קרני חוד פני משה, קולות נעימים מכנור בן־ישי, דמעות המקונן בן חלקיהו, ודם התמצית של לב בן אמוץ, ואומץ רוח יהודה המכבי,—כל אלה הם החמר, אשר אלהי הנשמות בלל יחד וייצר את נשמת המשורר רבי יהודה הלוי, ותיטב הנשמה בעיניו, וישש עליה וישקה למו פיו, וצלצל משק זאת הנשיקה הקדושה והנעימה נשמע בכל שירת המשורר עד היום הזה.¹

ראש כל משוררי ישראל מיום נסתם חזון מישראל, רבי יהודה הלוי –אבו אל חסן אל לאוי –נולד לרבי שמואל אביו בשנת תתמ״ו לאלך החמישי, בעיר טולידה, במדינת קשטיליה הדרומית, בארץ ספרד, בחלק ממשלת הנוצרים.

בימי ילדותו יצק מים על ידי רבי יצחק אלפסי, וילמוד גם את חכמת הרפואה אהובת כל חכמי ספרד בעת ההיא, ויהגה בשפות שונות, ויעמיק חקר בפילוסופיה היונית והערבית, ובהתמו את חק למודיו שב לעיר מולדתו, ויבן לו בית, וימצא מחיתו מחכמת הרפואה, כי רכש לו שם תהלה בתור רופא מומחה. אולם בעתותי החופש הפיץ מעינותיו חוצה בבית־תלמודו לתלמידים רבים, אשר שמעו לקחו הטהור בתלמוד ובמדעים שונים.

בנים לא היו לו, אך בת אחת ונכד ששמו יהודה. את בתו היקרה קרא באחד משיריו בשם ״אחות נפשי״ ואת נכדו אהב מאד ויתרפק עליו במסעו. אולם יותר מהם אהב את ארץ קדשנו, ציון אמנו. רוחו עליו השתפּכה ונפשו השתוחחה בזכרו את שמה ויעורר אבל, קינה ונהי על שממותה והריסותה, וירעם את מיתרי כנורו, ויתנה כתנים על מפּלתה ויבכה ענותה. נהרי נחלי דמעה פרצו מעיניו על האם השכולה, ציון הגלמודה, המחכה על בניה השואפים מבור השבי. ופתאום והנה רוח תקוה ונוחם הערה עליו ממרום, ויחלום את שיבת שבות ציון. אז נשמע שירת בני קרח מפי עטו, ויעלנו על הרי הכרמל, הלבנון והחרמון, ישמיענו את משק גלי הירדן, וישביענו נעימות את פני הרי יהודה המתנשאים לשמי התכלת בשיא גאונם.

בהיות המשורר כבן ששים גמר אומר לעזוב את ארץ ספרד ולהרים פעמיו למשואות ארץ הקדושה, מקור הקדושה והברכה העליונה, ויחלט לראות בעיני בשר את אשר חזה בעיני רוחו כל ימי חייו, ״להשתפּך במקום אשר רוח אלהים שפוכה על בחיריו, ולשאוך חיי נשמות אויר ארץ ישראל״.

בתו, נכדו והמון רעיו ותלמידיו לא עצרו כח להניאו מהפק את חפצו, ויפרד המשורר מכל מחמדיו, ויקה מקל נודדים בידיו ויסע ירושלימה. בדרכו עבר דרך ערי אירופה ויבא באניה מצרימה, ובכל מקום בואו קבלוהו גדולי ישראל ברוב כבוד והדר, וינסו לדבר על לבו, כי ישוב הביתה ולא שעה להם.

באלכסנדריה של מצרים ישב באניה לבא ירושלימה. פּה תחדל התולדה לספר לנו את אחרית המשורר ולא תדע מה היה לו, ותחתיה תבא ההגדה בת דמיון העם ותענד עטרה לראשו, והעטרה הזאת הולמתו. הלא כה דבריה:

בבא רבי יהודה לפני שערי ירושלים ועיניו חזו את הריסותיה וחרבנה, התפרצה בת שירתו הנאדרה בקדש וישר את שירו הנודע ״ציון הלא תשאלי", והנה פרש ערבי אחד פגע בו, ויתקצף הערבי בראותו את היהודי מחבק את עפר ארץ הקדושה ומנשק את אבניה, וירמסהו בפרסות סוסו.

אם נכונה היא ההגדה הזאת או לא, אחת היא לנו. אולם זאת תורנו לדעת ולהבין את יקרת ערך הנפש הגדולה בהמשורר הגדול, את אהבתו אשר בערה בלבו לארץ אבותיו, עדי אשר העם בדמיונו בחר לו מיתה קדושה וטהורה כזאת. המשורר הגה כל ימי חייו אך בציון משאת נפשו, ויתם את חיתו בחיקה, בחיק אמו הקדושה, בעת אשר שפתיו שרו את הקינה הקדושה והאדירה ״ציון הלא תשאלי" וישפוך נפשו במקום אשר רוח אלהים היתה שפוכה על קדושי עמו אשר אהב סלה!