על מ. י. ברדיצ’בסקי / ח"נ ביאליק

(באספת זכרון, שנערכה ע"י בית-הועד העברי בברלין, כ"א בשבט תרפ"ב)

אנחנו, הסופרים העברים, שהינו כל כך הרבה, כדי שלשה חדשים בערך, לאחר שנסתם הגולל על חברנו הגדול, בהערכת אישיותו של המנוח מרובת הפנים והגוונים. אכן אין שהיה זו אלא דבר שהמקום גרמא: הסופרים העברים שרובם ככלם גרים הם בעיר ברלין, אורחים שזה מקרוב באו, עומדים היו וממתינים לבני המקום, התושבים הקבועים, שבתוכם ישב המנוח שנים רבות, שיבואו הם ראשונה להספיד את המת הגדול ולחלק כבוד לתלמיד-חכם שמת בתוך המחנה, שכן ניתן להם דין קדימה. אספה זו, שצפו לה, לא קמה ולא באה. וכך הדין נותן: הללו שבחייהם קרויים מתים לא יכלו להספיד את המנוח שבמותו קרוי חי.

דמותו ושיעור קומתו של ברדיצ’בסקי אינם ניתנים להערכה על רגל אחת. ברדיצ’בסקי גם במותו קרוי חי. אכן הדעה שהשארות הנפש של היוצר כלולה דוקא באותו חלק של יצירתו הקשורה לעולם בשמו, שאי-אפשר להפריד ממנו, ולא באותו חלק שנעשה לקנין הכלל והם זוכים בו כזוכה מן ההפקר מבלי לדעת את מקור מחצבתו – “דוקא” זה נראה לי ללאו דוקא. אדרבא היא היא הנותנת, דוקא חלק זה שנעשה לנכסי צאן ברזל של הצבור ורכוש הרבים עד ששם היוצר כאלו מסולק ועומד, הוא הוא הסמן המובהק להשארות הנפש של היוצר, המוסיפה לחיות ולהשפיע, ואדם נושם את תורת הנפש החיה הזאת שלא מדעת יחד עם האויר המקיפו. אכן אף החלק הנשאר שיש בו משום יחוד בעלים, שלא באה עליו הסכמת הרבים ולא נתמזג בנשמת הצבור, חי גם הוא ומוסיף לחיות בקרב הרבים בשנוי צורה, שכן מעורר הוא את הלבבות תמיד לחשוב חשבונה של נפש, למצות את עומק הדין ולבחון מחדש את המוסכמות ולבקש להן ראיה, ועל ידי כך בודקים הם את נפשם לאור נרו. ברדיצ’בסקי רב חילו בשני החלקים הללו יחד. ברדיצ’בסקי השפיע השפעה כבירה על הספרות והחיים במאמריו שיצאו ב“הוצאת צעירים”, הוא נסה להגשים בעצמו אותו רעיון על דבר מוסד “התחיה” שעלה במחשבה להבראות במסבתו, ולא נשאר נאמן לו אלא הוא בלבד. השקפת ברדיצ’בסקי על בנין התחיה שלנו היתה, שלכל בנין אין קיום אלא אם כן אחוז הוא בנפש הבונה. הלבנים המשוקעות בבנין אינן מתדבקות יפה, אלא אם כן מצורף להן משהו נעלם וטמיר מעין רואים, והוא נפשו של הבונה, הכח המקיים את הבנין. משל יפה לדבר משמש “טוביה” בציורו הקטן של המנוח בספרו “מעירי הקטנה”, המשקיע את כל נפשו בתוך בנין ביתו הקטן.