שעסקם תמיד בפרחים, והם בוחרים בשבילה את הנאים ביותר ומביאים לה מתוך רצון להנעים לה. נראה, שהם גופם משוללים חוש היופי. כל עסקם בפרחים אינו אלא כעסקם של יהודים בכל מלאכה מכניסה. רק הריוח מעסיקם. היה לה הרגש, כאילו, ברגעים אלה, בטיולה עם הגבר הזה שבא ממרחקים, מעולם של עשירות ותרבות, נעשתה גם היא משכילה יותר, תרבותית יותר, כאילו ניעורו בה כוחות־נפש שהיו מדוכאים ונרדמים משך שנים של חיים מסכנים. והיא ראתה את חייה עד כה, חייה במשך כל השנים מיום שבאה לארץ הזאת, כעלבון אחד גדול לעצמה.

– חבל שאין בידי כלי־צילום. הייתי עושה ממנו “סניפּשוֹט”.

– כן, תמונה יפה. עמידת בעל־חי מקורית. מזכיר לי מה שלימדוני בבית־הספר על היענה הטומנת ראשה בשיח כדי לא לראות רודפיה.

לשונה כמו הותרה והדיבור האנגלי יצא מפיה רהוט וטבעי למדי.

הספקתי לעשות כמה “סניפּשוטס” מעניינים בארץ. הרי זו ארץ מקורית. “דזי רִיאל אוריינט”. ידידי באוסטרליה ייהנו מאד. גם לגינירל אשלח העתקות אחדות. כמה הוא ישמח. אתנם לפיתוח בתל־אביב ואראם לגברת: אני מקוה שרובם עלו יפה.

הם עברו גם את הרחוב הזה ופנו שוב שמאלה לדרך חדשה, עוד לא סלולה, אך יבשה וטובה להליכה. דרך זו הובילה עד הכביש, לידו בנויים בית הקליגרים והוילה של קוייט. גם כאן היו רק בתים מספּר, חדשים ובנויים על רמה מעל לדרך. בראש הרמה היה סנטוריון חדש, בעל מרפסות גדולות עשוי בתבנית פרסה, אבל הבנין עמד עזוב והרוח התהלכה במרפּסות הריקות, בין העמודים. החלונות היו מוגפים בתריסיהם החדשים והיה צר לראות את הסיד המבהיק על כותלי הבית העומד שומם בלא שימוש.

– הנה! – קראה עפרה והראתה את הדוב לאחוריה. הרצועה ניתקה והמצילה תלויה בה, ורק קצה מסוּמר לצואר הדוב.

לואיס מיהר ונטל מיד הילדה את הדוב והתבונן ברצועה בעין בוחנת, מומחית כמעט. מיד מצא את הנעץ בקצה הרצועה, חזר ותקעו בנסר שבצואר הדוב. השיב לילדה את הצעצוע וחייך לה, כי לא ידע מה יאמר לה בעברית.

– מה אומרים? – הזכירה האם לילדה חובתה.

– תודה! – נענעה עפרה בידה הפנויה ל“דוֹד” הטוב.

– ילדה נפלאה. שקטה כיונה. – אמר לואיס והביט בעינים רעבות אל בת־לויתו.

– כן, דומה למשפחת אביה.

– מה, הם אנשים שקטים כל־כך?

– שקטים מאד.

– והגברת?

– למראית עין – שקטה מאד.

– כטעמי. – קרא לואיס. – איני סובל את הנשים העצבניות, הסוערות תמיד, הבוערות ואינן מחממות… אוהב אני את האש העצורה, כגץ בתוך השיִש, שאינו מתגלה אלא כשהיד המומחית מקישה עליו.

הוא דיבר כמעט בהתלהבות והיה בּדיבור גם התפעלות מתמונה, שהוא חוזה בכיסופים, וגם תלונה על תמונה, שהסבה לו הרבה כאב בחייו. מירה הבינה לו כל־כך!

על דיבור זה לא השיבה מאום. הדברים לא באו לה במפתיע, אבל היא ידעה, שעליה לעמוד על משמר עצמה.

– למה גברתי נשתתקה פתאום?

– אני שקטה. – ענתה מתוך הטעמה מיוחדת במינה.

– אה, כך, אני מבין. מבין יפה. – אמר וצעד מעתה שותק גם הוא.

וכן היה הולך לשמאלה שותק, עד שראו את הגן והצריף של הקליגרים. מן הצד ההוא לא היה המראה מרהיב עין כלל. הפרדס הקטן ואחריו כמה עצי־נוי לא שוים בגודלם, אחריהם משתלה של הדרים צפופה מאד, אחר־כך ערוגות ירקות ופרחים. מאחורי הצריף, כמודבקה אליו, היתה הרפת, עשויה קרשים פשוטים, עקומה קצת. אחריה הלול הגדור רשת גבוהה. היתה שם ערבוביה לא נעימה לעין.

לאחר שתפסה מבטו של לואיס, הביטה שמה מירה וחשבה: “מה לי? אני רואה כבר מבעד לעיניו”…

לפני השער אמרה עפרה:

– אמא, רוצה לרדת לרוץ אל אבא להראות לו את הדוב. גם לדוד אפרים וגם לרוז’קה וגם לרומיה. עמדי, אמא’לי.

– ותשאירי אותי לבדי?

– תשארי עם הדוד. – פסקה הקטנה וירדה מעגלתה ורצה אל השער, חובקת את הדוב.

– מה אמרה הקטנה?

– דברי ילדוּת. היא רוצה לרוץ להראות את המתנה לאביה.

עמדה מירה לפני השער, מחזיקה בידה את יד העגלה. אמרה:

– שלום, מיסטר קוייט. תודה על שליוָני דרך ארוכה כל־כך.

– עלי להודות לגברת. אבל אין אני מסתפק בזה. רצוני שהגברת תסע עמי לטיול באוטו. לכל מקום שתרצה לנסוע.

– זה יהיה יותר מדי. באמת, כבר שנים לא טיילתי.

– אם כן, מתי לבוא לקרוא לה?

– איני יודעת. איני מבטיחה כלום. איני יודעת, אם אוכל לנסוע…

– בכל־זאת אבוא.

– ינסה. עלי להיכנס כבר. הנה בעלי מדבר עם בתי. היא מראה לו עלינו.

לואיס נענע ראשו מרחוק למנשה, שעמד למעלה ליד הצריף והחזיק על זרועותיו את הילדה עם הדוב. אחר נתן ידו למירה, לחץ ידה רגע והלך לבית אחיו.

כח: כְּמוֹ שֶׁנִּחֵשׁ הַלֵּב

למחר בבוקר, בשעה עשר בדיוק, עמדה המכונית הנהדרת של לואיס קוייט לפני שער הגן. נכנס בשער ועלה בשביל אל הצריף. במרפסת עמד אפרים והוציא מתוך הסל הגדול קניות שקנה בעיר, ורוז’קה קיבלה אותן מידו. מיד יצאה מירה, וכשראתה את לואיס עולה בשביל והאוטו עומד למטה, עברה רעיון מיד: “הוא בא לקחתני. מה לעשות?”

עוד לא ביררה לעצמה מה תעשה וכבר נשמע קולו של העולה:

– הלוֹ, גוּד מוֹנינג! האוטו עומד למטה. מי רוצה לנסוע? כולו לרשותכם: ארבעה מקומות. הפעם אני בעצמי הנהג.

הוא עלה עד המדרגות, ובו ברגע בא גם מנשה מצד הרפת, נושא ידיו המלוכלכות ועל בגדיו שרידי מוֹץ ושׂער בהמה.

– האו דוּ יוּ דוּ, מיסטר קליגר? (ומיד עבר לאידיש הרצוצה שלו) אפשר רוצה לעשות “טריפּ” קטן? בבקשה, האוטו למטה מחכה.

– מה פתאום, ביום של חול? אולי אשתי רוצה לנסוע, עם הילדה – ומנשה הביט אל מירה הניצבת במרפסת נבוכה.

– באמת, תסעי מעט, מירוצ’קה. לא תמיד מזדמן אוטו יפה כל־כך. – אמר אפרים, שקם מן הסל ובידו חפיסה גדולה של גפרורים (היה קונה הכול בכמויות גדולות לשם חסכון).

– פתאום בבוקר? איני מוכנה כלל. ועפרה’לי ישנה אחרי האמבטיה.

– תסעי בלי עפרה. – אמר מנשה – יש פה מי שישגיח עליה. אם יש לך חשק לנסוע מעט – סעי. מיסטר קוייט בודאי יודע לנהוג ואין סכנה (את המלים האחרונות אמר אידיש כדי שהאורח יבין).

– או יס. שלושה פרסים קיבלתי ב“ריסינג”. אני נהג טוב.

– ואדוני חושב להסיעני כמו ב“ריסינג”? על תענוג זה אני מוחלת.

– מה זה? – ענה לואיס רחבות – איני ג’נטלמן? איני יודע להסיע גברת?

רוז’קה בחנה את הגבר הזר, הנאה, בעיניה הפקחות ולא אמרה כלום.

– אפשר תסעי גם אַת, רוז’קה? – פנתה אליה מירה בקול לבבי – בשתים יהיה יותר נעים.

– לא, יש לי עבודה. וגם – אין לי חשק. סעי לבדך. הן לא תרחיקו לנסוע?

– מה אמרה מיס קליגר? – שאל לואיס – ברור, הפעם לא נרחיק לנסוע. רק פה בסביבה. הנוף נהדר. נסתובב בפתח־תקוה, ואולי גם נגש עד תחנת הרכבת. איך קוראים לה?

– אבל – איני מוכנה. – היססה מירה, מביטה מאיש לאיש.

– מה יש כאן להיות מוכנה? הרי אינך נוסעת לחתונה. – אמר מנשה דרך בעלות.

– תקחי את הז’קיט הכחול. – אמרה רוז’קה – אם את רוצה, אביא אותו.

– עלי להחליף את הנעלים. הן לא אסע בנעלים כאלה. סליחה!

היא נכנסה לדירה פנימה.

– בבקשה לעלות ולשבת. מה שלום אליס? – אמר אפרים לאורח.

– תודה. הוטב לה. החום עבר לגמרי. אך אסור לה עוד לצאת. עוד יומים ציוה עליה הרופא לשכב. המסכנה, היא היתה רוצה מאד לנסוע מעט לטייל.

– נערה טובה. – אמר אפרים.

– או, יס. אבל – קפריסית מאד. אחי מפנקה יותר מדי.

– נערה עדינה מאד.

– או, יס. שי איז וורי ג’נטל. – תרגם לואיס – היא בגיל ה“פּבּרטי”, איך אומרים זאת באידיש? כן, התבגרות. זה גיל מסוכן אצל נערה.

הם המשיכו בשיחה, עד שמירה יצאה בנעליה החדשות שעשתה לחגים, לבושה בז’קיט הלימוֹני הסרוג מצמר. היא ידעה שהוא נופל יפה על גופה והולמה מאד. הצבע החי והבהיר הזה השרה על פניה אור רך ונעים ועורה נראה עדין ושקוף מאד. היא הרגישה בכך ולא רצתה לשהות הרבה תחת מבטי בני ביתה.

– רוז’קה, כשתקיץ הילדה, תשקיה חצי כוס מיץ. אל תגידי לה שנסעתי. היא תבכה.

היא ירדה במדרגות. לואיס נתנה לעבור עליו, אחר נענע בראשו לנשארים והלך אחריה בצעד של איש הנימוסים הנאים.

– תסע מעט. – אמר אפרים, מביט אחרי ההולכים ורואה את יופיה של מירה כחדש – תמיד רתוקה אל הבית. אדם חביב הוא, מיסטר קוייט זה.

– אחיו מוצא חן בעיני יותר ממנו. – אמרה רוז’קה ונכנסה הביתה.

– חבל, שלושה מקומות פנויים. – אמרה מירה כשעמדה לפני האוטו והביטה אל חיקו. ברור היה, שעליה לשבת על ידו, היושב אל ההגה.

– נוכל להיכנס פנימה – כשנעמוד בדרך. – אמר אגב הרמת מכסה המוטור.

“מה הוא מרשה לעצמו!” קרא בה הגיונה, והיא התפלאה, שרגשה אינו מתקומם כנגדו והיא הולכת אחריו. האם תלך אחריו לכל מקום שיקראנה ללכת?..

מוזר היה להרגיש מאחור את כל חיק האוטו ריק והמושב המרופד מונח בטל. האוטו החדש, יפה־המודיל, הלך על גלגלי־הגומי נוח ושקט. שלטי־הכתובות תחת ההגה היו מבהיקים. לואיס תפס את גלגל־ההגה בזרועות מקושתות כרגיל וכמנוסה, זוקף את פניו מול הזכוכית הלטושה. הם יצאו אל הכביש הראשי המזופת והחלק, המבריק בשמש. האוטו עבר כמו מתוך יהירות והכרת ערכו על פני המכוניות האחרות, שלא היה בהן מן הברק והזוהר כמוהו.

– הולך יפה? – שאל ולא גרע עין מן הזכוכית.

– יפה מאד. – ענתה והשתדלה גם היא שלא להביט אליו, אף כי חשקה לעשות כך.

ואחרי רגעים מועטים של שתיקה, כשנכנסו לתחום הפרברים של המושבה הגדולה:

– דבר נאה – הנסיעה. מה? איני מבין, איך יכול אדם בן זמננו לרתק עצמו למקום אחד. הכול בנו: המוח, הלב, הדם נתונים תמיד במצב של תנועה ושואפים להיות מונעים עוד, ביתר מהירות. בפרט כשניתן בידינו כלי נפלא כזה, אוטו השׂוחק לכל מרחק – אם רק כביש מתוקן לפניו. יש להודות, שכמה כבישים כאן בארץ ראויים לכל ארץ תרבותית. האנגלים בכל־זאת עשו משהו בארץ.

– בכספם של היהודים, ועל הרוב – בעבודתם של הערביים.

– לא חשוב. אבל הם עשו אותם ואנו נוסעים עליהם. זה העיקר, לא כן?

האוטו בכל אבריו היה דוֹמם, רק המים בכּוֹנס התחילו להשמיע קול רתיחה.

היא הביטה אליו. פניו בפרופיל היו יפים מאד: האף מהוקצע, השפתים דקות והסנטר חזק, מלא מרץ. כאילו הרגיש במבטה, הפך אליה פניו המחייכות. נענע לה נענוע קל בראשו. רק עיניה השיבו על נענועו, אך כולה נשארה יושבת בלא תנועה.

– מטעים נאים – הפרדסים. – אמר – אלה הם היערות של ארץ־ישראל. אני משוה בנפשי את הפרי בעוד חודש או יותר, לכשיזהיב כולו. בודאי מראה נהדר: ים של ירק עם נקודות־זהב.

– כן, המראה בחורף יפה מאד. וכי אדוני לא ישאר כאן עוד חודש או יותר?

–איני יודע, דרלינג, (מלה זו עברתה כזרם של חשמל) כמה זמן אוכל לעשות כאן. בכל אופן, עכשיו אני רוצה להיות כאן. – והוא הפנה אליה עינים מלאות רוֹך. (“כמו דבש”, זכרה מירה את מבטאה של רומיה).

–אולי היה מסכים גם להישאר בארץ?

– מה, זה לא. בשביל כך איני די זיוֹניסט. אבל יש פה מישהו, שרוצה הייתי לקחתו עמי שמה, לאוסטרליה שלי, לחלק עמו את כל טובי…

– בודאי את אחיו, את הרי.

– אה, ערמומית את, דרלינג, ערמומית מאד. הנה כמה האדימו פניך. כמה יפית! אודם הפנים החמודות האלה על הצבע הלימוני של הז’קיט!

האוטו נכנס לרחובה הראשי של המושבה ועבר על החנויות הגדולות, החדשות, עם חלונות־הראוה המתוקנים בנוסח תל־אביב. היתה שם תנועת בני־אדם לא כפרית כלל. נהגים עמדו ליד מכוניותיהם והתחכמו. אצל הקיוֹסקים עמדו קבוצות ושתו גזוז, כי חום השמש גבר גם ביום הסתיו.

– נעמוד מעט? – שאל לואיס.

– למה? נסע הלאה. לצד התחנה.

היטה לואיס ימינה וירדו בכביש החדש, שחצצוֹ עוד הלבין משני הצדדים. עברו על כמה בתים חדשים, אחדים בנויים בטעם, נאים לישוב כפרי, עם גינות צעירות בחזית, מעידים על אמידות בעליהם. היו שם גם בתים גדולים, של שתים ושלוש קומות, שכאילו הועמדו כאן על־פי טעות, ומקומם שם, בתל־אביב, או לכל הפחות במעין־גנים.

– רצונך לראות דוקא את התחנה? – שאל לואיס פתאום.

– אני יודעת? באמת למה לי התחנה? – ענתה מירה בשאלה.

– אם כן, נחזור.

והוא השתמש ברגע שהכביש היה פנוי מנוסעים, היטה הצידה, עשה קשת והפך לאחור.

– לאן אנו נוסעים?

– נקיף את המושבה.

ושוב עברו ברחוב הראשי ופנו אל כביש אחר, חדש גם הוא, בין פרדסים נחבאים מאחרי משוכות־שיטה. לאחר רגעים מספר הגיעו למקום, שפרדסיו פרוצי גדר וענפי העצים יבשים ברובם. חום שעת הצהרים נח על הסביבה והיתה דממה מתוחה בכול. פרפרים פרחו מעץ לעץ. היתה שם כברת דרך סלולה בין הפרדסים, שנפסקה באמצע. המקום הוקצה לבנין שכונה חדשה והבנין נתעכב בשל המשבר.

מירה הרגישה בו, ביושב על ידה ואוחז בהגה, שהוא מחפּש מה בעיניו, והיתה בה סקרנות לראות אם ימצא את מבוקשו.

– אולי בכל־זאת נעמוד מעט? – שאל ונתן בה מבט ממושך, כלה.

– לא. – ענתה בהחלט – איני רוצה לעמוד פה (ידעה שהיא מדברת כבר עזות, כי כן יאה לו).

– אם כן, אגיד לך, דרלינג, את דברי אגב נסיעה: אַת מוצאת חן בעיני במאד מאד.

– נעים לשמוע. – ושלא מרצונה השמיעה קול צחוק.

– אין זה “ג’וֹק”. אני מאוהב בך.

– כל־כך מהר? – השיבה חותכות.

– כלום דרוש לכך זמן רב? הרי זה בא כפגיעת ברק.

– Coup de foudre, לא?

– כן, נדמה לי, שאַתּ הטיפּוס שחיפשתי כל ימי.

– ולא מצאו אלא כאן, בארץ־ישראל, בבית הגננים האחים קליגר? (ידעה שדיבורה טבול בארס, אך לא יכלה אחרת).

– וכי חשוב הדבר היכן מוצאים. העיקר שמוצאים (וכל הזמן הביט נכחו). אולי בכל־זאת נעמוד מעט?

– לא. איני רוצה.

– אם כן, אברח עמך.

– כך, בפשטות, ויגזלני מבעלי וממולדתי… וגם על אחיו לא יחשוב… אני חשבתיו משום־מה לאדם רציני.

– אני מדבר ברצינות גמורה.

– וזו היתה כונתו כשהזמינני לטיול?

– ברור. אני נוהג לתפוס את השור בקרניו.

– ואני חושבת, שהוא נפל על שור שאין לו קרנים כלל.

– למה החריפות? אני אוהב את ההתנהגות האנושית.

– ובכן, כלום אנושי הוא לדבר כך אל אשה נשואה?

– אנושי מאד. אני בטוח, שאינך רואה אושר בחייך.

– זה מניין לו?

– לשם כך אין צורך להיות פסיכולוג גדול. אַת לא נוצרת בשביל תנאים כאלה, וגם לא בשביל אנשים כאלה.

– בעלי הוא אדם הגון מאד – ואוהב אותי.

– בזה איני מסופק כלל. אבל בטוח אני, שאת אינך אוהבת אותו.

– אל יהא בטוח כל־כך.

– ובכל־זאת אני בטוח.

האוטו עמד, כי הכביש נגמר, ומכאן ואילך היה שדה זרוע שיחי־קוצים יבשים.

– נחזור?

– כמובן.

– כך, בלא כלום?

– ברשמי טיול.

– בזה לא די לי.

– ומה אדוני רוצה עוד?

– שום דבר שפל. תאמיני לי. רצוני רק שתביני אותי.

– איני יודעת מה להבין.

– אם כן, זאת חפצתי: שתשמעי לי, דרלינג, ותביני לי. אספר לך בקצרה. לשם כך תרשי, שנעמוד מעט.

וכשראה עיניה תלויות בו, סיפר לה, כאדם הממהר להריק לבו, את קורותיו שם בארץ הרחוקה. דיבר תחילה על טבעה של הארץ, על התרבות הגבוהה שבעריה הגדולות. על זה שההפקרות האירופית עוד לא הגיעה שמה אלא מעט מאד. אחר תיאר את חינוכו, את עבודתו, את הצלחתו אצל נשים שלא ביקש להצליח ואת אי־הצלחתו אצל אלו שביקש להצליח. את טעות נישואיו עם קיטי, זו שנפרדה ממנו והיא עכשיו באמריקה. סיפּר על הוריו שמתו שם. שילב לתוך הדברים את אחיו ואת קורותיו. אחד דיבר עליה, על מירה, פרש לפניה את הכרקטריסטיקה שלה והשתדל להוכיח לה, כי היא האשה, שאותה ביקש כל ימיו ולא מצא עד שבא לכאן. לא צחוק הוא. עוד בפעם הראשונה, כשאחיו הזכירה לפניו כמסיח לפי תומו, כדבּר על שכנים טובים, נרעד בו לבו ונולד בו חשק נמרץ לראותה. כן, הוא זוכר שהוציא ראשו מתוך האוטו לראותה. הוא כבר מעבר לגיל הרומנטיקה וקלות־הראש. בן ארבעים וחמש. אם לא ימצא עכשיו את האושר – אַדִיוֹ!

שתי ידיו נחו על גלגל ההגה. מירה הקשיבה לדבריו בלא ניד, פניה כאילו נתרפּו ועיניה נמלאו שלא מדעתה אור של אימון. היא הרגישה, שניעור בה אותו הרגש האנושי, שהוא דיבר עליו קודם לכן, הרגישה ונעם לה, הרגישה ופחדה. האומנם זה האיש, שבא לקחתה אל חיים אחרים, חיים חדשים, רחוקים, קוסמים, אותם החיים שחלמה עליהם מיום שעמדה על דעתה, שכבר נתיאשה מהם, שהמירה אותם באחרים, קטנים ומסכנים, והשלימה?…

כל זה עבר ברוחה ולחץ בנעימות מכאיבה את לבה, עד שחשה את עיניה מתלחלחות.

כשראה לואיס כך, הושיט לה שתי כפיו. היא היססה רגע, אחר לקחתן באצבעותיה הצוננות.

– מאד רוצה הייתי לנשק לה, אבל לא אעשה זאת, כדי להוכיח לה, שאין זה מצדי ענין של קלות־ראש.

מירה הביטה בו ושתקה. מוחה עסק במהירות קדחתנית: רצתה לצלול ללבו, לראות מה בו, וגם לבחון את עצמה רצתה, אם אמנם תעצור כוח לעשות מעשה, לעזוב את ביתה – הבית הטוב והנאמן – וללכת אחרי איש זר. פתאום משכה אצבעותיה מידיו והתנערה בעינים לוהטות בדמע:

– יחזירני הביתה. אני רוצה אל ילדתי. יחזירני נא. איני רוצה לעמוד פה.

– מה לך, דרלינג? הן לא עשיתי לך כל רע, ואני נשבע לך, שאני חפץ לעשות עמך אך טוב. אני אוהב אותך. מן הרגע הראשון שראיתיך – אהבתיך. את כל חיי אני נכון לתת למענך…

– אני רוצה אל ילדתי, אל עפרה שלי, המתוקה, הטובה.

– לא שיערתי, שהגברת כל־כך סנטימנטלית, שחוש המשפחה מפותח בה כל־כך. הנה אני הופך ומביאה הביתה. אבל הן לא תקריבי, יקירה, את אָשרך – ואני מעיז לומר: את אָשרי – בגלל סנטימנט…

– שום כוח שבעולם לא יוכל להפרידני מעם ילדתי.

– אפשר יסכים בעלך להשאירה בידך. אז אהיה מאושר כפלים: כמו בת תהיה לי. ילדה נפלאה כזו!

– לא, לא, לא. הוא לא יסכים לכך לעולם. גם לא אוכל לדרוש זאת מידו. אינו ראוי לכך. הוא אדם טוב והגון מאד. וגם עקשן, עומד על דעתו. אין אדוני מכיר אותו. וגם את גיסי…

– ננסה. אפשר יסכים בכל־זאת. העיקר – שאַת תתרצי ללכת אחרי. שאַת תרצי בכל כוח רצונך ללכת עמי. שיהא מובן לבעלך ולגיסך ולכל העולם, שאַת מוכרחה ללכת אחרי, שאין דרך אחרת לפניך – אז, בטוח אני, אדם טוב וישר כמוהו, יסכים גם לתת לך את ילדתך שתהיה עמך. עם כל הצער שבלבו – יסכים.

– אני לא אדרוש זאת מידו לעולם. לעולם.

– אבל אַת רוצה ללכת אחרי? אמרי, את רוצה?

– מה אתה רוצה ממני? מי אתה? מה אתה לי? רק לפני ימים אחדים הכרתיך, ואיך יכול אתה לדרוש ממני דבר כזה? אך אכזר אתה. כן, אכזר.

– דרלינג, כל מה שאת מתרגזת יותר, את יפה יותר בעיני, אני חומד אותך יותר, ואני מרגיש יותר – כי מן השמים הוכיחוך להיות לי, להיות תומכת חיי וגורלי. הכעס והדמעות רק מוכיחים לי מה שבלבך. גם את הרגשות השליליים כלפי חייך עד עתה, וגם את הרגשות החיוביים – כלפי החיים האחרים, החדשים, היפים, הראויים לך…

מימיה לא דיבר אליה אדם דברים נאים כל־כך. היא, שחשבה, כי אין עוד בדור הזה אנשים עדיני־רוח בכלל, שכל אלה שהכירה, בתוכם רופאים, עורכי־דין, אמנים, אידיאליסטים – גם מפי אחד מהם לא שמעה כדברים האלה. כולם ביקשו בה, באשה, את הטבע, בפשטות, בגסות, כמעט באכזריות. רק בקליגרים מצאה מעט עדינות. אפשר שבגלל זו דבקה בהם. אבל עדינותם היא פרימיטיבית. והנה יושב לפניה אדם מבוגר ומדבר בלשון מושכלת, בכל־כך רגש ועדינות!

המבוכה סערה בנפשה עד כדי מכאוב.

– היום לא אוכל עוד, עלי לחשוב על כל זה. עלי לברר לעצמי מה אני יכולה ומה איני יכולה. עתה יואיל נא ויביאני הביתה.

פניה להטו, כאילו העתיר עליה מאה חיבוקים ונישוקים, אף־על־פי שלא נגע בה כלל.

הוא הפך בזהירות את האוטו והריצוֹ ישר בכביש. היא מיששה בכל פעם את פניה.

– אני אדומה מאד? – שאלה.

– כן. מעט. את נרגשת, דרלינג?

– מאד מאד.

– נרד במושבה ונשב מעט בקפה לנוח. נשתה משהו קר.

– לא, לא. אני רוצה הביתה.

– כרצונך, דרלינג.

ובשלישית עברו את הרחוב הראשי של המושבה. הכול היה כמקודם. אותם האנשים הביטו אל המכונית המפוארת. אך הוא נסע הלאה, הלאה. ומחוץ למושבה, בפרשת דרכים:

– אולי נסע עוד מעט לצד זה?

– לא. הביתה.

– כרצונך, דרלינג, אבל מתי נתראה שוב?

– איני יודעת. איני יכולה לומר לך כלום. איני יכולה להבטיח לך כלום.

– טוב. אני אשתדל לראותך. הירגעי נא יקירה. דעי לך, כי אך טוב אני דורש לך….

– מה, עודני אדומה כל־כך?

– הרבה פחות.

לקחה כפו והגיעה אל לחיה:

– באמת פחות?

– באמת.

אחרי רגעים מספר עצר לפני שער הגן. הוא פתח לה את הדלתה, שתרד. לחץ את ידה והיא פנתה ורצה בשביל לעלות אל הצריף. מה נאוו רגליה ברוּצה!

כט: קְרִיאַת הַחַיִּים

רוז’קה עבדה בבוקר בקשירת החרציות, שפשו והתפשטו במשך הקיץ ורבצו על הארץ, ואפרים עמד עליה להורותה את הקשירה הנכונה. היא היתה תלויה על ברכיה גלוית זרועות, לבושה מכנסי־עבודה כחולים ונעלי־עבודה גבוהות ושרוכות. היה שוב יום שמש אחרי שני ימי יורה שופע. הנעלים היו מלוכלכות בחמרה.

פתאום הביטה כה וכה ואמרה:

– ענין מירה והאוסטרלי אינו חלק.

– מה, גם לך אמרה רומיה?

– טיפּש’ל, אני צריכה שהתימניה תאמר לי? אין לי עינים לראות? אני מתפלאה עליכם, שלא ראיתם עד היום. כבר ארבע פעמים נסעה עמו לטייל. די לראות את פניה ואת עיניה.

– אַת חושבת, שצריך לדבר עם מנשה?

– כבר חשבתי בעצמי לדבר עמו.

– אפשר מוטב היה לדבר עמה תחילה?

– אתה לוקח על עצמך לדבר עמה?

– למה לא? אני מכיר בה, שהיא אדם ישר ולא תכחד מאומה.

– ואם תאמר לך, שהיא אוהבת אותו, את ההוא?

– מה אַת מדברת, רוז’קה? איני יכול להאמין. מירה לא תבגוד במנשה. לעולם לא תבגוד בו. איני מאמין.

– תמים אתה. אינך מכיר בנשים.

– כל הנשים בוגדות?

– לא בוגדות. אבל אינך יודע מה דרוש לאשה.

– וכי בעל רע הוא מנשה?

– אני הייתי מסתפקת בבעל כמוהו. אולי גם אחרות כמוני. אבל למירה דרוש בעל אחר. זאת ראיתי מן היום הראשון לבואי הנה.

– גם אחותה, רחל, אמרה לי כזאת.

– רואה אתה: לא נדברתי עמה.

– טוב, אני אדבר אליה. למנשה לא צריך להגיד כלום.

– אתה חושב, שאינו מבין? הוא נראה בזמן האחרון כל־כך מדוכא.

– הוא עייף, מרוב עבודה ודאגות. ההכנסות מן הגן ירדו פלאים. רבות המחלות בפרחים. ההתחרות מרובה, והמחירים – עד עפר.

גמוּר היה עמו לדבר עם מירה, ונדמה לו, שהדבר הוא קל מאד. אבל כמה פעמים שביקש באותו בוקר להיכנס עמה בשיחה, בא איזה עיכוב, ולא מצא לו הזדמנות יפה. כך עבר כל הבוקר, ובצהרים, ליד השולחן, לא יכול לדבר. ואחרי הצהרים נסעה שוב עם לואיס באוטו. הפעם לקחה גם את הילדה. רוח קרה נשבה והיא הלבישה אותה חמות. אחרי נסעה היו עצביו של אפרים גרויים מאד. כל מה שראה בעצמו ומה ששמע מפי רוז’קה ומראה החיור והמגוֹרה של מירה בשעת הארוחה – כל אלה פעלו על דמיונו והיה מתהלך בגן ובחצר, וכל עבודה שהתחיל בה לא הביאה לידי גמר, כמעט לא ידע מה הוא עושה: מחשבתו היתה אצל מירה שבאוטו עם הלז.

מנשה הלך השכם בבוקר לחקל־תפוחים בענין זן מיוחד של עצי־תומר, שאחת מקבוצות העמק ביקשה לקנות. את השתילים צריך היה להביא ממצרים, והוא ידע כי בחקל־תפוחים נעשו נסיונות בשתילי הזן הזה, והוא רצה לברר יפה את דרך הטיפּול בהם. הלך בבוקר ולא חזר לצהרים. אכלו בלעדיו, כי שיערו שהוא ישהה שם עד הערב. כל אחד מן האחים, כשהלך שמה, מצא לו ענין לבַלות שם כל היום. תמיד נמצא מה ללמוד שם, והמורה לנטיעות וגם הפועלים הותיקים היו שמחים להעניק להם מידיעותיהם, כי זכרו את הימים שעבדו עמהם וכיבדום על כל מה שעשו במקצוע הגננות.

התהלך אפרים בגן, עזר מעט לרוז’קה, שעבדה עתה בשיחי עגבניות הגדלים במקום מוגן במחצלאות מרוחות הים. מעגבניות אלו קיווּ להכנסה הגונה. את מירה לא הזכיר עוד במלה. גם רוז’קה שתקה מתוך ריכוז רב בעבודתה. רומיה כיבסה בחוץ לבנים קטנים ותלתם על החבל המתוח ליד הרפת. כשכילתה מלאכתה, ישבה על המדרגות, צנומה ומכוּוצת, מחכה ללבנים שיתיבּשו ותכניסם.

ועם תחילת השקיעה, כשהעננים הִוְרידו מנגד מעל לים, חזר מנשה. הוא נשא בידו אגד חוטרים, ששרשיהם עטופים וקשורים בשק. מתנה קיבל בחקל־תפוחים. הוא הניח את החוטרים בפאת ערוגה, עמד והשקיף על הגן, אם לא יראה את מישהו. ירד אליו אפרים ושאלוֹ מה הביא. אמר לו כלאחר פה וניכר היה שלבו סר. נכמרו עליו רחמי אפרים, ניגש והניח ידו על כתף אחיו הנתונה בבגד עבה, טחוב וקר.

– אתה נראה מדוכא. מה לך?

– לא כלום. אני עייף. מענין התמרים לא יצא כלום. אמרו לי בחקל־תפוחים, כי איש־הקבוצה היה שם בעצמו וחקר הכול. בעצמו יסע למצרים להביא את השתילים. יש בידו מכתב אל המחלקה החקלאית של ממשלת מצרים. חבל, חשבתי שנרויח איזה סכום.

– נדמה לי, שלא זה הקוץ שמכאיב לך…

– אתה מתכוין להתנהגותה של מירה?

אפרים כמו הוכה בראשו ולא הרגיש שפיו נפער מעט. הוא יודע, איפוא, הכול!

– גם אני לא הוכיתי בעיורון. – המשיך מנשה ועל שפתיו חיוך משונה – לפני ימים אחדים עצרני נוח זרחי – (זה שהיה לפנים חבר “הפועל הצעיר”) ואמר לי, כי בכל מעין־גנים מרננים אחרי אשתי, ויעצני לפקוח עין. הנה למה הגעתי. היא, שהבטיחה לי להיות עמי גלוית־לב תמיד…

– ולא ניסית לדבר עמה?

– אני צריך לדבר עמה? אם לבה סר ממני והולך אחרי ההוא, האוסטרלי, מן היושר שתבוא ותגיד לי.

– ומה יהיה אם תגיד לך?

– אז אדע מה אעשה.

– מאמין אתה, שמירה מסוגלה לבגוד בך? הרי היא אשה כשרה.

– מי יודע אותן היום. וכי לא היתה חברתה של זו, של סטילה?

– איך אתה מדבר? התבייש, לפחות. מירה ו – סטילה: איזה דמיון!… אולי כדאי שאני אדבר עמה. אגיד לך את האמת: דיברתי היום עם רוז’קה ואמרתי לה, שאני חושב לדבר עם מירה. לא חפצתי, שאתה תדע. אבל אחרי מה ששמעתי ממך, אין עוד מה להסתיר בפניך.

– כמה תמים אתה. אתם חפצתם להסתיר ממני. מה, היא לא אשתי? אינני בבית? איני רואה מה שעובר עליה? איני מרגיש במחיצה שגבהה בינינו?

פניו קיבלו הבעה של מעוּנה.

– אם כן, למה לא תדבר עמה אתה? למה אתה מחכה? במקרים כאלה, לגבר קל יותר להתחיל בדיבור. רגש הבושה אצל האשה חזק יותר.

– כן, רגש־הבושה אצל הנשים בזמן הזה!

מימיו לא דיבר מנשה דברי־ארס כאלה. הדברים חתכו בלבו של אפרים כאיזמל. הוא עמד בפני אחיו שוב כקטן, זקוק, כביכול, לחסותו והוא הסובל ולא מנשה.

– עוד בדרך מחקל־תפוחים החלטתי לדבר עמה. – המשיך מנשה – לא עלה על דעתי, שגם היום תצא עמו לטיול. ועוד עם הילדה.

הוא היה בולע את רוקו בדבּרו ופיקת צוארו עולה ויורדת. שפתיו היו יבשות, עיניו כמעוטרות דלקת.

– ועתה צריך להאכיל את הפרה. מאוחר. בוא ונכין לה בליל של כוּספה. הכוספה מרבה את חלבה.

מנשה פנה אל הרפת, ואפרים לקח מן המרפסת את הפטיש לנפּץ מנה של כוספה.

השמש ירדה והעננים נישאו מן הים שחורים ומשיבים רוח קרה. הירק שבגן קדר והצינורות החלודים של הממטרות נזדקרו באויר צוננים מאד והטיפות שזלגו מהם היו כטיפות של כפור. בכביש עלו עמודי אבק, שהתגלגלו ורצו על פניו בפחזות. בעננים מעל לים היה עוד מִפלש לבן וזורח אחד, וגם הוא הלך הלוך וצר. העצים רשרשו חרדים. ברור היה, כי בעוד חצי שעה או שעה יִתּך גשם כבד.

האחים יצאו בכל פעם אל הגן, עמדו על הגבוהה שברבידות וצפו לראות, אם אין מירה והילדה חוזרות מן הדרך. לא ארכו הרגעים והאוטו עמד לפני השער. לואיס קפץ לארץ ופתח את הדַלְתָּה, קיבל בשתי ידיו את הילדה מידי אמה והציגה על הארץ. אחריה יצאה גם מירה בקפיצה זריזה. היא נפרדה ממנו בנתינת יד מהירה. הוא נפנף לה ולילדה ונכנס שוב, מתוך כפיפת קומה, אל מושב־ההגה.

מירה עלתה בריצה, כשהיא מושכת אחריה את הילדה ושתיהן צוחקות בקול. פניה היפות כמו זרחו מתוך האפלולית של בין־השמשות.

מנשה עמד במרפסת ממתין לה.

– שלום, אבא! – קראה עפרה ופניה עוד צוחקות – ראינו דוב. באמת דוב.

– איפה, ילדתי? – ירד לקראתה מנשה בזרועות פשוטות.

– בדרך הלך ערבי עם דוב. כזה גדול, עם חבל על הצואר. הערבי דפק בתוף והדוד לוּס (לואיס) נתן לו שילינג. הדוב עשה התעמלות עם מקל ורקד כָּ־כַּך יפה! כזה צהוב ומלוכלך, פוּ!

– פטפטנית קטנה. – אמרה מירה, ומנשה הרים את בתו והושיבה יפה על זרועו.

– לא היה לכן קר? – פנה אל מירה.

– לא. הרי ישבנו באוטו הסגור. והילדה לבושה היטב.

הם עלו למרפסת, וגם אפרים יצא מן הצריף (רומיה הלכה לפני רבע שעה עם צרור ארוחת־הערב בידה), נתן מבט טוב במירה והצחיק פניו לעפרה:

– מה סיפרת, עפרה’לי?

הילדה חזרה מלה במלה על מעשה הדוב וקולה היה מתוק מאד. את המלים “כזה צהוב ומלוכלך” השמיטה הפעם, כאילו הרגישה שהן עומדות בסתירה עם המלים “ורקד כָּ־כַּך יפה!”

– את רוצה ללכת עמי? – שאלה אפרים – בואי, נלך אל הלול.

– אני רוצה, אני רוצה! – צהלה הקטנה.

– לכי עם אפרים. – הורידה מנשה, שהבין לכונתו של אחיו.

הם נכנסו הביתה. מנשה סגר אחריו את הדלת. איש לא היה בבית. מירה ידעה שהוא בא אחריה כדי לדבר עמה. פשטה את המעיל העליון ותלתהו בארון. תנועותיה היו מוחלטות בלי סימן של רוגז. אחר פנתה אל מנשה, שעמד גלוי־ראש, כאורח מחכה לדבר הגברת.

– רצית לדבר עמי בענין אדון קוייט?

– כן. רציתי להזכיר לך מה שהבטחת לי אז, על שפת הים, כשהסכמת להינשא לי: שבחיינו ישרור תמיד גילוי־הלב.

– אני זוכרת, ואני רוצה לקיים מה שהבטחתי. – היא הפסיקה רגע והסתכלה בעיניו התלויות בשפתיה. הדמדומים כבר עמדו בחדר, אבל הם ראו זה את זה בבהירות מרובה. אחר אמרה במתינות נרגשת:

– אני אוהבת את לואיס קוייט, והוא אוהב אותי. נישואינו היו טעות מלכתחילה. מיד אחרי החתונה הכרתי בטעות. אף־על־פי־כן הוספתי לחיות אתך ולעשות את המוטל עלי כמו אדם אחר פועל בי. לא רצוני היה זה. וכך הריתי וכך ילדתי, וכך גם שמחתי לפעמים ואמרתי לנפשי, כי מצאתי את המנוחה ואת הטוב. עד שבא זה ועוררני מתוך מצב זה, ועורר את רצוני אני, ונוכחתי שאיני יכולה יותר. יודעת אני, כי לא פשוט הוא הדבר, בשבילך וגם בשבילי. יש לנו ילדה, שנפשות שנינו קשורות בה. אבל עלינו, כאנשים ישרים, לבקש את הדרך הטובה ביותר, שהניתוח לא יכאיב יותר מדי…

– זאת אומרת, החלטת לעזבני?

– הרי לא אוכל להיות אשה לשניכם…

דבריה אלה נראו לו ציניים והכאיבו לו, כמעט העלו בו כעס, אבל הוא כבש את עצמו.

– אני מוכרחה ללכת אחריו. חיי קוראים לי ללכת אחריו. אם לא אשמע לקריאתם – אין לי חיים עוד. אני יודעת זאת ברור.

– ויודעת את ברור, כי ייטב לך אצלו? שהוא אדם ראוי לך? שאין הוא שרלטן, כמו רבים בזמן הזה? ביחוד אלה הבאים מן העולם הגדול, ממרחקים…

– יהיה מה שיהיה: אני מוכרחה ללכת אחריו. עכשיו אין עוד דרך חזרה. כבר אמרתי לך פעם. – היא נשענה בגבה אל השולחן, כנכונה להשיב כל הסתערות.

– כמה זמן את מכירה אותו?

– זה לא חשוב. ביום הראשון שדיברתי עמו אצלנו במרפסת, ידעתי כי גורלי נחתך. עוד קודם הייתי חולמת עליו. מיום שאחיו הראני את תמונתו…

– ידעת וממני העלמת, ולא אמרת לי כלום, והמשכת לחיות עמי כבראשונה?… – דבריו היו טבולים במרירות רבה.

– ידעתי, אבל לא החלטתי. ועל כן לא יכולתי לדבר אליך… ההחלטה באה רק היום… אחרי יסורי־נפש רבים…

– וילדתי היתה עֵד להחלטתכם? – הדברים האלה הכאיבו לה מאד. ביחוד ההדגשה “ילדתי” בכינוי של יחיד. אבל חזקה היתה החלטתה לנהוג בו סבלנות. בעומק לבה ריחמה עליו.

– אם כן, אין למנוע את האסון? – אמר לאחר רגע של שתיקה ופניו האפירו. לא היה ברור לה למה הוא מתכוין במלה “אסון”. אסון בשביל מי? האין בדיבור זה מעין איוּם? איום של מה? רוצה היתה לנפול לרגליו, להתחנן אליו, שיבין לה, שלא יעצרנה מלעשות את המעשה היחידי, שחייה מכריחים אותה לעשות… אבל מוחה שלט בה שלטון קר, והיא זכרה יפה מה שגמרה בלבה, ובמחשבה היו חוזרות ונשנות המלים: “סבלנות, מירה, סבלנות, רק בלי סצינות”.

– הן לא תרצה שאשאר עמך, זרה לך, כפוּתה ואומללה, בעוד שכולי, כל מחשבותי, רוחי ובשרי הם אצל אחר. הן לא תרצה בזאת…

– לא, בזאת לא ארצה. אני ביקשתי לי אשה, שתהא כולה שלי. לא עלה על דעתי להסתפק בחלק של אשה. – הוא הרגיש בהוּמוֹר הרע שבדבריו אלה, אבל לא הצטער על כך – או הכול או לא כלום. אדם פשוט אני, כמעט עני, אבל את כבודי לא אתן למרמס. איך אומר הפולני: “כסף אין לי – אך כבוד יש לי”. אם עד כאן הגיעו הדברים – לא אעצור בך. לא. לכי אחרי קריאת חייך…

– ומה יהא… על הילדה? – היא הרגישה שהדמעות עולות בגרונה, עוד מעט ותפרוצנה מעיניה, אבל היא בלעה אותן חזרה במאמץ רב.

– תלדי לו אחרת. – הוא ידע שהוא פוצעה קשה, אבל לא איכפת לו.

המאמץ נשבר, הדמעות פרצו מעיניה, ויחד עם הדמעות זינק גופה אל הספה הסמוכה וצנח בפאתה, ידה נפלה על המסעד והראש נפל על היד וקול יבבה דקה נשמע.

– הילדה תישאר עמי, עמנו פה. – חתך מנשה ולא שת לבו ליבבה הגוברת והולכת. בשבתה על הספה, עמדו רגליה על הרצפה, מפושקות בצורה לא נאה, וצורה זו הגבירה בו את הרצון לפצעה עוד.

– שום בית־דין לא יחייבני לתת לאם כזו את ילדתי. שום רב ושום שופט לא יחייבוני לתת הכול, להישאר בלא כלום, רק מפני שאשתי, שנישאה לי מרצון וכדת משה וישראל, מצאה אחר, שהוא טוב בעיניה מאישה הראשון, והחליטה ללכת אחריו. לא, אין בזה לא מן החוק ולא מן היושר.

– מי הרה אותה? – התפרצה והרימה ראשה, ששׂערו נפרע, ועיניה הבריקו מבעד לדמעות – מי ילד אותה ביסורים ובסכנת־נפשות? מי היניק אותה? האין לי זכות על עצמי ובשרי?…

– לא, את זכותך איבדת בידים. היה עליך לחשוב ולהכריע: בעלי וילדתי – או הלה, החדש, המבריק, העשיר, בעל האוטו והוילה, המבטיח תענוגות ונסיעות והוֹללוּת…

– שקר, שקר! אינו מבטיח לי שום תענוגות, שום הוללות. הוא אדם עניו, אדם תרבותי. הוא מבקש רק תיקון לחייו. הוא סבל הרבה. ואני, איזה צחוק, אני מבקשת תענוגות? אין לי צורך בשום תענוגות. ואילו גם היה עני שבעניים (מוחה ידע שהיא משקרת, אבל הדברים נדחקו אל לשונה על־ידי דמה) הייתי הולכת אחריו. אתה רוצה להשפילני, לרמסני…

– היש לך רשות, אחרי מה שהכרתני במשך שנים, אחרי כל מה ששמרתי עליך, אני ואחי, והמצאנו לך הכול ולא חשׂכנו ממך מאומה, כפי הישג ידנו – היש לך רשות לומר, שאני רוצה להשפילך, לרמסך? לוּ ידעת, לפחות בושה…

היא עשתה שוב מאמץ ובלעה את דמעותיה. יישרה מעט רגליה והניחה שתי ידיה בחיקה ודיברה קרות:

– את הילדה לא אשאיר לך. זה לא. הוא יעזור לי למצוא דרך, איך לקחת עמי את ילדתי.

– שום דרך לא תימצא. אפילו אם תאמרי לחטוף את הילדה ולברוח עמה – גם אז אחזירנה אלי. גם אוסטרליה היא ארץ אנגלית. – היה בלבו בטחון גמור, שהחוק הוא על צידו.

– אל תירא. לא אחטוף אותה. גם לואיס לא יסכים לכך. אינו גנגסטר. אינך מכיר אותו. אבל אתה בעצמך תתן לי את הילדה. הן תאהב אותה ולא תחפוץ ברעתה. איך תוכל לנַתקה מאת אמה הורתה?

– האשה הכריעה את האם. אם יכולה את לעזוב את בעלך בשבילו, עליך לעזוב גם את הילדה.

– ואינך אומר “ילדתך”. אני מבזה אותך. איך יכולתי לחיות עמך? אני מתפלאה על עצמי. עם עריץ גס שכזה…

– חרפיני, חרפיני. כך מגיע לי בעד האימון בלי גבול שנתתי בך, גם אני וגם אחי. הלא על כפים נשאנוך. מה חסרת בביתנו? הלא שנינו הערצנוך ושמרנו את מוצא פיך. הכול עשינו לפי טעמך…

הוא עוד עמד כאורח בבית או כאדם טרוד, שנכנס רק לרגע ונתעכב בעסק ביש, בעוד שמלאכתו מחכה לו שם בחוץ.

– אַת ידעת מיד אחרי החתונה, כי נכשלת במקח טעות. ואני, המטומטם, לא ידעתי כלוּם. עיור הייתי. חשבתי, שזיווּגנו נתברך מן השמים. וכשנולדה בתנו, בטוח הייתי: מעתה לא יפריד עוד בינינו, כי־אם המות. וכך זה כמעט ארבע שנים. גם אני וגם אפרים, שנינו האמַנו בך וראינו בך אדם טוב, ישר, ראוי לאהבה, לאימון, לשירוּת. כן, כן, היינו לך כשני משרתים. אני ואחי. אחר־כך באה אחותנו, וגם היא שירתה אותך. כולנו היינו משרתיך. לא ביקשנו ממך כל עבודה…

הדמדומים כבר מילאו את החדר. זכוכית החלונות הכחילה והרוח טפחה עליהן בכנף לחה. מירה מחתה במטפחת הצנופה בכפּה את עיניה. קמה ואמרה:

– די. הצדק אתך. שניכם, גם אתה וגם אפרים וגם רוז’קה, כולכם אנשים טובים. לא עשיתם לי כל עולה ואין לי עליכם טענות. אבל איני יכולה להישאר עמכם. אני מוכרחה ללכת אחריו. איני יכולה לוַתּר על אָשרי.

היא עמדה לפני מנשה בקומה זקופה, כולה החלטה תקיפה. פניה הבריקו לַחוֹת.

– אם כן, עלינו להתגרש כדת ישראל.

– כן, עלינו להתגרש. ואם רצונך להתאכזר גם עלי וגם על ילדתנו – תישאר אצלכם. אני בטוחה, כי בעוד זמן קצר תציע לפני שאקחנה אלי.

– אני מקוה, שלא תזכי לכך.

– נראה. ועד שנסדר את הפירוד, אני מבקשת ממך, שלא נריב. מה יועיל הריב? אל נמרר את חייה של הילדה. גם לכם אל תמררו את החיים. גזירה היא מן השמים.

– טוב. לא נריב. אבל מה שצריך להיות, יהא נא מהר. הן לא נוכל לשבת כך ימים רבים בצל קורה אחת.

– אני אדבר עמו והוא יסדר את הכול.

– אם כן, אני יכול ללכת?

– כרצונך.

באותו רגע נשמע בחוץ בכיה של עפרה:

– אני רוצה אל אמא’לי. אל אמא’לי.

מירה עברה על מנשה והתפרצה החוצה.

ל: אֶת הַנַּעֲשָׂה אֵין לְהָשִׁיב

אפרים ידע את הנעשה והיה כהלום־רעם. דומה היה, שצערו גדול מצער אחיו. הלה לבש פנים זועפים וסגורים ונעשה עסקני מאד. לא הניח רגע בלי עבודה, והיה עושה עבודתו ברוב קפדנות ובחומר אחריות ולא דיבר אלא באין ברירה. כולו היה דרוך על־ידי איזה מתח פנימי, שאינו מרפה ממנו אפילו רגע אחד. ההפך ממנו אפרים, שכמעט לא היה מסוגל לעבודה, כוחות נפשו כאילו נתרפו לגמרי והיה מתהלך חיור וסובל, מנסה לעשות דבר זה ודבר אחר ומיד מסלק ידו, כאדם שעולמו נתערבב עליו.

לא כן רוז’קה. היתה בה איזו צלילות־דעת שגבלה בשמחה. נתגלה בה כוח רצון לא־מצוי, ואילו בא מישהו מעיירתם לא היה מכיר את הנערה הריקה, שלא היה לה בעולמה כלום חוץ מקישוט וצבע ועיקום החוטם. גם בחיצוניותה הוּצק משהו איתן ונכון בדומה למנשה. פעמים אחדות דיברה עם אפרים, ודיבורה היה בקיצור, אך מוחלט וחותך: “אי־אפשר להכריח אותה. אם היא אוהבת אותו – תלך אחריו. אם ייטב לה אצלו – זוהי שאלה אחרת. את הילדה אין לתת לה. על עצמה היא שליטה ורשאית גם להפקיר עצמה. הילדה צריכה להיות בטוחה בקיומה ובחינוכה בארץ. אין דבר, מנשה הוא אדם ויוכל להתגבר. הוא יעשה בשביל עפרה הכול. לא, בדבר הזה אין לרחם עליה. אם לרחם – יש לרחם על הילדה. אין איש יכול לדעת במה יגָמר כל זה שם, במרחקים”.

ישוּב־דעת כזה ושליטה כזו – כאילו היתה לפחות בת ארבעים ומנוסה בחיים, והיא בסך־הכול בת עשרים ושתים ובאה הנה ישר מן העיירה הקטנה.

הצריף והגן והאנשים השרויים שם היו כולם כנתונים בצבת של איזה הכרח איום, המדכאם ואומר: “קבלו גזירתי, אחרת אי־אפשר”. וכולם קיבלו.

מירה לא עשתה עוד בבית כלום. מנשה עבר לישון בחדר־האכילה, והיא איחרה לשכב, וכשקמה אכלה ביחידות משהו מן המוכן על השולחן (ממה שרומיה הכינה מתוך כעס עצור), התלבשה והלכה להיפגש עם לואיס. הוא לא בא עוד אל רשותם של הקליגרים והיה מחכה לה באוטו או ברגל בשער הוילה של אחיו. משם הלכו יחדיו. את הילדה לקחה עליה רוז’קה וטיפלה בה רוב שעות היום. הקטנה ביקשה להיות עם האם, אבל אמרו לה, שאמא עסוקה ואין לה פנאי. רק שעות קלות ביום היתה עם מירה, ותמיד נראה לה, שהתינוקת מביטה בה בעינים רחוצות־דמע כלאחר בכי.

הכול חיכו לגמר הענין. הרי כך אי־אפשר להמשיך. ואמנם הגט נקבע ליום קרוב במשרד הרבנות שבתל־אביב.

אפרים ביקש לדבר עם האוסטרלי, שמשום־מה עוד רחש לו אימון, אבל מנשה אסר עליו את הדבר. “אין צורך בשום דיבורים. לא התחננתי אליה שתינשא לי ולא אתחנן לשום איש – שתישאר אצלי. אז הסכימה בטוֹב – עכשיו אנו מוכרחים להסכים. כך נגזר. אין גם תועלת, כי לא נשַנה. ואפשר הצדק עמה. סוף־סוף אין להכריח אדם, מתוך שלדעתו עשה פעם משגה, שיסבול כל ימיו. נראה, שטעתה, ולא ידעה, או ידעה ולא יכלה לשנות, עד שזה בא ונתבררה לה טעותה, וגם פתח לפניה דרך לחזור מטעותה. הקץ לדיבורים”. אפרים היה מבולבל לגמרי. הוא, שהיה תמיד שופט על כל דבר בישוב־הדעת ובאומץ־לב, לא ידע מה יעשה ומה לא יעשה, והיה כדונג בידי אחיו וביד אחותו, אף כי יחסם למירה נראה לו קשה, כמעט אכזרי.

פעם אחת נזדמן בחוץ עם קוייט הבכור, והלה התחיל בשיחה. גם הוא היה מדוכא ממה שקרה, ודיבר, כדרכו, בפשטות ובגילוי־לב מלבב:

– אני מצטער מאד על המקרה המעציב. גם אשתי סובלת מזה. אפילו אליס נרגזת. כמה שניסינו לדבר על לבו, שלא יהרוס חיי משפחה יפים (ידוע לנו, איזה חיים יפים היו אצלכם) – לא עלה בידנו כלום. בעיני הרי זה כמין מחלה, שבאה עליו. מיום שאני מכיר את אחי, לא ראיתיו בכך. תמיד היתה לי איזו השפעה עליו. וכאן – כמו סלע, אין להזיזו. גם אותה איני מבין כלל. אשה צנועה, לא להוטה אחרי מותרות, והיתה חיה אצלכם חיים ללא דאגה (אני יודע הכול) והיתה נראית תמיד כמרוּצה. בעל הגון וטוב וילדה כה נפלאה. איזו רוח עברה? האמינו לי, אנו סובלים מאד מן המקרה. יש לנו גם מוסר־כליות. כאילו אנו אשמים באסון. סוף־סוף אחי הוא ובא אלי, ואנשים שכנים אנחנו. כמו בגללי באה עליכם הצרה הזאת. מוטב היה, אילו לא בא כלל, אילו נשאר שם באוסטרליה. אבל מי יכול היה לראות מראש דבר כזה, על דעת מי יכול היה לעלות מעשה כזה? אנו כל־כך מצטערים…

פניו כמו רזו והשׂיבה רבתה בשערו. הוא לא היה יוצא עתה לטייל, ואת אשתו לא ראו כלל. גם אליס לא נראתה בחוץ. מיום שנודע הדבר, עמד מגרש הטניס שומם. האוטו של הבכור היה סגור בגרז' והנהג הסיע את האוטו החדש של לואיס, כי בעליו ישב עתה בפנים עם מירה בנסיעותיהם לתל־אביב ולמושבות ואפילו לירושלים ולחיפה.

כמה פעמים ביקש לואיס לקנות לה מתנות יקרות, אבל היא סירבה לקבל. לא, עכשיו אינה יכולה לקבל עוד כלום. “היכן אשים את זה? לביתי לא אוכל להביא כלום”. היא נאנקה כל הימים על שעליה להשאיר את הילדה. אמנם יודעת היא, שלא תהא חסרה מאומה, שהם יהיו לה במקום אֵם, אבל היא גופה, איך תוכל לחיות בלי הילדה?… ומדי הזכירה את הילדה, הזילה דמעות מרות, ולואיס צריך היה ללטפה ולנחמה.

– אין דבר, דרלינג, בעוד שנים מספר, לכשיגליד הפצע, נבוא יחד ותראי את הילדה. היא תהיה אז “עלמה”.

הוא ביקש ללחוש לה נחמה אחרת, אבל חשש שמא יכאיב לה. הסתפק איפוא בזה שתיאר לפניה את עפרה בעוד חמש או שש שנים, כשהיא תלמידת בית־הספר, והיא יודעת שאֵם לה בארץ רחוקה, והאם תבוא ותביא לה מתנות יקרות, ואולי גם תקחנה עמה לטיול, או יותר מזה…

– הוא לא ירשני אפילו לראותה…

– כל־כך אכזר הוא? בעצם הריהו אדם טוב. הם כולם אנשים עדינים וטובי־מזג.

– אבל הוא לא יסלח לי לעולם. אני יודעת זאת.

– למה לא יסלח? ישא אחרת ויסלח. גם יסכים לתת לך את הילדה. תזכרי, דרלינג, מה שאמרתי לך. אפשר שאחסל עסקי ונבוא לגור בארץ־ישראל. כמובן, לא במעין־גנים. ואז בודאי לא יסרב להשיב לך את בתך. גם עפרה עצמה, לכשתהיה בת־דעת, תבקש לחזור אל אמה. קול דמה יקרא לה לחזור…

וכך היה הולך ומנחמה, והיא היתה נראית כמקבלת תנחומיו, אף־על־פי שלבה היה מר לה ולא האמינה בדבריו, שהיא הכירה את מנשה יותר ממנו.

ובתוך מעין־גנים, אף שגדולה היתה ועשויה שכונות־שכונות מפוזרות, לא היו יוצאים לטייל יחד, מחשש שמא יכירום ויצביעו עליהם. ידוע היה לה, שזרחי העסקן מרבה להתעניין במה שקרה בביתם, ובודאי גם אחרים כך. לא מבט אחד תפסה בחוץ, ואינה יכולה שאת. אף אינה רוצה לגרום “להם” צער וחרפה. אינם ראויים לכך. סוף־סוף היא דורשת להם טוב. הם אנשים נחמדים. אנשי מעין־גנים אינם שוים את פסולתם… ולא הרגישה, שהיא כמעט מקנאה להם ולכבודם.

סידור הגט היה, כמדובר, בתל־אביב. היא חיכתה במשרד הרבנות, והוא בא ממעין־גנים לבוש חליפת־שבת שחוקה קצת. הרב, מסדר הגט, ניסה לדבר על לבם (ניכר היה שאינו מאמין בהשפעת דבריו הנאמרים רק על פי דין ומתוך הרגל) ולשאלם לסיבת הפירוד. אבל מנשה השיב קצרות: “אין אנו יכולים לחיות ביחד. זה הכול”. פניו היו חמוּרים וחגיגיים מאד. ופניה היא היו מפוזרים ועצובים מאד, כשהיא מקיימת את דבריו: “כן”. היא לא יכלה להביט בפניו ועיניה היו על הרוב מושפלות. הרב נתאנח וסידר מה שסידר והחתים עדים מן המוכנים שם. הענין נגמר מהר ממה ששיערו. היא יצאה בחיפּזון. מנשה התנודד כננער ממצב של תנומה וירד במדרגות לצד מוצא אחר. כשירד נתערב בהמון אנשים צפופים בתוך מסדרון ארוך ושאל מאיזה צד יוצאים לרחוב. אחד הראהו, וכשיצא משער קטן, ראה אותה עומדת במדרגות המבוא הראשי, מנפנפת בכף־יד קטנה למטה לעבר שורת האוטומובילים הערוכה לאורך השדרות. מיד התרוממה משם קומתו של לואיס קוייט והלכה לקראתה. קומה זו היתה לו כקוץ הננעץ בלבו.

הפך פניו והלך לעבר השני. בעצמו לא ידע אנה הוא הולך. אך לא שב להפוך את פניו, עד שבא אל סימטה צדדית, קטנה, שלא היתה מוּכרת לו כלל. משני עבריה של הסימטה היו אילנות מגודלים אחדים וגדרות־אבן גבוהות מקומת אדם, ומעליהן נשרכות ויורדות קָריסוֹת דשנות על עוקציהן, ירוקים ושופעים כל־כך. איש לא נראה בסימטה.

תחת חופת אחד האילנות עמד מנשה רגעים אחדים כמקשיב אל הכאב הנובר בלבו. אחר עשה בידו תנועה גוזרת ונשא רגליו לצאת אל הרחוב הראשי. תקפוהו פתאום געגועים עזים אל עפרה. והם דחפוהו לרוץ לראותה וללחצה אל חזהו.

לא: לְאַחַר שֵׁשׁ שָׁנִים

עברו כשש שנים. מן הראוי שנדע את יתר הקורות את הנפשות העושות בסיפורנו.

בשנים אלו היתה שוב עלייה גדולה לארץ ובא לה שפע של עשירות, שהישוב לא ידע כמוהו מיום היוסדו. תל־אביב גדלה כפלים ויותר והיתה באמת לכרך גדול. גם מעין־גנים הרחיבה גבולותיה ונתמלאה בתים ושכונות ובניני־פאר, והיו בה רחובות כדוגמת הרחובות של תל־אביב. באו מאירופה המונים, פליטי איבת הגויים, אנשי תרבות וממון, ועשו בממונם ובתרבותם מה שהעין והלב חומדים, כל תענוגות בני־אדם.

חלקתם של האחים קליגר פרחה. הפרדס הקטן נעשה פרדס ממש. קטן אבל משופע בפרי הדר להתפאר. כמה מעצי הנוי והפרי גדלו ועשו נוף. אלה שלא עלו יפה הוחלפו באחרים. חלקה בת שני דונמים בחזית, ליד הכביש, מכרו סוף־סוף לבנין והוקמו שם שני בתי־מידות מהודרים. בכסף הפדיון הקימו לעצמם בית־אבנים נאה, בן קומה אחת, ושני אגפים לו, במקום הצריף שמכרוהו על־מנת לפרקו. גם את הפרה מכרו ואת הלול הרסו, כי עסק הפרחים והשתילים שגשג שוב, ולא היה כדאי לטפל במשק החי. חלב וביצים משובחים לצרכי הבית אפשר היה להשיג מתוצרת “תנובה” בחנות סמוכה. רק ירקות גידלו לצרכי עצמם. על זה לא ויתרה שושנה (השם רוז’קה כמעט נשכח) בשום אופן. דומה היתה עתה דמיון מפליא לאמה.

שתי משפחות גרו עתה בבית. כמחצית שנה אחרי נסיעתה של מירה באה בת אחותם מגליציה, והיא נערה נבונה ובעלת־חן (זו ש“התפרצה לעלות לארץ” ועלתה עוד לפני שסיימה את הגימנסיה). אחרי שהיתה עמהם כירח ימים ועזרה בעבודות הבית, הציע לה אפרים שתינשא לו, והיא הסכימה ברוב שמחה, שאהבה מאד את הדוד… צעירה היתה ממנו כעשר שנים וקשה היה לה בתחילה לומר לו “אתה”. במשך ארבע שנים נולדו להם שלושה ילדים נחמדים.

שושנה נישאה רק לפני שנה לבחור ביסרבּי, העובד בבנק השיתופי שבמעין־גנים, והם יושבים באגף הבית יחד עם מנשה ועפרה. הואיל ואין לה עדיין ילד, היא עובדת גם בגן כשותפית שלישית לעסק. למנשה ובתו חדר מיוחד בדירתם. עפרה, אף־על־פי שקוראה לה “דודה”, יחסה אליה כאל אם. ושושנה משגחת עליה יותר מאם. הילדה שקטה, ושיקטה מבורך ורוה־עליצות והיא נבונה מאד. היא גופה מעין אם קטנה כשהיא עם ילדי הדוד אפרים, מדריכתם ועורכת להם משחקים בבית ובחוץ.

פני מנשה הזקינו וקומתו שחה מעט, אך גופו נשאר מלא ואמיץ כשהיה. בימי החג אינו מקפיד עוד לסרוק שערו כמלפנים. סוף־סוף נתפתה לרוב דבריו של זרחי ונעשה גם הוא עסקן מעט בועד המקום, והוא שם רצוי לכול ומכובד מאד. בשנה האחרונה נבחר גם למועצת הבנק ומחשיבים שם את דברו, שהוא אדם נבון ומעשי וממעט בדברים ואין דעתו על כבודו אלא על טובת המוסד.

אפרים השמין גם הוא, פניו מבהיקים מנחת ועיניו רכות כקטיפה. הוא בעל ואב רך־רגש, ונדמה לו שהוא אב לארבעה ילדים, ועפרה היא הבכירה. על־פי־רוב היא אוכלת על שולחנם עם שאר הילדים. אשתו, הדסה שמה, נמוכה ועגלגלה, גומות חן בלחייה ועינים מתוקות לה. היא טוּב־הלב עצמו. בעלת־בית מצוינה: העבודה “בוערת” תחת ידיה, ותמיד יש לה מעט פנאי לדבר דברים של טעם. מה שנעשה בגן ובעסק אינה יודעת, כל ענינה – הבית והמשפּחה. אפרים אוהבה אהבת־נפש, שהיא גם אשתו וגם בת אחותו ואם ילדיו. והרי זו מן אהבה כפולת־שלושה. ואהבתו את הילדים אין לה גבול, ולא איכפת לו אם הדסה שלו תלד לו שלושה ויותר. והמעניין מכול, שהיא מוצאת לה גם שעה פנויה לקרוא ספר, כפי שהיתה רגילה עוד שם בהיותה תלמידה, ומעוררת גם את אפרים לקרוא ספר ולדבר עמה בתוכנו.

וכשנה אחרי חתונתו, לאחר שנולד לו הבן הבכור, קיבל אפרים יום אחד מכתב מרחל, מן הקבוצה. במכתבה שאלה לשלום כולם (ענין מירה היה ידוע לה) והתנצלה על שלא כתבה להם זמן רב כל־כך. ועוד סיפרה, כי אחרי האסון שקרה את הבחור שלה, כששקע בחורף בבוץ, שמאז חלה ולקה בשחפת ואיבד את כשרון־העבודה, והיא בכל־זאת נישאה לו ועבדה במקומו בקבוצה, וגם ילדה לו ילד (ילד נחמד מאד), והקבוצה החזיקה אותו וגם הוציאה עליו סכומים גדולים, נוסף על הוצאות “קופת־חולים”, וגם שלחוהו לצפת ולגדרה – אחרי כל זה הורע מצבו מאד והרופאים אומרים, שהכרח הוא לשלחו לדַווֹס שבשוייץ. אין דרך אחרת להצילו. אבל מצב הקבוצה הוא בכל רע, כי בינתים נוספו עוד שני קרבנות: אחד פר נגחו בגבו ושיבר לו את עמוד־השידרה והריהו שוכב כבר כשנה, ויש לו גם אשה חולה, ואחד, בשעת טיפול בנשק נפלט כדור ופגע בעצם לסתּוֹ, ומאז בא מעין שיתוק בחצי גופו וכולו מרטט בלי־הרף. הבחור שלה אמנם עובד קצת במשתלה, אבל איזו עבודה היא זו! והנה באו שניהם, היא והבחור, לכלל דעה, שאין להם רשות להיות עוד למשא על הקבוצה, ועם כל הקושי שבדבר, החליטו בכל־זאת לעבור העירה. היא גופה נכונה לקבל כל עבודה קשה (“הרי אני בריאה כשור…”), ובלבד שתוכל לשלחו לשוייץ, שבודאי תימצא לו שם הצלה…

אפרים נתרגש מן המכתב עד לידי דמעות ומסרו מיד למנשה, ושניהם הסכימו לפתוח לה חנות של פרחים בתל־אביב. מעט כסף ישקיעו משלהם ומעט יקחו בהלואה. אם תוכל – תשלם, ואם לא – יגלגלו את החוב עד שירחיב.

אפרים נסע לתל־אביב ושכר חנות במקום טוב וכתב מיד לרחל, שתמהר לבוא, כי חנות פרחים מוכנה להם. הוא גם רמז, שאם תיזקק לאיזה סכום בשביל נסיעת בעלה, יעזור עד כמה שידו מגעת. כעבור שבוע באו האנשים מן הקבוצה, עניים וחסרי־כול ובאין כל תרעומת בפיהם. אפרים השיג מלוה נוספת ונתן לה לדירה קטנה ולרהיטים ולבגדים. אחר בא עם סאלים והתקינו את החנות. בעצמם עשו את הכונניוֹת וצבעוּן יפה. הביאו באוטו־משא מתוך גנם מיטב השתילים והפרחים ומילאוה עד אפס מקום. הוא גם סייע בידה להכניס את ילדם לבית־תינוקות ציבורי. רחל עבדה עם אפרים בכל כוחה, ומדי פעם בפעם לחצה את זרועו או את כתיפו ובעיניה תהום של הודיה. בעלה, בחור גבוה בעל פנים סלַוִיים, היה רזה מאד ומזיע תמיד זיעה לא טובה. ביקש גם הוא לעזור, אבל רחל לקחה את העבודה מידו, והוא התהלך כמיותר והיה מחייך לנפשו חיוך מוזר, חיוך של אדם שאינו מאמין עוד הרבה בחייו.

עד מהרה נתברר, שרחל מכלכלת יפה את עסקי החנות, יודעת למשוך לקוחות ולשרתם יפה. קיבלה ילד־שליח (סאלים הביא לה את אחיו הקטן, את זכריה, ואביו היה בא תכופות אל החנות לבקר את בנו, והיה יושב בפאת כוננית, ליד עציץ, מסתכל בלקוחות ומפצח זרעונים). הבעל נשלח סוף־סוף לדווֹס, וכתב משם פעם בשבוע ותיאר בפרטות את מהלך מחלתו ואת הטיפול שמטפלים בו. מכתב אחד היה שופע שמחה ואמונה בהבראתו, ומשנהו היה כולו קינה ויאוש מרירי. אך היא, רחל, קיבלה את מכתביו כולם בשוה: בטוחה היתה שיבריא, ומה שהוא כותב אינו מעניינה כלל. העיקר, שימלא בדיוק אחרי מצווֹת הרופא. וזאת דרשה ממנו בכל תשובותיה.

גם מנשה בא לפעמים לבקר בחנות, בדק את הפרחים והבטיח שישלח עוד מין, שימצא לו בודאי קונים. ועוד באותו יום הביא סאלים את המין המובטח. את החשבון עושים פעם בחודש ורחל נוהגת בדייקנות מפליאה, כל פרוטה רשומה בפנקס והיא מקפידה לסלק לאחים את המגיע בעד הסחורה. גם את זכריה הקטן לימדה דייקנות, והוא רץ להמציא ללקוחות את צרור הפרחים או את העציץ המוזמן.

בערב שבת בא אחד האחים ולוקח אותה ואת ילדה למעין־גנים, והיא שובתת אצלם וחוזרת עם צאת השבּת. כבת־בית היא אצלם ושושנה לה כאחות. גם הדסה חביבה עליה.

את שמה של מירה אין איש מזכיר. הכול יודעים מה קרה ושותקים, כמו מתוך הסכם חשאי. עפרה שכחה את האם, מאחר שדבקה כולה בשושנה. בתחילה הזכירה אותה בבכי, אבל לאחר חדשים מספר חדלה מהזכירה.

הרי קוייט חזר סוף־סוף לאוסטרליה אל העסקים, ואת הוילה מכר לזוג יהודים זקנים שעלו מגרמניה, ואלה עשו שם כמה שינויים. אוטו אין להם ובטניס אינם משחקים. הרסו את מגרש המשחק ונטעו במקומו עיגול של עצי־נוי והעמידו סוכה בתוכו. באים אליהם אורחים מתל־אביב, ואז הם יושבים בנחת בסוכה או על־ידה ושותים קפה מתוך כלים נאים ושיחת אנשי־תרבות.

בשנה הרביעית למקרה העלו האחים את אמם מגליציה, והיא יושבת עמהם ברוב נחת. האשה טובת־הלב, אף־על־פי שהיא חולה את רגליה, אינה פוסקת משמחה ומהתפעלות מזה שיש לה נכדים, שהם גם שִלֵשִים לה: בני בנה ונכדתה כאחד. הנאה לה מזה, שבניה נשארו אהובים ומסורים זה לזה, והיא מספרת זאת לכל מי שמזדמן לה וחוזרת על אימרתה מאז: “כמו לב אחד לשניהם”. לפעמים היא מזכירה את מירה בפני הנכדה הגדולה, אבל כשרואה אחד מבניה מתקרב, מיד היא משתתקת ומוחה את פיה ברמיזת עינים המובנת לילדה.

רחל קיבלה בהפסקות גדולות שלושה או ארבעה מכתבים ממירה ונתנתם לקריאה לאפרים. הוא חרד לקראת כל מכתב והיה קורא בצמאון כל פרט ופרט, אך קבר את הדברים בלבו ולא סיפר לשום אדם. מתוך המכתבים המעטים נתברר, שאין היא מאושרה כלל. ילדים אין לה. אמנם חיה היא בעושר למעלה מן הצורך ונוסעת הרבה, ולואיס מסור לה בכל נפשו, אבל כל העולם ההוא זר לה ואינה יכולה להסתגל אליו. גם הוא, לואיס, עודנו זר לה במובן מה. אולי האשם בה, שטבע רע הוא בה, שכל הקרובים לה והאוהבים אותה זרים לה. תמיד היתה כך. הגעגועים אל עפרה אוכלים אותה, ואין כמעט יום שיעבור עליה בלי דמעות. הוא, לואיס, משתדל לנחמה ולהשכיחה את צערה, מרבה תענוגותיה ואין דבר יקר ממנו בשבילה, אבל פצעה פתוח תמיד והדַלקת אינה פוסקת בו. היתה כבר פעם באמריקה, וגם ליפּן לקחה, רָאוֹת הרבה ראתה – אך נפשה ריקה. אשתו של הרי מתה סמוך לשובם לאוסטרליה, והבת המאומצת, אליס, נישאה לאנגלי נוצרי. הם גרים בקנבירה. לפני חדשים אחדים ראתה אותה: שלד ולא אדם. אימה לראותה. אף שהיא כל־כך צעירה! אומרים עליה, שהיא מורפיניסטית… בעלה, אומרים, אוהבה עד לטירוף… על ארץ־ישראל כמעט אין היא, מירה, מעיזה לחשוב: רגש לה, שאינה ראויה לחשוב על הארץ, המלאה כל־כך אידיאלים קדושים והקרבה עצמית. רק מרחוק נראה לה האור האמיתי. היא ביקשה לעזור לרחל בתמיכת־כסף, אבל רחל דחתה הצעתה. כל זמן שהיא יכולה למצוא מחיתה בעמלה – אינה רוצה לקבל עזרה. אפרים ביקש מרחל, שבכתבה למירה תוסיף דרישת־שלום ממנו ושלא תמנע מאחותה פרטים על עפרה. הרי היא ילדתה היחידה, וחוץ ממנה מה לה בעולם?… בסתר הביא את תמונת הילדה ומסרה לידה על מנת לשלחה אל מירה.

כל מה שעבר על שני האחים לא פגם באחוָתם אפילו כמלוא נימא. עכשיו, יותר מאשר בימיה של מירה, היו תמיד במחשבה אחת ובעצה אחת. מידת החסכון שבהם היתה עתה שלימה, שלא היה מי שיפגום בה. לא היה עמהם איש בבית, שידע את ערך הפרוטה פחות מהם. הבית, אף כי שתי דירות בו, היה כבית אחד. ומנשה היה מביא לפעמים מתנות קטנות ומשחק עם כל ארבעת הילדים, כאילו השלושה של אפרים הם אחיה של עפרה שלו.

ועפרה כבר ביקרה בבית־הספר של מעין־גנים, שהיתה כבר בת שמונה ויותר. והיתה אהובה מאד על מוריה, שהליכותיה נעימות והיא שוקדת על שיעוריה להכינם בדייקנות מרובה, ומתוך שכשרונותיה טובים, נשאר לה פנאי לשחק עם הילדים שבבית. והילדים, אף כי קטנים הם ממנה, מילאו את צרכיה במשחק ובריעוּת, ולא נמשכה אחרי חבריה למחלקה. לא פרשה מהם, אך גם לא התחברה עמהם ולא הלכה לבתיהם. ואם באה אחת מחברותיה לבקרה, היתה משַתּפתה במשחק עם שאר הילדים.

רומיה נישאה גם היא לאיש מבני עדתה, גדול ממנה בעשר שנים, והיתה עוזרת על־יד בעלה בחנות הירקות באחד משוקי תל־אביב. אבל לא יכלה להתאפק מלבוא לפרקים למעין־גנים לבקר אצל ה“אדונים”. היתה תופסת את שושנה באחת הפינות שבגן, מביטה כה וכה, ושואלת אותה, אם אין מכתבים מן “הגברת האמא של עפרה”. שושנה, שידעה משהו מפי רחל, היתה משתמטת ומשיבה לה תשובה סתמית לצאת ידי חובה. אבל רומיה תפסה יותר ממה שנאמר לה, היתה מתאנחת ואומרת: מַסְכִּינָה, למה לה עושר, אם אין לה ילדים? וגם אין לה בעל טוב ובית טוב, כמו זה. אתם האנשים הכי הטובים בעולם, בחיי".

ושושנה, כשמעה, היתה מניחה אצבעותיה הנוקשות על ראשה של התימניה, שהיה עתה עטוף מטפחת עשויה כעין צעיף עם שפה של זגוגיות דקות, מתוך רוך וחיבה רבה.

ובמקומה של רומיה היתה עובדת בבית נערה גליצאית, קרובה רחוקה של הקליגרים. הם לא ידעו כלל שהיא בארץ. שנתים התגוללה בשירוּת־בית בירושלים ובתל־אביב והיתה סובלת מ“גבירותיה”. לסוף כתבו לה מביתה, שיש להם קרובים במעין־גנים, והיא באה אליהם עם המכתב. באותו שבוע עמדה רומיה להינשא וקיבלוה לביתם. נערה פשוטה היתה, לא חכמה ביותר, אך נאמנה ונקיה וחרוצה ואינה חסה על שעות־עבודה. בעבודתה אצל קרוביה הרגישה עצמה בטוב, שהיתה כבת־המשפחה. מנשה ואפרים נדברו יחד והחליטו לשמור את רוב שכרה בידם, עד שיצטבר סכום הגון, ולכשיזדמן איזה שידוך יהא לה מעט נדוניא. הנערה הסכימה ברצון, וכבר היו בידם על חשבונה כמה עשרות לירות, והם הקפידו לצרף לחשבון פעם בשלושה חדשים את הריבית המגיעה לה. הם הסבירו לה מה שהם עושים בשבילה, והיא התאדמה ואמרה: “עשו מה שאתם רוצים, אני סומכת עליכם”. בזה לא היתה טיפשה כלל.

לעוזר טמקיס היו צרות גדולות מן הבנים. הבת נישאה לבחור אמריקני, שהתראה כעשיר גדול, ואחר־כך נתברר שאינו אלא אפיריסט. הון רב בזבזו עד שהצליחו להוציא מידו גט־פטורין. עכשיו היא יושבת בבית הוריה, גרושה מרת־נפש ולא צעירה. “עוד מזל שאין לה ילד”, התנחמה אמה. הבן נשא מבנות־הארץ ופתח לו מחסן של אוטומובילים. אבל העסק מביא לו הפסדים, ובכל פעם מוכרח האב להשקיע כסף נוסף, כדי למנוע פשיטת־רגל. חפץ הבן לעשות גם את אביו שותף ולא רצה. הם גרים על ראשם, בקומה השניה, ופעמים אחדות בשבוע נערכים שם נשפים עליזים כל־כך, שההורים והאחות, שאינה באה אליהם, חורקים שן מפני הרעש שמקימים שם. כל הבקשות לחדול מזה לא הועילו. כל זה נודע להם מפיה של רחל. היא מרחמת עליהם, אבל אין בידה להושיע. פעמים או שלוש היתה בביתם ושמעה את צרותיהם, אבל די צרות לה משלה.

סאלים ושקמוני עובדים שוב אצל האחים. שקמוני עסוק על־פי־רוב בגינות הפרטיות בתל־אביב. אפרים אמר לו פעם אחת: “אפשר תקח כמה גינות על חשבון עצמך? למה לך לשלם לנו חלק משכרך? כלום רוצים אנו לנצלך?” התגרד שקמוני בגבחתו וענה: “מבין אתה, רצוני למות כפרוליטרי. אם תקחו ממני גם את ההכרה שאני מנוצל ולא אוכל לשנוא אתכם על כך – מה יישאר לו עוד בחיים?” – אפרים טפח על שכמו וצחק: “שקמוני, שקמוני, אין לך תקנה”. – “למה לי תקנה בלי תקנת החברה?…”

סאלים מתקרב כבר לעשרים, ועל־פי הנהוג בשבטו, צריך היה להיות כבר אב לכמה ילדים. אבל יצוּק בו איזה דבר מוזר, וכשמציעים לו שידוכים הוא מחייך ושותק. אביו אומר בהנאה: “כל היצר שלו נכנס לתוך כיבוד אב”. ובאמת, כל פרוטה שהוא משתכר הוא נותן לאביו וזה מלוה בריבית, ועסקים לו עם רבים מאחיו התימנים, והכול בשקט, כמעט בלי דיבורים, רק במבט עין מתוך פיצוח זרעונים. את התורה הכתובה הוא יודע בעל־פה וחוזר עליה בלחש בכל מקום ובכל שעה.

חלקתם של האחים נתונה עתה במקום ישוב צפוף כמעט, בין בתים גדולים. הפרדס הקטן מעלים את ערוגות הפרחים והשתילים שמאחריו, רק הרבידות הגבוהות נראות, ועל הגבוהה מכולן – הבית הלבן. בחזית הקימו גדר־אבנים נאה וקבעו בה שער של ברזל צבוע אפור ולבן, ושלט קטן עליו: “גן ומשתלה של האחים קליגר”. משני צידי שביל הכניסה נטעו שורה של ברושים, והם מרהיבים עין ביושר קומתם ובירקותם השעירה, הרעננה. העובדים בכביש עומדים לפני השער, מסתכלים בהנאה בחלקה הפורחת, הנתונה תמיד תחת אבקת מים רוססת, וחדשים מקרוב באו אומרים זה לזה:

– הנה כך גרים יהודים בארץ־ישראל.

לב: לֵב אֵם

כשנה תמימה לא קיבלה רחל כל מכתב מאחותה וחששות באו ללבה.

היה יום אביב חם לאחר חג הפסח. אחרי חורף גשום היה כל הנוף השרוני עטוף שטיחים של ירק ופרחים. עשרות מינים של פרחי־בר, שבשנה אחרת הם כבר יבשים בעונה זו, לאחר החמסינים הראשונים – פרחו במין חדוה אביבית, צוהלת ומתפנקת כנגד השמים שכולם תכלת רכה וחמימה. חלקתם של האחים היתה שופעת צמיחה וצבעים, שהזיבול והטיפול והממטרות פעלו את פעולתם המבורכה. שני הפיקוּסים “המזהירים” שבכניסה לחלקה לבשו על אדרת־עליהם הכהה, החרפית, מעיל ירוק־בהיר, אביבי.

היתה שעת צהרים. לרגל ביקורו של הנציב מירושלים ועל־פי בקשתו שולחו הילדים מבתי־הספר. השליט ובני־לויתו כבר עזבו את המקום ונסעו למושבה הקרובה, אבל רוח הביקור הגבוה עוד עמדה בחללה של מעין־גנים כרוח של חג.

לפני החלקה, בפאת הכביש, שהיה רק כרצועת־ביטון באמצע הדרך ובצידיו היה עפר־חול תחוח שהעלה דשא ופרחים, שיחקו ארבעה ילדים: שתי ילדות ושני ילדים. הגדולה שבהם היתה עסקנית מכולם, יפת־פנים מאד, לבושה שמלת־פּוֹפּלין בהירה, חסרת־שרוולים ואזורה קשור לה בעניבה מאחור. יחפה היתה ורגליה השזופות כרגלי האיילה. תלתליה השחורים נפלו על עיניה והיא סילקתם בכל פעם בתנועה נשית רבת־חן. שפתיה היו אדומות מחום ומהתרגשות, על אפה הקטן עמדו רסיסי זיעה אחדים והצחוק המקסים לא נסתלק מעל פיה. היא קיפצה ודילגה וקראה לקטנים ופקדה עליהם, והם סרו למשמעתה בצייתנות נוגעת עד הלב. הילדה האחרת היתה בת גילה, חברתה לבית־הספר, ושני הילדים ילדי אפרים, אחד כבן ארבע ואחד כבן שנתים. הקטן הראה מרץ רב בחקותו ברוב התאמצות וכובד־ראש את מעשיהם של “הגדולים”. הילדה הגדולה היתה “גננת” ואימצה את מוחה הרך להמציא בכל פעם משחק חדש או לימוד חדש, מכל מה שראתה בגן־הילדים ובבית־הספר וגם ממה שדמיונה הביא לה. היא דרשה מהם שיקראו לה “פנינה”, אף־על־פי ששמה היה עפרה, שעל ידי כך היא “גננת באמת”.

באמת ניתנה לעפרה רשות לשחק רק בגן ובשביל, אבל היא עשתה על דעת עצמה ויצאה עם הילדים אל הדרך. התנועה בכביש הפנימי הזה היתה מעטה ובטוחה היתה ב“ילדיה”, שלא יעלו על הכביש שלא ברשותה. אינו דומה משחק במקום גדור למשחק בחוץ, במרחב. כשם שבעלי־החיים אינם אוהבים את הכְּלוּא, כך גם ילדי האדם, שטרם קיבלו את עול ההסגר שכופים עליהם החיים.

עפרה ישבה על אבן טוֹבעת בדשא ושלושת הילדים כרעו רבצו לרגליה, נשענים על ברכיה, והיא “פנינה”, סיפרה להם סיפור “יפה נורא”. ובעוד עיניהם תלויות בפיה, הפסיקה את סיפורה והביטה במורד הכביש. מלמטה בא אוטו חדש, יפה מאד. הילדה התפלאה שהאוטו נוסע לאטו כל־כך, אף־על־פי שאין כל מעצור בכביש, הילדים הרפו מן “הגננת” והביטו גם הם שמה. האוטו התקרב לאט לאט, כאילו הוא מחפש ומתבונן מימין ומשמאל למצוא את הבית שם יעמוד. כשהגיע עד מקום משחקם של הילדים, עצר הנהג. מתוך האשנב הוצא ראש של אשה זרה, רזת פנים עדינים, כובע קטן על ראשה, ידה בכסיית־מגן לבנה החזיקה במסגרת האשנב. עיניה תעו רגע על פני הילדים ועמדו פתאום על עפרה:

– מי גר פה, ילדים? – שאלה במבטא עברי מוזר קצת.

הילדה עמדה מן האבן עמידה אמיצה, עיניה ממצמצות בחמה והיא מבליטה חזה בעוז, הצביעה על השלט שעל השער ואמרה:

– הגברת לא יודעת לקרוא?

בו ברגע קרה דבר מוזר. דלתת האוטו נפתחה בחזקה ומתוכו קפצה אשה גבוהה, הדורה בלבושה, מיהרה אל הילדה, תפסתה תחת בתי־שחיה, הרימתה והצמידה פניה אל פניה, כשהיא ממלטת מפיה מלים נרגשות:

– עפרה’לי, יחידתי, בתי, בתי, לא הכרת אותי? בתי, בתי.

שלושת הילדים האחרים עמדו יחד, תלו ידיהם ופערו מעט פיהם. הקטן הביט אל הגדולים וחיקה עמידתם.

עפרה היתה נדהמה. מתחילה ניסתה להשתחרר מזרועות האשה, אבל המלים ששמעה עוררו בה מבוכה, תמיהה, ולסוף – התרגשות עזה. היא חפצה לבכות, אבל לא היו דמעות בעיניה.

כשעמדה על הארץ, הביטה אל האשה הנרגשת ואמרה:

– את לא אמא שלי. אמא שלי באוסטרליה.

– יקירה, הנה באתי מאוסטרליה… לא יכולתי לחיות בלי ילדתי…

– מתי באת? – שאלה הילדה בקול מרוכך.

– הבוקר. באניה.

– ולמה לא כתבת לאבא שתבואי?

– אבא שלך כועס עלי. הוא “ברוגז” עמי.

– מה עשית לו?

– העלבתי אותו. עשיתי לו רעה גדולה.

– למה? – שאלה הילדה בקול ניגון ילדותי נחמד.

– היא אשה רעה. – פסקה חברתה של עפרה ופסעה פסיעה הצידה. שני הילדים ראו ממנה וזזו גם הם ממקומם.

פתאום נשמע מתוך הגן, מרחוק, קול אשה קורא:

– עפרה! ילדים! היכן אתם? אל תצאו לדרך!

רעד עבר את האשה. הביטה מבוהלת כה וכה ומיהרה אל האוטו, שדלתתו עוד עמדה פתוחה. גחנה לתוכו והוציאה איזו חבילה, רצה אל הילדה ומסרתה לידה:

– קחי ילדתי, מתנה מאמא שלך. אמך אשה אומללה. את לא שונאת את אמא שלך?

הילדה היססה רגע, אחר שלחה ידה ולקחה את החבילה.

– תודה. – אמרה ולא זעה. עיניה היו עתה לחות מדמע. – להראות לאבא?

– בודאי, בתי. תראי לאבא ולדוד אפרים ולכל האנשים הטובים. של מי הילדים האלה? של דוד אפרים? אני עוד אשוב לראותך…

ושוב תפסה את פני הילדה בשתי כפיה ונשקה לה פעמים אחדות, בתאוה, בחרדה. אחר נמלטה אל האוטו וציותה לנהג לנסוע. עוד שלחה ראשה מן האשנב וקראה:

– מתנה מאמא שלך. אני אוהבת אותך, ילדתי… – ושלחה לה נשיקות אויר.

– פתחי ונראה מה יש שם. – אמרה הילדה החברה ופניה כולם סקרנות. גם שלחה ידה לקחת את החבילה.

– לכי, טיפשה. – אמרה עפרה ולחצה את החבילה אל לבה. – זאת אמא שלי נתנה לי. זאת לא אמא שלך. זאת קופסא. אבא יפתח אותה. בואו, ילדים.

מתנועת הילדה ברור היה, שאינה רוצה שחברתה תיכנס עמהם. העמידה זו פני “ברוגז” ופנתה ללכת לה לאט ובראש מושפל. שני הילדים רצו אחרי עפרה בשביל העולה אל הצריף.

נקל לשער את גודל המבוכה שקמה בבית המשפחה, כשבאה הילדה וסיפרה מה שקרה והראתה את החבילה שבידה, שבהיפתחה נמצאה בה שמלת־סרג יקרה, דקה ועדינה מאד, תריסר מטפחות־משי רקומות, ובתוך תיבת־חמד קטנה: שרשרת־זהב עם מדליון, ובו משובץ דיוקן זעיר – תמונתה של מירה. אבל יותר מן המבוכה גדולה היתה התמיהה: איך זה הופיעה מירה פתאום ואיש לא ידע על בואה? אלמלא המתנה, וביחוד המדליון עם התמונה, לא היו מאמינים לילדה, היו חושבים שנפלה איזו טעות. אבל אחרי כל מה שראו בעיניהם ומיששו בידיהם, לא היה עוד מקום לצל של ספק. במשך רגעים אחדים נאספו בני הבית אל המרפסת הגדולה שבאמצע הבנין, המשותפת לשני האגפים. אילו לא נמצא שם מנשה, היו מפקפקים אם לגלות לו את הדבר, אבל הוא ראה את עפרה רצה עם החבילה ושני הילדים כרוכים אחריה, והכיר מיד שאירע משהו יוצא מגדר־הרגיל, – הניח את מלאכתו וקרא לילדה שתעמוד. היא עמדה כבר סמוך למדרגות המרפסת, ובאותו זמן עמדו שם שושנה והדסה. הילדה היתה חיורת וקצרת־נשימה והחבילה רעדה בידיה. היא סיפרה:

–…אז אמרתי לה: את לא אמא שלי, אמא שלי באוסטרליה. אז היא אמרה: “היום באתי מאוסטרליה. לא יכולתי לחיות בלי הילדה שלי”. אז אמרתי לה: למה לא כתבת לאבא מכתב שתבואי? אז היא אמרה: “אבא כועס עלי נורא. הוא “ברוגז” עמי. כך. למה שאני העלבתי אותו נורא. הייתי אשה רעה”. באמת, אביבה אמרה לה כך… אז היא התנפלה עלי ונשקה לי עוד הרבה פעמים. חזק, חזק, עד שכאב לי. והשמלה שלה התקמטה. שמלה כל־כך יפה. כמו שאצל גברת מתל־אביב. אז שמעה כי שושנה צועקת: “ילדים, איפה אתם?” אז נבהלה המסכנה וברחה אל האוטו… תנו לי את הקופסא!

גם אפרים בא מעומק הגן ושמע את סיפורה של עפרה. כשסיימה, עמדו הגדולים ועל פניהם הצטיירו פחד ודאגה רבה. יותר מכול בלט סבלו של אפרים. אבל לאחר רגעים מספר התנער, כאדם המקבל החלטה חשובה, ואחז בידי שני ילדיו והחזיקם בכוח, כמגין עליהם מפני איזו סכנה. מנשה החליק כבלי־דעת על ראש בתו שנלחצה אליו ולא אמר כלום.

שושנה שאלה:

– והיא שבה באוטו?

– לא. היא לא שבה. היא נסעה הלאה. כשהאוטו כבר נסע, אז היא עוד עשתה לי ביד כך ואמרה: “אני אוהבת אותך, ילדתי. אני עוד אבוא לראות אותך”.

– היא בודאי בתל־אביב. – אמרה הדסה – אצל קרוביה.

– סבורה אַת, שהיא אצל רחל? – שאל אפרים ברוב צער.

– ואולי אצל הדוד. – אמרה שוב הדסה. היא דיברה כאדם צדדי, שבעצם אין הדבר נוגע לו.

– אתה תרצה לראות אותה? – פנתה שושנה אל מנשה.

– אני? לא. בשום אופן. אני מצטער שהיא ראתה את הילדה. – והוא הידק את ראש בתו אל בשרו.

– לא נכון. היא לא אשה רעה. – נשאה הילדה עיניה אל אביה ודיברה במַרְדוּת – היא אוהבת אותי. למה שהיא הביאה לי הרבה מתנות…

– ולמה עזבה אותך, ילדתי? – גחן אליה מנשה. – עכשיו אין לה רשות לראות אותך.

שושנה רמזה לאחיה בחזקה, שלא ידבר כך אל הילדה. כשנשתתק, ניגשה ואחזה ביד הילדה:

– בואי, ניכנס ותנסי ללבוש את השמלה.

פתאום קפץ מנשה בפנים מלאי־זעם, תפס את הקופסא מידי הילדה וצעק:

– אינני רוצה. אינני רוצה… אין לה רשות לתת מתנות לילדתי… היא הפקירה אותה ואין לה כל זכות עליה. אני אחזיר לה את הכל…

וכשהילדה הרימה קול בוכים, ושני הילדים האוחזים בידי אפרים געו אחריה בבכי גם הם, הוסיף לצעוק כפצוע:

– אינני רוצה, אינני רוצה! לא תכריחו אותי. אני לא אראה את פניה. אני אקרע את השמלה… – הוא עשה העויות של נער.

אפרים מסר את ילדיו לאשתו, ניגש בשלוה והוציא מידי מנשה את הקופסה ומסרה לידי שושנה, חבק את כתפי אחיו ואמר:

– מה אתה מתרגז? הרי היא אשה אומללה. שמעת איך נבהלה וברחה, כששמעה את קולה של שושנה… אתה מתאר לך את הגיהנום שבלבה, שהיא צריכה לבוא בהתגנב לראות את בתה יחידתה ולברוח בשמעה קול אנשים… מה לך, מנשה? אינני מכיר אותך. כלום אין בלבך רחמים, חלילה?… אינך יהודי?…

– אל תדבר אלי על רחמים. יותר משש שנים שתקתי. נשאתי את כאבי בלבי ואיני יכול יותר… רחמים! היא ריחמה עלי אז, כשהלכה אחריו, אחרי ה“לוֹרד” האוסטרלי?… מה חטאתי לה? מה רעה עשיתי לה?…

שושנה משכה את עפרה הביתה. גם ילדי אפרים נשמטו מידי אמם והלכו אחריה.

– בטוח אני, שהיא סבלה יותר ממך. – עמד אפרים על דעתו – אתה יודע, מה זה בשביל אֵם – להיות מרוחקת במשך שנים מפרי בטנה? אני משער מה עבר עליה בשנה האחרונה, כשלא יכלה עוד לכתוב אף מלה אחת… אסור להתאכזר כל־כך. אתה שומע, מנשה? אסור להתאכזר. אסור להיות נוקם ונוטר… אל תשכח, שהיא היתה אשתך והיא אם ילדתך…

באותו רגע יצאה מן הבית אמם של האחים, אשה זקנה, נמוכה וטובת פנים נתונים בתוך מטפחת־ראש, שקצותיה קשורים תחת סנטרה, חתימת שפם על שפתה ועינים רכות לה. היא ירדה בקושי, ברגליה החולות, במדריגות. ניכר היה, שהיא יודעת מה קרה, שהלכה ישר אל בניה. היא הניחה ידה על כתיפו של מנשה, נענעה ראשה ואמרה:

– שושנה סיפרה לי הכול. אל תהא אכזר, בני. וכי מה היא רוצה? לראות את ילדתה. הרי היא הרתה אותה ולה היו חבלי לידה… ואם חטאה לך – לא תחת אלהים אתה, בני, לענוש אותה. די לה בעונש מן השמים, שלא ילדה יותר, שנשארה כעץ ערער. הרי לא באה לקחת את הילדה. וגם לא נתננה לה. על זה אין מה לדבר. אבל הנח לה להתרפק עליה, למצוא בה מעט נחמה… לעולם אין אדם מתחרט על מעשים טובים, ומי שמתחרט אינו כדאי שהאדמה נושאת אותו…

– צדקה אמא. – אמר אפרים.

– כמה יכולה היא להישאר פה? ימים אחדים. תתנחם לה בילדה ימים מספר… לא יגרע מן הילדה מאומה…

– היא תגנוב את לב הילדה ולא תרצה עוד להישאר אצלנו…

– טי־טי־טי, אין גונבים לבבות כל־כך מהרה. אם תראה אותה פעמים או שלוש – לא יהפך לב הילדה. הילדה יודעת מה טוב לה… אפשר לסמוך עליה…

– אינני יכול. אינני יכול. – צעק מנשה שלא בקולו וברח לאחורי הבית.

– הניחו לו, הניחו לו. הוא רוצה לבכות מעט. יבכה ותצא המרה מן הלב. כמה שנים שתק המסכן. בני, בני. כמה סבלת כל השנים… רק לב אֵם יודע את יסוריך…

אמרה האם ומחתה בקצה המטפחת את הדמעות שירדו על לחיה הנובלת.

