א    🔗

דומה, אין לך בסופרי העברים בדורות האחרונים כחיים נחמן ביאליק לריבוי הטיפול בו וביצירתו, שהרי הדברים עליו ובו, שראו אור הדפוס, מנינם מצריך לא לשון מאות ולא לשון אלפים אלא לשון רבבות. ודאי, רבים בהם דברי שיגרה, אך גם לאחר ניכוים תהא בידנו ספרות שופעת מחקרים של ממש ועיונים של ממש, דברי־הערכה שמשקלם משקל ודברי־זיכרון שערכם ערך, עד שהבהולים על הגדרים וכינויים מדברים על עיקרם של דברים אלה כעל ביאַליקולוגיה ועל הטפלה שבהם כעל ביאַליקוֹמאניה. אבל צאו וראו, אם להוציא את ספרו של פישל לחובר, שלא בא על גמרו, אין עדיין ספר כולל על המשורר, חייו ופעלו; ויתירה מזו, אין בידנו אפילו ביוגראפיה הגונה, ואף לא ביבליוגראפיה שלו, כל שכן ביבליוגראפיה עליו; שכן מיעוטה מעשה ורובה עודה תעודה.

ב    🔗

במעמד־דברים כזה, חובה להתנצל כפליים על מסה, שאנו מבקשים לנסות בה עתה, והיא הערכת ביאליק מתוך שמיטת מרכזו לשם קיום היקפו, באופן שנתייצב, עד־ארגיעה, לא במוקדו – כנסיכה של שירה, אלא בהקרנתו – כפטרונה של תרבות. ידענו כן ידענו סכנתה של מסה כזאת, שאם ניסַק נאמר: כמותה כהוראת גרמי השמים, שהיתה מבקשת להסביר מערכת פלאניטארית מתוך התעלמות ממרכזה, הוא כוכב־השבת; ואם נשפיל נאמר: כמותה כראוות מישחק, שהיה מבקש להעמיד מחזה מתוך דילוג על ראש־גיבוריו. הלכך אנו מדגישים, כי הבידול שלנו אינו בידול של מהות, והוא בידול שאינו באפשר לחלוטין, אלא בידול של שיטה, והוא בידול שהוא באפשר מתוך שאנו זוכרים תמיד, כי גם אם אין אנו מדברים על יצירתו אלא על עשייתו, אנו מדברים על יתרו הגולש מגדשו, על עדפו הניזון משפעו, או נאמר: על יוּבלי־צדדין המתפרנסים ממעיינו. ושמא לא היינו נועזים לעשות כן, לולא קידמנו המשורר עצמו, והכוונה למאמרו הנודע “שירתנו הצעירה”, הדן בשירת דורו ומונה מיספר לכוכבי־הלכת, אך אינו פורש שמו של כוכב־השבת ואף אינו מרמיז עליו, שכן דברי הערכתו פוסחים עליו, על ראש המשוררים עצמו, ומעדירים מחשבונו את כוח־אורו ואוּר־כוחו, והקורא אינו יכול שלא לחפשם בתוך שיטי־הדברים וביניהם.

ג    🔗

ולענין יתרו ועדפו, הרי המשורר מושיט לנו אף בשיריו כמה וכמה קנים להישען אליהם עד כדי־כך, שכמעט שאין לך כל עשייה ועשייה שלא נרמזה תחילה בשירתו, כביכול שיריו היו לא בלבד ביטויי רחש והגות המתמצים, מבחינת האמנות של השירה, בתוך עצמם, אלא היו, מבחינת המוסר של המשורר, כמיני שטרי־חובות שחתם עליהם והביאם לימים, שטר שטר על מלוֹא־גיבויו. כי אם כתב בימי־נעוריו דבר־אהבתו התמים אל האגדה ופתח לאמור:

בָּכֶם דַּפֵּי תַלְמוּד, בָּכֶם עָלִים בָּלִים,

אַגָּדוֹת נֶחְמָדוֹת וּקְדוּמוֹת

בִּימֵי חַיֵֹי הֶבְלִי כִּי אֶהֱגֶה נְכָאִים –

בָּהֶם נַפְשִׁי תִּמְצָא תַּנְחוּמוֹת.

