א    🔗

בַּעֲבִי הַחֹרֶשׁ פְּרוּשָׁה מִן הָעוֹלָם

בְּצֵל שֶׁל אַלּוֹן רָם (….)

־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־

וְהוּא. הָאֵיתָן,מִשְׁטַח חֶרְמֵי זָהָב כֻּלּוֹ

־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־

וּשְׁמוֹר מִשְׁמֶרֶת קֹדֶשׁ סוֹד בְּתוּלֶיהָ

קטע הוא משירת “הבריכה” לח. נ. ביאליק, ופתחתי בו מאמרי, שאף בו הבאתי במודגש את שלושת הפריטים: חורש, איתן, משמרת, כראשי־מרכיבים של ציור מציורי־השתיה של המשורר. וניסיתי להעמיד על גילוּייו הן בשירתו שלו והן בשירת זולתו, בספרותנו ואף בספרות העמים, והקורא הרוצה או מעוניין בכך יקראנו מקומו (“החורש ומשמרת קדשו”, “הספרות”, הוצאת אוניברסיטת תל־אביב, כרך א‘, מס’ 1, עמ' 36 – 42). ואילו עתה כוונתי לבדוק, עד־מה המשורר עשה שלושת המרכיבים האלה, בין לגופם בין לצירופם על סביביו, שימוש במעשה־תרגומו, כפי שהוא ניתן על־ידו, במחזה של פרידריך שילר “וילהלם טל”, שנדפס תחילה בהמשכים ב“התקופה” (כרכים י“ג עד י”ז) ואחר־כך במהדורות־כתביו הכוללות (החל ברלין תרפ"ג). ודאי, שבדיקה זו אינה עשויה להעלות אלא חלקה של מסקנה לגבי מלוא־הבעיה, שכן שלמוּת המסקנה, וביתר דיוק: שלמוּת המסקנות, מחייבת בדיקה של כל מעשי־תרגומו של המשורר, ואפילו של מעשה־עריכתו, שבו בדיקה של ממש היא באפשר, והלכך אין ניסויי זה בא אלא כחלק מעבודה הצריכה עשיה, ותקוָתי תשעשעני, כי עשה אעשנה.

 

ב    🔗

ונפתח בקטע מתוך הדרמה (מערכה ראשונה, מחזה רביעי), שכך לשונו:

So offen dϋrfen wir das Werk nicht treinen.

Hört meine Meinung! Links am See. Wenn man

Nach Brunnen fährt. Dem Myrhensteingrad' ϋber

Liegteine Matte Heimlich im Gehölz.

Das Rϋtli heist sie be idem Volk der Hirten

Weil sory die Waldung ausgereutet wird.

דויד ראדנר שתרגם ראשונה את המחזה (“ווילהעלם טעלל”, ווילנא, תרל“ח וכן תרמ”ג), ותרגומו דרך חירות, שנעשה מעשה פרוזה שירית בלשון מקרא, מתרגם קטע זה לאמור:

גם במקומות האלה עין השוטרים צופיה על כל מצעדי גבר. –

הקשיבו נא לעצתי. – לשמאל הנהר העלה דרך ברוננין לעומת

אבן האלילים ישתרע שדה רחב במקום סתר בין העצים אשר

יקרא בפי הרועים בשם “חטב”.

המעיין ישים לבו לכך, כי המתרגם נמשך לדרוש ענין Mythenstein מלשון מיתוֹס, אגדה, הלכך תירגם: אבן האלילים, כשם שראה להיאחז בהוראתו של שילר. לפרש Rϋtli לפי הפועל susroden (ausroden) שענינו עקירה ויפול בצמחים (אילנות, שרשים). ואף שם־עצם לו Reute וענינו כברת־ארץ עקורה, הלכך תרגם שם המקום חטב, חידוש צורה גם לפי לשון המקרא (חוטב עצים), גם לפי לשון חכמים (חטבת עצים). וכן ישים המעיין לבו לכך. כי Matte שענינה כר, אחו, אֲפָר ניתרגם שדה רחב; Heimlich שענינו יוצא לנסתר, מוזר אף מיירא ניתרגם: [במקום] סתר, באופן שנחלף תואר הפועל בשם־עצם; ואילו Gehölz שענינו פה יער, ניתרגם: [בן] עצים. אולם ש. בן־ציון, שתירגם כמותו בביאליק, את המחזה אף הוא, בלי שידעו זה על יגיעתו של זה, ופירסמו ברבים (פרנקפורט, בלא שנת דפוס, אך היא תרפ"ד) כך תרגומו:

כָּל כָּךְ גָּלוּי

לֹא נַעֲשָׂה. שִׁמְעוּ לִי. מִשְּׂמֹאל לַיְאוֹר

בּוֹאֲכָה בְּרוּנֵן, נֹכַח צוּר הָאֵלִים

חֲבוּיָה כִּכַּר שְֵׁדמָה בֵּין הָעֵצִים

הָ“קָּרְחָה” בְּפִי הָרוֹעִים שֵׁם תִּקָּרֵא.