לג: תּוּגַת אַחֲרִית

אפרים נסע בו ביום לתל־אביב להיודע איה מירה. ראשונה הלך אל רחל, אך היא לא ידעה מאומה. כששמעה מפיו על דבר בואה של אחותה, כמעט התעלפה. מיד הניחה את החנות על זכריה הקטן ורצה עם אפרים אל בית טמקיס. גם שם לא ידעו כלום. הזקנים היו מופתעים מן השמועה ושאלו שאלות רבות, וחזרו והביעו את תמהונם. יצאו משם שניהם בפחי־נפש.

– ודאי שהיא יושבת באחד המלונות. – אמרה רחל ברחוב – היא לא רצתה שנראה אותה…

– ואיך נמצא את המלון? – שאל אפרים נבוך ומיצר מאד.

– בוא, נשאל במשטרה.

– במשטרה? נחפש אותה כפושעת?

– למה כפושעת? נשאל פשוט: אולי ידוע שם היכן מתאכסנת גברת קוייט מאוסטרליה?

– ואם גם שם לא ידעו?

– נחפש ונמצא.

במשטרה לא ידעו כלום. התחיל השוטר התורן לחקור אותם: מי ומה היא אשה זו? אל מי באה? מה הם מבקשים ממנה? מי ראה אותה ומתי?…

ענו מתוך השתמטות ונסתלקו.

שיערו, כי אשה עשירה כמוה מן הדין שתתאכסן במלון מפואר. רצו אל המלונות הגדולים ביותר, ובכל מקום קיבלו אותה תשובה: “לא. אצלנו אין גברת בשם זה”.

– אפשר שינתה את שמה?

– למה?

– כדי שלא ימצאוה.

נזכר אפרים שיש בתל־אביב לשכה לחקירות חשאיות, מתנהלת על־ידי מי שהיה לפנים קצין בבולשת. רץ שמה אפרים לבדו. המנהל רשם הכול והבטיח להמציא תשובה למחר בשעה עשר בבוקר.

בתשע בא שמה אפרים. לא, לדאבונו האמיתי, לא עלה ביד האיש למצוא עקבות האשה. הוא, המנהל בעצמו חקר גם אצל הנהגים ולא מצא. אפשר שהיא מתגוררת לא בתל־אביב. יכול היה להקים את כל המשטרה על רגליה, אבל שאלה היא אם רצוי להם הדבר. דבר זה יכול לגרום אי־נעימות לאשה…

לא, לא. בזה אין צורך. בעצם, אין הדבר נחוץ כל־כך. הם רק קיבלו ידיעה, שהגברת קוייט באה לארץ, וגם נראתה ברחוב, כמסופר, והם רוצים לראותה. היא קרובתם מאיזה צד, ולא ראוּה שנים רבות. אין כאן שום מעשה־מסתורין. אף לא שום דבר פשע, חלילה.

מנהל הלשכה סירב לקבל כל שכר, מאחר שלא העלה כלום.

באין תועלת בחיפושים נפטרו לבתיהם: רחל לחנותה ואפרים חזר למעין־גנים. גם בלא זה היה לבו נוקפו: מי יודע מה שלומו של מנשה, שהמקרה זעזעו כל־כך… ואפשר, שמירה באה שמה… דמיונו היה מגורה אחרי לילה של נדודי־שינה. בעיני רוחו ראה את מירה בצורות שונות.

כשחזר אפרים בבוקר הביתה מצא הכול על מקומו בשלום. עפרה היתה בבית־הספר. בנו בכורו בגן־הילדים. הדסה, שעמדה במרפסת, שאלתהו:

– נו?

– לא כלום.

הואיל והופעתה של מירה היתה מסתורית, נפל פחד על מנשה: שמא תחטוף את הילדה! סוף־סוף אי־אפשר לדעת מה יכול לקרות. היא אמרה לילדה, כי עוד תשוב לראותה… הוליך בעצמו את עפרה לבית־ספרה וציוה עליה במפגיע שלא תשחק בחוץ, ואם תבוא “הגברת ההיא” ותרצה לקחתה באוטו, אל תאבה לנסוע עמה. היא יכולה להסיעה לאוסטרליה. הילדה אמרה: “אני לא אכנס לאוטו. אני אומר לה: אני סובלת מנסיעה באוטו, כמו הדסה”. מנשה חייך ונשק לה על שער ראשה. הבטיח לה, שיבוא בצהרים לקחתה הביתה, והזהירה שוב שלא תצא לרחוב.

אחרי הצהרים בא סאלים ברגל מתל־אביב (הוא עזר שם על־יד שקמוני באחת הגינות) וסיפר, כי בכניסה למעין־גנים עבר אוטו יפה, ופתאום שמע מתוך האוטו קוראים בשמו. כשהביט, ראה את הגברת מירה. בחייו, היא היא. האוטו עמד והיא קראה לו ודיברה עמו בעד האשנב. היא לבושה כמו פרנג’ית עשירה. שאלה לכל אחד. רצתה לדעת, מה אמרו בבית, כשעפרה באה אתמול עם המתנות. “אמרתי לה, שהאדון מנשה התרגז מאד. באמת, כך אמרתי. חפצתי שהיא תדע ולא תבלבל את המוח. אז שאלה אם אני רוצה להביא את עפרה אל הכביש של פתח־תקוה? היא אמרה, שתתן לי לירה. בחיי, לירה. אבל אני פחדתי. פניה היו כל־כך לבנים והעינים כמו אצל פראית… חשבתי, היא יכולה לברוח עם עפרה באוטו, ואני מה אענה לכם?… אמרתי לה: תבוא הגברת אל הבית ותראה את כולם… אז נזלו דמעות מעיניה. הרבה דמעות. והיא אמרה: ‘גם אתה, סאלים שונא אותי?’ – אז כמו נתקעו בלבי צפרנים, וגם אני חפצתי לבכות. בחיי. אבל היא אמרה לנהג, שיסע, והוא נסע. ואני עמדתי והבטתי אחרי האוטו. אוטו יפה כל־כך”.

– אולי אתה זוכר את מספר האוטו? – שאל אפרים מתוך נצנוץ של תקוה.

– לא, בחיי, לא ראיתי.

– ולאיזה צד נסע האוטו?

– שמה. לצד פתח־תקוה.

אפרים לבש מעילו וכובעו ואמר בבית, שהוא הולך לנסוע לפתח־תקוה. אפשר ימצאנה שם. אבל גם מפתח־תקוה שב לעת ערב בידים ריקות. בכל המלונות שאל ולא מצא כלום. הוא היה עייף ולפניו מראה עפר.

הרוח המסתורית גברה בבית הקליגרים משעה לשעה, ויחד עמה גברה האימה על מנשה. עליו לשמור בעצמו על הילדה, אינו יכול לסמוך בזה על שום אדם בבית. לא הניח לה שתלך לבדה לבית־הספר והקפיד ללכת לקחתה משם, שמא תצא לבדה. גם שאר בני־הבית משהו מפַּחדוֹ דבק בהם, ומהם היו יורדים בכל פעם אל הגדר לראות, אם אין האוטו הזר נראה בכביש. כך עבר כל היום השלישי. הילדה נעשתה עצבנית מאד. היא הרגישה, שאיזו שוֹאה מתגלגלת על ראשה. שמחתה על המתנות היפות שקיבלה מן האשה, שקראה לעצמה אמה, הוּמרה ברוגז ובפחד, רוצה היתה להחזירן לה, אילו באה. הכול מונח מקופל ומקושר בקופסא בארון־הלבנים כמו שהיה. היא כמעט שנאה את הקופסא והתחרטה על שלקחה אותה.

אפרים יצא שוב לרדת לתל־אביב. מנשה עצרו בחוץ ושאלו לאן הוא הולך. וכשאמר לו, נתכעס ונזף בו:

– למה אתה מתרוצץ לחפש אותה? אם תרצה לבוא – תבוא בעצמה. מה יש לך להגיד לה? מה יש לך לתת לה? דומה, שהיא יקרה לכם ממני ומילדתי… – שוב תקף עליו המְרִי הנוקשה.

– אתה שרוי בכעס ובפחד, ועל־כן אינך יכול לראות נכוחה. לבי אומר לי, שיקרה אותה, חלילה, איזה אסון…

– איזה אסון יכול לקרותה? מה השטויות שבפיך? עשירה היא ויש לה כל טוב, והתאותה גם לתענוג זה, לילדה. וכי עלינו לספק לה כל תענוגותיה?…

אפרים לא השיב עוד מאומה והלך לו.

כשבא בערב אל רחל, סיפרה לו, כי דודה טמקיס היה אצלה בחנות והגיד לה, שפגש אתמול את מירה ברחוב. היתה לבושה כנסיכה, אבל פניה רעים מאד. הוא לא היה מכירה, אבל היא עצרתהו, תפסה את שתי ידיו ולא הרפתה מהן. ידים קודחות כאש. הוא ביקש ממנה שתלך עמו לביתו ולא רצתה. סיפרה, שהיא בדרך מסעה לטיול עם בעלה. הוא נשאר במצרים, ממתין לה שם, והיא באה ארצה רק ליומים או שלושה. רצתה לראות את בתה. נראה, שהיא עשירה גדולה. ניכר מלְבוּשה. היא יושבת באחד המלונות כאן. באיזה – לא רצתה להגיד. היא תשתדל לסור אליהם בערב. המתינו לה – ולא באה. שאלה לה, לרחל. הוא רצה ללווֹתה אל החנות, שאינה רחוקה ממקום הפגישה, אבל היא השתמטה, באמרה שהיא ממהרת. היא תבקר בעצמה אצל אחותה. וכי עלה על דעתו, שהיא לא תראה את אחותה היחידה בארץ?… שאלה לשלום כל אחד מן המשפחה. לפי שעה ביקשה, שידרוש שלום כל בני־ביתו…

מתוך כך גברה התעלומה עוד יותר. היא שרויה, איפוא, כאן, בתל־אביב. אבל איך למצאה?… רחל היתה מבולבלת לגמרי. שכחה להראות לו את המכתב שקיבלה היום מבעלה ושבו הוא מודיעה, כי בעוד חודש ישוב הביתה…

בעשר בערב שב אפרים לביתו. הילדים כבר ישנו כולם. הגדולים היו מכונסים בחדר־האכילה שבדירת שושנה. גם בעלה היה שם. הם שוחחו מתוך המתנה לשובו של אפרים. כששמעו פסיעותיו עולות בשביל, צעק מנשה בעד הדלת הפתוחה אל המרפסת:

– אתה זה אפרים?

– אני. – ענה אפרים. מנשה יצא לקראתו למרפסת. אחר נכנסו שניהם.

– איננה. – הודיע אפרים וישב על כיסא. הוא סיפר מה ששמע מפי רחל והוסיף גם מה שעשה בעיר. הכול היו שרויים במבוכה ובדאגה ודיברו בחשאי, כמו בבית אבל.

– אשה מוזרה, – אמר בעלה של שושנה – למה לא באה ישר הנה? מי היה עושה לה רע?

מנשה הלך לראות את שלום עפרה, אם היא ישנה. כבר עשר פעמים היה אצלה. בעצמו השכיבה וישב ליד מטתה עד שנרדמה. הילדה, כנראה, נלחמה בלבה מלחמה כבדה: פעם ביקשה את המתנות של אמא ופעם דרשה שיחזירון לה. היא ראתה בחוש, שנעשתה לציר עליו סובבים כל חיי הבית, וזה שיוה לה חשיבות בעיני עצמה וגם גרם לה רוגז בלתי־פוסק. גם בבית־הספר נודע דבר בואה של האשה, והמקרה המשונה היה לשיחה בפי הילדות שחקרו את חברתן, ששיחקה אז עם עפרה. הילדה שינתה בכל פעם את סיפורה, וזה גירה עוד יותר את סקרנותן. גם המורים ידעו את הנעשה. נוח זרחי מצדו עשה הכול לפרסם את הדבר בשכונה, ורבים היו מסתכלים בילדה מתוך סקרנות ורחמים כאחד. במשך ימים אלה נשתנו פניה, שערה היה פרוע ועיניה לוהטות באותו אי־שקט המצוי לפעמים אצל חיות קטנות. באחת השעות התנפלה על חברתה מגַלַת־הסוד, הכתה על פניה באגרופים קמוצים ומרטה שערותיה, ורק בקושי רב הצילה המורה מידה. אחר־כך ישבה בפינת החצר מסרבת להיכנס למחלקה או ללכת הביתה, עד שבא אביה ולקחה על זרועותיו ונשאה משם.

– איני מבין: למה נשאר בעלה במצרים ולא בא עמה לארץ? איזו סכנה נשקפת לו? – הקשה הגיס, בעלה של שושנה.

– מי יודע, אפשר שגם סיפור זה בדוּי. – אמר אפרים כמדבר לנפשו – כל מנהגה זר ומוזר… לבי אומר לי, שכל זה יגמר, חלילה, ברע…

– לך, אסור לדבר כך. – גערה בו אמו – יהא רע לשונאי ישראל! מדוע צריך הדבר להיגמר לא טוב? היא באה ותסע ונשכח הכול…

– ואני דוקא מבינה אותה. – אמרה שושנה שהפכה סניגורית למירה – היא סובלת מאד. אני משערת כמה סבלה שם כל השנים. חוץ מן הילדה, אין לה פה כל נפש קרובה ללבה. גם לפני שבא ההוא, האוסטרלי, לא היה לבה לשום איש פה. אני יודעת. רק את הילדה ביקשה נפשה. את האחרים אינה רוצה לראות. קשה לה לראותם. והרי היא מתחמקת מהם. הנה ראו, עם סאלים דיברה. על ידו קיותה לראות את הילדה…

– טיפש כזה! – התפרצה הדסה, כשהיא מחזיקה את קטון ילדיה על זרועה – לא יכול היה לראות את מספר האוטו!

– מה אתם רוצים ממנו? – אמר הגיס – בחור תימני, שלא למד ואינו יודע לקרוא מספּרים.

נכנס מנשה. הדוברים נשתתקו. הוא עבר בחדר פעם ופעמים, אחר עמד ואמר:

– אפרים, מאוחר. בוא נכין את השתילים, שעלינו לשלוח בבוקר לתל־אביב. שקמוני יחכה להם. עליו להתחיל מחר בשתילה.

אפרים לקח את הפנס החשמלי ויצא עם אחיו לגן.

הנשארים עוד דיברו מעט, עד שקמו ופרשו לשינה.

בבוקר הוביל אפרים את השתילים באוטו של משא העירה. כשעה לאחר נסעו, בא נושא־המכתבים והביא מכתב על שם האחים קליגר. על המעטפה לא היה שם השולח. מנשה לא היה בבית, הוא הוליך את עפרה לבית־הספר. שושנה קיבלה בחוץ את המכתב ופתחתו. היא חשבה: “בודאי עסקי שתילים”. – כשעברה בסקירה על שורותיו המעטות, פרצה צעקה מפיה והמכתב נפל מידה ארצה.

הדסה באה במרוצה מן הבית, ואחריה, ברגליה החולות ובזרועות פשוטות ובפנים לבנות כסיד, האם הזקנה. שושנה עמדה נשענת אל עץ והתיפחה. ראתה הנערה העוזרת מפתח המטבח את שושנה בוכה, נשענה אל המזוזה וגעתה בבכייה גם היא.

הרימה הדסה את המתב וקראה בו:

"יקירַי!

בשעה שתקבלו מכתב זה, אפשר שימצאוני כבר טבועה על שפת הים. מה שעבר עלי מיום שעזבתיכם, ירד עמי לקבר. אפשר שנהגתי כחסרת־דעה, אבל אחרת לא יכולתי. איני מתחרטת על שום דבר. חיי אדם נגזרים מלמעלה. לא יכולתי לחיות עוד בלי ילדתי, בשרי ודמי, בלי עפרה המתוקה. לתבעה מכם לא היתה לי רשות, ולחיות בלעדיה לא היה בי כוח. טוב לי שראיתיה לפני מותי. חפצתי לראותה עוד פעם אחת – ולא עלה בידי. אבל זה לא היה משַנה את החלטתי – לגמור.

במלון נ… בראשון־לציון השארתי את כל חפצי: בגדי ותכשיטי וגם סכום כסף, יחד עם מכתב שימסרו הכול לכם בשביל בתי.

סלחו לי. השתדלו לנטוע בלב בתי זכר טוב מאמה האומללה – מירה"

ובאותו יום הובאה בעתון־הערב ידיעה קצרה על־אודות גופת אשה, שפלט הים בחוף תל־אביב, ליד בית־הקברות המוסלימי, תחת הכֵּף. לבושה של האשה היה טוב. לפרק ידה היה קשור בשרשרת תיק של עור, ובתוכו נמצא מכתב בשביל המשטרה. תוכן המכתב לא נודע.

תל־אביב, תרצ"ח

---

איש וביתו נמחו

מאת

אשר ברש

בימי “הדים” [תרפ"ח]

מימין: יושבים – אשר ברש, יעקב רבינוביץ, יצחק למדן

עומדים – ש. הרברג, א. שלונסקי, שלום שטרייט

א

באחד מבּוֹקרי אייר רכּי הירק והתכלת עברתי ברחוֹֹב הרצל. ראיתי המוֹני צרצרים שוֹרצים בכל מקוֹם. הרמשׂים השחרחרים רצוּ זריזוֹת ליד קירוֹת הבתים, טיפּסוּ על הגדירוֹת ועל גזעי העצים, פשטוּ על רצפוֹת החנוּיוֹת הלחוֹת, התעוֹפפוּ ועלוּ בחלוֹנוֹת, זחלוּ על הרהיטים. ברייה נוּקשה ונחבּאת זוֹ, שדרכּה להרגיז בלילוֹת מתוֹך חוֹרים וּסדקים, התרוֹצצה עתה בעזוּת דוֹממת לאוֹר היוֹם וּלעיני כּוֹל.

ניגשתי לחבוּרה של מַכּרים שעמדה בקרן הרחוֹב נתוּנה בשׂיחה עֵירנית:

– לעזאזל, שוּב דרכתי על אחד. מה הם ברוּאים אלה?

– צרצרים.

– מאין באה מכּה זו? נוּ, נוּ, בלילה תהיה מוּסיקה – אי אפשר יהיה לעצוֹם עין.

– אוֹמרים שהם יצאוּ מהריסוֹת ביתוֹ של קלדם.

– אפשר מאוֹד. שלשוֹם עברתי וראיתי שהוֹרסים את הבית. חבל, בית נחמד כזה, הבית היפה האחרוֹן של תל אביב הישנה.

– כשפּרצוּ את תקרת המרתף – עלה משם ארבּה של צרצרים. אני אוֹמר לכם: לאלפים!

– כן, הבית עמד סגוּר על מסגר יוֹתר מחצי שנה.

– המסכן! אוֹמרים, שהיתה לוֹ מחלה מכוֹערת…

– ראיתם, כמה נידלדל בזמן האחרוֹן? אדם אחר…

– רק החצי נשאר ממנוּ… חבל, יפה תוֹאר כזה…

– בחוּר חמד! לב זהב! יד פּתוּחה! אבל לא היה שׂוֹנא מה שאחירים אוֹהבים…

– עתה הוּא משלם…

– גם קוֹדם לא היה משׂיג חינם…

– חדל, גס שכמוֹתך!

– דוקא היה בעל הצלחה אצל המין היפה, איזה גבר!

– טיפּוּס ליבאנטיני.

– חצי ערבי.

– חוֹששני, שהיה יהוּדי טוֹב משניכם… מי לא קיבּל ממנוּ טוֹבה? אני בעצמי קיבלתי ממנוּ לא ערבוּת אחת. ופעם גם שילם בעדי ולא הזכיר לי את הדבר…

– מה פירוּש “היה”… וכי הלך כבר לעוֹלמוֹ?

– בוַדאי. לא שמעת? איבּד עצמוֹ לדעת לפני שנה בערך במוֹשבה הגרמנית, בבית מלוֹנוֹ של הארדיג…

– יוֹמַיים אחרי מוֹתוֹ, כשגָבר הריח והדלת היתה נעוּלה, שיבּרוּ משרתי המלוֹן את התריס ונכנסוּ בחלוֹן וּמצאוּהוּ יוֹשב בתוֹך כּוּרסה, עוֹרקי ידיו חתוּכים וּשלוּלית דם קרוּשה לרגליו. פניו וידיו כבר התחילוּ מרקיבוֹת…

אמרתי שלוֹם לחבוּרה, שנשארה עוֹמדת וּמַמשיכה שׂיחתה בקרן הרחוֹב, והלכתי לביתי.

בדרך, כשעברתי ברחוֹב נחלת בנימין הצר, הבטתי אל ביתוֹ של קלדם. הבית נעלם כוּלוֹ וּשני האֵיקליפּטים הגבוֹהים, שמאחוֹרי הבית ברחוֹב המקבּיל, מתנענעים קלוֹת ברוּח על רקע התכלת האביבית. מצד הרחוֹב היה המגרש גדוּר קיר של קרשים, שני מטרים גוֹבהוֹ, ושלט של קבּלן חדש, בעל שם משוּנה, מתנוֹסס עליו. נכנסתי מן הצד וראיתי לפנַי חלקת חוֹל ישרה, כמעט נקייה מאבנים וּמלבינים (חוּץ ממַלבּן המרתף באמצע). עצי הגינה ושׂיחיה נעקרוּ לבלי הכיר. הגדר נהרסה עד היסוֹד. חלקת החוֹל היתה רוּּבּה מקרקע בראשית נקייה, שלא שוּמש בה כלל. קרבתי אל שׂפת המרתף, התבוֹננתי לתוֹכוֹ: הרבה חוֹל נשפּך לתוֹכוֹ, אך לא נראה שם אף צרצר אחד. כוּלם נתפּזרוּ ברחוֹבוֹת הסמוכים.

מראה החלקה הפעים את לבי במידה כזוֹ, שגָחנתי וחָפנתי מלוֹא הקוֹמץ מן החוֹל החם, הגשתיו אל עינַי והריחוֹתיו בנחירי. מראהוּ וריחוֹ היוּ נקיים, כאילוּ נלקח מן החוֹלוֹת הרחוֹקים שעל שׂפת הים.

“גם אבנים וּברזל וּמלט עלוּלים להימחק כאילוּ לא היוּ. רק עפר וחוֹל נשמרים כיסוֹד נצחי”, הירהרתי, כשאני מַזיל לארץ את קוֹמץ החוֹל הזהוּב בין אצבעוֹתי, וּדמוּתוֹ היפה של קלדם עוֹמדת כמוֹ חיה לעינַי. לבי מתכּויץ לסירוּגין וכמעט נסחטוּ דמעוֹת מעינַי.

כשבאתי לביתי לא מצאתי לי מנוּחה, עד שישבתי וכתבתי את קוֹרוֹת הבית ההרוּס, אוֹ נכוֹן מזה – את קוֹרוֹת בעל הבית, שגם הוּא חי ושׂיגשׂג, עד שנהרס ונמחה מעל פני האדמה והיה כלא היה.

ב

בּוֹריס קלדם עלה לארץ שנתיים או שלוֹש לפני שנבנה הבית הראשוֹן בתל אביב. בעצמוֹ היה מסביבוֹת אוֹדיסה. גמר באוֹדיסה בית ספר למסחר, אך מיוֹם שעזבוֹ “לא החזיק ספר ביד”. כך התפאר לא אחת. לארץ ישׂראל בא מסטאמבּוּל, אחרי שבתוֹ שם כשלוֹש שנים. חוֹדשים אחדים נתעכּב בבירוּת, ניסה לכוֹנן שם עסק, וּמשלא הצליח, ירד באוֹנייה ליפוֹ וּבה נתאַחז. בן עשׂרים ושבע היה אז. בּרוּניט בעל פנים רחבים ויפים, יוֹפי גברי העשׂוּי לקחת לבבוֹת. עיניים חוּמוֹת וחמוֹת ישבוּ תחת מצחוֹ החָלק והצח, ושׂפם שחרחר נסמן כתיו ארוֹך ודק מעל לשׂפתיו הרווֹת והרעננוֹת. חוּט של עצבוּת טוֹבה היה מתוּח על כוּלוֹ. בקיצוּר, בחוּר סימפּאטי היה (מישהוּ סיפּר עליו בלי אבק תרעוֹמת, שהניח ברוּסיה אשה ארמנית עם שני ילדים), חבר וריע טוֹב לכל מַכּר. ידוֹ היתה פתוּחה תמיד לכל מבקש: מלוה, ערבוּת אוֹ נדבה אוֹ השתדלוּת אצל פקידי הקוֹנסוּלים אוֹ השלטוֹן התוּרכּי, שהיו לוֹ מהלכים בתוֹכם.

לא עברה עליו שנה אחת ביפוֹ (הוּא גר בסמטה “אירוֹפּית” של תחילת “נוה שלוֹם”) וּכבר נשלם בוֹ הטיפּוּס הליבאנטיני במלוֹאוֹ. מעוֹרב היה עם בני כל העממים המזרחיים השוֹכנים בעיר, דיבּר צרפתית ואיטלקית, יוָנית ותוּרכּית וערבית. וּכנשמע מפּיו דיבּוּר רוּסי אוֹ גם עברי – היה הדבר כמפתיע, משל, ערבי בן עג’מי מדבּר בלשוֹנוֹת אלוּ. אף כי מבטאוֹ וסגנוֹנוֹ היוּ תמיד נכוֹנים וטבעיים.

סוֹכן היה לכל מיני סחוֹרוֹת, ידוּעוֹת וּבלתי ידוּעוֹת, קשוּר בעיקר בפירמוֹת אוֹסטריוֹת וצרפתיוֹת, והיה יסוֹד להאמין ששלח את ידוֹ גם במסחר “הסמים האסוּרים”. עם פקידי המכס והנמל היה מתהלך כשוה בשוה, אל מנהלי בתי הדוֹאר השוֹנים היתה לוֹ קרבה של ידידוּת, עם פקידי הקוֹנסוּלים, ולפעמים גם עם הקוֹנסוּלים עצמם, היה שוֹתה יין שאמפּאניה וּמשׂחק בקלפים. לפי פזרנוּתוֹ ניכּר היה, שעסקיו אינם רעים כלל. אף קנה לוֹ שם טוֹב בשלוֹשת הבּנקים הגדוֹלים, שהיוּ אז ביפוֹ, ושטרי הטוֹבה שנתן למַכּרים שוֹנים ביד רחבה היוּ עוֹברים לסוֹחר בלי פּרכוֹת יתירוֹת. “מי חתוּם? אה, קלדם. טוֹב טוֹב!” והשטר נמסר מעל לשוּלחן ללבלר הקטן, שיכין את טוֹפס הניכּיוֹן.

בעוֹברוֹ ברחוֹבוֹת תל אביב (לאחר שנבנוּ רחוֹבוֹת אלה, חמישה במספר) היה אירוֹפּי יותר, אך ברחוֹב בּוּסטרוּס ביפוֹ, וּביחוּד למן “הסראיה” (בית השלטוֹן) ומעלה, אפשר היה לראוֹתוֹ תכוּפוֹת הוֹלך שלוּב אצבעוֹת עם אפנדי ערבי, נוֹצרי אוֹ מוּסלימי, אוֹ גם יחידי, ובידוֹ תלוּיה מחרוֹזת אלמוּגים ארוּכּה, אלמוּגי ענבּר גדוֹלים, והוּא מעבירם לצמדים בין אצבע ואגוּדל, כיחסן ישמעאלי מלידה. בשעה זו היה כוֹבע הלבד הטוֹב שבראשוֹ, רחב הסרט השחוֹר, שמוּט כלפּי מעלה וּמצחוֹ הרחב נראה כמעוּלף הירהוּרים טרוּפים. בלהט הקיץ היוּ עוֹמדים עליו נטפי זיעה גדוֹלים והוּא מוֹחם אגב טרדה מדי פעם בפעם באצבע כפוּפה וּמנערם בתנוּעה חזקה ארצה. שׂפתיו היוּ תמיד כחרוּכוֹת קצת, ואפילוּ עיניו – ראה פלא! – נראוּ כעיני בן המזרח, שנרפּאוּ מגרענת, אף כי מימיו לא חש בהן. אך בשבתוֹ בדיליז’אנס לנסוֹע לתל אביב, התערב מיד עם אֶחיו היהוּדים ויהי כאחד מהם: טוֹפח בחיבּה על גבּם והם טוֹפחים על גבוֹ, מתבדחים וצוֹחקים כבני חבוּרה.

כשעלתה מחשבה בלב יהוּדים ציוֹנים אחדים לבנוֹת את השכוּנה “אחוּזת בית” (שהיתה אחר כך לתל אביב), היה קלדם, המעוֹרב גם עם אלה, בין עשרת הראשוֹנים, שהתחייבוּ לקנוֹת חלקת חוֹל לבניין, וּמיד סילק את דמי הקדימה במלוֹאם (היחידי!), אך את הבית עצמוֹ הקים רק לאחר שכבר היוּ בנוּיים כשתי עשרוֹת בתים אחירים. וּברחוֹב צדדי בנהוּ. “הן ידעתם, שאיני אוֹהב את הפּרישוּת, אך נוֹח לי לגוּר מעט מן הצד”…

את תוֹכנית ביתוֹ תכן לו, לפי הוֹראוֹתיו, ידידוֹ, פקיד גבוֹה בקוֹנסוּליה האיטלקית, ארדיכל לפי השׂכּלתוֹ. וכשנשלמה בנייתוֹ נראוּ בוֹ טעם ועדינוּת יוֹתר מבשאר הבתים.

הבית היה בן קוֹמה אחת, בנוּי בפנים המגרש, הרחק כעשׂרים אמה מן הרחוֹב, שלא כשאר הבתים, שיוֹשביהם היוּ מסיחים מן החלוֹנוֹת הפתוּחים עם הוֹלכי המדרכה. לגגוֹ השטוּח היה כרכוֹב עדין כזר סביב. שני החלוֹנוֹת הויניציאנים שבשני אגפּיו מוּצלים מבפנים בוילאוֹת לבנים וּמבחוּץ בתריסים משתלשלים, וּבאמצע, בין האגפּים, יציע פתוּח, חציוֹ מוֹעמק וחציוֹ בוֹלט, גדוּר שׂבכת עץ מחוּטבה וּצבוּעה קרוֹם. לפני הבית גינה גדוּרה אף היא שׂבכת עץ כזאת, והגינה, אף כי צעירה עדיין, היתה כבר זרוּעה שׂיחים וּפרחים מן השכיחים אז בתל אביב: ארוּקאריה בת שש אוֹ שמוֹנה “קוֹמוֹת”, היבּיסקוּס לוֹהט בפרחיו הגדוֹלים, אבּוּטיליוֹן שעליו כעלי הגפן, וּבערוּגוֹת – קרנפוֹל צרפתי ויאפּוֹני, מנתוּר ופי אריה וּפטוּניה; בקיץ – מרבדים קטנים של שלהביוֹת מכל הצבעים, וּבחוֹרף – חרציוֹת לבנוֹת, סגוּלוֹת וּצהוּבוֹת. וחוֹלת הגינה, הזרוּעה חצץ צדפים נקי, סוּגה בתוּיוֹת נפלאוֹת במינן, צפוּפוֹת ודקוֹת שׂיער בלי סימן של אצטרוּבל, כדשא דק וּמגוּזז יפה. וּורדי בר מטפּסים כיסוּ את האוֹטם הגבוֹה ואת הקירוֹת עד לחלוֹנוֹת והשׂתרגוּ גם על חצי השׂבכה של היציע, ו“פיל”, יסמין מצרי דק, טעוּן פרחים לבנים נוֹדפי ריח מתוֹק מאוֹד, מתנת ידיד ערבי, התפּתל על מוֹט מצוּבּע ליד הכּניסה. הטיח הלבן נסדק בקצת מקוֹמוֹת והאפיר מאבק וּמגשמים ועל האוֹטם עלתה גם קצת ירוֹקה, כל זה שיוָה לבית מראה ישן משהוּ, שהוֹסיף על חינוֹ ואצילוּתוֹ.

– בית נאה כל כך – אין דבר חסר בוֹ אלא אשה נאה, – אמר לוֹ הטוֹב שבריעיו, דן קריס, מזכירוֹ של אחד המוֹסדוֹת הלאוּמיים בתל אביב, בחוּר ערוּם וקל דעת, אך חביב על הבריוֹת בשל עליצוּתוֹ המבדחת ובשל אי היעלבוֹ על ידי שוּם אדם ושוּם דבר. הוּא טפח על גב ידידוֹ והציץ בעיניו כמחַכּה לתשוּבה.

– אין דבר, גם זוֹ תהיה בקרוֹב. סמוֹך עלי! – ניחמוֹ קלדם בצחוֹקוֹ הטוֹב.

ואמנם טרם יוֹציא שנה בביתוֹ (חנוּכּת הבית היתה כיד המלך, וכמעט כל מאַת תוֹשבי השכוּנה באוּ אל השׂמחה), קם יום אחד ונעל את הבית, נתן את מפתח הניקל הקטן בארנקוֹ, ונסע עם מלתחת עוֹר קטנה ברכּבת הצפוֹנית. מקץ שלוֹשה שבוּעוֹת חזר והביא עמוֹ מבּירוּת אשה עם שלוֹש מזוָדוֹת גדוֹלוֹת.

זו היתה אשתוֹ הראשונה בארץ ישׂראל.

ג

האשה היתה בת גילוֹ בערך, קוֹמתה למטה מבּינוֹנית, צחת בשׂר רך ותפוּח, לביבת סוֹלת, כאשר יאהבוּ בני המזרח, שתקנית ונראית תמיד כנבהלת קצת. הוּא לקחה מבית אב חוֹרג, שבמשך השנים האחרוֹנוֹת היה מכה אוֹתה כמעט יוֹם יוֹם, כי דרש ממנה שתקבל “איזוֹ משׂרה”, והיא לא ידעה איך מקבלים “משׂרה” וּמה עוֹשׂים בה. היא ידעה רק לתפוֹר ולרקוֹם ולסרוֹג יפה וּבטעם (כי למדה שנים אחדוֹת אצל “האחיוֹת” הצרפתיוֹת), לבשל ולאפוֹת ולהחזיק את הדירה בסדר וּבניקיוֹן למוֹפת. אמה הרוּמינית, שהלכה אחרי בעלה הראשוֹן מאוּנגריה, היתה אשה חוֹלנית ורבת בנוֹת לא נשׂוּאוֹת וראתה את בעלה השני, ספרדי מבּוֹסניה, כאדם העוֹשׂה עמה חסד שאינוֹ מגיע לה, ועל כן פחדה להגן על בתה תכוּפוֹת מפניו, התּקיף, בעל “החנוּת הגדוֹלה” ברחוֹב הבּוּרג'.

לאחר שוּבוֹ עם האשה הזמין קלדם את מַכּריו וּנשוֹתיהם, כדי שיתוַדעוּ אל ה“מאדאם” שלוֹ, שתמצא לה חברה בהיעדרוֹ (לרגל עסקיו היה נוֹסע לפעמים לשבוּע ימים ויוֹתר), אך מהוּתה הפּחדנית והחשדנית, דיבּוּרה הצרפתי הרהוּט והיידישי המגוּמגם, לא הוֹעילוּ לקרב אליה את לבּוֹת הנשים האמיצוֹת ורחבוֹת הדעת, רוּבּן בנוֹת רוסיה, וּבכן חדלוּ לבוֹא אל ביתה, אף כי את הבית עצמוֹ וּסדריו הטוֹבים שיבּחוּ ברוֹב התפעלוּת. “אשה טוֹבה, אך אין על מה לדבּר עמה”, גזרוּ את גזירתן עליה. קלדם ניסה גם לערוֹך “נשף” בביתוֹ וּפתח את כל דלתוֹת הבית, “שכּל החדרים יהיוּ כחדר אחד”, הלביש את אשתוֹ שׂמלה עשירה ועדה אוֹתה עדיים רבים. ואמנם רבה היתה השׂמחה ב“נשף” (בימים ההם נוֹסדה חברת “טראסק” הראשוֹנה בראשוּתוֹ של הרוָק העליז, המוֹרה לציוּר בבית הספר לנערים, וקלדם תמך בה) – אך האשה (גינה היה שמה) לא נשתנתה וגם יחס “החברה” אליה לא נשׁתנה, וּלמחרת החגיגה שבה לחייה הבוֹדדים. לוֹ, לבעלה, היתה נכנעת ונשמעת תמיד כשפחה, מעין מה שראתה אצל אמה, אך דבר זה היה מרגיזוֹ ביוֹתר. “כלוּם אין לך שוּם רצוֹן משלך” – כן, ענתה לוֹ בעיניים חרידוֹת, יש לה רצוֹן אחד – שהוּא לא יכעס עליה… אין דבר מצער אוֹתה יוֹתר, משכּוֹעסים עליה, ניטל ממנה כל רצוֹן, אפילוּ הרצוֹן לחיוֹת… הוּא ביקש לקחת לה נערה עוֹזרת, אשכנזיה אוֹ תימניה, שלא תצטרך לעבוֹד בעצמה את העבוֹדוֹת הקשוֹת בבית, אבל דוקא בדבר זה הראתה רצוֹן והתנגדה במבּע פנים אוּמלל. אם לא תהיה לה עבוֹדה בבית – מה חיים יהיוּ לה?… בלבה פחדה להישאר יחידה עם אדם זר בבית.

היה גם ניגוּד מוּזר וּמרגיז בין חיצוֹניוּתה העצוּבה וּבין קוֹלה העליז, שהיתה עוֹלה ממנוּ תמיד כעין נעימה מזוּייפת, נעימה שדבקה בה בבית הספר של ה“אחיוֹת”. גם בשעה שכל ישוּתה גילתה עלבוֹן ואימה, היה קוֹלה מחלחל בצהלה צרוּדה. הקוֹל הזה היה צוֹרם את נפשוֹ של קלדם עד להידוּק השיניים. משהרגישה גינה בדבר, השתדלה להשמיע את דבריה המעטים בלחש, אך לחשה נשמע לוֹ כצחוֹק חנוּק, וּבזה עוֹד הרעה לעצמה.

עברה שנה ולא נראה בה סימן של היריוֹן (קלדם חיכּה לכך. חשב, אוּלי ההיריוֹן יביא בה איזה שינוּי. כה סח לנשי מכּריו, שהיוּ כוּלן נשי סוֹדוֹ). וּבינתיים מתה אמה בבירוּת מיתה חטוּפה ולא נשאר לה עוֹד כל משען בעוֹלם חוּץ ממנוּ, מבעלה היפה. וּבכן נעשׂתה שתקנית ונכנעת עוֹד יוֹתר. בבוֹאוֹ היתה נוֹשׂאת אליו עיניים שוֹאלוֹת: “לא תגרשני?” וּבצאתוֹ החוּצה סילקה את מסך החלוֹן והביטה אחריו עד שנתעלם מן העין.

התנהגוּתה זוֹ הזכּירה לוֹ תמיד, שאביה–חוֹרגה היה מכה אוֹתה. באוֹתם השבוּעוֹת שעשׂה בבירוּת לפני הנישׂוּאים תיארה לפניו חוֹתנתוֹ בכל יוֹם מתוֹך בּוּלמוֹס של אֵמוּן את המכוֹת, שבעלה היה מכה את “גינה החביבה”. אך מיוֹם שבא הוּא, גוֹאלה, חדל ב"ה מן המכוֹת… עתה העלתה גינה בדמיוֹנוֹ את מחזוֹת ההתעללוּת לכל פרטיהם. והדמיוֹן הזה, שנתגרה עליו, לא נתן לוֹ מנוֹח. הוּא ראה את האגרוֹפים הקפוּצים נחיתים בבשׂרה הרך, התפוּח, והיא מתכּוצת וסוֹככת בידיה רק על הפנים שלא יפגע בהם…

ויוֹם אחד התחיל גם הוּא להכּוֹתה. היא העלתה את חמתוֹ בשל סירוּבה העיקש לאכוֹל בצהריים. שלוֹש פעמים שאלה לסיבּת הסירוּב ושלוֹֹש פעמים ציוָה עליה לאכוֹל, וּכשעמדה במרדוּתה היכה באגרוֹפוֹ על כתיפה. איזוֹ נעימוּת משוּנה השתפּכה אז בכל גוּפוֹ. אך פתאוֹם אחזהוּ רגש בוּשה, קם ויצא מן הבית בחרי אף. היא רצה אחריו להשיבוֹ, אך הוא כבר הרחיק ברחוֹב, כשהוּא מטלטל את כוֹבעוֹ הפוּך בידוֹ ותלתל שחוֹר רטוֹב מזיעה דבוּק למצחוֹ.

מאז היכה אוֹתה לעתים קרוֹבוֹת. כיון להפגיע את אגרוֹפוֹ בכל מקוֹם רך שבגוּפה; וּמוּזר הדבר: מדי הכּוֹתוֹ אוֹתה, נדמה לוֹ שהוּא אביה–חוֹרגה, הספרדי התּקיף שבבירוּת. והיא היתה סוֹפגת את המכוֹת בלי להשמיע קוֹל, רק על פניה סוֹככה, כמוֹ שם בבית אמה. התנהגוּתה זוֹ היתה שוּב בעיניו כלעג מסוּתר, שהוֹציאוֹ מכל שליטה בעצמוֹ.

וּפעם, בשוּבוֹ בשעה מאוּחרת בלילה (היה ליל סתיו גָשוּם והוּא שיחק בקלפים בבית קריס עם חבוּרה של יהודים ונוֹצרים) וּבשבתוֹ על דוֹפן מיטתוֹ מתפּשט לשכב, והיא שכבה מצוּמצמת במיטה השנייה והביטה בוֹ בלי חשׂך בעיניים מעוּנוֹת וּשקטוֹת מאוֹד, שקט שיש בוֹ גם ציפּייה לחסד וגם תרעוֹמת מרה – לא יכוֹל להתאַפּק, שלף מהר את מגפוֹ וחבט בוֹ על פניה. “מה אַת מבּיטה, כּלבּה?” הדם זינק מאַפּה וּמפּיה וליכלך בכתם גדוֹל את המצע הלבן. היא השמיעה יבבה חדה אחת, קפצה מן המיטה וּברחה בכוּתנתה הארוּכה אל חדר האמבטי, נעלה את הדלת ונשארה שם עד הבוֹקר, עד ששמעה כי קם והלך מן הבית.

וּבאוֹתוֹ בוֹקר, בשעה תשע, כבר ראוּה העוֹברים המעטים מתהלכת בשבילי הגינה וּמשקה במזלף את הערוּגוֹת. על פניה היו שתי אספלניוֹת ורוּדוֹת והיא לבוּשה שׂמלה תחתוֹנית ירוּקה–דהוּיה קלה וּקצרה מאוֹד, ורגליה הלבנוֹת והדקוֹת מאוֹד (בניגוּד לגוּפה המלא) יחיפוֹת וּנתוּנוֹת בכפכפי עץ. רוּח הים הקרה והיבישה של מרחשוָן, הנוֹשׂאת גרגרי חוֹל חדים, היתה מנשבת באכזריוּת בשׂמלה הקלה וּמטפּחת בה על רגליה. ורחמנוּת היתה לראוֹת את המים הקרים נוֹזלים מן המזלף הכבד על רגליה החשוּפוֹת, החיורוֹת… הרוּח גם פרעה את שׂערה הבּהיר והקלוּש וצמקה את פניה והכחילה את אַפּה הקטן. אך היא לא נתנה דעתה על כל אלה והשקתה במסירוּת כל שׂיח וכל פרח לחוּד.

כשניתך היוֹרה החזק עמדה ליד החלוֹן, מסלקת ביד אחת את הוילוֹן ולוֹחצת את פניה אל הזכוּכית, עד שנעשׂוּ שטוּחים וּלבנים מאוֹד, והיתה מרגישה כאילוּ היא שוֹתה יחד עם הצמחים את מי העננים המתוּקים. כמוֹ רגש אמהי חריף היה זה, שמילאה רטט של אוֹשר מוּפלא, וּכשבא קלדם לארוּחת הצהריים ביקשה לספּר לוֹ על הרגש הזה, אך הוּא ציוה עליה להכין לערב שישה בקבוּקי שיכר, גבינה הוֹלאנדית וּלביבוֹת של “קוַאקר”, כי יבוֹאוּ “חמישה אנשים” לשׂחק בקלפים, – ונטל ממנה הדיבוּר. אך רטט האוֹשר, שלא היה מוּבן לה עצמה, עדיין היה חי בה.

בפורים של אוֹתוֹ חוֹרף עשׂה קלדם ניסיוֹן אחרוֹן (כך אמר לקריס): ערך בביתוֹ נשף מסכוֹת. שבוּעוֹת אחדים לפני פוּרים התחיל מתענה במוּסר כליוֹת. היה בעיניו כעריץ, שלקח לביתוֹ יתוֹמה מסכנה, “שלא ראתה מעוֹדה יוֹם טוֹב אחד”, וּבמקוֹם להיוֹת לה למחסה, לעוֹדדה בהוייתה העלוּבה, הוּא מתעמר בה ונוֹהג בה “כשיכּוֹר רוּסי”. כן, אפילוּ לא כאפנדי ערבי, השוֹמר קצת נימוּסי משפּחה מסוֹרתיים… אמנם מחיי משפּחה, חיים שיש בהם חמימות ועניין, כבר נתייאש, אבל הן לא יגרשנה ולא יקח אחרת על פניה. הרי אינוֹ ספרדי… עליו, איפוֹא, להתנהג עמה “בדרך אנוֹשית”. הרי בעצם הוּא הוֹגה לה רגשי רחמים. ועתה חיבּל תחבוּלה, שהיתה בעיניו מחוּכּמה מאוֹד וּממנה קיוה לאיזה שינוּי ב“פסיכוֹלוֹגיה” של גינה…

הוּא נדבּר עם חבירוֹ קריס, שזה יתחפּשׂ יפה (בכשרוֹן זה עלה קריס על כל “צעירי” תל אביב, אף שהיה כבר בן שלוֹשים ולוֹ אשה ושני ילדים. הוּא גם קיבל תמיד את הפּרס הראשוֹן בנשפי המסכוֹת והיה יוֹדע לחקוֹת קוֹלוֹת חיוֹת ועוֹֹפוֹת שוֹנים) ויהא מחַזר אחרי אשתוֹ. ישׂחק עמה “רוֹמאן קטן”, ימשכנה אחריו אל הגינה, אל פינה בצל אחד השׂיחים הגדוֹלים, ושם ישמיע לה דברי חן וחיבּה… אפשר תתעוֹרר בה על ידי כך קצת “העזה” של אשה… בכל ענייני נשים הרי היא נשארה כנערה בת שתים עשׂרה…

קריס נתרצה רק בתנאי, שהנשף לא יחוּל בליל הנשף המסוֹרתי הגדוֹל באוּלם הסינימה… הוּא הכין לוֹ “רעיוֹן נפלא” בשביל התחפּשׂוּת ובשוּם אוֹפן אינוֹ רוֹצה לוַתּר על הפּרס הראשוֹן… (הוּא לא גילה, שה“רעיוֹן” בא לוֹ מאת המוֹרה לציוּר וזה גנבוֹ מן העיתוֹן הצרפתי המצוּייר ל’אילוּסטראסיוֹן"…), אך לילה אחד קוֹדם, אוֹ גם לילה אחר כך – נכוֹן הוּא לעשוֹת את רצוֹנוֹ של קלדם. כמוּבן, רק “עד הגבוּל האחרוֹן, ולא עד בכלל, חה–חה!”, וּבאמרוֹ כך חייך לוֹ לקלדם חיוּך רב כוָנה, אך מוּבן כל כך.

בתחילה לא רצתה גינה לשׂים מסוה על פניה. מימיה לא עשׂתה כדבר הזה. יוֹדעת היא שתסבּוֹל מאוֹד… אבל לדרישתוֹ התקיפה של בעלה נכנעה. כדי שלא יכירוּה על פי גוּפה, יעצה קלדם ללבוֹש שׂמלת אשה מוּסלימית מוֹדרנית עם שכמיה קצרה ועל ידיה כסיוֹת לבנוֹת ארוּכּוֹת וּבלי אצבעות. מוּבן, שקריס ידע את דבר התלבוֹשת. אחרי אחת עשׂרה, כשהקהל נתחמם בריקוּדים לקוֹלוֹת שני הגראמוֹפוֹנים, ורבים מן הרחוֹב, במסכוֹת וּבלי מסכוֹת, היוּ נכנסים ויוֹצאים בחדרים הגדוֹלים והפתוּחים, התחיל קריס (הוּא היה לבוּש כמפיסתוֹפל והשתדל כל הזמן לנענע בשתי קרני הנוֹצוֹת שעל קוֹדקוֹדוֹ) בהתקפה שיטתית. הוּא מצא את גינה בקרן זוית של חדר המיטוֹת (המיטוֹת הוּצאוּ) והחוה לה קידה עמוּקה, מרעדת את הנוֹצוֹת:

– שלוֹם, מרתה בת המזרח!

– היא הכירתהו מיד, אף על פי ששינה את קוֹלוֹ, ונענעה לוֹ בראשה בשתיקה. היא רק תמהה למה קרא לה דוקא בשם “מרתה”.

יישר קריס את קוֹמתוֹ והמתיק את קוֹלוֹ:

– אני מאמין שאינה אלמנה…

– גינה ניענעה בראשה לצדדין לאוֹת לאו.

– ולא יחידה אצל בעלה…

– היא ניענעה שוּב ראשה לאוֹת לאו. קריס לא הבין פירוּשוֹ של לאו זה.

– וּמימיה לא גילתה את פניה לפראנג’י (אירוֹפּי)…

שוּב אוֹתוֹ נענוּע.

– אך לי כבר גילוּ את פניהן לפחוֹת עשׂרים מוּסלימיוֹת כשירוֹת…בּחיית אללה!

היא הוֹציאה את ידה הלבנה גלוּית האצבעוֹת מתחת לשכמיה השחוֹרה, טפחה טפיחה קלה על כף ידוֹ וּביקשה להסתלק.

– אה, לא, לא! יא חבּיבּתי, יא סית (אשה)! – קרא קריס ואחז בידה לעוֹצרה – אל תעזביני, עוֹד לא דיבּרנוּ אף חצי דברינוּ… נפשי יוֹצאת לדבּר עמך…

היא עמדה והביטה בוֹ בלי תנוּעה מבעד לצעיף הדחוּס שעל פניה.

קריס גחן ולחש על אוֹזנה:

– ואוּלי רצוֹנך לצאת עמי קצת אל ה“בּוּסתן” (גן)?… הלבנה מאירה שם כמוֹ ביוֹם… רוּח קרירה מנשבת… נוֹדף כבר ריח פרחי תפוּחי הזהב… האביב הגיע…

היא ניענעה לוֹ בראשוֹ הן. באמת היה לה חם מאוֹד תחת התלבוֹשת המכרבלת את כוּלה.

בצאתם נדחפוּ על ידי אנשים שוֹנים. כאילוּ איש לא שם אליהם לב. קריס אחז בזרוֹעה, לחץ אוֹתה יפה בין אצבעוֹתיו, וּמשכה לאחוֹרי הבית. שם עמד ספסל תחת אזדרכת המתחילה כבר לפתח פקעיה. הוֹשיבה על הספסל וישב על ידה.

– מי אַת? – התחיל ושינה שוּב את קוֹלוֹ לעשׂוֹתוֹ עבה יוֹתר.

– מַמנוּע, אסוּר להגיד, – ציפצפה המסכה ערבית בקוֹל עשׂוּי.

– ואני – יוֹדע…

המסכה ניענעה בראשה “לאו”.

– אַת גרה ברחוֹב הסמוּך… במוֹנטיפיוֹרי…

המסכה ניענעה “לאו”.

– אני מכיר לפי גוּפך… יש לך גוּף נחמד… רך ונעים תנוּעה… כגוּפה של חתוּלה צעירה בבית עשירים…

צחוֹק מפוֹרר עלה מתחת לצעיף.

– אם אלטפך, לא תשׂרטיני. מה? – והוּא התחיל מלטף את גבּה המעוּגל, הרך, ליטף וקירב אליה את פניו.

המסכה שמטה את שתי ידיה מתחת לשכמיה והן היוּ מוּנחוֹת לבנוֹת ודוֹממוֹת בחיקה המפוּשׂק.

קריס תפס בזריזוּת את שתי הידיים, גַחן ואָצל לכל אחת נשיקה נלהבת.

שוּב עלה הצחוֹק המפוֹרר מתחת לצעיף. הפעם נתלוה לוֹ גם גירגוּר דק בגרוֹן.

אוֹתה הצהלה הצרוּדה, שהיתה מרגיזה כל כך את קלדם, אך את קריס גירתה בנעימוּת.

– והיכן אשתך? – ציפצף הקול העשׂוּי.

– אשתי? זוֹ… היא מתעלסת עם אחירים… זוֹ גם זכוּתה… בפירוּש התנינוּ בינינוּ: כל אחד חוֹפשי לעשׂוֹת מה שלבוֹ חפץ… כך אצלנוּ האשכנזים… אני זה כבר נתתי עינַי בך… אַת מוֹצאת חן בעינַי… שׂערך השחוֹר, הרך…

הצחוֹק המפוֹרר קיבל גוֹן משהוּ היסטרי.

– אין שוּם פרט בגוּפך, יא חביבה, שנעלם מעינַי… חוּץ מן המקוֹמוֹת המכוּסים, כמוּבן…

היא סטרה בכפּה קלוֹת על פיו וקמה ללכת, אך מיד ישבה שוּב, כי באוֹתוֹ רגע בא זוּג אחר לאחוֹרי הבית. היא עשׂתה אוֹזנה כאפרכסת.

– איפה אשתך, קלדם? – שאל קוֹל בתוֹ הקטנה של הרוֹפא הזקן. היא למדה במחלקה השישית של הגימנסיה, היוּ לה שפתיים עסיסיוֹת וקוֹלה תאוָני וערב מאוֹד. – קוֹדם ראיתי אוֹתה וּפתאוֹם נעלמה. בוַדאי התחַפּשׂה…

– כנראה, – ענה קלדם בטוֹן אבהי – אבל אני לא יוֹדע את התלבוֹשת שלה, ועל כן אני לא יכוֹל להכיר אוֹתה. באמת.

– הססס!… אוּלי זאת היא… הערביה שיוֹשבת שם עם… הססס…

והנערה המחוּפשׂת ככפרית אוּקריינית נלחצה בכתיפה קלוֹת אל זרוֹעוֹ החזקה של קלדם.

– לא. זאת באה מרחוֹב מוֹנטיפיוֹרי… כשיצאתי לרחוֹב ראיתי שהיא באה משם…

– שמע, קלדם. מדוּע אשתך כל כך מוּזרה?… אוֹמרים שאתה “מרביץ” בה לפעמים… זה נכון? לך, נבזוּת שכזוֹ!

– בוַדאי, – ענה בקוֹל רם, כאוֹמר להבליט שאין חשש שמא ישמעוּהוּ – כל בעל הגוּן מכה את אשתוֹ… שאם לא יכה אוֹתה, אז איך תרגיש בבעלוּתוֹ?

– לך לעזאזל! אם הייתי אשתך, הייתי מראה לך…

– מה היית מראה לי, ילדוֹנת?

הנערה פרצה בצחוֹק גדוֹל, דחפה את קלדם בכוֹח, עד שנפל על הקיר וּבעצמה ברחה אל הבית. קלדם התנוֹדד, הזדקף ועמד ברגליים מפוּשׂקוֹת.

רגע הביט בעד המסוה אל הזוּג היוֹשב על הספסל, אחר קרא:

– ינעם לך, קריס… לא ראית את אשתי?

– כן. היא ברידינגוט צהוב… מתעלסת עם דרדק הזקן, בעל ה“שבר” – בחדר הגדוֹל – בפּינה, ליד החלוֹן… לך ותמצא אוֹתה…

– ייסכר פיך, מנוּול!

– יקירתי, – פנה קריס אל המסכה – אוּלי נרד אל שׂפת הים… אַת שוֹמעת! הים סוֹער כל כך, הוּא מרעיש שם עוֹלמוֹת… אני אוֹהב לשבת על החוֹלוֹת בשעה שהים סוֹער וּמתגעש כאילוּ הוּא רוֹצה לעלוֹת עליך ואינוֹ יכוֹל… הקצף מתנפּץ וניתז עליך, וריח של מלח עם מעט גוֹפרית… אַת יוֹדעת… אני משוֹרר… פעם הדפסתי שיר בז’ארגוֹן, עוֹד בהיוֹתי ברוּסיה… בחוֹרף שעבר הייתי הוֹלך אל הים ערב ערב עם אשה צעירה אחת…

המסכה לא השמיעה הברה. היא ישבה כמאוּבנת. אוֹר הלבנה הקר היה נוֹצץ על תלבוֹשתה השחוֹרה. רגליה הקצרוֹת והדקוֹת, הנתוּנוֹת בגרבּיים שחוֹרוֹת וּבנעלי בד לבנוֹת, ניענעוּ את כפּוֹתיהן מעלה וּמטה כילדה קטנה.

– אני לא יוֹדע למה, אבל חשק האהבה בוֹער הלילה בלבי… אני צריך לשלם חוֹב לאשתי… היא בגדה בי לפני שבוּע… חי נפשי… בוֹאי, מסכה יפה, אתי אל הים… אל החוֹלוֹת… שם כל כך נעים, כל כך טוֹב… איש לא ירגיש בנוּ… מסכה נחמדה…

אך פתאוֹם קרה דבר, שקריס לא פילל לוֹ: האשה נפלה מלוֹא קוֹמתה על הספסל והתחילה מיבּבת בקוֹל היסטרי, בהברוֹת מעוּכוֹת בקצף, עד לבלי הבין מלה.

מיד הוֹפיעוּ כמה מאוֹרחי הנשף. גם קלדם היה ביניהם. הוּא קרע את המסוה מעל פניו, שׂערוֹתיו היוּ פרוּעוֹת ועיניו מבוֹהלוֹת. התחילוּ לשדל את הבּוֹכה, אך בכיה הלך וגָבַר, עד שחָדר בעד החלוֹנוֹת והדלתוֹת הפּתוּחים אל הבית פנימה. אז קרעוּ מעל פניה את הצעיף השחוֹר והכוֹל ראוּ, כי גינה היא… ניסוּ להרגיעה בדברים. הגישוּ אל חוֹטמה צלוֹחית של אֶתר, תחבוּ אל פיה חתיכת סוּכּר עם טיפּוֹת וָאלריאן, דבר לא הוֹעיל, היא התפּתלה בעוית והתייפחה בקוֹל קוֹרע לב.

קריס וקלדם הרימוּה והכניסוּה הביתה, השכיבוּה על אחת המיטוֹת שעמדוּ צפוּפוֹת בחדר הבישוּל ושם טיפּלוּ בה יחד עם נשים נרגשוֹת אחדוֹת. גינה נרגעה סוֹף סוֹף וּפקחה עיניים גדוֹלוֹת, מביטוֹת בתימהוֹן, בלי להניע את הפנים העטוּרים שׂערוֹת פרוּעוֹת על הכּר. גמעה גמיעוֹת אחדוֹת מן הלימוֹנאד שהגישוּ לה והביטה שוּב בעיניים תוֹהוֹת, ריקוֹת.

שׂמחת הנשף נשבתה. לאט לאט הסתלקוּ האוֹרחים אל הרחוֹב. הוּרגשה פתאוֹם צינה גדוֹלה, ששפעה בעוֹז בעד פתחי החלוֹנוֹת והדלתוֹת. קלדם ליוה את קריס עד קצה הרחוֹב, אחר כך שב, הגיף את כל הבית וכיבה את מנוֹרוֹת הלוּקס. רק מחדר הבישוּל, מאחוֹר, נפל פס אוֹר קלוּש על החצר המוּצפה אוֹר הלבנה.

ד

אחרי הפסח, יוֹם אחד לעת ערב, טיפלה גינה בגן שלפני הבית. היא ישבה לפני ערוּגה קטנה תלוּיה על ברכּיה, באוֹפן ששׂמלתה נמתחה מעל לברכּיה הבוֹלטוֹת, וסלסלוֹת תחתוֹניה הלבנים נתגלוּ. היא עקרה באצבעוֹתיה מתוֹך האדמה התחוּחה ספיחי פטוניה קטנים, שעלוּ מאליהם, וערכה אוֹתם עם העפר שבשוֹרשיהם זה על גבי זה, כדי לשוֹתלם אחר כך בערוּגה החדשה שהכינה בשבילם. מצחה היה שטוּף זיעה וגם על חוֹטמה הקטן עמדו רסיסי זיעה צפוּפים אחדים, אך היא היתה שקוּעה בעבוֹדתה ולא הרגישה בהם. פתאוֹם נדקרה אצבעה בקוֹץ שהיה טמוּן בעפר. היא הקפיצה את ידה כאילוּ נכותה, קינחה את האצבע ביריכה, וּכשראתה דם זב ממקוֹם הדקירה, נתנה את אצבעה בפיה והיתה מוֹצצת וּפוֹלטת את הדם עם הרוֹק. כשנפסק הדם הוֹסיפה לעבוֹד עד שהחשיך. אז סידרה את הכלים בחצר. ובעצמה נכנסה הביתה להכין ארוּחת הערב. הדקירה לא הכאיבה לה.

כעבוֹר שבוּע אוֹ עשרה ימים חשה בלילה (על פי רוֹב נדדה שנתה, וּביוֹתר כשקלדם לא היה בבית) כעין מתיחוּת וּקרישוּת בשרירי הפנים, בסנטר וּבעוֹרף; וּבבוֹקר, כשביקשה לקוּם מן המיטה לא יכלה לכפוֹף את גבּה כדי לשבת. כל עמוּד שדרתה היה רוֹעד בעוית מוֹשכת וּמכוצת. בטוּחה היתה כי אחזתה צינה. קמה ברוֹב מאמצים, הדליקה ברוֹב ייסוּרים את הפּרימוּס והכינה לעצמה כוֹס תה עם לימוֹן. אך כשהעמידה את כוֹס התה על הכיסא וּבעצמה צנחה למטה וּביקשה לקחת את הכוֹס – לא יכלה להוֹשיט את ידה, כאילו נשתתקה היד לגמרי. הפנים נתעווּ עוית של צחוֹק, אף כי הפחד היה מקרקר את לבה. היא חשה בלהט חוֹם נוֹרא, העוֹלה מפּניה, מכל ראשה, וּכשאמרה להיאנח הרגישה, כי הגרוֹן מהוּדק והלשוֹן עמוּסה וכוֹאבת.

כה שכבה עד שעה עשׂר. בעשׂר בא קלדם הביתה. סַבּל ערבי נשא אחריו שתיל של מאגנוֹליה שתוּל בתוֹך חצי פח של נפט והעמידוֹ על המרפּסת ליד הכּניסה. הדלת היתה פתוּחה. נכנס קלדם אל חדרוֹ והוֹציא מן המגרה פרוּטוֹת אחדוֹת בשביל הסַבּל. וּבשוּבוֹ קרא בקוֹל צרפתית:

– גינה, אוּ, אֶ טי? (היכן אַת?).

מחדר המיטוֹת ענתה אנחה חרישית.

הוּא נכנס אל חדר המיטוֹת וּכשראה את פני אשתוֹ המוּטלת כמאוּבּנת על המיטה באלכסוֹן – נבהל מאוֹד.

– אני… חוֹלָה… – השמיעה בלחש וּמתוֹך התאַמצוּת גדוֹלה והביטה בוֹ בעיניים לוֹהטוֹת.

– מתי חלית? מתי?

הוּא הביא לה ספל מם מן הברז שבחדר הבישוּל. כשקירב את הספל לשׂפתיה להט חוֹם פניה על ידוֹ. גרוֹנוֹ יבש מרוֹב התרגשוּת ופחד.

– אני הוֹלך לקרוֹא את ד"ר ציפין. תיכף אביא אוֹתוֹ. והוּא נס מן הבית ושכח גם לקחת את הכוֹבע. שׂערוֹ השחוֹר והדק התנשב ברוּח. למכּירים שביקשוּ לעוֹצרוֹ ניענע בידוֹ:

– אשתי חולה אנוּשה… אל הרוֹפא…

ד"ר ציפין הזקן, הצפוּד וּמצוּדד הראש היבש, ידידוֹ של בּוֹריס, בא רכוּב על אתוֹנוֹ האפוֹרה, נכנס החדרה עם המקטרת היורדת לוֹ על זקנקנוֹ השׂב, ביקש להשמיע איזוֹ הלצה, כדרכוֹ, אך משראה את פניה של גינה, חשק את שפתיו ונשך בחזקה את עצם המקטרת. עיניו הפּיקחוֹת נעשׂוּ תמימוֹת־ילדוּתיוֹת. הוּא היה דיאגנוֹסטיקן מהיר וּמנוּסה – וראה מיד את פעוּלת הטטאנוּס בדרגה מסוּכנת.

– בּוֹריס יקירי, – גימגם הזקן והוֹציא את המקטרת מפּיו – רוּץ מהר אל ביתי ואמוֹר לבתי מירה, שתתן לך את הדברים שכתבתי פה. אבל – על רגל אחת. אנסה לתת לה זריקוֹת אחדוֹת.

אך הרוֹפא הטוֹב איחר את המוֹעד. בשעה שלוֹש אחר הצהריים, לאחר שבדק אוֹתה רגע, קרא את קלדם שיצא עמוֹ אל המסדרוֹן ואמר לוֹ, כי אבדה כל תקוה. היא לא תחיה עד הבוֹקר. הארס כבר מפעפע בכל עצביה. אם הוּא רוֹצה, יכוֹל הוּא לקרוֹא את הרוֹפא בּיין לקוֹנסיליוּם.

ד“ר בּיין הוּבא ודעתוֹ לא היתה שוֹנה מדעתוֹ של ד”ר ציפין.

פניו של קלדם הלבּינו כחתיכת בד ישן. הוּא כסס כל הזמן את זנב שׂפמוֹ הדק ועיניו ירוּ ברקים. לוּא יכוֹל היה לנפּץ באגרוֹפיו את הכתלים! כה גדוֹל היה המחנק אשר שׂם לוֹ החדר…

באוּ כמה מכּרים, ביחוּד נשים, וּביקשוּ לעזוֹר להביא את הדרוּש, אך הוּא שלח את כוּלם, כמעט בגערה. בין הערבּיים נשאר לבדוֹ ליד מיטת החוֹלה. היא לא יכלה להניע איבר. ייסוּריה היוּ, כנראה, קשים מנשׂוֹא. חוּמה הגיע לארבעים ושלוֹש וחצי. אך דעתה נשארה צלוּלה. מתוֹך עיניה נשקפה בינה נשׂגבה.

הוּא לא זז ממיטתה, ישב על הדוֹפן באמצעה וליטף בלי הרף את כף ידה היוֹקדת וקרא לה בשמוֹת חיבּה, שאוֹזנה לא שמעה כמוֹתם מימיה. היא הסתכלה בוֹ באהבה גדוֹלה. בערב, לאוֹר המנוֹרה הגדוֹלה, רמזה לוֹ שיקריב את אוֹזנוֹ אל פיה. הוּא הבין ועשׂה את רצוֹנה. היא לחשה בקוֹל נשמע בקוֹשי:

– תוֹדה, בּוֹריס… מאוּשרה הייתי אתך… מרסי… (תודה).

וּבקצה אצבעה ליטפה רכּוֹת את ידוֹ.

ראשה צנח הצידה, כשפיה פתוּח מעט. עיניה היוּ מוּצלוֹת בריסים הדקים. עוֹד זמן מה אחרי יציאת נשמתה, כשמישמש אוֹתה, לָהט גוּפה.

קלדם קימט בכפוֹ את פאת הסדין לצניפה וּתחבה לתוֹך פיו, שלא תפרוֹץ זעקתוֹ אשר אמרה לפוֹצץ את לבוֹ…

קברה היה השלישי או הרביעי בבית העלמין החדש בין גבעוֹת החוֹל.

ה

גינה מתה באביב 1913. קלדם התהלך שנה שלימה וסרט שחוֹר ורחב על שרווּלוֹ, כמנהג הנוֹצרים. היה נראה כמדוּכּא, אך בעצם גילגל את חייו כבראשוֹנה. גם המלחמה, שפּרצה בינתיים והביאה שינוּי בעסקיו, לא הביאה שינוּי באוֹרח חייו. וּבקיץ 1915 קיבל עבוֹדת קבלנוּת גדוֹלה אצל הממשלה התוּרכּית בדמשק. הוּא עשׂה שוּתפוּת עם הנגר התל–אביבי התּקיף לייסוֹבוֹי, שהיוּ לוֹ קצת מכוֹנוֹת, ועם תוּרכּי–ערבי מבּירוּת, דוֹבר צרפתית וּמקוֹרבם של פקידי הבּארוֹן בגליל העליוֹן, ויחד פתחוּ בדמשׂק בית חרוֹשת לתעשׂיית קתים לרוֹבים, שלוֹש מאוֹת קת ליוֹם, לפי החוֹזה.

לקלדם היוּ ידידים בין פקידי הממשלה ושׂרי הצבא (אף על פי שלא נסתלק מנתינוֹּתוֹ הרוּסית, היוּ בידיו כל מיני תעוּדוֹת עוֹתוֹמניוֹת, חבש תרבוּש אדוֹם וּבעיני הפּקידים היה חשוּב כנתין עוֹתוֹמני), וכן גם בין הקצינים הגרמנים והאוֹסטרים, וּבעזרת שני שוּתפיו החרוּצים היוּ כל השערים פתוּחים לפניו, והעסקים הטוֹבים היוּ, בלשוֹנוֹ, “נדחקים לתוֹך ידיו”. לא רק לירוֹת תוּרכּיוֹת של נייר, שערכּן היה יוֹרד מחוֹדש לחוֹדש, אלא גם כל מיני מטבעוֹת של זהב וכסף: “תרנגוֹלים”, לירוֹת אנגליוֹת, מארקים גרמנים, מג’ידיוֹת, פיאסטרים ועוֹד, היוּ מצוּיים תמיד בשפע אצל שלוֹשת השוּתפים בתוֹך כיסי בד קטנים וגדוֹלים, והם היוּ מסיעים אוֹתם מדמשׂק לארץ ישׂראל וּמארץ ישׂראל לדמשׂק ברכּבת וּבאוֹטוֹמוֹבּילים צבאיים, וכל אחד מוֹציאם אוֹ גוֹנזם כדרכוֹ.

מוּבן מאליו, כי בשנוֹת המצוּקה של המלחמה נהנוּ מידוֹ הפתוּחה של בּוֹריס קלדם כל מי שלבוֹ נדבוֹ ליהנוֹת. את ידידיו הקרוֹבים הציל, על ידי “ניירוֹת” שוֹנים שהמציא להם, מעבוֹדת הצבא, מ“בדל” (כוֹפר) אוֹ מן ה“עמליה” (אנגריה) הנוֹראה, שמן העניים, אשר נלקחוּ אליה בהמוֹן, רק מעטים שבוּ חיים. וגם לכמה מוֹסדוֹת ציבוּריים העניק תרוּמוֹת או הלואוֹת, לפי בקשתם של מנהליהם ידידיו.

לרגל עסקיו הטרוּפים היה עוֹשׂה רוֹב ימיו בדמשׂק, וּמשם היה נוֹסע לפעמים גם לקוֹשׂטא, והיה לו שם – כך סיפרוּ – מגע וּמשׂא עם המיניסטרים עצמם. כשבא ג’מל פחה לפקד את הדיביזיה הרביעית, נתחבּב עליו קלדם מיד – בשל התשוּבוֹת החוֹתכוֹת והאמיצוֹת שהשיב על שאלוֹתיו. “איש כלבבי אתה”, – אמר לוֹ הפּחה בעין עצוּמה – “אם לא אעלך לגרדוֹם – אעלך לגדוּלה”. “בראשוֹנה לגדוּלה”, ענהוּ קלדם חריפוֹת, “אחר כך נראה”.

ביתוֹ הנאה בתל אביב היה עתה סגוּר על מסגר, התריסים מוּגפים וּבלילוֹת אין אוֹר עוֹלה ממנוּ. רק שלוֹש פעמים בשבוּע היה בא משכוּנה קרוֹבה ערבי זקן וטוֹב פנים והיה פוֹתח את הבית, מטאטאוֹ ורוֹחץ את רצפוֹתיו, מנכּש וּמעדר בגינה, משקה את הערוּגוֹת ב“כרכשת” נקייה וּמקשר את השׂיחים והעצים אל הסמוֹכוֹת – ולפנוֹת ערב הוּא רוֹחץ את רגליו מן הברז והוֹלך לוֹ, כשהוּא נוֹשׂא את המפתח הקטן ביד קמוּצה, כנוֹשׂא אוֹצר יקר.

כשבא קלדם לימים מספּר לביתוֹ, היה מעלה בערב את אוֹר הלוּקס בכל החדרים (במחסנוֹ עמדוּ תמיד פחי נפט תלוּלים זה על גבי זה), מכנס את אנשי “חברת טראסק” ועוֹרך להם משתה קטן, והם שוֹתים אראק וקוֹניאק ושמפּאניה, ואוֹכלים שוֹקוֹלאדה וראחאט וּבטני חלבּ – עד כאב בטן. עד שלוֹש בבוֹקר היוּ רוֹקדים ומשׂחקים ושרים את ההימנוֹן הנלהב “יוּסוּף אפנדי” ואחר כך מתפּזרים לבתיהם המדולדלים ממחסוֹר.

– וּמה מכּוֹח אשה חדשה? – שאל קריס את קלדם כטוֹב לבוֹ ביין.

– איני יכוֹל לשכּוֹח את גינה. מלתה האחרוֹנה “תוֹדה!” אינה יוֹצאת מאוֹזנַי. כמשוּגע הייתי אחרי מוֹתה… ואתה הרי ידעת כמה הייתי מענה אוֹתה… מנוּוָל הייתי ביחסי אליה…

– שטוּיוֹת! גזירה על המת שישתכּח מן הלב. עליך, בּוֹריס, לשׂאת אשה. אני אוֹמר לך. והפעם חכמה מגינה, תמחוֹל לי שם…

– אין לי גם פּנאי לכך.

– עוֹמד פה בית מלא כל טוּב… צחוֹק! אי, קלדם, במסעיך אינך יכוֹל למצוֹא לך איזוֹ פרידה נאה?…

– כן. בודאי אביא לי אשה באחד הימים… – סיים קלדם את השׂיחה כמעט בעצב.

וּבתחילת החוֹרף 1916 הביא את אשתוֹ השנייה מקוֹשׂטא.

ו

אליגרה היתה שוֹנה תכלית שינוי מגינה. ספרדיה גבוֹהה ורזה ממשפּחה מיוּחסת (אביה היה “חכם” שנתעשר בשנוֹת המלחמה מחילוּף מטבעוֹת), פניה שחרחרים–ירקרקים וּפיה רחב משהוּ על המידה, אך הוּא מגלה שני טוּרי שיניים קצוּבוֹת וּמתאימוֹת כפנינים שווֹת. אי אפשר היה שלא להתבוֹנן בהם.

היה בה חיתוּך של אישיוּת. דבר זה ניכּר לא רק מקוֹמתה רבת האוֹפי, אלא גם מכל התנהגוּתה. אף על פי שדיברה ספרדית וצרפתית וּמעט גרמנית (שנה אחת עשׂתה אצל קרוֹביה בוינה) ורק מלים בוֹדדוֹת עברית, רכשה לה מיד אחדוֹת מידידוֹתיו של קלדם. וּבשתיים–שלוֹש אלוּ הסתפּקה. ביניהן היתה גם אשת ראש ועד השכוּנה. היא היתה בעלת טעם בלבוּשה, תערוֹבת נאה של טעם מזרחי ואירוֹפּי, ואלמלא המלחמה שדילדלה את החנוּיוֹת והכניסה פשטוּת יתירה בלבוּשם של יוֹשבי הארץ, היתה בודאי יוֹדעת “להוֹפיע” בכל הדר קוֹמתה המלכוּתית.

היא לקחה לה מיד מ“נוה שלוֹם” אשה ספרדיה באה בימים, שהיתה עוֹזרת לה בכל עבוֹדוֹת הבית ומשקה את הגינה (במלאכת העידוּר והטיפוּל המקצוֹעי היה ממשיך הערבי הזקן) וּמשגיחה יפה על לבוּשוֹ של בעלה, שלא יהא בוֹ פגם. דיבּוּרה הספרדי והצרפתי היה מהיר, אך תמיד ידעה לסיים את המשפּט בהטעמה יפה וּבמעין בת קוֹל נוֹספת, ששיווּ לדיבּוּרה אצילוּת מרוּבּה. הידיעה הקלושה בעברית, שהביאה עמה מקושטא, נתרחבה מיוֹם ליוֹם (היא הקשיבה ברוֹב עניין ללהגם של הילדים בבתי השכינים וגם משכה אוֹתם לשׂיחה אגב הענקת פירוֹת ודברי מתיקה), וּכשהיתה אוֹמרת “בעלי” – היה מוּרגש במלה זוֹ גם גאוה, גם הנאה, גם הכרת הקניין וגם הגנה עליו, אך לא נידנוּד של ביטוּל עצמוּתה.

בנשף הראשוֹן שנערך בבית היה שוֹלט טוֹן כבוּש. הכוֹל התיחסוּ בדרך ארץ לאשה הגבוֹהה והאצילה, בעלת הפּנים המאירוֹת, שהתהלכה בין השוּלחנוֹת והציעה ברוֹב חן את ה“כּיבּוּד” היקר. אפילוּ הצחוֹק הפּרימיטיבי קצת עם חשיפת השיניים המבריקוֹת, ואפילוּ פיצוּח הזרעוֹנים ופליטת הקליפּוּת התכוּפה אל כף היד לא יכלוּ להכהוֹת על אצילוּתה. המוֹרה לציוּר אמר עליה, שהיא “כאחת הדמוּיוֹת ממשפּחת וילאסקיז”. קריס ניסה אליה הלצוֹת אחדוֹת, והיא צחקה במלוֹא פיה, אבל הוּא הרגיש מיד, כי קיימת איזוֹ מחיצה בינה וּבין כל באי הבית, ביחוּד הגברים. ועל כן הסתלק מנסיוֹנוֹתיו.

– ראית כמה אריסטוֹקראטית היא? – אמר קלדם לראש הוַעד, שישב על ידוֹ ואָצל קוֹמפּלימנטים אבהיים לכל הנשים מסביב – רצוֹנך להכיר באשה מאיזה בית היא – תן דעתך על פרוּסוֹת הלחם שהיא חוֹתכת. אם דקוֹת הן – סימן שמבית אצילים היא… אני נתתי את דעתי על כך ביוֹם הראשוֹן שהכּרתיה בקושטא. קו זה הכריע – וּביקשתי לישׂא אוֹתה לאשה.

– ראוּי אתה להוֹקרה, – השיב ראש הוַעד – שהוֹספת יוֹפי על יוֹפיה של תל אביב שלנו…

לאחר ימים אחדים, כשישב קלדם עם קריס ליד כוֹס שיכר וזיתים בחצר הפוּנדק הגרמני בשרוֹנה, אמר לידידוֹ:

– לא. היא אינה מסוּגלה לאהוֹב כמוֹ גינה. חסירה היא אוֹתה ההרגשה, הייתי אוֹמר, הדתית באהבה. אבל היא אדם. כמה אנוּ יחד? – שישה שבוּעוֹת – וּכבר יעצתני כמה עצוֹת, שהצילוּני מצרוֹת רבוֹת. ואת התוּרכּים היא מכירה, אני אוֹמר לך, מאין כמוֹה. ג’מל פחה “הקטן” אמר לי, שלוּלא היתה אשתי, אשת ידידוֹ, היה לוֹקחה ממני בלי טענה וּמענה… היא היתה מביאה אוֹתוֹ אל המיניסטריוֹן… תאמין לי, דן? מיוֹם שנשׂאתי אוֹתה – כאילוּ נעשׂיתי אדם אחר. הנחתי לכל השטוּיוֹת… ברית כּרתּי לעיני – איני רוֹאה שוּם אשה, משוּם עם וּמשוּם גזע… אתה יכוֹל להאמין לי.

קריס טפח על שכמוֹ ודיבּר לתוֹך כוֹס השיכר:

– כן, סיר חדש אין עליו פּיח… נשמע מה “תשוֹרר” בעוֹד שנה… הוֹי, בּרילי, בּרילי, ייכּנס הרוּח בבן אביך! לעוֹלם אין אדם יוֹדע את מחשבוֹת לבך… ואוּלי אתה בעצמך אינך יוֹדע אוֹתן…

בעצם חשב קריס את בּוֹריס קלדם לאדם תמים, אלא שלא נאה היה לוֹ לגלוֹת מחשבתוֹ זוֹ.

– היוֹדע אתה, דן? קצה נפשי בחיי צוֹענים אלה. הייתי מוֹחל על כל הרוָחים הגדוֹלים ויוֹשב לי בביתי הקטן עם אליגרה. היא תלד לי בן זכר. בטוּח אני בזה. היא הרתה בלילה הראשוֹן… סימן לאהבה, מה?… ואחר כך עוֹד אחד, ועוֹד אחד, וּלבסוֹף בת… נוּ, כמדוּמה, שבזה אוֹמַר די… חלקי זה יספּיק לגידוּל האוֹכלוֹסין של תל אביב העברית. צר לי שאני צריך לעוֹזבה לשבוּעוֹת שלימים…

– אין דבר, יכוֹל אתה לנסוֹע בלב שקט. אנוּ פה נשתדל לעניין אוֹתה.

– לוּ רק התעניינה בכם! – ענה קלדם בצחוֹק של הנאה. בטחוֹנוֹ בה היה עשת ברזל.

באוֹתוֹ אביב גזר ג’מל פּחה גזירת גירוּש על יפוֹ ותל אביב, וּביוֹתר כבדה ידוֹ על תל אביב, שהיתה, “מיוּשבת כוּלה ציוֹנים, השוֹאפים להתפּוֹררוּתה של הממלכה העוֹתוֹמנית”. גם קלדם אנוּס היה להסיע את אשתוֹ. מוּבן, שקיבל רשוּת ישיבה בכל מקוֹם שיבחר. ביוֹם הראשוֹן לגירוּש הביא אוֹטוֹמוֹבּיל משׂא גדוֹל והעביר חלק מן הרהיטים והכלים והבגדים לחיפה. שם שׂכר במוֹשבה הגרמנית בית קטן חבוּי בתוך גן עצים גדוֹל. גם משפּחוֹת אחירוֹת מתל אביב התיישבוּ בחיפה. רבים “הסתדרוּ” בהשתדלוּתוֹ של קלדם וה“מוּחתאר” היהוּדי הזריז, ורבים ישבוּ באיסוּר, אך בלי סכנת גירוּש. בתוֹך אלה היה, כמוּבן, גם דן קריס וּביתוֹ. הוּא נעשׂה מזכיר ראשי באחד הוַעדים המטפּלים בפליטים והראה חריצוּת גדוֹלה – בהגדלת הכנסוֹתיו. כשמעמד ביתוֹ הרחב, שלא לפי המצב בארץ, משך את תשוּמת לבם של רבים והתחילוּ מרננים אחריו, התחיל מפיץ שמוּעוֹת, שיש לוֹ דוֹד עשיר בהאמבּוּרג המעביר לוֹ סכוּמים גדוֹלים במארקים להניסם מסכּנת האינפלאציה, וחלק מן הכסף ניתן לוֹ במתנה. הוּא גם סידר את העניין ברוֹב חכמה, שהכספים היוּ באמת מגיעים לוַעד מהאמבּוּרג על שמוֹ. ברוֹב ערבי השבוּע היוּ בביתוֹ נשפים וסעוּדוֹת כיד המלך, והמשתתפים תמיהים היוּ מאין הוּא לוֹקח את הכלים היקרים והמאכלים המשוּבּחים, שאינם מצוּיים כלל בארץ… אליגרה העירה על כך את אוֹזנוֹ של בעלה, אך קלדם, כדרכוֹ, לא קיבל כל חשדים…

אליגרה היתה הרה זה החוֹדש החמישי. קלדם, בבית וּבדרך, היה נתוּן תמיד במצב של התעוֹררוּת והתרגשוּת. בקוֹצר רוּח חיכּה ליוֹם שבּוֹ תלד לוֹ את הבן. דמיוֹנוֹ הראהוּ את הילוֹד בכל זיו יוֹפיוֹ: ילד שחרחר, גדוֹל עיניים ואדוֹם שׂפתיים זעוֹת תמיד, כלאחר יניקה. הדמיוֹן הזה העסיקוֹ כל כך, שהיה מפטפּט עליו באוֹזני ידידיו וּמכּריו, וּביחוּד באוֹזני הנשים, כאילוּ כבר היה הילד בעוֹלם. על אלוּ נתחבּב משוּם כך ביוֹתר, כי הן אהבוּ את קו התמימוּת בגבר. אפילוּ שם כבר הכין בשבילוֹ: יגאל, כשם השוֹמר הגיבוֹר בגליל. גם אליגרה הסכימה לשם, שמצאה את צילצוּלוֹ נעים מאוֹד לאוֹזן.

היה סוֹף ימי סיון. החוֹם בחיפה היה גדוֹל מנשׂוֹא. המפרץ הנח שקט, פניו חיורים–סגוּלים כעין צדף נמוֹג עם סלסוּלי קצף דק, דוֹמה לפינכת–ענק מליאה רוֹק חם, כמעט בלתי זע, הדיף את חוּמוֹ הלח, המכבּיד על הנשימה, על העיר והמוֹשבה עד הר הכרמל. ריבּוּי העצים שבמוֹשבה אמנם נתן צל, אך עצר בעד מַעבר הרוּח, ועל כן הוּרגש המחנק ביוֹם ובלילה. עצי החרוּב התכסוּ אבק לבן והתאנים התחילוּ להבשיל את פּריין המתוֹק והקריר כל כך עם טל השחר. וגרגרי הזיתים המאוּבּקים לא ניכּרוּ מן העלים המכסיפים. אליגרה ישבה עם הספרדיה הזקינה בבית הבוֹדד והיתה מרבה לשתוֹת מים מן ה“איבּריק” השחוֹר והמזיע. היתה שוֹלחת יוֹם יוֹם לקנוֹת מעשׂי חלב מן המחלבה, וירקוֹת קנתה אצל האלמנה שטיקר, שבעלה הספּיק ליהרג בחזית הצרפתית והניח לה שישה ילדים קטנים ואחד בבטן. היא חשה בבדידוּת, אך לא יכלה להתערב בחברה. מיוֹם שהתחילה מרגישה בהריוֹנה נעשׂתה עליה הסביבה כזרה. מן הנשים המכּרוֹת שבתל אביב היתה בחיפה רק אשתוֹ של קריס, אך זוֹ נתפּסה כוּלה לחיי תענוּגוֹת וּביזבוּז מרגיזים. אף ריננוּ אחריה, שאינה נוֹהגת בצניעוּת עם הקצינים והפּקידים המבקרים בביתה. חשד זה בלבד די היה לקוֹמם עליה את כל רגשוֹתיה של אליגרה בת הטוֹבים.

המלחמה נמשכה בכל תוֹקפה. הגיעוּ שמוּעוֹת תכוּפוֹת מחזית הדרוֹם. התוּרכּים נעשׂוּ עצבנים ותבעוּ מקלדם את מתכּוֹנת קתי הרוֹבים, והוּא לא יכוֹל להמציאם בשלימוּת, כי אָפס העץ הטוֹב, וּמפני הבּלוֹקאדה קשה היה להשׂיג עץ אחר. הוּא גם נכנס לעסק חדש, על חשבוֹן עצמוֹ: הספּקת פחמי עץ לרכּבת הארצישׂראלית. לשם כך קיבל מאת הפּחה רשיוֹן לגדוֹע כל עץ בארץ, שימצאהוּ טוֹב לעשׂוֹת ממנוּ פחמים, וגם לקחת אנשים ל“עמליה” מכל הבא ביד. אבל הוּא לא השתמש לרעה ברשיוֹנוֹ והיה כוֹרת רק את יערוֹת האלוֹנים שבשוֹמרוֹן וחוּרשוֹת זיתים עתיקים, שחדלוּ לתת תנוּבתם. בעבוֹדה זוֹ מינה כמה מידידיו וּממכּריו למשגיחים ולפוֹעלים (באמת לא עשׂוּ כלוּם ועל פי רוֹב לא נמצאוּ כלל במקוֹם העבוֹדה, רק “וסיקוֹת” היוּ בכיסיהם כקמיעוֹת טוֹבוֹת) כדי להצילם מאנגריה וּמצבא וּמכוֹפר. כעבוֹר שבוּעוֹת מספר היוּ ה“וסיקוֹת” שלוֹ מתהלכוֹת בכל פּינוֹת הארץ, כי נמצאוּ אנשים שעשׂוּ בהן מסחר, והוּא עצמוֹ היה טרוּד וּמתרוֹצץ כל הימים ברכבת וּבאוֹטוֹמוֹבּיל אוֹ גם בדיליז’אנס וּברכיבה בכל ארץ ישׂראל וסוּריה. גם בארוֹת חפר לצבא בדרוֹם, גם פחי שמן סיפּק להם משכם וּמן הלבנוֹן… וּכשהיה בא (על פי רוֹב לשבּת) אל ביתוֹ, אל אליגרה שלוֹ, לא היה יוֹצא מן הבית. עטוּף בחלוּק פסים ערבי יקר, שלוּב רגליים על כרי ספּה קטנה, היה יוֹשב וּמחזיק את ידה של אליגרה וּמאזין לדוֹפקה.

– יוֹדעת אַת, כשני דוֹפקים אני מרגיש, – אמר והציץ בעיניה.

– כן, אפשר זה דוֹפקוֹ של יגאל שלנוּ…

– אליגרה! – קרא והרפּה פתאוֹם מידה – אם אמוּת בדרך – אי אפשר לדעת: מקרה אסוֹן, דבר אוֹ כוֹלירה, אנוּ חיים בשעת מלחמה וּבאסיה – תקראי לוֹ גם אז יגאל. השם בּוֹריס אוֹ בּר אינוֹ מוֹצא חן בעינַי. טוֹב, אליגרה? אַת מבטיחה?

האשה נבהלה מדבריו וענתה:

– אַל תדבּר הבלים, בּוֹריס… אם יקרך אסוֹן – אמית את עצמי יחד עם הילד… מי שחי אתך יוֹם אחד, אינוֹ יכוֹל עוֹד לחיוֹת בלעדיך יוֹם אחד…

הוּא ידע, שהיא אוֹמרת תמיד מה שבלבה, ועל כן נתרגש מאוֹד מתשוּבתה. אף על פי שבדוֹמה למימרה זוֹ שמע בחייו גם מפי נשים אחירוֹת. לבש את בגדיו הטוֹבים והלך אל חנוּתוֹ של הגרמני שמידט, חיפּשׂ בין הסחוֹרוֹת “מלפני המלחמה” וּמצא חתיכת אריג־תחרים לבן ויקר, יפה לחוּלצה, וקנהוּ והביאהוּ מיד לאליגרה. היא קיבלה את המתנה בהשתוֹממוּת קלה, אחר הגישה את האריג אל לבה, אל פיה, אחר נשקה גם לוֹ על פיו, נשיקה ארוּכּה וּמוֹצצת, שמטה ראשה על כתיפוֹ (היא היתה גבוֹהה ממנוּ בחצי ראש) והשהתהוּ שם רגעים מספר. הוּא עמד כוּלוֹ רגש אהבה וּמסירוּת ואריג־התחרים הלבן ביניהם. “אתפוֹר לי חוּלצה ליוֹם הברית…”

וּלמחר נסע שוּב. הפעם לבירוּת.

שם נזדמן לתוֹך חבוּרה של קציני צבא תוּרכּים צעירים. יחד בילוּ עד חצי הלילה בקפה לוּכּסמבּוּרג שעל שׂפת הים. אחרי חצוֹת נסעוּ שיכּוֹרים כוּלם בכרכרה אל אחת מסמטאוֹת הבּוּרג', וּבאחד ה“בתים” נשארוּ עד אוֹר הבוֹקר. התהוֹלללוּת אכזרית כזוֹ לא ידע זה כמה שנים. רק באוֹדיסה עבר עליו פעם לילה כזה. הוּא שכח את אליגרה ואת יגאל, את בריאוּתוֹ ואת חייו. כחַיה משתוֹללת ספק בתוֹך הזוֹהמה. מפלצת המלחמה הטילה בוֹ את ארסה המכלה והוּא הקיא ממנוּ במקוֹם זה כמה שיכוֹל.

כששב לחיפה סח את דבר הלילה לאליגרה. לא החסיר פרט קטן.

– מבינה אַת: נתעוֹררה בי החיה הרעה. לוּא יכוֹלת להמיתה בי… אליגרה שלי… אינך יוֹדעת עד היכן מגיע כוֹחה של חיה זוֹ…

היא החליקה באצבעוֹתיה הארוּכּוֹת על מצחוֹ, על צדעיו, וּבעיניה עמדוּ דמעוֹת.

– יקירי, חשוֹב תמיד עלי ועל יגאל שלנוּ, ואז לא תהיה לחיה הרעה שליטה עליך.

והיא חתמה את דאגתוֹ בנשיקה טהורה, שהכמירה את כל קרביו.

לאחר חוֹדש ימים, כשהקיץ במלוֹן משנתוֹ, חש נקוּדת צבייה קטנה בשׂפתוֹ התחתוֹנה. משחה במעט ספּיריטוּס שהיה עמוֹ בילקוּט, כי אמר יתוּש עקצוֹ, והרבה לעשן.

רוֹפא צבאי, מאיוֹר גרמני מכירוֹ, פגשוֹ באוֹתוֹ בוֹקר ברחוֹב, התבוֹנן בוֹ רגע ואמר:

– ליבּער פרוֹינד, עליו להיכּנס אלי באחד הימים, בשעה חמש אחרי הצהריים. אפשר אוּכל לעוּץ לוֹ עצה.

– בעניין מה, אדוֹני המאיוֹר?

המאיוֹר שירבּב משהוּ את שׂפתוֹ התחתוֹנה, נגע בה בראש האצבע וקרץ לוֹ בעין אחת. קלדם נענה לוֹ בראשוֹ והלך לדרכּוֹ. הוּא לא תפס בעצם את כוָנת המאיוֹר, כי מוֹחוֹ היה נתוּן בסכסוּך שנתגלע בזמן האחרוֹן בינוֹ ובין לייסוֹבוֹי.

וּבהיוֹתוֹ בביתוֹ בחיפה, כשהקיץ בבוֹקר ושכב עֵר במיטתוֹ והחמה נקדה בחלוֹן הפּתוּח ורישתתה על פניו את צל עלי התאנה הנעים קלוֹת, הראה לאליגרה שבמיטה הסמוּכה את השׂאת הקטנה שבשׂפתוֹ וסח לה מה שאמר לוֹ המאיוֹר.

– עליך, יקירי, להיכּנס אל ד"ר נעמני. אוֹמרים שהוּא רוֹפא טוֹב.

– סבוּרה אַת? – ענה קלדם מפוּזר קצת.

הוּא ירד, פתח את דלת הארוֹן והסתכל במראה. השׂאת לא פשתה, אך גם לא קטנה. הוּא חש עתה גם איזה גירוּי בגרוֹֹן, באף וברוּם החך. חשד שחוֹר עבר במוֹחוֹ, אך מיד התגבר עליו: “הבלים!” התגלח, התרחץ, החליף לבנים (חוּלשה היתה לוֹ להחליף לעתים קרוֹבוֹת את לבניו) וּמשח את שׂערוֹ בדוֹהן הטוֹב שקיבל מידי קצין אוּנגרי, ואחרי שאכל את ארוּחת הבוֹקר יצא לעסקיו. אך לא היתה לוֹ מנוּחה בלבוֹ. הוּא מישש כל הזמן את השׂאת שבשׂפתוֹ. מכּרוֹ הערבי־נוֹצרי כוּרי התבוֹנן בו ברחוב, צחק ואמר:

– מאַין לך זה, חַוַג’ה קלדם? מעירנוּ אוֹ מבּירוּת?

– דוֹמני משתי הערים יחד…

ושניהם צחקוּ בהנאה. כשהתרחק ממנוּ הירהר:

– אם כך – הרי זה עניין נכבד. הם מבינים בכגוֹן אלה.

וּבעברוֹ על בית ד"ר נעמני סר אליו.

הרוֹפא, שהכיר יפה את קלדם ואף חיבּבוֹ, בדקוֹ בדיקה יפה, אחר כך הניח את ידוֹ על כתיפוֹ ואמר בקוֹל חוֹטמני וּבעצימת עין אחת, כדרכוֹ:

– תפשׂת עניין ביש, חביב… נצטרך להשתמש בסאלוירסאן… חוֹשבני, שאצל הרוֹפא הגרמני הוֹפמאן אפשר יהיה להשׂיג את המנה הדרוּשה… אינך צריך להצטער הרבה, עכשיו מרפאים “זאת” כמעט בוַדאוּת של תשעים למאה…

אך קלדם הרגיש שלבוֹ הוֹלם תחת כוּתוֹנתוֹ כפטיש חזק. הוּא חייך מרוֹת:

– לא כדאי היה… זוֹנה בלה בבירוּת… זה כמה שנים שלא השתמשתי בכגוֹן אלוּ, והנה נכשלתי באיוַלתי. האין חשש בשביל אשתי? היא, כידוּע לך, הרה…

– לפי שעה – הינזר, כשנקבע את הדרגה – נדע את מידת הסכנה. כך, כך, “מזרחנוּ המבוֹרך”.

– סיפּרוּ לי, שהמערב אינוֹ פחוֹת מבוֹרך בנידוֹן זה.

– כן, צדקת, בני אדם הם חזירים בכל מקוֹם.

הוּא כילה את עסקיו והלך הביתה לאכוֹל בצהריים ולא דיבּר עם אליגרה בעניין, וגם היא לא שאלתהוּ, כאילוּ נשכח מלבה הדבר.

הוּא לא סמך על ד"ר נעמני, הרוֹפא הרוּסי מלפני המלחמה, ונכנס אל המאיוֹר הגרמני, וּבמשך כמה שבוּעוֹת היה מבקרוֹ בימים קבוּעים. לבסוף אמר לוֹ הרוֹפא:

– אפשר כבר להפסיק, לפחוֹת למשך שנים אחדוֹת – נרפּאת.

– וּבנוֹגע לאשתי?

– מעתה אין כל חשד.

מצב רוּחוֹ הוּטב. אך לאליגרה לא סיפר עוֹד דבר וחצי דבר על המחלה ועל ריפּוּיה.

ז

בסוֹף החוֹדש השישי להריוֹנה נפלה על אליגרה אימה גדוֹלה: בשוּם אוֹפן אינה יכוֹלה להישאר בחיפה. יוֹם יוֹם דיבּרה באוֹזני הספרדיה הזקינה וּבאוֹזני קלדם, כשהיה בבית, על ספינוֹת מלחמה שתבוֹאנה לכבּוֹש את עיר המפרץ, על קרבוֹת דמים ברחוֹבוֹת, על הרוּגים ופצוּעים. וּבדבּרה היוּ עיניה הגדוֹלוֹת לוֹהטוֹת באש קדחת וקוֹמתה זקוּפה וּמתוּחה, כאוֹמרת להדוֹף איזוֹ סכנה מתקרבת.

– פה אלך לאיבּוּד. אני מרגישה זאת ברוּר. בשעת הקרב ברחוֹבוֹת אפיל את הילד. אני רוֹאָה זאת בעינַי… אם לא אסע לקוֹשׂטא, אל הוֹרי, אני אבוּדה. עליך, בּוֹריס, החוֹבה להצילני. הן לא תחפּוֹץ באוֹבדני… באוֹבדן יגאל… האין זאת, יקירי?… עליך להציל את שנינוּ…

קלדם ניסה להרגיעה בכל הדרכים, אך לא עלה בידוֹ אלא מעט מאוֹד. גם בחוּגי מכּריו בצבא התהלכוּ שמוּעוֹת מזעזעוֹת על התקפה גדוֹלה בדרוֹם, על “דיסאנט” קרוֹב בחוֹפי הארץ, על הסתערוּת אוירוֹנים. וקוֹרטוֹב מפּחדה של אליגרה דבק גם בוֹ. וכן התחיל להשלים עם הרעיוֹן, שאליגרה תסע לקושטא. על כל פנים מוּטב שתלד בבית הוריה, שהרי בין כך וּבין כך אינה בבית, כי אם בגוֹלה. הוּא גם טרוּד ביוֹתר, העסקים הוֹלכים וּמסתבכים יחד עם המלחמה, ואינוֹ יכוֹל לשהוֹת בבית אפילוּ שני ימים רצוּפים (לייסוֹבוֹי נעשׂה חשוּד…). גם ידידים אין להם. הכוֹל נתפזר ונקרע לקרעים. התחיל לבקש לוֹ שבוּע, שיוּכל ללווֹתה לקוֹשׂטא. בסוֹף תמוּז עלה הדבר בידוֹ. את כל חפציה, יחד עם ה“טרוּסוֹ” של הילד, ארזוּ יפה במזוָדוֹת וּבתיבוֹת טוֹבוֹת, לקח תא מיוּחד ברכבת, כיון ליוֹם שיש קרוֹן של שינה, ונסע עמה לעיר הבירה.

