ציוּן
במיטב ימי ה“השכלה”, בעודני נער בן חמש־עשרה שנה וּבהיותי “בולע ספרים” אין־קץ, נתן לי אחד מרעי קונטרס קטן למקרא שפּעל עלי פּעולה עזה.
עד העת ההיא הייתי רק קורא תמים, קראתי, שמעתי לקול דברים ואזני היו נטויות לכל נאמר ונדפס, לכל כתוב באותיות מרובעות, לכל מה שנעשה על ידי תופש עט חדש… וגם כאשר נתתי אל לבי להתבונן, והרהבתי בנפשי עוז להרהר ולחשוב, לעיין ולפקפּק, נגע הדבר רק לאותה המחשבה המיוחדה שבדף ההוא אשר לפני, לאותו הדיבור לחוד, שצריך היה לדעתי להיות באופן אחר, ולאותו הרעיון שהביא אותי לידי שאלה… אבל הספר בכלל, אם גם התנגדתי לפרטיו, נשאר תמיד בעיני דבר מכובד, רק מפּני שספר הוא. על כל מחבר הבטתי כעל איש יחיד ונבחר שאינו מבני־תמותה, אחרי שמחבר הוא, בן־אדם שחיבר ספר. – והנה חלפה תמימותי זאת בפעם אחת. נפקחו עיני לדעת, כי בראשונה יש לדון על הסופר והמחבר בכלל, אם הוא ראוי לכך, ואם היה רשאי לעשות כך, לחבּר ספר ולהיות למחבר. – נפקחו עיני לדעת, שלאו כל אדם ראוי לעטרת הספרות, אף אם הוא כותב ספרים; כי מעשרה העולים לדוכן, תשעה הם פסולים, וכי יש לבדוק גם מן המזבח ולמעלה. בו ביום ניתנה לי הביקורת.
"תוהו ובוהו " היה שם אותו הקונטרס, וכותבו היה דויד בן שאול פרישמן.
רוח של נצחון היה נושב מעלי הקונטרס הזה, הקטן ככף איש. הדברים קלעו אל לבי, לא בעבור המשפּטים השליליים ודברי הביטול, רק בשביל כוח־הנצחון של הסופר הלז וגערתו הצודקת.
לא אתוכּח עמכם, סופרים בטלנים, סופרים בעלי־מלים לחוד, סופרים בלי טעם וריח; בשבט מוסרי אַיסר אתכם ואגלה את נבלותכם לעיני השמש. הנשוכים לא ירפאו, ואין תקוה לגרש מהרה כל חובשי בית־המדרש, להשמידם ולאבדם מספרות ישראל, לגרש אלה שהחזיקו בה שלא בצדק ויטנפו אותה בבטלנותם; אבל דור חדש יקום, דור בעל טעם וריח, דור אשר בעד תקומתו אילחם.
"היה לא תהיה! חי אני, אם לא ביד־חזקה ובזרוע־נטויה אדרוש מכם, שתסירו מלפניכם את החך ואת הטעם ואת החן ואת השכל המיוחד אשר לכם, כדי לתת לכם את הטעם הטוב, לא טעם מיוחד ופסקי־טעמים מיוחדים, כי אם את הטעם ואת פסקי־הטעמים המשותפים לכל יושבי ארצות המערב ".
פרישמן היה תובע בספרותנו החדשה; חיים חדשים ויחוסים ישרים לחיים הוא בא לתבוע מישראל ומסופריו, מכל זרע יעקב ובני עבר. הוא לא חפץ לבנות, לברוא דבר חדש ולצרף מחשבות ודעות; הוא חפץ רק לחנך, להרגיל את העם ואת הקוראים העברים לטעם חדש ורוח חדש. הוא חפץ לפַשט את העקמומיות שבלב ובמוח, ליַשר את הנפתולים ולתת למהלכים בחיים ובספרות סדר ומשטר וצורה נאותה, כדי שלא נבוש בהם.