כקודמו הוא תופס ענין Mythenstein אך לא: אבן האלילים, כי אם צור־האלים, וכן כמותו Gehölz מיתרגמת לו: [בין] העצים, אולם Matte מיתרגמת לו כיכר שדמה ותואר־הפועל Heimlich נעשה לו פועל בנין פעול: חבויה. ולענין Rϋtli אף הוא כקודמו רואה לפרשו, לפי רמזו­ֹ של שילר, אלא שאינו מזקיק עצמו למעשה־חידוש ומסתייע בתיבת “קרחה” (המרכאות, כנראה, כרמז לדרוש) שתיפול במקרא בעקירת שערות, אם דרך מריטה, אם על דרך נשירה, וכבר בלשון־חכמים הושאל להרס וחורבה במעשה אדם. ובדורות אחרונים יפול בחלקות יער או שדה שנכרתו עציהן, אם בשרשם אם בנופם (ואמנם ביאליק בתארו, בשירו “שירה יתומה”, נופו של חורף ביער, מסמיך כשכנות: שלכת וקרחה). אך ביאליק מתרגם אותו קטע לאמור:

חָלִילָה מִזֹּאת! כִּי יָעַצְתִּי:

מִשְּׂמֹאל לַיְאוֹר, עִם מְסִלַּת בְּרוֹנֵן בַּעֲבִי הַחֹרֶשׁ

עֵמֶק נֶעְלָם יֵשׁ רוּטְלִי הָרוֹעִים יִקְרָאוּ.

עינינו הרואות כי לענין See בלשון־זכר כלשונו פה – דהיינו, שמימיו עומדים – לא דיקדק ראדנר ותירגמו לשון נהר. ואילו בן־ציון וביאליק תירגמו יאור, לענין Matte תירגמה ביאליק עמק ושיעבד לו ענין Heimlich שיצא מכלל תואר־הפועל ונעשה תואר: נעלם, דילג על Mythenstein, אך בענין Rϋtli לא הוצרך לא לחטב ולא לקרחה והניחה כלשונה במקור: רוטלי, אף שמט בתרגומו את השורה, שסייעה לקודמיו לקרוא לו למקום שם עברי, אוּלם העיר ענינוֹ בהערות. ולענין Gehölz im הרי תירגם: בעבי החורש, והוא צירופו שלו, כפי שכבר ראינו ב“הבריכה” וניתן לראות בדומה־לו בשיריו אחרים. אך קודם שנברר ענינה ובנינה של הסמיכות הזאת נציין, כי חורש הוא לו למשורר כינוי ליער וקירובו, והמקרא יודע חורש בהוראת ענף (“חורש מצל” ואילו “עזובת החורש”, ככל המשוער, שיבוש של תיבות אחרות), וכבר נתפשט שימוש חורש בהוראת יער גדול יותר, ושימוש חורשה בהוראת יער קטן יותר. ולענין הסמיכות: בעבי־החורש, הרי היא בנויה לפי סמיכות במקרא: בעבי גבי מגִניו (איוב ט“ו, כ”ו), שענינה מוקשה (בטייטש ניתרגמו שני הנסמכים כתארים), אבל לשון עבי נתפס כלשון חז“ל עובי, ונתפרש ברגיל. בהוראת עובי צפיפות, גדישות; והוא הדין בנאמר בכלי המקדש: “בככר הירדן יצקם המלך בעבי האדמה בין סוכות ובין צרדתה” (דברי הימים ב‘, ד’, י"ז) והתרגום: גרגושתא, שהוא תרגום גם לגוש ולרגב שבמקראות. ביאליק הסמיך בלשון עבי לשון המקרא ללשון־חכמים, שנעשתה מליצה שגורה: נכנס בעובי הקורה, ומקורו בגמרא לענין הכתוב: יענך ד' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב: “מכאן לבעל הקורה שייכנס בעוביה של קורה”; והבי”ת שהיא אינסטרומנטלית נדרשה כבי“ת לוקאלית,וכן נדרשה גם לביאליק. ובכן מלשון המקרא נמשך לו מה שנאמר ב”הבריכה" גם הוא:

וַאֲנִי בִּימֵי נֱעוּרַי, חֶמְדַּת יָמַי

*

הָיִיתִי מַפְלִיג לִי כְּחֹם יוֹם קַיִץ

אֶל מַמְלְכוּת הַשַּׁלְוָה הַנֶּאְדָּרָה –

לַעֲבִי הַיָעַר.

ולענין הצורה הנידונית לנו הרי היא מצויה בשיריו הקודמים, כגון “משירי החורף” (תרס"ד) שנאמר בו:

זֶה הַיַּעָר – חֲסִין אַלוֹנִים

*

לְבָן הָפֹּארוֹת גֵּא וְצוֹנֵן

*

בַּעֲבִי־יַעַר זֶה אִכָּנֵס.

ואם איכנס מקשר כאן לשון מקרא ולשון חכמים, הרי אין כן בשירו קודם “גמדי לילה” (תרנ"ה), שבו לשון מאוחר, כניסה, נדחה מפני לשון מוקדם, לאמור:

כֵּן הָלֹךְ וְרַנֵּן יַרֵדוּ

עֲרוּכִים בְּטוּר שִׁבְעָה שִׁבְעָה

עַד בּוֹאָם בַּעֲבִי צֵל הַחֹרְשָׁה

הַנַּמָה בְּתַחְתִית הַגִּבְעָה.

ולולא חששתי לא הייתי מכחיש גם פה קישור לשון מקרא ולשון חכמים באופן שהסמיכות הכפולה: בעבי צל החורשה אפשר שתהא נראית כנצמחת גם מן המקרא: [ביאה] בצל קורה – [כניסה] בעובי קורה – [ביאה] בעבי צל [קורה] – [ביאה[ בעבי צל [ה] חורשה. והרי המשורר משמש בעיקרה של התמונה בלשון חכמים באופן שהוא מחזיר את ההשאלה למוחשיותה, וכן בשירו “זהר” (תרס"ה) שנאמר בו:

תַּעֲרֹבֶת הָאוֹר עִם הַחֹשֶׁךְ הַמְּתוּקָה

וַאַיֻמָּה כְּאַחָת בְּתוֹךְ בְּאֵר עֲמֻקָּה

בַּת קוֹלִי וְצַלְמִי שָׁם כִּלְשׁוֹן הָאֻרְלֹגִין

וּמַשּׂוֹר שֵׁן חוֹרֵק בַּעֲבִי הָקוֹרָה.

