א    🔗

לכאורה אין לך דבר קל כעיון בקומידיה הנידונית לנו, לשם בירור דרכם של שני נוסחיה, נוסח המקור הגרמני אשר לסמי (שמואל) גרונימן:

Der Weise und der Narr (“החכם והכסיל”)

ונוסח התרגום העברי אשר לנתן אלתרמן: “שלמה המלך ושלמי הסנדלר” (כל כתבי נתן אלתרמן, תירגומים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ה), אבל באמת קלוּת מדוּמה היא, שכן לא בלבד שני נוסחים לפנינו, אלא שני אישים לפנינו, שכל אחד ואחד עשוי וראוי להיות מרכז הנידון לעצמו. ואמנם ניסוי־מה נעשה משמו של הלוח ולשמו – במלאת, בשעה סמוכה, מאה שנה להולדת המחבּר וחמש שנים לפטירת המתרגם, נקראתי לבוא אל לפני עצרת גדולה מטעם האוניברסיטה בתל־אביב, ואשר אמרתי בעל־פה, יבוא עתה בקצת הרחבה, מצדי צדדים, בכתב.

 

ב    🔗

בתחילת דברי הוריתי היתר לעצמי להחזיר את שומעי מתוך שהחזרתי את עצמי אל לפני שלושים וכמה שנים, היא שנת הופעת הקומדיה במקורה ובתירגומה – היום יום־פורים היה, ובאתי לאספת האגודה של ילידי היום ההוא, ילידי פורים, שאני נמנה עמהם בכל שנה שאינה מעובּרת, הלא היא האגודה, שהיתה מתכנסת, כמשפטה שנה שנה, בקפה “עטרה” שברחוב אלנבי, כדי לברך את נשיאה, סמי גרונימן, ולהתברך מידו, ולשמוע תוספת נימוקים לסברתו, סברת־יסוד, כי כל מי שנולד ביום זה המבודח מכל הימים – ההומור יותר משהוא לו נטייה, בחירה, הוא לו גזירה, וכמה שלא יטרח – לא יימלט הימנה, וכן לשמוע תוספת נימוקים לסברתו, סברת־מישנה, כי אף הקומדיה שלו יונקת מאותה גזירה, שכן אגדת שלמה ואשמדי מקורה קדום, במסכת גטין, אך עיקר התפשטותה מכוחו של תרגום שני למגילת אסתר, ואווירת־פורים חופפתה, וסימנה המובהק הוא ענין qui pro quo, במזל עד דלא ידע, באופן שכדרך שנתקפחה ההבחנה בין מרדכי והמן נתקפחה אף ההבחנה בין שלמה לאשמדי, ולא עוד אלא אם האגדה, שעשתה את אשמדי שֵד, הניחה להם לסובביו שיור של אפשרות הבחנה, אלו רגליו רגלי עגל, שהוצרך לחפותן במיני פוזמקי, הרי הוא, גרונימן, פטרו מכך מתוך שעשאו אדם גם הוא, באופן שהכלל של מניה מכבדותא, Kleider machen Menschen, מתקיים להפליא.

וראה גם ראה, שעת הזימון עם מחבּר־הקומדיה נסמכה לו שעת זימון עם מתרגמה, ואותה שעה כנושה או כגובה הייתי לו – לבקשתו של ידיד נעורי, גבריאל טלפיר, נטלתי עלי עריכת חוברת יובל העשור של כתב־העת “גזית” והזמנתי רוב סופרים, זקנים וצעירים, ובכללם גם אותו, את אלתרמן, שפירסם באותו כתב־עת מראשוני שיריו, והנה כולם נענו, מה שאין כן הוא, שהמטרתי עליו שלוש איגרות בקשה ותחנונים, עמד בסירובו, ושלא להמשיך את המריבה בינינו עשינו הסכם ג’נטלמני, כי אם יערוך מה שיערוך לא יזמינני,והיה זה אולי לטובת הקורא, ואם אני אערוך מה שאערוך לא אזמינהו, ויהיה זה בודאי לרעת הקורא, ואמנם קיימנו את ההסכם כתומו; כמובן בזה, כי בבא כל ההסכמים בטלים כעפרא דארעא. אך נחזור לאותו זימון, שלאחר ענין ההסכם שנעשה, כרוח היום, ברוח בדחה, מה גם שאותה חוברת היתה גמורה ומוגמרת, עברה השיחה לפסים אחרים, פסי הקומדיה ההיא. אף אזכור את נקודת־המעבר – בכלל המאמרים, שפירסמתי באותה חוברת־היובל, היה מאמרה של רבקה גורפיין, שנאמר בו: “כל ביקורת המקרא או קריאה רצינית בפרקי ספר שמואל או מלכים, הנפלאים בהרצאתם החדישה של דברים מזעזעים, לא ישחררו אותנו מאגדות דוד המלך צדיק העולם ושלמה כליל החכמה והתבונה. והרי אותם הפרקים המספרים על דוד המלך אכוּל התאוות ומנהל עניני מלכותו מתוך תכונה אכזרית, הרי אותם הפרקים של שלמה העריץ המזרחי המכביד את עולו על העם ומייסר אותו בשוטים, קראו דורות על גבי דורות, ובכל־זאת געגועיו של העם, המדוכא עד־עפר, התעקשו ברצותם במלכים גדולים, מרעיפי־צדק ומשכיני־שלום. לגבי יהודי פשוט לא קובעת ולא תקבע האמת ההיסטורית את דמותם של מלכיו הנערצים – הם מכבר נעשו לו סמל שלא יוותר עליו”.

