א

קורא אני עתה בספר “תולדות שלמה מימון” כתובות בידי עצמו בתרגום ישראל חיים טביוב, הוצאת “תושיה”, תרנ“ט־תר”ס. את ראשית הספר אדע מהמאסף “ברקאי” בימי רדקינזון, – ואת כולו קראתי בכלי ראשון, בלכתי גם אני לבקש דעת והשתלמות וארחק נדוד…

וכחד לא אוכל, נעים היה עלי ביותר לקראו עברית, בלשון עבר עושה רושם יתר ביתי…

בשפת אמת ובלי משׂוֹא־פּנים יספּר לנו מימון את תולדות ימי־חייו וכל מה שעבר עליו. לא יכסה דבר, לא יכסה על חטאיו ועל כל אשר עיוה; גם אם גנב ושׂם בכליו מתוַדה הוא על זאת.

פּשוטים הם הציורים, והכל הוא מתאר בנוסח אחד.

רק איזה מקרים בודדים, יזכירם אולי דרך אגב, פּותחים לנו פּתח אל עולם אחר… עולם שבו נראה נפש הנער הומה אל החיים…

“ואשתומם למראה ההוד וההדר הסובב אותה; ואתפּעל מאד מיפי האנשים והנשים ומתפארת בגדיהם המרוקמים בכסף ובזהב, ועיני לא שׂבעו לראות”.

הדבר היה בבוא האציל עם בתו היפהפיה וכל צבאו לבית הקטן של אביו; והנער נפגש בפעם הראשונה את העולם היפה. לא שׂבעו עיניו מראות בו. – –

“ויהי היום וכל נשי הבית הלכו לבית־המרחץ, כאשר הסכינו לעשות פּעמים בשבוע, ומבלי דעת הובילוני רגלי גם אני אל המקום אשר שם בית־המרחץ; ופתאום הופיעה לעיני הנערה היפה – נערה קטנה כגילי, שלוּקחה לבית אבותי לשפחה – בקפצה אל הנחל השוטף לפני. למראה הנערה הערומה מלאתי עונג אין־קץ ואעמוד תחתי כאסיר בחבלי־קסם. אחרי שוב נפשי למנוחתה, עלתה על לבי אזהרת התלמוד, ואומר לברוח מן המקום הזה; אבל לא יכולתי, כי רגלי כמו דבקו לארץ. – למן היום ההוא התחולל בקרבי שינוי כביר; לרגעים התקצפתי וארגז ואהי זעף ונגרש תמיד”.

“הן בעת חתונתי הייתי עדיין נער קטן, בן אחת־עשרה שנה, נער האָמוּן לפי חוּקי הפרישות והצניעות של בני־ישראל; לא היה לי כל מושג מחובות הבעל לאשתו, ונערה יפה נחשבה בעיני כאיזה מחזה הטבע או ככלי יקר. באופן כזה מובן מאליו הוא, כי עבר זמן רב אחרי חתונתי, מבלי אשר עלה על דעתי למלא את חובות הבעלים; ובקרבי אל אשתי אחזוני תמיד פּחד ורעדה, כאיש העומד לפני דבר המוּזר לו לגמרי”.

“כה עברו עלי ימי אביב נעורי, שלוש השנים שבין חתונתי עד יום עזבי את ביתי. את מבחר ימי ילדותי אלה כליתי בעוני ובלחץ, בחוסר אמצעים להתקדמות התפּתחותי, ויחד עם זה נטל עלי לכלות כוחי שלא כדרך הטבע. – באמרי לכתוב בספר את דברי ימי ההם יפּול עטי מידי; לכן אקבור בחוּבּי את הזכרונות המכאיבים האלה…”

מימון אינו רואה בישראל ובחייו, גם בהחיים הצרים, בלשונו הוא: ה“חיים הבערים והחשכים”, איזה חטא ואשמה… איזה נפל־אשת או יוצא־דופן… וגם אינו קובל על מה שסבל בעצמו ונמק בעצמו… אדרבה, כמעט בעין טובה יספּר לנו את המאורעות הרעים, הפּגעים והצרות שעברו עליו; ברוח קל ובסליחה מוקדמת לכל אשר נעשה לו יספּר. – מימון אינו רבן בעיני עצמו, גם אם מאמין הוא בכשרונו; אינו זורק טיפּה מרה באחרים ואינו בועט בכל אשר מסביב לו. יהודי פּשוט הוא גם בעמדו מחוּץ לתחוּם.

מלבד איזה בושה טבעית, שהיתה לו בנעוריו לקיים את המנהגים הטפלים ודכוָתם, אינו מרגיש בקרבו ניגוּד אל תורת היהדות, אל התורה־שבכתב והתורה שבעל־פּה. הוא הבין את חיי ההלכה והיה נמשך אחרי דברי הקבלה והחסידוּת. הפילוסופיה הדתית היתה יסוד לחייו הרוחניים גם בעת שכבר רחוק היה מן הדת מרחק רב; מושכלותיו העמוקים אינם אלא צורה מתחלפת מאותם המחקרים שם בבית… הוא למד דעת את מהות הדת הטבעית והנגלית מהשתלשלות היהדות, ועצם המושכלות שאב מ“מורו המובהק” הרמב"ם, שנשבע היה תמיד בחיי ראשו ושהיה נושא את שמו…

“אני חייב להודות לכל לראש לספרי הרמב”ם. כבוד המורה הגדול היה גדול בעיני ככה, עד כי שיויתי אותו לנגדי בתור אדם המעלה השלם בתכלית השלמוּת; ודבריו נחשבו בעיני כדברי אלהים חיים, כדברים היוצאים מפּי החכמה האלהית בעצמה ".

“בקראנו בספרו ­– יאמר התלמיד על הרב – נדמה לשמוע את הקול המעורר יראת־הכבוד של האמת בכבודה ובעצמה”. ובקראנו את דברי מימון, נדמה לשמוע דברי תלמיד־חכם שלא פרש. לא הד מעולם אחר נקשיב, לא איזו שאיפה ניגוּדית נראה בו, הוא יבקש לו רק עצם המוּשׂכּלוֹת, את עבודת השׂכל כשהוא לעצמו. – – –

“ואני מחליט, אומר מימון, כי האיש הקורא בספר אינו יכול להתפּאר, כי הבין את כוָנת המחבר, כל עוד אשר לבו הולך אחרי דברי המחבר, באותו הסדר ובאותם המושגים שחיברם הסופר, כי באופן כזה פּועל רק כוח הזכרון את פּעולתו. רק אז יכול הקורא להתפּאר, כי הבין לרעיון המחבר, אם בתחילה יראו אליו דברי המחבר כמו בעד הערפל, כדברים בלתי מובנים היטב; ועל ידי ההבנה המטושטשה הזאת מתעורר הקורא לחקור בעצמו על הענין המדובר בספר ולהוליד בעצמו את אותן המחשבות שהציע המחבר”.

קנט, הפילוסוף הגדול, התפּעל למראה החריפות המצוינה של מימון; וכתב על השגותיו של זה, שנשלחו לו מאיש אחר: “תיכף בהשקפה ראשונה, שעברתי על פּני כתב־היד, נוכחתי כי ערכו מאד נעלה, וכי בין המשׂיגים עלי לא נמצא איש, אשר הבין את דברי ואשר בא אל תכלית השאלה העיקרית כהאדון מימון”.

למימון בעצמו כותב קנט: “אני איני בוזה לשום שאיפה נכוחה בעניני מחקר הנוגעים לאנושיות, ואף כי למחקריך אתה, המעידים עליך באמת כי כשרונך למדעים עיוניים ועמוּקים הוא כשרון בלתי־מצוי”. ראוי גם לשים לב לדברי הכוהן, בבוא מימון אליו לבקש חסד בצר לו: “הנך פילוסוף יותר מדי… יד השכל בך על העליונה… התפּלל לה', כי יאיר אותך באור חסדו…”

“אני הייתי ביישן ופחדן מטבעי”.

“אפס, כי בהיותי איש בלתי מנוסה בנסיונות החיים, הרחקתי לפעמים ללכת בתמימותי, ובאחריתי שבעתי כעס ומכאובים ממנהגי תמימותי”. כזאת נראה בכל מהלכו…

בפוזנא, בברלין, בהמבורג, באמשטרדם ובברסלוי הוא יהודי כמו בנישויז ובאיבניץ. הוא רואה את החיים וגם חייו הוא כיהודי גמור. הוא סובל כיהודי ונושא את מוּשׂכּלוֹתיו כמקלו ותרמילו.

“כהלום ברק עמדתי לשמע הגזירה, אשר גזרו עלי ראשי העדה, עדת ברלין. כמה מצוקות, כמה מחסורים ועינויים קשים סבלתי, למען בוא אל משאת־נפשי – אל העיר ההיא; ועתה, כאשר זכיתי להגיע אליה ולראות את משאת תקותי, והנה המטרה ממני והלאה! עתה בעמדי לפני שער העיר הנכריה, נגזרה עלי גזירה לשוב על עקבי. מצוקותי נדמו למצוקות טנטלוס שבאגדות היוָנים”.

“והמשגיח על ההקדש האיץ בי לצאת מן הבית וללכת לדרכי, כי כן חזקה עליו פּקודת ראשי העדה; – ובצאתי משער העיר התנפּלתי ארצה ואשׂא קולי ואבך”.

“היום הזה היה הראשון לשבוע והמונים המונים מאזרחי העיר התהלכו לטייל במסיבי העיר. רוב הטיילים לא שמו לב כלל אלי, אל התולעת הנאנקה; ואולם נמצאו בהם נפשות רחמניות, אשר עמדו תחתם למראה היהודי השוכב לארץ ומיַלל…”

כל גלגוּליו החָמריים והרוחניים של מימון עושים עלינו רושם מעציב וממלאים אותנו חנינה. נחון לעשרו השׂכלי, נחון וננוד להעני בשבט עברתו…

מימון היה בעל שכל חושב, בעל שכל מופשט… הוא מתגורר שוב בברלין ואינו רואה מכל אשר סביבו. יבוא לפוזנא ואינו רואה שם מאומה; בא להמבורג ואינו רואה, לאמשטרדם ואינו רואה… רצוני לומר, אינו מספּר כלל ממה שראה. נסיעת הים היא אצלו מקרה קל־ערך שאינו שוה לדבר עליו; הכניסה לעולמות חדשים דברים טפלים הם אצלו לגבי ספר פילוסופי או ספר בחכמת החשבון…

בבוא אליו לברסלוי רעיתו היהודיה, שעזבה לנפשה מספּר שנים, והוא רואה אשת־בריתו זו, אחרי המהפּכה הגדולה אשר היתה ברוחו, לא יספר מאומה מרושם הראיון הזה. – בפגשו את בנו, שלא ראה אותו מעודו, והוא רוצה להאציל עליו מרוחו, לא נראה בזה פּגישת שני דורות, שני עולמות… הבן הולך וסובב עם אמו על בתי היהודים האדוקים, והאשה קוראה את בעלה לבית־דין…

“אשתי היתה אשה גסה ומחוסרת תרבות וכו‘, אבל שׂכלה היה בריא ולבה אמיץ מאד. היא דרשה ממני לשוב אִתה כרגע הביתה לפולין; ולא שמה אל לב, כי דבר שאי אפשר הוא לאיש כמוני: הן כבר ישבתי שנים אחדות בארץ אשכנז, ואצליח לנתק מעלי את כבלי האמונות התפלות והדעות הקדומות וכו’, – ואיך אאות לשוב עתה אל מקום מצבי הראשון וכו‘, ולהיות צפוּי כל הימים לקצף הרבנים וכו’?! – ובכן אמרתי לאשתי, כי אי אפשר לי לעשות חפצה עתה, כי עלי להודיע בראשונה את הדבר לרעי פה ובברלין ולבקש מאתם לתמכני במאתים או שלוש מאות שקלים, למען אוכל לעמוד ברשות עצמי בשובי לפולין, מבלי היות תלוי בחסדי בני אמונתי”. כמה תמימוּת היתה עוד בקרבו אז.

“אבל אשתי לא אבתה ולא שמעה לדברי – יוסיף לשיח – ותגמור אומר, כי אם לא אסע אתה מזה מיד, אז עלי לתת לה ספר־כריתות. – ולאחרונה אמרה בשפה ברורה, כי אך טוב לנו להיפּרד זה מזה. – ואמנם לפי דעתי צדקו דבריה מאד; אבל נפשי ירעה לי להיפּרד לנצח מאשתי, אשר לפנים אהבתיה, וגם לא חפצתי שמעשה גדול כזה יעָשׂה בקלות־דעת”.

מעין חליפות כאלה נראה במימון. ידענו את החושב בעל הרוח הקר; והנה לפתע נשמה אחרת מבצבצת ונראית לנו… “בראשונה היה בעיני הרופא מרדכי הרץ כחיה מדברת, וישתעשע אתו כהשתעשע עם כלב או עגור, שלמד לבטא מלים אחדות…” “מנדלסון השתומם על המראה, כי יהודי פּולני אשר אך הסתגל לתורת המטפיסיקה וכו' כבר בא עד תכליתה”. גם בעיני עצמו הוא “איש יהודי, יליד פּולין, שעל פּי חינוּכו ולימודו נועד להיות לרב בישראל; אבל בחשכת הערפל זרח לו אור מעט”. – מה שונה מזה הנוסח: “אני קראתי אז בספר שפּינוזה; עיונו העמוק של הפילוסוף הזה ואהבתו לאמת לקחו את לבי עד מאד”. – –

“הנני אומר לך, אדוני מנדלסון: כולנו אפיקורסים! כולנו רודפי תענוגות”. ובמקום אחר הוא אומר "גם אני, בהתוַכּחי אתו – את מנדלסון – בעניני פילוסופיה, התרגשתי לפעמים יותר מדי ולא נזהרתי בכבוד הראוי לאדם גדול כמוהו; ועל זאת אני מצטער כל ימי ".

“אחרי אשר ניתן לי הרשיון לשבת בברלין באין מעצור – יוסיף לספּר – שמתי כל מעייני להוציא את חפצי לפעולות ולהעמיק בחכמה. ויהי היום ואבוא אל חנות לקנות חמאה, וארא והנה החנוני עוסק בקריעת ספר ישן לצרכו. ואביט וארא בספר, והנה הוא לתמהוני: ספר המטפיסיקה, או דעת אלהים, העולם והנפש להפילוסוף האשכנזי ווֹלף. השתוממתי לראות, כי בעיר נאורה כברלין ינהגו מנהגי־פראים בספרים יקרי־הערך כספר הזה. שאלתי את החנוני, היש את נפשו למכור את הספר; והלז נאות למכרו לי בפרוטות אחדות. מבלי התמהמה נתתי לו את הכסף אשר דרש, ואשוב לביתי בשמחה רבה על האוצר היקר אשר אוּנה לי”.

“תיכף בהשקפה הראשונה התפּעלתי עד מאד מהספר הזה; לא רק החכמה הנעלה בפני עצמה, כי אם גם הסדר וההצעה של המחבר המהולל, ביאוריו המדויקים, מופתיו החותכים וארחות הוראתו המסודרים, – כל אלה האירו אור חדש ברוחי”.

פּשטות הסיפור הזה תשיב אותנו לעולם עתיק.

“לאט לאט באתי לידי הכרה, כי כל אותם האסונות, אשר קרו אותי ואת משפּחתי, לא מידי פּגענו ומזלנו הרע באו עלינו, וגם לא תוכחות על עוונות מדוּמים הם, כי אם רובם הם תולדות בערותנו ועצלותנו. הדעה על־דבר הסיבה הראשונה, זה הדמיון הנפרז עד לבלי חוק, נדחתה לאט לאט מפּני הדעה על־דבר הסיבות האמצעיות, ואעמיק חקור להגיע עד תכלית הסיבות האלה”

בהצעה זו של ימי המעבר שלו נשמע דברי התלמיד המובהק של ימי־הבינים.

“ולעומת זה אני אומר, כי היהודים הנמנים כחברים לכנסית הדת הישראלית וכו‘; ובכל זאת הם עוברים על מצוות הדת וכו’ – אני אומר, כי היהוּדים האלה עושים שלא כמשפּט; ואם הרב בק”ק המבּוּרג נתן אותו היהוּדי מבני קהילתו חרם, על עברו את מצוות הדת בפרהסיה, קצרה בינתי מהבין, איככה חפץ מנדלסון לחלץ אותו האיש מהחרם וכו'?" –

“מנדלסון עומד ושואל: איך תוכל הכנסיה להחרים ולעכור על פי החוּקים את אחד מחבריה וכו'? על זה אני עונה: לא כן הדבר! אותו היהודי ההמבורגי לא יעָכר כלל על ידי החרם; עליו רק לבלי דבּר דבר ולבלי עשׁוֹת דבר, המושך אחריו על פי החוק את החרם, ואז גם לא יפגע בו להט החרם, כי הלא זאת כוָנת החרם: ** כל זמן שאתה עובר בפרהסיה על חוּקי עדתנו, הנך מוחרם ומופרש ממנה**; ובכן עליך לחשוב דרכיך: במה תאושר יותר, אם בהעברה על הדת בפרהסיה, או בהיתרונות של כנסיתך?”

אנו אומרים לשמוע בזה קולו של בעל ה“חתם סופר”. היטב אשר השיב מימון לאותו כוהן: “ובכן אישאר מה שאני עתה, זאת אומרת: יהודי קשה־עורף”…

ואותו עברי קשה־עורף עלה במעלה השלמוּת, ויהי לפילוסוף וחושב גדול בזמנו. ראשי עדת ישראל בברלין לא חפצו לתת לו מנוח בעדתם, פּן יהיה עליהם למשא… וקנה לו בחוּץ את מקומו.

הנה עוד משנת הרמב"ם רבו שגורה בפיו, עוד הוא מתחיל באותן המלים הכבדות: להיות תכלית פּעולת האדם בבחינת היותו בעל רצון ובחירה, היא ההצלחה האנושית, וההצלחה האנושית נמשכת בהכרח אחר קנין השלמוּת וכו'; – והנה הוא מרקיע שחקים, יורד תהומות האדם ורוחו, ימוד את המחשבות ואת המעשים ויתחיל לחקור את הדברים מבראשית עם כל עומק השכל ועוז הנפש החושבת שבו.

לא ללמד הוא בא, רק ללמוד לעצמו, לדעת את המהוּת ואת העצם, את המַכּיר והמוּכּר, את האני ואת הרצון המוחלט.

בראש ספרו, אשר הקדיש לכבוד המלך סטַניסלב מפּולין־ליטא, הוא כותב: “ומנה אחת אַפּיִם מאושר הייתי, אם יצליח בידי להעיר גם את עמי על יתרונותיו האמיתיים ולהפיח בו רוח־אומץ וקנאת־אמת, למען ישתדל להגיע למצב ההשכלה והיושר והצדק ולתכלית מועיל…”

והשאלה לא רחוקה היא, מדוע לא היה כדבר הזה? מדוע לא נשאר לנו ממימון רב זכר? וגם ביאורו על ה“מורה” היה כלא היה, ואך מעט פּעולתו בספרותנו? מדוע לא עלתה בידנו לרכוש את עבודתו הרוחנית של אותו חושב בתור המשך אל הקודם, או יותר פּשוט, בתור המשך להרמב"ם גופא? –

“אני ידעתי היטב את שלטון עריצותם של הרבנים, אשר כסאם נכון בפולין זה מאות בשנים בעזרת הבערות והאמונות התפלות; אני ידעתי, כי הרבנים ישתדלו בכל מאמצי כוחם, לבלי תת להפיץ אור ואמת במשכנות ישראל”.

והתירוץ הזה לא יספּיק לאיש, שמוכרח בנפשו להפיץ אור ואמת במשכנות ישראל, לאיש שתנאי משכנות ישראל מכריחים אותו לכך.

“ואמנם כל עיקר כוָנתה של תורת האחדות, היא רק לסדר ולקשר יחד את כל מחזות הטבע השונים; אבל היא מניחה, כדבר המובן מאליו, את ידיעות החליפות בסיבות הטבע השונות. אפס כי בני ישראל מאהבתם אל השיטה ומחרדתם על העיקר היסודי, אחדות הטבע, שישתמר בכל טהרתו, הזניחו כליל את השימוש המדעי בעיקר הזה; לכן היתה דתם אמנם דת טהורה ונקיה מכל סיג ותערובה זרה, אבל גם דת בלתי־פוריה עד מאד, בנוגע להרחבת הידיעות וגם בנוגע לשימושה בחיים המעשיים. והדבר הזה יתן לנו ביאור נכון לתלונתם התמידית על ראשי־הדת שלהם ולסיבת פּשעם לעתים קרובות באלהי אבותיהם ולכתם לעבוד אלהים אחרים”. –

סיוּם. – עדת ישראל בגלוגה לא החרימה את שכנה הגדול, שהיה מתאכסן בערב ימיו על שולחנו של מי שאינו בן־ברית אשר משכו חסד, אבל קברה אותו “קבורת חמור”, לאמור מחוּץ לגדר…

ב

כקסם מונח על זה האיש משה הֶס, נביא הלאומיות העברית וראש וראשון להרמת קרנה. לכולנו היו ימים, אשר שם הספר “רומא וירוּשלים” העיר בנו רגשות של עולם אחר, עולם זה אך החלנו לחלום חלומו ולראות בחזון עתידתו. – עוד פּרקיו המקוטעים בהעתקת ש“י איש הורוויץ ב”המגיד" עשו רושם; ובת־קולו, שהיתה נשמעת ב“עם עולם” לרפ"ס, היתה חודרת אל לבנו. והנה הוא נתון לנו עברית¹.

על הר גבוה עלי לך, מבשרת־ציון, הרימי בכוח קולך, אמרי לערי יהודה הנה בניכן.

“אל רבבות אחינו, בארצות המבדילות בין הים והקדם, מי יתן ואלכה ואקרא אליהם לאמור: הרימי נִסך, בת עמי, הרימי, אַל תיראי! בך טמון הגרגר המלא דשן וחיים, אשר כגרגרי הזרע, שפוני טמוני החנוטים שבמצרים, ישן שנת עולם ולא הקיץ; אבל יונקתו עוד לא חדלה, ועוד ישוב לתת פּריו בעתו, כאשר תבקע הקליפה הקשה שעלתה עליו מחוץ, באשמת רועים אוילים, כאשר יהיה שתול על פּלגי מים חיים באדמת־ההווה הפּוריה, מקום שם טל השמים ירד עליו מעל”.

"רוח־הקודש נחה על ישראל לא רק בימים מקדם, בהיות סוד אלוה עליו; היא שורה עליו בכל עת שההיסטוריה תּט אשוריה מן המסילה, אשר דרכה בה מקודם, ללכת נתיבות לא ידעתם, בכל עת שהחברה האנושית כורעת ללדת בריה חדשה ". – –

שובי שבי עמי! קול קריאה לתחית ישראל!

שלמה מימון יודע את היהדות ומתרחק מֶנה; ומשה הס החיצון והיוצר הולך ומתקרב אליה, ומעורר את הרעיון הלאומי ונושא נס להתולדה העברית.

כמו שלפני עיניו של המשורר אין כיעור, אין רע מוחלט וחורבן מוחלט, כך אין לפני עיניו של הס התולדתי בקעים ומגרעות בהיהדות; כל נקודה מאירה לו, והכל נותן חומר לשירת נפשו ולחזיון רוחו. תום מרחף על כל דבריו, תום וחידת־עם.

“מה שלא יכול להשיג האח מאחיהו והאיש מרעהו, ישיג הגוי מהגוי, האומה מהאומה”.

והוא יאמין, ש“במלחמת־הדרור האחרונה, אי אפשר שלא יבחין כל עם בין אוהב לאויב”. יאמין “בהתעוררות כל יושבי תבל בימים האלה לקראת עם ישראל, החפץ בחיים מדיניים על ארצו ועל אדמתו”. “אמונת היהודים בהשארת־הנפש אחת היא עם אמונתם בביאת הגואל”.

“מתנה טובה יש לדת ישראל ושבת שמה. בשמירת השבת התגלם הרעיון אשר מילא תמיד את כל בתי־נפשנו, הרעיון כי האותיות אשר תבואנה תביאינה לנו יום שכוּלו שבת, היא השבת ההיסטורית, כמו שהעבר הביא לנו בכנפיו את השבת הטבעית. או במלים אחרות, כשם שהטבע כבר נשתכלל כולו, כך עתידה גם התולדה להשיג שלמוּת ושויון גמור אחרי גמר בישוּלה. כל סיפור הדברים ממעשה בראשית לא נברא אלא בשביל השבת; התורה מספּרת לנו: ככלות אלהים את מלאכתו בעולם הטבעי ויהי האדם לנפש חיה נעשה שותף להקדוש־ברוך־הוא בבריאת העולם החברתי; ואז החלו ימי־המעשה של ההיסטוריה, אשר תחוג את שבתה אחרי אשר תסיים גם היא את מלאכתה בימות המשיח”.

כאדם שעסק בחכמת הטבע, מתחיל הס חקירותיו מבראשית, מתחיל מקדמות העולם והגלגלים, מהבריאה הבלתי־אורגנית המובילה להאורגנית; מתחיל ממפעלות־הטבע ההכרחיות, עדי בואו להשתלשלות והתגלות האנושיות בעמים ובשבטים, בקוּלטוּרות, דתות ובתנועות והתקדמות, שאינם אלא סותרים זה את זה ומשלימים זה עם זה. ולכל אלה הוא צריך, רק בכדי לבסס לאומיותו של ישראל ולעשותה מצד אחד לתוצאת המדע האחרון, ומצד אחר לפתרון כל שאלות החיים התולדתיים וההכרחיים, החברתיים והאישיים. הוא אומר: ש“אחדות הדתות במובן נעלה הוא דבר שאפשר להוציאו אל הפּועל על ידי הרמת דת ישראל התולדית למדרגת דת מדעית”. הוא חפץ להעמיד הכל על הגזע, על המורשה הנפשית בת הדם; אבל גם כמשורר יטעים ויאמר: “הרעיון, אשר אמרתי כי כבר חוּצב לו קבר במעמקי לבבי לבלתי יוסיף קום, ניצב עתה כמו חי לנגדי, הרעיון המעורר בקרבי את זכרון לאומיותי, חבוק ודבוק במורשת אבותי בארצנו הקדושה ובקרית מועדנו”.

“כל עוד בטח לב היהודי בתקומתו הלאומית, כי בוא תבוא אף אם תתמהמה, ובכוח בטחונו זה הטה את שכמו לסבול כל עמל ותלאה, כל צרה וכל מצוקה אשר מצאוהו וחיי בושה וכלימה קיבל באהבה וברצון, היה כבודו חדש עמו כל הימים; אז נשא את נפשו רק אל תעודתו האחת והיחידה, לתת לו ולשבטו שארית ופליטה בתבל ארצה, עד עת בוא היום הגדול, יום נקם ושילם, אשר ישיב לעמו גמול על ענותו וחימה לצריו”. הס עצמו לא יחכה ליום נקם; הוא רואה בעתיד רק ממשלת הדרור, ממשלת דרור וצדק אשר לאורו ילכו כל העמים.

“אמונתי בביאת המשיח היתה לי גם לפנים מה שהיא לי עתה, אמונה בתחית כל העמים התולדתיים נושאי דגל התרבוּת על ידי הרמת השבטים השפלים למעלת הגבוהים עליהם”.

“כשם שהטבע לא יוציא פּרחים ופירות, חי וצומח סתם, רק טיפּוּסים של חי וצומח, כן גם יוצר ההיסטוריה ברא רק טיפּוּסי עמים שונים”. הוא מבדיל בין עם לעם, אבל בתוך העם עצמו לא ידע פדות.

“עוד בראשית העת החדשה התעוררה תנועה משיחית בקרב היהוּדים החיים בארצות הקדם והים, תנועה שלא היתה כמוה למיום נגדעה קרן הממלכה היהודית, – תנועה אשר נביא־השקר שלה היה שבתי־צבי ונביא־האמת שפּינוזה. גם הצדוקים, הפּרושים והאיסיים החדשים, כלומר: המתקנים, הרבנים והחסידים יתמו כוּלם מן הארץ, כאשר תבוא תקופתנו עד משבר וההיסטוריה תכרע ללדת בפעם האחרונה…”

שפינוזה, מורו המובהק של הס, הוא משיחו ומאורו בעניני האלהות; ועיניו תחזינה בו “ההתגלות האחרונה של הרוח הישראלי”. אבל לוּ היה הס לא רק נביא בלבד, כי אם גם בוחן וּבודק, – כי אז היה שואל לעצמו את השאלה המחרדת אותנו: מדוע דחו עם ישראל את ** התגלוּתם** זו האחרונה בשתי ידים? “רומא לא ביום אחד נבנתה, וגם ירושלים דורשת זמן רב לשכלול בניָנה”, אומר הס במקום אחר. אפשר היה הדבר, לוּ גם שפּינוזה היה מצטרף אצלנו, בנחלת קדומים שלנו, למנין אנשי ירושלים…

רשימה

משה ליב לילינבלום התנגד לדעותי, ולא נמנע פּעם בפעם מיַדוֹת אבן בי. גם אני לא טמנתי ידי בחיקי ודיברתי עמו קשות; אולם אותו דבר לא יכול לעכר בעיני תמוּנת הסופר הגדול הזה, שהיה לכולנו זמן רב לעינים.

ואת הימים האלה, ימי השאון והתרועה, ההשכלה והחירות, ימי מלחמת הדת והחיים, לעולם לא אשכח. לא אשכח את זה האיש משה, אשר עמד בקשרי המלחמה והיה החלוץ והמצביא במחנה.

“אדם קרוב אצל עצמו; וכשהוא מתבונן אל חללו של העולם הגדול, צריך הוא לדעת תחילה את החיים שהוא חי, שהרי מכל העולם כולו אינו מרגיש אלא מה שנוגע לחייו”.

אותם הדברים הפּשוטים, שכתבם אלישע בן אבויה בשמו, ביום הכיפוּרים שחל להיות בשבת, וציוה אותם למסרם לנו, לנו “מתי התלמוד” המקיצים לתחיה, פּעלו עלינו ויעוררו את לבנו בכל תוקף.

ימי “אהבת ציון” וכל שירת “אודם השמים” עברו, “ביאורי מקראות” וחכמת־הטבע היבשה של צבי הכוהן רבינוביץ לא הספּיקו לנו עוד, וריב“ל במחקריו הישרים ב”בית יהודה" ו“תעודה בישראל” חדל להיות האיש אשר אותו אנו מבקשים.

חפצנו היה להילחם, לצאת לקרב נגד יושבי המבואות האפלים, להילחם מלחמת הבנים עם האבות ולצאת מ“עמק הרפאים”…

הוידוּי הגדול של צלפחד בר־חושים התועה, האיש הקובל על אבותיו, הקובל על רבותיו, הקובל על החיים הצרים משנות דור ודור והקובל על הכתב והמכתב, שהחשיכו את חיינו, שהובישו לשד נעורינו ועשו אותנו ללא־אדם – העיר אותנו להרגיש את הדוחק אשר בנשמתנו אנו, ועורר בנו געגוּעים וכליון־נפש, להתיר חרצוּבות קדם ולצאת מהמאסר הארוך…

כחזון גדול היו לנו הדברים האלה, חזון המתאר ומראה לנו עין בעין את כל העוני השׂורר בחיינו באשמת האבות המוּכּים בסנוֵרים, ואת הליקויים הרוחניים והחמריים אשר הסבו לנו, את הצר והמצוק אשר מצאונו ויכלו אותנו מנפש ועד בשר. לא זכרונות מתמול נגולו לפנינו, כי אם חיינו אנו, חיינו כמו שהם מצאנו בדבריו.

המועקה אשר בחיינו, הצללים אשר מסביב לנו, כל האופל שבמסורת קדומים ובחיים שבכתב, טשטוש הספר ואפיסת כוחו להאיר ולתת לנו את אשר אנו צריכים, את אשר אנו מחפּשים, הכל נגלה לנו על ידי דברי לילינבלום; והכל תיאר בצבעים קלים ובשפה ברורה, בשפה שבה נפשנו מדברת בעצמה, בשפה שהיתה מדברת בה, לוּ אך ידעה לדבּר.

הספר “חטאת נעורים” הוא ספר־כריתות שנותן דור אחד לשני, שנותן דור חדש המבקש לו נתיבות חדשות – לדור אסיר בחבלי מסורה נושנה. קחו את אשר נתתם לנו והציאו אותנו לחפשי; הסירו מאתנו את אלה הדברים, שאולי היו טובים בשעתם, אבל לא יסכנו לנו עוד. קראו לנו דרור. הניחו אותנו להיות את אשר אנו. הבו לנו חיים!

אתם אומרים: מפּי התלמוד מצוּוים אנו לעשות כך וכך, אנו מצוּוים מפּי חכמים וּמורים; ואני אראה לכם את “ארחות התלמוד”. אני אראה לכם את מהוּת החיים ואת החטאים אשר חטאתם להחיים.

החללים שב“עולם התוהו” שלנו, עולם בלי אור ובלי חיים, מרוּבים הם, מרוּבים אצלנו חללי החינוּך וחללי בתי־המדרשות, חללי החיים וחללי הספר. מרובים אצלנו חללי־העצלה וחללי אלה שגדלו בלי תרבות ובלי עבודה בריאה. מרובות אצלנו הנשמות דאזלין ערטילאין; מרובים אצלנו חולמי חלומות…

זה היה הד קולו של לילינבלום אז, בת־קול היוצאת מחורבות החיים והאנשים אצלנו, מחורבן החיים והנוער. – –

בכל מקום אשר דברי לילינבלום הגיעו אלינו, במאמריו, במחקריו ובמשאותיו עשינו אזננו כאפרכסת ונקשיב להם רב קשב.

יום־תרועה היה לנו אותו היום ששמענו בו את דבריו. שפתו הפּשוּטה של הסופר הזה ורוחו הפּשוט בלי עדי ומליצה, דרכו לצעוד ישרה בלי שום הליכה סחור־סחור, הגיונותיו הברורים והיחס לכל דבר מצד נפש ישרה המבקשת להועיל ולהיטיב – הכל ליבב אותנו, עורר אותנו ועשה אותנו למה שהיינו.

לפני ימי לילינבלום היינו אנו רק מחפּשים ותועים, צעירים נעים ונדים מספר לספר, מעיון לעיון ומדרך לדרך; אבל הוא גילה לנו את כל מה שחסר לנו, הוא עשה אותנו ליודעים. בקראנו בספרים לפני לילינבלום היה פּעם מתפּעל מוחנו, פּעם לבנו, פּעם נעה פּינה זו בפנימיותנו, ופעם נעה – פּינה אחרת; אבל הוא פעל על מה שבתוכנו, הוא שיחרר אותנו והורה לנו את הדרך בה נלך.

בביקורת התלמוד הקדים את לילינבלוּם שור, בתכוּנת הרבנים הקדים אותו מיזיס, בתיקוּנים־בדת הקדים אותו אהרן חורין, הקדימו אותו גייגר והולדהיים; אבל עוז רוחו ותכוּנתו המיוחדה בכל אומר והגה, העלו אותו בעינינו על ערכי המדעיות של אחרים ועל חקירותיהם של אחרים. הוא נפח במחשבותיהם של אלה רוח־חיים; הוא נתן להן מהלכים וסלל להן נתיבות. החכמים הנקוּבים בראו ספרים והוא – יצר דור שלם, דור מקשיב לקולו.

גם שאר הסופרים בימיו מצאו להם קוראים. קראו בחמדה דברים ידועים, שירים ידועים, סיפוּרים ידועים ועיונים ידועים; אבל יצירתו של לילינבלום נקראה כולה. הוא פעל בשמו לבד והיה נותן ליעף כוח. די היה לדעת שאיש כזה חי אתנו ונלחם לחירותנו.

משה ליב לילינבלום לא היה רק סופר, כי אם מורה, מורה משכיל את בני־הנעורים ומעורר אותם לחיים ולעבודה, מעוררם לחיים בחוּש ולעבודה שיש בה ממש; הוא עורר בלבותינו ניגוד לחיי־עולם הדוחים את חיי השעה – ניגוּד לחיים שבראש המתפּרנסים על חשבון הידים…

עתיד האדם לתת דין־וחשבון על שאינו חי ושאינו עובד!

גם ההשכלה גופא אך לשם השכלה, הדעת לשם הדעת בלבד לא היו נוחות לו. הוא ביקש רק את התועלת, התועלת הממשית העושה את האדם לחבר נאמן לחברה על ידי כוחו ועוצם ידו ועל ידי התפּתחוּת כשרונותיו, – העושה אותו לחי עומד על רגליו.

לילינבלום היה נושא בדורו דגל משאות חדשים, ערכים חדשים וחיים חדשים, חיים של קומה זקופה, חיים שמאַשרים את היחיד ועושים אותו ליציר נכבד, יציר חי במלואו ואינו נמק בעוון אחרים.

השעה, אותה שעה שהאדם חי בה, היא יקרה לו מכל נחלת־קדומים, מכל הפּלפּוּלים התיאוריים והמדעיים, שמבלים את החיים ועושים אדם מישראל לארון נושא ספרים, לבריה בלי חיים, לבריה בלי אויר בריא מסביב…

חיים ואויר! אלה היו דרישותיו של לילינבלום, דרישות שלהן הקדיש נפשו ורוחו ולשמָן אסר את המלחמה עם שרידי בני הדור הישן. חיים ואויר. אויר וחיים. הבו לנו את שניהם לרוחתנו ולישועתנו!

לבבו התפּלץ מכל מועקת החיים הדתיים אשר מסביב לנו, והתרגש לראות את כל אבני המעמסה הרובצות עלינו… לבבו התפּלץ לראות מעשי אבות מתנחלים לבנים… לראות כשרון החיים שבנו הולך לטמיון, על ידי קשירת תגים ותגים לתגים לדברים נושנים.

מדוע כפוּ עלינו הר כגיגית? מדוע הם קושרים כתרים לדברים המוציאים אותנו מן החיים? מדוע לא יתנו לנו לחיות!

רחצוּ, הזכּוּ, בני־עמי! הסירו מכם את המשא אשר הטלתם עליכם! חדלו ללמוד דברים שאינם מועילים ולעשות דברים שאינם מועילים! חיו, דרשו את החיים!

דרשו את החיים בכל לב. עבדו אותם בכל הרגשות שבקרבכם. היו לבני־אדם, הלא הארץ נתונה לכם!

בדבריו של לילינבלום אין למצוא חידושים, אין אצלו מחשבות קיימות, אין לו שיטה בנויה ודרך מדעי חדש; רק חפץ היה לו, חפץ עז לעזור ולהועיל, להאיר ולחמם את הלבבות, חפץ לעורר אותנו לחיים ולעבודה. אבל שאיפותיו אלה אינן מוּגבלות ומסוימות אצלו, הן סתמיות בעיניו כמו דת, כתוכן האדם ומהוּתו.

הוא פעל עלינו כגיבור, כאיש שחי לשם איזה דבר ונושא בחוּבו איזה דבר. הוא פעל בתור נפש המביעה חפץ בני־דורו וצרכיו.

הוא היה הצדוקי הנלחם עם הפּרושים, הקראי הנלחם עם הרבנים, האדם שבחיים הנלחם עם הריקניות שבספר…

שמואל, גיבור הסיפור “הדת והחיים”, עם השירה הרבּה שבו היה סמל של לילינבלום, חפצו – חפצו, ורצונו – רצונו.

גם יהל“ל, גם יל”ג, גם ישראל ברנשטיין, גם ברוידס בעצמו היו עוזרים ללילינבלום, שׂרי־צבאיו במחנהו היו; המה שרוּ – וצלפחד בר־חוּשים ניבא…

צלפחד ניבא וביטא וגילה את כל העצור בלבבנו מאז, ניבא לנו מה שאנו רוצים והגיד לנו מה שאנו חפצים.

“כשרון המעשה” של יהל“ל היתה שירת־העבודה בשעתה. “שירי העלילה” של יל”ג המה שירים נשׂגבים, שירים המדבּרים על הבקיעים שבחיי הדת ומבטאים את האשמות של המאַשרים המתעים. המאמר “בנין זקנים וסתירת ילדים” של ישראל ברנשטיין השמיע לנו את הדברים היותר חדים במלחמת בני דור החדש עם הישן, בתגרת שני עולמות אשר לא ישלימו לנצח, אבל הספר “חטאת־נעורים” היה המחאה היותר עזה של הבנים נגד האבות, של החיים הדורשים את תפקידם נגד החיים שפּג טעמם.