ובליטותו של לשון־חכמים אתה מוצא בשירו־מזמורו “לא ידע איש מי היא”: לאמור:

וִַיּדֹם הַצְּחוֹק

וַתִּתְעַגֵּם הָחֹרְשָׁה

אֵין נִכְנָס בְּעָבְיָהּ

אֵין פּוֹקְדָהּ אֵין דּוֹרְשָׁהּ.

ראינו איפוא בדרך לידתה של הסמיכות: בעבי־החורש, שהמשורר נטע אותה גם בתרגומו. ואך זאת נוסיף, כי יוסף ליכטנבום, שתירגם את “וילהלם טל” גם הוא (תל־אביב, תשכ"ד) ועיקר חידושו בנגינה לפי הדקדוק (“הנכונה”) ונהנה ממעמד המעמר אחרי הקוצרים, והוא מתרגם את הקטע שלנו:

לֹא בְּגָלוּי זְמָמֵנוּ נְבַצֵּעַ

שִׁמְעוּ לִי: שְׂמּאל מִן הָאֲגַם, אֵי דֶרֶךְ

לִבְרוּנֶן, שָׁם מֵעַל פִּסְגַּת צוּר־מָתָן

חָבוּי כַּר־דֶשֶׁא בַּעֲבִי הָחֹרֶשׁ

הוּא “מַעַר” יְקֹרֶא בְּפִי רוֹעִים.

השינויים והחידושים ניכרים, אך מה שהוא עיקר לנו, שנסתייע בסמיכותו הטעונה של ביאליק.

 

ג    🔗

ולחיזוק הבדיקה ראוי להוסיף כמותה ובקטע של שיח דברים בין אב ובנו (מערכה שלישית, מחזה שלישי):

Walter(zeigt nach dem Bannberg):

Vater ist’s wahr, dass auf dem Berge dort

Die Bäume bluten. Wenn man einen Streich

Drauf fϋhrte mit der Axt?

Tell: Wer sagt das Knabe?

Walter: Der Meister Hirt erzählt’s – die Bäume seien

Gebannt. Sagter. Und wer sie schädige

Dem wachse seine Hand heraus zumGrade.

Tell: Die Bäume sind gebannt.das ist die Wahrheit.

Siehst du die Firmen dor, die weissen Hörner,

Die hoch in den Himel sich verlisren?

Walter. Das sind die Glerscher, die des Nachts so sonnern

Und uns die Schlaglawinen niedersenden

Tell: So ist’s und die Lawinen hätten ländst

Den Flechen Altdorf unter ihrer Last

Verschϋttet. Wenn der Wald sort oben nicht

Als eine Landweht sich dagegen stellte.

וכך הוא דרך תרגומו של דויד ראדנר:

וואלטהער (יורה על הר־הלחש): אבי, הנכונה השמועה,כי שמה על ההר ההוא האלונים יזובו דם, אם איש ירים את קרדומו להכריתם.

טעלל: מי הגיד לך זאת, בני?

וואלטהער: הרועה סיפר – הלא כה דבריו: בהאלונים האלה ישכנו השעירים, ומי אשר יגע בהם לרעה, תיבש ידו.

טעלל: כן דיבר! בהאלונים האלה, ישבו השעירים – הראית את הקרנים הגבהות אשר ירומו בגבהם עד השמים?

וואלטהער: הלא המה הרי־הקרח, אשר כרעם בגלגל ישמיעו קול שאון בלילה ויפילו ערימות שלג נוראות עלינו.

טעלל: כנים דבריך, הערימות שלג האלה בטח כבר כיסו את פני אלטדארף וסביבותיה, והאנשים וכל אשר בהם ירדו שאולה, לולא היער שמה סגר למו הדרך.

ואילו תרגומו של ש. בן־ציון:

וַלטר (בהראותו על הר החרם):

הַאֻמְנָם, אָבִי כִּי עֲצֵי הָהָר

הַלָּז יָזוּבוּ דָם, אִם גַּרְזֶן יִפְגַּע

בָּהֶם?

טל:

וּמִי זֹאת אָמַר לְךָ בְּנִי?

ולטר:

זְקַן הָרוֹעִים הִגִּיד, כִּי הָעֵצִים

הַלָּלוּ חֵרֶם הֵם, הַקּוֹצֶץ בָּם –

מִקִּבְרוֹ חוּצָה תִצְמַח לוֹ יְמִינוֹ

טל:

אַף אָמְנָם אֵלֶּה חֵרֶם הֵם.

הֲתִרְאֶה קַרְנֵי קֶרַח שָׁם הַגְּבֹהִים?

בְּעַד עָב בִּמְרוֹם שָׁמַיִם הֵם נִתְקָעוּ.

ולטר:

יָדַעְתִּי, הַקַּרְחוֹנִים הֵם, הַחוֹרְקִים

בְּקוֹל רַעַם לַיְלָה וְזוֹרְקִים מַפָּל לָנוּ

טל:

וּמַפְּלֵי הָרִים אֵלֶּה הָיוּ קוֹבְרִים

כְּבָר בְּשִׁפְעָם אֶת עִיר אַלְטְדוֹרְף כֻּלָּה

אִלְמָלֵא יַעַר־חֵרֶם זֶה עַל עֵצָיו

לֹא עָמַד מַחְסֶה, חוֹמָה לָהּ מִשֶּׁלֶג.