ואם סיים לאמור:

אָז רֹאשׁ עַמִּי אַחַז מַה שַּׂגִּיא, מַה כַּבִּיר

שִׂיא חָסְנוֹ וְעֻזּוֹ בַּשְּׁחָקִים,

אָבִינָה אַחֲרִיתוֹ, כִּי עַם זוּ תּוֹלַעַת

עוֹד יָשֹׂר וֱיוּכַל־עֲנָקִים.

הרי בשנות שחרותו רתם את עצמו וריעו־כנפשו י. ח. רבניצקי בעשייה, להיות האגדה תנחומיו של דור, בתתו לו את ספר האגדה, שרישומו גדול גם לגופו גם לסביביו, וכל שנאמר בחשיבותה של עשייה זו – שאפשר חכמים מומחים היו מצד־מה מיטיבים בה יותר – עודו לשון גוזמה־למיעוטא. כל שכן שהשלשלת היא משורשרת יותר: תחילה יצירה קטנה כשיר “אל האגדה”, אחר כך עשייה גדולה כ“ספר אגדה”, ולבסוף יצירה גדולה, ריקמת האגדה של המשורר עצמו, היא אסופת “ויהי היום”, שנתלכדו בה שני יסודות – הענין, והוא ענינה של אגדת חז“ל ומדרשיה; הלבוש – והוא לבוש המקרא, והיא ליכוד שמצאנו כמותו בקודמיו, וראש להם ר' זאב יעבץ, והצד השווה הוא בחפץ, בין גלוי בין סמוי, להעניק לו למדרש־אגדה המאוחר, בכוחו של לשון המקרא, מזיווה ומכוחה של קדושה עליונה; והצד השונה הוא תשלום העשייה הזאת, העולה יצירה, בכוחה של עשייה שכולה יצירה – ריקמת מדרש שלו עצמו, הלא היא הפואמה הכלולה באותה אסופה “אגדת שלושה וארבעה”, על שניים נוסחיה, שבה ביקשו לשקוט, שקיטה אֶפית יותר, שמרי הליריקה החומרים של “מגילת האש”, זו האדירה שבהתפרצויות־שירתנו בדורות האחרונים, והסמוכה אף היא אל אגדות חז”ל. והרי מאוויי השקיטה האֶפית חילחלו בו מכבר – הנה אמר לכתוב שירה, שכולה סיפור אֶפי ואף יעדה לבני־נעורים, אולם מה שכתב היתה השירה הנסערת והאַפוֹקאליפטית “מתי מדבר” שגם יסודה יסוד־האגדה. וודאי לא מקרה הוא, כי בערכו את ספרו של ר' אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, ראה לכתוב בו בעצמו את פרשת יוסף, ואף זאת עדות לתשוקתו האֶפית.

ד    🔗

ואם המשורר שר בימי־נעוריו את שירת “המתמיד” על לבטיו בין אהבת־התורה ובין חיבת־החיים, והוא הימנון לגודל כוחו של תלמוד־תורה, הימנון לתורה שבעל־פה, הרי אף כאן ניתנה תחילה יצירה גדולה בשירה, ואחר כך ניתנה יצירה שכמותה במסה, הלא היא מסתו “הלכה ואגדה”, שבה ניסה בשינוי־הערכין, כפי שהיה חביב על דורו, שנמשך לאגדה, והעלה חשיבותה המכרעת של ההלכה, שמשמה ולשמה באה האגדה, ולסוף באה אף עשייה גדולה שלא זכה לברך אלא על תחילתה – הוצאת המישנה, כשהיא מנוקדת ומבוארת, באופן שספר ההלכה יהא עשוי לכבוש את הלבבות, כדרך שכבשם ספר האגדה.

