(פרק זכרונות למלאת לו שבעים שנה)
א 🔗
בסתו שנת תרס"ג עלו אלי, אל הקומה השישית, שני בחורים צעירים מאוד. האחד — שהכרתי מאז: יצחק קצנלסון, או כמו שכינוהו בלשון חיבה “איצי”; ועוד בחור אחד, שלא ידעתי מיהו, שחור ומסולסל ורחב גרם. וכפי שנודע לי, בעוד רגע, היה זה י. ד. ברקוביץ.
שם זה נפוץ כבר בוורשה לפני זמן־מה, שכן קיבל את הפרס הראשון של “הצופה” בעד סיפורו “מושקלי חזיר”. והשופטים י. ל. פרץ, לוינסקי ויוסף קלוזנר סמכו עליו את ידיהם.
ברקוביץ מספר עלי1, שברגע הראשון ראה אותי לפניו בצורת חוטם, עינים ושערות של כומר צעיר מסורקות על ערפו. ואני זוכר כי ברגע הראשון ראיתי לפני עינים שחורות ונוחות, חוטם רחב ושיניים חזקות מקוטרות טבּק עד לצבע של לכה שחורה. השערות היו נוצצות ושחורות כפרוות אסטרכן טובה.
את ההמשך של ביקור ראשון זה אין אני זוכר עוד. אבל נפגשנו אחר כך כמה פעמים בביתו של א. ליובושיצקי, בביתם של י. ל. פרץ ויוסף קלוזנר. זכורני כי מביתו של פרץ יצא ברקוביץ בקצת “פחי נפש”. פרץ אמנם “סמך את ידיו” על מושקלי־חזיר והעניק לו את הפרס, אבל בטבעו לא אהב ליטאים צלויים ביותר. ומה שמחל לש. אש, לה. ד. נומבּרג ולווייסנברג לא מחל מעולם, לא לי ולא לברקוביץ ולא ליצחק קצנלסון. והיה דורש יותר ממה שנערים כמונו בני חמש עשרה עד שבע עשרה שנים יכולים לתת. כשהופיעה לאחר כך הפואימה שלי “מעשה־בראשית” בשבועונו של הד"ר לוריא, והדבר עשה רושם בשעתו, אמר לי פרץ “דבר טוב. אבל ליטאי אתה!” מה סבר בכינוי מיוחד זה אין אני יודע עד היום הזה.
י. ד. ברקוביץ בא לוורשה רק לשם ביקור קצר והתגורר, בעצם בלודז אצל הוריו של יצחק קצנלסון. נתן איזה שיעורים, התפרנס בדוחק ולא נקלט בחיי עיר־החרושת הזאת, המלאה פיח, עסקים סוערים ומכונות־ארג. מנצ’סטר־פולני היתה לודז, אבל לא מסודרת כמנצ’סטר הבריטית. חסרו בה אפילו סדרי־נקיון האלמנטריים ביותר. מי השופכים “נהרו” ברחובות בביבים גלויים. סרחון ועכברושים רצים לאורך הביבים באור היום. ובעת ובעונה אחת — עסקים של מילי־מליונים, תיאטרונים, בתי קפה נהדרים, שמלות נשים יקרות, צבים וכרכרות וקרונות חשמל ברחובות… אף אני שהיתי איזה חדשים בלודז וברחתי. וכן ברח י. ד. ברקוביץ אחרי נסיונות מועטים של קליטה ועבר לוורשה. השתקע ברחוב דז’ילנה לא רחוק מבית־האסירים הידוע שם, שבפי עם־הארץ נקרא “פאוויאק”. גם כאן קיבל תחילה ברקוביץ איזה הוראות שעה ולא נקלט. השתעמם וכתב דברים קטנים ומצויינים כגון “מלקות”, “יחיאל” ועוד איזה סיפורים. הרושם העז ביותר עשה עלי יחיאל. בחור מופקר שבכל ימות השנה אין איש שם אליו לב. אבל בחול־המועד סוכות, לפני הושענא־רבה הוא נעשה רבם של מוכרי־“הושענות”. ריח ההשכמה בבוקר הקריר וריח ההושענות הרענן מגיע לאפי עד היום הזה. שיר בפרוזה היה זה. והפעם הראשונה בחיי נוכחתי, כי אפשר לכתוב שירה גם בלי שורות קצרות.