אין צורך להאריך את הדיבור על מיני השוני שבין שני המתרגמים, שכן שינוייהם מובלטים מתוך מה שהבאנו במודגש, ועיקר כוונתנו בכך להעמיד על השוני שבינם לבין ביאליק וביחוד בנקודת שימושו בלקסיקה הנזכרת שלו:

ולטר (נושא ידו אל החרמונים):

אָבִי, הָאֱמֶת הַדָּבָר, כִּי הָעֵצִים בַּחֹרֶשׁ

אֲשֶׁר עַל מְרוֹמֵי הָהָרִים שָׁמָּה, בְּהָנֵף עָלֵימוֹ

גַּרְזֶן, יַעַרְפוּ דָם?

טל:

מִי הִגִּיד לְךָ זֹאת, הַנַּעַר?

אַבִּיר הָרוֹעִים הוּא הִגִּיד זֹאת. אֵלֵי הַחֹרֶשׁ,

כֹּה אָמַר, חֵרֶם הֵם, הַנּוֹגֵעַ בָּם יֵעָנֵשׁ:

צַמַּח תְּצַמָּח לוֹ יָדוֹ מִפִּי הַקֶּבֶר

טל:

אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר: הָעֵצִים חֵרֶם הֵמָּה.

הֲרוֹאֶה אַתָּה מֵרָחוֹק תּוֹעֲפוֹת הָרֵי שֶׁלֶג

יִשְׂאוּ קָדְקֹד לַמָּרוֹם וְרֹאשָׁם לָעָב יַגִּיעַ?

ולטר:

הֲלֹא הֵם הַשְּׂנִירִים אֲשֶׁר יַרְעִימוּ נוֹרָאוֹת לָיְלָה

מִדֵי גַלְגְּלָם מִמָּרוֹם שִׁפְעַת שַׁלְגֵיהֶם אָרְצָה.

טל:

הֵם הֵם בְּנִי, וּכְבָר הָיְתָה אַלְטְדוֹרְף הָעִיר נִקְּבֶּרֶת

תַּחַת מַשָּׂא שִׁפְעַת הַשְּׁלָגִים לוּלֵא הַחֹרֶשׁ

עַל מִשְׁמַרְתּוֹ נִצָּב בִּמְרוֹמֵי הֶהָרִים שָׁמָּה

וּבְחֹסֶן חוֹמוֹתָיו יְהִי לָעִיר מָגֵן וָסֶתֶר.

ודאי הרבה פרטים ראויים לתשומת־דעת, מהם משעשעים (אלי החורש בתרגום die Bäume לפי הפשט כאילנות עזים, ולפי הדרש כשעיריו של ראדנר; צמח תצמח – כדרך ברכת קידושין: שמה תשמח רעים האהובים, ולפי ההיגוי הפשוט בעם, כאן וכאן פתח"ים בלבד). אולם אנו ענין לנו בתמונה: החורש על משמרתו ניצב, העשוי מטבעות שירתו של המתרגם וכבר ראינו שני מרכיביה ב“הבריכה”, וכדי להשלים נעיר, שכבר הבאתי, במאמרי הנזכר, לעניין משמרת משירו “אחד אחד ובאין רואה”. עתה נחזור אך על שתים שורות מתוכו:

עוֹד כָּל יְעָרָיו עַל מִשְׁמְרוֹתָם אוֹרְגִים צִלְלֵיהֶם חוֹרָי

לֹא נִפְקָד מֵהֶם זַלְזַל וְאַחַת מֵרִשְׁתוֹתָם לֹא נִקְרָעָה.

ולענין ליבוטי התרגום של תיבת Bannderg, הרי השם Bann הוראתו המצויה חרם. וכן כורח, איסור וכדומה, והפועל bannen משמש אף הוא מיני הוראה אלה, אבל יוצא גם למשמע נחיצה והכרעה בכוחה של השבעת קסם וכדומה. הלכך ראה ראדנר להיעזר בלשון הר לחש (ואם אף ברישום הכתוב: הנחש ברוב לחש, אפשר נשתעשע לו ענין נחש – נ’ידוי, ח’רם, ש’מתא), ואילו בן־ציון תירגם כפשוטו של מקור: הר החרם, מה שאין כן ביאליק שנאחדו לו חרם והר ואחז לשון רבים של חרמון, כפי שמצינו בכתוב (“אזכרך מארץ ירדן וחרמונים מהר מצער”) ועל פיו חידש לשון רבים: שנירים בזכרו כי שניר תרגומו טור תלגא, ופירושו של רש"י, כי שניר בלשון אשכנז וכנען (סלאבית) שלג, ולעצם הענן ראוי להזכיר כי Bannderg כמותו כ־Bannwald, הנועד, בכוח אילנותיו הרמים והעזים לעצור את דרדור גושי־השלג הכבירים, ומשום תעודתם זו נאסרה, בגזירת חרם, השחתתם.

ושוב נסיים בדרכו של המאסף, יוסף ליכטנבום,– ראשית, מה שקראו קודמיו: הר־לחש, הר־חרם, חרמון, נקרא לו: הר הקודש, ולפיכך מה שנאמר בהם בעצים שהם gedannt, מיתרגם לו: [העצים] מקודשים (אגב, אף עניין חרמון מתפרש להם לבלשנים בחינת מקדש). והוא מסתייע גם בלשון השגור קרחונים אך גם בלשון שנירים ונמשך לו לביאליק ובעיקר במה שאינו מדבר, כקודמיו של ביאליק, על אלונים או עצים כי אם, וזאת כפלים, על עצי־החורש, ובתמונת הסיום הוא נעזר בשני המרכיבים של תמונת־ביאליק, לאמור:

– – לוּלֵא הַחֹרֶשׁ

כְּחֵל מָגֵן נֶגְדּוֹ נִצַּב לְמַעְלָה

ושלא לקפח ניסוי חידושו נעיר, כי ביקש לקיים דיוק לשונו של המקור Landwehr שהוראתו הגנת הארץ, ושימושו המצוי מורה על חיל־ההגנה על הגבולות וכן נקרא בכמה צבאות (פרוסיה, אוסטריה) אולם יפול גם באמצעי־הגנה טבעיים (סוללות, הרים) והמתרגם כיוֵן מעשה שעשוע, לשניהם: למראה־עין – חֵל [חומה], למשמע אוזן – חיל [צבא]. אף ראוי להעיר, כי אינו פוסח, כקודמיו, על die weissen Hörner ומתרגם קרני־הלובן.