עד כאן דבריה, מכאן ואילך דברַי, שפירסמתים ברבים, גם הם באותה שנה, לאמור: אכן, יבואו המדע והביקורת בטענה שאין עליה ערר, אין האגדה מתפעלת מהם, לא כל שכן אם הטענה שבפיהם יש עליה ערר או בדומה ובמתדמה לו. אין צריך לומר, כי אגדת שלמה נתפרסמה מתוך שהמלך נזדווגו לו, במסורת העם, משורר שיר השירים, חכם משלי והוגה קהלת, שסדר כתיבתם כסולם גילו של האדם, כמאמרם: כשאדם נער – אומר דברי זמר, הגדיל – אומר משלות, הזקין – אומר הבל הבלים. אף העירותי על הניסוי של שינוי הסדר, כגון במחזה של פּאוּל הייזה

Die Weisheit Salomons (“חכמת שלמה”),

הנמצא גם בתרגומו העברי של של"ג, ועניינו היה ידוע ביחוד מתוך “אותיות פורחות” לדוד פרישמן, ועיקר השינוי שבסדר הכתיבה, שהוא גם סדר־החוויה: קהלת – שירת שחרות, שיר־השירים – שירת זקנה, שהאהבה הגדולה ומהפכת־הנפש המשוכה לה וכרוכה בה ממצעת ביניהם. אף הוספתי דעתו של ליאופולד לנדאוּ, שניסה בריקונסטרוקציה של שלמה כמחבר שלושת הספרים על דרך כך: תקופה ראשונה, בהיותו בן עשרים עד שלושים־וחמש שנה, הוא מחבּר את רוב המשלים; תקופה שלאחריה, בהיותו בן ארבעים עד ארבעים־ושתים שנה, הוא מחבר את קהלת ונלבט בין ספק ואמונה (הגיל שבו, לדברי הכותב, ניקולאוס לנאוּ דעתו נטרפה עליו, היינריך היינה חזר בתשובה, וקדם להם פרידריך שילר שכתב שירו על הרזיגנאציה), תקופה שלישית, שבה נכחדת האהבה החושית ותחתיה באה האהבה הרוחנית, ובה נכתב שיר השירים, שיר אמור ופּסיכה, שיר גופה ונפשה של התורה.

 

ג    🔗

ולא הארכתי עתה בזה אלא כדי להסביר מה היו ההרהורים שעימעמתי בהם בראשית הפגישה עם הקומדיה שלנו, והם שהעלו כקושיה הראשונה: מה בה, בקומדיה, עמידתו של שלמה בסולם־הגילים – והתשובה היא, כי ניכרת פסיחה על משלי, אנו נמצאים בפירוש שלאחר שיר השירים ובעצם כתיבת קהלת שמתוכו נולד או, לפחות, נסתייע ענין האשמדאי, הלא היא התיבה שבכתוב: אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים. אמת, תיבת “הייתי” כתובה בפרק הראשון, וענין ה־qui pro quo, של חילופי המלך ואשמדאי – ביתר דיוק: הסנדלר – נסיונו חל, בקומדיה, כמעט בסיום סיומו של הפרק האחרון, אך היא חירות, אחת החירויות, שנטל לעצמו המחבר. אמרתי: אחת החירויות, כי בבוא המו"ל, מארגוט קלוזנר, לומר עם ההקדמה, כי המחבר “שזר את עולם האגדה סביב המלך שלמה עם אגדות הקסמים של המדרש ופילוספית־העולם העליזה שלו עצמו בצורה קוסמת בליבובה”, הרי הדין עם הסיפא ואין הדין עם הרישא. אדרבה, בשלושת מיבחני החכמה, שנתבעים להם גם שלמה גם שמדי – או כפי שהמחבר קוראוֹ: שלמי, והוא חידוד נפלא, היאה לדמות כפל, ששניהם אדם – רק המיבחן הראשון הוא מבית, ענין משפט הנשים, ואילו בשני המיבחנים האחרים, ענין החידה המשולשת וענין השבועה והמקל החלול, שהביא מקרוב לחמו, שמקורם מאוחר ולא מבית, ובכלל החידושים האחרים, ואולי אף בראשם, מרכזיוּתה של בת־שבע, המביימת את כל המהתלה, באופן שהיא מונעת את המשכה הטראגי ומעמידתו על מוטיב של מלך ליממה אחת – אולי גם זה ברוח: היום פורים, מחר חסל – ומחכמת המחבר לדחוס את כל עלילת התהפוכה בשעה קצרה כל־כך.

ולא בלבד עלילת הקומדיה היא תהפוכה, אלא היא, הקומדיה עצמה, וממילא תרגומה, היא תהפוכה קשה, ותהא לשעה קצרה: הרי שלמה המלך אינו לוח חלק בספרותו של הדור, כי מי לנו גדול כביאליק והוא, כידוע, לא העלה מדמויות המקרא בשיריו, זולת משה ויהושע, שגם הם כסמלים הם לו לקברניטי דורו, וזולת רמזי־אגב, כגון זכר שמשון ודלילה, ולא לגופם אלא כמשל לנמשל, אבל שלמה ושיר השירים וסעודתו נזכרים גם נזכרים בהם, והרי לימים נעשו לו ענין גדול, וסימנך לא בלבד אגדות שלמה, אלא שתי יצירותיו המקוריות־עד־תום – מעשה שור אבוס וארוחת ירק, שהזימון בו הוא של מלך וטבּח, וביותר אגדת שלשה וארבעה, על שני נוסחיה.

אבל מה שחסרה התנופה הגדולה, שהניף אביר־המשוררים, היא זווית־הראייה של הדראמה וביחוד של בתה השובבה – הקומדיה. כי ביאליק נשא אמנם לבו לדראמה, החסרה בסוגי יצירתו, יעידו לא בלבד תרגומי־הדראמה שלו (“וילהלם טל” לשילר וקטע “יוליוס קיסר” לשקספיר), אלא מסת הדראמה שלו עצמו, שענינה היה דוד המלך, ומספר מערכותיה חמש, ושלא ידעתי בה אלא מה ששמעתי מפי י. ח. רבניצקי, שהיא היתה, כנראה, אחרית־דברו של ביאליק, ואבדה כדרך שאבדה, והיא בכייה לדורות. וחסרון זה לא יימנה גם במניין מפורט של הדראמות על שלמה המלך כפי שהובאו בביליוגראפיה של אברהם יערי ותוספותיה. ואם בדראמה בכללה כך, בקומדיה לא כל שכן: זווית־ראייתה השׂוחקת והעליזה נתבקשה גם נתבקשה, שאפילו ראוותה עד־ארגיעה, אווירתה – צורך ונשימתה – כורח, והנה באה בקשה זו על מילואה בעקיפין – מה שנכתב בלשון־גרמנים ובידי סופר שנון ומחונן נכתב, נעתק ללשון עברית ובידי משורר נבון ומעוּלה נעתק.