י. ל. גורדון הצטער על זה ש“אחרון במשוררי ציון הנהו”. בר־חוּשים לא יצטער. הוא לא יכחד, שבאיזו מידה אחרון הנהו, שכל מה שעשה הוא ובני־גילו אינו אלא מעֵין מעבר. והוא אומר: “אני אחד מן מתי־עולם של התלמוד הבבלי שהחיתה הספרות העברית, ספרות שהיא עצמה מתה, ואין בכוח הטל של תחיה שלה להחיות את המת, אלא להביא בו כמין תחיה”…

הוא בעצמו כמעט חדל להאמין. – אבל תחת מסוה היאוש הזה מסתתרת עוד שארית תקוה רבה להיגאל מעבדות לחירות, ולצאת מאופל החיים הצרים לאורה של ההשכלה, לבוא מחיים שבכתב לחיים נראים.

אַל תיראו! עוד יפתח ישראל חרצובותיו ויהיה לעם חכם ונבון ככל העמים, אשר בתוכם הוא יושב. – – –

משער אני, מה קרה ואתא, לוּ בעת שפּנה משה וירד מן ההר ושני לוּחות העדות בידו, בהיותו קרב אל המחנה, היה רואה תחת חזון העגל ומחולות, כי נלחם עמלק בישראל. – מעין דבר כזה קרה לנביא ההשכלה הלזה. הוא נושא לוחות בידו, לוחות של חירות וחיים חדשים, ורמות ימלל לישראל בנשאו את עיניו אל אשר מחוצה לו, והנה – היה העם ביום אחד למשיסה… נחרבו תקוותיו, נהרס בנינו… ויצא רוחו, השליך הסופר את לוּחותיו מידו ויקרא: נתנה ראש ונשובה!

ואחרת התחיל לאמור לעמו: וזכרתי לכם ברית ראשונים. פּנו דרך. דבּרוּ על לב ירושלים וקראו אליה!

הקול החדש הזה היה שוב לקול חוצב להבות־אש, לקול ברמה, לקול קורא לגאולת אחיו ולפדיון שבטי עמו. המעיין הראשון נסתם ומעיין אחר נפתח, מעיין מפכּה ברעש ובהמוּלה.

בהמאמרים הלאומיים הראשונים של לילינבלום ב“המליץ” נאצל עליו מרוחו של משה הס והשמיע לנו תרועת־נצחון.

החוגר כבר דיבר אז כמפתח.

משה ליב לילינבלום התחזק אחרי הריסת שאיפותיו הראשונות, על ידי הרמת דגל חדש לבית ישראל. ועל אותו דגל היה כתוב: מה טובוּ אהליך, יעקב, בארץ־ישראל!

מבטו על החיים החל להשתנות. סקירתו על מהוּת ישראל השתנתה, הדרך להקמת חיי ישראל ועתידותיו השתנה, גם הסגנון שלו השתנה… הציבור הישראלי וצרכיו הלאומיים בתור גוי מדברים מתוך גרונו. תחת חלום היחיד וחירותו באו בו חלום־עם ושאיפות של עם…

הסופר ההגיוני היה לחוזה, המדבר בפשטות ובהטעמה היה לדברן. השכל היה לכלי־שרת לרצון, ונביא ההשכלה החל לתקוע בשופר של משיח.

כבד עמד לילינבלום על מפתן הכניסה לבתי־ספר גבוהים למדעים, נפשו ונפש כל הדור החדש ההוא צמאה אל ידיעת החכמות והלשונות, והנה הוא לוקח מקלו ותרמילו וקורא בקול גדול יהודית: עברי אנכי! עברים אתם! עברים נהיה כל הימים.

“בעולמנו אין דבר רוחני, שיהא עומד בפני עצמו, כנשמה ערטילאית הפּורחת באויר; כל דבר רוּחני דורש בהכרח בסיס חמרי, הנושא אותו ומשמרו כדי של יתנדף באויר, כשלהבת הניתקת מן הגחלת וכרוח שאין לו עצם” (“לשאלת קיוּם הלאוּמיוּת”).

ואין זו שאלה עוד, כי אם יסוד, יסוד קיים ברוּחו, יסוד הכרחי.

“אין לך עשב מלמטה שאין עליו ממונה מלמעלה, המכה אותו ואומר לו: גדל! חוק מלחמת־הקיוּם שולט בנוּ שלא בטובתנו ואנו נלחמים על קיוּמנוּ, לא בשביל מטרה שמחוּצה לנו, אלא בשביל קיוּמנוּ בעצמנוּ”.

“כמו שהחיים הם מטרת החיים, כך הקיוּם הוא מטרת הקיוּם” (זכוּת הקיוּם וחוסר המטרה").

בדברים נוגעים ללאום ישראל הוא כפוסק; ובדברים נוגעים לספרות ישראל וחכמתו הוא כמבאר ומדבר בתום־נפש. לא ישתמש עוד בעוז הדיבור, לא יכפּיל דבריו ואינו חוזר ושונה. סגנונו הוא פשוט וטבעי. הוא מדבר בהגיון ובשכל־ישר. יודע הוא פרקי תורה שבעל־פּה, אבל אינו תיאולוג. הוא אך דורש בתולדה כמין חומר ומבקש לו נתיב; אבל אין זה נתיב כי אם חיים. תנו חיי־ארץ ודרור לעם.

ואת חטאי אני מזכיר. כשדנתי עם לילינבלוּם על־דבר דעותיו הקשיתי עליו מהמאוחר על המוּקדם, וראיתי בדבריו שתי רשויות הסותרות זו את זו.

וּבעיקר אין בין “דרך־התשובה” ובין “חטאת־הנעורים” אלא זה, שהספר “חטאת־נעורים” נכתב בשעת מעשה, כלומר, בשעת חום השאיפות השליליות והרצון לפשט עקמימות של ישראל, בעוד ש“דרך־תשובה” נכתב אחר המעשה, כלומר, אחרי שהתשובה כבר נעשתה בלבו…

לילינבלום יצא מבית־מדרשו לא רק לבית־מדרש אחר, כי אם גם בא למעשים אחרים; ותחת להורות השכלה וחיים, החל לעבוד על שדה הישוב.

גם לולא כתב זכרונות הימים האלה בספר “דרך לעבור גולים”, היינו יודעים, כי הוא היה אחד מן הראשונים העוסקים בענין זה.

והאיש הזה, אשר עמד בראש שתי המחנות, מחנה השלילה ומחנה החיוב, מצא את לחמו ואת לחם ביתו משכר עבודתו ב“חברה קדישא”.

מבוקר ועד ערב דבר היה לו עם המתים; ובערב ישב וכתב מכתבים על־דבר תחית־ישראל…

מי שלא ראה את לילינבלום ביום השבת אחר הצהרים בביתו, בשעה שהוא נח מעבודתו – אין לו מושג מעצב עברי המסתתר תחת מסכה של מנוחת־הרוח.

הוּא עשה רושם כגיבור ששב ממערכות המלחמה וידו קצרה להילחם עוד.

ציוּן

במיטב ימי ה“השכלה”, בעודני נער בן חמש־עשרה שנה וּבהיותי “בולע ספרים” אין־קץ, נתן לי אחד מרעי קונטרס קטן למקרא שפּעל עלי פּעולה עזה.

עד העת ההיא הייתי רק קורא תמים, קראתי, שמעתי לקול דברים ואזני היו נטויות לכל נאמר ונדפס, לכל כתוב באותיות מרובעות, לכל מה שנעשה על ידי תופש עט חדש… וגם כאשר נתתי אל לבי להתבונן, והרהבתי בנפשי עוז להרהר ולחשוב, לעיין ולפקפּק, נגע הדבר רק לאותה המחשבה המיוחדה שבדף ההוא אשר לפני, לאותו הדיבור לחוד, שצריך היה לדעתי להיות באופן אחר, ולאותו הרעיון שהביא אותי לידי שאלה… אבל הספר בכלל, אם גם התנגדתי לפרטיו, נשאר תמיד בעיני דבר מכובד, רק מפּני שספר הוא. על כל מחבר הבטתי כעל איש יחיד ונבחר שאינו מבני־תמותה, אחרי שמחבר הוא, בן־אדם שחיבר ספר. – והנה חלפה תמימותי זאת בפעם אחת. נפקחו עיני לדעת, כי בראשונה יש לדון על הסופר והמחבר בכלל, אם הוא ראוי לכך, ואם היה רשאי לעשות כך, לחבּר ספר ולהיות למחבר. – נפקחו עיני לדעת, שלאו כל אדם ראוי לעטרת הספרות, אף אם הוא כותב ספרים; כי מעשרה העולים לדוכן, תשעה הם פסולים, וכי יש לבדוק גם מן המזבח ולמעלה. בו ביום ניתנה לי הביקורת.

"תוהו ובוהו " היה שם אותו הקונטרס, וכותבו היה דויד בן שאול פרישמן.

רוח של נצחון היה נושב מעלי הקונטרס הזה, הקטן ככף איש. הדברים קלעו אל לבי, לא בעבור המשפּטים השליליים ודברי הביטול, רק בשביל כוח־הנצחון של הסופר הלז וגערתו הצודקת.

לא אתוכּח עמכם, סופרים בטלנים, סופרים בעלי־מלים לחוד, סופרים בלי טעם וריח; בשבט מוסרי אַיסר אתכם ואגלה את נבלותכם לעיני השמש. הנשוכים לא ירפאו, ואין תקוה לגרש מהרה כל חובשי בית־המדרש, להשמידם ולאבדם מספרות ישראל, לגרש אלה שהחזיקו בה שלא בצדק ויטנפו אותה בבטלנותם; אבל דור חדש יקום, דור בעל טעם וריח, דור אשר בעד תקומתו אילחם.

"היה לא תהיה! חי אני, אם לא ביד־חזקה ובזרוע־נטויה אדרוש מכם, שתסירו מלפניכם את החך ואת הטעם ואת החן ואת השכל המיוחד אשר לכם, כדי לתת לכם את הטעם הטוב, לא טעם מיוחד ופסקי־טעמים מיוחדים, כי אם את הטעם ואת פסקי־הטעמים המשותפים לכל יושבי ארצות המערב ".

פרישמן היה תובע בספרותנו החדשה; חיים חדשים ויחוסים ישרים לחיים הוא בא לתבוע מישראל ומסופריו, מכל זרע יעקב ובני עבר. הוא לא חפץ לבנות, לברוא דבר חדש ולצרף מחשבות ודעות; הוא חפץ רק לחנך, להרגיל את העם ואת הקוראים העברים לטעם חדש ורוח חדש. הוא חפץ לפַשט את העקמומיות שבלב ובמוח, ליַשר את הנפתולים ולתת למהלכים בחיים ובספרות סדר ומשטר וצורה נאותה, כדי שלא נבוש בהם.

תנו להעם קומה זקופה, תנו לקוראינו חָטמים ישרים, תנו לאנשינו היהודים סמל אנושיות, איזה קלסתר־פּנים, נקיון שבלב והסתגלוּת קלה לחיים. הסירו מקוראינו את האבנים הכבדות המונחות עליהם וכובד־הראש המיוחד להם; הסירו מלבם את העיון העמוק והמקלקל ואת כל הדברים העושים את נפשותיהם אך לשקים.

“הקורא העברי קורא בכובד־ראש, בדחילו ורחימו ובכוָנה קודם לקריאה, והוא ממַצה תמיד את עומק־הדין מכל מלה ומלה, אוכל את הפּירות בעולם־הזה ומניח את הקרן־הקיימת לעולם־הבא. הקורא העברי הוא בעל־תכלית, והוא זוכר תמיד, כי גם שיחות־חולין של תלמיד־חכם צריכין לימוד; ולכן הוא לומד תמיד את הענין אשר לפניו ואינו רגיל בקריאה ארעית כלל”.

אבל עד מתי לא תחדלו מללמוד? עד מתי לא תסירו מכם את העיון והמכלה מנפש עד בשר? עד מתי לא תדעו, כי הכל אך ארעי הוא?

ואני ידעתי גוי אחד בארץ, אשר מחשבות נפשו הן מחשבות עקוּמות וחייו עוברים רק בהזיה בטלנית. אני ידעתי גוי התועה בישימון, התועה בדברים כתובים ומשקיע את חייו בהם. אני ידעתי גוי שלא ידע לחיות.

ומדוע? מדוע היתה כזאת? מדוע נפל זה העם החכם והנבון ונשקע בבטלנות מרובה? מדוע סר רוח־החיים מעל העם הזה ויהי ליושב בקרית־ספר, ליושב בין אנשים המלמדים אותו דעה, אף כי אינם בעצמם בני־דעה?

היטיבו את מעשיכם! קורא אני לכם, צאו מבטלנותכם, מכל הדברים המקלקלים את נפשותיכם, שמטמטמים את מוחכם ומחטיאים את בשרכם.

היטיבו את מעשיכם! קורא אני גם לאלה האנשים, אשר ישפכו את הילד עם מי־הרחצה גם יחד, ובצאת מעבדוּת לחירוּת יזנחו את ישראל כולו; אלה ואלה מעלים סרחונם באַפּי. נשבע אני לכם!

מי יתן לי שופר גדול, כדי לתקוע כל היום באזני החרשים האלה, כי עתה תקעתי תקיעה גדולה, קול גדול ולא יסף: “רדו מעל הבמות, אשר בניתם לכם ואשר לא יכירכם שם מקומכם; התיצבו וראו את אשר עוללתם לכם”. התיצבו וראו!

וּמה אני שואל מאתכם? – קרא – שואל אני מכם, כי תהיו לבני־אדם, לבני־אדם ישראלים ולישראלים בני־אדם. “חייב אדם מישראל לשרש מקרב לבו את המורך ואת הפּחד והיראה, אלה המידות המגוּנות, שהבאישו את ריחנו בכל מקום ובעיני כל אדם. אם הכּוּך על לחיך הימנית, אז חלילה וחלילה להושיט למכּיך גם את לחיך השמאלית; ורק את מטך קח בידך ותעשה בו את האותות. זה הכלל: אגרוף תחת אגרוף, יד תחת יד, ומקלכם בידכם!”

“הרומוּ, הינשאו מן העפר אשר בו תתפלשו, אני קורא לכם, הישירו את הגחון אשר אתם זוחלים עליו, ובקשו משפט, בקשו צדק, בקשו חיים וטעם!”

“אני קורא לכם!..” “הנני מדבר בלשון יחיד, ואתם אַל תפרשו את המקרא הזה לגנאי, כאילו קופץ אנכי בראש…”

אבל איש שכוחו אתו, יודע הוא ומרגיש שעליו לעמוד בראש, שעליו להרים כשופר קולו. שיטה מסוימת, שיטה ישראלית ודעה יסודית, איך ובמה עלינו לשנות את ערכי־חיינו ולעשות אותנו למה שראויים אנו להיות, היא הנותנת לאדם הכוח והעוז לקריאה: “מי לה' אלי!”

פרישמן לא בקע את הים ולא העביר אותנו בנתיבות מחשבה חדשה. הוא כותב רק פיליטונים נחמדים ומאמרים, כותב דברי היתול וּביקורת ודברים קשים כגידין; חוזה חזיונות הוא, מתרגם ועובד חרוץ בספרות.

בביקורת הקדימוּ אורי קובנר, הקדים אותו א. י. פפירנא; אבל פפירנא לא עשה רושם רב, וקובנר היה גבוה מבני דורו, עד שאחרי כל הרעש שבא על ידו נשאר חזיון בודד בספרותנו. פרישמן לא טוה את החוּט שלהם, הוא גם בא מעצמו, כאדם המתחיל, מפּני שצריך היה להתחיל אז. לבו עמו להחריד את הגדולים ואינו בז להתמהמה גם אצל הקטנים. כל פּיגול הבא לידו הוא פוסל מפּני פּיגולו והוא מכה בשבט לשונו. הוא לא ידין, לא יציע טענות רבות, רק ילעג, יהתל ויעקוץ, והוא חותך כאיזמל בבשר החי… “את מוחם, רק את מוחם של האנשים האלה מי יתן וראיתי ונתחתי ובדקתי באותו רגע שהמלאכה נעשית, וכל המותר זרקתי החוּצה!”

פרישמן היה כמודיע, שהישן אינו טוב ושהחדש טוב הוא, שהטעם הישן, הבית־מדרשי, פיגול הוא ולא ירצה ושהטעם החדש המערבי נכון הוא ומרוצה לרבים. הוא הודיע ראשונה שיש טעם ושיש צורה…

הטעם והצורה הם לו העיקר; אבל גם החיים עיקר לו, לא חיים שבכתב רש"י, חיים לפי התכנית הכתובה במוחו העקום של פּלוני, כי אם חיים מערביים, חיים של בני־תרבוּת.

בלשון המקרא משתמש פרישמן, משתמש בהכפּלת מלים ובחזרת תארים וקריאות. הוא גוער, מהתל, שופט, והוא קורא תמיד לכל: ונשמרתם לנפשותיכם! חדלו להיות בטלנים!

הבטלנוּת העברית בחיים ובספרות היא לו השׂעיר המשתלח. – עליה השליך אבני הקלע, כל אבני בליסטראותיו, ועליה שפך זעמו ושלח חצי היתוליו. לא על הבטלנוּת מאתמול ידון, זו שאכלה את יעקב משכבר הימים ותורידהו עד העפר, כי אם על הבטלנות מהיום, של אותו הדור שאנו חיים בו. הסופרים שבאותו הדור אשמים, מנהלי הדור אשמים, החיים של אותו הדור אשמים הם. הוא מרים חסרונות הדור על נס; לו נוגע הדור אשר הוא חי בו ואשר אותו חזו עיניו. הוא אינו קורא הדורות מראש ואינו מבקש לו נתיבות בהזמן שכבר עבר, הוּא יבקש את היום ודורש הטעם המערבי של היום. – – –

ד. פ. הוא כמעט האחד בין סופרינו, שה“רעמים” והפרעות לא שינוּ באופן ניכּר את רוּחו; לא מפּני שנפשו סגוּרה היא ואינה שומעת את הקול הדופק של חיי הציבוּר וצרת הציבוּר, רק מפּני שבא אל הציבוּר ולא מן הציבור. הוא מדבר על הצרכים הציבוּריים מצד היותם אנושיים. הוּא אינו שואל שאלות רבות… הוּא מדבר רק לאחרים ולא לעצמו. הוא מדבר לאחרים, כאיש שהכל שלם בקרבו, ומבקש אך רוָחה לאחרים. הוא לא בא אלינו כאיש מלא געגוּעים ותמיהות על חייו, כאיש המבקש לו תוכן לחייו הוא, ובתוך כך קולו נשמע גם לאחרים, אלא כאיש שמתחיל מיד לבקר ולראות את הצללים במעשי אחרים, ועל ידי זה נעשה הוא למה שהוא.

פרישמן אינו תיאולוג, ובאותו דבר הוא נבדל משאר הסופרים העברים. הוא אינו סופר יהודי, רק סופר מערבי, סופר הנושא את עיניו אל הענינים המשותפים לכל אדם באשר הוא אדם ונברא בצלם.

הוא אינו מאריך לדבר על חורבות הר־חורב, רק על אותן של היום. מסתכל הוא בחיים הצרים, ונושא מדברותיו על אי־הצדק שבחיים, באשר הם חיים של בני־אדם, החיים לעינינו ולא אך בני־אדם מישראל. וכשהוא קורא אחרי מיטתו של גבריאל יהודה ליכטנפלד: “האדם הגדול הזה מת ברעב – ואני אמחל ואסלח ולא אבוא במשפּט עם בני־האדם?”, גילה לנו לדעת, באיזו מידה, מאין בא הוא בעצמו.

נפשו של פרישמן מלאה קריאות שונות; אבל אין לה אותו ההיקף של נפש חושבת כאותה של סמולנסקין, או של אדם בעל רצון וחושב כלילינבלום.

“אתם מבערים פּתים קטנות בזה ובזה, הוי ואבוי! פּתים אחרות יש לנו, פּתים אחרות לגמרי, חמץ שנתקשה ברוב הימים, שלא בנקל נוכל לבדוק אותו ולבער אחריו ולעקור אותו משרשו”.

והוא הגיע לכלל דעה, שהחמץ הנוקשה הזה בא מחסרון שירה לבני ישראל, מחסרון איזה אור מחיה ומאיר. – “ינתן נא לבני ישראל ולבנותיו איזה טל־תחיה, איזה רוך ועידון, איזו נחת ונעימות; אולי נצליח לפשט העקמומיות שבלב, ואולי נסיר מעליהם רוחם הקשה ונפשם היבשה ולבם הקהה, ופעלו גם אלה להרבות להם מעט נשמה יתירה. אוי לו לעם, שיש לו רק נשמה יתירה אחת בשבוע, ליום ידוע ובצוּרה ידועה!”

יום אחד לא יספּיק לנו עוד, עשו שבתכם גם בחול.

“רק עם של זקנים אנו. תנו נא ילדוּת לילדי ישראל! הוסיפו נא, ולוּ גם רגע אחד, מעט קורת־רוח ליצורים הקטנים אשר לנו! השיבו להם את הילדוּת אשר נעדרה מהם! למדוּ נא אותם תמימוּת והרגשה וחזיון וחלום. בנוּ נא להם עולם, אשר אין בו עוד קנאה ושנאה ותחרוּת וחשבון־נפש וחקירות וּפילוסופיה ויאוּש, ואשר יש שם תחתיהם ימים טובים ולילות מנוּחה. הקימו להם עולם, אשר שם כל דבר ודבר יתכן, אשר שם מלאכים יורדים למטה ובני־אדם עולים למרום, ואשר שם הכל חי והכל מדבר. – עולם חדש תנוּ לנוּ, עולם אשר בו אין עוד יהודים עם תורה וּמצוות וּמרת־נפש וחשבונות ודאגות וחקירות. תנוּ לנוּ טל ילדוּת!”

"ינתנו נא ספרי שירים ביד בני הנעורים, אולי היה יהיו הספרים האלה להם כסידורי־תפילה לכל מועדי השנה, אשר יקבילו לכל דבר ולמשאלות כל איש ואיש; והתפּלל הנער העברי והתפּללה הנערה העברית ברוח השירים האלה ברגע אשר לבם יהיה מלא ".

"אוֹר הַבֹּקֶר. – עַל הַדֶּשֶׁא

יוֹשְׁבִים שְׂמֵחִים כָּל הַנְּעָרִים,

וּבִרְפִידַת חָצִיר יוֹשְׁבָה

אִמָּם זְקֶנְתָּם כְּחוֹלֶמֶת".

"אוֹר הַבֹּקֶר, – שִׁפְעת נֹגַהּ

מִשְׁתַּפֶּכֶת מִשָּׁמַיִם,

וּמִקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה

אַוִּיר זַךְ כִּרְאִי הַזְּכוּכִית".

ד.פ. הוא גם משורר אֶפּי, מסַפּר. “היש רחמים בטבע? – אם בדרך אחד ילך האדם להיסתר מפּני הטבע והדר גאונו, ועלה עליו הטבע בשבעה דרכים, כדי להביאהו ביד חזקה ובזרוע נטויה אל מחוז חפצו אשר בירר לו. יש אשר בתוך הגן, בין ערוגות המטעים, יעלה הצמח מן הארץ, והוּא לא יוליד ולא ישא פרי, עד אם בא הרוח והביא עמו בכנפיו מעט אבק מאבקת צמח כמוהו הנטוע מעבר לים אוקינוס. – מי הורה לרוח דרך להביא אל הצמח את בן־גילו מכנף ארצות תבל ומאיי־הים הרחוקים!”

דרך אחד, שבעה דרכים ועוד דרכים הרבה לחיים ולשירה, לבני־אדם גם בני־איש; אבל לפרישמן רק הזיה שירית אחת מספּיקה לכל אלה, רוח שירה עצובה כוללת לכל נתיבותיו, לכל האנשים ולכל החיים אשר תחזינה עיניו.

רוח אחד מרחף על כל אשר יעביר לפנינו בחזון, רוח של ילד גדול היודע לספּר לנו מעשים ומאורעות על ידי תיאורים שוים ועל פי נוסח נפשי אחד. – – –

“ואתה טרם ידעת עוד את החיים ואת תגרת ידם החזקה, עת אשר בקולות גדולים ובשאון כביר תגע היד הגדולה הזאת עד הנפש; ואז תשאל ולא תענה, תבקש פּתרונים – ולא תמצא…”

אתה המשורר תבקש פּתרונים ותמצא מה, אם יש בך דעה והבדלה בחיים, ואם תשים לבך לתמוּנות השונות שבחיים, למאורותיהם ולליקוּייהם, לרחשי הנשמה והלב השונים, להגעגוּעים וצרכי הנפש המיוחדים, לזיווגי הנפש ולקולות הנפש, לאלה הזיווגים והקולות המיוּחדים לה ואינם נמצאים אצל אחרת. תבקש ותמצא – אם עינך תראה במערכת החיים ביחוּד, אם אזנך שומעת ביחוד…

אמנם פרישמן מרגיש את המית הטבע, הוא מקשיב לשאון האדם ולקול החיים; אבל כשהוא מוסר לנו את רשמיו, הוא עושה זאת בדרך כלל, מוסרם בסימנים כוללים ומשותפים… יש לו יראת־הרוממוּת של משורר לפני הטבע והחיים; אבל אינו נותן צורה מיוּחדת למראה עיניו ומשמע אזניו. – הוא אינו קולט את הטבע ומראות החיים אל קרבו, כדי לברוא מהם חדשות, ואינו עושה וּבורא דבר העומד בפני עצמו, רק בתור אותו דבר בלבד. לבבו יתפּעל מכל אשר מסביב לו, הוא ירנן, יתעצב, יהמה וירעש מכל מה שלפניו, מכל מה שנפשו באה עמו במגע ובמשא; אבל עוד בטרם יצלח בידו לגַלם ולהעביר לפנינו את חזיונותיו באופן ממשי, בדברים נראים גם לנו, הוא מתחיל לפרש, לבאר ולהורות עליהם באצבע: “מי שמע וראה כזאת? מי יבין סתרי לב אדם? מי חדר אל רחבי הטבע? מי נתן לשׂכוי בינה? מי עשה את התהום הרבה אשר בין אדם לאדם? מי בא עד תכלית התאוה לדעת ארחותיה? מי עמד בסוד יצר לב האדם וכל צעדיו יספּור? מי יפתח את ספר־החיים, למען דעת את הכתוב בו?!”

משורר בן־אלהים! פּתח לנו את ספר החיים, למען נדע את הכתוב בו. גַל לנוּ את סוד יצר לב האדם והודע לנו את דרכיו!

– – “אך הגשר המבדיל בין מים למים הבדיל גם בין אדם לאדם; כי היו שערי העיר החדשה סגוּרים לפני היהודים בימים ההם, ויהי הגבול רק עד חצר־מות, והחצר הזאת נשקפת אל פּני העיר החדשה, מקדם לגשר, ויהי המקום הזה הגבול האחרון, אשר אליו בא היהודי כל עוד נשמתו בו – עד אשר יבוא המות להרוס את הגבולים, אשר גבלו צרי־עין, וּלהשווֹת אדם לאדם…”

“והדברים אשר יספּרו עתה דברים מעטים וקלי־ערך המה – הלא הם רק דברי ימי נערה משוררת…”

“כציץ על פּני השדה גדלה הנערה ברחוב היהודים באין רואה ובאין יודע, ואש נפלה מן השמים ויבוא ניצוץ אחד גם אל תוך לבה, ותתלקח בקרבו להבת שלהבת גדולה; ומקץ שנים אחדות היתה הנערה למשוררת, ותהי מהוללה ומפוארה, ותעל על הבמות ותשר ותפליא לעשות, ותקח את לב כל שומעי שיריה. – ואולם מאושרת וּשלֵוה לא היתה הנערה ההיא ולא מצאה נחת בכל התהילות אשר שמעו אזניה, כי לבה כבד עליה מאד…”

כּכה מספּר פרישמן.

לבך יכבד מכל הדברים אשר שמעו אזניך, ובכל מראות השמים ושלל צבעי העננים לא תמצא נחת למלא את נפשך; אבל הליקוּי שבשמיעה ובראיה ימָלא על ידי תום אגדי.

“פעמים רבות התהלכתי לבדי בלילה ברחובות העיר בהיות הקיץ, ואזני פּקוּחות וקשוּבות. – או אז אספּור כל צעדי: אחת ואחת, אחת ושתים – מסביב לי הרוחות הטהורות והחמות, וממעל לי האור המתוק הזרוע מקצה השמים ועד קצה השמים – אז יחרוג לבי ממסגרותיו וישאף ויערוג לאשר אין לי – ורוח מלפני יעטוף, אשר לא אדע שחרו; מי לא ידע את הרגעים הקדושים והנשגבים האלה? על מי לא היתה היד הגדולה והנוראה הזאת?”

ואותה היד הגדולה היא שמתארת לנו אותם רגעי הקודש ומעבירה אותם לפנינו…

ה“אותיות הפּורחות” של פרישמן הן סיפוּרים ליריים עצובים הנוגעים לחיים עמוקים, והם מונחים על גבי השטח. אַל תגע בעצמותן, אַל תנתח את נפשותיהן. ראיה זו חסרה ושמועה זו יתירה; ובכל זאת הן אהובות ונחמדות יחד, יצירי בנות־השירה הן. אמנם תוכל לדון עליהן גם מנקודת אותן התביעות בדבר השירה ומלאכתה, אשר פּירסם פרישמן עצמו בספרותנו – אבל הסך הכולל נותן לך רושם מהחיים והמונם, מצערן של נפשות רבות, מעליית החיים וירידתם. – אם רשימה זו, החיים והתמוּנה העוברים לפניך אינם פּועלים בדרך ישרה, אינם נותנים לך בדיוק מה שאומרים הם לתת לך, הנה מתעוררות בנפשך בתוך כך הרגשות וּמראות שעושים עליך את הרושם הרצוי. אם ההד הפּנימי שבציוריו, ההד שבאותו דבר ובאותה אות, באותה תמוּנה וּבאותו ציור מעולף ונסתר, אינך יכול לכחד, שבתוך כך הרי אתה כבר בא בדמיונך ובצירוף רגשותיך לעולם יפה, עולם שבו יש בוא השמש וצאתה, עולם שבו חיים ומתים, מתים וחיים, “עולם שבו הדומם צומח והצומח מדבּר”… אם הדברים אינם כהויתם, הרי מעין דברי אגדה הם, רצוני לומר: יכילו דבר־מה מהיופי שבאגדה…

“עתה זקנתי ושבתי ואני עייף ויגע, ואולם לפנים צעיר הייתי לימים ודשן ורענן, עתה שׂורר החורף בחוץ והקרח הנורא פרוּשׂ על החוּצות; אולם לפנים על פּני כל הארץ היה אביב ובמקום שם יעופו עתה וירחפו פּתותי־השלג תחת השמים בקול דממה דקה, שם עפוּ לפנים הצפּרים וירחפו אנה ואנה ויזמרו וירונו, ויתרועעו וישירו…”

פרישמן יצר גם דברי־אגדה, ולא ראי זה כראי זה. אם יקום ויחוד לנו חידות – הוא אוהב את החידה ואת הרעיון הצפוּן בה – חידות שיריות כאגדה הערבית שלו “סיני”, המספּרת על־דבר שני רועים במצרים: תחפנס ומשה, – אז ישאר הכל מכוסה בצל, והתמוּנה, תום התמונה, אין אנו רואים. – פרישמן, שהוא בעיקרו בן־המקרא, לא יעצור כוח להרים את הצעיף מעל החיים של האישים הדתיים באגדתו השנית: “הגולם”, המספּרת את המעשה הידוע של הרב מהר“ל מפּרג; וגם החיים הרעננים שם, חיים הנשקפים לו מ”העינים השחורות וקודחות ולוהטות" של חוה נכדת הרב – היא שמעוררת בלהב לבה וביקוד נפשה את הגולם לחיים – פּנה זיום ונעשים למין שכרון־בשרים. – –

ממין אחר לגמרי היא אגדתו היפה “מחולות” (מעשיה), המספּרת מאורע מימי העגל במדבר עם כל התום שבימי קדם אלה, תום מכשף ומושך אותנו בחזקה אל הימים ההם והחיים ההם, שאין להם ערוך…

“וממחרת היה היום בוער ככבשן. מן השער אשר לאוהל הכוהן הגדול יצאה עגלה גדולה וחדשה, והיא רתומה לשני פרים אדומים, והעגלה מוזהבה בקרנותיה ותפרושׂ נוגה וזוהר בכל אשר פּנתה. וקרני הפּרים הרתומים אל העגלה היו גם הן מצוּפות זהב נוצץ וקישורי חוּטי ארגמן עם פּרחי תכלת מצומדים אל הקרנים והם מרחפים ברוח; ועל גבי הפּרים אדרות תכלת נחמדות למראה. ומשני עברי העגלה מזה ומזה הולכים שני כוהנים, איש לעֵבר, איש לעֵבר, והם לבוּשים כתונת בד, אפוד וחושן, ובידיהם שופרות, ורימוני התכלת אשר בבגדיהם מצלצלים בלכתם. והפּרים הרתומים אל העגלה הולכים לאטם ומושכים את העגלה לאט לאט. ובמשוך העגלה ותקעו הכוהנים בשופרותיהם; ובתקוע השופרות, ושמע כל איש באהלו את הקול ויצא אל פּתח אהלו ויצאו אחריו אשתו ובניו ובנותיו וכל אשר לו. אז תעבור העגלה את כל המחנה מן הקצה אל הקצה על פּתח כל אוהל; והאנשים היוצאים והנשים היוצאות משליכים איש ואשה אל העגלה מן הזהב אשר להם לעשות בו אלהים”.

“שואלים את האמן, – אומר פרישמן במקום אחד – מה זו אמנות? כאילו האמן בעצמו יודע זאת; אבל טעות היא – האמן רק נולד אמן, ואולם מה זו אמנות, אין הוא יודע”. וּפרישמן יודע ורואה – תמימוּתו רק בת איזה רגעים היא. – הנה אור רב, ובהערב שמש הוא חושב, למה דבר זה שגב ממני וזה לא שגב ממני? את קטני־המוח אינו אוהב והוא מיסרם בשבט פּיו; אבל גם מי שיש בו דעה אינו רצוי לו. – גאות אדם הוא רואה בכל; ואם תאמרו השלים זה במעשיו או זה, יענה הוא, נרים את הצעיף, הביטו נא פה ושם.

“הגידו מה שתגידו, חגי־היובלות הביאו אותי תמיד לידי עצבות והרהוּרים קשים”. לאיש הזה, שלצון חמד לו, יש הרהוּרים קשים כל כך. הוא עומד בתוככם ולבו אין אתו. הוּא מדבר אתכם, אתכם הוא מדבר, ובודד הוא במועדו.

“ואני בשמעי את שם קין בפעם הראשונה בימי חיי, הייתי עוד נער קטן מאד ויושב עם הנערים הקטנים – החורף הבא לקראתי היה נשקף אלי כמו סוד נסתר, אשר לא ידעתי שחרו. הנה החל הלימוד בלילות; ואני הבאתי את נרי החדרה לפי מכסת מסת ידי לשבוע. – ובכל החצר דממה, ובתוך הדממה כמו רוח מלאה חדשות ועתידות, אשר לא ידעתי מה הן”.

“ולבי הרך התפּלץ מרוב מכאוב, בשמעי את כל הקללה אשר באה על קין לאמור: ‘נע ונד תהיה בארץ!’ היש עוד רעה גדולה מזאת?”

“ולפעמים דימיתי, כי קרוב אני לו ממשפּחתו – ואני חשתי וסבלתי עמו מאד וצרותיו היו תמיד צרותי”.

נע ונד היה המשורר והמבקר הזה ימים רבים, מבלי מצוֹא מנוח…

קולו היה הקול־הקורא הראשון להדרך החדש בספרוּתנו, שקראו לו גם “המהלך החדש”. הוא הודיע לנו, כי יש שירה ויש עולם, ושיש אגדה, כי יש ביקורת ויש משפּט והערכה לסופרים וספרים. הוא הודיע ויורה אותנו דעת טעם חדש וצוּרה חדשה, סגנון חדש ורוּח חדשה. הוּא הורה לכתוב ולשיר, לבקר ולנתח, לדון ולשקול; הוא תירגם בחריצוּת רבה ספרי־מדע וספרי־שירה, להיטיב הטעם ולהשכיל את הקוראים; הוא שר ועשה כּוָנים לשירה, הוא חזה, הוכיח, התלוצץ, הכל עשה באיזו נעימות, באיזה חן מערבי, הכל עשה בחפצו לחנך ולהאיר; – ומנת־חלקו היתה להיחשב כלועג סתם, או גם כּאיש ריב ומדון, מנת־חלקו היא לשכון לבדד.

בודד הוא אותו האיש, אשר התהלך את סופרים רבים כרֵע וכאח. הוא התרועע את יל"ג, התהלך בידידות את קנטור, את קצנלסון, את פרוג ואת ק. שפּירא; התהלך עם א. שולמן, התהלך עם שלום־עליכם, התהלך עם אתי.

בודד הוא אותו האיש, גם כשנעשה לעורך בישראל וחבר לתופשׂי־עט החדשים גם הישנים, בודד הוא גם כשהוא בא אל תוך המחנה.

“הנה שולח אנכי ידי לשלום, אַל תיראו! היד הזאת נקיה היא, לא לקחה שוחד, ולא היתה עם פּועלי אָון; היד הזאת לא עשתה כל רע, אך כתבה דברים שונים בספר, פּעם בארוכה ופעם בקצרה, פּעם במהתלות ופעם בתום־לב; ואם דיברתי שלא כרצונכם, הלא לטובה היתה כוָנתי, כי מה אני שואל למענכם? הלא אך להיטיב באשר אוכל ולהקל לעצמי המכאוב באשר תקצר ידי”. – – –

איזה תוים

“הוא ניצב לפני האש הלוהטת ממעל וניגש אל הערפל הרובץ ממרום והמשפיל לרדת. עד כי נגע אל הסלעים; ובערפל כזה היה האֵל הנעלם וצפון מעיני כל חי. – ומשה עמד מחריש ומשתאה ויתבונן אל הכר הנרחב המשׂתרע למטה; הנוגה החיור של הירח השתפך כפלג קסמים, והמדבר החיור נראה כה לא-גשמי, כה כשפני, כה שונה משהוא נראה תמיד, עד כי רטט קל אחז את משה. והשקר והשגיאה והאכזב דל כל דעות בני-אדם עמדו כמוצקים לפני נפשו. ושאלה נוראה התעוררה בקרבו: האומנם מה שנראה כמו הווה – היה והווה באמת? ואי-ידיעה זו כה הכריעתהו, עד כי נפשו נפלה ממרומי רגשי הקודש כסלע כבד, נפלה והתגלגלה לתהום, ששם יאוש הערפל והמוות פוער את פיו.”

מנוח חתום על דברי השירה המליצים האלה. סוקולוב האיש שכותב מאמרים שונים בכל יום ועל עניני יום-יום, הוא נפעל ונרעש מערפלי הר “סיני”.

האדם בן-יומו, הכותב ודן על כל אשר יעלה המזלג, בין בקודש ובין בחול, בין בדברים עיקריים ובין בדברים טפלים, ועומד על המצפה כמצביא וכאיש-חיל פשוט, – הוא מתגנב בסתר אהלו וכותב שירים בפרוזה… מליץ הוא סוקולוב בשיריו אלה, מליץ נשגב; אבל גם בשפת התלמוד הוא רודה. הכל בידיו, הוא מערבי גמור, הוא איש מערבי ישראלי וגם יהודי חכם ופשוט. מהכל יש בו סימנים ובהכּל מהלכו לבטח.

זוכר אני את השויון הנכון של סוקולוב בין סגנונו של יל"ג ובין סגנונו של מַנדלקרן וחבריו. – הוא יודע את כל רבּי הדעה, את אנשי המחשבה והרגש אתנו, הוא שלהם והם שלו, הוא לקח מכל מכמני ספרותנו החדשה וישנה, והוא בעצמו אינו חדש ואינו ישן, במערב ובהשכלת המערב הפתוחה לפניו הוא איש ישראלי ואוהב הוא להביט בעין של ישראלי, ובישראליות גופא הוא מערבי.

הוא מורה דעה, בינה השׂכֵּל בהליכות המדינה, בצרכי האומה ובפינות ההשכלה והתרבות, בספרות ובלשון; והוא גם לומד מאחרים, לומד מחשבת יהודי פשוט, נהנה משיחה בטלה… הוא מוכיח, אבל אין הוא מנאץ; הוא עוקץ בדבריו, אולם אינו נגדף; הוא מכבד כל דבר תרבותי ומושכלי, שירי ועיוני, ואינו אדוק; הוא יודע להוקיר כל מכמני היהדות, אבל מי יאמר עליו, שהוא סתם מאמין? הוא כתב הרבה על הסופרים ועל הספרות, על ישראל ועל מעמדו, על הציונות ועל הרבנות, על הנלהבים אצלנו ועל בעלי-היאוש; הוא ביקר ספרים רבים, בירר דברים הרבה, כתב חקירות הרבה ומשאות הרבה; ובכל אלה תמצאו עֵרב של אור וצללים, דברים ברורים וגם כהים, אמרות חדשות וגם ישנות, פתגמים חריפים עם פתגמים מעטי טעם נפלטים מעטו, ומבטאים קולעים אל המטרה עם פרזות ידועות ורגילות הולכות ונשלבות אצלו. לפעמים אנו שומעים מפיו גם צעקת אמת, יגון חרישי המשולב בהיתול מר; והנה באים דברי מחאה, קריאה לדין ומשפט ועניני שיחה סתם. מה לנו כל אלה ביחד? ומהו הסכום של כל אלה יחד בנפשו, כי נדע?

