א    🔗

לא אחת היא הבּינה שאני מבין בשיריו של נתן אלתרמן: משום שאי אפשר לו, כנראה, לקורא, אפילו אם הוא ותיק ומנוסה, להבין בבת אחת את כל הנתון ומצוי בשיר טוב ובעל משקל, שאינו לעולם פרי רגע אחד בלבד של יוצרו, אלא סכום של הרבה ימים, הרבה הרגשות ומחשבות רבות; זוהי גם אחת הבחינות היפות ביותר לשיר ולמשורר: — לשוב ולקרוא בו, אם מתוך משיכה ואם מתוך כונה, — כי כל שיר שאינו שונה וחדש בעיניך בקריאה נוספת — אל יחד כבודו בקהל יצירה מקורית; ומעצמי חזיתי זאת: — לא הרי “כוכבים בחוץ” שקראתי קודם לכן, כהרי “כוכבים בחוץ” שאני קורא עכשיו, — כי פעם לקחה את לבי וכבשה אותי המשובה הרוחנית אשר בספר־שירים ראשון זה לנ. אלתרמן, זו חדות נעורים צלולה וסוערת מדף אל דף, משל אחד ההולך לאן שילך, לעמל ולעבודה, לתפלה ולמלחמה, ונפשו עליזה עליו והוא צוחק לעצמו, בלי דעת, אבל מנבכי מהותו, וכל הנפגש בו בהליכתו — מתחיל מחיך וצוחק ומגלה חדוה כחדותו של זה; כאן לא רק הפונדקית ובתה, לא רק הקרקס ולא רק יום השוק ויום־הרחוב צוהלים ומלאים נהרה גדולה, אלא אף הדליקה:

הִנֵּה הִיא הָאֵשׁ — — — הִנֶּהָ!

עַל הַגַּג מִתְעַגְּלוֹת לַהֲקוֹת יוֹנֶיהָ!

וְהַבַּיִת זָקֵן וְלוֹהֵב בִּבְלוֹאָיו

וּמְדַקְלֵם כְּמַפַּל הַקּוֹרוֹת וְהַקִיר,

מְאַבֵּד בִּינָתוֹ, מְנוֹפֵף אֶגְרוֹפָיו

הוּא אַרְמוֹן,

הוּא אַרְיֵה,

הוּא הַמֶּלֶךְ לִיר!

וכך הלאה וכך הלאה כמו בשיר לכת, בוער ולוהט הכל, נשרף וחי, הופך אפר ועומד על תלו! עודני זוכר את קריאתי הראשונה בספר זה, כי נדמה נדמיתי אז כמי שחזר לניר ילדותו הסעורה והזהורה, כמשוטט בכל העולם וכנפי בגדו פרושים, מנושבים ומנשאים אותו למרומים; ואלו עכשיו קראתי ב“כוכבים בחוץ” וראה פלא — מצאתי בהם גם את בעל “שמחת עניים”, הספר השני אשר לנ. אלתרמן, — עוד העלם נ. אלתרמן היה עממי, כי עממיותו שלו אין משמעותה סטטית, כרגיל, רק מישבת את הדעת וכובשת את היצר־הרע, לא, — זוהי עממיות צעירה בפרוש, זהו ישוב־דעת דינמי, — ואל נא תבהלו מן הנגוד אשר בהגדרות אלה, כי נגוד מדומה בלבד הוא; ואגב, — נאחז אני ברעיוני זה והנני לומר במלוא הכרתי, שגדולת שירתו של נ. אלתרמן בהפכים היא, בזה שהיא נותנת דיו שוה לרגש ולשכל גם יחד, לשנאה כמו לאהבה, לנדיבות־רוח כמו למחשבת הנקמה שבנו; וכאן, לדעתי, עקר הכוח הנפלא של חיוניות עליונה ב“שמחת עניים” והמקוריות הממלאה ספר זה מן הקצה אל הקצה; הייתי מצין ומראה באצבע על ההרמוניה המדהימה שהשרה המשורר בספר זה בין יחיד לבין כלל, בין הגיון שוקל לבין אימפולס ראשוני, בין רוך נפש ורחמים גדולים, לבין עוז רוח ותקיפות של מעשה, בין מצות השכל הקר לבין חובת הלב החם, אלא שסבור הנני כי יש כאן יותר מהרמוניה, שכן זו משמעותה — השלמה בין יריבים ונגודים ואלו בשירים אלה אני רואה שהמשורר החזיר את השלמות שמלכתחלה אשר להפכים ונגודים בהויתו של האדם באשר הוא אדם; ואלו לא היתה יריעתי קצובה בזה, כי עתה הייתי שולף מתוך הספר הזה — לו רק ענין אחד, שהוא לפי דעתי פנינה רבת ערך בנזר שירתו של נ. אלתרמן, הלא הוא הרעיון והרגש כאחד לגבי האבהות והייתי מביא כאן שירים וקטעי שירים, שבהם מופיעים זה מול זה האב והבן כלוחמים, כנאבקים איש ברעהו, ואיך המשורר מכניע הבן לפני אביו ובאותו כוח ומדת צדק מצַית האב לבנו; כאן שלם עד תכלית הכרח המרד של הבנים וכמוהו שלם עד תכלית ההכרח של מורשת האבות.

ב    🔗

ועכשיו בואו וקראו את “שירי מכות מצרים” והתפעלתם מכוחו הגדול של כשרון מקורי, שעמד ונטע את רעיונו האישי, בקרקע בתולה של הסטוריה קדומה והעלה לנגד עינינו ממש, בכלים ליריים־דרמתיים מן החזקים והמעודנים ביותר, — את ההוד וההדר, היאוש והנחום כאחד, אשר בסבך הזה הנקרא “אבות ובנים”; וכאן נעוץ כבר אותו עולם גדול ועשיר ששמו פטריוטיזם, ואשר נתן אלתרמן יודע להפריד בין סיגיו של זה לבין זהבו, ובכוח כשרו זה הוא היה לכולנו כמין מורה־הוראה; עכשיו גם ב“כוכבים בחוץ” הנני מוצא את הנבטים לכך, ב“שמחת עניים” עלו כבר ציצים ופרחים להפליא וגם פירות, אולם בענין זה הגדיל המשורר לעשות על ידי כך שהוציא את דעתו ואת רגשו מחדרי־חדריו של ספר והעלה אותם על במת העתון והיום־יום, והוא מלביש כל שאלה אקטואלית מחלצות שירה כיד כשרונו הטוב ומוציא טעות מלבם של הטועים וסבורים כי האקטואליות קטנה היא תמיד וחולפת ואינה שוה בנזק של דאגה רבה; לא, לענינו של יום, למקרה שמקומו, כביכול, רק בכרוניקה המעשית, או נחלתה של סוכנות־מודיעין בלבד — משוה נתן אלתרמן משקל וערך מוחלט בהיותו מזקיק להם את השירה, את כוחו הפיוטי, ואין ספק בדבר, כי מלבד ההשפעה הרבה שמשפיעים שירי “טור שביעי” — עוד תוסיף ותרבה השפעתם בתוקף העובדה המהפכנית עצמה, שמשורר בעל שעור כנ. אלתרמן קם לשרת בכשרונו את האקטואליות כמו שהוא משרת אותה.