“עין בעין”, שירים, הוצאת אגודת הסופרים ליד “דביר”

במקום אחד עמדתי על כך, שכל יצירה יש להעריך בעיקר מבחינת הנתינה. כלומר, חשוב הדבר קודם כל, אם המשורר נתן לנו מה, אם העשירנו במשהו, ומאיר מוהר נותן, הרבה הוא נותן, בהיותו נאמן לעצמו.

לתת לתת לתת – –

תני, נפש, תני בלי קץ,

כשמש, כפלג, כעץ!

מזיו נפשו הוא אוצל עלינו, מאהבתו ורחמיו הגדולים, המשוטטים בכל, למן הכלואים בבתי־סוהר ועד “היושבת בגן וקוראת בספר”.

מי מאתנו, המתהלכים בחוץ, זוכר את האסיר בכלאו? הלא אפילו חבריו לתא, מכיון שהם משתחררים, מיד הם שוכחים אותו, כשכוח שר־המשקים את יוסף. זה “וישכחהו” הנצחי!.. אבל מאיר מוהר זוכר אותו. ו“תפילתו בשלום אסירים” היא אחת התפילות המעטות, הזכות והנעלות, שמהוות את מיטב תפילותינו.

“שונא תהומות, הוא ו”שונא צער" ומגמת שירתו היא לרכז את נפשנו רק על האידילי בלבד, על –

ענוות פרות, רועות דומיה

בזיו השקיעה…

והדבר גם עולה בידו, עד שאנו נסחפים עמו בהמריאו:

כולי כה עמוק פתוח היום

לרוח היום;

כה מלא עולם ורוה הוי

וזך לאדוני.

אעבור על גדותי, עבור ושטוף

עם אין סוף – –

ברם ה“תהומות” וה“צער” אינם נותנים לדלג עליהם בקלות. ועל־כרחו הוא נוגע גם בהם, אם כי מגע ענוג מאוד:

רתמני אלהים לרכך הצער –

אני מושך ומושך בפיק ברך

ובדרך הילוכו אלחך

הנאות קטנות שבצדי הדרך.

ואת כל כובד ההויה הצליח למצוֹת בשירו ב“מארב”, זו המוכנות הפנימית לקראת האסון הנעלם, האורב לנו, וזו האריבה ההדדית שבינו ובינינו

* * *

עד לבלי הבחין והכיר:

מי אורב למי?

אני לאידי, אם אידי לי?

ותעודת עניוּת היא לתבל וליוצרה גם יחד, אם אפילו משורר כמאיר מוהר, שלבו כה תמים עם אלוהיו, זה ידיד ה' המובהק, הנושא “עול שדי” בכל מאודו, לא התאפק פעם והטיח כלפי מעלה את הדיבור האפיקורי:

מלוא חלד חסד וחן,

שעשועי חזון ודמות –

הכל לנו בשפע יתן

ובלבד שנמות!