כבר עברו ימים רבים מעת שבצרור מאמריו “יהי אור”, שנדפסו בחלקי “האסיף” הראשונים, ראינו מחשבות שנוצרו בכבדות, ודברי עיון בענינים תרבותיים-חברתיים שנכתבו בקושי גדול ובהרצאה פילוסופית אי-ברורה, מאין אותם ששׂונא סוקולוב כבר. – בינתים כתב דברים חדשים הרבה, כתב מאמרים גדולים וקטנים הרבה, כתב דברי-מדע, דברי-בקורת ודברי-מחשבה. פתאום פרסם צרור ספורים נפשיים “מקו לקו”, כחצי מאה במספר. אחריהם או לפניהם הוציא מאמר-תוכחה גדול בהרבה פרקים, בשם “למרנן ורבנן”. הוא כתב צרור מאמרים על “המהלך החדש והישן”; כתב בשכלול ובאומנות חלק גדול של רומַן תולדתי בשם “נעורי הנשר”, – דברים כאלה לא ביום אחד יעשו. ויחד עם אלה כתב לנו כתבי-מסעות רבים, דברי מועצות וזכרונות, כתב מאמרים לאין מספר בהליכות העולם ומאמרים רבים ושונים בדבר עולמו של ישראל וצרכיו. – מה נתנו לנו כל אלה? מה הגיד לנו בכל אלה סוקולוב עצמו, מלבו הוא? – –

היו ימים שסוקולוב ביקש ליסד ועד-חכמים, כדי לחבּר ספר “תולדות היהודים”; הוא ניגש אחר-כך אל העבודה להוציא “כל בו” עברי גדול; הוא עסק גם בקדמוניות-ישראל, חיפש בכתבים עתיקים, הוציא לאור דברי פנקסאות ומחברות על דבר ועד ד' הארצות; הוא העתיק את הספר “תולדות פרַנק” לקרוֹזהַר ברובו, העתיק בדיוק מדעי את החלק הראשון של “תולדות היהודים” לגרץ, ותירגם פעם בסגנון חד שעורים עיוניים מאת פרופסור גרמני על-דבר קנט, יחד עם אלה החל סוקולוב את תקופת המאספים השנתיים אצלנו עם “האסיף”, תקופה שרשמה ניכר עוד קצת גם בספרותנו עתה, – דבר זה אין מן הצורך להזכיר. הוא הוציא לאור גם כרכים רבים של “ספר השנה”. וביחוד, הלא הוא זה אשר הוציא את מכתב-העתי “הצפירה” ועמד בראש עתון עברי זה ימים רבים; ואותו עתון נקרא בשׂדרות רבות, שאינן קוראות עברית מדשה אחרת, ופעל בזה יותר מאשר פעלו עתונים אחרים…

והנה היה סוקולוב גם לציוני מדיני ולאחד מלוחמיה של הציונות; הוא, שהיה מסופק ימים רבים בתשועת חובבי-ציון ושהיה לו העוז להחזיק בדגל הקדמון של ההשכלה, הוא נעשה ללאומי ודאי. – –

אחרי השבועון המצויר שלו בוַרשה יסד את “העולם” בעיר קלן. הוא איש-מעשה ואיש-ספר, איש החושב מחשבות על צרכינו בכל יום, ושמוצא לומר לנו דבר-מה בכל יום.

ועוד הפעם הנני מביא את לשונו בתיאור אחד: “אך רגע עמד ונפעם: איך אספר זאת, עת גם אני בנפשי לא אוכל לתאר לי את הדבר כמו חי, ובכל מלה, אשר בה אנסה לבאר עלי לנטות הצדה. הוי, כל אוזן שתשמע את דברי, נכונה לתת להם פנים אחרות, ובערפלי הדעות הלא-ברורות, מי יודע, אם לא יקומו אלילים אחרים לרגלי השומעים אשר לא יבינו”.

ומי הם האלילים האלה? אנו שואלים את עצמנו בכל פעם שנקרא את דבריו; מי המה אלה הכוחות הנסתרים הפועלים בנפשו, אשר יאיימו עליו ואשר לא יתנו מנוחה בלבו, עד כי יבקש לו מפלט בעטו ועל ידי עטו? מה הוא אותו הדבר היושב ברוחו ומה היא מהות רוחו, כי נדענה?…

זה דור שלם שסוקולוב עובד בספרותנו. דור רב עלעלה וחליפות המעשים; הנה ימי ההשכלה, ימי חפץ החירות וניתוק חבלי המסורה, והנה שיבת הבנים לגבולם וחלום הלאומיות ומשברו. רבים מבוני חכמת-ישראל ואדריכלי הספרות מתו אחד אחד, מתו הם ודעותיהם, הם ומחשבותיהם. ורבים מאלה שעודם בחיים דחוקים הם בין החומות, ואין דרך לפניהם אשר יוכלו לאחוז בה. סוקולוב ילך כאז כן עתה במנוחה ולא יכשל.

יש סופרים אצלנו שידיעותיהם מועטות מידיעותיו של סוקולוב ופעולתם מעטה משלו; אבל אפשר לסַמן אותם, אפשר למצוא את הנקודה התיכונה לתיאור תכונתם. אולם דבר כזה אי-אפשר לעשות בסופר זה. ולאידך – גם מי שהוא רב ממנו, לא יוכל לעבור עליו מבלי התבונן; וגם מי שעובר עליו שלא בפניו, לא יוכל לעשות כזאת בפניו. מי שנפגש עמו ודיבר עמו, ירחש לו כבוד.

בבואי לוַרשה לפני עשרים שנה, היתה לי אישיותו של הסופר אלעזר אטלס היותר חמה ומאירה. חמש-עשרה שנה אחר-כך מצאתי בו יהודי שבור, צל של אדם, שמת באהלה של תורה ונמק במסחר; ונ“ס כאז וכעתה הוא מלא עלומים, בו איזה רוח חי, אשר לא יפוג ממנו כל הימים.אם נבוא עם פלוני ואלמוני הסופר לצותא חדא, תיכף תחל השיחה על-דבר ה”מלאכה", תיכף תבואנה השיחות על טבעי הסופרים והספרות, והמהדרים ידברו גם על צרת ישראל ועל השייך ללאום ישראל. כי תתארח עם סוקולוב תמצא שהוא אדם, אדם חי ומכיר את העולם והחיים;

בריינין חשב ומצא במאמרו: "נ. ס. שׂרטוטים מתכונתו האישית והספרותית ", כי “זה יותר מתשעת אלפי יום עובד סוקולוב עבודה שהיא הולכת ומתגברת”; ומני אז כבר עבר עוד אלף יום והיום הזה האחרון הנה כיום האתמול אצלו. נ. ס. לא יזקין ולא ייעף.

מה כוח אישיותו של סוקולוב? מהו הדבר המיוחד החי בנפשו? יש בו נקודות בהירות בלי אור. יש אצלו רצונות רבם וכוַנות להיטיב. אבל אין בי רצון אחד; אין לו דרך מיוחד, כי אם דרכים רבים לו, הוא איש-החיים ויודע להתהלך עם החיים. –הוא בבחינת מצביא, שאם אמנם לא ניצן לו לחולל נשגבות, יש לו סגולה זו, שבראותו אנשים רבים נוטים לדבר אחד, הוא עומד בראשם ומנהלם בדרכם…

סוקולוב יעשה הכל בחפץ ובשלמות החפץ, אולם **בלי הכרח נפשי. ** – הוא דורש ומוכיח ולבו עמו אולם רוחו אינו סולד; כשהוא לעצמו, הוא יודע להרהר אחרי הקהל, אבל הוא נבלע השאון הקהל… אמנם הוא עומד על עצמו ויודע ערך עצמו, אולם אינו שוכח גם את הרבים וצרכי הרבים. – ומה הם היחיד והרבים אצלו, בעת שידבר עליהם או גם בעת שנוא נתקל בהם? מה הם העולם והחיים בחדרי לבו הוא?

הנני מצייר לי הדבר, שעושה הוא פעם את מנוחת שבתוֹ בחייו; ואז, לפנות הערב הגדול, הוא לוקח את דבריו אחד-אחד ורואה לאור הנר של נשמתו את יצירותיו ומבקש בהם את מפעלו הוא, את לבו ואת יסוד לבו הוא. – – –

“סוקולוב בתור סופר-היום, אומר בריינין במאמרו הנזכר, אינו בורא ערכים חדשים ואינו מהרס את הישני. הוא גם איננו סופר, הטוֹוה את חוט המחשבה מקרבו ומנפשו, איננו סופר הדולה את כל רגשותיו רק ממעמקיו וממעיינותיו הפנימיים; אבל הוא מצוין בתור סופר מסביר, אשר כוחו אתו לעשות פרסום למחשבות אחרים ולתת להן מהלכים בקרב הקהל”. וחוזר אחריו בהנחה זו חברוֹ זלמן אפשטיין, שבמאמרו “נחום סוקלוב וערכו הספרותי” (“האשכול” חלק חמישי) הוא קורא: “לא איש המדע עומד לפניכם, לא מטיף דעות רמות ונאצלות, אשר האמונה הפנימית באמיתיותן ובקדושתן תבעיר אש מתלקחת ותאציל מחומה גם על השומעים. – אבל חכם מחוכם בהמובן הריאלי – במובן תפיסת החיים כמו שהם, פיקח עברי חרוץ, העומד בתוך כל המפלגות והזרמים, ומסביר לכל את הנעשה והנחשב”… שנים עדים – ועל פיהם לא יקום דבר! כי אין זה נקרא מסביר, מי שנפשו אינה מכריחה אותו לשמוע למחשבות אחרים ולהקשיב על רגשות אחרים, או גם לתת לבו למחשבותיו ורגשותיו הוא. המרצה להקהל מחשבות ידועות, תורות ועיונים, הוא עבד המחשבה, וסוקולוב הוא בן-חורין, גם כשהוא קורא עצמו עבד ועושה את עצמו לעבד.

“לא מוכתר בנימוּסין, לא מורשה ולא סגן מורשה – הוא אומר פעם אחת – אדם פשוט מן השוק הציוני וסופר עברי מדבּר עליכם בזה, עבד לציונות מן הקונגרס הראשון ועד עתה, עבד ששבחוהו רבים וניאצוהו רבים. פונה אליכם בדברים שאין צורך להעיד עליהם, שהם יוצאים מן הלב”. וגם הדברים האלה לא יגידו לנו כלום. הוא, בעל היחשׂ, – איש שיש יחשֹ במהלכו ובכל שמסביבו, – יודע להיות עניו בדיבור ולדבר בפשטות באמת. כמו מן אין לו התפעלות מן הרם והנשגב, באותה מידה שהוא מתאר ביפעת דבריו וניביו העזים. פה יש לגרוע ושם יש להוסיף. – ה“אני” המתגנב ויוצא לפעמים מפתחי לבו של הסופר ועושה עלינו רושם, אין עושה בפי סוקולוב כל רושם. קוראים אנו לאמור: “דעו, דעו כי אחראים אנחנו בפני העם ובפני הדורות העתידים לבוא”; אבל אין אנו מרגישים בנפשנו אף במעט אותו הזעזוע הבא מהרגשת האחריות. הלא דברי תוכחה בודאי פועלים הם; ואם הוא קורא: “התעטו קלון על נפשכם?” אין לנו בשל קריאה זו אותה הפעולה. – הוא קורא: “על החירות הזאת לא אוַתר!” ושוקטים אנו. “יש לי ההרגשה הזאת, והיא מוציאה אותי מאחרי שולחן הסופרים ומצווה עלי לקרב אל העם” – הוא אומר פעם אחרת; והד הצווי לא יבוא ברב או במעט לתוך לבנו.

סוקולוב הוא פזרן במלים, בביטויים, בקריאות ובשימוש בצבעים רבים, עשיר הוא למדי; אבל יש אדם שידו פתוחה תמיד לתת ולחזור ולתת, ובכל פעם שהוא נותן, הרי הוא עושה צדקה מיוּחדת, עושה דבר שבלב; ויש אדם שמפזר ומוסיף ונותן בכל פעם לדברים מועילים, אבל הוא עושה זאת משום שאין ערך גדול לכסף בעיניו. אמנם הוא נותן, נותן מיד ליד; אולם לוקח הוא כלוקח מן ההפקר, מבלי שיראה לפניו את הצביון האישי והנפשי של הנותן. – –

סוקולוב הוא אדם מאמין בנחיצות צרכי האומה והתרבוּת, ולבו כרוך אחרי כל אותם הדברים שהוא עומד עליהם; אבל לפעמים כמו ניתקים הם ממנו… כמו איזה דבר עומד על כל אלה, ממעל להם, ורואהממעל לכל אלה. רגעים כאלה יש לכל סופר ולכל חושב ומרגיש. הנפש היא בעלת שבע הינים, יאמר המשל, והיא תשתמש בהן, פעם בזו ופעם בזו, ולפעמים גם זו דנה את זו… אולם אחרת היא מין אותה ההבטה אצל סוקולוב, ואחרת היא אותה השכחה העיקרית שלו תוך כדי דיבור.

סוקולוב האדם הארצי, בתור ציוני יהודי בזילאי – סוקולוב המושל בהרבה “שפות חיות”, החובב שפות חיות, מדבר בהברה ספרדית בשפת עבר…

ושפתו, שפתו העברית של סוקולוב, גם זו אן היא ממין שלא נוכל לסַמנו היטב. מה לא נמצא בה? מאיזו באר לא שאב אותו סופר? מה לא קרא מימיו? הוא מהתל ודורש, הוא מליץ ומבאר, הוא מוכיח ומרצה, הוא ממציא לך על כל בין ועל כל הגה ושיח עשרה גלים, כחרוזים המה כל דבריו, כמין “מאֶזאַיִק”, אם נדבר בשפתו.

שפתו של סוקולוב היא לפעמים עברית יותר מדי ולפעמים רבנית יותר מדי. יש שהוא מדבר בלשון נשגבה גם משפתו של מאפו, ויש שיזכירנו בסגנונו את מזכיריו ועוזריו; הנ“ץ ואיש יהודי ספרא, היום הוא מדבר דברים עיוניים ומשמיע משבות נמרצות, ולמחר הוא יורד אל שער יושבי-הקרנות, כדי לשמוע שיחות “בעל-הבית”. יום זה הוא בוחר לו סגנון ישר וכותב כאחד האדם, ולמחר הוא נותן לנו מפילוסופיוּתו המשונה של סופרו איש גם-זו. הוא מכסה פניו וחוזר ומגלה אותם; אבל גם גילוי זה מין מסוה הוא אצלו, וההסתר שוב אינו הסתר כלל. הפכים! הפכים אצלו אף על פי כן הכל שוה בנפשו. לו טל ילדות וסגנון נעורים וגם הדרת שׂיבה רבנית, ובכולם ישתמש יחד. לו ערפל היער וסודו כ”פרק מספר רזיאל ", ויחד עם זה הוא בעיניו כמהרשא קשה…

מין חפזון ומהירות כזו ברוח, בשימוש המלה,לא ראית מימך, כמו שתמצא אצל סופר זה. המילים קופצות וניתזות ממנו, והוא בעיקר לא יבטא אותן; הוא רק פותח את פיו, והדבורים נופלים ומתפרצים ממש, והנם מונחים לפניך חמרים-חמרים, דברים-דברים, אמרות ורעיונות, הנה המון ניבים יפים, והנה צלצולים סתם, מין חיזוק, קריאה, דבר חי, ברק, הלצה, חידוד, משפט עז; ובתוך כל לשון על לשון, מליצה בעלמא, עוד הפעם הנה רעיון חי ומבריק, קריאה חיה, דיבור עז, השתפכות, צלצול והוללות השפה סתם… ולעומת אלה, נמצא ב“נעורי הנשר” שלו שפה אחרת לגמרי, שפה שבה מנוחה שוררת, שפה מחוטבת ונישאה, שפה שיש לה ברק ועוז, שכלול ובנין.

לאידך, רואים ענו ב“שירים בפרוזה” את סגנון שפתו של פרידברג, ולפעמים גם מעין בעל “מליצת ישורון…” המעתיק ספר “ארץ חמדה” השתמש בסגנונו של שולמן, מעתיקו של גרץ כבר שפתו אתו, המתרגם את שיעורי גיאורג זימליודע היטב את שפת הרמב“ם ומבארי ה”מורה"; ויחד עם זה הנה לפניך סגנון מקראי, תלמודי, רבני, תרגומי, זוהרי, “שאלות-תשובותי”. לאיזה מהם נשמע, ואל מה מרוחו נחכה? –

“חוסן לאומי”! למלים אלה היה זמן-מה כוח-כשפים עליו, לא פחות מהמלים “תרבות לאומית” ו“דרך-הרוח” על אחד-העם. ומהו חוסן לאומי? מה צפון בו, כשהוא מובע בפיו של סוקולוב? ואם לא מלה זו היא העיקרית, – איזו מלה אחרת תתן לנו אחיזה בנפשו ומגע פנימי בנפשו? – אמנם ה“אורח לשבת” במדור התחתון של “הצפירה” היה מגלה לנו בשעתו דבר-מה על-אודות בעל המדור העליון, אם במזיד ואם בשוגג… אבל זהו הדבר: קשה עלינו להבדיל בין השוגג ובין המזיד שבסוקולוב, קשה לדעת מה הוא קולו ומה היא בת-קולו, מה הוא תוכו ומה הוא ברו? – –

ב“יקר סהדותא” (איזה דברים מוקדשים לנשמת עמיתו מ. ס. מאיר’ס, עורך ה“ז’ורנל”) ידבר סוקולוב בדבר העתונוּת וסופרי העתונוּת ועושר חליפות העתונוּת; והוא אומר: “הרוח הקיבוצי של כתב-עתי הוא מהדורה חדשה של האגדה על-דבר הכרום-זלות וכו', או האליל הפרוטיאוס במשלי היוָנים, שהיה מתגלה בכל פעם בתבנית אחרת”. אבל אין כאן חליפות ושינויים בעיקר, כי אם כיסויים וגילויים, או יותר נכון מחזות שונים…

אנו פונים אל דבריו השלמים.

הנה לפנינו מחברתו הראשית “למרנן ורבנן”, הוצאת בני-ציון בוָרשה. המחברת הזאת תסומן בתור " ספר כולל שיטה מסודרת וברורה על-דבר עבודת האומה והציונות השלמה“. ובאמת היא כוללת ענינים נכבדים הרבה ודברי השׂכּל ודעת; אבל יחד עם אלה שוררת בה ערבוביה של מחשבה ודברים לאין-קץ, תמצאו בה רעיונות חיים, פתגמים אמיתיים ודברים שיש בהם מן הענין –; ויחד עם אלה הנה המון מהתלות, חקירות, “פשטלי’ך” בלעז, הערות וסתם דברים. – פה דבר התבוננות לפניכם, סקירות שיריות וגם הארות להרבה תכוּנות ישראל, ביאורים לדברים ומעשים, למנהגים ויסודות, דברים שסגנונם, לא נאמרו אצל אחר; ולעומת זה – הנה הרבה דברים שאין להם שחר, הרבה הכפּלות וחזרות, דברים ואמרים שנאמרו רק לשם דברים. פה הוכחות חריפות וחַדות, ופתאום הנה המון מליצות תפלות. הרי ויכוּחים עזים, הרי דברי חידוד הרבה, – והרי שאלות ללא תשובות, תשוּבות בלא שאלות, חשבונות בלא שאלות, חשבונות סתם, הערכות מוּפשטות, ביאורים, שיחות-חולין, המצאות שונות. – שוטה שלמה לא תתן המחברת הזאת ואין בה גם קורטוב של שיטה ואיזה אורח ישר. הכל מעורב בה: גם הטוב והנכון, הכל בא באופן פתאומי, גם הטוב והמרעיש, הנה בכּל מין תערובת של דברים נמרצים יחד עם דרוש ותוכחה, הרכבת דברי בנין ומחאה, הצעה ושכלול, דברים ועיונים עמוקים ונוכחים עם כתיבה סתם.. א סדר ואין משטר בכאן. המאמרים המיוחדים בספר הזה נכתבו בשעתם פרקים-פרקים ונדפסו מדי יום ביומו ב”הצפירה"; וגם רוב הקוראים קראו אותם יום-יום, כי מלאכה לא קלה לאדם לקרוא אותם בבת-אחת ולסגל לעצמו את כל אשר נאמר בם וּלמַצוֹת את הטוב מן הבלתי-טוב והעידית מן הזבּורית. ולא עוד אלא שאין להדיבור שם סוף וקץ כלל: יכול היה המחבר לתת במחברת זו פרקים מאלה כפלים או גם להעמידה על מחציתה, ולא היה מוסיף ולא היה גורע ממנה. יכול אדם לקרותה גם מהופך, כלומר מסופה לראשיתה, וגם כן לא יפסיד כלום. המחשבה של סוקולוב לא תזקין, לא תיפסק ולא תבוא לידי בנין מסוים ולמלה אחת חזקה, **שהוא בעצמו יהיה כפות לה… ** הוא מוליך את מחשבותיו ובני מחשבותיו עדרים-עדרים; אבל אין הוא מתרוקן אף לשעה על ידי זה. הוא צובר ומאסף חמרים-חמרים, מבלי אשר ייגע; הוא לא יֵלא ולא עטו לא ולא…

אנו מניחים את עולם מחשבותיו ופונים אנו לצרור ציוריו “מקו לקו”, שבאו באחד מ“ספרי השנה”, גם פה הנה דברים בניי-ערך מעורבים יחד עם קלי-ערך, והכל נעשה בלי סדר ובלי תוכנית. והרי גם כשרון, הרי זהרורים רבים, ראיות נפשיות, סקירות ומבטים ואברים-אברים חיים. מה לא נמצא בקוים אלה ומה לא נאצר בהם?

כבית-ניתוח לרופאים לנו בת-שירה זו, פה מונח ראש אדם ושם עצם. פה יד, שורת שינים, עינים זקוּפות, ושם כבד ובני-מעים, אבר של נפש עצובה, רגשות עם מעט בשר ועצמות מתגוללים על הקרקע… מוחות פּתוּחים! לבבות שותתים! הנה לפניך מקצת חזיון, שיחה חיה, פרק משירה חיה, מנדנוד נפש; והנה רגש-עז מבריק, ביטוי של חיים גמוּרים. גאוניות חולניות! שירה אמיתית וחיקוי שירה מעורבים יחד! גרעינים וקליפות, פירות לאכול – ובאושים; והכל צבור ומונח זה על גבי זה, ועיני הרואה תכהינה מכל מה שלפניו, עד שכמעט לא יראה דבר…

קראו לזה ציורים, נסיונות שיריים, חזיונות נפשיים; בעיני נחשב הדבר כאילו שלל רב מונח בלי סדר, מין כלאים נורא בלבו השירי של אותו האיש, שלא עמל לברור כל דבר בפני עצמו ולסדר הכל בפני עצמו. או תיאור אחר: לפנינו איש שנפלו לו בירושה נכסים רבים ואבדו ממנו הפּנקסאות וספרי-החשבונות; והוא לוקח וחוטף מכאן ומכאן, מחליף מקום במקום ודבר בדבר, עד כי לא ידע את סכום הונו.

בנוגע לתוכן, בנוגע לחיים המתוארים אפשר ללמוד ממנו מה; אולם בנוגע לצורה, כמעט שלא ימצא בה את ידיו. – סוקולוב, זה האדם היודע הרבה מספרות וצורת הספרות, ואשר התבונן גם לחוּקי היופי והשירה ותורת השירה, איש שלמד וקרא ושנה גם בספרות הגויים ובספרי גדולי המחשבה והשירה, הוא במעשהו זה רק כמתחיל… ואַל תאמינו, כי הוא אינו יודע את הלקויים בשירה של אחרים, וכי זה שאנו רואים במלאכתו, אין הוא יודע לראות במלאכת המחשבת של אחרים; עוד בביקורתו החריפה על – אודות “המצפה” אמר דברים רבים של טעם בכמו אלה, וידע גם ללמדנו פרק בהלכות בקורת ואמנוּת.

אנו מרימים את המסך, והנה תמונה אחרת לגמרי לפנינו.

בימי קדם אנו עומדים, בימי עוז ותגרות העמים, ימי שאון וימי גבורה: “במשאות ובחזון נעלה הרים, נרד בקעות. עלי על גפי מרומי המגדל, יסודתו בשנות קדם קדמתה, רוחות עתיקי-ימים מרחפים פה וצוררים אותנו בכנפיהם. המגדל הזה היה לפנים מקדש לילידי הארץ, רוח בני-אדם עף מפה למעלה, למרחבי-יה, אך מעון – עוז, שרידי חרבות ופליטי מעי מפלה; גם אֵלים אדירים כגבר חדל-אונים באים ועוברים. ויש אשר בתי-מקדש הם כבתי-מלון, ששמה יבואו ויעברו אורחים שונים. אתמול התאזרח פלוני והתערה כאזרח רענן, והיום לא נודע מקומו איה, ואלמוני השתרע פה בעבי גבו. האלוהים אשר יבראו בני-אדם, יפלו בידי אדם, או יקומו יגברו – בהתבגרם ואת עצומים יחלקו שלל” (קטע מ“נעורי הנשר”).

ככה מציר סוקולוב. במשא-חזונו זה הוא מתאר את בני רומא, כמעט אוד ביתר שלמות מאשר הוא מתאר ת בני יהודה ברוחם אז. מאפו שני! – ואולם בלי רוך ובלי חמדת היופי, אנו קוראים את עמודי החזון של “נעורי הנשר”, והעין לא תשׂבע מראות – הנני משתמש לגבו בלשונו הוא מלה במלה – את החזיונות הרמים אשר בו; לא ינוח לבנו ועורקינו לא ישכבון, ולבנו מפכה למחזה הגיבורים הללו ונפשם העזה ונתפלא על אבני הגזית, הצורות המחושבות ועל כל מראה עינינו בגובה וברום.

הנה הכפלת מלים ומבטאים, הכל מלוטש, והכל עשוי גם בבינה פיוטית. לא נשאל להכרח פנימי לשירה, לא נבקר את זעזועי הנפש, שהשתתפו בשימוש ההיכל הזה, ולא נחקור עד כמה השתתפו – יד אומן נראה ואל רק יד מליץ.

ובאמת ידע סוקולוב להיות פה גם משורר אומן, פסל, חוצב, ולתת לנו דבר כזה בספרות העברית בדור שאינו רגיל עוד לזה וגם אין כוחו לזה. – שב“קו לקו” הוא כמעט מבוהל, פוחז, רץ, – מתהלך פה במנוחת ארי, מי יתכּן את רוחו" מי יבוא ליסוד רוחו ויכולתו? – –

והנה לפנינו חלק אחד אחוז מ“כתבים נבחרים” של הסופר הזה, שיצאו ל“זכר חג חצי-היובל של פעולתו הספרותית” (תרל“ט-תרס”ד). עשרים וחמש שנה הן צבא לאדם עלי אדמות; והכתבים האלה הם רק מעט מהרבה, חלק ממאה או יותר. וגם כאן אנו שואלים את עצמנו: מה יתנו לנו כל אלה ממנו, מעצמוּתו?

הרי לפניכם “האב הזקן, פני הוד מאירות! לב-יונה, עיני נשר ומוח חכם! – וראה נא את לבנת הנוגה על פניו, זה אות גזע חזק, העין הזאת, מלאה מתן, נראה כעצובה, לחה, ולה ברקים וחזיזים של הדור, גילת החיים, רננת ההויה”. – ו“חזה שם, בני, תמונת אשה זקנה במסגרת, היא כמצל מלאך גבוה, סוכת-שלום פרושׂה עלי בחדר-עבודתי! חזה-נא הודה שופכת שיח! אֵם-למושעות היתה לנו. כולה אומרת שיר עז, זמרת-יה”…

הנה לפניכם “הדר יערו וכרמלו”, והנה “קתא דמגלא”, “שומר מה מליל!” סופר יגע “לעורר את המחשבה העברית”, השירה העברית, והלב העברי. הוא חפץ “לנכש, לזרות ולחבר, לזרד, לגדור, לקצור, לעזק, לזמור ולבצור לנתוש, לבנות ולהאהיל תלמים, להשקות, לטעת! “והנה צערו של עולם!” “מות האח”, “תפילה” המתחלת במלים אלה: " אליך, בת הזיקים, נעטרת כתר-זיו, אליך שרתי בממלכת הפרחים אשר בגן הנעול, אַיֵך בת נצח והוד”; סמוכים להם: “שירת הקברים”, “חלום האביב”, “קידוש לבנה ברומי”… הוא ישיר שיר “ציון” בפרוזה; והנה “ציון רוח צח שפיים!” “ציון אהבת בית!” “ציון שיר גיבורים”, " ציון קול מקברים“, " ציון מגן וקשת”, ציון על הסוללות" ועוד. – והרי “סיפורים ופיליטונים”, שלושים ושנים במספר; הרי מַסוֹת ספרותיות", והרי “מכתבי-מסע” אומנותיים.

“שאו שערים ראשיכם – במלים אלה הוא פותח אחד ממכתבי-המסע שלו – שאו שערים והינשאו פתחי בית-אוצר התמונות, עוד רגע אחד אעלה בקרבך! גי-חזיון, נפלא ונהדר בשלל צבעיו! אעברה נא ואראה, מה תארו עד גדול, חרשי צירים על לוּחותיהם ממבחר קורות ימינו. הואילה נא, הקורא, לארוֹחַ אתי לחברה, והעברתי לעיניך עוד תמוּנות עבריות, למען נבחן ונשכיל לדעת, איזה הוא מראה נאה ונחמד, אשר עדותיו נאמנו מאד, והוא רשום בכתב אמת ונשקף מראש אמנה, מקדמי דורותינו וקושט תולדותינו, וכזה נראה ונקדש; ואיזה הוא חזון-שוא ומקסם-כזב, אשר הוא לראות במראות הצובאות האלה”.

והוא הולך ומונה כדרכו. – הנה לכם, למשל, תמונת “נחש הנחושת” (מלאכת טינטוריטו). " המִדבּר הגדול משׂתרע מסביב. בבין גלי עפר וחול מתגוללים נשוכי נחש, ושם על גבעה קרובה נראה נחש-הנחושת. התמונה היא מעשה ידי אמן. אדמת-תלאובות, חול בוער כתנור מאופה. החללים מתהפכים בציריהם וכל בדי עורם יתעוותו. הם עשוּיים במלאכת מחשבת נפלאה, אך נחש-הנחושת הוא כמעשה צעצועים, בלי הוד ומורא" (“כתבים נבחרים”).

כמו בבית-שׂכיות של שם ויפת אנו נמצאים בקראנו מכתבים ותיאורים אלה. הנה אולמים, תמונות, פסילים, מצבות עתיקות, צללי גיבורים,סמלי יהודה ניצבים, ובאולם אחר תמונות משברי הים, הרים נישאים, חלום עננים, כל צבעי הטבע למינהו; אבל אם ראינו דבר אחד תלאינה עינינו לראות ולהשקיף עוד, ואנו יוצאים החוצה. – אמנם כוחו של המחבר אתו, להוביל אותנו לשורה של גנות ופרדסים; אבל אין רוח מנשב בין האילנות, ונדמה כי הכל עומד בלי נוע… אנו רואים איזה אור מרחוק, ואנו קרבים אליו והוא רק מבריק. לעושר צבעיו אין ערוך, אבל חלומותיו כמו בהקיץ ידברו…

סוקולוב הוא אחד המעטים בין הסופרים העבריים שהלך הרבה למסעיו ושראה ארצות שונות ועמים שונים. הוא עבר ארחות ימים, עלה על הרים וגבעות, ביקר עיירות וכרכים וראה בתי-משׂכיות גדולים לאומנות וכל חמדת התרבות. ועל הכל נשא מדברותיו בטעם; על הכל סיפר לנו באיזה כובד המונח בעצם הדברים, אם כל זאת לא למדנו מזה ברב או גם במעט… הוא ראה אנשים גדולים, שמע משאות מדברים מצוינים וזמרת מזמרים גדולים וראה משחקים מהוללים. הוא לקח חלק במועצות רבות, עסק בעניני החברה וגם לפני שרים התיצב; ולא קלט לבו מכל זה, אם גם ידבר באלה בכל פעם. מלבד זה גם קירב סוקולוב גם רבים מסופרינו ועשה נפשות רבות בנו; הוא קירב גם אותי והיה הראשון שנתן לי את ידו.

במות הרצל היתה קריאת-האבל שלו היותר עזה; ובנפול פורט-ארטור נשא גם על החזיון הזה קינה כבירה, – הוא הספיד את ספנסר ואת חז"ס, את אטלס ואת רודקינסון; נשא אבל ובכי על כל גאון סתם ותיאר באומנות חיי איש תורני אחד, שמלבדו אין בודאי איש ששׂם לבו עליו, והוא יוסף כוהן צדק; ודוקא במין חיים הללו ידע להפליט א המלה האמיתית: “תוגה עמוקה”.

---

סוקולוב החי תמיד בתוך שאון החיים, המעשה וצלצול העט, הוא סוף כל סוף זר לעצמו וגם לדבריו. הוא הראה לנו את הפרוזדורים ואת האולמים ואת כל החדרים הרחבים המובילים אליו; והוא סגור הנו בעליית-קיר קטנה, סגור בנפשו וסגור גם לעצמו. – – –

שׂרטוּט

זה כדור שלם שהסופר שמעון ברנפלד כותב בעתונות העברית, וזה איזה שנים שהוא כותב גם בלועזית, ודבריו נאמרים בטעם ונקראים ברצון. – ש ברנפלד כתב הרבה דברים חשובים ב“המגיד”, בימי דוד גורדון, ושם נדפסו, מאמריו הגדולים כעין מבואים להבאים, “ברוך שפינוזה והיהדות”, “לתורה ולתעודה” ועוד כאלה. ב“המליץ”, כשנערך עוד על ידי י. ל. גורדון, החל לתת לנו תמונות מחיי ההשכלה באשכנז.

בימי “האסיף”, “המצפה” ו“כנסת ישראל” כתב ספרים שלמים תולדותיים: “דור דור”, “קורא הדורות”, ועוד; וזה הספר “קורא הדורות” היה ספר מקראי ועיוני, ואיזה רוח שנשב בו עשה אותו רצוי לקוראים. ובימים ההם כבר החלו התסיסות והויכוחים בספרות בין המהלך הישן והחדש, ובין חיבת-ציון והדומה לה ובין בני ההשכלה או בין ההשכלה והיהדות. ברנפלד כתב אז מאמר בשם “חזות הכל” ב“המליץ”, וסופרים רבם התוַכּחו עמו; ויען נוכחות גם הוא, והיה פולמוס ספרותי חשוב בספרותנו. כן נדפסו גם מאמרים צבוריים רבים מאתו ב“הצפירה” השבועית והיומית, דבר בלשנות וחקירה ב“אוצר הספרות” על-דבר רבנו סעדיה גאון, ועוד כמה דברים בכל המאספים אשר לבני ישראל.

בהיותו רב בסֶרבּיה ויהי רחוק מן החיים הספרותיים לא כתב הרבה; אך לעומת זאת, בשובו לברלין, חגר כוח, ויחל שוב לעבוד ולכתוב. פרי עבודתו היו הספרים: “דור חכם” ו“דור תהפוכות” ב“ספרי עם”, “מחמד”, תולדות מסעי הצלב" ו“גבריאל ריסר” ב“ביבליותיקה העברית”. הוא הוציא לאור שורת ספרים, שיצאו לאור בהוצאת “אחיאסף”, הלא המה: “תולדות שי”ר“, “תולדות זכס” ו”תולדות הרפורמציה הדתית"; ועוד חיבר ספר גדול בן חמישה חלקים בשם “דעת אלהים”, שנכתב על פי הצעתו של אחד-העם.

ברנפלד היה גם הסופר הראשי של “השילוח” כשנוסד בברלין, וירבץ בו דברי תולדה ומחקר בכל חודש; ומעין אותם המחקרים כתב גם ב“לוח אחיאסף”, ב“האשכול”, ב“ספר השנה”. עבודתו הספרותית במקצוע הציבורי היתה רבה ב“הדור” השבועי של פישמן, וב“הזמן” השבועי, שיצא בעיר-המלוכה מאת בן-ציון כץ; העתון היומי “הצופה” של לוּדויפוֹל ופרידמן היה כותב בכל יום וישא דעו על עניני יום-יום. הוא כתב גם ב“השילוח” של קלוזנר וביאליק, בספר הראשון של “העתיד”, הוצאת סיני, כתב את המאמר הראשון:" “בחינת היהדות”. וב“העומר”, יליד ארץ-ישראל, נדפס מאמרו על-דבר “רעיון התעודה בישראל”. הוא כתב רשימות רבות ב“העולם”, ברלין, כתב גם ב“הבוקר” ועדין הוא כותב.

ולכל הדברים האלה, מעתה ומאז, רוח אחד, שפה אחת וסגנון אחד.

ברנפלד דן ומבקר, חוקר ודורש, מעיין ומנתח, על כל מאורע תולדותי ידבר, על כל דבר העומד על הפרק ידין; והכל הוא עושה בשויון-נפש, ולכל הוא מתיחס ביחס קבוע.

ברנפלד אינו מבריק בדבריו, אינו מבקש לתפוש את הלב, אינו משתפך לפניך ואינו מליץ; פשטן הוא, מעין דיבור חי נמצא בכל אשר יאמר ובכל אשר יציע לנו. המלה “יציע” היא המלה היותר נכונה למהוּתו. לברנפלד אין באר בנפשו שממנה ישאב את דבריו, אין לו כוח פנימי הכרחי אשר יאלץ אותו בכל פעם לשבת על האָבנַיִם; הוא אינו משלם ואינו עולה – אינו בונה אך דבר אחד; אבל איזה תום הדיבור מלווה אותו תמיד, איזו תמימות נראית בו, עושה אותו נוח לקורא.

הנה לכל סופר איזה דבר שהוא מעריצו, לכל סופר יש איזו עקשנות בנפשו ואיזה צד בדעותיו שאינו מובן לאחרים; לא כן ברנפלד, הוא אינו עקשן כלל – הוא גם מובן לאחרים מכל צד, בכל אשר הוא כותב, לא היחיד דוחה אצלו את הרבים, לא נחל שוטף בחזקה, כי אם גשמים נאספים.

אין ברנפלד כשהוא לעצמו אינו רוצה כלום, אינו רוצה דבר שאינו צריך לקרוא ואינו נוח לקרוא ואינו מועיל לקרוא; כל מה שהוא אומר ומציע, הוא פשוט מובן כל כך, עד שהוא אינו מדבר אלא מלב הקורא ומסביר לו דברים שהם מרחפים על שפתי הקורא בעצמו. העולם הוא פשוט ופתוח לפני כל במעשיו ובמאורעותיו, – הכל נעשה בו כמו שמצא כתוב לפניו כאן בספר… היהדות היא נכונה. הלאומיות היא נכונה, התרבות היא נכונה, המדעיות היא נכונה, הספרות היא נכונה; הכל נכון וברור ואי אפשר לאמרם אלא באותם הדברים שהוא אומרם עתה… גם החיים הם פשוטים וגלויים, העולם המדיני הוא פשוט וברור. למה תתעקשו? למה תטפסו עָל. למה תחרידו את הלבבות ואת המוחות? למה אתם מחפשים דברים שאינם צריכים חיפוש כלל?