ואם נפליג במסילת־הדורות נמצא, כי אם בימי־נעוריו כתב שירו “על איילת השחר”, שקראו מאוֹרה על פי נוסח משוררי־ספרד, והוא אמנם מקיים, על דרך השליה אמנותית נחמדה, טעמה ומתכונתה של שירה זו, ויוצא ללמדנו לא בלבד חיבתו אליה אלא משיכתו לתוכה, הרי אף כאן נראה אותו שיר כבשורה ראשונה לגודל התעניינותו בשירה ובפיוט של ימי הביניים, וביותר של גלות ספרד; וטירחתו להוציא, במהדורות מוגהות ומבוארות, את שירת ר' שמואל הנגיד ור' שלמה בן גבירול, תוכיח. ומי שקרא את איגרותיו־תחנוניו לחכמים באירופה ובאמריקה להמציא לו את הגנוז באוצרות כתבי־יד, יודע גודל יגיעתו ומסירותו, ואם כי כוחם של מומחים אולי יפה יותר להוציא מהדורות מתוקנות יותר, הרי מותר, בלא הגזמה, לומר, כי הוא, המשורר, הפיח את גחלת־האהבה לשירה גדולה זו, ומכוח השפעתו היא מתלבית ומוסיפה עד־עתה, ואמנם חוקרי הפיוט והשירה, שבאו אחריו, מודים מלוֹא פיהם בכך.

ה    🔗

ולא עוד אלא, אף עתה ראינו בהישנות השלשלת: יצירה קטנה גוררת עשייה גדולה, שאף היא גוררת יצירה גדולה – הלא מתוך השתקעותו בשירת־ספרד נאצל עליו מרוחה ונצרר בו מריחה, וכן עלתה לו יצירת־חמודות “אלוף בצלות ואלוף שום”, המקאמה החיננית, אחות רחוקה בזמן וקרובה במזג למעשי־השעשועים של אלחריזי ועמנואל. ודין לצרף לכאן ענין “כלילה ודימנה”, שתירגמוֹ למעשה אברהם אלמאליח, אך ניכרת בו ציפורן הארי של עורכו, הוא המשורר, כשם שהיא ניכרת בכמה מעשי תרגום של אחרים, שהוא היה להם סנדק בהוצאות הספרים שלו, למן אודיסה, דרך ברלין עד תל־אביב. אבל בהזכירנו הוצאות אלו, למן “מוריה” עד “דביר”, וגודל טירחתו כעורך ומו"ל, נגלית לפנינו מסכת־עשייה, שנשקע בה הרבה מרוחו וממרצו, או כלשוננו: הרבה מיתרוֹ ועדפו. והלא ידענו, כי היתה זו עשייה שרעיונה בה ועמה, ואף היא נעוצה בראשית שירתו, וביותר בשירו “על סף בית המדרש”, שכולו עגמת־רוח על חורבנו של מקדש אל נעוריו, אך סיומו הבטחה:

לֹא תָמוּט אֹהֶל שֵׁם! עוֹד אֶבְנְךָ וִנִבְנֵיתָ

מֵעֲרֵמוֹת עֲפָרְךָ אֲחַיֶּה הַכְּתָלִים – –

וּבְרַפְּאִי אֶת מִקְדַשׁ ד' הֶהָרוּס

אַרְחִיבָה לוֹ יְרִיעוֹתָיו וְאֶקְרַע לוֹ חַלּוֹנָי

והיא הבטחה שרוב ימיו יגע על קיומה, ממנה יתד למחשבתו, מחשבת הכינוס, וממנה פינה לתכניות הגשמתה ונסיונה הלכה־למעשה. ומה שגילתה מחשבתו בהרצאתו הנודעת “הספר העברי” ניסתה ידו לקיים, וגם אם נאבק במיעוט אמצעים, לא שמט מנגד עיניו את התנופה הגדולה, כינוסה של תרבות ישראל לדורותיה, ואור רעיונו עודו מאיר לכמה ממפעלותינו, בין כלולים בשיטתו בין מפליגים ממנה.

