א    🔗

סגולות־יחוד אחדות אשר לכשרונו הפיוטי של נתן אלתרמן — חריפות־השכל, ברק־הבטוי, אחדות־התוכן ושלמות־הקצב מראש השיר ועד סיומו — מן המפורסמות הן, ואינן צריכות עוד כל הוכחה על ידי נתוח והדגמה; וברור מאליו, כי סגולות יקרות־ערך אלו, הממוזגות זו בזו ועולות בקנה אחד, כובשות תמיד את דעת הרבים ואת לבם, והסקרנות הערה לגבי כל דברי השיר של נתן אלתרמן — מוסיפה והולכת, מתוך נחוש שעוד נכונו לה הנאות רבות, כיון שכל הקוראו חש בעליל, כי האיש במלוא פריחתו הוא, שופע כוח של יצירה, ואין כל שיר משיריו אלא חלק אחד מתוך השלמות, שאינה נגרעת במאום על ידי מה שהיא פורסת מעצמה ונותנת, ואדרבא — נשכרת היא והולכת, מוסיפה ומתעצמת; ואם כזה הוא מקור השירים, כי עתה מוסבר ומובן לנו החיוך הטוב הנסוך עליהם תמיד, גם כשתכנם מלא עצבות או שכונתם סטירית ואמצעיה סרקזם בוטה; זהו השפע הנפשי ששאר — המסביר לנו את פניו מבין־השיטין של המושר והמובע על־מלאת; ועוד תכונה מצוינת נודעת לנתן אלתרמן: — שיצירתו אצלו, היא כמין חובה ומצוה חמורה, ואף־על־פי־כן גם שוש ישיש אלי שיר; ועל כן לא יפלא הדבר, שבקראך בשיריו יש ונראה לך שאתה שרוי בחברתו של אדם מופלא, אשר שני גילים לו בבת־אחת, גיל של זקן בעמיו, לפי מדת האחריות וכובד־הראש, וגיל של צעיר ובחור, — לפי צלילות הקול ואונו בו. —

ב    🔗

קודם לכל ראויים לשימת־לב מיוחדת הנושאים שנתן אלתרמן שר אותם; ולא רק זה שהם רבים ושונים מן הרגיל, ולא זו בלבד שהוא קונה טעם ומקנה חשיבות לענינים, שהם בבחינת “נדחים” מחוג זיקתה של השירה, אלא שיש עמו עוז הדעה — להלביש פאר ולקשור עטרה לנושאים שיש עליהם כמין חרם, המוסכם־בשתיקה, מלהביאם אל טרקלין הפיוט; עוד בספרו “כוכבים בחוץ” (שיצא לאור לראשונה בתרצ"ח) — הוא שר ל…מכולת, לשוק ולמסחר; ומאז ולהלן חזר והעלה נושאים “אנטי”־שיריים אלה למדרגה גבוהה מאוד מצד תפיסת הויתם וגם מבחינת עצובם האמנותי, ואין ספק כי עוד יציגום כנקודת־מפנה וכתעודה נעלה לשינוי ערכין רעיוניים שאצלנו; והלא באותו ספר עצמו, ליד שירים על פרורי־עיר, על כפה אדומה, על ליל שרב ועל הירח, על בת־המוזג ועל הקרקס, — מפליאים אותנו כבר גם שירים, חזקים בטעמם ועדינים ברקמתם, על המופשט, כגון שיר על נשמת האור, על מהות הקול, על מערומי האש, על הנאום וכד'; שירים עיוניים אלה, שכל הגדרה בהם חטובה ובנויה על דיוק, ואם כי הם מזקיקים אותך לרכוז־השכל, — אין לומר עליהם בשום אופן שהנגינה הפנימית נדחקה ממעמדה הראשי, וכי השירה היא כאן אמצעי בלבד ולא גם מטרה לעצמה, דבר שהוא מאפיו של נ. אלתרמן ומכונותיו הראשונות; הנה, דרך משל, בית אחד משירו “הנאום”:

— — הַמַּמְרִיא כְּחוֹמָה וּמַשְׁבִּיעַ — לָגֶשֶׁת!

וְהוֹפֵךְ לְנַחְשׁוֹל וּמַטְבִּיעַ — לָנוּס!