ושמא תאמרו: ברנפלד אינו מחַדש דבר, או שכותב רק לשם כתיבה? לא! כל מאמר שלו יש לו תוכן, כל משפט ומשפט היוצא מפיו יש לו יסוד; ובכל כעיון היוצא מעטו יש איזה דבר ברור ונאמר בהשׂכּל. שמא תאמרו: הוא ידבר על דברים שאינו יודעם על בורים? לא כן! הוא קרא ושנה הרבה, הוא יודע כל דבר על בוריו, ומבין כל דבר שהוא דן על-אודותיו. שמא תאמרו, כי ברנפלד הוא “סופר” מן השוק, ויש לו קטנות ספרותיות, או להיפך יש לו איזו " יראה עילאה" והחזקת טובה לעצמו? לא כן, אין לו כל גאות ספרותית, ונקי הוא מכל הקפדה לכשרונו המיוחד לו. ומה הוא עושה איפוא? הלא הוא כותב רק דברים מובנים לכל, דברים הצריכים להיות מובנים לכל. הוא מאיר על הטוב ומוחה כנגד הרע, רוכש נפשות להטוב והמועיל ומשפיל מה שאינו טוב ואינו מועיל. תאמרו, כי מושבע הוא בנפשו לעבוד טובמיוחד ולמחות כנגד רע מיוחד? גם זה לא כן הוא. ברנפלד בעצמו יאמר לכם ויציע לכם, שהכל טוב ולפעמים גם רע, שהכל מועיל ולפעמים גם מפסיד, שהכל בעתו ולפעמים גם שלא בעתו. – נאמר לנו, למשל: שהימים הראשונים היו טובים מאלה, ואנו רק דומים לבני-אדם – לא כן! גם אנו בני-אדם, בני עבודה ושׂכל ועובדים בתרבוּת ובמוסר, לא פחות מאלה שהיו לפנינו. ובכן הלא יש לומר היפך,, הלא יש לומר: לנו נתונה העבודה כולה? אולם גם זאת היא הפרזה, העברה על המידה, – בכלל, השתמשו בכל דבר, יאמר לכם, אך במטותא, עשו זאת בלי הפרזה, בלי קיצוניות, בלי עקשנות שכלית ולבבית. עשו הכל וברו לכם; אבל דעו מה אתם עושים מה אתם בוחרים לכם. למדו הכל, אבל דעו מה אתם לומדים; דרשו הכל, אבל דרשו זאת בבינה, ביושר ולא בעקמומיות. לכל פתחו את לבכם, אבל היו בני-אדם מבינים, השעה היא חלק מן יום, היום הוא חלק מן השבוע, השבוע היא אבר מן השנה, והשנה היא חלק מחיי הדור; הזמנים ודאי משתנים, ובכל זאת אין הבדל גמור בין עכשיו למחר ובין אתמול, ואין שנוי יסודי בנפש ובצרכי הנפש – זאת אתם צריכים לדעת כמוהו היום.

“זוהי הפעם הראשונה בחיי, שאני אומר כזה, – הוא מתוַדה פעם אחת – מידת הבושה הקבועה באישיותי הפרטית הולכת ומלפפת אותי גם בעבודתי הספרותית. מעולם לא הכרזתי על עצמי במסיבת רעים; ומעודי לא הטעמתי את ערכי הספרותי בדברי עצמי. באמת ובתמים, איני מגדיל את ערכי יותר מדי; ומעיד אני עלי, כי קשה לי מאד לקרוא בדפוס את דברי עצמי, מיראתי שמא טעיתי, ושמא דברי לא עלו יפה, ונמצא אני מצטער על זה הרבה, מעולם לא שפטני אדם בביקורת כל כך קשה, במידה שאני נשפט עמי בעצמי” (" וידוי והתנצלות" – ב“הבוקר”).

ומי זה עוד יבוא במשפט עם הסופר הזה ויהרהר אחריו, אם הוא מהרהר אחרי עצמו ובודק אחרי עצמו, שמא טעה, שמא לא דיבר נכוחה, שמא נכשל בהברקת הדיבור או בהקבעת משפט קדום, שמא נטה לשלילה, בעת שיש עוד צד חיובי בדבר, או שמא זיכה דבר שאינו כולו זכאי. אל אלהים! גם אנשי-מחשבה והעוסקים בעניני מחשבה בני-אדם הם, בני-אדם פשוטים, שעלולים לטעות או לבוא לידי טעות.

באים וטוענים נגדו, שדבריו אולי נאמרו כבר מפי אחרים, או יש להם סיוע בדברי אחרים, או גם כלולים תוכן לקוח מתורות אחרים. – והוא משיב: אילו הייתי עומד ומכריז עלי" ראו הנה הבאתי לכם דברים חדשים, לא אמרם עוד אדם מעולם, – היה אפשר לטעון עלי, כי דברי לקוחים מספרי מחַבּרים שקדמוני; אבל מימי לא אמרתי כזה, אלא הרציתי את דברי, כאלו כבר נאמרו בדברי אחרים; וּמה שחידשתי אני, מה אכפת לי, אם יקראו על שמי או לא? העיקר הוא לי, להסביר את כל הענינים לקוראים משׂכּילים המתאווים להם, אבל אינם מצויים אצל חקירות כאלה".

ואמנם, מה הסופר הלז עושה? – הלא הוא אינו אלא מסביר, מורה לבני-אדם מה שנראה לו ומה שהוא מוצא לנכון לבאר באלו הענינים שהוא עוסק בהם; והנה הוא משמיע גם דברים שנולדו עתה ברוחו, ולא באו מפי סופרים וספרים גרידא.

“הביבליאה היא בידו של ברנפלד זה יותר מארבעים שנה, והוא מקיים בה בלי הפרזה” והגית בה יומם ולילה.שפת הביבליאה היא לו לשון היום. ועולמו הוא עולם הביבליאה, בו הוא אזרח ובשאר הענינים הוא בבחינת גר ותושב" (שם). ואיך לא יהרהר אדם בדבר, שבו הוא אזרח ולא ימוש מאהלו תמיד? איך לא ימצא היהודי, שלבו תמים עמו ועיניו אינן סגוּרות, דברים להגיד בספר ובחיים, שהם הם צרכיו וצרכי חייו? איך לא יאמר דבר שצריך היה להיאמר, להיאמר גם על ידכם ולאו דוקא על ידו?

ברנפלד כתב וביאר הרבה פרקים בדברי-תולדה. הוא כתב “נסיונות היסטוריים” בביאור נכון וּבבנין מקראי, הוא הפיץ אור על הרבה ענינים ידועים ויעברם לפני הקורא, וגם הוסיף והחסיר משלו; אבל גם ברב או במעט שהוסיף וגרע מעצמו, גם מה ששיך לו, נאמר באותו הנוסח ובאותו תום הדיבור, כמו אותם הדברים ששמעם מפי אחרים. – אם תמצאו לומר: סיבת הדבר היא, משום שאין לו גאות ספרוּתית, וזוהי מידה טובה באמת לאדם, שלא להראות באצבע על עצמו ועל חידוּשיו; ואם תחפצו: אינו שומע גם בקול עצמו ואינו עומד אף בשלו… למחרת הוא אינו מטעים עוד את חידוּשו מאתמול, והוא מבאר את הדבר גם באופן אחר ממה שמצא לנכון היום; ואותו האופן החדש גם כן ברור וישר, נאמן וקיים, והקורא שהסכים לו אתמול, יסכים לו גם היום, יסכים לדבריו מהיום.

שמא תאמרו: יש חידות רבות בתולדה ופותר אין אותן; שמא תחפצו לדעת מה למעלה מזה ומה למטה מזה – גם את זה יבאר לפניכם, זה גם כן גלוי לפניו. שמא תאמרו: היהדות אינה כמעין המתגבר – התישבו רגע בדעתכם: הן היא מעין המתגבר ולה נתכנו עלילות. שמא תאמרו: היא כולה נאה וחסידה – אַל-נא, אחַי, אלַ-נא תפריזו: כי הן לפעמים לא נאה גם לא חסידה היא. שמא תאמרו: יהודה גדול מאפרים, שלו ניתנה ירושת אבות – אדרבה, לאפרים ניתנו החיים והטבע. שמא תאמרו: אפרים קודם ליהודה וחיי עשרת השבטים הטבעיים הם שאינם עתידים לחזור לנו – אדרבה, לא יחזרו לנו בני היהדוּת.

והיהדות גופא, אם תחפצו, היא טבעית, התגלית, שכלית, מוסרית תבונית, אנושית ותורנית, מקראית, תלמודית, פילוסופית, קבלית ושירית ומחשבית. בכל שונה ויפה, הכל נכון וברור, הכל טוב בעתו ונאמן בעתו; הכל חי ויחיה, הכל בה מועיל, הכל היה בה, מה שאנו מוצאים בה.

מה הוא העם? רוח העם? תעודת העם? מהות העם ואישיות העם? מה הן מלחמות הדורות ותורות הדורות? אין ברנפלד אוהב שאלות קשות, ובכל זאת הוא משיב; הוא משיב תוך כדי דבור, משיב בנקל, בדעת, בהשכל, בהגיון, בביאור נכון ומיושב, הוא משיב על כל דבר – תשובה מועילה; הוא מביע רעיון טוב לשעה ואיזה דבר מצרכי השעה.

וזה הוא הפלא. ברנפלד אינו חוזר על דבריו ואינו שונה את דבריו. מעולם לא קראנו אצלו דבר שיזכירנו את זה שהתגדר בו אתמול, שהיה כעין המשך לאתמול וביאוּר מפורט לדבר של אתמול; כל יום וחידושו בו, בכל מאמר וכל דבר שהוא דן עליו עתה יש בו דבר-מה. שמא תאמרו, אין לו שיטה קבועה? אדרבה, יש לו שיטה קבועה, והוא מדבר על כל דבר כבעל שיטה קבועה ומיושבת. הוא אינו מחניף לשום דבר, אינו מעריץ איזה דבר מפני פניה צדדית. לכאורה לא תמצאו עט צנוע יותר מעטו של ברנפלד. הוא מאמין בלב שלם בכל דבר ובכל מאמר שהוא עוסק בו. הוא הלא אומר עתה דברים שאי אפשר לאָמרם כלל באופן אחר ובנוסח נפשי אחר. לבו תמים עם כל מילה שיוציא מפיו, עם כל הגה, עם כל מאמר.

וסגנונו, סגנונו של ברנפלד, ברור ורצוי, הוא קל וגם יפה; אבל כמישור הוא בכל ושוה הוא בכל. אין בדבריו הד עמקים ועליה על גבי הרים, אין בו חלומות נפשיים וגעגועים נפשיים; ולהיפך, אין בו גם אותו השׂוֹבע בספרותי הרגיל. עת לעשות לה' בכל פעם ועת לדבר בכל פעם, עת להציע בכל פעם, ועת לבאר ולפרש בכל פעם.

ברנפלד אינו סופר העט, אינו עומד ודורש, רק מדבר הוא את דבריו; ועל כן יש בשפתו הדיבור החי, דיבור חי כמו שמדבר איש אל רעהו, מדבר אליו בנחת, בישוב ובהבנה. – הוא אינו מרעיש את באוזן והלב ורק ישמיע דברים, ישמיע גם בחפץ-לב. ברנפלד לא יקניט את מתנגדו, הוא אומר: הקפדה זו בעצמה מה טיבה, ושמא הדין עם השני; בכל אופן הדבר צריך ביאור, הלא גם אתם תביננו זאת, שלאו דוקא אני אומר כך, אלא שהענין מחייב אותי לומר כך.

ומה המה כל המחקרים והעיונים הרבים? מה הן כל המחשבות הגדולות והדעות הגדולות? מה הן סערות התולדה והחברה משנו דור דור? עניני בני-אדם הם שניתנו לנו כדי להבין ולהתבונן בהם, כמו שיעשה הוא זה עתה בדבריו שהוא מדבר היום. למה תפליגו בדרככם? למה תרעישו עולמות?

ואם תאמר, אין כל מקום לרעש כלל? יאמר הוא, אדרבה, החי יתן על לבו, האדם השכלי צריך הוא לאיזה דבר; הוא צריך להבין ולדעת, צריך הוא להבין ולדעת, צריך הוא לשפוט כל דבר, צריך שלא ללכת אחרי כל משא כבהמה בבקעה. ואם תבואו ותשאלו: האם באמת חכמים הם בני-האדם יותר מבהמה בבקעה? – גם כן טעות היא בידכם, כמו שמבואר לכם, כמו שנחזה כולנו. – בני-אדם בני-אדם הם תמיד. את הסוד הזה נדע…שואלים אתם שוב: האם אין לו יראת-כבוד לפני השבת הגדולה במחשבה ודעה, בדת ובחיים? האם מסופק הוא בדבר, שמבטלו עתה: – אדרבה, מי כמוהו יהודי נאמן לכל הדברים האלה, הנקראים קדושה ודת, מוסר ומחשבה, השפעת האנושיות והחברה; מי כמוהו חבר נאמן לכל אותם הדברים, שנקראים צדק ושלום, אהבה, דת ודעת. והוא עושה כל אלה, לא משום שהוא נבדל מאחרים וסגוּלה מיותרת לו מאחרים; הוא שונא תכלית שנאה את איצטלא דרבנן, את ה“רבן” במחשבה ובדעה. שמא תאמרו: דמוקרט הוא, אדם חיוני? – “לא הוא קורא, אינו כותב בעד הרבים, רק בעד היחידים” (“הצפירה”). שמא תאמרו: אוהב הוא את היחידים בני עילאה ומתרחק מההמון, מן הקהל הגדול? – גם זו היא טעות בידכם, אדרבה, נשכיל את ההמון, נלמד אותו בינה, נלמד להתבונן אל דרכו ואל מעשיו. “גלוי וידוע לכם, שאין אני פוסע על ראשי הציבור ואיני מטיל שררה בעטי על הציבור. אל יתקנאו בי חברי ואין אני מתקנא בהם. כלום בן-אלים הוא האדם? כלום עשיתי דבר וראיתי את ההיפך ממנו ולא חזרתי לאחורי? כלום הקטנתי אדם במזיד? כלום כותב אנכי לשם כתיבה בלבד? כלו גזירה שיש בדבר להיות דוקא סופר חושב? כלום מחשבותי הן שונות ממחשבות כל בר-דעת נקי? כלום לבי אינו מבין מה שצריך לכם ומה שמועיל לכם? כלום נתעשרתי ממה שאני כותב? כלום נענתי חס-ושלום? כלום אמרתי איזה דבר של בטלנות, של יהירות פשוטה, של מליצה, של צחות הדיבור לשם דיבור בעלמא? כלוּם עליתי לגדולה או נידחתי ממנה? כלוּם יש לי אוהבים ואת החנפים אחבב? אתחובתי עשיתי כל ימי. עדים הם קירות ביתי, עדים הם שולחן-הכתיבה וספרי, עדים כל מי שבא עמי במגע ומשא, שהנני ממלא את תפקידי”. – – –

הנני לוקח את הספר היותר חשוב של ברנפלד, “דעת אלהים”, והנני מעתיק לפניכם איזה דברים מן ההקדמה:

"גם אלה לחכמים – יאמר – יבינו מדעתם, כי בהביאנו לפעמים איזה סופר וחוקר, אם לרמוז על התפתחות היהדוּת ולראות השפעת הדעות האלה או לחלוק עליהם, אין אנו אחראים בעד אלו הדעות אשר הפסדן לדתנו ניכר, כי בבנין זה, אשר עם לבנו לבנות, יסוד הראשון הוא האמת על פי החקירה המדעית, לדרוש ולשאול את פי כל הצדדים, בטרם נחרוץ משפטנו; או יותר נכון, אין חפצנו להוציא משפט (משׂורטט אצלו), כי אם להבין את כל הדעות, שהשפיעו על התפתחות היהודית. אף לא ירע בעיני אניני-הדעת, כי לפעמים נחלוק על אדם גדול ונכבד בעמו, כי אין משוא פנים בדבר, והאמת חביבה עלינו מכל. את דעתנו נשמיע אחרי החקירה המדעית והדרישה האמיתית,לפי השגתנו אנו; ואם יבוא איש לטעון נגדנו, הרשות בידו כי סוף סוף יבוא עניננו איננו חקירה הנדסית, אשר רק משפט אחד אמיתי לה, באופן שלא תפול בו

המחלוקת, כי אם הטעות מאחד משני הצדדים, כי אם חקירה מסורה ללבו של אדם על פי השקפותיו ודעותיו ודרושיו, שהוא מצוי אצלם ומחזיקם לאמת, ושבעים פנים לחקירות כאלה, באופן שיקשה ההסכם עליהן ונוכל להמליץ על ויכּוח כזה: אלו ואלו דברי אלהים חיים".

זהו הנוסח הנפשי התמידי של ברנפלד, בכל מה שידבר וכל מה שמציע – סוף סוף ענינו אינו חקירה הנדסית; ואם יבוא איש לטעון נגדו – הרשות בידו. שבעים פנים לחקירות ולדברים, באופן שבכל קשה ההסכם; אין חפצו להוציא משפט, כי אם להבין את הדבר, אין חפצו להטיל עליכם דבריו בחוזקה.

וזהו התום הישרני שאמרתי, תום המלווה אותו על כל פסיעה, ונמצא בכל מאמר, בכל משפט, בכל דבר, בכל שיחה; זהו שויון-נפשו לכל דבר והצעתו המוקדמת לכל דבר.

ומי יכעס עליו, על אותו סופר, בקראו כאלה? מה זה עוד ישא טינה בלבו עליו, א כן ימצא שהדברים אינן כך? “גם אלה לחכמים יבינו מדעתם” – מי זה לא יחפוץ להיות מאלה החכמים שיבינו זאת? מי זה יקרא דברים כאלה ולא יאמר ישרים הם? מי לא יאמר לעצמו, מאמין אנכי לאיש הזה; ואם גם טעה, מה בכך? כולנו טועים.

ברנפלד הוא הוא יודע לדון בכמו אלה, הוא יודע לבטא לפעמים במאמר קצר טיפוסה של דעה שלמה, ולמסור לכם צביון שלם מאותה הדעה, ולתאר לכם על נכון האופי של החושב ומחשבותיו. – עשור הוא בכל אלה ותמצאו כמו אלה הרבה אצלו; אבל זה הדבר: הוא אינו גם עני. השבת שלו אינה פועלת עלינו, לפי שגם החול שלו הוא מעין השבת, ולהיפך – בשבת שלו תמצאו מעין החול…

“הסינתיזימס ביהדות בזמן הזה – הוא אומר באחד ממאמריו – אין למצוא רק במקורות הדת ישראלית מימים קדומים, אלא היהדות צריכה להיות כוח מוסיף ומחַדש; אין אנו סוגרים את חומתנו, לבלי יכנס בה מה מן החוץ. בימי גדולה של היהדות לא היתה איסתניסית כל כך, אלא קלטה מן החוץ, מה שהיה ראוי לקבל. הפילוסופיה הדתית ועמה גם הפיוט הדתי קיבלו הרבה מן החוץ: הפילוסופיה קיבלה את ההיגיון, את ‘כללי הדקדוק’ של המחשבה העיונית, את כללי ההשגה האנושית, מן הפילוסופיה היוָנית; והפיוט הדתי נצטרף ונזדכך בתמציתו האֶסתטית על ידי יחס משוררי ישראל למשוררי הערביאים. ואין אני מתירא מלאמור בפירוש, כי פיוטי שלמה בן גבירול ויהודה הלוי נעלים בתכנם, בצורתם ובהנאתם האסתטית על כמה מזמורים שבספר תהילים; בהם אנו מוציאים עליה ואל ירידה ליצירה הפיוטית בשפתנו. אבל מה שאלינו לדרוש תדיר, כי לא נָחל בכל פעם מ ‘בראשית’, כי לא נבוא בכל פעם בהמצאות חדשות, בתורה חדשה, כל עם תרבותי מיסד את קולטורתו על העבר, על קניניו הרוחניים מדורות קדומים. קדמות האומה היא תמיד עדות על התקדמותה הקוּלטוּרית. רק בבחינה זו אנו דורשים לשוב אל העבר, לא לעמוד ולהישאר בו, אלא להתקדם בו, להוסיף עליו ולחדש על ידו. אין זו דרישה אל המתים, אלא שאיפה לחיים, שתהיה היהדות אידיאל שלם, היסטורי ומוסרי” (“גילוי השכינה” ב“הבוקר”). כה ברנפלד כותב או יושב ודורש.

אין זו דרישה אל המתים, כי אם שאיפה לחיים: אין אנו סוגרים את חומותינו, מבלי יכנס בה מה מן החוץ, אבל יכנס בה דבר טוב ומועיל; אין אנו מבקשים מכם נשגבות, רק התקדמות, העבר כשהוא לעצמו בודאי שאיננו מספיק בכל; אבל לנו נחוץ יסוד העבר, כדי להתקדם על ידו, רק כדי להתקדם. ומה המקרא חבר, אם תהיה היהדות אידאל שלם. היסטורי ומוסרי? מה איכפת לכם, אם נוציא את הפסולת ונכניס לנו את הבר? מדוע התעקש ונטעים דברים שלנו, בשביל שהיא שלנו?

“הדעות המוסרית בודאי אינן קבועות ועומדות, אלא הן מתקדמות והולכות. ההשגה המוסרית מקבלת צירוף וזיקוק מדור לדור, מתקופה לתקופה. מה שנחשב בעיני בני הדורות הקודמים להיתר גמור, נחשב בעיני בני דורנו לאיסור גמור; ולאידך, דברים שהיו הראשונים נוהגים בהם איסור מוסרי נעשו לנו למוּתרים. – וּבני-אדם מתאווים לדעת, איך התפתחו המוּשגים האלה, ואיך קיבלו תוכן חדש ואיך היה אופן השפעתם על העמים” (“זרמים מוסריים” ב“הבוקר”). אבל יש בכל אלה עצם שאינו מתבאר ושאינו מתחלף לגמרי; תשליכו קליפה אחרי קליפה – והפרי ישאר… “על עמנו לשכוח” הרבה, עליו לשכוח, “”בכדי שיוכל ללמוד מחדש". ואין זה חדש, כי אם ישן; אין אלה מסתורין דתיים, מוסריות שלמעלה מן הטבע. שאליהם נשאף בדרך השכלול, כי אם “חיים אנושיים”. חיים טבעיים ומתגלים. ומדוע לא נבקש חיים טבעיים ונמאן בהם? הגדו בעצמכם, מדוע נמאן באלה?

ברור לנו הדבר, ש" לא חונן האדם בשכל אלהי, בשביל זה בלבד, לעמוד על אמיתת היקשים וחידודים הגיוניים או, בכדי לדמות מילתא למילתא, בכדי להקשות ולתרץ, ובכדי לשאול ולישב בנקל או בדוחק, או בכדי לגלות תמיהות וקושיות; בקשת האמת המוסרית אינה פעולה שכלית" (שם). תאמרו: אוי לנו, אם נחליש את הפעולה השכלית, זה המאור שבאדם, ונעבור אל המסתורין שבאדם; אבל גם מזה אַל תפחדו, הלא תבינו…

“בקצת בני עמנו אנו רואים, כי שקועים הם כל כך במנהגים דתיים, עד שאין בלבם מקום לשאיפות דתיות (שם). “חידוש היהדות מַצריך תחילה רגש דתי כביר, חיובי ומשפיע” (“חידוש היהדות”); ושוב הוא אומר: " חושש אני, כי גם הלאומיות המעטה והדלה והקיימת עוד בישראל, היא ניזונית רק מן הדת, מן השפעת הדת, שנשארה לנו מימים מקדם” (“מהות חיינו הלאומיים”). “מרובים אנו ברוחניות יותר מדי, ואין אנו חסרים אלא מעשים ממשיים” (שם); ולאידך, המעשים הממשיים לא יספיקו בלי רוחניות. אין עבר פורה קיים ומתמיד בלעדיה ואין הווה חי בלי מסורה, בלי טהרת המסורה. “לא בבקשת התעודה המוסרית לעמנו נמצא קלקול לאומי, אלא בתכלית המכוּונת שבה” (רעיון התעודה בישראל" ב“עומר”). הוא אמנם לא יכסה על הצללים שבחיי עמנו ובתולדות עמנו, ולעיתים גם במוסר עמנו ובדת עמנו (ומי עוד עשה זאת יותר ממנו, ובלי כל משוא-פנים כמוהו); אבל באחת הוא מחזיק תמיד: “עמנו יחליף כוח” (“אחרי הרעש”, ב“האשכול”).

“מסתכל אני במאורעות ובעובדות האחרונות, וברור לי שעכשיו עלינו לבנות הכל מחדש” (“בחינות המאורעות והמעשים” ב“השילוח”). הוא גם יודע שלא נבנה, ש“לא יקומו לנו אנשים, אשר להם אנו מחכים”; ועם כל זה הוא מחכה, הוא מתיאש ולבו שלם עמדו, הוא יושב וכותב ומחכה…

לא אכחד חידה לי הדבר הזה באיש כזה שנותן וחוזר ונותן, איש כותב מאמרים בכל יום ומדבר השכם והערב, שלא יפלט ממנו, ולוּ גם בשגגה, איזה דבר, שנוכל לומר עליו זוהי הנפש שלו, זהו סוד נפשו! השמעתם, אדם יוצא ונכנס באהלי המחשבה יום-יום, אדם דן בעולם ובחיים, בדעות ובמחשבות, בערכי הדורות ובצרכי הדורות, ולא ישאר בנפשו איזה קמט, או איזה יותרת? הראיתם איש יחתה גחלים בחיקו ולא יכבה? איש הולך מאה מיל בכל יום ולא יכשל ברגלו ולא ילאה כלל? – הראיתם איש ביכה עם הציבור ונאנח עם הציבור, אדם משכים ובא כל יום לעולמו של ישראל, מבלי שנראה מה הוא נותן ומה הוא מקבל, מבלי שנדע איזה המה החבלים שבנפשו והנקודות שבנפשו!

וזהו הדבר, אין אצל הסופר שמעון ברנפלד איזה מאורע גדול של מחשבה, אשר ימלא אותו כולו ואשר ימשוך אותנו אחריו, אם יצוַדה, אינו כמגלה סוד נפשו; ואם יקצוף, מעולם לא יקצוף; ואם יתפּעל, – אימתי יתפּעל? אימתי דיבר רתת? אימתי אבדה ממנו לרגע “המנוחה האֶפּית” שלו, כמו שהשכיל לומר עליו סופר אחד במחיצתו ב“הצופה”.

ואם אותה מלה לא תציין את נפשו, תציין את שפתו, ואת הנוחות שבשפתו והקלות שבשפתו. ברנפלד מושל בשפה ולא היא בו, יען הוא כותב, כמו שאדם מדבר, בלי כחל ובלי צבע שפתי. בשפה חיה מדוברת עושים כזאת סופרים הרבה, ובשפה לא מדוברת, בשפת עבר, עושים זה רק מעט, ואולי ברנפלד הוא היחיד. ואם לא נדע מזה, אם חידוש הוא הדבר בעינינו, הוא, ידע כי רוחו לא יתן לשפתו כוח-ה כובד הנחוץ, יען כי מליו כל כך קלות ונוחות, עד שנחשבו לשעה לחלק מאתנו.

איזה מקום יקח לו ברנפלד לעתיד בתולדות הספרות – שאלה זו לא אפתור עתה. אבל אם יתקיים חלומו של בריינין וחבריו ושפת עבר תהיה שפה מדוברת, לא שפתו של בריינין המליץ תהיה ליסוד, כי אם שפתו של ברנפלד, שפת ברנפלד הספרותית היא שפת הדיבור, עם כל יושר הדיבור ועם כל החולין שבדיבור. – – –

זכרוֹן

“הנביא… והכל מחכים לנביא… כל העומד, עומד ומחכה לגאולה… לישועה…למלה חדשה…”

" כל הנביאים שקמו עד היום בישראל היו רק הכנה לאותו הנביא, נסיך העתיד, אשר יבוא ויתגלה".

טיפוסו של החוזה הבא והלך הלוך והשתלם, הלוך והתפתח במשך הדרות הרבים, כל הנביאים, החוזים והרואים של העבר היו לגבי הבא, לגבי הנביא המקווה, כפני הלבנה לפני החמה, כנר חלב קטן לפני אבוקה חשמלית".

" הנביא אשר עינינו נשואות אליו, עדין לא בא; אבל הוא מבשׂר את יום בואו, וגם בוא יבוא… וגדול יהיה הנביא הזה ומרומם על כל כינוי ותואר – ברוח שפתיו ימית את השקר ובמבט עיניו יבער את הרע. חנפים לא יגורו במסבו, קטני-מוח וצרי-לבב לא ירוצו אחריו, מוגי-לב ודלי-רוח מפניו יתחבאו".

“וביום אשר יבוא אותו נביא, ינבאו גם כל בנינו ובנותינו, ורוח חזון ישפך על פני כל העם. יאציל החוזה מרוחו הכביר על כל אחיו ואחיותיו, ותמו אז מעשים קטנים ומגוּנים, דברים בטלים וריקים יכלו מן הארץ”.

“בוא יבוא הנביא! וביום אשר יבוא היה יהיה רק זרע קודש, ממלכת-כוהנים בני כוהני אֵל גדול ורם, בני עליון וילדי רום. וביום ההוא ינוסו הצללים, ימסו הכבלים מעל רוחנו וזרח השמש ולא יבוא”.

" הנביאים לא מתו, כל הדובר אמת, כל המוכיח בשער, כל המניף גרזן על אלילים, כל המקצץ את ארזי הלבנון הרמים, כל מי אשר מטאטא בידו לבער את רוח השקר, כל מי אשר יגביה את רוח האדם… כל מי אשר יפתח חלונות בבתי-אופל ומזריח קרני-אור בממלכת חושך, כל המלמד לאדם דעת ומחשבה, כל מי אשר יעורר את הרגשות בלבות בני-אדם הקרים, כל מי אשר ירבה חזון – הרי זה נביא…הרי זה אחד מאלה שמבשרים את בוא הנביא הגדול, הנביא המקווה".

“בוֹא יבוֹא!”

ראובן בן מרדכי בריינין כתב את הדברים האלה באחד מגליונות “הצפירה” הקודמת. ומדי אזכרה את השם הזה, שמו של בריינין, זכור אזכור את אשר היה האיש הזה לנו לפני ימים.

והימים האלה ימי התנערות בספרות היו.

הילדוּת שבנו עוררה אותנו להאמין, כי דור ספרותי חדש קם או יקום על קברות הדור הישן – להאמין, שאנו והקרובים לנו אנו אותו הדור המקווה, הדור העבר הוא גם דור ננס, דור פג טעמו וריחו, דור חיגר וסומא גם יחד; אבל אנו הננו בני דור לוחם ושואף, דור שונא את השקר ואוהב את האמת, אנו בני דור, שתעודתו להחריב ולבנות, לגדוע ולזרוע, להרוס וליסד, בני דור שעליו מוטל לבטל ולעקור משורש את הדברים הישנים ולהגיד ולהשמיע דברים חדשים. דברים חמים, נלהבים, עזים, מרוממים ונעלים, נשגבים ונמרצים גם יחד.

אנו, המתחילים בספרות, היינו בעינינו לרואים ולחוזים, לבעלי כשרון ודעה, לבעלי רוח וקומה; והם בעלי הנוצה והעט מימים שלפנינו, בני הדור שהקדים אותנו ושעדין הוא חי וקיים ומחזיק בקרנות ספרותנו, הם לא יגיעו אלינו ברוחם, מפני שאינם מבני החבורה שלנו, מפני שכבירים המה לימים, מפני שחובשי בית-המדרש הישן המה ואינם “מערביים” כמונו, כלומר, אינם שואפים לארצות המערב ולהשכלת המערב ככל אחד מאתנו.

הם, הסופרים הישנים, הנושנים, כולם הם בני הדור הישן העובר והחולף, דור לאו דור הוא – ואנחנו הננו בני הדור החדש, בני במלה החדשה החיה, החממה, העזה, הצרופה, הברורה והמצוּחצחה. עטם של אלה אינו חי עוד, אינו כביר, אינו מדויק ואינו מזוין, ואנחנו כלי-הזין בידינו, קולנו כקול ברמה, קולנו כקול של אנשי מלחמה, קול שובר ארזים וּמרקיע שחקים.

עוד לא הספיקה לנו העת להוציא הגות-לבנו אל הפועל, עוד לא באה שעת-הכושר לנו לצאת בגלוי, להביע ולהריע לפני הקהל הגדול אשר אנו נושאים בלבנו, למען ידע וישפּוט מי המה הארזים ומי המה האזובים, מי הם העוברים ביבשה ומי ומי הם בוקעי הים… אבל במכתבים פרטיים, אשר הרצנו אז איש לחברו, הפלאנו את מכות ספרותנו על אחת שבע ונמוד לה שבטים וחבלים. שם החמנו את רוחנו, הזדיינו למלחמה ליום קרב, ונתלהב ונתמרמר על מארת הספרות, על החיים הצרים בה, החיים השפלים והמעטים. שם רצצנו את גולגלתם של הסופרים המושבעים, סרקנו את בשרם במסרקות של ברזלו גררנו את עצמותיהם על מטה של חבלים.

אין רחמים ביום-הדין! ויום משפט יבוא על כל הסופרים האלה, המדכאים את ספרותנו וממלאים אותה רקבון; בוא יבוא יום עברה וזעם, יום השמֵד ואבדון.

ואז תיוָשע ספרותנו ותקום על ידינו, תקום לתחיה על ידי בני הדור החדש, דור הנכון להקריב לה כוחו ודמו, חייו ולשד עצמותיו.

לא רק ילדוּת היתה בדבר, כי אם הרגשה של כוח מתעורר באמת, של הולדת דבר-מה או הולדת נחיצות של איזה כוח, הבא להרס, לחדש, להודיע ולגשם איזה דבק, דבר חדש ורם, מאיר ומחמם, טוב ויפה ומועיל.

במלים הגדולות והנפרזות האלה, בצלצול התרועה והשאון הסתתר איזה רצון חדש, רצון שואף לבריאה וליצירה חדשה; ואותה במלה היתה שמורה לנו, בני הדור הבא.

עוז-רוח היה הדבר לדעת, שכל אזרחי הספרוּת, כל אלה הממלאים את חללה וּמושלים בה – כגמדים הם נגדנו, וּפעלם הוא כעין וכאפס מול הדברים אשר בפינו אנו להגיד ולהביע אותם. עונג רב היה לדעת ולהבין, שכל מה שהם כותבים אינו שוה כלום נגד אלה הדברים שבפינו אנו, שבלבנו ובמוחותינו אנו; ושאנחנו רק אנחנו, לוּ ניתנה לנו יד, כי אז הראנו את אשר אנו יכולים לברוא, והיינו נותנים לספרותנו את אשר אנו נושאים על הדגל!

ואז במלחמת-החיים שלנו, בימי המעבר מעולם לעולם, בין המכשולים הרבים שהיו מוּנחים על דרכנו, בעת שקשה היה עלינו לצאת וללכת למקום ששם תשׂאינה אותנו עינינו, אז, שכמעט נפלנו תחת הרצונות מצד אחד והמעצורים הרבים מצד שני, הועיל לנו אותו רגש העוז להחזיק מעמד; והוא נתן לנו את הכוח להוסיף הילחם וּלהתגבר על כל הדברים שגדרו בעדנו את הדרך.

אותו הדבר, הבלתי-נראה עוד לאחרים והנראה לנו בחזון, חיזק אותנו, הרים את רוחנו; הוא נתן לנו את הכוח ואת היכולת והנחיל לנו רגש של נצחון עוד בטרם נצחנו, עוד בטרם עשינו את אשר היה עלינו לעשות.

כה עברו לנו הימים ההם, ימי חלומות ותוקף, ימי הכנה והזדיינות, ימי מחשבה לעשות ולפעול – וימי הרת-עולמנו. כה חלמנו ונהלך בגדולות, התלהבנו ונאמין איש ברעהו, איש בקול חברו, ברצונו בכשרונו, בשאיפותיו ובאשר לפניו. וכה הזדיינו לימי מלחמה ותרועה, לימי עבודה והרמה – לימי בריאת דור חדש, דור של סופרים חדשים, בעלי לשון חדשה. גם בריינין היה אתנו.

נכבד היה לנו בריינין בשפתו, במהלך עטו וברוחו, כגיבור עמד לפנינו. בכל מאמר והגה, בכל מלה שלו ובכל רעיון, בכל מחשבה ובכל נאום ראינו איזה עוז, איזה בטחון, איזה רום; ובכל אשר יצא מעטו מצאנו שפה עזה, ברורה, צחה, שפה בנויה ומחוטבה.

כנביא היה במאמריו, במשאיו ובחום דברו. לכל דיבור ודיבור היה מין שכלול, מין חיטוב וחיזוק מצויים רק אצלו, רק במה שהוא כותב ואומר, חושב ומריע. לכּל היה גובה ורום.

להשירה של בריינין לא היתה תכונה מיוחדה, היא לא נגבלה במדור בפני עצמה, אלא מילאה את דבריו בכל מקום שהם, והוסיפה להם מין צלצול מיוחד וקול מיוחד. בת-קולה עשתה אותו בעינינו לחוזה. לאיש העומד על הבימה ומדבר רמות, לאיש שכל דבריו מוצקים ושניביו חזקים. כ“סופר הברזל” היה בעינינו.

קראנו את “גסיסת הסופר” שלו, קראנו את “הגיונות הסופר העברי”, “שני עולמות” וכו'; במורא ועוז קראנו את המאמרים האלה ונקשיב להמית הדברים.

“הגיונות הסופר העברי” נדפסו ראשונה ב“המליץ” ואחר-כך באו ב“הצבי”; ובכל מקום אשר הגיעו נשמע קול תרועה חדשה אצל בני-הנעורים, קל חדש ושפה חדשה.

מלבד שפתו של גצל זליקוביץ לא ידענו שפה עזה וחטובה כמו זו.

הללויה! תרועת נצחון ועצב חרישי שבנצחון.

מה היה חפצו ורצונו של בריינין אז? קשה לתאר. מגמה לא ידע גם הוא, ולא בא מעולם לידי דעה מסוימת, או גם לידי חשבון ישראלי ועולמי; אבל הוא חפץ להביע מה, כשרונו רצונו היה, אם תחפצו – רצון סתם היה לו, ואם תחפצו – רצון מדותי; בלע"ז הייתי מרכיבם יחד והייתי אומר: אֶתּוֹס דברני.

בריינין היה שונא איזה דבר, מבלי אשר ידע נכונה מה הדבר ההוא, והיה נלחם בדברים אשר לא נתבררו לו ולא ידע לסַמנם; אבל ידע היטב, כי ראוי לו להלחם עמהם ולשנוא אותם. הוא ביקש להרוס איזה דבר בספרותנו ולבנות בה איזה דבר – לא העינינים היו לו העיקר, רק הצורך להרוס ולבנות, הצורך לשנוא את הרע והשפל, הנמוך והמעוך בעיניו; לשנוא כל אלה, שהיו למעצורים בדמיונו לחירות והמעכבים בעד מין דבר הנקרא אמת, ולהילחם בעד הטוב והיפה אשר פה ושם ובעד המועיל בחברה ובאדם.

הוא ידע, שהסופר הוא הבורא תקופה שלמה וחיים שלמים, דברים חדשים ורצונות חדשים, שאיפות חדשות וּבנינים חדשים. הוא הרגיש שהסופר הוא החלוץ במחנה והנביא בשעתו. – –

בריינין הנלחם אז לא המשיך את דבריו, כי אם היה מוסרם לנו פסוק פסוק, משפט בצד משפט ובנין בצד בנין; בדבריו לא היו “קרן-קיימת” ויסוד, אבל היו בהם איזו זהירות, איזו צחות, איזה עוז, איזה ברק. – משפטיו ובניניו לא נבעו ממקור חי; אבל היה בהם משכלול אבנים מחוטבות זו בצד זו. הוא הטעים כל הד, כל נטיה כל נדנוד, הוא עמד על הבימה ולשונו היתה מדברת גבוהות.

את בריינין מאז לא נוכל לקרוא בחשאי, רק בקול.

בריינין חדל לנַבּא ויהי למשורר, למשורר בנשימה כבדה ובצבעים עזים. הפרוזה שלו בתור פרוזה לבד הרימה, הועילה, עוררה והקימה; אולם הפרוזה שלו בתור שירה, בתור סיפורים בכוָנה, אבדה את טעמה המיוחד ותהי כנדהמת.

כבוד ושירה הביא לה“ירמולקה”, ל“אבי-זקנו” ול“גיבורי ישראל”, כלומר – לאנשים שאבדו בעָנים… הוא כתב גם את הסיפור " שתי מיתות“, את ה”אילני סרק“, ואת ה”בר-חלפתא", גם את הסטירה “ברית משונה” כתב ועוד ועוד.

בריינין בסיפוריו הוא מליץ ביותר ורגשני ביותר; הצבעים הרבים שבהם מעוורים. אנו נפעלים מאיזה כוח מכני ובזרוע נטויה; אבל אין אנו קוראים אותם בנפש חפצה. הנני משתמש בשפתו: חיָסר להם העידון, חסר להם החום, חסר להם האור הפנימי. הוא בנה כאדם המסיע אבנים ולא נפשות וחיים.

עינו של בריינין אינה בהירה ואינה חודרת; ובבואה לראות ולהתמלא מחזיונות חיצוניים, על מנת למוסרם לנו אחר-כך ולהעבירם לפנינו – אינה מספקת, לפעמים היא משתברת,,,

המשורר והלוחם היה גם למשורר ביאוגרפי. הוא החל לעסוק בחיי גדולי הספרות והשירה שלנו. הוא חדל לומר ולעשות, כי אפס כוח, והחל להסתכל ולעיין במה שעשו אחרים. בריינין כתב את זכרונותיו על יל“ג, את תולדותיו של פרץ סמולנסקין, חייו וספריו ואת תולדות אברהם מאפו. את דבריו על-אודות יל”ג כתב ב“השילוח”; תולדות רפ“ס נדפסו בהוצאת “תושיה” בשתי מהדורות; ותולדות אברהם מאפו נצטרפו לה”ביבליותיקה העברית" ונדפסו בשני ספרים (הוצאת “תושיה”).

בדייקנות מיוחדה, במדעית מערבית ובחקירה ודרישה אחרי כל פרט וּפרט, אחרי כל מעשה ומאורע, אחרי כל דבר הנוגע בנושא שלו גם מרחוק, כתב בריינין את הדברים האלה, הוא חקר ודרש, אסף חומר הרבה, החליף בכל פעם מכתבים בנדון שלו. שאל וחיפש אחרי כל ענין צדדי, שיצא ללמד על הכלל ושעשהו נוח לקריאה. הכל הוא כך מפני שכתוב כך.

אבל זה הדבר, הכלל שלו, שהוא עושה לנו על-דבר נפש נושאיו, הוא אצלו רק מין צירוף, מין דבר שבמנין. רצוני לומר, הוא בא לו, אחרי שיספּור ויצרף סכום דברים ידועים יחד, סכום מעשים ידועים, שמועות ידועות, ענינים ידועים וּמספר מכתבים שנכתבו אליו מפּלוני ומפּלמוני, מרחוק או מקרוב, מבן דורו או משאינו בן דורו. אולם אין לו היכולת להסתכל בעין צופיה הרואה מעצמה. הוא אומר רק לראות את האמת הספוּרה והמנוייה, את האמת כמו שהיא מצטרפת מסכום של ענינים הנראים לו עתה ונשפטים העינין עתה.

בריינין ינתח ויפרט דברים מבלי בוא אל תמצית נפש המשורר, הבקורת שלו חדה היא ובלי משוא-פנים, אבל בה מסתתרת לפעמים גם איזה איבה מוסתרה… איבה שהוא בעצמו נלחם עמה ועמל הוא למחות רשמה מנפשו.

נפשו עליו תאבל, ושוב הוא מנסה לחלום, לחלום בהקיץ, או לעשות את עצמו כחולם…

“יודע הוא כי הצעתו ליסד סנהדרין בזמנו, תהיה בעיני רבים כדמיון רחוק, כחלום מטושטש; אבל דבר זה בעצמו מעורר בו עוד חשק להציע לפני הקורא את תוכניתה בקויה ורשמיה הכוללים” (“רעיונות על-דבר יסוד סנהדרין” ב“לוח אחיאסף” העשירי).

“אין הוא בן-חורין ואין הוא רשאי לקבור עמוק עמוק בלבבו” את הרעיונות האלה; ושוב מתפרצת מבין שפתיו מעט מהמלה החמה, שהבריקה לעינינו וחדלה להבריק: “אחים היינו, אחים הננו ואחים נהיה!” אחרי לכתו מאתנו היתה לו עדנה; והוא חפץ לתת לנו" אידיאל רוחני רם" ב“צרור מכתבים”.. שנדפסו ב“העתיד”, ספר ראשון. הוא נתבגר והוא קורא: “החפץ בחיים לאומיים, חיים שאין בהם בושה וכלימה, בפני הדורות הראשונים ובפני הדורות הבאים, יתן ידו לנו”. “כל החפץ להיות בין הבונים, הנוטעים והזורעים על הרי ישראל, יתן ידו לנו”.

“כל המבקש אידיאל לאומי, כל המבקש פתרון להשאלות הגדולות של היהדות, כל החפץ בקיומה ובהפרחתה, ובוא ויתן ידו לנו”.

יבוא ויתן; והוא יודע שאין עוד כל נותן לו.

---

“דור יתום…” – התאונן בריינין במאמרו “הנביא” הנזכר – “פסקה הנבואה… אפס החזון… מתו הענקים… דור ננסים…נפשות קטנות… השכינה לא תרד עוד מטה… אין משא-נפש… אין מעלות רוח”…

מי זה הלוחש באזני דברים כאלה? מי הוא זה המקצץ את כנפי תקותי? מי זה המכבה את אור שמשי?" – – –

קטע

רוב הקוראים הבעלי-ביתיים אולי לא ידעו את טיבו של הסופר מרדכי עהרנפרייז; אבל הקוראים המעטים, הקרובים אל הספר העברי החדש ושומעים לדפקו, יודעים אותו. ואלה שנסעו לבזל בימי הציונות של הרצל ודבר היה להם בשעת בין השמשות עם שאלות הקוּלטוּרה והלשון בודאי יודעים אותו.

מרדכי עהרנפרייז הוא ציוני קוּלטוּרי וסופר מערבי; ובכוח שני הדברים אלה כתב ודיבר ויותר ממה שכתב רצה באלה. הוא היה בספרוּ הצעירה מן הרוצים לברוא דבר, היה מן המדבּרים על-דבר תכונתה וארחה של הספרות. – והוא התעתד לעשות בה דבר-מה ולהכשירה למה. הוא רצה בהקמת ספרות חיה בת הרחב מערבי. יהיו בני-אדם שלנו עברים; אבל יהיו אנשים, אנשים הולכים בקומה זקופה; לא כאורחים יהיו כי אם כאזרחים בספר ובכל דבר המשותף לעמים הנאורים על-ידי הספר. יש עמים חשוּכּים ויש עמים נאורים; עמנו צריך להיות נאוֹר, צריך להיות עם תרבוּתי – בבהירות המחשבה וכשרון המחשבה. הן לא רב הוא, אשר ידרוש מכם, מה אתם מסרבים ותמהים? האם לא חשבתם בזה מימיכם? האם לא עסקתם ימים רבים לבלי-קץ בספרי הבל ורעות רוח? האם לא לימדוכם עד עתה לשון וספר? לימדוכם, אבל לא לימדוכם להבין ישר, לימדוכם, אבל רק דברים יבשים; לימדוכם דברי בטלנוּת, דברי-דת ולא דברים מן החיים; לימדוכם במחשכי בית-המדרש, ולכם דרוש אור, אור מערבי ודעת דרכי המערב.

וּברוּך אֵל התרבות, שנתן כאלה בפינו הסופרים החדשים, ברוך הוא שהעיר אותנו ועורר אותנו לכאלה, דורות רבים ישנו שנתם ועתה קמנו, קמנו ונתעודד. אתמול היה הכל מעונן והדרך דרך חלקלקות, והיום הנה לנו אורח ישר; עוד אתמול הלכנו על ידינו ועל רגלינו, והיום אנו ניצבים ועומדים קוממיות. באים אנו אליכם!

"זה הדבר, שאי אפשר להטיל בו ספק יותר, בהתפתחותנו הרוחנית באנו עתה עד הגבול, המבדיל בין שני עולמות, בין אתמול והיום; ואיזה רוח חדש, כמו ממרחקים, מנשב במחננו. הבנין הספרותי אשר הקימו אבותינו בכל ימי עמלם, שאולי טוב ויפה היה בזמנו, נופל ומתפוצץ לרסיסים; ודור צעיר, שדמו רותח, מכין חומר ולבנים לבנין חדש, שהוא שואף אליו. והעיקר הוא – וזאת צריך לבטא בדברים ברורים ומדויקים, שהעבודה הספרוּתית כפי שאנו עוסקים בה עתה אינה המשך של עבודת הדורות הקודמים מימות המאספים ואילך, כי אם התחלת עבודה אחרת לגמרי, חדשה בצורתה ובתוכנה. ההבדל בין הסופרים הצעירים היום ובין סופרי התקופות שעברו אינו רק הבדל המדרגה,

כי אם הבדל מיני, לא רק הסופרים נשתנו, כי אם כל השיטה מוחלפת; לא גי שהדרכים הנם אחרים, אלא גם המטרה היא אחרת; לא די שהרצון הציבורי התחזק, אלא גם תוכן הרצון השתנה".

כה דיבּר הסופר הלז, והוא אז יחד אתי הולך, במאמרו התעודתי “לאן?” ב“השילוח”, ומזה לא מש. התחלת עבודה חדשה לגמרי, צורה חדשה ואופני ספרות חדשה, שינוי גמור בספר שלנו, שינוי מערבי, דרש. להאתמול אתם פונים; אבל אין זה הצורך של היום. מליצה וּפלפּוּל, חוג צר, ביאורים או חקירות יבשות הם דברים שנאים היו לאבותינו, אבל לא לנו… אבותינו היו גם מוכרי-בגדים, מחנוָנים, אנשים בעלי מוח עקום ושקוּעים המין יראה צבועית; ואנו הלא לחיים אחרים אנו שואפים לא לגלות ולכל מידות הגלות, כי אם לפדות, לפדות הרוח ושכלול הרוח. אנו שואפים לחיים, ואשר נעשה עד כה – אינו קרוי חיים. קראו את כל ספרי “המאספים”, ובעליהם הלא כבר חדלו להיות חובשי בית-המדרש וביקשו אחרת, ומה תמצאו בהם? – “השכלה”. קראו את “הלבנון” ואפילו את “הקול”, -אבל קראו אחר-כך את “השחר”; - פּה כבר אתם רואים בהעורך “אורגניזטור ספרותי אין למעלה הימנו”, פה תראו “מאמין אדוק בתעודת הספרות העברית”. והנה קם לילינבלום, קם ברוידס, קם יהודה ליב גורדון, ענקים באו אחרי דור ננסים ויבראו לנו ספרות או ראשית ספרות. המה חדלו להיות; הרבה מאשר רצו וחיפשו הם, הנה גם הוא חדל להיות, כי הם חפצו ב“תיקון האומה”, לא כמונו היום…

תחיה ופדות, חירות המחשבה וחירות העם מסבלתו עד עתה. “תחיה”! שם זה קראנו אז להוצאה ספרוּתית חדשה, למהלך החדש ולדרך החדש, שאמרנו אז להתחיל. עהרנפרייז כתב את תוכניתה בדברי להבים, כיד עטו הרם; ואחתום עליה שמי גם אני, כי חברים אנו אז ודרך אחת לשנינו.

בא אחד-העם ושאל אז: אתם רוצים! אתם צריכים! אתם חפצים להחיות ולעשות חדשות, - אבל היכולים אתם?

“ואנו הצעירים, הנכנסים עתה להיכל הספרות, השיב לו עהרנפרייז במאמרו ההוא, אנו עונים לו בקול רם” כן, יכולים אנו מאמינים אנו ביכולתנו וכוחנו!"

“וגם בזה אנו מאמינים: שלא על ידי הליכה אִטית משלב לשלב וממדרגה למדרגה נגיע למטרה אנו שואפים אליה” – “אין אנו יכולים ואין אנו רשאים ללכת לאט. הרבה מאד צריכים אנו להרוס, ועולם שלם אנו צריכים לבנות: עולם חדש”.

עולמו של הסופר עהרנפרייז באשר יצר הוא אינו חדש ואינו גם רחב; אבל יש בו איזה שכלול וסדר וחפץ ניכר לסידור הדיבור. אין כאן דם רותח, כמו שחשב; אין כאן חלומות נוער וגעגועי נוער, כי אם הליכה לפנים וחפץ ללכת. אַל תבקשו בו אור לנתיבה, בירור וּמוצא ודעת גמורה, כי אם איזה הארה על ידי זה, שאתם נקראים, שמזרזים אתכם לקום לעשות. אין כאן מחשבה חדשה, וגם לא היקף מחשבתי רחב בנוי על רגש יסודי, לבבי; אבל יש כאן תרועה ספרוּתית. מה שסטוּאַרט מיל היה לאחד-העם בימי לימודו – היה בּרנדס לעהרנפרייז. וברנדס הן היה מורה בדעת תהלוּכות הספרוּת ויהי זמן רב רוח מעורר בנתיבות הספרות.

בּרנדס שם לבו לזרמים הספרוּתיים המערביים וּלקישוּרם יחד. הסופרים הם נביאי הדור, כוהני הדור ולוחמי הדור. מתאחדים אלה ביחד, והמה מאירים; מוליכים המה את בן-האדם לשכלול הרוח ולהטבת המעשים. – לספרוּת העיקר דעת הנפש וגם הרת-הנפש; אבל היא נותנת גם פדות-הנפש. פתחו לה שערים, הרחיבו את השערים. ועהרנפרייז ובן-בנו של בּרנדס וּמכהן בהיכל הספרות העברית אינו תר אלא אחרי שער אחד – הכּניסה אל מערב! תהיה ספרותנו אבר מהַשכלת המערב וחלק של ספרות במערב. נהיה עברים, אבל אנשים בעלי טעם וּבעלי ספרות של טעם; נהיה עברים, אבל עברים בעלי מטרה וכוח, עברים בעלי חיים נאורים. " הכשרון הלאומי והיכולת הספרותית – הוא אומר-הולכים וּמתפתחים במידה שוה עם הצרכים הרוחניים של האומה ועם המטרה שהיא מציבה לעצמה. בשעה שהמטרה הראשית קטנה, אז פועלים רק הכוחות הקטנים שבאומה ושביחידים, כי לגדולים אין צורך ואין מקום; אבל בשעה שצרכי האומה הולכים וּמתרבים והמטרה הראשית תגדל ותתרחב, אז מתעוררים ומתרגשים גם אותם הכוחות הגדולים הנרדמים באומה כמו מאליהם".

“זאת אמוּנתנו היסודית הממלאה את לבנו, בשעה שאנו באים להקדיש כוחותינו לעבודה ספרוּתית”.

והוא האמין, האמין בכוח החדש ובשמים החדשים; האמין בהתקדמות, האמין בהתעוררות, האמין החיים הנועדים עתה לצאת ממחבואם, והאמין המלאכות חלוצי-הספרוּת. הוא הלא הוּא אחד מחלוציה, מבוניה וקוראיה.

“אירע לך מימיך המקרה המבהיל של התאַלמוּת אחד מקרוביך? רק אתמול היית בחברתו, התענגת על דיבוריו המפוצצים ועל צחוקו העליז, התוַכּחת עמו, התלהבת עמו ביחד, השתתפת בחלומותיו וגעגועיו, או בכעסו ובצערו; ולמחרת אתה פוגש אותו בשוק – והוא ניצב לפניך כילד אין-אונים, מוציא מגרונו איזה קולות משוּנים, פראים ובלתי-מקוּשרים: נתאַלם פתאום”.

“מאורע מבהיל מעין זה אירע לספרותנו בשנים האחרונות”, קורא עהרנפרייז במאמרו “הספרוּת האילמת”, שנדפס ב“השילוח” אחרי איזה שנים, כשעבר זה לידי איש אחר.

עהרנפרייז לא נתאַלם, גם לא נכשל; אבל הפרזתו היתרה בפרקי הביקורת שלו, שהחל להוציא אז, היא עוד מסוכנה באיזו מידה מההתאַלמוּת. אין לך דבר מפסיד יותר בביקורת והערכת דברים מהפרזה והפלגה, והפלגתו של החבר הזה, שהיה נחשב לבן-אדם של טעם וניבאו לו יתירת ביקורת בת-טעם, עוברת את הגבול. – שאון מלים בנות-התפעלות נהפך לו כמעט למשחית.

אם אדם רואה ב“שירי הזעם” של ביאליק “מחאה לוהטת” או “שפוך חמתך” חדש, בודאי הוא רואה נכונה; אבל לו לא די בזה וצריך הוא להוסיף ולאמור, כי "שפוך חמתך זה בא מתוך תחית הרצון הלאומי, מתוך התגברות החפץ “לחיים”. די ודי והותר לכנות “מגילת האש” של ביאליק “שיר השירים”…

אבל למבקר דנן היא שיר השירים של החורבן ושל התרוצצות העולמות בנשמת ישראל הצעיר“. – ב”אידיליות" של טשרניחובסקי הוא שומע “מין נגינה חדשה בחינת הוד שבכיעור ושחוק מתוך דמעות”; ובמנגינת “הבריכה” הוא שומע “מין בת-קול יוצאת מתוך החורבה שלנו, בת-קול של געגועים כבירים לארץ, ליער, לגבעה, לכל קסמי החיים ויפים”. הוא שהתאזר עוז להבחין בין טוב לרע, בין שירה אמיתית לבין מזויפה, שוב חובב ומחבב כמעט כל פייטן עברי ומתפעל מכל משורר עברי חדש, וביותר מאותו “חיל קטן של אמנים צעירים, החודרים בחושם האמנותי לעמקי הויתנו ורוצים לגלות את מסתוריה”. – דוקא שלום אַש “חביב עליו יותר מכולם”, מפני ש“הוא היותר פיוטי מכולם”. “אש הוא בעיקרו משורר היופי”; אַש מרגיש ומבין לא רק את הצער התהומי שבחיי הנשים העזובות והאומללות, אלא גם את האידיאליות הטהורה של אֵם עבריה“. בציור אחד של אַש הוא, הבוחן, רואה” תמונה מיניאטורית מן המלחמה ההיסטורית ההולכת ונמשכת לכל ארכה של התפּתחוּתנו הקוּלטוּרית: מלחמת הנבואה עם עבודת האלילים והקורבנות" (השקפה ספרותית ב“השילוח”).

כה חדל מי שהתעתד לכונן את הספרות החדשה ולטעת בה טעם וניצני הבחנה לדעת ולהבחין גם הוא בין זוהר לנוצץ. – – –

עהרנפרייז הוא גם ציוני תרבוּתי וקוּלטוּרי. הוא בעיקר אחד מיוצרי הקוגרס הראשון וראש לקוראיו, והוא גם קירב את הציונים העברים להרצל החיצוני. הרצל היה בעיניו לאחר מיתתו “איש מלא חידות והפכים וסתירות” בסקירה ראשונה; – ולו, לנושא-כליו בתרבות ובספרות, אין חידות ואין הפכים וסתירות כלל, הוא איש הרואה רק את החיים המתגלים אשר לפניו והרוצה בגילום החיים.

“שני אלפים שנה, הוא קורא, היינו כלואים בצרת הגלות, מוּשפלים ונכנעים, מרמס לכל רגל היינו; קומתנו נכפפה, רגשותינו קהו, שכלנו נתעקם, שני אלפי שנה חיכינו, שיקום בתוכנו מחדש יהודי בן-חורין, בעל קומה זקוּפה ונשמה ישרה ושׂכל פשוט ובהיר, איש שכבלי העבדות לא עיקמו את גופו ולא חנקו את נפשו” (“תיאודור הרצל” ב“השילוח”).

" הציונות של הרצל היתה בעיקרה התגשמות מעשית של היסודות היותר חשוּבים בתכונתו האישית והספרותית של רחמנוּתו ושל אמונתו הבלתי מוגבלת בהתקדמות האנושית" (שם). והנה הציונית של סופרנו זה בעצמו לא באה לו אך לשם עבודה, לשם תרבוּת, לשם תרבות מעשית ורוּחנית, לשם ועידה לתרבות ולמעשה.

“הציונות הבּזילית, כלומר, זו שמצאה בקונגרס הבזילי את צורתה הקבועה, הנה לא מעור אחד היא, אלא משני עורות” (“מאוּגנדה עד חַרקוֹב” ב“השילוח”); ולעהרנפרייז בעצמו לא הבשר עיקר, כי אם העור, הוא מדבר על זה, ש“שיטת הקיבוץ תתקומם נגד שיטת היחיד, וההשפעה מלמטה תתקומם נגד ההשפעה מלמעלה”; והוא, היחיד, חיעם הקיבוץ ומדבר באזני הקיבוץ לעהרנפרייז הציוני אין גם רצון מיוחד יסודי, כי אם שוב איזה חפץ כללי; אין לו מגמה מיוּחדה, כי אם נושא הוא בקרבו איזה שאיפות, לא דרך מיוּחדה לפניו, כי אם דרכים והולכים בדרכים הוא רואה.

חיו ועשו, עשו, אני אומר לכם, ואַל תתעקשו, וגם אני עמכם. איש עברי מדבר לעברים וקורא הוא את ילדי העברים להשכלה ולתרבות, לתרבות עם ולתחית עם, איש עברי מדבר לעברים התום ובעוז ובאיזה נוער גם בימי העמידה. – והנה התנגשו חיי-שעה בחיי-עולם ובא הבקע במקום שאמרו לאַחוּת, וגם החלוצים בעצמם נלחצים המה אל הקיר…

עהרנפרייז הלוחם והעסקן והמדבר נעשה בשבתוֹ בסוֹפיהגם לנרדף, ורדפו אותו הציונים המקומיים בני-ארצו. קרה היד השלוּחה לאחוה ולשלום, מציצים מן החלונות בעינים טרוטות. סימני שאלה ודוחק נפש השואפים גם הם תחת תוּם ואֵמוּן…

א. דברים אחדים

“השכינה היא אֵם הבריאה כולה, אמו של העולם התחתון ביחוד, אמם של בית ישראל, אמו של כל יחיד ויחיד, אם אוהבת, מרחמת, מנחמת, מצלת, גואלת”

השכינה היא הבריאה כולה. ו“אנו – האחרונים – אחרוני־אחרונים, יתמי דיתמי – בלי אם; – אנו בני הצער אשר כמוהו לא היה עוד, בני הצרות אשר כמוהן לא היו, בני צרות אשר כמוהן לא ראה עד היום גם העם המלומד בצרות, אודים מוצלים מן השחיטות”, אודים מוצלים. ו“אנו החיים לא בנס כי אם במקרה, אנו הצמאים וכמהים לגאולה ורק לגאולה, מניחים אנו את הבינה וכו' וכו', מניחים אנו את כל אלה לראשונים, ואנו – עינינו תועות ומבקשות רק את האֵם, את רחל המבכה על בניה”.

שכינה למראשותיו של הסופר החושב הרגשני הזה, שכינה למראשותיו ומלאכי־זעם עומדים לפניו וגודרים בעדו את הדרך.

הנה אור גדול ונורא והנה תהום גדולה. הנה חנינה והנה קנאה, הנה סליחה וגם רחשי נקמה. “אין האדם נעשה למשורר ולמורה־דרך, כי אם בנשיקת פּי האלהים”. ולאלהים כביכול פּיות שנים, ויחד עם מידת־הרחמים משמשת לפניו רב שימוּש גם מידת־הדין. מצד זה רחמי־שדי ומצד זה קנאת אל־נקמות. אין אחדוּת!

שני יסודות מושלים בנפש הסופר המוכיח הזה, ושני דברים ניתנים בפיו תמיד, הוא שופך עלינו ממתנת האהבה ומרעיש את לבבנו בזעם: הוא אוהב והוא שונא! הוא אוהב כל דבר טוב וּמועיל, אוהב כל רם ונשגב, כל נעלה ונסתר, אוהב את העליה ואת העמידה בחיים, אוהב את הדיבור העז, את הכוח הנביאי, היצורי, אוהב תוכחת־מוּסר ושאגת היופי; והוא שונא, – הוא שונא את השקר והתרמית, שונא את הצביעות וההתנפּחות, שונא הוא את הגסות, את היהירות לשם יהירות; ולאידך, שונא הוא את החצאין, את אוהבי־החצאין, את אוכלי הקליפה. שונא הוא את השפלוּת ואת העבדות והזחילה על גחון… אין דבר ישר ונכון בעולם שאינו אוהבו, שאינו מסוּר לו בכל נפשו ובאדיקת נפשו; ואין דבר מכוער בין בחיים בין בעולם, בין במידות בין בספר, שלא ישנא אותו תכלית שנאה ושלא יזרוק בו מרתו. אין מנוחה לרוחו ולרחשי לבבו…

בחלל המחשבה של צייטלין תמצאו ערבוביה של סממנים רבים וצבעים שונים, יסודות וגוּפים, תארים ותכוּנות, צירופים והויות מסוקרות; והוא לוקח מימין ומשמאל ומסדר אחד כנגד אחד, עמוד כנגד עמוד, ושורה כנגד שורה – רק להתקרה אשר ממעל לא ישים לבו. הוא לא יבנה מחמר, כי אם נותן הוא אבן על גבי אבן, רעף על גבי רעף. אמנם הוא עושה חלונות לבניניו; אבל קופץ הוא מחלון לחלון, והאנשים רואים רק את צלו, צל אדם גועש.

לו, לצייטלין, כל העולם כולו, כל החיים כולם, כל בני־אדם מהיום ומאתמול, כל הנשמות והעשׂיות, כל הרוחות והמעשים שבאים באופק חיינו ובמסבי הרגשותינו, הכל הכל חצים זכאי וחצים חייב, חצים זכאים גמוּרים וחצים חייבים גמוּרים ומלאים רשע גמור. בכל אשר תפנו, בכל אשר תלכו, בכל אשר תושיטו את ידכם ותאמרו לעשות מה ולהכין דבר־מה, לעורר את בני־אדם לדבר־מה, הרי מעצורים רבים לפניכם ואבני מכשול לרוב, אבנים שישימו אותן במזיד לפני עיור ופיקח ולפני כל הולך בשם אלהיו. והן מסביב לזרע הזה, בחדרי הטבע שבו הכל מתנועע ושואף רוח. הרי יופי, מפלט, אור ויופי, והרי נשגב וגודל. האדם מתהלך בגן־עדן־יה. נפשו תרָוה מרחבי רוח, תרוה מאויר טהור ומשמים טהורים. אבל הנה מתנגשים הם הכוחות השונים ומתפּרדים החזיונות. הנה טוב ורע, אור וצל, קטנות וגדלות, שפעת ברכה ורזון; ונלחם הצדק עם הרֶשע, יד הטוב תהיה ברע ויד הרע בטוב והתקוטטו יחד מימות עולם בכל חיי התולדה ובבניני החברה, בחדרי הדתות ובגבולות העמים, בספר ובמקדש, על שדה־קטל ובאהלי בני־אדם. ביחיד וּברבים, בכל, בכל, הנה יסודות שונים מתרוצצים, איש יבּנה מחורבן רעהו, איש יעמוד על מסילת רעהו; ואין תקומה, אם אין מֵקים; אין אור, אם לא יבואו יוצרי המאורות. הצדק הוא רם, הנשגב הוא נעלה, הנפש ומתנת־הנפש מלאות הן פלאי־פלאים, מלאות הוד וחזון; אבל לעומתם שׂורר הרשע, שׂורר הרקבון. הנה רם על גבי רם, והנה אוכלי עש, חלאת החיים, חרפּה ועלבון; איך תשובו ותאמרו: יעבור הרע, ינצח הטוב מעצמו!

ובמי האשם? במי הקולר תלוי? מי עירבב את הברואים? מי סימא את עיניהם ואטם אזניהם? מי זה הטיל אותה הזוהמה בבני־אדם, והסיתם למאֵן בטוב רק בשביל שהוא טוב, ולבחור ברע בשביל שהוא רע? מי לקח את הנפש, נפש האדם המלאה הוד, שיכולה להימלא הוד, והכניס בה רעל וארס?

“וענן יכסה את הנשמה”, “מלאה מחץ היא צועקת אל האלהים”, צועקת ו“קוראה היא אל אלהים בחזקה”. היא “מתפּללת ומתחננת, טוענת ומורדת, מכעסת ומתפּרצת”…

צייטלין עומד ב“יופי של מעלה”, ורואה הוא עם זה בדיוטה התחתונה. הוא חושב עצמו כאורח על פּני אדמות וכמעורר את האדם עלי אדמות. בידו נפקד הטוב וסימני היופי והטוב, ומסביבו רק כיעור ורע… הוא עולה מרומים והוא מתיפּח על אלה שבשפל ישבו. הוא יודע את סגוּלות עמו ואת נכאי עמו, את נגעי עמו ואת פּגעי עמו. לעזרה יקראו גם אחרים ויתעוררו גם אחרים; אבל הם באים ותרופותיהם בידיהם, הם ורפוּאותיהם, הם ותחבושותיהם. הן ה“כאב לא יוכל להירפא”, ורופאי האליל רבים, הוי כמה רבים המה!

צייטלין אינו כותב, כי אם מַרעים; הוא לא ידבר, כי אם ירקע ברגליו, הוא לא רק יוכיח, כי אם נותן קולו עוז. אין רחמים כדבעי! אין חיים כדבעי! אין לנו נשימת־הרוח כדבעי! אין חוסן, אין עליה, אין חביון ואין הבנה! דורות־דורות עמלו להיטיב, ועוד פרועים אתם לשמצה; באו גדולי־המחשבה, רבי־הרגש, באו כל יוצרי אור יקרות, באו כל נביאי־חסד וכל מטיפי־תוקף ויצרו בעדכם, נתנו את נפשם בעדכם, הלא הנה ספריהם, הלא הנה הגיונותיהם, הלא הכל פּרושׂ לפניכם וערוּך לפניכם; ואתם, אתם תאכלו מלח ותטפלו בדברי תפל. ענבים לפניכם בכרמי־יה, ומפּיכם נודף ריח בּוסר, אתם כלבי־אדם וחזירי־הנפש!

צייטלין הוא לא רק מנבא ודורש, הוא גם מקלל; לא טיפת דיו בעטו, כי אם כעס תמרורים; לא רק לטוב הוא קורא, כי משליך הוא בוז, קלון ונאצה בכל דורשי הרע.

ומה הוא הטוב והרע, היפה והכעור, הגבוה והשפל? מה הוא מוסר ומהו אי־מוסר? מה יועיל לאדם ומה יפסיד לו? מהו נשגב ומה יסמן את הנשגב? ביאורים תיאוריים לא תמצאו; לא תמצאו אצל אותו סופר איזו שיטה מסוימה ותיאורית; לא תמצאו בירור דברים במה שהוא דן, כי אם הוכחת דברים והשמעת דברים. הוא לא ילמד כי אם יודיע, הוא אינו מרצה כי אם קורא; הוא אינו סותר ואינו בונה, אינו מקציע גם אבנים לבנין, כי אם משליך את אבני הבנין על אלה אשר לא יאבו לבנות או שאין טעם לבנינם. הוא סַקל יסַקל, אבל הוא יעשה זאת בשם הצדק – הוא קנאי בן קנאי!

" – – – ואמרתם: נטה אל כל עבר ופינה, נרחף מעל לכל הדברים, נלקק את טיפּות הדבש בכל אשר תימצאנה, נבקש לנו בכל רק שעשועים, נתענג ונשׂבע נחת וצער לא נדע".

“ואמרתם: ידמו להם הפּתאים, כי באמת אנחנו מבקשים דבר־מה, כי מצטערים אנו בצערו של עולם, כי מוכשרים אנו להביא קורבנות על קדושת דעותינו, כי יש לנו חלומות נשגבים, כי יש לנו משא־נפש גדול ונעלה. יישנו להם הפּתאים – ואנחנו, הה! אך צחוק נעשה לנו; אנחנו אך מבדחים אנו את דעתנו באיזו מלים יפות ופתגמים חריפים, ולפעמים לא רחוקות גם בליצנות גסה וניבול־פּה”.

“ואמרתם: מה זה ‘יופי’, ‘אמת’, ‘נשגב’, ‘קדושה’, ‘טהרה’, ‘גבורה’, ‘אומץ’ – הלא הנן אך מלים ריקות. גם אנחנו נזכיר בשם הדברים האלה; ואולם בקש נבקש רק פּרוטות והנאות קטנות”.

“ואמרתם: הלא למדנו לכתוב ולדבר רמות ונשגבות וגם ללעוג ולהתל, ומי הוא זה אשר יגלה את הטמון בעומק נפשותינו?”

“ואולם נשבע אנכי בנוגה השחר הטהור, בדמעה הנאמנה, באש האמת הבוערת בלב, בזכרון אלה שמסרו נפשם בשביל טובת בני־האדם ואשרם, כי גלה אגלה את כל השטחוּת והקטנוּת שבכם, כל הריקניות והאפסוּת שבכם, כל התוהו והבוהו שבחייכם השוממים, כל השקר והכזב, שאתם משקרים לנפשכם ולאחרים, כל הטיפּשוּת שבערמתכם, כל החלאה והזוהמה שבמליצותיכם היפות, כל החוּלשה והרפיון שבעזותכם”.

“ואמרתם: יכתוב לו הסופר, יצייר לו המצייר, ישורר לו המשורר; ואולם אל נא יגע באליל־השוא אשר הקמנו לנו”.

“ואמרתם: דברים יפים, מליצות יפות. גם אנחנו אוהבים דברים יפים ופרזות מצלצלות; ואולם אל נא יעיז איש להעירנו משנתנו המתוקה”.

“ואמרתם: ידבר לו הסופר על־דבר האמת. גם אנחנו אוהבים לדבר על־דבר האמת; ואולם אַל נא יעיז איש לדבר את האמת עצמה. תקוע נתקע בו את צפּרני החתול אשר לנו”.

“ואמרתם: הנה עשינו לנו צעצוע לשחק בו, ונאמר לכל: ‘אלה אלהיך, ישראל’. נקח נקמתנו ממנו!”

“ואמרתם: זה מגלה לכל, כי אך עצלים נרפים ובטלנים אנחנו וכו'; על כן אנחנו מתנגדים לכל עבודה חיובית ומעשה ממשי בשביל העם. הבה נתחכמה לו פּן יוסיף לגלות את האמת”.

“ואולם אך לשוא תתחכמו, לשוא תחרפו ותגדפו, לשוא תיַדוּ אבן; על אפּכם וחמתכם תיגָלה ותיראה האמת בכל הודה והדרה, בכל עוּזה ותקפה, בכל המרירות והצער שבה”.

“הקיצו, ישנים! הסירו את המסוה, חנפים!” (“עוד הרהורים” ב“הדור”).

“לא על הפּירוד הוא דואג, לא על הקרע, כי אם על חורבן האומה. בהקיץ ובחלום ניצבות תמיד לפניו המלים: החורבן השלישי: חורבן האומה” (“המשבר”, רשימות טריטוריאליות ב“רשפים”).

משיבים לו דברים; והוא שואל: “מה יעשו רבבות האביונים החדשים? מה יעשו רבבות בני ישראל, העתידים להיות אביונים? מה יעשו כל אלה היהודים מחוּסרי־המשפּט ומשוללי כל זכוּיות־אדם? מה יעשו?” “הנני שואל: מה לעשות?”

“הנני שואל ואשאל, ואחזור ואשאל ואַלאֶה אתכם בשאלותי, בהוכחותי ובאנחותי, אדונַי”; ואשאַל ואחזור ואשאל בקול מר ועצוב, צורח ונוקב, ואשאל עדי יזוב דם, עד “יביא רטט בכל עורק ועורק שבנו”; ו“אשאל, עד כי נשתגע מרוב צער, ואשאל, עד כי תאמרו: הרף, בנערינו ובזקנינו נלך!”

כה כותב צייטלין, לבו גועש וצועק, והוא עצוב; הוא בא בשם העם ותוּגת העם, אשר תמלא אותו – ובכם דבקה חלאת אהבת היחיד, אהבת יחידכם, אהבת־עצמכם… “ואם נתעליתם כל כך, כמו שאתם נחשבים בעיניכם – הוא שואל – מדוע אני רואה בכם קטנות שבקטנות, שפלות שבשפלות, העדר כל בושה וחסרון כל אהבה למה שהוא ולמי שהוא” חוץ מכם? ומדוע אין אמת בעולם? מדוע גבר השקר, בשעה שאור אמת מזהיר כל כך? מדוע ינצח המגונה את המועיל? מדוע אוהבי השקר והחנופה הם רבים ודורשי צדק מעטים. הוי, כמה הם מעטים!

זה קול האחד בכל ההרעשות האלה. צייטלין אינו שואל לעצמו וגם לא יריב ריב עצמו, אם כי הוא עושה זאת בכל פּעם לשם אחרים. הוא לא יבקש מכם, כי תשמעו לו, כי אם רק זה שתשמעו אל הטוב. הוא לא יבקש הכנעה ליופי שלו, כפי שהוא משיג אותו, כי אם להיופי בכלל ולטהור בכלל. – הוא אינו בעל תורה קיימת, ואינו דורש מכם קבלת מחשבה אחת; אבל הוא דורש ניקוי הלבבות מכל עקמומיות, שחרור המוחות מעיווּת. הוא דורש יושר ואהבת־חסד, בכל אופן שיהיו. לא סגנון הוא דורש מכם, סגנון מחשבתי, שירי, וערכי מיוחד בחיים, כי אם עוז, חיים, חיים נקיים מכל חלאה, חיים שאין בהם כל צל.

וראיתי אני, שיש יתרון לסכלות מן החכמה, להפסד מן השכר; ראיתי את כל המעשים והנם חמס; ראיתי את כל חי, והוּא אינו יודע מה הם חיים. ראיתי ננס רוכב על הפּיל, ראיתי עוול ועמל, ראיתי מפלצת השקר; ראיתי רעל החנופה הציבורית; ראיתי חרפּת גדולינו וראיתי שפלת־הרוח של מאשרינו. בכל אשר אפנה הנה שוד ושבר, רכילות, אפיסת הדעת, חמדה בלי כוח, תאות בשרים בלי נועם, בלי שירה. אין אמת! אין תקוה, אין חירות לאדם בעל קומה זקופה ואין אויר.

קולות ובנות־קולות כאלה אנו שומעים מפּיו השכם והערב, בקיץ ובחורף, בימות הסתיו וּבימי האביב. הנוער אינו נוער והזקנה אינה זקנה אצלו; הכל רועש במידה שוה וּמרעיש במידה שוה. הנכם חושבים לשמוע קולו של יחיד, ורעם של רבים הנה נשמע. הנכם מבקשים מנוחה – והאדמה תרגז תחת רגליכם.

צבעים לחיים, צבעים שונים והרכבות שונות, תנועות שונות בחללו של עולם, בנפש האדם ובחיי האדם. האדם הוא עצב ושמח, מאסף ומחלק, מתיאש ומקווה, חולם ומקיץ. הלא אלה הם החיים וזה חביון החיים, כי לא יעמדו, כי המראה שלהם אינו מראה אחד. אבל חליפות כאלה לא נמצא אצל סופרנו זה; והוא לכאורה הלא הוא עשיר ואינו עני, הלא אדם מרגיש הוא ואינו רק מכונה של הרעשה.

האומנם לא שחק צייטלין מימיו? האם לא מצא תום מימיו? האם לא היתה לו גם שעה אחת של מנוחה ואהבת המנוחה, הוא שידו בכל ומכה ברצועתו תמיד? והאם לא מצא לומר גם מה לנפשו? והוא, המורה והמדריך, האם לא קרה לו, שבא ללַמד ונמצא לָמד?…

גם קוהלת, הקורא תגר על כל החיים, על הבלי החיים ועל כל המעשים, אומר: “לכל זמן ועת לכל חפץ”, “עת לטעת ועת לעקור נטוע, עת לבקש ועת לאבד”. אבל לצייטלין עת מלחמה תמיד ואך זעקת חמס ישמיע תמיד. – – –

רוח לו, להסופר הזה, וברוח חונן; אבל הוא אינו מושל ברוחו, כי אם רוחו בו, והוא עבד כפוּת לניביו, לתוכחותיו, עבד כפוּת לצבעיו ולמשאיו. לו אין סדרים וכוָנות בנפשו, כי אם סדר אחד; קול אחד אנו שומעים, רק קול אחד.

האדם מבקש מרגוע – גם מי שנפשו עליו תאבל וּמרגיש הוא את כל עול החיים; אבל צייטלין לא ירגע. גם הנהר הידוע, המשליך לפי האגדה אבנים בכל יום, ינוח ביום השבת, ונפשו של צייטלין לא תנוח…

“הופעת־אלהים – הוא אומר באחד מפּרקיו השיריים, שכנראה חפץ לרשום בו את נפשו – הופעת־אלהים תבוא לראשונה בענן וערפל וקולות וברקים, להבה ולפּיד־אש, אחרי־כן ישמע קול דממה דקה (ישים נא הכותב לבו לזה) והעולם מתמלא טל, שקמים בו לחיים מתים ונשמות בשמים ומנוחת אלוה”. ומנוחה זו לא נמצאה במי שאומר זאת, וכל־שכן קול הדממה הדקה.

“באחד מרגעי הדומיה, בשעה שאין המחשבה משועבדת לשיטות ולדעות מוגבלות, בשעה שעיני הרוח רואות מבעד לצעיף המכוסה על הדברים והמעשים, הריני עומד ותוהה: שמא אין כל בנין במציאות… שמא אין עם ישראל חי ברוח… שמא בדותא היא כל זה הרוחני של עם ישראל”… (“תורה וסחורה” ב“הבוקר”).

ואותה הדוּמיה קוראה שוב בקולי קולות.

צייטלין העממי שואל שאלות עמו וקורא בקול גדול על צרת עמו; אבל הוא קורא גם בשבח השלום, שלום־יה, כאיש שקורא לריב. הוא שיכור מריב מלים, שיכור ההוכחה וההתנגשות וגיבור ההתנגשות. הוא בעל אדרת היופי, בעל דגל היופי, והרי נפשו מלאה שאון היופי, רק שאון!

“הנסיון הספרותי – הוא קובל ואומר – כבר הראני פעמים רבות, שדוקא הדברים היותר פּנימיים, התקוה היותר כמוּסה אינה מובנה לאחרים; בשעה שהאדם מגלה את קודש־הקדשים שלו, אין אחרים רואים שם מאומה, לפי שכל קודש־קודשים הוא סוּביקטיבי, עצמי, מיוחד, מובן ומוּרגש כל צרכו רק להנושא עצמו”… (“שאלות”, “רשפים”). בקובלנא זו הוא מדבר על קודש־הקדשים שתי פּעמים, וכזה יעשה בכל עת. הוא יגלה ויתריע תמיד, ואיך ישאר דבר כמוס? הוא קורא על השמור והנעלם אתו, ורק אתו, בקולי קולות, ואיך יהיה הדבר טמיר ונעלם? הוא לא ידבר על ה“אמונה” שלו לבד, כי אם על “התקוה” שלו וה“חלום” שלו. “כי על כן אני בא אליכם בשאלותי ובספקותי”… והוא מחלל אותם הספקות בשאון הוַדאות.

צייטלין מדבר רמות על הקדושה, על מסתרי הנפש וגעגועי האדם להתקדש ולהתדבק; והלא חלק מזה היא גם הצניעות, הצניעות והתום, הרגע בחיים הנועד לחשבון, לחשבון האדם את עצמו – וזה אינו לו. הוא מדבר את האֵלים, השׂרפים והאופנים, משרתי האל, בקולות וּברקים. אבל האל שנגלה על הר סיני בקולות, גם הוא ידע את הדממה וּבא גם לא ברעש. איה התום? איה השעה החרישית, שבה אנו, הנותנים והאומרים לתת, עומדים ריקים וחסרי־אונים. ולאידך, אנו עצוּבים עד תהום הנפש, וּבבוקר אחד יזריח עלינו שמשו והכל חלף ועבר. אנו כועסים; אבל יודעים אנו גם סליחה. צייטלין לא ידע סליחה; הוא נוקם ונוטר לכל בעלי ההשחתה, הוא נוקם נקמת הדורות, נקמת האומה, נקמת כל חי וּמרגיש, – קול גדול אצלו ולא יסף.

וכשהוּא מדריך אותנו במסילות יופי, כשיורנו את הדרך הטוב והמשובח, כשיתור אחרי דרכי האור ויחפּש את מסתרי האור, הוא עושה גם זה ברעש ובקול גדול. הוא עושה הכל היום באותו אופן ממש, שכבר עשהו אתמול, והוא חוזר על קול הקריאות מאתמול… הוא לא יורה כי אם יהלל, לא יהלל כי אם ינצח. ולא רק אדיקות היא זו, אהבת היופי לשמה ולשם ערכה, כי אם לשם הכרעתה על הבלתי־יפה והבלתי־נעים. הוא לא ילמדנו בינה בתורת היופי וההסתר, כי אם מתוַכּח, מרומם, מתגאה במכמנים אלה. אַל תגעו בכל הדברים הרמים והנישאים האלה, אתם קטני־הנפש, סורו סורו טמאים מכל קודש. “סורו!” הוא אומר לכם, למה אתם עומדים ומביטים עלי בעיניכם האדומות? לכו לסרחונכם והניחו לטהור להישאר טהור. ואם לא תשמעו לו, אז בחזקה יבוא עליכם. איך אתם מתקוממים נגדו? על צדכם דכאון וחרפּה, טמטום לבבות וטמטום נפשות, ועל צדו – האמת, אור האמת, הנשגב שבאמת וכל הרם שבאמת.

אמנם הוא אומר: “יש, אחי, אשר אנכי עוזב את כל החקירות, את כל השאלות העולמיות ואת כל הספקות הרבים והסבוכים; ובמוחי מנקרת רק שאלה אחת: מי איננו מניח לבני־אדם לחיות וליהנות מזיו השמש ופני השמים? מי גוזל את רגעי אשרם? מי מקפּח את חיותם ומטרידם מן העולם? מי משחית את הודם ופוגם את צלם האלהים אשר עליהם” (“כונות ויחודים” בלוח “אחיאסף”). ותמהים אנו, אם באמת עזב רגע את חקירותיו השאוניות, ואם נח מימיו אף רגע מעמל זעף עטו ומצעקת היופי. הוא רואה חיים ענקיים, התגלותיים ונפשיים. הוא רואה את העולמות מתרחבים, את הוד הטבע משׂתרע, והנה יכרע כל ברך, כל נשמה תהלל. האם אין אתם שומעים את רחשי היקום? האין לכם אזנים לשמוע כל אלה?

ולפתע: “מעטו האורות ורבו הצללים”; ו“עולה על לב אותה המחשבה האיומה, כי היופי והחיים שביופי הם רק עדי רגע, והרפש, הרקב והיסורין מתמידים”.

“ועולה על לב זכרון מלחמת־החיים. ועולה על הלב כל הנעשה לפעמים מבעד החיצוניות היפה. ועולה על הלב זכרון כל הנרמסים והנדרסים, בשעה שאנו מתענגים, ועולה על הלב, כי ירמס וידרס לרוב דוקא היפה והנהדר, דוקא הגדל והצומח, וחי לרוב דוקא המכוער והמגונה, השפל והנבזה, רבות רבות עולה על לב”. – – רק דבר אחד לא יעלה על לבו, כי יש קו וּמידה לחיים…

צייטלין עומד ונלחם יחיד כנגד רבים, ומשתמש הוא עם זה בכלי־נשק הרבים ובשאון המית הרבים… במקום שלא יעשה ויפעל הדיבור הפּשוט והשיחה הברורה, יעשו ויפעלו ההכפּלה השילוּש, הצעקה והרעש. – לו אין חרב וחנית של איש־מלחמה, כי אם שוּרות־שוּרות, גדוּדים־גדוּדים של הרעשות ואמרים שיריים, של ניבים וביטויים קשים ולפעמים גם יפים, אבל נפסלים תיכף על ידי רוב שימוּשם. עושר, איזה עושר לו; אבל כל העושר הזה, שאינו יכול לצמצם בו, שמור לרעתו ולא לטובתו.

אם לחינוך, אם להרעשת הלבבות העצלים ולבחינת המעשים ודעת ערך המעשים, היה פועל צייטלין בספרותנו במה. כי מי כמוהו קורא לטוב ויפה, לנעלה ורם, ומי כמוהו משפּיל את הבלתי־יפה ומגנה את הבלתי־רם; מי כמוהו עומד על המצפּה ומוכיח עמו בשעה בת־רבים, וחוזר ומוכיח; מי כמוהו יודע להטעים את ערך השירה בחיים ובהקדשת החיים, ולהזכיר כי אין זה ענין הספר בלבד או ענין העט בלבד. אבל הוא גם מקלקל בזה שהוא חוזר ואומר, במקום שדיה רק אמירה אחת. הוא אומר קדוש! קדוש! קדוש! אומר מלה זו פעמים רבות כל כך, עד שהתרגל העם במלה קדוש ולא יקשב עוד בה את ההד המיוחד שלה ולא ישים אליה עוד לב כלל… הוא הרבה כל כך להישבע בשם האמת, בשם האלהים ובשם כל הרם ונעלה בעולם ובשם הנשגב וההוד, הנצח והאמת, עד שנתרגלנו לשבועה זו ואין אנו מרגישים עוד כל פּחד ורעדה מפני שבועה. הוא כמעט הרבה הָרֵע, ודוקא בשביל שקרא בכל שעה ובכל רגע בשם הטוב.

תוגה! תוגת איש־הרוח ונתין הרוח. זה האיש שחפץ לקרב את האדם לשכינה, לפשט כל עקמומיותיו שבלבבו ובשׂכלו, לטעת בו רגשי הטוב והיפה ולהטעים לו הוד עולם והוד שכינת עולם, דוקא הוא עשה, על ידי עושר מליו, את השכינה חול, ואת הרם, על ידי מה שמזכירו אלף פּעמים ועל ידי מה שנתרגלנו בו, כמעט לאינו־רם.

*

“בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא נתתיך, ואומר: אהה, אדוני ה'? הנה לא ידעתי דבּר”. יש שעות לנביא, וזה אות של נביא אמת, שגם דבר לא ידע.

אם לא יכלכּל הלל צייטלין את רוחו בעוד מועד ולא ילמד לדבר אך במועדו, לדבר במידה ורק במידה, אז יטבע בהדיבור ויקבר את חזון לבו ואת חלקו בממלכת הרוח – בשאון הדיבור!

ב. עוֹד לְצֵיטְלִין

“ואין דרך, ואין מנוס ומפלט לך, בן־אדם – יסיים הלל צייטלין ספרו “הטוב והרע”, – אין מפלט מכל ההבל והקטנות, הצער והיסורים, שאתה רואה, כי אם באהבה אידיאלית גבוהה”. ובעיקר לא נדע מהו הצער שלו ומה היא האהבה? גם הצער, גם האהבה, גם ההתרגשות בעבור אחרים והיחס הנפשי לאחרים – הכל סואן ברעש, בהמיה, הכל קורא מאליו, הכל מתגעש. אבל יש שבן־אדם מבקש לו מפלט גם מן התגעשות זו; יש שבן־אדם יבקש לו מנוח.

“העצב מביא גם את אחרים לידי עצבות, אבל ההתמרמרות יש אשר היא מכניסה רוח חיים באחרים” – יאמר בהרהוריו בספר “מחשבה ושירה”, חלק ראשון. אבל גם העצב גם ההתמרמרות באים אצלו רק בשאון־מלים, בשטף צבעים… הוא כופל, שונה, משַלש, מעַשׂר את דברי עצמו. הוא יוצר תמוּנה אחת נכונה; והוא חוזר עליה וחוזר, עד כי ירעשו הספּים.

“יש גומר כמה פקוּלטיטים”, “יש מצטיין באיזה מקצוע מדעי”; “יש עשיר מוכתר בנימוסין”, “יש בעל כשרון ספרותי היודע להכביר מלים (מי הוא זה?), ויש איש שמשנתו קב ונקי”. “יש איש העורג לאשר לא כאן”. “ויש איש מבקש את האמת בחרף־נפש ובשאון־נפש”. “ויש איש מדלת־העם והוא מצטיין ברוח נדיבה”, “ויש איש המדבר קשות” – אימתי לא ידבר צייטלין קשות? – “ויש איש העובד עבודתו לרבים בחמלה וברחמים רבים, בהכרה ודעת ברורה, ביגיעת גו ונפש רבה מאד, בלי כל שאון ומהומה, בלי כל פּרסום, בלי כל ציפיה לתהילה וכבוד”. "יש ויש " וכל אלה תמצא אך בעמוד אחד. מדפדף אתה הלאה, והנה תמצא שוב אותן הקריאות ואותם הסימנים. “יש בין המבקשים להם אלילים שהם בבחינת ילדים”. “יש מהם אשר ימשכו רק אחר דבר אשר הוד לו”; “יש מהם עובדים לבול־עץ”; “ויש מהם נמשכים אחר כל דבר הבל”. – ועוד פּעם: “יש אשר אנחנו כולנו לא נדע את המניע הפּנימי לכל מחשבותינו וּמפעלינו”.

“יש אשר נדמה, כי אך מרום וקדוש לנגד עינינו, ובאמת אך אֵל זר לנגדנו”… “יש אשר נדמה, כי שמים חדשים ממעל לראשנו, ובאמת תחת אופק צר הננו עומדים”. “יש אשר נתּן למעשינו ערך גדול ונשגב, ובאמת אינם אלא מעשים בכל יום”. “יש אשר נדמה, כי הננו בונים עולמות, ובאמת הננו בונים בתי־נייר”; “יש אשר נדמה, כי אך את הטוב נדרוש, ובאמת אך שחוק נעשה לנו”. אנו טובעים במבול של “יש”; וה“טוב” בכאן שוב אינו טוב כלל, ה“שמים החדשים” אינם שמים כלל… לא “מניע פּנימי” כאן, כי אם שטף מלים הרבה ושאון מלים…

והנה לפניכם “כוָנות ויחוּדים” (מעין שירים בפרוזה). “הנני מתפּלל והאילנות מתפּללים עמי, הנני כורע, והם כורעים עמי. הנני משתחוה, והם משתחוים עמי”. – הוא כורע ושאר האילנות כורעים אחריו. הוא משתחוה והם משתחוים אחריו. האילנות כורעים וּמשתחוים ועמהם גם הדשאים. “הציבור מתפּלל ותינוקות של בית רבן עמו”… ו“מתפּללים אנחנו יחדיו בדחילו ורחימו, בכוָנה גדולה, בדבקוּת מיוחדה ונפלאה”. ואנו אין אנו מאמינים עוד באותה התפילה, באותה הכוָנה ובאותה הדבקוּת. הכל כורעים ומשתחוים והכל “עטופים בטליתות”. והנה אין כאן תפילה, כי אם שאון, אין כאן כוָנה, כי אם צירופי־מלים, ואין כאן יחוּד, כי אם תמוּנות בנות הדיו והעט.

הלל צייטלין אוהב את ה“צנועה מרת לבנה”, אוהב הוא לקדשה “כשהיא מכוסה בצעיף קל”; אוהב הוא אותה “כשהיא יפה וברה”, אוהבה “כשהיא ענוה צועדת אַט”; אוהבה, “כשהיא צועדת כמצטערת בצער העולם”, ואוהב הוא אותה “כשעולה לפניה זכרון כל האוהבים והאהובים, שלאורה שחו, התלחשו, נשבעו אף נשקו, וזכרון כל תקוותיהם הנכזבות”, זכרון כל התקוות הנכזבות, הכתוּבות בספרי הרומנים ובסיפוּרי־אהבים. עד כאן לירח. אבל הנה גם “השמש שולחת ישר את קרניה”, “השמש מרבה להפיץ את אורה”. ודא עקא, כי גם אור הירח הצנוע מבהיק אצלו כאור השמש. – – –

אנו משתמשים שוּב בצירוּפיו על־אודות “שירה חדשה” (מעט מעולמו הפּנימי של חוזה), ואנו באים תיכף אל “צער גדול ועמוק, נוגע עד הנקודה היותר פּנימית שבלב”… “ופלגי דמעות ירדו עיני האדם”. אדם בוכה ומצטער, מצטער ובוכה, והוא גם “עייף ויגע, מט ושחוח, כפוף ונדכה”… תאמרו, הוא בוכה בחפץ. לא! הוא “בוכה בעל־כרחו”. בעל־כרחו הוא בוכה. “קורא הוא האדם לכל ניצוצי האור שבקרבו, לכל חלקי הכוח שבו, לכל העוז שבגוּפו ובנשמתו, לכל האומץ שברוחו, כי יעזרו לו להילחם בבכי המגונה”. הכל נלחם את הבכיה והמארה. הבכיה תאפס, ותחת זה שוב “תרדמה עמוקה נופלת עליו, והוא רק חולם חלומות”. שני מיני חלומות: בראשונה “הוא חולם חלומות נעימים, ורואה לפניו אותם העולמות שעדיין לא נבראו – העולמות שלא נבראו עוד ולא נראו עד עתה לשום בן־אדם בחלום – אותם החיים שעדיין לא נוצרו, אותו גן־עדן שעדיין לא טייל אדם בו, אותם המלאכים שעדיין לא נגלו לאיש, אותו היופי, שעדיין עין לא ראתה אותו, ואותו גודל שעדיין לא עלה במחשבה”; ובאחרונה הנה גם “חלומות רעים יבעתוהו, שׂעירים ירקדו לפניו ושדי־שחת וקטב מרירי עולים לפניו”. חלומות רעים על־דבר שׂעירים ושדי־שחת וקטב מרירי עולים ומתערבים בחָזון עם “אותם החיים שעדיין לא נוצרו ועם אותם המלאכים שעדיין לא נגלו לאיש”. ואנו עומדים ושואלים: מי הם אלה המלאכים? ומי המה אלה השדים? ועוד יותר – במה יבדלו “בעולמו הפּנימי של החוזה” הרוחות הרעות מן הטובות, ובמה יפרד הקטב מרירי מן אותו היופי, שעדיין עין לא ראתה אותו?

אין אנו תובעים מצייטלין, שיַראנו אותו היופי, שעוד לא שזפתוּ עין; אבל יראה לנו את היופי, שראה הוא, שרואה הוא לבדו. שׂעירים ירקדו לפניו, ולפנינו לא ירקדו… ולאידך, הרי “קטב מרירי”, הרי רקבון, והרי כיעור, והרי כיעור שבכיעור; ואין אנו יודעים מהוּ אותו הכיעור?

צייטלין מדבר וחוזר ומדבר על־דבר “משאת־נפש”. “משאת־נפש עומדת ניצבת בתור אמת פּנימית”, “משאת־נפש טהורה כעצם השמים לטוהר”, “משאת־נפש – יופי אין קץ”, “משאת־נפש – נדבת־רוח”, “משאת־נפש – אור וחיים”, “משאת־נפש – אהבה אין קץ”, “משאת־נפש – שלום ודממה”, “משאת־נפש – אחדות והרמוניה נשגבה”, “משאת־נפש – געגועים חזקים”, “משאת־נפש אמת, של אמת פּשוטה”, “משאת־נפש – טבועה בחותם הנצח”, בקצרה, משא־נפש של יופי אין־סוף ושל גדולה והתנשאות אין־סוף ושל התרוממות אין־סוף. הנה הכל אך מעבר מזה; אבל מעבר אחר הרי רעם וּמפלצת, הרי דברים אחרים לגמרי מחזון־לב וממשאות־לב. הנה מסביב למשאת־הנפש הטהורה “חלאה וזוהמא”; מסביב ליופי אין־קץ – “סחי ומאוֹס”, מסביב לנדבת־הרוח – “אכזריות וגסות”, מסביב לאהבה אין־קץ אך “קנאה ומשטמה”. – מסביב לשלום ודממה הנה “מלחמת הקיום ושפך־דם”, מסביב לאחדות והרמוניה אך “תוהו ובוהו, צלמות ולא־סדרים”. על־יד (אצלו כתוב גם בזה מסביב) געגוּעים חזקים הנה “ענינים קטנים, נבזים ושפלים”; על יד “כבוד והדר – זחילה על הבטן, הכנעה ושפלות, דכדוך הנפש, עניות ואפסות, אפסות עד גמירא. – הרי משאת־נפש של אמת, ו”מסביב כזבים נבזים", לא אך כזבים, כי אם גם נבזים, כזבים נבזים. הרי לפניכם משאת־נפש טבועה בחותם הנצח – ומסביב “עניני־הרגע – רגע לעומת נצח – דברים של מה־בכך, רגשות־שוא, דחיפות ורדיפות”. מידות ואי־סדרים, אמת וכזב, רום ושפלות, אור וחושך, אור ממש וחושך ממש.

כבר עזבנו את דברי צייטלין ועומדים אנו בפיוטי המחזור… אדירי איומה יאדירו, ברואי ברק יברכו, גיבורי גובה יגבירו, המוני המולה יהללו, לבושי להב ילבבו, עורכי עוז יענוּ, פּחוּדי פלאך יפצחו, קהילות קודש יקדישו, רבבות רבבה ירננו ותומכי תהילות יתמידו. בשירה החדשה “יגדל הצער”, “יגדלו המכאובים”, יגדל האור, יגדל הנצח, הכל יגדל מעבר מזה, והכל יתקטן מעבר מזה, יתקטן ויזחל על הבטן, יתקטן ויהיה כרמשׂ העפר, יתקטן ויבָזה, יבזה ויהי לסחי ומאוֹס… ובשירה הישנה החתומה, גם שם האדם יתמוגג במלים, בניבים, בשׂרעפים ובאגפים. מדוע זה יצנח צייטלין החוזה על הארץ ויפּול באין אונים? ועָבר גדול כזה לו, אף לו. – –

א

מעין ביקורת

בשנים האחרונות החל סופר חדש לבוא באהלי ספרותנו וּשמו בר־טוביה. הוא כתב מזמן לזמן ב“הדור”, כתב פרקים מחקריים רבים ב“השילוח” ברשותו של קלוזנר וּביאליק. הוא היה עובד תמידי ב“המעורר”, כתב ב“העולם”, ב“רביבים”, ב“העתיד”, גם ב“העומר” וב“רשפים”, ושוב ב“העולם” ואפילו ב“העברי”.

ובכל הדברים האלה לא היה גם אחד שהרעיש את לבנו ושהביא לנו איזה גילוּי רעיון יסודי; ומצד השני לא היה גם דבר אחד אשר הקניט אותנו והיה רע בעינינו ועורר בנו מחאה וניגוּד.

אנו רואים איש בא בתכסיסי מחשבה והגיון, דרכו ביושר ולא בסוּפה, והוּא מציע ומסביר לנו בשכלול ובהקצעה מחקרים שונים ותוצאות עיוניות שונות ושפתו אתו, נוחה וקלה. מצד הצוּרה הם דברים של טעם, ועם כל זה התוכן הנה מעסיק, דבריו ונושא דבריו אינם נתפּסים היטב בלבנו ואינם נשארים שם למשמרת. אופק מחשבתי ומחקרי אנו רואים, וגשמים – גשמי ברכה – אין. יש בדבריו והרצאותיו אמרים נאותים רבים והגיונות רבים, ואוּלם כל אלה רק כצללים המה. לפנינו מורה־שעות המתנועע תמיד וגלגליו הם מעשה ידי אמן; אבל חסר בו המורה, המחט המורה על השעות המיוּחדות, והחלונות סתוּמים ואין אנו יודעים באיזו שעה אנו עומדים ואם יום ואם לילה ואם בוקר ואם ערב…

הקדמונים היו כותבים בלי סימני הפסק ונקוּדות, והיה הכל נמשך מדף לדף בלי גמר; וכעין זה אנו מוצאים בסדר המחשבה של סופר זה, במעשה ההגיון שלו ודבריו התוריים. תמיד הם תוריים! אמנם על הכתב הוא מעלה הכל בסדר וּבמשטר, והרי יש למסות המחקריות שלו תחילה וסוף, התחלה וסיום, ואין אצלו שום דבר בלא בנין; אבל בנפשו ובמלאכת־המחשבת העשויה בנפשו אין פּירוד, אין הבדל פּנימי בין חזיון לחזיון, אין השקפה מיוחדת נאותה לגמרי לעצם של דבר, כי אם השקפות סובבות זו את זו. אין גדר, אין דבר אחד רוחי מכריע ואין חיים מיוחדים. מין “עקדת יצחק” חדש ניתן לנו כאן, אם גם בשפה מובנה ולא קשה כלל. הנך מדמה לראות יער; וכשאתה הולך וקרב, אין עצים, ואם יש עצים, תאמר, שהם עושים פּרי, ובאמת אינם עושים פּרי. – –

בר־טוביה הוא בעיקרו סופר כלכלי־חברתי־עיוני־הגיוני, מבקר תורי, מחשבתי ויהדותי, נאצלי ומופשטי. הוא קרא ושנה בספרי הגויים, למד בספרים הכלליים, הגה בתורת החברה ובשיטותיה הרבות, הוא עסק גם בתורת היופי וסדרי השירה, ויחד עם אלה הוא גם ידען כללי עברי. הוא דורש במערכות העמים ובמערכת ישראל, והוא גם מרכיב את הפּרשיות ועושה סמוכין רבים לצורך ושלא לצורך.

מצד אחד בר־טוביה הוא רומנטיק מדעי ומחשבתי, הוא חובב ומחבב את התורות היסודיות והשיטות ההשׂכליות המבארות את הדרכים החברתיים ותהלוכות התולדה והטבע, והוּא כרוּך אחרי מרחבי הדברים שבהם והדיבורים הרחבים. הוּא נסחף על פּי רוב אחרי המניעים החברתיים, הגורמים הדתיים והמשפּטיים ואחרי יסודות הטבע, שהם נדרשים לנו ומפורשים לנו. הוא ידבר על דברים, שבעיקר לא יראה אותם היטב בחזון לבו, אלא שומע הוא את שאונם בעולם־העיון ומאמין בהם ובמציאותם, כמו שיאמין בדברים הניתנים.

הוא אזרח בדברי עיון, אינו בן־כפר; אדרבה, בן־כרך הוא; אבל לא בנה לו אוהל, אוהל מיוחד, וסוף כל סוף הוא לן תחת שמים של אחרים… הוא לן תחת השמים, ויחשוב עצמו לעשיר, בשביל שהשמים הם רחבים ותורת השמים היא רחבה…

וכשהוא הולך, ועוד הוא מנסה ללכת, הוא כבר מרחף; וכשהוא מרחף, הוא מונה במספר ומודד הכל במידה. הוא אינו תועה, מאחרי שהכל לפניו כמישור, והכל מישור, מאחרי שלא עמד מימיו על פּני התהום. – בר־טוביה הוא גם אדם רציונלי וחָמרי, אבל הכל אצלו לשם האידיאה, לשם המחשבה והתורה, לשם התורות שבאלה… ערכי הטוב ויסודות הטוב הם קרובים לו, בשביל התורות הרבות העיוניות על־אודות הטוב. תאמרו רֶשע – והנה יש לו כבר תורות מחשביות על־אודות מהלכי הרשע וסיבות הרשע והתנאים הנפשיים של עושי הרשע. תאמרו צדקה, תרבוּת, הישרת האדם; – והוא יודע את הצירוּפים באלה, יודע את הקישורים התוריים, יודע את כל מהלכי הדברים, ודורש ומסביר לכם דבר־דבר על אָפניו ועל פי דרכיו ועל פי יחסיו ומניעיו. הוא מסביר לכם הכל בהשׂכל וב“דעת”; אבל לא מצא נתיב לרוח, נתיב מיוחד… בר־טוביה אסף הרבה ממה שכתוב בספרי מחשבה ועיון ויודע הוא הרבה, מה שידע האדם מפּי ספרים; והוא מציע ידיעותיו בהרכבה סידורית הגיונית נעימה למקרא, ובאיזה צביון נפשי, אם גם לא אישי… הוא הרבה לכנוס, וזה הוא עושה כל הימים, אבל אין זו לקיחה סתם. גם לעין בוחנת לא נקל להכיר את “התפירות” במשפּטיו ואת ה“מובא” בנכסיו, כי הוא מושל במידה ידועה בכל מה שאסף בחפניו, והוא גם לא לחינם אסף ויגע לדעת, כי הן תכלית האדם הוא ידוֹע והשׂכּל. – –

דרכו של בר־טוביה הוא לכלול ולכייל ולדבר, לדבּר בהרחבה, גם בשעה שאומר לקצר, לבאר ולפשר ולהמציא קישורים לכל נדון ולכל חזון. הוּא אינו משים לבו לפירוד ולהבדל שבין דבר לדבר, כי אם לקישור שביניהם ולצירוף שביניהם. הוא מרכיב ענין בענין, נדון בנדון ומושך קוים מדבר אחד אל השני. כמעשה רשת לו כל העולם כולו: כוח נדבק בכוח, כוח מתאים לכוח, והכל נעשה במידה ובשיווּי־משקל. גם לסערה יש כובש ולמשברי הים יש מנצח. השׂובע מנצח את הרעב, האהבה תגבּר על האיבה וההתקרבות גוברת על ההתרחקות. סובבים־סובבים אצלו הרוחות והכוחות השונים, סובבים צבאות העולמות וחוקי־לכת; הכל יודע את משטרו והולך במסילתו. – אין אפס גמור, ואין גם ידיעה בלי הכרה. במסכת ההויה אַל תתעו, בארחות החיים אַל תחפּשו. קראו בדרכי מחשבה, בתורה אחת מחשבית, והיא תאיר לכם; דרשוּ בספרי הגיון ודעת העולם, וּראוּ איך תדבקנה חוּליה בחוּליה, ואיך יצורף ענין לענין וחלק לחלק, הכל יצורף לפניכם, אַל תלאו. והן גם אתם וגם אנו אין אנו עצלים וּפועלים בטלים; גם אנו עומדים בחוּגי ההתפּתחוּת וההשתלמוּת החברתית וגם אנו חושבים; קחוּ איש־איש אבן בידו לבנות, למה תחשו? חשבו וקנו לכם דעה; להאדם נתנו דעות על־דבר העולם והחיים, לחשוב ולהגות בהם, גם לענות בהם.

והרי תורת החברה ושאלת החברה, הרי השאלות שבעם ובמעמדים החברתיים, והרי ענין אי חלוקת העבודה וערכי שויון־העבודה. הרי עודפים וחסרים, שׂבעים ורעבים, בעלי־חיים עומדים על נפשם ונכנעים… הנה שאלת הלחם, ואַל תקראו לזאת לחם, גם שאלת־הרוּח היא. הרי שאלת החברה ביסודה, והיא גם שאלת היחיד, כי במקום שאין חברה שלמה, אין גם יחיד שלם. לשלמוּת גמוּרה דרושים שני דברים: עבודה ומחשבה; וגם שני אלה כבר מצורפים הם ומחולקים. הרי יש עבודה, שיש בה תועלת ועבודה לשם מותרות, הרי יש מחשבה הכרחית ומחשבה עודפת. הנה פה בחיים הכל פּירורים־פּירוּרים, חלקים־חלקים, ושם במחשבה וב“תורה” הכל מצטרף והכל נכלל. – צריכים אתם רק ללמוד ולחשוב, צריכים אתם לדרוש הישרת המעשים וכוָנת המעשים. צריכים אתם לדעת, כי יש צירוף בין היום והמחר, בין העולם העתיק והחדש, בין נתיבות הדתות ובין הדת המיוחדה, ויש צירוף בין העבר וההווה ובין יום המחר; יש צירוף גם בין ההווה והחדלון ובין כל תאי הטבע, צירוף ממש…

הטבע ישמור בעצמו על כל נתיבותיו, ובחיק הטבע הרי נארגת התולדה, ובתולדה – הנה כוחות שונים, ובכוחות – יסודות, וביסודות – אפנים, ובאפנים – משטרים, חוּקים וחלקי חוקים; והכל, כל השינוי־הריבוי הזה, יאָחז בשיטה אחת, בשיטה מחשבתית תורית. המוּסר הוּא יסוד כללי, המשפּט הוא דבר חיובי, חברתי, והיפה הוא כוח־חיוני־עצמי; ושלשתם יחד הם דברים התגלותיים, השואפים לצאת לחירות מהשתעבדות. ההשתעבדות גם היא רק צירופים אחרים לה מאשר לחירות. שאיפות! שאיפות מחקריות פּה ושם, ואנו עומדים בתווך וקוראים בכל כמו מתוך גליונות הספר. – –

בר־טוביה אינו רוצה להכריע בשום דבר, כי אם לדעת ולדבר על־אודות כל דבר. הנפש תשאף למרחבי־ים ועל הלחם תחיה; והוא הסופר והחושב מבקש בכל דבר את החומר ואת הרוח יחדיו. מבקש הוא להרחיב איזו דעה ולהסבירה; והוא מוצא צירופי־שיטה בכל פּעם וצירוּפים מחקריים בכל עת ועת. הוא מלביש דבר בדבר, מכניס עיון בעיון, מרכיב פּרשה בפרשה, והסתומות והפּתוּחות הכל אחת הן: הוא מבאר…

וכשהוא מבאר, אין זה ביאור עמוק, כי אם סידור דברים עיוניים ושימת דברים תוריים זה אצל זה. יש לו לסופר הזה רוח־הרצאה ואיזו מתינות שברוח ואינו קופץ בנדוניו כלל, יש לו גם איזה יושר־לב ואינו מרמה את הקורא בדרכי דרישותיו; אבל חסרה לו החיוּת החזיונית ועצם ההולדה בכל פּעם. – הוא יאמר הרבה, ולא נשמע את המעט שבדבר. הוא שואף להגיון, הוא מתעמל במחשבה; אבל הכל אצלו הוא רק ענין תורי. הוא מרבה לעסוק בדעת והכרה, בלי כל עייפוּת המחשבה והתגברות הרוח; ואם גם ידבר על דברים שונים, בעינינו אנו הוא כמו מעביר לפנינו רק דבר אחד וכמו אומר תמיד רק דבר אחד… אין בדבריו שום חידוש, אין שינוי במהלכוֹ; הוא אינו מתפּתח ולא ישתלם כלל. במאמריו הראשונים נמצא כבר את השלמוּת של אותם מדהיום, וּבדבריו החדשים נמצא את הרוח הכללי של הקודמים. אין אצלו הרת־המחשבה ויגיעת המחשבה; דבריו התוריים סובבים על צירם תמיד ויעטפו את נפשו כולה. הוא פרשן, “דרשן” מדעי, והכינוּי האחרון הזה יסמן את רוחו.

לו, לבר־טוביה, אין הכלל שמוּר: אין לך דבר שאין לו שעה, כי אם: אין לך דבר, שאין לו שעות, דחיות וקרבות, והמחקרים על־אודות זאת המה לו – נתיבות ודרכים. הוא רואה רק היקפים, והוא מבאר דברים היקפיים בחיים וּבעולם, בתולדה ובעם. הוא עושה זאת על ידי הקדמת כללים תוריים ידועים ועל ידי התחלה בכל פּעם בהנחות של מחקרים ידועים. על פי הנחות ידועות ימוד את המחזות השונים והמערכות השונות, ישוה אותם אלה לאלה, וידון מאלה על אלה במשפּטים כוללים; וסוף כל ההשואות ההגיוניות האלה – איזו תוצאה מסוימה או עוד הפּעם הנחה…

“מאחורי כל היצירות הגדולות עומדות תאוות חזקות וּשאיפות כבירות. מאחורי הפּרגוד של ההכרה מתפּרצים פּעם בפעם הכוחות העיורים בסוּפה ובסערה ובוראים עולמות שלמים” (“החוקה והמקרה” ב“השילוח”).

יצירות גדולות! תאוות חזקות! שאיפות כבירות! הכרה! מאחורי הפּרגוד של ההכרה! כוחות עיורים מתפּרצים בסוּפה! בריאת עולמות שלמים! דברים רמים כאלה יוצאים לו בחשבון, אם ינסה למַצוֹת לו כל חזון וחזון; והוא מאמין בזה, מאמין בכל השאון ומתפּעל מהשאון המדעי הזה.

הנה לפנינו מאמר ביקורת משלו בשם “החברה והמוּסר” (נדפס ב“השילוח”), ואנו קוראים רק את הדיבורים בראש: “כל השיטות המוסריות, שהיו מאז ומעולם וכו'; היו ימים והיחיד לא הכיר את עצמו כלל, נבלעת היתה נשמתו בנשמת הציבור, ולא היה לה להראשונה קיום בפני עצמה”. ואנו רואים תיכף, שאין כאן התפּרטות והבטה, כי אם הכללה והיקף, אין כאן ראיות דברים, כי אם דברים על־אודות דברים… הוא מקדים הקדמות, מרצה הרצאות, דן ומשוה בסדר והגיון; ומסיים ש“על יסוד כל האמור בזה (אמור בחמישה עמודים) אפשר לאמור, שהמוּסר אחד הוא באיכוּתו ואינו משתנה ממקום למקום ומזמן לזמן אלא בכמותו”; וכי “ההבדלה הכמוּתית הולכת ונעשית להבדלה איכוּתית”. והן לא נפסיד הרבה, אם נחליף את הכמוּת באיכוּת והאיכוּת – בכמוּת. רק מוּשגים סתוּמים לפנינו וחיים אין אנו רואים. בודאי רוצה הוא אותו סופר לעמוד על תכנית שאלה; אבל היא לו תמיד שאלה תורית, מדעית, עיוּנית. הוא יודע את עניני החברה והמוּסר ביחוּד מפּי ספרים, על פי דעות…

כן הוא מדבר, למשל, על “שתי תקוּפות”, תקוּפות שעיקר מציאותן הוא לא רק פרי הספר – תקוּפות הרומנטיקה והרציונליזמוס, הרומנטיקה אצלנו ואצלם או אצלם ואצלנו, והרציונליזמוס לשנינו יחד והתגרות שביניהן; והוא מתאר ואומר: “ניגוּדים כאלה וכאלה יתגלו לפנינו בסדר החברה החדש, כמו כן נשמות בני המעמדות, הסובלים ביותר תחת עול הניגוּדים הציבוריים, מלאות ניגוד בין ההכרה והרגשים, רגשי העבדות וההכנעה שבהם לא יתאימו עוד אל הכרתם, הכרת בני־חורין בחברה, בת־חורין. אוהבי ההמון ואידיאולוגיו, משתדלים בכל כוחם להגביר את ההכרה הזאת, הרציוֹנליות הולכת ומתגברת בקרב המעמדות הנמוּכים, עוד הפּעם תחזור תקוּפת ההשכלה, ועוד הפּעם נשמע את קולות הרומנטיקים הקוראים ‘פלישתים עליך, שמשון!’” (“הדור”). ובסגנון ממש כמו זה הוא דן, אם גם יפסע שמונה עשרה מאות שנה לפנים וידבר על־אודות “יהוּדה, יון ורומא” (“דברים אחדים על־אודות התנועה הקומוּניסטית בעולם העתיק”): “ביהוּדה כמו ברומא היו הנסיונות לשנוֹת את סדרי החיים נעשים בכובד־ראש; אבל הם לא הצליחו, לא הצליחו לא ביהוּדה העניה והנכבשת, לא ברומא העשירה והכובשת” (“המעורר”).

הוא מרכיב יחד את יעקב עמדין ואת משה לצרוס, את ה“נוצרים הראשונים” ובעלי ה“משנה”, את ספרי האבנגלים, דברי הלל וספרי מַרכּס וּפּרוּדוֹן; הוא מדבר על בן־סירא וגרץ, על־אודות ס"ט־סימון ולילינבלום. ואם גם לא נתפוס אותו על השמות – הוא אינו מתקשט בהם – נפון, אם ברור גם לעצמו מה הם לו כל אלה? הרי תורה והרי חכמה, אנושיות כללית ושמית. הוא אדם רומנטי־מחשבתי ורציונלי־חברתי, אדם חפשי וחושב סתם ואדם ישראלי, ואין דבר מכריע בו בעיקר. –

הוא רואה נצחונות ושאיפות, ארחות ונתיבות, עיוּנים וּמחקרים שונים, והוּא יודע כל אלה, אבל לא את עצמותם. הוּא מַרצה ומציע שאלות שונות, ואת עצמו לא ישאל: אנה אלך? כי מה לו לשאול, ואנו הולכים כבר ונסחפים בזרם ההתפּתחוּת והדרישות והחקירות, אם כי כל אחד מחפּש את ארחו ואת דרכו, אבל בתוך כך הלא אנו עומדים ודורשים ומעיינים…

כך הוא בר־טוביה המחקרי וההגיוני וכך הוא העברי. יש לדבריו על־אודות ישראל וחזיונות ישראל וגם צרכי ישראל איזה היקף הגיוני ומהלך עיוני; אבל אין להם יסוד, אין להם דוקא אותו היסוד, שהוא רוצה להישען עליו בנתיבות עמנו, עד כמה שהוא רוצה, ואולי גם אין להם יסוד בנפשו הוּא.

הוא מדבר על ענין ה“נזירות” בחיי העמים, אותו דבר, ש“כלי־שרת הוא בידיהם של בני־אדם ושבעזרתו הם משעבדים את החוּשים ואת תביעותיהם תחת ממשלתם של כוחות הנפש היותר גבוהים”; וחוזר הוא וּמעיין בה“נזירוּת הישראלית”, ש“לא הגיעה לקיצוניות אלא לעתים רחוקות” (“רביבים” ב'). כל זה הוא להראות לשעה על הנתיב שבינינו וביניהם ועל הכוחות התיכוניים שבחזון זה אצלנו ואצלם; והעיקר, אם אך יאבה לעיין ולדון אחרת, לא ימצא אותו נתיב כלל…

בר־טוביה הוא מצדד ישראלי; אבל הוא עושה זאת שלא בהכרח מדעי גמור. אין לפנינו ראשית מחשבותיו, כי אם תוצאה עשויה ממחשבותיו. ואם נרצה להתוַכּח עמו בעניני ישראל, אין אנו צריכים להכניס ראיות חדשות וּמשפטים חדשים בשאלה זו או בירורים אחרים, כי אם נוכל לקחת סדרי מחקריו עצמם ותכנם ולתת להם נטיה אחרת מעט ומשטר אחר מאשר אצלו ויוצא לנו מזה היפך ממש…

הוא מתחיל, למשל, דבר מחקרי על־אודות ה“מפזרים והמכנסים” (“רביבים” א') בתולדות העמים והרוחות, כלומר, באותם החזיונות שראינו אוּמות חולמות חלום “ממשלת העולם” והרחבת ממשלתם על באי־עולם, הלא הוא המרחב, המעקר תחומין ומערב את הדמים, ומצד השני הכינוס, היסוד הכינוסי השם גבול לנחל השוטף… והוא נזכר בחזון ה“סנחריבים והנבוכדנאצרים”, ה“רעמססים והאלכסנדרים”; ושוּב הוּא נזכר בנביאים המבשׂרים את “ממלכת הכוהנים”, וה“חולמים הראשונים” על־דבר הממשלה הרוחנית. וכיון שהוא מדמה אותה ארץ־ישראל ש“תתפּשט בכל הארצות” (וזהו פּיזור מפסיד) אל אותה ארץ־ישראל, “אשר תמשוך אחריה את כל הארצות” (וזהו כינוס מועיל), כבר יודע הוא את אשר הוא אומר לכתוב. – באמת יש להוציא תוצאה אחרת ממחקריו ההגיוניים בעצמם, וכל הבנין העיוני שלו ישאר על עמדו… בעיקר אין הוא מוציא דבר, אלא הוא מכשיר דבר והוא נותן לסתירה אחת בחיינו הכשר מחקרי והגיוני על פי דרכו. – –

אנו מוצאים את הסופר הזה יושב ודורש ב“העומר” “ראשי פרקים” במעשה מרכבת הדת ודתנו אנו, בחיי האלהות בכלל ובחיינו אנו; והרי הוא מוליך אותנו “מעבודת האלילים אל הנצרוּת”, “מן הנצרוּת אל היהדוּת”, והכתוּב השלישי: “מאין לאן?”. ובכל המחקרים הללו, אם גם קצרים הם (תשעה עמודים יכילו) יבאר לנו ארוכות ויספּר לנו רמות על דברים ארוכים, ארוכים מאד… הוא רק אדם אוֹבּיקטיבי, הוא רוצה לדעת, לדעת רק מהלך הדברים; ואותה הדעת והבירור הוא מצרף לעצמו על ידי השגות שונות ומחשבות היקפיות שונות. הוא רוצה רק להבין מה ולהכיר מה, ועם זה הוא מטה את המשפּטים. הוא מסיים באמצע, והוא מתחיל ומסדר במקום שהוא רוצה להתחיל… ואם יבוא איש אחר ויבנה לו שלושה פּרקים אחרים בסגנונו הוא ממש ויעמידם כך: מאין ולאן? מן היהדות אל הנצרוּת, ואפילו תימא מן הנצרוּת לעבודת האלילים, רצוני לומר, מן הגעגוּעים של אופק עמי הנוצרים לתרבוּת האלילית ולערכים חדשים, – גם הוּא יכול להסתמך על הרבה דברים של בר־טוביה בעצמו ועל עיונים הגיוניים של בר־טוביה ולסיים, כאמור, את ההיפך ממנו. – כך כתב ב“נתיבות”, ספר א', ביקורת על “העתיד” – מאסף שפּירסם שם בעצמו הגיון מחקרי “ביהודים וביהדוּת” – מאמר דרושי גדול, בן י"ז שיחות, בשם “על העבר ועל העתיד”, שבו הוּא בא, אחרי עיוּנים רבים וּמשפּטים רבים בתולדה ובערך התולדה, בעם וביסוד העם, בדת ובמצב הדת ובמהוּת הדת – לידי מסקנה, כי “שקר הדבר כי שני דרכים לפנינו, אחד הוא הדרך!” והמסקנה הזאת אינה שוּם מסקנה מוכרחת מתוך דבריו והגיונותו, כי אם שאיפה בת־הרגל ונטיית מחשבה מלאכוּתית. הוא מסמיך ותולה מחקרו הראשי הזה על “שתי טעויות יסודיות, שבאו להם לבני־האדם בירושה מתקוּפת ההשכלה”; ולכאורה הוא בעצמו אינו שונא את ההשכלה כלל, וכל אשר בו ובעטו הלא חי הוא מן ההשכלה ומדרכי ההשכלה ושטוף הוא כולו בהשכלה.

“מה אנו? ומה חיינו?” הוא שואל; והוא משיב לעצמו, ש“הקיבוץ הלאומי, כשהוא הולך וגדל כהלכה, הוא מגיע לידי יצירת גזעו ואמונתו”, ש“הגזע והאמונה אינם ההתחלה, נקוּדת־המוצא של הקיבוץ הלאומי, אלא הם הנקוּדה הראשית, שאליה יכולה האומה להתרומם, כשיש לה הכוחות הכבירים הראויים לכך”. ולא יבין ולא ידע, כי גם בדרך פּשוּט מזה יכול לבוא לידי “כללו של דבר”, שכנסת ישראל היא כנסיה דתית, משעה שפּסקה לחיות חיים לאומיים על אדמתה.

ולא עוד אלא כי אין זה העיקר אצלו. “הקשר בין ישראל ובין אביהם שבשמים הוא יותר מהודק, יותר עצום – הקשר הוּא קשר של דם והדם הוא אות־הברית”.

הנה לבר־טוביה הלך־נפש; אבל הוא מוקף תמיד צללים מדעיים ושיטות מדעיות. הוא לא יבוא עם העולם ועם החיים במגע בלתי־אמצעי, הוא נשען במחקריו תמיד על איזו דעה, על איזה מהלך מחשבתי והגיוני ועל איזו תורה, וגם באותו המהלך והדרך נוגע לו רק הענין התורי והמחשבתי הזה. מפּני הענן ההגיוני לא יראה את השמש; הרבה בגדים לו – והגוּף העירום לא יכוסה… הוא שקוע כל כך במחשבות וחללי המחשבות, עד שגם אם ישיר לעתים רחוקות – וגם זה ניסה לעשות – ידבר על־דבר הלך השירה. הנה גם זה לו בנין מחשבתי. עיין: “על גדות התהום” (כבר השם מוכיח), מעין ביקורת על “מעבר לגבולין”, שברי־מחזות מאת י. ח. ברנר, ב“השילוח”, ועיין בפרקי “ספר היצירה” שלו ב“המעורר”.

“אין היוצר יודע – הוא אומר – ואין הוא יכול ואין הוא רוצה לדעת את כל התולדות של היצירה שלו, את כל אותם היסורים והחבלים שעתידה יצירתו להביא לעולם”. ומהיסורים האלה כמעט נודף ריח מחשבה… הוא מדבר על העומק, “עמקו של צער העולם”, על “כל העמל וכל התלאה שבעולם כולו”; והכל הוא עושה ברוח קלה וּבלי כובד שבנפש… הוא מסיח על היוצר והבורא, ש“קורע חתיכות־חתיכות מן הנשמה”; ואין אנו רואים סימנים של דם נוזל, על כל פּנים לא נשמע שאון הדם.

“היצירה היא עבירה, היצירה היא אכזריות”, הוא אומר. אבל היצירה היא גם ענין יצורי, דבר הבא מן הלב, ממעמקי הלב, באין לו מחסה ומפלט, ולא יוצא מהאלהים הנטויים של המחשבה, ולא גם מהדיבור, היפה שבמרחבי המחשבה.

בר־טוביה כותב “מעשיה של חסידים”, אגדה, ובה הוא מכניס את המשל של “עבד שמזג לרבו את הכוס ורבו שפך לו כוסו על פּניו…” משל ש“מהרהר אותו באגדתו כל יהודי בלבו ואנחה עמוקה וקשה מתמלטת מבין פּתחי־פיו”; ואין בו אותו הד העלבון, הד האנחה, שנמצא בו גם במקורו בהמשנה.

---

האנחה תצא מן הלב ואינה פּרי עיון המחשבה. ינסה נא הסופר הזה לכבות נרות הדעות השונות לשעה ויסר מאתו את ההשקפות הכלליות הכבדות והמחשבות התוריות, כי רבו סביבו – ינסה לשכוח מעט משנתו הרחבה, הרחבה מאד, ויעמוד חרש מול הפּתח הצר של העולם והחיים, כאדם המבקש על נפשו ורק על נפשו, ולא יבוא בקול רעש לפתוח לנו שערים במפתח ההגיון…

“בהאמנות כמו בהחיים – הוא אומר – (וגם במחשבה ודעה) מושלת חוקת החיקוּי; וכשבאה היצירה, כוח היצירה האמיתית, הרי היא פורקת את עולן של החוּקות”. ינסה האומר זאת לפרוק מעליו את עול ההגיון אשר נתן על עצמו ויהי כאחד האדם, ואז אולי ידע גם לדבר על עניני עם ואדם. – –

ב

עוֹד לְבַר־טוֹבִיָּה

אנו פּותחים את שברי הסופר הזה מ“ספר המידות שלו”, אשר נדפסו בחוברת היובל של “השילוח”. – ואנו קוראים בראש הפּרק הראשון: “הכל הולך ומשתלם – הכל לרבות את הצניעוּת”, וּבראשית הפּרק השני: “ונפלא הדבר, דוקא הכופרים בכל, דוקא המהפכים את הקערה על פּיה (מה בין אלה לאלה) משתלמים ומשתלמים ואין גבול לאמוּנתם בהשתלמוּת”. הפּרק השלישי מתחיל במלים אלה: “יש כאן השתלמוּת או אין כאן השתלמות – זוהי אולי עוד מחלוקת לבעלי־תריסין”. בפרק הרביעי הוא מדבר על־דבר הפּוליגמיה מפורש. בפרק החמישי אנו קוראים, כי “אמת האשה”, גורו לכם מפּני האשה!" "ואצלנו מה? – כך מתחיל הפּרק הששי – אצלנו אמרו בשעות של עליה: ‘בזכוּת נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים’; אבל בשעות של ירידה קיללו אותן בשם “פּרות הבשן”, “העושקות דלים והרוצצות אביונים”. עד כאן שקלא־וטריא על־אודות האשה אצלם והאשה אצלנו בששה פּרקים. ובפרק השביעי אנו לומדים: בעיקרו של דבר, אין האשה יוצרת, אלא נוצרת, גולם היא האשה בעולם, נפח האיש באַפּה מנשמת רוח־האלהים אשר בקרבו – ותהי האשה לנפש חיה יפה וקדושה, לא נפח – ותהי האשה ליצירת “קריקטוּרין”. והחכמים הקדמונים, שלא היה מונח לפניהם ספר־המידות כמו זה, היו אומרים פּשוּט: “אשה גולם היא ואינה כורתת ברית אלא למי שעושה אותה כלי”.

ושוב אנו קוראים מאמרו “כוח היהדוּת בעולם” ב“העתיד” הרביעי. – הנה כבר שם המאמר מגיד על דרך הרוח שלו וּמיד אנו שומעים: “פּור התפּורר עם ישראל לפירורים בין הסדן והפּטיש. לפנינו ולעינינו נפוצו שרידי נקודת המרכז של חיי־העם לכל קצות הארץ. התכנסות פּרורי העם בדודים הרותחים אשר מעבר לים לא תביא לידי יצירת מרכז לחיי־העם. בדודים הרותחים ההם (שנגע בהם במשפּטו הראשון), דודים שבהם מתבשלים פּירורי (עומדים אנו בשורה הרביעית ואנו מתנגשים פּעם שלישית במלה פּירורי) כל האומות והלשונות להיות לאחדות חדשה, רעה או טובה, אין מקום למרכז־ישראלי”. – שומעים אנו, ש“רוח ישראל נתרכז בהיהדות”, ש“היהדות היא האנרגיה הרוחנית של עם ישראל”. – כללים, יסודות ואמירות. להנחה, שהיהדות היא התרבוּת היהודית בכלל ולא דת היהודית לחוד, כמה וכמה תוצאות חשוּבות. – בתוך היהדות משולבים כל הקנינים התרבותיים ואחוזים ודבוקים זה בזה. – הדת והאמונה מתאימות זו לזו. – המוּסר והמשפּט משלימים זה את זה. – התרבות היהודית נוצרה מחומר אחד ורוּח אחד דובר בה. על כל קניניה ועל כל מוסדותיה טבוע חותם אחד, חותם של אישיות לאומית אמיצה ומוצקה. – הנה הלל ושבח ומושגים מופשטים בלי חיים הרבה ובלי אור. אין כל תוצאה מוכרחת, כי הן בצירוף מלים האלה ממש ותשמישי־מלים אלה אפשר להפוך כל כלל אל ניגודו. הוא מסַמן, למשל, כי הנצרוּת בתור דת נפלה למטה מן הדת היהודית; והרי אפשר לבעלי־דין להחליף, כאמור, את מקום שתי המלים מראש המשפּט לסופו ולקרוא: היהדות בתור דת נפלה למטה מן דת הנצרוּת, ואין אתם צריכים לכללים חדשים וגם לצל של מחשבה חדשה. “השאלה – הוא אומר – אם יש אחדוּת וּשלמוּת ביסודות התרבוּת היהודית, או אם חסרה היא מתחילתה את האחדות ואת השלמות? ועל השאלה הזו עלינו להשיב בחיוב גמור”. ואין אנו יודעים: מהיכן למד להשיב בחיוּב גמור? ומה יאלצהו באמת להשיב בחיוב, אחרי שכל רשת מחקרו לא תקרע, אם גם ישיב בשלילה גמורה. “אין בעולם חזיון בודד בהחלט, הכל משפּיע והכל מקבל השפּעה”. ולמרצה על־דבר כוח היהדות הנה חזון בדוי נדחק ובא לחזון בדוי שני. אין כאן דוקא עולם זה ודת זו ביחוד, כי אם חזיונות דתיים הגיוניים ואף דרושיים. היהודי הן הוא שזיוג את המטפיסיקה והאֶתיקה. “היהדות היא שלימדה את האדם להתרומם על ידי המעשה אל האלהות שבעולם; תורת היהדות העתיקה עולה בבחינה זו על שיטתו המטפיזית של ברוך שפּינוזה”. וכל זה – לא בהחלט, כי “הן השיטה המטפיזית של ברוך שפּינוזה היא אמנם צעד גדול ונשגב במהלך התפּתחוּתה של ההכרה המטפיזית היהודית”. – פסוק מפורש שבתורה: ה' ה' אל רחום וחנון, ארך אפּים ורב חסד ואמת, הוּא מנסח מיד בכלל קיים, לאמור: “היהדוּת העתיקה הרימה את המוּסר למדרגה מטפיזית ורליגיוזית”. וכל ההנחות האלה, הן בעניני דת הנצרוּת והן בעניני שיטת שפּינוזה, אינן הנחות כלל. – “דבר שאינו צריך להיאמר הוא, כי השקפת העולם של קרל מרכּס אינה יכולה לתפוס את מקומה של היהדוּת”. ולפי שאין כאן ערך גמוּר לנצרוּת, ואף לא ערך מספּיק לדת שפּינוזה ולהשקפת העולם של מרכּס, אין פּתרון אחר ואין מילוי־נפש אחר מזה, ש“היהדות תפתור את חלומות נעוריה ותבנה את סולם חזיונותיה על אדמת ישראל תחת שמי ישראל. בשעת פּיזור כנס! וההתכנסוּת וההתרכּזוּת תשיבינה להיהדות את כוח נעוריה”. צרופי מלים! הנחות ומושגים הנראים מרחוק כיער, ואין אילנות ואף לא ענפים.

משתובבים, מתהוללים – אני משתמש בלשונו – העיוּנים וההיקשים, השימוּשים והדיברות, התוצאות וההשוָאות, המעשים והרוחות, מתפּרצים מגדות העט ועוברים לפני הקורא הלוך ועבור, הלוך ושטוף, הלוך וסחוף, הלוך והשוה, הלוך ודבּר וּבעמק הזרם הזה מוּנח אך גרגר אחד חי: אני יהוּדי, אני חפץ להיות יהוּדי, אני חפץ להיות יהוּדי בארצי, תנוּ לי, לאובד, ארבע אמות קרקע בארצי ואמצא מלון־ליל… הלא אך מלון־ליל פּשוּט לנודד ואין־כוח יבוּקש; אבל הדבר הזה הוא בשפתו של הסופר הלז: “הכרת האחדות האלהית והמוּסרית”, הרגשת נצחונה של היהדות העתיקה בהעולם החדש", “נצחונה של האלהות הישראלית בחיי האדם ובמעשים אשר יעשה האדם וחי בהם”. – –

סקירה

לפני שנים רבות כתב צעיר לימים אחד באודיסה, ושמו יוסף קלוזנר, שני דברים ספרותיים על־אודות פּרץ סמולנסקין ועל־אודות יהודה ליב גורדון ולדברים האלה שמוּ אז מעט לב.

התחזק ויכתוב לנו שני קונטרסים, גדולים מן הקודמים, שם האחד: “שפת עבר – שפה חיה” ושם אחיו: “רוחות מנשבות”. וזה האחרון, המלא קטרוג וכרכּוּרים טפלים, היה ליסוד נפשו: הוא אוהב את ה“זרמים”, את ה“רוחות” וה“תנועות”, ומאלה לא סר עד היום…

כשיצא קלוזנר לחלל עולם־המחשבה, שמע על־דבר מאורות אפּלטון ושפּינוזה, שמע מדברים על דבר מציאותם של קונט וקנט, על־דבר דרוין וספּנסר, על־דבר שוֹפּנהוֹאֶר וּפייארבּך, על־דבר קרליל וטולסטוי. מביתו הביא אתו את הידיעה על־דבר מציאותם של סמולנסקין, אחד־העם, רנ“ק ושד”ל ועוד חכמי הזמן לפנים. היו עוד בן־גבירול ורבי יהוּדה הלוי, משה בן מימון ואברהם אבן עזרא. היו ימי־הבינים, היה העולם העתיק. והנה – תורת יון ורומא, והנה לנו עוד תורת ישראל העתיקה וספרי הנביאים וחוזי־יה. לפני המעמיק בנפש העם ותרבותו מתגלים ספרי הספרות התלמודית והאגדה, ספרי פילון והספרים החיצונים; ושם, הרחק מאלה, הרי דת פּרס, הרי דת בּוּדהא וחקרי התפּתחוּת התרבות הכללית ויסודי המוסר האנושי וכן גם משפּטי האדם והטבע. – –

ימי המדע והקריאה בספרים באים לאדם, והנה מלבד הדברים ההיסטוריים והדעות העיוניות, התוריות והמחשבתיות וחקרי העמים והלשונות, עוד יש דעות מוחשיות וטבעיות; והרי חכמת השמים והטבע, הרי הגיאולוגיה ותורת־החיים, הרי לפּלאס וקוּפרניקוס, ניוטון וגליליי… ביוָן היה אוקלידס, היה פּיתגורס, חכמתו וידיעתו של האדם רחבות מני ים. בכל אשר תפנה הרי לך שאלות ומחשבות, בירורי דברים נשגבים ונוראים, דברי־סתר ונגליות. באו החוזים והמשוררים של כל עם ועם והעמיקו בנפש האדם ובשאלת האדם וחייו. הם הם הביעו את הצער אין־סוף ואת שאיפות הרוח לבלי־קץ, ועל ידם החזיקו עוד גם יוצרי הפסל הגאונים ובוראי השירה והזמרה.

וכל זאת רק בקנינים אנושיים לבד וברכוש הרוחני העולמי וההיקפי לבד; לאדם מישראל, המתחיל להתבונן אל כל אשר לפניו, הנה עוד השאלה העולמית של היהוּדים והיהדוּת, העומדת במרום המהוּת העממית שלנו ושהיא יסוד אישיותנו הנצחית. לפניו, לפני בן־האדם הישראלי, שאלות רבות פּרושׂות: שאלת הציוניות ביסודה התרבוּתי, שאלת ה“איקונומיקה חברותית” והצרכים הריאליים והאידיאליים הישראליים. נוספו עוד לסופר העברי: שאלת הספרות העברית ב“התפּשטותה ובהתפּתחותה”, הבנת ה“זרמים " השונים בעיקרם ובירור הגורמים הספרותיים וההנחות הפּועלות בה אחת אחת. מנדלי כתב וברוידס כתב וגם לילינבלוּם כתב. אחרי רפ"ס הסופר החזיוני בא אחד־העם הסופר החושב, ולפני רפ”ס כתבו ארטר ומאפּו. בגליציה התפּתחה חכמת־ישראל על ידי שי“ר ושור. היתה לנו תקוּפת התיקוּנים בדת במוּבנה “הרציונלי והשאיפתי”; היתה תקוּפת ההשכלה ברוסיה והתקוה החולמת על־דבר שיווי־זכוּיות. אחר־כך באה תקוּפת הלאומיות ב”מהפּכתה הנפשית והיסודית" ושאר התסיסות בבית ובחוץ… ובכל מרבית הדברים ההם בכללותם ובהיקפם – עלינו לפלס לנו נתיב, עלינו לסדר לנו שיטה “אחדוּתית”, שיטה עשויה על פי “חוּקי המדע” התוריים והחברתיים מצד אחד ועל פי “תורת חכמת הנפש” ויסודי התבונה ה“מוחשית” וגם ה“אישית” מצד שני. אלהים אדירים! כל זה מוטל על שכם אדם אחד. איך ימצא את דרכו? – –

בכל מה שכתב קלוזנר עד עתה לא חידש דבר ולא אמר דבר בלי דרישת סמוכין. – הוא אינו יודע דבר אחד על בוריו, אם גם יודע הוא לכאורה הרבה. קלוזנר יודע רק דבר מציאות דברים כוללים ושואף לכוללות. יש לו נטיה לדעת הכל ולפַשר בין הכל ולמצוא נתיבה לכל, מבלתי יכולת להבין דבר מעצמו ולראות את הדברים אשר הוא נוגע בהם בחזיון רוחו הוא. הוא דן על הכּל. הוא אינו עקשן, ולא אטום לבו בנוגע לדעות השונות מדעתו ולרוחות אחרות משלו; והוא מודה על הרבה מפּני שאינו עומד בנפשו גם על דבר אחד… הוא רוצה הרבה ושואף להרבה וגם מאסף הרבה; אבל אינו עושה זאת בעדו וּבעד נפשו, כי אם בחפצו לבררם מיד לאחרים. נשמתו היא אוצר של דברים שאובים, מבלי עשות פּרי, אם גם ידע את ערך הפּרי ויכבד את הפּרי.

“הפילוסוף המעמיק בורא לעצמו הסתכלות בעולם חדשה, שהיא מקפת עולם ומלואו, הסופר המקורי בורא רעיונות חדשים במקצוע עיוני אחד ומסגל את רעיונותיו אלה לאיזו מן הדעות השונות, המתאימות להם ביותר, עד שכל אלה נעשים לשיטה שלמה אחת; – בעוד שהאדם המשכיל, שאין לו כוח־יצירה, עושה לו שיטה מקובצת משל אנשים מקוריים” (“השתלמות מוסרית והכרה שכלית” ליוסף קלוזנר).

ולא פעם אחת ולא שתים שאל הכותב את עצמו: למי משלושת אלה הוא ונפשו שייכים? והתשובה – לא רחוקה היא, לא רחוקה היא גם ממנו…

יש לקלוזנר יראת־כבוד מפּני כל משורר וחוזה וכורע הוא לפני כל חושב והוגה־דעות. הוא אוהב כל הדעות, כל המחשבות, כל השירות וכל הדברים הנעשים והנחשבים. החיים שאליהם הוא שואף הם בעיניו אותם ה“אנושיים האוּניברסליים הכוללים” ואותם הטבועים ב“חותם האחדות” של הנביאים ומרום השגת העולם של הנביאים. לכל נביאי ישראל הגדולים היה “רוח אוניברסלי” כללי ומשותף, ואף על פי כן כל אחד מהם הוא “אינדיבידוּאלי”. הנה להם יסוד האומה ויסוד האנושיות כולה. רוח האלהי הישראלי מדבר מפּיהם. עמוס הוא גדול כהושע, ישעיהו, זה החוזה הגדול ו“בעל האידיאות הנשגבות”, גודל כשניהם גם יחד, וגם יחזקאל דבריו נשגבים ורמים.

שמא תאמרו: זה הכל באהלי שם, העולם האחדוּתי ניתן אך לישראל ורק מכרמם תאכלו ותשׂבעו. לא! הנה היוָנים, זה העם של “החושבים הגדולים והחוזים הגדולים”, אשר העשירו אותנו ואת נפשנו עושר רב. והנה עוד תורות רבות ונשגבות, שניתנו כולן להרמת רוח האדם ולעשות את נפש האדם. אפּלטון נחוץ לנו לא פחות מתורת־ישראל; והוא חבק זרועות עולם, ב“התעמקוּתו הנשגבה”, במידה לא פּחותה מאותה של חוזה־יה. אריסטוטלס בנה את יסודות הטבע כולה. אוריפידס וסופוקלס היו “ענקים” נפלאים כל כך בחזיונותיהם, עד שכל מעשי בני־אדם במקצוע זה כאין נגדם. והרי לפי זה, לכאורה, די לו לאדם לבוא במגע עם האלהים של הטבע היוָני ולהסתפּק במאור היוָנים ובכל אשר זימרו וחשבו הם, שיצרו והעמידו לפנינו. לכאורה יש לדון, שלרוח העברי הכללי חסרים כל אלה. אמנם חסרה לנו אותה ההרגשה בטבע ובהשגת הדברים הנתונים, ועם כל זה הכל ניתן לנו. – העברים הקדמונים לא התפּלספו ולא חשבו במה שלאחר הטבע, להם היה ה“אופן ההתגלי האלהי” קודם לחיים ולמעשה; אבל הם יצרו “תורת המעשה”. היוָנים והרומים עומדים בודאי בשורה הראשונה ב“מעשיהם הרוחניים” והמדיניים; אבל אנחנו עברים אנו, במובן ה“כוללי והיחידי” וגם הרציונלי.

כה שופט וחושב קלוזנר. הוא נושא דגל היהדות והספרוּת העברית והלאומית מצד עצמותן ה“מקורית והיסודית”; ועם זה אין הוא מוַתר כלום על הקנינים האנושיים, וכל דבר רוחני־מדעי מן החוּץ קרוב לו ואהוב עליו כבן־ביתו. הוא חושב את ה“תורה החברתית הכוללת” ליסוד היסודות בהבנה ובדעת, ולאידך – הנה ה“מחשבה העיונית” היא לו עילת העילות, והרי השירה היא גם כן עילת העילות. והא ראיה, הרי יש דיקַרט והרי יש גיטה, הרי יש ברקלי והרי יש ביירון, הרי יש אחד־העם והרי יש ביאליק, או קודם שהכריחתהו דעת הקהל לכך – הרי יש שאול טשרניחובסקי…

מציאות דברים לבד כשהם לעצמם המה כבר בעיני קלוזנר יסודות בנפשו; וסמיכוּת הפּרשיות לחוד נותנת כבר את הרכבתם יחד. – אם יוציא למשל משפּט כזה: “ההגיון שופט את הרגש והתבונה בולמת את הרצון, כך נבראות בתוכנו דעות מצורפות ובלתי משוחררות מאהבה עצמית, ודעות אלה הן הן ההכרה המוסרית שלנו”; והוא סופר וּמונה: הגיון ורגש, תבוּנה ורצון, דעות מצורפות ואהבה עצמית, ועל כוּלם הכרה מוּסרית, ואלה נצטרפו אצלו לאמירת רעיון אחד – הרי מוּכחים מזה שלושה דברים: א) כי דברים כאלה בכלל נמצאים בעולם המחשבה, ב) כי הוא, קלוזנר, אספם בתבוּנתו יחד והביא אותם בקשר אחד, ג) שמכיון שנאמרים הדברים האלה עברית, הרי כבר הורכבו הקנינים הרוחניים האנושיים האלה בעברית.

וצריכים אתם לדעת, כי שם בעולם המחשבה הכללית אין הדברים פּשוּטים כל כך; שם יש דעות של המבכרים את ההגיון על הרגש, ולהיפך, דעות של המעמידים את הרגש למעלה מן ההגיון; לאלה התבונה, רק התבונה הנקיה, לקו, ולאלה הרצון הוא אבי כל וגם אבי המחשבה בעצמה; אלה מעמידים הכל על אהבה עצמית ועושים אותה גם ליסוד התרבוּתי, עושים אותה צבא לאנוש, ואלה עושים את החברה ליסוד הכל ולראשית הכל. מלחמות הרוחות השונות האלה נותנות מקום להכוָנות והבירורים, הדעות והמחשבות, הצירופים והעיונים הרבים, הלא הם כתוּבים על “ספרי גדולי בעלי הרעיונות”, הפילוסופים והחוזים. כל זה נותן לנו קלוזנר במאמר אחד ובצירוף־מחשבה אחד, ואתם אומרים: אין לנו מחשבה, אין לנו מחשבה עברית!

הנני פותח למשל את קבצו העיקרי של הסופר הכללי הזה: “יהדות ואנושיות”, אשר בו אסף את “מאמריו היסודיים” והקדישם לרעיתו, אשר “חיתה עמו יחד על הרעיונות המובעים בהם”, והנני קורא את שמותם של המאמרים הרעיוניים אחד־אחד: א) תחיה והתחדשות, ב) עיקרי השיטה הפילוסופית של קנט, ג) שמואל דויד לוצאטו, תכוּנתו, אמוּנותיו ודעותיו, ד) השתלמות מוסרית – והכרה שכלית, ה) תעודת ישראל, ו) האנושי הנצחי שביהדות, ז) המטריאליזמוס ההיסטורי והתנועה הלאומית הציונית, ח) אֶרנסט רינן והאנטישמיות היהודית, ט) הערכים הרוחניים שלנו; – והנני משער את ההתפּעלות של המחבר הלז: ראשית, הלא דבר רב הוא, שבכלל יש בעולם דברים רמים ושאלות נשגבות כאלה, ושנית, שהוא הוא בן־משק ביתם ודן בהם לפנינו…

נקח נא את המאמר האחרון לבדו, “הערכים הרוחניים שלנו”, וזה לבדו מתפּרד ל“שבעה ענינים גבוהים”, ואלה הם: 1) הפּרובלימה, 2) המצע הלאומי, 3) רעיון אחדות האלהות, 4) מוסר הצדק המוחלט, 5) הנבואה, 6) הרעיון המשיחי, 7) התוצאות. ובה“פּרובלימה” לבדה, ב“מבוא שערים” (לשאלת מהות היהדות), כבר אנו מוצאים חקירות על־דבר “המהות ההיסטורית בניגוּד להמטפיזית”, על “המהות ההיסטורית של היהדות”; והם מלמדים אותנו דעת, ש“אין שרירות לב ומקריות בהיסטוריה, חלילה, והכל נעשה בה על ידי חוּקים קבוּעים ומוכרחים”… הפּרק השני, “המצע הלאומי”, יחקור ל“מוצאה של האינדיבידואליות העברית, ההרגשה הנמרצה של העצמיות ותוצאותיה באמונה, בשירה, בליריקה ובזמרה ובהמוּסיקה הסוּבּיקטיבית”… והנה גם פּרק על־דבר “רעיון האחדות האלהית”, “המונותיאיזמוס המוסרי של עם ישראל”, ואחריו הפּרק “מוּסר הצדק המוחלט”, שבו אנו רואים, כי “המוּסר הישראלי, למרות מה שהוא אינדיבידוּאַליסטי לפי מוצאו, הוא אֶתיקה חברתית בעצם, ולכך נעשה ביחוּד על ידי המונותיאיזמוס הנבואי”. – מפרק הנבואה, – הנבואה, ש“בתור חזון היסטורי צמחה גם היא מתוך התכונה האינדיבידואלית של עם ישראל” – נבוא לפרק “הרעיון המשיחי “, “זו האישיות הגדולה, שרק באמצעותה ובעזרתה אפשר שתבוא גאולה ארצית, ישועה רוחנית להאנושיות”, וש”היא השתלשלה מתוך הנבואה, כפי מהותה העצמית”, צריך לומר: ה“אינדיבידואלית”.

נדמה שכבר באנו אל החוף; והנה מתחיל ביאור על־דבר “האינסטינקט של הקיום העצמי”, מתחילים דברים על־אודות “החיים ההיסטוריים בעצם והמטריאליזמוס ההיסטורי”. מעבר מזה עומדת לפנינו – שמרו נפשותיכם – ה“מהות המטפיזית” ומעבר מזה – ה“מהות ההיסטורית”. כאן אנו לומדים, ש“אין המהוּת ההיסטורית יכולה להיות מוחלטת, אבסולוּטית”; ועוד מעט אנו נדחפים אל האידיאה, אל עצם האידיאה! והנה אדולף ילינק וציצרון הרומי, הנה המשאות והליריות, הנה ה“הסתכלות המוחשית” בעולם, והנה ה“טרמינולוגיה” של דויד ניימרק… “אֵל נקמות”! “חוק הגמול” של קנט! – אותו קנט ש“תורת המוסר שלו היא כל כך נאצלה” – וחמש שורות להלן מזה יש לנו עסק עם הנציונליסטים הפרנציים בימי משפּט דרייפוס…

דרכו של הסופר הזה להעיד גם על עצמו. "המונותאיזמוס, המוּסר הישראלי, הנבואה והרעיון המשיחי, אנו השתדלנו להראות בפרקים הקודמים "… “את מקוריותם וראשיתם של הערכים הללו, לא יכולנו לצערנו – גם אנו מצטערים – להראות כאן בפרטות על דרך התפּתחוּתם ולהרצות דברים מפורטים על כל מדרגה ומדרגה של השתלמותם מן הימים היותר קדמונים ועד היום הזה”… "על הנביאים לא נצטרך להרבות דברים: פּעולתם כלוּלה היא כבר בעיקרה בשני הערכים הרוחניים הגדולים, שדיברנו עליהם בשני הפּרקים הקודמים "… "כי המוּסר הישראלי לא נתישן עדיין, זאת השתדלנו להראות בפרק הרביעי "… “הנבואה הישראלית, כפי שביארנו בפרק החמישי, בודאי לא נתישנה”… “המונותיאיזמוס, באותו מובן שביארנו בפרק השלישי, גם הוא לא נתישן ולא יתישן”… בקיצור: תוצאת דברינו בכל ששת הפּרקים הקודמים על־דבר הערכים הרוחניים שלנו צריכה (צריכה) להיות תשובה ברורה על שאלת מהוּת היהדוּת "…

ושמא מעט להקוראים תשובה ברורה בפעם אחת על מהות היהדות כולה, שניתנה לנו בששה פּרקים נשגבים; עליהם לדעת כי ה“הרעיון המשיחי” הנזכר לעיל, “זה הרעיון העברי המקורי”, "לקח את נפשו עוד מאביב ילדותו, להקדיש לו בכתב איזה שנים רצוּפות מחייו, כדי לחקרו מכל צד ולבוא עד תכונתו, והנה “לפני שלוש שנים קרב אל המלאכה הרבה והכבדה הזאת, לאסוף את החומר הרב והעצום, שנצרך בשביל ספר שלם ומקיף וכו', וספר כזה אינו עוד בשום לשון שבעולם…” (עדותו בעצמו).

נצא ונחשוב, שיחד עם זה היתה גם “חכמת האשורולוגיה”, “שלפתה את עמודי התווך, שהאמונה הישראלית – יסוד האמונות החיוביות של העולם כולו – נשענת עליהם” –, חכמה, “שרק 150 (קרי מאה וחמישים) איש יש עכשיו בכל העולם כוּלו, שיודעים לקרוא את כתב־היתדות” שלה; ועליו, על קלוזנר, אחד מן המאה וחמישים האלה, לתת לנו “סריה שלמה של מאמרים, שבהם יתברר יחסם של כתבי־היתדות אל כתבי־הקודש”, בכדי לחזק את העמודים האלה שלא ימוטו. – – –

ושמעו והשתוממו. מלבד ה“עבודות הענקיות” האלה העמוסות על שכם איש כבן שלושים או יותר (עלינו לנַכּות איזו שנות־עבודה על הרעיון המשיחי בלבד; ובינתים שמענו, שגם עבודה אחרת גדולה מזו: ישו הנוצרי – “העתיד”, הוצאת “סיני”, – נעשתה במשך שורה ארוכה של שנים מלאות עבודה ומרובות־עיון…), הוא ניגש עוד לערוך את "ספר הספרים " של היהדות, “ספר הענקי הגדול”, “שיענה על כל השאלות ושיראה לנו את ה’קוּלטוּרה העברית' הלאומית של כל הזמנים וכו‘, את התרקמוּתה, את התפּתחוּתה הארוכה וכו’ וכו', ובהראותו לנו – בספר שיערוך או ערך – את כל אלה, יַתוה לנו גם את הדרך, שבה צריכה ללכת הקוּלטוּרה העברית של ישראל בכדי לשוב לתחיה, כלומר – היצירה הישראלית של העתיד”.

וצאו ולמדו: מלבד כל אלה נטל עליו גם להושיע את “כלל ישראל” בימי משבר, נטל עליו גם להראות להם ביום רע "איזה הדרך " ילכו בו ולהורותם בימי מהפּכה “מה לעשות “. מלבד כל אלה הוא עוד דברן לדור ו”מטיף מוּסר” ליהודים ולסופרים מימין ומשמאל. והוא מספּיד כל חכם שמת ומקדים דברים לכל אסיפת כתבי סופר. האיש הזה לא ינום ולא יישן!

וכאשר ילאה סוף כל סוף תופש־עט זה, – אל אלהים, הן לא כוח אבנים כוחו! – תסתייעא מילתא, כי “יתכבד לקרוא שיעורים בדברי ימי־ישראל בהישיבה המתוקנה שבאודיסה”, ישיבה שעל פי התכנית החדשה שלה (אצלו כתובה “פּרוגרמה”) צריכה ליעשות “בית־מדרש־עליון לחכמת ישראל”, ונמצאו אז תלמידים מובהקים, הלא הם הנקוּבים בשמותם ח“א וב. קרופּניק, י. קופמן, נ. הרמן וי”ט הֶלמן, והמה העתיקו לנו את השיעורים האלה אות באות, כמו ששמעו אותם מפּי רבם היושב בקתדרה ודורש; והשיעורים ההם נעשו ל“היסטוריה ישראלית” גדולה ורבה. רחמנא יצילנו!

"ההיסטוריה הישראלית – קוראים אנו במודעה על־אודותיה בכתבי העתים – נועדה לצעירים וכו' ולמורים עברים, הרוצים לתת לתלמידים לא רק ידיעות היסטוריות, אלא גם הבנת המאורעות וקישורם הפּנימי, ולסתם קוראים משכילים, שיש להם חפץ לחדור אל פּנימיות ההיסטוריה הישראלית ולהכיר מתוכה את השתלשלוּת חיינו ההיסטוריים ".

“ההיסטוריה הישראלית מציעה את המסקנות היותר חדשות של החקירות בקדמוניות בני־שם בכלל ובתולדות ישראל בפרט וכו'”. “ההיסטוריה הישראלית, בחלק הראשון, הוא דבר שלם ונגמר בפני עצמו, כי מקיף הוא את התקוּפה התנ”כית במלא רוחב מובנה. בהיסטוריה שעד חורבן הבית הראשון באו כל תוצאות החקירות הדרושות באשורולוגיה (עיין למעלה) ובאגיפּטולוגיה וכו‘; ובהיסטוריה שמתקוּפת גלוּת בבל ועד תקוּפת החשמונאים, שבספרי היסטוריה אחרים הוא כמעט דף חלק… מתוארים ימי גלות בבל ושיבת ציון ויסוד המעלה וכו’ בפרטות יתירה… כדי שיראה הקורא בחוש, איך הולכים ומתרקמים החיים הלאומיים החדשים בלי עמידה והפסק "…

במורא ופחד אנו ניגשים אל גוף השיעורים עצמם, עשרים במספר. השיעור הראשון מדבר על־דבר “ההיסטוריה היותר קדומה” (“בתור מבוא לההיסטוריה הקדומה של ישראל אפשר להשתמש בספרו הליקוטי ‘האדם הקדמון’, וַרשה תר”ס, ביחוד בפרק ט' "– לשון המחבר בהקדמה…); השיעור השני מדבר על־דבר “הממלכה המאוחדת”; השלישי מימי ירבעם הראשון עד ירבעם השני; הרביעי נושא ונותן בדבר הנבואה שבעל־פּה, וסעיף ראשי יש בו על־דבר “התפּתחוּת הנבואה בישראל”; השיעור החמישי כולל תולדות “בית יהוא, מראשית הנבואה שבכתב”. והרי גם מחקרים על־אודות “סוף הגלות והתחלת התחיה”. ב“חיי היהודים מאחר נחמיה עד אלכסנדר מוקדון” (שיעור ארבעה־עשר) אנו מוצאים את הפּרשיות האלה: § המאורעות החיצוניים, § החיים המדיניים, החברתיים והקוּלטוּריים, § המצב האקונומי; ובשיעור ט"ו מפורשים דברי “הדת והמוסר בסוף מלכות פּרס”, לאמור: § האמונות והדעות הדתיות והמוסריות, § הפּרובלימה של הצדק (ואת “הבנת הרעיונות הפילוסופיים־ההיסטוריים שבספר הנוכחי עם כל פּרובלימותיו – יקל ספרו ‘יהדות ואנושיות’…” – ראה דבריו בהקדמה).

