א

נ. ו. גוגול אינו רק שמו הפרטי של סופר רוסי גדול, אלא הרבה יותר מזה — הוא מושג ספרותי־אמנותי בעולם, ראשון לראית־חיים מיוחדת במינה וחכם של תאור ססגוני, אשר כל פרוטרוט שהוא מדבר בו, — כאלו עולה אותה שעה על במת־ישחק, נראה בגופו לעינינו ומדבר ממש על אזנינו; כל הספור שלו — מאוכלס דמויות רבות ושונות וכל אחת מהן מופלגת בעלילות, מובלטת בצביונה החיצוני והפנימי; וראו נא פלא, — כל השפע הזה של פבולה מוחשית וגלויה אינו מפחית במאום את רשמך ורגשך הנכונים, כי הפרוזה של נ. ו. גוגול — כשירה היא, וכל אחד מספוריו ומחזותיו מוצדק לשאת עליו אותה כותרת־המשנה של “פואימה”, שהיוצר הקנה בעצמו רק לספורו “נפשות מתות”; וממש באותה מדה נהיה צודקים לכנות בכנוי של מחזה לא רק את “רויזור” או “שדוכין” אלא גם את “טרס בולבה”, את “האף”, את “נפשות מתות” וכו', עד גמר פרוט כל יצירותיו; כמו סרונטס, וכמו רבּלה, — כן התיך גם נ. ו. גוגול בבית היוצר שלו את הסוגים החשובים ביותר של האמנות ועשה אותם חטיבה אחת, מזיגה אישית ומקורית עד תכלית; כמוהם ממש מלא את העולם הזה צחוק גדול וכשאנו קוראים בספריו, או צופים במשחק מחזותיו, הרינו תומכים את צלעותינו בידינו שלא תתפזרנה מרוב צחוק המפרפר בתוכנו, ואותה שעה עצמה נשטף לבנו בעצב, ואלו לעינינו נדחקות הדמעות ללא הפסק כמעט; אנו מזועזעים וצוחקים, אנו צוחקים ונשבעים בחבנו למנוע בעולם את האפשרות שיהיו עוד נושאים וגורמים כאלה לצחוק; אכן, מאד הצליח נ. ו. גוגול בהגדירו הוא עצמו את מגמתו הראשית בכל יצירותיו — “להציג את השטן ככסיל”, אלא ששטן־שוטה זה מופיע לפנינו בדמות אנשים, חי בתוכם ואחוז בהם בחינת “דבוק” שאין להפטר ממנו; ואשר על כן מציצה אלינו מתוך יצירותיו של נ. ו. גוגול מין בריה משונה בת תלת־פרצופין: אדם־שטן־כסיל; מכאן, כמובן, גם יחסנו המשולש: רחמים־בושה־צחוק; ואם נזכור, בקשר לכך, את פ. מ. דוסטויבסקי (בעל האמרה המפורסמת: — “כולנו יצאנו מן ‘האדרת’ של גוגול”), שגם הוא רדף את השטן שבאדם והוקיעו בראש יצירותיו, נבחין ונקבע, כמובן, כי לא חבש לשטן את מצנפת השוטה דוקא, ואף לא הציגו על הבמה בגלימת המוקיון, אלא בפרוש כמין חיה טורפת רבת־ראשים ואכזרית, כי עתה נתן לנו להמשיך בהשואה שבין שני המספרים הרוסים והעולמיים, השואה שתועיל לא מעט להבנת כל אחד משני היוצרים הללו לעצמו ולהשגת שניהם גם יחד; כי על כן זה וגם זה ראו בעיקר העיקרים את האדם בעולמו — אומלל מאד, אלא שיש עוד תקון לכך, לפי דוסטויבסקי — אם יגרש אדם החיתיות מקרבו ואם יטה לדרך המוסר, ולפי גוגול — אם ינער מעצמו את הכסילות, וינהל חייו בדרך השכל־הטוב. ומאד מענין הוא הדבר להשוות טפוס של האחד מול טפוס של השני, להתבונן מתוך כונה מפורשת ולראות כמה טרגיים הגבורים של דוסטויבסקי, המפרפרים והמתלבטים בתוך רשת ענקית של רשעות על רשעות, מדעת ושלא מדעת, ואלו גבוריו של גוגול טרגיים משום שהם מפרפרים ומתלבטים באותה רשת ענקית של טפשות, מדעת ושלא מדעת; מותר לשאול מתוך סקרנות עמוקה: — איזה מן השנים טרגי יותר: — האיש המגוחך עד תכלית, או האיש הטרגי עד תכלית? וכמה שיהיה הדבר פרדוקסלי, הרי אין כל ספק בדבר, — כי המגוחך טרגי ביותר! כי הטרגיות לשמה עטורה באיזו הלת־גבורה, אפילו אם אינה רצויה לבעליה, ואלו הטרגיות מתוך־גחוך — נטולת כל טעם, ועשויה באמת לחסן את בעליה שיחשוב את דרכיו, שיתאמץ ל…החכים; ולגמרי לא תמה הדבר, כי עם כל שאיפותיו המוסריות של דוסטויבסקי, עם כל כונותיו החנוכיות — נמצאו בעולמנו אנשים שראו את עצמם, ולו גם מאונס “גבורים” כדוגמת רסקולניקוב או אחד הקרממזובים, ומצאו איזה “צדוק” (שדוסטויבסקי ודאי לא התכון לתתו בידי מישהו) לפשע מפשעיהם, כלומר: הללו כאלו מכריזים ואומרים: — אין אנו רוצים לפשוע אלא שאנו נאלצים לכך, מחמת טבע שבנו, או מחמת רשעות זולתנו; ולהפך — אין שום איש רוצה להיות צ’יצ’יקוב, או פליושקין, או כלסטקוב; נמצא, איפא, שפחד הכסילות על האדם גדול מכל פחד אחר; והאין מסתבר מכאן ממילא — מה יחודו של נ. ו. גוגול ומה ערכו במלחמת יוצרים ואנשי־מוסר לתקון המדות בעולמנו האנושי?