הסופר השנון והמחונן, סמי גרונימן, לשון־העברים היתה לו סנטימנט עמוק. אביו, הרב ר' זליג, היה בן־בית בה, גם אם הטפתו וכתיבתו לשון אשכנז, וכן, למשל, מחקרו על המשפחות הקדומות של קהילת רבנוּתו, האנוֹבר, ובכללו אף הארה לקורות משפחת היינה; שלח את בנו לישיבת האלבּרשטדט, וזה עשה ענין של הלכה כעניין הדוקטוראט שלו, ועד זיקנתו היה מתעניין, היֵש עוד מתעניין באביו, וכשסיפרתי לו על פנייתו של חכם עברי צנוע, ר' שבח קנבל (אביו־זקנו של המשורר פסח מיילין), שפנה מעיירתו אל אביו בעניין שנצרך לו למונוגראפיה שלו על ר' משולם איגרא, ונענה, ושהוא מזכיר זאת במבואו – נהנה מאוד, ושאל, אם עיירה זו רחוקה מז’יטומיר, שזכרה היה חקוק בלבו, שהיתה עיר־מולדת אשתו, וביקר בימי הפרעות הנודעות בה, ותוך כדי העלאת פירורי הזכרונות, אמר כבמפתיע: באמת איני מתקנא אלא בגיסי, בנימין גוטסמן, שאומנותו אינה על בני־אדם, אלא על דבורים, שהוא מגדלן בכוורותיו ומדבר אליהן עברית, ושהדבורים משיבות לו, כנראה, עברית גם הן. לפי שהכרתי יפה־יפה את גיסו, שהיינו חברים בכעין מיסדר לחידוש האמונה, העירותי: ואני סברתי, כי אתה מתקנא בו על שום שהוא כותב עברית, כגון שהוא כותב עתה על אחריתם של הפיניקים, ומבקש לפרסם מחקרו, השיב: אקווה כי אתם, העברים, כשם שהתחלתם לתרגם קצת חיבורַי, תוסיפו ותתרגמום, ואקווה ליפול תוך חברת מתרגמים טובה כאשר נפלתי, וכאן הוסיף בכעין לשון המגילה לאמור: כאשר החילותי לנפול – נפול אפול אך תוך הבאת הכתוב במגילה, כלשונה וכשנינותה, הרצינה נעימתו, לאמור: כן, אקווה כי אתם, העברים, תחוסו על זקן קרח שכמוֹתי.

לכאורה היה לשון תחוסו בפיו של אוטו־אירוניקן עשוי להפתיע, אך המשך־דבריו גילה מקורו. הוא דיבר עתה על הג’נטלמניות של ח. נ. ביאליק בתרגום “הדיבוק”, והזכיר תחינתו של ש. אנסקי לתרגום כתביו: חוסו נא על אבק עצמותי ואל נא תקברוני במצרים. וכך אמנם היה דיוק לשונו של אנסקי, שהיה חוזר עליו, כפי ששמעתי מפי פאניה שרגרודסקי, שהיתה קרובה אליו באחריתו, ולה גם משפט ירושתו.

 

ד    🔗

ועתה ששמענו עד־מה מובנת שמחתו של המחבּר על תרגום הקומדיה שלו, נשאל למעשה המתרגם, נתן אלתרמן, דרכו ודרכיו. ונפתח בדברי־הסיום של המהדיר והעורך, מנחם דורמן, האומר, כי לפנינו מפעל, שהוא “בעצם, למעלה מתרגום גרידא.. אלתרמן שהלך, כמובן, בעקבות המחבר, הוסיף משלו, מחן סגנונו וברק שנינותו, עד כדי כך, שמן הדין לראות בקומדיה זו, בלבושה העברי, יצירה משותפת של סמי גרונימן ונתן אלתרמן”. אכן, הגדרה נכונה היא, אך הייתי מחליף את הניסוח: יצירה משותפת, בניסוח: יצירה מיוחדת, שאף שאלתרמן נאמן למקור, ושמר על כלליו ופרטיו, הרי מבחינות אחרות הן שתי קומדיות שונות. הוכחת טענתי מחייבת מגילת־ראיות ארוכה, שכמותה כחיבור לגופו ואסתפק במחרוזת דוגמאות טיפוסיות, כדי להראות, מה היו בעיות התרגום הממשיות וכיצד ניתנו להן פתרונות ממשיים, כפי שתירגום ראוי לשמו מחייבם. ואפתח בשלוש קטנות שהן גדולות: ראשית, המחבר, המכלכל לשון רהוטה ורוּוחה, נעזר הרבה, גם לשם אֶפקט של בידוח, בחרוזים, העשויים מיני לעז שגורים ונדושים בשׂיחם הנינוח של משכילים, בין כשבן־צמדם אחד עשוי כך:

Spontan, Wissen– Kulissen, schadee ־ Fassade –Wahn, Bankett– Bett

וכדומה; בין שני בני־הצמד עשוים כך, כגון:

provisorisch–metaphorichh. Sport– Rekord. Respektlos – affektlos

וכדומה. שנית, המחבר, לשם הנוחות בשימושה של הלשון, אינו מקיים את הנורמאטיביות של ההיגוי, אלא נמשך אחרי נוהג הדיבור, וכן אין חריזתו מבחינה בין eu ובין ei ושניהם הגייתם, כמצוי בכמה

גלילות, ei כגון:

bedeuten, Steuern–feiern, – bestreiten

Feigling – Saügling

וכדומה, וכן הוא נמשך אחרי קריאת g כלשון ch, כגון:

Spruch –genug, Touch– Zug, tu ich– ruhug, bin ich– widersinnig

ואף בהבלעת אות: Städtchen –predgen [־predigen],

ויש ששני מיני הנוהג מתלכדים: Zeug sein– reich sein

שלישית, עד היכן הדברים מגיעים, כשהוא נמשך לשיווי ההגייה של i ו־ch הוא חורז:

Liebespärchen – Ferien

וכן:

Prinzipien–Liebchen

ואף עתה שני מיני הנוהג מתלכדים:

Tragödien– bestätigen.

כלפי כל אלה כבר מקליש השיווי של t ו־d כגון:

friedlich – gemütlich. Ende – Instrumente.

אוזן רגישה של אלתרמן לא יכלה שלא לחוש בכך, ואף שהפליא לעשות בחריזה של לעזים והירבה בלהטיה, הדיר עצמו בתרגומו עתה ממיני לעז, ונסתייע בו, פעם אחת, וגם עתה שלא בחריזה

Jude sucht Probleme oder witzeit Der

שדיוקו: היהודי מחפש פרובלימות או מתבדח, ואף בתרגום שלפנינו: “זהו היהודי! פרובלמתות או בדיחות / רק אלו הב לו, הב”. רק בסופו של המחזה, ובפזמון, מצויים חרוזים כגון: “די חביב – פרימיטיב”, “ראש קהל – פרובינציאל”, והם בפי נופרית המצרית. והשיטה הזאת ניכרת בכמה דרכים – לענין הקריאה! Famos, הסתפק בתיבת הידד; לענין

Er ist der erste aller Psychologen

שדיוקו: הוא ראשון לכל הפסיכולוגים, תירגם: הוא אביהם של כל חוקרי הנפש, וכבר כאן רמוזה לנו דרך הפיצוי שהמתרגם נהג על־פיה, שנמשך ללשון אבי כל תופש כינור ועוגב. ועוד זאת, המחבר נוהג חרוזים מורכבים, וכבר היו קצת לפנינו, ולא נמנם מרוב, ואילו המתרגם, שידענו אותו מפליא אף בפינת־השעשועים הזאת, מדיר את עצמו מכך, ושימוש נדיר הוא לו, כגון: “עליך לא אקצוף ולא קנאה תקום בי, אהב־נא כרצונך, רֵעי, רק לא בפומבי”. וכן: “חכה נא צנון במלח / כל רע לא יאונה־לך”; ושלא במדוקדק כל־כך: “ובכל־זאת לא יושר על תוף ועל חליל לו / – – המלך, אשר אצבע לא נקף, חלילה”; וביותר: “אשרי האיש אשר עת יעל הרה־הרה / – – העולם, גברתי, לתפארה יראה רק”,וכדומה.

 

ה    🔗

ואף גם זאת, המתרגם מרבה בלכּסיקה של לשון המקרא או כרוחו, והוא המסד של מערכות השיח, אולם לפי שבסיסו זאת מאוששת יפה־יפה, אינו חושש מהבלעתם של לשונות מאוחרים ואחרונים, אם דרך שילוב אם דרך שירבוב, משל למי שהבאנק של זמנו עומד על עצמו, עד שאינו ירא ממיקח מיפרעה בבאנק שיומו רחוק, ואפילו במופלג, מזמנו, והכוונה כאן לא לריחוק־שלאחור אלא לריחוק־שלפנים. הילכך אין בו במתרגם שלנו מחששם של זקנינו המשכילים וקפדנותם, שהיו גודרים את המתרחש, לא כל שכן המתרחש בימי המקרא, בגדרם של לשון המקרא ולשונותיו, ואך בדוחקו של דוחק התירו לעצמם לשאול מה ממעֵבר להם, ורבים היו, בהערות־שוליים, מתנצלים על כך, כשם שאין בו המתרגם שלנו מזהירותם של אבותינו הקלאסיקנים, ששאיפת האותנטיות היתה להם כגדר מזה וכגדר מזה, ואך בתוך כפל־הגדרים הפליאו לעשות, ואף אין בו במתרגם שלנו מתעוזתם הקיצונה של בנינו המודרניסטים, המנתקת גם בחזיונות המקרא את החיבור שבין תקופת המקרא ולשונה, ומעמידה את עלילות האתמול הרחוק על כלי ההבעה של היום הקרוב הסמוך לאפם ממש. אך יש בו המתרגם שלנו מאמיצותם המאוזנת של אחינו המודרניים לעשות בה בלשון, כדרך שראינו עתה בגילגול הקומדיה שלפנינו מלשונה ללשוננו. והוא גילגול, שאינו רשאי להתעלם מן ההבדל שבין תואם הנפשות הפועלות, הם גיבורי המחזה, והנפשות הנפעלות, הם קוראיה וצופיה, נוסח המקור, ובין תואם הנפשות הפועלות, הם גיבורי המחזה, והנפשות הנפעלות, הם קוראיה וצופיה, נוסח התירגום. הילכך אפשרות הגישה הנונשאלאנטית, ואפילו הסאלופּית, לחומרי המקרא, מנהג הקוראים והצופים האמונים על ה“וועלט” ו“אוסט אונד וועסט” ולימים אף “יידישע רונדשאו”, אי־אפשר לקיימה בהתחלף הקוראים והצופים האמונים, על־פי חינוכם, על המקרא ומקורו ומקורותיו, ומתוכו ועל־ידו נספחים להם, בתוספת המקרא וגילומו, ספיחי לשון מאוחרים, ואפילו מאוחרים מאוד.

laesae crimen– gratis majestatis

יבוא חילופה: “חוצפה זאת כלפי מלכוּת” או בבוא לפנינו דבר התפעלות לדמיונו המדהים של

שמדי לשלמה:

In jedem Zug ein König. / Alles, lachte, / Dass es mich ganz ausser Fassung brachte – Ganz gleich in allem. Auch im Geh`n und Stehen– Man life ihm nach, der reine Rattenfänger.,

והרי דיוק תרגומו: “בכל קו – מלך, הכל צחקו, עד שהדבר הוציאני מגדרי כולי, שווה בכל, אף בהליכה ובעמידה, רצו אחריו. מצודד־העכברים ממש”. לאמור, המחבר ראה, לשם המחשת ה־Doppelgänger (הכפיל), להטריח את מצודד־העכברים הנודע, וכמובן שהאנכרוניזם, שעל־פיו השׂר אשר על ארמון שלמה המלך נעזר, כדרך משל, בפיגורה מימי־הביניים (שנת 1284), שכל התינוקות שבהאמֶלן רצו אחריו, והידוע יפה־יפה למאזיני הקומדיה במקורה, יש בה פלפלת של הומור, אבל המתרגם, אף שהוא רשאי להניח ידיעתה, אם כי פחותה במעט או בהרבה, בקהל קוראיו ומאזיניו, מתקשה בכל־זאת לשים אותה בפי הדובר, וכך לשונו: “המלך תג לתג, הרחוב געה בצחוק. / ומין כשרון חיקוי! / אל אלהי, / אני עצמי יצאתי מכלי. / ואם רצו אחריו? חיגר וגם פיסח!”. עיון־מעט מעמידנו על כך, כי המתרגם פיצה איחור באיחור, והכוונה היא לא בלבד בשימוש בדיבור תג לתג – ואדרבה, בפזמון שקדם מצוי גם כעין לשון מקרא: “המלך תיו לתיו / המלך לפרטיו!”– אלא לשימוש במשמע של יציאה מן הכלים, שהוא ביטוי צעיר ביותר בלשוננו (ודנתי בו באחרונה במאמר: וגם זו סוגיה במסכת כלים, שנדפס בספר זכרון לר"ח ילון). ואם לפלפלת־הוּמור, הרי לפי אגדת מצודד־העכברים – כל התינוקות שבהאמֶלן רצו אחריו, זולת תינוק מכה־רגליים, שלא יכול היה לנטוש עריסתו, ואילו כאן רצים, אחרי הכפיל, גם חיגר וגם פיסח, שהראשון אינו נמצא במקרא, ושימושו בו הוא להפלגת פליאה: אז ידלג כאַיל פיסח ותרון לשון אילם. וכענין היציאה מן הכלים, ענין שימושי־לשון מאוחרים אחרים, והרי דוגמה נוספת לקודמתה בענין הכפיל:

den wirklich ist ein rechter Doppelgänger,

והתרגום הוא: “והדמיון אמנם טיפה לטיפטיפה”; וכמובן Da ist der Kerl ששיעורו: הנה הבחור (הברנש), תרגומו: “הנה התכשיט”. ובדומה לכך:

Man schneid das Kind jetzt in zwei Teile / Dass jede eine Hälfte kriegt / Jede zur Hälfte hat gesiegt,

ודיוקו: ייגזר הילד החי לשני חלקים, כי כל אחת תקבל חצי וכל אחת תנצח עד חצי, והוא קרוב למשפט שלמה: “גזרו את הילד החי לשניים ותנו את החצי לאחת ואת החצי לאחת”, אבל המתרגם מהסס לשים משפט שלמה כדיוקו בפי שלמי ומניח לו שישפוט: “עכשיו נגזור הקונדס הקט, / החצי לאחת וחצי לאחת, / כל צד זכה איפוא במעט, / (נאום שלמה. תם המשפט)”. החריזה העודפת על חריזת המקור (הקט – לאחת – צד – במעט – המשפט) מטילה שינוי משלה בין לשון המקרא, והחלפת הילד לקונדס הקט הולמת את דוברה ומגבירה את האירוניה שבשורה הנוספת: נאום שלמה. תם המשפט. וראוי להזכיר כי שלמי הכין אותנו לאותה החלפה. בהביא למך את הילד נשמע מפי שמדי

Zu trinken erst nach altem Brauch / Damit auch die Juristerei / Nicht ganz und gar so trocken sei. / Gebt mir das Kind – Sapperlot ist trocken doch?

ושיעורו: לשתות [הבו] תחילה לפי מנהג ישן, כי אף המשפטנות לא תהא כה יבשה מכל וכל, תנוני את הילד – העבודה, הלא הוא יבש. כבר הראינו כי לא כלשון שמדי שבמקור הוא לשון שמדי שבתרגום, ואף עתה נראה בכך – המתרגם פוסח על קטנה, שהיא בנותן־נעימה, הלא היא הקריאה ei Sapperlot, שהיא לשון השבעה, ואנו ניסינו לתרגמה ברמה גבוהה מדי והרי ענין sapperment או sapperlot יסודו sacrelot מילית־קריאה־ותמיהה השאולה לה לגרמנית מן הצרפתית והיא עיוות של השבעה בשם אלהים, עד שהיא נשמעת כחילופה. והרי לשון התרגום: “ראשית חכמה – קצת רוטב לגרגרת. / כדי שגם חכמת הדין והאמת / לא תתיבש בידי שוטים בטי”ת. / הילד הבו. שמע נא, קונדסון… / הלא יבש הוא? אה?". מה אירע בדרך בין המקור לתרגום מתחוור בהשקפה ראשונה, אבל הבודק בפרטי ההערה של לשון ללשון, ראוי שלא יתעלם מכך, כי מילית התמיהה ei נתחלפה לשכמוֹתה: אה, והיא שאולה, אך עיקר לנו שימוש בלשון קונדס, קונדסון – והיא מלה במשמע ילד או נער שובב, צעירה בלשוננו. אמנם ספר הקונדס הוא כבן מאה וחמישים שנה ומעלה (1824), אך לא נשתייר הימנו אלא טופס־הצנזורה, וטופס של כתב־יד, והתיבה הרוֹוחת ביידיש נקלטה בעברית מכוחו של מנדלי, וכידוע נתרווחה הרבה, ועתה ניתנה לה נוסטוריפיקאציה־לאחור בימי שלמה המלך. והמתרגם אף מחדשה כדי מופשט. כי באמור המקור:

Und um prunkvoll zu stolzieren / Liebt man sich zu kostümieren,

ששיעורו: וכדי ברוב הדר להתגאות, מחבבים להתחפש (בלבושים), ואילו תרגומו: “ולשם השחוק והקנדוסת / מוצא הוא לו מיני תחפושת…” .

ולא יפלא, איפוא, רוב השימוש בדרכי עגה כגון: “לא מלך מן הצד”, או יצירי דקדוק, כגון: “בבית היין זאת תוקעים בו הלצים, / והוא – הוא מאמין, בול־עץ בין בול עצים”, ואף שגרות־עם כגון: “שאלנו – מה לך? שותק. לא יכירנו. / מביט כתרנגול בבני־אדם…”, כביכול, לא בלבד מנהג כפרות נהג בימי שלמה, אלא אף אמירת: בני־אדם יושבי חושך וצלמות וכו', שאותה שיגרה נשתלשלה הימנה. והרי דוגמה לשימוש מטבע כפול: מכאן שימוש לצד כובד־ראש, וכך: “לסוף חשבון ימצא בודק הבדק, / אשר על אף הכל חי וקיים הצדק”, וספק אם ענין בדק כאן כענין בדק־הבית, הוא בית־המקדש שבנאו שלמה, כמשמעו במקראות, וככל הקרוב ענינו בדיקה, ושכנות חשבון תוכיח. ומכאן שימוש לצד קלות־ראש, וכך: “את שמלותי לקח לו במשיכה, / את זוגתי משך לו בלקיחה, / ולך תצעק חי וקיים”. יותרת ההומור נבלטת עם ההקבלה למקור:

Die Frau hat er im Ernste mir entrissen / Und ich im Purpur darf nicht einmal schrein

ושיעורו: את האשה (אשתי) ברצינות חמס ממני, ואני בארגמן איני רשאי אפילו לצעוק. לאמור, המתרגם נמצא לו בטורים אלה בית אחיזה לפירוש הפתגם: כָאטש (או: גיי) שריי חי וקיים, שמשמעו תפילה שאין בה להועיל, או צעקה על אוזן ערלה.

והרי נופך של חן על דרך תוספת תיבה שאינה במקור, וכן בענין מריבת שתי הנשים, שנאמר בה במקור:

So streiten sie denn vor dem Thron / jetzt in dem dritten Monat schon

ודיוקו: כן מריבות הן לפני הכסא, עתה כבר בחודש השלישי, ואילו התרגום גורע שליש אחד לאמור: “כן כבר חדשיים רבותי, / רבות על העולל הקליפתיים, רבותי”, ותיבת קליפה, ככינוי אשה רעה ומרשעת, נולדה, ככל המשוער, מעירובה של קליפת־עץ וקליפת־טומאה ו־klepa הסלאווית, והיא תיבת־גנוּת, שביאליק עוד חשש ליתן לה מלא אזרחות ולא פטרה מכפל־מרכאות, לאמור: “גרוני יבש ויי”ש אין טיפה / ובבית אשה “קליפה” (“תאמר אהיה רב”), והנה קפצה, במיספר זוגי, לימי שלמה. ואם כן, מה תימה, שמזדמנות לנו לשונות מאוחרים לרוב, ושילובם יפה־יפה (ודאי ופנאי, כיצד ובכדי, וכדומה), ועד לשונות השאולים מפיוטים נגיע, וכדומה מערכת כינויי־גנאי שנשלב בהם מה שיסודו במקרא וניתן לידרש כך. כי הנה במקור ייאמר:

Ein Nichts, ein Trunkenbold ein eitler Gauch

ושיעורו: אפס, שיכור לתיאבון, אוויל ריק (וענין Gauch הוראתו “קוקיה” והושאל להגדרת כסיל וכדומה, עד כדי הדחת משמע מעיקרו, שהמשוררים השיבוהו) והמתרגם המיר שלושת הכינויים בארבעה: “ריקא בן־פוחזים, בן־קוץ, אבק פורח”, וקוץ שם פרטי במקרא וזכרו בני הקוץ ונדרש כשם־דבר לגנוּת בספרות, וסיפורי־מפתח בכללה (ראה “ירושלים מחכה” לי. ייבין). ושכנים לו השימושים “שמע־נא בן־קוצץ” ובסמוך לכך כלשון הפיוט ההוא: “מהר הביתה אץ קוצץ”.ואין לפסוח על צימודים, ששחוקם בצדם:

Ich hung`re und er lebt in Saus unk Braus.

ותמורת החריזה, שדיוק משמעה מיני המולה, אך כוונת הוראתה מותרות ובזבוז, ייאמר: “לי הדאגות והוא – כדג בשמן־זית”, וכחזרה על כך: “אין דאגה הליל, כי יין ודגה”. והיא חוליה בשלשלת־יוחסין ארוכה, שראשיתה בנחמיה (הדג שהובא לממכר בשבת, ניתנה אלף באמצעו) והמשכה בחריזה מצויה בשירת ימי־הביניים, ועד שיר המחולות לביאליק הגיעה (“לא לחם לא דגה – ומה כל הדאגה” והארכתי בזה בספרי “כוחו של מקרא”).

וכן מיני השחוק, כמו: “ואם חמת המלך היא – נצננה. / אשה – אם יפת־תואר היא וחכמה היא – / מכל חמות המלך, רעותי, חמה היא…”, והוא שחוק בשווי השורש ושוני ההוראות (חימה – כעס, חום, חמות – אֵם האשה) והסמיכות, שמקורה במגילה (וחמת המלך בערה, וחמת המלך שככה), היא עילה לליצת פורים. וכן: “הלכות טובות, אבל הולכים אחרת” – מבחינת הענין לפנינו פישוט האימרה: הלכה היא ואין מורין כן, ומבחינת הצורה עקבי הדרש לענין הליכות עולם לו – אַל תקרי הליכות אלא הלכות, והוא דיבור שגור משום שאמירתו בתפילת יום־יום. ואף שינוייו של המתרגם נילווים להם מיני שחוק, וראש להם שינוי: אשמדי – שמדי – שלמי, שהראשון מקורו בחז"ל (אשמדאי מלכא דשידא והוא שהסיר את שלמה מכסאו ומלך תחתיו), האמצעי – ניסוחו של גרונימן וכתיבתו Schamdai והוא סנדלר הדומה במראהו לשלמה ובשמו לאשמדאי, האחרון ניסוחו של אלתרמן וכבר ביררנו טעמו. אבל אם המקור ישים בפי שמדי את השיגרה:

Der Teufel soll mich holen, / Das ist mein Spruch

ודיוקו: השד יקחני – הוא פתגמי, הרי התרגום ישים בפי שלמי: “חי זנבו של אשמדאי / ממש דברי שלי”, ויותרת ההומור היא בהחלפת לשון: חיי ראשי בלשון חי זנבו. ושֵם – שלמי, אין כמותו במקרא אלא קירובו: שלמיהו, ואף משלימהו, וקדם לו: שלומיאל, והוראתו המאוחרת הרבה, לצד הוראת ביש־גדא, נתלית בפי נעמה בבעלה: “אבל אותי נשאה הרוח / אל שלומיאל חדל אישים”, ולא נמצא לי בלשוננו לפני ר' אברהם קרוכמל שאמר על עצמו כי הוא שלומיאל בן צורי שדי, והוא כבר שימוש השאול עמו מהיינה. וכבר הארכתי בזה במקום אחר (“אורלוגין”).