לא אַלאֶה אתכם במשפּטיו ההיקפיים והמפורטים מעין אלה: “שבכל חוסר האוביקטיביות שבתנ”ך, אין בו שום טנדנציה אחרת חוּץ מן הטנדנציה הדתית הגלויה“. לא אובילכם דרך גלגוּליו מן ה”תיאיזמוס" לה“מונותיאיזמוס”, ואביאכם תיכף אל ה“עוּבדות ההיסטוריות”: ב“ימי שמואל היתה המלוכה בישראל פּרוגרֶס ולא רֶגרֶס”; “שאול מָלך ברצון העם ולא באונס”, “והתנגדותו לדויד מובנת, שהרי שום מלך לא היה סבלן כל כך, עד כדי לראות את העם מכבד איש אחר יותר משהוא מכבד את המלך”… ומכאן אנו באים לשלושת היסודות הגדולים, שהעמיד לנו בעל־השיעורים בתור יסודי הפּרובלימה: א) "יואב בן צרויה היה גיבור מצוּין, אבל אדם גס " (עמוד ט"ז). ב) "דויד המלך אדם גדול היה " (עמוד י"ח). ג) “שלמה המלך חכם היה – בזה אין שום ספק” (עמוד כ"ד). – –

וּבכן, לולא אותם התלמידים בני־מדרשא, מעתיקי השיעורים האלה, היינו יודעים על פי ספרים אחרים ידיעות שטחיות, היסטוריות, בתולדות ישראל, אבל – חסרה היתה לנו הבנת המאורעות וקישוּרם הפּנימי… היתה חסרה לנו הידיעה בהשתלשלוּת חיינו ההיסטוריים הארוכים; והעיקר, לא היינו יודעים על־דבר הכַרַקטריסטיקות (המלה היא של קלוזנר) החשוּבות האלה של יואב… דויד… ושלמה… ועוד גם זאת: הימים שמתקוּפת גלוּת בבל ועד תקוּפת החשמונאים היו נשארים לנו דף חלק…

יהיה שמם של המעתיקים האלה חרוּת לזכר עולם!

הנה רב לכם ואודיעכם עוד, כי באותה ישיבת תחכמוני גופא קרא ההיסטוריון הנ“ל י”ח “שיעורים גבוהים על־דבר האֶתיקה (תורת־המידות) הישראלית” שעה אחת בשבוע; וה“לימוד הזה עדיין קרקע בתולה הוא”… (דין־וחשבון של הישיבה הנ"ל).

לגוּף הענינים והתורות לא זכינו עוד.

ולהתחלת “ישו הנוצרי” של הידען הזה כבר זכינו, והספר מוּנח לפנינו פּרק־פּרק ב“חקירות המקורות”: 1 המקורות העברים; 2 המקורות היוָניים והרומיים ועוד. אמנם על הקורא תקשה הקריאה בחקירות על־דבר המקורות האלה; אבל “מה לעשות? – הלא הוא קורא, כדי להעמיד יסוד מוּצק לבנין חשוּב, צריך לפַּנות מקודם את מקום היסוד מן האבנים ומן הצרורות ומן החול”… (כמה ענותן האי גברא).

אם תשאלו לטיב הספר – יענה לכם: “על תכניתו וּבנינו של חיבורנו אין לנו להרבות דברים: הקורא יכירם מאליו”. הוא יכיר מאליו את “הפּרובלימה היותר חשובה – אמנם לא היחידה – שיבוּקש לה פּתרון בספר הנוכחי”, וגם ילמד לדעת את הדרך והמטרה של הספר, שאינו בא לבאר לנו “במה טובה הנצרוּת מן היהדוּת”, או “במה טובה היהדוּת מן הנצרוּת”, “אלא אך ורק – במה שונה ונבדלת היהדות מן הנצרוּת או הנצרוּת מן היהדוּת”. “ואם מתוך שינוּי והבדל זה תצא זכוּת־הקיום של היהדות מאליה יהיה דבר זה רֶוַח גדול שנשמח עליו, אבל לא מגמה”. ואנו שמחים! – –

קלוזנר הוא בטבעו אופּטימיסט גדול לגבי עצמו ולגבי ערך מחשבותיו. אין לו צער המחשבה ויסורי המחשבה; הוא אינו מנעץ את ראשו ואת לבו בשאלה שהוא דן עליה, כי אם מבקש הוא את התשוּבה בכל דבר למפרע. הוא אינו שואל, אלא כדי להשיב מיד ולהראות, כי כל שאלה חמוּרה תשובתה בצדה אצלו… אתם שואלים “לאן?” – והוּא יודע את ה“דרך החדשה, שצריך ואפשר למצוא בה את התשובה המספּקת לשאלה זו”. תוכן חדש אתם דורשים לחייכם? – והוא נותן ומראה לכם תיכף ומיד את ה“תוכן” ההוא. נמקים אתם בניגוד שבין היהדות והאנושיות? – והוא מבאר לכם, “שאין אלה שני הפכים”, אלא, אדרבה, “אי אפשר לצייר את זו זולת זו”.

קלוזנר הסופר הוא אפּולוגיט, סניגור – הוא חפץ לרומם, לנצח, לשבח ולפאר את היהדות; אבל אינו יכול לוַתר גם על עדות מתנגדיה, כי חושש הוא לבל יאמרו, שסקירתו אינה “מַקפת” הכל ותופסת הכל. – הוא מוכיח בראיות ברורות, שהוא אוהב את היהדוּת, לא מפּני שהיא יהדוּת בלבד, כי אם גם מפּני שהיא אנושיות; ולאידך גיסא, לאנושיות הוא מסור, מפּני שהיא עומדת על יסודי היהדות… הוא מביא מאמר, “שממנו יש לראות, כי הפילוסוף היותר גדול של האנושיות כלל בשיטתו את עיקרי היהדות”; ותיכף, סמוך לזה, הוּא מביא דבר מתוך חזיון אחר, משד“ל, “שהיהודי הלאומי היותר גדול של המאה הי”ט מצא ביהדות המקורית רק ערכים אנושיים כללים”, וההבדל הוא בזה: הלז, שד“ל, אמר בפירוש באחת מאיגרותיו, כי אלהי קנט הוא ההיפך הגמוּר מאלהי התנ”ך, והוא, קלוזנר, מצא ראשית, שאלהי קנט הוא אלהי התנ“ך, ושנית, שאלהי התנ”ך הוא אלהי קנט…

קלוזנר “הטעים” (לשונו ממש) במאמרו “תעודת ישראל”, ש“אחד מן הדברים, שהפילוסופיה החדשה יכולה להתגאות בהם, הוא ביטול המושג של סיבות תכליתיות בטבע”. הוא מודיע, ש“אין תכלית בטבע ואין תכלית באדם; אבל יש תכלית לטבע ויש תכלית לאדם”. ולפיכך, לפיכך הוא גם יודע, ש“היהדות רוצה להתקיים לא רק מתוך הכרח, אלא גם מתוך רצון” (מאמר אחד ב“השילוח”).

“מכל מדעי־הרוח טיליאולוגית ביותר היא ההיסטוריה, מפּני שבה מגיעה הטיליאולוגיה למדרגת הכרה ברורה ולתוכה היא נכנסת מדעת. אי אפשר למדע רוחני זה בלא טיליאולוגיה. בודאי קובעים גם שאר בעלי־החיים תכליתות לעצמם; אבל התכליתות הללו אינן ברורות באותה מידה, שתבואנה לידי הערכת המעשים של העבר בהווה ושל ההווה בשביל העתיד. ועל כן אין היסטוריה לשום בעלי־החיים – נורא הדבר בשביל בעלי־החיים – חוץ מן האדם”. שמות משותפים ומלים!

לבני־האדם יש היסטוריה ויש תנועות ויש מהפּכות; וגם זה, כל “תנועה גדולה היא כבר מהפּכה או שינוי־ערכים. היא מבטלת ערכים ישנים ויוצרת ערכים חדשים. הערכים החדשים נובעים מן התנאים הכלכליים, המדיניים והרוחניים של האומה, שהמהפּכה נעשית בתוכה, על אדמתה ובאטמוספירה שלה. ולפיכך” – ולפיכך יש תנועה גדולה, ויש מהפּכה, ויש ביטול ערכים ישנים ויצירת ערכים חדשים, ויש אדמה ויש אטמוספירה, ויש מקום לכתוב מאמר מדעי רציני בשם “ארץ־ישראל בתנוּעות־המהפּכה הישראליות”, עם אבק־דברים למכביר.

קלוזנר היהדותי, המדעי והמחשבתי, הכותב עברית לא רק בשביל הקוראים מעם העברים, כי אם גם לקוראים הנוצרים (ראה הקדמתו לישו הנוצרי הנ"ל), הוא אדם שספג המון דברים כוללים ומוּשגים כוללים וידיעות כוללות וגם אמוּנות כוללות, ולא מצא את הפּרט שבדבר והשאלה שבדבר. הוא, לא לבד שלא למד מאחד־העם – שהוא נושא תמיד את שמו בפיו וחושב, או חשב את עצמו זמן־מה כיורשו היחיד; – הוא לא למד מעצמו ומעולם לא התברר לו דבר אחד על ידי עצמו. הוא מדבר על־אודות כל הדברים “הרמים”, על המוּסר ועל הדת, על הצדק המוחלט ושאינו מוחלט בלי כל אחיזה בנפשו. בודאי חפצו להגיד דבר ולטעת דבר־מה בספרותנו; אבל אין ביכלתו לומר כלוּם ואין לו מה לתת. עונש אלהים!

קלוזנר אינו יכול לתפוס פּרטו של דבר, מפּני שהוא תופס תמיד את הכלל. אם אנו אומרים אדם, יאמר הוא מהוּת האדם; ואם נדבר אנחנו על החיים בגבול ידוע, ידבר הוא על תולדות החיים והתפּשטוּת החיים. מה שהוא לאחרים פּרק או ענין אחד מתולדות היהודים והיהדוּת הוא אצלו יהדות כוללת, החלטית ועולמית. – לו נוגע רק החלק הנצחי שביהדות או ה“אנושיות הכוללת” שביהדות. הוא אינו מסתפּק לדבר על־אודות נביא פּלוני וחוזה פּלוני, כי אם ידון על־דבר הנבואה בכלל בתור חזיון היסטורי… הוא חפץ דוקא להשיג את התכונה האינדיבידואלית של עם ישראל; אנו אומרים עם ישראל, והוא אומר תמיד “האומה הישראלית”!

ולאידך, החיים הפּשוּטים נעשים לו ל“החיים האנושיים הכוללים היסודיים”, מחשבת האדם – ל“מחשבה היקפית, ענקית ותופסת”. אם ידבר אחד מאתנו על מהלך ספרותי, ידבר הוא על “זרמים ספרותיים”; ואם יאמר אחר דבר בעניני החברה, יוסיף הוא לדבר על־דבר “הסטטיקה החברתית והדינמיקה החברתית”. קלוזנר אוהב “אידיאליזמוס, שֶריאליזמוס מגבילו”; לו לא תספּיק נקוּדת־ראות פּשוּטה בדבר, כי אם “נקוּדת־ראות היסטורית פּסיכולוגית”…

קלוזנר הנו גם אדם ציוני, אבל ציוניות פּשוּטה אינה דיה לו; וכשהוא דן בציוניות, הוא דן על־דבר “המטריאליזמוס ההיסטורי והתנועה הלאומית הציונית”; הוא צריך לדעת ולבחון את ה“חוק ההיסטורי”, את “האיניציאטיבה האישית”, את “שיטת ההשתלשלות” ואת “השיטות ההכרחיות ההיסטוריות”, כדי להחליט, “שעל־ידי עבודת־האדמה ישוב לתחיתו לבו של עמנו”…

קלוזנר כאדם היקפי ואוניברסלי הוא גם גבר אֶסתטי, הוא מבקר ומעריך דברי שירה ויופי, ומדגיש תמיד את ה“טרגיקה היסודית” שבחיים… אי אפשר לו לקלוזנר, שלא יהיה גם לאב ולפטרון למשוררים העברים או הישראלים ושלא ילמדם דעה, בינה והשכל. ובעמדו בדעת משורר אחד, ובהיותו עוסק במשורר אחד – ממילא יש מקום רב לשאת דעה על־דבר החוזים והמשוררים האחרים שאינם ישראלים, ועל־דבר השירה בכלל, על־דבר האֶסתטיקה בכלל, על הליריקה בכלל ועל הפלסטיקה בכלל. פייארברג יכנס לחבורתם של טורגניב, טולסטוי, סטרינדברג, איבּסן, אנַטול פרַנס. ביאליק צריך להיות נערך מול בן־גבירול ויהוּדה הלוי מצד האחד, וּמוּל ביירון, דנטי, שקספּיר – מצד השני. ולא עוד אלא שגם סופוקלס, אוריפידס וכל הטרגיקים הגדולים יקומו מקבריהם; והנה גם אריסטו בא עם הפּיוטיקה שלו. קול רעש! והמשורר העברי האומלל עומד מול המחנה הכבד הזה של ראשי משוררי כל הגויים והלשונות ומחכה לגזר־דינו…

וכללו של קלוזנר: לעולם תהיה שמאל דוחה וימין מקרבת! מרגיש הוא איזו אהבה ואיזו איבה לכל סופר ומשורר אשר ידון על־אודותיו. אמנם משורר זה הוא משורר גדול בחסד אלהים; אבל עוד חסר לו “העוז והבהירות”. אמנם מסַפּר זה הוא עוד רחוק מן השלמוּת; אבל יש לו לב חם וגדול. השירה “האידיאלית והסוּביקטיבית” של זה אינה רבה, כי חסרות לה ה“ריאליות והחזיוניות המוחשית”, והנה גם לה“מוחשות” צריכה להיות איזו “פּיוטיות”. ערך ה“מחשבה” לנו גדולה ורבה; אבל גם “השירה” היא נעלה והספרות היפה היא בודאי עיקר לנו. ההתפּתחוּת בספרותנו היפה היא במידה לא מעטה; אבל עוד חסר לה ה“פּיוט הריאלי”, ואולם תחת זאת יש לה ה“הד הזמרי”. היא מלאה “ליקוּיים " על כל צעד וצעד, ואף על פי כן “הוד נורא " שפוּך עליה. בספרוּתנו היפה נמצא את כל ה”המיה התהומית העברית”; אבל חסרים לה “הגעגועים היסודיים”. היא צרה בגבולה, וּבמקום שהיא אנושית היא אינה עברית…

ולא לבד את ערך שירת הסופרים החדשים ושפתם הוא ידון ויערוך, כי אם גם את שפת הנביאים ושירתם, וּבאותה מידה גופא…

“טרגיקה פּנימית” לנו גם בכמה מזמורי תהלים. לא רק יעקב כהן וטשרניחובסקי המה ליריקים אינדיבידואליים, כי אם גם “ספר תהלים הוא קובץ של ליריקה אינדיבידואלית”. לא רק הספרות הישראלית, מלפני זמן סמולנסקין ובן־יהוּדה, לא תדע פּרובלימות לאומיות, כי אם גם “איוב וחבריו אינם עוסקים בפרובלימות עבריות לאומיות”… (“היסטוריה ישראלית” הנ"ל).

נעשה לו נס, למשל, ומתו לנו שני סופרים כאחד (יהוּדה שטיינברג וישעיהו דומשיביצקי או ברשדסקי), והנה מוצאים אנו בהספּדו "שכשרונו של יהוּדה שטיינברג הוא עמוק וּמקורי, אבל אינו רחב ומקיף "; ותחת זה כשרונו של ברשדסקי הוא “לא עמוק ביותר ולא עברי מקורי ביותר”; "אבל מידה אחת גדולה היתה לו, שחסרה לשטיינברג לגמרי – רחבות כשרונו והיקפו הגדול " (“שתי אבידות” ב“השילוח”). והוא מסיים: “אילו היה אפשר לעשות משטיינברג וברשדסקי ביחד מסַפּר אחד – כלומר, לצרף הכשרון העמוק יחד את הרחב – אז היינו זוכים לאותו המסַפּר האידיאלי, שאנו מחכים לו; והוא – העקשן הגאוני – מתמהמה לבוא, ומי יודע מתי יבוא?” (שם).

וכאלה וכאלה הוא אומר בשיעוריו ההיסטוריים דלעיל גם על־אודות ישעיהו הראשון והשני. – –

"סגנונו של ישעיהו השני, הוא ציורי ומזהיר מאד, מלא השאָלות פּיוטיות, ואף על פּי כן הוא בהיר מאד; לעומת זה “חסר לו צמצוּם הלשון, הכשרון לעורר על ידי מלה אחת המון רעיונות – מה שאנו מוצאים בישעיה הראשון. חסר לו, לישעיה השני, הכוח הפּרימיטיבי והפּראי; חסרה לו המלה החריפה והנמרצה ביותר, המפוצצת והנוקבת עד התהום, שמצטיין בה ישעיה הראשון; אבל ישעיהו השני רק הוא וכו‘, הוא יודע להלהיב וכו’”.

ואותה ההשגחה האכזריה, שלא עשתה לנו בגולה מיהוּדה שטיינברג וישעיהו דומשיביצקי, משניהם יחד, אותו המשורר הגאוני, שאליו תחכה נפשו של קלוזנר, היא התהלכה אתנו בקרי עוד בימים מקדם, ולא נתנה לנו תחת ישעיה הראשון והשני נביא אחד: בעל צמצוּם הלשון וּבעל הרחבת הלשון, בעל כוח פּרימיטיבי־פּראי ובעל רוך ותום. איה האֶתיקה האלהית? הגידו אם תדעו! – –

קלוזנר דורש מן המשורר הישראלי “רוח־הקודש בלתי־אמצעי”, לא חס־ושלום אמצעי ושטחי, אלא אותו של ה“הכרה הפּנימית”, “שבאה מתוך מעמקי־הנפש היותר כמוסים”… הכל כמו שיש לו בעצמו, וצריכים אנו רק להסתכל ב“לבו הגועש” ולראות מה נעשה שם…

קלוזנר קרא בספרים או שמע שיעורים (גם הוא הדורש רמות שמע שיעורים לפנים); והוא יודע ש“בטרגדיות יש מומנטים נשגבים, שאנו רגילים לקרוא להם בשם נקוּדות־גובה, מעט־מעט מתפּתחים הכוחות המתנגדים, צעד אחר צעד הם מתקרבים זה אל זה – וּפתאום נעשית התנגשות מוּכרחת: אין לדחותה, אין לערבה ואין להימלט ממנה – אז בא הרגע הגרנדיוזי, זרועות עולם מתחבקות וכוחות אלמנטריים מתאבקים ומתפּתלים, עד שהם נופלים שניהם אל תהום־האבדון, או כוח אחד מפּיל את השני אל תוך התהום הפּתוחה”. הוא נלהב רגע מ“הפּתוס”, מ“הלהבה המתפּרצת”, מהלהבה של “התמרמרות וגועל־נפש ושל ניחומים ותקוה”, שעל־אודותיה קרא בספרים. הוא קרא גם את פרידריך שילר, “היקר כל כך לעמו ולהאנושיות כולה, למרות חסרונותיו הגדולים”; והוא יודע (מפּי מבקר) על־דבר פויסט “בן־האלמות של גיטה”, “שבו תיאור נשגב של התגוששות פּנימית בין הרוחניות ובין תאות החומר”. – הוא ביקש ומצא, “שאין בספרותנו הצעירה מין ‘רוח־הקודש’ כזה; שאין בפוּבליציסטיקה שלנו, ואפילו – הסכת ושמע! – בזו של אחד־העם, השתפּכוּת־הנפש, הבאה מתוך שפעת ההרגשות הסוערות, והפּתוס הלירי”; ו“שאין בספרות היפה שלנו – ואפילו בזו של פּרץ, שכולי עלמא, בעת כתיבת אותו מאמר, הם בעיניו תלמידיו בשירה – תפיסת מומנטים גדולים, ציורי התנגשויות עזות של כוחות איתנים, כלומר, הפּתוס האֶפּי” (ראה מאמרו “רוח־הקודש” ב“השילוח”, ש“בזמנו לא הבינו אותו כראוי, אולי יבינו מאמר זה עתה יותר”… לשונו בעצמו).

הנה “זרם של בקשת־אלהים שוטף ועובר את אירופּה כוּלה מן הקצה אל הקצה. באנגליה קמוּ קרליל ורסקין והאמונה העמוקה שבהם, בצרפת עומד על דוכנו הכוהן הגדול לאלהי הטבע המסתורי, מוריס מטרלינק… באשכנז מעריצים את נובליס וחבריו, ובממלכות הסקנדינביות יומו של קירקגרד עתה” (ראה מאמרו “יראת הכבוד”). בקצרה, את קלוזנר אחזו געגועים ל“הפּתוס הדתי”; ובכן – הוא מבקשו בספרותנו החדשה ואינו מוצאו (שערו בנפשכם את צערו); אינו מוצא אפילו אצל “ראשי המדברים” בספרות העברית של דורנו, שהם אחד־העם וח. נ. ביאליק (במאמר שלפניו היו ראשי המדברים אחד־העם ופרץ…) והוא טוען ואומר: “היתכן הוא מאמר כזה אצל אחד־העם, מאמר ממין שכתבו מיל־הבן, ואמר עליו קרליל: ‘הנה בעל מסתורין חדש’, וביאליק – אומלל שבאומללים! – היכן היא בקשת־האלהים שלו?”

שאלה לכם, סופרי ישראל, משוררי ישראל, חושבי ישראל ונביאי ישראל, עוד לא תדעו איזה פּתוס ידרוש מכם קלוזנר למחר…

ובאמת שוב הוא קורא למחר ואומר: “במעמקי החיים הישנים מתרקמים מעט, אבל בלי הפסק, החיים החדשים, ביָשן עצמו גלום החדש; אבל הוא משותף עמו וגדל עמו ביחד, וכל עוד שלא גדל ולא עלה עליו בהיקפו, הוא חבוּי ומדוּמדם. אך יום בא והחדש שבתוך הישן עולה על הישן עצמו – כלומר, על הישן עצמו, – ואז הוא מתבדל וּמתגַלה בכל חידושו, בכל השתנותו מן הישן ובכל ניגוּדו אל ישן זה – אף אם בעיקר הדבר אינו אלא חלק ממנו…” (“העברי הצעיר”).

תאמרו: מה הוא סח? והוא מבאר לכם ש“שום תנועה שבעולם אינה נעשית לגדולה, להמונית, אלא אם היא נעשית אמונה ודת”. אבל אין זה ביאור לבד, כי אם דרישה. – קלוזנר עומד במערכת של “השילוח” וב“בית־מקדש” לקוראים ומכה בקורנס וקורא: “העברי הצעיר צריך להיות יוצר לא רק בכל הנוגע ללשון־ישראל ולארץ־ישראל, אלא בכל הנוגע לאמונת־ישראל”. היאָספוּ בני יעקב!

ועוד משרה אחת לא קלה ניתנה על שכם הסופר קלוזנר, – שכם אדם זה, הנושא עליו סבל כל תרבות ישראל העתיקה והחדשה, תרבות ספרותנו ותרבוּת העולם בכלל ומכמני האנושיות בכלל ומכמניו הוא. – אל נא תשכחו, כי הוא מורנו ומאורנו באמונה ובשירה, במחשבה ובנבואה, בדבר “חובותינו להמון־העם” וחובותינו בכלל, וכי הוא מונה ושוקל את כל האישים שלנו, ושעוד עליו לכתוב, ודוקא על ידי עצמו, גם פרקי ההיסטוריה של האישיות שלו (קראו בדברי “המשקיף” ב“השילוח” בכל חודש, קראו הערות המערכת של “השילוח” בכל פּעם) – הוא־הוא גם ראש וראשון למרחיבי השפה. רוחו הגדול המוליד רעיונות חדשים, שאין להם עוד לבוש באוצר שפתנו, לא יכול להסתפּק במועט ובעבודה בלתי־יסודית. הוא היה צריך להרחיב שפתנו “על פּי דרכי המדעים החדשים ויסודותיהם ויסודות יסודותיהם”… הוא אינו מסתפּק לדרוש סמוכין מאחיותיה הקרובות, משפת ארמית וערבית, הוא הוליכה ברוחו עד שפת “הסינים והטיבֶטנים”. לו היה נחוץ כל גלגול־המחילות שבבלשנות “שפת הפינים, התוגרים, ההונגרים, ההוטנטוטים”, בכדי לבוא לידי מסקנה, שאם עד עכשיו אנו כותבים חול בקודש: היסטוריה או גם רומן, יכולים אנו לכתוב לעתיד גם: היסטורותין, היסטורותינים, רומנותין, רומנותינים.

                                                         ***

רבי מאיר רמון מצא; תוכו אכל וקליפתו זרק. ויש אנשים, שמזלם להיפך: אל התוך לא יבואו לעולם ולועסים הם כל ימיהם את הקליפה.

יוֹבֵל וּמְחוֹלוֹת / מיכה יוסף ברדיצ’בסקי

א

"בקיץ שנת 1749 הוציאה האקדמיה למדעים ולאמנות שבעיר דיז’ון בצרפת כרוז, שהיא נכונה לתת פּרס הגון בעד חיבור, שישיב תשובה מספּקת על שאלה זו: אם סייעה התפּשטות המדעים והאמנוּת לשפּר את המידות? – ז’ן ז’ק רוּסוֹ קרא את הכרוז בעתון הרשמי שהיה יוצא אז; וביום קיץ חם אחד, כשהלך בדרך, התפּרץ אל מוחו גל גדול, שהעלה דמעות בעיניו, כאילו צלחה עליו רוח ה'; כעין הארה עליונה חש לפתע פּתאום: הוא מצא את התשובה. – ובשנת 1750 קיבל את הפּרס של האקדמיה בדיז’ון בעד ספרו: “שיחה על המדעים והאמנויות”, שההנחה העיקרית שלה היא: “במידה שהמדעים והאמנויות מתפּתחים, בה במידה נשמותיהם של בני־אדם מתקלקלות”.

“אבל רוּסוֹ טעה בדבר גדול אחד”.

רוּסו לא זכה לראות בחזון את חג יובלו של “השילוח”… הוא לא עבר על עשרים וחמישה הכרכים או מאה וארבעים ותשע החוברות של ה“מרכז הרוחני” העברי הישראלי והאנושי… מידה אחרת לגמרי לקלוזנר, מתלמידי תלמידיו; הוא לא לבד שקרא דברי ז’ן ז’ק, כי אם גם קרא את דברי וינדלבנד על־אודותיו בספרו “תולדות הפילוסופיה”, עמוד תמ"ב…

קלוזנר כבר יודע גם את “הרעיון הגדול הגלוּם בפרק הראשון של ההיסטוריה האנושית שבתורתנו – בפרשה ג' שבבראשית”, יודע דבר מציאת “קריטריון אוביקטיבי”; יודע, ש“ישעיה הישן הוא הרבה יותר פּרוגרסיבי למשל מצ’מברלין החדש שבחדשים”, ויודע ש“במקום שיש הרחבה יש גם התקדמות”. – – –

“בכל חברה שבכל דור – הוא אומר – יש שני זרמים, שוב חזרנו לזרמים, זרם עִלי וזרם תַחתי”. ושוב אנו עומדים ביובל של שני הזרמים יחד: זרם משה וזרם יהושע; ותמהים אנו שוּב, שלא למצוא את הפסוק במאמר גוּפו לחגו של “השילוח”, כלומר: לחגו של יוסף קלוזנר…

“השילוח” של אחד־העם “נלחם עם הציונים המדיניים הטהורים מצד אחד ועם שוללי היהדוּת מצד שני”. “אלה ואלה היו בעלי כיווץ וצמצוּם”, ואחר־כך עבר “השילוח " לעורכים אחרים ואת דגלו לא שינה. – “רק צמצום אחד, שהיה ב’השילוח' הקודם, הוּסר ב’השילוח' מן הכרך הי”א ואילך”. – “באו ימי תנועת־השחרור ברוסיה, ו’השילוח' הטיף לרעיון, שאין לעם ישראל לבטוח ביסודות המתקדמים של העם הרוסי”. – באה שאלת הלשונות, ו’השילוח' התיחס בשלילה גמורה אל הז’רגון". – “וכשנתעוררה שאלת האמונה בספרוּת העברית, נזקק לה ‘השילוח’ ביותר”. – “זוהי הדרך שהלך בה ‘השילוח’ במשך כל שנות קיומו”. “אך דרך ההרחבה היא דרך ההתקדמות”. מי יסיר את העפר מעיניך, ז’ן ז’ק, וראית אשר לא פיללת!

ודבר אשר לא פיללנו מודיענו גם האדון מ. מ. אוסישקין באותה חוברת־נצחון עצמה. אוּסישקין הוא איל הברזל העברי; וכשבא לכבּד ולברך את בן־אדם ופעלו, מה לו עוד יותר, אם לא לפתוח את פּנקסו ולהוציא את פּתגמו, שהוא־הוא גם נר לדרכו, שלטון הרצון. קוּמוּ, קוּמוּ כל המרננים באהלי בני־ישראל ושמעו, כי אך שלטון אחד בתולדה ובגוי.

“חמש שנים לפני היובל היה הדבר” – קוראים אנו בדברי אוּסישקין – “הרבולוּציה ברוסיה הגיעה עד מרום קצה”. “כל קדשי ישראל ואידיאליו ההיסטוריים היו נרמסים ברגל גאוה”. “כבר עברה אז יותר משנה מיום שפּסק ‘השילוח’ לצאת לאור”, והאומה הישראלית והספרות הישראלית נתיתמוּ, באין להן מושיע ומלמד ברבים. – ובעת הנוראה הזאת, באין “השילוח” לנו ואפס חזון, נאספו בביתו של מלך־הרצון יחידי הסגוּלה “לטכס עצה ולמצוא תחבולה” – לפתוח את המעיין הסתום ולהשיב לשארית יעקב את אשר לוּקח ממנה בימי הזעם… ו“הארי שבחבורה, אחד־העם, התהלך בחדר מזוית לזוית, כדרכו בשעת התרגשות יתירה, והראה להמסובים בשׂכלו ההגיוני ובחשבונותיו הברורים, שאין שום אפשרות לחַדש את ‘השילוח’; אבל הנשארים טענו: הצדק אתך, ואף על פי כן רוצים אנו, שיופיע ירחון זה מחדש. ושלטון הרצון גבר על שלטון השכל”. – –

גברו המצוּקים על האראלים! מופיע־מופיע “השילוח” ספר־ספר בצורתו, צורת “ההתקדמות וההרחבה” לכבוד הספרות העלוּבה, הנמשכת בקרון, אם גם יודעת מי מנהיגה, – לכבוד הארי שבחבורה, שאף על פי שבאותו לילה היה מסוּפק בגוּף ההקמה, סמך ידו על הודאי של קלוזנר ומסר לו את מטהו. – כי זה לכבוד ולתפארת לבעל שלטון הרצון – הלא על זה הוא בא להעיד.

וגם אנו מעידים אף מעידים…

ב

אנו מחזירים פּנינו מדורות בני הגולה וכל העסקנות הישראלית שבגולה לדורות ארץ־ישראל ולחליפות המעשים שם, לא לארץ־ישראל של התנ“ך בלבד ושל התלמוד בלבד, כי אם “לארץ־ישראל של יהודה הלוי ושל הרמב”ן, לארץ־ישראל של אליעזר בן־יהודה ושל רמ”ל לילינבלום, לארץ־ישראל של מנחם מנדל דוליצקי ושל אחד־העם", לארץ־ישראל של אוסישקין האחרון שבחבורה – לארץ־ישראל של יוסף קלוזנר…

אסתייעא מילתא, שאביר הזרמים האנושיים הכוללים ובעל הסקירות התולדתיות הענקיות אמר לפקוד את ארץ־האבות, את ארץ הדת השמית, שהתפּשטה בכל אפסי העולם וניצחה את ההתגלוּת היונית. אסתייעא מילתא, ש“איש ואשתו יחדיו, שחיו על הרעיונות” הגדולים ההם, יצאו שניהם “בספינה הרוסית קורנילוב” ליפו ולירושלים. “היום יום שבת”. היום אירע המאורע היותר גדול בחיי הנוסע, הוא נוסע לארץ־ישראל. ו“רעיון פשוּט ומוּבן מאליו זה אמר שירה בלבו. על גדותיו נתמלא לבו בו. לא הרגיש אדון הזרמים לא רעב, לא צמא ולא קור”. הפלא ופלא – לא הרגיש אפילו בנענועים הקלים של הספינה, שבזמן אחר בודאי היו מפּילים אותו למשכב במחלת־הים, ולא ידע את נפשו… ופתאום ניגש אל אשתו, שנסעה עמו יחדיו, ובטון חגיגי, שהוא מגוחך עתה בעיניו, אמר לה: “יודעת אַת? הרי באמת נוסעים אנו לארץ־ישראל! – היא הציצה עליו רגע בעינים תמהות; אבל מיד התחילו עיניה צוחקות, וכל פּניה הוארו בבת־צחוק של רצון. היא הבינה להלך־רוחו. – – –” (דברים ככתבם, “עולם מתהווה”, רשמי מסע בארץ־ישראל, חלק ראשון, “השילוח”, כרך כ"ז, עמוד ד').

וגם אנו מבינים להלך־רוחו. אותו אדם שלא ייעף ולא ייגע מלהיות צופה לעמו ולספרותו בגולה, ועומד על הבימה כפטרון מושבע לכל רם ולכל קדוש, לקח את מקלו ואת תרמילו וילך להסיע את עצמו ופרשת גדולתו לארץ האבות. – הוא אינו נוסע כאיש פּשוט, שאומר: אלך ואראה את מעשי אחי שם, אלך ואראה, מה אמצא לי ולנפשי שם – דברים פּעוטים כאלה אינם כלום להאי גברא רבה. הוא נושא שלט על מצחו, ועליו כתוב: אני הנוסע – שמי בעברית, בין בהברה אשכנזית בין בהברה ספרדית, יוסף קלוזנר! מבקר את בתי־הספר, ידין את מורי־הדרך, מבקר את כל העסקנים הציבוריים וּמתוַכּח עמהם על־אודות כל הענינים הציבוריים… הוא בבחינת מונטיפיורי רוחני וּבידו עצה, תחבולה ותשועה. – הוא בא להתראות ולרשום רשימות. הוא בא לקשור כתרים לעצמו בארץ יהושע והשופטים, בארץ בן־יהוּדה ודוליצקי…

“יפה עד לשכרון הוא הבוספורוס. הלא זהו מקסם, הלא זהו חלום חזון־לילה ולא מראה ממראות הטבע. מי־תכלת אדירים שומים בתוך שני חופים פורחים, חמה שוקעת משתקפת במים אדירים אלה – והתכלת נהפכת לארגמן; אין זיע ואין ניע במים, והספינה לא שטה היא אלא צפה, מתחלקת כברבור הלז בבריכה שקטה: הנה פס של לבן בתוך התכלת והארגמן של המים – הנה תלמים־תלמים, שמציאותם בשקט זה מפליאה, הנה כתם עכור בתוך תכלת המים” (שם, עמוד ח'). והנה נושאת ספינה זו את החולם הגדול לגוי הישראלי, קול ה' על המים. קול ה' בהדר!

ואחר חזות נשגבה זו לא הלך קלוזנר כנוסע לראות את העיר. “מפּני קוצר הזמן לא יכול לראות הרבה…” “לא ראה – במסעה ההיסטורי שלו – לא את הילדיז־קיוסק, ולא את הדרוישים המרקדים, לא את המוזיאון ולא – להבדיל – את רחוב הזונות, שאחיותינו בנות ישראל מנוּצלות בו על־ידי אחינו בני־ישראל האשכנזים דוקא… אבל גם המעט, שהספּיק לראות, לא ימחה מזכרונו כל עוד תהיה בו נשמת חיים”.

לא אשקר, רבותי, דברי השטות האלה כתוּבים באצבע הנוסע ממש בעמוד קל“ו של “עולם מתהווה”, הנ”ל ב“השילוח”. קלוזנר, יוסף קלוזנר, לא ביקר את רחוב הזונות, ולא זיכּה אותנו עם זה בהשוָאה תולדתית מקבילה מימי העבר. – ולאיזה מראה אינו מקביל? לאיזה חזון של מה־בכך אינו מסיע פרשת ההיסטוריה?

הוא רואה, למשל, ב“תל־אביב”, אשר על־יד יפו, את רחוב הרצל ואת רחוב אחד־העם, זה בצד זה; ותיכף הוא מתחיל לדרוש: “הנה שני המתאבקים הגדולים האלה, שכל ימיהם נלחמו זה בזה, כבר נתפּשרו ביניהם בהכרתם של הציונים ושוכנים בשלום זה בשכנותו של זה… ממש, מה שאירע להנצרוּת בתקוּפתה הקדומה: פּטרוס, שליח היהוּדים, וּפוילוס, שליח הגויים, נלחמו זה בזה בכל תוקף על השאלה הגדולה, אם יש להנצרוּת לקבל גרים מן הגויים, ואם יש להנוצרים לקיים את המצוות המעשיות; ואולם בהכרתם של הנוצרים המאוחרים הם שניהם כאחד בוני האמונה החדשה; ויש אפילו חג אחד שהוא מוקדש לשניהם כאחד…” (שם, פּרק ד‘, ע’ ש"ח).

פּטרוס ופוילוס! הרצל ואחד־העם!

“אין הוא, קלוזנר, מקנא בשום אדם שבעולם, חוץ מבשנים: באליעזר בן־יהוּדה ובמטמן־כהן” (שם, ע' ש"י). “אימתי – הוא שואל – בכל שמונה־עשרה מאות השנים של גלוּתם האפלה הכניסו היהוּדים לאיזו ארץ שהיא קוּלטוּרה ממש מעין זו? שני חוקרים מקוריים, שחכמי האוּמות כבר הכירו בעבודתם המדעית וקראו כמה דברים על שמם, הוליד הישוב העברי החדש בארץ־ישראל; והם אינם לא רבנים ולא סופרים ולא חוקרים, אלא האחד הוא אורניתולוגוס (חוקר עופות) ושמו אהרוני והשני בוטני (חוקר צמחים) ושמו אהרונסון” (שם, ע' ש"ט). ואין אנו יודעים, מדוע לא יתקנא גם באלה ויהיו לנו ארבעה תחת שנים…

אין צריך למודעי, כי “חתן היובל” – והלא הוא מראה באצבע, שאך לשם זה נטרד כל הדרך הרב הזה, שלא זכה לו אפילו משה (ראה פרק ג' מ“עולם מתהווה”, עמ' רס"ג) – קיבל גם דפּוטציות… והרי גם נשפים ומשאות. “הלילה היה ליל לבנה, ליל אביב מזרחי, ותחת כיפּת הרקיע, לאור הלבנה וכוכבי המזרח הנוצצים בנוגה מיוחד בקרבת הים התיכון על אדמת ישראל ובשכוּנה ישראלית, התחילה קבלת־פּנים של אחד מן הסופרים העברים מארץ הצפון” (שם, ע' שי"ב). והסופר הלז, שאת פּניו קיבלו, היה בלי תפוּנה יוסף קלוזנר, הוּא ולא אחר. וכך כותב אדם על עצמו. – – –

ואחרי אסיפה זו על אדמת ישראל ובשכוּנה ישראלית, לשם סופר ישראלי, התחילה ה“קבלת־פּנים” בגימנסיה גופא. – דרשו “דרשות חמות”, ואחרי הדרשות התחילו ה“מחולות”. “הגדולה שבתלמידות הזמינה אותו – את הסופר מארץ הצפון – למחוֹל, והגדול שבתלמידים – את אשתו”. “פּה בארץ חמדת אבות תתקיימנה כל התקוות, פּה נחיה ופה ניצור חיי־זוהר, חיי דרור”. “גיל, גיל, גיל, גיל, שיר, שיר, שיר, שיר!”

קלוזנר מרקד! הוא “סובב בעיגול הגדול, ומאות הילדים והילדות הנחמדים, שכל דיבור שלהם הוא עברי וכל הערה של המנצח במחולות שלהם היא עברית, שרים וחוללים בעליצות ובחדוה; והם אוצלים מרוחם גם עליו, והוא שר עמהם יחד ומתלהב כמוהם, ועליז כמוהם – והוא עברי שלם כמוהם” (שם, ע' שי“ב – שי”ג).

האדם, קלוזנר, הגיבור הישראלי המנצח את ז’ן ז’ק הצרפתי, מרקד בשתי רגליו ההיסטוריות על אדמת ההיסטוריה; וסביבו מרקדים כל בני הישוב החדש, ולכאורה – הם בני הדור החדש, נושאי התקוות. – אבותיהם של אלה העמידו צלם בהיכל; ובני תל־אביב מרקדים מסביב לצלם, ולו – פֶּה וידבר, ידבר על־אודות עצמו ויגיד בכל פעם למדי על עצמו…

פּטרוס ופוילוס, אחד־העם והרצל, ואפילו תימא אוסישקין, שלתמהוננו עוד לא מצא לו התיאוריטיקון המצוין הזה עד עתה חָבר בנצרוּת הקדומה, בושנו ממעשיכם, בושנו מתל אביבכם. – – –