ב

מבחינת אמנות־כתיבה הרי ש“נפשות מתות” היא היצירה המבוגרת ביותר של נ. ו. גוגול, המורכבת מכולן ואף גדושה בעיות של לשון וסגנון למעלה מכל שעור; קודם־כל מדהימה העובדה, שאפילו בפרקי התאור של נופים ואנשים כמו גם בהרצאת מעשים ומאורעות — ולא רק בחד־שיח ובדו־שיח — מספר נ. ו. גוגול בלשון עממית, והרי זה בחינת תיאטרון שיש בו משחק ואעפי“כ אין בו מאום מן ההצגה; כלומר: גם הנוף עצמו, גם חיצוניות האיש, גם החוליה המקשרת, שהיא בלי ספק מין צד־שלישי (מאת המחבר), גם היא אינה מאת המחבר אלא מן הקומדיה (הטרגית) גופה; כל אוצר המלים, בפרוש — כל מלה לעצמה, היא מאותן שנלושו על צחוק מראשית התהוותן; ודאי, היסוד הוא בסיטואציה מגוחכת, בהלך מחשבה אוילי, בבצוע מעשה שכוּלו שטות וטפשות, אלא שהאמן עשה מתוך־כך, בפרוש משום שמלאכה זאת היא מטבעו הראשון ומאפיו־לתמיד, גם בחומר שיש בו צחוק, בלשון ה”תולה נוצות" בנושא; עוד בטרם ישמע הרעם של מעשה־כסילות — כבר אנו נדהמים מן הברק המבשר אותו; משום זה, אולי, אין לומר שזוהי לשון אמנותית “מלוטשת” אלא “מחוספסת” דוקא, כי העיקר הוא כאן לא הקצב האחיד, וגם לא הבנין המדורג של המשפט, כי אם עד כמה נובע מתוכה הענין המגוחך, ממש כמו להקפיד שגם היא, הלשון, תהיה נובעת, אותה שעה עצמה, מתוכו של הענין המגוחך הזה; ואין כמעט ספק בדבר, כי כל היצירה הגרנדיוזית הזאת לא נבחנה על ידי נ. ו. גוגול אלא מעט במאזנים של חוש הראיה, והרבה באלה של חוש־השמיעה; הוא הקשיב בודאי וחזר והקשיב אל קול הצחוק הנולד ובא־לעולם יחד עם הספור, התאור והדבור אשר ב“נפשות מתות” ומבחינה זו ראוי ספור־פואימה זה לנתוחים רבים ומדוקדקים, אלא שעיקר ענינם יהיה, כמובן, לשומעי לשון המקור; ואמנם — המשורר־הבלשן הרוסי אנדרי בילי כתב על כך ספר מיוחד, בשם “אמנותו של גוגול”, שהקורא מוצא בו כללים ופרטים רבים וכן מענינים ומאלפים.

יצחק שנברג תרגם את “נפשות מתות” בנאמנות מפליאה לגבי כל הסיטואציות שבספור, הוא דיק במסירת התאורים על פרטיהם הדקים של גופים, צבעים, מלבושים, מאכלים וכדו'; הלשון עשירה ומלאה טעמים, אלא שחסרה היא ברובה את צביון העממיות, שהיא עממיות רוסית, כמובן, שאין להריקה כמו אל תוך כלים עבריים חיצוניים, ואלו עממיות עברית דומה לה, או שוה עמה, — שמא מן הנמנעות היא עוד; הרי שאת הופעת “נפשות מתות” בתרגום מדויק, נאמן ומלוטש זה של מספר בעל שעור־קומה כיצחק שנברג, יש לראות כמאורע בספרותנו בשעה זו.