תנו להעם קומה זקופה, תנו לקוראינו חָטמים ישרים, תנו לאנשינו היהודים סמל אנושיות, איזה קלסתר־פּנים, נקיון שבלב והסתגלוּת קלה לחיים. הסירו מקוראינו את האבנים הכבדות המונחות עליהם וכובד־הראש המיוחד להם; הסירו מלבם את העיון העמוק והמקלקל ואת כל הדברים העושים את נפשותיהם אך לשקים.
“הקורא העברי קורא בכובד־ראש, בדחילו ורחימו ובכוָנה קודם לקריאה, והוא ממַצה תמיד את עומק־הדין מכל מלה ומלה, אוכל את הפּירות בעולם־הזה ומניח את הקרן־הקיימת לעולם־הבא. הקורא העברי הוא בעל־תכלית, והוא זוכר תמיד, כי גם שיחות־חולין של תלמיד־חכם צריכין לימוד; ולכן הוא לומד תמיד את הענין אשר לפניו ואינו רגיל בקריאה ארעית כלל”.
אבל עד מתי לא תחדלו מללמוד? עד מתי לא תסירו מכם את העיון והמכלה מנפש עד בשר? עד מתי לא תדעו, כי הכל אך ארעי הוא?
ואני ידעתי גוי אחד בארץ, אשר מחשבות נפשו הן מחשבות עקוּמות וחייו עוברים רק בהזיה בטלנית. אני ידעתי גוי התועה בישימון, התועה בדברים כתובים ומשקיע את חייו בהם. אני ידעתי גוי שלא ידע לחיות.
ומדוע? מדוע היתה כזאת? מדוע נפל זה העם החכם והנבון ונשקע בבטלנות מרובה? מדוע סר רוח־החיים מעל העם הזה ויהי ליושב בקרית־ספר, ליושב בין אנשים המלמדים אותו דעה, אף כי אינם בעצמם בני־דעה?
היטיבו את מעשיכם! קורא אני לכם, צאו מבטלנותכם, מכל הדברים המקלקלים את נפשותיכם, שמטמטמים את מוחכם ומחטיאים את בשרכם.
היטיבו את מעשיכם! קורא אני גם לאלה האנשים, אשר ישפכו את הילד עם מי־הרחצה גם יחד, ובצאת מעבדוּת לחירוּת יזנחו את ישראל כולו; אלה ואלה מעלים סרחונם באַפּי. נשבע אני לכם!
מי יתן לי שופר גדול, כדי לתקוע כל היום באזני החרשים האלה, כי עתה תקעתי תקיעה גדולה, קול גדול ולא יסף: “רדו מעל הבמות, אשר בניתם לכם ואשר לא יכירכם שם מקומכם; התיצבו וראו את אשר עוללתם לכם”. התיצבו וראו!
וּמה אני שואל מאתכם? – קרא – שואל אני מכם, כי תהיו לבני־אדם, לבני־אדם ישראלים ולישראלים בני־אדם. “חייב אדם מישראל לשרש מקרב לבו את המורך ואת הפּחד והיראה, אלה המידות המגוּנות, שהבאישו את ריחנו בכל מקום ובעיני כל אדם. אם הכּוּך על לחיך הימנית, אז חלילה וחלילה להושיט למכּיך גם את לחיך השמאלית; ורק את מטך קח בידך ותעשה בו את האותות. זה הכלל: אגרוף תחת אגרוף, יד תחת יד, ומקלכם בידכם!”
“הרומוּ, הינשאו מן העפר אשר בו תתפלשו, אני קורא לכם, הישירו את הגחון אשר אתם זוחלים עליו, ובקשו משפט, בקשו צדק, בקשו חיים וטעם!”
“אני קורא לכם!..” “הנני מדבר בלשון יחיד, ואתם אַל תפרשו את המקרא הזה לגנאי, כאילו קופץ אנכי בראש…”
אבל איש שכוחו אתו, יודע הוא ומרגיש שעליו לעמוד בראש, שעליו להרים כשופר קולו. שיטה מסוימת, שיטה ישראלית ודעה יסודית, איך ובמה עלינו לשנות את ערכי־חיינו ולעשות אותנו למה שראויים אנו להיות, היא הנותנת לאדם הכוח והעוז לקריאה: “מי לה' אלי!”
