הנה הוא עובר לפני בכל דרגותיו, למן העלם החסידי הרענן, עם הפיאות, בסטרי־לבוב ועד הסטודנט וכו' בוינה וימי העמידה שלאחר כך, בבואו לזמן קצר, כאורח, מא"י ומאמריקה. תוסס, שופע הוּמור וחיי רוח במובן המעולה. התבונה הטהורה האירה תמיד את פניו העדינים.

צירוף נפלא של מחשבה ושירה. כי גם נפש משורר היתה לו. חד השכל ודק ההרגשה. מוח פינומינלי. תפס את ה“סוגיה” על כל קפלי קפליה הדקים מן הדקים ונקב וירד עד התהום. “מן השפה ולפנים” ולפני ולפנים. האינטואיציה העיונית שלו לא נחה אף רגע. כ“מי שיברוק לו הברק פעם אחר פעם, במעט הפרש ביניהם: ואתה פה עמוד עמדי” (מו"נ).

עם כל כובד ידיעותיו לא היה מסוג הידענים סתם, שמתגנדרים בבקיאות ובציטוּט (פלוני אומר, אלמוני אומר – אבל מה אומר אתה?!), אלא נמצא עצמו ב“חזית”, בשורה הראשונה, חותר ופולש אל הסתום. פילוסוף מלידה היה, וגישתו אל הבעיות של נדנודי הנפש ו“תסביכיהם” פילוסופית היתה; את אלה הוציא ממקום חיותם, מהספירה המעשית, צירפם, זיככם, הצלילם והעלם אל האויר העליון, אל הטרנסצנדנטי. פסיכואנליזה של מעלה. ואם בין עבודה מקורית לחברתה התמסר לחקר אפלטון והרמב“ם, הרי זה סימן יפה לשני ה”זקנים" הללו; סימן, שעדיין יש בהם הרבה מהחיוני והמפרה, שיש בהם מהאַבסולוטי.

ובתור אדם? מהות נאצלה, מלבבת, אתית. אדם שלם היה. חברתו העירה ועוררה והשפיעה. הרת־יצירה היתה האוירה במחיצתו, והריני מחזיק טובה למזלי, שהקרה לפני בדרך חיי היכרות זו, אשר נתנה לי לא מעט. כל פגישה עמו, לאחר שמרחקי מקום וזמן הפרידו בינינו, היתה בשבילי חויה. כי דיזנדרוק היה מאותם הידידים המעטים, יחידי הסגולה, שהכרח הוא לחלק עמהם פנים אל פנים את הרשמים השונים, להתעלס עמהם בשיחת־לבבות, ידידים מעורים בנפשנו ממש, שבלעדיהם, בהיותם רחוקים מאתנו, אין חיינו חיים מלאים. בחליפת מכתבינו האחרונים דיברנו על פגישתנו הבאה. האומנם שוב לא נתראה, לא נתראה לעולם?!!