אם פרישמן מת, נמות כולנו ודאי. כי הוא הלא היה החי הנצחי, זה שנשאר תמיד כאן, שמוכרח להיות כאן; שכותב על חבריו הנפטרים, ובעצמו אינו מת לעולם. ובלא־יודעים הירהרנו: כלום באמת אי־אפשר שיהא פעם יוצא מן הכלל? והנה אם פרישמן מת – שוב אין לקוות עוד – –

בתוהו־ובוהו שמסביב לקונגרס הוינאי, באולם בטהוֹבן, שמעתיו מתאונן לפני בוקי בן־יגלי הרופא, על מיחוש קשה ורמז בידו כלפּי חלציו.

– пейте эту воду יעץ לו אותו זקן הדוּר־השיבה. – пейте!

אבל בפני שניהם ניכר היה שאינם מאמינים הרבה ב“מים” הללו.

כן עמדו וסחו שני הידידים הישנים, בלי העבר הפּטרבוּרגי, שוב לא היה זה אותו הלך־הנפש של “הלילות הלבנים”, בהביטם אל צבעי הנוה ובדברם על הצורך לתרגם את אַנדרסן.

אך עשר שנים עברו מאז, ושניהם, כרופא כחולה, בקבר. והרופא עוד קידם בזה את החולה.

באותם הימים החגיגיים ובאותם הפרוזדורים גם נתקרבנו זה לזה. הוא ידע, כשרצה, לרכוש לו נפש. פעם אחת עילעלתי שם באיזה ספר, כשכבר החשיך היום. הוא עבר על פני ואמר בנעימה אינטימית:

– חבל על העינים. גם אני רגיל הייתי לקרוא עם חשכה, ועכשיו אני מתחרט. לא כדאי, – הוסיף – ואפילו אם מאמר זה הוא מאת ראובן בריינין!

נפש ענוּגה ורבת־אהבה הסתתרה מתחת לשנאתו ועקצנותו, שמילאו את קסתו. כשם שהסתיר את יסוריו הפרטיים, כנטות יומו, תחת הפּידז’ק המגוהץ עם הפרח בדש – – מתוך אהבתו נבעה שנאתו, וזו מכפּרת על זו.

שבילוֹ הספרותי התפתל לכאורה דרך חתחתים של קנאה, תחרוּת ורוע־עין, אבל באמת לא היה הדבר כן. רק דברים שהאמין לראות בהם זיוף ותעתועים העבירוהו על דעתו. דברים שראה בהם איזו פגיעה בכל היקר לו, היקר לו כבבת־עינו. כי בה בשעה ידע האיש גם להעריץ, להתפעל ולהתלהב. לפני הודאי הרכין ראשו בלי כל עקיפים. זכרו את יחסו אל מנדלי!

לצעירים לא ידע חיבה יתירה, אבל בכל מה שיצא מפיו ומעטו עורר את החשק לכתיבה. וכן טיפּח פרישמן, אולי בלי שהתכוון לכך, את ספרותנו החדשה. אתמוספירה זו, שהפיץ סביבותיו יחד עם עשן הסיגרה שלו, היתה יפה ליצירה. כי הכל יצא אצלו מתוך האכסיוֹמה שהספרות – עליונה על כל.

“אין לנו ספרות ואין לנו סופרים!” אבל בה בשעה יצר בימות ספרותיות והראה שבלבו חשב אחרת. הוא התריע על הכסף, ובפיו לא היה בדבר כלום משום אבק־שנוֹררוּת. לו, לאריסטוֹקראט, היה מוּתר. כעשיר גדול, שמקבץ נדבות לפעמים לשם איזו מטרה חשובה.

“הבו לי מיליונים ואני אתן לכם ספרות!” ואת דבריו אלה זכה לקיים באחרית ימיו, בתתו לנו את הוצאת־שטיבל. ואַל יהי הדבר קל בעינינו. ציירו לכם את ספרותנו עכשיו בלי הוצאה זו. הציצו לתוך כל הפּינות הספרותיות האחרות: איזה צמצום, איזו דלוּת, איזו מרה שחורה!.. ואילו בספריה השטיבלית, אמרו מה שתאמרו, אפשר לשאוף רוח, אויר ואור. אם לתת ספריה זו לנדון למאסר־עולם, לתוך כלאוֹ, שוב לא יהיה גורלו נורא כל כך. ועל כל אלה חייבים אנו תודה קודם כל לדחיפתו הראשונה של פרישמן. משער אני, אילו ספרים היו מונחים שם לפנינו עכשיו, אילו נפלה הוצאה זו בתחילת ברייתה בידי אחרים.

אם עוד יש איזה עתיד לספרות זו, שהמתים מרובה בה על הנולדים, אם עוד יש איזה עתיד לה למרות הכל, הלואי שיהא גובר בה תמיד היסוד הפרישמני, היינו: חופש הרוח, אפיקורסות עליונה, בריחה מפני החושך בכל גילוייו ושנאת־מות לכל מה שאינו אמיתי.

אבגוסט 1922.