פרישמן לא בקע את הים ולא העביר אותנו בנתיבות מחשבה חדשה. הוא כותב רק פיליטונים נחמדים ומאמרים, כותב דברי היתול וּביקורת ודברים קשים כגידין; חוזה חזיונות הוא, מתרגם ועובד חרוץ בספרות.
בביקורת הקדימוּ אורי קובנר, הקדים אותו א. י. פפירנא; אבל פפירנא לא עשה רושם רב, וקובנר היה גבוה מבני דורו, עד שאחרי כל הרעש שבא על ידו נשאר חזיון בודד בספרותנו. פרישמן לא טוה את החוּט שלהם, הוא גם בא מעצמו, כאדם המתחיל, מפּני שצריך היה להתחיל אז. לבו עמו להחריד את הגדולים ואינו בז להתמהמה גם אצל הקטנים. כל פּיגול הבא לידו הוא פוסל מפּני פּיגולו והוא מכה בשבט לשונו. הוא לא ידין, לא יציע טענות רבות, רק ילעג, יהתל ויעקוץ, והוא חותך כאיזמל בבשר החי… “את מוחם, רק את מוחם של האנשים האלה מי יתן וראיתי ונתחתי ובדקתי באותו רגע שהמלאכה נעשית, וכל המותר זרקתי החוּצה!”
פרישמן היה כמודיע, שהישן אינו טוב ושהחדש טוב הוא, שהטעם הישן, הבית־מדרשי, פיגול הוא ולא ירצה ושהטעם החדש המערבי נכון הוא ומרוצה לרבים. הוא הודיע ראשונה שיש טעם ושיש צורה…
הטעם והצורה הם לו העיקר; אבל גם החיים עיקר לו, לא חיים שבכתב רש"י, חיים לפי התכנית הכתובה במוחו העקום של פּלוני, כי אם חיים מערביים, חיים של בני־תרבוּת.
בלשון המקרא משתמש פרישמן, משתמש בהכפּלת מלים ובחזרת תארים וקריאות. הוא גוער, מהתל, שופט, והוא קורא תמיד לכל: ונשמרתם לנפשותיכם! חדלו להיות בטלנים!
הבטלנוּת העברית בחיים ובספרות היא לו השׂעיר המשתלח. – עליה השליך אבני הקלע, כל אבני בליסטראותיו, ועליה שפך זעמו ושלח חצי היתוליו. לא על הבטלנוּת מאתמול ידון, זו שאכלה את יעקב משכבר הימים ותורידהו עד העפר, כי אם על הבטלנות מהיום, של אותו הדור שאנו חיים בו. הסופרים שבאותו הדור אשמים, מנהלי הדור אשמים, החיים של אותו הדור אשמים הם. הוא מרים חסרונות הדור על נס; לו נוגע הדור אשר הוא חי בו ואשר אותו חזו עיניו. הוא אינו קורא הדורות מראש ואינו מבקש לו נתיבות בהזמן שכבר עבר, הוּא יבקש את היום ודורש הטעם המערבי של היום. – – –
ד. פ. הוא כמעט האחד בין סופרינו, שה“רעמים” והפרעות לא שינוּ באופן ניכּר את רוּחו; לא מפּני שנפשו סגוּרה היא ואינה שומעת את הקול הדופק של חיי הציבוּר וצרת הציבוּר, רק מפּני שבא אל הציבוּר ולא מן הציבור. הוא מדבר על הצרכים הציבוּריים מצד היותם אנושיים. הוּא אינו שואל שאלות רבות… הוּא מדבר רק לאחרים ולא לעצמו. הוא מדבר לאחרים, כאיש שהכל שלם בקרבו, ומבקש אך רוָחה לאחרים. הוא לא בא אלינו כאיש מלא געגוּעים ותמיהות על חייו, כאיש המבקש לו תוכן לחייו הוא, ובתוך כך קולו נשמע גם לאחרים, אלא כאיש שמתחיל מיד לבקר ולראות את הצללים במעשי אחרים, ועל ידי זה נעשה הוא למה שהוא.