המקום ששם היינו שואפים קצת־רוח של חמימות ביתית היתה דירתו הקטנה של יעקב דינזון “בעל הבכי”. שכן אי־אפשר היה לקרוא את סיפוריו “יוסילי”, “האברך השחור”, “התהילים’ל” בלי דמעות. אף אני בכיתי בקראי את יוסילי, אף על פי שהרגשתי, כי הטרגיות שבסיפור מוגזמת. המהדרין היו קוראים לדינזון “אשתו” של י. ל. פרץ. כינוי זה הטיל בו דויד פרישמן. ובאמת היה ביעקב דינזון דבר מה נשי לעומת הגברות המתגנדרה של י. ל. פרץ. ברקוביץ מספר בפרוטרוט, בספרו “הראשונים כבני אדם” היאך דינזון מפטם לו לי. ל. פרץ את החלזונות בטבק ומקשיב קשב רב ובדרך־ארץ מרובה לכל מלה היוצאת מפי פרץ, כאשה צנועה ממש, הסורגת פוזמק ונהנית מנגינת־“המשניות” של בעלה הלמדן.
הכוסות אצל דינזון היו מצוחצחות להפליא והתה חזק וצלול כיין טוב. וקמטי־הצחוק, מסביב עיניו של הזקן קטן־הקומה, היו מתוקים כתה שלו וכן הקטעים מסיפוריו המתהווים שקרא לפנינו. וכשהיה מגיע לפסוק מקורי ביותר, למשל: “וטריינה לא הייתה מחליפה את בעלה בשק של בצלים”, היה נועץ בנו עינים של מנצח, שנלחם עם החומר ההיולי של היצירה וגם יכול לו.
לבטיו של י. ד. ברקוביץ בוורשה לא ארכו אף הם, אלא חדשים מועטים. על פי רוב הייתי מוצא אותו בחדרו כשהוא ישן שנת ערב כבדה. היה קם מסוחרר מעשן ומפליט בגלילי־עשן: “צריך לברוח גם מכאן. אין ידידות בחברת הסופרים הקשישים ואין שימת לב לצעיר מהם”. ולא ארכו הימים והוא ברח ליקטרינוסלב. רֵעַ נעוריו, המבקר אברהם אפשטין פינה מקום בשבילו והכין לו שיעורים כדי מחייתו בעיר הנ“ל. ושם השתקע י. ד. ברקוביץ עד סוף שנת תרס”ד אם אין אני טועה. מקומו בוורשה נשאר ריק. הרגשתי כי איבדתי רע נאמן וישר־לב. בעיקר ישר־לב. וזה היה חסר בוורשה, כמו שחסר לי אחר כך בפריס, בברלין, בניו־יורק וגם פה. בכל ארצות נדודי.
גם “איצי” קצנלסון התהלך לזמן מה כצל. היה בא לבקרני בוורשה ומתאנח, כמאוהב זה שכלתו עזבה אותו. וכה נמשך הדבר עד תקופת וילנה.
ב 🔗
בוילנה שנת תרס“ה נוסד “הזמן” היומי ו”הזמן" החדשי. בתור בעל סגנון הזמינו את י. ד. ברקוביץ לתקן את כתבי־היד, שנועדו בשביל הירחון. בעיקר — את הספרות־היפה. הוזמנו באותה שנה פוריה גם ספוג־טשרנוביץ, הלל צייטלין, ברשדסקי, טביוב, טריבוש, ציטרון, כל אלו חברי־המערכת. ועוזרים מן החוץ: ז. י. אנוכי, גנסין, קאבק, הירשביין ו“כותב הטורים הללו”. גלריה שלמה של סופרים מן הדור הישן והחדש כל אחד וצבעו שלו. לברקוביץ שהיה הצעיר היחיד בין חברי המערכת, נתן טביוב את כינויו שלו: “הינוקא” או “תינוק המערכת”. ואולם תינוק זה מלבד סגנונו המלוטש והקולע — עיניו היו פקוחות תמיד ואזניו קשובות ולבו ער. ובמכתב אחד ששלח לי לוורשה, טרם עברי ל“ירושלים דליטא”, ציין לי ביד־אמן את כל חבריו הקשישים במערכת “הזמן”. המכתב אבד במשך השנים. אבל תיאורים אחדים ממכתב זה אני זוכר עד היום הזה.