 

ו    🔗

ובאחרונה ענין הראוי לתשומת־דעת מיוחדת – המקור, הן הנפשות הפועלות בו על הבימה והן הקהל המאזין להם, אינם מעורים במורשת הלשון של המקרא והאגדה ופטורים מן החובה שכמותה כזכות, ומן הזכות שכמוֹתה כחובה, להאמן, ותהי אך נאמנות של שעשוע, למצע האסוציאציה של המקורות ההם, מה שאין כן התרגום. וביחוד הדברים אמורים בלשונותיו של שלמה עצמו, שמובאם בלשון עמו ומוצאת אליה, והמתרגם משלבם ובשילובו, הנעשה כמאליו, משמש יפה־יפה את דברי המקור, אף שאין בו רמיזות אלו וכאלו. כבר שמענו, כי אשת הסנדלר בקיאה בשיר השירים וכמוֹתה רוב הציבור, ולא ייפלא כי אם המקור יאמר:

`S`wird wieder sich bestät`gen / Dass auf Mist die schönsten Blumen spriessen

ושיעורו: ושוב יאושר, כי על האשפה מנצים היפים שבפרחים, יאמר התרגום: “רק לבל אשכח נא / כי בין החוחים השושנים תפרחנה” – ודאי מליצה נדושה יותר אך אמינה יותר.

והוא הדין בדוגמאות אחרות: “בבית – ארפד אותה בתפוחים. / אולם עכשיו לאן? לאן תבוא עכשיו?”, ובלשון הפזמון נשמע: “מי זאת זוהרת, / כמוך מקוטרת? / חבית היין היא” וכהמה וכהמה. ולענין ספר משלי כמובן ממילא השילוב, שבו שלמה סותר את שכתב “טובה היא החכמה אך אל נאמר דבר דופי / שהבל הוא החן ושקר הוא היופי…” ושילוב תיבת הוא מקרבו אל הדרוש, והוא גינוי העולם בדורות אחרונים הסוברים ונוהגים כך, בעוד ששלמה, שבתרגום־המחזה לא דיוֹ שהוא אומר כהיפוך דבריו של שלמה במשלי, הוא מזהיר מפני תיקונם (“אַל תאמר”). וכן ראה דברי המקור:

Der Pharao ist Herr auf Leben und auf Tod

ודברי התרגום: “דין מוות וחיים בידי פרעה, הגברת”. לכאורה, כלל עמידתה של האומרת, בת פרעה, מצדיקה הקדמת מיתה לחיים, אך באמת כך סדר הכתוב במשלי: מוות וחיים ביד לשון, וכידוע בפי העם הסדר, מטעמי מאגיה, אויפמיה או שיגרה, הפוך. וכך נשמע: “המלך בבלואים… מהיכל טולטלתי / אך ממלמדי, בתי, ומלמדותי השכלתי”, והיא כמו פראפראזה של דברי האב, דוד המלך, בפי בנו שלמה, והוא בתמניא אפין: מכל מלמדי השכלתי, ותחת התוספת הרצינית של חכמינו: ומתלמידי יותר מכולם, באה התוספת האירונית: ומלמדותי, והיא פרי מר־נסיונות של בעל אלף הנשים וכן שלמי, הבקי בלשונות משלי גם הוא, מגלגל בהם. לאמור: “עם הזקנים יושב אני קצת קט – ואץ, צדיק, בתי, מן הישיבות נחלץ”, והוא, כמובן, משעשע בדברי מי שהוא עתה זהה עמו: צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו; ולפי שהוא מבקש להיחלץ מאותה צרה, צרת qui pro quo, אפשר לוחשה לו רוח נבואה נוסח הכתוב, כפי שעתיד לנסחו ר' פפא: ויבוא אחר תחתיו. והרי דברי נעמה, שאינה יודעת על qui pro quo, ואומרת עליו על שלמי, המוחזק לה שלמה: “כה זר היה האיש לי ורחוק כל־כך / ועכשיו כמו ידיד קרוב מאח…” והיא הרחבה מיסודו של שלמה: טוב שכן קרוב מאח רחוק. ולא ייעדר, כמובן, זכר אשת־חיל, שכבר שמענו הדה; גם בהיגלותה בחיפויה: “רבות בנות עשו פה רעש, / אך היא עלתה הפעם על כולנה” וחילופה של תיבה חיל בתיבה רעש, ובהוראת ימינו: מהומה, ואולי בהנחת שחוק סתם: חיל חי“ת פתוחה, חיל חי”ת חרוקה, הוא סממן לגופו. ולענין רעש והוראתו ראה הצירוף: “חנון, ספר את הדבר למלך, / ולאט לך מרעש וממרקחה”, וזכור מקורו: “ירתיח כסיר מצולה ים ישים כמרקחה” (איוב מ“א כ”ג).

וכדי להביא דוגמה של צפיפות שימושים קרובים ורחוקים, נזכיר דברי הזעיפה של שלמי באוזני נופרית: “כן, אַת, קליפה, תרגישי ראשונה ברגש / מי פה האדון ומי הפלגש. / מה התגוללת על האשה אשר רוממתי וגידלתי? ואם גם היא תמלוך – / האם את פיך שאלתי? דין מוות וחיים אני, המלך, דן. / ודם, צפרדע ותימרות עשן”, והתמה על שידע לשונו של ישעיהו יתמה, אך מישנה־תמיהה היא שימת דבר השם בלשון מדבר בעדו כדבר הסנדלר בלשון מדבר בעדו, אך אל נשכח, כי בין אלה שדוד המלך הבדילם לעבודת המיקדש, נמצאים גם הנקראים בשם גידלתי ורוממתי עזר, ולשון גדלו לד' אתי ונרוממה שמו יחדו, הוא מכלל תפילת דוד, בשנותו את טעמו, ואמירתו בהוצאת ספר התורה מן ההיכל מאז ועד עתה. ותחרות האסוציאציות: דם, צפרדע וגו', ודם ואש ותמרות עשן, כדי לשון קללה או הפחדה. דם וצפרדע ותימרות עשן (אגב: תיבת גיזום בימי־הביניים יוצאת להוראת הפלגה ואיום כאחת) אין לו אחיזה במקור והוא כשעשוע לגופו, אך זאת לזכור, כי צירוף המכה הראשונה שלקו המצרים במצרים והכתוב ביואל (“ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש ותמרות עשן” אף שהוא נאמר לאחרית הימים, כבר נעשה בהגדה של פסח.