פרישמן אינו תיאולוג, ובאותו דבר הוא נבדל משאר הסופרים העברים. הוא אינו סופר יהודי, רק סופר מערבי, סופר הנושא את עיניו אל הענינים המשותפים לכל אדם באשר הוא אדם ונברא בצלם.
הוא אינו מאריך לדבר על חורבות הר־חורב, רק על אותן של היום. מסתכל הוא בחיים הצרים, ונושא מדברותיו על אי־הצדק שבחיים, באשר הם חיים של בני־אדם, החיים לעינינו ולא אך בני־אדם מישראל. וכשהוא קורא אחרי מיטתו של גבריאל יהודה ליכטנפלד: “האדם הגדול הזה מת ברעב – ואני אמחל ואסלח ולא אבוא במשפּט עם בני־האדם?”, גילה לנו לדעת, באיזו מידה, מאין בא הוא בעצמו.
נפשו של פרישמן מלאה קריאות שונות; אבל אין לה אותו ההיקף של נפש חושבת כאותה של סמולנסקין, או של אדם בעל רצון וחושב כלילינבלום.
“אתם מבערים פּתים קטנות בזה ובזה, הוי ואבוי! פּתים אחרות יש לנו, פּתים אחרות לגמרי, חמץ שנתקשה ברוב הימים, שלא בנקל נוכל לבדוק אותו ולבער אחריו ולעקור אותו משרשו”.
והוא הגיע לכלל דעה, שהחמץ הנוקשה הזה בא מחסרון שירה לבני ישראל, מחסרון איזה אור מחיה ומאיר. – “ינתן נא לבני ישראל ולבנותיו איזה טל־תחיה, איזה רוך ועידון, איזו נחת ונעימות; אולי נצליח לפשט העקמומיות שבלב, ואולי נסיר מעליהם רוחם הקשה ונפשם היבשה ולבם הקהה, ופעלו גם אלה להרבות להם מעט נשמה יתירה. אוי לו לעם, שיש לו רק נשמה יתירה אחת בשבוע, ליום ידוע ובצוּרה ידועה!”
יום אחד לא יספּיק לנו עוד, עשו שבתכם גם בחול.
“רק עם של זקנים אנו. תנו נא ילדוּת לילדי ישראל! הוסיפו נא, ולוּ גם רגע אחד, מעט קורת־רוח ליצורים הקטנים אשר לנו! השיבו להם את הילדוּת אשר נעדרה מהם! למדוּ נא אותם תמימוּת והרגשה וחזיון וחלום. בנוּ נא להם עולם, אשר אין בו עוד קנאה ושנאה ותחרוּת וחשבון־נפש וחקירות וּפילוסופיה ויאוּש, ואשר יש שם תחתיהם ימים טובים ולילות מנוּחה. הקימו להם עולם, אשר שם כל דבר ודבר יתכן, אשר שם מלאכים יורדים למטה ובני־אדם עולים למרום, ואשר שם הכל חי והכל מדבר. – עולם חדש תנוּ לנוּ, עולם אשר בו אין עוד יהודים עם תורה וּמצוות וּמרת־נפש וחשבונות ודאגות וחקירות. תנוּ לנוּ טל ילדוּת!”
"ינתנו נא ספרי שירים ביד בני הנעורים, אולי היה יהיו הספרים האלה להם כסידורי־תפילה לכל מועדי השנה, אשר יקבילו לכל דבר ולמשאלות כל איש ואיש; והתפּלל הנער העברי והתפּללה הנערה העברית ברוח השירים האלה ברגע אשר לבם יהיה מלא ".
"אוֹר הַבֹּקֶר. – עַל הַדֶּשֶׁא
יוֹשְׁבִים שְׂמֵחִים כָּל הַנְּעָרִים,
וּבִרְפִידַת חָצִיר יוֹשְׁבָה
אִמָּם זְקֶנְתָּם כְּחוֹלֶמֶת".