הדרך עברה בשלוֹם. למן הרגע שנכנסוּ לרכבת ירדה על אליגרה עליצוּת משוּנה, עם כל כוֹבד גוּפה היתה מרבה להתהלך בקרוֹן, תוֹפסת בכל פעם בקלדם וּמוֹשכתוֹ לרקוֹד עמה, כמוּבן רק סיבּוּב אחד אוֹ שניים, כי מיד עייפה. וּבשבתם יחידים בתא דיבּרוּ שוּב ב“יגאל” החביב. היא קוֹבעת בדיוּק את יוֹם הלידה, את סדר הברית, את פרשת החג שאביה יערוֹך, את הבגדים, שהוּא, קלדם, ילבּש. מנתה בשמוֹתם את כל הקרוֹבים הרבים שיבוֹאוּ לשׂמחה. תיארה את העגלה שתקנה לילד, את האוֹמנת שתקח בשבילוֹ. והוּא, קלדם, יוֹשב כפוּף, ראשה מוּטל על ברכיו והוּא מסלק את שׂערה הדק, הריחני, מאוֹזנה הזעירה, השקוּפה, גוֹחן פעם בפעם ונוֹשק את התנוּך הוָרוֹד באהבה רבה. “וכעבוֹר חצי שנה תכלה “המלחמה” ונשוּב שלוֹשתנוּ הביתה, אל ביתנוּ הנחמד בתל אביב…” – “ויגאל יישן בגינה, בתוֹך הפּרחים, בעגלה מכוּסה בצעיף מפני הזבוּבים…”

הוֹריה ידעוּ את דבר בוֹאם מן המכתב שכתב להם קלדם וּבאוּ לקבל את פניהם. באוּ כשני מניינים מבני המשפּחה, אנשים, נשים וטף, כוּלם חבקוּה ונשקוּה, כאילוּ שבה אליהם ממדינת הים, והוֹבילוּ את האוֹרחים במרכבה מפוֹארה לביתם בעל החצר הקרירה, עם עץ הלימוֹן ומזרקת המים בתוֹכה. האם טפחה כל הזמן על חזה ועל בטנה של בתה ולחשה: “בן פּוֹרת יוֹסף!”

קלדם נשאר ימים ספוּרים בקוֹשׂטא. התראה עם מי שהתראה, נשׂא ונתן עם שוֹנים. לבסוֹף קיבל הזמנה לבוֹא אל בא כוֹח ההסתדרוּת הציוֹנית, שישב בקוֹשׂטא לשם המצאת כספים ליישוּב העברי בארץ. הוּא נתן על ידי קלדם סכוּם גדוֹל במטבעוֹת זהב בשביל “ועד ההגירה” בחיפה. לא לעתים קרוֹבוֹת מזדמן להם שליח טוֹב כקלדם. מן השמיים שלחוּהוּ לקוֹשׂטא. דבר גדוֹל הוּא עוֹשׂה ליישוּב… בשוּבוֹ הלך מיד אל ראש “ועד ההגירה” (הוּא גם ראש ועד תל אביב) וּמסר לוֹ את כיס הבּד הכבד, המלא מטבעוֹת צהוּבּים, חדשים, כיציאתם מבית היציקה. הלה נתרגש מאוֹד למראה הזהב, שהוַעד חיכּה לוֹ כל כך, תפס בשתי ידיו את כתיפיו של קלדם וּמילמל:

– חסד גדוֹל עשׂית, קלדם, עם היישוּב כוּלוֹ. לעוֹלם לא אשכח את חסדך. יבוֹא יוֹם ונגמוֹל לך…

– אין דבר, אדוֹני ראש הוַעד. הדבר לא היה לי לטוֹרח כלל. מקוה אני, כי בקרוֹב לא יהיה עוֹד צוֹרך בשליחוּת כזוֹ.

– כלוֹמר?

– האנגלים יכבּשוּ את הארץ, ואז תקבלוּ את הכספים בדרך ישרה, בדרך מצרים, אוֹ גם באוֹנייה.

– וקרוֹב הדבר?

– אוּלי יוֹתר ממה שאנוּ משערים. אצל ממשלתנוּ הרוֹממה וכן גם אצל בעלי בריתנוּ פסים כל מקוֹרוֹת האספּקה. מעט כסף יש עוֹד, אך אין אפשרוּת לקנוֹת את הדרוּש גם בכסף. הבּלוֹקאדה מהדקת את החבל על הצואר. כך הדבר.

ראש הוַעד ניענע את ידוֹ בחָזקה, מרוּצה מאוֹד גם מן הכסף וגם מן הידיעה הטוֹבה, וקלדם הלך לעסקיו.

ח

לאחר חוֹדש, בערך, קיבל טלגרמה, כי אליגרה מתה מלידה קוֹדם זמנה. הילד הוּצא מת. הוּא מיהר לקוֹשׂטא. אליגרה והנפל כבר היוּ בבית העלמין. הוּא נסע שמה עם שני זרי פרחים הדוּרים. אחד גדוֹל ואחד קטן. אחרי שהניח את הזרים על הקברים, נפל על קברה של אליגרה וגעה בבכי. יוֹתר משעה שכב וּדמעיו וקוֹל בכיוֹ זוֹרמים מקרבוֹ בלי הרף, כמוֹ לא יהיה להם סוֹף. עד שניגש אליו שוֹמר בית העלמין הרזה ועצוּב הפנים, נגע בכתיפוֹ ואמר לו:

– די, אֶפנדים. למה הוּא מצער כל כך את המנוֹחה? ואז נפסק הכוֹל. זרם הדמעוֹת וקוֹל הבכי עמד. הוּא נעץ בשוֹמר שתי עיניים גדוֹלוֹת, כמוֹ לא מעוֹלם זה. קם מן הקבר, ניער את בגדיו מן האבק, נתן ביד האיש מטבע ויצא אל המרכבה שהמתינה לוֹ ליד השער.

מפי הרוֹפא האוֹסטרי נוֹדע לוֹ, שאליגרה נדבקה ממנוּ, והנגע פגע בעוּבּר. כשבוּע ימים היה הילד (בן זכר) מת בתוֹכה. לוּלא נתקפה אחרי הלידה ב“קדחת הלידה”, אוּלי אפשר היה להצילה על ידי שיטת הריפוּי החדשה. אבל הקדחת באה בצוּרה אנוּשה, וכל המאמצים לא נשׂאוּ פרי. לבה כבר נחלש מן הנגע ולא יכוֹל להתגבר. חבל, אשה אצילה כל כך! “אבל מהוּ אסוֹנוֹ הפרטי לעוּמת אסוֹן האנוֹשוּת במלחמת התוֹעבה הזאת! למשפחתה לא הגדתי את סיבּת האסוֹן, כי מה בצע! הם אנשי מזרח תמימים – יחיוּ בתוּמתם!” כה סיים הרוֹפא האוֹסטרי הטוֹב.

– כן, אבל אשמתי היא… גם הילד הלך לאיבּוּד… ארוּר אני! – קרא ועיניו נתרחבוּ בלהט פרא לח.

עוֹד בוֹ ביוֹם ענד את הסרט השחוֹר והרחב לשרווּלוֹ.

ט

רק בסוֹף החוֹרף 1919 שב קלדם לתל אביב. התארעוּת הדברים אילצתהוּ ללכת עם מטה הצבא הבוֹֹרח לקוֹשׂטא. וּבאמת היה מוֹחל על התענוּג הזה בחפץ לב. היוּ לוֹ כמה תביעוֹת של כספים לממשלה התוּרכּית והוּא קיוָה להשׂיג את שלוֹ בעיר הבירה. אך שם היה עד להתפּוֹררוּתה הגמוּרה של הממלכה, ועם כל קשריו הטוֹבים ותחבּוּלוֹתיו המחוּכּמוֹת, לא עלה בידוֹ לקבל אלא כמה אלפי לירוֹת תוּרכּיוֹת בנייר, שערכּן הגיע רק למאוֹת לירוֹת אנגליוֹת. על כן חרד ושׁמח לקראת היוֹם, שבוֹ יוּכל לשוּב לביתוֹ הנאה בתל אביב רבת האוֹר והנוֹעם. עייף היה עד לחוּלשה וּביקש לנוּח מנוּחה שלימה. אף השמוּעוֹת שהגיעוּ אליו על “הבית הלאוּמי” ליהוּדים, אף כי ידע שמוּגזמוֹת הן מאוֹד (“חלוֹמוֹת” הציוֹנים בעצם לא העסיקוּהוּ עד עתה), הנה עכשיו, אחרי תלאוֹת המלחמה, בשוֹמעוֹ אוֹתן מפי אנשים מלאי אמוּנה והתלהבוּת, עוֹררוּ גם בלבוֹ איזוֹ כמיהה להיוֹת עם אֶחיו, להשתתף במעשׂיהם, וּביחוּד לראוֹת בגידוּלה של העיר תל אביב, שהיה בין ראשוֹני בוֹניה.

לפני צאתוֹ את קוֹשׂטא ביקר שוּב בבית העלמין. את קברה של אליגרה מצא כמוֹ שעזבוֹ אז, גם השוֹמר נשאר כשהיה, רזה ועצוּב פנים, אך התלוּלית של הנפל נמחקה לגמרי, וגם השוֹמר, עם כל השתדלוּתוֹ, לא ידע להראוֹתוֹ את המקוֹם בדיוּק. “מאוֹת נפלים נקברוּ כאן, ואין דוֹרש לקברם”…

הוּא בא באוֹנייה רוּמנית, שהביאה מקוֹשׂטא כמה עשׂרוֹת יהוּדים צעירים פליטי רוּסיה, בדרך התוַדע אליהם והיה אוֹכל ושוֹתה עמהם, מספּר להם על ארץ ישראל, על תל אביב, על המוֹשבוֹת, וגם לוֹקח חלק בזמרתם וריקוּדם. הוּא נתחבּב על כוּלם בשל פשטוּתוֹ וחמימוּת מזגוֹ המלבּב. והיה שם בחוּר קרימאי אחד, שהתלחש עליו תמיד עם “חברתוֹ” מתוֹך חיבּה יתירה, שראה בוֹ, “בקלדם זה”, טיפּוּס ארצישׂראלי, מין אדם־עברי חדש, חוֹפשי מכל סבל ירוּשה, יפה, אמיץ, חסר דאגה וכו'. “החבירה” הסכימה לדעתוֹ של הבחוּר ונלחצה אל זרוֹעוֹ, כשהיא שוֹלחת מבטי הערצה אל קלדם.

את תל אביב מצא כמוֹ ביוֹם שעזבה. רק הבתים נראוּ בעיניו קטנים יוֹתר, תחת זאת גדלוּ העצים במידה מרוּבה. רק שלוֹשה אוֹ ארבעה בתים חדשים נוֹספוּ, אך הרחוֹבוֹת המוּ מרוֹב אדם וּתנוּעת אוֹטוֹמוֹבּילים וּמרכבוֹת. לא רק רוֹב יוֹשביה שבוּ אליה, אלא גם רבים מבני המוֹשבוֹת קבעוּ את דירתם בתוֹכה. אך יוֹתר מכוּלם עשׂוּ עליו רוֹשם הפנים החדשוֹת, האוֹרחים מארצוֹת אירוֹפּה ואמריקה. אנשי הצבא היהוּדים מן “הגדוּדים” היוּ מתהלכים הילוּך חוֹפשי, קל, רב הכרה. חגוֹרת הבד הדוּקה על הלבוּש האפוֹר־הירקרק והכוֹבע עם ה“מנוֹרה” הדקה שמוּט קצת כלפי מעלה. בחוּרים נעימי רוֹאי. בנוֹסעוֹ לאִטוֹ במרכבה הפתוּחה התבוֹנן, שחנוּיוֹת המכוֹלת

מליאוֹת צוֹרכי אוֹכל חדשים, ביחוּד קוּפסאוֹת של “משוּמרים” שוֹנים, והקהל מרבה לקנוֹת. נפתחוּ גם בתי אוֹכל אחדים, שהיוּ מליאים אדם, וּליד שני ביתני הגזוֹז עמדוּ אנשים “בתוֹר”, אף על פי שהקיץ טרם בא. וּבאמת עשׂתה השכוּנה את הרוֹשם, שאנשיה קמוּ מצוֹם ארוֹך והם מיטיבים את לבם בכל דבר מאכל וּמשתה הבא לידם. כל הפנים שעברוּ ברחוֹב היוּ כנשׂוּאים אל איזוֹ שמש נעלמת, שאוֹרה גוֹבר והוֹלך. קלוּת חיים וחדוַת חיים שפעוּ בכל פּינה.

בקצה רחוֹב הרצל, ליד בנין הגימנסיה המסוּיד חדש, עצרוֹ הסוֹפר־העסקן הזקן פּלטיאל הלוי, זה שעיניו הבטלניוֹת מסתתרוֹת תחת משקפיים מעשׂיים מאוֹד, שכל הלצוֹתיו מוֹצאוֹת חן בעיני עצמוֹ, קידמוֹ בתנוּעת יד וב“שלוֹם עליכם” רחבים מאוֹד, וּכשעמדה המרכבה ניגש במרוּצה, חבקוֹ וּנשקוֹ פעמיים:

– ראוּ, קלדם! לעזאזל! אמרוּ עליך, שנעשׂית וזיר גדוֹל ב“שער הגבוֹה”… הה, “השער הגבוֹה” מוּטל כבר באשפה… באת עם “הרוּסים”? כמה באוּ? חבל, שלא חיכּית עוֹד חמש שנים… היית חוֹזר לכרך בעל רבע מיליוֹן תוֹשבים… הכוֹל חזיתי מראש… אתה זוֹכר מה שאמרתי לכם בזכרוֹן יעקב במלוֹן גראף? כן, הגרמנים שלכם ניצחוּ… אתה רוֹאה שם את ה“קפּטין” האמריקני הזקן? הרי זה פישטון–הכהן מוַארשה… אידיאליסט מן הדוֹר הישן… כך, כשאדפּיס את הזכרוֹנוֹת שלי, תראוּ שהכוֹל חזיתי מראש…

– יאמר נא לי בטוּבוֹ, אוּלי יוֹדע אם מישהוּ גר בביתי?

– חכּה רגע! אחרי הכיבוּש ישבוּ בוֹ אוֹפיצרים אנגלים. אחר כך, נדמה לי, כי שוּלקוֹב מרחוֹבוֹת נכנס שמה. באמת אני יוֹשב בירוּשלים, מנהל מחלקה במוֹסד הלאוּמי, ואיני בקי במה שנעשׂה בתל אביב… כלוֹמר, בקי וּבקי אני… – וה“זקן” מוֹסיף, כמוּבן, להיוֹת ראש הוַעד. את האמת אגיד לך: נמאס עלי. צריך היה שיבוֹא כבר אחר במקוֹמוֹ… הוּא אינוֹ מתאים כלל למסשטאבּ החדש… לוּא היה לקהל מוֹח בקוֹדקדוֹ, היה בוֹחר בי… ברצינוּת, מה דעתך?

– אין לי עוֹד דעה, הכוֹל כמוֹ חדש בעינַי… אני גם עייף מאוֹד… נוּ, להתראוֹת, אדוֹן הלוי.

– שלוֹם, שלוֹם! חפצתי לשאלך על כמה פרטים מימי שלטוֹנוֹ של ג’מל פּחה. הרי היית מקוֹרב אליו… הדברים דרוּשים לי בשביל הזכרוֹנוֹת, אבל – בפעם אחרת. שלוֹם, קלדם. אני אוֹמר לך, אשרינו שנפטרנוּ מן הפגר, כלוֹמר, מן התוֹגר… האנגלים, בצלם נחיה ונבנה את ארצנוּ. כמוֹ בימי כוֹרש… התנ"ך נכנס אל דמם… שלוֹם, שלוֹם! כשתהיה בירוּשלים תסוּר אלי – למוֹסד הלאוּמי… תשאל למר פלטיאל הלוי…

“שוּלקוֹב? הפּרדסן שוּלקוֹב מרחוֹבוֹת, גר בביתי? מי הכניסו שמה?” וקלדם דחף בקצה מקלוֹ בעגלוֹן הערבי שימהר לנסוֹע.

ביציע הבית, שתריסיו היוּ מקוּפלים והוילאוֹת הלבנים מתנפנפים ברוּח, ישבה אשה בעלת בשׂר ויפת פנים, לבוּשה חגיגית ושיפשפה באצבעוֹתיה את קיבוֹרת זרוֹעה החשׂוּפה, השמינה. היא הסתכלה בעוֹברים ושבים בעיניים חסירוֹת כל מבּע. כשעמדה המרכבה לפני שער הגדר והזר ירד עם המזוָדה, שילם לעגלוֹן וּפנה אל שביל הגינה, הניחה האשה את שתי ידיה על משען היציע והביטה בבּא.

הזר צילצל והאשה קראה קוֹל גדוֹל לתוֹך הבית:

– אסנת! לכי ראי מי מצלצל.

הנערה הספרדיה באה מיד בעיניים מבוֹהלוֹת ואמרה:

– הוּא אוֹמר, שהוּא בעל הבית…

– הביאי אוֹתוֹ הנה.

– קלדם הוֹפיע כשהוּא נוֹשא ביד אחת את הילקוּט ועל זרוֹעוֹ האחרת מוּפשל המעיל המקוּפל.

– שלוֹם, גברתי. שמי קלדם. אני בעל הבית הזה. אני חוֹזר מקוֹשׂטא. לא ידעתי שאנשים גרים בביתי.

– שמי קארפּין. מר שוּלקוֹב שׂכר את הדירה מן הוַעד. אנוּ גרים פה יוֹתר מחצי שנה. הכוֹל בסדר. אני שוֹמרת על הניקיוֹן כמוֹ בביתי. יוּכל לראוֹת. הכוֹל בסדר גמוּר.

העפת עין אחת אילך ואילך הוֹכיחה לוֹ, כי אמנם עין משגחת על הכוֹל בבית וּבגינה.

– פעמיים בשבוּע בא הערבי וּמטפּל בגן. אך כל השבוּע אני בעצמי משקה ומעדרת. אני אוֹהבת פרחים. ברחוֹבוֹת היתה גינתי היפה בכל המוֹשבה… יוּכל לשאוֹל… אוּלי הוּא רוֹצה לשבת? ישתה כוֹס קפה בזבדה? אסנת, הביאי כוֹס קפה. עם הרבה זבדה. גם את צלחת העוּגוֹת!… בשבילי תביאי תפוּח זהב מחוּתך עם מעט סוּכּר. האדוֹן שוּלקוֹב עוֹמד לבוֹא בכל רגע…

קלדם הכיר יפה את שוּלקוֹב. לא עסק אחד היה לוֹ עם הפרדסן־הסוֹחר הממוּלח הזה. הוּא ידע גם את אשתוֹ, היהוּדיה הכחוּשה והדווּיה, ועתה אוֹמרת קארפּין דשינה זוֹ: “אנחנוּּּּּּ גרים פה”. בחוּשוֹ המנוּסה ניחש מיד מה פעל שוּלקוֹב חרוּץ זה… “יחד עם השינוּיים במפת העוֹלם…” – עברוֹ רעיוֹן מבדח.

אמר תוֹדה בהרכנת ראש נאה (תנוּעה שלמדה מן הקצינים הגרמנים) והניח את המעיל על דוֹפן אחד הכיסאוֹת.

– אם הוּא רוֹצה להתרחץ, יוֹאיל להיכּנס אל חדר האמבטי. הרי הוּא יוֹדע את הדרך…

קלדם הרכין שוּב את ראשוֹ והלך לחדר האמבטי. כשחזר רחוּץ פנים וּמסוֹרק שׂיער מצא כבר את ה“כּיבוּד” ערוּך יפה וּבטעם על שוּלחן הנצרים הקטן. האשה הכבידה לא משה ממקוֹמה.

– בבקשה! – הזמינתהוּ ברמיזת עין אל השוּלחן. הוּא ציית ברצוֹן – אוֹתי אינוֹ מכיר, מה?

– לצערי. נעים להכיר נשים נאוֹת…

– אני מחזירה לוֹ את הקוֹמפלימנט.

והיא סחה לוֹ בפשטוּת שעזבה את בעלה האיכר וּשלוֹשת ילדיו, וגם שוּלקוֹב עזב את אשתוֹ וּשני ילדיה, כוּלם במוֹשבה, והרי הם יוֹשבים “יחד” פה בתל אביב. מצבם חמוּר מאוֹד, כי קשה לשניהם לקבל גט. לוּלא התערבוּ זרים, אפשר היה לקבל גט. היא אינה דוֹרשת כלוּם מבעלה והיא גם נכוֹנה לקבל את הילדים… ושוּלקוֹב נוֹתן את חצי רכוּשוֹ לאשתוֹ (רכוּש לא קטן!) – אך ה“ידידים”, ישמרנוּ אלוֹהים מן הידידים, אלה כשהם מתערבים במוּסרם עלוּלים להוֹריד אדם שאוֹלה… הנה לפרקאל, הוּא מכיר את פרקאל? בתוֹ הצעירה לא חפצה להינשׂא. כמה שידוּכים טוֹבים הציעוּ לה. אחד, אינג’ינר, גם אהב אוֹתה, והיא…

קלדם שמע ולא שמע מה שהגברת קארפּין–שוּלקוֹב מספּרת, כשהיא תוֹחבת בתנוּעת אצבעוֹת אצילה את פלחי תפוח הזהב הזרוּיים סוּכּר אל פיה הקט. עתה סערוּ במוֹחוֹ מחשבוֹת שלוֹ. בכלל, מאז סיוּם המלחמה וּסבך העניינים בקושטא נעשׂה מפוּזר ולא יכוֹל היה להקשיב שני רגעים רצוּפים לדוֹברים אליו. הוּא הביט ישר בפני הדוֹבר, ניענע מזמן לזמן בראשוֹ כמסכים, אף השמיע איזוֹ הערה נכוֹנה – אך בעצם שמע רק קטעי דברים שלא נצטרפוּ במוֹחוֹ לעניין שלם, כי מרוּכּז היה בקשב רב לעצביו העֵרים.

לבסוף הפסיקה וּשאלה שלא מן העניין:

– עד שתוּכלוּ לצאת מן הבית – לא יכבּד מכם למסוֹר לי אחד החדרים לדירה?

– חוֹשבת אני, ששוּלקוֹב לא יתנגד… הרי ידידים אתם, אם איני טועה. אני אין לי כלוּם כנגד זה. אדרבה. יהא יוֹתר שׂמח בבית… אנחנוּ רק שני אנשים. לפעמים בא אחד הילדים מן המוֹשבה. שלי אוֹ שלוֹ.

לאחר רגעים מעטים בא שוּלקוֹב, גבר כבן ארבעים, רחב גרמים וּנפוּל לחָיים, מלא תנוּעה וּטרוּף תחבוּלוֹת, עיניו מבריקוֹת והוּא חוֹשף

שיניים גדוֹלוֹת ובריאוֹת וצוֹחק צחוֹק אדם הבטוּח, שאין איש יכוֹל לעשוֹת לוֹ רע. הוּא לחץ את ידי קלדם רגע ממוּשך וּבכוֹח גדוֹל עד להכאיב. הסכים לפנות תיכף וּמיד את הבית, אם כך רצוֹנוֹ של קלדם. מה שייך, הבית הוּא ביתוֹ והוּא רשאי לצווֹת. הוּא, שוּלקוֹב, רק השתמש בזה שהבית נתפּנה ולא היוּ לוֹ בעלים. את שׂכר הדירה לחצי שנה הכניס לוַעד העיר. אף על פי כן, דחילךּ, בבקשה! אינוֹ רוֹצה להיות עליו לטוֹרח אפילוּ יוֹם אחד… אבל אם הוּא, קלדם, מסכים, יגוּרוּ יחד חוֹדשים מספּר, עד “מוּחרם”. רק כארבעה חוֹדשים נשארוּ. כמוּבן, הוּא רשאי לבחוֹר לוֹ חדר כרצוֹנוֹ. נדמה לוֹ, כי לשני הצדדים ינעם לשבת יחדיו… הגברת קארפּין בוַדאי לא תסרב גם להאכילוֹ ממיטב מאכליה. הכּרת פניה תענה בה, שהיא יוֹדעת להכין מאכלים, מה?… הוּא יוֹדע מראש, שהיא תסכים ברצוֹן. אם כן, מנוּי וגמוּר, הוּא יקבל את החדר בפּינה, עם הכניסה מצד המרפּסת. וּבתוֹר שׂכר דירה יאכל את ארוּחתוֹ על שוּלחנם. עכשיו השוּלחן מלא דשן, לא כבימי התוּרכּים… עוֹד צפוּיים להם עסקים משותפים. עוֹלם חדש בארץ ישׂראל. רק עתה נפתחים אוֹפקים לעסקים. אשרי המניח עתה יסוֹד לבניין בעתיד! צריך רק להרחיק ראוֹת… ולא ללכת בקטנוֹת… לא, לא, לא! אין לוֹ שוּם טרחוּת עליהם… אדרבה… אם רצוֹנוֹ שיפנה את הבית…

עוֹד כחצי שעה ישב עם שוּלקוֹב והגברת, אחר הכניס את ילקוּטוֹ וּמעילוֹ לחדר שהוּקצה לוֹ והלך.

– בצהריים יביאוּ חפצי מן הנמל. תוֹאיל נא הגברת להראוֹת לסַבּל היכן יניחם.

– בחפץ לב. להתראוֹת!

י

קריס היה נתוּן בצרה גדוֹלה. את הבית הקטן, שבנה לוֹ עוֹד לפני המלחמה, תיקן ושיפּר אחרי שוּבוֹ מחיפה, הוֹסיף עליו אגף שלם וגם העלה עליו חצי קוֹמה. הגג של החצי השני שימש “מרפּסת נהדרת”, יפה לחגיגוֹת. בשל יוֹקר החוֹמרים והעבוֹדה אחרי המלחמה עלה לוֹ הדבר בסכוּם עצוּם. “כפליים כבית והמגרש יחד”, התפאר. רוֹב מכריו אמנם ידעוּ (הוּא טרח, כאמוּר, הרבה להקנוֹת להם ידיעה זוֹ…), שהוּא קיבל במשך כל שנוֹת המלחמה כספים מדוֹדוֹ שבהאמבּוּרג, אך נמצאוּ גם יחידים אשר ריננוּ אחריו, כי אין ידוֹ נקייה מאוֹצר המוֹסד הלאוּמי, שהוּא מזכירוֹ הראשי ועוֹשׂה בוֹ בעצם כאדם העוֹשׂה בתוֹך שלוֹ, כי המנהל הוּא אדם בא בימים, וסוֹמך בכוֹל על קריס, שידע לקנוֹת את אמוּנוֹ.

לאוֹזני קריס הגיעוּ דברי הריגוּן, אך הוּא לא נתן את דעתוֹ עליהם, כי בטוּח היה ב“זקן”, שיגן עליו בכל כוֹחוֹ. והנה בא אחד העסקנים הפליטים מרוּסיה, שהיה ממלא בעירוֹ תפקידים חשוּבים בתנוּעה הלאוּמית, וּבבקשוֹ מקוֹם נאמן לתקוֹע בוֹ את יתידוֹ, נתן את דעתוֹ על המוֹסד שקריס עבד בוֹ. דרכיו של המנהל לא טוֹבוּ בעיניו, ועל כן התחיל חוֹתר תחתיו, וּמשהגיעוּ אליו השמוּעוֹת על מעילוֹתיו של קריס, נאחז בהן בחזקה והיה הוֹפך ודוֹרש בהן בכל החוּגים שהיוּ לוֹ מהלכים בתוֹכם. והדברים הגיעוּ לידי כך, שנתמנתה ועדת ביקוֹרת לבחוֹן את מצב העניינים במוֹסד. קריס צחק תחילה, אחר כך ניסה לעמוֹד על נפשוֹ, תיקן מה שתיקן והעלים מה שהעלים, אך מיד עם התחלת הביקוֹרת נתקל בחבר אחד של הוַעדה, חטטן ועקשן מאין כמוֹהוּ, אדם שעינוֹ שוֹרה דוקא במקוֹמוֹת הסמוּיים, וּמיד הרגיש כי מאיש זה תיפתח אליו הרעה. בכל מיני תחבוּלוֹת ניסה להרחיקוֹ מן הוַעדה, אך חפצוֹ לא הצליח בידוֹ. הלז ראה את השתדלוּיוֹתיו של הנחשד, ועוּבדה זוֹ חיזקה עוֹד יוֹתר את רצוֹנוֹ לגלוֹת את הכוֹל. וכעבוֹר חוֹדש ימים ידעה כבר כל הוַעדה, וגם ה“זקן” וּבן תחרוּתוֹ, את כל האמת המחפּירה: כשמוֹנת אלפים לירוֹת מצריוֹת היה הסכוּם שנצטרף מכל המעילוֹת “הידוּעוֹת”, שמעל קריס בקוּפּת הציבוּר במשך כל שנוֹת שירוּתוֹ. היכן הוּא כסף תוֹעפוֹת זה? מי ידע? את רוּבּוֹ ביזבזוּ הוּא ואשתוֹ על חיי תענוּגוֹת עוֹד בחיפה. חלק היה מוּשקע בבית. רק את זה אפשר היה להוֹציא מציפּוֹרניו.

קריס, משראה כי כלתה אליו הרעה, שינה את תכסיסוֹ וניסה להשׂיג מה בתחנוּנים. ואלה אמנם הוֹעילוּ קצת: הוֹדיעוּ לוֹ, שאם ימסוֹר לרשוּת המוֹסד את הבית ויצא לחוּץ לארץ – לא יתנוּ את דברוֹ בפלילים. אבל כיון שחש בהקלה (ועדת הביקוֹרת כילתה את מלאכתה ואימת “החטטן הנבזה” לא היתה עוֹד עליו) התחיל משתדל להשיג הקלוֹת נוֹספוֹת והיה מבלה בעניין זה ימים ולילוֹת אצל ידידיו המרוּבים, נשבע ומבטיח, מחניף וּמשדל עד כדי מחיקת צלם האדם שבוֹ.

במצב זה מצאוֹ קלדם.

כשצילצל בפעמוֹן ביתוֹ של קריס, פתחה לוֹ האשה. היא היתה מפוּיכה וּמקוּשטה כמוֹ לנשף ריקוּדים. אפילוּ היד שהוֹשיטה לוֹ היתה מאוּבּקה מפני הזיעה. העיניים הגדוֹלוֹת בערוּ בתוֹך הפנים הרזים והארוּכּים כאש שחוֹרה, זרה. היא לא חפצה להיכּנע למצבוֹ החדש של קריס והמשיכה את חייה כמקוֹדם. השנה שלאחר המלחמה בתל אביב היתה טוֹבה גם מאלוּ שבחיפה. היוּ בה אנשים מעניינים ועליזים מכל קצוי תבל, בתוֹכם אוֹפיצירים איטלקים לוֹהטים…

– אה, קלדם, מפלה עליך! מתי שבת? רק מעט מאוֹד נזדקנת. מה? אין עיר עליזה כתל אביב. מאה שנה הייתי מסכימה לחיות בה – ואפילוּ עם קריס…

הוּא מימיו לא סבל אוֹתה. ביחוּד הרגיזתוּ חוּצפּתה וזה שהעלימה בכל מיני משחוֹת את סימני האבעבוּעוֹת שבפניה. זיוּף לא סבל.

– מה שלוֹמכם? בריאים? קריס בבית?

– לא. יש לוֹ צרוֹת למסכן. בוַדאי יספּר לך. כל מיני נבזים נטפלוּ אליו. נצטרך, כנראה, לעזוֹב את תל אביב. אבל איני מצטערת על כך. נמאסה עלי הפּרוֹבינציה הארוּרה, עם הרכילוּת הקטנטוֹנת… נסע לאירוֹפּה… מנוּי וגָמוּר!

היא שכחה שלפני רגע לא היתה “עיר עליזה כתל אביב”. הַסתירה מתוֺך קלוּת דעת העלתה חיוּך על שׂפתוֹ של קלדם.

– כך. והאמצעים ירשוּ לכם?

– מה זה עסקי? יחרוֹש קריס באפּוֹ וימציא לי. אנחנוּ, הנשים, חכמנוּ. נעשׂינוּ אֵיגוֹאסטיוֹת גמוּרוֹת. רוֹאים מה השׂגנוּ בזה שהיינוּ שפחוֹת נאמנוֹת לבעלים…

– הוֹ, הוֹ, מפּי נשי לא שמעתי דיבוּרים כאלה.

– אין דבר, קלדם, עוֹד תשמע ותשמע… עוֹד לא הגעת אל הסוֹף… למה אנוּ עוֹמדים במסדרוֹן? היכּנס וּתספר ממה שעבר עליך בקוֹשׂטא. מקצת שמענוּ עליך מפי חזן, זה הבחוּרוֹן השחרחר, אתה זוכר אוֹתוֹ, שגמר את הגימנסיה והיה קצין בצבא התוּרכּי… הוּא נעשׂה מעניין מאוֹד. יוֹדע הכוֹל…

וּבדבּרה הלכה אחריו לתוֹך הבית, שעדיין היה מלא כל טוּב, אף על פי שקריס פירפּר בעניבת החבל שנתהדקה על צוארוֹ.

היא אילצתהוּ לאכוֹל עמה ועם הילדים את ארוּחת הצהריים, אף כי קריס לא שב עדיין. השעה כבר היתה אחרי שתיים.

– אין דבר. הוּא רגיל בכך. אינני מחוּיבת לרעוֹב עם הילדים בשל עסקיו המלוּכלכים.

וּבשעת הסעוּדה חקרתהוּ ליוּז–בּאשי אחד, תוּרכּי צעיר, דוֹבר גרמנית, שעבד בימי המלחמה בחיפה וחזר עם השטאבּ לקוֹשׂטא.

כשחזר קריס ראה בוֹ קלדם שינוּי גדוֹל. האיש נצטמק וקוֹמתוֹ כאילוּ הוּמכה, עיניו הקטנוֹת עמקוּ תחת מצחוֹ והיוּ

עצוּבוֹת–נבעתוֹת. אחרי שאכל בחטיפה את מנתוֹ על שוּלחן השיש הקטן בפינה, הכניס את קלדם לחדר מיוּחד, נעל את הדלת במפתח ושם גוֹלל לפניו את כל פרשת ענייניו. ממנוּ לא העלים כמעט דבר. כשכּילה לדבּר, תלה את עיניו בקלדם, כמחכה לעזרה ממנוּ. אך קלדם לא הבין את פשר מבטוֹ ועוֹדדוֹ במלים:

– אין דבר, קריס, עוֹד תתאוֹשש. תמכוֹר בעצמך את הבית ותתן להם את הכסף, ואז יסתלקוּ מדרישתם שתעזוֹב את הארץ. כלוּם כדאי לעזוֹב את הארץ עתה, בשעה שנכנסה לתקוּפה של התפּתחוּת, עם שלטוֹן האנגלים?… במשך הזמן תבנה לך בית אחר…

– וכי אני רוֹצה לעזוֹב?… אני מוּכן לתת להם הכוֹל… פת חריבה נכוֹן אני לאכוֹל… אך מה אעשׂה והיא מוֹציאה אוֹתי מן העוֹלם… היא גם הביאה אוֹתי לידי כך… הן אתה ידעתני… כשבאתי לארץ הייתי פוֹעל, חבר ב“פּוֹעלי ציוֹן”… אך מיוֹם שהתחברתי עמה, עם ה… ה… עלוּקה הזאת…

קוֹלוֹ נחבּא פתאוֹם ועיניו נמלאוּ דמעוֹת, ברכּיו הדקוֹת

היוּ חשוּקוֹת זוֹ בזוֹ ורוֹֹעדוֹת יחד כמוֹ אצל נער שגוֹרש מבית ספרוֹ, אוֹ שלקה בידי חבירוֹ החזק ממנוּ.

עתה נכמרוּ רחמיו של קלדם על ידידוֹ והוּא ניחמוֹ בלב מתכּוץ:

– התחזק, דן. אם תתנהג כך, הרי אתה אדם אבוּד ללא תקנה… אני גוּפי נשארתי כמעט בלי אמצעים. הצלתי מן החוּרבה התוּרכּית אילוּ מאוֹת לירוֹת. את לייסוֹבוֹי עדיין לא ראיתי, אך בטוּח אני שבהיעדרי עשׂה “יד אחת” עם הערבי ולי לא השאירוּ כלוּם… עתה אני כקטן שנוֹלד. אצטרך להתחיל הכוֹל מחדש… אף כי כזר אני בעוֹלם החדש שנוֹצר פה… אבל אתה יכוֹל לסמוֹך עלי. בכל מה שידי תשׂיג אעזרך. מאה לירוֹת נכוֹן אני לתת לך מיד, ואם יהיה לך צוֹרך בערבוּת על עוֹד מאה אוֹ מאתיים – אתן לך ברצוֹן. לא אתן לך לנפּוֹֹל.

– חביבי, אין זוֹ שאלה של מאוֹת, כי אם של אלפים. זה המנוּול יוּרוֹבסקי (חבר ועדת הביקוֹרת), הוּא הכריעני… תאמין לי, בּוֹריס, יש שתוֹקף אוֹתי החשק לאבּד את עצמי לדעת… אוֹ – לברוֹח להרי חוֹשך, יחידי, בלי המשפּחה… כשל כוֹח הסבל… אוֹי, אילוּ יכוֹלתי לשוּב להיוֹת חבר בקבוּצת פוֹעלים, כמוֹ אז, בקוֹאוֹפּרציה במרחביה… אה, הגוֹרן… החליבה לפני עלוֹת השחר…

יוֹתר ממה שהציע לוֹ לא יכוֹל קלדם לעזוֹר לוֹ. ושׂיחתם אף נפסקה מפני ההמוּלה שקמה פתאוֹם מאחוֹרי הדלת בטרקלין: באה חברה עליזה וקוֹלנית אל הגברת קריס.

יא

עוֹד באוֹתוֹ יוֹם, לעת ערב, חש קלדם צוֹרך מציק להרחיק מעט מרחוֹבוֹת תל אביב לעבר הים. אחרי מהלך רגעים מספּר עמדוּ רגליו שנית בתוֹך החוֹל, שהשׂתרע לפניו נקי ויבש וזע בלי הרף בגבעוֹת וּבבקעוֹת עד הים. כעוֹר צהוֹב של חיה שטוּח על מרחב גדוֹל זע לעיניו. שטח זה נשאר כמוֹ לפני המלחמה וּבשעתה. מן החיים החדשים לא הגיע שמה כלוּם. הוּא בוֹסס בחוֹל הנוֹזל, שמילא מיד את חצאי נעליו וחש מיד את דוֹפק לבוֹ ההוֹלך ונמהר. כשעבר את הגבעה הראשוֹנה ראה כי מצד אחד התחילוּ להתקין מצע לכביש, אך הפסיקוּ את העבוֹדה באמצע, כי שלוֹש הקרוֹניוֹת היוּ עוֹמדוֹת חלוּדוֹת ואחת היתה הפוּכה על הפסים המכוּסים חוֹל רב. “רבע מיליוֹן התוֹשבים” של פלטיאל הלוי עוֹד רחוֹק מן המציאוּת. הוּא הלך הלאה מערבה, וּכשעלה על ראש הגבעה הבאה, רבץ לפניו הים במלוֹא גאוֹנוֹ. הגלים הלכוּ אל החוֹף ירוּקים־עכוּרים, נוֹשׂאים בידיהם נחשי־קצף נמוֹגים. הד המחי נישׂא על פני ערבת החוֹלוֹת וכאילוּ שב עמוּמוֹת – משׂמאל, מכּף יפוֹ, וּמימין מתל בית הקברוֹת המוּסלמי. דממה וּשממה מסביב. איש לא נראה על פני החוֹף כוּלוֹ, והים היה כזוֹעף על בדידוּתוֹ. בצד הגבעה וּבמוֹרדה ניצבה חשׂוּפה ועקוּמה חומת בית העלמין של העיר הצעירה, הבנוּיה אבן גלל מקוֹמית, וּבין האבנים מתפּתל הטיט כרשת גסה מאוֹד. במקוֹמוֹת אחדים היתה החוֹמה נסמכת בקוֹרוֹת וּבקרשים שלא תתמוֹטט. שם קבוּרה גינה. נפשוֹ עגמה לה. אף לא היה סיפּק בידוֹ להקים מצבה על קברה. עלוּבה היתה בחייה ועלוּבה במוֹתה… על קברה של אליגרה הקים מצבה נאה, תימוֹרת שיש גבוֹהה ודקה, מעין דמוּתה היא. צריך יהיה להקים מצבה גם על קברה של גינה. די סבלה ממנוּ בחייה… עליו גם לפקוֹד את קברה… ראוּיה היא לכך… אבל לא היוֹם… אין לוֹ כוֹח… הוּא ירא מכל דבר שבהתרגשוּת… לבוֹ אינוֹ כשוּרה… הנה הוּא דוֹפק וּמזעזע את כל גוּפוֹ…

רגע עמד לנוּח, אחר כך הלך הלאה אל הים. כפוּף הלך, מפּני קשי הפּסיעה בחוֹל העמוֹק. כשהגיע אל שׂפת הים ישב לארץ, פשט את רגליו מוּל הגלים העוֹלים והתענג על מראה שטיח החוֹל החָלק, הנוֹצץ לחוֹת אחרי רדת הגל, והוֹלך ועוֹמם עד בוֹא גל חדש.

בדיוּק כך היה מראה הים לפני שבע שנים, שנתיים לפני טבח העוֹלם, כשישב פה יחידי לפני נסעוֹ לבירוּת להביא את גינה. הים והחוֹל אינם עשׂוּיים להתפּעל משוּם דבר. גם מלחמת העמים, שלא היתה כדוּגמתה מיוֹם היוֹת אדם על האדמה, לא הביאה בהם שינוּי כמלוֹא השׂערה. רק חיי האדם, חיי הפּרט, מליאים חליפוֹת וּתמוּרוֹת לאין קץ, מדעת ושלא מדעת…

והוּא ישב עצוּב ובוֹדד, כפּוֹת ידיו נשענוֹת על החוֹל הקר ועיניו צמוּדוֹת אל משחק הגלים, העננים והשמש השוֹקעת, עד שנעתם האוֹר ונשבה רוּח קרה. התנער והביט אחוֹרנית וראה אוֹרוֹת אחדים, קטנים ועוֹקצים, מנצנצים מאחרי הגבעוֹת הכּהוֹת. אז קם ושׂירך דרכּוֹ בחזרה אל האנשים.

יב

קלדם טעה בשוּתפוֹ לייסוֹבוֹי רק למחצה. את חלקוֹ הוּא גזל בשלימוּת, אך גם את חלקוֹ של הערבי גזל ברוּבּוֹ. עתה נטל על קלדם להתחיל מבראשית. בעסקים שהיוּ לוֹ קוֹדם המלחמה אי אפשר היה להמשיך, כי הפירמוֹת ההן רוּבּן עברוּ מן העוֹלם, ועם חדשוֹת קשה היה לבוֹא בקשרים. הסחוֹרוֹת היוּ ביוֹקר והאֵמוּן עדיין רוֹפף היה. הוּא גר בביתוֹ מתוֹך ידידוּת עם שוּלקוֹב והגברת קארפין והיה סוֹעד לפעמים על שוּלחנם והם השתדלוּ להנעים לוֹ בכוֹל. ולא עבר חוֹדש ימים עד שעשׂה שוּתפוּת עם שוּלקוֹב ועם יוָני מיוֹשבי עג’מי לפתוח בית חרוֹשת לעשׂיית קרח. ליוָני היה בית אבן גדוֹל בין תל אביב ובין יפוֹ, והוּא גם נטל על עצמוֹ להפיץ את התוֹצרת בין הערביים, לא רק ביפוֹ אלא גם בסביבה. בימים ההם אי אפשר היה להשׂיג מכוֹנוֹת ואמוֹניאק בארץ, גם להביא מאירוֹפּה קשה היה, מפני תנאי הטראנספּוֹרט שלא כתיקנם. הוּטל איפוֹא על קלדם, המלוּמד בנסיעוֹת, לרדת מצרימה. שמוּעוֹת הגיעוּ אליהם, כי שם אפשר לקנוֹת מכוֹנוֹת וחוֹמרים חימיים בתנאים נוֹחים מאוֹד. קלדם הכיר את מצרים יפה, לא פעם אחת היה שם לפני המלחמה. עתה נסע שמה ברכבת המדבּר, שהה שבוּע ימים ועוֹד ביוֹם השלישי לשבתוֹ שם שלח טלגרמה לשוּלקוֹב, שהכוֹל נקנה על הצד היוֹתר טוֹב, ועכשיו הוּא עסוּק בהעברת המשׂא ברכבת.

כחוֹדש ימים היוּ השוּתפים עסוּקים בהכשרת הבניין והקמת המכוֹנה, כי מעטים היוּ האוּמנים הטוֹבים בעיר. אחר כך התחילה המכוֹנה לעבוֹד. הרוָחים היוּ לא גדוֹלים, כי ההוֹצאוֹת היוּ מרוּבוֹת והשוּק

מצוּמצם. אך השוּתפים עבדוּ ברוֹב מרץ ולא הניחוּ כל תחבוּלה למען שפּר את העסק.

השנים היוּ נסערוֹת מאוֹד ביישוּב בארץ. יחסה השלילי של הפּקידוּת הצבאית והתנגדוּתם העיקשת של הערביים לעליית היהוּדים לארץ קיבלוּ צוּרה מאיימת. המאנדאט טרם אוּשר על ידי חבר הלאוּמים. במקוֹמוֹת שוֹנים היה מתנהל שיסוּי אכזרי לפגוֹע ביהוּדים פגיעה של אַלָמוּת. קלדם, שהיוּ לוֹ שוּב מהלכים בין הערביים, ביחוּד על ידי שוּתפוֹ היוָני שחיבּבוֹ מאוֹד, ידע מכל הנעשׂה, וּכשנזדמן עם מכרים אחדים מן העסקנים, סח להם מה שהוּא יוֹדע מתוֹך רצוֹן להזהיר על הסכנה וּלהביא לידי מעשׂים של זהירוּת. אך מאז שב מקוֹשׂטא לא שׂם אליו איש מן הנכבדים לב. היתה איזוֹ יהירוּת בלתי מוּבנת שוֹלטת באנשים. אוֹתוֹ ראש הוַעד גוּפוֹ, שכמעט נשבע לוֹ בחיפה, כי היישוּב לא ישכח את חסדוֹ, עתה, כשהיה מדבר עמוֹ, היה נראה מפוּזר וּמוּטרד מאוֹד, כאילוּ הוּא משקיף מעל לראשוֹ ורוֹאה מחוֹז של יקר ותפארת, אשר שם אין חלק ונחלה לקלדמים. תוֹפשׂי ההגה שביישוּב התנהגוּ כאילוּ יש להם חלק מַמשי בממשלת הקיסרוּת הבריטית בלוֹנדוֹן, וכל מה שמתארג כאן כנגד היהוּדים אין לוֹ שוּם חשיבוּת. אין דבר, הזרוֹע הארוּכּה והאדירה משם, ממרכז השלטוֹן האוֹהד אוֹתנוּ, תקרע את כל הארג הזה במגע אחד… וּלפי טבעוֹ, כשהרגיש שדעת אֶחיו היהוּדים אינה נוֹחה מהתערבוּתוֹ, הסתלק לצדדין וּפנה לעסקיו. אף כי בלבוֹ דאג עתה למצב בני עמוֹ ולחלוֹמוֹתיהם לא פחוֹת מכמה עסקנים ותיקים. לא פעם ישב בביתוֹ עם שוּלקוֹב ועם עוֹד מישהוּ מזקני הסוֹחרים והאיכרים ושׂוֹחח עמהם על ענייני הישוּב והיה מביע רעיוֹנוֹת, שעוֹררוּ אצל שוֹמעיו כוֹבד ראש מרוּכּז. פעם אמר להם:

– הם'(העסקנים) חוֹשבים בקלוּת דעתם שהם מכונים את המעשׂים, ואינם יוֹדעים, שאין שוּם דבר נעשׂה ברצוֹנם. רק שני כוֹחוֹת הם המכריעים בענייננוּ: השלטוֹן האנגלי והכוֹח הדוֹחף של צרוֹת היהוּדים. אילוּ נעשׂוּ הדברים לפי בינתם, היה הכוֹל פוֹרח באויר.

וּבפעם אחרת, אחרי המהוּמוֹת הראשוֹנוֹת בירושלים:

– את ערכּה האמיתי של יהירוּתם הריקה והמאוּסה רוֹאים בשעת פּוּרענוּת. איך הם מאַבּדים מיד את עשתוֹנוֹתיהם, איך הם נכוֹנים מיד לכרוֹת ברית שלוֹם עם כל צר ואוֹיב. גוֹעל נפש הם מעוֹררים. כן, קוֹם יקוּם יישוּב גדוֹל ותל אביב תהיה כרך, אך לא כדמוּת שהם רוֹאים בחלוֹמם תהיה ליישוּב וּלכרך. יצרים וחוּקים של מציאוּת ישווּ דמוּת לחיים. יקוּמוּ משפחוֹת עשירוֹת, לא מאלה המרבים עכשיו לקשקש בלשוֹנם, מתחתיוֹת, מן הנבזים ביוֹתר – כמוֹני למשל, צחקוּ, צחקוּ! – ואלוּ ייצרוּ שלשלת יוֹחסין

וּמעמדות שליטים ביישוּב. יבוֹאוּ אנשים, שלא ידעוּ את הארץ ולא נקראוּ אליה, אך תחבוּלוֹת מיישבים וכוֹח מעשׂים להם, והם יטבּיעוּ את חוֹתמם על היישוּב. כל משׂחקי הילדים שלהם יימחוּ אוֹ ייבּלעוּ, כשיעבוֹר עליהם גל המציאוּת הכבד. בעצם אין הם אלא ילדים. לפעמים גם חביבים. אך לא יוֹתר. איני אוֹמר, שאין הם ממלאים תפקיד ביישוּב, אבל התפקיד שהם ממלאים הוּא תפקיד עיור. הם מסייעים שלא מדעת ביד ההכרח. אוּלי יעלה בידיהם לברוֹא אילוּ “מעשׂיוֹת” שתתהלכנה בקהל, אבל המציאוּת, האנשים, שלהם יספּרוּ את ה“מעשׂיוֹת”, יהיוּ אחירים, אחירים לגמרי ממה שהם רוֹאים בדמיוֹנם… ואם אתם רוֹצים, גם הם גוּפם אחירים הם ממה שהתרגלוּ לראוֹת את עצמם…

– מה פירוּש? איני מבין.

– למעשה, הם שוֹאפים לעוֹשר, כלוֹמר, לכוֹח, לכיבוּשים, לשלטוֹן. פיהם הוא מסוה ללבם. טבע האדם הוא בדמוֹ ולא בפיו…

שוּלקוֹב והסוֹחרים ניענעוּ לוֹ בראשיהם והעריצוּהוּ בלבם על רוֹב ה“אינטיליגנטיוּת” שבדבריו.

– חבל שאינך רוֹצה להיוֹת מוּעמד בבחירוֹת לוַעד העיר. היינוּ “מעבירים” אוֹתך באמת.

קלדם השמיע צחוֹק גדוֹל, צחוֹק מוּזר, כמעט היסטירי. הגברת קארפין פסקה לרגע לנשוֹך מן הבּננה הקלוּפה שבין אצבעוֹתיה ועיניה נחוּ עליו מתוֹך ביטוּי משוּנה. שוּלקוֹב טפח על כתיפיו, חשׂף את כל שיניו הגדוֹלוֹת וקרא:

– יש לך ראש של מיניסטר, קלדם. לא לחינם התהלכת עם שׂרי תוּרכּיה.

יג

קריס קיבל את הלואתוֹ של קלדם בתוֹספת ערבוּת על סך מאה וחמישים לי"מ, אך גם אלה לא עצרוּ כוֹח להחזיקוֹ בתל אביב. ויוֹם אחד (קלדם נעדר אז מן העיר) נסע עם משפחתוֹ. הבית נשאר בידי המוֹסד, וכספוֹ של קלדם הלך לאיבּוּד. גם את השטר מוּכרח היה לפרוֹע בבוֹא זמנוֹ. כעבוֹר חוֹדשים אחדים נוֹדע, כי המוֹעל נתיישב בריגה וּפתח עם גיסוֹ בית חרוֹשת לשימוּרי דגים.

מעשׂהוּ זה האחרוֹן של קריס עוֹרר בקלדם רק רגש של בחילה ולא יוֹתר.

אחרי שבא “הנציב הראשון ליהוּדה” והיישוּב צהל לקראתוֹ, אמר קלדם לשוּלקוֹב:

– תראה, הפּקידים הקוֹלוֹניאליים יכשילוּ אוֹתוֹ. הוּא

ליבּראל ויהוּדי כאחד… וּשני אלה שׂנוּאים עליהם… אני כבר הספּקתי להכיר אוֹתם. וּבעד הכישלוֹן נשלם אנחנוּ בדמנוּ…

שוּלקוֹב הסכים לדעתוֹ, אף על פי שמוֹחוֹ היה נתוּן בשעה זוֹ לעניינים שלוֹ. הגטין כבר נסתדרוּ והוּא נשׂא את הגברת קארפּין כדת משה וישׂראל. הם יצאוּ מבית קלדם וגרוּ בדירה עשירה מאוֹד בשדירוֹת רוֹטשילד. שלוֹשת ילדיה היוּ אצלם, אך ילדי אשתוֹ הראשוֹנה נשארוּ כוּלם אצל אמם. עכשיו היה זוֹמם יוֹמם ולילה מזימוֹת איך לדחוֹק את רגלי היוָני וקלדם וּלהישאר יחידי בעסק. כמוּבן, לשם כך צריך היה להראוֹת לקלדם אוֹתוֹת ידידוּת כפוּלה ומכוּפלת, ולא קשה היה לוֹ הדבר.

– וּבאביב 1923, כאשר שקטה הארץ מן הזעזוּע הכבד של 1921 ונראוּ הסימנים הראשוֹנים של העלייה החדשה, ירד קלדם שנית מצרימה לקנוֹת מכוֹנה גדוֹלה לעשׂיית מי סוֹדה, אוֹ גזוֹז, כמוֹ שנקבע בלשוֹן בני תל אביב. חתירוֹתיו של שוּלקוֹב הביאוּ לפי שעה לידי סילוּק היוָני מן השוּתפוּת. הם קנוּ ממנוּ את הבניין והחליטוּ לחבּר אל בית החרוֹשת לקרח גם בית תעשׁייה משוּכלל לגזוֹז. הפּעם עשׁה קלדם במצרים כשבוּעיים ימים, וּכשחזר בא מיד אל בית שוּלקוֹב, וּלאחר שהרצה בפרטוּת על עניין המכוֹנוֹת, הוֹציא סיגאריה מצרית טוֹבה, כיבּד את הזוּג, וּבעוֹדנוּ מצית את הסיגאריה והעשן מכסה את פניו אמר:

– גברת שוּלקוֹב, תאמר לי מזל טוֹב.

– מזל טוֹב! עם מי?

– עם נערה טוֹבה. אף כי לא צעירה ונוֹסף לזה רזה ביוֹתר. אף צהוּבּת שׂיער וּבהרוֹת קיץ גדוֹלוֹת על פניה. בקיצוּר, לא יפה. אך נדמה לי – טוֹבת לב. יוֹתר מטוּב לב לא דרוּש לי עוֹד. שבוּע ימים הייתי נכנס לביתם: היא מבשלת ואוֹפה – אין מָשלה. כמוּבן, נתאהבה בי מן הרגע הראשוֹן. מזלי מאז וּמעוֹלם…

– וּמקבל נדוּניה? – שאל שוּלקוֹב, ספק בהלצה ספק בכוֹבד ראש.

– כמה שקיבלת אתה… חש אני בעצמי שאני מזדקן. הכוֹחוֹת פוֹחתים והוֹלכים, וקשה לי לשׂאת את חיי הבדידוּת בביתי. עברוּ ימי “חברת טראסק”. אפילוּ המוֹרה לציוּר נשׂא אשה הגוּנה וּכבר הספיק להוֹליד פעמיים תאוֹמים.

– הרי זה אצלוֹ, אדוֹן קלדם, זיווּג שני אוֹ שלישי? – שאלה הגברת שוּלקוֹב.

– בארץ ישראל – שלישי. לבי אוֹמר לי, כי זה יהיה גם האחרוֹן. אם היא לא תמוּת תחילה – אמוּת אני. יוֹתר אי אפשר.

– וּמתי תתחתנוּ?

– הייתי נכנס לחוּפה מיד, אך הכלה אמרה: אביה נפטר לפני שבוּעיים. היה פקיד בקוֹנסוּליה הצרפתית, אף על פי שבעצמוֹ היה יהוּדי פּוֹדוֹלי, אבל ישב כמה שנים בתוּניס ולמד לדבּר ולכתוֹב צרפתית.

הגברת שוּלקוֹב הציעה לערוֹך בביתה “נשף קטן” לכבוֹד המאוֹרע, אך קלדם סרב:

– לחתן שכּמוֹתי יאה שיעשׂה את מעשׂיו בצנעה. לא כן, שוּלקוֹב?

שוּלקוֹב הציע פשרה: ילכוּ הערב ל“קאזינוֹ” שעל שׂפת הים. וכן היה.

יד

שמה היה ליאָה. אמה נשארה מאישה וּמבתה עם שני בניה, שגדלוּ במצרים והיוּ משרתים שניהם בבית מסחר גדוֹל אחד. האשה הבאה בימים, ילידת גאליציה, נסתגלה כל כך לחיי אלכּסנדריה, שלא יכלה לשער בנפשה חיים אחירים. ועל כן כשהציע לפניה קלדם אחרי חתוּנתוֹ, שתסע עמהם לארץ ישראל, נבהלה ונתבּלבּלה ועשׂתה בשתי ידיה תנוּעוֹת של הגנה – כאילוּ בא כוּשי גברתן לקחתה לסוּדאן. גם דבריו על ירוּשלים, הכוֹתל המערבי וקבר רחל לא עוֹררוּ בה את הרצוֹן ללכת שמה, אף על פי שהיתה אשה אדוּקה וקוֹראת בכל שבת ב“צאינה וּראינה”. היא משכה את ה“שייטל” מאחוֹרי אוֹזניה, כדרך שהיוּ עוֹשׂוֹת אחיוֹתיה בגאליציה, וענתה לא בלי הנאה:

– דיי שאני נוֹתנת בכל ערב שבת פּיאסטר לקוּפת ר' מאיר בעל הנס.

בדרך, בעברם בלילה ברכבת את המדבר (היה עוֹד ליל לבנה ויוֹם אחרי ל"ג בעוֹמר), הציצה ליאה בעד החלון ונרתעה לאחוֹר בקריאת בעתה: “אוֹי, כמה גמלים מתים!” ונפלה על צואר בעלה ונלחצה אליו בכוֹבד כמתעלפת. וגם אחר כך, כשישבה על ידוֹ חיורת וּגדוֹלת עיניים, עוֹד הייתה רוֹעדת, אחזה בשתי אצבעוֹתיו ולא חפצה להרפּוֹת מהן עד שהגיעוּ ללוּד (“היא קצת היסטירית!” הירהר קלדם), שם החליפוּ את הרכבת, וּבשעה עשׂר הגיעוּ לתל אביב.

כשעברוּ במרכבה פתוּחה את הרחוֹבוֹת, עיקמה ליאה את פניה:

– עיירה קטנה. בין כל שני בתים יש שׂדה של חוֹל…

אבל משנכנסה בעד השער והגינה אל ביתוֹ הערוּך בטוּב טעם, ברהיטים וּבכלים נאים (כשיצאוּ השולקוֹבים נסע לחיפה והחזיר משם את כלי ביתוֹ, שנשארוּ שם מימי המלחמה, תיקנם וציבעם מחדש) נתרגשה שוּב, ושוּב נפלה על צואריו ונלחצה אליו, אך הפעם בלי כוֹבד וּבלי פחד.

קלדם היה מרוּצה: לא טעה בה. היא טוֹבת לב. אדם טוֹב וּמסוּר. יוֹתר מזה אינוֹ צריך.

אך לא עבר שבוּע ימים, עד שהתחיל מרגיש בה דברים זרים, שלא היוּ לוֹ לרצוֹן. ראשית היתה מרמזת לוֹ לעתים קרוֹבוֹת בדרך טראגית, שהוּא נטל ממנה “דבר יקר”. שנית, היה לה טבע, שכל מעשׂה אשר אמרה לעשׂוֹת, היתה מוֹדיעה עליו במלל לנפשה, שהיה מגיע לאוֹזנוֹ. מתחילה לא הרגיש בכך, אך הקביעוּת והמוֹנוֹטוֹניוּת, שבהן היתה מכריזה על כל מעשׂיה, היה בהן משהוּ מרגיז וּלבסוֹף גם מבעית, כאילוּ איזוֹ ישוּת אחרת, השוֹכנת בקרבּה, אוֹמרת את הדברים. וּביוֹתר היה הדבר מרגיזוֹ ומצערוֹ, כשהיתה משמיעה את מללה זה בפני זרים, אף על פי שהם כמעט לא הרגישוּ בדבר, אוֹ עשׂוּ את עצמם כלא מרגישים. “אני עוֹרכת את השוּלחן”, “אני הוֹלכת להביא את המרק”, “אני לוֹקחת את המספּריים לתקן את הוילוֹן”. הוּא ניסה בזהירוּת להעירה על זר מנהגה, היא הקשיבה בעיניים תמיהוֹת והבטיחה לחדוֹל. אך כעבוֹר רגעים מספר דיבּרה שוּב על מה שהיא עוֹמדת לעשׂוֹת. לבסוֹף מצא לה רמיזה על ידי הגבּהת אחת מגבּוֹת עיניו, בייחוּד בפני אוֹרחים, והדבר הוֹעיל פעמים אחדוֹת. אך אחר כך היה הרמז מכעיסה, וּכשנשארוּ ביחידוּת היתה מתגוֹללת עליו, שהוּא בוֹדה עליה עלילוֹת מלבוֹ, שאין מנהגה שוֹנה ממנהג שאר בני אדם: “מה אני? לא נוֹרמאלית?” וּבאישוֹני עיניה ניצנצה נקוּדת הטירוּף. כמה פעמים הגיע חילוּף הדברים ביניהם לידי קטטה ואחריה “ברוֹגז”, אך שוּם דבר לא נשתנה. כשנתיישבה דעתה עליה וחדלה מן ה“ברוֹגז”, התחילה שוּב מכריזה על מעשיה: “אני מכניסה את הסוּלם לתקן את המסמר שעל התמוּנה”, “אני לוֹקחת את הליזוֹל לנקוֹת את המקוֹם ההוּא”.

כמעט לא יכלה לפסוֹק פסוּק בלי המלה “אני”, כמין דיבּוּק היה אצלה ה“אני”. לא היתה זוֹ לא אהבת עצמה ולא תאות שׂררה, שלא היתה עוֹשׂה דבר בלי לשאוֹל את פי קלדם. בעת הכנת הארוּחה (את הנערה התימנית לא נתנה להיכּנס לחדר הבישוּל) היתה טוֹעמת רק לשם צוֹרך ממש, ולא אכלה אף אכילה קלה לפני בוֹאוֹ הביתה. וּכשהוּא נמצא במקרה בבית, היתה מביאה לוֹ אל חדרוֹ בכף שיטעם ויגיד את דעתוֹ. גם בשׂמלוֹת הרבוֹת שהיוּ תלוּיוֹת בארוֹן, ממה שעשׂתה לה באלכּסנדריה, וּממה שתפרה לה לדרישתו בתל אביב, לא השתמשה אלא בשתיים־שלוֹש, ואת השאר ראתה כמיוּתרוֹת. בכלל לא דרשה לעצמה שוּם דבר מסוּים. ואף על פי כן נראה ברוּר, שה“אני” מעסיקה תמיד, שאינה יכוֹלה לעוֹקרוֹ מתוֹך מחשבתה. זה היה מין אֶגוֹטיזם חוֹלני, בלי כל תערוֹבת של אנוֹכיוּת תוֹעלתית. ואם פגע בוֹ מישהוּ, אוֹ שנדמה לה כך, כאילוּ פגע בבת עינה. וגם אם התגברה והסתירה את כאיבה, לא יכלה סלוֹח לפוֹגע.

במשך שבוּעוֹת גישש קלדם סביביה, תוֹהה לדעת את מקוֹר “הכּרת האני” האיוּמה הזאת, מצא ונכזב, מצא ונתבּדה, עד שיוֹם אחד קפץ את ידוֹ כחתף: הוּא הוּא! היא סחה לוֹ, כי בהיוֹתה ילדה רכּה כבת שתים עשׂרה (כחוּשה מאוֹד היתה, אך מימיה לא חלתה) לקחה אביה בּוֹקר אחד אל מיטתוֹ, לחצה בחזקה אל לבוֹ החלש ולחש על אוֹזנה: “אַת חכמה, אַת יפה, אַת מתוּקה יוֹתר מכל הנערוֹת שבעוֹלם. עליך גאוָתי”. דמה סער אז בכל גוּפה והמלים נתקעוּ במוֹחה לבלי היעקר. זוֹ לה הפעם הראשוֹנה, שהיא מגלה את “סוֹדה” לנפש חיה.

זמן מה לאחר שגילה את “סוֹדה”, היה קלדם נוֹהג בה רכּוּת ורחמים, כאילוּ גילה בה מחלה נסתרת. אך לא ארכוּ הימים והתחילה שוּב מרגיזתוֹ. עוֹד יוֹתר הבליטה את תביעוֹתיה להתחשבוּת, לחליקת כבוֹד, לשמיעת דעתה. אסוּר היה לוֹ בהחלט לחלוֹק על דעתה ויהי גם בדבר קטן שבקטנים. הוּא נזהר ליטוֹל את עוֹקץ התנגדוּתוֹ בדברי נימוּס: “ולי, יקרה, נדמה ש…” – “כן, יוֹדעת אני שאני בעיניך טיפשה, שאיני מבינה כלוּם…” ולא היוּ ימים מוּעטים עד שהתחילה להאשימוֹ שהוּא מתנגד לדבריה מתוֹך כונה להרגיזה. יש לוֹ תענוּג מיוּחד להרגיזה. בטוּחה היא, שהוּא נשׂאה לאשה רק כדי שיוּכל להרגיזה… כל העוֹלם רוֹצה להרגיזה, לשפּוֹך את דמיה… ניסה לעבוֹר על דבריה בשתיקה, אמרה: “כן, יוֹדעת אני שאתה מבטל אוֹתי ולוֹעג לי”. נרתח בוֹ דמוֹ לא אחת, עד שהעליב בה. היתה בוֹרחת אל חדר המיטוֹת, ננעלת בחרי אף ויוֹמַיים אוֹ שלוֹשה אינה משיבה על שאילת שלוֹמוֹ. ניסה לשדל את עצמוֹ, שהוּא מבטלה באמת ביטוּל גמוּר, שצרה היא אשר נטפלה לחייו, וּבעצם אינה נוֹגעת לוֹ כלל. אך בכל התנגשוּת שבינוֹ לבינה היה מוֹחוֹ נתקף תסיסה חמה, מעלפת וּמכאבת, וקשה היה לוֹ לעצוֹר ברוּחוֹ. לוּא היה כוֹחוֹ עתה ככוֹחוֹ אז!…

לא ראה לפניו דרך אחרת אלא להוֹקיר רגליו מביתוֹ, והיה מבלה שעוֹת בבית שוּלקוֹב, בשׂיחוֹת עם אשתוֹ אגב אכילת כיבוּד שוֹפע. הוּא גם הרשה לעצמוֹ לפעמים להיאבק עם הגברת שוּלקוֹב וּלהצמיד לה נשיקה חטוּפה אגב היאבקוּת. היא, בכוֹחה הגדוֹל, היתה צוֹבתת את עוֹרפּוֹ בין שתי אצבעוֹתיה וכוֹפה את ראשוֹ על הספּה. לליאה, כמוּבן, לא סיפּר היכן הוּא מבלה את שעוֹתיו. אך מעין רוּח נבוּאה נוֹססה בה בכל דבר שהיה נוֹגע אל חייה.

– כן, אני איני מספיקה לך. היא גדוֹלה וּשמינה ממני פי שניים. דמך הטמא אינוֹ יכוֹל להינתק ממנה…

וכל מה מן הזוֹהמה שהלב עלוּל להעלוֹת אל הפּה העלה. הוּא ישב שפוּף כתפיים ושתק, עד שחטף כלי מן השוּלחן, ניפּצוֹ אל הרצפה וּברח מן הבית. טוֹב שזרקוֹ לרצפה ולא אל פניה…

הכוֹל היה מספּר בבית שוּלקוֹב. כך היה טבעוֹ, לא יכוֹל לשמוֹר סוֹד. לא היה דבר שהיה בגדר סוֹד בעיניו. העיק מה על לבוֹ, מיד היה משׂיחוֹ למישהוּ, ויהיה מי שיהיה. הוּא גם לא נזהר וסח לה לליאה ממקרי חייו, גם חטאים קלים וכּבידים, ולא ידע שבזה יזוּן את דמיוֹנה החוֹלני, יזבּל ויפרה את כעסה. כשהיתה נוֹפלת ביניהם תגרה (כמעט לא עבר עליהם יוֹם בלי תגרה) היתה מוֹנה אוֹתוֹ במעשׂיו לשעבר, כדי להוֹכיח לוֹ את ניווּלוֹ, המצדיק את יחסוֹ העריץ אליה, קוֹרבּנוֹ.

– אַת מצליפה אוֹתי בשוֹט שנתתי בידך.

אך כל תשוּבוֹתיו והערוֹתיו, שעל כל אדם אחר היוּ משפּיעוֹת בכה אוֹ בכה, לא עשׂוּ עליה כל רוֹשם. תמיד זכרה את ה“אני” שלה הנעלב, הנפגע, המקוּפּח ולא יכלה להבליג על הכאב, וּביוֹתר גדל הכאב שבא לה מידוֹ, מידי אדם שהיה חייב בכבוֹדה בכל יוֹם וּבכל שעה.

יוֹם אחד אמר בלחש, כמדבּר לנפשוֹ, בין שיניו:

– עתה מבין אני למה נבהלה כל כך אמך, כשהצעתי לה שתבוֹא לדוּר עמנוֹ…

אז פרץ מלבה כמו לבּה של הר שׂריפה. בשׂרה הוּצת אוֹדם כחלחל והיה סוֹער וּמרטט כוּלוֹ מכּף רגלה ועד קוֹדקוֹדה:

– אהא, היא סיפּרה לך הכוֹל, המנוּולת. היא השפּיעה עליך. היא השחירה את פנַי בפניךָ. ייחסה לי כל מוּם רע… אבל עוֹד אראה נקמה בשניכם… עוֹד תשלמוּ לי בעד דמי השפוּך… כן, כן…

ונתקפה על ידי היסטריה, שלא ראה כמוה מימיו. שתי שעוֹת היתה מתגוֹללת בפינת החדר, מַטחת ראשה בקיר, מוֹרטת שׂערוֹתיה ונוֹעצת אצבעותיה בגרוֹנה לשׂים מַחנק לנפשה. שׂמלתה נתפּשלה על בּרכּיה הערוּמוֹת וּצויחוֹת המרי לא פסקוּ מפּיה. כל הדרכים שניסה לא צלחוּ עליה, עד שנרגעה מאליה וסיימה באין אוֹנים:

– אה, כוֹס מים…

הוּא הביא לה כוֹס מים מן הברז. שתתה את המים, שכבה על הרצפה, הניחה ראשה על זרוֹעה ונרדמה.

שלוֹשה ימים לא דיבּרה אליו דבר והתחמקה מפּניו, שלא להיוֹת עמוֹ בכפיפה אחת.

הוּא היה מתהלך תמיד עייף וחיור. אפילו שפתיו האדוּמוֹת תמיד נבלוּ והחוירוּ. עצבוּת גדוֹלה ירדה עליו וּנקיעה מענייני החיים. גם בבית החרוֹשת וּבמשׂאוֹ וּבמתנוֹ עם הסוֹחרים והלקוֹחוֹת היה מדבּר דבריו ועוֹשׂה מעשׂיו כאדם המתהלך בתוֹך חלוֹם רע, אף על פי שדיבּר וּפעל בהשׂכּל וּבדעת ויוֹתר מעייפוּת לא הרגישוּ בוֹ. אבל מעט מעט התחיל תוֹקפוֹ פחד מפני הבית, וכמעט בבלי דעת היה מוֹקיר רגליו ממנו. הגברת שוּלקוֹב יעצתהוּ להחזיר את ליאה למצרים לזמן מוּעט, דבר זה בוַדאי ישפּיע עליה לטוֹבה, בטוּחה היא בזאת. מרחוֹק תרגיש בחסרוֹנוֹ וּלבבה הממרה ייכּנע. אף הוּא חשב כי הצדק עם הגברת שוּלקוֹב, אך לא העז להביא לפני ליאה את ההצעה. מי יוֹדע איזוֹ אש תוֹפת יבעיר…

הגינה לפני הבית היתה עתה עזוּבה במקצת. אחרי התגרוֹת של 1921 חדל הערבי הזקן לבוֹא לעבוֹדתוֹ. שכיניו ייראוּהוּ שהיהוּדים “יזבּחוּהוּ”. ולליאה לא היה כל עניין בצמחים חיים. אפילוּ את העציצים שבבית לא היתה משקה, כי אם סוֹמכת בזה על הנערה המשרתת. לפעמים היתה מעירה, וההערה היתה כמפתיעה: “כמה יפה הוּא הפרח הזה. מה שמו?” אף גם לא ניגשה לקטוֹף פרח לעצמה, ואם הגישוּ לה פרח קטוּף, הגישתוּ אל אַפּה ושתתה בתאוה ריחוֹ. אך כעבוֹר רגע היה מתגוֹלל בחוּץ. רק הנערה התימנית, ולפעמים קלדם עצמוֹ, היוּ עוֹדרים וּמשקים את הגן. צמחים חדשים כמעט לא נוֹספוּ, וגם מן הישנים נשארוּ רק מעטים. רוֹב השׂיחים השׂתגשׂגוּ והיוּ לאילנוֹת מצילים, שגזלוּ את האוֹר והאויר מן הערוּגוֹת הקטנוֹת, ועל כן היוּ עתה צמחיהם השפלים על פי רוֹב דלים וחיורי ירק. לעוּמת זה רבה היתה חריצוּתה בבית. קפדנוּתה בניקיוֹן היתה עוֹברת כל גבוּל. שלוֹש אוֹ ארבע פעמים ביוֹם יכוֹלה היתה לדרוֹש מן התימניה הקטנה, שתנגב את הרצפה במקום אחד, כי מצאה רבב על המרצפוֹת. בקיץ צריך היה לשטוֹף פעמיים ביום את הרצפוֹת שבכל החדרים. את החלוֹנוֹת ניקוּ פעמיים בשבוּע. אם השאירה הנערה כוֹס לא רחוּצה היתה רוֹאָה בזה מעין עלבוֹן לעצמה ותבעה את עלבוֹנה בכל כוֹח גרוֹנה ועצביה. גם בגוּפה וּבבגדיה נהגה ניקיוֹן חמוּר מאין דוּגמתוֹ. פעמים אחדוֹת ביוֹם היתה נוֹטלת מקלחוֹת, וּמחליפה לבנים כמה פעמים בשבוּע, וכן דאגה ללבניו של קלדם, שיהיוּ נקיים וּמגוֹהצים למשעי. קלדם ראה את מידת הניקיוֹן שבה, נהנה ולא נהנה. וּפעם, כשלבוֹ היה מר עליו, אמר לגברת שוּלקוֹב:

– איני יוֹדע מה זה, הרי אשתי נקיה עד לשיגעוֹן, ואף על פי כן, כשאני מתבוֹנן בה, נדמה לי, כאילוּ משהוּ לא נקי שוֹפע ממנה.

– אדם משוּנה אתה, קלדם, – הוֹכיחתהוּ האשה השביעה – למה לך להתעמק כל כך? האשה היא אשה כמוֹ שגבר הוּא גבר. למה החקרנוּת? אני לא הייתי רוֹצה להיוֹת אשתך… איך אפשר לדבּר כך על אשה!…

ושוּלקוֹב חשׂף את שיניו הגדוֹלוֹת בצחוֹק פרוּע, שניענע את בדלי שתי אוֹזניו:

– חה–חה–חה, כנראה, עוֹד לא הכּית אוֹתה אף פעם. אם לא תכניע אוֹתה פעם אחת, לא תהיה לך מנוּחה. כך הן הנשים.

– לא. בשוּם אוֹפן. מיוֹם שהיתה לי אליגרה נשבעתי לא להרים יד על אשה. היא יכוֹלה להוֹציאני מדעתי – אך ידי לא תהיה בה.

ופניו נתרפּוּ ונתעווּ בארשת של צער. סימן השׂאת פרח שוּב בשׂפתוֹ.

טו

כשל רוֹב כוֹחוֹ של קלדם. יד החיים לחצה כברזל על כתיפיו הרחבוֹת.

ימים קלים היוּ לוֹ כשנסע מתל אביב. במקוֹם הזר היה מסיח דעתוֹ מאשתוֹ והיה כמחדש את כוֹחוֹתיו. אך זמן רב לא יכוֹל לשהוֹת בניכר. עם כל הטינה והאימה מפני כעסה וּטרוּניוֹתיה ועצביה היה נמשך הביתה. כי לא מצא כל עניין אמיתי בחוּץ.

אך היחסים בינוֹ לבין ליאה הלכוּ הלוֹך ורע. היא תבעה ממנוּ בכל עוֹז, שבבוֹאוֹ הביתה ישׂיח לה מה עשׂה, מה מהלך עסקיו, ושישׂיח הרבה, בכל הפרטים. התשוּבוֹת הקצרוֹת, האוֹמרוֹת בעצם הכוֹל, לא הספיקוּ לה, כאילוּ צוֹרך לה, שקוֹלוֹ ירבּה ללטפה. היה לה בזה סיפּוּק, שכּל היגיוֹן קצרה ידוֹ לבטלוֹ. כי תמיד בער בה צימאוֹן למגעוֹ. וּכשהיוּ יחד בייחוּד שלם, היתה שוֹכחת כל תרעוֹמת והיתה מוֹצצת את ליחוֹ במין התרגשוּת של מסירה והכנעה:

– יקירי, חביבי, איני יכוֹלה לשׂבּוֹע אוֹתך… אתה נהנה ממני? מה? אמוֹר לי “כן”… אני רוֹצה לשמוֹע… עוֹד פעם… יקירי, אני רוֹצה להנעים לך, רק להנעים לך… כך טוֹב לך?… חביבי, יחידי, בּוֹריס שלי… שלי, מה?… אוֹי, אני משתגעת… אני יוֹצאת מדעתי…

ואמנם באישוֹניה הבריקה לוֹ בחשיכה נקוּדת הטירוּף והנכוֹנוּת להקריב את עצמה בשבילוֹ.

וּלאחר שעה, אם לא נרדמוּ ונתעוֹררה ביניהם שׂיחה כל שהיא, מיד נפגעה מדיבּוּר שלוֹ, ורק על ידי תכסיס מהיר מצידוֹ להעמיד פנים כישן – לא באוּ לידי שערוּריה. לעתים היה ברי לוֹ שהיא מוֹשכתוֹ בלשוֹנוֹ, לגרוֹת עליה דיבּוּרוֹ. הנה הוּא בא הביתה, לבוֹ היה משוּם מה טוֹב עליו וכוָנתוֹ היתה להגיד לה דבר מה נעים, להוֹדיעה על מתנה שהוּא אוֹמר לקנוֹת לה, חפץ נאה שראה בחלוֹן ראוה – והנה אך הוֹציא את הדיבוּר הראשוֹן מפיו וּכבר מצאה לה אחיזה באיזוֹ מלה תמימה וּמיד נתגלגלה השוֹאה. אז נתכּויץ לבוֹ, נאלם דוּמיה. וּמיד ככלוֹת הארוּחה נתחמק מן הבית – והמתנה לא נקנתה.

“כמה טעיתי בה. חשבתיה ליתוֹמה טוֹבת מזג, והנה שוֹכן בה שׂטן כזה!” היה חוֹזר ומדבּר במוֹחוֹ הירהוּר טוֹרד. אך בשעה שלא הציקה לוֹ במרי רוּחה, היה מרחם עליה והיה אוֹמר לנפשוֹ: "וּמה היא אשמה? טבע הוּא בה. מעין חוֹלי. בוַדאי היא אוּמללה מאוֹד בטבעה זה. הרי אחרי כל שערוּריה היא נשארת בלי כוֹחוֹת לגמרי, כחוּרבת אדם. יהי אלוֹהים עמה! אילוּ היה לה ילד, אפשר היתה מתרכּכת קצת, היתה מתעוררת בה איזוֹ חמימוּת אנוֹשית, איזה כוֹח של ויתוּר. הרי חיי גיהינוֹם צריכים להיוֹת אלה – באין יכוֹלת לוַתר בשוּם דבר… איך אפשר לחיוֹת כך?… כבר עברוּ עליהם שנתיים אחרי הנישׂוּאים ועדיין לא נתעבּרה. שמא היא עקרה!…

בשנה הראשוֹנה, כשמַכּריו היוּ שוֹאלים אוֹתוֹ כמקוּבּל

ל“שלוֹם הגברת”, היה עוֹנה מתוֹך התעוֹררוּת אמיתית. אך ברוֹב הימים היתה השאילה לשלוֹמה גוֹרמת לוֹ אי נעימוּת, כי קשה היתה לוֹ התשוּבה. מימיו לא הסכין לזייף את רגשוֹתיו בעסקי חייו, ואם עתה היה תמיד בלבוֹ עליה, לא יכוֹל להשיב לשוֹאל מתוֹך נימוּס בלבד, וּמצד שני לא חפץ שזרים ירגישוּ ביחסים שבינוֹ לבין אשתוֹ, אף כי מידידיו לא היה מעלים כלוּם. אך ידידים היוּ לוֹ עתה מעט מזער. חוּץ מבית שוּלקוֹב שוּתפוֹ היה יוֹצא ונכנס רק בבתים מספר, אצל ידידים ישנים מלפני המלחמה. אבל גם שם הרגיש מעין מחיצה בינוֹ וביניהם, אם מפני שנזדקן מעט, אוֹ מפני שהם נזדקנוּ (בניהם של אחדים גדלוּ ונסעוּ לחוּץ לארץ ללמוֹד, אוֹ גם התחתנוּ), אוֹ שנוּסח החיים החדש גרפם והרחיקם, עד בלתי יכוֹלת להשׂיגם. בכלל, מיוֹם שוּבוֹ לא מצא אוֹתם יחסי הלב שהיוּ מצוּיים כאן קוֹדם. עם גידוּלה של העיר, עם הצטוֹפפוּת הבתים כאילוּ נתרחקוּ האנשים. רבים קבלוּ על כך. החיים היוּ עתה יותר טוֹבים, יוֹתר מגוּוָנים, יוֹתר עשירים, נפתחוּ בתי קפה וּבתי שעשוּעים, באוּ עוֹלים ותיירים מכל קצוי תבל והביאוּ עמהם את רוּח המרחקים וּברקם, היוּ הרבה נשפי ריקוּדים, נזדמנוּ יחד, דיבּרוּ בקוֹל וצחקוּ הרבה, אך הבתים, מדוֹרי המשפחוֹת, כאילוּ נתקדרוּ ונזדעפוּ.

– מה בין תל אביב הישנה לחדשה?

איש מן הנשאלים לא מצא תשוּבה מספקת, וקלדם השוֹאל השיב בעצמוֹ:

– הישנה היתה כבתוּלה קרתנית בשעת ארוּסיה, והחדשה – כקרתנית זוֹ גוּפה שנישׂאה לבן כרך ונעשׂתה מוֹדרנית והיא בוֹרחת מילדיה שבבית…

– אי, המשלים שלך, קלדם…

טוֹבוֹת עוֹד היה מוֹסיף לעשׂוֹת לאנשים שוֹנים, אך יכוֹלתוֹ נצטמצמה הרבה. הרוָחים לא היוּ עתה שוֹפעים כמלפנים. עם השלטוֹנוֹת האנגלים לא הצליח לקשוֹר קשרים של ממש. הם היוּ זרים לרוּחוֹ. הוּא, שהיה אמן מוּבהק בתכסיסי חברה ליבאנטיניים, לא ידע למצוֹא מסילוֹת ללב פקידים יהירים אלה, הנענים רק לכוֹח הממשי שמאחוֹרי האדם. וּמאחריו לא הרגישוּ כל כוֹח. עם הפקידים הערביים היה מזדמן והיוּ ביניהם יחסי נימוּס וידידוּת חיצוֹנים, עם כל הפרטים והדקדוּקים, אך הם יראוּ את האדוֹן האנגלי ולא היוּ חוֹפשים לעשׂוֹת דברים שיש בהם משוּם העזה. על כן אנוּס היה להצטמצם ב“עסקים סוֹלידיים” – בתעשׂייה. וּבשוּתפוּת מעוֹלם לא היתה ידוֹ על העליוֹנה. יוֹתר מדי היה מזלזל ברכוּש, יוֹתר מדי היה מתאַוה להיראוֹת כוַתרן – והשוּתפים היוּ מנצלים את חוּלשוֹתיו ככל אשר יכלוּ. אחרי שוּתפוּת של חמש שנים עם שוּלקוֹב נתברר לוֹ יוֹם אחד, כי הלז קיפּח את חלקוֹ במידה מרוּבה. הוּא ניסה לעמוֹד על נפשוֹ, משך כמה ממכּריו הישנים, שיהיוּ לוֹ לעזר, הביא את הדברים לידי בוֹררוּת, אחר כך נשפּט גם בערכאוֹת, ושוּב בפני בוֹררים. ולבסוֹף יצא מן השוּתפוּת ובידוֹ אילוּ מאוֹת לא"י בשטרוֹת לזמנים ארוּכּים. אז הפסיק את ביקוּריו בבית שוּלקוֹב והיה מבלה את ימיו בחברת מכרים נוֹצרים ומוּסלימים ביפוֹ.

טז

באחד מלילוֹת החוֹרף ישב בבית קפה ערבי חדש ושׂיחק בקלפים בחברת ערבים נוֹצרים וּקציני אוֹנייה צרפתים. הוּא שתה הרבה ליקר ויין שאמפּאניה, וּבצאתוֹ החוּצה בשעה שתיים היה מתנוֹדד מרוֹב שיכרוּת. בפינת שדרוֹת ג’וֹרג' וּרחוֹב בּוּסטרוּס נפרד מבני חברתוֹ והיה חג ונע במוֹרד דרך יפוֹ תל אביב השוֹמם והצר. ראשוֹ היה כבד עליו וּשׂערוֹ פּרוּע (את המגבעת שכח תחת הכיסא בבית הקפה). לא היה גשם, אך רוּח לחה, קרה וחזקה מאוֹד הדפה אוֹתוֹ בלי הרף מאחוֹר ולא היה בוֹ כוֹח לעמוֹד בה והיה נדחף בעל כוֹרחוֹ קדימה. עננים כבידים רצוּ בשמַים והחלל הוּאר והוּעם חליפוֹת, והוּא מוֹלל ברגליו והביט לכביש המזופּת. שתי פעמים עמד להטיל מים ולא יכוֹל, אף כי חש צוֹרך בכך. מתוֹך כעס כירכר הלאה. ליד בית הקוֹנסוּל הגרמני באה לקראתוֹ מרכבה ריקה עוֹלה מתל אביב. רמז באצבע לעגלוֹן הערבי וזה עצר והמתין לוֹ שיעלה, אך קלדם לא יכוֹל לעלוֹת, כי בכל פעם התנוֹדד ורגלוֹ צנחה מן הדושה. ירד העגלוֹן והכניסוֹ. קלדם שׂחק וקילל ונפל על המוֹשב הריק. העגלוֹן הפך והוֹליכוֹ ישר לביתוֹ, כי הכיר את הנוֹסע. לפני הבית היה מאיר ממרוֹמי העמוּד פּנס חשמל גדוֹל. סייע העגלוֹן לקלדם לצאת מן המרכבה. הרחיב קלדם את כיס מכנסיו ורמז לעגלוֹן, שיוֹציא את שׂכרוֹֹ. העגלוֹן היסס רגע, אחר עשׂה כמצוּוה. וּכשהוֹציא את השילינג משך את קלדם קצת אל האוֹר להראוֹתוֹ את המטבע. אך קלדם לא רצה לראות, כי אם קילל ושׂחק, והעגלוֹן הפך ונסע לוֹ. ברחוֹב עבר בחיפּזוֹן זוּג שלוּב זרוֹעֹוֹת. קלדם הביט אחריהם וחייך בהנאה. אחר פתח את הפשפּש ונכנס בצעדים מאוּששים קצת. כשעלה במדריגוֹת האחדוֹת, מצא את הדלת נעוּלה. לא צילצל בפעמוֹן אלא דפק עליה באגרוֹפוֹ. כרגע נסב בפנים המפתח והדלת נפתחה. באפלוּלית הפּרוֹזדוֹר עמדה לפניו ליאה בחלוּק הלילה המגיע עד לרצפה.

– מה, עמדת ליד הדלת? – שאל קלדם בלשוֹן עמוּסה.

– כן, חיכּיתי לך, בעלי היקר, – וכל הארס שבאשה היה מצוּמצם בתשוּבה זוֹ.

– מאוּחר, מאוּחר, נלך לישוֹן. בוֹאי! – והוּא נעל מאחריו את הדלת במפתח.

– לא, בעלי היקר, אני כבר ישנתי דיי, עתה רוֹצה אני להיוֹת עֵרה, מאחר שבאת…

– לישוֹן, לישוֹן! – חזר קלדם בקוֹצר רוּח והרגיש כי שכרוֹנוֹ פג והוֹלך. הוּא גם נגע בכתיפה וּדחפה קלוֹת לצד חדר המיטוֹת.

היא הלכה לפניו ודיבּרה לאַחוֹריה.

– רוֹצה אני לשׂוֹחח עמך קצת, יקירי. חיכּיתי לך כמוֹ שמחכים למשיח. – הארס גבר והלך.

– מה זה? כבר אחר שתיים, אני עייף. ראשי כוֹאב.

באַפּה בא ריח היין שעלה מפיו. וזה כאילוּ עוֹררה יוֹתר.

– לא, חביבי, בוֹא נשב פה על הספה וּנשׂוֹחח. כמה שאלוֹת עלי לשאלך. בוֹא!

והיא משכתהוּ אל הספּה הסמוּכה לדלת והוֹשיבתהוּ לצידה. על פני שניהם נפל פס אוֹר חזק מן הפּנס שבחוּץ. פניה נראוּ חיורים מאוֹד, בהרוֹת הקיץ נתבלטוּ כאילוּ הן מדוּבּקוֹת, השׂיער היה תלוּי פרוּע על כתיפיה, צבעוֹ הצהוֹב היה משוּנה, הסנטר היה מעוּקם ורוֹטט. לפרצוּפוֹ הוּא היתה הבּעה נבוּכה, אוילית. עיניו עיפעפוּ בלי הרף. היא ישבה סמוּכה לוֹ, כמעט נוֹגעת בוֹ, ידיה מוּנחוֹת בְחיקה והחלוּק הלבן ירד על רגליה היחיפוֹת, הזעירוֹת, עד לרצפה. מן הפתח נראוּ שתי המיטוֹת הריקוֹת נוֹגעוֹת זוֹ בזוֹ.

– למה אתה נבזה כל כך? אמוֹר, האין בלבך כל רגש אנוֹשי? שוּם רגש של כבוֹד ואחריוּת? איך יכוֹל אתה להשאירני יחידה, טרף למחשבוֹת שיגעוֹן, וּלהתעלס שם עם שיכּוֹרים ועם זוֹנוֹת?

לשמע המלים האחרוֹנוֹת קפץ כנשוּך נחש. צריחה בלתי אנוֹשית נמלטה מחזהוּ:

– דוֹמי כלבה שוֹטה! מנוּולת! איני רוֹצה לסבוֹל ממך יוֹתר. איני רוֹצה, איני מחוּיב, מבינה אַת… איני מחוּיב…

– כך? אינך מחוּיב? ואני אַראה לך שאתה מחוּיב… איני נבהלת מצעקוֹתיך… יכוֹל אתה לצעוֹק כמה שאתה רוֹצה.

קוֹלה היה שליו עד להפליא, וּבשלוה זוֹ היה כדי להוֹציא מן הדעת.

הוּא עמד והוֹסיף לצעוֹק, אף כי היה ככוֹבש את קוֹלוֹ:

– הלא כל גרי הרחוֹב יתאספוּ לשמע הצעקוֹת…

– אין דבר. יתאספוּ, יבוֹאוּ. מה יש לי להסתיר?… אדרבה, ידעוּ את חיי… יראוּ איזה בעל נחמד נפל בחלקי…

הוּא ישב ולא הרגיש בה. רגעים מספר שתק. במוֹחוֹ חלף משוּם מה מחזה שראה ברחוֹבה של קוֹשׂטא: אפנדי כרסתן רץ במקל נטוּי להכוֹת מצחצח נעליים צעיר וזה בוֹרח אחוֹרנית ברגליו היחיפוֹת הנתוּנוֹת במכנסיים רחבים, כשהוּא מסוֹכך על עצמוֹ בשתי מברשוֹת גדוֹלוֹת וצוֹחק לעוּמת תוֹקפוֹ צחוֹק

מבוּכה. קלדם עקב בדמיוֹנוֹ אחרי התמוּנה המבדחת, כאילוּ היא לנגד עיניו. אך ליאה לא הניחה לוֹ לשהוֹת זמן רב בדמיוֹנוֹ.

– אמוֹר את האמת: אתה רוֹצה להיפּטר ממני, על כן אתה מענה אוֹתי… אינני די יפה, די חכמה, די משׂכּילה בשבילך… יש אחירוֹת, חדשוֹת, שבאוּ מאירוֹפה… לא, יקירי, לא יעלה בידך להחריבני. קוֹדם שתחריב אוֹתי, אחריב אוֹתך…

צחוֹק קם פתאוֹם בנפשוֹ:

– בכבוֹד גדוֹל! אין עוֹד מה להחריב. אני כבר חרב בלאו הכי…

– אוֹהוֹ, בשביל אחירוֹת אינך חרב כלל. העוֹלם אינוֹ הפקר. אקרא אוֹתך למשפּט. השוֹפטים האנגלים מגינים על נשים עזוּבוֹת… אני יוֹדעת…

– ברצוֹן רב. אני מסכים מראש לפסק הדין… אוּלי תגידי מיד מהוּ – ואקיימנוּ.

– יגידוּ לך, יגידוּ…

עתה נשתתקה היא. הוּא נתפּכּח לגמרי. נדמה לוֹ, טענוֹתיה נדלוּ והיא רוֹצה להשלים. פשט את ידוֹ והניחה על כתיפה החשׂוּפה (החלוּק צנח עד חצי זרוֹעה). אך נגעה בה היד, קפצה כנכוית. מגרוֹנה עלתה צוָחה חדה:

– אַל תגע בי! אני יוֹדעת למה אני נחוּצה לך?… כלך לך אצל הזוֹנוֹת הבלוֹת שלך… אל הערביוֹת, אל היוָניוֹת… שם ביפוֹ, בעג’מי… אלי, אלי, מה חטאתי לוֹ? מה עשׂיתי לוֹ? למה הוּא מענה אוֹתי? למה הוּא מתעלל בי? למה הוּא משפיל אוֹתי?… איך יכוֹל הוּא להיות כל כך שפל, כל כך אכזר?…

הוּא ישב, שמע ולא הבין כלוּם מטענוֹתיה. במה הוּא מענה אוֹתה? במה הוּא משפּילה? מה רע הוּא עוֹשׂה לה? לאילוּ זוֹנוֹת הוּּא הוֹלך?… כלוּם לא הבין, אך קוֹלה החד, כאילוּ חתך את בשׂרוֹ. הקינה הארוּכּה כאילוּ ניסרה את לבוֹ, נַסר והעמק, נַסר והעמק. הוּא עמד על רגליו, וּמתוך מאמץ שלא לפגוֹע בה נרתע אל ירכתי החדר וּמשם חירחר גרוֹנוֹ וידיו ניפנפוּ בעוית:

– חדלי, אני אוֹמר לך… אני אוֹמר לך, חדלי… הפסיקי את קוֹלך המאוּס… אני אכּה אוֹתך… את פרצוּפך הנתעב ארסק… חדלי, אני אוֹמר לך… אני אוֹמר לך, חדלי… אַת שוֹמעת? חדלי!

והוּא התחיל רוֹעד כוּלוֹ.

– מה? לחדוֹל? תכּה אוֹתי? אדרבה, בוֹא הכּני, רוֹמסני, רוֹמסני בשתי רגליך, בשתי רגליך… הוֹרגני…

והיא הטילה את עצמה על הרצפה הקרה, מוֹללה ברגליה, טפחה בידיה על המרצפוֹת הקשוֹת וצוחה:

– בוֹא, רוֹמסני, הוֹרגני! אוֹ, הרוֹג אוֹתי! ה–רוֹג אוֹ–תי!

אילוּ יכוֹל היה להוֹרגה, לשפּוֹך את דמה הארסי על כוּתנתה הלבנה, שאוֹר הפּנס שוֹרה עליה בפס רחב – אוּלי היה מקל לנפשוֹ, אוּלי היה נוֹשם לרוָחה… אבל הוּא עמד בפינה כנטוּל רצוֹן ואיבריו לא נשמעוּ לוֹ. הוּא רק הביט בעיניים קמוֹת בפירכּוּסיה של האשה על הרצפה, כמחכּה עד שייפסקוּ.

עייפוּת גדוֹלה היתה נסוּכה בכל גוּפוֹ. עתה שנא את האשה המוּטלת לפניו על הרצפה, שׂנאה קרה שניאה, היא היתה זרה לוֹ – אוֹיב זר ועריץ. בלי חשׂך נשנוּ בנפשוֹ, כמעט בקוֹל, השאלוֹת: “מי היא לו? מה היא לי? מה היא רוֹצה ממני? מי היא לי? מה היא לי? מה?”

כדי שלא יפּוֹל, נשען בחזקה אל הקיר.

הוּא לא ידע כמה זמן עבר עד שהאשה נרגעה, קיפּלה את בּרכּיה ושכבה על צידה, כשהיא כוֹבשת את פניה בזרוֹעה הכחוּשה. אך משראה אוֹתה בכך, מש לאט ממקוֹמוֹ, פסע על בהוֹנוֹת רגליו עד שנכנס אל חדר המיטוֹת, שם צנח על מיטתוֹ לבוּש בגדיו, ולא עברוּ רגעים מעטים עד שירדה עליו תרדימה כבידה ורבת מכאוֹבים.

יז

למן הלילה ההוּא נקבע יחסוֹ אל האשה: היא זרה לוֹ. אשה זרה קנתה לה שביתה בביתוֹ. אין לוֹ אלא להשלים עם עוּבדה מוּזרה זוֹ. הוּא השתדל לא לגרוֹם לה רוֹגז. היה מקדים לשוּב בערבים. היה נוֹתן על ידה בכל ראשוֹן בשבת את סכוּם ההוֹצאוֹת לכל השבוּע. שאָלה אם אין לה צוֹרך בהוֹספה, והיא ענתה קרוֹת ועצוּבוֹת: לא. מעתה אין צוֹרך. לא סח לה ממה שעשׂה, ממה שראה ושמע. היה יוֹשב מיד אל השוּלחן הערוּך, אוֹכל את ארוּחתוֹ בדממה ורק לפעמים פנה אליה:

– סלחי לי. את המלח. תוֹדה!

רק כשנטל עליו לנסוֹע לאיזה מקוֹם היה מוֹדיע לה באוֹתוֹ יוֹם:

– אני נוֹסע לשלוֹשה ימים. אשוּב ביוֹם הרביעי, לפנוֹת ערב…

והיה מתאמץ לשמוֹר על המוֹעד הקבוּע. מראה היה נוֹסך עליו רוּח עצבוּת ורוֹגז קרה, אך לא חשב לפרוֹק את עוּלה. לא כדאי. בין כך ובין כך אין חייו חיים. הרגש הרגיש, כי להבת החיים בוֹ דוֹעכת והוֹלכת. אין צוֹרך ברוּח חזקה כדי לכבּוֹתה. הנגע הממאיר אוֹכל את כל רקמוֹתיו.

ליאה נשׂאה את נפשה גם עתה “כפצע כוֹאב”, וּבהיוֹתה יחידה בביתה היתה דוֹברת אל נפשה בניע שפתיים וּמתנה לעצמה את מר גוֹרלה. אלף פעמים היתה שוֹאלת את עצמה, למה מגיע לה גוֹרל שחוֹר כזה, לה, שאביה היקר באדם אמר עליה שהיא חכמה, יפה ועדינה? למה לא תחיה עם בעל מבין לרוּחה כאחרוֹנה שבאחרוֹנוֹת?… וּמתוֹך שאלוֹת אלוּ היתה מַתחילה לבזוֹת לשׂנוא

את עצמה ושוֹאלת את נפשה למוּת… כן, רק במוֹתה תתנקם בוֹ… אך משנאחזה מחשבתה בוֹ, עלה בה שוּב הכעס, כּאֵב עכוֹר, חם וּמתפשט, עד שעטף את כוּלה ושׂם לה מחנק. לוּא היה עתה לפניה – כך נדמה לה – היתה יוֹרקת בפניו, ישר בפניו. אוּלי בזה, היתה מביאה הקלה לנפשה… ודמיוֹנה מעלה לה מחזוֹת הוֹללוּת עם ערביים, יוָנים, קציני אניוֹת ועם נשים מפוּרכסוֹת, זוֹנֹוֹת חצוּפוֹת… וּמחזוֹת דמיוֹן אלה היוּ מוֹציאים אוֹתה מדעתה. ורק כשחזר בשעה הקבוּעה היתה נרגעת מעט ושׂנאתה נעשׂתה שקיטה, כאילוּ שקעוּ שמריה.