טביוב: אדם מתון, חד החוטם וצחוק־ביטול משוּח לו על פניו החוורים. כשהוא יושב לכתוב את הפיליטון שלו הריהו טובל את עטו ק"ן טבילות בדיו והפּנסנה צונח לו עד חוד חטמו. כך כותב הוא באותיות זעירות ובכתב רבנים, ובמקום, שלפי דעתו, יש לצחוק, הריהו צוחק לאלתר. למחרת בבוקר הוא בא ועובר על הפיליטון הנדפס שלו, כשהוא מתהלך אנה ואנה בחדר־עבודתו. ושוב הוא צוחק בכל מקום, שלפי דעתו יש לצחוק שם ולאלתר. וכאילו מסובב הוא עיגול של גרמופון החוזר תמיד על הידוע מכבר.
ברשדסקי, עורך החלק הספרותי ב“הזמן” היומי, אף הוא מתון. בלורית גזוזה ניצבת מעל למצחו; וקרחת הגונה משתרעת מקרקפתו עד למורד קדקדו. מביט הוא בתבונה בעיני כל העוזרים וצחוק קופא על שפתיו, כאילו הוא, המציין ברומניו את הנשים “ששדיהן גבוהים מממוצע” יודע איזה דבר, ששום בן אדם בעולם אינו משיג אותו.
שמואל ליב ציטרון הוא עקום במקצת, חטמו עקום ומקטרתו עקומה אף היא, ושלשתם ממלאים זה את זה. כותב הוא בעמידה בפינתו; ולכאורה אין הוא שם לב לשום דבר, ואפילו ירעמו רעמים ויתחוללו מהפכות. ובכל זאת הוא יודע את כל מה שמתבשל בקדרת הרבים ובקדרת איש ואיש. מי רב עם אשתו, ומי רודף אחרי אשה, ומי נושה ממי. מי עומד להינשא ומי עומד להתגרש. אין נסתר מעיניו ומאזניו.
טריבוש מלא התלהבות סוציאלית משנות הששים, ועוד לא תש כוחה. הוא מרקד בדברו, עיניו מרקדות, עניבתו מרקדת, משקפיו מרקדים. עוזר זה או אחר של המערכת נכנס, ומיד הוא פותח בשבחים: הנה הוא הולך ובא המזיק, העבריין, השקץ, האפיקורס, הבחור כארזים, הרועה אווזים! ותיכף ומיד הוא מפייס: “איך לאך, איך לאך!” כלומר דרך־צחוק אמרתי. ועיניו ועניבתו מרקדות, וקצות נעליו מהלכים כמו על גלגלים.
ומה שנוגע למו"ל עצמו, מרגולין שמו, הנה בכל יום חמישי בבוקר הוא שולח על ידי משרתו גלויה דחופה אל מסילת־הברזל הוילנאית, כדי שהגלויה תתקבל ביום הששי לפני הדלקת הנרות בעיירתו. ובה כתובה רק שורה אחת: “חאשי, גוט שבת!” — ברכה שבועית היא לאשתו.
חותנו סוחר־יערות עשיר, ריבקין שמו. גבר מאושש ובעל קרחת גדולה ונוצצת, שאין בה אפילו שערה אחת לרפואה. עיניו פקחיות וצוחקות. כששאלו את ריבקין זה: “למה ירד פתאום לעסקים של עתונים עבריים?” ענה ואמר: אני ירדתי? חתני ירד. בעסקי היערות הוא מקלקל לי חמשים אלף רובל לשנה ובעתונים העבריים הוא מקלקל לי עשרים וחמשה אלף. יוצא שעסק הגון אני עושה.
כן, העורך בן־ציון כץ בכבודו ובעצמו, שהשיג בפטרבורג את הרשיון להוצאת עתון עברי “בירושלים דליטא”, אינו עושה אלא אוכל בכל יום עתון טרי, שיצא זה עכשיו מבית הדפוס. פשוטו כמשמעו. מחזיק הוא את העתון בשתי ידיו על אחוריו. מתהלך באולם המערכת, מדבר עם עצמו, קורע ומושך חתיכות נייר נדפס מאחורי גבו, תוחב לתוך פיו ולועס. לקיים מה שנאמר: “אכול את המגילה הזאת!” פעם אחת אבדו ארבעים המחאות דואר של חותמים. אבדו הן ואדריסותיהן ולא ידעו למי לשלוח את העתון. בדקו ומצאו שהעורך הנכבד אכלן על ניירן וכתובותיהן. רק פירורי נייר עבה נשארו בעקבותיו. וכל זאת בשל פיזור נפש מופלא.