"אוֹר הַבֹּקֶר, – שִׁפְעת נֹגַהּ
מִשְׁתַּפֶּכֶת מִשָּׁמַיִם,
וּמִקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה
אַוִּיר זַךְ כִּרְאִי הַזְּכוּכִית".
ד.פ. הוא גם משורר אֶפּי, מסַפּר. “היש רחמים בטבע? – אם בדרך אחד ילך האדם להיסתר מפּני הטבע והדר גאונו, ועלה עליו הטבע בשבעה דרכים, כדי להביאהו ביד חזקה ובזרוע נטויה אל מחוז חפצו אשר בירר לו. יש אשר בתוך הגן, בין ערוגות המטעים, יעלה הצמח מן הארץ, והוּא לא יוליד ולא ישא פרי, עד אם בא הרוח והביא עמו בכנפיו מעט אבק מאבקת צמח כמוהו הנטוע מעבר לים אוקינוס. – מי הורה לרוח דרך להביא אל הצמח את בן־גילו מכנף ארצות תבל ומאיי־הים הרחוקים!”
דרך אחד, שבעה דרכים ועוד דרכים הרבה לחיים ולשירה, לבני־אדם גם בני־איש; אבל לפרישמן רק הזיה שירית אחת מספּיקה לכל אלה, רוח שירה עצובה כוללת לכל נתיבותיו, לכל האנשים ולכל החיים אשר תחזינה עיניו.
רוח אחד מרחף על כל אשר יעביר לפנינו בחזון, רוח של ילד גדול היודע לספּר לנו מעשים ומאורעות על ידי תיאורים שוים ועל פי נוסח נפשי אחד. – – –
“ואתה טרם ידעת עוד את החיים ואת תגרת ידם החזקה, עת אשר בקולות גדולים ובשאון כביר תגע היד הגדולה הזאת עד הנפש; ואז תשאל ולא תענה, תבקש פּתרונים – ולא תמצא…”
אתה המשורר תבקש פּתרונים ותמצא מה, אם יש בך דעה והבדלה בחיים, ואם תשים לבך לתמוּנות השונות שבחיים, למאורותיהם ולליקוּייהם, לרחשי הנשמה והלב השונים, להגעגוּעים וצרכי הנפש המיוחדים, לזיווגי הנפש ולקולות הנפש, לאלה הזיווגים והקולות המיוּחדים לה ואינם נמצאים אצל אחרת. תבקש ותמצא – אם עינך תראה במערכת החיים ביחוּד, אם אזנך שומעת ביחוד…
אמנם פרישמן מרגיש את המית הטבע, הוא מקשיב לשאון האדם ולקול החיים; אבל כשהוא מוסר לנו את רשמיו, הוא עושה זאת בדרך כלל, מוסרם בסימנים כוללים ומשותפים… יש לו יראת־הרוממוּת של משורר לפני הטבע והחיים; אבל אינו נותן צורה מיוּחדת למראה עיניו ומשמע אזניו. – הוא אינו קולט את הטבע ומראות החיים אל קרבו, כדי לברוא מהם חדשות, ואינו עושה וּבורא דבר העומד בפני עצמו, רק בתור אותו דבר בלבד. לבבו יתפּעל מכל אשר מסביב לו, הוא ירנן, יתעצב, יהמה וירעש מכל מה שלפניו, מכל מה שנפשו באה עמו במגע ובמשא; אבל עוד בטרם יצלח בידו לגַלם ולהעביר לפנינו את חזיונותיו באופן ממשי, בדברים נראים גם לנו, הוא מתחיל לפרש, לבאר ולהורות עליהם באצבע: “מי שמע וראה כזאת? מי יבין סתרי לב אדם? מי חדר אל רחבי הטבע? מי נתן לשׂכוי בינה? מי עשה את התהום הרבה אשר בין אדם לאדם? מי בא עד תכלית התאוה לדעת ארחותיה? מי עמד בסוד יצר לב האדם וכל צעדיו יספּור? מי יפתח את ספר־החיים, למען דעת את הכתוב בו?!”