תל אביב המתה מרוֹב אדם. בשנה אחת באו אליה אנשים חדשים לאלפים, רוּבּם מפוֹלין, והביאוּ עמהם רעש וּתנוּעה וּמהוּמה. ויוֹתר מכוֹל הנשים, נשים לבוּשוֹת פּאר, אוֹהבוֹת רחוֹב, מלהגוֹת בלשוֹן זרה, דוֹמה קצת לרוּסית, אך שוֹנה ממנה, יוֹתר רוֹננת, אך פחוֹת רכּה, פחוֹת לבבית. העסקים נתרחבוּ. התחילה ספסרוּת בבתים, במגרשי בניין. קמה תנוּעת בניין רחבה, מחירי הדירוֹת עלוּ. כל חלקה פנוּיה משכה את עיני הסרסוּרים והקוֹנים. מיוֹם ליוֹם נתייקרה אַמַת החוֹל, עד שהגיעה למחיר, שאיש מאנשי תל אביב לא חלם על כמוֹתוֹ. אנשים קטנים, שרכשוּ להם ברוֹב עמל וחיסכוֹן בתים קטנים לצוֹרך דירתם, מוֹרים ופקידים, מכרוּ את בתיהם שבמרכז העיר, פרעוּ חלק מחוֹבוֹתיהם וקנוּ חלקוֹת רחוֹקוֹת והקימוּ שם בתים אחירים, גדוֹלים ויפים מן הראשוֹנים. אך עד מהרה בא גם שמה גל הספסרוּת. אבל אי אפשר למכוֹר ולקנוֹת, למכוֹר ולקנוֹת בלי הרף. פקעת של גוֹעל העיקה בחזה, וּכנגד המחשבוֹת הטרוּפוֹת על התעשרוּת – היתה מחאה תדירה בלב. רק העוֹלים החדשים לא ידעוּ גבוּל בשיסוּי המחירים. ידי הפוֹעלים היוּ מליאוֹת עבוֹדה, חנוּיוֹת חדשוֹת וּמהוּדרוֹת צצוּ בכל פינה והישנוֹת הרחיבוּ את חלוֹנוֹת הראוה. הכֹוֹל נהנוּ מהתרחבוּת העיר, מהנחת הרחוֹבוֹת החדשים אל המרחב, צפוֹנה. אנשי דמיוֹן הוֹלכי בטל שאלוּ זה את זה בשעת פגישה ברחוֹב:

– מה דעתך, עד היכן תגיע תל אביב?

– עד הירקוֹן.

– בטלן! עד חדרה.

– מה אתה סח? עד חיפה.

– עד סוּלמה של צוֹר.

– עד הלבנוֹן.

– אי, צריך ללכת לראוֹת את השכוּנה החדשה ליד בית המטבחיים. אוֹמרים: עוֹלם חדש.

לא ראוּ מעצוֹר וּגבוּל להליכת הבתים צפוֹנה. ברחוֹבוֹ של קלדם, שבשנוֹת המלחמה הוּתרה בוֹ בקוֹשי חנוּת אחת, היוּ בוֹ עתה יוֹתר משלוֹשים חנוּיוֹת, וּכבר אוּשר הרחוֹב כוּלוֹ כאיזוֹר מסחרי. לבתים לא הוּנח עוֹד. הקטנים נמכרוּ או נהרסוּ בידי בעליהם הראשוֹנים וחנוּיוֹת גדוֹלוֹת, גבוֹהוֹת, הדוּרוֹת חזית, נבנוּ במקוֹמם, ועל החנוּיוֹת קוֹמה

וקוֹמוֹתיים. לא היה בעל בית ברחוֹב שלא צרוּ עליו הסרסוּרים יוֹמם ולילה. “יגיד רק את המחיר, כמה הוּא רוֹצה? הן רק משוּגע יכוֹל להחזיק לשם דירה צרה מקוֹם שערכּוֹ אלפי לירות. הוּא רוֹצה במגרש אחר, גדוֹל, גבוֹה פּינה? הנה תוֹכנית, יבחר מה שיבחר. בתנאים נוֹחים, בתשלוּמים לשלוֹש שנים. רק שוֹטה אינוֹ רוֹצה להיטיב את מצבוֹ.”

גם אל בית קלדם באוּ, אך על פי רוֹב נעדר מן הבית, ועם האשה אי אפשר היה לדבּר. היא לא פתחה להם את הדלת. יבקשוּהוּ באשר יבקשוּהוּ. מצאוּהוּ ברחוֹב, בבאנק, בנמל, בבית קפה, סַבּוּהוּ כדבוֹרים, פּיתוּ, הזהירוּ, תבעוּ, אִיימוּ. והוּא באחת: “לא אמכּוֹר. כל זמן שאני חי, לא ייהרס ביתי. אם תמלאוּהוּ כסף וזהב, לא אמכּרנוּ. רוֹצה אני שיישאר בית אנוֹשי אחד ברחוֹב…”

– אם כן, אינך יהוּדי.

– אני יוּכל להוֹכיח לך.

– לץ שכזה! אבל ברצינוּת…

– בכל הרצינוּת: איני מוֹכר. מַע סלאמי! (עם השלום!).

וּכשראה סרסוּר קרב אליו, הקדימוֹ ואמר: “ביתי? לא למכירה. מע סלאמי!”

סוֹף סוֹף נתייאשוּ ממנוּ והניחוּ לוֹ. עֵשׂיו. פּרא אדם!

בשוּבוֹ בערב לביתוֹ, היה שוֹהה רגע בגינה, מתבוֹנן בה לאוֹר הפנס וּמהרהר: “לוּ מכרתי יכוֹלתי להיטיב את מצבי, אך למה אעשׂה זאת? בשביל מי, בשביל מה? הן הוֹלך אני למוּת, מוּטב שאמוּת בבית שבניתי באהבה… פה אהבתני גינה… פה ביליתי את הירחים הראשוֹנים עם אליגרה… לוּ יכוֹלתי לדוּר שוּב יחידי בבית… לחלוֹת יחידי, למוּת יחידי באין איש עמי, בתריסים מוּגפים, שהוֹלכי הרחוֹב יעמדוּ, יביטוּ ויחשבוּ: בעל הבית איננוּ, נסע בדרך מרחוֹק…”

אך הנה הוּפשל ברעש התריס, שתי ידיה הרזוֹת של ליאה נשלחוּ החוּצה, ניערוּ דבר מה ונאספוּ שוּב ביתה. קלדם כפף את ראשוֹ וּפנה לעלוֹת במדריגוֹת. לא חש כל תיאבוֹן לאכוֹל את הארוּחה, אף כי ידע, שהיא הכינתה בכל דיקדוּקי הטעם, כאשר ידעה.

יח

גל העלייה בא אל קצוֹ וקצהוּ התחיל ניגר מהר חזרה במוֹרד. קמה בהלה. הרעש קם לדממה. רבים מן העוֹלים התחילוּ חוֹזרים לארצוֹתיהם. הפיצוּ שמוּעוֹת מרגיזוֹת על ספינוֹת המפליגוֹת מנמל יפוֹ והן נוֹשׂאוֹת מאוֹת, אלפי יוֹצאים. מסחר המגרשים והבתים פסק. המחירים ירדוּ, ולא היוּ קוֹנים. כמה בניינים נפסקה בנייתם באמצע. שכוּנוֹת חדשוֹת, שהוּחל לָסוֹל אליהן כבישים, נשארוּ מנוּתקוֹת מן העיר, וּבהן בתים בוֹדדים מפוּזרים, כתיבוֹת ריקוֹת שהוּטלוּ על ערבת החוֹל. מחיר הדירוֹת ירד והדיירים הרחוֹקים ניסוּ להתקרב, וּכשראוּ שיש דירוֹת עזבוּ את הבתים הרחוֹקים וּבאוּ לגוּר במרכז. הבתים העזוּבים השרוּ עצבוּת על המקוֹם. כשנקלע שמה איש הדמיוֹן אגב טיוּלוֹ, נתחמץ לבוֹ בראוֹתוֹ תריס תלוּש תלוּי באלכסוֹן, החוֹל נערם על המדריגוֹת החדשוֹת, בית אחר רק חצי קירוֹ מטוּיח, אל בית אחר נשען מגדל של פחים חלוּדים. והוּא מלמל לנפשוֹ: “אילוּ נדחה המשבר לשתיים–שלוֹש שנים, היינוּ בכל זאת עוֹברים את הירקוֹן”. הוּא נקט עכשיו את הפּרוֹגרמה מינימוּם.

– תוֹדה לאל! עתה יתנוּ לי מנוּחה, – אמר קלדם אל שוּתפוֹ החדש, הספרדי הגבוֹה אבּוּטבּוּל (הם יסדוּ יחד סוֹכנוּת להוֹצאת סחוֹרוֹת מן הנמל).

– אבל צריך היית למכוֹר. היית משלם את כל חוֹבוֹתיך, והיית יכוֹל לבנוֹת לך בית קטן.

– לבנוֹת בית שני? לא, די לי בנשים שהחלפתי פעם לשנים אחדוֹת.

– ואנחנוּ ברוּך השם לא צריכים להחליף. אנוּ מוֹסיפים על הראשוֹנוֹת וחסל. אתם השיכּנז לא יוֹדעים לחיוֹת. בחיי, לא יוֹדעים.

עסקיו של קלדם הביאוּ לוֹ פרנסה בריוח, אך לנהוֹג קלוּת בכספים, כאשר הסכּין כל ימיו, לא יכוֹל, ואם הרשה לעצמוֹ הוֹצאה יתירה (למשל, קנה אוֹטוֹמוֹביל קטן מידי ערבי, שנמאס עליו חוֹדש אחרי קנייתוֹ וּמכרוֹ בשליש המחיר) היה מוּכרח ללווֹת את הסכוּם בבאנק. אך עדיין נוֹדע בחוּגוֹ כאדם הנכוֹן תמיד לעזוֹר בסכוּמים לא גדוֹלים וחתימוֹתיו על שטרי טוֹבה הגיעוּ לעשׂרוֹת.

עם ליאה לא היוּ לוֹ אחרי הלילה ההוּא אלא התנגשוּיוֹת מעטוֹת. היא ניסתה שוּב “למוֹשכוֹ בלשוֹנוֹ”, אבל הוּא הצליח על פי רוֹב להתחמק מן הבית לפני התגלע הריב, ואם נכשל והשיב לה דברים שפּתחוּ את “פצעה” וּלשוֹנה התחילה סוֹרקת את בשׂרוֹ, היה רק מנַהם מתוֹך חוֹטמוֹ במין עיקשוּת ילדוּתית ולא השמיע מלה מפוֹרשת, עד שנשתתקה וּפרשה לחדרה ככלי מלא זעם.

השלוֹם המזוּין נעשׂה ביניהם מצב של קבע.

והנה נוֹדע לוֹ יוֹם אחד דבר שהבהילוֹ מאוֹד: סוֹחר העוֹרוֹת בּרמאן מחיפה, מַכּרוֹ וידידוֹ מאז שבתוֹ שם עם אליגרה, עמד לפני פשיטת רגל. בין שטרי הטוֹבה הרבים, שאסף בכל פינוֹת הארץ, היה גם שטר על חמש מאוֹת לא“י של קלדם. אם יצטרך לפרוֹע את השטר הזה – לא תהיה לוֹ תקוּמה. יהיה מוּכרח למכוֹר את הבית, ודוקא עתה בימי השפל. הרעיוֹן הזה מילאהוּ חרדוֹת. אילוּ היה בידוֹ כסף היה פוֹרע את השטר, כוּלוֹ אוֹ רוּבּוֹ, ולא היה מספּר לאיש, כדרכוֹ. לא שטר אחד פרע בשביל זרים. אוּלם למכוֹר את הבית – זה היה למעלה מכוֹחוֹתיו. וּככל שהתעמק באפשרוּת זוֹ, כן גדלה מבוּכתוֹ וחרדתוֹ. נדמה לוֹ שעם אבדן הבית יאבדוּ מיד גם חייו (עליה, על ליאה, לא היה מסוּגל לחשוֹב אף מחשבה קלה). אגב כך עלוּ בזכרוֹנוֹ גם שטרוֹת אחירים, ששמוֹ היה עליהם בתוֹרת חוֹתם אוֹ ערב. זכר את ה”אזכּרוֹת“, שהוּא מוֹצא על שוּלחנוֹ כמעט בכל יוֹם בשוּבוֹ הביתה. זכר את מאות הלא”י ששילם בעד בעל המלוֹן גרסי שברח לקיפּטאוּן. וכל אלה שתוּ עליו פתאוֹם ויצקוּ בוֹ אימה אשר לא ידע כמוֹתה מעוֹדוֹ.

אוֹתוֹ יוֹם היה לוֹ גם רוֹגז גדוֹל בנמל. כמה חבילוֹת משי גדוֹלוֹת, שהוֹציא לפני שלוֹשה ימים בשביל אחד הסוֹחרים, נמצאוּ רטוּבוֹת במים ומקוּלקלוֹת. ברוּר היה שהקילקוּל נעשׂה בספינה וצריך היה לקבל דמי אחריוּת. אך הוּא לא הרגיש בדבר ולא קיבל אישוּר על כך מאת רב החוֹבל, והספינה הפליגה לבירוּת על מנת לחזוֹר. הוּא חיכּה בקוֹצר רוּח לשוּבה, והיוֹם אמנם שבה, אבל במקוֹם רב החוֹבל היה אחר, ממלא מקוֹמוֹ, קצין צעיר, שהלה חלה פתאוֹם והוֹרידוּהוּ לבית חוֹלים בבירוּת. הקצין לא רצה לחתוֹם על האישוּר. כיון שהוֹריד את הסחוֹרה בלי עירעוּר – אינוֹ יכוֹל לשנוֹת. יוֹצא שההפסד יפוֹל עליהם, על קלדם ושוּתפוֹ. שתי שעוֹת נשׂא ונתן עם הקצין וזה עמד בסרבנוּתוֹ: אוּלי כשיבריא רב החוֹבל ההוּא ויעגוֹן ביפוֹ, יכיר בטעוּת ויחתוֹם לוֹ. לוֹ אין רשוּת לעשׂוֹת זאת. קלדם ניסה בכל התכסיסים ולא הצליח. לבסוֹף הציע לקצין מתנה… אז נתמלאוּ פני הקצין דם, עיניו הבריקוּ בזעם אכזרי, והוּא ציוה להוֹריד את קלדם לסירת המוֹטוֹר. ובהיוֹתוֹ כבר על הגלים בדרך אל החוֹף, שמע מאחוֹריו את רעמוֹ של הקצין:

– רמאי ליבנטיני שכמוֹתוֹ! לוּ מחוּץ לשלוֹשת המילין עמדתי, הייתי נוֹתנוֹ באזיקים! לשחדני ביקש! רמאי ליבנטיני! כיון את הרוּח!

במשׂרד התנפל עליו אַבּוּטבּוּל וצעק, כי אשמתוֹ היא ועליו לשׂאת בנזק. צעק כל כך, עד שהכחילו שׂפתיו, כאילוּ אחזהוּ השבץ. שני הפקידים החזיקוּ בוֹ וּביקשוּ להרגיעוֹ, אך הוּא השתוֹלל לגמרי והתחיל מוֹרט את לחָיי עצמוֹ, כאילוּ נסתתרה בינתוֹ. קלדם עמד נשען בידוֹ על השוּלחן, חיור מאוֹד, וחייך חיוּך מוּזר. הוּא שמע את גידוּפיו של שוּתפוֹ וחייך. לבסוֹף לקח את מגבעתוֹ, דחקה על ראשוֹ עד לאוֹזניו, אמר שהוּא מבטל את השוּתפוּת ויצא. הדבר היה ביוֹם קיץ לפני הצהריים. הוּא לקח עגלה ונסע ישר לביתוֹ. ליאה, שיצאה מחדר הבישוּל לפתוֹח למצלצל, תמהה על שוּבוֹ בשעה מוּקדמת כל כך, כי רגיל היה לבוֹא לא לפני שתיים. הביטה בפניו והנה הם שחוֹרים כעפר ועיניו הגדוֹלוֹת שקוּעוֹת עמוֹק מתחת למצח.

– מה לך? – שאלה נבהלת. הקו העקוֹם שהיה קבוּע בפניה נתיישר מעט והם קיבלוּ ארשת אנוֹשית יוֹתר.

– הרגשה רעה. כאב ראש נוֹרא. – והוּא פנה אל חדרוֹ, סגר את הדלת ושכב על הספה.

ליאה שבה אל חדר הבישוּל ולבה לא ידע מנוּחה. קלדם לא יצא מחדרוֹ כל היוֹם. היא פתחה מעט את הדלת וּקראתהוּ לאכוֹל, אך הוּא ענה בעצב, שאין לוֹ תיאבוֹן. על שאלתה אם להזמין רוֹפא ענה רכּוֹת: “לא, אין צוֹרך”. רק כוֹס חלב קר שתה וּבעצמוֹ הביא את הכוֹס הריקה אל חדר הבישוּל.

אחרי שהביאה סדרים בחדר הבישוּל ישבה ליאה בחדר המיטוֹת על רוֹמאן משפחה אנגלי. אך לא תפסה מה שקראה; מחשבוֹתיה היוּ אצלוֹ. הפעם היה לה רגש שלא ידעה כמוֹהוּ, כאילוּ עוֹמד להתרחש איזה דבר נוֹרא וּמוּפלא מאוֹד. והיא לא פחדה. אדרבה. איזה רגש טוֹב, כמעט שׂמחה, תקפה. עתה, אמר לה לבה, יבוֹא אליה. כן, הוּא יבוֹא אליה. כמוֹ שבא אז בפעם הראשוֹנה לביתם באלכּסנדריה… וּבהיוֹת הדממה בבית וּבגבוֹר בה הרגש הזה, התחילה להשמיע בקוֹלה הסדוּק ניגוּן חשאי בנעימה מזוּייפת. קוֹל הניגוּן הגיע לאוֹזני קלדם והוּא התפּלא שהקוֹל אינוֹ מרגיז אוֹתוֹ. לא, לא איכפּת לוֹ כלל. תזמר לה כאַוַת נפשה. היה לוֹ אפילוּ יוֹתר נוֹח, יוֹתר קל כששמע את פיזוּמה שם, בחדר המיטוֹת.

עם חשיכה קם, נכנס לחדר האמבטי ועשׂה לוֹ מקלחת קרה. לבש את גלימת הרחצה, עבר בסנדלים את חדר האכילה, ובעוֹברוֹ ליד ליאה שישבה אל השוּלחן ואיחתה גרביים, את הגרביים שלוֹ, אמר לה:

– אני הוֹלך לשכב במיטה. רצוֹנך תביאי לי כוֹס תה חזק עם לימוֹן. עם הרבה לימוֹן. תה חם מאוֹד.

והחליק אל חדרוֹ, לבש את חלוּק הלילה ושכב במיטה המוּצעת.

היא הביאה לוֹ את התה על טס קטן. הוּא ישב במיטה והיא נתנה את הטס על ידוֹ. התה היה רוֹתח. העמיד את הטס על השידה והשהה מבטוֹ על פני אשתוֹ. ארשת פניה האנוֹשית, מבטה רב ההשתתפוּת המסוּ את לבוֹ. חש כמוֹ גל חם עוֹלה לגרוֹנוֹ. וּבעמדה סמוּכה למיטה תפס את שתי ידיה בידוֹ, לחצן אל לבוֹ ואחר התחיל לנשקן זוֹ אחר זוֹ, מנשקן ומלחצן אל לבוֹ, כשעיניו נוֹצצוֹת מדמעוֹת והוּא ממלמל:

– יקירתי, יקירה, לא תעזביני? תהיי עמי עד הסוף? יקירתי, ליאה שלי…

היא לא הראתה כל אוֹת תימהוֹן, כאילוּ לרגע זה חיכתה זה כבר ועתה הנה בא. היא הפקירה לוֹ את ידיה החמוֹת בהימשכה אליו, עיניה נוֹצצוּ והיא רק לחשה:

– כמוּבן, ילדי, כמוּבן… עד עוֹלם אהיה אתך… איך יכוֹל לעלוֹת על דעתך כי אעזבך?…

הוּא לא שמע את דבריה, אך ידיה שבכפיו היוּ לוֹ כעין אחיזה באבדנוֹ, והוּא הוֹסיף למלמל כתינוֹק:

– כן, אַת תהיי לי למשען, יקירתי. אם לא – נפוֹל אֶפּוֹל. רק אם תהיי לי למשען, אוּלי אוּכל עמוֹד… כך. זה מצבי…

ולא הרפּה מידיה. היא ישבה על דוֹפן המיטה וליטפה אוֹתוֹ בעיניה, שהתחילוּ זוֹרחוֹת באוֹר מוּפלא:

– כמוּבן, בּוֹריס, יקירי. אהיה לך משען, לא אתנך לנפּוֹל… בכלל לא תפּוֹל, הן חזק אתה… גבר חזק… האם רבים חזקים כמוֹך?… ראה אילוּ כתיפיים, איזה חזה לך… גיבוֹר אתה…

– לא, יקירתי. אינך יוֹדעת כמה חלש אני… כמה רע מצבי… מכל עבר שתוּ עלי לאַבּדני… אני מסוּבּך מאוֹד… היוֹם הפסקתי את השוּתפוּת עם אַבּוּטבּוּל… אַת מבינה, איני יכוֹל לעבוֹד עמוֹ עוֹד… הוּא גרוּע מערבי… סבלתי דיי, אך איני יכוֹל יוֹתר… נשברתי… כן, איש שבוּר אני… מכל צד שתוּ עלי… אצטרך לשלם חמש מאוֹת לא"י בערבוּתי לבּרמאן… ערבתי גם שטרוֹת אחירים… מאוֹת לירוֹת… מאוֹת לירוֹת… וגם אני עצמי חייב מאוֹת… מאַבּוּטבּוּל לא אוֹציא כלוּם… אחיו עוֹרך דין… הם יעשׂוּ יד אחת… יציגוּני ככלי ריק… כמוֹ לייסוֹבוֹי, כמוֹ שוּלקוֹב… איך אמצא אחר כך את לחמי, את לחמך?… הן אשה נבוֹנה אַת, ליאה, לאה’לי שלי… הן תביני, אני איש אוֹבד… אני מוּכרח לנפוֹל… אין לי תקוה אלא – איבּוּד עצמי לדעת… מה אוּכל עוֹד לעשׂוֹת?… נחלשתי. אין לי כוֹח… אין לי רצוֹן לחיוֹת… אני ריק מכל רצוֹן, מכל חפץ… איני יכוֹל עוֹד לדבּר עם אדם כהוֹגן… איני יכוֹל להתנגד לשוּם הצעה… אני מבין שלא צריך לקבּלה – וּמקבּלה… אין לי כוֹח התנגדוּת… האמיני לי, אין לי תקנה אלא איבּוּד עצמי לדעת… זה המוֹצא… ליאה, יקירתי, חביבתי, מה יהא עליך? אנה תבוֹאי? מתוּקה, חביבה!

– אַל תתרגש, בּוֹריס. התאוֹשש. נדמה לך… הכוֹל רק נדמה לך… אתה קצת חוֹלה. רוּח רעה עברתך… מה אתה מפחד? השד לא יקח את בּרמאן. הוּא “יסתדר” עם נוֹשיו… הוּא לא הראשוֹן ולא האחרוֹן… גם בעד הערבוּיוֹת האחירוֹת לא תצטרך לשלם… כלוּם זוֹהי לך הפעם הראשוֹנה?… אבדה לך האמוּנה בעצמך… אסוּר שאדם יאבּד את האמוּנה בעצמוֹ… אני אעזוֹר לך, יחד נסדר הכוֹל… רק הירגע, התחזק… עוֹד נכוֹנוּ לך עסקים טוֹבים… עוֹד תרויח הרבה כסף… ואם לא, גם כן לא נמוּת… אני אינני רגילה בחיי מוֹתרוֹת… ביתנוּ היה בית עניים… את לחמנוּ נמצא… הנה אני רוֹאה שלבך נהפך עלי לטוֹבה… זה נוֹתן לי כוֹח לסבּוֹל… אם יהיה צוֹרך לסבּוֹל – אסבּוֹל ברצוֹן… גם אבקש עבוֹדה… אם רק אדע כי לבך עמי… האמינה לי, תהיה לי יקר מאשר בעוֹשר… לא עוֹשר חיפּשׂתי בך, בּוֹריס יקירי, אוֹתך חפצתי, פניך, עיניך, גוּפך – את אלה חמדתי, כשראיתיך בפעם הראשוֹנה… שטיא שלי…

– כן, אני יוֹדע, אני מאמין לך. אבל איני רוֹאה איך אֶחיה, איך אוּכל לצאת לעסקי… הם נמאסוּ עלי… הכוֹל נמאס עלי… מימַי לא אהבתי את העסקים… גוֹעל נפש עוֹררוּ בי… כל מה שעשׂיתי לא עשׂיתי מרצוֹן עצמי, אלא כסוּס עיור נהוּג בידי כוֹח נעלם, המעוֹרר עליו תמיד את שוֹטוֹ… אינך יכוֹלה להבין אוֹתי… הכוֹל חוֹשבים אוֹתי לאדם קל דעת, ריק, רוֹדף תענוּגוֹת… אך הם טוֹעים. אני אדם תוֹעה… כל ימַי הייתי תוֹעה… חיפּשׂתי ולא ידעתי מה אני מחפּשׂ… אך כוֹחוֹת החיים נהגוּ בי, הפעילוּני… עתה כלוּ כוֹחוֹת החיים… נפשי בי חרידה, נמוֹגה, מתחמקת… אני ירא את החיים… אני פוֹנה מהם… איני טוֹעם בהם טעם… איני מבין אוֹתם, איני מרגיש אוֹתם… למה הם לי?… האמיני לי, ליאה יקרה, יש שאני מקנא במצחצח נעליים זה היוֹשב מוּל ביתנוּ וּמצחצח בכל כוֹחוֹ עד שהזיעה מבצבצת על מצחוֹ… הוּא יוֹדע לשם מה הוּא מצחצח… הכעך שיקנה בפרוּטה וילכלכוֹ במשחה יערב לחכּוֹ… ואני כל ימי ציחצחתי, ציחצחתי – וּמה יערב לחכּי? לא כלוּם, לא כלוּם!… (“מה ציחצחתי כל ימַי?” תהה פתאוֹם במחשבתוֹ).

– נוּ, אַל תתרגש… שתה, חביבי, את התה, הוּא כבר נצטנן קצת… תישן, תזיע ותקוּם אדם אחר. תראה.

והיא הוֹשיטה לוֹ את כוֹס התה, ביד אחת עזרה לוֹ להחזיקה וּבשנית סילקה בזרתה את השׂערוֹת הרטוּבּוֹת מעל מצחוֹ, סַלק והחלק, סַלק והחלק. היה לה טוֹב, לבה רקד מאוֹשר. הנה הוּא שלה, כוּלוֹ שלה, הוּא ילדה, נתוּן לחסוּתה… כך חלמה עליו, כך רצתה לראוֹתוֹ עמה… אוֹדך, אֵלי, כי אחרי תעיוֹתיו שב אלי…

כיסתהוּ יפה, נשקתהוּ על מצחוֹ, על עיניו, חייכה לוֹ ויצאה בחשאי. אך לא יכלה לשבת על מקוֹמה בחדר הסמוּך, וּבכל פעם ניגשה לשמוֹע אם הוּא מתהפך. לא, הוּא ישן במנוּחה. יישן לוֹ היקר ויירגעוּ רעיוֹניו… כעבוֹר שעה כיבתה את האוֹר ונכנסה בחשאי אל חדר המיטוֹת ושכבה גם היא. מרוֹב אוֹשר ירדה עליה מיד שינה עמוּקה.

בחצי הלילה ניעוֹרה. ידי קלדם גיששוּ בשׂמיכתה וּביקשוּ את ידיה. היא הוֹשיטתן לוֹ. הוּא תפשׂ אוֹתן ברטט תאוה, לחצן ולחש:

– אינך ישינה, לאה’לי? החזיקי בידי. כך אני חש עצמי יוֹתר בטוּח… אלי, מה יהא בסוֹפי? מה יהא עלי? – והוּא ישב במיטה.

הפנס בחוּץ כבר כבה, אך הלילה האיר מעט את החדר והיא ראתהוּ היטב.

– נוּ, שוּב? מה פּחדך? אַל תהי תינוֹק. אוּלי אתן לך מעט בּרוֹם? תירגע ותירדם שוּב. עליך לישוֹן, לישוֹן. גרש את המחשבוֹת הרעוֹת מתוֹך מוֹחך! גרש אוֹתן!

– איך אוּכל לגרשן והן אוֹחזוֹת בי בחזקה… אוֹי, ליאה מתוּקה, אילוּ ידעת אילוּ מחשבוֹת רעוֹת אוֹחזוֹת בי… ירא אני שלא אוּכל לעמוֹד בפניהן… הן כל כך חזקוֹת… וגם כל כך מתוּקוֹת… נדמה לי, שהן קוֹראוֹת לי להוֹליכני למקוֹם נעים, קריר, טוֹב כל כך… מקוֹם אפילה שקיטה… החזיקי בי, יקירתי… לא, הבי לי את שתי ידיך. ככה.

והוּא גחן והעתיר עליהן נשיקוֹת כאחוּז בּוֹלמוֹס ולא יכוֹל להתיק את שׂפתיו מהן.

ייחוּד שני האנשים הבוֹדדים בשעת החצוֹת בבית הריק מאדם, מתוֹך חשׂיפת לבבוֹת גמוּרה, היה כה מוּפלא, כה מיסתוֹרי ויחד עם זה כה מוּבן וברוּר. הכוֹל כמוֹ נבלע בייחוּד זה. היא עברה אל מיטתוֹ והוּא הרתיע את עצמוֹ ברצוֹן הצידה, כמוֹ חיכּה לה. היא נלחצה אליו רכּוֹת והוּא ענה כלשהוּ ללחיצתה. היא לפתה את רגלוֹ השׂעירה ברגלה החלקה ושיפשפה אוֹתה קלוֹת. אך עיניו היוּ פקוּחוֹת כלפי התקרה והוּא חש, כי במוֹחוֹ מרפרף איזה דבר, כאילוּ כל רקמת מוֹחוֹ מרפרפת ונדה.

– ליאָנקה, הפּחד מהבהב במוֹחי… מוֹחי האוּמלל… ישמרך

אלוֹהים מדעת רגש כזה… מה יהא עליך, ליאָנקה? האוּמנם יצר לך בלעדי?… הן רק ענה עיניתיך, יוֹם אחד טוֹב לא ראית עמי… כל תענוּג לא גרמתי לך… גבר ארוּר אני… נוֹצרתי להכעיס, לענוֹת…

– ילדי, ילדי! כמה אינך מבין… חוֹשב אתה, כי אם כעסתי עליך, היה זה משׂנאה?… הוֹי, כמה אינך מבין… כמה אינך מכיר אוֹתי… הן רק מרוֹב אהבה, מרוֹב חשקי אוֹתך כעסתי עליך… לא יכוֹלתי נשׂוא, שדעתך מוּסחת ממני… שאתה עוֹזבני יחידה ושוֹכח מציאוּתי… חפצתי כי תהיה עמי תמיד, תמיד, תמיד… כמוֹ עכשיו… ראה… הן כוּלי שלך… לא ידעתי איש לפניך… חלמתי עליך שנים על שנים… הוֹי, לא תדע כמה טוֹב לי עתה… אתה שלי, בּוֹריס שלי, כוּלך שלי… אני אשמוֹר עליך מכל רע… לוּא… חלילה… היית נלקח ממני – לא הייתי נשארת בחיים… אף יוֹם אחד… אינך מכיר אוֹתי… אַל תמחה את דמעוֹתי… תשטוֹפנה, תשטוֹפנה להן… טוֹב לי… כך, לחצני אליך, אל לבך… רוֹאה אתה כמה כוֹח יש לך… וקוֹדם אמרת שאין לך כוֹח… בּוֹריס שלי, גבר שלי… גיבוֹר שלי… רוֹאה אתה כמה יפה כשאנוּ כמוֹ גוּף אחד…

הוּא לחצה בכל כוֹחוֹ, כי רצה להנעים לה, אך דמוֹ לא נענה. גוּפוֹ נשאר כמרוֹקן… הוּא חש שהיא רוֹעדת מתאוה, שדיה נתחכּכוּ בחזהוּ, אך הוּא לא יכוֹל לתת לה תאותה, אף כי חפץ בכל לבוֹ. מרוֹב התאמצוּת היה מוֹחוֹ מהבהב ביתר עוֹז, וּבלב מוּעקה, מוּעקה גדוֹלה אשר ביקשה להתפּרץ ורק ברוֹב מאמצים עלה לוֹ לכוֹבשה…

באצבעוֹת מרתתוֹת הרחיבה את פתח כוּתנתוֹ וכבשה את פניה הבוֹערים בשׂער חזהוּ, כבשה את פיה בבשׂרוֹ החם וכה שכבה בנשימה עצוּרה כמתעלפת. הוּא לפת את ראשה הקטן בשתי כפּיו, וּבהביטוֹ בעיניים נרחבוֹת מעל לראשה אל חלל החדר, התאַמץ לנשוֹם קצוּבוֹת וּלהקשיב לאיזה זרם בלתי נתפּס הזוֹרם בלי הפסק בחלל העוֹין.

יט

הימים הבאים היוּ לשניהם מליאים זרוּת מַתמיהה. הכוֹל נשתנה, הכוֹל היה אחר, לא אוֹתוֹ העוֹלם, לא אוֹתם החיים, לא אוֹתוֹ אויר לנשימה. כאילוּ סיערה אוֹתם סוּפה וּלאחריה מצאוּ עצמם לא במקוֹם שהיוּ. הוּא כמעט לא יצא מן הבית, כי רפה היה כתינוֹק. בלכתוֹ היה מתנוֹדד מעט. מיוֹם ליוֹם כחש בשׂרוֹ וּפניו נעשׂוּ חיורים וּשקוּפים ועיניו עמקוּ וּכאילוּ כהוּ, כאוֹמרוֹת לדעוֹך. המוֹח היה “מרפרף” רוֹב שעוֹת היוֹם

ועוֹד יוֹתר בלילה, כשלא יכוֹל לישוֹן. גם בשנתוֹ הקצרה והטרוּפה היה מסתכל בעצמוֹ וּבוֹדק את חייו ואת כוֹחוֹתיו וּמתמסר לבסוֹף לאוֹתוֹ הכוֹח הנעלם המוֹשכוֹ אל המקוֹם הטוֹב בהחלט, אל המנוּחה הנעימה, הקרירה… יש שהמוּעקה בסגוֹר לבוֹ גברה כל כך, שגרמה לוֹ כאב פיסי, כאילוּ עיקמה את צלעוֹתיו. הוּא תפס אז את חזהוּ בשתי ידיו ונאנק בשינים חשוּקוֹת. וּבחזוֹק הכּאב מאוֹד חרקוּ השיניים.

היא היתה כוּלה חג. רק דבר אחד ידעה: לשדלוֹ, לנחמוֹ, לעוֹדדוֹ. ברוֹב עמל עלה לה להשפּיע עליו שיגש אל רוֹפא, רוֹפא עצבים מַכּר. היא שילבה זרוֹעה בזרוֹעוֹ והוֹליכתהוּ אט וּבזהירוּת ברחוֹב. מכּרים עברוּ, בירכוּ, עמדוּ והביטוּ בתימהוֹן.. היה מי ששאל שאלה מגששת, והיא ענתה בנעימה עֵרה, חברוּתית, אמיצה: “אוֹ, לא כלוּם! הוּא חלה באינפלוּאֶנצה ונחלש קצת. אבל מצבוֹ הוֹלך וטוֹב. עוֹד ימים אחדים וישוּב לעבוֹדתוֹ… לא כן, בּוֹריס?… ידרוֹש נא בשלוֹם הגברת, מה שלוֹמה?” – והוּא, כמדיוּם שלה, חזר אחרי דבריה, בלי רגש, אך כמוֹ מתוֹך חוֹבה רצוּיה. שלא בידיעתוֹ היתה עוֹד קוֹדם אצל הרוֹפא ותיארה לוֹ בטוּב טעם וּבפרטי פרטים את התנהגוּתוּ. הרוֹפא הקשיב בנידנוּד ראש שקט וחזר אחרי כל משפּט: “כן, כן… כן…”, לבסוֹף אמר, שעליו בכל אוֹפן לבדוֹק את החוֹלה.

כשהכניסתהוּ, הלך הרוֹפא לקראתוֹ, הניח את ידוֹ על כתיפוֹ ואמר:

– חביבי, פניך חמוּצים כאילוּ בלעת לימוֹן שלם! בפנים כאלה אי אפשר להשׂתכּר כסף…

קלדם צחק בלבוֹ. אך באוֹמרוֹ לסלסל את שפתיו בחיוך, לא נשמעוּ לוֹ השׂפתיים. צנח איפוֹא על סַפּת העוֹר שבצד השוּלחן והרוֹפא ישב והתחיל משׂחק בסטיטוֹסקוֹפּ.

– אם כן מה כוֹאב לך? אבל אל תגזים.

קלדם התחיל בקינה ארוּכּה. השתדל להוֹכיח, לוֹ, לרוֹפא, שאין לפניו מוֹצא אלא אחד… שכוֹחוֹתיו אזלוּ לגמרי, שהוּא עבד כל ימיו

למעלה מכוֹח אנוֹש… שעתה הכוֹל נתרוֹפף בוֹ, הכוֹל כאילוּ מתפּוֹרר

והוֹלך, גם מבחוּץ וגם מבפנים… לא שכח גם את דבר מחלתוֹ בחיפה, הראה על השׂאת בשׂפתוֹ, קשרה עם מצבוֹ עתה…

– המוֹח שלי, אתה מבין? המוֹח נפגע, נתפּוֹקק, נתרכּך… אני יוֹדע. אני חש בזאת מאחוֹר, פה ליד העוֹרף. ולמה הוּא “מרפרף” תמיד? אך אנסה לרכּזוֹ באיזוֹ מחשבה, מיד הוּא מתחיל תוֹסס וּמרפרף… צר לי עליה… היא עוֹשׂה כל מה שביכוֹלתה לחזקני, להחזיקני בחיים… היא אדם נפלא, האמינה לי… אה, אילוּ פגעה בי עכשיו איזוֹ מחלה אַקוּטית: טיפוּס, דלקת הריאוֹת אוֹ מעין זה… כמה טוֹב היה לי! הייתי שוֹכח הכוֹל… זה המוֹצא…

וּבדבּרוֹ היוּ עיניו נבוֹנוֹת מאוֹד וחיוּך מר מרתת על שׂפתיו החיורוֹת. שׂפמוֹ הדק ירד משני צידי הפה בקצווֹת לא שוים. פה ושם הכסיפה בוֹ שׂערה.

הרוֹפא השיב בעיניו על רמיזוֹת עיניה של ליאה, אחר כך עשׂה כלפי קלדם תנוּעה של ביטוּל וקם לבוֹדקוֹ:

– נראה מה ברמ"ח איבריך! סוֹף סוֹף אלה העיקר. הגוּף הוּא אדוֹן הרוּח. כך, את המכנסיים אתה יכוֹל להשאיר. כך.

והוּא בדקוֹ ארוּכּוֹת, הקשיב, דפק, העביר קוים על גבּוֹ, על חזהוּ. הפך את שמוּרוֹת עיניו, נתן חבישה על זרוֹעוֹ, מדד את לחץ הדם. אחר שירבב את שׂפתוֹ התחתוֹנה, ניענע בראשוֹ ואמר:

– עליך, קלדם, לישוֹן כהוגן. זה הכוֹל. הכנסת למוֹחך שטוּיוֹת, וצריך שיתנדפוּ. אתן לך טבלאוֹת אחדוֹת “פאנוֹדוֹרם” ותישן יפה. גופך בריא כגוּפוֹ של שוֹר הבּר. וּלוַאי היוּ לי כלים ככליך. אני בעצמי “מרוּסק” בזמן האחרון, וּבלי “פאנוֹדוֹרם” איני יכוֹל לעצוֹם עין. – ואַת, הגברת קלדם, הכבּידי את ידך עליו. אם ידבּר אליך “שטוּיוֹת”, נזפי בוֹ כהוֹגן. הוּא יחזיק לך טוֹבה אחר כך. תזכּרי את דברי.

והרוֹפא ליוה את שניהם עד קצה הפרוֹזדוֹר והספּיק ללחוֹש על אוֹזנה של ליאה: “התקפה של היפּוֹכוֹנדריה. אין דבר, הוּא גבר חזק ויתגבּר. אך תהי עינה פקוּחה עליו”.

בערב בא אַבּוּטבּוּל בכל הנימוסים של איש המזרח המבקש טוֹבתוֹ. הוּא רצה לראוֹת את האדוֹן קלדם. זה יוֹתר משבוּע ימים שהאדוֹן אינוֹ בא אל “המשׂרד”. הוּא חוֹלה? כן, הוּא שמע. מה לוֹ? חבל שאי אפשר לראוֹתוֹ. אוּלי בכל זאת, רק לחצי הרגע. כשתיית סיגאריה. העבוֹדה “במשׂרד” כל כך מרוּבה. אחיו שלוֹ, של אַבּוּטבּוּל, עוֹזר לו, אך עליו לשוּב לחיפה, למשׂרתוֹ, ואינוֹ יכוֹל לעכבוֹ יוֹתר, אוּלי יוּכל לדבּר עם האדוֹן רק “מלה אחת”?… תעשׂה עמוֹ חסד!

ליאה נכנסה אל קלדם. הוּא שכב מכוּסה בסדין עד פיו ועיניו פקוּחוֹת, בהוּלוֹת. הוּא שמע את כל דבריו של אַבּוּטבּוּל. כשניגשה אליו לחש לה:

– אמרי לוֹ, שיפנה אל עוֹרך הדין שלי, אל יצהרי… מחר אחרי הצהריים… איני יכוֹל לראוֹת את פרצוּפוֹ… מחר בבוֹקר תקראי לי, יקירה, את יצהרי ואמסור את העניין לידוֹ. אני איני מסוּגל לטפּל בוֹ.

אַבּוּטבּוּל נבהל לשמע תשוּבתוֹ של קלדם. לטש עיניים גדוֹלוֹת ורעוֹת אל האשה, אחר ניסה להתפּרץ אל חדר המיטוֹת, אך ליאה חסמה לפניו את הדרך: הוּא חוֹלה, הרוֹפא אסר עליו את הדיבּוּר… לא, לא… אז נרתע הספרדי, חטף את הכוֹבע, מיעכוֹ בידוֹ וּברח בלי אמירת שלוֹם.

לפני שוֹכבה לישוֹן אמרה לוֹ:

– אוּלי נסע, יקירי, אל הכרמל?… חוֹם הקיץ מַתחיל… ננעל את הבית ונשב כמה שבוּעוֹת על ההר. אוֹמרים כי שם נפלא. אני עוֹד בשנה שעברה חפצתי לנסוֹע שמה…

הוּא הביט בעיניה בדבּרה ולא ענה כלוּם. מחשבתוֹ היתה פזוּרה לגמרי.

– מה אמרת, חמוּדה?

– נסע אל הר הכרמל. פה חם מאוֹד, נשב אילוּ שבוּעוֹת בפנסיוֹן. תנוּח מכוֹל…

– אה, דברים בטילים. הכרמל יוֹעיל לי כמוֹ הרוֹפא… אין לי מוֹצא אלא אחד… זה המוֹצא…

– שוּב הדיבּוּרים האלה!… לך, אינך מתבייש… מה, משפּחה גדוֹלה תלוּיה בצואריך?… אם גם נישאר בלי רכוּש – נוּכל להתקיים. אל תהי ילד…

הוּא חייך חיוּך עצוּב, טפח על גב כפּה שהיתה מוּנחת על שמיכתוֹ:

– צדקת, ליאַנקה… אני ילד… לוּ רק יכוֹלתי לישוֹן… כבר לקחתי שתי טבלאוֹת… נדוּדי השינה מטרפים את דעתי.

– על הכרמל תישן יפה. תראה. אקלים של הר…

– וכי בביתנו אין אויר טוֹב?… את לבי צריך להחליף… יש לי סמרטוּט במקוֹם לב… את כל שארית הוֹני הייתי נוֹתן לרוֹפא שיצוֹק מעט אוֹמץ ללבי… נוּ, די, יקירתי. מה אַת אשמה? למה את צריכה לסבוֹל?… האמיני לי, אך אשחררך – ייטב לך…

עיניה נמלאוּ פתאוֹם דמעוֹת עד להישפך. שׂפתה התחתוֹנה רעדה וסנטרה נתעקם. היא דחתה את ידוֹ בקצף:

– מה אתה מענה אוֹתי? מה רע עשׂיתי לך?.. אם תדבּר באוֹזני עוֹד דיבּוּרים כאלה – אאַבּד את עצמי לדעת… אינני יכוֹלה לשמוֹע…

הוּא שכב והחיוּך הנוּגה לא סר מעל שׂפתיו. חמלה גדוֹלה היתה בלבוֹ עליה, אך מוֹצא בכל זאת לא ראה לעצמוֹ… מאוֹד היה רוֹצה להבטיח לה קיוּם טוֹב, חסר דאגה, אך איך – לא ידע. במצבוֹ עתה, מה יוּכל לפעוֹל?… לא, לא ראה כל מוֹצא לעצמוֹ… איך יחיה, איך יחיה – ואין חיים בשבילוֹ?.. חלל גדוֹל וריק ואנשים זרים מתרוֹצצים בוֹ, וכל החוּטים שנמתחוּ בינוֹ וּבין האנשים ניתקוּ… אין כל חפץ לסחוֹר, לעמוֹל, לדבּר עם מישהוּ… אין כל חפץ ואין כל כוֹח… יש רצוֹן רק לנוּח, לנוּח – אבל מנוּחה שלימה, קרירה, נעימה – בלי חיים…

ליאה ישבה על מיטתה וּפניה מוּלטים בכפּיה הרוֹעדוֹת.

כ

קלדם התחיל יוֹצא לשם “סידוּר העניינים”. אף כי חוּלשתוֹ היתה מרוּבה, עשׂה מאמץ של רצוֹן והיה נוֹסע באוֹטוֹמוֹביל הקטן שלוֹ וגם הוֹלך ברגל, נפגש עם מכּרים, משיב על שאלוֹֹתיהם לבריאוּתוֹ וּמדבּר על עסקיו. כל מחשבה וּביטוּיה עלוּ לוֹ ביגיעה רבה, ותמה על עצמוֹ שאינוֹ משתבש וּמדבּר דברים של טעם. לפעמים השמיע גם איזוֹ הלצה, מחייך לשוֹמע ונפרד בידידוּת. אלה שפנה אליהם בהצעה אוֹ בבקשה הבטיחוּ לסדר הכוֹל על הצד היוֹתר טוֹב. לא, לא מתוֹך רחמים הסבירוּ לוֹ פנים. אף כי עייף ורצוּץ היה, שב בכל זאת מאוּשש קצת ברוּחוֹ, ולא יכוֹל להעלים זאת מליאה:

– הבריוֹת בכל זאת נוֹהגים בי קצת כבוֹד… עוֹד מתחשבים בדברי…

– מה אמרתי לך?! רוֹאה אתה, עליך רק לגרש את ההירהוּרים הרעים ממוֹחך והכוֹל יבוֹא על מקוֹמוֹ בשלוֹם.

– תקני לי מטאטא קטן…

– אקנה לך שניים. בשתי הידיים תגרש אוֹתם: צאוּ, צאוּ, מכוֹערים!… נוּ, עכשיו תאכל ותשכב… עייפת. בטוּחה אני שתישן. יצהרי יבוֹא בשעה שלוֹש.

הוּא אכל ושתה ושכב. והנה התחיל המוֹח שוּב “מרפרף”. ציוּרי החידלוֹן מילאוּ את דמיוֹנוֹ. כל ציוּר מתוֹק מחבירוֹ. הוּא לא הזיז איבר, רק שכב ועיניו אחוּזוֹת בתקרה, כאילוּ משם הוּא מייחל לבוֹא המוֹצא היחידי, הטוֹב, הנעים… וליאה ישבה בחדר הסמוּך בטוּחה בדממה שהוּא ישן וּמנהמת מנחיריה על מלאכת סריגה. “הוּא יבריא… הוּא יבריא… וּמעתה יהיה כוּלוֹ שלי… אוֹ, עתה לא יישמט עוֹד מידי!…”

עם יצהרי דיבּר ארוּכוֹת. שלף את המגירה והניחה על השוּלחן. בירר את כל החשבוֹנוֹת והתעוּדוֹת הנוגעים לשוּתפוּתוֹ עם אַבּוּטבּוּל וּמסרם בצירוּף הוֹראוֹת לעוֹרך הדין וביקש ממנוּ, שישתדל להביא את הענין לידי גמר במוּקדם ככל האפשר.

– אפשר שאצטרך לנסוֹע בדרך רחוֹקה. אוּלי לחוּץ לארץ. רוֹצה הייתי לחסל את העסקים עם שוּתפי עוֹד לפני צאתי, כדי שמוֹחי יהיה פנוּי לגמרי…

יצהרי שאל שאלוֹת אחדוֹת, רשם לוֹ את התשוּבוֹת והבטיח לעשׂוֹת כל מה שביכוֹלתוֹ. אף כי אנשים לא קלים הם הספרדים. יהיה לוֹ “אגוֹז קשה”. לעוֹלם אינך יכוֹל לדעת את הדרכים שלהם…

אחרי לכתוֹ רצה קלדם לראוֹת את ליאה. צוֹרך היה בנפשוֹ לראוֹתה. יצא מחדרוֹ ולא מצאה לא בחדר האכילה ולא בחדר המיטוֹת. והנה שמע את פּיזוּמה בחדר הבישוּל. הוּא פנה שמה. היא עמדה לפני שוּלחן שיש, סינר קטן, לבן ונקי, חגוּר במֹוֹתניה וּשתי כתיפוֹתיו מצוּלבוֹת על גבּה, עמדה וּבחשה בצלחת בליל של קמח וביצים.

– מה, הוּא כבר הלך? לא שמעתי…

– כן. הבטיח להחיש את העניין. אך איני מאמין שהדבר ייגמר כל כך מהר.

– ייגמר, ייגמר. אל תדאג. שמעתי שהוּא עוֹרך דין טוֹב. נַחש מה אני מכינה?

הוּא קרב, על כתיפה וּמעליה התבוֹנן בצלחת:

– לביבוֹת.

– נ–כוֹן, – אמרה בקוֹל ניגוּן שאמהוֹת מדברוֹת בוֹ אל תינוֹקוֹתיהן. – הבוֹקר בהיוֹתי בחנוּת, לימדתני אשה אחת מוארשה מין חדש של לביבוֹת. הן, הפּוֹלניוֹת, בקיאוֹת בכגוֹן אלוּ.

קלדם חש גירוּי חזק בחכּוֹ. פיו נתמלא רוֹק (ובכלל, היה תיאבוֹנוֹ חזק מאוֹד והוּא שׂנא את עצמוֹ בגלל זה. וּבלעסוֹ את מאכלוֹ בתאוה היתה מחשבתוֹ משננת: “זוֹלל אתה, לשם מה?!…”).

– אבל אני כבר רעב.

– עוֹד עשרה רגעים. הנה אני מוֹסיפה מעט פּילפּל.

– בינתיים אוֹכל אוֹתך…

והוּא כבש את פיו בכתיפה ונשכה.

והיא הפסיקה את הבּחישה והאזינה אל הכאב ברגש אוֹשר.

– ולא היה לך קשה לדבּר עמוֹ?

– עם מי? – (הוּא עמד כמטוּשטש).

– עם יצהרי.

– עם זה? לא.

– נוּ, רוֹאה אתה?… על כן תקבל מנה כפוּלה מן הלביבוֹת. אם רק יטעמוּ לך.

– תעשׂי לי, יקירתי, גם כוֹס קפה. אין טוֹב מלביבוֹת חמוֹת עם קפה צוֹנן, מתוֹק…

– אם רצוֹנך שיהיה מהר – עזוֹר לי. אף על פי שאיני אוֹהבת גברים מתעסקים בחדר הבישוּל… תדליק לי בטוּבך את הפּרימוּס. יוֹדע אתה איך מדליקים פּרימוּס? אף פעם לא ראיתיך עוֹשׂה זאת…

– למה אַת מעליבה אוֹתי? כשהייתי רוָק, עוֹד ברוּסיה, הייתי מבשל ומטגן על פרימוּס, לא רק לעצמי אלא גם לחבירי. יצא לי שם של טבּח מוּמחה. חבירי היוּ מלקקים את האצבעוֹת…

והוּא הדליק בזריזוּת את המכוֹנה. וּכשליאה הלכה להביא את החמאה מן המקרר, בחש את הבליל. אחר כך עמד עליה והתלוֹצץ בשעה שהלביבוֹת רחשוּ במחבת והיא ניקרה בהן במזלג והפכה אוֹתן. היא צחקה הרבה. אחר כך הגישה לוֹ בראש המזלג לביבה מוּכנה, קרוּמה ותוֹססת ונפחה עליה בפיה כדי לצננה קצת. הוּא לקח את המזלג, נשך חתיכה מן הלביבה, והגיש לפיה, שגם היא תשוֹך. היא עשׂתה רצוֹנוֹ. הוּא לא זכר אידיליה כזאת בביתוֹ. “הרי אינה נוֹפלת מאליגרה”, אמר לנפשוֹ. לבוֹ היה מלא הכרת תוֹדה לגבּיה. עיניו ליטפוּ את גזרתה הדקה. בסינר הלבן עם שתי הכתיפוֹת המצוּלבוֹת על גבּה היתה דמוּתה חמוּדה.

כא

כעבוֹר מספר ימים העירה בלילה:

– ליאה! רוֹצה אני לדבּר אתך.

– היא כבר הוּרגלה כל כך ביקיצוֹתיו, שמיד היתה יוֹשבת במיטה נכוֹנה לעזוֹר לוֹ במה שתוּכל.

– אינך יכוֹל לישוֹן, יקירי? תיכף ארד ואביא לך טבלה.

והיא סילקה את הסדין והרימה רגל דקה וּמַלבּינה באפלוּלית לרדת. אך הוּא אחז בזרוֹעה.

– לא. לא זאת. לא צריך… החלטתי למכוֹר את הבית.

– את הבית? למה?

– אחרת לא אוּכל עמוֹד… את הערבוּת בעד בּרמאן אנוּס אהיה לשלם. כל העריבים ישלמוּ… וגם ערבוּיוֹת אחירוֹת… מאַבּוּטבּוּל לא אוֹציא הרבה. הוּא כבר הספיק להעלים הכוֹל… לכך הם מוּמחים…

– אבל חבל, בּוֹריס! בית כזה!… הן תמיד אמרת שלא תמכּרנוּ… אז כשהציעוּ לך אלפים… זוֹכר אתה איך היית מגרש את הסרסוּרים?… עתה הבתים בזוֹל. אוּלי כדאי לחכּוֹת עוֹד שנה, שנתיים. המשבּר יעבוֹר, יתחילוּ לבוֹא אנשים…

– איני יכוֹל לחכּוֹת. אם לא אמכּוֹר את הבית – אפשוֹט את הרגל.

– טוֹב. תמכּוֹר אוֹתוֹ וּתשלם את כל החוֹבוֹת, ואנוּ

נשׂכּוֹר לנוּ דירה קטנה: שני חדרים. לא, גם חדר אחד יספּיק לנוּ… תהיה בריא ותעבוֹד ותרויח – ואז, אוּלי נבנה לנוּ בית אחר…

מלבוֹ נעקרה אנחה. היא הניחה את ידה על מצחוֹ. המצח היה רוֹחץ בזיעה קרה. לקחה את כנף הסדין וּמחתה את זיעתוֹ. הוּא נתרגש, תפשׂ את ידה וּלחצה כמתיירא להרפּוֹת ממנה:

– למה אני מענה אוֹתך ליאֶנקה?… הרי אני אדם אבוּד, אין לי תקנה… וּמה אשאיר לך? נשארתי כמעט בחוֹסר כוֹל… אפילוּ אם אמכּוֹר את הבית, לא יישאר לך כדי מחיה לשנה אחת…

– שוּב! איזה “יישאר לך”?… אני אוֹסרת עליך לדבּר כך… שנינוּ נעבוֹד ונחיה… אם תוֹסיף לדבר כך – אקוּם ואלך לי… אין לי עוֹד כוֹח לשׂאת את הדיבּוּרים האלה… איך לא תבוֹש?!

– וּבשעה שהיא דיבּרה פסוּקוֹת וחמוּרוֹת, לחץ הוּא את ידה בעוית: הוּא חש בעליל שהוּא צוֹנח אל תהוֹם חלקלקה. טוֹב היה בתהוֹם, אך הצניחה מחרידה את לבוֹ.

– כלוּם רוֹצה אני להכאיב לך, מתוּקה? רוֹצה אני רק לוֹמר לך מה שבלבי… מה יוֹעיל לך אם אַשלה את נפשך?… אין לי מוֹצא, אין לי מוֹצא, איני יכוֹל לחיוֹת… איני יכוֹל לדבּר עם אדם… הכוֹל מרגישים בחוּלשתי… הכוֹל מרחמים עלי וסוֹטים ממני… אין לי כל רצוֹן, כל תאוה… הנה – אני אוֹכל הרבה, תאבוֹני גדוֹל, ואני הוֹלך ונרזה מיוֹם ליוֹם… היוֹם שקלתי את עצמי… הכרטיס נמצא בכיס מכנסַי… שישים ושישה… שנַיים עשׂר קילוֹ בשלוֹשה חוֹדשים… לא על הפּחת במשקל אני מצטער… אך הרי זה מראה לאן אני הוֹלך… יקירתי, עליך להתרגל לרעיוֹן: אני אעזבך… אם אַת אוֹהבת אוֹתי באמת: אַל תעצרי בעדי… האמיני לי, מאוֹד מאוֹד הייתי חפץ לחיוֹת בשבילך… רק בזמן האחרוֹן הכּרתי את עדינוּת לבך, את גוֹדל נשמתך… רוֹצה הייתי לעשׂוֹת בשבילך הכוֹל… להנעים לך… אבל אין לי כוֹל… ידי כשני סמרטוּטים… מוֹחי סמרטוּט… לבי סמרטוּט…

וכמוֹ מתוֹך קאפּריסה ילדוּתית הפך את גבּוֹ אליה, התקפּל וכבש את פניו בחזהוּ הכוֹאב. על כל שידוּליה ענה רק באנחוֹת מסתננוֹת בעד שיניים הדוּקוֹת.

בבוֹקר אמר לה בפנים מעוּנים:

– החלטתי לא למכּוֹר את הבית. אחפּשׂ מלוה. אנסה לדבּר עם מנהל הבּאנק… ביפו.

מנהל הבּאנק בן החמישים, הגבוֹה וחלק הפּרצוּף הנערוּתי, קיבלוֹ מתוֹך התעוֹררוּת, כמעט בשׂמחה. “אה, מוּסייה קלדם! מה שלוֹמוֹ?…” אך לאחר שהתבוֹנן רגע בפני האיש שלפניו, נצטנן במידה מרוּבה. קלדם הרגיש בשינוּי ולבוֹ נפל עליו. כמעט בטוּח היה שהלה יסרב… בכל זאת הסכים המנהל להלווֹת לוֹ על שטר עם ערבוּת טוֹבה – Aval – את חצי הסכוּם שביקש. רק 500 לא"י. גם סכום זה די היה להוֹציאוֹ מן המיצר. על כל פנים אפשר “להסתוֹבב” במשך חוֹדשים אחדים…

הוּא נפרד מן המנהל מתוֹך דברי נימוּס מקוּבלים, כמעט שׂמח בלבוֹ. אך בצאתוֹ לרחוֹב וּבראוֹתוֹ לפניו את שדרת הוַאשינגטוֹניוֹת הארוּכּה, הדוֹממת בשמש הצהריים, ואנשים רצים לעלוֹת אל האוֹטוֹבּוּס וכוּלם זרים וּמתנַכּרים, נפל עליו שוּב לבוֹ: ממי יבקש ערבוּת גדוֹלה כל כך? כל השמוֹת שעברוּ במוֹחוֹ נפסלוּ מיד. לא, אלה לא יתנוּ. די שיראוּ את פניו, שישמעוּ את קוֹלוֹ… לאחר מעשׂה בּרמאן נעשׂוּ האנשים זהירים. וכי הוּא גוּפוֹ היה נוֹתן?… הוּא חש חוּלשה גדוֹלה וניגש לקיוֹסק שבחזית בית הקפה לשתוֹת כוֹס גזוֹז. שם עמד הסוֹחר הערבי אַבּוּ־בּצל ולחץ את תרבוּשוֹ המעוּמד אל חזהוּ, מחכה לכוֹס משקה. שׂערוֹתיו המדוֹהנוֹת היוּ מבהיקוֹת מזיעה. כשראה את קלדם, נתן בזריזוּת את התרבוּש על קוֹדקוֹדוֹ, שמוּט לאחוֹריו, וּבירכוֹ בשׂימת יד אל החזה וכלפי המצח.

– פניך רעים, יא חבּיבּי. היית חוֹלה?

– כן, חוֹלה מאוֹד. אך חמדוּ־ללה, אני מוֹסיף בריאוּת על בריאוּת…

ורעיוֹן ניצנץ במוֹחוֹ: מזה יבקש את הערבוּת.

– אוּלי יוֹאיל כבוֹדך להיכּנס פנימה? נשתעה מעט. זמן רב לא התראינוּ.

קלדם הסכים ברצוֹן. נכנסוּ לבית הקפה וישבוּ אל שוּלחן קטן בפינה. שׂוֹחחוּ על כל מיני עניינים עד שהגיעוּ ל“סיאסה” (פוֹליטיקה). הערבי הראה לוֹ בכמה דוּגמאוֹת לקוּחוֹת מן המציאוּת, שאין היהוּדים יוֹדעים איך להתנהג עם הערבים… הם מרגיזים אוֹתם ללא צוֹרך… אילוּ היוּ קצת דיפּלוֹמטים, “טיפּה זעירה”, היה המצב אחר לגמרי… בזה שהם מתרחקים מהם, הם מקרבים אוֹתם אל האנגליז… אל הנוֹצרים… וּמזה יצמח אסוֹן לשני הצדדים…

קלדם ניסה להוֹכיח לוֹ, שהאשמה אינה ביהוּדים בלבד. גם הם אין אֵמוּן בהם… הנה הם מתחילים להתקרב, להראוֹת מידוֹת נאוֹת, כיאוּת לאצילי בני ערב, אך על רמז קל של השלטוֹן, אוֹ של פּוֹליטיקן מיסיוֹנר – ניצתת בהם שׂנאה עיורת ואינם יכוֹלים עוֹד לסבּוֹל כל דבר יהוּדי… בכלל, צרוּת עין ו“נפש קצרה”, שאינה יאה לגזע הערבי המפוֹאר, תקפה את ערביי ארץ ישׂראל. כעין מחלה היא להם… כל כיבוּש של היהוּדים בשׂדה הכלכלה והתרבוּת, שאינוֹ מזיק כלל לערביים, להפך, שהם נהנים ממנוּ “בראש” (ישרוֹת) אוֹ באמצעוּת, מעוֹרר בהם מיד את הקנאה. נכוֹן, וגם את הפּחד… והרי דוקא הפּחד אינוֹ מסגוּלוֹת הערבי… כשאתה רוֹאה את “העדר הנפש” (חוֹסר הסבלנוּת) שלהם, נדמה לך, שהשׂטן שוֹלט בהם… אמת, לא תמיד הוּא מצדיק את התנהגוּתם של בני עמוֹ, אך גם הערביים רחוֹקים מן התרבוּת האמיתית, מן ה“אַדבּ”…

השׂיחה ארכה כשעה. הערבי נתלהב, רבץ בחצי גוּפוֹ על השוּלחן, הבריק בעיניו, העתיק את התרבּוּש על ראשוֹ לפנים ולאחוֹר, וּלבסוֹף הציע לקלדם לייסד חברת שוּתפוּת ערבית־יהוּדית לבניין שכוּנה חדשה. אדמה יש לוֹ, לאַבּוּ־בּצל, על גבוּל תל אביב, צפוֹנה, אחרי בית הקברוֹת המוּסלימי. הוּא יתן את האדמה והיהוּדים יבנוּ את הבתים. אחר כך ישׂכּירוּ אוֹתם לעוֹלים.

– לאילוּ עוֹלים?

– יהוּדים, כמוּבן. בקרוֹב תתחיל עלייה גדוֹלה. כבר עברוּ שלוֹש שנים בלי עלייה גדוֹלה, והיא תתחיל בקרוֹב. שמעתי גם בחוּגי הממשלה… אוּלי גם נמכּוֹר את הבתים בתשלוּמים לשיעוּרים ונבנה עוֹד… אני אקנה אדמה בזוֹל, במחירים שקוֹנה ערבי מערבי…

קלדם שיבּח את הרעיוֹן והבטיח לעניין בוֹ כמה ממַכּריו.

הערבי נשתקע עתה רגעים מספר במחשבוֹת. פיו היה פעוּר קצת ותוּגה של עייפוּת נמתחה על פניו הכחוּשים. אז שאלוֹ קלדם, בקוֹל טבעי ככל האפשר, אם יסכים לתת לוֹ ז’ירוֹ על חמש מאוֹת לא"י.

– אין מניעה לגמרי. קח אלף, אַלפּיים, בכל לב ושׂמחה, – נתלהב הערבי.

– תוֹדה. יש לי צוֹרך רק בחמש מאוֹת.

קלדם נכנס לחנוּת שכנגד, חזר כרגע והביא שטר וּבוּלים. מילא את השטר, חתם בעצמוֹ והחתים גם את אַבּוּ־בּצל. כך, בצד הבּוּלים מימין, כּתר כירךָ! (ירבּה חילך!).

הערבי מיהר להיפּרד מקלדם. הוּא היה מפוּזר מאוֹד, והבטיח שיבקר את קלדם בביתוֹ.

קלדם מישש את השטר בכיס החזה ופנה ללכת הביתה. אך בהיוֹתוֹ עייף מאוֹד והאוֹטוֹמוֹבּיל לא היה אתוֹ, לקח עגלה ונסע. בשבתוֹ יחידי על המוֹשב הרחב ירדה עליו עצבוּת מדכדכת.

כב

אך נכנס הביתה, הראה לליאה את השטר עם חתימת הערבי:

– עוֹד יש אנשים הנוֹתנים בי אֵמוּן. מַכּיר ערבי.

– נוּ, רוֹאה אתה? צריך היית להתייאש כל כך? עוֹד יאמינוּ לך אלפים…

קלדם חייך לכאוֹרה בהנאה, אך לחץ לבוֹ לא פסק לרגע. דמיוֹנוֹ התרפק רכּוֹת על המות הטוב.

– מי יוֹדע אם הערבי לא יצטרך לשלם את השטר… אבל אחת היא לי. Apres moi le deluge (אחרי המבוּל!) אוּלי אתחזק מעט. מה שדרוּש לי ברגע זה – זוֹהי מנוּחה. מנוּחה גמוּרה. חוֹסר כל דאגה. אפשר שצדקת: כדאי לעלוֹת על הכרמל.

– בוַדאי, עכשיו עוֹנה יפה על הכרמל. הקייטנים טרם באוּ שמה. נהיה שם יחידים. איש לא יפריע אוֹתנוּ. נקח לנוּ חדר בוילה קטנה, בוֹדדת…

– טוֹב, יקירתי. עוֹד אחשוֹב בדבר. ערכי נא את השוּלחן. אני עייף עד מות. אוֹכל ואשכּב, אוּלי אֵרדם.

הוּא אכל שוּב את המאכלים העריבים, המוּכנים בטוּב־טעם, אכל לתיאבוֹן, כמעט מתוֹך בּוֹלמוֹס של רעבוֹן. את עצמוֹת התרנגוֹלת פּיצח בשיניו הבריאוֹת וּמצץ כל נטף מוֹח שבהן. ביקש עוֹד צלחת מקריש השוֹקוֹלאדה. שתה שני בּזיכים קפה תוּרכּי. בקוּמוֹ כיסה את ידה החשׂוּפה של ליאה נשיקוֹת מראש הזרת עד המרפק, אחר הקיף את כיסאה ועשׂה כן ליד השנית. היא צחקה מעל לקוֹמתוֹ הכפוּפה בעיניים מליאוֹת דמע, אך כשהביט בה, כאילוּ בלעוּ העיניים את הדמעוֹת.

– הרי אתה מתנהג, בּוֹריס, כנער בן שש עשרה…

– רצית לוֹמר, כתינוֹק בן שנתוֹ… כן, בלי משען ידך לא אוּכל לפסוֹע פסיעה אחת…

היא קמה, החזיקה באצבעוֹ והוֹליכתוּ אל חדר המיטוֹת. כיסתוּ בסדין ונפרדה ממנוּ מתוֹך מציצת שפתיים ממוּשכת. אחר סגרה אחריה את הדלת בחשאי.

אחרי שכבוֹ רגעים מספר בלי לעצוֹם עין, תקפה אוֹתוֹ אי מנוּחה מציקה: עליו למהר לנַכוֹת את השטר. הביט בשעוֹן: שתיים וחצי, את הבּאנק פוֹתחים בשלוֹש. מלבד לחץ הלב חש את המוֹח שהוּא תוֹסס בחמימוּת, תוֹסס וּמתפשט והמחשבוֹת נצנפוֹת, מטוּשטשוֹת, מסביב לרעיוֹן אחד – רעיוֹן

החידלוֹן. מכל צוּרוֹת המות הנעימוֹת, המפתּוֹת, חזרה תמיד אחת, הנעימה מכוּלן: חיתוּך העוֹרקים מעל לפיסת היד. קילוּח הדם נצטייר לוֹ משוּם מה קריר, נוֹפל ויוֹרד בנעימוּת על בּרכּיו, ואחריו באה התרוֹקנוּת, התרוֹקנוּת מליאת אוֹשר של החיים הכּוֹאבים מתוֹך הגוּף. המוֹח יחדל ל“רפרף”, ילך ויצטלל ויירגע, עד כי יבּוֹל ויעמוֹד מחשוֹב. הוֹי, חדלוֹן המחשבה! אין מתוֹק מן המחשבה על חדלוֹן המחשבה! כל מה שייעשׂה אחר כך בגוּף הדוֹמם, המאוּבּן, יהיה אך טוֹב ונעים. קרירות, קרירוּת רכּה ונעימה גם בחוֹל הקבר, בחוֹל הצהוֹב, הנקי מכל נקי אשר בבית הקברוֹת התל אביבי הקטן. כמה פעמים היה בשעת הוֹרדת ארוֹנוֹ של מת אל הקבר. החוֹל משתפך ונוֹזל כזהב מכל צד וּמכסה את הארוֹן. מעין קנאה היתה עתה בלבוֹ למתים האלה, שהם כבר שם. החוֹל הצוֹנן והנקי! כמה טוֹב היה להתהלך (ביחידוּת, כמוּבן) בין צללי המַצבוֹת ביוֹם אביב, כשרוּח קלה מנענעת את ענפי האקליפּטים שליד החוֹמה חסרת הטיח… לא הרחק מקברה של גינה ינוּח. גינה זוֹ כחיה דוֹממת אהבתוּ. הוּא הכּה אוֹתה במַגף. עוֹדנוּ רוֹאה את דמה על פּניה הצחים, על מַצע המיטה הלבן. עוֹד מצלצלוֹת באוֹזניו המלים: “תודה, בּוֹריס. מאוּשרה הייתי אתך. מרסי”… גוּפה של ליאה לבש את ראשה של גינה… גינה מדבּרת בקולה של ליאה… כמה רך הקוֹל, כמה נעים, כמה טוֹב!… “אוֹי ואבוֹי! מה נתתי לה לגינה, לליאה?… גם מה שכּל גבר בריא יכוֹל לתת לאשתוֹ – ניטל ממני. אוֹי ואבוֹי לה! אוֹי ואבוֹי לי…” והכאב גאה בוֹ, עד שכבש ראשוֹ בזרוֹעוֹ וחרק בשיניו.

“כבר שלוֹש!” נתחלחל, הרים את הסדין וקפץ מעל המיטה, נעל את נעליו הרכּוֹת, רחץ את פניו מן הכיוֹר שבחדר המיטוֹת (רק לפני חוֹדש קבעו כאן), פתח את ארוֹן הבגדים והתלבש מוּל המַראָה.

– אני הוֹלך אל הבּאנק לנַכּוֹת את השטר, – אמר לליאה, שישבה אחרי ניקוּי חדר הבישוּל לבוּשה בטעם, רגליה בגרבי משי רכוּבוֹת זוֹ על זוֹ וּבחיק השׂמלה המוּרמה הרוֹמאן האנגלי, שקראתוּ שבוּעוֹת על שבוּעוֹת.

– וּמתי תשוּב, יקירי?

– כעבוֹר שעה־שעתיים.

– ישנת?

– מעט.

– שלוֹם, יקירי. תסע באוֹטוֹבוּס, כי קשה עליך ההליכה.

את 485 הלא"י (חמש עשׂרה ניכּוּ כריבּית) תחב לתוֹך תיקוֹ ואת התיק נתן לתוֹך כיס חזהוּ. הספּיק להיוֹת עוֹד בשלוֹשה בּאנקים אחירים והכניס סכוּמים שוֹנים על חשבוֹן חוֹבוֹתיו וערבוּיוֹתיו. גם אצל יצהרי היה וקיבל ידיעוֹת על מהלך המשפּט עם אַבּוּטבּוּל. עוֹרך הדין הציע פּשרה. קלדם הסכים מיד. בכל אוֹפן לא קיוה להוֹציא הרבה מן השוּתפוּת הזאת.

– מזלי בשוּתפוּת! – אמר בחיוּך מר לעוֹרך הדין, שהסתכל ברזוֹן גוּפוֹ של שוֹלחוֹ מתוֹך קוֹצר רוּח. – מכל שוּתפוּת שהיתה לי יצאתי בשן ועין.

– ולמה לא סחרת ביחידוּת? – שאל יצהרי, כשהוּא מפשפש בניירוֹת שעל שוּלחנוֹ.

– חוּלשה היא בי. צוֹרך להאמין בבני אדם. אף על פי שאני מכיר בהם ויוֹדע בדיוּק למה הם מסוּגלים, אני נמשך אליהם. כאילוּ צוֹרך הוּא לי – להיוֹת מרוּמה… טבע מגוּנה, מה?

– על כל פנים טבע טוֹב מזה שיש לוֹ צוֹרך להיות מרמה, חה־חה… באמת אסוּר לוֹ לאדם שיסיח דעתוֹ מעצמוֹ. הסחת דעתך מעצמך – מיד איבּדת את שיווּי המשקל. זוֹהי נקוּדת ארכימדס בשביל קיוּם האדם. האמן לי, קלדם, אני מדבּר מתוֹך ניסיון. עברוּ הזמנים, שהאדם יכוֹל היה להרשוֹת לעצמוֹ להיוֹת סנטימנטאלי. בימים אלה הכרח הוּא לכל פרט שירגיש עצמוֹ כעוֹמד על משמר חייו… מתוֹך ניסיוֹן אני מדבּר…

– מימי לא עמדתי על שוּם משמר, והיוּ לי ימים טוֹבים מאוֹד. שעוֹת חיים מתוּקוֹת מכל מתוֹק.

– כן, היוּ. עכשיו נשתנה האדם.

– והרי ארץ ישׂראל שוֹרצת אידיאליסטים.

– כמוֹני, למשל? חה־חה! אל תאמין. ואם ישנם אחדים ממין זה – יימחוּ ולא ישאירוּ זכר אחריהם. החזיר עוֹלה לגדוּלה גם בארץ ישׂראל. חוֹק עוֹלם הוּא.

– חוֹק חזירים, חה־חה־חה!

קלדם צחק, צחק בכל לבוֹ. כבר זמן רב לא צחק בהנאה כזוֹ. גם יצהרי נדבק מצחוֹקוֹ והתנוֹדד בכוּרסתוֹ. הוּא קם מאחרי שוּלחן הכתיבה, נתן את ידוֹ על כתיפוֹ של קלדם וצחק עוֹד בפניו.

קלדם לחץ ארוּכוֹת את ידוֹ של יצהרי ופנה ללכת, אך לפני הפתח הפך את פניו:

– עיקר שכחתי: במעטפה זוֹ יש מאתיים לא"י. יכוֹל אתה למנוֹת את הכסף. את הסכוּם הזה רוֹצה אני להפקיד בידך על שם אשתי, ליאה קלדם, לכל מקרה שיקרה… אבקש רק קבלה על הסכוּם.

– מגוּחך. איזה מקרה יכוֹל לקרוֹת?… זהבי! “דפוֹק” קבלה על 200 לא"י פיקדוֹן מידי מר קלדם. כן, בּוֹריס קלדם, – פקד יצהרי וחזר לאחוֹרי שוּלחן הכתיבה.

כג

כשיצא מעם עוֹרך הדין כבר דלקוּ פנסי החשמל ברחוֹבוֹת. התנוּעה היתה מרוּבה. האוֹטוֹבוּסים החדשים, האדוּמים שטוּ אילך ואילך עמוּסי משׂא אדם רב. גם על המדרכוֹת זרמוּ האנשים בהמוֹן. היתה שעת החזרה מן העסקים, מן המשׂרדים, מן העבוֹדה. היוּ גם רבים שיצאוּ לרוּח ערב. ליד הקיוֹסקים עמדוּ אנשים וגמעוּ גזוֹז, אף כי רוּח קרה נשבה מן הים. בשמַיים היתה תנוּעת עננים גדוֹלה, חפוּזה, כאילוּ גשם מתרגש לבוֹא.

למחשבתוֹ של קלדם הוּקל: העניין מסוּדר. מאתיים לא"י מוּפקדים בשביל ליאה, השאר – השאר לא איכפּת לוֹ. יעשׂוּ בעלי החוֹב מה שיעשׂוּ, יקחוּ את הבית, ימכרוּהוּ, יהרסוּהוּ – לא איכפּת לוֹ כלוּם. בשוּם אוֹפן לא יכוֹל להשאיר את ליאה בלא כלוּם. אַבּוּ־בּצל יצטרך לשלם את השטר? ישלם! הכסף הוּא כסף יהוּדי, הוּא קיבּלוֹ בעד קרקעוֹת, ועוֹד יוֹסיף לקבל. יש לוֹ די קרקעוֹת. המשבּר עוֹמד לעבוֹר, יבוֹא זרם אנשים חדשים ושוּב תתחיל ספסרוּת וּמחירים של טירוּף בעד אַמַת קרקע. יוֹדעי עסק יעשׂוּ הוֹן. גם הוּא, קלדם, יכוֹל היה לעשׂוֹת עסקים. אפילוּ הצעתוֹ של אַבּוּ־בּצל יש לה יסוֹד בריא, אבל כלוּם יש לוֹ כוֹח? כלוּם יש לו רצוֹן? כלוּם יש לוֹ צוֹרך? די. מה יש לוֹ לקווֹת עוֹד מן החיים? האדמה תנוּט תחת רגליו, אין לוֹ מעמד, הכוֹל מתנוֹדד כמחיצה של נייר, כצל… והוּא אין לוֹ כוֹח, אין לוֹ כוֹח, אין לוֹ כוֹח…

כמין עצבוּת פיסית מילאה את גוּפוֹ, מתחה את פניו עד שנעשׂוּ ארוּכּים וריקים מדם. השׂאת על השׂפה התחתוֹנה נתבּלטה. השׂפם נקלש ונראה כמקוֹרח קצת, עין אחת הוּזזה ולוּכסנה וּשמוּרתה התחתוֹנה הוּפשלה וגילתה את האוֹדם. מן העוֹברים הטילוּ בוֹ מבט בוֹחן. היה גם מי שבּירכוֹ בניד ראש ונחפז לעבוֹר. אין דבר, ירוּצוּ, ירוּצוּ! מה הם רצים? כן, הם אינם יוֹדעים את המוֶת. אך יבוֹא יוֹם וידעוּ, ואז יעמדוּ מרוּץ… אה, טוֹב לוֹ. התוֹכנית ערוּכה וגמוּרה. מחר לא יכאב הלב, לא יתכּויץ החזה, לא “ירפרף” המוֹח, לא יפעפּע העצב, לא תנוּט האדמה. מחר תהיה שלוה, מנוחה, חידלוֹן!

נכנס לבית רפוּאוֹת וקנה חפיסה של להבי “ואליט”, חמישה להבים בחפיסה. קוֹדם ששילם אמר למוֹכר: “יש ביניהם משוּמשים. כמעט בכל חפיסה אני מוֹצא אחד אוֹ שניים משוּמשים”. – “פלא בעיני”, ענה המוֹכר במשיכת גבּוֹת העיניים היגיעוֹת, “אנוּ מקבלים אוֹתם באריזה אוֹריגינאלית ישר מן הסוֹכנוּת הראשית במצרים”. – “אפשר נעשׂה שם הזיוּף”. – אפשר, תוֹדה!"

עבר את השער ואת פסי הרכבת ויצא לדרך יפוֹ. שם ישב באוֹטוֹבּוּס, שנתמלא מיד ונסע. לפני המוֹשבה הגרמנית צילצל. האוֹטוֹבּוּס עצר והוּא ירד. צריך היה לחזוֹר מעט עד הכּניסה אל המוֹשבה. לא הרחק מן הכביש, בסמטה קצרה, היה המלוֹן הידוּע, מלוֹן הארדיג. על השער היתה מנוֹרת חשמל מאירה את הפסוּק מישעיהוּ “וּפתחוּ שעריך תמיד יוֹמם ולילה לא יסגרוּ” בתרגוּם לוּטר וּבאוֹתיוֹת גוֹטיוֹת. במלוֹן זה לן קלדם לא לילה אחד לפני שבּנה את ביתוֹ בתל אביב, עוֹד לפני שנשׂא את גינה… עכשיו יגרוֹם להם, לגרמנים, קצת אי נעימוּת. אבל אחרת אי אפשר. הן לא ייתכן שיקפּח את חייו בחוּץ, תחת כיפּת השמיים… כל ימיו אהב סדר. בנידוֹן זה היה כגוֹי.

בשער המלוֹן, על המרפסת הקטנה, הראה לוֹ הנער הערבי על תיבת הצחצוּח המצוּפּה נחוֹשת מרוּטה: “please, בקשה! תפדל”. קלדם הציג את רגלוֹ על צוּרת האימוּם והנער התחיל עוֹשׂה את מלאכתוֹ בשׂימת לב, בזריזוּת, בתנוּעוֹת חן. נתן בצידי הנעליים גזרי קרטוֹן, שלא ללכלך את גרבי המשי, וסיבּן אוֹתן יפה. לבסוֹף החליק העבר והחלק במטלית קטיפה. “finish, חלס!” וניקש עדינוֹת באצבעוֹ על חוֹטם הנעל, אחרי שה“אדוֹן” השהה את הרגל על התיבה. קלדם נתן לוֹ שני גרוּשים והקדים תנוּעת ויתוּר, כדי שהנער לא ינסה לחפּשׂ עוֹדף במגירה הקטנה.

משרת לבוּש כוֹבע שׂרד העלהוּ לדיוֹטה השנית, הוֹליכוֹ דרך מסדרוֹן ארוֹך, כשהוּא אץ עם המפתח לפניו. פתח לוֹ את הדלת מספר 17 והעלה אוֹר בחדר. קלדם נזכר גירסה דינקוּתא: בגימטריא “טוֹב”, וחייך לנפשוֹ.

– תיכף אשלח את המצע וּמים. העוֹד לאדוֹני איזוֹ משאלה?

– לא, תוֹדה. אני עייף מאוֹד, באתי מדרך רחוֹקה. שלוֹשה ימים נסעתי באוֹטוֹ… אם אאריך לישוֹן, נא לא להעירני.

– לשירוּתוֹ, אדוֹני.

כעבוֹר רגע חזר עם גליוֹן האוֹרחים. קלדם הוֹציא מכיס חזיתוֹ את העט הנוֹבע ורשם את שמוֹ ואת שם משפּחתוֹ. סוֹחר. אך במקוֹם תל אביב כתב חיפה. הרי לא ייתכן, שאדם הגר בתל אביב ילך ללוּן מהלך רבע שעה מביתוֹ… המשרת עם הגיליוֹן עזב את החדר וסגר בזהירוּת את הדלת. זיעה שוֹפעת כיסתה את גוּפוֹ של קלדם, אף כי בחוּץ נשבה רוּח קרה. הוּא פשט את מעילוֹ, תלהוּ בארוֹן והוֹציא מן הכיס את חפיסת הלהבים. שרווּלי כוּתוֹנתוֹ הצחים התנפּחוּ ורישרשוּ, כי מוּקשים היו מעמילן, כאשר אהבה ליאה לגהץ. את מגבּעת הלבד הרכּה הניח על השוּלחן הקטן המכוּסה “רץ” חוּם וּבאמצעוֹ צלוֹחית מים עם שתי כוֹסוֹת. במיטה היה המזרן הטוֹב מגוּלה. כר ושׂמיכה לא היוּ כלל.

לא עברוּ רגעים מעטים ואצבע דפקה בחשאי על הדלת. נכנסה נערה גבוֹהה, זהוּבת צמוֹת וּשטוּחת חזה, והביאה כר וּשׂמיכה וּלבנים נקיים. ערכה בזריזוּת את המיטה, תלתה אלוּנטית מגוֹהצה, הביאה מים בכד, מחתה במטלית את שוּלחן הרחצה ואת המַראָה שעליו, אמרה “לילה טוֹב!” ויצאה בשקט. כנפוֹת החלוֹן היוּ פתוּחוֹת פנימה והלילה נשקף בעד סוֹרג הברזל.

קלדם ניגש לחלוֹן ונתן את פניו בין שתי רצוּעוֹת ברזל קרוֹת. החלוֹן פנה אל החצר המוּארה בפנס מקיר הבית. הפנס לא נראה, אך בחצר היה אוֹר מספּיק. היוּ מוּטלים שם ארגזים תלוּלים זה על גבי זה, ריקים כנראה. בצל קיקיוֹן גדוֹל עמדה סוּכּה עזוּבה, עשׂוּיה שתי וערב של קני חזרן. על ידה, אסוּר בשרשרת, התהלך קוֹף לא גדוֹל, חסר זנב. קר היה לוֹ לקוֹף, כי היה רוֹעד בלכתוֹ. קלדם ראה זאת ברוּר. עיגוּל העירוֹם על עכּוּזוֹ הבהיק בכל פעם, כשהפנה את אחוֹריו אל החלוֹן. הידיים הארוּכּוֹת הלכוּ על הקרקע בתנוּעוֹת רכּוֹת, מרפרפוֹת, כמוֹ מתוֹך ריקוּד ריתמי מהסס. פנכת עץ ריקה עמדה נשענת אל דוֹפן הסוּכּה. הקוֹף לא השגיח בה. הוּא פסע אנה ואנה כאסיר שקוּע במחשבוֹת.

“סמל הבדידוּת”, הירהר קלדם והסתלק מן החלוֹן.

המצע הנקי והטרי כאילוּ הזמינוֹ לשבת. ישב בפאת המיטה, לפת את רגליו המפוּשׂקוֹת מעל לברכּיו ותלה את ראשו לחשוֹב על המעשׂה שהוּא עוֹמד לעשׂוֹת. האם עליו למהר? לא, אין סיבה לכך. האם יעמוֹד לוֹ כוֹחוֹ ולא יתחרט? לא, חי לא יצא מפּה. העוֹלם נאטם בעדוֹ, נאטם בהחלט. הכוֹל זר וּמוּזר, מכאיב מבחוּץ וּבפנים… הוּא נאחז בשתי המלים שעלוּ במוֹחוֹ: מבחוּץ וּמבפנים. הכוֹל זר, הכוֹל מיוּתר, מכאיב מבחוּץ וּמבפנים… זה המצב. זה המצב…

הרגיש לחץ חם בתוֹך נעליו, שלפן והעמידן תחת המיטה זוֹ בצד זוֹ. הרגליים נתרוחוּ בגרביים והוּא העמידן על השׂמיכה, שילב את אצבעוֹתיו וחבק את שתי ברכּיו כאחת ושקע בהירהוּרים. כל הירהוּר היה מלוּוה בדמוּת הסוֹף. כעין חוֹבה היתה עליו לעשׂוֹת את חשבוֹן עוֹלמוֹ. אך הדברים עלוּ בזכרוֹנוֹ מעוּרבּבים בלי מוּקדם וּמאוּחר. פרטים ופרטי פרטים, מקרים פעוּטים, כמעט מבדחים, בצד עניינים גדוֹלים, מכריעים. פרט אחד חזר בעקשנוּת וּבידחוֹ ביוֹתר: סיפּרוּ עליו כל השנים, שהוּא הניח ברוּסיה אשה ארמנית עם שני ילדים. הוּא לא הכחיש מימיו את השמוּעה, אפילוּ נהנה מדברי הרכילוּת. אך האמת היא, שהיתה לו באוֹדיסה פּילגש יוָנית, אשת איש עקרה, שעלתה לוֹ במאוֹת רוּבּלים, ולא יוֹתר… שני ילדים! אין לוֹ בעוֹלם אפילוּ צאצא אחד… הילד של אליגרה… עוֹד עכשיו נצבּט הלב לזכרה וּלזכר הילד… יגאל… כך החליטוּ לקרוֹא לילד… קברוֹ של הנפל היה מחוּק לגמרי…

כמוֹ בחוֹם קדחת היוּ מחשבוֹתיו מקפצוֹת מעניין לעניין, ממקרה למקרה, ואינן שוֹהוֹת הרבה גם על אחד מהם. גם דיבּוּרים שוֹנים, קטעי אמרוֹת, קריאוֹת בלשוֹנוֹת שוֹנוֹת הילכוּ במוֹחוֹ, באוֹזנוֹ הפנימית,

נתחלפוּ, נתערבּבוּ, נסתרסוּ…

“יש למהר, למהר!” קראה בוֹ פתאוֹם מחשבה מעוֹררת. קוֹר חלפוֹ. באחת הוֹריד את שתי רגליו ועמד זקוּף על השטיח הקטן. עיניו שוֹטטוּ וחיפּשׂוּ את כפתוֹר הפעמוֹן. הוּא גילה אוֹתוֹ ליד הדלת, ניגש שמה על ראשי הבהוֹנוֹת ולחץ עליו וחזר וישב בפאת המיטה. אחרי רגעים אחדים בא המלצר: ערבי עצוּב פנים בשׂמלה ארוּכּה.

– אַמרךְ, יא סידי! (לפקוּדתך, אדוֹני!).

– סרויס תה עם רוּם. יאמאיקה!

– הכּוֹל?

– גם לחם שחוֹר בחמאה וחיתוּכים אחדים בשׂר חזיר.

– אַמרךְ, יא סידי.

– כן, עיקר שכחתי: גליוֹן נייר וּמעטפה.

– ועט ודיוֹ?

– יש לי.

– אַמרךְ, יא סידי.

המלצר הביא הכוֹל על שני טסים ויצא מתוֹך קידה. הכוֹל כלי אבן מזוּגגים, חוּמים. היוּ שני גליוֹנוֹת וּשתי מעטפוֹת.

קלדם נעל אחריו את הדלת. פעמיים סיבּב את המפתח.

אה, עכשיו! כעין עליצוּת ירדה עליו, עליצוּת הרעב, שהמזוֹן מוּכן לפניו. ישב על כיסא, נתן את כפוֹת רגליו שבגרביים על כּן השוּלחן, פרשׂ את המַפּית הנקייה על בּרכּיו, כהרגלוֹ בבית, מזג לוֹ כוֹס תה ויצק לתוֹך ההבל העוֹלה מן הרוּם הטוֹב. מיד עלה הריח החריף, הנעים, המגרה. התחיל לאכוֹל. הלחם השחוֹר היה טוֹב, החמאה היתה טעימה, טרייה מאוֹד. ציפּה את שכבת החמאה בחיתוּכי בשׂר. השיניים ננעצוּ בפרוּסה בעוֹנג. כל חלל הפה היה רר מבּוֹלמוֹס של תיאבוֹן, לעס בחשק. אגב לעיסה בחש יפה את הסוּכּר בכוֹס וגמע גמיעוֹת קטנוֹת. “הרי זה מאכל מלכים!”, הימהם לעצמוֹ והוֹסיף ללעוֹס. יוֹתר ממחצית המנה אכל ועדיין לא שׂבע. כבר שתה שני ספלי תה ועוֹד הרוּם מרוּבה בבקבוּק. ניסה גם לשתוֹת מעט רוּם נקי. “אוֹ, יוֹתר מדי חריף!”. הוּא גם נתכּעכּע ואנוּס היה לתקן בתה. פתאוֹם נזכר בקוֹף שבחצר. “המסכּן, הוּא רוֹעד שם מקוֹר וּמרעב”. ניגש לחלוֹן, השמיע בשׂפתיו פססט!, וּכשהקוֹף נשׂא אליו את עגמת פניו, זרק לוֹ פרוּסת לחם מקוּפּלת וּבשׂר בתוֹכה. הפּרוּסה נפלה לא הרחק מן הקוֹף. הקוֹף עוֹד הביט רגע אל הזוֹרק, היה כמנענע לוֹ בראשוֹ, אחר פנה במתינוּת אל הפרוּסה, ישב על מחשׂוֹף שתו, הרים את הפרוּסה בשתי כפיו וּבשתיים שלוֹש נשיכוֹת בלע הכּוֹל. אחר שב להתהלך, כמוֹ לא אירע כלוּם. פססט!, קרא לוֹ קלדם שנית. הקוֹף נשׂא שוּב את עגמת פניו, אך האיש בחלוֹן לא זרק הפעם כלוּם. אז נראה כזוֹעף ושב להתהלך.

“אילוּ אפשר היה שלא להפסיק כלל בסעוּדה (כמוּבן, מתוֹך תיאבוֹן), לא היוּ בני אדם מגיעים לידי איבּוּד לדעת…” פסק לעצמוֹ מאמר חכמה, פנה ושב לשוּלחן. צריך היה למהר לשתוֹת את התה בטרם יצטנן. חמימוּת מרוּבה נשתפּכה בכל גוּפוֹ והתחילה מכבּידה על מוֹחוֹ. בכל גוּפוֹ הוּרגשה חוּלשה, אף כי עמד בוֹ הגירוּי לעשׂוֹת מעשׂה. “טוֹב שאני שיכּוֹר קצת. כך יקל לי לבצע את הדבר”… והביט אל השעוֹן שהוֹציא מכּיסוֹ והניחוֹ על השוּלחן. שמוֹנה וחצי. השעה עדיין מוּקדמת. אך ליאה בוַדאי כבר בלתי שקיטה, כי מאז “מחלתוֹ” היה תמיד בבית אחרי שקיעת החמה. “בבוֹקר יביאוּ לה את הבשׂוֹרה”. הוּא לא חמל עליה, אף כי לבוֹ היה טוֹב עליה. מאחר שהניח בשבילה את מאתיים הלא"י, היה שקט לגמרי ביחסוֹ אליה.

נשמע הגוֹנג הקוֹרא לארוּחת הערב. כל הבניין כאילוּ נזדעזע פתאוֹם, כל חלליו ייללוּ ברננה. במסדרוֹן הארוֹך עברוּ אילוּ אנשים ודיבּרוּ ביניהם, אנגלית לפי הצילצוּל, אך קשה היה להבחין את דבריהם. נשמע גם קוֹל אשה בצחקה. אחר כך ירדוּ במעלוֹת. “עוֹנה מתה… הם יוֹרדים אל אוּלם האכילה… אוֹתי לא יראוּ שם…” והוּא הטיל את עצמוֹ על המיטה ושילב את ידיו תחת עוֹרפּוֹ. הרוּם היה מפעפע ועוֹלה אל המוֹח. “צריך לכתוֹב את המכתב”. השוּרוֹת המעטוֹת היוּ ערוּכוֹת במוֹחוֹ מלה במלה. ישב אל השוּלחן, סילק את הכלים הצידה וּבמהירוּת כתב צרפתית:

יוֹם… שעה 9 בערב.

ליאה חמוּדה!

הן תביני, שאין טעם להתענוֹת בחיים לא־חיים. איני מרגיש בי כל כוֹח לעשׂוֹת איזה דבר. והרי בעוֹלם זה אי אפשר לחיוֹת בלי עשׂייה. על כן עלי לצאת מן העוֹלם. אני עוֹשׂה זאת כמעט בעוֹנג. עוֹנג לי למוּת, מפני שאין לי עוֹד כל עוֹנג לחיוֹת. בשבילך רוֹצה הייתי לחיוֹת – לוּ יכוֹלתי להוֹעיל לך. אבל להיוֹת פּגר קשוּר אליך, הן תוֹדי שאין בזה מן המוֹעיל לא לך ולא לי. תפני אל יצהרי, הוּא ימסוֹר לך 200 לא"י, שהפקדתי בידוֹ בשבילך. תרצי – תישארי בתל אביב, תרצי – תשוּבי לאלכּסנדריה. את הבית סוֹף סוֹף ימכּרוּ הנוֹשים. אל תדאגי לערוֹך לוייה לטוֹרף נפשוֹ. גם מאחוֹרי הגדר החוֹל נקי וקריר. בדיוּק כמוֹ באמצע בית העלמין. העיקר – נקי וקריר. אני נכסף להיוֹת כבר שם.

כשהייתי ילד למדתי בחדר כתבי הקוֹדש. איני זוֹכר איזה ספר. בספר היה כתוּב: “שם ינוּחוּ יגיעי כוֹח”. אני יגיע כוֹח ואני רוֹצה לנוּח. זהוּ הכוֹל. הן לא תרצי למנוֹע ממני את רצוֹני זה האחרוֹן. הן אהבתיני מעט. בעוֹד רגעים אחדים אחתוֹך את עוֹרקי שתי ידי.

אני נוֹשק את עיניך באהבה,

בּוֹריס

לא קרא את הכתוּב, כי ידעוֹ בעל פה. כמה ימים חזר על הנוּסח במלוֹאוֹ. קיפל יפה את הגיליוֹן ונתן לתוֹכוֹ את הקבלה של עוֹרך הדין ויחד שמם במעטפה וכתב עליה ברוּרוֹת את הכתוֹבת: “הגב' ליאה קלדם, תל אביב, רחוֹב…” והניח את המכתב על גבי השוּלחן גלוּי לעין רוֹאים. “מחר ימציאוּהוּ לידה”…

עתה פתח את החפיסה האדוּמה והוֹציא את הלהבים, חמישה במספר. עירטל אוֹתם מן העטיפה, ניגבם בכנף המפּה מן הוַאזלין והניחם זה על זה. “טוֹב שהם חדים רק מצד אחד. לא יחתכוּ את האצבעוֹת”. חפת את שני שרווּליו עד המרפק, חיזקם יפה שלא ירדוּ, והתבוֹנן בידיו מעל לפיסה, המקוֹם הלבן והרך כל כך. פיסת היד נצטיירה לוֹ כראש והפרק כצואר. לצד חוּץ, ליד הדוֹפק, היוּ השׂערוֹת הכּהוֹת פוֹנוֹת בקו אלכסוני, מסתלסל, וּמכסוֹת את הזרוֹע מסביב, אך חלק קטן היה חָלק לגמרי, “יפה לשחיטה!” אמר לעצמוֹ, וּבזכרוֹנוֹ עלה צוארוֹ הפּשוּט של כבש שהשוֹחט מרט את צוארוֹ לפני השחיטה. שתי הידיים הפכוּ בעיניו שני יצוּרים חיים שעליו לשוֹחטם. חשק לא ירוּסן ניעוֹר בוֹ לתקוֹע את הלהב הקר בבשׂר, למען יזנק הדם ויריק את הגוּף מכל המעיק, המכאיב…

אבל היכן יעשׂה את המעשׂה? פה ליד השוּלחן לא טוֹב. הוּא יפּוֹל מן הכּיסא, ואינוֹ רוֹצה בכך. אה, כן, בכוּרסה ליד המיטה. אין מקוֹם יפה מזה! לקח אחד הכּיסאוֹת והעמידוֹ לפני הכּוּרסה, אחר העמיד עליו את מנוֹרת החשמל, החוּט נמתח באפלוּלית ממקוֹם ה“חיבוּר” עד המיטה. רק ספירת אוֹר לא גדוֹלה הקיפה את הכיסא. הביא את הלהבים והניחם בתוֹך עיגוּל האוֹר. בעוֹדנוּ עוֹמד הרגיש שעליו למהר להיפּרד ממישהוּ. ממי? המוֹח כאַב מתוֹך מאמץ לזכוֹר ממי. כן! בשתי פסיעוֹת ניגש אל החלוֹן. הקוֹף עדיין התהלך כבתחילה, התהלך ורעד. פססט!. הקוֹף נשׂא את עגמת פניו וניצנץ לוֹ בעיניו היוֹקדוֹת, עמד על רגליו ונתן את כפּוֹ על ראשוֹ. “היה שלוֹם, יקירי!” קרא לוֹ קלדם וניענע לוֹ בידוֹ. הקוֹף ניענע בראשוֹ וצילצל בשרשרת. “היה שלוֹם, אחי!”, והוּא הגיף את התריס ונסתלק מן החלוֹן.

