עם הכרך האחד של כל כתבי מנדלי בהוצאת “דביר”
את כוחו של דויד פרישמן כמבקר אני רואה קודם כל במבוא הנעלה שלו לכל כתבי מנדלי (בהוצאת “מוריה”), בו הוא, הראשון, אם איני טועה, שעמד על כל גדלותו של מנדלי (“אמן כזה לא היה עוד לבני ישראל וגם עתה אין לנו עוד כמוהו”) ושתפס את הנקודה העיקרית שביצירתו, היינו, את דבר היותו אמן יהודי. “סוף סוף באנו לידי אמנות של יהודי שביהודים”. “כך מצייר מנדלי, שהוא האמן היהודי שביהודים, שנולד לנו בין החומות בגלוּתנו”.
מבוא זה הוא בלי ספק המסה הטובה ביותר, שנכתבה אי־פעם על מנדלי. בו אנו עומדים גם על גדלותו של פרישמן עצמו. לא לחינם הוא מסיים אותו כך: “ובנשאם אותו – אז הרגשתי, כי נישאתי עמו גם אני”.
(אגב: אותה הפיסקה הידועה, שהוא, פרישמן, מסיח שם לפי תומו: “נניח נא, למשל, כי איזה מבול בא לעולם ומחה מעל פני האדמה את כל היקום אשר ברחוב היהודים” וכו' וכו', אותה פיסקה אין לקרוא כיום בלי חלחלה. ניבא ולא ידע מה ניבא!..)
ובאמת, ביצירת מנדלי אין זכר להשפעה כלשהי מהספרות הלועזית. הכל כאן “יהודי שביהודי”. כאילו מבית־המדרש יצא לכתוב. לא שלא הכיר את המספרים הלועזיים, אלא שהוא, יהודי גא ובטוח בכוחו, לא התבטל בפניהם. “דוכסין, איפרכוסין ואיסטרטיגין ובעלי מלחמות לא היינו; להתנגח כעתודים איש עם חברו, או לעמוד כעדי ראיה על דם אדם בדו־קרב לא ניסינו; ולצוד ציד נפש חיה בשדות וביערים לא יצאנו” וכו' וכו'. וכלום אין הדין עמו?
טיב הראיה ישראלי הוא. בסיפורו הקצר “ליום השבת”, שכתב כנטות יומו, זה שלפי צמצומו וצלילותו אינו אלא מין שיר בפרוזה, הוא חוזר שוב אל הסוס: “סוס כחוּש, שזנבו מדולדל ועור פניו חלק ומבהיק כפני אדם”. כדי לראות בפרצופו של סוס פרצוף־אדם, לא די להיות אמן גדול, אלא צריך להיות גם… יהודי. וזאת היא דוגמה אחת מני אלף.
כל שכן אופן גישתו אל ענינים פנימיים שלנו. את נשמת בית־המדרש הישן, שנער הישיבה, הגולה למקום תורה, הנע־ונד, ישן בו בלילות על הספסל הערום – הוא מתַנה לאמור: “עוד יעקב אבינו בשעתו, שלן במקום ההוא בדרך, ואבן למראשותיו, מיד כשעמד בבוקר הרגיש בו, שאין זה כי אם בית אלוהים! אבינו זה על משכבו הקשה בבית־המדרש הראשון” וכו'. בכוח אַסוֹציאַציה נעלה זו מרומם מנדלי את הנער שלו על כל “המתמידים”!
מקום גדול בעולם ילדותו, כמו אצל כולנו בתפוצות הגולה, לפנים בישראל, תפסה, כנראה, המפחה של הנפח המקומי. כאן אנו רואים אותו בהמריאו – כריאַליסטן וכחוזה גדול כאחד. “עלטה. מפוח גדול וישן מנשב בקול דממה צרודה. שלמה’לי מסתכל, ואותו המחזה שכתוב בתורה עולה על דעתו: השמש באה. אברם יושב בעלטה עצוב ומתנמנם – והנה תנור עשן ולפיד אש לפניו!..”
ברם, לשיא השיאים אני חושב את תיאור סערת־הגשם, אשר חטפתהו בילדותו, “במשעול הגנים”, חויה שהוא ראה אותה כהתגלוּת. לבדו־לבדו, “יחף וערום, אך כתונת בד לעורו וכובע על ראשו”, רץ מנדלי הילד בתוך הסערה, תחת הענן השחור והברקים והרעמים. “עוד מעט וגשם נדבות ניתך ארצה, גשם חם אף נעים, משיב נפש. **נטפי מטר גדולים מתופפים על צמחי הגנים”** וכו'. “זאת היא ראשית דעתי את עצמי, את האלוהים ואת תבל ארצו”…
האם לא היינו כולנו בילדותנו שוּתפים לו בחויה אדירה זו – שם שם בפרברי הגויים? האם אין נטפי המטר הגדולים ההם, אשר תופפו בזעף על טרפי הירקות, מהדהדים באזנינו עד היום? כי אנו, ילדי ישראל, שמענום אחרת; בגיל שמענום וברעדה – כנטפי ברכה וכמבשרי מבול גם יחד –
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.