העדינות היתה מאפיו, אלא שהיא היתה גם כעין אידיאולוגיה, הייתי אומר, בתוקף החנוך שקבל במשפחתו, כמו גם תודות להלך־הדעות שהיה בחוג המשוררים והסופרים הסימבוליסטים שכבשו אז את הלבבות, ושאליהם נמשך ונצטרף מראשית צעדיו בשדה הספרות; עדינות זו גבלה בהרבה עם נזירות, עם אותה קדושה רוסית מיוחדת במינה, שעל פיה קשרו לארץ הזאת את השם “רוּס הקדושה” משום כך היתה גם בשירתו אותה מזיגה מוזרה כל־כך של חדות־החיים שבלי שמינית דשמינית, לכל הפחות, הימנה אין משורר, ושל חדות־יסורים, שגם בלי שמינית דשמינית לכל הפחות, הימנה, אין נזיר; ולא רק משום שבכל ליריקה טהורה טבועה ממילא איזו רליגיוזיות, אלא שאת יחודו של א. בלוק אתה מוצא בזה שהשיר היה לו בחינת עבודת־קודש, עמידה בתפלה, ולפעמים, כמה שלא יהיה מופרך הדבר, — גם של סגוף; ולא רק בעולמות המופשטים היה כתועה ופורח בחלל, אלא גם בעולמות המציאות היה כן; הוא היה מסתכל ורואה בעינים עצומות מחמת התפעלות מראש ומלכתחלה; את הנוף, את מזג האויר, את החי ואת הצמח, את האשה האהובה — את כולם שר מתוך התפשטות הגוף, והוא ראה אותו והרגיש — בחינת קטורת ואוירה של בית־תפלה; אפילו היופי היה בעיניו כמין מצוה קדושה, ואלו הכעור — חטא ועבירה; כן, גם הלשון של א. בלוק יש בה מריח לבונה ומאש המחתת; ואין ספק כי אף במהפכנותו יש יותר ממעשה רליגיוזי מאשר חברתי־אידיאולוגי; והקורא את הפואימה “12”, ילמד להבין, שרק אש דת ורוח עשויה להתלקח באור יקרות כזה הבוקע ועולה מיצירה גדולה ובלתי־שכיחה זאת; ואם כי יש בנגון של “12” כוחה של מוסיקה אשר בתהלוכת־המונים ואשר במצעד של פועלים ועמלים — לא תוכל לא להבחין גם בנגוני תפלה של עומדים רכונים או כורעים על ברכיהם תוך כדי התהלוכה והמצעד; אכן, גם בשירתו המהפכנית של ו. מיקובסקי אתה מוצא משהו מכוחה של דת, אלא שזוהי דת חולין דוקא, ואם כי דמו רתח בו במהפכנותו — הרבה עשתה המחשבה והדעת, אעפ"י שגם הללו היו אצלו בחינת אימפולסים; אף הוא משורר גדול היה, ושירים רבים לו על טהרת הליריקה, ובכל זאת — היה זה משורר לאספת־עם, גם בשעה שהוא עדין ורך; לא כן א. בלוק — אפילו בשירו החזק ביותר, המהפכני והגועש ביותר — משורר חדרי־חדרים הוא, משורר הרואה עצמו חוטא והוא מתחטא, מתפלל — האומר על־פי רוב שירת־כפורים.