הוּא ישב בכוּרסה, כנס את רגליו תחת הכיסא וכיבּה את המנוֹרה. רעש הים בא פתאוֹם לתוֹך החדר. האוֹר שבא מן החלוֹן הספּיק כדי להראוֹת את הלהבים. הוּא לקח אחד מהם. “העיקר שלא אֶפּוֹל… אני רוֹצה שימצאוּני יוֹשב… את שארית רצוֹני אאמץ שאשאר יוֹשב…”

פתאוֹם נעצר בפה פעוּר אחוּז מחשבה מתלהטת: “וּלאחר שאחתוֹך יד אחת – איך אחתוֹך את השנית?”. עיניו גדלוּ עד לזוָעה. “אין דבר. ביד השחוּטה. רק לא לדחוֹת, לא לדחוֹת!” והוּא נתן את הלהב בכף שׂמאלוֹ, קפץ עליו בכל כוֹחוֹ את האצבעוֹת, פשט את ימינוֹ וּבמאמץ פּרא העבירוֹ על צואר הפרק… קילוּח דם חם זינק על הכיסא, כיסה את חצי גוּלת המנוֹרה, וּמוֹחוֹ של קלדם ניצת בשיגעוֹן. ביד השוֹתתת דם מידבּק תפס להב שני, שנתכּסה גם הוּא מיד דם שמן, אך בלחץ אכזרי העבירוֹ על היד השׂמאלית, וּכשזינק גם דמה (הפּעם על הרצפה) היה מרוּצה ותלה את שתי ידיו השחוּטוֹת בין בּרכּיו, שהדם יהא נוֹזל כוּלוֹ על הרצפה. הוּא לחץ בשתי ברכיו את ידיו והקשיב לזיבת הדם. נדמה לו, שהדם מרטיב את מכנסיו, נוֹגע בסוֹבכי רגליו, וכל גוּפוֹ רעד בחזקה. “כך אֶפּוֹל, אֶפּוֹל”… והוּא הפריד את ידיו והרים אחת (נדמה לוֹ שהיא כבידה מאוֹד) ותלה אוֹתה מעל לדוֹפן הכּוּרסה.

החיים הנפצעים הלמוּ בלב קלדם כפרסוֹת סוּס משתוֹלל, אך הוּא נלחץ אל דוֹפן הכוּרסה, חשק את שיניו הנוֹקשוֹת וּבנשימה סוֹערת נהם: “לא נוֹרא… לא נוֹרא… לא נוֹרא…”, ונהמוֹ נפסק רק כאשר נדמוּ הפּרסוֹת, והחיים עזבוּ בגלים מקוּטעים את הבשׂר הנרגע והוֹלך.

כד

את גוּפוֹ הכּרוּך בסדין מלוּכלך בכתמי דם קברוּ, כנהוּג, ליד חוֹמת הגדר של בית העלמין. בשוּרה השנייה קברוּהוּ, כי הראשוֹנה היתה כבר מליאה. הלוייה יצאה לפוֹעל אחרי שהחשיך, והקבוּרה נעשׂתה לאוֹר פנס קטן. מלבד ליאה ונוֹשׂאי הארוֹן מ“חברה קדישא” היוּ רק מלוים אחדים, בתוֹכם עוֹרך הדין יצהרי, שתיכף אחרי שהגיעה אליו השמוּעה, מיהר אל האלמנה וּמסר לידה את הפיקדוֹן והזהירה שלא תגלה את דבר הסכוּם הזה לשוּם איש. אפשר שתקבל עוֹד איזה סכוּם ממכירת הבית – סוֹף סוֹף חוֹבוֹתיו של קלדם לא היוּ מרוּבּים כל כך.

באוֹתוֹ יוֹם נדפּסה בכרוֹניקה של העיתוֹן המקוֹמי ידיעה קצרה:

ב. ק., סוֹחר מתוֹשבי תל אביב הישנים, נמצא אתמוֹל מת במלוֹן הארדיג שבמוֹשבה הגרמנית. הוּא איבּד עצמוֹ לדעת על ידי חיתוּך עוֹרקי הידיים. הסיבּה, כנראה, מחלה חשׂוּכת מרפא.

כעבוֹר יוֹמיים באה באוֹתוֹ עיתוֹן ידיעה אחרת:

אתמוֹל נמצאה בבית העלמין, על קברוֹ הרענן של המתאַבּד ב.ק., אשתוֹ האלמנה במצב אָנוּש. לידה מצאוּ חצי בקבוּק ליזוֹל. העבירוּה לבית החוֹלים.

אחרי עשׂרה ימים בא אחד מאַחיה של ליאה ממצרים, וּלאחר שהרוֹפאים הסכּימוּ לכך, לקחה עמוֹ לאלכּסנדריה. כמה שהרוֹפאים ואַחיה השתדלוּ להציל מפּיה מלים, לא עלה בידם כלוּם. היא שכבה שליוה, שׂפתיה חרוּכוֹת ועיניה מזרוֹת שיגעוֹן, ועל כל הדברים שהשמיעוּ באוֹזניה לא השיבה אף בהגה קל. את כל עינוּיי ההצלה והריפּוּי קיבלה בשויוֹן נפש, כאילוּ מטפּלים בגוּף שאינוֹ שייך לה. האח שׂכר אחוֹת־חוֹבשת, שתלוה את החוֹלה ברכבת למצרים.

הבית נשאר נעוּל. למעלה מחצי שנה נמשכוּ בירוּרי התביעוֹת והכרזוֹת המכירה של הנכסים, עד שהבית קם למקנה לאשה עשירה מסינגאפּוּר, שהרסתוּ עד היסוֹד, כדי להקים במקוֹמוֹ בית מידוֹת שהכנסתוֹ מרוּבּה.

---

מסיפורי הארץ (תרע“ט–תשי”א)

מאת

אשר ברש

מסיפורי הארץ (תרע“ט–תשי”א)

מאת

אשר ברש

---

תַּחַת הֶחָרוּב

מאת

אשר ברש

גדוֹלים אילנוֹת בארץ ישׂראל, שייחדוּ להם ראש השנה. אזרח מעוֹרה בין עצי הארץ הוּא החרוּב. עוֹד בילדוּתי, בגלוּת הקרה והמרה, האחיז את דמיוֹני וכל ימי ביקשתי להכירוֹ מקרוֹב, עד שזכיתי לעלוֹת לארץ הקדוֹשה ונזדמנתי עמוֹ פנים אל פנים.

בשנה השנית למלחמה הגדוֹלה התודעתי אליו התודעוּת של ממש במוֹשבת הגרמנים, הנקראים “בני ההיכל”, אשר בחיפה, בתחתית הר הכּרמל, שם הוּא גדל בכל הוֹדוֹ. מיד נקשרה בינינוּ ידידוּת של אמת, ברית נוֹעם, אשר גם אחרי הינתקה – לא חדלה את מתקה.

מצאתיו עבה גזע ועבוֹת נוף; עליו יושבים צמדים משני צידי השרביט, סגלגלים ונוּקשים וּמשהוּ חריבים (כשמוֹ כן הוּא!) – עלים, שכוֹח בהם לעמוֹד בימוֹת החמה וּבימוֹת הגשמים. והוֹאיל והימים היוּ ימי אביב, סמוּך לל"ג בעוֹמר, היוּ בראשי הענפים גם עוּלי עלים, חוּמים, חיורים, רכים: אלה הם מתנת השנה שבאה להוֹסיף על הראשוֹנים. מחזה נוֹגע ללב האוֹהב היה זה, איך המגוּדל והאיתן נוֹשׂא בכפיו החזקוֹת יוֹנקוֹת רכוֹת וענוּגוֹת! וּבין העלים וסמוּך לבדים וגם על גביהם היוּ כתרמילי פּוֹל אוֹ שעוּעית קטנים – אלה שעמדוּ להבשיל לאחר ירחים מספר ולהיוֹת לפרי העץ.

האילן במראהוּ התקיף וּבעמידתוֹ הרחבה לקח מיד את לבי לאהבוֹ ולכבדוֹ. מה הוּרהבוּ עיני בראוֹתי את השׂדירה הארוּכה של בני המין הזה, כוּלם אזרחים בשנוֹת העמידה, הנטוּעה בשוּרה ישרה, מחוֹף הים המפוֹרץ עד מעלה הכרמל, בתוֹך אדמת הטרשים הרגוּבה והדשינה, הסוֹככת על בתי האבן הטוֹבים של “בני ההיכל”! מה נעם לי ללכת, הלוֹך ועלה, תחת חוּפתם הכבידה מעם שׂפת הים עד מעלה ההר!

בדממת הצהריים הלכתי יחידי מצל לאוֹר וּמאוֹר לצל, מחרוּב לזית וּמזית לחרוּב (זיתים בינוֹנים גדילים בין הרוחים לסירוּגין). הקטעים של גדרוֹת האבן הנמוּכוֹת והערוּגוֹת המפוֹררוֹת והנקיוֹת מכל עשׂב שוֹטה, המסַמנים את תחוּמי הבעלוּת, עיכבוּ את רגלי בתחוּמים מסוּימים ועיני נישׂאוּ למעלה, אל הסכך העבוֹת. קינים וציפוֹרים לא ראיתי בין הענפים. טבעוֹ הקשה של החרוּב, כנראה, אינוֹ מוֹשך את עם הנוֹצוֹת והרננים הקל.

כשישבתי על אבן גזית מצבע בשׂר וחלב בבדידוּת הזכה שבמקוֹם וּבשעה, השתדלתי לעוֹרר בזכרוֹני כל מה שנקלע במוֹחי מסביב לשם “חרוּב” מימי החדר וּבית המדרש והלאה. קוֹדם כוֹל זכרתי את מעשה חוֹני המעגל, שהיה הוֹלך יוֹם אחד (כמוֹני היוֹם?) בדרך וראה אדם שהיה נוֹטע חרוּב. אמר לוֹ: לכמה שנים הוּא טוֹען? אמר לוֹ: עד שבעים שנה. אמר לוֹ: ברי לך שתחיה שבעים שנה? אמר לוֹ: אני מצאתי את העוֹלם בחרוּבים; כשם שאבותי שתלוּ בשבילי, כך אשתוֹל אני בשביל בני. ישב חוֹני וכרך פיתוֹ; נפלה עליו שינה ונרדם. הקיפהו שן סלע ונתכסה מעין רוֹאים ונם שבעים שנה. כשהקיץ ראה אוֹתוֹ אדם שהיה מלקט מן החרוּב, אמר לוֹ: אתה שתלתוֹ? אמר לוֹ: בן בנוֹ אני. אמר לוֹ: שמע מינה שישנתי שבעים שנה.

וּבקפיצת הדרך זכרתי את ראש השנה לאילנוֹת בעיירתי הרחוֹקה, כשאבא האהוּב היה מביאוֹ בתוֹך תיק של נייר גדוֹל עם אחיו בני הארץ הקדוֹשה: עם התאינה והתמר והעינב המצוּמק, והוּא – הבכוֹר הגדוֹל מכוּלם. וצוּרוֹת שוֹנוֹת לוֹ: ארוֹך וישר כחוֹטר של המלמד; כפוּף בקצהוּ כציפוֹרן של תרנגוֹל; דק ועקוּם ככעך אוֹ כקרן העז; עדין וּמסוּלסל כפיאה על לחיוֹ של נער; גוּפוֹ כחוּש וראשוֹ נפוּח כמין צלוֹחית; ועוֹד צוּרוֹת נאוֹת וּמוֹשכוֹת את העין.

נטלתי אחד מהם וּפצעתיו בידי – החרצן החלק והיבש הציץ מתוֹכוֹ כמוֹ עין, וּבצד העין נטף דבש כדמעה. שיני הילדוּתית נתקעה בוֹ בתאוה וּפי נתמלא מתיקוּת מקהה בחריפוּת נעימה את החיך והחניכיים. והשיניים היוּ לוֹעסוֹת והלשוֹת והחיך מוֹצצים, עד שפלטתי את הגפת השחרחוֹרת, שניטל כל ליחה וטעמה. אלא שהיוּ גם חרוּבים שהיתה בתוֹכם רימה, והנסוֹרת התפילה היתה משתפּכת בפה וגוֹרמת רקיקה ארוּכה וּמרגיזה. אחר כך למדתי להבדיל בין חרוּב בריא לחרוּב מתוּלע: הכבד והקשה מלא דבש, הקל והמרוּכרך מלא רימה. ותוֹרה זוֹ לימדתי את חבירי.

בזכרוֹני קמה תמוּנה נעימה אחרת של “חמשה עשׂר” ביוֹם צינה ושלג אכזרי. התינוֹקוֹת – ואני בתוֹכם – רצים כשלוּחי מצוה אל חנוּיוֹת המכוֹלת וקוֹנים בפרוּטוֹת תיקים שוֹנים, גדוֹלים וּקטנים וּקטנטנים, הכוֹל

לפי רוֹב הפרוּטה, לקיים את המצוָה המתוּקה. בדרך חזרה אנוּ מראים זה לזה את זמרת הארץ שבידינוּ הקוֹפאוֹת וכל אחד מתפאר בשלוֹ. מתוֹך התפארוּת אנוּ באים לכלל קנאה, וּמתוֹך קנאה לתגרת ידיים. התיקים נקרעים וּפרי הארץ החמה נוֹפל לתוֹך השלג הקר של ארץ הגלוּת וּקדוּשתוֹ מתחללת. כדוּרי שלג עפים על ימין ועל שׂמאל וּפוֹגעים בצד וּבכתף, באוֹזן, בחוֹטם וּבעין. וּכתוֹם התגרה כל אחד מלקט את שלוֹ וּמנגבוֹ בכנף בגדוֹ מצדוֹ השׂמאלי, היבש.

עוֹדני מדמה כך, זכרתי את ארץ ישראל מרחוֹק ושכחתי שאני דר בתוֹכה. הנה יוֹשב על הספסל, לפני ביתנוּ, היהוּדי הירוּשלמי הסגי־נהוֹר וּמספר, כי בארץ ישראל אין החרוּבים אלא מאכל בהמה, מאכל עיזים. וּכדרך העורים הוּא מסתכל ישר בעיניך וּמספר ומצייר: הענפים תלוּיים ויוֹרדים למטה והעז עוֹמדת על רגליה ונאחזת בידיה בענף ותוֹלשת בפיה את התרמילים התלוּיים כציציוֹת שחוֹרוֹת, וּזקנה נע בשעת מעשׂה עם הענפים. הוֹי, ארץ ישראל, ארץ החלוֹמוֹת הטוֹבים, ארץ התנ“ך וה”חדר"! מי יתנני כנף לעוּף אליך! לחיוֹת בתוֹכך וּלהתפרנס כעז זוֹ בקב חרוּבים! – ולבי מתמלא פתאוֹם כיסוּפים מוּפלאים לבוֹא שמה… אך הנה אני מעביר אצבעוֹתי על עיני כקוֹרע מעליהן קוּרים דקים, מביט סביבוֹתי ורוֹאה כי בארץ ישראל אני, לרגלי הר הכרמל, תחת עץ החרוּב החי והקיים. האם לא ישנתי כאן ע' שנה כחוֹני המעגל בשעתו? ואוּלי אני אני חוֹני המעגל, שחזרתי בשנתי לעלוּמי?

התרוֹננתי מנימנוּם, וּפשטתי רגלי בתוֹך רשת האוֹר והצל המתוּקה, שזבוּבים כחוּלים התלבטוּ בתוֹכה, וּבתוֹך השלוה השוֹלטת נאחזתי

שוּב בהירהוּרים על העץ הקדמוֹן הכפוּי עלי. וּראה פלא! זכרוֹני פוֹרח וּמלבלב והמאמרים והפסוּקים נוֹהרים בוֹ כדבוֹרים בתוֹך הכּורת, קלוֹת

גפּיים, עסקניוֹת וזמזמניוֹת וּדבש בפיהן: אמר רבי חנינא, כשעליתי מן הגוֹלה התרתי אזוֹרי ושל בהמתי ושל אבא להקיף קוֹרתוֹ של חרוּב – ולא יכוֹלתי… אימצתי עיני והבטתי עד קצה השדירה לראוֹת, אם יש כאן חרוּב בעל קוֹרה כזוֹ – אך לא מצאתי. הצטערתי והתנחמתי: הרי לא בימיו של רבי חנינא אני חי, כשהיה תינוֹק פוֹצע חרוּב, נמשך חוּט של דבש על שתי אצבעוֹתיו… משמע, שהתינוֹקוֹת היוּ אוֹהבים גם אז לפצוֹע חרוּבים, כמוֹני אני בהיוֹתי תינוֹק. אך כבר בימי עמידתוֹ של ר' יוֹחנן נצטמק דבשוֹ של הפרי. כלוּם העווֹנוֹת גרמוּ? ושוּב: וחנינא בני די לוֹ בקב חרוּבים מערב שבת לערב שבת… כמה חנינא ישנם בארץ ישראל גם בזמן הזה, אלה הפועלים, שעזבוּ בתי אבוֹתיהם ועלוּ לארץ וּמוֹצאים עבוֹדה רק יוֹם או יוֹמיים מערב שבת לערב שבת והם מתפרנסים בקב חרוּבים ולא כחרוּבים של ר' חנינא! וּכלוּם לא נברא העוֹלם אלא בשבילם? אתמהה! ועוֹד: אין מרסקין בשבת לא את שחת ולא את החרוּבין לפני הבהמה… משמע, שבימוֹת החוֹל היוּ מרסקים ונוֹתנים אוֹתם לפני הבהמה. משמע, שבימוֹת החוֹל היוּ מרסקין ונוֹתנם אוֹתם לפנ הבהמה. וּבימינוּ אין אחינוּ בני ישראל עוֹשים כך בארץ ישראל. למה? יבוֹאוּ חכמי החקלאים והכלכלה ויוֹרוּנוּ הלכה חדשה!

וּמתוֹך לשוֹן המשנה והמדרש הדשינה, השוֹקטת והחרבה במקצת, דלגתי אחוֹרנית אל לשוֹן המקרא הרעננה, הקצוּבה והסוֹערת, ולא מצאתי בה משוּבץ השם חרוּב. לא, אנשי המקרא לא נהגוּ בוֹ חשיבוּת עד כדי להזכירוֹ מפוֹרש. אף שיש לשער, כי גם בימיהם היה קיים בארץ, אלא שאז היה נחשב עדיין בין אילני סרק וּפריוֹ היה גרוּע ולא שימש מאכל לאדם – שאלמלי כן היה נוֹתן מתקוֹ וּתנוּבתוֹ הטוֹבה במשל יוֹתם, יחד עם הזית, התאינה והגפן. אך אבוֹי, הוּא היה אז רק אחי האטד, והוּא לבדוֹ זכה להיקרא בשם. והוּא הנקרא בלשוֹן חכמים “החרוּב שאינוֹ מוּרכב” והוּא אחי “בתוּלת השקמה”.

ושנית נתעיתי בזכרוֹני וּבדמיוֹני לסבכי התוֹרה שבעל פה. לא רק באגדת חוֹני המעגל צוֹמח החרוּב, אלא גם באגדוֹת אחירוֹת. כשביקשוּ לתאר את גוֹבה קוֹמתוֹ של אבשלוֹם אמרוּ: “אבשלוֹם כחרוּבית גדוֹלה היה”. כשביקשו לענוֹש את ישעיהוּ הנביא על שהעליב בישראל באוֹמרוֹ “בתוֹך עם טמא שׂפתים אנכי יוֹשב”, עשׂוּהוּ שיברח מפני מנשה “וּפערה החרוּבית את פיה וּבלעה אוֹתוֹ”. הם ידעוּ כמה מעמיקים שוֹרשי החרוּב לבקוֹע בעוֹמק האדמה ואמרוּ: “שוֹרשי חרוּב ושוֹרשי שקמה עד תהוֹם”. ואחרוֹן אחרוֹן: “צריכים ישראל לחרוּב”. כלוֹמר, לעניוּת, שבשעה שישראל מתחילים להגדיל את צוֹרכיהם וסיפוּקם למעלה ראש, מיד צרוֹת מתרגשוֹת וּבאוֹת עליהם. ולא רק ישראל כך, אלא גם שאר אוּמוֹת העוֹלם כך. ואף שבני ארץ ישראל יוֹדעים דבר זה למעשׂה, צריך שידעוּהוּ גם להלכה, ואז מוּבטחים הם שלא יבוֹאוּ לידי תקלה ויישוּב ארץ ישראל ילך ויתגבר, עד שכל השׂוֹנאים יהיוּ נוֹשכים בוֹ כבחלמיש…

הירהוּרים אלה וכיוֹצא באלה עלוּ על לבבי, כשאני יוֹשב תחת החרוּב בדממת הצהריים בין הים והכרמל, עד שנשמע מבית המלוֹן הקרוֹב צילצוּל הגוֹנג וּבמעלוֹת האבן התחילוּ עוֹלים בזה אחר זה האוֹרחים ושׂרי הצבא העוֹשים במלחמה, והתנערתי פתאוֹם כמוֹ מחלוֹם מתוֹק, שמתיקוּתוֹ אינה פגה מן הלב ימים ושנים. והיוֹם כתבתי את הדברים לזיכרוֹן.

---

מִכְתָּבִים

מאת

אשר ברש

עתה, אחרי שנוֹת נדוּדים טרוּפים ויקיצוֹת רבוֹת מכאוֹב,

הריהוּ גבר נוֹשׂא עוֹל “סדר החיים הטבעי”. הוּא ורעייתוֹ הטוֹבה וּשלוֹשת ילדיהם המוּצלחים מהוים יחד מעין מַזלת קבוּעה בחלל ההוייה. אויר קריר ושלוה הרמוֹנית. זה שנים שהוּא מחייך בהנאה על שניטל ממנוּ החוּש בשביל הנכסף. וכי לא רדף כל ימיו אחרי זה, אחרי העדר הכוֹסף? אם המנוּחה היא האוֹשר – הנה הוּא תפוּשׂ בידוֹ!

אבל השד הצוֹחק אוֹרב בחדר.

בביתוֹ יוֹצא ונכנס עלם שבא משם, מן המרחקים שלוֹ. בן שבע עשרה שעלה עם חביריו לחדש מעשי בראשית. קוֹמתוֹ דקה ורוֹך נערה לוֹ. פיקס משי על השׂפה וּבפאוֹת הלחיים. שׂפתיים מתוּקוֹת לפה צר. נחיריים נקים ורוֹעדים. עיניים שוֹקטוֹת תחת קשת גבוֹת מתוּחה. ביישן הוּא, אך פשטוּתוֹ התמה פּוֹתחת לוֹ כל לב. כל עצמוֹ אינוֹ אלא כשליחה של איזוֹ מהוּת שוֹלטת לא כאן. מדי יוֹם ביוֹמוֹ יצניע לבוֹא לדרוֹש אחרי המכתבים המתקבלים תכוּפוֹת על פי כתוֹבת זוֹ, שנמצאה לוֹ בעצת חבירוֹ.

אמוֹ של העלם, כוֹתבת המכתבים, היא בת ארבעים, כגילוֹ של בעל הכתוֹבת, והוּא מעוֹלם לא ראה אוֹתה ולא שמע עליה, אף כי אגב נסיעה בילה פעם שעוֹת מספר בעיר מגוּריה. רק את שמה הוּא רוֹאה על גב המעטפה: הילינה ג. בעיר ס.

אך מאז דרך העלם על סף ביתוֹ נמלט האוֹשר מידוֹ. עוֹל “סדר החיים הטבעי” הוּזח מעל הצואר. את המעטפוֹת הכתוּבוֹת בכתב יוֹשר רך וריחני הוּא מוֹשיט לעלם מתוֹך רעד וסיפוּק לא מוּבנים לוֹ עצמוֹ. הוּא לא קרא אף אחד המכתבים האלה, וּבכל זאת ידוּע לוֹ תוֹכן כוּלם. באצבעוֹתיו הוּא קוֹראם, כשהוּא מוֹציאם מן התיבה שעל דלתוֹ. הם מדברי אליו ברישרוּשם הנעים. הוּא קוֹראם מתוֹך עיניו של העלם בא ביתוֹ. כמה פסקאוֹת מהם כבר שגוּרוֹת על פיו, והוּא חוֹזר עליהן בינוֹ לבין עצמוֹ:

“ראה, בני, אל תעבוֹד עבוֹדה קשה שלא לפי כוֹחוֹתיך. אוֹמרים, שאתם עוֹבדים שם בחוֹמר וּבלבינים, בעפר וּבאבנים, ואתה לא נוּסית באלה. שמוֹר על בריאוּתך. אם יגיעוּך ימים קשים, זכוֹר אוֹתי, זכוֹר שלבי קשוּר כוּלוֹ בך ורק בך – ואז יקל לך. לי אל תדאג. אני שרוּיה תמיד רק באוֹשר אחד: בקבלת כתב ידך. הלילה ראיתיך שוּב בחלוֹמי. היית שׂמח מעט יוֹתר ממה שהיית בפעם הקוֹדמת. איני דוֹרשת ממך מאוּמה, אלא שתדע כי חיה אני בשבילך, ואז אפשר שגם אתה תרצה לחיוֹת מעט בשבילי. אני יוֹנקת לפעמים אוֹשר מזכר הצער של גידוּלך. אין אוֹשר גדוֹל מהכרת צער זה שעבר והוּא בכל זאת חי וקיים. אף עתה אני מלוה בצער וּבאוֹשר גדוֹל את גידוּלך. גדל, בני!”

– אני נוֹסע למשך שבוּעיים לעמק, – אוֹמר העלם, ועיניו נחוֹת על מיטיבוֹ כשוֹאלוֹת מה.

– אין דבר. המכתבים יהיוּ שמוּרים לך פה, על שוּלחני.

– חן חן, אדוֹני. אילוּ ידעה אמי…

אוֹדם הציף את פני העלם בדברוֹ. וּכשראה את האיש נוֹשׂא אליו עינים עוֹרגוֹת, מילמל:

– בעוֹד שבוּעיים אשוּב…

ויצא מתוֹך קידה נבוּכה.

המכתבים מתקבלים קבע. הוּא קוֹראם באצבעוֹתיו בנוֹגען במעטפה. הם מדברים אליו ברישרוּשם הנעים. הוּא קוֹראם מתוֹך עיניו של העלם הנחוֹת עליו גם כשאיננוּ כאן. הוּא מניחם על שוּלחנוֹ ברעד וּבסיפוּק עמוֹק.

ברי לוֹ, שהמכתבים נכתבים לא רק לעלם…

---

אח ואחות

מאת

אשר ברש

במרוצה הם יוצאים יום־יום מסימטת־החול המלוכלכה, המובילה משכונת הערבים אל צומת הרחובות של תל־אביב. היא ילדה ערביה כבת שמונה או תשע, לבושה שמלה כחולה־כהה, ישנה, שרקמתה בשוּליה דהוּיה, וראשה נתון במטלית שחורה, שכנפה האחת כרוכה על הצואר והשניה יורדת עד מתניה. בסנטר נקודות־קעקע כחולות כסגול גדול ובחטמה הקטן נזם של מתכת כהה. פיה צר ודק ומלא חן ועינים פיקחות ויפות לה, אף כי לוקות בגרענת.

והוא קטן ממנה בשנה או שנתים, נמוך ושמנמן וציצית של שערות קלוּיות עומדת לו פרועה על קדקדו הגזוז מסביב, מעילו נטול השרווּלים נופל על חלוּק־פסים בהיר, מזוהם, ורגליו היחפות בולטות מתוך תחתוני־בד רחבים. עיניו עקומות ומלופלפות וחטמו שׂרוּע. היא נושאת בידה קופסת־פח דקה של סיגריות, והוא – חצי פח חלוד של נפט. אף כי קטן הוא ממנה – היא רצה אחריו.

כשהם באים אל “בּלד אל יהוּד” (עירם של היהודים), מיד פורשים איש־איש אל רשותו. היא למדרכות והוא לכביש. עינה החדה תופסת כל שיור סיגריה מתגולל, עטה עליו ומרימתו בזריזות, מניחתו על כף היד ומריחה בו הרחה חטופה, אחרי־כן פותחת משהוּ את הקופסה הלחוצה אל חזה, זורקתו לתוכה וסוגרתו בתנועת חן. ראשי אצבעותיה משוחים ב“חִנה” והן דומות לקני עישון של ענבר. כנף המטלית השחורה צונחת מן הצואר, והמטלית כולה מתבדרת ככנפי עורב מרקותיה ולמטה. שתי צמותיה השחורות והדקות פורצות חוצה ופניה השחומים מתלהטים קצת, העינים ניצתות כשתי סיגריות דולקות.

והוא – עיניו לגללי הסוסים, חמורים והגמלים, המצהיבים בצדי כביש־הביטון החלקלק ובאמצעיתו. בתנועה זריזה הוא כורע, חופן את הגלל, מבער אחריו פעם ושתים ונותנו לתוך הפח האחוז תחת בית־שחיו. ואם מרובים הגללים, או מעוכים באופן או ברגל, הריהו מפשיל הצדה את כנף מעילו, כורע על חלוקו, ובחפזון, טרם יעלה עליו האוטומוביל או סוסו של השוטר, הוא מאספם כליל לתוך פחו. גם הוא משתלהב ועיניו המלופלפות נוצצות כגצים מתוך אפר מקלה.

כחיות למודות רחוב הם מחליקים בין עוברים ושבים, בין אדם ובהמה ומכונה, לא מכשול ולא מעצור להם, כמו אין איש מרגיש בהם וכמו אין הם מרגישים באיש. רק מלאכתם לפניהם: שיורי טבק וגללי זבל.

יום אחד החליק הוא על ידי, כמעט נגע בי. אחזתיו בכתפו והעמדתיו: “מה שמך, וָלָד?”

הוא נשא אלי עין פוזלת, מיצמץ בה רגע כנגד החמה, מחה באצבע את חטמו השׂרוּע וטינפו בזבל, הרעיד קצת את שפתיו הכחולות, ולבסוף פלט בקול עבה, גברי:

“אחמד”.

“והלזוּ שם, מי היא?” צחוק הנאה נשתפך על פניו, רגליו נתפשׂקו וכפוּ נחה על דופן הפח המלא עד מחציתו. “אחותי, יה חַוַג’ה, אחותי, זריפה.”

עמידתו עזה וקולו קול גבר מלא הכרה וגאות: ראה, אדון, אחות כזו לי, לנבזה, למאסף הגללים. סיגריות היא מלקטת – סיגריות שזרקו חוג’את לבושי פאר.

הרפיתיו, הזהרתיו מפני האוטומוביל המתקרב ועברתי אל המדרכה שמנגד.

אחרי צעדים מספר השגתי אותה.

“שמעי, הבת!”

זוג סיגריות הדולקות בפניה ננעץ בפני ואת הקופסה הדקה לחצה אל לבה כמגינה עליה.

“מה שמך?”

“זריפה,” השיב קולה הנגיני.

פניתי ושלחתי אצבעי אליו, אל הכורע על מכיתת גלל צהוב, טרי, עוד מעלה הבל. “ומי הוא?” בפניה נצטיירה מבוכה רגע קט, אך מיד התאוששה ובקול אשה מבוּגר, קפדני וגנדרני, קראה:

“לא אדע, בחיי אללה, לא אדע. זר הוא, אולי מן הכפר… לא אדע…”

וכולה היתה כמתנערת ממגע גוף זר, מוקצה מחמת מיאוס – מגללים.

---

עַרְבִיאִים

מאת

אשר ברש

באביב 1917 טילטלני ג’מל־פחה, בתוֹך יתר הגוֹלה, אוֹתי ואת בני ביתי מתל אביב הרכה והקטנה למוֹשבה זכרוֹן יעקב, וּמשם לחיפה. שם ישבנוּ באיסוּר וּבהסתר וּבמוֹרא במוֹשבת הגרמנים בתוֹך מחסן ריק, גוֹרן גדוֹלה, שבעת הדיש הפריחה לנוּ בעד החלוֹנוֹת השבוּרים מוֹץ די האכל כמה פרוֹת, וּבשאר ימוֹת הקיץ רק אבק עפר נקי. מדירת גוֹלים זוֹ נטל עלי לעבוֹר יוֹם יוֹם כמה מרחוֹבוֹת המוֹשבה ואחריהם כמה סימטאוֹת ערביוֹת, כדי להגיע אל בית הספר הריאלי, שבוֹ ניתנה לי עבוֹדת הוֹראה.

באחת הסימטאוֹת האלה ישבה גם משפחת ידידי הסוֹפר הנעים, שמיוֹם עלוֹתוֹ לארץ לא חדל להטיף אחוָה וריעוּת לצאצאי שני בני אברהם העברי, אך מהיוֹת הדברים כתוּבים עברית (אכן, עברית נפלאה!), נצטמצמה פעוּלתם רק על זרע יצחק בלבד. וּבין הסוֹפרים בני ישמעאל לא נמצא, לצערנוּ, איש חמוּדוֹת כמוֹהוּ…

באוֹתה סימטה, בחצירוֹ של ערבי זקן וּבוֹדד, שׂכר לוֹ ידידי הנ"ל חדר עירוֹם, וּבעוֹד הזקן רב הסבלנוּת מעדר וּמשקה מן הבוֹר את גינת חציליו הזעירה, למדנוּ יחדיו כמה שבוּעוֹת מפי מוֹרה יהוּדי ירוּשלמי כתב ולשוֹן ערבי. הדבר קשה עלינוּ כקריעת ים סוּף, ואחרי קפיצת נחשוֹן ראשוֹנה חזרנוּ בנוּ. אכן ידידי, אף כי לא עשׂה חיל יוֹתר ממני, היה מיוֹאש פּחוֹת ממני.

וּבאוֹתה סימטה, שהייתי סר אליה לעתים תכוּפוֹת ותר בה כאדם זר ולא זר, הכרתי ערביאים אחדים. הימים ימי מלחמת העוֹלם בארץ מזרח מנוּתקת מן העוֹלם, מליאי אימים וּמצוּקה וחוֹליים ושיעמוּם של ציפייה לקץ, שאין איש יוֹדע מה יביא בכנפיו, ימים אין חפץ ואין מעשה בהם, ימים של דיכדוּך הגוּף והנפש. חיילים גרמנים ואוֹסטרים, המוֹפיעים וּמתעלמים, הם האוֹת היחידי לאירוֹפּה עקוּבּת הדמים והמזימוֹת. קצין־צבא ערבי, בנוֹ של אפנדי עשיר, צעיר ויפהפה עד להפליא, רוֹכב בטל ולבוּש הדר על סוּסה אצילה, מתחנחנת בתנוּעוֹתיה, במוֹרדוֹת העיר וּבמעלוֹתיה וזוֹרק כמתגנדר פקוּדוֹת קצרוֹת בתוּרכּית לשני החיילים משרתיו, הרוֹכבים אחריו תמיד, וּ“ממתיק עיניים” לנשים “פראנג’יות” (אירוֹפיוֹת) יפוֹת עוֹברוֹת לתוּמן. ניתנה פקוּדה לכסוֹת היטב בערבים את החלוֹנוֹת הפוֹנים הימה, מפני אוֹר פתילת השמן, שיכוֹל לשמש סימן לצי האוֹיב… הערביאים טרם היוּ “אוּמה” ואת היהוּדים טרם שׂנאוּ כמתחרים. גם הם, היוֹשבים בתוֹך בתיהם ועל אדמתם, היוּ רק מוֹץ קלוֹקל, הנאחז בחוֹרים וּבסדקים מפני הסוּפה המתהלכת בחוּץ ויוֹצאים רק לצוֹרך עבוֹדה לשם שׂכר אוֹ ריוח של מטאליק.

הסתכלתי בהם לא אחת, ואחדים מהם גם הכרתי מעט. שלוֹשה מאלה אנסה לצייר בקצה המַכחוֹל.

---

א. חַג' אִבְּרַהִים

מאת

אשר ברש

חנוּתוֹ, חנוּת הירקוֹת, לא היתה אלא מחסן גדוֹל וריק, ששׁערוֹ הכפוּל והגבוֹה מוּגף על הרוֹב בשני בריחי ברזל כבידים, והוּא עצמו יוֹשב על מפתן האבן, גדוֹל גוּף, לבוּש כפתן אפוֹר וארוֹך אזוּר באזוֹר, “לפה” נמוּכה וּמגוּונת בראשוֹ, זקנוֹ השׂב גזוּז יפה מסביב לפניו הרחבים, השזוּפים והיבישים מרוּחוֹת וּמזקנה, כפוֹת רגליו היחיפוֹת נתוּנוֹת בסנדלים גמלוֹנים, והוּא מוֹנה את אלמוּגי ה“מסבּחה” שניים שניים וּמהרהר שמוֹת “נביאים”, וּבטעוֹתוֹ הוּא חוֹזר וּמשמיט אלמוֹג כדי לחוֹטפוֹ שוּב יחד עם חבירוֹ.

הוּא עלה פעם למכּה הקדוֹשה וּמאז ייקרא חג‘, אך עתה הוּא מוֹכר ירקוֹת מגנוֹ וּממקשאתוֹ אשר מאחורי מוֹשבת הגרמנים. בימים שבהם היה תוֹלש מגידוּלי ירקוֹתיו היה מביאם בבוֹקר אל חנוּתוֹ, מניחם על שטח קטן מן המפתן ולפנים והם רעננים מאוֹד בשעה זוֹ על הקרקע הטחוּבה; אך בימים שלא היה כדי תלישה בגנוֹ ישב בדד על מפתן חנוּתוֹ הנעוּלה והירהר. לפרקים נטפל אליו ערבי מכיר אוֹ שניים והיוּ יוֹשבים יחד וּמסיחים מעדנוֹת. רק ביוֹם שישי, אחרי שוּבוֹ מן התפילה במסגד, היה מוֹציא הנער הקטן (בנוֹ אוֹ נכדוֹ, ואוּלי יתוֹם זר) שרפרפי נצרים אחדים וּמעמיד לחג’ וּלאוֹרחיו שלוֹש־ארבע נרגילוֹת עם “כּוֹבעים” של גחלים עוֹממוֹת.

בשבתוֹ כך יוֹם יוֹם במקוֹם אחד, היה מכיר ויוֹדע את כל העוֹברים והשבים מבני דת ושלא מבני דת. לכוּלם היה מחזיר ברכה באוֹתם הפנים הרחבים והשוֹקטים וּבאוֹתוֹ המבט המסתתר בין סדקי עפעפיים צרים, שלא ניצנץ בוֹ כלוּם ממה שבלב. את הקוֹנים העוֹברים לא הזמין לקנוֹת, אלא אם נוֹתרוּ לוֹ שיריים, שחשש לקילקוּלם בלינה והיה יכוֹל להציעם בזוֹל.

– קנה, יא חוג’ה; קני, יא סית. רצוֹני לנעוֹל את השער.

לא יוֹתר.

פעם אחת באב השני לשבתי בעיר וּבעוֹברי שם, הניח את ה“מסבּחה” בחיקוֹ הרחב ועצרני:

– מה חדשוֹת, יא מוּעלמי (מוֹרי ואדוֹני)?

– מלחמה וצרוֹת. – עניתיו במעט הערבית שבפי.

– אבל מתי יבוֹא קצה? מה כוֹתבים העיתוֹנים?

– אלה בכה ואלה בכה. ואת האמת יוֹדע אללה.

– כן דיברת, יא מוּעלמי. רק אללה יוֹדע. הוּא הביאה לעוֹלם והוּא יקחנה מן העוֹלם.

הוֹציא שוּב את ה“מסבּחה” מן החיק והתחיל מעבירה במתינוּת באגוּדל אל פרק האצבע.

– יש כבר קישוּאים?

– עוֹד רכים וקטנים.

– והרי כך הם טוֹבים ביוֹתר.

– רצוֹנך, יא מוּעלמי, תבוֹא אל המקשאה ותקטוֹף לך כמה שתרצה.

– מתי אמצאך שם, יא חג'?

– אינשאללה אחרי הצהריים. בוֹא.

לפי בקשת עקרת הבית הלכנו אחרי הצהריים אני וּשני גיסַי, הגדוֹל והקטן, אל מיקשאתוֹ של חג' אבּרהים. זוֹ השׂתרעה על שטח של עשרה דוּנם ויוֹתר מאחרי הבתים האחרוֹנים של המוֹשבה, עד תחתית הכרמל הגיעה. האדמה היתה חריבה, רגוּבה, נכוּשה יפה וגידוּלי הדלוּעין השׂתרגוּ עליה ככתמים ירוּקים־אפוֹרים פה ושם. חג' אבּרהים התהלך ביניהם בכפתנוֹ הרחב וּבסנדליו הגמלוֹנים וּמצחוֹ מבהיק בחמה תחת ה“לפה” כמגן ממוֹרט. אחריו נגרר ביראת הכבוֹד הנער הקטן, עוֹזרוֹ בחנוּת.

אך ראה אוֹתנוּ מתקרבים, נתן את ידוֹ על לבוֹ ועל מצחוֹ וּבאויר.

– תפדלוּ (בבקשה)! הנה הקישוּאים. שניים במטאליק.

המחיר היה מוּגזם, בהיוֹת הקישוּאים בפוֹעל קטנים מאוֹד, אך בהביאנוּ בחשבוֹן שבכוֹח הם עלוּלים להיוֹת גם גדוֹלים מאוֹד, אם יניחוּ להם לגדוֹל, – לא עירערנוּ על המחיר.

הוּא עצמוֹ גחן והתחיל בוֹלש בין השׂריגים והעלים פה ושם, קטף קישוּא ירוֹק־חיור וּנתנוֹ לתוֹך כנף כפתנוֹ. גם אנחנוּ שלוֹשתנוּ גחנוּ וחיפשׂנוּ בין הגידוּלים כדי למצוֹא את היפים לתלישה.

והנה קרב גיסי הקטן, נער בן אחת עשׂרה, וּבידוֹ שלוֹשה קישוּאים, ואחד מן השלוֹשה שוֹנה קצת בצבעוֹ מן הנוֹתרים, ירקוּתוֹ כהה יוֹתר והוּא שׂעיר מעט, אך בצוּרתו הוּא דוֹמה בכוֹל לאחירים. הוּא הוֹשיט את שלוֹשת הקישוּאים לחג' אבּרהים, שישׂימם בכנף בגדוֹ עם השאר. החג' הזדקף, זרק עין על ידוֹ של הנער, וּפתאוֹם שמט מידוֹ את כנף כפתנוֹ, כל הקישוּאים שבוֹ נידרדרוּ לארץ, והוּא פניו נתעווּ, עיניו נסתחפוּ דם ושיניו הבריקוּ באכזריוּת.

– מה עשׂית המקוּלל? הלא קרוָיה תלשת, יחרב ביתך!

חלוּקוֹ נתבדר וּמתחתיו נראתה, תקוּעה בחגוֹרתוֹ בתוֹך נדנה, “שבּריה” (סכין עקוּמה) דמשׂקית גדוֹלה. הוּא שלח את שתי ידיו הגדוֹלוֹת, היבישוֹת, גחן קצת ותפס את הנער במוֹתניו, הרימוֹ באחת והחזיקוֹ באויר. אני וגיסי הגדוֹל עמדנוּ רגע כקוֹפאים, מחכים בחרדה, שיטיח את הנער לארץ בחמת רצח. אך החג' נמלך והוֹריד את הנער בנחת, פנה והלך לוֹ, כשהוּא מקלל את עם היהוּדים. גיסי רוֹדף השלוֹם הלך אחריו צעדים אחדים לפייסוֹ ודיבר מאחריו:

– יא חג‘, עיניך הרוֹאוֹת, כי ה“ולד” לא הבחין ותלש בטעוּת. נקבה את מחירוֹ וּנשלם לך. יא חג’, לא יפה. באמת לא יפה. הכעס הוּא מן השׂטן, יא חג'. מע סלאמי!

אך החג' לא הפך פניו והוֹסיף ללכת וּלקלל.

ולא ידעתי על מה בערה עתה חמתוֹ בוֹ, אם על הקרוָיה שנתלשה בעוֹדה בוֹסר, אוֹ על שלא יכוֹל להטיח את הנער לארץ.

---

ב. שָׁפִיֶה הַנוֹצְרִיָּה

מאת

אשר ברש

אוֹתה אהבה אשת ידידי הסוֹפר אהבת נפש.

– כמה היא תרבוּתית! כמה עדינה! איזה יוֹשר! הלואי והיוּ בינינוּ היהוּדים כמוֹתה!

היא דיברה גרמנית כמעט לא משוּבשת. מילדוּתה שירתה ונתחנכה אצל משפחת “טמפּלרים”, ואפילוּ למדה שנה וּמחצה בבית ספרם של אלה במוֹשבה. כשנתבגרה נישׂאה לערבי מנצרת, שלא ידע אף מלה גרמנית. ואז שבה למקוֹר מחצבתה. גם חמשת ילדיה היוּ ילדים ערביים לכל פרטיהם: הכוּתנוֹת המזוֹהמוֹת, ציציוֹת השׂערוֹת, ואפילוּ דלקת העיניים הכרוֹנית לא חסרה. אל המוֹשבה הגרמנית כמעט לא היתה סרה. בעלה אסר עליה את ההליכה שמה.

הם גרוּ בבית אבנים נמוּך בתוֹך חצר גדוּרה, וּבצד המבוֹא לחצר היה כמין כוּך וּבוֹ ארגז גדוֹל, וּבארגז מעט חיטה, עדשים, דוּרה ואילוּ קלחי ירקוֹת נוֹבלים. אך בתוֹך הדירה פנימה היוּ שני החדרים מסוֹרגי החלוֹנוֹת הפתוּחים מליאים שׂקי תבוּאה וקמח, פחי שמן ועוֹד מיני מכוֹלת, שמחירם האמיר משבוּע לשבוּע.

עיקר העסק היה בידיה של שׁפיה. היהוּדים היוּ קוֹנים ממנה ברצוֹן. כי יכלוּ לדבר עמה “בלשוֹן בני אדם”.

היא היתה למעשׂה אדם חביב מאוֹד. קוֹמתה גבוֹהה ודקה. פניה השחרחרים צרים וּנעימים, ועיני הזיתים מביטוֹת בישרוּת אל פני הדוֹבר. תמיד היתה לוֹבשת שׂמלה חלקה וארוּכה מצבע כחוֹל דהה ורגליה יחיפוֹת וּמלוּכלכוֹת. ידיה גידיוֹת וחזה שטוּח. היה בכל גוּפה מן הכמוּש והאמיץ כאחד של אשה שילדה והיניקה ולדוֹת הרבה. קוֹלה היה נגיני וערב, וּמבטאה הגרמני כמעט כמבטא הוירטמבּרגים, שמהם קיבלתהוּ. בשבתה על השרפרף הנמוּך וּברכיה זקוּפוֹת היתה מוֹשכת וּמוֹרידה בלי הרף את שׂמלתה.

כשגברה המצוּקה בארץ וּמוֹרי בית הספר עשׂוּ אגוּדה אחת לשם הספקת מַכּוֹלתם, בחרוּ בי להיוֹת להם השוֹבר והמשבּיר, כי לא מצאוּ, כנראה, ביניהם אחר בקי בתבוּאוֹת יוֹתר ממני. ואז באתי בקשרי משׂא וּמתן עם שׁפיה.

– היא חכמה! – המליצה עליה לפני אשת ידידי הסוֹפר. – על ידיה תקנה הכוֹל על הצד היוֹתר טוֹב.

וּבכן הייתי בא כמה פעמים בשבוּע אל “חנוּתה” של שפיה, והיא היתה מכניסתני אל הדירה פנימה, במקוֹם שנמצאוּ לפעמים בעלה, ילדיה, אוֹ איזה ערבי אחר, מאלה שסחרוּ עמהם. שם הראתה לי את מיני החיטה, חיטת “נוּריס”, “חוֹראן” וּ“בּלדי”, את מיני העדשים, הלבנוֹת והאדוּמוֹת, ואת מיני האפוּנה והדוּרה הטוֹבה והפּחוּתה. גם קמח טחוּן היה לה למכירה עם וּבלי “זוָן” עם וּבלי “זבוּבוֹנים”.

אני בדקתי את התבוּאה על כף ידי והיא דיברה אלי:

– בעלי ואני עוֹסקים רק בסרסרוּת. באמת כל התבוּאה הזאת אינה שלנוּ. הערביאים (היא ביטאה מלה זוֹ, כמי שמבטא שם של בני עם זר) מביאים לנוּ דוּגמאוֹת אוֹ שׂקים אחדים, ואנוּ מוֹכרים את שלהם. לא יוֹתר ממטאליק ברוֹטל אנוּ מרויחים. בּיי גאָט! (באלהים!)

זכרתי את עדוּתה של אשת ידידי הסוֹפר והאמנתי לדבריה.

היא לא שאלתני אף פעם אחת, מתי יבוֹא הקץ למלחמה. סוֹף המלחמה היה בשבילה סוֹף לעסקים, לסרסרוּת הבעל, לרוחים, לצבירת כסף.

– בעלי שילם “בּדל” (כוֹפר). התוּרכים המזוֹהמים – שלוֹשים נאפוֹליוֹן זהב לקחוּ. וגם עתה עליו עוֹד לתת בקשישים. הם וילדע לוֹיטע (אנשים פראים).

– אין דבר, בקרוֹב יכבשוּ את הארץ נוֹצרים אירוֹפיים.

– אוֹ, לא בקרוֹב כל כך. הנה כבר עברוּ שלוֹש שנים. יכוֹלוֹת לעבוֹר עוֹד שלוֹש, ואפשר יוֹתר.

היא הוֹסיפה את השנים בשׂמחה גלוּיה.

בעלה, שהיה ככפרי שתקן וּמגוּשם, היה על פי רוֹב בחוּץ, מתהלך עם פלחים ועם סרסוּרים, ואת העסקים עם הקוֹנים, יהוּדים כוּלם, ניהלה אשתוֹ, שׁפיה.

יוֹם אחד, אחרי ישיבת המוֹרים, שבה החליטוּ לקנוֹת כמה קאנטארים חיטה, מפני היוֹקר המאמיר והוֹלך, וגם קיבלוּ הלואה מיוּחדת לתכלית זוֹ, הלכתי אל שפיה. הכוּך היה סגוּר, וּמבעד לשער בקעוּ קוֹלוֹת רבים וצוֹהלים. עברתי בהיסוּס את מפתן השער ונכנסתי אל החצר. הבית היה מלא ערביאים, והם הקימוּ שם רעש גדוֹל, שרוּ ורקדוּ, אף תוֹפפוּ ב“דרבּקה”.

מיד אמרתי לחזוֹר, אך נתעכבתי עוֹד רגע: כדאי לראוֹת את אלה כשהשׂמחה במעוֹנם. אך התחלתי מתקרב אל הפתח, והנה נשמעה מבפנים צריחה חדה, וּבאחת נפסקוּ קוֹלוֹת השׂמחה, התיפּוּף עמד, וקוֹלוֹת אחירים עלוּ מן הבית: קוֹלוֹת קטטה, קללוֹת, חירוּפים מלאי ארס וזעם. וּבעוֹדני עוֹמד תוֹהה, התפרץ החוּצה ערבי פרוּע ראש, קוֹפץ וּמדלג בכפתנוֹ כנס מן הסכנה, ואחריו – שמעוּ וּתמהוּ! – שפיה בכל אוֹרך קוֹמתה, אף היא פרוּעת שׂיער וּטרוּפת עיניים, הריר נוֹזל על שׂפתיה הפעוּרוֹת וּבידה היא מנוֹפפת סכין גדוֹלה, סכין אבטיחים נוֹצצת, והיא מצעקת בערבית קוֹלנית:

– תנוּני לשוֹחטוֹ, תנוּני נא! תנוּהוּ בידי! תנוּ בידי את הכלב הזה! תנוּהוּ!

כמה מן האוֹרחים וּבתוֹכם בעלה רצוּ אחריה ואחזוּ בה לעוֹצרה.

וּבראוֹתה אוֹתי – עמדה פתאוֹם כנדהמה. אך מיד התחילה גרמנית:

– זה אחי, כלב נבזה! ערבי אמיתי. הוא העליבני.

ושוּב התחילה נאבקת בכל כוֹחוֹתיה להיחלץ מידי המחזיקים בה.

אחיה כבר עבר את הגדר ועמד שם מביט חיור כמת.

פניתי והתחמקתי מן החצר.

כשסחתי את המעשה לאשת ידידי הסוֹפר, אמרה:

– וּמה בכך? כלוּם יהוּדיוֹת אינן מתקוֹטטוֹת עם אחיהן? בודאי הרגיז אוֹתה יפה.

– כן, אבל הסַכּין? וּבכלל ה“רציחה” הזאת?

– רציחה! ואני אוֹמרת לך: תרבינה כמוֹתה אצלנוּ!

---

ג. מַחְמוּד

מאת

אשר ברש

הוּא לא שילם “בּדל”, אך ברח מן הצבא, וּבשכר בּקשיש קטן, קצוּב לשוֹטרי המקוֹם מדי שבוּע בשבוּע, “הוּרשה” להסתתר בחדר קטן באחת החצירוֹת שבסימטה. מן החדר הזה היתה יוֹצאת כּוָה אל הסימטה, וראשוֹ היה מתגלה פעמים אחדוֹת ביוֹם בכּוָה זוֹ לאילוּ רגעים “לחטוֹף מבט על העוֹלם”. ראשוֹ היה מגוּלה תמיד והוּא מסוּלסל ניצת שׂיער שחוֹרה, כמעט כראשוֹ של כּוּשי. פניו העגוּלים והבשׂרנים מצוּלקים ממחלת אבעבוּעוֹת, שׂפמוֹ כשני תוים דקים מאוֹד, ועיניו כשתי גחלים מתרוֹצצוֹת. כל לבוּשוֹ היה כוּתוֹנת בד ארוּכה עד לקרסוּליים, וּבה היה יוֹצא בשעוֹת שאין בהן סכנה אל רחבת החצר, ולפעמים לרגע אוֹ לשניים גם אל מדרכת האבנים הצרה שבסימטה.

באוֹתה חצר ממוּל לחלוֹנוֹ, בקוֹמה מוּגבהה, היתה מתגוֹררת

ערביה נוֹצריה, היא וּמשרתתה הזקינה. בעלה היה נוֹשׂא משׂרה בסַלט שבעבר הירדן, ורק פעם בחוֹדש היה בא ליוֹם אחד לבקר את אשתוֹ. אשה זוֹ, שהיתה כוּלה אוּמצת בשׂר לבן ורך עם פני לבנה מחייכוֹת ועיניים טוֹבלוֹת בתאוַַת ממתקים ותוּפיני חמאה, היתה עקרה, וכל תפקידה היה לשכב כל הימים, לרבוֹת הערבים, על היציע הקטן על גבי מצע של כרים וּכסתוֹת, לבוּשה שׂמלה בהירה, דקה וּנקייה מאוֹד, לצווֹת על משרתתה לשנוֹת את משכבה, כדי שתמצא מפלט מאוֹר החמה, וּממקוֹמה היתה מדברת בקוֹל רם וצחקני עם השכינים והשכינוֹת שבכמה בתּים מסביב לחצר.

מחמוּד יכוֹל היה לדבר עמה בכל שעה וּבכל רגע, אך בראוֹתוֹ את לוֹבן בשׂרה, את נקיוֹן לבוּשה הדק, וּבייחוּד את הסנדלים הרקוּמים שברגליה היחיפוֹת והצחוֹת – היה קוֹלוֹ מת בגרוֹנוֹ, וּבדברה אליו בקוֹלה המתרפק, היה רק בוֹלע את רוּקוֹ וּתשוּבה לא באה מפיו. על כן בחפצוֹ לדבר עמה, היה מקפל את רגליו על הספסל תחת כוּתוֹנתוֹ וּפניו לתוֹך החדר פנימה והוּא מדבר מתוֹך עצימת עיניים. בערבים האפילים היה חוֹפשי יוֹתר בדבּרוֹ, אך קוֹלוֹ היה אז חשאי ועצוּב מאוֹד.

שנתיים וחצי “הסתתר” מחמוּד בחדרוֹ זה. פעמיים ביוֹם היתה דוֹדתו מביאה לוֹ את ארוּחתוֹ, שתי פיתוֹת ושלוֹש קציצוֹת של פלפל, והוֹלכת לה. והוּא נשאר במקוֹמוֹ להשתגע בלבנה הזוֹרחת על היציע מנגד. לפעמים שלחה לוֹ האשה אילוּ תוּפינים אוֹ כוֹס “שׂוּשׂ”, ואז היה מקבל את המתנה ברעד של קדחת.

פעם אחת בעוֹברי בסימטה עצרני הראש המסוּלסל שבאשנב:

– מתי יהיה הסוֹף, יא חוג’ה?

– אללה יוֹדע.

– כן, אללה יוֹדע. אבל גם היהוּדים יוֹדעים. האנשים אוֹמרים, ש“פלסטין” תהיה אחרי המלחמה להם, ל“יהוּד”.

– אפשר. אם כן יהיה רצוֹן אללה.

וּבהפנוֹתוֹ את ראשוֹ כה וכה אמר בלחש:

– היכן עוֹמדים האנגליז?

– אינם עוֹמדים כלל. הם הוֹלכים.

– וָלה שׁאטר! (פיקח!) התוּרכים המסכנים. אין להם לא “טרוּמבּילים”, לא אוירוֹנים.

– וה“אלמאני”? (הגרמני?).

– יש להם – – –

מחמוּד אסף פתאוֹם את ראשוֹ החדרה. בפינת הסימטה הוֹפיע קצין משטרה, צוֹעד יהירוֹת וּמצליף בפרגוֹלוֹ על מגפיו.

וּבסוֹף אוֹתוֹ הקיץ, בשעת צהריים אחת, באוּ מחנוֹת הפּרשים האנגלים, ההוֹדים, האוֹסטרלים והסקוֹטים. הם זרמוּ העירה בכל הדרכים, ירדוּ בכל מדרוֹני הכרמל ונהרוּ גדוּדים גדוּדים בכל רחוֹבוֹת העיר וסימטאוֹתיה.

גם בסימטה זוֹ עברוּ בשעה שלוֹש וארבע וחמש רוֹכבים ורוֹכבים ורוֹכבים על סוּסים גדוֹלים, מפוּטמים, כבדי זין טוֹב. מהם ישבוּ על סוּסיהם דוֹממים וּרצינים, מהם הביטוּ לצדדין בשויוֹן נפש וּמהם חייכוּ לקהל הצפוּף, הצוֹבא ליד הקירוֹת וצוֹהל מי בשתיקה וּמי בקוֹל וּמי בניפנוּף מטפחוֹת וידיים. יש גם שאחד זרק חפיסת ביסקויטים, אוֹ שוֹקוֹלאדה. האשה העקרה עמדה על כיסא, שהוֹציאה לה המשרתת לרחוֹב, והיתה מרקידה כל העת בשׂמחה את מפלי בשׂרה וּפני הלבנה אשר לה זוֹרחים במלוֹאם.

מחמוּד עמד בתוֹך הקהל בכוּתוֹנתוֹ הארוּכה, גלוּי ראש וּפעוּר פה, ולא גרע את עיני הגחלים מן הרוֹכבים באמצע הדרך. בידוֹ היתה חגוֹרת עוֹר, שהיתה תלוּיה כמיוּתרת וחסרת טעם.

פּתאוֹם זע מחמוּד מקפאוֹנוֹ והתחיל מלקה בחגוֹרה משהו לרגליו, קוֹפץ וּמלקה בכל כוֹח, וּמשם, מתוֹך הצפיפוּת, עלתה נביחה־יבבה מתלעלעת, חוֹתכת וּמתאפקת כנוֹשכת את עצמה. העוֹמדים נדחקוּ זה לזה וּפינוּ קצת את המקוֹם, וּמחמוּד התרוֹצץ בתוֹך העיגוּל, דהר והלקה, והחיה, שנזדמנה שמה ולא יכלה להימלט מיד מַכֶּהָ האכזרי, צרחה בקוֹל קוֹרע לב. לבסוֹף גחן המכה, תפס את הכלבלב הפצוּע בשתי אוֹזניו, הרימוֹ עד למצחוֹ והתחיל מרקד עמוֹ בעיגוּל כשהוּא מחרחר כנגדוֹ ודוֹקרוֹ בעיניו הבוֹלטוֹת.

באוֹתוֹ רגע נשמע צחוֹק מצלצל וצורחני מעל הכיסא. האשה הבשׂרנית החזיקה את מוֹתניה והתעותה כאחוּזת שבץ:

– חי־חי־חי, יא נַאס (אנשים)! הביטוּ, מחמוּד נשתגע! חי־חי־חי, מחמוּד נשתגע! ידעתי שהוּא ישתגע… כן, ידעתי…

וּמחמוּד הוֹסיף לרקוֹד עם הכלבלב.

---

הַנִיר הַנִּשְׁלָם

מאת

אשר ברש

יאיר השׁמשׁי, בן איכרים וחבר המוֹשב הצעיר בעמק, יצא עם שחר לחרוֹש את חלקת שׂדהוּ. עד האשמוּרה השלישית שקד עם רוֹבהוּ בחפירה תחת שמי הכוֹכבים, וּכשמסר את הרוֹבה לאחר שבא להחליפוֹ, רץ אל חצירוֹ לקחת את הסוּס והמחרישה.

שעתיים יחרוֹש, כי קטנה החלקה, וכנכוֹן הבוֹקר ישלם הניר וישוּב אל צריפוֹ ואל חמדה אשתוֹ, אשת החיל, כמוֹ ממשמר הלילה שב אל המנוּחה בבית.

כפוּף בין שתי ידוֹת המחרשה, לחוֹץ היטב בכוֹבד גוּפוֹ, פּסע יאיר בתלם, אך בהישירוֹ מזרחה לא יכוֹל להשפּיל את עיניו מראוֹת את השמש העוֹלה.

השמש עלתה במרחק הגבוֹה, מעל להרים, וּבעלוֹתה סילקה באפס יד את הערפל הוָרוֹד, וזכּה וחמה יצאה להאיר על בּמתי ארץ. להקוֹת ציפוֹרים רטוּבוֹת־טל ירדוּ אל הרגבים ההפוּכים, ניקרוּ בהם מעט, אחר התנשׂאוּ ושטוּ עקלקלוֹת בגלי האויר וּברוֹן מצהלוֹת קידמוּ את פּני היוֹם העוֹלה. בשׂיחי הבּוּר אשר לא פּוּתח נוֹצצוּ ריבּוֹאוֹת עיני אוּר. עשׂבי הבּר אשר ניעוֹרוּ מקפאוֹן הלילה הפיצוּ קטוֹרת דקה.

יאיר השמשי חש, כי גם בלבוֹ מסתלק הערפל, אשר נסכוּ בוֹ ימי הדמים הממוּשכים בארץ, ושמש של אוֹשר גדוֹל עוֹלה בוֹ. האשה אשר נשׂא לפני שמוֹנה ירחים נמה עתה על ערשׂם, ערשׂ־הבּרזל, וּבחוּבּה נשלמת רקמת זרעוֹ החי. אמיצת זרוֹעוֹת היא, ישרת לב וּלמוּדת עמל וָעוֹני. מן הגליל העליוֹן, מבית איכרים דל וָטוֹב, לקחה והביאה אל המוֹשב הצעיר. אתמוֹל באה יעל אחוֹתה הבּכירה להיוֹת עמה עד אחרי הלידה, והיא, חמדה, רק בעבוֹדה קלה תשלח ידה בבית וּבחצר. בהישלח חמדה אל בית־החוֹלים ללדת, תשׂא האחוֹת בעוֹל כוּלוֹ. אלמנה יעל מבעלה, אשר נהרג בשׂדה בירח הראשוֹן לנישׂוּאיהם, אלמנה וערירית, אך חוֹסן רב בליבה.

אם בן ואם בת יהיה הילוֹד – השם כבר מוּכן וּמוּסכּם עם שלוֹשתם. שם חדש ורוֹנן כּרוֹן אשר בפי הציפּוֹר מוּל השמש העוֹלה. רק עוֹד ירח ימים!

וּבהישיר שמשי מוּל השמש העוֹלה, עוֹד שליש החלקה לחרוֹש, נתפּוֹצצה ירייה כפוּלת־קוֹל מן המארב וּפילחה את גבּוֹ. הכדוּר יצא מחזהוּ והיכה בברזל המחרשה. נפל יאיר על המחרישה, בין שתי ידוֹתיה נפל, והסוּס עמד ממשוֹך, זקף אוֹזניו הקטנוֹת וקפא על עוֹמדוֹ כפסל מסכה.

קוֹל הירייה הכפוּל הזעיק את אנשי המוֹשב אל מקוֹם האסוֹן. ביניהם היוּ ארבעה נוֹשׂאי רוֹבים מן הנוֹטרים בלילוֹת, והאחד מן הארבעה – האיש אשר לקח את הרוֹבה מידי יאיר עם האשמוּרה השלישית.

אחרי אשר הרימוּהוּ והשכיבוּהוּ ארצה, כרעוּ האנשים והקשיבוּ לליבוֹ. האחד מרט חוּט צמר כחוּט השׂערה מבגדוֹ ושׂמוֹ תחת אף הנרצח. החוּט לא זע. אז קמוּ האנשים ועמדוּ דוֹם עם חברם המת מזה וּמזה. פניהם היוּ כאבן, הדמעה קפאה בעינם ושׂפתיהם קמוּצוֹת.

אחר הפכוּ את המחרישה, כרתוּ ענפים ירוּקים מן האֵלה הסמוּכה, ערכוּ את הענפים על גבי המחרישה, ואת הגוייה המתה הציעוּ על הענפים החיים. הסוּס עקר את רגליו והישיר אל חצרוֹת המוֹשב. ראשוֹ מוּשפּל אל חזהוּ והוּא מוֹשך ברגש את משׂא אדוֹניו היקר.

עם שקיעת החמה ועם משב רוּח הערבּיים היתה הלוייה. מן המוֹשבים וּמן הקיבוּצים וּמן הקבוּצוֹת באוּ רבים ללווֹת את יאיר השמשי, אשר נפל שדוּד על מחרשתוֹ בשׂדה. עין לא ראתה תהלוּכה דוממת כזוֹ! העמק כוּלוֹ כמוֹ עצר את נשימת אפּיו. ההרים לבשוּ טלית שָׁני. קבר ראשוֹן ניכרה היוֹם בחלקה העתידה להיוֹת בית מוֹעד לכל חי. דברי זעם מעטים נאמרוּ, אמרי כאב מעטים נלחשוּ. חמדה ההרה השמיעה זעקה קצרה ולא יספה, כי אחוֹתה שׂמה כפה על פיה.

מחרישים וּשחוּחים חזרוּ המלוים למקוֹמוֹתיהם. רק ארבעת נוֹשׂאי הרוֹבים הלכוּ בפאת הדרך בצעד נכוֹן וּבראש מוּרם, צעד בעקב צעד, כאשר לימדוּם.

השמש בשוֹקעה נשקה את הקבר הבוֹדד והרטוֹב, וּכנף רוּח הערב עברה עליו בלטף אהבה.

כוֹכב קטן נדלק לנשמה.

*

בלילה הבא שכבוּ שתי האחיוֹת בערשׂ האחד אשר בחדר האבל. רק אחרי חצוֹת נמוּ את שנתן. ועם בת־אוֹר ראשוֹנה בחלוֹן, אשר תריסוֹ לא הוּגף, ניעוֹרה חמדה והעירה את אחוֹתה אשר לצידה:

– יעל, לא שמעת מאוּמה? נדמה לי, הסוּס יצא מן החצר וּמשך אחריו את המחרישה…

– חמדה, חמדתי, מה לך? שוּבי למנוּחתך, אך חלוֹם חלמת.

והאשה העייפה הפכה את גוּפה ונרדמה שנית.

אחרי שעה קלה ניענעה חמדה שנית את כתיפה:

– מה, גם הפעם לא שמעת? הסוּס שב אל החצר…

האוֹר כבר האפיר את מלבּן החלוֹן בקיר הצריף. היוֹם גישש בעדוֹ החדרה.

יעל ירדה מן הערשׂ:

– הנה כבר עלה השחר. יש לחלוֹב את הפרה. יש להלקיט לעוֹפוֹת.

חמדה נשארה שוֹכבת על גבה ועיניה בתקרה השרוּייה באפלוּלית וּבחזוֹן רוּחה.

כאשר עברה יעל בחצר, ראתה את המחרישה מוּטלת במקוֹמה. אך לבה, עם כל חוֹסנוֹ, התפעם בקרבה בעוֹז, ולא יכלה להתאפק מראוֹת את הסוּס.

בטרם תבוֹא אל הרפת, סרה אל האוּרוָה. לאוֹר הזריחה שהאדים בעד הפתח ראתה לחרדתה: קצף לבן כיסה את ידה על גבוֹ: היד רטבה מן הקצף החם.

וּבבּוֹקר נמצאה חלקת שׂדהוּ של יאיר השמשי חרוּשה כוּלה.

ואיש לא ידע מי השלים את הניר עד היוֹם הזה.

---

אשֶׁר צָעִיר

מאת

אשר ברש

עם בוֹקר, בטפּלי בגינה שלפני ביתי, אני רוֹאה את הנער המסגר עוֹבר ברחוֹב רכוּב על גבי אוֹפניו הישנים. על אחד משרווּלי חוּלצתוֹ הכחוּלה המתנפּחים ברוּח רבב שמן גדוֹל. מידיו האוֹחזוֹת בהגה ניכר שחוֹר הסדנה. אך שׂערוֹ רחוּץ וּמסוֹרק כראוּי, מתוּלל משהוּ מעל למצח, גם פּניו הצעירים רחוּצים יפה בסבּוֹן עד היוֹת להם בּרק. רכיבתוֹ על מוֹשב האוֹפניים כפוּף וּמרחף, ועיניו מטייפוֹת לעבר אחד. הנה הוּא ממַתן נסיעתוֹ סמוּך למדרכה וּמאוֹתת בציפצוּפים מספּר.

מן הבית החדש, הבנוּי על גבי עמוּדים, יוֹצאת הנערה העוֹבדת זה כמה שבוּעוֹת אצל אחת ממשפּחוֹת הדיירים. פּניה פּני בת טוֹבים אצילים. קוֹמה דקה לה, לא גבוֹהה. חן ונוֹעם בהילוּכה. לעיניה היפוֹת מבט איילה מפוּזר. בשתי ידיה הרכּוֹת היא מוֹתחת את שוּלי הסינר הלבן לצדדין.

הנער תוֹמך רגל אחת בפאת המדרכה וּמיישר מעט את קוֹמתוֹ על המוֹשב וחיוּך מאיר את פניו. היא מרפה מן הסינר, מנענעת לוֹ בידה ועפה אליו כיוֹנה אל שוֹבכה. הוּא תוֹפס ידה בחשק.

עוֹמדים השניים וּמסיחים ערים ונחפּזים, כאילוּ השעה הקלה לא תספּיק להם לספּר מה שעבר עליהם מאז נפרדוּ אמש, סמוּך לחצי הלילה. לא מעטים העוֹברים והשבים ברחוֹב. יש עוֹברים ואינם מרגישים בהם, ויש נוֹתנים בהם מבט זר, אך הרוֹב משרים עליהם מבּטם מתוֹך התעוֹררוּת של חיבה, כמוֹני אני. והם, השניים – כרוֹאים ואינם רוֹאים. מה להם בני אדם זרים?

רק עשׂרה רגעים ברשוּתוֹ של הנער המסגר. האוּמן בעל הסדנה מקפּיד על הדיוּק בזמן. ולה, לנערה, אין פּנאי כלל. העבוֹדה בבית מחכה לה. אך הגברת, גברתה, עינה טוֹבה עליה, כעין אֵם אל בתה, ואינה מקפּידה.

אי אפשר להם להיפּרד. זה להם שלוֹשה שבוּעוֹת להיכּרוּת וכל יוֹם מחזק את קשרי הלב. אילוּ יכלוּ להיוֹת תמיד, תמיד יחד!

שיניו הלבנוֹת, שיני מסגר צעיר, צוֹחקוֹת גלוּיוֹת. עיניו מזהירוֹת מוּל הפּנים היקרים, הנטוּיים אליו מן המדרכה. מדי רגע הוּא טוֹפח על כפּה אוֹ אוֹחז באצבעה. היא מחזירה טפיחה על כפּוֹ אוֹ משיכה באצבעוֹ. פּניה – האוֹשר בעצם טוֹהרוֹ, האוֹשר הראשוֹן בחלד. הנה היא נלחצת מעט אל גוּפוֹ. פניו מחייכים, שביבים עוֹלים בעיניו, גוּפוֹ נוֹהר כוּלוֹ על מוֹשב האוֹפניים הנטוּיים. מה יעשׂה בוֹ, בגוּפוֹ הנוֹהר?

הוּא משמיע לאוֹזניה דבר לחש. היא קוֹטפת עלה קטן מן האילן הכּפוּי מעל הגדר ונוֹעצתוֹ בשׂערוֹ. הוּא קוֹטף עלה אחד ונוֹעצוֹ באִבקת חוּלצתה. הם מביטים זה אל זה בצחוֹק, בתהייה, בשאלה. היא נמתחת אליו רגע, אך מיד נרתעת וּמיטיבה באצבעוֹת כפוּפוֹת בחן את שׂער ראשה.

קשה הפרידה, אך הכרחית. אין דבר, לעת ערב תהיה פּגישה חדשה, בידה הצבּיעה שמה, אל הבית המהוּדר. מבטה אוֹמר: “אין ברירה, היקר!” אחר פּנתה הלכה לה.

באמצע דרכּה עמדה וניענעה לוֹ בידה נענוּע אחרוֹן. הוּא עדיין שוֹהה על מקוֹמוֹ, רגלוֹ האחת על פּאת המדרכה, ספק יוֹשב ספק עוֹמד, פּניו משהוּ אויליים, אך נחמדים עד לנשק. בלחישה, אך בחיתוּך קוֹל נשמע יפה, הוּא שוֹלח אחריה דיבור מעוֹרר ביוֹתר. היא חוֹזרת לרגע. הרגע משתרבּב לכמה רגעים, עד שהיא הוֹדפת כתיפוֹ והאוֹפניים זזים ממקוֹמם. עתה היא בוֹרחת אל בין עמוּדי הבית המהוּדר ואינה מביטה עוֹד אחריה. והוּא, כּפוּף וּמרחף על מוֹשב האוֹפניים, השרווּלים מתנפּחים ברוּח, נישׂא וּמתרחק על פּני הכביש החלק. גבּוֹ מכסה את לבּוֹ הרץ.

אני מחזיר עיני אל גינתי: כוּלה פּוֹרחת פּריחה חדשה. קוֹרטוֹב מן האוֹשר הצעיר דבר בלבּי, הלב המזקין.

---

נֶכֶר

מאת

אשר ברש

א

ר' יחיאל דוּבּין, איש בּיאליסטוֹק, לוֹבש ארוּכּים וגוֹזז זקנוֹ משהוּ לשם נוֹי, שהיה בעירוֹ עסקן של “אגוּדת ישׂראל” ועכשיו אינוֹ אלא בעל בּית מפוֹאָר סמוּך לימה של תל אביב, השׂכּיר בשנת 1935 דירה בת שני חדרים בקוֹמה השלישית למשפּחה של פּליטי הנאצים. לשם בּיטחוֹן דרש וקיבל שׂכר דירה לשנה מראש וחוֹזה לשלוֹש שנים. כשהוּבאוּ שלוֹשת ה“ליפטים” הגדוֹלים וראָה מה הוּצא מתוֹכם הכּהוּ לבוֹ על החוּמרה שנהג בדיירים אלה: הרי הם אנשים עשירים!… אבל איך ייכּנס כל זה לשני חדרים לא גדוֹלים?… מילא, עסקם הוּא.

המשפּחה היתה בת ארבע נפשוֹת: הבעל ואשתוֹ, בנם וּבתם. לבעל (שמוֹ הרמאן בּאמבּרג) היה עוֹרף אָדוֹם ושׂפם קצר, בהיר וסוֹמר מעט, ועיניים כחוּלוֹת וצוֹננוֹת – פּרצוּף לא יהודי בהחלט. האשה היתה גבוֹהה מעט מבעלה, תסרוֹקתה כּהה וחלקה, לפניה צבע שחוּם, פּה עצוּב מגלה שיניים צחוֹת וּמתוּקוֹת, ועיני קטיפה טוֹבוֹת תחת גבּוֹת שחוֹרוֹת, מלוּכּדוֹת על חוֹטם דק. חזה היה שטוּח ורגליה הגדוֹלוֹת נתוּנוֹת בנעליים נמוּכוֹת עקיבים. הנער, כבן ארבע עשׂרה, קלסתר פּניה של אמוֹ, גבוֹה ורזה, ברגליו גרבּי ספּוֹרט ולבּיריוֹת לשוֹנוֹת עוֹר סביב, וּבראשוֹ כוֹבע ציידים עם נוֹצה קטנה; והנערה, כבת שתים עשׂרה, גזוּזת שׂיער כנער, אדוּמת לחיים ורגליים – דוֹמה לאָביה.

אנשים שקיטים היוּ ארבעתם וּפוֹרשים מן הציבּוּר. איש לא ביקר אצלם והם לא הלכוּ לבקר אצל אחירים. גם עם משפּחת היהוּדים הגרמנים האחרת, שגרה באוֹתוֹ בית, לא באוּ במגע של ריעוּת. אך ברוֹב נימוּסים היוּ מקדימים שלוֹם ליוֹשבי הבית (תשע דירוֹת היוּ בוֹ), וחוּץ מקוֹל הראדיוֹ המוּעם תמיד, לא נשמע מדירתם שוּם קוֹל – אם לא נביא בחשבוֹן את הקריאה לכּלב ריקס, כּשנשתהה לפעמים לשם ריחרוּח בחדר המדריגוֹת. גם הכּלב, חסוֹן וּמנוּמר וּקצוּץ זנב, לא השמיע נביחה והיה חוֹלף על הזרים כטרוּד וּמתנכּר.

במשך חצי שנה ויוֹתר לא שלח הר בּאמבּרג את ידוֹ בכל עבוֹדה. אחר כך התחיל עוֹבד באיזה מקוֹם בעיר. נוֹדע, שהוּא שיתף עצמוֹ על ידי השקעה הגוּנה בעסק קטן ונוֹשׂא שם משׂרה בשׂכר לא גדוֹל. לכשישׂא העסק פירוֹת, יקבל את חלקוֹ. העסק נמצא באחד הרחוֹבוֹת של המרכז המסחרי. כמה פעמים אמר ר' יחיאל לרדת שמה, כדי לראוֹת בעיניו מה טיבוֹ של העסק, אבל לא נסתייע הדבר. וּבאמת, מה נפקא מינה? על כל פּנים ניכּר היה שמלאכתוֹ נקייה, כי האיש הוֹלך וחוֹזר לבוּש הדר כביוֹם בוֹאוֹ משם, מגרמניה.

הילדים היוּ יוֹצאים יחד לרחוֹב עם כלבּם ולא בוֹששוּ לשוּב. בקיץ ירדוּ לשעה לרחוֹץ בים (עם ריקס, כמוּבן) וחזרוּ תמיד יחדיו רטוּבים ורעננים, נוֹשׂאים בשניים את הסל עם כלי הרחיצה וּמחזיקים שניהם את הכּלב ברצוּעתוֹ. בחוֹרף הלכוּ יחד (בלי הכּלב) ללמוֹד שעתיים בשיעוּרי הערב ללשוֹנוֹת וּלמסחר. עברית לא דיברוּ ועם בני המקוֹם לא התערבוּ, אף לא עם יוֹצאי גרמניה, כאמוּר.

ברוֹב הימים הגיעוּ לאוֹזניו של דוּבּין כמה ידיעוֹת נוֹספוֹת על דיירוֹ זה. בּאמבּרג היה בעל עסק מפוֹאר של כלי זכוּכית וחרסינה בּדרזדן. לפני עשׂר שנים המירוּ הוּא וּבני ביתוֹ את דתם. לפני שנה לקחוּ הנאצים את בית מסחרוֹ ושילמוּ לוֹ את החלק העשׂירי משוֹויוֹ והחזירוּהוּ לרשימת בני ברית. בתחילה תמה, אחר כך הצטער, לסוֹף חרה לוֹ והוֹדיע לקהילה, שהוּא וּבני ביתוֹ מבקשים לחזוֹר ליהדוּת. ליהדוּת חזרוּ בדרך רשמית, אך אל היהוּדים לא יכלוּ לחזוֹר. זרים היוּ להם, אפילוּ אלה שהיוּ לפנים מכּיריהם. בראשוֹנה אמר לנסוֹע לאנגליה, אבל לא עלה בידוֹ להשׂיג רשיוֹן כניסה. אַף שמע כי בעל הוֹן קטן משוֹלל שם זכוּת עבוֹדה. וּכשנוֹדע לוֹ מפּי מכּיר אחד, שכדי להיכּנס לפלשׂתינה די באלף ליטרוֹת¹ שטרלינג, והוּא יכוֹל להיוֹת שם אזרח חוֹפשי ולעשׂוֹת מה שלבּוֹ חפץ (כל ימיו היתה גאוָתוֹ על זה, שהוּא יכוֹל “לעשׂוֹת מה שלבּוֹ חפץ”, גם המרת הדת בכלל זה) – גמר אוֹמר לעלוֹת לארץ היהוּדים, החוֹסה בצל בּריטאניה הגדוֹלה. וכן הגיע לתל אָביב זוֹ, שעם כל זרוּתה מצאה מעט חן בעיניו.

ב

האשה היתה קוֹנה צוֹרכי ביתה בחנוּת המכּוֹלת היחידה שברחוֹב הקטן, והחנוני, אַברך פּוֹלני שחרחר, רך פּנים וטוֹב לב, חיבּב אוֹתה בשל שקטה הנעים וּבשל חיוּך פּיה העצוּב והמתוֹק. כמה “גרמניוֹת” היוּ קוֹנוֹת בחנוּתוֹ ואת רוּבן חיבב, אבל זוֹ נתחבּבה עליו יוֹתר מכוּלן. דיבּוּרה היה בקוֹל נמוּך, נגיני וּמתקבל על הלב. הכוֹל היתה מזמינה מן המוּבחר, נוֹתנת לתוֹך סל האריג הרקוּם, אינה עוֹמדת על המיקח וּמשלמת במזוּמן.

בחוֹדשים הראשוֹנים קנתה מנוֹת גדוֹלוֹת, די למשפּחה גדוֹלה כפליים, אך מעט מעט הקטינה את המנוֹת, ולאַחר שנה הגיעה לכמוּת, שהיתה מספּיקה לשלוֹש נפשוֹת בלבד. אבל לא פּסקה לשלם במזוּמן. החנוָני הציע ליתן לה בהקפה, אך האשה ניענעה בידה כנכוית: “לא, לא, דאַנקי שין! אי אפשר…” האדימוּ פני החנוָני ולא הציע לה עוֹד. אף חדל מן השאֵלה השגוּרה: “מה עוד, גנידיגי פראוּ?”…

מצימצוּם הקניוֹת למדוּ באי החנוּת, שאין העשירוּת שרוּיה בביתם של אלה, וּבוַדאי אין בידם להוֹסיף הרבה על הסכוּם החוֹדשי הקטן, שהר בּמבּרג מוֹציא מן העסק שבמרכּז המסחרי. אחר כך התחילה הנערה באָה לעתים במקוֹם אמה. כששאלה החנוָני: “מה לגברת אמא? לא בקו הבּריאוּת?” ענתה הנערה: “לא, מוּטי כּוֹבסת היוֹם”. פּעם בא הנער עם הסל לקנוֹת על פי רשימה שבידוֹ. החנוָני לא הרהיב לשוֹאלוֹ, אבל אשתוֹ שעמדה שם שאלתוּ בקוֹל יבש, היכן אחוֹתוֹ. “סטיפי מגהצת”, ענה הנער הגבוֹה, גחן והתבּוֹנן בחשק במיני הגבינה הערוּכים במגדל הזכוּכית שעל השוּלחן. אף ליקק בלשוֹנוֹ את שׂפתיו, אך מיד פנה לראוֹת אם לא ראה איש.

האשה כחשה מחוֹדש לחוֹדש, וּכבר נראוּ טבּעוֹת כחוּלוֹת תחת עיניה וחוֹטמה נעשׂה דק עד לחוּמלה, גם לבוּשה הנאה דהה מעט. אך בבעל וּבילדים לא ניכר כל שינוי: לבוּשים וּמטוּפּחים וזרים כשהיוּ.

– את יוֹדעת – אמר החנוָני כוּלוֹ צער וּבוֹשת לאשתוֹ, שעמדה בחנוּת עם ילדתם, שתיהן מקוּשטוֹת וּמוּכנוֹת לטיוּל ברחוֹב אוֹ על שׂפת הים, והיא מחכּה למעוֹת קטנוֹת, שיתן לה מתוֹך המגירה – הגברת בּאמבּרג קוֹנה רק בשביל שלוֹש נפשוֹת. אני חוֹשב שהיא עצמה אינה אוֹכלת כלל… ראית את פּניה?

– אם כן, היא טיפּשה, – ענתה האשה המפוּטמת, צחת הפּנים, לקחה את המעוֹת מיד בעלה וּמשכה בכוֹח את הילדה מאצל שׂק השעוּעית: – לכי, התלכלכת כחזירה…

עם גמר שנת השׂכירוּת הוֹדיע הר בּאמבּרג לבעל הבית, כי לדאבוֹן לבוֹ לא יוּכל לשלם לכל השנה בבת אחת, אבל ישלם בכל חוֹדש מראש.

– אצלנוּ בתל אביב נוֹהגים ליתן, לפחוֹת, שטרוֹת לכל השנה, – אמר דוּבּין.

– למה? – שאל בּאמבּרג.

– ליתר ביטחוֹן, חי־חי. – לא יכוֹל בעל הבית להתאפק מצחוֹק לשאלת ה“ייקה”, אך מיד הרצין פניו ותיקן: – אדוֹני מבין, בעל הבית מנכּה את השטרוֹת בּבּאנק ומשתמש בכסף. בעל הבית נהנה והשכן אינוֹ חסר.

– כך – אמר הלה מתוֹך הבנה, – לא אנהג אחרת ממה שנוֹהגים כאן.

אפילוּ הוֹדעה אחת לא קיבל ר' יחיאל דוּבּין מן הבּאנק, ששם ניכּה את השטרוֹת. הם נפרעוּ מדי חוֹדש בחוֹדש למוֹעד הקבוּע. וּכשנזדמן לבּאנק ושאל אגב את הפּקיד לתשלוּמי בּאמבּרג, השיב הלה אגב טרדתוֹ:

– בסדר גמוּר. הלואי וּשאר שכיניו ידייקוּ כמוֹהוּ. מסוּלסקי יש צרוֹת… שוּב לא פּרע את השטר האחרון. צריך לדבר עמוֹ…

יוֹם אחד לא יכוֹל החנוָני טוֹב הלב לכבּוֹש רחמיו ושאַל את האשה, שהקדימה לבוֹא לפני שאר הקוֹנוֹת:

– למה פני הגברת רעים כל כך? האַקלים אינוֹ יפה לה?

– פֶרשידיניס, – ענתה האשה סתוּמוֹת. היא ניסתה לחייך, אבל השׂפתיים העייפוֹת לא העלוּ את החיוּך.

– מה מצב עסקיו של הר בּאמבּרג? הגברת תסלח לי… – המשיך החנוָני שאלוֹתיו מתוֹך היסוּס. – הזמנים אינם יפים לעסקים… גם אצלי… כך… מה לעשות?…

– כן, בעלי אוֹמר, שהעסק מתנהל בכבידוּת… יוֹאיל נא לתת לי הפעם מן הגבינה רק חצי האוֹקיה.

– ואת המארמילאדה לא תקח הגברת היום?

פּניה המיוּגעים נבוֹכוּ מעט:

– הילדים אוֹהבים מאוֹד מארמילאדה, אבל – הרשימה כבר ארוּכּה מדי… אקח בפעם אחרת…

– אין דבר, תקח ונכניס אוֹתה לרשימה הבאה…

– לא, לא. דאַנקי שין. אי אפשר…

והפּעם עלה לה חיוּכה, אלא שמתיקוּתוֹ נעדרה והיתה בוֹ רק עצבוּת יהירה. היא תחבה במרץ מה שקנתה לתוֹך הסל ויצאָה בקוֹמה זקוּפה, שהפתיעה את החנוָני.

– מצבם, כנראה, רע מאוֹד, – אמר זה לאשתוֹ, שבאָה שוּב לקבל מעוֹתיה, הפּעם בלי הילדה.

– טיפּשה כזוֹ! – התרגשה הפעם האשה. – הבעל והילדים נהנים מכל טוּב. ראית אוֹתם? בריאים כגוֹיים. והכּלב גם הוּא אינוֹ חסר כלוּם. ראית איך הוּא קוֹנה יוֹם יוֹם באטליז מנה של עצמוֹת וגידים? רק את עצמה היא מסַגפת… אני במקוֹמה…

ולא סיימה כי נכנסה קוֹנה חשוּבה וּפתחה מיד בדיבּוּר קוֹלני.

ג

עם המהוּמוֹת שפרצו בארץ גבר המשבּר הכּלכּלי ביישוּב. רוֹב העסקים ירדוּ ורבּוּ המתאוֹננים על דוֹחק בפרנסה.

ר' יחיאל דוּבּין בדרכוֹ הביתה נכנס לחנוּת המכּוֹלת לקנוֹת קוּפסה של סיגריוֹת. החנוָני, שהגברת בּאמבּרג לא משה ממוֹחוֹ, שאל את בעל הבית:

– מה אצל הבּאמבּרגים?

– מה צריך להיוֹת? הלואי כל שכינַי כמוֹתוֹ. התשלוּמים בסדר גמוּר.

– אבל פרנסתם, כנראה, אינה בסדר…

– אצל אלה אי אפשר לדעת. אוֹמרים: בתוֹך קירוֹת ה“ליפטים” הם מביאים זהב ואבנים טוֹבוֹת. אני, כמוּבן לא ראיתי…

– אבל… לפי הקניוֹת… מצבם, כנראה, רע מאוֹד…

– אה, נכדי ישׂמח הפעם: שלוֹש תמוּנוֹת מצאתי בשבילוֹ… – אמר דוּבּין, כשפתח את קוּפסת הסיגריוֹת, זוֹרח כוּלוֹ למראה תמוּנוֹת ה“פּרחים”, ויצא מן החנוּת בלי אמירת שלוֹם.

מראה האשה נעשׂה ירוּד יוֹתר ויוֹתר. לסוֹף הערים לה החנוָני:

– רוֹאה אני, שקשה לגברת לשׂאת את הסל. אשלח לה הכוֹל הביתה. מנהג חדש בעיר: החנוָנים שוֹלחים את הקניוֹת לבתי הלָקוֹחוֹת. גם אני קיבלתי נער עם אוֹפניים… כמוּבן, על חשבּוני…

הוּא נתכוין לשלוֹח לה יוֹתר ממה שהיא מזמינה (שוּב הקטינה את המנוֹת) ולהביאָה לידי לקיחה בהקפה. אבל האשה סירבה מתוֹך התעוֹררוּת של קפידה: – לא, לא. דאַנקי שין. אני מוּכרחה לדעת מה אני לוֹקחת…

והוֹסיפה לבוֹא בעצמה אל החנוּת. עתה גם לא שלחה עוֹד את בניה.

את המנוֹת לא הקטינה יוֹתר. עיניה נעשׂוּ גדוֹלוֹת ויוֹקדוֹת, חוֹטמה הדק החויר מאוֹד, וּבמידה שלחייה נפלוּ, נתרחב פיה. אך מן המתיקוּת שבשיניה הצחוֹת לא ניטל כלוּם. להיפך, זוֹ כאילוּ נתבּלטה יוֹתר.

יוֹם אחד נתחכם לה החנוָני: בעוֹברוֹ על ידה השמיט לתוֹך הסל, שעמד על שׂק פּתוּח של אוֹרז, צנצנת קטנה של מארמילאדה. האשה לא הרגישה בדבר וּלקחתה עמה הביתה. לאחר עשׂרה רגעים באה במרוּצה, מבוֹהלת וחיורת וקצרת נשימה:

– יסלח לי האָדוֹן… לקחתי בטעוּת מעל השוּלחן צנצנת זוֹ… כשבאתי הביתה והתחלתי להוֹציא את הקניוֹת מן הסל, מצאתי את הצנצנת… כל כך נבהלתי… אדוֹני יסלח לי, הלא?

– מה יש? אין בכך כלוּם. יקרה לפעמים… הגברת יכלה להשאיר אצלה את הצנצנת על החשבּוֹן…

לבו של החנוָני הכהוּ על שגרם לה לאשה החלשה, הרעבה, ריצת חינם. כוָנתוֹ היתה לטוֹבה, והנה מה יצא…

הוּא ניסה שוּב לדבר עם אשתוֹ על הגברת בּאמבּרג, אבל זוֹ נתכּעסה וגערה בוֹ:

– מוּטב שתדאג לי… יש לי בסך הכל ארבעה זוּגוֹת גרבּי משי, וּבשניים מהם יש “רכּבת”… והילדה לבוּשה – חרפּה להביט… מצא לוֹ למי לדאוֹג…

אָז החליט, שלא יוֹסיף לדבר עם אשתוֹ על אוֹדוֹת הגברת בּאמבּרג המסכּנה.

זה כמה שבוּעוֹת שהר בּאמבּרג אינוֹ יוֹצא בשעה הקבוּעה ללכת אל בית מסחרוֹ. כנגד זה הוּא יוֹרד לפעמים עם תיק של ניירוֹת וחוֹזר לאַחר שעה אוֹ שעתיים. יש גם שעוֹרך הדין יפה הראש הסב קאוּפמאן (אין לוֹ רשיוֹן עבוֹדה והוּא עוֹזר על ידוֹ של עוֹרך דין צעיר) בא אליהם, שוֹהה אצלם שעה קלה ויוֹרד מוּטרד ועצוּב מאוֹד.

סוֹף סוֹף נוֹדע לר' יחיאל דוּבּין, כי הר בּאמבּרג נסתלק מן השוּתפוּת. כלוֹמר, שני השוּתפים האחירים הפסיקוּ לשלם לוֹ את משׂכּוּרתוֹ החוֹדשית, עד שכילה רגליו מן העסק והריהוּ מתדיין עכשיו עמהם כדי להציל מה שאפשר מהשקעתוֹ, שהיא שארית הוֹנוֹ.

אַף על פי כן פניו של הר בּאמבּרג נשארו כשהיו. אוֹתה בריאוּת, אוֹתוֹ שקט, אוֹתוֹ נימוּס קריר, כמוֹ ביוֹם שבא לארץ. אַף הילדים, שגדלוּ כאן בקוֹמתם, עדיין נוֹהגים כמקדם: אינם מדבּרים עברית, אינם מתערבים עם זרים, רק יוֹצאים יחד לשיעוּרי הערב, אוֹ לרחוֹץ שעה בים, כדי לחזוֹר משם רעננים וּבדוּחי דיעה, נוֹשׂאים יחד את הסל וּמוֹבילים יחד את הכּלב ברצוּעתוֹ.

רק בּה, בגברת בּאמבּרג, גוֹבר השינוּי מיוֹם ליוֹם.

כתיפיה צרוּ מאוֹד, וּמבּעד לחוּלצה הקיצית הדקה נשקפוֹת זרוֹעוֹתיה השחוּמוֹת כשני מקלוֹת. אך נעימוּת פּניה והמתיקוּת שבפיה וּבלוֹבן שיניה הקטנוֹת גוֹברוֹת אף הן. קוֹלה חוֹדר ללב כזמרה של תוּגה. המנוֹת בחנוּת עוֹמדוֹת כמעט על כמוּתן, אַך כל הזמנה מלוּוה רעידת קמט קטן שבצד הפּה.

אַחרי צהרי יוֹם אחד, שלא בשעה הקבוּעה, באה הגברת בּאמבּרג לחנוּת לקנוֹת דבר מוּעט, וּכשפּתחה את הסל הנתוּן על ברכּה המוּרמה ליתן לתוֹכוֹ את הקנוּי, נשמט מתוֹך הסל חפץ של מתכת שנפל על הרצפּה בצילצוּל כּבד. האשה נבעתה, מיהרה להרים את החפץ, והחנוָני, שחש אליה לעזוֹר לה, ראָה בידה פּסל קטן של בּרוֹנזה. בּרטט ידיים הפכה האשה את הפּסל אילך ואילך לראוֹת אם לא ניזוֹק. אחר עטפתהוּ מהר בנייר וּנתנתוּ בתוֹך הסל. החנוָני ראה אחר כך מן הפּתח, שהיא ממהרת לא לביתה, כי אם לצד רחוֹב אלנבּי.

“עד כדי כך הגיעה”… – הירהר האיש הטוֹב כמעט בקוֹל, “היא מוכרת כבר מכלי הבית לצוֹרכי אוֹכל נפש…”

וּלאחר ימים מספר ראָה אוֹתה בערב נוֹשׂאת חפץ כּבד עטוף באריג, חוֹלפת מהר על פּני החנוּת כחוֹששת לעין רוֹאה. וימים אחדים אחר כך היתה קוֹנה שוּב מתוֹך התעוֹררוּת משוּנה את מנת הגבינה והמארמילדה כבתחילה.

החנוָני לא יכוֹל להסיח דעתוֹ ממנה, אָרב לה על סף חנוּתוֹ וראה אוֹתה עוֹד כמה פעמים בעוֹברה והיא מטלטלת חפצים בצוּרוֹת שוֹנוֹת למטה, לצד הרחוֹב המסחרי הגדוֹל.

“מה יהיה כשלא יימצא לה עוֹד בבית מה למכוֹר?”… דיבּר בדאגה רבה אל נפשו, כי עם מי ידבר על הגברת בּאמבּרג?…

ד

באחד הבּקרים, עם השכּמה, שכבוּ ר' יחיאל דוּבּין ואשתוֹ ערים במיטוֹתיהם המחוּבּרוֹת זוֹ לזוֹ והיוּ מסיחים בלחישה של התרגשוּת בבת זקוּניהם, נערה בת חמש עשׂרה, תלמידת הגימנאסיה, הנוֹהגת בזמן האחרוֹן לאַחר בלילוֹת, והתרעמוּ על מנהגי תל אביב. גם הלילה שמע דוּבּין את סיבּוּב המפתח וּמיד צילצל השעוֹן אחת. הנערה גם לא השתדלה להתהלך בחשאי, שלא להעיר את הוֹריה. גסוּת שכּזוֹ! – עתה השמיע השעוֹן חמש, וּבעד חרכּי התריסים כבר בקע אוֹר השחר. עמד להיוֹת יוֹם של חמסין כּבד ואויר החדר כבר היה דחוּס, מכבּיד על הנשימה וּמייבּש את השׂפתיים עד כדי צוֹרך להרטיבן מדי פעם בפעם בלשוֹן.

לאַחר שהאשימוּ זה את זוֹ ברפיוֹן החינוּך, נשתתקוּ שניהם ועיניהם הפקוּחוֹת בתקרה.

לא שכבוּ בשתיקה רגעים מוּעטים, והנה נשמע בחוּץ, על מרצפת גינת הפּרחים, למטה מן החלוֹן (הם גרוּ בקוֹמה השנייה), קוֹל חבטה כבידה וּכמוֹ אנקת שבר אחריה.

דוּבּין ירד מעל מיטתוֹ, הלך אל החלוֹן וּפתח את חצי התריס להבּיט החוּצה. על המרצפת הנקייה, ליד מלבּן העשׂב הגזוּז, היה מוּטל גוּף אדם בכוּתוֹנת ורוּדה. גוּלגוֹלת אשה פרוּעה מתהפּכת מצד אל צד בתנוּעה של כאב עצוּם. אנחוֹת חרישיוֹת הגיעוּ לאוֹזניו.

ר' יחיאל נחרד. הגיד לאשתוֹ שבמיטה, וּבעצמו רץ לחדר אַחר, מרוּחק מעט, להעיר את בנם הנער. האשה שירדה וגחנה מן החלוֹן תפסה את שׂער ראשה והתרוֹצצה בחדר מתוֹך יללה בלתי מוּבנת לעצמה. בעל הבּית וּבנוֹ ירדוּ במדריגוֹת, האָב מתוֹך ריצה מבוֹהלת והבן במתינוּת מפליאָה, למטה, אל הגינה.

הגוּף הנוֹפל כבר דמם וּפניו כבוּשוֹת במרצפת, כמתבּיישוֹת להיראוֹת. השׂיער השחוֹר והקלוּש מבוּדר על כּתף כחוּשה וּגבוֹהה. יד אחת שלוּחה אל המלבּן ואצבעוֹתיה הקפוּאוֹת נעוּצוֹת בעשׂב. הרגליים היחיפוֹת מיוּשרוֹת והכּוּתוֹנת מוּפשלת עד הברכּיים החדוֹת.

– אשת בּאמבּרג! – השמיע דוּבּין קוֹל זעקה. ביקש לאחוֹז בשׂער ראשוֹ ונשמטה מעליו הכיפה.

– כן, הגברת בּאמבּרג, – אישר הנער הגבוֹה בקוֹל שוֹקט מאוֹד. – הפּילה עצמה מחלוֹן דירתה.