משורר בן־אלהים! פּתח לנו את ספר החיים, למען נדע את הכתוב בו. גַל לנוּ את סוד יצר לב האדם והודע לנו את דרכיו!
– – “אך הגשר המבדיל בין מים למים הבדיל גם בין אדם לאדם; כי היו שערי העיר החדשה סגוּרים לפני היהודים בימים ההם, ויהי הגבול רק עד חצר־מות, והחצר הזאת נשקפת אל פּני העיר החדשה, מקדם לגשר, ויהי המקום הזה הגבול האחרון, אשר אליו בא היהודי כל עוד נשמתו בו – עד אשר יבוא המות להרוס את הגבולים, אשר גבלו צרי־עין, וּלהשווֹת אדם לאדם…”
“והדברים אשר יספּרו עתה דברים מעטים וקלי־ערך המה – הלא הם רק דברי ימי נערה משוררת…”
“כציץ על פּני השדה גדלה הנערה ברחוב היהודים באין רואה ובאין יודע, ואש נפלה מן השמים ויבוא ניצוץ אחד גם אל תוך לבה, ותתלקח בקרבו להבת שלהבת גדולה; ומקץ שנים אחדות היתה הנערה למשוררת, ותהי מהוללה ומפוארה, ותעל על הבמות ותשר ותפליא לעשות, ותקח את לב כל שומעי שיריה. – ואולם מאושרת וּשלֵוה לא היתה הנערה ההיא ולא מצאה נחת בכל התהילות אשר שמעו אזניה, כי לבה כבד עליה מאד…”
כּכה מספּר פרישמן.
לבך יכבד מכל הדברים אשר שמעו אזניך, ובכל מראות השמים ושלל צבעי העננים לא תמצא נחת למלא את נפשך; אבל הליקוּי שבשמיעה ובראיה ימָלא על ידי תום אגדי.
“פעמים רבות התהלכתי לבדי בלילה ברחובות העיר בהיות הקיץ, ואזני פּקוּחות וקשוּבות. – או אז אספּור כל צעדי: אחת ואחת, אחת ושתים – מסביב לי הרוחות הטהורות והחמות, וממעל לי האור המתוק הזרוע מקצה השמים ועד קצה השמים – אז יחרוג לבי ממסגרותיו וישאף ויערוג לאשר אין לי – ורוח מלפני יעטוף, אשר לא אדע שחרו; מי לא ידע את הרגעים הקדושים והנשגבים האלה? על מי לא היתה היד הגדולה והנוראה הזאת?”
ואותה היד הגדולה היא שמתארת לנו אותם רגעי הקודש ומעבירה אותם לפנינו…
ה“אותיות הפּורחות” של פרישמן הן סיפוּרים ליריים עצובים הנוגעים לחיים עמוקים, והם מונחים על גבי השטח. אַל תגע בעצמותן, אַל תנתח את נפשותיהן. ראיה זו חסרה ושמועה זו יתירה; ובכל זאת הן אהובות ונחמדות יחד, יצירי בנות־השירה הן. אמנם תוכל לדון עליהן גם מנקודת אותן התביעות בדבר השירה ומלאכתה, אשר פּירסם פרישמן עצמו בספרותנו – אבל הסך הכולל נותן לך רושם מהחיים והמונם, מצערן של נפשות רבות, מעליית החיים וירידתם. – אם רשימה זו, החיים והתמוּנה העוברים לפניך אינם פּועלים בדרך ישרה, אינם נותנים לך בדיוק מה שאומרים הם לתת לך, הנה מתעוררות בנפשך בתוך כך הרגשות וּמראות שעושים עליך את הרושם הרצוי. אם ההד הפּנימי שבציוריו, ההד שבאותו דבר ובאותה אות, באותה תמוּנה וּבאותו ציור מעולף ונסתר, אינך יכול לכחד, שבתוך כך הרי אתה כבר בא בדמיונך ובצירוף רגשותיך לעולם יפה, עולם שבו יש בוא השמש וצאתה, עולם שבו חיים ומתים, מתים וחיים, “עולם שבו הדומם צומח והצומח מדבּר”… אם הדברים אינם כהויתם, הרי מעין דברי אגדה הם, רצוני לומר: יכילו דבר־מה מהיופי שבאגדה…
