יום אחד נתקבל מננסי שבצרפת שיר “בשטף עיר”. חדש השם: נתן אלתרמן. אך השיר מרתק. ברור היה: אמנם, אין בשיר זה פתיעה של “רעיון” ולא זעזוע של “רגש”, וגם הסגנון מוזר: כבד־תנועה בקלילותו — אך יסוד ודאי של שירה — והוא החשוב. וגם סממנים חדשים, ריחות לא היו־עוד: משהו השפעה מן השירה הצרפתית. היה הרבה מן המיוחד והמלבב בזווג זה: עבריות וצרפתיות. לאחר כך, “בגן בדצמבר”, כבר הוברר יסוד אופיו של נ. אלתרמן: בטחון הבטוי. וגם בהירות הראיה בתמונותיו. “הרגש וההגיון” השירתי, כהגדרת עצמו באחת מרשימותיו, נתנו את אותותיהם כבר בתחילת דרכו. נראה שאת התעיה עושה נ. אלתרמן רק בפרוזדור של השיר ואלו בטרקלינו פוסע הוא כאציל: מגוהץ ונקי. טיב הלבוש וצבעו נתן להחלפה (הכל לפי האמצעים הרוחניים שגם הם הולכים וגדלים עם טל השאיפה והצורך), אבל תמיד — חן של כבוד: נקיון ובטחון. זרה לרוחו יותר מכל החוצפה — ועל כן גם העזתו מעודנה מאד, אולי עדינות של ה“אספרי” הצרפתי שהפקחות העברית הכניסה בה הגהה נכרת. דוגמא נאה לכך — הערותיו “במעגל” לוכוח שלונסקי־צמח־ואחרים על “ראיתיכם בקוצר ידכם” של ח. נ. ביאליק; אין כל דו־משמעות ברשימה זאת, חתוך ההגדרה ברור, חד וחריף, — אבל ההעזה מאולצת כשל תלמיד חכם אשר לא יופיע ברבב על בגדו הספרותי.

“בעת שופר, — לאם” הוא שם השיר הגדול הראשון של נ. אלתרמן, שבו כבר נתגבש במדת־מה הלך־חשיבה וכוון ראיתו: הפתוס ההמוני, סיסמות השאון הריק, הדקלמציה ההיסטורית, אלה השלפוחיות שהקסימו והמיתו גם כמה משוררים גדולים בדורנו — לא ממעיניו הם. “רגשו והגיונו” אל הבאר כרוה ימים רבים, אל המרחק שבדרך הקצרה:

אִמָּא אַל תִּטְּשִׁי אֶת מִקְדַשׁ הַבַּיִת,

אַל תִּשְׂאִי נְאוּם בַּאֲסֵפַת נָשִׁים…

בכונה שלפתי מתוך שיר רב־הגות זה את שתי השורות הפשטניות האלה, כי דוקא בהן יש מן הסימן הטוב: ההליכה בכוון מהופך לזרם הזמן. האין זה אות מכריע לגבי משורר מתחיל, אם לא נוקש בפח הנאום גם בראשיתו. סימני בגרות כמעט בראשית הדרך. את עצמותו הביא אתו ובנגלה כמעט שלא נלחם עליה. שמא היתה לו התאבקות עם נפשו בסתר? הרי טפח ממסך זה הרים מעט ב“גלגולת”:

כָּל רַךְ הַנּוֹלָד — יַאֲבִיר וְיָשׁוּחַ,

יֵחַן בַּלֵּילוֹת מַבְשִׁילֵי הַזְּמָמִים,

שֶׁבָּמוֹ עוֹרֵב מֶבָּטוֹ הַשּׁלוּחַ

יָעוּג עַל צִנַּת אֲגַּמִּים.

ובהרום מסך הגלגולת נבט משם גם עצב קשה ועצב שבהבנת תהומות:

הֲלֹא מֵאַחֲרֵי כָּל אִישׁוֹן מִתְדַמֵּעַ,

כָּל פֶּה מְעֻקָּם וְכָל מֵצַּח נוֹבֵר…

לאחר זמן, ב“ליל הקרנבל” נתגלה, שנ. אלתרמן יודע לראות ולהראות את המעֵבר למסך, את דמות הדברים בהפוכם הראשון, המקיש מן הפרי על הזרע. מן המהומה שבליל הקרנבל חתר אל השקט שבו, מסערעורת שלו — לדממתו, הצפונה בו, אותו ה“מאחרי כל אישון מתדמע”. יגון רך דולק בבית ראשון של שיר יפה זה (אכן, יש בו גם חזרות מיותרות וקצת רשול פנימי, — או שמא קרנבליות שירית היא?):

אִם יֶשְׁנוֹ מַצְפּוּן רוֹצֵחַ

וְעֶדְנָה בְּצִי‚ מָרְעָל,

יֵשׁ גַּם שֶׁקֶט מִתְלַקֵּחַ

אֶל הֶמְיַת הַקַּרְנָבָל…

למן השיר הזה מתמיד נ. אלתרמן כמעט בנושא אחד: “הוא והיא”. וגם היא סטיה של ברכה מדרך המלך של שירת הזמן הזה בעברית (וגם בלועזית), הזיוף והשיגרה יושבים במארבו של הנושא ה“בנלי” הזה, ה“שוה לכל נפש” ומשוררי הדור הזה מואסים בו משום ה“אלמנטריות” שבו. ושמא גם מפחדים ממנו? ויפה עשו שסלקו את בת־שירתם מכך. נ. אלתרמן לבש שריון־אמנותי יפה בגשתו אל ה“אהבה”: את החיוך שיש בו — ספק הומור לעצמו וספק חדוה רבה. והוא דובב כאן נימים חדשים. יש בשירים אלה משהו מסערת־קיץ יפה: ברקי יסורים, רעמי רוך ומטר תמימות, המדברת ומהגה כדרכה. ואם כי הרבה כבר נ. אלתרמן לכתוב על אהבה, בכל זאת אין בשיריו מן השעמום של המסלול האחד, החיוניות שומרת כמעט על כולם. וטוב לחשוב: ובכן, עוד לא מתה האהבה גם אצל המשוררים!

*

לפני שלש שנים ראה אור שירו הראשון של נ. אלתרמן, פחד תמידי הוא לא רק לעומד מן הצד אלא בעיקר לאמן עצמו: שמא אבגיר בטרם מועד? שמא אזדרז יתר על המדה להשלים את מעגל הדרכים? שמא יש לאטות קצת את דרך ההבשלה ולמצות את העצמיות לא בבת אחת? למראה בטחון הבטוי של נ. אלתרמן ודאי חושש הוא: אולי להטיל משהו הסוס? שמא יגע הבטחון הזה במערכת היצרים היצירתיים? והוא נותן פה ושם אותות של רשול. הוא פרי הבטחון. ויש לאמץ היטב את הקשב הפנימי: הלא השירה היא הפלגה במים אדירים ורחוקים מאד, וגם כשהספינה חדשה ובטוחה — מחובת רב החובלים לבדוק כל וו וכל ברג, כי אין בטחון גם בסתימת הסדק הצר ביותר בלב ים. אלתרמן יודע את אמנות הבדק ונדמה שהוא יודע את מרחק אופקיו. אל תכהה עין שירתו בהביטו בהם ולא יהיו בנפשו כקרובים וכקלים להשגה.