כשקראתי את מכתב ציורי זה לפני דויד פרישמן התגולל מרוב צחוק. ויש לדעת כי פרישמן לא צחק בקול רם מעולם. בתוך עצמו צחק מבלי קול. ורק מקטרנו התנועע במקצת. חבר למין צחוק שכזה היה גם רבניצקי — שותפו של ביאליק, על שניהם השלום.
ג 🔗
מלבד מכתב סאטירי זה נשאר בזכרוני עוד פיליטון אחד של י. ד. ברקוביץ, מאותם הימים בשנה הגורלית תרס"ה, שנדפס בערב פסח של אותה שנה. בעמל רב מצאתי אותו, ואני מצטט ממנו קטעים אחדים, כדי לתת לקורא מושג כל שהוא מחריפות שכלו ועטו של בעל־הפיליטון. בשל חוסר מקום אני מסתפק רק בנפשות הפועלות במחזה קצר וחריף זה, הנקרא בשם “אנדרולמוסיה”, “דראמה בלי סדר ובלי תכלית” מאת בה… בה.
הנפשות: ציוניות, אשה צעירה סנטימנטלית קצת חולנית ורפת עצבים ודורשת ברופאים.
טריטוריאליסט: רואה חשבון מלודז', בעל־חוטם ובעל סנטר שמן ומגולח למשעי, מדבר אשכנזית, מביט באירוניה מתוך משקפים של זהב.
ציוני־ציון: מזכירו של אחד המורשים, בחור תקיף בדעתו, לבוש סורדוט נכתם בכתמי דיו, מכתבים חוזרים מבצבצים לו מכיסו העליון.
אחד־העמיות: מטרוניתא במבחר שנותיה, לבושה נקיים, מדברת רוסית באקצנט, עוסקת בתרגום “צאינה וראינה” לעברית.
שלמקה: פועל ציון בחור כבן ארבע עשרה, מגודל זקן, לבוש כותונת שחורה, צוארו ערום בלי צוארון. מהלך ובידו מין עץ שעקרו מאחת הגדרות.
אוסיפ: אחד מבני ברית (בונדאי), מראהו ותלבשתו דומים לאלה של הקודם. חורק שיניים בשעה ששלמקה פותח פיו לדבר.
לשון־הקודש: אשה עגונה, סובבת על פתחי נדיבי ישראל וכתב של רבנים בידה.
השלוח, הצפירה, הצופה, הזמן: בניה של העגונה. תינוקות צנומים לבושים קרעים, נגררים אחרי אמם, אוחזים בשמלתה ומבקשים אוכל. בכל העת הם דוחפים איש את אחיו ומאריכים לשון זה לעומת זה.
ז’רגון: בתולה עומדת בשידוכים עוגבת על שלמקה ועל אוסיפ. ואינה יודעת עדיין במי לבחור.
דאס יידישע ווארט:2 תינוק בחתוליו, שנמצא מוטל בתוך כר. צועק בלי מלים. מרננים כי ילדה אותו הבתולה “ז’רגון” קודם חתונתה.
כלל ישראל: יהודי סוחר, קרח, קר ומתון שאין לו התפעלות משום דבר. עסוק תמיד בחשבונות.
המזרחי: שמשו של כלל ישראל. יהודי חלוש בעל עינים טרוטות. מתהלך בביתו של כלל ישראל בלי קפוטה, לבוש טלית קטנה וירמולקה שמנה.
קהל שאין בו צורך: ממנו נשקפים כפעם בפעם… היום, יהודי גליצאי, קבצן בלי מכנסים, במחילה. השקפה: בריה ירושלמית מדברת במבטא משונה ודוקא בקול למרות הכוחות הרפים. בכללה הריהי צנומה כגרוגרת. ובכל זאת היא אוחזת בידה פטיש כבד, שאינו כלל לפי כוחותיה; נושמת ומזיעה. בהיכנסה היא אומרת “שלום”! ובצאתה: “להתראות!”.
אגודת הסופרים: יהודי חשוב שמת בלי וידוי, רחמנא ליצלן, ואין לו עכשיו תכריכים. יורשיו עסוקים בחכירת יערות ואין להם שהות לטפל בקבורתו…
עד כאן “הנפשות”. וכיצד הן פועלות במחזה סאטירי זה ובאותם הימים? ראוי היה הדבר להדפיס את כל המחזה מחדש. יש לפלוני ואלמוני ללמוד ממנו גם עכשיו ולעשות השוואות.