 

ד    🔗

אך נחזור לעניין משמרת,ששימושה ותפקידיה החזיוניים והמשמעיים בשירת ביאליק, מרובים אף מגּוונים, ודיה הצצה בקונקורדנציה של אבן־שושן – סגל להעמידנו על כך, וכבר ראינו שימושה בתרגומו, שתיבת ,Landwehr או, לפחות נִסְמָכָה ניתרגם לו משמרת, ומן הדין שנוסיף ונראה שימושה בקצת מקומות, שאין לה דקדוק־אחיזה במקור. וכן הקטעים (מערכה שלישית, מחזה שני).

– – Seid

Wozu die herrliche Natur Euch machte!

Erfϋllt den Platz, wohin sie Euch gestellt,

Zu Eurem Volke steht und Eurem Lande

Und kämpft fϋr Euer heilig Recht.

והרי לשון תרגומו של ביאליק:

תָּמִים עִם הַטֶּבַע תִּהְיֶה, מִצְוָתָהּ אֵל תֶּמֶר.

אַל תֵּט מִתַּפְקִידְךָ, וּבְמִשְׁמַרְתְּךָ הַחֲזִיקָה,

הֱיֵה מָעֹז לֱעַמְּךָ וּמַחֲסֶה לְאֶרֶץ מְכוֹרוֹתֶיךָ

וּלְצֶדֶק וּלְמִשְׁפָּט בִּזְרוֹעַ עֹז הִלָּחֵמָה.

דרך התרגום של הקטע הזה, וכמותו רוב קטעים אחרים, מניח פתח לכמה וכמה עיונים, ונסתפק עתה במה שנעיר על כפל־הלשון, כדרך המקרא, שאין לו אחיזה במקור, ושקיצורה של הלשון העברית מתיר שימושו, מבלי להאריך ביותר שיעורי־השורות, גם אם המתרגם מסיים, כמשפטו, כל שורה ושורה במלעיל, אך נבליט, כי באמור שילר בלשון פשוט erfϋllt den Platz שפירושו: מלא את המקום, אומר המתרגם בכפל לשון: אל תט מתפקידך, ובמשמרתך החזיקה, ונקט לשון החזקת משמרת שלא כלשון המקרא: החזיקו המשמר הקימו שומרים (ובכלל אין בשירי ביאליק הכנוסים תיבת משמר). וכן ראה השורה (מערכה שלישית, מחזה שלישי):

Es erbarmt mich – doch ich muss gehorchen– –

ודיוק תרגומו: חס לי, אך עלי להישמע, לציית; ואילו ביאליק מתרגם, לאמור:

לִבִּי לִבִּי לְךָ – אֲבָל עֶבֶד מִשְּׁמַרְתִּי אָנֹכִי.

ולשם הבלטה נביא קטע אחר ונבדוק אותו לאור התרגומים האחרים (מערכה שניה, מחזה שני):

Sind auch die alten Bϋcher nicht zur Hand.

Sie sind in unsre Herzen eingeschrieden.

דויד ראדנר מתרגם:

ספרינו העתיקים אינמו לעינינו עתה, אכן דבריהם חרותים המה על לוח לבנו.

ותרגומו של בן־ציון הוא:

וְאִם אֵין סְפָרֵינוּ הָעַתִּיקִים פֹּה

– בַּלֵב הֵן כְּתוּבִים חֻקּוֹתֵיהֶם לָנוּ.

ואילו ביאליק מתרגם:

וְאִם הַמְּגִלּוֹת הָעַתִּקוֹת אֵין תַּחַת יָדֵנוּ

עַל לִבֵּנוּ הֲלֹא חֲרוּתִים דִּבְרֵיהֶן לְמִשְׁמֶרֶת.

ודאי ראויים לתשומת־הלב השינויים: 1. ספרינו – המגילות¹; 2. דבריהם – חוקותיהם – דבריהן; 3. על לוח לבנו – בלב – על לבנו; 4. חרותים –כתובים – חרותים; וביִחוד 5. לעינינו – פה – תחת ידנו. ולענין אחרון־אחרון נעיר, כי הדין עם ביאליק שתרגם כן zur Hand, שכך הדיוק נותן, אבל אף בן ציון, המתרגם: פה לא שגה, שכך השגרה נותנת וליכטנבום נמשך לו בזה, וכן תרגומו:

אִם אֵין סְפָרֵינוּ פֹּה הָעֲתִּיקִים

לָעַד חֲרוּתִים הֵם עַל לִבּוֹתֵינוּ.

ולא עוד, אלא גם בהיות במקור אחיזה לענין שמירה, הרי ביאליק יטיל שינוי בהמרת הפועל שבמקור השם־עצם בתרגומו, ודוגמה לכך בענין הכובע אשר לו נצטוו להשתחוות (מערכה חמישית, מחזה ראשון):

Nein, last ihn aufbewahren

ותרגומו של ביאליק:

לֹא כִּי לְמִשְׁמֶרֶת נִתְּנֶנָּה

ונמשך לו בזה ליכטנבום, שמר כדיוק המקור, לשון נוכח, אך קיפח דקה אחת (לא כי):

לֹא, תְּנוּהוּ לְמִשְׁמֶרֶת

כי אין זה לו לביאליק מקרה, ניתן ללמוד מדוגמה דומה, – טל עונה לשאת בנו, מה היה על קשתו, לאמור (מערכה חמישית, מחזה שני):

An heil’ger Stätte ist sie aufbewahrt

ושוב ביאליק ממיר את הפועל בשם־עצם, לאמור:

– – אֶל מָקוֹם קָדוֹשׁ נְתַתִּיהָ

לְמִשְׁמֶרֶת־עוֹלָם

ונמשך לו ליטנבום:

כִּי בַּמִּקְדָּשׁ שַׂמְתִּיהָ לְמִשְׁמֶרֶת

עוֹלָם.

ללמדנו, כי במקום שביאליק דיקדק, בתרגמו heilige Stätte וכתב: מקום קדוש, צימצם ליכטנבום וכתב: מקדש, אך נמשך לו לביאליק, בהחליפו אף הוא פועל לשם־עצם, ובהמירו אף הוא פאסיב הנופל בקשת ist sie aufbewahrt (=היא נשמרת), באקטיב הנופל בשומרה, ובהחליפו פועל בדומה לו: נתתיה – שמתיה; ובעיקר נמשך לו בסמיכות; למשמרת עולם, והרי ענין עולם (לנצח, לעד) אינו במקור.

 

ה    🔗

ולא נצא כמדומה, ידי חובת בדיקה כלפי אדיקותו של ביאליק לענין משמרת, כמושג וכמוצג, אם לא נבליט רישומה של דוגמת שירתו, כפי שבאה על גילומה בקצת שיריו, וכן במשומרים לבוקר" (תרנ"ט):

אַשְׁרֵי עַיִן שֶׁצָּפְנָה קַו אוֹר לְמִשְׁמֶרֶת

ועיקרו כבר כלול בשירו קודם “איגרת קטנה” (תרנ"ח):

עוֹד יִבְעַר יִתְלַקַּח כְּלַפִּיד הַזִיק

צָפַנְתָּ בִּלְבָבְךָ בְּצֵאתְךָ נְדָבָה.

וענין צפינה מצוי בשירתו, ואף כאן דיה הצצה בקונקורדנציה להעמידנו על שימושיו בה לגיוונם, אך אנו עיקר לנו עתה ענין הצפינה בלבד, שהיא נחלת המקרא (“בלבי צפנתי אמרתך”, “ואלה צפנת בלבבך”), והמשורר תלה עניניה במה שקרוב ללב (בלבבי, בחוּבָּה, בחיק, בשולי הנפש): ורישומה ניכר בתרגום המחזה שלפנינו, והרי דוגמה (מערכה שניה, מחזה שני):

Da weint' ich nicht! Nicht in ohnmächt’gen Tränen

Goss ich die Kraft des heissen Schmerzes aus,

In tiefer Brust, wie einem teuren Schatz,

Verschloss ich ihn und dachte nur auf Taten.

תרגומו של דויד ראדנר, כך לשונו:

אנוכי לא בכיתי, כי לא נתתי את מכאובי לבכות לדמעות אשר תרפינה שרשו באין איל ואומץ־רוח, אכן צפנתיו בחדרי לבבי פנימה כמטמון יקר וכל מעייני היה אך לפעול פעולות נכבדות.

ואילו בן־ציון מתרגם:

אָז לֹא בָּכִיתִי! לֹא שִׁחַתִּי אוֹנִי

בִדְמָעוֹת אָרְצָה. עֹז מַכְאוֹבִי זֶה

הַבּוֹעֵר בִּי וּבְחֵיקִי מַטְמוֹן יָקָר

שָׁם טְמַנְתִּיו – לְמִפְעָלוֹת זָמַמְתִּי.

ודאי בולט ענין תיאור שפיכת דמעות־לא־כוח, שבמקור, כמעשה אונן, ונראה כי תיבת ohnmächtig שתרגומה המצוי אין־אונים גרמה, והוא, כהגדרת הפסיכואנַליזה, הסטה כלפי מעלה, ולא נאריך עתה בזה. והרי תרגומו של ביאליק:

אַךְ אֲנִי לֹא בָכִיתִי…

לֹא בִּבְכִי אֵין אֱיָל שָׁפַכְתִּי וָאַעַר

חֲמָת רוּחִי וּכְאֵבִי הָאָנוּשׁ, כִּסְגֻלּוֹת חֶמֶד

בּחֶבְיוֹן לִבִּי צְפַנְתִּים וָאֵשַׁע לְפֹעַל כַּפָּיִם.

ליכטנבום אף שהטיל שינויים לצד הדיוק, ניכר בנוסחו, עד מה נמשך לביאליק גם במה שלא דייק:

לֹא בְכִי לִי! לֹא בְּדֶמַע אֵין־אוֹנִים

שָׁפַכְתִּי לַהַט מַכְאוֹבִי הָעַז

בְּסֵתֶר לְבָבִי צְפַנְתִּיו

כִּיקָר סְגֻלּוֹת וָאֵשַׁע לִפְעֻלּוֹת כַּפַּיִם.

והוא הדין בדוגמה אחרת בענין הברית ברותלי (מערכה רביעית, מחזה שני):

Ich weiss. Weiss alles, was ihr dort verhandelt;

Und. Wasmir nichtvoneuch vertrauet ward,

Ich had’s bewahrtgleich wie ein heiligP fand

תרגומו של דויד ראדנר:

אתם המתקתם סוד – יודע אנוכי את כל אשר יזמתם לעשות, אכן אם גם הסתרתם ממני את אשר הגה לבבכם,אנוכי אצפין את הדברים אשר לקחה אָזני בלבבי בערובה קדושה לטובת הארץ.

ואילו בן־ציון כך תרגומו:

ידעתי – –

– – – – – כל ידעתי

ואשר צפנתם חרש כה מפני

אני כמטמון קדש לי שמרתיו.

ואילו ביאליק מתרגם:

הַכֹּל יָדַעְתִּי גַּם אֲשֶׁר נִדְבַּרְתֶּם שָׁמָּה

וַאֲשֶׁר מֵאֵין אֵמוּן, הַעֲלֵם הֶעֱלַמֱתֶּם מִמֶּנִּי,

אוֹתוֹ צָפַנְתִּי בִּלְבָבִי כִּסְגֻלַּת קֹדֶשׁ.

ואילו ליכטנבום, כמשפטו, נמשך גם עתה לביאליק לאמור:

יָדַעְתִּי – – –

– – – וְכָל אֲשֶׁר נוֹעֵץ שָׁם

וְהַדָּבָר גַּלּוֹת לִי מֵאַנְתֶּם

בַּלֵּב צָפַנְתִּי כִּסְגֻלַת קֹדֶשׁ.

ולא דיקדק, כשם שלא דיקדקו גם ראדנר גם בן־ציון בתיבות vertrauet – – nicht, שענינן מניעת אמון, כגון בגילוי סוד, וליבוטו של ליכטנבום בזה ניכר אולי בהיפוכו שורש הפועל (אמן־מאן).

ודוגמה אחרונה לנקודה הנידונית והיא בתחילת המחזה (מערכה ראשונה, מחזה שני) בספר גרטרוד זיכרונותיה בבית אביה כפי שהזכרנו קודם:

Aufmerkend hört ich da manch kluges Wort,

Was der Verständ’ge denkt, der Gute wϋnscht,

Und still im Herzen had' ich mir’s bewahrt.

תרגומו של דויד ראדנר:

אנוכי הקשבתי רב קשב להבין דברי חכמי־לב וכל עצה נבונה אשר הישרים זממו לעשות צפנתי בלבי.

ונשמטה לו תיבת still, ואילו בן־ציון תירגם:

– – – שׂוֹם אָשׁוּם לִבִּי לְאִמְרֵי בִינָה, לְהֶגְיוֹן

לֵב חָכָם וְחֵפֶץ וְנָבוֹן בְּעַמָּיו

תּוֹךְ לִבִּי חֶרֶשׁ צָפַנְתִּי.

אך ביאליק לא דיו בכך, והוא מתרגם:

אָז שָׁמְעָה אָזְנִי וַתִּקַּח שֶׁמֶץ

אִם הֶגְיוֹן אִישׁ לֵבָב אִם אִמְרַת נָבוֹן מְחֻכֶּמֶת

וְאֶצְפְּנֵם דּוּמָם בְּלִבִּי וַיְהִי שָׁם לְמִשְׁמֶרֶת.

 

ו    🔗

ועתה נחזור לדוגמת תרגומו של ביאליק, שכבר עוררנו עליה ושהעלתה לו את התמונה: החורש על משמרתו ניצב, ושכבר בדקנו שני מרכיביו חורש, משמרת, כדי לבדוק עתה מרכיבו השלישי: ניצב, שגם השימוש בו מצוי בשירתו, ושוב דיה הצצה בקונקורדנציה להעמידנו על כך, ואנו נפליג לרישומו בתרגום המחזה שלפנינו ונפתח בדוגמה פשוטה, והיא החלפת עמידה ביציבה, ולשון המקור:

Und stϋndetIhr nicht hier inKaisers Namen

ותרגם ביאליק:

לוּלֵ פֹּה נִצָּב אַתָּה

בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ.

ונמשיך בקטע משיחה בין רועה וצייד (מערכה ראשונה, מחזה ראשון) והם דברי הצייד.

Das Tier hatauch Vernunft,

Das wissen wir, diewir die Gemsan jagen;

Die stellen klug, wo sue zur Weide gehn,

'ne Vorhut aus, diespitzt das Ohr und warnet

Mit heller Pfeife, wenn der Jäger naht.

ראדנר פוסח על השיחה הזאת, ואילו בן־ציון מתרגם:

– – – גַּם לַבְּהֵמָה בִינָה.

אוֹתָנוּ הַצַּיָדִים שְׁאַל זֹאת,

אַיָלוֹת שֶׁבַּמִּרְעֶה – עַל הַמִּשְׁמָר

פִּקֵחַ צוֹפֶה הֵן מַעֲמִידוֹת רֹאשׁ

וְהוּא זֹקֶף אֹזֶן, אֵם אַךְ יִקָרֵב מִי,

בִּשְׁרִיקָה אוֹת לָעֵדָה יִתֵּן.

וכך תרגומו של ביאליק:

גַּם לְחַיָּה יֵשׁ דַּעַת

וְזֹאת נֵדַע אֲנַחְנוּ הָרוֹדְפִים אַחֲרֵי יַעֲלֵי־סֶלַע

אֲשֶׁר בְּצֵאתָם לְמִרְעֶה וְנִצָּב אֶחָד עַל מִשְׁמֶרֶת

צָפֹה וְזָקֹף אֹזֶן,כִּמְעַט יָרִיחַ אִישׁ־קֶשֶׁת

וְשָרַק לְאֶחָיו מֵרָחוֹק וְהִזְהִירָם בְּקוֹל מִלֶּכֶד.

ואילו ליכטנבום נמשך לקודמיו תוך שינוי־מה, בין לצד הדיוק בין לצד חילופו:

גַּם לְחַיָה יֵש שֵׂכֶל

הֵן כִֹּי נִרְדֹף אַחֲרֵי־יַעֲלֵי־סְלָעִים

עֵת לְמִרְעֶה יֵצְאְוּ אֶחָד חָלוּץ

נִצָּב עַלַ הַמִּשְׁמַר, זָקֹף הָאֹזֶן,

שָׁרֹק וְהַזְהֵר בְּהִתִקְרָבֵ אִישׁ־קֶשֶׁת.