הוּא עלה על העשׂב, התרחק מעט והביט למעלה מתוֹך שירבּוּב שׂפתיו כמוֹ לשריקה. החלוֹן בדירתם של הבּאמבּרגים היה סגוּר.

– לא, – חזר ותיקן שליווֹת, כשהוּא פוֹסע על העשׂב, – מן הגג הפּילה עצמה. קפצה מן המעקה.

לקוֹל יללתה הגוֹברת של בעלת הבּית ניעוֹרוּ עוֹד אחדים מגרי הבית, וגם בבית הסמוּך נפתחוּ חלוֹנוֹת. מצדדים שוֹנים נשמעוּ שאלוֹת, תשוּבוֹת, זעקוֹת. אחדים ירדוּ אל מקוֹם האסוֹן. בתוֹכם אחד רוֹפא, שנכנס לפני שבוּע לגוּר כאן. הוּא עמד על ברכּיו וּבדק את האשה, ואישר בדרך מקצוֹעית, שאין בה רוּח חיים.

לאחרוֹנה נפתח גם החלוֹן בדירת הבּאמבּרגים, וראשוֹ הבריא של הרמאן בּאמבּרג שאַל: – מה קרה?

אַחרי רגעים מספּר עמד הוּא וּשני ילדיו על האשה המתה. הם לא ידעוּ כלוּם על האסון שקרה. הם ישנוּ את שנתם. האשה יצאָה, כנראה, בחשאי, יחיפה, מן הדירה, עלתה על הגג והפּילה עצמה. כך. אחרת אי אפשר… הדלת נמצאה לא נעוּלה…

בּאמבּרג עמד וחזר בנפשוֹ פּעמים רבּוֹת: “אבל היא לא אמרה לי כלוּם… אף לא מלה אחת…”

אַחר ביקש להעלוֹת את הגוּף למעלה, אל הדירה, אבל מישהוּ מהניצבים העיר, שאסוּר להזיז את המתה. יש להוֹדיע למשטרה, שתבוֹא ותערוֹך פּרוֹטוֹקוֹל. והמעיר גוּפוֹ רץ אל דירתוֹ לטלפן למשטרה.

האָב והבּן עמדוּ תלוּיי ידיים ולא גרעוּ עין מן המתה. רק הנערה, שאימה אילמת הצטיירה בפניה, גחנה וּמשכה את שׂפת הכּוּתוֹנת לכסוֹת את רגליה הרזוֹת של אמה. מן החלוֹן הפּתוּח שבקוֹמה השלישית ירדה נביחה אַחת ואַחריה נשמע ילל כּאב חרישי וּממוּשך. ריקס עמד בחלוֹן וראשוֹ מוּרד מן הסף כאוֹמר לקפּוֹץ למטה.

לאַחר שעה, הרחוֹבוֹת אַך ניעוֹרוּ לחיי יוֹמם, כבר היתה גוייה בחדר המתים של בית החוֹלים “הדסה”.

ה

לחנוָני טוֹב הלב נוֹדע הדבר מפּיה של קוֹנה ראשוֹנה שבאה לחנוּת. הוּא היה כהלוּם קרדוֹם. עיניו כמעט קפצוּ מחוֹריהן. הגברת בּאמבּרג! האוּמנם?.. איך… כבר נלקחה ל“הדסה”?… מתי? בחמש בבוֹקר?… איזה אָסוֹן! איזה אָסוֹן!

ידיו לא ידעוּ עוֹד מה הן מוֹדדוֹת ושוֹקלוֹת, מה הן נוֹתנוֹת ונוֹטלוֹת. עם כל הלָקוֹחוֹת שבאוּ לחנוּת דיבּר על האָסוֹן. עכשיו כבר הוּתר לדבר. עכשיו אינוֹ צריך להתבּייש. כאילוּ אחוֹת, כאילוּ אם מתה עליו פתאוֹם…

ואחר הצהריים כשהביאה לוֹ אשתוֹ את הארוּחה (נוֹהגת היתה להביא לוֹ ארוּחתוֹ אַחרי שהיא והילדה אָכלוּ בבית, ואז היתה נשארת שעה אוֹ שעתיים בחנוּת והוּא יוֹרד העירה לשם קניוֹת), ירדה עליו אבילוּת מדכּאָה.

גם היא, אשתוֹ, ידעה מה אירע אצל הבּאמבּרגים, אבל שוֹקטה היתה לגמרי… שקט זה הרגיזוֹ מאוֹד. איך יכוֹל אדם להיוֹת חסר רגש במידה כזוֹ! והנה בגוֹחנה על הסל להוֹציא את הסירים אחד אחד, העירה:

– אמרתי לך כמה פעמים שהיא טיפּשה…

אז תקף את החנוָני חשק לזרוֹק בראשה את הסירים עם האוֹכל. אַך לא ענה כלוּם, כי גרוֹנוֹ נחנק. וגם לאכוֹל לא יכוֹל.

– אין לי תיאָבוֹן. ארד להביא את הסחוֹרה. כשאחזוֹר – אוכל, – אמר מתוֹך התאמצוּת. דחק את כוֹבע הבּד הקטן והמגוּחך על ראשוֹ וברח.

בין ארבע לחמש הלך ברחוֹב, כשהוּא נוֹשׂא עמוֹ כמה חבילוֹת, שקנה בדרכּוֹ הביתה. בימים אחירים היה מוֹציא פרוּטה ונוֹסע באוֹטוֹבּוּס, אבל היוֹם נשׂאוּהוּ רגליו הנרגזוֹת בבלי דעת.

החמסין הדוֹמם ליהט את המדרכה, הבתים, העצים, האנשים. אֵד צהבהב־כּחלחל עטף את השמש וחלק מן השמיים. נחשוֹלי חוֹם רכּים התגלגלוּ וּבאוּ מדי פעם בפעם לסתוֹם את הנשימה ולהרגיז את הלב. בכל צד זימזם קילוּח הגזוֹז והגדיל את הרגשת החוֹרב שבפה. החנוָני, שמשׂא החבילוֹת הוֹגיעוֹ, היה מזיע, אך נדמה לוֹ שגם זיעתוֹ יבישה, ועל כן לא מחה אוֹתה. בכל פעם שגל שרב גלש על פניו, עמד, תוֹהה אל האויר המוּזר ואל פּרצוּפי בני האדם החוֹלפים עליו ואינוֹ תוֹפס כלוּם. רגע הניח את החבילוֹת בפאת המדרכה, כנמלך בדעתוֹ אם לטלטלן הלאה, אחר נטלן שוּב בידיו ורגליו נשׂאוּהוּ הלאָה.

אילוּ יכוֹל היה להיוֹת בלוייתה! מלבד הבעל והילדים השניים, לא ישתתף איש בלוייה. כנוֹכרים הם כאן. אין להם ידיד וריע… וּמי זה ילך אחרי אשה, שאיבּדה עצמה לדעת?… אפשר עוֹרך הדין הזקן קאוּפמאן? פּנים אצילוֹת לוֹ, וּמבטוֹ מבּיע טוּב לב… אוּלי כדאי לגשת אל חצר בית החוֹלים… אל חדר המתים?… אפשר שמעלים עתה את האָרוֹן על האוֹטוֹבּוּס השחוֹר להוֹבילה לקבוּרה… כמה עתה השעה? כמה? כמה?… (במאמץ רב עלה בידוֹ לקבוֹע את שעת היוֹם). מאַבּד עצמוֹ לדעת הרבה עיכּוּבים בקבוּרתוֹ… אפשר שהיא מוּטלת עוֹד בחדר המתים… בכל זאת ייכנס ויראה פניה בטרם יתנוּה בתוֹך הארוֹן?… הגם אחרי מוֹתה עוֹד פיה מתוֹק כל כך?… אי, האש הזאת שבאויר!… הכוֹל מהבהב ונע כמוֹ לא ממשי…

שוּב עמד והניח חבילוֹתיו על המדרכה. הפעם ליד קיר של בית, בתוֹך צל קלוּש, צל חם.

לגשת לבית החוֹלים אוֹ לא? מצוָה גדוֹלה היא לויית המת, ואפילוּ של מאבּד עצמוֹ לדעת… אבל הרי יוֹבילוּה לחוּץ לעיר, לבית העלמין החדש בנחלת יצחק – כלוּם יוּכל לנסוֹע שמה?… וּמה יעשׂה בחבילוֹת? הרי לא יטלטל עמוֹ את החבילוֹת לבית הקברוֹת… וּמתי יחזוֹר הביתה? עוֹד מעט והלקוֹחוֹת יבוֹאוּ לשם קניוֹת הערב, וּמי ישרת אוֹתם? אשתוֹ?… אשתוֹ?… כן, זוֹ… שטוּת! עליו למהר אל החנוּת… מה זה היה לוֹ?… מי היא לוֹ וּמה היא לוֹ? אַחת הקוֹנוֹת ולא יוֹתר… שטוּת! כמה השעה? כמה? אה!

הוּא תפס את החבילוֹת וּמיהר לדרכּוֹ. פּיו היה פּעוּר וּנשימתוֹ להטה, אך הוּא לא הרגיש.

כשפנה לרחוֹב בן יהוּדה ועבר על אחת המסעדוֹת הגדוֹלוֹת, ראה ברחבה הסמוּכה שבצידה, המליאה שוּלחנוֹת וכיסאוֹת אך ריקה מאדם, יוֹשבים ארבעתם: הר בּאמבּרג, בנוֹ וּבתוֹ, וּלידם על הרצפּה הכּלב ריקס. השלוֹשה ישבוּ אל שוּלחן קטן, עגוֹל, לאַחר סעוּדה. צלחוֹת וּמפיוֹת וכוֹסוֹת ללא סדר וּשני בקבוּקים ריקים. שלוֹשתם היוּ לבוּשים שחוֹרים וכל מראָם אוֹמר: לאחר הלוייה. פּניהם של בּאמבּרג והנערה היוּ אדוּמוֹת כאש. הוּא קינח בכל רגע את ראשוֹ המסוּפר, את פניו ואת עוֹרפּוֹ עד לעוֹמק צוארוֹ במטפּחת מכוּוצת בכפּוֹ. מטפּחתה של הנערה היתה מוּנחת על ברכּיה והיא ניפנפה על פניה במפית של נייר שלקחה מעל השוּלחן. הנער ישב מתוּח וּפניו השחוּמוֹת נבוּכוֹת וחיורוֹת. הכלב ישב על זנבוֹ הקצוּץ ולא גרע עין משלוֹשת אדוֹניו השוֹתקים.

החנוָני עמד באמצע המדרכה, בתוֹך תנוּעת העוֹברים והשבים, והבּיט אל היוֹשבים. בחבוּרה הדוֹממת, היוֹשבת יחידה בתוֹך הרחבה הריקה, בין השוּלחנוֹת הפּנוּיים, המכוּסים מפוֹת לבנוֹת, ראָה את דמוּת השכוֹל, הבּדידוּת והנכר. בצימאוֹן רב נצמדוּ עיניו אל היוֹשבים האבילים ולא יכוֹל למוּש ממקוֹמוֹ. מישהוּ מן העוֹברים נתקל במרפּקוֹ הבּוֹלט והרתיעוֹ פסיעה קטנה, אַך הוּא שם לעמוֹד כוּלוֹ הסתכלוּת ילדוּתית. והנה ראָה את שׂפתיו של הנער נעוֹת ושמע מרחוֹק את קוֹלוֹ בדברוֹ:

– הביטוּ, ריקס בּוֹכה…

הנערה הביטה, נרעדה, הרימה את המטפּחת מעל בּרכּיה, אחזה בראש הכלב וניגבה את עיניו מתוֹך התרפּקוּת של רחמים.

החנוָני חש חוּלשת לב מבלבּלת. הכוֹל התנוֹדד לעיניו. החזיק בחבילוֹתיו והתרחק משם בצעד מזוֹרז. ואחרי רגע חש חץ של כאב חוֹלף את לבּוֹ. ברכּיו פקוּ. החבילוֹת נשמטוּ מידיו, והוּא הספּיק עוֹד להישען בגבּוֹ אל הקיר הסמוּך. עמד והביט בעיניים מעוּלפוֹת.

סקרנים מן העוֹברים עמדוּ, הסתכלוּ בוֹ ושאלוּ מה קרה. הוּא הביט בהם ולא ראָה אוֹתם, שמע את קוֹלם ולא הבין. כתנוּעת צללים לפניו. רק אחת ידע: שהוּא אוֹנס עצמוֹ לחייך.

אשה זקינה, נמוּכה וּשמינה, עמדה מוּלוֹ, מנפנפת על פּניה המשוּלהבוֹת בכנף המטפּחת שבראשה ואוֹמרת מתוֹך לעיסת השיניים התוֹתבוֹת:

– מה הפּלא? ביוֹם של גיהינוֹם כזה! חוֹם של גיהינוֹם!

ילד תימני רזה מאוֹד, ארך פּיאוֹת וּקצר מכנסיים, אסף בשקט את החבילוֹת והניחן בסדר לרגלי האיש הנשען אל הקיר.

---

"לוֹטֶה, הִכָּנְסִי..."

מאת

אשר ברש

ימים מוּעטים אחרי ההפצצה השנייה של תל אביב, הפצצת הלילה, יצא הצייר קוֹלוֹרי, רוָק כבן ארבעים, בעצת ידידוֹ הסוֹפר, למוֹשב הצעיר “תל נוֹי” הסמוּך למוֹשבה הגדוֹלה בשרוֹן, כדי “לתקן קצת את העצבים”.

למן ההפצצה הראשוֹנה, הפצצת היוֹם, היה קוֹלוֹרי חי בעיר מתוֹך תחוּשת קבע, כי השמיים ממעל זוֹממים בלי הרף איזוֹ מזימה איוּמה, מין גזר שאי מפלט ממנוּ, העשוּי למצוֹא את האדם ולפגוֹע בוֹ גם במסתוֹרוֹ. בשעה שהיה מצייר על הבּד, אם בחדרוֹ ואם בחוּץ, היה לוֹ הרגש הקשה, שזימזוּם המטוֹס, אגב ניסוּרוֹ במרוֹמים, מַנחה את המכחוֹל שבאצבעוֹתיו. תחוּשה זוֹ, שנתגלגלה תכוּפוֹת במחשבה, היתה מענה אוֹתוֹ בשוֹכבוֹ וּבקוּמוֹ, בהיוֹתוֹ בביתוֹ וּבלכתוֹ ברחוֹב, עד שריפתה את עצביו, שלא היוּ חסוּנים גם בשנים כתיקנן.

כשהגיע ל“תל נוֹי” ראה כי “תל” אמנם היה שם, אבל ה“נוֹי” עדיין מוּעט היה. המראה המכריע היה – החוֹל. מקצתם של שלוֹשים הבתים הקטנים אוֹמנם מוּקפים ירק של פרדסים זעירים, גני פּרי וערוּגוֹת ירקוֹת, אך רוֹב הבניינים עוֹדם עירוּמים והדרך הרחבה בין הבתים היא ערבה של חוֹל עמוֹק, אדמוּמי. על הגבעה שבקצה המוֹשב, ליד בריכת המים העוֹמדת על רגלי ביטוֹן, מתנוֹסס ללא תפארה הבּניין הציבּוּרי: מחסן וצרכנייה – מין צריף ארוֹך, חסר צוּרה, שאקליפּטוּס גדוֹל מרשרש עליו יוֹם ולילה בעליו הנוּקשים. לא כן המוֹשבה הגדוֹלה, המשׂתרעת על שטח גדוֹל, שרוּבה יפה לעין וחלקים ממנה אפילוּ “ציוּריים”. גם הנוֹף, נוֹף שרוֹן טיפּוּסי, רך וענוֹג, עד ראי הים, כמה מראוֹת חמד בוֹ. אף על פי כן לא הצטער קוֹלוֹרי, שלא לקח עמוֹ את הכלים והוּא פּטוּר מציוּר. לנוּח בא ולא “למתוֹח את עצמוֹ”.

הבית, שבו ניתן לוֹ חדר, בית קטן של זוּג זקינים, חקלאים למחצה, היה לא רחוֹק מאוֹתוֹ בניין ציבּוּרי, מאוֹתה בריכת המים והאקליפטוּס המרשרש יוֹם ולילה. מאחריו היה בית מידוֹת בן קוֹמתיים, שהוּקם כדי לאכסן בוֹ “עוֹלים”, לפני בוֹאם אל “הסידוּר” בארץ. וּבירכּתי אוֹתוֹ בניין, בחלקת חוֹל שוֹממה, גדרת של צינוֹרוֹת בּרזל, וּבתוֹך הגדרת הפּר של המקוֹם, פּר בן בקר גזעי, בן שנתיים, מכוּנה בשם “גיבּוֹר”. קרניו הקטנוֹת, המעוּגלוֹת פנימה, פימתוֹ השחוֹרה והרחבה, עיניו הסכוּכוֹת שׂיער, חזהוּ הכּבּיר ועוֹרוֹ המבריק בשטחים שחוֹרים וּלבנים – גירוּ את החוּש הפלאסטי של קוֹלוֹרי. ילדי המוֹשב, כשהם בטילים מעבוֹדה, באים אל “גיבּוֹר”, קוֹראים לוֹ בשמוֹ להתגרוֹת בוֹ, מגישים לוֹ בעד שבכת הצינוֹרוֹת קלח של כּרוּב אוֹ תפּוּח אדמה, וּכשהוּא רוֹצה לתפּוֹס בוֹ בפיו, הם מרתיעים את ידם. הפּר מסלסל נחיריו, מלכסן ראשוֹ, נוֹתן בהם עיניים זעוּמוֹת, וּלבסוֹף – הוֹפך פניו וחוֹזר מאוּכזב למקוֹם רבצוֹ. לשמע שמוֹ “גיבּוֹר”, אפילוּ מרחוֹק, מפרזל הפּר מיד בקטע השלשלת התלוּי בצוארוֹ, משמיע קוֹל נשיפה, קם מריבצוֹ ורץ אל שער הגדרת, ואם אינוֹ מוֹצא אדם שם, הוּא עוֹמד נבוֹך, פּשוּט זנב, בוֹהה רגע בעיניו, אחר הוֹפך פניו וחוֹזר למקוֹמו ורוֹבץ – עד שישמע שוּב את שמוֹ. ויש שהוּא עוֹשׂה כך פּעמים רבוֹת בזוֹ אחר זוֹ, אם יש מי שרוֹצה להביאוֹ לידי כך.

כל זה למד קוֹלוֹרי שעה אחרי בוֹאוֹ למקוֹם מפיו של הילד, נכדם של הזקינים, שבא מן המוֹשבה לבקר את סבא וסבתא. הילד הוּא הוּא שהוֹליכוֹ להראוֹתוֹ את “גיבּוֹר”, וגם “הוֹכיח” לוֹ, כי אוֹמנם כך דרכּוֹ של הפּר.

הזקינים, שקיבלוּ את קוֹלוֹרי בחביבוּת, מתוֹך חיבה אל מכּירם הסוֹפר ידידוֹ, הכניסוּהוּ לחדר הקטן, הסמוּך לחדרם, והתנצלוּ לפני האוֹרח, שאין בביתם נוֹחוּת רבה. אבל מנוּחה ימצא כמה שהוּא חפץ. פשוּט אין מי שיפריע. והמזוֹנוֹת – יגיד מה הוּא אוֹהב, אַל יתבּייש. היא תשתדל להשׂיג מה שאפשר להשׂיג בכפר בימים אלה. היא ברוּך השם בעלת ניסיוֹן. גרוּ אצלם גם בעלי דייטא.

מאין בידוֹ של קוֹלוֹרי כל מעשׂה לעשׂוֹת, אחרי שטייל קצרוֹת בסביבוֹת הבית וּביקר יחידי אצל “גיבּוֹר” וגם “שׂוֹחח” עמוֹ שעה קלה והסתכּל בנוֹף, ואחרי שאכל כבר פעמיים ארוּחוֹת פשוּטוֹת וּמזינוֹת, שהזכּירוּהוּ את מאכלי אמוֹ בעיירה הווֹהלינית – שכב לישוֹן בשעה מוּקדמת של הערב. הזקינה ירדה אל המוֹשבה לראוֹת אם אין איזוֹ עבוֹדה בשבילה אצל הבת, והזקן, שהיה נוֹסע בכל יוֹם (כך נוֹדע לוֹ מפי האשה) לרגל איזה עניין למוֹשבה אחרת, עמד לחזוֹר בשעה מאוּחרת, והוא, קוֹלוֹרי, נשאר יחידי בבית עם חתוּלה שתקנית ועם שעוֹן קיר מטקטק נוּגוֹת. מה יעשׂה איפוֹא ולא ישכּב?

הוּא שכב במיטה הנמוּכה, הסמוּכה לרצפּה, שבמקוֹם אחד היא רכּה מדי וּבמקוֹם אחר קשה מדי, ולא יכוֹל להירדם: תחוּשת הקבע עם מראה הבתי ההרוּסים בעיר, יחד עם מראוֹת הדמיוֹן מן הנעשׂה בשׂדוֹת הקטל, בערים וּבכפרים המוּפצצים, מראוֹת האימים בגיהינוֹם של משכנוֹת היהוּדים – כל אלה באוּ אליו גם כאן ועינוּ את מוֹחוֹ המעוּרער. במרחק לא רב סאן הים את סאינתוֹ הלילית, הדוֹמה להסתערוּת בלתי פּוֹסקת על איזה מעצוֹר כדי לשברוֹ – וגם זה הוֹסיף על גירוּיוֹ.

לשני החלונות שבחדר, המרוּשתים מפני היתוּשים, לא היוּ תריסים, ואוֹר הלבנה מילא את החדר. הצוּרוֹת הזרוֹת של הרהיטים המעטים זעוּ לעיניו בכל פעם שהסתכּל בהן. הוּא כמעט נתחרט על שבא לכאן. בחדרוֹ שבעיר, במיטתוֹ, רגיל היה לפחוֹת להירדם לכמה שעוֹת בלילה. כאן אינוֹ יכוֹל לישוֹן כלל. הוּא בא לחזק את עצביו, מי יוֹדע אם לא ירפּה אוֹתם עוֹד יוֹתר!

והנה: זוּמממממ… אהא! דבוֹרת הפּלדה נישׂאת גם בשמיו של המוֹשב הכּפרי! זימזוּם עוֹלה ויוֹרד, מתקרב וּמתרחק, משתתק ונשמע שוּב. הפּחד ההוּא, משם, קרע את עיניו והרים משהוּ את ראשוֹ מעל הכּר. הזימזוּם היה שוֹנה מן הרעש ששמע כאן ביוֹם, כשמטוֹסי המשמר היוּ חגים לאוֹרך שפת הים ועוֹברים, עבוֹר ושוֹב, מעל למוֹשב ולמוֹשבה. זה הנשמע עכשיו הוּא זימזוּם מאיים, בּוֹלש, שיש בוֹ מן הקוֹל של “ההם”, הנוֹראים, אלה שביקרוּ לפעמים את העיר ורוֹשמם מכביד כל כך בשעת הישיבה במקלט.

הזקינה חזרה הביתה. הוּא שמע שהדיחה את הכלים במטבח, אחר כך עסקה באיזה סידוּר בבית, יצאה אל החצר, אל הלוּל ואל העז, ונכנסה שוּב. לסוֹף שמע שנכנסה לחדר הסמוּך ולא יצאה עוֹד. שכבה לישוֹן, האשה העייפה, אחרי עמל יוֹמה הארוֹך. לא ארכה השעה וגם הוּא, הזקן, חזר. הלה התהלך בזהירוּת, שלא להעיר את הזר משנתוֹ, כביכוֹל. לא העלה אוֹר החשמל, כי נוֹגה הירח האיר את הבית כוּלוֹ. אחר כך דמם גם הוּא בחדר.

כּמה שקוֹלוֹרי התאמץ לשכב על צידוֹ האחד, כי המיטה חרקה מעט ולא רצה להפריע גם הוּא את שנת הזקינים, מוּכרח היה להתהפּך מזמן לזמן וקוֹל החריקה גרם לוֹ ייסוּרים. השעוֹן צילצל עשׂר ואחת עשׂרה, והוּא התענה על משכּבוֹ בנדוּדי שינה, וכל חוּשיו פּקוּחים לקוֹלוֹת ולבנוֹת קוֹלוֹת.

והנה: קוֹל מדבּר אי שם בחוּץ. קשה היה להבחין מאיזה מרחק בא הקוֹל. והקוֹל מדבּר בשׂפה לא מוּבנה, בהברה לא ברוּרה. קוֹל מבקש, מתחנן, משדל, גוֹער, ושוּב מתחנן, מפתה וּמשדל. קוֹלוֹרי הסיט עצמוֹ באחת וישב על משכּבוֹ, מַטה אוֹזן לקוֹל. כן, לא דימיוֹן הוּא. בחצי הלילה מדבר קוֹל יחידי בחוּץ, תחת השמיים הבּהירים, באוֹר הלבנה המליאה, כשדבוֹרת הפּלדה מנַסרת בהם… הוּ מתח את קשבוֹ עד שתפס מלים בּוֹדדוֹת בגרמנית. אך לא יכוֹל לתפוֹס את הקשר והרציפוּת שבמלים. כך נמשך הדבר כרבע השעה. המלים המוּבנוֹת חזרוּ פעמים רבוֹת, ותוֹכנם נשאר סתוּם ממנוּ. וּפתאוֹם נפסק הקוֹל כגמר איזוֹ תפילה. הוּגף חלוֹן. ושוּב שמע רק את הזימזוּם הרוֹצע בדממת הלילה, מתקרב וּמתרחק, עוֹלה ויוֹרד, כבוֹלש וּמחפּש מטרה לפגיעה.

וכך עבר על קוֹלוֹרי כל הלילה. אפשר שישן לסירוּגין אילוּ רגעים שינה טרוּפה, ואוּלי גם זה לא. לוֹ עצמוֹ לא ברוּר היה הדבר.

וּבבוֹקר, כשיצא עם המגבת לרחוֹץ בחדר האמבּטי, כבר עסקה הזקינה במטבח, וּבעוֹברוֹ על הפּתח שאלה:

– נוּ, איך ישן? שוּב היה אוירוֹן. כן, מאז הפצצת תל אביב הם מסתוֹבבים בלילוֹת. – וּכשהרגישה שלא זה מעסיק את מוֹחוֹ, הוֹסיפה: – אהה: בודאי שמע גם אוֹתוֹ, את הגרמני המטוֹרף. בכל לילה, כחצי הלילה, הוּא פּוֹתח את החלוֹן וּמדבר כך לתוֹך הלילה. לפעמים הוּא יוֹצא החוּצה ועוֹמד כרבע שעה וּמדבר. אל מי? אל אשתוֹ המתה. היא מתה עליו בדרך, בספינת “המעפּילים”, באיזה מקוֹם בים השחוֹר. כן, דרך רוּמניה נסע. שני בניו, בן וּבת, באוּ לארץ כשנה לפניו.

– מה הוּא מדבר?

– אדוֹני לא שמע? מה שכזה יכוֹל לדבר! הוּא מבקש ממנה, שתיכנס הביתה. השעה כבר מאוּחרת. קר בחוּץ. היא תצטנן… כמוּבן, הוּא דוֹאג לבריאוּתה!… דעתוֹ נטרפה עליו מרוֹב צער, המסכּן!

– וּמה מעשׂהוּ כאן, ב“תל נוֹי”?

– אדוֹני לא ראה? הרי יש לנוּ כאן “בית עוֹלים”. לפנים ישבה בוֹ קבוּצה של נוֹער בהכשרה. נערים וּנערוֹת – זהב! עכשיו הוּקצה הבניין ל“מעפּילים”. יש בוֹ יוֹתר מעשׂרה חדרים, והם יוֹשבים כאן יחידים וּמשפּחוֹת, עד שיימצא להם מקוֹם. אחדים עוֹבדים במוֹשבה. עוֹבדים ישרים!

– והיכן בניו?

– הבן “גפיר” באיזה מקוֹם. הוּא בא לפרקים לבקר את אבא, והבת – נערה צעירה – היא באיזה קיבוּץ בהכשרה. הוּא כאן ערירי.

– מאין הוּא?

– נדמה לי, מלינץ שבאוֹסטריה. היה שם סוֹחר בהמוֹת, אוֹ בדוֹמה לזה. אדוֹני יראה אוֹתוֹ: איזה גוּף בריא! איזה טמפּראמנט! גבר כבן שישים. עוֹד מעט יצא למוֹשב.

– וּממה הוּא חי?

– מי יוֹדע, אפשר יש לוֹ מעט כסף. ואפשר הוּא מקבל מן הבן. בודאי גם קצת תמיכה מן הסוֹכנוּת. מה צריך אדם אחד כמוֹהוּ? הכוֹל הוּא מכין לוֹ בעצמוֹ: האוֹכל, ניקוּי החדר, כביסת הלבנים.

וּלאחר שעה אוֹמנם ראהוּ קוֹלוֹרי עוֹבר בדרך ליד הגדר. גוּף חסוֹן, לא גבוֹה, כבד אך גמיש. גלוּי ראש וּשׂערוֹ הצהבהב, ששׂיבה זרקה בוֹ, מדוּבלל. לבוּשוֹ ישן וּמרוּבב. סוחב רגל אחת, אך מרץ וחיוּת עוֹלים מכל איבריו, שהוּא מטלטל אוֹתם בכוֹח, כשהוּא בוֹסס צוֹלע בחוֹל הכּבד לעבר בתי המוֹשב, נוֹשׂא ביד אחת חתיכת שׂק וּבשניה קוּמקוּם חבוּל. בלכתוֹ הוּא מנהם לעצמוֹ, מדבר אוֹ מתנשם מיגיעת ההליכה.

כשעבר על הפּשפּש, שמאחוֹריו עמד קוֹלוֹרי והסתכּל בוֹ, זרק לוֹ מבט חד וחטוּף, ואמר בקוֹל רם: “גוּט מוֹרגין!” ואץ צוֹלע הלאה.

הביט אחריו קוֹלוֹרי בסקרנוּת, עד שראהוּ פּוֹתח פּשפּש ונכנס לאחד הבּתים.

באוֹתוֹ רגע שמע מאחריו את קוֹלה של הזקינה הגוֹחנת על ערוּגת הבּוֹטנים:

– הוּא דיבר אל אדוֹני? לאוֹר היוֹם דעתוֹ שפוּיה עליו והוּא נטפּל לאנשים ברחוֹב לשם שׂיחה בטילה. כל היוֹם הוּא מתרוֹצץ מבית לבית לדבר בפּוֹליטיקה. הוּא מעריץ את האנגלים ורוֹצה בנצחוֹנם, אבל אינוֹ מאמין שאפשר לשבוֹר את כוֹחם של הגרמנים… אין כוֹח בעוֹלם כנגד כוֹחם של הגרמנים שלוֹ…

– וּמה דעתה? – שאל קוֹלוֹרי באבק אירוֹניה.

– דעתי? פשוּט, מי שאוֹכל יוֹתר מדי, סוֹפוֹ מקיא – גם הגרמנים כך.

את כל היוֹם בילה קוֹלוֹרי בארוּחוֹת טוֹבוֹת, בקריאת כּרך של גוֹגוֹל, שמצא בין הספרים שבבית, בטיוּל בחצר וּבסביבה הקרוֹבה. ניגש שוּב אל הגדרת של “גיבּוֹר” (הילדים היוּ בגן אוֹ בבית הספר שבמוֹשבה), קרא לוֹ בשמוֹ, התגרה בוֹ קצת. מפּלי בשׂרה של הבהמה רבת האוֹנים, הדמוּת היצוּקה, תנוּעוֹת המתכת של איברים, משׂחק הצבעים והצללים בגוּפוֹ, – כל זה שבה את עינוֹ של הצייר. הוּא חש גירוּי באצבעוֹתיו. אילוּ היוּ עמוֹ הכּלים, לא יכוֹל היה להתאפּק מלצייר את הפּר. הוּא ראה את דמוּתוֹ על גבי הבּד. כמוּבן, לא על רקע של חוֹל משעמם זה, אלא בתוֹך איזוֹ חצר, ליד אילן ירוֹק.

גם בתוֹך גן העצים של בעלת הבּית היה. גן לא גדוֹל וּבוֹ עצי פּרי למיניהם, עוֹמדים בתוֹך “צלחוֹת” גדוֹלוֹת. ביחוּד יפים היוּ עצי השזיפים. הזקינה (הזקן יצא שוּב לעבוֹדתוֹ במוֹשבה) הגישה לוֹ בקערה גדוֹלה מן השזיפים הבשילים ואמרה לוֹ שמוֹ של כל מין: “קלסי” ו“בּיוּטי” ו“סנטה רוֹזה” ו“ויקסוֹן”. כל פּרי וּמראהוּ וטעמוֹ וריחוֹ הדק. ערבוּ לחיכּוֹ ביחוּד שני המינים האחרוֹנים. לאחר שאכל אחדים מן הגמלוֹנים, רבי הבשׂר, ה“ויקסוֹנים”, היה שׂבע. אף על פי כן, כשהתהלך בין העצים המשוּפּעים בכוֹבד פּרי, שלא כפי עוֹבי הענפים המוּדלים על סמוֹכוֹת מסביב, וּמצא פּרי נאה – קטף אוֹתוֹ לאוֹכלוֹ על חוֹם השמש הספוּג בוֹ.

הזקינה רתוּמה היתה בעבוֹדה והוּא חשש להבטילה. מדי פּעם בפעם היתה נעלמת לשעה, אם שיצאה לעבוֹדה בפרדס המרוּחק, אוֹ שירדה למוֹשבה לעזוֹר שם לבתה. אבל בחזירתה היתה מתעכּבת רגעים מספּר על יד האוֹרח וּמדברת אליו מתוֹך בינת חיים רוָה, במבטא רוּסי רחב, בהוּמוֹר וּביישוּב דעת שלא שמע כמוֹתם זה שנים רבוֹת.

בצהריים אכל יחידי במרפּסת הגדוֹלה, הזגוּגה כוּלה. אכל והוֹתיר, לצערה של בעלת הבית, שהאיצה בוֹ לאכוֹל הרבה, כי עליו “להשמין”. ואחרי הצהריים בא שוּב הנכד, הילד הנעים. הביא חבילה של לבנים, כדי שסבתא תכבס אוֹתם. היא התירה את החבילה וּבדקה את הלבנים על הרצפּה מתוֹך העוייה מבדחת. – מה לעשׂוֹת? עצמוֹתי הזקינוֹת חייבוֹת ליטוֹל על עצמן גם עבוֹדה זוֹ. בתי תקים לי מצבה של זהב…

קוֹלוֹרי דיבּר עם הילד על בית ספרוֹ ועל לימוּד הציוּר. ביקש נייר ועיפּרוֹן ולימודֹ לצייר במשיכוֹת אחדוֹת כמה יצוּרים: עכבר, חתוּל, עוֹרב. הנער התפּעל מאוֹד והתחרץ לחקוֹת את מעשׂה הצייר, וּכשהצליח מעט, רץ להראוֹת לחביריו במוֹשבה.

הוּא ישן מעט, וּבערב עלה שוּב גלגל הירח וטל צוֹנן ירד על הצמחים. קוֹלוֹרי אכל את ארוּחת הערב לאוֹר הירח (הזקינה אוֹמרת, שאינה מעלה אוֹר, כדי שלא למשוֹך את היתוּשים. הוּא חוֹשד בה, שהיא מתכּונת לקמץ בחשמל), יצא וישב על המדרגוֹת, מסתכּל באויר הלילה.

לא עברה שעה קלה וזימזוּמה של דבוֹרת הפּלדה נשמע שוּב. גם במשך היוֹם היוּ טסים מזמן לזמן אוירוֹנים אילך ואילך, ביחידוּת אוֹ שניים־שלוֹשה יחד. פּעם עברה במהירוּת מטוֹרפת להקה של שישה עשׂר, ערוּכים חמישה חמישה ואחד מזנב אחריהם. אך ביוֹם לא עשׂוּ רוֹשם. ברוּר היה שהם “שלנוּ”, והם עסוּקים באימוּנים. לא כן זה שבלילה. בזימזוּמוֹ יש משהוּ מסתוֹרי, מַתרה, מאיים.

פּתאוֹם שמע במרחק מה, בדרך, צעקת אשה וריצה עמוּמה בתוֹך החוֹל. וּמיד ראה אוֹתוֹ, את הגרמני, עוֹשׂה דרכּוֹ במרץ הביתה, מתוֹך שתיקה זוֹעמת.

קוֹלוֹרי נכנס ושאל את הזקינה, שישבה במרפּסת וּפרטה אפוּנים מתרמיליהם לתוֹך חיקה:

– מה צעקה האשה בדרך?

– הרי זה שוּב הלה. בערבים, כשנקרית לוֹ אשה בחוּץ, ביחוּד בעלת בשׂר, מיד הוא נטפּל אליה: “לוֹטה, חזרת סוֹף סוֹף? תלכי עמי הביתה, אל הילדים? למה לא לקחת את הסוּדר? לוֹטכן, תצטנני, האויר קר”. כך הוּא מדבר אליה. אפילוּ אוֹתי, הזקינה, תקף פעם וּביקש לשלב זרוֹעוֹ בזרוֹעי. מצא לוֹ יפהפיה…

ושוּב ירדה הזקינה אל בתה, לעזוֹר לה. כמכוֹנה שאינה יוֹדעת מנוֹח היתה הזקינה. גוּפה המסוּרבּל, החוֹלני אך מלא המרץ, הפּנים הרחבוֹת, העיניים הנבוֹנוֹת, השׂיער הסב המפוּלג מעל למצח האציל, ידיה השלוּחוֹת תמיד בעבוֹדה, ועל הכוֹל מצב רוּחה הספקני העליז – הרי זה טיפּוּס יאה למכחוֹלם של ההוֹלאנדים הגדוֹלים!

הוּא נשאר שוּב יחידי בבית, שכב ולא יכוֹל להירדם. שוּב התענה בהזיוֹתיו, האזין לזימזוּם המטוֹס, שמע בשוּב הזקינה ואחריה הזקן, וכן שעה על שעה. וכחצי הלילה הגיע אליו שוּב קוֹלוֹ של ההוּא. עתה, ששמע את נוֹסח שׂיחוֹ מפי הזקינה, היתה ברוּרה לוֹ כמעט כל מלה שיצאה מפיו.

קוֹלוֹרי לא יכוֹל להתאפּק, ירד ממיטתו, פתח כּנף החלוֹן והבּיט אל הבניין הגדוֹל. ואוֹמנם באחד החלוֹנוֹת בקוֹמת הקרקע ראה את דמוּתוֹ של האיש גחוּן קצת החוּצה והוּא מדבר לתוֹך הלילה:

– לוֹטה, לוֹטכן, מתי תיכנסי סוֹף סוֹף? אני מחכּה וּמחכּה ואת משתהה שם בחוּץ. תצטנני. האויר קר. למה לא לקחת את הסוּדר? אני מכסה את הילדים והם מתגלים. בּוֹאי, היכנסי! אל תכעיסי אוֹתי. איך את יכוֹלה להיוֹת כל כך אכזרית? בוֹאי, לוֹטכן, בוֹאי. כבר מאוּחר. אני חוֹשש לבריאוּתך. היכנסי מהר. אני מחכה לך. הילדים דוֹרשים אוֹתך… הטל יוֹרד, תצטנני. מה יש לך לעשׂוֹת בחוּץ? נוּ, מהרי, מהרי!

וחוֹזר חלילה. אוֹתם הדברים בשינוּי סדר. כרבע שעה ארכה השׂיחה האבילה, עד שהפסיק, הגיף את החלוֹן והבניין כוּלוֹ עמד דוֹמם על שוֹכניו.

ושוּב לא יכוֹל קוֹלוֹרי לישוֹן. ושוּב התענה במחשבוֹתיו־מראוֹתיו. לתוֹך מראוֹת המלחמה והזוָעוֹת נדחקה וחזרה ונדחקה בעקשנוּת דמוּתוֹ של הפּר “גיבּוֹר”, והוּא ראה אוֹתוֹ רץ משתוֹלל, פּעם ברחוֹבוֹת הגיטוֹ וּפעם בשׂדוֹת הקטל, אוֹ שהוּא נראה לוֹ שוֹחה בים אוֹ פּוֹרח באויר, והוּא קיבל ממדים עצוּמים, כשוֹר דבי עילאה, רגלי נחוֹשת לוֹ וקרניו בּרזל, מפיו וּמנחיריו תיהלך אש, והוּא רוֹעץ וּמפרק כל מה שעוֹמד בדרכּוֹ.

ושוּב נרדם קוֹלוֹרי לרגעים, וחזר ונתעוֹרר באימה, והתהפּך והתענה עד אוֹר הבּוֹקר. וּבאוֹר הבּוֹקר כאבוּ עפעפיו כל כך, שלא יכוֹל לעצמן עוֹד. ירד והטיל על עצמוֹ את המעיל ויצא בחשאי החוּצה.

החמה אך החלה להנץ באוֹפק מעל למִתְאֲרֵי הרי אפרים הרחוֹקים. שכבת הטל רבצה בכוֹל. גם החוֹל תחת הרגליים היה לח בעוֹמק חצי אצבּע. מכמה חצירוֹת נשמע כבר שאוֹן המשכּימים למשק. בדרך עבר קרוֹן ריק משוּך על ידי פּרדוֹת. גם אוֹטוֹ משׂא טעוּן משׂא תיבוֹת עשׂה דרכוֹ בחוֹל בחילחוּל ודירדוּר מתנפּץ.

הזקינה יצאה עם שׂק הגרעינים אל הלוּל, וּכשראתה את קוֹלוֹרי בחוּץ, אמרה:

– מה זה? למה השכּים אדוֹני כל כך לקוּם? מילא אני – העבוֹדה קוֹראת לי, אבל אדוֹני, הרי לנוּח בא.

– יש מה המעירני. – השיב קוֹלוֹרי בעצב.

– אה, המחשבוֹת, המחשבוֹת. גם אוֹתוֹ הן מטרידוֹת, אבל אני מגרשת אוֹתן במקל וּבמטאטא: א־קיש, א־קיש! כמוֹ פּגע רע. הן הן אסוֹנוֹ של אדם. בלי המחשבוֹת יכוֹל היה האדם לחיוֹת. הי־הי!

והיא ירדה ברגליה הבציקוֹת אל התרנגוֹלוֹת ואל העז.

קוֹלוֹרי חש את עצמוֹ כאילוּ כל גוּפוֹ חבוּל. כבר עברוּ עליו שני לילוֹת כמעט ללא שינה. עוֹד שניים שלוֹשה לילוֹת כאלה, והוּא מחוּסל. כן, כן. יצטרכוּ להכניסוֹ ל“מוֹסד”, כשם שהכניסוּ לפני חוֹדש את הפּסל נאוֹר. אבל איך אמרה הזקינה: “במקל וּבמטאטא, א־קיש, א־קיש!” גם עליו לגרש את מחשבוֹתיו טרם יכריעוּ אוֹתוֹ…

וּלשם גירוּש המחשבוֹת עשׂה בדיוּק מה שעשׂה אתמוֹל: אכל ושתה וטייל בסביבת הבית, השתעה עם “גיבּוֹר”, לימד את הילד ציוּרים חדשים, דיבּר כמה פעמים עם הזקינה החכמה, וּפעם אחת עם הזקן, שגם הוּא מלא חרדה מנצחוֹנוֹתיהם של הגרמנים, אכל שזיפים מתוֹך הקערה וּמעל העצים, שכב לישוֹן בשעה מוּקדמת, יחידי בבית, ושוּב שמע את זימזוּם המטוֹס, דבוֹרת הפּלדה, התהפּך ו“ראה מראוֹת” ושמע לבסוֹף את שׂיחוֹ של הגרמני האוּמלל באוֹזני לוֹטה אשתוֹ.

בבוֹקר היה שבוּר ורצוּץ. לא הוֹעילוּ הארוּחוֹת המזינוֹת, כל הדייסוֹת והביצים והשמנת. כּאב עכוֹר עמד בכל איבריו, וּמוּעקה בלב, והמוֹח חוֹתר, חוֹתר למקוֹם שלא צריך, עם כל הרצוֹן והמאמצים להטוֹתוֹ למסילה נכוֹנה…

שרתה עליו מרה שחוֹרה, שלא ידע כמוֹתה זה כמה. סגר עצמוֹ בחדר ושכב לבוּש על המיטה, דוֹגר על הזיוֹתיו באין אוֹנים. על שאלתה של הזקינה, שפתחה בזהירוּת את הדלת, השיב:

– לא כלוּם, מיחוּש ראש. זה יעבוֹר.

אך בשעוֹת שלאחר הצהריים תקפה עליו חרדת פּתאוֹם: לא, הוּא לא יישאר פה עוֹד לילה. אי אפשר. עליו לחזוֹר מיד הביתה, העירה. וּמה מוּזר: חדרוֹ הקטן, התפל, המלא וגדוּש תמוּנוֹת מאוּבקוֹת על הכתלים, על הכיסאוֹת והשוּלחן והארוֹן וּבכל פינה, שברי מוֹדילים, מַכחוֹלים פּסוּלים וקוּפסוֹת צבעים ריקוֹת, אי סדרים ואי נקיוֹן בכוֹל, ריח טחב וזיעה וכוּ', – אוֹתוֹ החדר נראה לוֹ עתה בדמיוֹנוֹ כה נוֹח, כה נעים, כה מביא אוֹשר… כן, אוֹשר לא יבוּטא הוּא להיוֹת שוּב בחדרוֹ, שהסכּין עמוֹ, שחי בתוֹכוֹ זה שבע שנים, עם המראה מחלוֹנוֹ היחידי על גגוֹת העיר. כל זרת בוֹ ידוּעה לוֹ, קרוֹבה לנפשוֹ, ממוּזגת וּמרוּכּבת עמוֹ… וכאן הכוֹל זר, עוֹין, לא ממשי, כן לא ממשי… איזוֹ הזייה היא שנפל לתוֹכה, הזייה זוֹממת, מסוּכּנת…

וּמשהוּ בקרבוֹ החליט, שעליו לחזוֹר. עוֹד היוֹם, לפני היוֹת הערב, עליו לחזוֹר אל חייו הנוֹרמאליים. מה רצה ממנוּ ידידוֹ הסוֹפר בעצתוֹ? הוּא ביקש להכשילוֹ. כן, רק להכשילוֹ נתכוין…

והוּא יצא והוֹדיע לבעלת הבית פּסוּקוֹת, שעליו לחזוֹר מיד לביתוֹ, נזכר שדבר נחוּץ, הכרחי לוֹ שם עוֹד היוֹם… אם לא יחזוֹר מיד, ייגרם לוֹ נזק כּבד…

הזקינה השרתה עליו את עיניה הטוֹבוֹת, הנבוֹנוֹת, הספקניוֹת־העליזוֹת, ואמרה במתינוּת רבה:

– יש לוֹ יוֹתר מדי מחשבוֹת אצלנוּ? כן, אין כאן מה שיפזר את המחשבוֹת… חבל! אבל אין בכך כלוּם. יסע, יסע, אם אץ לוֹ הדבר. אל יחשוֹש לנוּ. לנוּ לא יגרוֹם כל נזק. אוֹרח אחר מחכה לחדר זה כמה…

והוּא ארז את קוֹמץ חפציו וירד למוֹשבה, אל תחנת האוֹטוֹבּוּס.

לאחר שעה היה בביתוֹ.

את החדר שבקוֹמה השלישית לא מצא נפלא, כמוֹ ששיוה אוֹתוֹ לעצמוֹ ת“תל נוֹי”. אבל שׂמח היה שאיננוּ שם. במרץ מחוּדש ניגש לגרש (“במקל וּבמטאטא!”) את כל מה שקלטוּ חוּשיו שם: את מראה המקוֹם והנוֹף, את פּני הזקינים, הנכד, הפּר והאקליפּטוּס המרשרש, את זימזוּם המטוֹס הלילי ואת השזיפים הגמלוֹנים, שזיפי “ויקסוֹן”, ועל הכוֹל – אוֹתוֹ, את הגבר המדבּר לתוֹך חלל הלילה…

הוּא יצא ואכל ארוּחת הערב במחלבה קרוֹבה. ארוּחה עלוּבה, לעוּמת מה שהאכילתוּ הזקינה שם. אחר כך התהלך ברחוֹבוֹת. פּגש מכירים ודיבר עמהם בלב קל כמעט. סר לבית קפה וישב באוֹר המלא כשעה עם חביריו האמנים. כמוֹ סר ענן מעל הוייתוֹ.

בעשׂר חזר לחדרוֹ ושכב לישוֹן. עליו לפצוֹת את עצמוֹ על נדוּדי השינה שם, בכפר. שכב ונרדם מיד. – –

וכחצי הלילה חלה בוֹ איזוֹ תמוּרה. הרגשה מוּזרה תקפתוּ. כל גוּפוֹ רעד ושיניו נקשוּ בפיו. הוּא פקח עיניו והבּיט באימה בחדר המאוּפּל. משהוּ זר וּמוּזר נוֹלד בוֹ, משהוּ תקיף ודוֹחק בכוֹח עצוּם.

הוּא ירד ממיטתוֹ, גישש וּבא אל החלוֹן וּפתחוֹ. כל המבוֹך של בנייני העיר נגלה לעיניו מוּצף אוֹר הלבנה. רגע עמד והביט בעיניים לוּטוֹת דוֹק של דמע. אחר גחן החוּצה והתחיל מדבר בקוֹל לא שלוֹ:

– לוֹטה, היכנסי. אני מחכה לך. עד מתי תשהי שם בחוּץ? קר. תצטנני. מהרי, לוֹטכן, היכנסי!… וכו' וכו' באוֹתה לשוֹן, כשׂיחוֹ של הלה, המעוֹרב בדעתוֹ, בדממת הלילה ב“תל נוֹי”.

---

בְּאֵר לְחָי

מאת

אשר ברש

במוֹשבה קטנה ועניה שבגליל התחתוֹן, השוֹכנת במקוֹם גבוֹה, היה איש קטן קוֹמה, בעל צריף קטן ודוּנם אדמה, ולוֹ אשה וּשלוֹשה ילדים. והאיש ידוּע בשם נתן חי. פּוֹעל חקלאי היה נתן, שנתגלגל כמה גילגוּלים ביהוּדה וּבשוֹמרוֹן וּבשני הגלילים, קדח הרבה וחירף מאהבה את מערכוֹת היישוּב הישן והחדש, והקניט בלשוֹן רוָקים שנוּנה את החבירוֹת הפּוֹעלוֹת, וליגלג על הנישׂוּאים. אך כשמלאוּ לוֹ חמש וּשלוֹשים שנה, וּמראהוּ כגזע זית גמוּד וקמוּט, נשׂא לאשה את “התוֹפרת מראש פּינה”, בחוּרה צעירה ממנוּ בשנתיים, ונשתקע במוֹשבה הקטנה. בחמש שנים הביאוּ לעוֹלם שלוֹשה בנים בריאים, טוֹבי תיאבוֹן, ועוֹל החיים השתרג על צוארי שניהם.

מאין בא לוֹ השם “חי” והוּא לא ספרדי, כי אם בחוּר מסביבוֹת דוּבּנא? באמת לא היה השם “חי” אלא קיצוּר מ“חי וקיים”, שזוֹ היתה התשוּבה השגוּרה בפיו לכל מי ששאל לשלוֹמוֹ: “מה שלוֹמך, נתן?” – “חי וקיים!”. וּלדיוּק יתר יש להוֹסיף, שגם השם המוֹרחב “חי וקיים” לא היה אלא תרגוּם של חבר קנאי לעברית, שתרגם את תשוּבתוֹ במשך כמה שנים: “חי – געלעבט!”, ונתן קיבל ברצוֹן את התרגוּם הטוֹב. אוּלם ברוֹב הימים, עם צימצוּם דיבוּרוֹ בשל ריבוּי הצרוֹת, היה משיב בקצרה: “חי!”, ונשאר השם המקוּצר, והכוֹל, מדן ועד באר שבע, ידעוּהוּ בשמוֹ “נתן חי”.

כמוֹ מניין אחירים של בני סוּגוֹ בעלייה השנייה, היה גם הוּא “משוּגע לדבר אחד”. וּמה היתה “מחשבת התמיד” שלוֹ? מים! גאוּלת הארץ, וּממילא גאוּלת העם וקיבוּץ גלוּיוֹת אינם תלוּיים אלא במים, אם יוּתנוּ מים במידה מַספּקת לארץ ישראל – והיתה לגן עדן. והיוּ בידוֹ חבילוֹת של ראיוֹת, בעל פּה וּבכתב, ממאוֹת מקוֹרוֹת: החל מפּסוּק מפוֹרש בבראשית “ונהר יוֹצא מעדן להשקוֹת את הגן” (מכאן אתה למד, שבלי השקאה לא היה גן עדן!), ועד לאמרתוֹ המפוּרסמת של וילהלם קיסר להרצל מעל מוֹשב סוּסוֹ, כחוֹם היוֹם, ליד מקוה ישׂראל: “מים דרוּשים לה, הרבה מים” – ועד לנסיוֹנוֹ הוּא.

כי נתן חי לא הסתפּק בדברים על המים, אלא היה, ייתכן לוֹמר, משמשם של המים בכל מקוֹם. הוּא חקר את עניין המים בארץ, למן מי הים המלוּחים וּמי ים המלח המלוּחים מאוֹד, ועד מי הנהרוֹת והנחלים והואדיוֹת, מי המעיינוֹת וּמי השטפוֹנוֹת, מי תהוֹם וּמי גשמים, מים עליוֹנים וּמים תחתוֹנים, מים להשקאה וּמים לכוֹח. במשך ירחים ושנים עסק עם קוֹדחי בארוֹת במקוֹמוֹת שוֹנים בארץ; במשך ירחים ושנים עבד בתאי מוֹטוֹרים בפרדסים, עבד בניקוּז וּבייבּוּש בּיצוֹת וּבהנחת צינוֹרי השקאה. בקיצוּר – באשר מים שם הוּא. וּמעשׂה בסוֹפר הפוֹעל הזקן, רבּם של כל הפוֹעלים, שטפח פעם על שכמוֹ וקרא עליו פּסוּק מאיוֹב: “מריח מים יפריח”.

וּראה דבר משוּנה: דוקא נתן חי איש המים איוָה לוֹ למוֹשב את המוֹשבה החריבה בגליל התחתוֹן, הלבנה מאבק עפר רוֹב ימוֹת השנה, להקים בה את צריפוֹ ולקבוֹע בה ישיבתוֹ. כביכוֹל, ביקש לסמל בכך את גוֹדל כיסוּפיו למים. שאילוּ ישב באחת ממוֹשבוֹת השרוֹן, המשוּפעוֹת במים, היה מקוֹר כּיסוּפיו יבש. אבל במוֹשבה הגלילית, המתעלפת בצמא, פּרח מטה געגוּעיו וּלשוֹנוֹ לא נשתה מדבר על מים.

בלב מוֹשבה זוֹ היתה באר וגלגל עליה, שהיתה מקבלת מימיה מן הגשמים שבימוֹת הגשמים. אם חוֹרף גשוּם היה – וּמלאה הבּאר והספּיקוּ מימיה (רק לאדם ולבּהמה וּלאמת ירק ליד ביתוֹ) עד חוֹדש אב, וּמכאן ואילך לא העלוּ מקרקע הבּאר אלא רפש וטיט. ואם שנה של מיעוּט גשמים היתה – והספּיקוּ המים עד חצי סיון, אוֹ ראש חוֹדש תמוּז, וּמכאן ואילך היתה עבוֹדה למוֹביל המים (גם נתן היה, כמוּבן, עוֹסק במלאכה זוֹ זמן לא מוּעט), להוֹביל בפרד וּבחבית על שני גלגלים, בוֹקר וערב, את המים מן המעיין הרחוֹק, הנמצא בגבוּל אדמת הערבים, מים הנקנים בכסף. ואם איחר האיש לשוּב בערב, ועלה ענן על פני המוֹשבה: מה נשתה אנוּ וּבהמתנוּ?

אך לא איש כנתן יראה עמל וידוֹם. מיוֹם שנעשׂה בעל בעמיו, אזרח עם אזרחי המקוֹם (כאמוּר, בזכוּת הצריף והדוּנם), לא הניח לשוּם “גוֹרם בגוֹרמי היישוּב”, בלי להעלוֹת לפניו את שאלת המים בשביל יישוּבי הגליל בכלל וּבשביל מוֹשבתוֹ בפרט, שהיא לקתה בחיסרוֹן זה יוֹתר מכוּלם. ואין לוֹמר, שיגיעוֹתיו של נתן חי לא נשׂאוּ פּרי. את כל גלגלי היישוּב, למן הפּקידוּת הבּארוֹנית בארץ וּבחוּץ לארץ ועד לקרן הקיימת וּלכל מחלקוֹת הסוֹכנוּת היהוּדית, הניע לעניין המים. את כוּלם הטריד במכתבים וּבתזכירים וּבראיוֹנוֹת בעניין המים, שבלעדיהם אין חיים למוֹשבה. לא הוֹעילוּ כל תירוּצים: הם באוּ, חקרוּ, שלחוּ מוּמחים, חצבוּ וקדחוּ, קדחוּ וחצבוּ,

בתוֹך המוֹשבה, בתחתית ההר מזה וּבתחתית ההר מזה, במרחק מיל מן הבית הקיצוֹני מצד צפוֹן וּבמרחק מיל מן הבית הקיצוֹני בצד דרוֹם, קדחוּ והפסיקוּ, וחזרוּ וקדחוּ; מקדחים נשברוּ, פוֹעלים נפצעוּ, ואחד נפל מעל החצוּבה, שבר עמוּד שדרתוֹ ונעשׂה בעל מוּם לכל ימי חייו – אך מים לא נמצאוּ. במקוֹם אחד, אחרי קדיחה במשך שישה שבוּעוֹת, נמצא עפר לח והמשאבה אף העלתה כמה דליים של בוֹץ נוֹזל, וּמאנשי המקוֹם כבר רקדוּ “דבּקה” מסביב, אך לאחר קדיחה נוֹספת נסתם הכוֹל ושוּב העלה המקדח חצץ יבש, קר, מתנכר, לייאוּשם של בני המקוֹם.

ונתן לא פּסק מנבוּאתוֹ: “מים בשפע מצוּיים באדמתנוּ הטוֹבה. יש בה עוֹרק הוֹלם כעוֹרק הלב בגוּף האדם. יש רק לכוין למקוֹם, להעמיד את המקדח בנקוּדה הנכוֹנה”.

וּבאחד הימים (איש לא ידע איך העלה את זה בחכתוֹ) הביא נתן מן הנגב איש אנגלי בעל זקנקן צהוֹב, חוֹבש לראשוֹ כּוּפיה ועקאל, שישב שנים רבוֹת בסוּדאן, דוֹבר ערבית במבטא אנגלי וּבהרבה גימ"לין, וּביד האיש שרביט קטן, וּבוֹ הוּא מתהלך כּקוֹסם, נוֹגע בפני האדמה, מחזיק את השרביט וּמסתכּל ברעידתוֹ, וּמחליט על פיו, אם יש מים במקוֹם הזה אם אין.

והאנגלי קבע נקוּדה חדשה לקדיחת בּאר. אוּלם אחרי כל הנסיוֹנוֹת המרים וּביזבוּז הכּספים, לא נמצא עוֹד מי שירצה להשקיע לפחוֹת את מאת הפוּנטים הראשוֹנים הדרוּשים לתחילת המלאכה. אנשי המקוֹם האכילוּ את האנגלי מיטב המאכלים בביתוֹ של המוּחתאר, אף נתנוּ לוֹ חמישה פוּנטים שאספוּ במוֹשבה, ושילחוּהוּ בכבוֹד. אך הקדיחה לא יצאה לפוֹעל.

בינתיים תש כוֹחוֹ של נתן חי. הוּא כבר היה בן ארבעים ושלוֹש וארבע. שׂערוֹ שהיה מקוּרזל לפנים, שעוֹד “התוֹפרת מראש פּינה” בבתוּליה החליקה אוֹתוֹ בראשי אצבעוֹת רוֹעדוֹת ולחשה לוֹ: “יש לך שׂיער יפה, נתן” – שׂיער זה נשר רוּבוֹ וּבמקוֹמוֹ נשאר קוֹדקוֹד שזוּף, חלק וּמבהיק כמשי. שלוֹשת הילדים, כוּלם בנים, לא הרבוּ שלוָה בצריף הקטן, בפרט שעליה, על חוה לאה, נטל לתפוֹר תמיד במכוֹנה כדי להמציא רוֹב הפּרנסה (גם בשביל הערביוֹת שבכפרים הסמוּכים תפרה), והוּא, עם כל הכּרתוֹ בחוֹבה של בעל לאשה ואב לילדים, השׂתכּר מעט מאוֹד, ויש שהיה נוֹדד למשך שבוּעוֹת למרחקים לבקש עבוֹדה, וּבהיעדרוֹ לקה הדוּנם שלוֹ בצהבת וּבקרחת.

אך לידי עצבוּת לא הגיע. היינוּ, מראהוּ היה עגוּם למדי, ועוֹד יוֹתר – עיניו, שעמקוּ וּבערוּ באש התוּגה העצוּרה. אוּלם פיו עוֹד עמד לוֹ והיה מתבּדח קצרוֹת, וּכשהיה מגיע לפרשת המים, כאילּוּ הוּשקע גזעוֹ וּמים חיים באוּ בעוֹרקיו. עיניו נוֹצצוּ וּלשוֹנוֹ שירתה בזריזוּת את דמיוֹנוֹ הפּוֹרח: “לא יארכוּ הימים ושפע המים יעלה מן התהוֹם להשקוֹת את אדמת המוֹשבה וּלנוֹבבה. הם הוֹמים תחת רגלינוּ. אינכם שוֹמעים? הטוּ אוֹזן ותשמעוּ!”

והשוֹמע טוֹפח לוֹ על גבוֹ הנמוּך, מציץ בעיניו ושוֹאל:

– וּמה אצלך, נתן, מכוח פּרנסה?

– חי ג… כך – חי וקיים. חי!

ב

וּכשהיה בן הזקוּנים שלהם בן שש, אחרי הפסקה של שש שנים, קרה המקרה – וחוה לאה נתעבּרה שוּב – בפעם הרביעית. חרדה גדוֹלה נפלה בבית. גם עליו, על נתן חי, ירדה אימה. עוֹד זה היה חסר! גם השלוֹשה מתהלכים כתנים רעבים, קרוּעים וּבלוּיים. בשביל הכוֹל תוֹפרת חוה לאה, ולילדיה היא אינה יכוֹלה לתפּוֹר כּוּתוֹנת אוֹ זוּג מכנסי בד. פשוּט, אין פּנאי. ואם תתן זמנה לתפּוֹר להם, מה תתן על פּיהם? והנה זה בא! לאחר שנתיאשוּ מזרע!

החוֹבשת המיילדת שבמקוֹם נזפה בה בחוה לאה, חירפה וגידפה אוֹתה ודרשה ממנה במפגיע, שתסע העירה ותעשׂה מה שצריך לעשׂוֹת. “בני אדם אינם חזירים!” – הרשתה לעצמה בּיטוּי של גסוּת. בתוּלה זקינה היתה וּבעלת פּרינציפּים (היתה לפנים מן “ההוֹלכוֹת אל העם” ברוּסיה). רגע התנוֹדדה חוה לאה ואמרה בלבה: “אוּלי צדקה וכדאי לשמוֹע בקוֹלה”. אך כשהגידה לנתן – פּקח עליה זוּג עיניים מבהילוֹת, אחר ירק יריקה גסה וקרא שלא בקוֹלוֹ:

– לעץ יבש זה תשמעי? לא, כל זמן שאני נתן חי – לא תעשׂי את התוֹעבה הזאת!

והדבר הוּסר מעל הפּרק.

יש להוֹדוֹת, כי מיוֹם זה והלאה באה רוּח חדשה בנתן. כוּלוֹ נהפך למין מכוֹנת קפיצים דרוּכה. היה מתרוֹצץ בנסיעוֹת לטבריה וּלחיפה, לעפוּלה וּלנצרת, ואפילוּ לתל אביב ולירוּשלים. היה שוֹהה כמה ימים אוֹ שבוּעוֹת וחוֹזר הביתה וּמביא עמוֹ בתוֹך שׂק הגב כמה דברים נחוּצים בבית. גם צוֹרכי מזוֹן בקוּפסאוֹת, גם חתיכת בּד, גם מעשׂי סריגה וכוּ' וּבארנקוֹ הממוֹעך גם מעט מזוּמנים.

והיה אוֹר מעט בצריף. פניו של נתן אמנם רעים היוּ. גוּפוֹ נרזה ונצטמק, משי הקרחת הפך נחוֹשת ממוֹרטה והעיניים בערוּ כבקדחת. אך רוּחוֹ היה טוֹב עליו. וכמה פּעמים השיב לשוֹאל לשלוֹמוֹ בנוּסח הישן: “חי געלעבּט!” וּמתקן עצמוֹ מניה וּביה: “חי וקיים!”. הילדים לבוּשם היה מתוּקן יוֹתר, כי בהיוֹתוֹ ימים אוֹ שבוּעוֹת בבית הכריח את חוה לאה להשיב פני כמה לקוֹחוֹת כדי לתפּוֹר לילדים בגד.

ויוֹם הלידה היה ממשמש וּבא. לפי החשבּוֹן, צריכה היתה ללדת כבחצי אב.

עבר תשעה באב וּמלאוּ ימי חוה לאה. הכוֹל היה מוּכן ללידה. כבר דיבּרוּ עם החוֹבשת המיילדת. חרוֹנה עוֹד עשן בה על “הפּראוּת הזאת”, אך באין ברירה השלימה, והיתה סרה לעתים קרוֹבוֹת אל הצריף לראוֹת אם הכוֹל כּשוּרה.

ובי“ח באב, אוֹ כמוֹ שאמר נתן, בח”י באב – באוּ חבלי הלידה. נתן מיהר וּמילא שתי גיגיוֹת מים. אף על פי שחוה לאה לא צעקה שמעה החוֹבשת וּבאה במרוּצה. המים נשפּכוּ והולד נראה. אך המיילדת המנוּסה ראתה מיד, כי הלידה אינה כשוּרה. לאחר שעה של טרחה בזיעת אפיים נתברר לה, שיש למהר וּלהביא את הרוֹפא המוּמחה מן המוֹשבה הסמוּכה, כי הסכּנה גדילה והוֹלכת. אמרה לנתן, והוּא לא שאל דבר, תפס את האַלה ויצא לרוּץ אל המוֹשבה הקרוֹבה.

השעה היתה לפני הצהריים, כחוֹם היוֹם. ברוֹם הרקיע שטוּ מטליוֹת לבנוֹת של עננוֹת רחוֹקוֹת, מתפּנקוֹת בשמש. המוֹשבה הקטנה היתה דוֹממת על בּתיה הדלים. הערוּגוֹת המעטוֹת היוּ אפוֹרוֹת עם שׂרידי ירקוֹת חרוּכים, ככתמי חלוּדה על פּח של אבץ. רק האקליפּטוּסים הקצוּצים בצדי הדרך הוֹריקוּ ביוֹנקוֹתיהם הצעירוֹת. הדרך במוֹרד אל הואדי היתה כוּלה שכבת עפר שחוּק. במרוֹמים חגוּ שלוֹשה עיטים במשוּלש: אחד בצפוֹן, אחד במערב ואחד במזרח. נתן השגיח בהם, וּמיד עלה בדעתוֹ: הם באים מן המים – זה מן הכּנרת, זה מן הים וזה מן הירדן. מחשבה זוֹ נתנה כנפיים לרגליו ולא הרגיש בזיעה הניגרת כזרמי מים חמים מעל ראשוֹ לתוֹך בית צוארוֹ. מהלך שעה, דרך הואדי, אל המוֹשבה הגדוֹלה, אוּלם הוּא יגיע שמה בחצי שעה, כי רץ הוּא. למה לא לקח סוּס אוֹ חמוֹר? לא עלה על דעתוֹ. עכשיו לא כדאי לחזוֹר. כבר עבר רבע הדרך.

השׂדוֹת הקצוּרים היוּ חריבים, רק בהרוֹת של סירים אפוּרים נראוּ זעיר שם. יש שהתרוֹמם האֶריגרוֹן המסוּלסל על זרעיו המצוּיצים, אוֹ חסת המצפּן עמדה כמעט בקוֹמת אדם ועליה המחוּטבים נטוּיים באלכסוֹן להימנע מלהט השמש, אוֹ עוֹקץ העקרב עיגל את ראשוֹ כראש נוֹצה על גבי הלהבה. כל אלה צמחי הבּר העקשנים, שלא נכנעוּ לחוֹרב ושמרוּ לנפשם טיפּת ליח בשוֹרש, אוֹ אגרוּ מטל הלילה ללחלח עצמם, אף כי יבישים היוּ למראה.

נתן עבר על בית הקברוֹת שעל התלוּלית, זרק מבט על קוֹמץ המצבוֹת הפּזוּרוֹת, שרק שתיים מהן היוּ בוֹלטוֹת בחשיבוּת מה והשאר מוּטלוֹת כאבנים בשׂדה. פּחד בא בליבוֹ למראה בית הקברוֹת וּלזכר חוה לאה המתהפּכת בציריה תוֹך סכּנה. והוּא המהיר צעדיו במוֹרד, עד שהיה רץ והאַלה שלוּחה לפניו. הזיעה זרמה מעל ראשוֹ על פניו, על פּיו, על צוארוֹ, ועל שׂער חזהוּ המגוּלה. כשהגיעה שמה כבר צוֹננת היתה וּמיטיבה לוֹ. הוּא הסיר כּוֹבעוֹ והיה מחזיקוֹ בידוֹ השנייה ונוֹתן את קרחתוֹ המבריקה לקלוֹט את להט החמה.

וּפתאוֹם, במבוֹא הואדי, חש דקירה קלה במוֹח. רגליו התנוֹדדוּ, דוֹמה, הן קלוּ וניתקוּ מעט מן הקרקע והתחילוּ מרפרפרוֹת באויר. הלב הלם כּמשתוֹלל, והאוֹר חשך פּתאוֹם. הוּא נפל על אַלתוֹ, פּירפּר מעט, התהפך בצד הדרך וצנח במוֹרד חפירה לא עמוּקה.

ג

לאחר שעברוּ שעתיים ויוֹתר ונתן לא שב, וגם הרוֹפא הגוֹאל לא בא, יצאה החוֹבשת המיילדת מתוֹך הצריף פּרוּעת שׂיער וזעקה זעקה גדוֹלה, אשר כּמוֹה לא שמעה המוֹשבה הקטנה מיוֹם היוסדה. מיד עמדוּ לפני הצריף שלוֹשת ילדי נתן מוּבהלים ממשׂחקם, עמדוּ והתסכּלוּ כנטוּלי חוּשים. בזה אחר זה באוּ גם מן הגדוֹלים יוֹשבי הבּתים. נתנה עליהם האשה בקוֹלה:

– מה אתם עוֹמדים כבוּלי עץ? מהרוּ את הרוֹפא מנ.! חוה לאה גוֹססת!…

לא יצאה מחצית השעה, וּבחוּר זריז מבחוּרי המקוֹם הביא בעגלתוֹ המרקדת את הרוֹפא. אך הלה מצא כבר את חוה לאה בלא רוּח חיים. הוָלד נשאר תקוּע במעי אמו.

את גוּפתוֹ של נתן חי מצא ערבי כּפרי לאחר חמישה ימים בתוֹך החפירה. ראה עֵיטים מחטטים וּמתעסקים שם, ניגש והכּיר את המת. בא והגיד למוּחתאר. וּכשהעלוּהוּ משם כבר נימוֹק בשׂרוֹ, פניו ועיניו נוּקרוּ בחרטוּמי עוֹף השמיים.

קברוּהוּ כמוֹת שהוּא, בלא טהרה, סמוּך לקברה של חוה לאה.

ואת שלוֹשת הילדים, היתוֹמים מאב וּמאם, חילקוּ לשלוֹשה בתים, בּן לבית בּן לבית. את הקטן אימצה לה החוֹבשת המיילדת, אשר נלחמה כלביאה במות ולא יכלה לוֹ.

אֵבל כבד היה במוֹשבה, בן יוֹם אחד עלה הכּוֹרת על שלוֹש נפשוֹת ונעקר בית אב מתוֹך העדה הקטנה. מי בא עד חקר חוֹתך החיים!

ד

ונתן חי, משבא לקבר ישׂראל, הוּנח לוֹ ממשׂא חייו שלא היה לפי כוֹחוֹ. חוה לאה שוֹכבת לא הרחק ממנוּ, ולדה בקרבה והיא נחה מנוּחת עוֹלמים. “שם ינוּחוּ יגיעי כוֹח” – וּמי עוֹד היה יגיע כוֹח כחוה לאה? גם לפני נישׂוּאיה, כל ימי היוֹתה בארץ, היתה רתוּמה בעוֹל עבוֹדה קשה, תחילה כפוֹעלת, אחר כך כעוֹזרת בית, ולבסוֹף כתוֹפרת לבנים. גם לאחר שנישׂאה לוֹ, לנתן, וילדה שלוֹשה בנים בזה אחר זה, עוֹד לא יצאה מעוֹנשוֹ של זה וּכבר בא אחר, – לא פּסקה מישיבה כפוּפה על מכוֹנת התפירה שמצצה את שארית דמיה. אך אדם טוֹב היתה, בעלת נפש ואוֹפי, וכמה שסבלה והתענתה, לא עברה תלוּנה את פּתחי פּיה. עתה באה אל המנוּחה הראוּיה לה. הילדים, שנשארוּ יתוֹמים מאב וּמאם, טוֹב להם עתה מאז. כל אחד מהם נמצא בבית טוֹב, לחמוֹ ניתן לוֹ בעתוֹ וּבגדוֹ לא יחסר. וטוֹב מכוּלם לקטן. זוֹ הבתוּלה הזקינה, הקפּדנית, מרת הנפש – עליו היא שוֹפכת המוֹן רחמיה ואהבתה, יחיד ורך הוּא לפניה.

והוּא, נתן חי, אף הוּא בא אל המנוּחה השלימה. עצמוֹתיו היגיעוֹת, השבוּרוֹת מעבוֹדה קשה, מתפנקוֹת עתה בבטלה, מוֹחוֹ הנלאה מרוֹב דאגה וּבהלה לנפשוֹת התלוּיוֹת בוֹ – אף הוּא יכוֹל לנוּח וּלהתפּנוֹת

כוּלוֹ למחשבה האחת, שמילאה את כל קרביו בחייו, המחשבה על – המים.

ימים על ימים, ירחים על ירחים שכב והקשיב, שלח כּביכוֹל את חוּשוֹ, כשלוֹח מחוֹש רגיש, אל מעבה האדמה. הכוֹל נשכח ממנוּ. לא הוּא ולא עוֹלם, רק אי שם בנקוּדת סתר דוֹפק מים מבעבע והוֹלם, שוֹאף להיגלוֹת. עבר קיץ, חלף החוֹרף, קיץ חדש בא לארץ. תחוּשתוֹ נעשׂתה חדה יוֹתר וּרצוֹנוֹ דרוּך כמיתר.

וּבקיץ הבא, בעצם להט ירח אב, שנה אחרי נוֹפלוֹ בדרך, הגיעה אליו תחוּשה דקה של לחוּת. תחילה לא ידע מאיזה צד. התרגשוּתוֹ היתה רבה. צריך היה אימוּץ כל כוֹח הרצוֹן לכוין את אוֹרך גל התחוּשה הנמשך אליו. והנה סוֹף סוֹף נתברר לוֹ בתכלית הדיוּק מאיזוֹ נקוּדה יוֹצא הגל. כזרם טחב קריר ונעים זרם מן הנקוּדה ההיא. הוּא הוּא! עוֹרק המים נתקשר בוֹ, בחוּשוֹ. והוּא לא רחוֹק. שנה תמימה צריך היה לחתוֹר בחוּשוֹ עד שמצא את הנקוּדה חה חה, כלל לא אוֹתה נקוּדה שקבע קוֹסם המים האנגלי! לא. המעיין הוּא כאן, בתחתית בית הקברוֹת, במרחק תשעים אמה בדיוּק בקו ישר מערבה מקברוֹ! תשעים אמה, כמניין מים!

כל עצמוֹתיו עלזוּ, עתה ידע מה עליו לעשׂוֹת. הוּא ידע. חלוֹם חלוֹמוֹתיו עלי אדמוֹת בא ונהיה. עתה ידע מה עליו לעשוֹת. הגל הנעוּל עלה יעלה!

ה

במשך שלוֹשה לילוֹת רצוּפים נראה נתן חי למוּחתאר המוֹשבה בחלוֹמוֹ וסימן לוֹ בפנים צוֹהלוֹת את מקוֹם הבּאר, וכה אמר לוֹ: “עוּרוּ, התעוֹררוּ! צאוּ וקדחוּ! תשעים מטר בדיוּק בקו ישר מערבה מקברי, בעוֹמק שלוֹשים וּשלוֹשה מטר מחכּה לכם הגל! אל תתמהמהוּ! שנה תמימה משכתי את המים מן התהוֹם, עד שהעליתים לנקוּדה זוֹ. אל תאחרוּ את המוֹעד. לא אוּכל להחזיקם ימים רבים במקוֹמם. חשפוּ את הגל בעוֹדנוּ קרוֹב!”

בלילה הראשוֹן הקיץ המוּחתאר, וּבחשכת הלילה הגיד לאשתוֹ את דבר החלוֹם המוּזר. וּשניהם גמרוּ אוֹמר: דברים בטילים! אך למחרת התהלך האיש כל היוֹם ולא ידע את נפשוֹ מרוֹב רגש. החלוֹם לא הרפּה ממנוּ אף רגע. ואחרי הלילה השני, בהישנוֹת החלוֹם פּעמיים, הגיד את חלוֹמוֹ לכמה מאנשי המקוֹם. וּראה, אחד מהם אמר: “לא דבר ריק הוּא”. ואחרי הלילה השלישי קרא המוּחתאר למוֹשב הועד, והאנשים החליטוּ ברוֹב דיעוֹת לנסוֹת. שלוֹשים

וּשלוֹשה מטר – ההוֹצאה כמוֹה כאין.

ואירע שבמקוֹם לא רחוֹק עמדה חברת מים בקדיחת בּאר. כבר העמיקוּ מאתיים מטר ויוֹתר, כבר קדחוּ שם שלוֹשה ירחים, כבר חצוּ שני רוֹבדי סלעים, ועתה הגיעוּ לרוֹבד השלישי, קשה מן הראשוֹנים – ואין סימן למים. ולפני שלוֹשה ימים שבתה שם המלאכה. רפוּ ידי הקוֹדחים, והכלים מוּטלים במקוֹמם כּפגרים מתים.

נסעוּ שניים מחברי הועד אל החברה בחיפה והפקידוּ פּיקדוֹן ל"ג פוּנטים, כמניין המטרים שעליהם לקדוֹח. וּלמחר באוּ העוֹשׂים במלאכה אל הנקוּדה, שהיתה כבר מסוּמנת ביתד של בּרזל, חפרוּ מעט, כּוֹננוּ את החצוּבה, והתחילוּ לקדוֹח.

הרבה דברי שנינה נשמעוּ עם הקדיחה. וּככל אשר העמיק המקדח, כן השפּיל רוּח האנשים לרדת וכן קטנה אמוּנתם בחלוֹמוֹ של המוּחתאר. וּכשעבר המקדח את גבוּל השלוֹשים – כמעט נתחרטוּ ואמרוּ לבקש מאת העוֹשׂים במלאכה כי יחדלוּ ממלאכתם. אך בּוֹשוּ לעשׂוֹת כן.

והנה –

השעה היתה שעת צהריים, כחוֹם היוֹם, כמראה השעה בה רץ נתן חי בדרך לבהל את הרוֹפא ונפל ברוּצוֹ וצנח לתוֹך החפירה. בשמיים התפּנקוּ פּוֹרחוֹת עננים לבנוֹת, שלוֹשה עיטים חגוּ במשוּלש, הלמוּת המקדח האחרוֹנה נפלה לתוֹך דוּמיית המוֹשבה – וּמוֹט הבּרזל בידי מחזיקיו נחבּט פּתאוֹם, וטרם יראוּ מה קרה, נפלה הברה שהתגלגלה בהדי הדים מסביב: מים! מים! והמשאבה הקטנה, המוּכנה במקוֹם, העלתה מתוֹך החוֹר סילוֹן מים, מים זכּים, מתבּדלחים בחמה, ונוֹפלים במעגל קשת רחב חזרה לארץ וּמציפים ברננה את המקוֹם מסביב. והשוֹאב לא חדל משאוֹב וּמשחת את הנוֹזל היקר ארצה.

לא היתה נפש חיה במוֹשבה, שלא באה לראוֹת במחזה. כוּלם התייצבוּ על שלוּלית המים, הביטוּ מבעד לדמעוֹת ורעדוּ מהתרגשוּת וּמאוֹשר גדוֹל.

מדדוּ המוּמחים את כוֹח הזרם: מאתיים מטרים מעוּקבים בשעה!

נפתח מעיין ישוּעה לחי ולצוֹמח. עתה תעלה המוֹשבה כּפוֹרחת. דבר נתן חי קם – חי וקיים!

ו

לא ארכוּ הימים והוּקמה בריכה גדוֹלה, גבוֹהה, על חמישה עמוּדים אדירים, ארבעה בקצווֹת ואחד בתוך, אף נבנה בית משאבה כהלכה, והגיע יוֹם החג – חג המים למוֹשבה.

מנקוּדוֹת יישוּב קרוֹבוֹת וּרחוֹקוֹת נהרוּ רבים לשׂישׂ

משׂוֹשׂ עם בני המוֹשבה, אשר נשבּר צמאם במים רבים, איש איש וּמתנת ידוֹ מכל אשר בירכוֹ ד'. סביבוֹת הבּאר היוּ נטוּעוֹת שתילי עצים וּפרחים רעננים, מוּשקים לרוייה. גם כל הכּיכּר, אשר נוֹעדה להמוֹן החוֹגג, היתה מרוּבּצה מים. כל חוּלצה לבנה, אם איש ואם אשה אוֹ הטף, היתה עדוּיה זלזל ירוֹק. בתוֹך רוֹכבי הסוּסים מבני המוֹשבוֹת התערבוּ גם פּרשי בני ערב השכינים. שוּלחנוֹת קרשים עמוּסים כל טוּב מאכל וּמשקה ניצבוּ מוּכנים לכל דוֹרש. שלוֹש מקהלוֹת תינוֹקוֹת משלוֹשה בתי ספר של שלוֹש מוֹשבוֹת עמדוּ על הבּמה (וּמוֹרה הזמרה מהסם במטה המנצחים שבידוֹ), מוּכנים לפתוֹח בשיר “וּשאבתם מים בשׂשׂוֹן”. וּבשוּרה הראשוֹנה, כחלוּצים לפני המקהלוֹת, עמדוּ

שלוֹשת בני נתן חי, אחד קטן מחבירוֹ, וּשלוֹשתם לבוּשים חליפוֹת צחוֹת כשלג.

בלב כוּלם פּיעמה רוּח אחת, רוּח עוֹז ואוֹמן, רוּחוֹ של נתן חי.

ועל חזית בית המשאבה, מעל לדלת הבּרזל, התנוֹססה כּתוֹבת קבע באוֹתיוֹת מאירוֹת כל עין:

באר לחי

היא הבּאר אשר לנתן חי. זה שמה וזה זכרה לעוֹלם.

רק איש אחד, הוּא האיש אשר כתב את הדברים, הבּיט בעצב אל מה שהוֹסיף באין רוֹאים בגיר על דלת הבּרזל וּבכתב יוֹשר קטן: “גם חוה לאה זכוּרה לטוֹב”.

---

בֶּן תִּשְׁעִים

מאת

אשר ברש

איגוּד הסוֹפרים ערך מסיבת כבוֹד לזקן חבריו, למסַַפּר העממי נ., במלאוֹת לוֹ תשעים שנה. מסיבּה כזוֹ אינה חזוֹן נפרץ בין אנשי הרוּח.

הכוֹל באוּ למסיבּה. זקינים וּצעירים, אנשי מסוֹרת

וּמוֹדרניסטים, כי איש לא נכוָה עוֹד מחוּפּתוֹ הצוֹננת. זה עשׂר שנים ומעלה שלא כתב אפילוּ שוּרה אחת. גם לקרוֹא אינוֹ יכוֹל עוֹד. מאוֹר עיניו לקה. רק לעתים לא קרוֹבוֹת, כשנזכּר איזה ידיד להיכּנס לביתוֹ, זוֹכה הוּא שייקרא באוֹזניו איזה דבר נדפּס. והזקן מגשש בידוֹ למצוֹא את כתיפוֹ של האיש הטוֹב וּמתרפּק עליו:

– החייתני, אחי. אלמלא חוֹשש אני להטרידך, הייתי מבקש ממך לבוֹא עוֹד פּעם.

אשתוֹ, האשה העממית, הפּשוּטה, הצעירה ממנוּ בעשׂרים שנה (זיווּג שני היא לוֹ), שאינה יוֹדעת קרוֹא וּכתוֹב, מתאוֹננת באוֹזני האוֹרח:

– שכחוּ אוֹתוֹ לגמרי. זקן – נוֹח לוֹ שלא נוֹלד.

בשנתיים האחרוֹנוֹת נעשׂה גם דבר זה קשה ביוֹתר: אף שמיעתוֹ לקתה. גם תפיסתוֹ אינה שלימה. תכוּפוֹת הוּא מתחנן:

– קרא נא, חביבי, עוֹד פּעם את הקטע הזה. לא שמעתי. מה לעשוֹת, האוֹזניים כּבדוּ מזוֹקן.

אוֹ רע מזה: שוֹכח הוּא שאיש יוֹשב וקוֹרא לפניו, משפּיל ראשוֹ ושוֹקע לתוֹך הירהוּרי בדידוּת של זיקנה.

עתה הוּא יוֹשב עם אשתוֹ באוּלם המוּאר חגיגית, לבוּשי חג, בראש השוּלחן העשׂוּי כחי"ת. פּרחים וּמגדנוֹת ערוּכים עליו בשפע. מימינוֹ וּמשׂמאלוֹ בחירי הסוֹפרים הם וּנשיהם וכל חברי ועד האיגוּד. גם קרוֹבים וּקרוֹבוֹת, נין ונכד, שילש וריבע בתוֹך הבּאים. אלה מתכּבדים בכבוֹדוֹ ואינם גוֹרעים עין מפּניו. פּניו ערים וּמביעים מרץ וחיוּת מרוּככים על ידי שׂער השׂיבה.

לאחר הפּתיחה הקצרה והמחוּכמת של היוֹשב ראש נקראים אנשי הדברים שבסוֹפרים זה אחר זה להשמיע דברם על בעל היוֹבל. הפּעם אין מסרבים. רעיון יפה, שנתקבל ברצוֹן, השמיע הפּייטן הלירי: “עצם החיים הארוּכּים האלה יש בהם משוּם כשרוֹן לא מצוּי, הקוֹבע ברכה לעצמוֹ”…

המדבּרים אינם מקמצים בשבחים. פּלוֹני ואלמוֹני אוֹמרים: “איני רוֹצה להגזים”, ואף על פי כן הם מגזימים והוֹלכים.

הזקן אינוֹ רוֹאה כל פּנים. נדמה לוֹ שהוּא רוֹאה את דמוּת גוּפם של האנשים היוֹשבים בשוּרה, אבל אינוֹ בטוּח בכך. הוּא רק שוֹמע, כמוֹ מרחוֹק, את הדי הקוֹלוֹת. וגם אלה מטוּשטשים מאוֹד. מזמן לזמן נשמע לוֹ קוֹל מוּכּר. הנה תפס מלה, ועד שעמד עליה, כבר הפליג המדבּר, והמלה הבאה אינה מתקשרת בראשוֹנה. צער גדוֹל הוּא.

אבל אם בעיני הבשׂר אינוֹ רוֹאה מאוּמה, בעיני רוּחוֹ רוֹאה הוּא יפה את האוּלם, השוּלחנוֹת, הפּרחים והמגדנוֹת, ואת שוּרוֹת האנשים וסבר פּניהם היפוֹת, כוּלם אהוּבים, כוּלם ברוּרים.

קימעה קימעה פּגה עירוּתוֹ והוּא נעשׂה אדיש. כל זה אינוֹ נוֹגע לוֹ עוֹד. פניו תלוּיים, עיניו הקמוֹת משׂיבוֹ נעוּצוֹת כנגדוֹ בחלל. עתה הוּא שוֹמע קוֹל דברים, אך הדברים אינם נכנסים לאוֹזניו. דוֹמה, תנוּמה אחזתוּ.

פּתאוֹם הוּא מיישר קצת את ראשוֹ וּמחייך לעצמוֹ חיוּך ענוֹג מאוֹד, חיוּך עילאי. החיוּך שוֹהה על פניו זמן ממוּשך.

עלה בדעתוֹ שהוּא מעלה על הכּתב פּרטי מסיבּה זוֹ. מחזה היתוּלי הוּא כוֹתב. פּרצוּפי האנשים, נאוּמי המדבּרים. לא דברים שהוּא שוֹמע, אלא מה שהם צריכים לדבּר במחזה היתוּלי. הנה המחזה הכּתוּב חי בשלימוּת ברוּחוֹ. הדברים מאירים וּשׂמיחים. לבוֹ מתפּעם בוֹ מהתעוֹררוּת

רוּח, מרטט יצירה, וּבת צחוֹק של רצוֹן מאירה את פּניו עטוּרי השׂיבה היפה. כבר שנים הרבה לא ידע הרגשה כזוֹ.

המסתכּלים בוֹ נהנים מן המראה. ראוּ, ראוּ, איזה אוֹר נפלא על פני הישיש!

הנוֹאם באוֹתוֹ רגע תוֹפס ממקוֹם עמידתוֹ את הפּנים

המחייכים, והוּא מאדיר את קולו. אכן נגעוּ דבריו אל לבוֹ של הזקן! עתה הוּא שוֹלח את יתר דבריו הנמלצים ישר אל עיניו העיורוֹת.

אך טרם יכלה זה את דברוֹ – והנה דעכוּ הפּנים, אָפלוּ, הפכוּ גוּש עפר.

הנוֹאם מקצר וּמסיים מתוֹך רגש לא נוֹח.

הבא אחריו מדבר וּפניו אל הקהל. הזקן הוּא רק עילה קטנה לדבריו שנוֹעדוּ לקהל השוֹמעים. יוֹדע הוּא את נפשם. יוֹדע הוּא שדיבּוּרוֹ חביב עליהם.

אחרי רגעים מספּר עוֹשׂה הזקן מאמץ, מרים את ידוֹ הכּהה וּמניח אוֹתה על כתף שכינוֹ ושוֹאלוֹ בקוֹל רווּי צער וּדמעוֹת בעיניו העוֹמדוֹת:

– חביבי, אפשר יכוֹל אתה להגיד לי מה חשבתי לפני רגע, מחשבה כל כך נעימה, כל כך נעימה. חבל, שכחתי. אילוּ זכרתי, הייתי אוֹמר את הדברים לידידי המסוּבּים כאן. הרי עלי לוֹמר איזה דבר. חבל, חבל. שכחתי הכוֹל. זקנתי. כן, זקנתי.

האיש מסתכּל בוֹ בתהייה סלחנית. והזקן עוֹשׂה בפיו חסר השיניים תנוּעה הדוֹמה למציצה של תינוֹק.

---

מְשׁוֹרֵר זָקֵן עַל סַפְסָל בַּגָּן

מאת

אשר ברש

המשוֹרר הזקן, הגבר הבּוֹדד, יוֹשב ביוֹם סתיו יפה בגן הציבּוּרי. שעת בוֹקר מאוּחרת. אין עוֹברים ושבים בגן והספסלים ריקים מיוֹשב.

השמש מחַממת להנאתוֹ את איבריו התשוּשים. עוֹד רוֹב חוּשיו עמוֹ. הראייה והשמיעה אף נראוֹת לוֹ לעתים חַדוֹת יוֹתר. אך הגוּף נרפה, הרוּח עייפה והמחשבוֹת מתחמקוֹת אל העוֹמק.

הוּא רוֹאה מחזה אהבים של זוּג ציפּוֹרים: ציפצוּפי חן-חן ודילוּגי אהבה. פעם על ענף האילן הצעיר וּפעם על שביל החצץ הלבן. מסתכּל הוּא בהתעלסוּתן מתוֹך עֵרוּת לא רגילה.

והנה מתקרבים וּבאים מן השער, שלוּבי אצבעוֹת, זוּג אנשים צעירים. לבוּשם פּשוּט וקל. אנשי עבוֹדה ביוֹם מוֹעד. איך פּטוּרים אלה בבוֹקר חוֹל זה מעבוֹדה? אוּלי באוּ העירה מאיזה משק חקלאי? אוּלי חוֹזרים הם מוַעד הקהילה, שם סידרוּ עניין פוֹרמאלי הנוֹגע לעתידם?

הוֹלכים השניים זה בצד זה וּמחייכים כילדים גדוֹלים איש אל פני אחוֹתוֹ. הנה עמדוּ מלכת. הוּא מביט כה וכה כמתייר אם אין רוֹאים. היא מביטה כמתייראה, אוּלי רוֹאה מישהוּ.

המשוֹרר הזקן, שלא להשבּית את אוֹשרם, משפּיל ראשוֹ אל חזהוּ וּמשׂים עצמוֹ מנמנם. אבל עינוֹ האחת פּקוּחה מעט ורוֹאה את הזוּג מתחבּק בשמש וּמאריך בנשיקה. רגע ממוּשך הם עוֹמדים חבוּקים בשביל הגלוּי. קשה להם להיפרד. אחר כך הם הוֹלכים הלאה, עוֹברים על הזקן וּמסתכּלים בוֹ. הוּא מצניח את ראשוֹ יוֹתר אל החזה, במצוּדד קצת, כשבוּי שינה.

והנה מגיע לאוֹזניו קוֹלה הנשיי:

– אפשר שגם זה אהב פעם, כמוֹך…

– כמוֹני? אי אפשר! – עוֹנה קוֹלוֹ הגברי.

וּלאחר שעברוּ מתיישר המשוֹרר הזקן על מוֹשבוֹ, מסתכּל אחריהם וּממלמל לנפשוֹ: “צדק הבּחוּר. לא אהבתי, אף לא חייתי כמוֹהוּ מימי. רק שרתי את האהבה, רק שרתי את החיים. לא ניתנוּ לאדם שניהם: אוֹ חיה ואהוֹב, אוֹ ראֵה וָשיר!”. אך הנה באה לסוֹף הזיקנה, השוָה וּמַשוה הכוֹל, ואינה מבדילה עוֹד: לא חיים ולא שירה. רק בבוּאה שקוּפה של שניהם. בשלה, בשל בבוּאה זוֹ, העדר שניהם בממש אינוֹ מצער עוֹד.

---

הַתְּחִיָּה

מאת

אשר ברש

באחד מירחי החוֹרף האחרוֹנים של שנת תש"ג, באתי למוֹשב שבשרוֹן להרצוֹת על משוֹרר גדוֹל ביוֹם זכרוֹנוֹ. בּאתי לעת שקיעה זכּה לאחר יוֹם גשוּם, ואחרי שעוֹת אחדוֹת שביליתי ביחידוּת בחדר שהוּקצה לי בבית אחד המתיישבים, הלכתי עם הממוּנה על התרבּוּת, לאוֹר ירח גבוֹה וקר וּבצל עצים מנטפים, אל מקוֹם ההרצאה. באוּלם הגדוֹל וחסר התקרה, שגג הרעפים הנישׂא על עמוּדי עץ אחדים משוה לוֹ מראה בניין ארעי וּמנוֹרוֹת החשמל המעטוֹת אינן מאירוֹת אוֹתוֹ כראוּי – נתאספוּ כמאה שוֹמעים. על ספסלי השוּרוֹת הראשוֹנוֹת ישבוּ בעיקר משפּחוֹת: גברים ונשים וילדיהם, בתוֹכם גם קטנים, וּבשוּרוֹת הבּאוֹת ישבוּ על הרוֹב בּוֹדדים, אנשי עמל, זקינים וּצעירים.

מראה האוּלם והקהל לא הרנינוּ את לבי. יש משהוּ משיב קרה בפניהם וּבלבוּשם של אנשי העמל היגיעים בבוֹאם בערב לשמוֹע הרצאה, אף על פּי שרוּבּם מביאים עמהם רצוֹן של קשב. עם כל החשיבוּת שהם לוֹבשים באסיפה, חסירה החגיגיוּת המעוֹררת שבאוּלם המשוּכלל וּבלבוּש המהוּדר שבעיר. אפשר שנעדר שם סבר הפּנים של אנשים שאינם רוֹאים זה את זה זמן מסוּיים וּכשהם מזדמנים יחד הם שׂמיחים לראוֹת ידידים וּמכּירים, מה שאין כן במוֹשב הקטן, שהאנשים רוֹאים זה את זה בכל יוֹם תמיד. אפשר חסר חפץ ההתראוּת הנוֹתן חוֹתם של ערוּת בבני אדם. ואוּלי ימי העמל המפרך שלפני האסיפה וימי העמל שלאחריה עוֹמדים ככרוּבים זוֹעמים וּמבריחים מהם את הרוֹך וההתפּעלוּת הקלים.

אמנם ידוּע לי מפי הניסיוֹן, כי אך מראה חיצוֹני הוּא, וכי רַב החוֹם והתוֹם בלב אנשי האדמה האלה, וכי עשׂוּיים הם להתלהבוּת עצוּרה, שאינה מתבטאת במחיאוֹת כּפּיים וּבקריאוֹת פה, כי אם בסבר פּנים מרוּכּז וּבמאוֹר עיניים שוֹקט. אף על פי כן כּנסת אנשים באוּלם כזה משרה עלי בתחילה רגש של מבוּכה. ורגש זה גוֹבר עוֹד עם דברי ההצגה המעטים, המגוּמגמים על פי רוֹב, של הפּוֹתח מטעם ועדת התרבּוּת שבמקוֹם.

אסיפה זוֹ, שאני מספּר עליה, לא נשתנתה בשוּם דבר מאחירוֹת דוּגמתה. בתחילה היה דיבּוּרי מאוּנס, מגשש למצוֹא את המגע עם הקהל החילוֹני על פי מראהוּ והמכוּבד על פּי מהוּתוֹ. עיני היוּ תרוֹת אחרי איזה פּרצוּף נעים, חי ורב קשב, הנוֹתן עצמוֹ בתמימוּת שבלב לדברי המרצה, כעין נקוּדת משען לפעוּלת רוּחי; ביקשתי וּמצאתי: בשוּרה הראשוֹנה, שלא שׂמתי עליה עין בראשוֹנה, ישב אדם כבן שישים, רזה וּבעל פּנים מקוּמטים, שׂערוֹת שׂיבה קצרוֹת וּמסוּלסלוֹת בראשוֹ ושׂפם דק תלוּי משני עברי פּיו. עיני האיש היוּ תלוּיוֹת בפי וכל מאמר היוֹצא ממנוּ מצטייר על פניו כמוֹ בצבעים. לידוֹ ישבה אשה צעירה ממנוּ הרבה (אשתוֹ אוֹ בתוֹ?), פניה נאוֹת מאוֹד ועיניה טוֹבוֹת וחיוֹת, והיא מחזיקה אצבּעוֹת ידוֹ על ברכּה, מסתכּלת בוֹ תכוּפוֹת, אך מאי רצוֹנה להפריעוֹ מקשבּוֹ היא חוֹזרת לשמוֹע אל דברי המרצה. משׂמאלה של האשה ישב בחוּר צעיר, שזוּף וחסוֹן וּבלוֹריתוֹ פּרוּעה קצת, ועל ידוֹ בחוּרה נמוּכה ממנוּ כדי ראש, לבוּשה מתוּקן וּפניה נעימוֹת. השניים הצעירים נראוּ כּנשׂוּאים מקרוֹב, כי טבּעוֹת היוּ מבריקוֹת מתוֹך הבלטה על ידי שניהם והם התרפּקוּ זה אל זה בכתפיהם בחיבּה גלוּיה. אחריהם ישב האיכּר, שבביתוֹ הוּקצה לי החדר, ואשתוֹ. שיערתי שיש קירבה בין המשפּחוֹת הללוּ, שכן ניכּר היה על פי רמיזוֹת העיניים זה לזה, ביחוּד בשעה שהפסקתי את דיבוּרי כדי לגמוֹע מכוֹס המים שעל השוּלחן.

מראה שוּרת האנשים הזאת נסך בי מיד רגש של ביתיוּת. התחממתי בדיבּוּרי וראיתי שהקהל מקבל את דברי בתנוּעוֹת של הסכּמה וקוֹרת רוּח. ויוֹתר מכוּלם השרתה על רוּחי טוֹבה האשה הנאה, פּני דם וחלב, טוֹבת העיניים, שלא היתה דוֹמה לשוּם אשה אחרת באוּלם. משהוּ אצילי, עֵר ונעים מאוֹד היה בכל מהוּתה, כמוֹ יצוּר של חן מעוֹלם אחר בא לשכוֹן כאן. אף הספּקתי להשגיח, שכל היוֹשבים בשכינוּתה, כשמבּיטים אליה, חיבּתם קוֹרנת מעיניהם. גם המאָרח שלי מנענע לה ראשוֹ באהבה, ואף אשתוֹ עוֹשׂה כן.