 

ז    🔗

ואם בשיר השירים ובמשלי כך, בקהלת על אחת כמה וכמה. והרי תחילת הקומדיה במקורה סיום קהלת, ששלמה הוא בגמר־חיבורו: דברי חכמים כדרבנות, והמליצה שנצמחה מכך כבר שגורה בפי העם: “מלים כדרבנות, וכדי למנוע מעל / אסור לאשת־איש הכות על ראש הבעל”, ולא ייפלאו השימושים: “וטבע העמים, דודי, להיאנח, / כי אין חדש לנצח תחת הירח”, והדברים מושמים בפי פועל המלעיג על שלמה, וחילופה של שמש בירח, כחילופם של קרובים, ועשויה להתפרש גם כחילופו של מעבר כתוב ממגילת ספר לפי העם, כשם שהיא עשויה להתפרש בצורך החריזה והיא עתה משולשת (להתפקח – להיאנח – ירח), אבל דומה כי אלתרמן הוא מכלל המשוררים, שהחרוז האחרון נולד לו ראשון, וביחוד אם ענינו טעון, והיא מסכת גדולה ואין בידי אלא להסתפק ברמיזה. וכן ראה: “טוב בעל־המלאכה החי – כך ידובר – מבעל־המלוכה המת על פת קיבר”, ונשלבו שני מיני שעשוע –השעשוע האחד בעקבי הכתוב: לכלב חי הוא טוב מן האריה המת, שנשתנה משכבר בפי עם: כי טוב לכלב (ואפילו: הכלב) החי מן האריה המת, וכך הילוך לשון התירגום שלפנינו; השעשוע האחר: מלאכה – מלוכה, והיא פתגם שגור בדורות אחרונים ויסודו קדום, ואולי נקודת־הקפיצה כאן ענין האריה מלך החיות. וכן: “עכשיו תם ונשלם. המשפטים נשא הרוח. / עת לעבוד, / ועת לנוח”, והיא כהמשך צמדי־הניגודים של לכל זמן ועת לכל חפץ. ודוגמה מורכבת יותר: “אכן לא יעלה המלך על לבו / את כל הנעשה מאחורי גבו, / אך למה יוסיף דעת ויוסיף מכאוב? / אולי אשרי האיש, הבן דודי מדוד, / אשר אינו מציץ מעבר לפרגוד”. ואף אלה דברי הפועל בדברי ביקורתו ולעגו, והוא יוצא גם מלפני לשון שיר השירים, גם מלפני לשון קהלת (לשונות: נעשה והנעשה מצויים בו לרוב, וראה ההחלפה של דבר הכתוב: שנעשה תחת השמש, בדבר הפועל: הנעשה מאחורי גבו, ובדומה לכך ההחלפה אל לשון: מציץ מבין החרכים, בלשון: אינו מציץ מעֵבר לפרגוד, ומקורו לשון חז"ל, שעיקרו: מאחורי הפרגוד, ועניינו במסתורין).

ולסיום, והוא סיום של דיון עראי, אזכיר, כי כבר ניסיתי במסכת בירור דומה בחייו של נתן אלתרמן, בירורי לשונו ולשונותיו ב“ספר התיבה המזמרת”, ופירסמתיה ברבים (“לשוננו לעם”) ונהנה הימנה, והבטחתיו לעשות כן אף לספריו האחרים, ובכללם תירגומו “שלמה המלך ושלמי הסנדלר” ואף גיליתי לפניו קצות דיוני, ובעיקר מה שאינו במקור ונתבקש בתירגום ונענה לי, אם מדעתו אם מתחושתו (והנכון לומר: משניהם), וראש להם זכרי הלשונות משלושת ספרי שלמה, ואף הרמזתיו, כי מצויים זכרי מקראות בנוסח המחבר, ואילו נוסח התירגום פסח עליהם, וראש להם השבעת התובע, לאמור:

Heb` Diene Rechte – Diese sei vergessen / Und sie verdorre, wenn Du falsch geschworen

ושיעורו: הרם את ימינך, תשכח ותיבש, אם לשווא נשבעת, והמתרגם מסתפק באמירה: “את ימינך הרם, יבוש תיבש היד / שתישבע לשקר, זכר אל יהיה לה”, והרי המקור מעלה עניין תשכח ימיני ומצרף בסמוי תיקון המבקרים בסירוס אותיות: תכחש ימיני, השיב, כי משהו דימדם בי וסימנך לשונו: זכר לא יהיה לה, כמקבילה ללשון הכתוב: אם לא אזכרכי, ושלילת הזכרון – שיכחה. אמר והוסיף: ושמא כדאי לתקן. השיבותי לו: כדאי וכדאי, כדי להוסיף על שעשועיו של אותו זקן, ר' שמואל בר' זליג לבית גרונם, כגון שאמר על מי שהיה משוטט ברחובה של עיר וידו שעונה על כתפה של נערה: הרי לפניך אסמכתא בעלמה, או כגון שסיפר לי כבוד נשיאנו המנוח, ר' זלמן שזר, מעשה ונסעו, הוא וגרונימן ולייב יפה, באניה אחת, שניים הראשונים סעדו למטה, לשולחן הכשר, מה שאין כן האחרון, שסעד למעלה לשולחן שהיה חילופו, אך לאחר הסעודה היה יורד אליהם, לגלגל שיחה של חולין, והיה בראות אותו גרונימן יורד אליהם, אמר:

Na, der kommt schon uns menachem auchel sein.

למשמע החידוד צחק אלתרמן כנפשו שבעו, ואמר: צא וראה, כמה הוא נאמן לזיקה הוויזואלית אל הלשון העברית, שאות בי“ת ואות כ”ף, הדומות למראה, מתחלפות לו בשמיעה. ושימשו לי דבריו כבית־אחיזה לרדיפת החזון הזה שראוי לו כינוי לפי הכתוב ודרושו: בחצות – כחצות וכדומה.