ועדיין לא מנינו כל השלשלאות של עשיותיו הנעוצות בשירתו – כי הנה לפנינו סוגיה קטנה אך חשובה, סוגיית יידיש במסכתו, שכל עצמה תריסר שירים, אבל הם ממיטב השירה הזאת, ועיקר טיבה הוא בכך, שהביע בה צדדים שלא הביעם בשירתו העברית, והבעתם היתה לו כורח. והנה גם בפינה הזאת אנו עדים, כיצד חטיבת יצירה נמשכת לה גם עשייה העולה יצירה, כתרגום עצמו מלשון ללשון: “אין שחיטה שטאָט” כמתכונת “בעיר ההריגה”, ולהיפך: “לא הראני אלוהים” כמתכונת “איך וואָלט געווען אַ בעלן וויסן”, וכן מעשי תרגום כגון שירו של היינה על שבת מלכתא או משירי הים של ר' יהודה הלוי, או – כאחד עם י. ח. רבניצקי – נוסח יידיש של ספר־האגדה, ובעיקר מחרוזת “משירי העם” – מסה מקורית ונפלאה של מתן שיר, השאוב בעיקרו משירת העם האלמונית ביידיש, בייחוד על פי אסופת גינצבורג־מאַרק, והוא משמר את תכונתו העממית ועם־זאת הוא עשוי כחטיבת־אמנות לכל דבר. ומתחומה של העשייה היגעה על אגירתם של אוצרות הפולקלור (עריכת “רשומות”); ולתשלומה של ההסברה – הרהוריו על חזיונה של לשון יידיש ודעותיו המתנודדות אילך ואילך, וסיכומן במשלו הנודע על נעמי ורות.

ו    🔗

ואף אם ניתן את דעתנו על קניני העם – לשונו, שבּתו, ספרותו ואמנותו – נשמע תחילה את שירתו מכרזת על תמציתו של קנין וקנין, ועשייתו כמחרה־מחזיקה אחריה. לעניין הלשון הוא, אמנם, לא כתב שיר עליה, אבל עשה אותה עצמה שירה חדשה, אף הגה בה ומסתו “גילוי וכיסוי בלשון” תוכיח. וכיצירתו שהפליא בה בחיבוריו כך עשייתו לה – עקרונות שקבע במסתו “חבלי לשון” קיימם להפליא כסופר, כעורך, כמורה, כמרצה, כחבר ועד הלשון. ודומה כי מתפקידה של האקדמיה ללשון העברית, להעלות מתוך גנזיה כל שיצא מפיו של המשורר בישיבות ועד הלשון וסביביו ולתת לו אור הדפוס.

ולעניין השבת פתח בשיר חמודות, הנועד לילדינו, שתחילתו “החמה מראש האילנות נסתלקה, בואו ונצא לקראת שבת המלכה”, והמשיך בטיפוחה של השבת בארצנו, אם בהקמת מוסד מיוחד לכך (עונג שבת), שהיה ראש וראשון להטיף בו תורתו שבעל־פה, ועורר לקיים זכוֹר ושמוֹר במכתביו המפורסמים, וסיים בבלדה הנפלאה: “אמי זכרונה לברכה”, לפי מסורת אגדה של הצדיק בעל “חמדת ישראל”, הוא ר' ישראל דב מוולדניק (ואחיו של המשורר נקרא בשמו). ולענין אמנות דין לזכור, בתחום הציור, את הקדמתו לאלבום של א. ל. פסטרנק ולצרף לו פתיחותיו לתערוכות ציורים בארצנו. וכן בתחום הבימה, דין לזכור מסתו “האמנות הטהורה” (להיווסד חברת חזיון), ולצרף לה את דבריו על הצגות של תיאטרונינו, ואל נשכח כי טרח על תרגומו של “הדיבוק” לאנסקי (האוריגינאל אבד, והמחבר חזר וכתבוֹ על פי תרגומו של משוררנו), ובו קנתה “הבימה” את עולמה, ואחרון אחרון המשורר עצמו כתב חזיון על שלמה המלך (כמוני כאחרים שמענו על כך מפי י. ח. רבניצקי) ולדאבת לבנו אבד ואיננו. מבחינה זו אפשר שאין זה מקרה, כי משלוש יצירות המופת שתירגמן ללשוננו, שתיים הן מתחומו של המחזה, כל “וילהלם טל” לשילר וקטע מ“יוליוס קיסר” לשקספיר. ולעניין היצירה השלישית, הוא “דון קישוט” לסרוואנטס, הרי כיוון אותו לבני הנעורים, כשם שככל המשוער כיוון להם תרגומיו האחרים (שלום עליכם, בן־עמי, רייזין), וגם כעורך נתן לבו עליהם, כעדוּת הסברים מיוחדים לתלמידים (“דור דור וסופריו”). אבל נקודת־נפשו הפנימית שנמשכה לילדוּת, משכתו לילדים ואוזן מלים תבחן תשמע כמיהתו אליהם בשירו “חלפה על פני”, זה הווידוי של הסתאבותה של המלה, ושנאמר בו:

אוֹ אָקוּמָה, אֵלְכָה לִי אֶל הַיְלָדִים הַמְשַׂחֲקִים

לְתֻמָּם בַּשַּׁעַר

אָבוֹא אֶתְעָרֵב בִּקְהָלָם, אֶאֱלַף שִׂיחָם וְלַהֲגָם

וְטָהַרְתִּי מֵרוּחַ פִּיהֶם וּבְנִקְיוֹנָם אֶרְחַץ.

ואמנם לשנים קם והלך אליהם, התערב בהם ולמד שיחם, והיה פיו כפיהם, בספרו “שירים ופזמונים לילדים”. ולא עוד, אלא אף כלל במעשה תרגומים סיפורים לילדים, והרי הם היו לעיניו גם באגדות דוד המלך ושלמה המלך.

ז    🔗

עינינו הרואות, שלא היתה פינה בהיכלה של תרבות ישראל שראה עצמו פטור ממנה, ושלא אמר בה לעצמו: עליך המלאכה, וכן יצא מן העולם וכל שטרי חובותיו באו על פרעונים, מתוך שמוסרו נצטרף לה לאומנותו, וכל הבטחה ובדומה להבטחה, שביצבצה בטורי שירתו, אמר לה ובה: מצווה היא ואקיימנה. והוא קיימה במסירת נפש, אם כי אפשר, שכשם שמוקיריו היו מקשים, האין המשורר עושק את יצירתו בהתמכרותו לעשייתו, הקשה אף הוא, בינו לבין עצמו. אך ידענו, כי במלאת לו חמישים שנה, השיב להם למקשים, מתוך שניסה להעמיד את עשייתו כעיקרו:

וְלָמָּה שַׁתֶּם עַל נָוִי?

מַה חַטָּאתִי, מַה כֹּחִי

לֹא מְשׁוֹרֵר, לֹא נָבִיא, –

חוֹטֵב עֵצִים אָנֹכִי.

חוֹטֵב עֵצִים, אִישׁ קַרְדֹּם,

עוֹשֶׂה מְלַאכְתִּי לְתֻמִּי

וְרַד הַיּוֹם וְיָדִי רָפְתָה,

וְקִהֶה שׁוֹבֵת קַרְדֻּמִי.

ודאי, כי חדוּתה של התשובה הזאת פרוזה לערעור, והמשורר עצמו עירערה, שהרי לאחר השיר הזה, עוד ראינו אותו, בעיצומו של אור היום וידו עזה וקרדומו חד וממורט, וכוחו יפה לקיים את כל כפל התשובה, שניתנה לכפל השאלה בבית הסיום של השיר:

אֵיכָה נִשָּׂא פָּנֵינוּ?

בַּמֶּה נְקַדֵּם יוֹם יָבוֹא?

אִישׁ לְחֶשְׁבּוֹן עוֹלָמוֹ!

אִיש לְסִבְלוּת לְבָבוֹ!

כי כשם שראינו אותו עושה חשבון עולמו, הוא חשבונו, שבא על ביטויו בעשייתו, שרחבה בתקופת חייו האחרונה, כך ראינו אותו ממצה את סבלות לבבו, הם סבלותיו, שבאו על גילומם ביצירתו, שעמקה בתקופת חייו האחרונה, כעדוּת מחזור שיריו האחרון, שבו הראה והוראה בוקר־חייו במלוֹא מתקו הראשון ובמלוא חרדתו הראשונה, חזון קדמות ילדותו על טהרה ונקיונה.

[י“ז תמוז תשכ”ו]