הַכּוֹלֵא אֶת הָרַעַם בְּרֶשֶּׁת הַקֶּשֶׁב

הַכּוֹרֵעַ לִפֹּל בְּדַקָּה שֶׁל הִסּוּס…

כאן נתן דין שוה למשקלה של המחשבה וגם לפיוטיות הגדרתה; ודקות ההשגה מצאה לה תקון מצוין בתאור צבעוני כזה עד שמשמע־אוזן הפך באורח טבעי כל־כך למראה־עינים. —

ג    🔗

ספרו השני של נתן אלתרמן, “שמחת עניים”, הנו פספס צבעוני של שירים שהם בה־בשעה גם אישיים, ויסודם — הליריקה, וגם עממיים ויסודם — הבלדה; כאן באו על בטוים המלוטש הרגשות עם המחשבות, אמונות־הבל ודעות קדומות עם רעיונות צרופים, מנהגים ופולחנים, אינסטינקטים ואטביזמים, הרהורים אציליים ותחושות מעודנות; כאן מושרים זכרונות עתיקים וגם משאות־נפש לימים יבואו; שיר אחד משלים את משנהו, ואעפי“כ — חי וקים בזכות יחוס־עצמו; יש לכל הספר הזה — ספור מעשה, אלא שהוא כמין חגורת־שני לצרור ענינים, הקרובים ללבו של המשורר ומעסיקים את דעתו; למרבה ההבחנה ולהאדרת ההשגה הנכונה העמיד כאן נ. אלתרמן את הדברים באור רטרוספקטיבי, הייתי אומר, כי על כן הוא נותנם לנו כהשתקפם בעיניו של האיש מן העולם, שהיהדות מגדירה אותו כעולם־האמת; אכן, — ב”שמחת עניים" מדובב המשורר שפתיו של ישן־עפר, והוא מגלה לנו את הפנים החדשות אשר לקנאת האיש אל אשת־נעוריו, לדאגת בעל לשארה וכסותה של רעיתו; אפילו ממראות־טבע מתפעל ה“בר־מינן” ועל חכמה וכסילות הוא מהרהר בקול רם, לרגש הנקמה יבין ועל כאב הבזיון והחרפה הלאומית יתריס; על הגבורה שבעבודת כפים ועל הוד ההקרבה העממית ישא דברו המחכים; שמחות עם יגונות, מראות ממש וגם דמיונות, רגש כפשוטו ורעיון במופשטו, — ממוזגים לכללות בספר “שמחת עניים”, וגם נפרדים בו לפרטיותם; הוא כולו גם הרגשת־עולם, גם השקפת־עולם, ספר ליחיד ביחידותו וגם לצבור בצבוריותו; המות מהלך בו על פני כל העמודים ופחדים רוחשים בהם, וזה כן זה אינו מדכא, כי כאן ספר החיים דוקא, ספר של היצר לחיים טובים וכן שלמים, על כל ההפכים שבהם; כאן שבט־מוסר מן האכזריים ביותר:

חֶרְפַּת הַחֲכָמִים אֲשֶׁר הָלְכוּ שׁוֹלָל,

חֶרְפַּת רַבִּים כַּיָּם אֲשֶׁר נָפְלוּ שָׁלָל,

קְצוּרִים בְּאֶפֶס־יֶגַע וּבְהֵרוֹם שַׁרְבִיט — —

חֶרְפָּה, הַאִם שָׂבַעְתְּ? חֶרְפָּה, הַאִם רָוִיתְ?

— — — — — — — — — — —

לַנִּשְׁכָּחִים יִרְוַח. וְלַחַיִּים יִרְפָּא

וְאֶרֶץ עוֹד תַּחְלִיף קֵיצָהּ וְגַם חָרְפָּהּ.

וְתִמָּלֵא קוֹל אֵבֶל וּנְגִינוֹת חֻפָּה.

אֲבָל לְאָן נוֹלִיךְ אֶת הַחֶרְפָּה?

וליד שבט המוסר — לשון רוך ונחמה מן המאשירים ביותר:

כִּי עוֹלָה יְשׁוּעָה, בִּתִּי,

כִּי גְדוֹלָה! כִּי שְׁלֵמָה! כִּי נִרְאֶנָּה!

גַּם בִּרְמֹס אֶת חַיַּי בּוֹעֲטִי

לֹא אָמַרְתִּי אָבְדָה וְאֵינֶנָּה.

— — — — — — —

עוֹד תִּחְיִי בֵין אַחִים, בִּתִּי,

עוֹד תִּרְאִי כִּי יָגַעְתְּ לֹא לַהֶבֶל.

וְלָעֵת, עַל אַדְמַת בְּרִיתִי.

בְּנֵךְ מִשְכָּב לָךְ יָמֹד בְּחֶבֶל.

לֹא הַכֹּל הֲבָלִים, בִּתִּי,

לֹא הַכֹּל הֲבָלִים וָהֶבֶל.

ואת חריפות־התחושות הזאת ואת לשון־הפיפיות הלזו, את זה הקצור שאינו מצמצם, וזה מאור הפנים הנלוה לכובד־הראש — פזר נתן אלתרמן ביד אמן ברוכה, ויודעת מדה וגבול, על פני כל דפי ספרו “שמחת עניים”, שהוא מלבד זאת גם אחד הספרים הארצישראליים המובהקים ביותר, כי צביונו של הוונו טבוע בו וגם אופק העתיד הטוב נשקף אלינו, וכאלו קורא ואומר: — הושט יד, גע בנו, וחיית לעד!

ד    🔗

לבוש שירו של נתן אלתרמן לבוש־הדר הוא והופעתו בו חגיגית, כדרכו של תלמיד־חכם ואמן גדול, אלא שאי־שם הוא נותן בו, בכונה תחלה, קמט בן קמט, כדי לטול ממנו את הטעם של מלאכותיות ושל עמידה־לראוה, שאינן לרוחו; כי סגולה אחת מסגולות אצילות־הנפש אשר לנ. אלתרמן היא העממיות שאצלו, גם כקו אופי וגם כהשקפת־עולם; וסגולה זו היא הנותנת את אותותיה בתכני שיריו וגם בצורותיהם, ולא פעם אנו שומעים כמין קול־לוי של המון־עם לקולו היחיד של נ. אלתרמן; כי על כן חכם־סובלימציה הוא למחשבות הרווחות בעם ולרגשות הרוחשים בלאום, — ולא רק בשירים שעניני צבור וכלל הם נושאיהם, אלא גם בשירי הגות אישיים ובציורי נוף, — ותמיד־תמיד יש בשיר־היחוד שלו יותר מזה; כזה הוא “שיר עשרת האחים”, כאלה הם “שירי מכות מצרים” ורבים משיריו הקטנים והבודדים; מכאן גם אותה שירה אזרחית, הייתי אומר, שמתגלה בשירי־היום שלו, המוכתרים בשם “הטור השביעי”; ודאי שונים שירים אלה משירתו הלירית, שהיא עיקר בעיקרים, אבל המבין לנפשם של דברים — לא יעלה לעולם סברה, כי שירי “הטור השביעי” הם מעשה של כלאחר יד; ודאי ששירים אלה כונתם פובליציסטית, אולם כל יודעי ח"ן ישיגו על נקלה, כי אלמלא היו אלה אחוזים ודבוקים בשרשי כשרונו היסודי של נ. אלתרמן, בהלך־נפשו בכלל ובנטיותיו האמנותיות בפרט, — לא היו מתמידים כל־כך במשקלם שבהם ובזהרם ההולך לפניהם; משום כך, — מלבד ערכה של ההשפעה הרעיונית שמשפיעים כל פעם שירי “הטור השביעי” ושהיא, כמובן, מכונתו הראשונה של מחברם, הרי נודע להם ערך נוסף, ערך חנוכי גדול, כי על כן הם למדונו לדעת, כי חובת האזרח בעמו אינה מקלקלת את שורת האמנות, אדרבא, היא מחזקת אותה ומקרבת אותה גם ללבות של הרחוקים ממנה, בעקב סבה זו או אחרת; ומותר לנו לראות בשירי־היום של נ. אלתרמן כמין מעשה מהפכני בעל משמעות כפולה: — א) שעניני צבור, שהם נחלת הפובליציסטיקה, יש ויש להם שיכות ישירה וחזקה גם לשירה, ב) השירה כוחה עמה לא רק בחדרי־חדרים, אלא גם ברשות הרבים, בכנוסי־עם, באסיפות מדיניות ובועדים של אנשי מעשה ומפעל.—