“עתה זקנתי ושבתי ואני עייף ויגע, ואולם לפנים צעיר הייתי לימים ודשן ורענן, עתה שׂורר החורף בחוץ והקרח הנורא פרוּשׂ על החוּצות; אולם לפנים על פּני כל הארץ היה אביב ובמקום שם יעופו עתה וירחפו פּתותי־השלג תחת השמים בקול דממה דקה, שם עפוּ לפנים הצפּרים וירחפו אנה ואנה ויזמרו וירונו, ויתרועעו וישירו…”
פרישמן יצר גם דברי־אגדה, ולא ראי זה כראי זה. אם יקום ויחוד לנו חידות – הוא אוהב את החידה ואת הרעיון הצפוּן בה – חידות שיריות כאגדה הערבית שלו “סיני”, המספּרת על־דבר שני רועים במצרים: תחפנס ומשה, – אז ישאר הכל מכוסה בצל, והתמוּנה, תום התמונה, אין אנו רואים. – פרישמן, שהוא בעיקרו בן־המקרא, לא יעצור כוח להרים את הצעיף מעל החיים של האישים הדתיים באגדתו השנית: “הגולם”, המספּרת את המעשה הידוע של הרב מהר“ל מפּרג; וגם החיים הרעננים שם, חיים הנשקפים לו מ”העינים השחורות וקודחות ולוהטות" של חוה נכדת הרב – היא שמעוררת בלהב לבה וביקוד נפשה את הגולם לחיים – פּנה זיום ונעשים למין שכרון־בשרים. – –
ממין אחר לגמרי היא אגדתו היפה “מחולות” (מעשיה), המספּרת מאורע מימי העגל במדבר עם כל התום שבימי קדם אלה, תום מכשף ומושך אותנו בחזקה אל הימים ההם והחיים ההם, שאין להם ערוך…
“וממחרת היה היום בוער ככבשן. מן השער אשר לאוהל הכוהן הגדול יצאה עגלה גדולה וחדשה, והיא רתומה לשני פרים אדומים, והעגלה מוזהבה בקרנותיה ותפרושׂ נוגה וזוהר בכל אשר פּנתה. וקרני הפּרים הרתומים אל העגלה היו גם הן מצוּפות זהב נוצץ וקישורי חוּטי ארגמן עם פּרחי תכלת מצומדים אל הקרנים והם מרחפים ברוח; ועל גבי הפּרים אדרות תכלת נחמדות למראה. ומשני עברי העגלה מזה ומזה הולכים שני כוהנים, איש לעֵבר, איש לעֵבר, והם לבוּשים כתונת בד, אפוד וחושן, ובידיהם שופרות, ורימוני התכלת אשר בבגדיהם מצלצלים בלכתם. והפּרים הרתומים אל העגלה הולכים לאטם ומושכים את העגלה לאט לאט. ובמשוך העגלה ותקעו הכוהנים בשופרותיהם; ובתקוע השופרות, ושמע כל איש באהלו את הקול ויצא אל פּתח אהלו ויצאו אחריו אשתו ובניו ובנותיו וכל אשר לו. אז תעבור העגלה את כל המחנה מן הקצה אל הקצה על פּתח כל אוהל; והאנשים היוצאים והנשים היוצאות משליכים איש ואשה אל העגלה מן הזהב אשר להם לעשות בו אלהים”.
“שואלים את האמן, – אומר פרישמן במקום אחד – מה זו אמנות? כאילו האמן בעצמו יודע זאת; אבל טעות היא – האמן רק נולד אמן, ואולם מה זו אמנות, אין הוא יודע”. וּפרישמן יודע ורואה – תמימוּתו רק בת איזה רגעים היא. – הנה אור רב, ובהערב שמש הוא חושב, למה דבר זה שגב ממני וזה לא שגב ממני? את קטני־המוח אינו אוהב והוא מיסרם בשבט פּיו; אבל גם מי שיש בו דעה אינו רצוי לו. – גאות אדם הוא רואה בכל; ואם תאמרו השלים זה במעשיו או זה, יענה הוא, נרים את הצעיף, הביטו נא פה ושם.
“הגידו מה שתגידו, חגי־היובלות הביאו אותי תמיד לידי עצבות והרהוּרים קשים”. לאיש הזה, שלצון חמד לו, יש הרהוּרים קשים כל כך. הוא עומד בתוככם ולבו אין אתו. הוּא מדבר אתכם, אתכם הוא מדבר, ובודד הוא במועדו.
“ואני בשמעי את שם קין בפעם הראשונה בימי חיי, הייתי עוד נער קטן מאד ויושב עם הנערים הקטנים – החורף הבא לקראתי היה נשקף אלי כמו סוד נסתר, אשר לא ידעתי שחרו. הנה החל הלימוד בלילות; ואני הבאתי את נרי החדרה לפי מכסת מסת ידי לשבוע. – ובכל החצר דממה, ובתוך הדממה כמו רוח מלאה חדשות ועתידות, אשר לא ידעתי מה הן”.
“ולבי הרך התפּלץ מרוב מכאוב, בשמעי את כל הקללה אשר באה על קין לאמור: ‘נע ונד תהיה בארץ!’ היש עוד רעה גדולה מזאת?”
“ולפעמים דימיתי, כי קרוב אני לו ממשפּחתו – ואני חשתי וסבלתי עמו מאד וצרותיו היו תמיד צרותי”.
נע ונד היה המשורר והמבקר הזה ימים רבים, מבלי מצוֹא מנוח…
קולו היה הקול־הקורא הראשון להדרך החדש בספרוּתנו, שקראו לו גם “המהלך החדש”. הוא הודיע לנו, כי יש שירה ויש עולם, ושיש אגדה, כי יש ביקורת ויש משפּט והערכה לסופרים וספרים. הוא הודיע ויורה אותנו דעת טעם חדש וצוּרה חדשה, סגנון חדש ורוּח חדשה. הוּא הורה לכתוב ולשיר, לבקר ולנתח, לדון ולשקול; הוא תירגם בחריצוּת רבה ספרי־מדע וספרי־שירה, להיטיב הטעם ולהשכיל את הקוראים; הוא שר ועשה כּוָנים לשירה, הוא חזה, הוכיח, התלוצץ, הכל עשה באיזו נעימות, באיזה חן מערבי, הכל עשה בחפצו לחנך ולהאיר; – ומנת־חלקו היתה להיחשב כלועג סתם, או גם כּאיש ריב ומדון, מנת־חלקו היא לשכון לבדד.
בודד הוא אותו האיש, אשר התהלך את סופרים רבים כרֵע וכאח. הוא התרועע את יל"ג, התהלך בידידות את קנטור, את קצנלסון, את פרוג ואת ק. שפּירא; התהלך עם א. שולמן, התהלך עם שלום־עליכם, התהלך עם אתי.
בודד הוא אותו האיש, גם כשנעשה לעורך בישראל וחבר לתופשׂי־עט החדשים גם הישנים, בודד הוא גם כשהוא בא אל תוך המחנה.
“הנה שולח אנכי ידי לשלום, אַל תיראו! היד הזאת נקיה היא, לא לקחה שוחד, ולא היתה עם פּועלי אָון; היד הזאת לא עשתה כל רע, אך כתבה דברים שונים בספר, פּעם בארוכה ופעם בקצרה, פּעם במהתלות ופעם בתום־לב; ואם דיברתי שלא כרצונכם, הלא לטובה היתה כוָנתי, כי מה אני שואל למענכם? הלא אך להיטיב באשר אוכל ולהקל לעצמי המכאוב באשר תקצר ידי”. – – –
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.