(כאן עלי להעיר, שאף כי ראיתי את האיכּר רק רגעים מספּר לפני צאתי להרצאה, ולא הספּקתי לשמוֹע מפיו אלא מלים ספוּרוֹת, ידעתי מפי איש התרבּוּת מדריכי, כי מרדכי פרידמן שמוֹ והוּא בן ארצי מעיר ב. וכי החדר בביתוֹ נתפּנה בשל נישׂוּאי בנוֹ, שעבר לגוּר אצל שרוֹני, כלוֹמר, אצל משפּחת אשתוֹ).

הארכתי בהרצאתי יוֹתר ממה שנתכונתי. איני יוֹדע, אם משוּם שמקוֹר הרעיוֹנוֹת נבע בי, אוֹ מחמת שנעים היה לי לעמוֹד וּלהסתכּל בסגל המשפּחוֹת היוֹשבוֹת ממוּלי, וּביחוּד בפניה הנלבבים של האשה הנאה. עֵרוּתי אני הטילה, כנראה, ערוּת גם בקהל ולא ניכר בוֹ סימן של עייפוּת. איש לא תלה ראשוֹ מתוֹך נים ואיש לא קם באמצע לצאת (דבר המקוּבּל במקוֹמוֹת כאלה) מן האוּלם. הכוֹל ישבוּ והקשיבוּ רב קשב, עד שסיימתי בפסוּק הוֹלם, שנשאר כתלוּי ורוֹעד בחללוֹ של האוּלם הדוֹמם, מאין מחיאוֹת כּפּיים.

עתה נראה האוּלם גם בעיני לא חילוֹני כלל. אף הצינה שבוֹ פּגה. הפּוֹתח, שישב כל הזמן על ידי ולחיוֹ בכף ידוֹ, עמד ונעל בדברי תוֹדה אחדים. וּראה זה פּלא, גם דבריו היוּ הפּעם חמים וחגיגיים, אף לא משוֹללי ברק של נוֹאם. אחר כך קם הקהל לאיטוֹ והתחיל יוֹצא, וּכפי שנדמה לי, בלי רצוֹן.

המשפּחוֹת הנזכרוֹת שבספסל הראשוֹן עמדוּ במקוֹמן,

וּפרידמן, המאָרח שלי, חיכּה לי, כדי לקחתני הביתה. הוּא ניגש אלי והוֹשיט לי את ידוֹ. מעל פּניו קראתי את ה“יישר כוֹח”. גם אשתוֹ ניענעה לי בראשה מתוֹך חיוּך של הכּרת תוֹדה. אחר כך הציג לפני את זה המקשיב המוּפלא (הוּא שׁרוֹני) ואת אשתוֹ מלכּה כחבירים וּמחוּתנים שלהם; אחר כך הציג את הזוּג הצעיר: את בנוֹ עתניאל ואת בתוֹ של שׁרוֹני אביבה, שהם נשׂוּאים זה כחצי שנה. בלי משׂים השפּלתי מבטי וראיתי את כּריסה המתעגלת של האשה הנערה.

יצאנוּ החוּצה. הירח עמד עתה בחצי הרקיע, מוּקף “חצר” גדוֹלה. לא היה טל ורוּח צוֹננת עלעלה בעצים. ואף על פּי כן נדמה היה, שפעת טל שוֹרה על הצמחים וּמרטיבה גם את החוֹל שבדרך הלא כּבוּשה. ממרחק רב הגיעה נהמת הים האטוּמה. מעברים נשמעה שׂיחת מהלכים, וּביחוּד עלה פּיטפּוּטם הקוֹלני של בני הנעוּרים. גם קטעי צחוֹק ושירה נשמעוּ. היה לי הרוֹשם, שלרבים מן הקהל אין חשק ללכת לישוֹן. על מגרש ריק, שדשא עשׂב צמח עליו, רעוּ שני סוּסים כבוּלים, שהיוּ מקפּצים אגב לחיכה. כּלב כוֹפרי השׂתרך בצד הדרך יחידי ודוּמם, כהוֹלך באיזוֹ שליחוּת.

נתברר מיד, שלא רק המאָרח אלא גם האשה היפה, המחוּתנת, היא בת ארצי וּמוֹלדתי, וּשניהם בני אוֹתה העיר. אף על פּי שלא הייתי מעוֹדי בעיר זוֹ, עוֹרר בי זכרה איזוֹ נימה מסוּתרת בלב. הכּרתי פעם בנוה קיץ משפּחה אחת, אֵם וּשתי בנוֹתיה, מן העיר ב., משפּחה משׂכּילה וּמדברת עברית, והתקרבתי אליה, ואחר כך הייתי מחליף שנה אוֹ שנתיים מכתבים עם האֵם ועם הבת הבכירה. מוּבן, שהיוּ שאלוֹת וּתשוּבוֹת על אוֹתה המשפּחה, שעתה אין איש יוֹדע גוֹרלה, כגוֹרל שאר משפּחוֹת ישׂראל שנפלוּ בידי המרצח הנתעב. אף כי הלב מיאן עוֹד להאמין בכל אימת הידיעוֹת המגיעוֹת משם. מתוֹך שׂיחה על המשפּחה ההיא קמה בינינוּ איזוֹ התקרבוּת.

הזוּג הצעיר ביקש סליחה וּפרש לבית שרוֹני, הוּא ביתם, והזוּגוֹת הזקינים הלכוּ לעבר ביתוֹ של פרידמן. לא ידעתי אם כונתם של השרוֹנים היא ללווֹת אוֹתי אוֹ את המחוּתנים שלהם. פרידמן וּמלכה התחרוּ בזכרוֹנוֹת על עירם ויוֹשביה. אחר כך, כנהוּג, התחילוּ למנוֹת מספר לנפשוֹת בני עירם הנמצאוֹת בארץ ישראל. יצא, שעם היוֹת שם ציוֹנים רבים ויוֹדעי עברית לא מעטים והעיר לא מצערה – לא רבים הם שעלוּ משם לארץ, והם מפוּזרים בה במקוֹמוֹת שוֹנים.

דעתה של מלכה היתה בדוּחה עליה. היא לא רק סיפרה ותיארה והצחיקה אחרים, אלא גם בעצמה צחקה צחוֹק צעיר וערב, כמוֹ נערה שוֹבבה, וּבצחוֹקה הדביקה אחרים לבדח את דעתם. לסוֹף החליק פרידמן על ראשה ואמר: “מלכה’לי, מאוּחר כבר, צריך ללכת לישוֹן”. גם אשתוֹ אמרה: “אנחנו שוֹכחוֹת, שעלינוּ לקוּם בשעה חמש לחליבה”.

ואוּלם שרוֹני לא היה לוֹ חשק ללכת, אף כי השעה מאוּחרת ועליו לנסוֹע בהשכמת הבוֹקר לחיפה באיזה עניין דחוּף. הוּא לא התעניין ביוֹתר בעסקי העיר ב., שלא הכיר אוֹתה כלל, והיה שוֹאל ממני שאספר לוֹ פרטים מחיי התרבוּת בכרך, וּבייחוּד מחיי הסוֹפרים. חוּלשה מיוּחדת היתה לוֹ לסוֹפרי ישראל וידע פרטים הרבה לא רק ביצירתם אלא גם בחייהם. מסתבר, שבצעירוּתוֹ היה שטוּף בעצמוֹ ב“חטאוֹת נעוּרים” של כתיבה.

סוֹף סוֹף נפרדנוּ מתוֹך לבביוּת מרוּבה, וּמלכה (בינתיים

נוֹדע לי, שהיא כבר בת חמישים) ביקשה ממני, שאסוּר לביתם לפני נוֹסעי מן המוֹשב. אין דבר, גם בשעוֹת הבוֹקר יכוֹלה היא להתפנוֹת לשעה של שׂיחה עם בן המוֹלדת. כדאי הדבר. וּבכן, היא תחכה לי.

הבטחתי לה להיכנס. נפרדנוּ בלחיצת ידיים. גם פרידמן ואשתוֹ לחצוּ בחיבה את ידה. אחר-כך הלכוּ השניים בדרך חזרה, שלוּבי אצבעוֹת כזוּג נאהבים צעיר. ואנוּ, שקרוֹבים היינוּ לבית, עמדנוּ רגע בשער הגדר, לפני הכניסה, כמתקשים להיפרד ממראה הלילה היפה.

בינתיים נתרוֹקן המוֹשב מן הגדוֹלים, רק מבני הנעוּרים עוֹד התהלכוּ מעטים, דיברוּ בקוֹל, צחקוּ וציפצפוּ ניגוּנים שוֹנים. נהמת

הים כאילוּ נתגברה. מרחוֹק ראיתי את שני הסוּסים מוֹסיפים לרקוֹד כנגד הלבנה וּפניהם אל העשׂב. הכלב, שראיתיו קוֹדם משרך דרכוֹ לצד זה, חזר כמוֹ משליחוּת חוֹבה, באוֹתה רצינוּת חייתית כבראשוֹנה. הנוֹטר, עטוּף באדרת

והרוֹבה על כתיפוֹ, עבר סמוּך לשער, שלח את ראשוֹ והתבוֹנן אל העוֹמדים, כאילוּ לא הכירם מתמוֹל שלשוֹם.

על נהמת הים נוֹסף עתה זימזוּם מטוֹסים עוֹלה ויוֹרד. שני אוֹרוֹת, כשני כוֹכבים קטנים, ניסרוּ ברקיע לאוֹרך נפת החוֹף. אלה היו, כפי שאמר לי פרידמן, שני מטוֹסי-הסיוּר המסיירים לילה לילה את רצוּעת החוֹף הלוֹך וחזוֹר. זימזוּמם עוֹרר רגש משוּנה, מעוֹרב מפחד וּמבטחוֹן.

כשנכנסנוּ הביתה צילצל השעוֹן בחדר שהוּקצה לי לשינה שעת חצוֹת. אף על פי כן הציעה בעלת הבית לשפוֹת את הקוּמקוּם וּלהכין תה. אבל שנינוּ, גם פרידמן וגם אני, סירבנוּ. אני, משוּם שלא הייתי צמא, והוּא – רק אחר כך נוֹדע לי נימוּקוֹ. הוּא רצה להישאר עֵר לבדוֹ.

אכלנוּ שתיים שלוֹש קלימנטינוֹת טוֹבוֹת עסיסיוֹת, שרק לפנוֹת ערב נקטפוּ מן העץ.

האשה פרשה לחדר המיטוֹת לישוֹן, וּבעוֹמדה כבר בפתח החדש פנתה אלי במאוֹר פנים:

– מה אתה אוֹמר על מלכה שלנוּ? אפשר “לתת לה” שלוֹשים שנה, לא יוֹתר. כל כך רעננה, כל כך יפה, כל כך ערה וּמלאת חיים!

הסכמתי לכל מה שאמרה על מלכה. וּבאמת לא יכוֹלתי להסיח דעתי מן החידה: אשה בת חמישים, העוֹמדת להיוֹת בקרוֹב סבתא, כאילוּ היתה רק השנה לאיש.

פרידמן יצא לחצר שמאחוֹרי הבית, וגם אני יצאתי אחריו. במרחק מה, מאחוֹרי ערוּגת ירקוֹת, שׂיחי בננוֹת ועצי פרי אחדים, נמתח לכל רוֹחב המגרש הלוּל המוּאר במנוֹרוֹת חשמל אחדוֹת. התרנגוֹלוֹת הלבנוֹת מהן התהלכוּ בשקט וּמהן ישבוּ על השלבים מתוֹך תנוּעוֹת ערוֹת והשמיעוּ קירקוּר חשאי.

פרידמן, שהיה כפוּף שם על איזה כלי, אמר לי מרחוֹק:

– אתה רוֹאה? זהוּ “אוֹר רמייה”. מרמים אנוּ את התרנגוֹלוֹת לחשוֹב שיוֹם הוּא, והן, הפתיוֹת, מטילוֹת לנוּ ביצים.

נהמתי בנחירי איזוֹ תשוּבה, אבל מוֹחי היה אצל מלכה, שפניה לא משוּ מעיני, כשהם מוּארים אוֹר הלבנה. חתרתי למצוֹא את החידה. מיחסם של האנשים אליה הריחוֹתי איזה סוֹד. איך אעמוֹד עליו? אם גם אשהה אצלה מחר שעה ושרוֹני איננוּ בבית, האם תספר לי את סוֹדה? האם אוּכל לחקוֹר אוֹתה על כך? בכל זאת החזקתי בהחלטתי – להיכנס שמה בבוֹקר. אפשר אעלה משהוּ. התפשטתי למחצה ושכבתי על גבי לרוֹחב המיטה. לא חשתי כל צוֹרך בשינה. עוֹד מגוֹרה הייתי מן ההרצאה הארוּכה, וּפניה וקוֹלה של מלכה לא הרפוּ ממני. קמתי ולקחתי מעל המדף את “מלחמת היהוּדים” של פלאויוּס וקראתי בוֹ דלתוֹת אחדוֹת לאוֹר המנוֹרה שעל הכיסא. אך הספר צנח מידי וּמוֹחי תר אחרי האשה הגלוּיה-המסתוֹרית.

איני יוֹדע אם יש ממש בתוֹרת הטילפּאתיה, אוֹ שפרידמן הרגיש צוֹרך לספר לי את מקרה האשה, הוֹאיל וראה את תהייתי עליה. לא שכבתי חצי השעה והאוֹר בחדר דוֹלק – שמעתי פּתאוֹם נקישוֹת רפוֹת של פרקי אצבעוֹת על הדלת. בתחילה חשבתי: טעוּת שמיעה. אפשר משהוּ מגרד בבית, חתוּל אוֹ עכבר. ואוּלי כלב בחוּץ מתקרצף בקיר. אבל הנקישוֹת נשנוּ. ישבתי על דוֹפן המיטה וקראתי:

– כן, בבקשה!

הדלת נפתחה, וּפרידמן, לבוּש פּיג’אמה של פסים, עמד בפתח.

– ראיתי אוֹר וחשבתי: אוּלי נרדמת ושכחת לכבוֹת את המנוֹרה.

– לא, איני יכוֹל לישוֹן, – עניתיו – תמיד קשה עלי השינה על יצוּע זר. ממעט אני בנסיעוֹת. אבל אינך צריך לנַדד שינה מעיניך בגללי. אני אין לי כל עבוֹדה בבוֹקר ואוּכל לישוֹן שעה נוֹספת. אגב, הוֹאיל ונכנסת אוּלי תוּכל לוֹמר לי, כמה שנים הגברת שרוֹני בארץ…

כאילוּ חיכה לשאלה זוֹ, פסע פסיעה החדרה וסגר את הדלת מאחוֹריו.

– כמה שנים היא בארץ? כשנוֹת בתה, היא כלתי. כלוֹמר, שמוֹנה עשׂרה ועוֹד שנה, לפני שנוֹלדה אביבה.

ברי היה לי, שהוּא עבר על הנימוּס ונכנס כדי לדבר בה, במלכה. אף על פי שהכוֹל נהגוּ בה חיבה, ראיתי ממנהגוֹ יחס מיוּחד לגבּיה. אם כן, אמרתי בלבי, מן השמיים מסייעים אוֹתי לגלוֹת את הסוֹד שחפצתי לדעתוֹ.

הנחתי את הספר, ישבתי ישיבת אדם עֵר וּמוּכן לשמוֹע. הוֹריתי לוֹ את הכיסא הסמוּך:

– שב נא ונסיח מעט במלכה. היא מעניינת אוֹתי.

– ידעתי שהיא תעניין אוֹתך. את מי אינה מעניינת? טיפוּס אדם יוֹצא מן הכלל. רצוֹנך, אספר לך את סיפוּרה. אך הדברים יארכו מעט.

– לי לא איכפת. אך חס אני עליך ועל אשתך. אתם אנשים עוֹבדים ועליכם להשכים לעבוֹדה.

– אשתי ישינה כבר שנת ישרים. מוּטב כך. ואני – אל תדאג לי. רגיל אני בלילוֹת שימוּרים. בימים אלה שאנוּ חיים בהם, אנוּס כל אחד להיוֹת לפעמים עֵר בלילה. כונתי לשמירה על פי תוֹר.

– אם כן, ספּר, כי שוֹמע אני. אתה מעשן?

– תוֹדה. לפעמים. הפעם אעשן, אם תתן לי משלך. לא לקחתי בצרכניה.

הוֹצאתי את קוּפסת הסיגריוֹת שלי, והוּא הביא מן השוּלחן גפרוּרים וּמאפרה והניחם על כיסא, ליד המנוֹרה.

לאחר הצתת הסיגריוֹת פתח פרידמן בסיפוּרוֹ:

– אני עצמי יליד ב., כפי ששמעת כבר. למדתי בחדר וּבבית המדרש ואחר אצל סטוּדנט ואצל המוֹרה העברי. כן, עוֹד בימי פראנץ יוֹזף. בהיוֹתי בן י“ד שנה כבר הייתי ציוֹני נלהב וחלמתי על עלייה לארץ ישׂראל. אחר כך הייתי חבר פעיל באגוּדה ציוֹנית. בן י”ט התקרבתי לבתוֹ היחידה (בנים היוּ לוֹ שלוֹשה) של ראש הקהל שלנוּ, יקוּתיאל כ"ץ, יהוּדי בעל צוּרה, חסיד ויז’ניצי, עשיר ותקיף, שׂוֹרר בקהילה ושׂוֹרר בביתוֹ. בהשפּעת המוֹרה לעברית נוֹסד בעירנוּ קוּרס של נערוֹת מבוּגרוֹת ללימוֹּד השׂפה העברית. רבוֹת ביקרוּ בקוּרס הזה, וּבתוֹכן גם מלכה, בתוֹ של ראש הקהל. הדבר לא היה לרצוֹן האב, שהתנגד לציוֹנים. אבל התנגדוּתוֹ למעשה בתוֹ היתה משתמשת לשתי פנים. באמת נהנה מזה שבתוֹ קוֹראת וּמדברת בלשוֹן הקוֹדש. אני נחשבתי בעירי בחוּר משׂכּיל. היתה לי ידיעה בספרוּת העברית החדשה. גם את שילר והיינה וּקצת גיתה ידעתי. סנטימנטאלי לא הייתי. הצעירוֹת אמרוּ עלי שיש בי משהוּ מן הברזל של חנוּת אבי. מילא, כשלוֹש שנים “התהלכנוּ”. הכוֹל ידעוּ שאנוּ “זוּג”, אך על פי שלא היוּ אירוּסים. אביה לא סירב לשידוּך. לאבי היה בית מסחר גדוֹל ונחשב עשיר, ואני בן זקוּנים לוֹ. שני אחי וּשתי אחיוֹתי כבר היוּ נשׂוּאים.

כשגמלה בי המחשבה לעלוֹת לארץ ישראל ולהיוֹת בה עוֹבד אדמה, סיפרתי את החלטתי למלכה. היא הסכימה מיד לעלוֹת עמי, אבל רק ברשוּת אביה. התנאי לא הפחידני כלל. סבוּר הייתי: הוֹאיל והסכים לשידוּך וּלדיבּוּרה העברי של בתוֹ, לא יתנגד גם לעלייתנוּ לארץ, לאחר שנעשה את החתוּנה כדת משה וישראל במקוֹם. אבל טעיתי בסברתי: לדבר זה לא נתרצה. לא הוֹעילוּ כל הטענוֹת שלי ושל מלכה, הנימוּקים שלי והדמעוֹת של מלכה, הכוֹל היה לחינם. הוּא היה מתנגד לציוֹנים וידע מפי העיתוֹן “מחזיקי הדת” את כל “ערוַת הארץ”, אשר “שוּעלים הילכוּ בה”, ויש שם ישמעאלים פראים, הרוֹצחים את היהוּדים, כשם שרצחוּ את בעל “ציוֹן הלא תשאלי” ואת בעל “לכה דוֹדי”. רק בארבע הערים של ר' מאיר בעל הנס יוֹשבים היהוּדים כלוּאים בתוֹך גיטאוֹת, חיים על הצדקה ולוֹמדים תוֹרה וּמחכים למות. כלוּם גם אנוּ נעשה כך? על ה“קוֹלוֹניוֹת” לא שמע ולא רצה לשמוֹע. בקיצוּר, כל הדיבוּרים היוּ לבטלה. כל זמן שהוּא חי, לא תלך בתוֹ למדבר. אמנם מנהיגי הציוֹנים אוֹמרים, שהם יוֹציאוּ את בני ישראל שנית מ“בית העבדים” ויוֹליכוּם המדברה, אבל ב"ה, אין הם משה רבנוּ…

נמלכתי בדעתי והחלטתי להשפיע על מלכה, שתעלה עמי שלא ברצוֹן אביה. הרי אין אני מבקש ממנוּ כלוּם, לא מוֹהר ולא מתן. ואם יעמוֹד בסרבנוּתוֹ, נסע לעיר אחרת ונעמיד את החוּפה – ונעלה על דעת עצמנוּ. לא ילדים אנוּ. גם אבי אינוֹ מרוּצה, שבן זקוּניו יעזבנוּ לעת זיקנה. – אבל באין ברירה הוּא מסכים, ואפילוּ נוֹתן לי להוֹצאוֹת הדרך ויוֹתר מזה. בטוּח הייתי: נקל יהיה לי להשפיע עליה. אבל נתקלתי באבן שׂדה מוּשרשת יפה באדמה. כל כוֹח דיבוּרי, ק"ן הטעמים שבפי, כל אהבתי לא היה בכוֹחם להזיזה ממקוֹמה: בלי רשוּת אביה לא תעלה. עוֹד לא קרה מקרה בביתם, שמישהוּ ימרה את פי האב.

לא אאריך לך: המלחמה ההוֹרסת את שנינוּ ארכה כשנה תמימה. גם עצבי וגם עצביה היוּ לטרף. התערבוּ קרוֹבים וידידים, אלה בכה ואלה בכה, אלה מצדיקים צד זה ואלה מצדיקים את הצד שכנגד, והסוֹף היה – אוֹ שאני מוַתר על הנסיעה לארץ ישׂראל, אוֹ שהקשר בינינוּ מתנתק.

וארץ ישׂראל ניצחה. איך אוֹמר שילר? “עקרתיה מלב פצוּע” – ונסעתי לבדי. לא אתאר את ליל הפרידה, כשיצאנוּ שנינוּ אל החוֹרשה הסמוּכה, שהיינוּ רגילים לטייל בה. זוֹכר אני: היה לילה משוּנה. ירח מאחוֹרי ערפל והאויר כמוֹ עוֹמד להזיל דמעוֹת. עד חצי הלילה ישבנוּ שם. שנינוּ שפכנוּ דמעוֹת רבוֹת, וּלסוֹף, כשליויתיה עד שער ביתה, נפרדה ממני במלים אלו: “יוֹדעת אני: חיה אוֹ מתה – אבוֹא אליך. לפי שעה הקשר ניתק בינינוּ, ואני מבקשת ממך: אל תכתוֹב אלי וגם אני לא אכתוֹב אליך”.

כבר רגיל הייתי לשמוֹע מפיה במשך השנה דברים מוּזרים, דברים אשר אין להם שחר, ולא נתתי ערך גם לדבריה אלה, אף כי צילצלוּ באוֹזני בלי הרף.

למחרת הבוֹקר יצאתי לדרך. לא אלאה אוֹתך בתיאוּר הנסיעה וכל מה שעבר עלי בארץ בימים ההם. רק זאת אגיד לך: השיכרוֹן שנסכה עלי הארץ הענייה, החרבה רוּבה, מוֹשבוֹת השרוֹן על פרדסיהן, ים הכינרת והגליל הפראי, היה חזק כל כך, שלא יכלוּ לוֹ ימי הקדחת, חוֹסר העבוֹדה, התנכרוּת האיכּרים, ארס המקטרגים – דבקתי בארץ מן הרגע שרגלי דרכה על אדמתה ואהבתיה אהבה עזה מאהבת נשים. לבסוֹף נתחברתי לקבוּצת פוֹעלים, בחוּרים מצוּיינים, ושרוֹני בתוֹכם (אחדים מהם הם כיוֹם בין ותיקי החקלאים), ושם הכרתי את בתיה וּנשׂאתיה לי לאשה. היא ליטאית, בת ראש ישיבה, אשה מצוּינה בכוֹל, ויש לנוּ שלוֹשה ילדים, כוּלם נשׂוּאים, וזה שהכרת הערב, עתניאל, הוּא בן הזקוּנים. הבת והבן הגדוֹל הם לא פה: הבת בקיבוּץ, נשׂוּאה, כבר אם לשני ילדים, והבן – נתגייס מיד לאחר החתוּנה. הלך לנקוֹם את נקמתנוּ מן הצוֹרר הארוּר. והצעיר, בן פוֹרת יוֹסף, עבר לגוּר אצל משפּחת אשתוֹ, אצל שרוֹני.

ועתה נחזוֹר אל מלכה. לא קיבלתי ממנה כל מכתב, ואף אני לא כתבתי אליה. מה שניתק בצוּרה כזוֹ אינוֹ ניתן לאיחוּי, ואינוֹ צריך להתאַחוֹת. אף כי צילצוּל המלים שלה: “חיה אוֹ מתה – אבוֹא אליך” לא נשכח מלבי, וגם קוֹלה וּמראיה באוֹמרה לי את המלים האלה, אבל השתדלתי, וגם היה לי הכוֹח, לבטל את השפעתן עלי.

הניתוּק הוּקל גם על ידי העוּבדה, שהיא היתה שם לאיש. אני הגעתי ארצה כשנה לפני פרוֹץ מלחמת העוֹלם הראשוֹנה, וכעבוֹר חצי שנה הוֹדיעוּני מביתי, כי מלכה נישׂאה לבן עשירים מדרוֹהוֹבּיץ‘, מאילי הנפט. כל כך עשיר האיש, שויתר על הנדוּניה, והיא עברה לגוּר בדרוֹהוֹבּיץ’. אמרוּ בב., כי הוֹריה וּקרוֹביה כפוּ אוֹתה, והיא הסכימה. רק חוֹדש עבר בין האירוּסים לנישׂוּאים. יפה היתה…

הוּא הפסיק את סיפוּרוֹ. הביט אל החלוֹן הכהה ברגע שזימזוּם המטוֹס הגיע בעדוֹ מקרוֹב מאוֹד. היה לי הרוֹשם כאילוּ הוּא מביט וּמקשיב אל רעיוֹן לבוֹ. הסיגריה השלישית, שהגשתי לוֹ כבר נשׂרפה, והוּא לחץ את זנבה העשן מתוֹך עצבנוּת אל פינכת האפר הקטנה. הגשתי לוֹ אחרת והוּא לקחה מידי אבטוֹמטית ולא אמר כלוּם. לאחר שהצתיה לוֹ, המשיך:

– במלחמה ההיא, כשרוּבה של גליציה נכבש על ידי הרוּסים, נפסק כל קשר ביני וּבין משפחתי שנשארה בעיר מוֹלדתי. אך נוֹדע לי מפי קרוֹב אחד בוינה, שמשפּחת כ“ץ נמלטה והגיעה אחרי טילטוּלים רבים לפּראג, וגם היא, מלכה, עם בעלה הגיעוּ שמה. שם מת אביה מעוֹצר רעה ויגוֹן, וגם בעלה נידלדל, כי נסתמוּ מקוֹרוֹת עוֹשרוֹ. והיא ילדה לוֹ בגלוּתם שני בנים. פרטים על חייהם לא ידעתי, כי לא כתבוּ לי. ואני, אף כי תאב הייתי לדעת, לא חפצתי לשאוֹל איש. נשמרתי לנפשי לא” להעלוֹת את האוֹב"… רוֹאה אתה, עוֹד מליצת המקרא בפי, אף כי פלח אני…

אחרי המלחמה ואחרי שחזרוּ הפליטים אל המדינה החדשה, הפוֹלנית, כתבה לי אחוֹתי שבבית (היא היתה עתה היחידה שכתבה לי. אמי שנתאלמנה היתה חוֹלה ולא יכלה לכתוֹב) על כל המוֹצאוֹת אוֹתם ועל חייהם הקשים אחרי מוֹת אבי וּשדידת החנוּת על ידי הרוּסים. בתוֹספת למכתב, על גיליוֹן מיוּחד, כתבה על מלכה, שהיא וּמשפּחתה חזרוּ לדרוֹהוֹבּיץ', ולבעלה הוֹחזר חלק גדוֹל מרכוּשוֹ, והם שוּב עשירים. אבל אוֹמרים עליה שהיא “לא בסדר”. היא יפה מאוֹד, יפה משהיתה, אבל כמוֹ קפוּאה. אינה מתעניינת בשוּם דבר. אינה אוֹהבת את בעלה, אף על פי שהיא נשמעת לוֹ בכוֹל וּמנהלת את הבית בסדר למוֹפת (לא חסירוֹת לה משרתוֹת). היא מתהלכת כאבטוֹמט, ממעטת בדיבוּר ונראית כשרוּיה בעוֹלם אחר. את כל אלה קיבלה אחוֹתי מפי אחיה של מלכה, רווק זקן, שהוּא מבאי ביתה.

ידיעוֹת אלה ציערוּני, אבל משהוּ בקרבי סירב בכל כוֹח לקשוֹר את מצבה עם ישוּתי אני. איחלתי לה כל טוּב, שתבריא ותהיה “בסדר” ותראה נחת בביתה – אבל נאחזתי בצפּוֹרני בשלי, בבתיה וּבשני הפעוּטוֹת שלנוּ, ולא רציתי לתת את דעתי על אחרת, ותהי אחרת זוֹ אהבתי הראשוֹנה…

בשנת תרפ"א נפתח זרם החלוּצים וחברי “השוֹמר הצעיר” לארץ, וּבתוֹכם רבים מגאליציה. באוּ גם שניים, בחוּר וּבחוּרה, מב., מעיר מוֹלדתי. עתה הוּא פּקיד באחד הבּאנקים שבתל אביב, אבל אז היה מפעילי התנוּעה, וּלרגל עבוֹדתוֹ עשׂה איזה זמן בדרוֹהוֹבּיץ' והתעניין, לפי בקשת אחוֹתי, במלכּה. אני לא שאלתי ממנוּ דבר, אך הוּא סיפּר לי, גם זה לבקשת אחוֹתי, שיש לה צמד ילדים קטנים, אחד נחמד מרעהוּ. היא יפה להפליא, אך מוּזרה מאוֹד. הכוֹל אוֹמרים, כי שוֹרש זרוּתה במה שאינה אוֹהבת את בּעלה. הוּא עשיר ואיש הגוּן מאוֹד, מסַפּק לה כל מנעמי עוֹלם, נוֹסע עמה למעוֹנוֹת קיץ, קוֹנה לה תכשיטים יקרים, שמלוֹת וכו' – הכוֹל ללא הוֹעיל: היא קפוּאה, כמוֹ אין בה רוּח חיים. הוּא, הבחוּר, היה בביתה ודיבר עמה. הוּא עצמוֹ לא מצא בדיבוּרה שוּם דבר לא נוֹרמאלי, מדבּרת מעט מאוֹד, אך בטעם וּבהבנה, אלא שבשעת דיבוּרה אין כל הבעה בפניה, ועיניה כזכוּכית ריקה. גם תנוּעוֹתיה הן כמשוֹללוֹת רצוֹן, כאבטוֹמט גמוּר. רק פּעם אחת הזכירה, שיש לה “חבר” בארץ ישראל. היא יוֹדעת שהוּא נשׂוּי, אבל אינה יוֹדעת היכן הוּא נמצא. יוֹתר לא אמרה עלי כלוּם.

שמעתי ולא שאלתיו דבר. אשתי, שידעה מפי מה היה בינינוּ, התחילה באילוּ שאלוֹת, אבל הוֹאיל ואני שתקתי, הפסיקה גם היא. וּבזה היה די. כן, לשנינוּ היה די…

שוּב מיעך את שארית הסיגריה אל הצלחת, ואני נתתי אחרת בין אצבעוֹתיו. הפּעם הרגיש בדבר ואמר בחיוּך מעוּקם:

– אתה מטריפני סיגריוֹת. טוֹב שאין החלוֹנוֹת סגוּרים. בעד חרכי התריסים יתנדף העשן. ואתה, למה אינך מעשן?… בקיצוּר, כמדוּמה שכבר אמרתי לך, כי גם לנוּ היוּ כבר אז שני ילדים. וּבינתיים הגענוּ להתיישבוּת. אחרי גילגוּלים וּתלאוֹת וייסוּרים רבים הגענוּ סוֹף סוֹף להתיישבוּת של קבע. לא אַלאה אוֹתך בתיאור כל מה שעבר עלינוּ. אתה ושכמוֹתך יוֹדעים יפה מה שעבר על ההתיישבוּת החקלאית בארץ, ואיני שייך לאלה הסבוּרים, כי הפּרה שלהם והתרנגוֹלוֹת שלהם הן הראשוֹנוֹת והיחידוֹת בבריאה כוּלה. היה לנוּ, כמוֹ שאוֹמרים, “צינים פחים”, קר וחם; ועם עתה, אחרי עשׂרים ואחת שנוֹת התיישבוּת במקוֹם, עוֹדנוּ רחוֹקים מעשירוּת. אבל אלוֹהים בירך אוֹתנוּ

בילדים טוֹבים, כוּלם חקלאים, וּבנוּ יש עוֹד מעט כוֹח לטפּל במשקנוּ, ואיך אוֹמר היינה: “חביבתי, מה תבקשי לך עוֹד?”…

והנה יוֹם אחד, שנתיים אחרי שעלינוּ על הקרקע, עוֹדנוּ יוֹשבים בצריף, קיבלתי פּתאוֹם מכתב מאת מלכּה. מכתב משוּנה מאוֹד. וּבוֹ גם תמוּנתה. יפה וּלבוּשה כמלכּה. המכתב היה כתוּב קצתוֹ יידיש וּקצתוֹ עברית. הראיתיו לבתיה שלי. לאחר שקראה אוֹתוֹ הביטה בי בעיניים תוֹהוֹת. את רוֹב הדברים לא הבינה וּמה שהבינה לא מצא חן בעיניה. רק התמוּנה מצאה חן בעיניה. “הרי היא יפה-פיה! ועל אשה כזאת יכוֹלת לוַתר? אילוּ הייתי גבר, לא הייתי יכוֹלה לעזוֹב אשה כזוֹ”… בתיה שלי, זה דרכּה: פיה ולבה שוים.

אחר כך בא עוֹד מכתב ועוֹד מכתב. אחרוֹן אחרוֹן משוּנה, אך גם ברוּר יוֹתר. היא כבר כּתבה גלוּיוֹת, שהיא שׂוֹנאת את בעלה, אף כי רק טוֹב הוּא עוֹשׂה עמה, והיא החליטה לדרוֹש ממנוּ גט. אביה ואמה מתוּ עניים, אך הוּא, בעלה, עשיר גדוֹל. בעלה, באין ברירה, הסכּים לתת לה גט וגם סכוּם כסף גדוֹל, אף על פי שהילדים יישארוּ אצלוֹ. אבל היא לא תקבל ממנוּ אלא להוֹצאוֹת הדרך בלבד, ועוֹד סכוּם קטן, שיספּיק לה לימים הראשוֹנים בארץ ישׂראל. כי אחת גמרה: לעלוֹת לארץ ישׂראל, לעבוֹד בה כל עבוֹדה בבית וּבשׂדה כדי לשוּב לחיים. ואחרי זה באוּ דברים מבוּלבּלים, מוּזרים וּתמוּהים, עם נקוּדוֹת הרבה. גם בתיה לא הבינה את כוָנת הדברים ואמרה, שהאשה נראית לה לא שפוּיה בדעתה. גם אני חשבתי כן.

שתי פּעמים עניתי על מכתביה. תיארתי לה בקצרה את החיים בארץ ישׂראל, את הקוֹשי שבחיי העבוֹדה הגוּפנית בתנאים שבארץ. סיפּרתי לה על אשתי הטוֹבה ועל ילדינוּ החמוּדים. אחר כך חדלתי להשיב על מכתביה, שנעשׂוּ מבוּלבּלים יוֹתר ויוֹתר. אחרי תשוּבתי האחרוֹנה כּתבה לי עוֹד

הרבה מכתבים. לפעמים קיבלתי ביוֹם אחד שניים שלוֹשה בבת אחת, וּלבסוֹף, אחרי הפסקה של כמה שבוּעוֹת נתקבל מכתב באחריוּת ועל המעטפה כתוּב בהדגשה של שלוֹשה קוים: סוֹדי. מוּבן שלא עלה על דעתי להעלים את המכתב מבתיה. אבל לפני שפּתחתיו לקחתיו עמי לשׂדה, ישבתי על ידוֹת המחרשה וּקראתיו. מה אגיד לך? טירוּף גמוּר, אף על פי שהדברים היוּ ברוּרים מאוֹד. היא דוֹרשת ממני, לא פחוֹת ולא יוֹתר, אלא להתגרש מאשתי ולשׂאת אוֹתה. היא כבר קיבלה גט מבעלה והיא יוֹשבת בעיר אחרת, בקרבת מקוֹם לחוַת הכשרה של חלוּצים. עתה היא עסוּקה בהכנוֹת לנסיעה אלי. היא הבטיחה לי אז, בשעת הפּרידה, לבוֹא – והיא מקיימת סוֹף סוֹף את הבטחתה. היא מבקשת ממני לספר הכוֹל לאשתי. בטוּחה היא שזוֹ תבין לה וּתפנה לה את המקוֹם המגיע לה בדין. מתוֹך מכתבי למדה, כי אשה טוֹבה וּבעלת יוֹשר היא. לב אשה יוֹדע אחוֹתה…

צחקתי ורגזתי בלבי. לא ידעתי את נפשי. הנה, עד היכן הגיעוּ הדברים. כמוּבן, בשוּבי הביתה אראה את המכתב לבתיה. היא יצאה שם מדעתה. אין ספק. אבל מה יהיה אם בבוֹקר לא עבוֹת אחד תוֹפיע כאן, במוֹשב, ותתבע את “המגיע לה בדין”, לפי דעתה? מה יהיה אז? איך ארחיק מעלי את הצרה?…

וּבכל זאת עלה בידי להתגבר על חששוֹתי. ראשית, האמנתי שהיא לא תבוֹא. מי יוֹדע, אפשר שכל עניין הגט והנסיעה אינוֹ אלא פּרי דמיוֹן חוֹלה. ושנית, לא ייתכן כי אֵם, ותהי גם מוּזרה במוּזרוֹת, תעזוֹב את ילדיה, פּרי בטנה. עוֹד לא נשמע כדבר הזה. איך אוֹמר הנביא: “התשכח אשה עוּלה מרחם בן בטנה?” ואם יקרה חלילה הרע מכוֹל, והיא תבוֹא – אמנם תהיה זוֹ צרה גדוֹלה – אבל אמצא, בעזרת בתיה, דרך לצאת ממנה. למדתי בשנוֹת חיי לא לחטט במחשבוֹת. אוֹ לעשׂוֹת – אוֹ לשכוֹח.

בתיה, לאחר שקראה את המכתב, ישבה רגעים אחדים כנדהמה. אחר כך אמר לי: “אין לי כל ספק ביחס אליך, אבל גוֹרלה של האשה נוֹגע עד לבי. ברוּר לי, שהיא תפוּשׂה לרעיון הבל מסוּכּן, וּמי יוֹדע מה צפוּי לה. עלינוּ להיוֹת מוּכנים לכוֹל. אפשר שהיא תבוֹא באחד הימים, וּמוּטב שנהיה מוּכנים לכך. מה נוּכל לעשׂוֹת, קשה להחליט עתה. הדבר תלוּי במצב האשה. בכל אוֹפן דעתי כדעתך, שיש להשיב לה הפּעם תשוּבה קצרה וּברוּרה. אוּלי תבין בעצמה, ואוּלי יבין מישהוּ אחר, שיש לוֹ שליטה עליה”.

וּבאוֹתוֹ מעמד, בלי דחייה כּלשהי, ישבתי וכתבתי לה שוּרוֹת אחדוֹת, בערך כך: “הוֹציאי מראשך את המחשבה האוילית. אהבתי את אשתי ואת ילדי. גם אשתי אוֹהבת אוֹתי ואת ילדיה, ואיש מאתנוּ לא יסכים לפירוּד. אין להחיוֹת מה שמת לפני שנים רבוֹת. חשבי על ילדיך ועל חוֹבתך כלפיהם”.

על המכתב הזה לא קיבלתי כל תשוּבה. גם אני וגם בתיה סבוּרים היינוּ, שמכתבי עשׂה את שליחוּתוֹ ואנוּ פּטוּרים מן הצרה. בתיה, כפי הנראה, חשבה עליה יוֹתר ממני, כי פעמים אחדוֹת אמרה: “לבי לאשה היפה והאוּמללה, מי יוֹדע אילוּ ייסוּרי גיהינוֹם עוֹברים עליה”. ואני שמעתי ושתקתי, כי מה אוֹמר וּמה אדבר?…

הוּא הפסיק את סיפּוּרוֹ בקריאה של רוֹגז כמעט:

– אל תתן לי יוֹתר סיגריוֹת. איני רוֹצה למלא את החדר עשן. אתה צריך לישוֹן פה.

וּבנעימה אחרת, כמוֹ לפייסני:

– אוּלי תאכל עוֹד קלימנטינוֹת אחדוֹת? הן טוֹבוֹת מאוֹד.

אביא מן החדר השני… – וקם לצאת. אחזתי בידוֹ וּכפיתיו לשבת. הוֹדיתי לוֹ ואמרתי, שסיפּוּרוֹ מספּיק לי וּביקשתי ממנוּ להמשיך.

הוּא שמע לי ושב לסיפּוּרוֹ:

– בקיץ של אוֹתה שנה נסע שרוֹני לבקר את אמוֹ הזקינה בברסטצ’קוֹ, היא עיירת מוֹלדתוֹ בווֹהלין. דרך אגב צריך היה למלא איזוֹ שליחוּת מטעם המפלגה. שהה שם כשני חוֹדשים וּבראשית אלוּל חזר. מתוֹך יחסי הידידוּת שבינינוּ קיבלתי על עצמי את הטיפוּל במשקוֹ. הוּא אמנם השאיר פּוֹעל טוֹב, אבל, איך אוֹמרים? “בידיים זרוֹת טוֹב גחלים לגרוֹף”, בלי עין משגחת של בעל בית ילך הכוֹל לאיבּוּד. שעה שעתיים בכל יוֹם הייתי מבלה במשקוֹ. גם בתיה היתה הוֹלכת שמה מזמן לזמן לעזוֹר במה שיכלה. רוָק זקן היה שרוֹני וּכבן אוֹ כאח היה לה, לבתיה. בחוּר משׂכּיל וּבעל נפש, אך גם בעל לשוֹן שנוּנה, וּמתוֹך שלא הניח איש במוֹשב שלא גילה את חוּלשוֹתיו בחריפוּת רבה, לא היוּ לוֹ אוֹהבים בין המתיישבים. רק בביתי היה קשוּר, בגדוֹלים כבקטנים, ואף כי גם אנחנוּ לא ניקינוּ מלשוֹנוֹ – לא נדלחוּ היחסים בינינוּ. אוֹדה ולא אבוֹש: הרגשנוּ בהיעדרוֹ כוּלנוּ, בתיה וגם אני וגם הילדים הקטנים התגעגענוּ עליו.

בקיצוּר, לאחר שני חוֹדשים חזר שרוֹני. כשלא מצאני בבית, רץ אל השׂדה (עבדתי אז בחציר), וּלאחר חיבוּק ונישוּק אמר לי בלשוֹנוֹ של אהוּד לעגלוֹן מלך מוֹאב: “דבר סתר לי אליך”. תמהתי: שרוֹני, שלא ידע סוֹד מימיו, הביא לי דבר סתר? היתה בי סקרנוּת לשמוֹע. ישבנוּ על ערימה של חציר ירוֹק, שזה עתה קצרתיו, להביא לרפת. הוּא הביט כה וכה, אם אין שוֹמע, אחר סיפר את זה המעשׂה: בדרך חזירתוֹ נסעה עמוֹ באוֹנייה אשה צעירה, יפה מאוֹד. בוֹדדה היתה בין הנוֹסֹעים והליכוֹתיה מוּזרוֹת קצת. הכוֹל הסתכּלוּ בה ואיש לא דיבּר עמה, כי על כל שאלה ענתה רק “כן” אוֹ “לא”, אוֹ לא ענתה כלל. וּביוֹם השלישי לנסיעה, בעוֹמדוֹ לפנוֹת ערב על הסיפּוּן נשען על המעקה וּמסתכּל בחמה הצוֹללת בים, ניגשה אליו האשה ושאלה אוֹתוֹ אם אינוֹ ארץ ישׂראלי. “כמוּבן”, ענה שרוֹני, “ארץ ישׂראלי מארץ ישׂראל”. וּכשאמר לה שהוּא חבר במוֹשב שלנוּ, שאלה אוֹתוֹ אם הוּא מכּיר את מרדכי פרידמן. “מכּיר וּמכּיר”, ענה לה, “הרי הוּא רעי כאח לי. בשנה אחת עלינוּ לארץ, התגלגלנוּ אוֹתם הגילגוּלים ויחד הגענוּ להתיישבוּת. רק הבדל אחד בינינוּ: הוּא, מוֹטי, הריהוּ בעל לאשה ואב לשני ילדים, ואני, שרוֹֹני, רוָק זקן, עץ יבש, כבן ארבעים”.

אז סיפּרה לוֹ האשה שהיא נוֹסעת אל פרידמן, כלוֹמר אלי, שהייתי ארוּסה לפנים, כדי שאקחנה לאשה. אתה יכוֹל לדמוֹת לך את פניו של שרוֹני. אבל הדבר עניין אוֹתוֹ. והיא סיפּרה לוֹ הכוֹל כאשר לכוֹל, מאלף עד תיו. גם על המכתבים שהיתה כוֹתבת אלי, והראתה לוֹ את המכתבים שלי (לשרוֹני לא היה מוּשׂג מכל העניין), רק את המכתב האחרוֹן לא הראתה לוֹ. והמעניין שבדבר, שעל כל אלה היתה מדברת בקוֹל שקט, רך וחשאי, בלי רגש, כמוֹ על עניין זר.

וּמאוֹתה שׂיחה ואילך לא הרפּתה ממנוּ והיתה שוֹאלת אוֹתוֹ עלי ועל חיי, אם עוֹדני עליז כמוֹ שהייתי בביתי, ואפילוּ על המאכלים שאני אוֹהב שאלה, מה אני לוֹבש בימי המעשׂה וּמה בשבתוֹת. הכוֹל באוֹתה נעימה קרה וזרה, כמוֹ הדברים מלוּמדים בפיה. לא שאלה לאשתי ולא לילדי. שרוֹני התלוֹצץ תחילה, כדרכּוֹ, אחר כך קם בוֹ רגש לא נוֹח. מתוֹך שלא ידע קוֹדם לכן כלוּם, היה הדבר בשבילוֹ חידוּש מתמיה, אף מפחיד. הוּא ראה, שיש לוֹ עסק עם אשה בעלת “רעיוֹן נטוּע” וניסה לדבּר על לבה, שתסתלק מן הרעיוֹן הזה, שהרי אני חי חיי נישׂוּאים מאוּשרים ולא יעלה על הדעת שאתגרש בשבילה. אבל דבריו לא עשׂוּ עליה כל רוֹשם והיא חזרה על שלה בלי שינוּי כלשהוּ.

האשה, סיפּר, היתה יפה וּנעימה וּבעלת נימוּסים נאים, וּכשדיבּרה בעניינים אחירים היוּ דבריה מעטים, אך שקוּלים וּבטעם רב, ואפילוּ מתוּבלים בהוּמוֹר קל. לבוּשה היה טוֹב והחפצים המעטים שעמה – מן המין המשוּפר ביוֹתר. נראה היה, שהיא באה מבית עשיר. אף נסעה במחלקה הראשוֹנה, בתא מיוּחד.

בקיצוּר, ימי נסיעתוֹ הנשארים היוּ לוֹ ימים של התרגשוּת וּמבוּכה, וּבמידה שהתקרב לארץ גדלה מבוּכתוֹ. הוּא דאג לי, מה אעשׂה כשהאשה תבוֹא אלי ואל בתיה בדרישתה המוּזרה? ואוּלם היא, להפך, ככוֹל שהתקרבה לארץ היתה שקיטה וּמרוּצה יוֹתר. כמוֹ איזה ביטחוֹן שלט בה. רק סקרנוּת קלה היתה בה לראוֹת כבר את החוֹף ושאלה אם האוֹנייה תעגוֹן בחיפה אוֹ ביפוֹ, וּמאיזוֹ עיר קרוֹב יוֹתר אל המוֹשב. הוּא, שרוֹני, דיבּר על לבה שתסע לתל אביב ותשב שם במלוֹן, והוּא יוֹדיע לי במוֹשב על בוֹאה וישלח אוֹתי אליה.

והנה הוּא בא וּמיד רץ אל צריפי (עדיין ישבנוּ אז בצריף), בירך בחטיפה את בתיה, וּכשנוֹדע לוֹ שאני בשׂדה, מיהר אלי וסיפר לי את המעשׂה כמוֹת שהוּא בלי כּחל וּבלי סרק. מיוֹם שאני מכּירוֹ לא ראיתיו נרגש כל כך. הפחד נשקף מעיניו. לא הכרתי את שרוֹני. בלי בדיחה ובלי עקיצה וּבלי חריפוּת. התוֹם עצמוֹ דיבּר מתוֹך גרוֹנוֹ, והוּא מלא חרדה לי וּלביתי.

וכמה משוּנה הדבר, שאני צריך הייתי להשתדל להרגיע אוֹתוֹ: מה שסחה לוֹ האשה – אמת. אבל לא האמנתי, שהיא אמנם תבוֹא, כאשר כתבה. וסיפּרתי לוֹ מה שכתבתי לה במכתבי האחרוֹן לפני חצי שנה, בערך, אוֹתוֹ מכתב שלא קיבלתי עליו תשוּבה ושהיא העלימה אוֹתוֹ משרוֹני.

אף אני הייתי נבוֹך בלבי. לא ידעתי מה המעשׂה אשר עלי לעשׂוֹת. וּכנהוּג אצלי במצבים כאלה, אני מחליט להפקיד את עצמי בידי בתיה. בטוּח אני בה, שהיא תמצא את העצה הנבוֹנה ביוֹתר. ידעתי זאת מן הניסיוֹן במשך כל חיינוּ המשוּתפים. וּלשרוֹני אמרתי: להחזירה למוֹלדתה אין בידי. תבוֹא אלינוּ הערב ונתייעץ שלשתנוּ.

אך עוֹד באוֹתוֹ יוֹם, בין הערבּיים, באה מלכּה מתל אביב. באה באוֹטוֹבּוּס, שאלה והראוּ לה את צריפי. באה הדוּרה בלבוּשה. השכינים היוּ מלאי סקרנוּת: גברת עשירה באה אל מוֹטי. בוַדאי קרוֹבה. אוּלי מאמריקה. גם הילדים שלנוּ עמדוּ בחדר פעוּרי פה מרוֹב סקרנוּת. ביקשנוּ מהם שילכוּ לשעה אל חבריהם. היא סקרה אוֹתי ואת בתיה. נתנה לכל אחד ידה וּבתיה הזמינה אוֹתה לשבת. היא ישבה על הכיסא, הניחה את ידיה עם הכסיוֹת הארוּכוֹת כמעט עד המרפּק על השוּלחן ואמרה: “אם כן זה ביתך, מוֹטי? בית עץ בלי טיח בחוּץ, אבל בפנים הוּא נעים למדי. נקי וּמסוּדר. מתי תסדר את הגט?”

שנינוּ, אני וּבתיה, הסתכּלנוּ זה בזה. כל טיפּת דם ברחה מפּנינוּ. “עוֹד חזוֹן למוֹעד”, אמרתי, “עוֹד נדבּר בזה”. – “רוֹצה אני שהעניין יגמר מהר ככל האפשר. כמה זמן אוּכל לשבת במלוֹן? אין לי הרבה כסף. כמה זמן יש לחכּוֹת בחתוּנה לאחר הגט?”

איני יוֹדע איך בתיה, אבל אני חשתי כמוֹ נמלים זוֹחלוֹת על כל בשׂרי.

שאלתיה בזהירוּת: איפה תליני הלילה? – “מה השאלה? במלוֹן. בוַדאי עוֹד אפשר יהיה לחזוֹר הערב לתל אביב? הן לא אפריע אתכם כל זמן שאתם איש ואשה”…

לא אאריך לך. אילוּ באתי לספר לך את כל הפרטים, לא הייתי מספּיק, אף אין ביכוֹלתי למוֹסרם כמוֹ.

שלחתי אוֹתה בעגלה שׂכוּרה לתל אביב.

למחר ידע כבר כל המוֹשב את ה“סנסאציה”, והכוֹל ריחמוּ עלי. אף על פי שמלבד שרוֹני לא בא איש לביתנוּ, ידענו שהם יוֹדעים וּמדברים בעניין. אף כי החבירים והחבירוֹת רחשוּ לנוּ אך טוֹב, לא יכלוּ, ביחוּד החבירוֹת, להתגבר על החוּלשה האנוֹשית לעסוֹק בקצת רכילוּת. אחר כך סיפּרוּ לנוּ שהיוּ אפילוּ נשי חבירים אחדוֹת, שחשדוּ בי, כי עזבתי אשה עם ילדים, ועתה באה האשה על שלה… מילא, טבע הוּא באדם.

גם חוֹכמתה של בתיה לא עמדה לנו. הן היא עצמה היתה קוֹרבּן המקרה הבּיש הזה. התחילוּ בשבילנוּ, בשבילי וּבשביל בתיה וגם בשביל שרוֹני, שהשתתף עמנוּ בכל העניין כמוֹ אח, כמוֹ אב, ימים קשים, מטוֹרפים. מיוֹם ליוֹם נסתבּך העניין יוֹתר. היא באה בכל יוֹם אחרי הצהריים וחזרה על אוֹתה השאלה: “מתי נסדר את הגט?” לא ידענוּ חיים. הזנחנוּ את המשק. בתיה, עם כל שליטתה בעצמה, היתה אוֹבדת עצוֹת. לא שחששה חלילה לעצמה אוֹ לי, היא היתה מליאה צער ודאגה לאשה האוּמללה, ולא ידעה עוֹד איך לדבר עמה, איך לכלכל את דבריה, שלא תכאיב לה. כבר ניסינוּ בכל הדרכים לעוֹרר את הגיוֹנה ולא העלינוּ כלוּם. על כל נימוּקינוּ, הצעוֹתינוּ וּבקשוֹתינוּ היתה בפיה רק תשוּבה אחת: “מתי יהיה הגט?”. שרוֹני לא עסק בשוּם דבר חוּץ מזה. נסע עמה לתל אביב, ישב עמה שעוֹת במלוֹן, הלך עמה לטייל על שׂפת הים, הזמינה לראינוֹע (קוֹלנוֹע עוֹד לא היה אז), להצגה, דיבר על לבה, על מוֹחה. ללא הוֹעיל: היא בשלה.

השמוּעה כבר התפשטה למקוֹמוֹת אחרים. חבר מנהלל שנזדמן עמי יעצני להכניסה לבית חוֹלי רוּח, אבל עצה זוֹ, מלבד מה שקוֹממה את כל בי, היתה גם חסרת כל טעם. איזוֹ רשוּת ואיזה תוֹקף יש בידי לעשׂוֹת כן? לשם כך עלי לקבל קוֹדם כל צו מבית המשפּט; ואיך אביא אוֹתה, את האשה המכוּבדת היוֹשבת במלוֹן ואינה עוֹשׂה רעה לשוּם איש, למשפּט?

לילוֹת לא ישנוּ. כאבילים התהלכנוּ. האנשים שראוּ את פנינוּ הרעים נדוּ לנוּ. אך לא מצאוּ עצה. אילוּ הראתה סימני טירוף. אילוּ היתה עוֹשׂה שערוּריוֹת…

בלי להגיד לבתיה, נסעתי לתל אביב ונכנסתי אל עוֹרך דין, סיפּרתי לוֹ את המעשׂה וּביקשתי את עצתוֹ. לאחר שאלוֹת מייגעוֹת הרבה אמר לי, שאבוֹא אליו בעוֹד ימים מספּר ויאמר לי מה לעשׂוֹת. ראיתי את המבוּכה שבפניו. כל העניין היה זר וּמוּזר בעיניו. לא האמנתי, כי זה יוֹשיעני. בכל זאת באתי אליו ביוֹם המוּעד. אמר לי: “עניין פאטאלוֹגי, כדאי להימלך ברוֹפא למחלוֹת רוּח”… מוּבן, שהעצה לא היתה שוָה אף החלק המאה משתי הלירוֹת שלקח ממני.

כבר עברוּ עשׂרה ימים והיינוּ על סף הייאוּש.

והנה ערב אחד חזר שרוֹני מתל אביב וּפניו רציניים מאוֹד, כמעט חגיגיים. שאל אם הילדים כבר ישינים בחדר השני. כן, הם ישנוּ כבר (אבוֹי לי, גם הם שמעוּ בין חבריהם על האשה שבאה “לקחת את אבא שלהם לחוּץ לארץ”, והם כּעסוּ עליה ואיימוּ ש“ירבּיצוּ” לה, לכשתבוֹא עוֹד פעם…).

ישבנוּ שלוֹשתנוּ על הספּה ושרוֹני אמר:

– נמצא המוֹצא.

אמר והפסיק. וגם אנחנוּ שתקנוּ, מצפּים לדברוֹ. פעמים אחדוֹת בלע את רוּקוֹ, אחר אמר במתינוּת:

– אני אשׂא אוֹתה לאשה.

וּדברוֹ היה כאילוּ עקר אבן כבידה והניחה במיצר השׂדה.

– איך?! – פּרצה שאלה-קריאה מפּי שנינוּ בבת אחת.

– פּשוּט מאוֹד. יש בידה גט כדת וכדין. אלך עמה אל הרב ואקדש אוֹתה בפני עדים. בלי צרמוֹניוֹת יתירוֹת. אחר כך אביאנה אל צריפי ונחיה יחד.

– איך יחד? – גימגמתי – איך זה? מה זה עלה על דעתך? והיא מסכּימה?

– אחרי דיבּוּרים רבים הבינה סוֹף סוֹף, שהתוֹכנית שלה אינה ניתנת לביצוּע. כשתפסה את הדבר בכתה קצת. ניחמתי אוֹתה והצעתי לה – לשׂאתה. אמרתי לה כך ספק בצחוֹק ספק ברצינוּת. לתמהוֹני, ניענעה בראשה כן. הרי היא יפה מאוֹד… – הוֹסיף כמוֹ שלא מן העניין.

בקיצוּר, המאוֹרע השני היה אצלנוּ במוֹשב “סנסאציה” גדוֹלה מן הראשוֹנה. שרוֹני בן הארבעים, שאיש לא פילל עוֹד שישׂא אשה, נוֹשׂא את זוֹ, האשה המקוּשטת, הגברת לבנת הפּנים והידיים, האשה שאין ברוּחה נכוֹנה, שבאה להפריד ביני וּבין בתיה… תדהמה כללית השׂתררה במוֹשב.

היתה לנוּ הרוָחת מה, רק כלשהוּ, מפני שקשה היו לנוּ להאמין בנס זה הכּפוּל והמכוּפּל. יש שעלה על דעתי: לצוֹן חמד לוֹ שרוֹני. אבל כל מראהוּ, דיבוּרוֹ, וּביטוּי עיניו אמרוּ רצינוּת וחגיגיוּת כזוֹ, שאי אפשר היה להטיל ספק בדבריו.

הכלל, לא עברוּ יוֹמיים ושרוֹני הביא את מלכּה לביתוֹ ותהי לוֹ לאשה. איש מן המוֹשב לא היה בשעת החוּפּה.

עתה ברוּר היה לנוּ שניצלנוּ. אני וּבתיה הבטנוּ זה אל זה כזוּג נאהבים. הילדים שוּב היוּ ילדינוּ, הצריף צריפנוּ, המשק משקנוּ. כאילוּ קמנוּ ממחלה קשה אוֹ מחלוֹם רע..

פרידמן הפסיק, ניגש בתנוּעה עצבּנית אל החלוֹן והביט בעד חרכי התריס החוּצה, אל הלילה הדוֹמם. מה חיפּש שם, איני יוֹדע. חזר וישב על הכיסא.

– עדיין לא עייפת משמוֹע? וַדאי שעייפת. שמעתי, השעוֹן צילצל זה כבר אחת. לא אַלאה אוֹתך עוֹד הרבה. אני מתקרב לסוֹף סיפּוּרי.

שתי “הסנסאציוֹת” שככוּ. הראשוֹנה כמעט נשכּחה מלב. ביתי שב להיוֹת מה שהיה, בית כרוֹב בתי המוֹשב. לא כן ביתוֹ של שרוֹני. היא, מלכּה, ישבה עמוֹ בצריף, שהוּא ייפּה אוֹתוֹ בכל מה שיכוֹל. היא עבדה את כל העבוֹדוֹת בבית וּבחצר, אך לא נראתה על פני חוּץ. איך כתוּב: “כבוּדה בת מלך פּנימה”. החבירים, כמוֹ מתוֹך איזוֹ הסכּמה חשאית, לא באוּ אל ביתוֹ. הוּא, שרוֹני, היה חשוּב וחגיגי תמיד. עשׂה את עבוֹדתוֹ בחריצוּת רבה, קנה בצרכניה והביא את תוֹצרתוֹ למחסן. הכוֹל בכוֹבד ראש וּבמיעוּט דברים. רק לעתים רחוֹקוֹת היה בא לאסיפה חשוּבה. וּכשבא היה יוֹשב וּמקשיב, מצביע אוֹ לא מצביע, וּמקדים ללכת הביתה.

הכוֹל ידעוּ שאיזה סוֹד שוֹכן בצריף, שנראה עתה מבוּדד, כאילוּ גדל הריוח בינוֹ וּבין הצריכים שכיניו. ונוֹשׂא הסוֹד: אשה מוּזרה, יפה וּנזירה מן העוֹלם.

כעבוֹר חוֹדשים מספּר נוֹדע שהיא מעוּבּרת. קיווּ,

העיבּוּר ירפּא אוֹתה. אך לא כן היה. מלאוּ ימי ההריוֹן. הוּבאה לבית החוֹלים בעיר, ילדה בת ושבה עם הילדה הביתה. החבירים, כשנפגשוּ עם שרוֹני, בירכוּ אוֹתוֹ, אבל לא הלכוּ לביתוֹ לברך גם אוֹתה, את האֵם, כי הוּא לא הזמין איש. פירוּש הדבר, שאין הביקוּר רצוּי להם.

הילדה גדלה וּמלכּה טיפּלה בה. אמרוּ, כטיפוּל הזה לא ידע המוֹשב. שרוֹני אהב את הילדה אהבה בלי מצרים. היה מטייל עמה בחוּץ. אך מלכּה לא נראתה מטיילת עמה. הכוֹל ידעוּ, שהיא בעלת בית למוֹפת ואֵם מסוּרה. אך בחוּץ לא ראוּה.

אף כי אוֹשרוֹ של שרוֹני היה נשקף מעיניו וכוּלוֹ נראה צעיר יוֹתר, כמחוּדש, בכל זאת ריחמנוּ עליו. ידענוּ שהיא, מלכּה, “אינה בסדר”. חבר אחד שלנוּ, אך הוּא חריף בלשוֹנוֹ, אמר עליה, שהיא חיה “כמוֹ בתוֹך מקרר”. והיוּ דיעוֹת שוֹנוֹת על שרוֹני. היוּ שנדוּ לוֹ, שנגזר עליו לחיוֹת עם “גוּש קרח”, והיוּ שקינאוּ בוֹ בסתר, על שוּם יוֹפיה של האשה.

הילדה? אם היתה יפה כאמה? אביבה הרי עתה כלתי, ואני אוֹהב אוֹתה וּבני מאוּשר עמה, וגם אתה ראית אוֹתה הערב. יש להוֹדוֹת: אינה יפה כאמה, אבל חן וּנעימוּת יש בה. הוּא, שרוֹני, אוֹמר, שהחלק שלוֹ פגם בשלימוּת היוֹפי. היא בחוּרה מוּצלחה מאוֹד: שקיטה וטוֹבה, בת דעת ונאמנה. בעלת בית להפליא. עתה היא הרה. כמעט ילדה וּכבר הרה.

קשה להאמין, אבל עוּבדה היא: עד חתוּנת אביבה, כשמוֹנה עשׂרה שנה, לא יצאה מלכּה מרשוּת החצר שלה. גם כשחלתה הילדה, היה שרוֹני מביא את הרוֹפא לביתוֹ, גם לגן הילדים וּלבית הספר הוֹביל אוֹתה בעצמוֹ. וּכשבנה את בית האבנים במקוֹם הצריף והם עברוּ לגוּר בוֹ – לא עשׂה חנוּכּת הבית, כאחירים. הכוֹל הבינוּ לוֹ ולא התרעמוּ עליו. פעם שמעתי אשה אחת אמרה בצרכניה: “הוּא מחזיק לוֹ פריצה’טי בבית”. היסתה אוֹתה חבירה ואמרה: “איך לא תבוֹשי לקרוֹא כן לאשה עוֹבדת קשה בכל עבוֹדוֹת הבית והמשק?”

שנה על שנה עברה. אביבה גדלה. היתה תלמידה טוֹבה בבית הספר ואהבה את אמה אהבה לא רגילה. שׂמחה היתה לה לרוּץ הביתה, להיוֹת עם האֵם. הילדים לפעמים הכאיבוּ לה בהערוֹת עוֹקצניוֹת על אמה “הנזירה”. אבל שרוֹני לימד אוֹתה, שלא תשׂים לב למה שאוֹמרים אחירים על אמה. יש לה אם טוֹבה ויפה וּמסוּרה וּראוּיה לאהבה. וּכשגדלה היתה מגלה גם גאוָה על אמה, שאינה כשאר הנשים במוֹשב. ודבר זה לא נעם לכמה חבירוֹת. היא למדה מן האֵם כמה מלאכוֹת יד שאחירוֹת לא ידעוּ כמוֹתן ועזרה לאמה בכל עבוֹדה, וּבכן למדה מילדוּתה כל עבוֹדה בבית וּבחצר. משקוֹ של שרוֹני היה מן הטוֹבים במוֹשב. לא קרהוּ שוּם אסוֹן: לא מתה אצלוֹ פּרה, סוּסוֹ לא שבר רגל, נחיל לא בּרח ממכוַרתוֹ, וּבלוּלוֹ לא פּגעה מחלה. מצבוֹ היה טוֹב. נטיעוֹתיו הצליחוּ (הוּא מוּמחה גדוֹל לנטיעוֹת) ולא היה זקוּק להלוָאוֹת, כרבים אחירים.

הוּא, שרוֹני, נזדקן ונתקמט מעבוֹדה קשה, אך קוֹמתוֹ נשארה זקוּפה ורוּחוֹ רעננה. והיא, מלכּה, כל מי שראה אוֹתה לפעמים, בחלוֹן אוֹ לפני הבית, בגינה אוֹ בחצר, אוֹ כשסר שמה לרגל צוֹרך דוֹחק – השתאה למראיה, שנשתמר בה כמוֹ שהיה, ורק מעט מאוֹד ניכּר בה מה שחרשוּ בה השנים. אוּלי צדק החבר באוֹמרוֹ, שהיא חיה “כמו בתוֹך מקרר”…

עברוּ שנים, אביבה גדלה והתפּתחה. היא למדה בכיתה אחת עם בננוּ הצעיר עתניאל, והילדים התקרבוּ זה לזה. עוֹדוֹ ילד בן שש אמר פעם בבית: “אני אתחתן עם אביבה”. צחקנוּ, אבל שמרנוּ את הדבר בלבנוּ. ויוֹם אחד אמרה לי בתיה: “אתה יוֹדע, מוֹטי? אילוּ נתקיימוּ דברי עתני שלנוּ – הייתי מאוּשרה”. – “אם מד' יצא הדבר” – עניתי לה בפסוּק מן התוֹרה. תמיד אהבתי פּסוּקים יפים.

כן, רשוּת מוּפרשת וּמוּבדלת היה ביתוֹ של שרוֹני במוֹשב. איך אוֹמר לך: שייך ולא שייך לוֹ, כאילוּ הוּא גוּפוֹ אינוֹ שייך לעצמוֹ בתוֹכנוּ… קשה לי להגדיר זאת… בלב רבים היתה מין הרגשה מעוֹרבת מזרוּת וּמסיפּוּק. יש אצלנוּ במוֹשב איזוֹ תעלוּמה, איזוֹ נקוּדה שאינה כאחירוֹת.

אני עצמי השתדלתי להיוֹת שוה נפש ולא דיברתי עם אחירים על זה. גם האחירים מנעוּ עצמם מדבּר עמי על נוֹשׂא זה. לא שכחוּ את החלק שיש לי במקרה הזה. ואני – כתוֹלעת דקה היתה בכל זאת כּוֹססת בלבי, וחיי – איך אסביר זאת? – אף הם היוּ כמוֹ נגוּעים באיזה נגע, שאמנם נצטלק ואין בוֹ סכּנה של התחדשוּת, אבל הנגיעה במקוֹם הרגיש היתה מעלה איזוֹ תחוּשה של כּאב רחוֹק… קשה לי להסביר לך את הדבר…

בינתיים הגיעוּ ידיעוֹת משם, מן הגוֹלה, כי בעלה הראשוֹן של מלכּה איבּד עצמוֹ לדעת. יש אוֹמרים, שלאחר שהפּוֹלנים החרימוּ את מכרוֹת הנפט והוּא נידלדל, שלח יד בנפשוֹ, ויש אוֹמרים, שמאז עזבה אוֹתוֹ מלכּה, תקפה עליו מרה שחוֹרה, עד שהוֹציא עצמוֹ מן העוֹלם. וּכשגברוּ שם הצרוֹת והתחילה עליית הנוֹער, הביא שרוֹני את שני הנערים, בניה של מלכּה, וסידר אוֹתם בקיבוּץ. עתה הם נשׂוּאים וחבירים באוֹתוֹ קיבוּץ. לכאן, למוֹשב, שגדל ושׂיגשׂג, לא רצה להביאם. והטעם מוּבן.

ברוֹב הימים נתקרבוּ הילדים, עתני ואביבה, עוֹד יוֹתר. וּביחוּד אחרי ששניים הגדוֹלים שלנוּ עזבוּ אוֹתנוּ: הבּת לקיבּוּץ והבּן לצבא ואשתוֹ יוֹשבת בבית אביה בחיפה. עתני כבר היה בן תשע עשׂרה, וגם הוּא רצה להתגייס – יחד עם אביבה. אבל יוֹם אחד סיפּרה לי הנערה, כי היא הוֹדיעה על כך בבית, והאם אמרה: “טוֹב, בתי, אם את רוֹצה שאמוּת – התגייסי”. כששמעה על כך נבהלה מאוֹד, ולא חשבה עוֹד על התגייסוּת. משהוּ בדוֹמה לה, למלכּה, אז כשאביה התנגד לנסיעתה… עתני שלנוּ היה במצב קשה… איך יתגייס הוּא ויעזוֹב את אביבה? הבחוּר דבק בה עד לשיגעוֹן. הוּא אמר לנוּ בפירוּש: בלעדיה לא יוּכל לחיוֹת. הוּא מרגיש כאילוּ היא “עצם מעצמיו וּבשׂר מבשׂרוֹ”. עוֹדוֹ זוֹכר פּסוּק מסיפּוּרי המקרא. וגם הוּא ויתר סוֹף סוֹף על התגייסוּתוֹ. את חוֹבתוֹ מילא ב“שוּרה”. שנינוּ, אני וּבתיה שׂמחנוּ בדיעבד. די לנוּ בבן אחד שנתנוּ לצבא הוֹד מלכוּתוֹ. מי יתן וזה ישוּב בשלוֹם!

אין אנוּ נוֹהגים כאן במוֹשב לעשׂוֹת אירוּסין, אבל הם נעשׂוּ מאליהם. עתני הוֹדיע לנוּ ואביבה הוֹדיעה בביתה, וההוֹרים הסכּימוּ. וכי יעלה בימינוּ על הדעת שההוֹרים לא יסכּימוּ? אבל הסכּמה זוֹ היתה שוֹנה מאחירוֹת…

מאז היתה אביבה באה יוֹם יוֹם אל ביתנוּ. כבת היתה לנוּ. ועתני גם הוּא התחיל לבוֹא אל ביתם. הוּא סיפּר לנוּ, שמלכּה מסתכּלת בוֹ בעיניים כל כך טוֹבוֹת, מלטפוֹת. היא כמוֹ מתבּיישת לדבר אליו. היא רק מגישה לוֹ משהוּ לטעימה: פּרי או כּוֹס תה ועוּגה טוֹבה, ואוֹמרת ברוֹך: “עשׂה לי טוֹבה, קח ואכוֹל, אוֹ קח וּשתה!” יוֹתר מזה לא שמע מפיה.

יוֹם אחד בא שרוֹני לביתי. ישב כמוֹ זוֹ לוֹ הפעם הראשוֹנה לשבת אצלנוּ. מבטוֹ המפוּזר תעה בחדר. אחר כך אמר פּתאוֹם, ודוֹק של דמע בעיניו: “בוַדאי ידוּע לכם מה שילדינוּ החליטוּ ביניהם. נראה לי, כי מד' יצא הדבר”. הפעם השתמש אף הוּא בפסוּק, אף על פי שלא נהג להשמיע פּסוּקים.

בּתיה ואני, כאילוּ נדברנוּ קוֹדם לכן, קראנוּ קוֹל אחד: “לא יכוֹלנוּ לאַחל לעצמנוּ דבר טוֹב מזה!”

אז אמר שרוֹני: “נדמה לי, שמשהוּ הוֹלך ונמוֹג בנפשה של מלכּה. מי יתן ודבק בנינוּ יביא את הגאוּלה לנפשה!” ודמעה גדוֹלה התגלגלה על לחיוֹ הצוֹמקת.

אני הסתכּלתי בוֹ ולא מצאתי מלה בפי. אך בּתיה אמרה: “אפשר שריחמוּ עליה מן השמיים. היא סבלה דיה”.

הבטחתי לך לסיים ואיני רוֹצה להאריך עוֹד. אף על פי שנדמה לי, כי לבי נעשׂה רק עתה מלא.

הקיצוּר, נכבּש שוּב שביל בין שני הבתים, ביתנוּ וּבית שרוֹני. וּבאחד הימים קמה בּתיה, ואני אז בעיר, והלכה אליהם. היא סיפּרה לי אחר כך, שאיזה קוֹל פּנימי לא פּסק מלקרוֹא לה: “קוּמי לכי אל מלכּה. היי את הראשוֹנה לתת לה פּתחוֹן פּה”. כשבאה שמה מצאה אוֹתה לבדה בחדר, יוֹשבת ליד החלוֹן וּמתקנת גרבּיים של שרוֹני. מלכּה לא היתה מוּפתעת כלל, כאילוּ ידעה שבתיה תבוֹא אליה. היא ענתה לה שלוֹם וּביקשה ממנה לשבת, כאילוּ היא רגילה לקבלה בכל יוֹם, ורק אתמוֹל היתה בביתה.

במאמץ גדוֹל עלה לה לבתיה לשאוֹל אוֹתה לשלוֹמה. והיא ענתה: “תוֹדה, ברוּך השם, אני בריאה”. אחר כך שאלה אוֹתה בתיה, אם היא מרוּצה מהתקשרוּת ילדינוּ. על זה ענתה בצוּרה משוּנה: “הרי לשם כך באתי לארץ ישראל”. שאר תשוּבוֹתיה היוּ קצרוֹת ואל העניין. וּבתיה היתה במצב לא נוֹח. כדי לקיים את משך השׂיחה היתה מוּכרחה להמציא שאלוֹת רבוֹת, וּתשוּבוֹתיה הקצרוֹת והענייניוֹת של מלכה הביאוּ לידי הפסקוֹת מעַנוֹת קצת.

אף על פי כן היתה בּתיה מרוּצה מאוֹד מן הביקוּר. היא נוֹכחה לדעת, כי אמנם זז משהוּ בנפשה של מלכּה. לא טעה שרוֹני בהסתכּלוּתוֹ.

נקבע יוֹם החתוּנה. אנחנוּ במוֹשב נוֹהגים להסתפּק בסידוּר

קידוּשין על ידי אביו של חדר אחד, זקן תלמיד חכם, אבל מלכּה גילתה את רצוֹנה, שיביאוּ רב. מוּבן, שאיש לא מרה את פיה. נעשׂוּ הכנוֹת. נתברר, שהיא הכינה לבתה במשך שנים צוֹרכי נישׂוּאים רבים. הרוֹב מעשׂי ידיה, מעשׂה תפירה ורקמה וּסריגה.

אם אבוֹא לתאר לך את כל פּרטי החתוּנה אעכּב את הסיוּם. גם כך הארכתי יוֹתר מן המידה. אגיד לך רק זאת: נישׂוּאי הילדים האלה היוּ מאוֹרע במוֹשב. כמדוּמה שאיש לא נעדר מן החתוּנה, חוּץ משנים שלוֹשה חברים שהיוּ חוֹלים באוֹתוֹ יוֹם. עתה פּיצוּ את עצמם האנשים על כל השנים שלא דרכה רגלם על סף ביתוֹ של שרוֹני. באוּ גם שני בניה של מלכּה עם משפּחוֹתיהם. וגם בתי באה מן הקיבּוּץ עם שני נכדי. בני לא יכוֹל לבוֹא, כי שירת מעבר לים, אבל כּלתי באה.

החתוּנה היתה בקיץ, בערב שבוּעוֹת, בביתוֹ וּבחצרוֹ של שרוֹני. עזרנוּ להם לקשט את הבית ואת החצר, עד שהיוּ טבוּעים בירק, בענפים וּבפרחים. בא הרב ושמשוֹ מן המוֹשבה הגדוֹלה. אף על פי שכוּלנוּ היינוּ מדוּכאים מן הידיעוֹת המרוֹת משם, מתפוּצוֹת ישׂראל באירוֹפה, בביתנוּ

הישן, וגם המלחמה וסכנוֹתיה השרוּ את צּלן הכבד על הישוּב בארץ, היתה השׂמחה שלימה ואמיתית. הכוֹל הרגישוּ, שלא חתוּנה בלבד היתה זוֹ במוֹשב, אלא כמוֹ גאוּלה, כמוֹ הוּסר מעלינוּ איזה כישוּף כבד. הכוֹל היוּ כל כך אהוּבים וּברוּרים, כל פנים אמרוּ רצוֹן וּדרישת טוֹב. הכוֹל נהגוּ ברוֹך

וּבנעימוּת. מקהלת הנערים והנערוֹת, שהמוֹרה הכין במשך שבוּעוֹת, התנהגה בנימוּס רב. והיא, מלכּה עצמה, קישטה את אביבה ביוֹם החוּפּה. היא רוֹצה לעשׂוֹת אוֹתה כּלה, כפי שהיה נהוּג שם אצלם: שׂמלה לבנה וצעיף שקוּף נגרר לארץ, וזר של שרביטי הדס עדינים לראשה. נחמדת היתה אביבה, ולא חדלה להחליק וּלנשק את לחיי אמה.

מלכּה היתה זוֹרחת, אך עדיין מאוּפּקת. האוֹרחים היוּ זהירים בה, אך לא גרעוּ ממנה עין, כי יפה היתה להפליא.

ואחרי החוּפּה, ואחרי ברכוֹת מזל טוֹב ואחר כיבּוּד חוֹזר ונשנה וריקוּדים של זקינים וצעירים, ניגשה מלכּה אל שנינוּ, אל בּתיה ואלי, ואמרה:

– רוֹצה אני לרקוֹד עמך, מרדכי, ריקוּד אחד. זוֹכר אתה ריקוּד שרקדנוּ פּעם, בחגיגה אחת, בב.? הן לא תתנגדי, בּתיה?

וּבתיה אמרה:

– רקדוּ וישׂמח לבי גם אני. אחרי כן ארקוֹד אני עם שרוֹני. הרי מחוּתנים אנוּ, כמדוּמה, אוֹ לא?

רקדנוּ שנינוּ. הקהל פּינה לנוּ מקוֹם באמצע החצר. הכוֹל עמדוּ בעיגוּל, צוֹפים בעיניים מאירוֹת, וּבוַדאי בלב פּוֹעם…

וּלאחר הריקוֹד החזיקה מלכּה בידי ואמרה באוֹזני כל השוֹמעים:

– ראה, מרדכי, קיימתי מה שהבטחתי לך. באתי אליך. מתה באתי אליך וּמתה התהלכתי כל השנים. אך עתה, שדמינוּ נתערבוּ בינינוּ, קמתי לתחייה ביניכם. אנא, קבלוּ אוֹתי לחיוֹת בתוֹככם ועמכם, עם שרוֹני ועם כוּלכם!

דמעה גדוֹלה נשרה מעינה ונתגלגלה על לחיה והאירה את יוֹפיה, שהיה עתה חי וער וּמצוֹדד כל לב…

לא אוֹסיף עוֹד. הן ראית אוֹתה הערב. היא עתה האוֹר של המוֹשב כוּלוֹ.

אם גזלתי משנתך – סלח לי. גם בזכוּת המכוֹרה האחת אשר לשנינוּ ואשר מי יוֹדע מה עלתה לה…

והוּא קם, ניגש לחלוֹן וכבש פניו בתריס. הדממה היתה גדוֹלה. רק זימזוּם רחוֹק רחוֹק של המטוֹסים המסיירים רצע אוֹתה.

גם אני הייתי מזוּעזע ממה ששמעתי. לא יכוֹלתי עצוֹר ברוּחי ואמרתי לעוֹמד וגבוֹ המפוּספס אלי:

– תוֹדה לך, פרידמן, על סיפּוּרך.

הוּא עמד ושתק. כאילוּ לא שמע את דברי.

בבוֹקר נסעתי משם ולא נכנסתי אל מלכּה, כאשר הבטחתי.

יראתי לראוֹת את החידה הפתוּרה.

---

זִקְנָה וּבַחֲרוּת

מאת

אשר ברש

שם, ברוּסיה הרחוֹקה והגדוֹלה, יש לה צאצאים רבים, בּנים וּבני בּנים, שילשים וריבעים; לא תדע את מספּרם, כמה מהם מתוּ וכמה חיים, אבל ברוּר לה שהם רבים, זרוּעים כנקוּדוֹת מאירוֹת בים של אוֹכלוֹסין מטוּשטשים. שבעה עשׂר ילדה, שבעה מתוּ ועשׂרה נתקיימוּ, דשנים ורעננים כצמחים בערוּגה שנוּכּשה יפה, כוּלם נשׂאוּ נשים ונישׂאוּ לאנשים, הוֹלידוּ וילדוּ ונפוֹצוּ בארץ.

בשנים הראשוֹנוֹת לאחר שבאה לארץ ישׂראל היוּ מגיעים משם מכתבים, שסיפּרוּ על עסקי משפּחה: מי עוֹד נשׂא אשה, מי עוֹד ילדה, יוֹם הוּלדתוֹ של מי חגגוּ; רק מי התחיל להניח תפילין לא הוֹדיעוּ אף פּעם. מילא, גם נכדה כאן, שהיא יוֹשבת עמוֹ, וגם בנוֹ אינם מניחים תפילין ואינם הוֹלכים לבית הכנסת. בזה אינם שוֹנים מן ההם. היא, בתפילתה יוֹם יוֹם, מתכונת להוֹציא את כוּלם. ואולם זה כמה שנים שאין כל מכתב בא משם. היתה עוֹד מלחמה אחת שארכה שנים, שנים של דאגוֹת וּפחדים, ואחריה נסתם הכוֹל. נכדה כתב שמה פעמים אחדוֹת, אך תשוּבה לא הגיעה משם. רק זאת היא יוֹדעת, שהם מפוּזרים בכל רחבי הארץ הגדוֹלה: בחארקוֹב, במוֹסקבה, בפטרבּוּרג (אצלה לא נשתנה השם!), באירקוּסטק, בטוֹבוֹלסק וכו'. מהם פּקידים ורוֹפאים ואינז’ינירים וּמלוּמדים. אחד הנכדים הוּא פּרוֹפיסוֹר. כך כתבוּ לה פּעם. אך אין דבר, אפילוּ הם שוֹתקים, אפילו הם שכחוּ אוֹתה – נפשה קשוּרה בנפשם, והיא מהרהרת בהם תמיד ורוֹאה אוֹתם בחלוֹם וּבהקיץ.

שנוֹתיה שמוֹנים וחמש, והיא דרה, כאמוּר, אצל נכדה, אצל אהרוֹן, שגם לוֹ כבר נער גדוֹל, דני הטוֹב, הנפש האצילה.

דויד שלה, שהיה ציוֹני בּוֹער כאש עוֹד בצעירוּתוֹ בחארקוֹב ועלה לפני שנים רבוֹת לארץ ישׂראל ונעשׂה איכּר, העלה אוֹתה לכאן זמן קצר לפני המלחמה הראשוֹנה, כשהיתה כבר אלמנה יוֹשבת אצל בתה, על כל טוּב". רך ויקר היה לה דויד יוֹתר מכוֹל בניה וּבנוֹתיה, והיתה מתגעגעת עליו עד כדי חוֹלי. וגם הוּא לא יכוֹל לחיוֹת בלעדיה, ולא נח ולא שקט עד שהביאה אליו, אל המוֹשבה בשרוֹן. היא לא מצאה אצלוֹ “כל טוּב” כמוֹ אצל אחוֹתוֹ, אבל הוּא עצמוֹ היה לה טוֹב מכל טוב. היא לא שׂבעה משמוֹע מפיו את קריאת הרוֹך המיוּחדת לו: אמי. קוֹל כזה, נדמה לה, לא שמעה מפי האחירים. “קוֹל נשמה”, אמרה עליו.

אחרי מוֹת בנה נשארה עם כּלתה, ואחרי מוֹת כּלתה הלכה אצל נכדה אהרוֹן, בנם היחידי, חקלאי אף הוּא במוֹשבה אחרת. אף הם אנשים טוֹבים, הוּא ואשתוֹ, ומהדרים את זיקנתה כמצוַת התוֹרה. וּכשעברוּ העירה, והוּא נעשׂה פּקיד ב “יכין”, עברה עמהם העירה. וגם לוֹ, לאהרוֹן, בן יחיד (מה היה להם כאן, בארץ ישׂראל, שיש להם רק בנים יחידים, אף על פי שהם אוֹמרים כוּלם, כי הארץ צריכה לרבים?!) בן יחיד, נער חמוּדוֹת, דני, הבן היקיר, תהא כפּרתוֹ. היא אוֹפה בשבילוֹ תמיד רקיקים שהוּא אוֹהבם, רקיקים קטנים, פּריכים וּמלוּחים עם פּרג.

בן תשע עשׂרה הוּא כיוֹם הזה דני. כשגמר דני את “מאכּס פיין” התחיל לעבוֹד במסגרוּת עדינה. יפהפה הוּא, לא רק כשמתרחץ וּמתלבש לשבּת וּלחג, אלא גם כמוֹת שהוּא בימי המעשׂה, בפניו פני המסגר וּבבגדי העבוֹדה הכּחוּלים, המלוּכלכים בפיח וּבשמן. הנערוֹת כוּלן כּפּרתוֹ,

בוֹלעוֹת אוֹתוֹ בעיניהן. ולא רק יפה הוּא, אלא גם עליז וטוֹב לב, אמיץ ונאמן, לץ ורקדן. ואהבה רבה ביניהם, בין סבתא־מאמי (כך הוּא קוֹרא לה, להבדילה מסבתא מצד האֵם הגרה בחיפה) וּבינוֹ הריבע היחידי לה בארץ.

עמה מדבר דני בלשוֹנה, לשוֹן יידיש, שהוּא מתרגם בשבילה מעברית לצחוֹקם של השוֹמעים, אף על פי שהיא מבינה, ברוּך השם, כל דיבּוּר עברי. למשל: “סבתא־מאמי, פארוואָס דוּ נישט גיסט הארץ, אַז מאמי בעט נישט גיין אין די רעגן?” (למה אינך שׂמה לב כשאמא מבקשת ממך שלא תלכי בגשם?").

היא שוֹמעת, נהנית ואוֹמרת: “חייך, דני, אתה מדבּר יידיש כמוֹ ניקוֹלקא החצרן שלנוּ בחארקוֹב”. וּלאוֹת חיבּה היא מעניקה לו חופן מלא מן הרקיקים הטוֹבים.

אף היא עליזה ודעתה בדוּחה עליה תמיד. כמוֹהוּ כמוֹה, כשתי טיפּוֹת מים. דוֹמה, בשמוֹנים וחמש שנוֹתיה עוֹד מסוּגלה היא לצאת בריקוד – אם תזכּה להיוֹת בחתוּנתוֹ.

כשעזבה את רוּסיה, אלמנה לא צעירה היתה, כבר היוּ לה נכדים מכל התשעה, ואף על פי כן לא חשה בעצמה זיקנה, וּבדרך לארץ ישׂראל עזרה לנוֹסעים עמה, חילקה להם ממה שלקחה עמה צידה לדרך, נזפה במי שראוּי היה לנזיפה וניחמה את מי שצריך היה נחמה, וּבידחה את דעת כוּלם. “קוֹזאק ולא אשה”, אמרוּ עליה הנוֹסעים; והיא ענתה: “יהי מן הקוֹזאק – וּבלבד לחיים!” וסתמה את פיהם לא רק בתשוּבתה אלא גם ב “דבר טוֹב”.

עוֹד רוֹב שיניה בפיה ועיניה רוֹאוֹת בסידוּר גם בלי משקפיים. זריזה וקלה ברגליה, אף כי קוֹמתה הגבוֹהה כבר כפוּפה מעט. אך תשמע כי משהוּ חסר בבית, מיד היא רצה אל החנוּת הקרוֹבה להביא את החסר. גשם ורוּח לא יעצרוּה. תוֹפסת את הסוּדר, מטילתוֹ על ראשה ועל כתיפיה ואיננה. כל הבקשוֹת והנזיפוֹת אינן משפּיעוֹת עליה. “נוּ, נוּ, אספּיק להיזהר ולא לעשׂוֹת כלוּם בקבר”… אבל יש שהיא מצטננת בהליכתה ושוֹכבת כמה ימים במיטה, מתענה קשה בחוֹם וּבשיעוּל, אבל גם אז אין רוּחה נעכרת עליה. שוֹתה כוֹסוֹת אחדוֹת תה רוֹתח עם הרבה לימוֹן, מזיעה יפה והחמה חוֹלצת אוֹתה, והיא שוּב על רגליה. ואך תקוּם ותתהלך, היא רצה שוּב לחנוּת. צריך להוֹדוֹת, שיש לה שם עניין יוֹתר מאשר בבית, שרוֹב השעוֹת היא שרוּיה רק עם כּלתה העסוּקה בבישוּל וּבניקוּי, אהרוֹן במשׂרדוֹ וּבנוֹ בבית מלאכתוֹ אוֹ

ב “עניינים” שלהם. כל קוֹני החנוּת הם מכּיריה, והיא חוֹטפת עמהם שׂיחה של צחוֹק וקלוּת ראש, שיש עמהם הרבה כוֹבד ראש, כדרכה.

כשירדה המלחמה על היישוּב, היה דני מן הראשוֹנים שיצאוּ לחזית. פלמ"חי ותיק שכמוֹתוֹ! משנתוֹ הארבע עשׂרה, בעוֹדוֹ על ספסל בית הספר, כבר עסוּק היה באוֹתם הדברים שהם קוֹראים להם “פעוּלוֹת”. לעתים היה נעדר מן הבית ימים אחדים, וּפעם אוֹ פעמיים אף שבוּעוֹת אחדים. וּכשבא לפעמים אחרי חצי הלילה, ושכח לקחת עמוֹ את המפתח, היתה היא היוֹרדת לפתוֹח לוֹ. הם, ההוֹרים שלוֹ, לא שמעוּ אוֹתוֹ בבוֹאוֹ, שנמנע מלצלצל ורק בפרקי אצבעוֹתיו הקיש קלות על הדלת. אך היא, בשנת הציפוֹר שלה, שמעה וּמיהרה לפתוֹח לוֹ. מפי אביו שמעה פעם, שהוּא מוּמחה גדוֹל לכל מיני כלי משחית. לא לחינם למד ב “מאכּס פיין”, וּבודאי אוּמנוּתוֹ דרוּשה שם.

במשך ארבעה שבוּעוֹת של קרבוֹת הספיק דני להיוֹת בחזיתוֹת שוֹנוֹת. ותמיד בקו הראשוֹן, בתוֹך האש. גם אביו, כשהיה עוֹד חקלאי במוֹשבה, נפצע פעם בליל שמירה על ידי ערבי, וכדוּר אחד נעוּץ לוֹ עד היוֹם בקיבּוֹרת ידוֹ וגוֹרם לוֹ לפעמים כאב, בפרט במזג אויר לח וקר.

עד שנסעה מ “שם”, לא ידעוּ בני משפחתה מלחמוֹת ויריוֹת וּכלי קרב. איש מהם לא עבד בצבא. אבל כאן בארץ ישראל למדוּ היהוּדים גם את המלאכה הזאת. הלואי שלא היוּ צריכים לה!… שתי פעמים נפצע דני בקרבוֹת, אבל ברוּך השם, הפּצעים היוּ קלים, ואחרי שבוּע אוֹ שבוּעיים של ריפוּי בבית – חזר לחזית.

“אני מתפללת עליו ג' פעמים ביוֹם, ורעה לא תגע אליו” – אמרה, והאמינה באמוּנה שלימה שתפילתה סוֹככת בעדוֹ.

בכל פעם שהיה בא ליוֹם אוֹ ליוֹמיים הביתה, היה ממהר קוֹדם כל אליה, אל סבתא־מאמי, והיא היתה מניחה את שתי ידיה, הגרוּמוֹת אך החמימוֹת, על ראשוֹ (גבוֹהה היא ממנוּ כדי ראש), לוֹחצת אוֹתוֹ אל גוּפה וּמברכתוֹ לחזירתוֹ, כשם שמברכתוֹ ביציאתוֹ. אחר כך מסתכלת בפניו ואוֹמרת: “טפוּ! הרי אתה כתימני: שחוֹר ורזה ויבש! מה, בודאי מרעיבים אוֹתך שם, אהיה כפרתך!… תיכף אביא לך רקיקים אחדים…”

והוּא ענה בחיוּך: “נישט זאך, סבתא־מאמי, איך “אייזן”. שלאג אראבּער בּיז זיי לוֹיפין מיט א בּהלה”. (אין דבר, סבתא, אני “אייזן”. מכה ערבים עד שהם נסים בבהלה).

היא מנענעת ראשה כנגדוֹ: "הכה, הכה בהם, ילדי. כמה שתכה בהם, בגוֹיים הרשעים – לא תכה אפילו החלק האלף ממה שהם הכוּ אוֹתנוּ במשך כל הדוֹרוֹת. אבל הוה זהיר. אל תהי גיבוֹר ללא צוֹרך. אל תהי כאלה שלנוּ קלי הדעת, שחייהם הפקר, הרצים באוֹטוֹמוֹבילים כמטוֹרפים…

“זיין גוּט, זיין גוּט… גיבּ קיכאלאך!” (יהיה טוֹב, יהיה טוֹב.. הבי רקיקים!).

באחד הקרבוֹת האחרוֹנים נפצע דני ברגלוֹ. לא הביתה הוּבא עוד, אלא לבית החוֹלים בעמק הביאוּהוּ, יחד עם פצוּעים אחירים. זקוּק היה לניתוּח והוֹדיעוּ להוֹריו. הם נסעוּ אליו וּמצאוּהוּ שוֹכב במיטה. בחדר גדוֹל מלא מיטוֹת וחוֹלים שכב, והיה מחייך לקראתם וּמנענע להם בידוֹ. על שאלת האם אם הוּא מרגיש עצמוֹ כאן בטוֹב, השיב: “מאה אחוּז!” והצטער שהטריחוּ אוֹתם לנסוֹע נסיעה רחוֹקה בתנאי תחבוּרה רעים כל כך.

וההוֹרים חזרוּ מדוּכאים. פצע אנוּש ברגל. צרוֹר כדוּרים

פוֹצץ את העצם למעלה מן הקרסוּליים. ספק הוּא אם אפשר יהיה להציל את הרגל. וּמי יוֹדע בכלל? חוּמוֹ אינוֹ פוֹסק, וּמפי הרוֹפאים אין להציל דבר ברוּר. והוּא המסכן שוֹכב בחוֹם וּמתבדח וּמכחיש שיש לוֹ מכאוֹבים, אף כי מתוֹך העוית העוֹברת בכל פעם בפניו צוֹעק הכאב. הרוֹפאים אינם אוֹמרים מתי ייעשׂה הניתוּח. כנראה, לא מהר. ועל כן לא יכלוּ להישאר וחזרוּ, מתוֹך חרדה שלא יקראוּ להם פתאוֹם בטלגראמה…

בחזירתם לא כיסוּ כלוּם מן הזקינה. לא היוּ רגילים לכסוֹת ממנה דבר. פניה האפירוּ לשמע הדברים, אך במקוֹם להתעניין בעצם הפצע, הפצירה בהם להגיד לה בדיוּק באיזה יוֹם נפצע. וּכשאמרוּ לה, כאילוּ נחה דעתה: הרי באוֹתוֹ יוֹם שכבה בקדחת ולא יכלה להתפּלל. השתמש השׂטן בשעת הכוֹשר וּפצע אוֹתוֹ, את היקיר.

ההוֹרים נסעו עוֹד פעם אחת לפני הניתוּח, וּפעמיים לאחריו, וּבכל פעם חזרוּ בלי בשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת. רק זאת סיפרוּ, שמצאוּ שם בפעם האחרוֹנה איזוֹ נערה, חצי חיילת וחצי “אחוֹת”, שבאה אליו מאיזה מקוֹם ונשארה עמוֹ. אין הם יוֹדעים מי וּמה הנערה. לפי הנראה, אין היא זרה לוֹ. מסכנה גם היא…

הזקינה נצטמקה פתאוֹם. קוֹמתה נכפפה. הוֹקירה רגליה מן החנוּת והיתה יוֹשבת בפינת הספה בטילה מעבוֹדה ועצוּבת רוּח, ורק שׂפתיה נעוֹת: עתה התפללה להחלמתוֹ של דני בכל שעוֹת היוֹם. בלכתה וּבשבתה וּבשוֹכבה היוּ שׂפתיה רוֹחשוֹת בתפילה. אבל תפילתה עשׂתה רק מחצה. הוּא חי מן הפצע, אלא שחצי רגלוֹ, עד סמוּך לברך, מוּכרחים היוּ לקטע.

כשבא לביתוֹ, מלוּוה אוֹתה נערה, הלבוּשה חציה כחיילת וחציה כ “אחוֹת”, והוּא צוֹלע על קבּוֹ, והמכנס מקוּפּל וּמהוּדק בסיכּוֹת אנגליוֹת, רחוֹק מן הרצפה, היוּ פניו חיורים, כאילוּ הלבינו, ועיניו עמוּקוֹת וּרחוֹקוֹת, אך מאירוֹת באוֹר רך וטוֹב. הוּא היה שׂמח וטוֹב לב. אוֹתוֹ דני. קוֹדם כל רץ על קבּוֹ אליה, אל סבתא־מאמי, וחיבק את ראשה ביד שׂמאלוֹ, כי תחת יד ימינוֹ היה נתוּן הקב, שהיה עשׂוּי עץ חדש. קשה היה לוֹ לעמוֹד על רגלוֹ האחת, אף כי נשען אליה, כי עדיין לא הסתגל למוּמוֹ. כשראה את פניה העצוּבים, אמר: “נישט זאך, סבתא־מאמי, איך קענין לוֹיפין. מיר מאכין אַ פּרוֹטיזה. אַ נייע פוּס. וידער גיין שלאגין אראבער… דאָ קיכאלאך?” (אין דבר, סבתא־מאמי, עוֹד אוּכל לרוּץ. יעשׂוּ לי תוֹתבת. רגל חדשה. שוּב אלך אכּה ערבים… יש רקיקים?)

אבל היא הסתכלה בוֹ בעיניים מליאוֹת רחמים וּדמעוֹת. והפעם אמרה לוֹ בלי צחוֹק: “די, ילדי, מעתה תישאר בבית. די להכוֹת… אבוֹי לי, כמה ילדים יקרים כבר הלכוּ לאיבוּד!… בחתוּנתך לא תוּכל עוֹד לרקוֹד. אבל אני ארקוֹד בה… כן, כן, ארקוֹד “קוֹזאק”… באוֹנייה אמרוּ עלי שאני קוֹזאק, וארקוֹד “קוֹזאק”… ודבר אחד תבטיח לי… אתה שוֹמע, דני? תבטיח מיד: שיהיוּ לך הרבה ילדים. לא כמוֹ לאבא וּלסבא שלך. צריך שיהיוּ לך הרבה בנים, הרבה מאוֹד. כמה שהיוּ לי שם, ברוּסיה, וכמה שנחוּצים כאן לארץ… וּרקיקים תקבל כמה שאתה רוֹצה…”

“מה אַת אוֹמרת, דליה?” – פנה דני במבט רב משמעוּת אל הנערה, שעמדה ליד הוֹריו והסתכלה בחיבה בוֹ וּבזקינה.

