א 🔗
התוכחה העולה מדברי הגותו הכבדה אינה עולה כזרע־כוונה של הכותב, אלא כפרי־פעולה בנפש השומע. התוכחה המכוונת, אפילו מקורה בהתבוננות מתונה ובדלה, מקלפה מעל דבריה ועוקרת מתוך דבריה את כל רשמי־היגיעה של ההתבוננות והיא מבקשת להשלותנו, כאילו אמתה נקנתה בראיה־הארה חטופה, סוערת, סמוך לאמירתה, כגילוי. דרכה של התוכחה הזו, שהיא קובעת בימתה במגרשות־הרבים, שבהם נשלבות כל פינות־העיר והיא גורפת ביד זריזה את הדיבורים שתנועתם קלה ושהם כבתים שחלוניהם מרובים ופתוחים בכל עת ולכל העברים. אך התוכחה שאינה מכוונת ואינה גולשת לאוזן וללב בדמות אמרות קלות־נוע, התוכחה העולה לאִטה ובכבדות מתוך ההתבוננות, שאינה מתכחשה לעצמה בביטויה, נשמעת כאילו מתוך בית המוצנע במורד הרחוב, שקצהו העליון נוגע במגרשות־הציבור המכנסים צאן אדם רב, בית שחלוניו נראים לו לעובר־אורח האָץ לדרכו כאטומים, אך יושביו יודעים שחלונים שקופים הם וכל המראות והקולות שברשות הרבים מתגלגלים דרכם ובתוך הבית פנימה הם נבחנים במאזנים דקים מן הדקים, מאזני הבינה השומרת על גאות־שלותה בבליל ההדים והבבואות.
ועוד זאת: התוכחה במזיד כלי־תשמישה גם קצף־הזעם שעל השפתים המדובבות בפזיזות וגם קריצת הלעג שבעינים יורות־חימה ועל כן טובים לה הצירופים העשויים להיות נדושים בפי הרבים ושהם כפירות, שטעמם וריחם נרגשים ומתמצים מיד עם הטעימה וההרחה הראשונה. היא מבקשת את הדרך הקצרה ביותר, את הכניסה המהירה והקלה ביותר למבואי־האוזן ולפתחי־הלב ולשם הקיצור, ההקלה והזירוז היא מושחת את גלגלי־דהרתה במשחת הנעימה ההיסטרית המשכרת לרגע וללא בינות. ולא כן התוכחה המקופלת בשורות חמושות בכלי בינה, המשיחה את עצמה בדיבורים וצירופים, שאינם כאשכולות־ענב המשעשעים בצבעם המבהיק ונבלעים בליעה אחת המטעימה את כל המתק, אלא כזיתים שעינם משרה איזו אטימות ואין טעמם מתמצה בטירדת־פה קלה. אתה רשאי להטריח גם צד אחר באותו המשל: הענבים גדול וקטן יכירם מקומם באשכול – כי עיקר הבחינה הוא בתכונה המקובצת, אך הזית מונח לפניך בודד וערב לעצמו. ובאמת עמד הוגה המסות האלו בבירור ובעיון על גודל שיעורה ומשקלה של השורה לעצמה, של המלה לעצמה וגילה בזה עולם מלא.
ולאחרונה על גובה־הקול, שהוא גדול ומרעיש בפי המוכיח בשער ונשמע בנחת בפי ההוגה. דומה שהמוכיח בשער צריך את הקול הגדול לא בלבד לכרות אזני זולתו אלא לכרות אזני עצמו, אין ודאותו מוצקת עד תומה, עתים שהוא צריך אפילו להחריש את עצמו. לא כן החכם היושב על מרבדו או על זיז־האבן הבולט מחומת־העיר וסביבו אזנים־אפרכסאות והוא חורז מרגליותיו במתינות, במשנה בדיקה, אחת אחת. הנחל המתמלא מים לעת קצרה מוליך מימיו בחפזה, כי זכור לו יום־אתמול וחרבוני־אכזב, אך הנהר שמימיו נאמנים תמיד יודע לחפות על עמקו אספקלריה שכולה נחת ורק רטטי־העיגולים המתמוגגים סמוך לפרכוסם הם עדים לגעש שבלב.