*
כשעברתי מוורשה לווילנה גרתי עם ברקוביץ בדירה אחת ברחוב סאדובי. בספר זכרונותיו “הראשונים כבני אדם” סיפר ברקוביץ בפרוטרוט האיך קילקלנו את תמונתו היפה של יעקב דינזון, שהיתה תלויה לתפארת על הקיר, בחשבונות יום־יום. ביאליק כתב לנו מזמן לזמן והילל את כתבי שנינו בשיר ובפרוזה. נשתמר אצלי קרע מכתב מאותם הימים שבו הוא פונה אלינו: “אל שני הליטאים השחורים הצלויים ואפויים לי בלבבי…” ברקוביץ פירסם אז את סיפוריו המובחרים של אותם השנים “תלוש” ולאחריו “בנאות כפר” ואחריהם את “קישואים”. כולם נקראו ברצון רב ואפילו בחוג הסופרים הצעירים, שאינם להוטים כלל לחלק מחמאות לחבריהם לעט ולתחרות. השמש זרחה והערמונים פרחו. הלב נמשך אחרי בנות ישראל הנאוות והצנועות של ירושלים דליטא, ולב ברקוביץ — אחרי ארנסטינה בת שלום־עליכם התמירה, עם האודם המצחק בלחייה העדינות. ופתאום התפרצה המהפכה הרוסית בסתווה של שנת 1905. הקערה נהפכה על פיה. פוגרומים נוראים פרצו באוקראינה ופחדם נפל גם על ווילנה עיר ואם בישראל. העיתונים של וילנה נהרסו כמו בשעת רעש־האדמה. הסופרים נתפזרו. ברקוביץ וכלתו נטלטלו למוהילוב פודולסק ומשם לגליציה יחד עם בית־שלום עליכם. ורק אחרי שנה וחצי מצאתיו שוב בז’נבה של שוויצריה. ברחוב רוט־קארולין עם ילדה בת חדשים אחדים בעריסה. הרי היא תמרה בתו, התמירה כאמה, המנוחה, ופניה מזכירים את פני אביה בצעירותו.
ד 🔗
ושוב נפגשנו בוורשה… לאחר שנים. בשנת תר“ע. סובב סובב האדם ואל נקודת צאתו הוא שב. הכל עשוי מעגל. אפילו החיים הפרטיים הם מעגל בתוך מעגל. אפילו החיים הפרטיים הם מעגל בתוך מעגל. בוורשה יצאו אז ארבעה עתונים אידישאים בבת אחת. ההתחרות היתה מגונה, שכל עיקרה היה: מי ומי ימשוך ברומנים פורנוגרפיים את “הקורא הנכבד” אל חנותו. ומלבד זה — בולים, קופּונים בלע”ז, עם הבטחות לנדוניא, נסיעות לחוץ־לארץ, לארץ־ישראל, מגרשים במילוסנה על יד וורשה וכו' וכו'. הבטחות שרובן לא נתקיימו לעולם. אז יצא ברקוביץ ב“הגדה של פרעסע” שלו, שנחטפה מן היד ונקראה בערב־פסח באלפי רבבות טפסים בניגון המסורתי של ההגדה. אני מצטט ממנה כאן רק קטעים מעטים:
אחד העורכים, נאמר רבי יאצקאן, ביארמולקה משומנת ובקיטל מלא כתמים יושב בהרחבה על כר דליל, מתנועע נוסח בחור־ישיבה ועונה על כל הקושיות בניגון ובקצף על שפתיו:
עבדים היינו… יודעים אתם בשל מה באה עליכם הצרה הזאת? מפני שכולכם עבדים לי ואתם מחקים את כל תנועה וכל צעד שלי. אני רומאן — אתם רומאן. אני בתולה — אתם בתולה. אני נסיעת־חשק אל הרמונו של השולטן — אתם בולים של נדוניה.
ויוציאנו ביד חזקה… את כולכם סחבתי אל הרחוב ואל שוק־הדגים, את כולכם טבלתי בשלולית של מי־שופכים מכף רגלכם ועד קדקדכם. הרי אנו… הרי רואים אנו עין בעין, שכל העולם קורא את הבארטיס3 שלי בתענוג גדול. ובנינו ובני בנינו… אפילו ילד בעריסה יודע עכשיו מה שנעשה בהרמונו של השולטן. מצווה עלינו… בכן, ביהדותי אני נשבע כי זכיתם באמת להיות מתגוללים נפוחי־כפן. וכל המרבה… זה שיש לו כהיום הזה הטירז הגדול ביותר הרי זה משובח… זה עולה על הסוס ורוכב.
בפירושים כאלה נכתבה כל “ההגדה של פרעסע” וכל פולין צהלה ושמחה. הרעש היה גדול. שכן כל “גדולי הדור” נכנסו באותה “הגדה” וקיבלו את ענשם בשל ההשתתפות בעתונאות זו, בשל אדישותם לגבי כל הזוהמה הזאת. נחת מרובה לא קיבל ברקוביץ בעד הגדה זו. רדפוהו בגלוי ובסתר. אין מוחלים על האמת הנאמרת באומץ־לב. ומשגרים פרחים רק בעד השקר המקושט, ובעד מחמאות שאין בהן חמאה. ציטטתי את שתי הסאטירות הללו כדי להזכיר לעולם הקוראים, למו“לים הנכבדים, כי מלבד ברקוביץ המספר האמן, ברקוביץ המסגנן, שאין דומה לו בספרות העברית החדשה, ברקוביץ בעל המחזות הפופולאריות, ברקוביץ המתרגם את טולסטוי, הקשה כל כך לתרגום ודוקא בשל פשטותו, ברקוביץ המכניס את שלום־עליכם לתוך אוצר הספרות העברית ומעשירה עושר רב, יש עוד ברקוביץ הסאטיריקון, שמאות הסאטירות שלו, שהופיעו בעתונים ובשבועונים ובירחונים בוורשה, אודיסה, ניו־יורק ובארץ־ישראל, עוד לא נאספו ועוד לא ראו צורת ספר עד היום הזה. אפשר ליום הולדתו השבעים יתמלא “החסרון המורגש”, כמו שהמו”לים נוהגים להכריז על ספרי־לימוד חדשים. כי ספרי הפיליטונים הללו יהיו לא רק משעשעים, כי אם גם מאלפים ומאירים את דרך המכשולים של הספרות, של שתי ספרויות, אידית ועברית, לבל ייכשלו בהן עוד הפעם — הקורא והסופר יחד.
ה 🔗
על י. ד. ברקוביץ ועל פעולותיו הספרותיות, במשך חמשים ושלוש שנים, יש לכתוב מונוגרפיה שלמה ומקיפה. ואין פרקים קטועים אלו אלא ירכתון אחד בעתון צנוע. השתדלתי לקצר ככל האפשר ולהכניס, יותר נכון, להזכיר את מה שאפשר. הוא חי בתוכנו, יוצר ומתקן ומלטש את כל יצירותיו ותרגומיו המופלאים באותה ההתמדה כמו בימי נעוריו, כה לחי! מבטו בהיר ושקט כמו שהיה תמיד. מעולם לא “יצא מתוך כליו” ולא הגזים. אפילו מכתביו המרובים, הכתובים באותיות פניניות קאליגרפיות, כאילו נכתבו בשביל העולם הבא. וגם בהם יש אוצר בלום של בקורת וחכמת חיים. ואולם כבר הארכתי מעט בירכתון זה של עתון יומי. נשאיר את הפרטים לפעם אחרת. כשאני לעצמי — הרבה למדתי ממנו במה שנוגע לפרוזה שהיא בסיסה האיתן של כל ספרות. תחת השפעתו, בימי נעורי, החילותי להבין, כי אין לזלזל בפרוזה. חרוזים, למשל, הייתי כותב בכתב נקי ומנוקד ובסגנון כבוש, ופרוזה — בכתב־יד פרוע ובסגנון לא־מרוכז. לא השגחתי בסגנון כמו ביפי הכתב. אחרי “יחיאל” שלו, “מלקות” שלו, “תלוש” שלו, “ביד הלשון” שלו וכו' נשתנה מעט־מעט יחסי אל ענין הכתיבה הפרוזאית. הבינותי כי אין אונאה יותר גדולה משישנה בחרוזים, באותו “הטינגל־טאנגל” הצלצולי ובקשת מלים משתמעות לכמה פנים. האונאה רבה בצורה ספרותית זו, ולכן רבו עליה הקופצים. הבנתי, בהשפעת ברקוביץ, כי קשה לכתוב פרוזה טובה מלכתוב שירים “מוצלחים”, כביכול. כאן הכל גלוי ומדויק. ומי שאינו שומר על שני אלה אינו פרוזאיקן ואינו משורר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.