פני הנערה הסמיקוּ קצת, אך מיד התעשתה, כראוּי לאחוֹת בצבא ישראל ולבחוּרתוֹ של דני, ואמרה בחיוּך מלא חן: “כמה שהארץ תהיה צריכה וכמה שסבתא רוֹצה…”

וחיוּכה הטוֹב הוּשרה על פני כל הנמצאים בחדר, לרבוֹת התמוּנוֹת על הכּתלים.

---

סִפּוּרוֹ שֶׁל זָקֵן

מאת

אשר ברש

הגיעני צילצוּל רפה, מהסס. הלכתי וּפתחתי את הדלת ונכנס זקן חיור, עיניו מרפרפוֹת והוּא מתנוֹדד כעוֹמד להתעלף. החזקתי בידוֹ, הבאתיו אל חדר עבוֹדתי והוֹשבתיו בכוּרסה.

־ אין דבר – אמר, כמדבר לנפשוֹ – הלב… הנה אני לוֹקח גלוּלה אחת – וזה יעבוֹר…

העלה מכיסוֹ שפוֹפרת קטנה, הפכה על כף ידוֹ ונתן בפיו גרגר של רפוּאה.

מיהרתי והבאתי לוֹ מים בכוֹס.

אך הוּא ניענע בידוֹ לסירוּב:

־ Thank you!. אין צוֹרך. כבר בלעתי… רק שתי דקוֹת – וזה יעבוֹר…

עמדתי עליו ממתין מתוֹך רגש של מבוּכה וחרדה. רוֹשמוֹ היה כעוֹשׂה מאמץ פנימי להתגבר אל חוּלשתוֹ.

־ נוּ, כבר… אמרתי למר: רק שתי דקוֹת… עכשיו יכוֹל אני לדבר את דברי. אני חירש, ־ אמר והראה על אוֹזנוֹ – איני שוֹמע כלוּם. מה שלא אוּכל לקרוֹא מעל שׂפתיו, יוֹאיל לכתוֹב לי על פיסת נייר. ראייתי, ב"ה, עוֹד אתי…

ישיש קטן קוֹמה היה, לבוּשוֹ נאה, עשׂוּי בקפדנוּת. פנים רזוֹת, קוֹדקוֹד קריח וּזקנקן לבן, מסוּפּר ומחוּדד יפה, מאריך את הסנטר ועוֹשה את הגוּלגוֹלת כוּלה משוּלש עוֹמד על חוּדוֹ. משקפי זהב עוֹטרים את העיניים הקטנוֹת, העצוּבוֹת.

הוֹשיט לי במאוֹר פנים את ידוֹ:

־ שמי ציטרוֹן. יהוּדי ליטאי שחי באפריקה הדרוֹמית וּבאמריקה, ואין אני לא סוֹפר ולא בן סוֹפר. הסוֹפר ציטרוֹן לא היה קרוֹבי. כל ימי כתבתי רק מכתבים, בעיקר מכתבי מסחר. אבל קראתי ספרים הרבה. שתי תאווֹת היוּ בי כל ימי: קריאת ספרים וציוֹנוּת. עוֹד אספר למר על כך. כמה פעמים חיפשׂתיו בבית ההוֹצאה שלוֹ ולא מצאתיו. עתה באתי לביתוֹ להטריח עליו. בודאי לא יקפיד עם אדם בן שמוֹנים וארבע (למען הדיוּק, בעוֹד ירח ימים…), שבא לגזוֹל מזמנוֹ היקר. אמרוּ לי, מר יוּכל לעמוֹד לי בצרתי…

הוּא הדגיש את המלה האחרוֹנה והסתכל בפני לראוֹת מה רוֹשמה עלי. הוֹציא מטפחת צחה וּמחה את קרחתוֹ המזיעה, אחר ניקה בה את זכוּכית משקפיו, הרכיבן שוּב ואמר:

־ גם אם יצעק אלי לא אשמע. חירש מוּחלט. זה חמש שנים.

עשיתי תנוּעה, שפירוּשה: ואין לוֹ מכשיר של חירשים?

־ יש ויש! – מיהר להשיב בחיוּך עליז־נוּגה – שלוֹשה מכשירים לי בבית: אחד משוייץ, אחד מארצוֹת הברית והאחרוֹן מאנגליה. הראשוֹנים לא יצלחוּ למאוּמה, השלישי, העובד בחשמל, מוֹעיל קצת, אבל איני יכוֹל לטלטלוֹ עמי בגלל התיבה, שהיא כזוֹ.

וּלהראוֹתני את שיעוּר התיבה, הקיף בידוֹ תיק של עוֹר נאה, מקוּפל על משהוּ מרוּבע, תבנית ספר, קשוּר בחוּט של גוּמי, שהחזיק על ברכּוֹ.

־ הריני בא מרמת גן. יוֹתר מארבע שנים שאני דר שם. מאז בוֹאי לארץ בפעם האחרוֹנה מאמריקה, שנה לפני ייסוּד מדינת ישׂראל. כל ימי, בליטא, באפריקה וּבאמריקה, הייתי תחילה חוֹבב ציוֹן ואחר כך ציוֹני. יש שנדמה לי, כי נוֹלדתי ציוֹני. פעם ראשוֹנה הייתי בארץ בשנת 1935, לפני פרוֹץ המרד הערבי, אחרי שעשיתי באמריקה כחמש עשרה שנה. עוֹד אשוּב אספר למר על כך. אבל – למה אין מר יוֹשב? איך אדבר אליו מלמטה למעלה? אי אפשר. עלי גם לבקש ממנוּ סליחה וּמחילה, שנהגתי שלא כשוּרה ולא שאלתיו תחילה, אם יכוֹל הוּא להקדיש לי מסבלנוּתוֹ כשעה אוֹ כדוֹמה לזה. באמריקה נוֹהגים לשאוֹל תחילה בטלפוֹן. אבל אין למר טלפוֹן… כדי שיבין את צרתי, עליו לדעת קצת מקוֹרוֹת חיי. אחרת אי אפשר שיבין. יחשבני לחסר דעה, רחמנא ליצלן…

לא יכוֹלתי שלא להקדיש לישיש יפה וחוֹלה לב כמוֹתוֹ מסבלנוּתי כמה שביקש. בייחוּד שבא אלי מרחוֹק וּביוֹם קיץ חם כזה. הזמנתיו לצאת עמי למרפסת חדרי, מרפסת שרויה בצל ורוּח הים מהלכת בה.

־ Thank you!. אה, פה טוֹב. צל ורוּח. מחייה נפשוֹת! ישב מר פה על ידי ואמשיך סיפוּרי. ישיבתי הראשוֹנה בארץ ארכה כשלוֹשת רבעי שנה, עשיתי בה עסק מה וחזרתי לאמריקה לחסל את עסקי שם. אבל מלחמת איטליה־חבּש והמרד הערבי עצרוּני שם כמה שנים. וּבקיץ 1939 נסעתי אל אחי בלאטביה, ושם מצאתני המלחמה. נתין אמריקה הייתי ויכוֹלתי לצאת בדרך הים, אבל התמהמהתי אצל אחי, עד שאיחרתי את היציאה (סבוּר הייתי, כמוֹ רבים וּכמוֹ תמיד, כי המלחמה תיגמר במשך ירחים מספר), וכן נתגלגלתי במחילה בגילגוּל מחילוֹת דרך רוּסיה לשאנחאי, ורק אחרי פּירל־הארבּוֹר חזרתי לביתי, לאמריקה. כן, כבר אמרתי למר, שאיני לא סוֹפר ולא בן סוֹפר, ועלי להוֹסיף עוֹד זאת: מעוֹדי לא הייתי לא גיבוֹר ולא חכם ולא אידיאליסט, אלא יהוּדי פשוּט, כמוֹ שאוֹמרים “,בלי חוֹכמוֹת”. לא ענותנוּת היא, אלא אמת לאמיתה… שמא נוֹהג מר לאכוֹל בשעה זוֹ סעוּדת הצהריים? אם כך הוּא, אל יצר לעצמוֹ בגללי, אמתין לוֹ כאן עד שיכלה סעוּדתוֹ. ואפילוּ ירצה אחר כך לחטוֹף נימנוּם שלאחר הצהריים – לא איכפת לי. אוכל להמתין גם כמה שעוֹת. Time is no longer money to me. אשב לי פה בצל וּברוּח הים ואמתין. פה טוֹב מאוֹד!… ארבעים שנה הייתי נוֹהג לישוֹן בכל יוֹם שעה אחת אחרי הצהריים. עכשיו אין לי צוֹרך בכך. משני טעמים: אין לי שעת צהריים, משוּם שאיני אוֹכל בצהריים. רק פעמיים ביוֹם אני אוֹכל: בבוֹקר וּבין הערבּיים. מעט מאוֹד וּממה שאני מכין לי בעצמי, ועל פי דייטי חמוּרה, שקבע לי הרוֹפא שלי באמריקה. והטעם השני: גם בלילה איני יכוֹל לישוֹן, אלא שעוֹת מוּעטוֹת בלבד… איך כתוּב בקוֹהלת? “ויקוּם לקוֹל הציפוֹר”.

רשמתי לו: הריני מוּכן וּמזוּמן לשמוֹע מה שבפיו אפילוּ שעתיים.

־ Thank you!. יחידי אני. אשתי מתה עלי לפני עשׂרים שנה בבּוֹסטוֹן. שם גרתי אז. כבר אמרתי למר כי ליטאי אני. בן שאוולי… בהיוֹתי בוילנה הכרתי את סוֹפרי וילנה הזקינים. גם את קלמן שוּלמן הכרתי. משם נסעתי לפני ארבעים וחמש שנה לאפריקה הדרוֹמית. כעשׂרים שנה הייתי שם ועשיתי מעט הוֹן, כרוֹב יהוּדי ליטא שהיגרוּ לשם. אחר כך נסתאבה עלי “היבשת השחוֹרה” ועברתי עם משפּחתי לאמריקה. לפני עוֹזבי את אפריקה נישׂאה בתי לגוֹי ונשארה ביוֹהאניסבּוּרג. אוּלי גם זוֹ היתה סיבה לעוֹזבי את הארץ ההיא. אף על פי שאיני אדוּק – לא יכוֹלתי “לעכל” את המעשׂה הזה. ואני ואשתי וּבננוּ נסענוּ לאמריקה. רציתי להיוֹת בתוֹך קהל יהוּדים. גם שם עשׂיתי עסקים לא רעים. סחרתי בחוֹמרי דלק… כבר אמרתי למר, כי כל ימי הייתי ציוֹני וארץ ישראל היתה ראש חלוֹמוֹתי. זקן כמוֹני אינוֹ חוֹשש לוֹמר את האמת: חלמתי תמיד על ארץ ישראל, והאמנתי בקיוּם החלוֹם, אך לא עלה על דעתי לנסוֹע שמה, כרוֹב הציוֹנים שנהגוּ כך. די היה לי במה שהייתי קוֹרא ושוֹמע על הארץ בספרים, בעיתוֹנים, באסיפוֹת וּבקוֹנגרסים, וגם בנתינוֹת שהייתי נוֹתן בעין יפה לקרנוֹת וּלכל מיני מגבּיוֹת… מימַי לא הייתי לא ציר ולא עסקן ולא יוֹשב ראש, אף לא חבר ועד – את כל אלה שנאתי. אבל את ארץ ישראל אהבתי – מרחוֹק, כמוּבן… ציוֹנוּת מהי? נתינה. רוֹב הציוֹנים בגוֹלה עדיין סבוּרים כך…

ואיך נסעתי בשנת 1935? בהשפעת “הילד”. מי “הילד”? בן אחוֹתי, המוֹרה למתימטיקה, ד"ר קב־ונקי, זה שנפטר אשתקד בתל אביב. פתאוֹם, בשעת השיעוּר בכיתה. מר הכירוֹ? בודאי. רבים הכירוּהוּ. לא רק מתימטיקאי טוֹב היה, אלא גם תלמיד חכם גדוֹל, בלשן מצוּיין, איש תמים וציוֹני נאמן. מילדוּתוֹ נקשרה נפשי בנפשוֹ. במשפחת קב־ונקי היוּ הרבה תלמידי חכמים ואנשים מצוּיינים במידוֹת. גם אביו היה למדן מוּפלג וּבעל מידוֹת וּמת בדמי ימיו. מאוֹד אהבתי את אחוֹתי, ואת בנה זה אהבתי עוֹד יוֹתר, ותמיד קראתי לוֹ “הילד”. גם היוֹם, שנה אחרי מוֹתוֹ, איני יכוֹל לקרוֹא לוֹ אחרת. באמת היה ילדי יוֹתר מילדַי… כארבעים שנה הייתי מחליף עמוֹ מכתבים, ועתה שׁכלתיו…

הוּא הפסיק רגע ודחק את מטפחתוֹ אל תחת משקפיו.

־ מתל אביב, שישב בה משנת 1910, היה “הילד” כוֹתב אלי מכתבים, וּבהם דברי תוֹכחה, שאני, ציוֹני וָתיק כמוֹני, שהייתי קשוּר בקוֹנגרס החמישי, שנוֹסדה בוֹ הקרון הקיימת, שהכרתי את הרצל ואת נוֹרדוֹי ואת זנגביל וּפשיטא, את כל מנהיגי הציוֹנים ברוּסיה: אוּסישקין, צ’לינוֹב וּמוֹצקין, את אחד־העם ולילינבּלוּם ואת האחים גוֹלדבּרג ורבים אחרים – אין אני בא לארץ ישראל, ולוּ לשם ביקוּר בלבד, לשם מראה עיניים והלך נפש. ולמה לא אעשה משהוּ כאן, בארץ, לשם בניינה? עד מתי אהיה “עכברא דשכיב אדינרי” אצל הגוֹיים? גוּזמא נקט “הילד”. לא שכבתי על הדינרים שלי. מיוֹם שעמדתי על דעתי הציוֹנית נתתי לצוֹרכי היישוּב והמעשה בארץ, נתתי מעשׂר ולפעמים יוֹתר ממעשׂר. וּמה שנתתי בעילוּם שם נתתי, כי שנאתי את הפירסוּם. וּבכן בזה לא צדק “הילד”. אבל בכלל היה הדין עמוֹ. וּבאמת, נמאסוּ עלי העסקים אצל הגוֹיים. אפילוּ באמריקה המרוּבּה באוֹכלוֹסין יהוּדים העסקים הם אצל הגוֹיים. אף לא היה עוֹד בשביל מי לטרוֹח ולסחוֹר, בייחוּד, אחרי שאשתי נלקחה ממני ונשארתי יחידי. בתי הגדוֹלה, כבר סיפרתי למר, נשוּאה לנוֹכרי, והיא כבר סבתא לנכד לא מהוּל. בעלה עוֹסק בייצוּא של בשׂר חזיר והוּא עשיר כקוֹרח. מה אני חייב לה וּמה היא חייבת לי? וּבני, מהנדס גשרים מהוּלל בקאליפוֹרניה, רוָק בא בימים, אף הוּא, לצערי, רחוֹק מן היהדוּת, וּממילא רחוֹק ממני. כל עמלי ונסיוֹנוֹתי לקרבם ליהדוּת, קוֹדם באפריקה ואחר כך באמריקה, עלוּ בתוֹהוּ. הם, פשוּט, לעגוּ לי ול־Whims שלי. אוּלי משוּם שרציתי ליתן להם חינוּך ציוֹני בלי ציוֹנוּת אמיתית. איני יוֹצא מן הכלל בעניין זה. לצערי, באתי לכלל הכרה זוֹ, כשאני עוֹמד כבר על פי הקבר.

יסלח לי מר, שאני מאריך בהקדמה. זה כשנה שכמעט לא דיברתי עם אדם חי. מיוֹם שנסתלק “הילד”, אין לי עם מי לדבר. את בעל הבית שלי ברמת גן איני יכוֹל לדבר לשלוֹם, אחרי מה שעוֹלל לי. איני כוֹעס עליו, איני כוֹעס על שוּם אדם, אבל לדבר אליו איני יכוֹל. אוּלי עוֹד אשוּב לעניין זה בהמשך הדברים. לא זאת הצרה שלי…

סוֹף סוֹף נעניתי לוֹ ל“ילד”, כלוֹמר, לד“ר קב־ונקי, וּבאתי לארץ, כאמוּר, בשנת 1935: יהוּדי אמיד מאמריקה שבא לארץ, מיד מקיפים אוֹתוֹ סרסוּרים וּבעלי עצוֹת. גם בנידוֹן זה לא הייתי יוֹצא מן הכלל. גם בקרן הקיימת, שהכירוּני שם יפה בשל התרוּמוֹת שתרמתי להם כל השנים מיוֹם שנוֹסדה הקרן, יעצוּני בכה וּבכה. שוֹחחתי עם אוּסישקין ע”ה ועם ד"ר גראנוֹבסקי. לסוֹף הקימוֹתי בית חרוֹשת לצינוֹרוֹת ביטוֹן ליד כפר סבא, עם שוּתף אחד בעל מקצוֹע מחיפה, ציוֹני ותיק ואדם הגוּן, שהכוֹל המליצוּ עליו. גם בקרן הקיימת דיברוּ עליו טוֹבוֹת. הבאתי את המכוֹנוֹת והמכשירים מאמריקה. השקעתי בעסק כעשׂרים אלף דוֹלר והתחלנוּ לעבוֹד. בית החרוֹשת עבד כחצי שנה. עשינוּ צינוֹרוֹת יפים, ורבים היוּ הקוֹפצים עליהם. רוחים עדיין לא ראינוּ, כמוּבן. השוּתף, שניהל את בית החרוֹשת במקוֹם, קיבל משׂכוֹרת “לפי עבוֹדתוֹ וּלפי צרכיו”, כאידיאל הסוֹציאליסטי השלם… ראיתי, שיש מקוֹם בארץ לעסק הגוּן וּמוֹעיל ויש לי על מי לסמוֹך – קמתי ונסעתי לאמריקה על מנת לחסל שם את עסקי ולחזוֹר להשתקע בארץ. איך אוֹמר הרוּסי? “מוּטב מאוּחר מאפס דבר”. עד שאני מתמהמה באמריקה פרצוּ המהוּמוֹת בארץ. הערבים מרדוּ באנגלים וּפרעוּ ביהוּדים. יוֹם אחד קיבלתי ידיעה, כי הפוֹרעים תקפוּ את בית החרוֹשת שלנוּ. שוּתפי והפוֹעלים עזבוּהוּ וסגרוּהוּ על מסגר. אין לדבּר על חידוּש העבוֹדה, עד שתשקוֹט הארץ. מה לעשׂוֹת? פּוּרענוּת היא. ניסיתי לעשוֹת בעצמי משהוּ לבניין הארץ, וראיתי סימן ברכה במעשה וּמן השמיים עיכבוּ. אפשר שהפסדתי כל השקעתי. אבל לא על ההפסד הייתי מיצר, כי אם על כשלוֹן המעשׂה הראשוֹן שלי בארץ. ידעתי כמה גדוֹל יהיה צערוֹ של בן אחוֹתי, שהיה הגוֹרם בדבר. אך דבר אחד השגתי: הוּא לא יוֹסיף להוֹכיחני עוֹד. שילמתי, כמוֹ שאוֹמרים “,שכר לימוּד”. בלעתי את הגלוּלה. האמריקני אומר – Every man must skin his own skunk כל אדם חייב לפשוֹט את נבלתוֹ הוּא. כשתשקוֹט הארץ אסע ואראה. שוּתפי, איני רוֹצה לפרש בשמוֹ, ישב בחיפה. איני יוֹדע במה התפרנס. פעם אוֹ פעמיים בשנה היה כוֹתב לי על המצב. הרבה נחת לא שבעתי ממכתביו. גם “הילד” כתב לי מעין דבריו. המצב בארץ הלך הלוֹך ורע. יהוּדים למאוֹת נהרגוּ ונפצעוּ. המצב הכללי היה בתכלית השפל. והבריטים הפיחוּ את האש, כדי שיוּכלוּ לצלוֹת את ערמוֹניהם. כך דרכם של שליטים זרים מאז וּמעוֹלם… בית החרוֹשת נפרץ ונגנבוּ מתוֹכוֹ לא רק סחוֹרה אלא גם כלים, רצוּעוֹת וחלקי מכוֹנוֹת. השוּתף כתב לי, שסתם את הפרצה וחיזק את ברחי הבניין. מכספוֹ הוֹציא. כך כתב לי.

והנה פרצה מלחמת־העוֹלם השניה. ואני אז, כפי שסיפּרתי כבר למר, אצל אחי בלאטביה, וּכשחזרתי לאמריקה, היתה גם היא כבר בתוֹך המלחמה. עתה אי אפשר היה לחשוֹב עוֹד על נסיעה לארץ ועל בית החרוֹשת. קיבלתי משוּתפי עוֹד שניים אוֹ שלוֹשה מכתבים, שבהם הוֹדיעני, כי לא נשארוּ מן המכוֹנוֹת אלא שברי כלים, גרוּטאוֹת בלבד. אחר כך נשתתק. “הילד” כתב לי, כי הארץ שקטה עם סערת המלחמה, אבל הוּא עצמוֹ נתגייס לצבא הבריטי, מתוֹך רצוֹן לעשות נקמה בנאצים הארוּרים רוֹצחי עמנוּ. לפי מה ששמע, נכנס שוּתפי בעסקים גדוֹלים עם הרשות ועם הצבא, וּמה לוֹ וּלבית החרוֹשת החרב למחצה? יש להמתין עד סיוּם המלחמה.

המלחמה נסתיימה וּבן אחוֹתי חזר לעבוֹדת ההוֹראה. שלחתי לו ייפוּי כוֹח, שיגמוֹר את עניין השוּתפוּת שלי ויציל מה שאפשר להציל. לא לכסף נתכּוַנתי, אלא לסילוּק עניין רע שהעיק עלי. והוּא, שלא היה בקי בהויוֹת העוֹלם, מסר את הדבר לעוֹרך דין. והרי יוֹדע מר דרכם של עוֹרכי דין: מאריכים בהנאתם. בקיצוּר, העניין עלה לי בהרבה מאוֹת דוֹלרים ששלחתי לבן אחוֹתי – ולא נגמר. השוּתף, אף על פי שלא השקיע בבית החרוֹשת אפילוּ פרוּטה אחת, תבע את חצי הרכוּש הנשאר. אף תבע משכוֹרת בעד השנים שבית החרוֹשת היה סגוּר, שהרי משׂכוּרתוֹ נפסקה, והוּא חי על מלווֹת. כך טען. לא היה קץ למשפטים. ואני תמהתי על בתי הדין של ארץ ישראל, שאינם יכוֹלים להביא case קטן כזה לידי גמר. ו “הילד” אף כעס כעס גדוֹל. מתמטיקאי טוֹב היה, תלמיד חכם וּבלשן ואדם יקר, אבל בטלן במחילה. ספר ישן היה חשוּב בעיניו מכל ענייני העוֹלם הזה. אף על פי שלא הזכיר עוֹד עניין בוֹאי לארץ, תקף עלי החשק לעשוֹת שוּב משהוּ בשביל בניינה. כל ימי הייתי מפריש מהוֹני לארץ ישראל, ועתה שהגעתי לגבוּרוֹת, ולעסקים אין עוֹד יצר סוֹכן בי, פשוּט נתבלה מרוֹב זוֹקן, וּממוֹן מעט יש לי וּליוֹצאי חלצי אין צוֹרך בממוֹני, שיש להם רב משלהם, ולי בודאי אין צוֹרך ברוּבוֹ – מה אשב על אדמת ניכר? עסקן לא הייתי ולא אהיה עוֹד. תמיד שנאתי את העסקנוּת, אף על פי שהוֹדיתי בנחיצוּתם של העסקנים. גבּאי לא אהיה, משוּם שאיני הוֹלך לבית הכנסת. בני אינם זקוּקים לא לירוּשתי ולא לזקנוּתי. יוֹדע אני בנים של היוֹם בארצוֹת התרבוּת שהזקינים הם כקוֹץ בעיניהם. החלטתי איפוֹא: "חסל סדר ארצוֹת הגוֹיים! גרתי בשלוֹש יבּשוֹת. הייתי ציוֹני של גלוּת. די. וכי גרוּע אני מאנשי הדוֹר הישן, שהיוּ עוֹלים לארץ הקדוֹשה למוּת שם? הריני כבן שמוֹנים: אעלה לארץ ישראל, ארץ חלוֹמוֹתי, ואחיה שם כמה שנגזר עלי לחיות עוֹד עם המיחוּשים שלי. אני בעצמי אמצא דרך ליישב את הסיכסוּך עם שוּתפי.

אמרתי ועשיתי: מכרתי מה שהיה בידי למכוֹר. הוֹן נאה היה בידי. וּבשנת 1947, בעצם המרד היהוּדי בארץ (באמת חשקה נפשי לראוֹת במוֹ עינַי איך קוֹמץ יהוּדים מוֹרדים במלכוּת עוֹלם…), באתי על מנת להשתקע. אשב בתוֹך עמי, וּמה שיקרה את כלל ישׂראל, יקרה את רֶבּ ישׂראל! באתי עם כספּי ועם מיחוּשי אל “הילד”. נמלכתי בוֹ, והוּא יעצני להכניס את מחצית הקאפּיטאל שברשוּתי לקרן הקיימת כעיזבוֹן בחיים (כך הם קוֹראים לזה) ואקבל מהם קצבה חוֹדשית, והמחצית הנשארה אחזיק בבאנק על כל צרה שלא תבוֹא. הפעם יעץ דוקא כמבין בהויוֹת העוֹלם. לא יכוֹלתי לחשוֹד בוֹ, שיש לוֹ איזוֹ כוָנה, כי איש יחידי היה וחי מעבוֹדתוֹ. עשׂיתי כעצתוֹ.

נסעתי אל שוּתפי בחיפה וּבשׂיחה של חצי שעה באתי עמוֹ לידי השתווּת. כל מה שטען, נעניתי לוֹ. על פי הכלל האמריקני: “כל אימת שאתה מוַתר לאדם, אתה מתיש כוֹחוֹ וּמיפּה כוֹחך”. האמנתי לוֹ, שרוֹב הרכוּש נגנב והשאר אכלה החלוּדה וצריך למכוֹר הכוֹל לגרוּטאוֹת; האמנתי לוֹ, שאין ערך רב לקרקע, משוּם שהיא רחוֹקה מן היישוּב; האמנתי לוֹ, שישב שנים בלא עבוֹדה וּפרנסה כלשהי; האמנתי לוֹ, שרק לטוֹבתי הוּא מוּכן לקנות אל חלקי וכי עליו לקבל מלוה בריבית גדוֹלה כדי לסלק לי את המחצית המגיעה לי; האמנתי לוֹ הכוֹל – וסוֹף סוֹף קיבלתי ממנוּ צ’יק על אלף לא"י וחסל סדר העסקים בכלל וּפטוּר גם מן העסק בארץ ישראל. ציטרוֹן גמר את עסקיו בעוֹלם הזה! אין לוֹ צוֹרך עוֹד בעסקים, ויצא מן העוֹלם בטהרה!

כשחזרתי מחיפה וסיפרתי ל“ילד” שגמרתי את עניין השוּתפוּת בסכוּם זה, היה מלא חימה: הייתכן? איך יכוֹל יהוּדי בעל בעמיו, ציוֹני מכוּבד, להתנהג כך? והיכן? בארץ ישראל?.. אמרתי לוֹ: “אל תצטער, ילדי, מה שיש לי יספיק לי אפילוּ אם עד מאה שנה אחיה. ואילוּ הוּא – אדם שלא הגיע לחמישים, וּבעל משפחה גדוֹלה. אין דבר, גם כספי שבידוֹ ישמש לבניין הארץ. לא חשוּב באיזה צינוֹר עוֹבר הכסף. לוּ חכמוּ השׂכּילוּ בדבר הזה עשירי ישׂראל בחוּץ לארץ!” – הוּא שמע והסתכל בי רגע, אחר כך קם ונשק לי. אדם יקר, אך בטלן היה…

לאחר ימים אחדים דיבר עמי על המיחוּשים שלי, גלוּיוֹת וּפשוּטוֹת דיבר, כדרך אנשי המדע. הוּא ידע, כי מלבד החירשוּת שאין לה תקנה, אני זקוּק לשני ניתוּחים: שבר מעיים ותחתוֹניוֹת, במחילה – תחלוּאי ישׂראל מדוֹרי דוֹרוֹת. ואני אמרתי לו: “את התחלוּאים היפים האלה הבאתי עמי מאמריקה, ארץ הרפוּאה והרוֹפאים הגדוֹלים. ואני כל ימי זילזלתי ברוֹפאים. איך אמרוּ חז”ל? “טוֹב שברוֹפאים לגיהינוֹם”, ואחת גמרתי: לעשׂוֹת להם צחוֹק לרוֹפאים – אמוּת ואקח עמי את מיחוּשי כמוֹת שהם לעוֹלם האמת. אפשר שם יהיוּ לי תכשיט. כבר הסכנתי עמהם ואיני רוֹצה להתגרוֹת בהם. אדוּר עמהם בנחת, ואראה מה אוּכל לעשׂוֹת בגוּפי לטוֹבת ארץ ישׂראל. כל זמן שהנשמה בקרבי חייב אני בעשׂייה. בלי עשׂייה אין לי חיים. איני רוֹצה להיוֹת, כמוֹ שאוֹמר הרוּסי: “פגר חי”.

הסתכל בי “הילד” ברחמים והציע לי לדוּר עמוֹ (עדיין שרוּי הייתי בבית מלוֹן). אמרתי לוֹ: “לא, בשוּם פנים ואוֹפן. עם בני לא רציתי לגוּר ואיך אדוּר עמך? וכי שׂוֹנא אני לך?… מימי לא הייתי לטוֹרח על בני אדם, על אחת כמה וכמה על קרוֹבים שלי, שאני אוֹהבם… עם המיחוּשים ועם החירשוּת – עדיין אני יכוֹל לשמש את עצמי”. וּבכן חיפשׂתי לי דירה. ביקשתי לי מקוֹם שקט מתנוּעת אוֹטוֹמוֹבּילים. את אלה אנוֹכי ירא, שהם מן הדברים שאינם בידי שמיים וּפגיעתם רעה… איש זקן וחירש לא טוֹב לוֹ שיתלבט ברחוֹבה של עיר גדוֹלה, שהוּא צפוּי בה לכל מיני פגעים רעים. סוֹף סוֹף מצאתי לי דירה נאה: חדר גדוֹל וּמרפסת זגוּגה אצל משפחה טוֹבה ברמת גן. יהוּדי בן תוֹרה ואדם מהוּגן, אף על פי שהוּא מ“אגוּדת ישראל”. באמת, כבר נכשלתי באדם מהוּגן, אבל הלה ציוֹני היה… הבית מצא חן בעיני, מין בּוּנגאלוֹ של שלוֹשה חדרים ברחוֹב צדדי, ירוֹק, בלי כביש. בשני חדרים גרה המשפחה, והאחד, היפה מכוּלם, עם המרפסת הזגוּגה, השׂכיר לי, עם קצת מזוֹנוֹת וּקצת שירוּת. לא כיסיתי ממנוּ, שאין אני מדקדק במצווֹת, והוּא השיב לי בצחוֹק: “על כך יצליפו אוֹתוֹ בעלמא דקשוֹט ולא אוֹתי…” שילמתי להם בעין יפה, והם צריכים היוּ הכנסה זוֹ: משפחה בעלת חמש נפשוֹת, רחוֹקה מעשירוּת. הבאתי עמי כל מיני כלים וּמכשירים, מאלה שאמריקה מצוּיינת בהם, דברים המקילים חייו של אדם, בתוֹכם מקרר חשמלי משוּבח, והעמדתיו לרשוּתם. עוֹד כמה כלים, מאלה שלא היוּ דרוּשים לי, נתתי להם לשימוּשם. שני הצדדים היו מרוּצים. הם נהגוּ בי כבוֹד וחיבה, הם וּשתי בנוֹתיהם וּבנם, כוּלם אנשים טוֹבים וחביבים, יוֹצאי בּוּקוֹבינה. לשוּם צד לא היוּ טענוֹת על הצד השני. לא הטרחתי עליהם בשוּם דבר, והם לא הטריחוּ עלי. אף לקחוּ מספרי למקרא. הרבה ספרים הבאתי עמי, ועוֹד אשוּב לעניין זה, שהוא העיקר. אמרתי להם: “רעש בדירתכם אינוֹ מגיע אלי, וּלטייל בסביבוֹת הבית אני יכוֹל בכל שעוֹת היוֹם, שהרחוֹב הוּא צדדי, בנוּי רק מקצתוֹ ואין בוֹ תנוּעה, ואני זהיר שלא אפּגע. זקן וחירש חייב לנהוֹג בזהירוּת יתירה. איך כתוּב בקוֹהלת: “אשר לא ידע להיזהר עוֹד” – אפילוּ הוּא מלך, הוּא – “זקן וּכסיל”. יש אילנוֹת ברחוֹב וגן נאה בסמוּך לוֹ. רמת גן מצטיינת בגניה. באמת, מן הראוּי היה לקרוֹא לה רמת גנים, ברבים. מעוֹדי אהבתי עצים וירק: בליטא, באפריקה וּבאמריקה. תמיד דר הייתי בבית שיש לוֹ גן אוֹ ליד גן ציבוּרי. חן הגן על שכיניו. וכך תיארתי לי את ארץ ישראל – כולה כגן רטוֹב, אשר “עיני ה' עליה מראשית השנה ועד אחרית השנה”. וכך יוֹשב הייתי בכל יוֹם שעוֹת אחדוֹת בגן הסמוּך, בצל האילן, קוֹרא ספר אוֹ מסתכל בעוֹלמוֹ של הקב”ה וּבבריוֹתיו. ביוֹתר נהניתי מן הילדים, ילדי ארץ ישראל היקרים, המסוּלאים בפז. לפני שהיתה המדינה והקיצוּב ואפשר היה לקנוֹת ממתקים בכל יוֹם שרוֹצים וכמה שרוֹצים – הייתי קוֹנה בחנוּת וּמחלק להם. וּכבר הכירוּני והיוּ סבּים עלי על ספסלי, צעקוּ אל תוֹך אוֹזני “סבא” וקיבלוּ מידי בשמחה ובצהלה. אי, ילדי ארץ ישראל הכשירים, אהיה כפרתם! הם הם שהביאו לנוּ את התמוּרה והגאוּלה! מדי דברי בהם דמעוֹת עוֹלוֹת בעיני…

ושוּב נשתתק רגע ודחק את המטפּחת אל תחת משקפיו.

־ I know, I bother you. לא כן? זה כשנה, שלא דיברתי עם אדם, מיוֹם שנסתלק “הילד” ונתפרדה החבילה ביני וּבין בעל הבית שלי, ויש לי צוֹרך להשׂיח את לבי. “דאגה בלב איש – ישׂיחנה”.

החויתי לוֹ תנוּעה, שפירוּשה: אתה רשאי להמשיך. אף הארתי לוֹ פני, להגיד לוֹ, שדבריו עניין לי בהם, אף על פי שעדיין לא למדתי מה צרתוֹ, שאני יכוֹל, לפי דבריו, לעמוֹד לוֹ בה.

־ כשנכנסתי לדירה הבאתי עמי ספרים הרבה, בכמה לשוֹנוֹת שאני קוֹרא: עברית ויידיש, גרמנית ורוּסית ואנגלית. מעוֹדי לא היה בי יצר הכתיבה, אבל תמיד שטוּף הייתי בקריאה. לא עבר עלי כמעט יוֹם, שלא קראתי, הרבה אוֹ מעט. אבל העסקים הפריעוּ. ספרים מכל הסוּגים: ספרוּת יפה והיסטוֹריה, דברי היגיוֹן וּמדע קלים. שלוֹשה ארוֹנוֹת גדוֹלים הבאתי עמי, מליאים ספרים, בהם עוֹד כמה שקניתי ברוּסיה. עתה פנוּי הייתי לקריאה כל הימים, לרבוֹת הלילוֹת. יכוֹלתי לקיים בעצמי “והגית בוֹ יוֹמם ולילה”. כשאני קוֹרא אני נהנה כל כך, שנדמה לי: לא רעיוֹנוֹתיהם של אחירים הם אלא רעיוֹנוֹתי שלי. הדברים אמוּרים בספרים שהם טוֹבים בעיני. ספר שאינוֹ לפי רוּחי הייתי מוֹציאוֹ מביתי, כדי להקטין את “המהוּמה בבית”, חי־חי! אבל רוֹב ספרים שקניתי מצאוּ חן בעיני. נמניתי מיד על שני עיתוֹנים, שמביאים לי בכל יוֹם הביתה והייתי קוֹרא את שניהם, מן הקצה אל הקצה, בייחוּד הייתי נהנה מהם בערבי שבתוֹת וחגים, שהם מליאים וּגדוּשים דברים שהם בבחינת מזוֹן רוּחני. את שאר הזמן נתתי לספרים. ספרים שקראתי פעם, אני חוֹזר וקוֹראם – ואין לך הנאה גדוֹלה מזוֹ. משל, אתה חוֹזר למקוֹמוֹת יפים שביקרת בהם, אוֹ לבית ידידים אהוּבים…

עשׂיתי כעצת “הילד” והכנסתי לקרן הקיימת מחצית הקאפּיטאל שלי, לפי התנאים המקוּבלים, והפקדתי בידם צוואה שלא על מנת לבטל, כי אחרי הסתלקוּתי יהיה כל הנוֹתר מן המחצית הנשארה מחצה על מחצה – לקרן ול“ילד” (מוּבן, שלוֹ לא הגדתי מאוּמה. יראתי את כעסוֹ…). אם היוֹרשים יהיוּ בני מזל – ימעט הזמן וירבה הסכוּם… אף כי אין אדם יוֹדע יוֹמוֹ. דוקא בעל מיחוּשים כמוֹני עשׂוּי להאריך ימים. כדבר המשל היהוּדי: “שבר חרס מבלה קדירה שלמה”.

פעם בשבוּע היה בן אחוֹתי בא לבקר אצלי. היה משלם לי מידה כנגד מידה – אהבה תחת אהבה. הוּא השׂריד היחידי מכל משפּחתי הגדוֹלה בליטא, שרצח הצוֹרר, שחיק עצמוֹת. אדם יקר היה וּמוֹתוֹ בלא עת פגע בלבי. מיוֹם שמת אין לבי כשוּרה ואני צריך לחזקוֹ בגלוּלוֹת… גלוּלה אחת מספקת לי לכמה ימים! רוֹפא ברמת גן רשם לי את הרפוּאה והבאתיה מאמריקה. אפשר שיוֹם אחד תחדל הגלוּלה מפעוּלתה – ואז יקיץ הקץ. אין ציטרוֹן ואין צרה…

הנה כי כן הגעתי אל הצרה שלי, שבגללה אני מביא מבוּל של דברים על מר…

עשׂיתי אוֹזני כאפרכסת.

־ כשנסתדרתי בדירתי ברמת גן והשתקעתי בקריאת ספרי, היוּ עלי כל הימים כימים טוֹבים. שכחתי עוֹלם וּמלוֹאוֹ. כל מה שנעשׂה בארץ ישראל היה טוֹב בעיני. מעט נסעתי בארץ וּמעט ראיתי וּפחוֹת משתיהן שמעתי, אבל לבי אמר לי: זה החוֹף וזה הסוֹף. אף המהוּמוֹת בארצנוּ ומעשׂיהם של צעירינוּ לא ציערוּני ולא הפחידוּני. כלל לא. ידעתי: מרדם יביא לנוּ את הגאוּלה. בטוּח הייתי בכך ולא היה בלבי צל של פיקפוּק בנידוֹן זה. זוֹ שעת הכוֹשר ואשרינוּ שהחזקנוּ בה! נוֹסף על מה שקראתי בעיתוֹנים (קיבלתי גם שני עיתוֹנים מאמריקה: אחד ביידיש ואחד באנגלית), סיפר לי (בכתב, כמוּבן) בנוֹ של בעל הבית שלי על הנעשׂה ברמת גן. נער צעיר, אבל בקי בכל ענייני המחתרת. גם בן אחוֹתי “הילד” היה מחסידי המחתרת, אף על פי שאדם טוֹב מזג היה, לא מסוּגל לפגוֹע בזבוּב על הכוֹתל, אך את הבריטים שׂנא ורצה לראוֹת בגירוּשם מן הארץ. ויש שלבי השוֹטה, הזקן, חשב: מי יתנני צעיר, ונתתי ידי עם המוֹרדים! ידי לא היתה עוֹד שוב פרוּטה אחת. אבל הענקתי לשליחיהם לא פעם מתנת כסף, שהיוּ זקוּקים לה במאוֹד מאוֹד.

והנה יוֹם אחד, בשעת קריאת ספר חשוּב, נבהל רעיוֹני פתאוֹם: “מה אני עוֹשׂה, כלוֹמר לא עוֹשׂה?… כל ימי הייתי שרוּי בעוֹלם העשׂייה, ועתה אהיה אוֹכל ואינוֹ עוֹשׂה, בחינת בהמה וחיה, שאין עליה עוֹל?”… אין אני יהוּדי מאמין, איני הוֹלך לבית הכנסת ואיני מתפלל גם בבית, ואין אני יכוֹל לעסוֹק בתוֹרה לשמה, אף לא על מנת לקבל פרס בעוֹלם הבא, שאיני מאמין במציאוּתוֹ… מצד שני, אין לי צוֹרך לעשׂוֹת שוּם דבר לי וּלביתי. די לי במה שיש לי, אפילוּ עד מאה שנה. ושוּב: איך אפשר שאהיה יוֹשב בארץ ישראל ולא אעשׂה דבר בשביל בניינה? הכסף של הגוֹיים שהבאתי ונתתי לקרן הקיימת בוַדאי שהוּא פוֹעל ועוֹשׂה משהוּ. אבל הרי זה כאיבר שנחתך מגוּפי, מעין ציפּוֹרן אוֹ שׂיער, ואיני חש כלל בפעוּלתוֹ ואין לי כל הנאה מזה. בשעת נתינה היתה לי הנאה של עשׂיית חוֹבה מרצוֹן, וּמכאן ואילך איני טוֹעם במעשׂה שנעשׂה שוּם טעם. מן המזוּמן, שנשאר בידי אני נוֹטל וּמוֹסיף על הקיצבה החוֹדשית, מוֹציא קצת על מתנוֹת לילדים ועל ספרים חדשים, שסוֹכני ברמת גן מביא לי הביתה – אבל איך אוּכל לישב בבטלה ולא לעשׂוֹת דבר של ממש בשביל הארץ והעם? והרי עם כל המיחוּשים שלי, אין אני עדיין עוֹבר וּבטל, אין אני אינואליד במוּבן הרוּחני. מוֹחי ב"ה עוֹבד כדבעי. הזיכרוֹן עדיין פוֹעל כהלכה. יש שנדמה לי, שהוּא אפילו השביח. אפשר קריאת הספרים מחדשת וּמחזקת אוֹתוֹ. אוּלי משוּם שאינוֹ מוּטרד בעסקים וּפנוּי כוּלוֹ למחשבה מתוּנה, שאינה תלוּיה בדבר, מתוֹך הסתכלוּת והתבוֹננוּת… אמת, הנאה גדוֹלה לי במקרא ספרים – אבל זוֹהי הנאת הפרט, שאין בה שוּם תוֹעלת לכלל. אם גם אחכּם יוֹתר – עמי תמוּת חכמתי… מה תוֹעלת בה לעוֹלם, לישׂראל? מה שעשׂיתי לביתי הוּא די והוֹתר. ואם אין אני עוֹשׂה דבר לבית ישראל – למה לי חיים?… כבר אמרתי למר: כל ימי נתתי מכספי לצוֹרכי האוּמה. חוֹבתי היתה זוֹ ועשׂיתיה. לא לכבוֹדי ולא לכבוֹד בית אבא. מעוֹלם לא הלך לבי אחר הכבוֹד. לא הייתי לא נשׂיא ולא סגן, לא גזבר ולא חבר של ועד. לא נאמתי אף נאוּם אחד לא נאמוּ לכבוֹדי אפילו פעם אחת. רבים הכירוּ אוֹתי, אבל כיהוּדי פשוּט, מיצר בצער כלל ישראל. מה שתרמתי, בעילוּם שם תרמתי. גם בשעת סידוּר העיזבוֹן התניתי בפירוּש שלא יפרסמוּ את שמי, וּמר הוּא הראשוֹן, אחרי בן אחוֹתי, שאני מגלה לוֹ את הדבר, וגם לוֹ לא הייתי מספר, אלמלא היה זה צריך לגוּפה של הצרה שלי… בקיצוּר, דוקא משוּם שנהניתי מן הקריאה, ראיתי את הנאתי זוֹ כבטלה. יוֹצא, שאני עוֹשׂה שוּב לעצמי, לטוֹבתי ולא לטוֹבת הכלל… וּמאוֹתה שעה התחילה מחשבה זוֹ מציקה לי, עד – שקשה היה לי שוּב לקרוֹא. ולא עוֹד אלא שחדלתי להבין מה אני קוֹרא, כי המחשבה נתקעה במוֹחי ולא הרפּתה ממני: “מה אתה עוֹשׂה? האם חייך קרוּאים חיים?”… מחשבה משוּנה, לא כן? בפרט אצל אדם העוֹמד על פי הקבר. מה?

ימים אחדים הייתי מעוּנה בהירהוּרים אלה, עד שיוֹם אחד עלה במוֹחי רעיוֹן, שנראה לי מוּצלח מאוֹד, כמוֹ הוֹערה עלי רוּח ממרוֹם. יוֹדע אני את דוֹרי, שנתמעטוּ בוֹ הלבבוֹת, וּכמוֹ שאמר הרמב“ם בהקדמתוֹ למשנה תוֹרה: “ודחקה השעה את הכוֹל”, לא מפני שתכפוּ הצרוֹת, אלא מפני שהכוֹל שטוּפים בקנייני העוֹלם הזה וּבתענוּגוֹת בני אדם ועסקי פּוֹליטיקה והתנגדוּת וריבוֹת מפלגוֹת, ואין בני אדם מסוּגלים לקרוֹא ספרים הרבה, בפרט ספרים שלימים, גדוֹלים וּכתוּבים בלשוֹן קשה קצת, כמוֹ שאוֹמר הרמב”ם: “שהם צריכין דעת רחבה ונפש חכמה וּזמן ארוֹך”. כך באמריקה וּבשאר ארצוֹת התרבוּת החדשה, וכן גם כאן. סדנא דארעא חד הוּא. אין בני הדוֹר מסוּגלים לקרוֹא את כל אוֹצרוֹת הרוּח שיצרה האנוֹשוּת, כמוֹנוּ אנוּ, כשהיינוּ צעירים. הדוֹר הצעיר בימינוּ שטוּף בספוֹרט, בהנאוֹת קלוֹת של שעשוּעים וּמיזמוּטים, קוֹלנוֹע וריקוּדים וקוֹקטייל וכיוֹצא באלה תענוּגוֹת של קלי עוֹלם. והזקינים, הסתכלתי וראיתי גם בעוֹלם הגדוֹל וגם כאן, אף הם אינם קוֹראים על דרך העיוּן, אוּלי אחד מני אלף, שׂריד מן הדוֹרוֹת הקוֹדמים. וּבאמת רוֹב זקינים בימינוּ גוּפם חלוּש וּמוֹחם עייף ואינוֹ סוֹבל אריכוּת העניין ועמקוּתוֹ. מצד שני ראיתי איך מתחכמים בעוֹלם לקוֹראים הבהוּלים וּמגישים להם מיני קיצוּרים ותמציוֹת של ספרים וּמאמרים בכל מיני צוּרוֹת, ואפילוּ בחוֹברוֹת עשׂוּיוֹת לכך בשם Digest, שפירוּשוֹ “עיכּוּל”, צוּרה נוֹחה לעיכּוּל, אפילוּ לקיבה לקוּיה. ויפה הם עוֹשׂים: מוּטב שידעוּ מעט וּבדרך שטחית משלא ידעוּ כלוּם. ולמה לא נעשׂה גם אנוּ כן קוֹראינוּ ההוֹלכים ורבים, כן ירבוּ? למה לא אעשׂה אני? והרי, ברוּך השם, השׂפה העברית עמי, שכחתי הרבה, אבל הרבה אני נזכר אגב שימוּש. גדוֹל שימוּשה של לשוֹן מלימוּדה. מיוֹם שבאתי לארץ והתחלתי לקרוֹא עיתוֹנים וּספרים חדשים – גירסא דינקוּתא מקיצה בלבי. אף למדתי הרבה מן המלים החדשוֹת והמחוּדשוֹת, ויש לי מילוֹנים שקניתי לי. ערכתי לי גם מילוֹן לצוֹרך עצמי: כל מלה, כל ביטוּי חדש שאני מוֹצא מיד אני רוֹשמם לפי העניין, שיהיוּ מצוּיים לי לעת הצוֹרך. ולמה לא אטוֹל על עצמי מלאכה זוֹ, שיש בה בלי ספק ברכה לרבים? ותכפתי מעשׂה למחשבה: קראתי מאמר אחד וקיצרתי את הנקרא. וּראה פּלא, שוּב התחלתי תוֹפס וּמבין, ולא עוֹד אלא שתפיסתי והבנתי נתחדדוּ לרגל הצוֹרך. איני שוֹטה לדמוֹת עצמי לרמב“ם, אף על פי שחז”ל אמרוּ: “יכוֹל כל אדם להיוֹת כמשה רבנוּ”, והגאוֹן מוילנה אמר: “יכוֹל כל אדם להיוֹת גאוֹן – וויל־נאָר”… לא משה רבנוּ ולא גאוֹן מוילנה – אל רקח וטבּח אוּכל להיוֹת, להביא תוֹעלת כלשהי לדוֹר, ואוּלי גם לדוֹרוֹת הבאים, לעם היוֹשב בציוֹן, השטוּף במלאכת הבניין הגשמי, העוֹשׂה ארבעים אבוֹת מלאכוֹת, הן ותוֹלדוֹתיהן ותוֹלדוֹת תוֹלדוֹתיהן, ואין שעתוֹ פנוּיה לקרוֹא

ספרים הרבה, בפרט ספרים גדוֹלים וּבלשוֹנוֹת שוֹנוֹת, כּתוּבים בעמקי שׂפה. ואל תביא ראיה מריבּוּי הספרים הנמכרים בשוּק (כן, יוֹדע אני שרבים נמכרים עתה) – מנהג אמריקה פּוֹשט כאן: מין תכשיט הם לקוֹניהם, לנוֹי ולא למקרא, וּכמוֹ שאמר הפּייטן ר' שמוּאל הנגיד:

אֲשֶׁר יָגַע וְקָנָה סְפָרִים

וְלִבּוֹ מֵאֲשֶׁר בָּם רֵיק וְרֵיקָם –

כְּפִסֵּחַ אֲשֶׁר חָקַק עֲלֵי קִיר

דְּמוּת רֶגֶל, וּבָא לָקוּם וְלֹא קָם.

אמרתי איפוֹא לנפשי: אעשׂה מעשׂה טוֹב למען העם בציוֹן, אם אכין לוֹ קיצוּרים ותמציוֹת מן הספרים שאני קוֹרא, מתוֹך שעיתוֹתי בידי. אשוּב ואקרא את הראשוֹנים וגם מן האחרוֹנים לא אניח ידי – עד שאכין לוֹ “בשׂפה קצרה וּברוּרה”, בעברית פשוּטה וקלה, שירוּץ הקוֹרא בה, מין קיצוּר שוּלחן ערוּך, מין “חוֹק לישׂראל” של ספרוּת הדוֹרוֹת האחרוֹנים, משלנוּ וּמשלהם, והיה לוֹ אוֹצר חי עדי עד… הרעיוֹן כל כך קסם לי, כל כך שבה את לבי ונצטייר לי בקרני הוֹד – שנעניתי לוֹ מיד. אחרי שעשׂיתי קיצוּר ראשוֹן על גליוֹן נייר, פּישפּשתי וּמצאתי בין ספרי פּנקס חשבוֹנוֹת גדוֹל בתבנית פוֹליוֹ, מן הפּנקסים שהיוּ משתמשים בהם לפנים בבתי המסחר. עוֹד מרוּסיה נתגלגל אצלי, איני יוֹדע כיצד, לאפריקה ולאמריקה, וּמשם לארץ ישׂראל. רק עשׂרת הדפּים הראשוֹנים היוּ בהם חשבוֹנוֹת, כתוּבים בלשוֹן הרוּסית, והשאר נייר חלק, משוּרטט כחוֹל ואדוֹם, תאוה לעיניים. נייר משוּבּח מן הימים ההם, וּכריכה טוֹבה, חזקה. תלשתי את הדפּים הכּתוּבים, ועל החלקים התחלתי לכתוֹב. והכתיבה עלתה לי בקלוֹת וּבנעימוּת, כמין מזמוֹר, והלשוֹן נענתה לי יפה. ביטוּי שלא מצאתי לוֹ תרגוּם עברי הנחתיו לפי שעה בלשוֹן המקוֹר, עד שיימצא לי. אני אוֹמר לוֹ, למר, טעם אחר היה מעתה לקריאה. לא קריאה לשם הנאה וּלשם שכחה – אלא קריאה לשם תכלית. אתה קוֹרא ורוֹאה את הדברים מצידי צדדים, חוֹדר לתוֹכם וּמבדיל בין עיקר לטפל. בקיצוּר,קראתי וכתבתי, קראתי וכתבתי, עד שבמשך שבוּעיים מילאתי כחצי הפּנקס. מין שיכּרוֹן ניסך עלי, מין דיבּוּק של כּתיבה. והדברים הכתוּבים נראוּ לי מאירים וּשׂמיחים…

אחר כך שבתי ועיינתי במעשׂה שאני עוֹשׂה. ונתגנב ספק ללבי: אוּלי רעיוֹן רוּח הוּא? אוּלי אני מוֹציא זמני וכוֹחי לבטלה?… למחר, בא אלי “הילד” וסחתי לוֹ את הרעיוֹן, ולא סיפּרתי לוֹ שאני עוֹמד כבר בתוֹך המעשׂה. שמע והשיב לי בתוֹם לבב: “באמת רעיוֹן לא רע. וכי יש לך, דוֹדי, מעשׂה טוֹב הימנוּ? עשׂה והצלח! כשתעשׂה חלק מן המלאכה – תראה לי. אוּלי אוּכל להשׂיאך עצה”.

נתחזקתי בדעתי אם כן לא אויל, לא משוּגע אני. והמשכתי במלאכתי ביתר שׂאת, כי ראיתי בה מלאכת הקוֹדש.

וכעבוֹר חוֹדש ניעוֹר שוּב הספק בלבי. הנה מילאתי כבר רוּבוֹ של הפּנקס. כבר שוּרה של ספרים ש“עיבּדתי” עוֹמדת על המדף, כאוֹתם אימוּמי הסנדלר לאחר גמר המלאכה, ועוֹד לפני ספרים למאוֹת ואוּלי לאלפים… מה העבוֹדה הזאת לך? אוּלי אתה בכל זאת עוֹבר וּבטל ורוּח שטוּת נכנסה בך?… הראיתי ל“ילד” מקצת עבוֹדתי. הוּא קרא פרקים אחדים וּמצא את העבוֹדה בכללה טוֹבה. העיר אילוּ הערוֹת קטנוֹת, בייחוּד בענייני לשוֹן (בלשן שכמוֹתוֹ!) וקיבלתי הערוֹתיו בתוֹדה. מכאן ואילך לא הראיתיו יותר כלוּם. אף כשבא לבקר אצלי וּשאלני, אמרתי לוֹ שאני ממשיך, אבל לא הראיתיו דבר. ידעתי שהוּא טרוּד בשלוֹ ולא רציתי להטרידוֹ עוֹד. לוֹ הרי אין צוֹרך באלה. אין הוּא זקוּק לקיצוּר שוּלחן ערוּך. כל ימי שׂנאתי טרדנים ולא רציתי ליהפך לטרדן, בפרט טרדן זקן, שטרחוּתוֹ קשה, משוּם שאי אפשר לסלקוֹ בקלוּת, דרך זילזוּל, לא כן?

לשמע דבריו האחרוֹנים חייכתי. הוּא לא שׂם לב לחיוּכי והמשיך:

־ אף על פי כן עוֹד יתוּש הספק היה מנקר בי. אפשר הוּא, בן אחוֹתי, בעל נפש שכמוֹתוֹ, חס עלי ועל זקנוּתי ואינוֹ רוֹצה לצערני. עלי להימלך במי שאינוֹ חוֹשש לוֹמר לי את האמת לאמיתה. עליתי לירוּשלים ונכנסתי ללשכת הקרן הקיימת. אוּסישקין כבר איננוּ וגם הד"ר יוֹרש מקוֹמוֹ נסע לחוּץ לארץ. קיבלני מנהל מחלקת ההסבּרה. אדם משׂכּיל וּבעל נימוּסים. באמת אדם חביב וּנבון דבר. הוּא מכּיר אוֹתי, בייחוּד אחרי מעשׂה העיזבוֹן. אמרתי לו: “הנה זקנתי ושׂבתי. אף כי בעל מיחוּשים אני – עוֹד יפה כוֹחי לעבוֹדה כלשהי. סבוּרני, שלא תהא זוֹ עזוּת מצידי, אם אבקש מאת הקרן הקיימת להעסיקני במשהוּ”.

נסתכּל בי האיש הטוֹב וחיוּך נראה על שׂפתיו, כחיוּך שנראה לפני רגע על שׂפתי מר, וכתב לי על פּיסת נייר: “צעירים מכבוֹדוֹ אנוּ מוֹציאים לפנסיה – וּבמה נוּכל להעסיק אוֹתוֹ?”

קראתי את הכתוּב ועניתיו: “אין אני מתכוון לעבוֹדה ששׂכרה בצידה ב”ה איני זקוּק לכך. כונתי היא לעבוֹדה כלשהי, שלא על מנת לקבל פּרס, שלא אהיה נידוֹן לבטלה מסאבת. עוֹד כוֹחי עמי לעשׂוֹת. יוֹדע אני כמה לשוֹנוֹת – אפשר אוּכל להביא למוֹסד הלאוּמי תוֹעלת פּוּרתא?"…

נסתכל בי שוּב באוֹתוֹ החיוּך וכתב לי: “באמת איני יוֹדע מה אדוֹני יוּכל לעשׂוֹת בשבילנוּ. יש לנוּ מזכירים יוֹדעי לשוֹנוֹת והם מתרגמים בשבילנוּ כל מה שדרוּש לנוּ. אוּלי יש בידוֹ להציע בעצמוֹ משהוּ? אנוּ רוֹצים בכוֹל לב לעזוֹר לוֹ”. לדבריו אלה שׂמחתי מאוֹד, שהרי לכך חיכיתי. הרציתי לפניו את רעיוֹני. ישב האיש, ראשוֹ שעוּן על כּפּוֹ, והקשיב יפה לדברי. אחרי כן כתב לי: “רעיוֹן נאה מאוֹד, וּבוַדאי תהיה בהגשמתוֹ משוּם תוֹעלת. יעשׂה ויצליח. אם הקרן הקיימת תוּכל לסייע לוֹ במשהוּ – בוַדאי תסייע”.

השׂגתי מה שרציתי. אם כן, לא שוֹטה אני וליבי רחש דבר טוֹב.

חזרתי הביתה מלא מרץ והשקעתי עצמי ראשי ורוּבּי בעבוֹדה. כדי שלא יהיה עיכוּב בעבוֹדתי, נסעתי לתל אביב וּמצאתי אצל חנוָני של כלי כתיבה עשׂרה פּנקסים כאלה, אוֹ בדוֹמה להם, שהיוּ מוּנחים אצלוֹ כבר כמה שנים באין קוֹנה. קניתי ממנוּ כוּלם. אף קניתי בקבוּק גדוֹל של דיוֹ טוֹבה, ווֹטרמאן, והתחלתי עוֹבד על הספרים שלי. אף חיפּשׂתי וקניתי ספרים נוֹספים. גם בספרייה של רמת גן שאלתי ספרים שלא היוּ אצלי. לא עבר עלי יוֹם, שלא עשׂיתי קיצוּר של ספר אוֹ שניים, אוֹ קיצוּרים של כמה מאמרים: ספרי היסטוֹריה, סיפּוּרים, מחזוֹת, מַסוֹת ודברי ביקוֹרת, ביוֹגראפיות, מדע, כל המינים. שכחתי את מיחוּשי, שכחתי את הזיקנה, שכחתי את הזמן. הכּתיבה היתה שעשוּעי יוֹם ולילה. לא נחתי ולא עייפתי. בלייק סאכּסס הוֹחלט על חלוּקת הארץ וּמתן מדינה ליהוּדים. היישוּב הכריז על ייסוּד מדינת ישׂראל וּמינה ממשלה. חילוֹת שבע מדינות פּלשוּ לארץ מתוֹך מחשבת זדוֹן להטילנוּ לתוֹך הים, והנחלנוּ להם מפּלה גדוֹלה והרחבנוּ הרבה הגבוּלוֹת שהוּקצוּ לנוּ. ידעתי את כל אלה וליבי פּחד ורחב. אבל לא הסחתי דעתי מעבוֹדתי. אדרבה, מעתה יש טעם לעבוֹדתי ושׂכר לפעוּלתי. לא לי אלא לאוּמה, שתתכּנס בארץ ותקרא בלשוֹנה. הכוֹל אניח לקרן הקיימת והיא תאכל את הפירות…

וכאן אני מגיע אל ראשית הצרה שלי. אבל עלי לסטוֹת עוֹד פעם אחת, רק פּעם אחת, מן העיקר וּלספּר למר עניין אחר הקשוּר בוֹ. ואוּלם חוֹשש אני, אוּלי באמת כבר הייתי לטוֹרח עליו, וּשעת ארוּחתוֹ קרוֹבה. אם כן הדבר, אפסיק ואמתין לוֹ, אוֹ שאבוֹא פּעם שנית…

הראיתיו את השעוֹן של פּרק ידי: עוֹד לפני שהוּת כשעה עד הארוּחה.

־ טוֹב מאוֹד! – קרא בהתעוֹררוּת – אני מתקרב כבר לסוֹף המעשׂה, to the bad end. מר בוַדאי תמיה עלי בליבוֹ: אדם שעוֹסק זה כמה שנים בקיצוּרים של דברי אחירים, בדברי עצמוֹ הוּא מאריך. זה משוּם שלא דיברתי כשנה עם אדם וצוֹרך לי להשׂיח ליבי. לוּ “הילד” חי, הייתי משׂיח ליבי לפניו. הוּא ידע אוֹתי ואהב אוֹתי. אמרוּ לי על מר, שהוּא אדם טוֹב, מסייע בידי עוֹברי עבירה שבכתב… וּבכן נחזוֹר לענייננוּ: בעל הבית שלי, לפני שנה, מיד אחרי מוֹת ה“ילד”, ד“ר קב־ונקי, ואני מדוּכּא מאוֹד ממוֹתוֹ, ואחרי שבאה עלי התקפת הלב הראשוֹנה – נכנסוּ אלי יוֹם אחד הוּא ואשתוֹ וּבתוֹ הבּכירה, והוּא מספּר לי (בכתב, כמוּבן): בתוֹ זוֹ עוֹמדת להינשׂא. אם כן הם מבקשים ממני, שאעשׂה עמהם חסד ואתן להם את חדרי לשלוֹשה ירחים, עד שייכנסוּ לשיכּוּן בבית העוֹמד בגמר בניינוֹ. כלוֹמר, הבית כבר גמוּר, ורק חסר את השיכלוּלים האחרוֹנים. החתן הוּא קצין בצבא ישׂראל, אדם טוֹב וישר וּמקבל שיכוּן של קצינים. הם ישלמוּ לי בעין יפה, יוֹתר ממה שאני משלם להם שנה שלימה בעד כל הדירה עם המזוֹנוֹת והשירוּת… אף מוּכנים ליתן לי כל התחייבוּת שאדרוֹש, לפנוֹת את החדר כתוֹם שלוֹשת הירחים. וּבוַדאי שארצה לסייע בידי זוּג צעיר ההוֹלך לבנוֹת בית בישׂראל, בפרט, אם המדוּבּרת היא בתם, בת ידידי, והמדוּבּר הוא בגיבוֹרי ישׂראל, שהביאוּ לנוּ את הניצחוֹן… פּעם כתב הוּא, וּפעם הבת, והאם עוֹמדת וּמנענעת ראשה על כל מה שהם אוֹמרים, אף על פי שלא השמיעוּ את הדברים. לא אהיה צבוּע ולא אוֹמר, ש”הייתי מאוּשר" בהצעתם. שאלתי את בעל הבית: הרי יש לכם שני חדרים ולזמן קצר תוּכלוּ להסתדר בלי לטרוֹד אוֹתי ממקוֹם מנוּחתי. וּבעל הבית השיב: הרי יש להם עוֹד שני ילדים מגוּדלים בבית, ואנה ישׂימוּ אוֹתם? והרי זה רק לשלוֹשה ירחים… במשך הזמן הקצר הזה אגוּר במרפּסת הזגוּגה, שקיץ הוּא והאויר שם קריר וכו'. הם בעצמם יעבירוּ את חפצי שמה. לא אצטרך לנקוֹף אצבע. יוֹדעים הם לקיים “והדרת פּני זקן”. וכי לא נהגוּ בי בכבוֹד עד עתה? רצוֹני, יביאוּ אלי את הקצין, כלוֹמר, את החתן עצמוֹ: אדם הגוּן מאוֹד, ואפשר לסמוֹך על הבטחתוֹ. אבל הוּא מוּכן ליתן לי גם התחייבוּת בכתב… והאם והבת עוֹמדוֹת וּמסתכלוֹת בי בעיני תחנוּנים… בקיצוּר, חוּלשה היתה בי והסכּמתי. כמוּבן, בלי תשלוּם כלל. אמנם צר יהיה לי המקוֹם, אבל – חלק גדוֹל מספרי אוּכל להוֹציא, שאני רוֹאה אוֹתם כאילוּ פּרחוּ אוֹתיוֹתיהם, אחרי שהשתמשתי בהם, יחד עם שני ארוֹנוֹת. והשאר – מילא, שלוֹשה ירחים – אסתדר איך שהוּא, והימים ימי קיץ, והמרפּסת באמת אורירית… וכאן אני יכוֹל לקצר: הם העבירוּני עוֹד שבוּעיים לפני החתוּנה, וּכבר חלפה מאז שנה תמימה – ואין סימן לשיכּוּן. ולא עוֹד, אלא שהאשה הצעירה כבר ילד יוּלד לה. והקצין יצא מקצינוּתוֹ ונעשׂה פּקיד. עבר עלי חוֹרף קשה. במרפּסת גדוֹלה היתה הצינה. טוֹב שיש עמי שׂמיכה טוֹבה וּבגדים חמים מאמריקה. אף על פי כן הצטננתי. והיוּ לי פּעמיים התקפוֹת לב. והמקוֹם צר, אין דרך לנטוֹת ימין וּשׂמאל, כמוֹ שכתוּב אצל בלעם, מפני הרהיטים והכלים הממלאים אוֹתוֹ עד אפס מקוֹם… ניסיתי לדבר עמהם, אבל הם הביטוּ עלי כזרים. שכחוּ פּתאוֹם את חכמת הכּתיבה. צוֹעקים אלי, וּכשאיני שוֹמע הם עוֹשׂים תנוּעה של חוֹסר ישע וּמסתלקים… הבינוֹתי, שנפלתי בפח. הערימוּ עלי. לפי מצב הדירוֹת והחוּקים במדינה – אין לי תקנה. גם עוֹרכי הדין לא יוֹעילוּ. מן הצד השני, מצד היוֹשר, מה ערך שכר הדירה שאני משלם להם? והיכן יקחוּ בימים האלה דירה בשביל ילדיהם?… נגזר עלי לישב במרפּסת זוֹ עד שיהי רצוֹן, אוֹ יכוֹלת, לפניהם להחזיר לי את החדר. הם בוַדאי אינם חוֹשבים על כך. הם צוֹפים לאחריתי, כדי שגם המרפּסת תתפנה. איזה שיכּוּן, מה שיכּוּן? דברים בטילים. פשוּט, הערימוּ עלי, ולא היה מי שיזהירני מפּניהם. לא על עצם החדר יחרה לי, אלא על שרימוּ אוֹתי, זאת לא אוּכל לסלוֹח להם.

מה יכוֹלתי לעשׂוֹת? חדלתי לדבר עמהם. חדלתי גם לאכוֹל על שוּלחנם, והרי אני מכין לי בעצמי, באוֹתה מרפּסת מליאה וּגדוּשה, מה שמכין. כבר אמרתי, כמדוּמה, למר, שאיני אוֹכל אלא פעמיים ביוֹם וּמוּעט מאוֹד ועל פי דייטי חמוּרה… לא, לא קל הדבר. מבחינה זוֹ, אין לי זיקנה טוֹבה… אבל לא זוֹ הצרה. זוֹ רק תוֹספת לה. הצרה היא אחרת: בשבתי על עקרבים במרפּסת (באמת, נמצא שם פּעם עקרב!), עוֹד המשכתי עבוֹדתי. בקוֹשי, אבל המשכתי. לפני ימים מוּעטים מלאוּ ארבע שנים מיוֹם שניגשתי אל המלאכה. כבר מילאתי עשׂרים פּנקסים גדוֹלים (קניתי אחר כך, במחיר אגדי כמעט, עוֹד נייר דוֹמה לראשוֹן ונתתי לכּוֹרך לכוֹרכוֹ באוֹתה תבנית!), עשׂרים פּינקסים כעגלי מרבּק, גדוֹלים וּכבידים, מליאים קיצוּרים, כּתוּבים בכתב יד ברוּר למען ירוּץ הקוֹרא בוֹ. בשארית כוֹחוֹתי, בתמצית חלבּי ודמי כתבתי את הדברים עד שסיימתי את הפּנקס העשׂרים, האחרוֹן שנשאר לי. והרי הם ערוּמים זה על גבי זה על שני כיסאוֹת במרפּסת שלי. לא נוֹתר בי עוֹד כוֹח להרימם ממקוֹמם. כך. נחלשתי, לא עליכם, במאוֹד מאוֹד. בפרט הלב…

ושוּב, כן, שוּב, כמוֹ באוֹתוֹ בוֹקר שהבהילני ראשוֹנה הרעיוֹן, שוּב נתייצבה לפני שאלה גדוֹלה, אכזרית: "מה עשׂיתי? מה תכלית עבוֹדה זוֹ שעבדתי ארבע שנים תמימוֹת? ואם יש ממש בדברים שכתבתי, איך יגיעוּ לתעוּדתם? מי יקרא את הפּנקסים הגדוֹלים האלה ויחוה דעתוֹ עליהם? ואם ארצה לפרסמם – איך אפרסמם? מי יתרצה להוֹציאם? לא ראיתי בין הספרים היוֹצאים כאן לאוֹר מאוֹתוֹ המין והסוּג. וגם הגוֹיים, העוֹסקים בקיצוּרים, אין להם חיבוּר ממין זה. אפשר שאין זוֹ סחוֹרה כלל והיה מיקח טעוּת מלכתחילה. ואם תאמר – אדפּיסם בעצמי, על חשבוֹני – אמנם יש עוֹד מעט כסף בידי – אבל כלוּם רשאי אני להוֹציא שארית כספי, שערכוֹ ירד מאוֹד, על דבר המוּטל בספק, שאוּלי לא ימצא לוֹ קוֹראים כלל, ונמצא אני נוֹטל, כמוֹ שאוֹמרים, מן החי ונוֹתן על המת. וּמי יוֹדע כמה נגזר עלי עוֹד לחיוֹת, עם כל מיחוּשי. יש אשר שבר כלי מבלה קדירה שלימה… מי יוֹדע, אפשר אלה שעוֹדדוּני, “הילד” הטוֹב והפּקיד המנוּמס בקרן הקיימת, ביקשוּ רק לצאת ידי חוֹבה ואמרוּ לי מה שאמרוּ רק כדי לעשׂוֹת לי נחת רוּח, שיהיה לי שעשוּע, מין hobby לעת זיקנה, שאמצא לי איזה עניין ולא אחשוֹב על יוֹם המיתה – אבל לא התייחסוּ לדבר בכוֹבד ראש… וּכפי שידוּע לי מן העיתוֹנים שאני קוֹרא, הגיעוּ אצלנוּ ימים קשים לספר: אין נייר, אין בּד לכריכה, והדפוּס עוֹלה ביוֹקר גדוֹל – וּמי יעמוֹד לוֹ, לזקן שוֹטה,

שכל ימיו היה איש מעשׂה וּבערוֹב יוֹמוֹ תקף עליו יצרוֹ להיעשׂוֹת סוֹפר בישׂראל ועלה בידוֹ למלא עשׂרים פּנקסים גדוֹלים מזן אל זן דברי חכמים וסוֹפרים, שעשׂה אוֹתם, במחילה “,מעוּך וכתוּת ונתוּק וכרוּת”, אשר “לא תקריבוּ לה' וּבארצכם לא תעשׂוּ”… ואל יאמר לי מר: “מה איכפּת לוֹ?” – איכפּת ואיכפּת. מימי לא עשׂיתי מעשה לבטלה. לא הייתי לא עסקן ולא נוֹאם, לא בעל עצה ולא יוֹשב קרנוֹת – ועתה שהגעתי לזיקנה מוּפלגת, וזכיתי למה שלא זכוּ רבים וכן שלימים מבני דוֹרי – זכיתי לדוּר בארץ ישׂראל, ולראוֹת את הגאוּלה בזריחתה – אמוּת כבטלן שוֹטה?… איני רוֹצה ואיני יכוֹל לצאת מן העוֹלם מתוֹך מחשבה שהכל טעוּת, שכל החיים וכל העוֹלם טעוּת, המלחמוֹת והנצחוֹנוֹת, העמים והמדינוֹת וכל מעשׂי האדם טעוּת וּשטוּת ורעיוֹן רוּח… והא ראייה, אני ציטרוֹן…

הוּא נתרגש בדבּרוֹ והפסיק, כשראשוֹ מוּשפּל וּמביט אל חזהוּ הנוֹפל. בא פּחד בליבי, שמא נתקף ליבוֹ. אבל רק רגעים מספר דמם. אחר הרים ראשוֹ, נסתכל בי בחיוּך עייף ואמר:

־ הנה הבאתי עמי את הקאטאלוֹג, אראהוּ למר.

והוּא הסיר את חוּט הגוּמי מעל התיק, שהיה מוּטל על ברכיו, פתח במתינוּת את קיפוּליו והעלה מתוֹכוֹ פּנקס קטן, כדמוּת ספר רגיל, מכוֹרך יפה.

־ זה הקאטאלוֹג שלי. בוֹ רשוּם כל מה שפּעלתי בקוֹלמוֹסי במשך ארבע שנוֹתי האחרוֹנוֹת, על פי אלף בית של שמוֹת הספרים והמאמרים, על פי העניינים ועל פי הלשוֹנוֹת שמהן תירגמתי והעתקתי. יעיין נא כבוֹדוֹ בקאטאלוֹג ויראה מה עשׂיתי. לא דבר קטן הוּא. על כל פּנים, נייר, דיוֹ ושעוֹת השקעתי די…

פּתח את הספר וּנתנוֹ על ידי בארשת פנים של מנצח מבוּייש.

עיינתי בוֹ: רשימה שאין לה סוֹף של ספרים וּמאמרים, מהם ידוּעים לי וּמהם בלתי ידוּעים, מהם חשוּבים וּמהם תפילים, מהם של ספרים גדוֹלים בעלי כרכים אחדים, וּמהם של מאמרים קטנים, של סיפוּרים, מחזוֹת, נוֹבילוֹת ואף של שירים. דיפדפתי זעיר שם. כתב היד נקי וּברוּר, אף כי עשׂוּי בציפּוֹרן רוֹעדת. תחת כל כוֹתרת שם הספר והמחבר, במתוּרגם – גם בלוֹעזית. הכוֹל בסדר וּבקפדנוּת. צדק בקוֹראוֹ לספר זה בשם קאטאלוֹג – קאטאלוֹג משוּנה של דברים מקריים, שאינם מצטרפים לשוּם מניין. אימה נפלה עלי למחשבה, כי ישיש תשוּש זה, בעל המיחוּשים, חוֹלה הלב, בערוֹב חייו, שהיה בהם בוַדאי עניין וראה בהם גם טוֹבה לא מעט, שעם היוֹתוֹ אב לבנים וסב לנכדים ואפילוּ לריבע, והוּא כה בוֹדד באחרית ימיו בתוֹך מרפּסת קטנה, נידוֹן לשרת את עצמוֹ וּלהכין מאכלוֹ הדל – לא מצא לוֹ עניין אחר לענוֹת בוֹ אלא כתיבה זוֹ ללא טעם וּללא תכלית. מה אוֹמר לוֹ ואחזקנוּ? מה אוֹמר לוֹ בכלל?

כל זמן שדיפדפתי בספר, הסתכל בי במין מבט מעוֹרב מסקרנוּת, מציפּיה, מתחנוּנים, וגם – מאירוֹניה. אירוֹניה כלפּי מי? כלפּי, כלפּי

עצמוֹ אוֹ כלפּי העוֹלם? והרי בעצם אדם תמים הוּא העוֹמד על נפשוֹ ואינוֹ מניח עצמוֹ להתייאש…

סוֹף סוֹף ראיתי חוֹבתי להגיד לוֹ מה. סגרתי את הספר ואמרתי:

־ עבוֹדה עצוּמה.

לא הבין וּביקש שאכתוֹב לוֹ את הדברים.

עשׂיתי רצוֹנוֹ.

– כן, – הסכּים עמי וניענע בראשוֹ – ארבע שנים. לא פּחוֹת מעשׂר שעוֹת ביוֹם. וימים רבים יוֹתר מזה. יוֹאיל מר לפתוֹח את הדף האחרוֹן וימצא שם את חשבוֹן השעוֹת. אחרי כל הניכּוּיים של ימי שבת וּמוֹעד, ימי מחלה וחוּלשה וכדוֹמה, יוֹצא בסכוּם עגוֹל לא פּחוֹת מעשׂרת אלפים שעה. ריבוֹא שעוֹת של קריאה וּכתיבה. מספּר הקיצוּרים עוֹלה על שלוֹשת אלפים. מה דעתוֹ על כך? האם לא הייתי כדבר יל"ג: “שוֹמר רוּח, חוֹרש אבן, חוֹשׂף מים בכברה, דש תבן?” האם לא רוּח שטוּת היא שנכנסה בי והעבירה אוֹתי על דעתי ארבע שנים רצוּפוֹת?… מר אוֹמר: “עבוֹדה עצוּמה” – מה שראה בקאטאלוֹג הוּא רק זכר לדבר ולא הדבר עצמוֹ. אילוּ היה לי כוֹח, הייתי מביא לוֹ פּנקס אחד, שיראה את גוּף העבוֹדה. אבל כבד הוּא מכוֹח ידי. גם את עצמי ואת הקאטאלוֹג הבאתי הנה ברוֹב יגיעה, למעלה מכוֹחי…

שוּב נשתתק רגעים מספר. פניו האפירוּ. עיניו נתערפּלוּ. חששתי להתקפה. אך בכוֹח רצוֹנוֹ המשיך:

– לא אכחד מכבוֹדוֹ: כבר הייתי בירוּשלים, אצל אוֹתוֹ פּקיד משׂכּיל וּבעל נימוּסים, שיעצני אז, בראשית עבוֹדתי, לעשׂוֹת את המלאכה ושיבח בפני את עצם הרעיוֹן. הפּעם היה האיש במבוּכה גדוֹלה. לא זכר, כי אכן יעצני לעשׂוֹת כן. אפשר, לא האמין שאעשׂה. עתה היה מלא ספיקוֹת. קוֹדם כוֹל בדבר העבוֹדה גוּפה וטיבה. צריך להראוֹתה למוּמחה. ושנית – אין הוּא מאמין, שאפשר להדפּיס עתה חוֹמר רב כל כך: עשׂרים פּנקסים גדוֹלים, מאוֹת גליוֹנוֹת דפוּס. והרי ידוּע: הנייר והדפוּס והמחירים… ומי זה ישקיע כּספוֹ בדבר המוּטל בספק?… אפשר אז, לפני ייסוּד המדינה, אמר לי מה שאמר, אבל מאז נשתנה הרבה… רוֹאה מר, אני אוֹמר לוֹ את כל האמת. לאדם העוֹמד על פּי הקבר לא יאה לוֹמר דבר אשר לא כן. אף על פי כן החלטתי לבוֹא אל מר. אמרוּ לי שהוּא בקי בעניינים אלה. רצוֹני לשמוֹע מפיו דבר אמת, שיגיד לי את כל האמת בלי כחל וּבלי סרק, ולא יחוּס עלי. יכוֹל אני לשׂאתה. בין כך וּבין כך חיי אינם שוים כלוּם. שבר כּלי אני, אין בי עוֹד מתוֹם. כוּלי חוּלשה וּמכאוֹבים. כל יוֹם וכל שעה אפשר שהגלוּלה תחדל לפעוֹל את פעוּלתה – ואז חסל ציטרוֹן, חסל סדר עסקים, בנים וּנכדים, ציוֹנוּת, מדינה וכו‘, ואין לי שיוּר אלא מעט האמת. לפחוֹת הכּרה זוֹ אקח עמי אל קברי, שלא הוֹניתי את עצמי. אבל לשם כך מן ההכרח שיראה את גוּף העבוֹדה. עיני ה“ילד” ראוּ אפס קצה. שוּם אדם אחר לא ראה אוֹתה. הפּנקסים מוּטלים אצלי במרפּסת על שני כיסאוֹת זה על גבי זה וקשה לי להרימם. זרוֹעי נידלדלוּ ושברי גדוֹל. עשׂרים כרכים גדוֹלים וּכבידים, כּתוּבים בכתב יוֹשר, בסך הכוֹל כעשׂרת אלפים עמוּד. ספרייה שלימה בתמציתה… וזאת בּקשתי וּתחינתי, שאני שוֹטח לפני כבוֹדוֹ: יעשׂה חסד של אמת עם מי שכבר קרוּי מת, ויכבדני לבוֹא אלי לשעה לראוֹת את עמלי. אם ימצא את עבוֹדתי פּסוּלה – יגיד לי. הריני מבטיחוֹ, לא אקבּל משוּם כך התקפת לב. יאמין לי. ואם ימצא בה סימן בּרכה – יגיד לי וישׂמח ליבי בטרם יעמוֹד… מה לי הבּנים אשר חנני ה’? הוֹספתי להם לגוֹיים עוֹד נפשוֹת אחדוֹת. כלוּם הם חסירים אוֹתן? אין להם די משלהם? איני אכזר – אבל אין הם זקוּקים לא לרחמי אב ולא לאהבת אב… מה לי מעשׂים ועבוֹדה – כיליתי את מלאכתי ואצא. מחר, אוֹ בעוֹד חוֹדש אוֹ בעוֹד שנה, מי יוֹדע? אין גם נפקא מינה. מעתה איני דוֹאג לא לחיי, אף לא לבטלתי. כּלה כוֹחי ואיני יותר בגדר עוֹשׂה. עתה לא איכפּת לי. יוֹם אחד תחדל הגלוּלה לפעוֹל ויקיץ הקץ. ואוּלי – לא אקח את הגלוּלה… יוֹדע אני: אין בכך משוּם טראגדיה. אף לא משוּם חידוּש. מעשׂה ישן נוֹשן מימי אדם הראשוֹן. די לוֹ לאדם בפ"ד שנים, ואם עד פה אבוֹא – די והוֹתר. אין לי צער על מה שאני מניח כאן. אדם פשוּט שכמוֹתי – מה יכוֹל היה להשׂיג יותר? היה לי גם צער, גם הנאה, במידה שהיה לפי כוֹחי לשׂאת. הגדוֹלה שבהנאוֹת חיי – שזכיתי לראוֹת בקוּם מדינת ישׂראל. מעט היא שעשׂיתי למענה: פּרוּטוֹת נקלוֹת אחדוֹת שנטלתי מקוּפתי ונתתי למענה. ואיני מחזיק טוֹבה לעצמי על כך. אבל על דבר אחד אני מחזיק טוֹבה לעצמי: על שהאמנתי בקץ החזוֹן. גם בשעה שאחירים נתייאשוּ, ליגלגוּ וקיטרגוּ, אני האמנתי, רציתי להאמין והאמנתי. ועתה, עם כל מראוֹת הנגעים שברך הנוֹלד הזה – אני מאמין בקיוּמוֹ, בגידוּלוֹ וּבשׂיגשׂוּגוֹ עם קיבּוּץ גלוּיוֹת רבוֹת. אי אפשר לי שלא להאמין. כל ימי הייתי אֶפּיקוֹרוֹס מאמין. כן.

הקשבתי לדבריו ושתקתי. לא היה לי מה לוֹמר לוֹ.

– וּבכן, מר יאוֹת לבקשתי, בקשת שכיב מרע, ויבוֹא אלי לרמת גן לראוֹת מעט ממה שעשׂיתי? איך יסרב לקטן שכמוֹתי? יקרא שתיים שלוֹש דלתוֹת ויאמר לי את האמת. גם מחיבוּריו קיצרתי, אבל את אלה אַל יקרא, שאין אדם יכוֹל לראוֹת עצמוֹ בשינוּי צוּרה, כמסתכּל לתוֹך אספּקלריה עקוּמה…

הוּא נטל מידי את הקאטאלוֹג, קיפּל עליו את התיק והקיפוֹ בחוּט הגוּמי כשהיה. הניחוֹ על ברכּיו ונשׂא אלי את עיניו העצוּבוֹת:

– אם כן, מר מבטיח לי לבוֹא? לא דוקא היוֹם. אפשר בעוֹד שבוּע אוֹ שבוּעיים. At your own convenience. נוֹציא יחד פּנקס אחד אל הגן, נשב בצל האילן, וּמר יקרא בוֹ שם. רק ידפדף ויראה.

נתקשיתי להשיב לוֹ דבר ברוּר. לא חסתי על זמני ולא על טרחתי, אך חוֹשש הייתי למה שאגיד לוֹ לאחר הקריאה. ברי היה לי, כי עמל שוא היה עמלוֹ. והוּא מבקש ממני משפּט אמת. את האמת יכוֹלני לוֹמר לוֹ לאלתר, לפני הקריאה, אבל לא אוּכל לאוֹמרה לוֹ גם אחרי הקריאה. הייתי נבוֹך ומהימהתי את תשוּבתי. ישבתי ושתקתי.

איני יוֹדע כמה ארכה שתיקה זוֹ שעמדה בין שנינוּ. אבל לא אני, אלא הוּא הפסיקה פּתאוֹם. הוּא עמד על רגליו, נתן את התיק תחת זרוֹעוֹ בתנוּעה זריזה והחלטית, שלא כגילוֹ, נתן לי את ידוֹ ואמר:

\(־\) Thank you!. אין עוֹד צוֹרך בתשוּבה. אין גם צוֹרך שיטריח עצמוֹ ויבוֹא אלי לרמת גן. אני יוֹדע כבר את חַוַת דעתוֹ. לא משׂפתיו קראתי כי אם מעיניו. מאז נתחרשתי נתחדדה ראייתי. אני קוֹרא מעיני אדם מה שאיני יכוֹל לשמוֹע מפיו. מחר אזמין אדם שיארוֹז את הפּנקסים וישלחם לירוּשלים, אל הקרן הקיימת. יעשׂוּ בהם מה שיעשׂוּ. העיקר, שאחרי מוֹתי לא יפלוּ בידי בעל הבית שלי, שישׂמח להעלוֹתם על המוֹקד כדברי כּפירה שדינם בשׂריפה… לא, לא. להפך, עלי להתנצל לפניו שגזלתי את זמנוֹ היקר, ואל יטריח עצמוֹ ללווֹתני אל האוֹטוֹבּוּס, שתחנתוֹ קרוֹבה. הגיעה שעתוֹ לאכוֹל בצהריים. אשתוֹ בוַדאי מתרעמת. זכוּרני, אשתי, עליה השלוֹם, היתה מקפּידה מאוֹד בסעוּדה שתהא בשעתה. זוֹ זכוּתן של נשים בעלוֹת בית.

כשעמדתי על דעתי ללווֹתוֹ לפחוֹת עד פּינת הרחוֹב, נענה לי לבסוֹף. הוּא הלך על ידי הליכה מפוֹשׂקת קצת, כהליכתם של אנשים מוּכּי שבר, הלך ושתק. חפצתי לתוֹמכוֹ בידי, אבל חששתי שמא ירגיש בכך אבק צביעוּת.

כשהגענוּ אל הפּינה, נזדקף ונתן לי שוּב ידוֹ:

־ Many, many thanks!. באמת אני מחזיק לוֹ טוֹבה מרוּבּה. מר נהג בי מנהג ג’נטלמן, כיאוּת לסוֹפר יוֹדע נפש האדם. השׂחתי לו את לבי, אחרי שתיקה של שנה. תוֹדה! ואשר לצרתי, באמת אין היא צרה כלל. רק חלוֹם. איך אמר ד"ר הרצל בסוֹף דבר ל “אלטניילאנד”? “כל מעשׂה אדם תחילתוֹ חלוֹם וסוֹפוֹ חלוֹם”. הוּא ידע מה שאמר. בעינינוּ ראינוּ.

---

אֲנִי וְהַזָּקִית

מאת

אשר ברש

כצהרי יוֹם. אין שמש. כיפּת עננים נגוּהה כלשהוּ במרכזה. אויר אפוֹר, רך ונעים – כאשר אהבתי. בני ביתי הלכוּ כוּלם ונשארתי יחידי בדירה רבת החדרים. ריקוּת חלליהם זרמה אלי מכל עבר.

נשׂאתי פני מן הספר שקראתי וראיתי: ממוּלי, מעבר לשוּלחן עבוֹדתי, בכוּרסה המיוּעדת לאוֹרחים, יוֹשב איש זר, לא ידעתיו מתמוֹל שלשוֹם. לא אדע מתי ואיך נכנס. לפי מראהוּ ולבוּשוֹ: איש בוֹדד, איש נוֹדד. בגדיו ירקרקים־מהוּהים, נראים כמאוּבקים, פניו כחוּשים־מתוּחים, ביישנים וּמחייכים, כמי שראה הרבה סערוֹת והרבה אוֹר חמה.

שקוּע הייתי בספר חדש שהגיעני ממדינוֹת הים, ספר מכרסם את שוֹרשי ההויה האנוֹשית, ספר מרתק וּמרעים, מן הספרים שכוֹתב דוֹרנוּ האוּמלל, ולא הרגשתי בנכנס. אפשר הקיש על הדלת ולא שמעתי, אפשר אמר שלוֹם ולא הגיע לאוֹזני.

שאלתי:

– מה חפצך, אדוֹני?

האיש הביט אלי בעיניים גדוֹלוֹת, בוֹלטוֹת. אל פני הביט ואל עיני וּמאוּם לא אמר. אחר סיבב והרים עין אחת, רמז בה אל החלוֹן מימיני, הפוֹנה אל הרחוֹב, כאוֹמר: ראה!

הבטתי שמה: המוֹן אדם רב עוֹברים ברחוֹב. כוּלם זרים לי, לא ידעתים מתמוֹל שלשוֹם. אלה נוֹהרים ימינה ואלה שׂמאלה ואלה בעירבוּביה. מעוֹלם לא ראיתי אנשים רבים כל כך ברחוֹבי. רציתי לקוּם ולגשת לחלוֹן, כדי שאיטיב לראוֹת, אך מרוּתק הייתי למקוֹמי. לא יכוֹלתי להתרוֹמם מכיסאי.

והאיש ניענע לי בראשוֹ וחייך, כמאַשר את המראה ואת היוֹתי מרוּתק למקוֹמי.

שאלתי שוּב:

– מה חפצך ממני?

לא השיב. רק עינוֹ אוֹתתה אל החלוֹן.

אמרתי בלבי: אוּלי אילם הוּא וחירש ולא ישמע את קוֹלי בדבּרי. קירבתי אליו את פנַי מעל לשוּלחן וּשאלתיו בקוֹל מוּגבה:

– מה פשר ההמוֹן הזה הנוֹהר ברחוֹב?

הוּא לא שׂם לב לדברי, רק עינוֹ רוֹמזת אל החוּץ: ראה, ראה עוֹד!

הבטתי שוּב בחלוֹן. אוֹתה נהירה. לא פחתוּ האנשים ולא רבוּ. אך הפעם הבחנתי בפניהם של ההוֹלכים: מהם עליזים ומהם קוֹדרים, מהם מברכים זה את זה בניד ראש, אוֹ בניע יד ושׂפה, וּמהם עוֹברים זוֹעפים וּמבטם דוֹקר את הנקרים לפניהם, וּמקצתם מחייכים לנפשם חיוּך מוּזר, כאוֹתוֹ איש היוֹשב ממוּלי.

הפעלתי את שׂפתי בחזקה, כדי שיראה את דיבוּרי:

– אנשים שׂמיחים ואנשים עציבים אני רוֹאה. מה חידוּש אתה מראני?

ניענע הזר ראשוֹ לעבר החלוֹן. עתה שׂמתי לב כי לא שמר, כדרך החירשים, את תנוּעת שׂפתי. וּבכן החלטתי: לא חירש ולא אילם האיש. מדעת הוא כוֹבש דיבוּרוֹ.

נמלכתי בלבי לשאלוֹ במפתיע וּבמוּדגש:

– וּמה עוֹצבי וּמה גילי? האין ערך להם?

זיע של עירוּת וסיפוּק חלף בפניו, כמו הבין שאני מבין אוֹתוֹ. עתה חייך חיוּך חדש, מאיר יוֹתר. ושוּב רמזה עינו אל החלון. הפעם בצוּרה דוֹחקת.

אמרתי לוֹ:

– מי אתה? מה שמך? מאין ולמה באת לגזוֹל זמני וּמנוּחתי? מה רצוֹנך להראוֹתני, ללמדני?

עינוֹ הרוֹמזת עמדה עוֹד על החלוֹן, אך באחרת, המישירה אלי, קראתי: מה עוֹצבך וּמה גילך, אם לא בבוּאת עוֹצבם וגילם של אלה המהלכים שם בחוּץ? הם מידתם, הם מקוֹרם.

שאלתי ברעש וּברוֹגז:

– האם לא עצבתי, לא גלתי מעוֹמק נפשי ולבי? האם ידעוּ הם מה עוֹצבי, מה גילי? האם ביקשוּ לדעת?

עתה הביטה אלי עינוֹ הדוֹברת בי ברוֹב בינה וחמלה: אך תמים אתה בחוֹשבך, כי כל אלה מחוּייבים לדעת את רגשוֹתיך.

לא יכוֹלתי עוֹד עצוֹר ברוּחי. גמרתי אוֹמר לגעוֹר בוֹ. אך תחילה נשקפתי שוּב בעד החלוֹן: נשתנוּ פני האנשים הזוֹרמים ברחוֹב. כוּלם, כוּלם הביטוּ אלי, כוּלם מנענעים לי ראשם בחן וּמחייכים כנגדי ברצוֹן.

למראה זה נבהל לבי. שאלתיו:

– מה? כל אלה מכירים ויוֹדעים אוֹתי?

חייכה אלי עינוֹ: הן.

נרעשתי עוֹד יוֹתר וקראתי בצר רוּחי:

– איך אשׂא ידיעתם וחיבתם של כל אלה ההמוֹנים? ידעתי, כל מכיר, כל מוֹדע, כל ריע ואוֹהב תוֹבע ממני משהוּ. מה יש עמי ליתן לכוּלם? מה אוּכל ליתן לכוּלם? ולמה לי כל אלה? מה לי מהם וּמהמוֹנם? מה לי ידיעתם, מה לי חיבתם? האין די לי ביחידוּתי, בייחוּדי עם נפשי, עם נגעיה ושׂשׂוֹניה? גם הם עצמוּ מנשׂוֹא.

כנוֹגה אוֹר הוּצק על פניו היבישים. עתה הרים שתי עיניו וּשתיהן הזמינוּני לשוּב וּלהביט החוּצה.

ראיתי: חל שינוּי במראה, האנשים לוֹבשים בגדי חג. כוּלם, כוּלם שׂמיחים. כמוֹ מאוֹרע גדוֹל, מקרה אוֹשר גדוֹל אחד איחד את כוּלם. זה אל זה שׂוֹחקים, זה אל זה מניעים ראש, כמוֹ לאחר תפילת נעילה ביוֹם הכיפוּרים: ברוּכים, ברוּכים! לאלתר לחיים! – אוֹתי לא ראוּ כלל. לא הויתי בשבילם.

שׂמחתם מוּזרה היתה בעיני, שׂמחת רבים כל כך, שֹמחה חרישית, שׂמחה אילמת, חדגוֹנית. מה לי ולה? למראה שׂמחה זוֹ לא באה שׂמחה בלבי. להיפך, שיממוֹן זר, מבהיל, לחץ את לבי עד לכאב.

אמרתי לוֹ:

– מי הם כל אלה? מה לי ולהם? מה לי שׂמחתם וּבלבי אין כל שׂמחה! הם זרים לי, זרים.

הוּא שינה מעין לעין. בדוֹברת רמז החוּצה, והראשוֹנה, הרוֹמזת, דיברה אלי: הם – אתה. אבל עדיין אין אתה – הם. עליך לעמוֹל בנפשך עד היוֹתך עמהם לאחדים. ואז…

– מה אז? – נזעקתי – מה אז? מה אז?

והעין דיברה, בנחת: אז תיגאל מעצמך, מחפצך, מפּחדיך וּמייחוּליך, בכל מאוייך הטוֹבים והרעים גם יחד. אז תנהר עמהם.

– לאן? – צעקתי ולא קוֹלי.

והעין הרוֹמזת דוֹחקת בי: הבט, הבט!

הבטתי: המראה נשתנה מכוֹל וכוֹל. פנים רעים משוּסים, עיניים שׂוֹטמוֹת. האנשים משתערים זה על זה. מוֹרטים, מכים, נאבקים, יד איש באחיו. יד הכוֹל בכוֹל. אחד צעיר, שפל קוֹמה, שפניו שרוּטים וּמגוֹאלים בדם, מבטוֹ תפס את פני בחלוֹן, והוּא עוֹמד ושוֹלח לי לשוֹן.

– מה האוּמללים האלה עוֹשׂים? – פניתי ושאלתי את בעל דברי.

שתי עיניו עמדוּ עלי. נדמה לי: דוֹק של דמע פרוּש עליהן. הן אמרוּ: קראת להם “אוּמללים” – הנה אתה מתחיל להיוֹת הם. המשך, המשך!

לא ידעתי כמה זמן עבר עלי במצב זה.

והנה – מן החדר הסמוּך נשמע קוֹל האוֹרלוֹגין הגדוֹל, פעימוֹת קוֹלניוֹת, מתכתיוֹת: אחת… שתיים… שלוֹש…

בעיניים עצוּמוֹת עדיין וּבלב מתפעם ספרתי את פעימוֹתיו, עד שגועה הפעימה האחרוֹנה, השתים עשׂרה. “חצוֹת של יוֹם… חצוֹת של יוֹם…” חזרתי לעצמי –“שעה מפסקת, חוֹתכת…” – וּפקחתי את עינַי.

הכוּרסה היתה פנוּיה, ריקה מיוֹשב. בכלי הכרוֹם הממוֹרט, העוֹמד לפני על השוּלחן, ראיתי בבוּאת זקית גדוֹלה מסתכלת בי. הקסם סר מעלי. יכוֹלתי לנוּע. קמתי והבטתי בחלוֹן אשר מאחוֹרי: על ענף ההיבּיסקוּס ישבה זקית חיה, ממשית, חציה ירוּקה וחציה אפוֹרה, ועיניה הבוֹלטוֹת תלוּיוֹת בי.

פניתי אל החלוֹן מימיני: מעוֹדי לא ראיתי את הרחוֹב ריק כל כך. נפש חיה לא נראתה בוֹ. אין סימן לכל ההמוֹנים שמילאוּהוּ לפני שעה קלה. הכביש והמדרכה מטוּאטאים. הכוֹל שלם, דוֹמם.

שבתי והסתכלתי בזקית החיה. עדיין עיניה תלוּיוֹת בעיני. מבטה נוֹקב אוֹתי, אך אינוֹ אוֹמר כלוּם. מבט כמבט מן התוֹהוּ. האויר שרוּי בעצבוּת כבידה. עצבוּת גדוֹלה ירדה גם עלי. ריק העוֹלם. מת העוֹלם. רק אני והזקית נשארנוּ בעוֹלם ריק, בעוֹלם מת.

אבל לא ארכוּ הרגעים והזקית נעה, קיפלה את זנבה בעיגוּל יפה. גבה המגוּבן, החד, נע. עוֹרה, עוֹר המשי הדק, הירקרק, המאוּבק, התחיל זוֹרם במוֹרד. רגליה הדקוֹת, החשאיוֹת, פסעוּ לאט, בתנוּעוֹת ארוּכוֹת, במוֹרד הענף, עד שכל עצמה החליקה, נבלעה ונתעלמה בסבך העלים.

וּבחלוֹן השני, הפוֹנה אל הרחוֹב, נראה לי שכיני, זה הדר בבית השלישי, הוֹלך על המדרכה, וּבן זקוּניו, תינוֹק בן שנתיים, רוֹכב על כתיפיו וּמוֹרט בחזקה את שׂער ראשוֹ ששׂיבה כבר זרקה בוֹ, מוֹרט וצוֹחק, והוּא, האב, מייבּב בקוֹל עשׂוּי וּמקבל את מריטוֹתיו בהנאה מרוּבה.

העוֹלם חזר למנהגוֹ.