ב 🔗
ובכן התוכחה באה פה כצליל מוצנע במנגינת־ההגות ההולכת לאטה ושמהיותה בת להסתכלות, היא עושה דרכה בהשכל רב. הנה פשטו בנים גולים לאחר דורות רבים של פרידה על נאות־מולדתם השוממות ומלל־התקוה הנישא על שפתים מתרפק על מתנות המולדת, על התענוג לקבל, אך סתרי־הכיסופים הצפונים בלב יודעים להעמיד את עיקר שיבת־ציון על חילופו של דבר, על המאויים לתת. בשלש האותיות האלו כלולה כל התמצית של מחשבת התחיה ומאמציה, בשלש האותיות האלה כלול עולם, ששני אגפים לו – מזה כנחמה של האפשרות לתת ומזה כתוכחה על ההכרח לתת. ההרגל רב־הדורות של יד פשוטה לקבל חסד ונדבה מאחרים, ההרגל של הנפש שהיא כלי־קיבול לקצירים ובעצמה אינה מזריעה ואינה טוענת פירות – צריך את הנחמה ואת התוכחה, כי קלה מאד ומפתה מאד היא דרך־התשובה לאורח־המסורת.
ויש שהחתירה להעמיד את עיקר־המאויים של מעשי־התחיה על אמתם המצמצמת באה לידי הגדרה מפתיעה בציוריותה. אבק־עם של קלי־הנוע שבא למכורתו מבקש, בתוך נפשו, להיות כאותו איש־היגיע שנרדם לאחר ששתל את הנבט ונעור כשהאילן משלח פארות גדולות לסוכך עליו בשנתו. ניטול זכר־קדומים – חוני המעגל, בחילופי סדר של המלים ובדרוש־שעשועים של שינוי־ניקוד קטן ומעגלו של חוני הוא לנו סמל־הדר לתמצית כל המאויים, כאותה פת־הלחם שהובאה הביתה והיא עשויה חיטת הגליל. מה מאד רמו כנפי־הגעגועים של שיר־העם למחרשה אשר תשוב בידי ישראל לשדד אדמת־ישראל, מה מאד נמלצו דברי המעוררים את אהבת ציון ומה מאד עצמה גבורת ההולכים לציה לעשות בה נצורות, והנה רום התעופה ושגב המשא ועוז הנפש לא באו אלא לשם פת־לחם הקטנה הזאת המתגלגלה עתה בקרן בן־חנות ואין הלב הומה לה. כי זו תוכחת־מוסר נעלה להזכיר לרודפי הגדולות, כי המלים הגדולות והשוקקות של נואמים מעוררי תקוה והתלהבות, חרוזי־החמדה של משוררים שסעדו את הנפש בבשורת־הפדות, סערת המפעל שאחזה בצעירי־גולים וטלטלתם לשדות שממה להחיותם במסירות עמל, כי כל אלה לא היו אלא כמין ריבּית מוקדמת של קרן־העתידות השמורה בפת־הלחם העשויה חיטת־גליל. כי זאת תוכחת־מוסר נעלה לראות את החזון שנתקיים בפת הקטנה, לראותו לא מתוך אנחת־אכזבה על שחלום גדול עלתה לו כך אלא מתוך הרחש המלא של סיפוק־הנפש הגמור, מתוך הרחש המלא של תקוה שהיתה ממש בשלימות.