והעיקר לנו עתה, שביאליק לא אחז כקודמו וכבא אחריו, לשון משמר, אלא לשון משמרת בנטייתו, מה גם שלא בלבד לשון המקרא מסייעו (“על משמרתי אעמודה ואתיצבה על מצור”, וביחוד: “ועל משמרתי אנוכי ניצב”), אלא אף צרכו של המלעיל בסופה של השורה מסייעו.

אך דומה כי הדוגמה החדה ביותר של אחיזת לשון יציבה היא במקום שהמסורת סותרה מכל וכל. והכוונה לקטע, שכך לשון מקורו (מערכה שניה, מחזה שני):

Wer stiften keinen neuen Bund, es ist

Ein uralt bϋndnis nur von Väter Zeit,

Das wir ernuern!

תרגומו של דויד ראדנר:

אנחנו בל נכרות ברית חדשה, אך נחדש ברית אבותינו מימי־קדם. ובן־ציון יתרגם:

לֹא בְרִית חֲדָשָׁה נִכְרֹת פֹּה אַךְ בְּרִית

רִאשׁוֹנִים בִּרית הָאָבוֹת יְחַדְשׁוּ בָנִים.

ואילו ביאליק מתרגם:

לֹאֲ חֲדָשָׁה הַבְּרִית, כִּי יְשָׁנָה נוֹשָׁנָה, נִצֶבֶת

מֵאָז, מִימֵי הָאָבוֹת, וְנֹאמַר: הָבָה נְחַדְשֶׁנָּה.

תרגום זה שלוש תמיהות בצדו. ראשית, ברית תיפול בו, אמנם, במקרא לשון חיוב – שמירה, זכירה, נצירה, החזקה, הגברה כשם שתיפול בו לשון שלילה – שיכחה, עזיבה, עבירה, הפרה, שיחות, חילול, הרשעה, זעימה, תמוטה. שנית, עצם מעשה־הברית תיפול בו קודם כל ובמידה גדושה, לשון כריתה, כמעט ששים פעמים במקרא, ובמידה מחוקה אף לשון שימה, נתינה, ציווי, הגדה, אך לא תיפול בו לשון יציבה, או הצבה, אלא אם כן נראנה כגלגולו של לשון העמדה והקמה שהמקרא תוֹלאה, אמנם, בברית, שלישית, לשון stiften ענינוֹ בעיקרו ייסוד והקמה או יזמה להם, אך לעניין Bund ו־Bϋndnis ענינו גם ככריתת ברית, אם כי בה יפול ביחוד לשון schliessen.

והנה ביאליק נאמן ללשון יציבה, ואפילו ביותרת של הבלטה, בראותנו בקטע אחר, הקרוב בענינוֹ, והוא דבר־שיחה (מערכה רביעית, מחזה שני):

Attinghausen: O, saget mirl Geschlossen ist der Bund?

Melchthal: Amgleichen Tage werden alle srei

Waldstätte sich erheben.

דוד ראדנר מתרגם:

אלטינגהויזען: אנא הגידה לי הכי ברית כרותה בין שלוש הארצות האל?

מעלכטהאל: ביום אחד יקומו התושבים משלוש הארצות נגד עושקיהם כוח.

ואילו תרגום בן־ציון כך לשונו:

אטנג־הוזן: הַאֻמְנָם כֹּרְתָה כְּבָר הַבְּרִית הַזֹּאת?

מלך־תל: בּיוֹם אֶחָד כָּל שְׁלֹשֶׁת מְחוֹזוֹתֵינוּ יָקוּמוּ.

אך ביאליק בשלו:

אטינגהרון: הָאָף אָמְנָם קָמָה

הַבְּרִית?

מלכתל: קָמָה וְגַם נִצָּבָה.

יוֹם אֶחָד שָׁלֹשׁ הַגָּפוֹת תָּקֹמְנָה.

אפשר שתעלה השערה, כי ביאליק ביקש עקיפה של כריתת הברית, וביותר שהמדובר הוא בברית ישנה וחדשה, אבל, בעצם, המדובר על ברית ישנה ומחודשת, וגלל כן לא חשש ליטול לשון erheben שיסודו התרוממות וענינוֹ כאן קשר ומרידה, ולתרגמן, את שתי המלים, לשון קימה. אבל מבלי להרהר ולערער אחרי השערה זו אומַר, כי העוקץ הוא כאן בשימוש בלשון חלומו של יוסף: “והנה אנחנו מאלמים אלומים – והנה קמה אלומתי וגם ניצבה”. שכן גם התרגום הגרמני גם הטייטש הפרידו בין שם־העצם, שתירגמו אלומים: Garben – גארבן, ובן הפועל, שתירגמו מאלמים: binden – בינדן ובדורות אחרונים גארבּן כמלה קדומה, ובלשון־הדיבור נדחתה מפני התיבה הסלאבית: סנאָפּ, דנאָפעס, ואפילו בלשון הטייטש תירגמו בשני דורות אחרונים בגלילותינו: מאלמים אלומים – בינדן בינטלעך, וכנראה נהגו כך אחרונים בגלילותינו: מאלמים אלומים – בינדן בינטלעך, וכנראה נהגו כך אף בוולין הקרובה, ואאריך בזה בבואי לדון בפרטות בענין לשונות חלום יוסף בשירת ביאליק ומשמעם. לפי שעה דיינו שראינו בעצם השימוש של יציבה בתרגום שלפנינו, שאין התרגום מחייבה וטעם שימושה בלקסיקה של ביאליק.

[תשל"ה]