ג 🔗
מאורעות קטנים, חולפים, הנופלים בעיר הראשונה של עושי התחיה – גם הם עילה לתוכחת המובלעת בדברי מסיח הגיגו לפי תוּמוֹ. גם סעודת־שחרית אחת יכולה לעורר הגיגים מרים ובוטים, כי הנה כלי השלחן הערוך והמאכלות, בגדי הסועדים והליכותיהם, אף טעמם ומחשבתם, הכל יליד־מרחקים, צאצא־הנכר, בני בלי שם שנגררו מארבע פינות עולם, אין דבר מפרי־המקום או שחן המקום ישרה עליו; כאילו לא היתה כל שיבה למולדת. והנה מתמרה עדת דקלים רבת־אצילות ועדת־עולים באה לשכון בצלה. לכאורה צריכה היתה הפגישה בין תפארת־העץ ילידת הקרקע הזה ובין הגולים שנעקרו לפני דורות רבים ממענית הקרקע הזה ועתה שבו להיות בניה, להיות פגישה נרגשת בין אחים שנתרחקו ועתה נזדמנו בבית־אמם, אך באמת לא שיור של התרגשות, אלא הבטת־אדישות של דחופים ובהולים בגאות־אילנות זרה ולא־מובנת ובבוא יום קיום מצוה מלומדה מסעפות ידי־בהולים את כפות־הפאר ושכונת־העולים שרויה בעריה כאשר היתה שרויה במיצר סמטה בכרכי גולה שמעבר לים. או הנה נשמע ברחוב בליל של שפות־נכר והוא מקשקש בלא שארית הצנע או בושה בפני אוירת המקום, בלא שארית השפעה וגיוון של אוירת המקום, כאילו דוברי־הלעז האלה לא נטלטלו מתחום רחוק ואחר לתחום רחוק ואחר. מתוך קלות הקשקוש הזה אתה לָמד, כי לשונם לא קלטה גם בנכר משפות הנכר אלא את קרום־הצחצוח שמתוך היותו מופנה כלפי חוץ הוא מורגל באויר־חוץ והיתה חסומה בפני שכבת התחתית והשורש של השפה שהיא כבדת־גנזים ורבת־חומרות ונשימתה נסתמת במעט או בהרבה באויר לא לה. לא, מלתחת־הדיבור הקלה של זריזי־נוֹד לא נוחים לה המשקלות הכבדים, בה הוטלו רק גרגרי־התבלינים המעטים הפזורים על קרומה של הפת וכבדם כשחק מאזנים. והנה פתאום נשמעת מפי אחד העולים אנחת־תלונה על השרב הרב, שיש בה יותר מנופש־כהרף־עין כי היא פינת־מסתור לתלונה על גזירות מולדת, מזגה, צמצומה, עניה ותביעותיה. האנחה אינה נשימת־בינתיים בין שמחת־תפקיד לשמחת־תפקיד, היא נעות־המרדות, הממאנת לקבל עול. הנאנח נושא במסתרים לבו למרחב של דרכי־גולה הפרוזים לכל הרוחות הקלות ולכל האקלימים הנוחים, כי לבו לא השלים עם השרב, שהוא מגזירת המולדת. האנחה שנפלטה מפיו, צבא־האנחות מסתתר מאחורי גבה לראות מה ייעשה בה, היא נשלחה כחלוצה, שאם תצלח יגיח אחריה כל המחנה כולו. אך האוזן הדקה של השומע הבחינה מיד את כחש־התאוה והרגישה במזימות־הסתר ועל כן השכילה התוכחה של הגות דברים לתומם להמית את זיופי־האמתלה, כשעודם בערמתם על דל־השפתים.
ד 🔗
גדולה מדת־החומרה – ולא נרמזו בזה אלא דוגמאות מעט לדרכה –שאינה מניחה רמיזה והגה מבלי לבדקם, אם לא נסתתר מאחוריהם שר־הגולה השלוח סוכני־חרש שלו בכל ספינת־עולים והם מהלכים באין־רואים בעצם מעשי החידוש והגאולה לסלפם ולסַכּל ארחותיהם. המחמיר, שאין לו בימה בשוק אך פינת־יקרת להתבוננות מתונה ובדלה, נעשה משומרי טהרת התחיה ואמתה, מצורפי בדיליה, שאינם אלא שלוחים־מרגלים של האורב אשר בבית.
[תרצ"ד].
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות