בפתח הספר    🔗

חין־יצירתו של שופמן וברק־אישיותו ליוו את הספרות העברית במשך תשעים ושתיים שנים (1880—1972). לשינויים ולתמורות, שחלו בעם־ישראל בדורות האחרונים, יש הד בסיפוריו וברשימותיו, וטעמם נשתמר בכל חליפות העתים. באישיותו ובסיפוריו איחד את הספרות העברית החדשה לדורותיה, קישר בין הישן והחדש, נסך את הישן לתוך החדש וחיבר עבר והווה. הוא היה מעין חוט־השדרה, שעליו נסמכו ואליו נקשרו ראשונים ואחרונים.

הספר מגולל את תולדות חייו על תחנותיהן הגיאוגראפיות והרוחניות, ומשלבן ביצירתו לסוגיה, לנושאיה ולצורותיה, מתוך הדגשת הזיקה ההדוקה בין תולדותיו ליצירתו. צירוף פרטי הביוגראפיה, שנעשה בהסתמכות על חליפת־מכתבים ענפה, קיבוץ פזורי סיפוריו ורשימותיו למאותיהם ועדויות הנוגעים־בדבר נותן תמונת־פסיפס לקורותיו בתוך הדורות וההיסטוריה וחותר לבניין מיכלולו של שופמן. קשר־הגומלין ההדוק בין חייו ויצירתו מודגש בפרקים הביוגראפיים ומשמש רקע בפרקים הדנים באמנות־הסיפור ובאמנות־הכתיבה. יחסיו עם סופרים בני־דורו, עמדתו בפולמוסים בנושאים שונים ופעילותו כעורך הודגמו בפרקים אחדים, השופכים אור על ההוויה התרבותית והספרותית של התקופה ועל אישיותם והשקפותיהם של עמיתיו ובני־שיחו.

כל תחנה מתחנות־חייו, מאופק אל אופק, ממזרח אירופה דרך מערב־אירופה ועד לתחנה האחרונה בארץ־ישראל, היא גם נתח מן ההיסטוריה של העם ותהפוכות־הגורל, שהיו מנת חלקו. זווית־הראייה האישית מאד מייצגת את המשותף לרבים ומחשקת את המאורעות השונים לחטיבה אחת באמצעות תולדותיו של יוצר זה, שנתן להם ביטוי עקיף וישיר בכתיבתו.

על־אף היקפו של הספר וריבוי העניינים והפרטים שבו עדיין רבים מאד אלה, שלא נזכרו כלל או נסקרו בחטף בלבד. חיי אדם ויצירתו יהיו תמיד מלאים ועשירים יותר מסיכומם שבכתב, ויהיה מפורט ומקיף ככל שיהיה, ומה גם שהמדובר במי שחי־על־עטו וכתב בהתמדה מדי יום במשך למעלה משבעים שנה ברציפות. בין הנושאים, הראויים לעיון מיוחד, שלא נכללו בספר, אם מחמת ההכרח לשמור על מסגרת מסויימת, ואם משום קוצר־היד, יש להזכיר את ההשפעות, שנקלטו בו מן הספרות הרוסית ומסופרים מסויימים בתוכה (צ׳כוב, טולסטוי, דוסטוייבסקי, לרמונטוב ואחרים), מן הספרות הגרמנית, במיוחד השפעתו של אלטנברג, ומן הספרות העברית, ובמיוחד השפעת מנדלי. לא נכללו פרקים על יחסי־הגומלין עם סופרים כגון ח״נ ביאליק ודבורה בארון, כפי שהם משתקפים בחייהם וביצירתם; לא הוקדשו פרקים מיוחדים לסיפוריו מהווי הצבא (“יצירתי הצבאית”, כלשונו), ליחסו לנושאים שונים, כגון לזיקנה ולמוות, לקשריו עם ספרות יידיש, לבחינת מעמדו בתוך ״השלישייה המובילה״: ברנר– גנסין—שופמן, למקומו כיוצר סיגנון עברי מיוחד, לז׳אנרים שייצר ופיתח; אם כי פה ושם שולבו רמזים והערות על כל אלה.

השלבים הבאים במחקר הכולל על חייו ויצירתו של שופמן הם: כינוס סיפוריו ורשימותיו, או לפחות מבחר מקיף מהם, בכרכים נוספים על חמשת כרכי כתביו, המצויים כיום בידי הקורא; הוצאת מכתביו לאלפיהם, או לפחות מבחר מייצג מתוכם, מלוּוים בהערות מבארות; ולבסוף, התקנת בבליוגראפיה שלמה של כתביו ושל הכותבים עליו, כדי לאפשר היכרות והתמצאות בשפע הגדול והכנסת כל יצירתו מחדש למחזור־החיים של התרבות והספרות. גם סופרים אחרים, מענקי־הרוח של הספרות העברית, טרם זכו להגשמת תכנית־תשתית זו על כל שלביה: מונוגראפיה, כינוס, מכתבים, בבליוגראפיה, אם כי לאט לאט מתמלא חסר זה והולך, זעיר פה וזעיר שם.

בספר משוקעת עבודת־חקר של חמש־עשרה שנה, שתחילתה בחיי שופמן וסיומה במלאת 10 שנים לפטירתו. במרוצת שנים אלה התפרסמו חלק מן הפרקים בבמות ספרותיות שונות, ואחדים אף חזרו ונכללו בספרַי. כולם נערכו מחדש, ונוספו עליהם תוספות שונות, שנתחדשו לי במהלך התוודעותי הגוברת והולכת עם החומר, ובעקבות הערות ותגובות של הקוראים. פרקים אחדים רואים אור כאן לראשונה.

בספר שבעה מדורים, המבליטים את שילובה של הביוגראפיה במסכת היצירה והפרדתה ממנה, כאחת. הוא פותח בהבחנות־יסוד וממשיך בחטיבה מרכזית של פרקי החיים לתחנותיהם הגיאוגראפיות השונות. שני המדורים שלאחריהם דנים באמנות־הסיפור ובאמנות־הכתיבה, באמצעות דוגמאות נבחרות של עיון בסיפורים מתקופות שונות ודיון בסוגיות שונות בתחום הפואטיקה של שופמן. שלושת המדורים האחרונים עוסקים במהלך הביקורת על יצירתו מראשיתה ועד ימינו, בדוגמאות נבחרות מתוך יחסיו ההדדיים עם סופרים בני־דורו, ובראשם ברנר, ובדוגמאות לפעילותו כעורך, כפי שזו באה לידי ביטוי בשני כתבי־עת.

שזירת פרקי הביוגראפיה והרקע לסיפוריו ולדברי־העיון שלו נעשתה, כאמור, על־סמך חליפת־המכתבים הענפה, שנשתמרה בארכיונים. קריאת מכתבים פרטיים יש בה תמיד משום הצצה לרשות־היחיד, ועם זה אין אפשרות לחוקר לוותר עליה. השתדלתי כמיטב יכולתי להימנע מפירסום דברים, העלולים לפגוע בנוגעים־בדבר, ובו בזמן לשרטט את התמונה בנאמנות, בלי ליפותה או לכערה. בכך שימשה לי דרכו של מנחם פוזננסקי באופן טיפולו בעזבונו של ברנר, נערצו, כדוגמת־מופת:

שופמן, שכתב קצרות, הטיף לכתוב קצרות וטען כנגד “הדבר הגדול” בבלטריסטיקה השתוקק לכך, שעליו דווקא ייכתבו ארוכות, לפי הכלל: שופמן צריך לכתוב קצרות, ואילו על שופמן צריך לכתוב ארוכות. ברוח זו כתב לידידו שלום שטרייט, שקיווה, שהוא אשר יגשים שאיפה זו: "כתוב נא, שטרייט, ספר שלם עלי, ספר בן כמה חלקים, ואח״כ למכרו לאיזה מו״ל כהוגן. אני כבר מצפה לכך…״ (5.5.1927).

בספר זה יש משום מילוי משאלה זו, לא פחות משיש בו תוספת נדבך הכרחי בחישוף פעלו של אחד מגדולי יוצריה של הספרות העברית בדורות האחרונים.

*

חובה נעימה היא לי להודות לכל הרבים שסייעו בידי. לבתו ולבנו של שופמן, אסתר קולטאץ׳ (שופמן) ומשה גרשוני (שופמן), שהעמידו לרשותי את חליפת המכתבים הפרטית שלהם ואת זכרונותיהם וסייעו לי בהבהרת פרטים שונים; לחיה הופמן, שסייעה בידי באיסוף החומר ובסידורו בשנים האחרונות, ולאבנר הולצמן, שהצטרף לא מכבר, ושניהם יחד עמלו גם בהתקנה הסופית של כתב־היד, המפתחות, הנספחים והבבליוגראפיה. פרקים אחדים נכתבו בתמיכת האקדמיה הלאומית למדעים, הזרוע למחקר בסיסי, ובתמיכת קרן הזכרון לתרבות יהודית, ופרקים אחדים נכתבו באווירה הנעימה של המרכז ללימודים עבריים בירנטון, שליד אוכספורד, אנגליה, המנוהל על־ידי פרופ׳ דוד פטרסון. תודתי לידידי שופמן, שענו לי במכת­ביהם על שאלותי, ושמם מוזכר כל אחד במקומו; לישעיהו אברך, ראש המחלקה להשכלה גבוהה בוועד־הפועל של ההסתדרות, שתמך בהוצאת הספר ועודד אחרים לעשות כן; לארכיונים, שהעמידו את מכתביהם לרשותי, ולאנשיהם, שסייעו לי באופן אישי בפרטים רבים, ובראשם בן־יעקב, מנהל מכון “גנזים”, ורפי וייזר במחלקת כתבי־היד בבית־הספרים הלאומי בירושלים. יבואו על התודה גם מרדכי ברנשטיין ובנימין סלע בהוצאת “יחדיו”, שקיבלו עליהם את הוצאת הספר, וזאב קרת, שהיה המלבה״ד.

ואחרונים חביבים, יבורכו אבי מורי, ישראל כהן, ואמי הורתי, צביה, ועמהם שלמה בעלי ושלושת בני, שעמדו לימיני וקיבלו עליהם באהבה את חבלי־כתיבתי במשך שנים רבות.

 

הבחנות־יסוד    🔗

נפש־המסכת    🔗

א. “פרטי ומשותף לרבים”

בין מסותיו של שופמן, המביעות את ה“אני מאמין” שלו בענייני ספרות, מצויות כאלה, שיש בהן כדי לשמש מפתח להבנה טובה יותר של יצירתו ומגמותיה. הכלל הפועל במסכת הלכה ספרותית זו של שופמן הוא, שיותר משיש בה כדי לשמש תורת־ספרות בעלת תוקף כללי, היא משמשת מפתח ליצירתו של שופמן עצמו, ומכילה את הבסיס העיוני ואת העקרונות הספ­רותיים המשמשים אותו בכתיבתו.¹

מסה מסוג זה, הפותחת שער נרחב ליצירתו הכוללת של שופמן לתקו­פותיה, ולכל סיפור וסיפור בנפרד, היא: “פרטי ומשותף לרבים”.²

עצם ההבחנה בין “הפרטי” לבין “המשותף לרבים” אינה, כמובן, בגדר חידוש, אולם ההטעמה היתרה, שמטעים שופמן נושא זה, מעידה על מידת החשיבות, שהוא מייחס לה, ועל כך, שבאמצעותה הוא מנסח לא רק את ההבדל בינו לבין האחרים,³ אלא בעיקר מבליט את ייחודו.

קנה־המידה, שנוקט שופמן כדי להבחין בין “פרטי” לבין “משותף לרבים” הוא סובייקטיבי, מנקודת מבטו של הקורא, כלומר, מידת העניין, שמגלה הקורא בתיאור. נקודת המוצא היא, שהקורא הוא “אגואיסטי” וענייני אחרים (“הפרטי”) משעממים אותו. ואילו מנקודת מבטו של הכותב קובע חוש ההבחנה האינסטינקטיבי, שצריך הכותב להיות מצוייד בו, כדי להבדיל בין דברים, שיש בהם עניין לכותב עצמו ולחוגו הצר בלבד (“הפרטי”), לבין דברים שיש בהם עניין לכל (“המשותף לרבים”). משעה ש״הפרטי" חדל להיות מקרה חד־פעמי ומצליח לייצג אמת כללית ומציאות בעלת־תוקף, הוא נעשה “משותף לרבים”, והשם “ספרות” יאה לו.

באמצעות צמד־מושגים זה אפשר לאפיין אחת התכונות היסודיות בסיפוריו של שופמן לאורך שבעים שנות יצירתו, לסמן בעזרתו את העליות והירידות שבה, את מהלכה בתחנותיה השונות וכן את ההבדלים ביניהן.

אחת התכונות המאפיינות את סיפוריו של שופמן היא, שהם שאובים ממציאות שבה חי, באופן שמרבית הגיבורים והאפיזודות אחוזים בחוויותיו של שופמן ועוצבו על־פי דמויות ומעשים, שהיו מעורבים בחייו. תכונה זו בכתיבתו הבליט שופמן פעמים רבות בהזדמנויות שונות. כך, למשל, בראיון עם רות בונדי ליובל השבעים וחמש אמר בתשובה לשאלתה: “לעולם אינני מוצץ דבר מהאצבע.⁴ בכל קטע יש משהו מהמציאות. האימפולס בא מבחוץ.”⁵ קשר זה למציאות הוא כה הדוק, עד שניתן במקרים רבים מאוד לזהות את האנשים, ששימשו כאב־טיפוס לגיבור הספרותי, שנברא בצלמם, ואת המאורעות, ששימשו כדגם לאלה, שתוארו בסיפורים. צמידות זו של החוויה לבדיה ביצירתו של שופמן היא כמעט בגדר חוק בעל תוקף כללי. מובן, שחמרי־מציאות אלה עברו את בית־היוצר (“האפאראט המדעי שלי”, כביטויו של שופמן),⁶ הותכו ואורגנו מחדש בהתאם לרוחו, לאישיותו ולתפיסתו, ונהפכו ממקרים פרטיים למציאות טעונת משמעות כללית. תהליך זה, שאין בו חידוש ומשותף ליוצרים רבים, מיוחד אצל שופמן בכך, שנשמרת ביודעין ובמכוון הזיקה ההדוקה אל המציאות כפי שהיתה, כביכול, ללא עיבוד וללא הסוואה, המאפשרת זיהוי ופיענוח על־ידי קוראים רבים בני־הדור, או לפחות על־ידי קוראים נבחרים. בד בבד עם השמירה על פרטי המציאות כפי שהיו, תוך הטלת שינוי מינימאלי בהם, מתגלה באמצעותם מציאות רוחנית וחברתית כללית של היחיד ושל הדור, ועולות משמעויות, המאפשרות הבנה חדשה, רעננה וחריפה, של מערכת היחסים בין האדם והעולם, בין היהודי והחברה בגילוייה השונים.

צורת כתיבה כזו יוצרת מזיגה בין “הפרטי”, כלומר בין חומרי־המציאות, שנשארו בהם סימני־ההיכר של המקור, לבין “המשותף לרבים”, היינו, בין המשמעויות הכוללות, העולות בסיפור באמצעות אירגונם של חמרי־מציאות אלה. דומה, שמזיגה כזו היא מסגולותיה של יצירת שופמן.

סיפורי שופמן במיטבם ממזגים בתוכם שלוש ספירות בעת ובעונה אחת: ספירת־היחיד, ספירת־האומה וספירת־האנושי־כללי. הפרט, כשהוא נבחר בהצלחה ומעוצב כהלכה, יש בכוחו לא רק ליצג את המשותף הלאומי, אלא גם את המשותף האנושי. לא תמיד ההדגשה שווה, יש וההעדפה היא במכוון כלפי האנושי־כללי, תוך התעלמות מן הפן הלאומי, ולהיפך. בניית המשמעות נוצרת בדרך־כלל תוך הליכה מן הפרטי אל הכללי, אולם לא פעם הדרך היא מן הכלל אל הפרט. כשמזיגה זו אינה עולה יפה, נשאר הפרטי בבידודו, והסיפור או הרשימה הם בגדר אנקדוטה, או שהמשותף שרוי בתחום ההפשטה הכוללנית, ללא אחיזה בקונקרטי, ומצטמצם לאפוריזם בלבד. ואילו כשהמזיגה מצליחה, מצמצם הסיפור את ההוויה האנושית בפרט הנבחר ומייצגה באמצעותו.

מזיגה זו, שבין “הפרטי” לבין “המשותף לרבים”, אינה מצויה במידה שווה בכל יצירתו של שופמן על תקופותיה ושלביה השונים. מסתמן בה מהלך מן “המשותף לרבים” בראשית יצירתו, אל “הפרטי” באחרית יצירתו, כשהמזיגה המאזנת מצויה בשתי תחנותיה האמצעיות בלבד. בהתאם לתרכובת, שבין שני יסודות אלה, “הפרטי” ו“המשותף לרבים”, אפשר להעריך את יצירתו ולסמן את שיאיה ואת שיפוליה.

ויש לדייק: כל סיפוריו של שופמן נכתבו על סמך מאורעות ואנשים, שהיו במציאות ושנלקחו מסביבתו הקרובה, וממה שאירע לו גופו, אולם ההבדל הוא בטיב העיבוד של חמרי־מציאות אלה.

חלוקה כללית ביותר של תחנות חיי שופמן, המקבילות (שלא במדוייק) גם לתחנות שביצירתו, תגלה שלוש תקופות, שאינן שוות באורך זמנן, ושיוגדרו על־פי הערים והארצות, שבהן ישב: א) תקופת וארשה (תרס״א–תרס״ג)⁷ ולבוב (תרס״ד–תרע״ג); ב) תקופת אוסטריה (תרע״ג–תרצ״ח); ג) תקופת ארץ־ישראל (תרצ״ח–תשל״ב) – תל־אביב (תרצ״ח–תשי״ג) וחיפה (תשי״ד–תשל״ב).

בתקופת וארשה, שבה יצא לאור ספר סיפוריו הראשון ׳סיפורים וציורים׳ (תרס״ב), גובר “המשותף לרבים” על “הפרטי”. סיפוריו מתקופה זו, אם כי יש בהם מסימני ההיכר האחרים של כתיבתו של שופמן, הרי הגיבורים, המאורעות והאווירה, המתוארים בהם, לקוחים מן ההתנסות הקולקטיבית של הדור (דמות ה״תלוש", למשל), וכמעט שאין לתלותם באדם מסויים זה או אחר. בתקופה זו מתגלה מידה מסויימת של אחידות בכתיבתם של בני־דורו המתחילים כגון: נומברג, אנכי, ברנר וגנסין. ההבדל בינו לבינם בטיב העיבוד של חמרי־המציאות, תוך יצירת אותה מזיגה מיוחדת, שופמנית, הולך ומתפתח ומתבלט בסיפורים מתקופת לבוב: אלה המתארים את ימי הקסרקטין המיוחדים, שבהם היה שופמן שרוי, ואלה שהרקע שלהם הוא האווירה המיוחדת בלבוב, בייחוד בקרב חבורת הסופרים והאמנים, כגון: “נקמה של תיבת זמרה” ו״נקרעה השלמות".⁸ גיבוריהם של סיפורים אלה כבר לקוחים בצלמם ובדמותם מבין אנשים שהיו, והקוראים, לפחות בני־החבורה, זיהו אותם בנקל.

מגמה זו, להשאיר את סימני ההיכר של “הפרטי” ועם זה להופכו ל״משותף לרבים", שהסתמנה בחלק מן הסיפורים בתקופת לבוב, הולכת ומקבלת תוקף של חוק בסיפוריו מתקופת אוסטריה, ובייחוד אלה שנכתבו לאחר מלחמת־העולם הראשונה. בתקופה זו מגיעה המזיגה בין שני יסודות אלה לכלל הרמוניה, ונכתבים בה כמה מסיפוריו הטובים והשלמים ביותר.

בתקופת ארץ־ישראל חלה התפתחות נוספת, והפעם בכיוון ההפוך. האיזון בין “הפרטי” לבין “המשותף לרבים” הולך ומתרופף, ו״הפרטי" מתבלט יותר ויותר על חשבון “המשותף לרבים”, ולא פעם חסר האחרון לגמרי. המרחק בין פרטי המציאות, כפי שהם מתוארים ברשימה של שופמן, לבין רשימה עיתונאית פשוטה, הולך ומצטמצם, וגוברת הסכנה, שעליה הצביע שופמן עצמו במסתו זו משנת תרפ״ט. דומה, שתהליך מורכב רב־­­שנים הגיע אל מיצויו ואל תחנתו האחרונה, שלאחריה שוב אין חזרה. העובדות־כמות־שהן “גברו” על היוצר ו“השתלטו” עליו, הופר האיזון העדין בינן לבין העיבוד הספרותי, ונתערערה הרקמה הספרותית העדינה, היוצרת משמעות בעלת תוקף כללי, שבה היה נעוץ סוד כוחו וקסמו של שופמן. מהדגשת “המשותף לרבים” בלבד בראשית דרכו, הגיע שופמן להעדפת “הפרטי” בסוף דרכו, אם כי פה ושם עדיין נשתמר ניחוחה של אמת־החיים השופמנית, העולה מתוך “הפרטי” המייצג.

ייתכן, שלשלב אחרון זה יש הסבר, הנעוץ הן במציאות החדשה (ארץ־ישראל), שלתוכה נקלע שופמן במאוחר, כשהוא כבר קרוב לגיל שישים, והן במאורעות, שעברו על העולם בכלל ועל היהדות בפרט,⁹ אולם בעינה נשארת העובדה, שתקופת ארץ־ישראל לא רק שלא הביאה עלייה ופריחה ליצירתו, אלא אדרבה, דומה שהיא בבחינת "יום־קטנות״ ביצירתו, תרתי־משמע.

ב. אימת־הקיום כמניע ליצירה

בראשית היה הפחד. זוהי חווית־היסוד בחיי שופמן וביצירתו, וממנה תוצאות רבות־משמעות בכל פינה מפינות חייו, הסבר לכל התנהגותו ומפתח להבנת יצירתו.¹⁰ ככל שהעמדת חייו ויצירתו של סופר על חווית־יסוד אחת נראית כמצמצמת, דומה, שבמקרה זה מוצדק הדבר. הסבר זה אינו מפשט את הדברים, אלא אדרבה, מגלה את מורכבותם ומעמיקם. שופמן, שהיה מונע על־ידי הפחד בחייו, הפך אותו למקור ליצירתו, ועיצב בדרכים רבות ומגוונות הרגשה זו ואף ניסה להתגבר עליה. הוא הצליח להפוך רגש משתק זה למקור רב־עוצמה ביצירתו, המניע אותה ומספק לה את היסודות המרכיבים אותה.

בצידה של חווית־הפחד קיים גם היסוד המנוגד, המנסה לאזן: הבית, ובתוכו הסב והאח, כדמויות המעניקות חסות ומשרות בטחון. אולם אין הכוחות שווים, ובהתמודדות ביניהם גובר הפחד, והבטחון והחסות הם קצרי־ימים ומתגלים כאשליה.

הרגשת הניתוק והבדידות של הגיבור, במיוחד בסיפורים מן התקופה הראשונה, שהיא חוויה של דור שלם בספרות,¹¹ היא משנית אצל שופמן ומקורה בחווית־היסוד של הפחד ואינה שווה לה בעוצמתה ובהיקפה. חווית התלישות, הניזונה מהרגשת הפחד, מהווה שכבה עליונה ודקה על גבה ואינה מקיפה את כל יצירתו. הגיבורים התלושים, שהם תמיד גם “יראים”, מאכלסים קבוצה מוגבלת של סיפורים, בעיקר בתקופת יצירתו הראשונה, אם כי אלה הם סיפורים חשובים ונכבדים, ומהם שהיקנו לו את מקומו המיוחד בספרות העברית. אולם יסוד הפחד מצוי ביצירתו לכל אורכה, והוא מחשק אותה לאחדות אחת. אפילו בתקופה הארץ־ישראלית לא סולק והוסיף להיות המניע שמאחורי ההתרחשות.

זהו פחד הניזון מאותן שלוש שכבות שבנפש, המפרנסות רגש בעל־עוצמה, עמוק ויסודי: הפחד האישי – שמקורו בתולדות חייו; הפחד הלאומי – שמקורו במוצאו היהודי; והפחד הקיומי – הנובע מעובדת היותו אדם בודד ומעונה בעולם. אדם פרטי, שרגש זה שולט בו, חייו הם שורה ארוכה של פחדים ונסיונות להתגבר עליהם, אולם כשרגש זה נעשה כדחף ליצירה, הרי עצם הכתיבה יש בה נסיון לגבור עליו, וכל סיפור הוא התמודדות לשם פורקן.

ביטוי ממצה לפחד זה, הניזון מאותן שלוש שכבות שבנפש, ניתן בסיום רשימתו על כתבי מנדלי, שבה הוא מצטט שורות אחדות מכתביו: “זאת היא ראשית דעתי את עצמי, את האלוהים ואת תבל ארצו,” ומסיים בגוף ראשון רבים, מתוך עמדה של הזדהות מלאה:

גיל ורעדה, ברכה ומבול, אלה שני היסודות המתמודדים ביניהם, ושעליהם מושתתת ראיית העולם השופמנית, האנושית, היהודית, הפרטית, כשגדול כוחו של יסוד הרעדה והמבול מכוחו של יסוד הגיל והברכה.

המימד הלאומי של הפחד מופיע כבר בשלב מוקדם למדי ביצירתו של שופמן, לצדו של המימד האישי וכמעט בד בבד עמו. על “הפחד העתיק, הישראלי”, כתב כבר ברשימתו “בליל תשעה באב”, שבה ביטא את הרגשת ה“אין מפלט” של היחיד, המתלכדת עם ה״אין מפלט״ של הלאום: “עיניהן ‘הדורסות’ של הנערות הנוצריות יונקות מאנדרלמוסיות־הדמים של כל הדורות.”

לעומת זאת, הפחד כיסוד קיומי אנושי־כללי מתבלט בעיקר ביצירתו המאוחרת. זה הפחד של עצם הקיום הרופף של האדם בעולם. הפחד מפני המחלות, העוני, הזיקנה, אובדן כושר היצירה, אובדן היכולת לאהוב ולהיות נאהב, יראת הבדידות, אובדן הידיד והמוות.

כשחל השילוב של שלוש שכבות אלה ביצירה אחת, שופמן הוא במיטבו, אולם כשמובלט היסוד של הפרט בלבד או של הקיום הערטילאי, כשהוא מנותק מן היחיד ומן הלאום, הרי הרשימה הבלטריסטית היא על גבול ההפשטה המסאית והאפוריזם, והיסוד הבלטריסטי הקונקרטי מיטשטש בה.

המקום, הבית והמשפחה, שבתוכם נולד שופמן, היו מקורות הפחד הראשונים: בית עניים, האב אינו מצוי בבית, שכן הוא מקיים “חדר” בעיירות בסביבה, הילד גדל אצל הסב, שאף הוא מלמד. לרגע נדמה, שכאן מצא מקור חסות כהגנה מפני רפיפות הקיום ותחליף לאב, אולם הסב חולה־השחפת מת בגיל 58, כשהילד בן התשע עד־ראייה למותו ולתגובת בני־הבית עליו. החסות, שנמצאה לזמן קצר, אבדה והשאירה חלל ריק. הילד נשלח מביתו ללמוד ב“חדר” של אביו ובמקומות שונים בסביבה ללא אחיזה וללא בית חם. גם השנה, שבילה כשוליה של עושה־חבלים, לא הוסיפה להרגשת בטחונו האישי, אלא להיפך. מאורעות נוספים במשפחה גם הם הגבירו את רגשי הפחד ופירנסו אותו דרך־קבע: האם היולדת “נפל”, השריפה הנופלת בכפר ומכלה את בתיו. גם הנוף מאיים: בתקופת הפשרת השלגים והמים הגואים, הקור מפחיד מחשש לקיפאון, אם לא יימצאו עצים לחימום, יש לעבור מרחקים גדולים ברגל ביחידות ובקור, והזאבים מהלכים בחוץ ואורבים.

חוויות־פחד אלה מתעצמות ומקבלות ממדים גדולים במיוחד, כיון שהמדובר במשפחה יהודית, הגרה בתוך שכונה גויית, וגויים אלה, עיתים הם שכנים טובים, ועיתים מאיימים, אולם תמיד הם זרים, עם צלבם, כנסיותיהם ומנהגיהם, ותמיד חזקים. הזרות, שמרגיש בה הילד, אינה רק ביחס לגויים, ששכונתם נמצאת מאחור, אלא גם ביחס לשכונת היהודים מלפנים, בשל הבדלי המעמדות, שבין משפחתו הדלה לבין בתי היהודים האמידים. ויש גם ניגודים ברוח. לשכונה היהודית הולכים כדי לאכול עוגות, אולם לבית־משפחתו באים כדי ללמוד. פה ושם יש גם חזקים בין היהודים, אולם כוחם נופל מזה של הגויים. המצב היסודי הוא, שהבית, בית־משפחתו, בית־היהודים, הוא ישן וחלש ומוקף כוחות עוינים: גויים, אש, זאבים.

לפחד זה אין מוקדם ומאוחר. זמנו הוא כל־הזמנים, ומקומו – כל המקומות. הפחד האישי מתגלגל בפחד הלאומי הקולקטיבי הישן־חדש. ביטוי לאותה חווית־פחד לאומית קולקטיבית נמצא ברשימה “פרעות”: “מיום שעמדתי על דעתי אינם פוסקים הפרעות;” “איני מאמין בשום מאורע בהיסטוריה חוץ מבפרעות. בראשית היו הפרעות.”

פרעות אלה מלוות אותו במשך כל חייו, והבקשה היחידה שלו ברשימה זו היא: “אל נא אפול כחלש, כפחדן.” וברשימות אחרות חוזר ונשנה הרעיון, שכוח הזרוע, היכולת להשיב מלחמה שערה, “ללמד את בני יהודה קשת”, זהו “המוצא היחידי מימי דוד ועד היום”. ניסוח חריף זה מוסבר גם על רקע אקטואלי של מאורעות תרפ״ט בארץ־ישראל.

סכנת ההשמדה הפיסית והאמצעים, שבהם משתמשים האויבים, לא השתנו מימי קדם ועד היום, מימי חורבן הבית השני ועד ימי עליית הנאציזם: “ככה מתעללים בנו דברי הימים” (“כיונה פותה”).

הפחד, הניזון מן העבר ומן ההווה, משמש סימן גם לעתיד לבוא, ואושוויץ ומיידאנק יוכיחו, כי הזוועה עשויה לחזור גם בעתיד: “מעשי עבר סימן לעתיד”, וכן ברשימות נוספות רבות, כגון: “בלוע הארי”, “אשר יגורנו בא!” ובמכתב לדוד זכאי: "והפוגרומשצ׳יק הקדמון שלנו עומד בשער… מה נעשה, זכאי?!״¹²

לכוחות אדירים ועוינים אלה אין משקל הולם שכנגד, אין תשובה נאותה. הכוח המאזן הוא זמני, ארעי, מצומצם וחלש. לאחר מותו של הסב הוא חוזר ומתגלה בדמותו של האח הבכור משה, היפה, הגבוה, הבהיר, המצליח לאחד את ארבעת הילדים לחבורה אחת כנגד האחרים ומשמש ככוח נגדי, אך חולף. אח זה נמצא בבית רק לעיתים רחוקות, וגם אז אין הוא יכול לעמוד כנגד השכן, הגוי השיכור, המשתולל בתוך הבית.

לפחד של הילד יש הצדקה, יש שורשים, הוא אמיתי, הוא המציאות, ואילו הרגשת הבטחון של המבוגרים היא מדומה, היא אשליה. מצב־היסוד הוא של חוסר איזון.

שופמן הילד, שגדל בחוסר בטחון כזה, בהרגשה שהבית אינו יכול לספק מחסה, והמבוגרים אינם יכולים להעניק חסות, הקיום אינו מובטח, לא המזון ולא החום, ובכל רגע עלול להתפרץ אחד הכוחות המאיימים: המוות, האש, הזאבים, השטפון, הקור, הרעב או השכנים הגויים – גדל והיה לעלם המפחד תמיד מפני העולם, המחפש לו תמיד מקום בטוח להס­תתר בו ולהמעיט ככל האפשר את מגעו עם עולם זה. הנסיונות להתגבר על הפחד הם שונים, אולם התוצאה זהה. נסיונות אלה נעשים במישור הביוגראפי ומוצאים מיד את ביטוים במישור הספרותי. יש שהגיבור הירא מנסה לבוא בין הבריות, להיות חלק מן החברה, או לקנות לו חבר; יש שהוא מנסה ליצור קשר עם נערה, עם אשה, כדי להוכיח, שאין הוא מפחד וכי כוחו עמו; ויש שהוא מנסה לעזוב את ביתו, לברוח ממנו, כדי להשתחרר ולהשתנות. נסיונות אלה אינם מצליחים ומתגלים כאשליה בלבד, וחוסר האפשרות ליצור יחסי קירבה ואהבה עם נערה גורם לנסיון המסולף להפנות את המאמצים לקשר הגופני בלבד, זה שאפשר לקנותו בכסף, על מנת ליצור תחליף־של־מגע כדי להתגבר על הבדידות ועל הפחד. אולם הוא קצר־ימים ומתבטא בחיפוש מתמיד אחרי הנשים, כדי להוכיח שוב ושוב את הגברות, את הכוח, את המאמץ להתמודד עם הפחד ולהתגבר עליו.

הרגשת הפחד יוצרת גם משיכה אל הכוח, הערצתו. קיימת תאווה מתמדת להיות במחיצתו של החזק, לנגוע בו, לחוש אותו, כאילו להידבק ממנו, לשאוב ממנו חסות, לקבל משהו מכוחו. מכאן הערצת האתלטים, אנשי־השרירים, הבריאים והחזקים, ובמיוחד אם הם יהודים, וכן הערצת הנשק, שיש בכוחו לעזור לחלש ביום צרה (“גיבורינו אינם מאריכים ימים”).

המדים מקנים הרגשת־כוח, אולם מתברר, שגם הם אינם אלא אשליה, כשהמדובר בחייל יהודי. הוא נשאר חלש, על אף מדיו, בקרב החיילים, שאינם יהודים, ואפילו על בני־עמו אינו יכול להגן ביום פרעות.

מי שגדל בתוך מחסור ודלות, מפחד כל הימים, שהעוני ישוב וישיג אותו גם בבגרותו, ובמיוחד כשהוא כבר אב למשפחה. פחד זה מפני המחסור גם הוא אחד ההסברים להבנת התנהגותו של שופמן במשך שנים ארוכות, להפצרותיו החוזרות ונשנות לתמוך בו ולסייע לו מקרנות שונות וממקורות שונים. ואמנם, לא היה זה פחד־שווא, שכן המחסור היה אורח קבוע בביתו במשך תקופות ממושכות, והגובה והמעקל היו מבאי ביתו. ומי שפרנסתו על יצירתו הספרותית בלבד, בידוע שגורלו מר.

גם ההשתקעות בכפר האוסטרי והדחייה החוזרת ונשנית של העלייה לארץ־ישראל, מקורם באותו פחד, פחד מארץ־ישראל, מחוסר הבטחון הפיסי והכלכלי שבה. פחד זה התחזק לאחר רצח ברנר, והרצון לדבוק בחזקים, באיכרים הפשוטים, הבריאים, היה בין המניעים למגוריו במקום זה. גם כאן מתברר, שהחשבון היה מוטעה, והווית הבית המתמוטט של הילדות חזרה ביתר שאת על ביתו של שופמן ועל משפחתו עם עליית הנאציזם. העובדה, שחי בפינה נידחת של העולם, לא רק שלא הצילה אותו מן הגורל היהודי המשותף, אלא שהתברר, למרבה האירוניה, שדווקא פינה נידחת זו היא ערש הנאציזם ומולדת שנאת־היהודים.

ניתנה רשות לשער, שגם המשיכה לאשה, שאינה יהודיה, הנישואים עם הנערה האוסטרית ממשפחת האיכרים הכפרית, מקורה באותו רצון לדבוק בחזק, להיות לידו, כדי לשאוב מכוחו ולקבל חסות.

מתולדות חייו של שופמן וממכתביו ידוע חוסר הרצון שלו לצאת מן הבית, חוסר המשיכה שלו לצאת לנסיעות ולטיולים מחוץ לסביבתו הקרובה והמוכרת. הקושי לשנות צורת חיים שגורה והרגלי חיים קבועים מקורו באותו פחד של היציאה מחוץ לתחום הבית, וביראה מפני כל זר, מפני כל שינוי (“חדש וישן”).

הפחד מפני הבלתי ידוע, ההיאחזות במוכר ובקרוב, ניכרים היטב גם בתחום היצירה הספרותית שלו. לאחר הפריצה הראשונה אל הספרות העברית ועיצובו של סגנון כתיבה חדש, תפיסת עולם מיוחדת ומערכת גיבורים חדשה, שוב לא נעשו על ידיו פריצות חדשות. החדש והמהפכני נתבססו והחלו חוזרים על עצמם. לא נמשך הרצון להוסיף ולחפש, להוסיף ולנסות וליצור צורות חדשות ולפתח כיוונים חדשים. נוח היה בקיים, במורגל, בידוע, ואותו הוסיף לטפח בוירטואוזיות גדולה. שופמן חזר על עצמו במשך שנים רבות, אם כי בתוך חזרה זו הצליח לגוון ולהעשיר את הקיים. הוא לא היה הטיפוס של המחפש הנצחי, היוצר חסר־המנוחה, שאינו נח לרגע על כרי הצלחתו והישגיו ומנסה שוב ושוב להגיע להגשמת איזה אידיאל, שהוא רואה לנגד עיניו ואינו מצליח להתקרב אליו. אדרבה, שופמן היה תמיד מן המרוצים מעצמם וממעשי ידיהם, והערכתו העצמית היתה גבוהה. לא היתה לו סיבה פנימית, שתדחוף אותו להמשך החיפוש, לשינוי ולהתחדשות. לאחר שקבע את הצורות המיוחדות ליצירתו, היה מרוצה מן התוצאות ושיכלל אותן בתוכן, וראה בדרכו את שיא ההישג הספרותי, הן בשעת כתיבה והן ממרחק הזמנים.

את מקומו בתוך הספרות העברית ראה כמרכזי, והיה בטוח, ששינויי הטעם והמהפכות הספרותיות השונות יפסחו עליו. ההתבצרות ההולכת וגדלה בתוך הדרכים הכבושות שלו הולידה בו גם חוסר סובלנות לחדש, חוסר פתיחות אליו. לכן דחה צורות כתיבה מודרניות, זרמים ואסכולות הנותנים מקום של כבוד לבלתי־מודע, להזיה, להינתקות מן המציאות. הוא התנגד לפרויד ולקאפקא ולא גרס את השירה המודרנית, את זרם־התודעה ואת הבלתי־מובן בשירה. הוא הקיף את עצמו בחסידים ובמעריצים ובמבקרים אומרי־הן, וכל מי שלא היה ממעריציה המוחלטים של יצירתו, לא היה כשר בעיניו, ולא יכול היה ליצור עמו יחסי ידידות אישיים. לעיתים קיבל “חוזרים בתשובה”, אדישים שנהפכו למעריצים, אולם גם אז היו צריכים להוכיח את הערצתם חדשות לבקרים. היה מוכרח להיות מוקף אהבה, קבועה ומתמדת, של מעריצים, ובמיוחד של נשים, נשים יפות, כדי לחזק שוב ושוב את הרגשת הבטחון שלו.

ראיית עצמו כאחד מאבות הספרות העברית, כמי שממשיך את שלשלת־הזהב של גדולי הספרות העברית, יש לה שורשים גם במצב המשפחתי, בהערצת דמותו של סבו ובשאיפה להידמות אליו: "באביו־זקנו זה היה הנכד מתגאה ביותר״ (״סבא ונכדו״); “והנכד היה מקנא בו אז על שהוא יכול להשיג את כל אותם ׳המקומות הגבוהים׳, שממנו, מאשר, הם נשגבו כל־כך” (שם). “בשעות של פנאי כאלה מסתכל הנכד באביו־זקנו מרחוק, אורב לכל תנועה ותנועה שלו ומשתדל לכוון את כוונתו ולרדת לסוף דעתו.” ועם מותו “הוא מבקש אחיזה בכל מה שנשתייר ממנו” (שם).

מכאן, אולי, ההסבר ליחס הכבוד, שרחש שופמן לראשונים בכלל ול“אבות ספרותנו” בפרט. ברשימות רבות חזר והביע יחס זה, מתוך רצון להתייחס על, להמשיך את, להימנות עם בני־משפחה, ולא לבעוט או למרוד או להתחיל מחדש. חשיבות המשפחה והיחס ההרמוני בין הדורות בתקופת הילדות משפיעים גם על אופן ההתייחסות לאבותיו הרוחניים, בעיקר בספרות העברית, אולם גם בין גדולי הספרות הרוסית שהעריץ.

כך, למשל, בא יחס זה לידי ביטוי ב“ראשונים”, “אד״ם הכהן”, “אבות ספרותנו” וכן ב״אבות ספרותנו ואנחנו“. ב”אבות ספרותנו" בא לידי ביטוי הרעיון, שגדול כוחו של הדמיון בתקופת הנעורים מכוחה של המצי­אות המאוחרת. והערצת המשוררים־האריות של ימי הילדות היא “האמת העליונה”, שאין בכוחו של המחקר היבש להרוס אותה. תפיסה דומה מובעת ב“ימי מיכ״ל”, ששופמן מוצא בשיריו את “האטמוספירה”, ש“בה נכתבו אותם השירים שטללי בוקר־ילדותנו רועדים בהם”, ואטמוספירה זו היא של פחד מפני מחלת הכולירה וסכנת “החטפנים”. וכן יחסו ליל״ג: “הנהו עדיין אקטואלי גם כיום” (“שיר ישן־חדש”). וכן גם על גדולתם של “אבות ספרותנו” (“ביד לשון”) ועל ערכו של ליליינבלום (ברשימה בשם זה). ואפילו לסופר היידי שמ“ר, בעקבות ספר תולדותיו שנכתב בידי בנותיו, הוא מתייחס כאל אב ומכנה אותו: “אונזער פאטער שמ”ר”.

*

הפחד הבולם והמשתק נהפך לכוח מפרה ביצירתו של שופמן, וסיפוריו הם התמודדות בלתי פוסקת עמו מתוך רצון לתארו ולהתגבר עליו. חוויה מרכזית זו היא אחת הסיבות לייחודה של יצירת שופמן ולהרגשת האחדות, המפעמת בכל רשימה וסיפור משלו. יסוד זה לא נשאר נחלתו של הפרט, אלא נצטרפה לו ההוויה האנושית־קיומית, בצד החוויה הלאומית־קיבוצית, והוא נעשה “משותף לרבים”.

בעבותות־הילדות    🔗

א. “ילדות בעלת־עיניים פתוחות לרווחה” (ברנר)

1. במסתו “בלהב הילדות” משווה שופמן בין המקום, שתופסת הילדות בשירתו של ביאליק, לבין המקום שהיא צריכה לתפוס, לדעתו, ביצירתם של סופרים אחרים, קרי: ביצירתו שלו. הנחת היסוד שלו היא: “כולנו יונקים מילדותנו, ברב או במעט, אבל אצל ביאליק היתה זו חזות הכל.” ואילו “משוררים אחרים, מכיון שהם עוברים מילדות לנוער, הם רואים את העולם ראייה ראשונה מחדש. תקופה תקופה ו׳צורות היסוד׳ שלה, תקופה תקופה ו׳מראות־השתייה׳ שלה.” השתלטות זו של עולם הילדות גם על ראייתו המאוחרת של ביאליק פגם היא לו, כיון שבעטיה נצטמצמה ראייתו, ומשום כך, למשל, מסביר שופמן, “פגום כל כך היסוד הארוטי בשירתו,” אותו יסוד, שהוא תנאי ליצירה.

שופמן עצמו, כמי שמסותיו על אחרים מבטאות בראש ובראשונה את הפואטיקה של עצמו, היה עקבי גם הפעם, ואכן, יצירתו ניזונה מכל התקו­פות של חייו. כל נסיון שהתנסה בו, שהוא חלק ממהלך החיים האנושי, הפרה אותה ושימש לה מקור השראה: ידיעת האשה, חיי הנישואים, אבהות. ובצדן של חוויות אלה התנסויות נוספות, פרטיות וקיבוציות כאחת, כגון: שירות צבאי, מאסר, הווית פליט, הרגשת זרות.

אולם עולם הילדות איננו רק אחד המקורות ליצירתו ואיננו שווה־ערך למקורות האחרים, אלא הוא המקור החשוב והמרכזי השולט ביצירתו. אמנם אין הוא “חזות הכל”, אולם בלעדיו אין להבין את יצירתו, אף לא את זו שבה, לכאורה, אין לילדות זכר כלל. זהו מקור של קבע, המצוי בכל התקופות ומתמזג עם המקורות החדשים, פרי ההתנסויות המאוחרות, החד­שות. תרכובת זו של המוטיבים מעולם הילדות עם המוטיבים המאוחרים מתחדשת ומשתנה מסיפור לסיפור ומשַווה משמעות חדשה ורעננה למוטיב המוכר והידוע. סוד־צירופים זה, של המוטיבים מעולם הילדות עם אלה מן התחנות הבאות של חייו, הוא האופייני ליצירתו של שופמן. הילדות היא יסוד־הקבע בתוך המתחלף והמשתנה. אולם יסוד זה עצמו משנה את תפקידו ומשמעותו, בהתאם למקומו בכל סיפור וסיפור.

כמעט שאין סיפור, שבו לא יהדהדו סיטואציות שלמות, רמזי עלילה, הדים ובנות־קול מעולם ילדותו. עולם זה שוכן דרך־קבע בגלוי או בסתר כמעט בכל סיפור וקושר את כל סיפוריו לחטיבה אחת. הכלל הוא, שאין מוקדם ומאוחר. הוויות מוקדמות מופיעות בסיפורים מאוחרים, ללא כל קשר בין זמן־ההתרחשות לזמן־הכתיבה.

2. תפיסת־היסוד היא, שהמאורעות שארעו בילדות הם החזקים והעזים מכל, וכל מה שיבוא לאחר מכן הוא דל ועלוב לעומת עוצמת החוויה הראשונה. כך הדבר בהצצה דרך סדק לתוך חלל הקירקס ב״ויטבסק“, כך בקולו של “ה׳בעל־תפילה׳ של ימי ילדותי” וכך עקבות הזאב ב”לפנים בישראל", ועוד הרבה.

לא רק שמאורעות, שארעו בילדות, הם היסודיים, וכל השאר אינו אלא בבואתם החיוורת בלבד, אלא שמספרם של המאורעות ושל טיפוסי האנשים בעולם הוא מועט, וכולם התגלו לראשונה כבר בילדות. בהמשך החיים מתוספים ניואנסים מעטים בלבד, וכל השאר אינו אלא חזרה על מה שכבר נתגלה. תיאוריה זו מנוסחת בתמציתיות ברשימה הקצרצרה: “פרצופים לא רבים בעולם”, ולא עוד אלא שנשמע הרמז, ספק ברצינות ספק על דרך ההלצה, שהרגשת ההיכרות היא הדדית:

הרגשה זו, שכל המאורעות בבגרות אינם אלא הישנותם של מאורעות, שכבר ארעו בעבר בילדות, בולטת במיוחד באחד הסיפורים הבודדים (ואולי היחיד), שבו הנציח שופמן את חווית עלייתו לארץ סמוך מאד לפרוץ מלחמת־העולם השנייה: " ׳על צד…׳ מרשימותיו של מעפיל".¹³ הנסיעה באנייה, המוליכה אותו הרחק ממקום הסכנה ומביאה אותו לחוף מבטחים, היא מקבילתה של הצלה אחרת מן השריפה, שארעה בילדות, בשעה שהמיילדת ציפה נשאה אותו ממיטתו והביאה אותו אל בית אביו־זקנו, שבקצה הפרבר, כדי למלטו מן השריפה, שנפלה בביתם. לא רק ההצלה דומה, אלא גם סופן של המַצילות: האישה ציפה “מתה באלמנותה־בדידותה מיתת־פתאום – בחשאי חשאים,” והילד חזה בה, כשהיא “מוטלת על הרצפה בביתה מכוסה שחורים,” והאנייה, שנשאה אותו באישון־לילה, משהגיעה לחוף – נטתה על צדה ונשארה מוטלת במצב זה.

ההרגשה, שאין חדש תחת השמש, מנוסחת על דרך ההומור ב“צלחות מעופפות”. הצלחות המעופפות אינן, כפי שעשוי הקורא לחשוב מלכתחילה, עצמים מעולם אחר הנראים בשמים, אלא צלחות־מטבח, שמשליך הגבר על אשתו ומגלה, לעיני הילד הנדהם את הצד האחר, האפל, האמיתי, של חיי הנישואים.

דוגמה אחרת לכך, שחוויות הילדות חוזרות ונשנות במהלך החיים, נמצאת בסיפור “סיוט”, שאינו סיפור־ילדות, אולם תחנותיו הראשונות של הגיבור, בן־דמותו של שופמן, מקבילות לסיפור חייו בילדותו. כשם שבתקופת הלימוד בישיבה¹⁴ היו הנערים עונים ב״צחוק־חונף" להלצותיו הבנאליות של ראש־הישיבה הקפדן, כך בתקופת השירות בצבא חוזרת אותה תחושה לנוכח הקורפוראלים והקצינים. וכן, מה ראש־הישיבה מכה, אף הקצין כך.

3. התפיסה, שחוויות הילדות הן המשוכללות והיפות ביותר, וכל האחרות אינן אלא בבואתן הרופסת והחיוורת, היא חלק מהתפיסה, שהעולם מזדקן ונתון בתהליך מתמיד של ירידה והתנוונות, שמקורה בתפיסה כוללת, שלפיה טוב החזון מהתגשמותו, ועדיפה הראייה המעורפלת של החלום מן הראייה הברורה של המציאות (“הנגזל”). תפיסה זו איננה בעלת תוקף של חוק ביצירת שופמן, אולם היא מצויה בסיפוריו. כך, למשל, ב“מזדקן היקום”, כשמתבונן המספר באביב, כפי שהוא מתגלה בכפרים שבסביבה, הוא מחפש את “שפע הלשד של האביבים הראשונים, אביבי ילדותנו” ואינו מוצא. “כדור האדמה מתנוון בינתיים, ותנובתו מתמעטת משנה לשנה.” חזון אחרית־הימים שלו הוא חזון ההצטמקות:

דברים אלה נכתבו על רקע מצוקה אישית גוברת והולכת, שמקורה במצב כלכלי קשה ובהתגברות האנטישמיות במקום מושבו.

ברוח דומה נכתב גם “הצרצר”, שבו גדול כוחה של חווית־הילדות, “הצרצר הבלתי־נראה”, מזו של הבגרות הדהויה, המפוכחת. כאן כוחה של הילדות באשליה, ואילו הבגרות היא התפכחות ממנה. אולם תפיסה כזו היא במיעוט, ובדרך־כלל גדול כוחה של הילדות ללמד את האדם לקח־חיים: “אל תעשה לך אילוזיות, בן־אדם!” הרושם הראשון מטעה, אינו נכון, מתגלה כהיפוכו. הצועניה המנחשת, המעוררת “רחשושי־יצר ראשונים”, היא, לאמיתו של דבר, מסוייגת מאד, ואפילו מפגינה “שנאה כבושה” (“צוענים”).

4. לזכרונות־הילדות חשיבות מכרעת בחיי האדם. הכלל הוא, שיחסיו של האדם אל משפחתו “קובעים אחר־כך את טיב זכרונותיו של אדם, זכרונות ילדותו ונעוריו, ואת טיב יחסו אל המולדת הרחוקה בכלל” (“גורל”). עם זה, מטשטשים “החיים החדשים” את הזכרונות הללו ו“מכריעים אותם”, אולם כשהאדם עצמו נעשה בעל־משפחה, “בילדיו הריהו חוזר ורואה את אביו ואמו, את אחיו ואחיותיו – גילגולי פרצופים!” רק אז חוזרים וניעורים יחסיו והרגשותיו הקודמים בעבר, הדומים לאלה המתהווים בהווה, המעוצב בצלמו של העבר. מכאן כוחו וחשיבותו המכריעים של העבר, היינו, של הילדות.

חשיבותה של ילדות עשירה במאורעות ובהוויות רבה במיוחד אצל יוצר ואצל מנהיג גדול. שופמן, שנטר לי״ל פרץ על קבלת הפנים הראשונה הזעופה, שערך לסיפוריו הראשונים, הסביר את הסיבה בכך ש“פרץ היה כוויזיונר, [ואילו] שירת המציאות שלו – רפויה,” וזאת בשל העובדה, שילדותו ושחרותו היו “נטולי פואסיה מלבר”, שכן “העיירה היהודית בפולין אין כמוה לכיעור מכל הבחינות” (“זכרונותיו של י״ל פרץ”).

ברשימותיו על חיים וייצמן הוא מדגיש במיוחד את בית ההורים ועיירות ילדותו, מוטיל ופינסק, שהשפיעו על גידולו כמנהיג גדול, ורישומם בא בספרו ׳מסה ומעש׳ (“עוד על וייצמן”, “משהו על וייצמן”). כך גם כשהוא כותב על אישיותו של יצחק שדה, הוא מועיד מקום מכריע לגורם הילדות בעיצוב דמותו כמנהיג (“יצחק שדה”).

תפיסה זו מגיעה למיצויה במעין אפוריזם, שנוּסח על דרך השלילה: "אם ראית אדם שכולו שיעמום, אין זאת, כי אם מתוך שיעמום חוללוהו הוריו״ (ה׳ 222).

5. בעולם יצירתו של שופמן הילדות היא מקור הראייה היסודי של העולם והאדם בתוכו. כל מערכת היחסים האנושיים כבר מצויה בעולם הילדות: חזק־חלש; יהודי־גוי; חיים־מוות; יפה־מכוער; טוב־רע; רוחני־מגושם.

עולם הילדות הוא עולם המיתוס האישי, שנעשה למיתוס של העם, שהוא גם המיתוס של הקיום האנושי. שופמן עצמו הגדיר את זכרונות־הילדות כמיתוס וקבע את חשיבותם:

מיתוס זה הוא “השאור שבעיסת הוויתנו” (שם), וסכנת כליה מאיימת עליו, כשהוא בא במגע עם אלה, שכביכול היו שותפים לאותן חוויות ילדות וזוכרים כאילו אותם זכרונות.

מיתוס זה מקפל בתוכו את שלושת הרבדים – האישי, הלאומי, הכללי – במעגלים המתרחבים והולכים, מן הגרעין האישי, דרך הלאומי, וגמור בהוויה האנושית כולה. אולם אין הוא זהה לתקופת גן־העדן. אין זו כמיהה והתרפקות על התקופה שאך טוב היה בה, אותה רוצים לשמר ואליה רוצים לחזור. ילדותו של שופמן היא ילדות מבוגרת, פקוחת־עיניים וגלוית־עיניים, הרואה נכוחה את החיים כמות־שהם ומבינה מה שהיא רואה. הילדים אצל שופמן, לא רק שאינם מסרבים להתבגר ואינם רוצים להישאר בילדותיותם, כדרך שמוצאים אצל סופרים רבים אחרים, אלא אדרבה, הם נולדים מבוגרים מלכתחילה: ראייתם מפוכחת ובוגרת ומבינה יותר מזו של המבוגרים סביבם. אלה הצריכים להעניק להם חסות ולהושיט להם עזרה, לא רק שאי אפשר להישען עליהם, ואינם יכולים לתמוך (“הגנה”), אלא שהם עצמם אינם תמיד מבינים את המתרחש לנגד עיניהם. הילד הוא הניצב מול המאורעות פקוח־עינים, מסיק את המסקנות ופועל בהתאם לנדרש. הילד הוא התמה על הוריו ועל עולם המבוגרים סביבו, לנוכח האשליה, שהם חיים בתוכה, ולמראה חוסר יכולתם לראות דברים כהוויתם.

זוהי תפיסה אנטי־נוסטאלגית קיצונית, ובתוכה רואים את הראשונים כבני־אדם ולא כמלאכים: “לא גרועים אנחנו מאבותינו…” “אין אבותינו טהורים וקדושים” בלבד, כפי שמקובל לחשוב, אלא גם אצלם שלטו היצרים, והם נלחמו על כבוד והשפעה.

כמי שנולד למשפחה ענייה, חש שגם הילדות היא מאבק על ההישארות בחיים, ולא פעם במלחמת־הקיום הקשה מצליח דווקא זה שיודע להתכופף ולהסתגל למצבים הקשים. כבר בילדות ניכר, מי מן הילדים יָדע לפלס את דרכו בחיים (בן־החנווני), ומי יפול מאחרים בכושרו להילחם את מלחמת־הקיום (הילד־המספר) (“סימן לא טוב”). וכך ברשימה מוקדמת יותר, על האב המתבונן בבנו, שאינו יודע לחטוף כילדים אחרים: “סימן רע הוא זה לו ולמלחמת קיומו בעתיד” (“בעד החלון”). כל מאבקי החיים העתידים מקופלים כבר בילדות.

הראייה הילדותית דומה לזו של “האמנים הקדמונים”, היא “סגפנית יותר” ולכן מיטיבה לראות (“תרנגול קדומים”).

כשם שגדול כוחם של “הראשונים”, שהיו קרובים אל האמת, “אל שורש ההוויה וסודה”, וספרי הקדמונים יוכיחו זאת, כך גדול כוח ראייתו של הפרט בתקופת הראשית: “לפנים בשחרותנו, הבינונו יותר משאנו מבינים עתה” (“ראשונים”).¹⁵ תפיסה זו בדבר הילד המבין יותר מן המבוגרים, היא המובילה ב“לפנים בישראל” ובמרבית סיפורי הילדות האחרים.

6. הילד־הרואה, השרוי במחיצתם של המבוגרים־שאינם־רואים, הוא אב־טיפוס למשורר־הרואה, המצוי בתוך העולם האנושי שמסביבו, שאינו רואה. יכולת הראייה, שהיא עניין מרכזי בעולמו של שופמן, פירושה בעיקר ראייה מפוכחת, החודרת לשורשי הדברים וחושפת אותם כמות שהם. הילד, כמוהו כמשורר, רואה את העולם ראייה בלתי־אמצעית, וכמותו הוא רגיש לכל זיוף והעמדת־פנים. הפחד של הילד אינו מדומה, כפי שחושבים המבוגרים, ואין לפוטרו במילות נחמה של מה־בכך. הוא ממשי ומוחשי, ורק כשיודעים אותו, אפשר להתמודד עמו.

הכלבים, החושך, הגויים, האש, המוות – המקיפים את הילד וגורמים לו סיוטים, הם אותות־מבשרים לכל מה שעתיד הוא לחזור ולפגוש בעולם במשך כל חייו. וכשהמדובר בילד יהודי, על אחת כמה וכמה. המאבק בין דור הבנים לדור ההורים נעדר כמעט לחלוטין מסיפורי שופמן, כיון שהמתח העיקרי הוא בין האדם לבין העולם העוין, שהוא נתון בתוכו, כשצעירים ומבוגרים כאחד עומדים מול חוויות־אימים משותפות. המשפחה רק היא יוצרת עולם מאוחד, המנסה להתמודד כנגד עולם החוץ, העולם הגויי, ולא תמיד בהצלחה.

כבר בעולם הילדות פתוכים זה בזה הטוב והרע, החיים והמוות, ובכך אין הוא שונה מעולמם של המבוגרים. רק בתור שכזה הוא משמש כדגם יסודי לכל המצבים, שבהם עתיד האדם להתנסות במרוצת חייו. ההיזכרות בילדות, הפוקדת את גיבוריו של שופמן לעיתים קרובות, בוחרת להיאחז פעם ביסוד החסות והבטחון, ופעם ביסוד האימה וההתערערות.¹⁶ עם זה, ההיאחזות בילדות על שני קטביה היא היאחזות במשהו ממשי ומוחשי, שהיה בעבר, ויש בה משום גילוי האנושי והמשותף לבני האדם כולם.

פנים מיוחדות אלה של הילדות ביצירתו של שופמן תפס י״ח ברנר כבר בשנת תרס״ח, עם הופעת ספר סיפוריו השלישי ׳רשימות׳ בהוצאת ׳המעורר׳:

כתביו של שופמן שלאחר תרס״ח, לא רק שלא שינו תפיסה זו, אלא אדרבה, חיזקו ואיששו אותה. יסודות, שהיו מרומזים ונסתרים, ורק עינו החדה של ברנר הבחינה בהם, נתבלטו ונתחדדו. התפתחות זו אופיינית לשופמן גם בכך, שמרבית יצירתו כבר היתה מקופלת בראשיתו.

7. העלייה לארץ־ישראל נתפסת לעתים כילדות שנייה (“כאן בארץ…”), ולכן אך טבעי הוא, שאותם מאורעות וטיפוסים חוזרים בה. ב״אחרון" בעלי המלאכה שבילדות, שהילד אהב להתבונן בעבודתם, חוזרים ומופיעים בארץ־ישראל. בעלי־מלאכה ארצישראלים אלה הם, כביכול, צאצאיהם הישירים: קורנס־הנפחים של ביינש הפחמי, הפטיש הקטנטן של השען, מקבץ הנדבות ואחרים (“ליד הדרך” ועוד). גם בתו של הנפח בעיירה חוזרת ומתגלה בארץ־ישראל (“אבישג”).

המראות הראשונים בארץ־ישראל גם הם חזרה על מראות הילדות: הולדת תינוק, התבוננות בשמים ובכוכבים, עדרי הצאן בשרונה מזכירים את דמותו של “הרועה החרומף קירילא” (“מערב עד צהריים”). אולם גם הפחד משכבר חוזר ומופיע בארץ־ישראל בשל ימי המלחמה וההפצצות והצורך לשבת במקלט (“תל־אביב”, ועוד). חוזרת גם ההכרה היסודית בזכות כוח הזרוע “על כל הנעשה לנו” ובהכרח להשיב מלחמה. עם זאת אין התעלמות מן העובדה, שהנסיון לחזור לארץ־ישראל ולמצוא בה את מראות הילדות כפי שהיו, הוא אשליה בלבד: בנות הארבע־עשרה ובנות החמש־עשרה “הילדות הנאהבות הראשונות” נעלמו. “כאן בארץ הן עתה, נשי השׂיבה” (“כאן בארץ…”). ארץ־ישראל היא בכל זאת הראייה השנייה, הנופלת, לכן, בעוצמת החווייה מן הראייה הראשונה בילדות: “ואותה הצצה ראשונה בערב, בליל התקדש החג, כלפי מעלה: כוכבים כאלה, אותם ראינו אז דרך הסכך, לא הוספנו ראות, לא הוספנו ראות” (“סוכתנו הנופלת”).

העלייה לארץ־ישראל איננה רק שיבה לילדות של הפרט, אלא היא גם שיבה לילדות של האומה, המקופלת בתנ״ך. לימוד התנ״ך חיזק את הרגשת המולדת עוד בגולה, והעלייה לארץ־ישראל חיזקה את הרגשת התנ״ך: "בכוחה של ספיגת התנ״ך בילדותנו הרגשנו את עצמנו מושרשים בארץ כל ימי גלותנו״ (״הגם אתה ברוטוס?״), תפיסה שמייחס שופמן למנדלי נערצו; וכן, הארץ ממחישה את מה שנלמד בחדר: "המלחמה בין עם ישראל לאויביו היא נצחית (“והגיא ביניהם”). מכאן המסקנות בהווה בדבר חשיבות הכוח (“חזק ונתחזק” ועוד).

8. אחת הסיבות, שנותן שופמן, לכתיבתם של סיפורי ילדותו ולהעלאת דמויות ומצבים מן העבר, היא הצורך לשמר ולהנציח את העבר, ההולך ונעלם, אולם עדיין חי בתוכו. הפחד, שמא גם הוא לא יאריך ימים, ובמותו שוב לא יישאר זכר לכל אותם מראות ודמויות, מתגבר לאחר כל מלחמה וחורבן:

הנמקה זו, המנוסחת ברשימה “וכולן מתו… מתו…”, עילתה בהתחדשות קשר המכתבים, לאחר הפסקה ארוכה, בין המספר לבין אחותו הצעירה, שבעקבותיו חזר ועלה זכר ילדותו לפניו בתמציתה ועל כל מרכיביה: גגות־התבן מכוסי־האיזוב, התרנגולים, הארובה, עשנה וריחה. אולם, מתוכנם של מכתביה נתברר לו, שכל הנערות שהכיר לשעבר כבר מתו. פחד זה, פחד־המוות, הוא הממריץ אותו לחזור ולתאר את ילדותו. הדברים נכתבו לאחר מלחמת־העולם הראשונה, ששינתה את פניה של יהדות תחום־המושב ברוסיה, אולם הם נקראים כדברי נבואה לימים שלאחר מלחמת־העולם השנייה, ובייחוד הזכרת העשן…

חובה זו לשמר את העבר היא חובתו של המשורר, שגדול כוחו מזה של ההיסטוריון: “כי על כן שומה על המשורר, החי בימים היסטוריים, לצוד את זה ה׳שאר׳ המתחמק מכותבי דברי הימים – ולהנציחו” (ללא כותרת, [“פימן, כותב דברי־הימים”]). הדברים נכתבו בתקופת מלחמת העצמאות, ושופמן כתב באותן שנים תגובות על המאורעות ההיסטוריים המתרחשים לנגד עיניו, גם כדי למלא את התפקיד, שההיסטוריון, לדעתו, אינו מסוגל לו. תחילתה של רשימה זו מבטאת הרגשה זו: "פימן, כותב דברי־הימים (ב׳בוריס גודונוב׳) במונולוג הנעלה שלו, אומר: ׳אישים לא הרבה שמר לי זכרוני, מילים לא הרבה מגיעות עדי, והשאר אבד לעד…׳ " את “השאר” הזה בא הסופר לשמר.

ב. ״לפנים כישראל״ – צומת־הילדות

1. דרכו של שופמן בתיאור ילדותו, בין בסיפורים המיוחדים המוקדשים לנושא זה, ובין בסיפורים שבהם הילדות היא רק אחד היסודות המרכיבים, אינה שונה מדרכו בעיבוד חמרי־מציאות אחרים שלו. החוויה הקונקרטית האוטוביוגראפית היא המקור המרכזי ליצירתו. הווית הילדות מפורקת למוטיבים בודדים, המופיעים בצירופים שונים בסיפורים. המשמעות המוענקת להם משתנה מסיפור לסיפור, אולם עצם הופעתם שומרת על סימני־ההיכר החיצוניים המשותפים ומעניקה הרגשת אחדות בסיסית לכל יצירתו.

ההתנסות האישית, שהיא הבסיס לכל כתיבתו, מתרחבת לחוויה לאומית ולחוויה אנושית כללית, כשההדגשות משתנות. יש וניתנת העדפה לחוויתו של היחיד, יש שהדגש הוא בחוויה הלאומית, ויש שבמרכז עומדת ההוויה האנושית־הכללית. במיטבם של סיפוריו מתאחדים שלושת המעגלים הללו ופועלים כאחד.

כדרכו בהחדרת חמרי־הגלם מן המציאות לסיפוריו, כך גם בסיפורי הילדות שלו לא הרבה שופמן לשנות את המאורעות והדמויות, כפי שהיו במציאות, אלא הכניסם כמות שהיו לסיפוריו. בסיפורים רבים לא שינה שופמן את שמות בני משפחתו, שנעשו לגיבורים ספרותיים, שמר על שמות המקומות, על תאריכי המאורעות ועל האווירה כפי שהיתה.

סיפורי־הילדות המיוחדים או אלה, שהילדות היא אחד ממרכיביהם, נכתבו בזמנים שונים, לאורך כל תקופת יצירתו, והקו השולט הוא חוסר השינוי שבהם. אותן הדמויות ואותם המאורעות מופיעים בסיפורים, שנכתבו בשנים שלפני מלחמת־העולם הראשונה ובסיפורים, שנכתבו בחיפה, בשנות החמישים והשישים.

הסיפורים הם כעין ואריאציות על נושא אחד: מובלט בהם בכל פעם מוטיב אחר בהדגשות שונות. בכל פעם מוצבת דמות אחרת בקידמת הסיפור, כשאחרות מוסטות לרקע, ובכל פעם מוצג מאורע שונה, כשהאחרים מוזזים הצדה ומחכים לתורם להיות מוצגים אף הם. הסיפורים הקצרים והקצרצרים מוקדשים לדמות אחת או למאורע אחד, ואילו הארוכים יותר מכילים מספר גדול יותר של דמויות ושל מאורעות.

2. הסיפור הארוך ביותר, ועל כן גם המורכב והכולל ביותר, הוא “לפנים בישראל”, שבו מרוכזים מרבית הדמויות, האירועים והמוטיבים, שבודדו ופורקו בסיפורים הקצרים. אפשר לראות בסיפור זה את המפתח לסיפורי הילדות של שופמן, אם לא את המפתח לכל יצירתו. זהו סיפור־צומת, המסכם ומרכז את סיפורי־הילדות הקצרים, שנכתבו לפניו, וממנו משתלשלים סיפורי הילדות, שנכתבו אחריו. תפקיד דומה ממלא הסיפור “אדם בארץ”, שהוא, מבחינה כרונולוגית־ביוגראפית, ממשיכו של “לפנים בישראל”, ובו המשך סיפור קורות חייו של הילד, המתבגר ונהפך לאדם צעיר, נשוי ואב לילדים,¹⁷ אף־על־פי שהתפרסם, ויש לשער שגם נכתב, זמן קצר לפניו.

העובדה, ששני הסיפורים הארוכים ביותר של שופמן, המשלימים זה את זה בטוויית הביוגראפיה של הגיבור האוטוביוגראפי, נכתבו באותה שנה קשורה בכמה גורמים, מהם חיצוניים ומהם פנימיים, שאין לנתקם אלה מאלה.

שנות העשרים הראשונות היו תקופה מבורכת בחיי שופמן.¹⁸ השינוי במצבו המשפחתי, מחיי רווק חסר דאגה לבעל לאשה ואב לבן, גרם לא רק להרגשה של כובד האחריות, אלא גם, תוך התבוננות בבן הגדל והולך, להיזכרות בשנות ילדותו ולכושר לשוב ולחיות אותן מחדש ולבטאן ביצי­רתו. עם הישיבה בכפר וגידולו של הבן נתעוררו הצורך והרצון לכתוב את הסיפור השלם של ילדותו, ולא להסתפק בהעלאת אפיזודות בודדות מתוכה. קרוב לוודאי, שגם העובדה, שבינתיים הואץ תהליך ההתפוררות של עולם זה עקב מלחמת־העולם הראשונה, הגבירה את הדחף לשחזר את עולם ילדותו ולשמרו בזכרון־הדורות. גם השם “לפנים בישראל” מעיד על המרחק בין הכותב לבין העולם המתואר על־ידו. מכאן גם זווית הראייה הכפולה, שנבחרה לסיפור זה: של ילד החי את המאורעות בשעת התרחשותם, ושל מבוגר, היכול להסיק מסקנות, לסכם, להפיק מוסר־השכל. שם זה, הלקוח מספר שמואל (ט׳ 9), הוא אחת ההערות ההיסטוריות הבולטות בתנ״ך, המעידה על השינוי, שחל בין דורו של המספר, לבין הדורות, שעליהם מסופר, וקשורה לדמותו ולתפקידו של “הרואה”.

וייתכן שעובדה חיצונית נוספת היתה אף היא בין הגורמים, שהביאו לכתיבתו של “לפנים בישראל”. באותן שנים (תרע״ט; תרפ״ג) פירסם ביאליק את ההמשך לפרקי “ספיח” שלו, ושופמן נתעורר לכתוב את גירסתו שלו לילדותו גם כתשובה שכנגד לזו של ביאליק.

3. חווית היסוד היא חווית הפחד, הרגשת חוסר הבטחון, החיפוש אחר חסות, כשזו אינה בנמצא, ואין בכוח המבוגרים או הבית לספקה לזמן ארוך.¹⁹ בתוך הבית יש חום, ערכים (הכנסת אורחים), רוחניות (ניגון, לימוד תורה), אולם מחוצה לו נמצא העולם המאיים, הגויי, שבו שיכורים, זאבים, שלג וקור. עולם זה חודר לתוך הבית, ואף המוות קונה בו שביתה. זוהי חווית־היסוד, ולא חווית־הילדות הנהרסת בידי עולם המבוגרים, כמו אצל ביאליק באותם פרקי “ספיח” שנכתבו בראשונה (פרקים ב־ז). המאבק הוא של הבית, של המשפחה, עם העולם כחזית אחת, ולא בתוך המשפחה בין אבות לבנים. הסכנות הן ממשיות ונצחיות ולא מדומות וארעיות. אלה הן סכנות לעצם הקיום ולא לצורתו. דוגמה להפגתה של הווית פחד זו נמצא, למשל, ב“לילות ללא פחד”, כשנתברר באורח פראדוקסאלי, שהלילות השלווים היחידים היו רק בשעה שישן גנב במחיצתו, ורק בכוחו היה להשרות הרגשת בטחון.

זוהי חווית־היסוד של הילדות ושל החיים בכלל, שמתוכה רואה הגיבור השופמני בכל גילגוליו את העולם, וזוהי גם “תשובתו” לתפיסת־הילדות של ביאליק.

על דרך זו קורא שופמן ב׳פרקי ילדות׳ של י״ד ברקוביץ ומגלה את הזדהותו עם המתואר, תוך הבלטת היסודות המשותפים לשניהם: הפחד בליל־הסדר עם פתיחת הדלת, הפחד מפני החיות הרעות ביער ומפני המתים בבית־הקברות, ההתבוננות במעשיו של המתופף, הבכי המוסרי של מי שעתיד להיות סופר ("על י״ד ברקוביץ ו׳פרקי ילדותו׳ ").

דיון מפורט בכל אחד מפרקי “לפנים בישראל” יגלה את הנסיון החוזר להתמודד עם הפחד, שמקורו בעולם החיצוני, ואת הכשלון הקבוע לעמוד כנגדו. תוך־כדי דיון תובאנה דוגמאות מסיפוריו האחרים, שבהם מופיע במבודד ובנפרד אחד המוטיבים, שנשזר ברשת המוטיבים הצפופה ב“לפנים בישראל”.

פרק ראשון: הזכרון הראשון מימי הילדות, מגיל ארבע, הוא השריפה. האש מכלה את ביתו של השכן, יש צורך לפנות את הילד מביתו, ועליו לישון בבית זרים. סופו של המאורע הוא הפעם בכי־טוב: הילד מוחזר הביתה בידי האח הגדול משה. מתברר כבר אז, שהבית אין בכוחו להעניק חסות, הוא פגיע, אם כי הפעם מדובר בבית־השכן, והמבוגרים עדיין יש בכוחם להגן ולעזור: האשה רחה “שבאשר צרה שם היא” והאח הגדול משה. עזרה זו, לא רק שאינה מרגיעה את הילד, אלא אדרבה, מגלה לו את חוסר־האונים שלו ואת רפיסות הקיום. די בבדל־סיגריה של משוגע כדי להצית אש, והמשוגע אינו רחוק, אלא יושב בתוך הבית.

חווית ההצלה מן השריפה בילדות חוזרת לימים, מתמזגת עם ההימלטות מן הנאציזם והעלייה לארץ (“על צד”) ומצטרפת לחוויות היסוד.

דמותו של מרדכי אחי־האם, “שנחשב לחדל־אישים ולמטורף קצת”, חוזרת גם בסיפורים האחרים, שהווי הילדות ובית־הסב הוא הרקע שלהם (“ליד הדרך”), אולם הוא גם האמן־היוצר, הנאבק לאמנותו בתוך הבית המוקף אויבים; וכן חוזרת דמות מטורף “נוח לבריות” גם ב״לא יהודי, לא רוסי…" שהיא ואריאציה קבועה, המשנה מקום וזמן, על אותה דמות־יסוד עצמה מן הילדות. דמותו של מרדכי המשוגע חוזרת ומבזיקה בניצנוץ קצר גם ב“חלף עם הרוח” כחלק בלתי־נפרד מזכרונות הילדות.

בית־השכן שנשרף אמנם נבנה מחדש, אולם יושבוֹ אינו מאריך ימים ונפטר זמן קצר לאחר־מכן – הוכחה נוספת לאזלת־ידו של האדם.

החיים והמוות, הבנייה וההרס, כרוכים זה בזה לבלי הפרד: נולדת האחות חסיה, בית־המדרש עולה באש, מוקם בית־מדרש חדש, והאם יולדת “נפל”. “ריח חדר־יולדת, ריח מתוק של תינוק בן־שעה” חוזר גם בסיפור “מערב עד צהריים”, כחלק מאותה תפיסה כוללת, שהעלייה לארץ־ישראל היא כילדות שנייה, על כל הכרוך בכך. וקו־יסוד נוסף: היום, שבו מתייסרת האם בחבלי־לידה, הוא יום חופש לתלמידי החדר – ייסוריו של האחד הם מקור להנאתו של האחר.

ברשימת זכרון אחרת²⁰ מתקופה זו של גיל שמונה חזר שופמן ותיאר את דמותה של המילדת מרה, שהיתה גם אופת לחם, ושל הנחתומית השנייה מריאשה, כשהאחרונה קשורה במעשים בלתי־חוקיים. היא משת­משת בבית הסב, ר׳ יוסף המלמד, כמקום מקלט לבן־אחיה הגנב, המסתתר מפני המשטרה, ומשרה בעצם היותו הרגשה של שלווה ארעית, לאחר הרגשת הפחד הקבועה מפני הגנבים (“לילות ללא פחד”). גם כאן מעורבים הפחד והבטחון, הגנב המשרה שלווה והבית המרוד, שנעשה לרגע מקום מסתור בטוח. חווית־ילדות זו של הבטחון בצל החזק, השייך לעולם אחר, פותחת את הסיפור “כל הימים”.

זהו ביתו של הסב, אבי אמו, ר׳ יוסף המלמד, שהילד לומד אצלו. סב זה, המשמש לו תחליף לאב, הנמצא במרחקים, ומורה גם יחד, הוא אולי הדמות המרכזית בילדותו של הגיבור השופמני וידוע מן הביוגראפיה של שופמן.

ממרחק השנים סיכם שופמן תקופה זו של ילדותו בגיל שש־שבע, כשהזכרון הדומיננטי האישי של השריפה מתמזג עם השריפה “הלאומית”, עם בית־המדרש, שנשרף ונבנה מחדש, מתגלה המחזוריות של הרס וקימום: “המושג של יצירה ובנייה קשור אצלי עד היום עם הרשמים הללו” (“׳פָּתח׳ ו׳פֶתח׳”).

פרק שני: אופק הראייה מתרחב, מתגלה העולם שמחוץ לבית, ואף הוא עולם רעוע. הקשר בין הפרבר לבין העיר הוא בלתי־יציב: בחורף – ״גשר דוברות״ על פני הקרח, ובאביב – באמצעות המעבורת בין “בתרי־הקרח” המתבקע. בתוך הפרבר עצמו ניצבים זה מול זה “שכונת־הגויים” ו“רחוב היהודים”, ובתווך – “ביתנו”. מרחוק נמצא ענף נוסף של המשפחה, שלא רק שאינו מגדיל את הרגשת הבטחון, אלא ממעיט אותה: “הרחק ליד הכביש המוהילובי, בצריפו השחור והמעוקם של דוד־אבי, אברהם הכהן.”

המשפחה היחידה ברחוב היהודי, שיכולה להתמודד עם הגויים החזקים, היא משפחתה של “זלטה־גולדה, זו האשה השחצנית, אֵם הבנים הגיבורים ועזי הפנים, מאיר וחיים.” הללו חוזרים ונזכרים גם ב“סבא ונכדו” כמשפחת נפחים, וכן חוזרת ונזכרת משפחת הנפח ובתו היפה גם ב“אבישג”. בני המשפחה היו בעבר מתלמידיו של הרבי־הסב ר׳ יוסף, והם מגלים כלפיו “יראת־רוממות מהולה בחיבה” (“סבא ונכדו”) יחס זה הריהו בשביל הנכד הוכחה ליתרון הרוח על הכוח, אולם עד מהרה מסתבר לו, שיתרון זה הוא זמני בלבד, וההיפך הוא הנכון.

זה כנגד זה מוצבים גם שני המנַסרים: הגוי החרומף קירילא, והיהודי, הוא אברהם הכהן, הדוד הזקן, הגבוה והחזק, איש־האדמה. ואולי לא במקרה עומד הגוי גבוה והיהודי מתחתיו. סיטואציה דומה חוזרת גם ב“ויטבסק”.

בפרק זה בא לידי ביטוי אחד המצבים הטיפוסיים מימי הילדות, המרבה להופיע בסיפורים, והוא הילד העומד אצל בעלי־המלאכה לסוגיהם ומתבונן במעשי־ידיהם. חשיבות מיוחדת יש לנפח ולמפחה לילד, המסתכל בהם, זוהי מעין התגלות אלהית מתוך האש והעשן (“נטפי מטר גדולים…”). באופן דומה הוא מתבונן במלאכתם של בעלי־מלאכה אחרים ורואה במעשי­הם יסוד מנחם בימים קשים כמו ימי־מלחמת־העצמאות (ללא כותרת, [“בימים קשים אלה…”]).

גם לסנדלר שמור בעולמו של שופמן מקום מיוחד של חיבה, שמקורו בחוויות ילדות אלה. רשימה מיוחדת הקדיש לנושא זה, “בני סנדלרים” שבה התוודה:

שופמן חש קירבה לכל מי שהרגיש כך בילדותו, ובאותה רשימה הוא מזכיר, בעניין זה, שיר של אברהם קריב.

הרגשה זו פוּתחה לתיאוריה שלמה, האומרת, שחווית ההסתכלות בילדות בעבודתו של בעל־מלאכה, ובייחוד של סנדלר, היא ערובה להצלחה בחיים. כך ברשימתו "לויד ג׳ורג׳ " כתב:

לשליאפין אכן הקדיש רשימה מיוחדת, בהבליטו את עניין הסנדלרות כמפתח לאישיותו וליחסו ליהודים ולציונות (“מהיכלי יפת לאהלי שם”). הסנדלר הוא גם מקור־השראה (“בעל־ביתיות”).

ברשימה מיוחדת, שהוקדשה לסנדלר, מתואר בעל־מלאכה זה, בעיני המסתכל עליו, כמאושר ונטול דאגה, הראוי לקנאה, אולם למעשה אין הדבר כך, והדאגה שוכנת בקרבו והוא אומלל (“הסנדלר”, 1953). חוסר־הדאגה מתגלה גם כאן כאשליה בלבד.

העמידה מול הסנדלר חוזרת גם בשנות הבינה ומעידה על “חולשתו” של שופמן לבעל־מקצוע זה במיוחד (“הסנדלר”, 1955).²¹ באחד מפרקי זכרונותיו מספר משה, בנו של שופמן, אנקדוטה, המעידה על יחס הכבוד של שופמן לבעלי־מלאכה בכלל:

הבית ב“לפנים בישראל”, הנמצא בין שכונת הגויים מאחור ושכונת היהודים מלפנים, זר לשתיהן בהוויתו “הנאצלת”. הוא מתואר כאי של רוחניות, תרבות והשכלה בתוך החולין המקיפים אותו. עמידתו של הבית רעועה: “סדוק־הקורות, עם גג־השחיפים שעלה איזוב”, אולם פנימיותו מלאה וגדושה ספרים רבים, עתיקים ומופלאים, ובעיקר – דמות המופת של הסב המלמד.

בית זה, ובמיוחד הגג שעליו, עם האיזוב הצומח בו, עתיד לחזור הרבה כאחד המוטיבים היסודיים, המבטא את תמצית הילדות. כך ב״הגג" שנכתב עם עלייתו לארץ, שבו מושווה הגג השטוח שבארץ אל הגג המשופע שבילדות, והמסקנה: “קשה לי לצייר משורר גדול, שעריסתו עמדה בין בתים שטוחי גגות,” כביכול, הגג השטוח הוא מטונימיה לשטחיות, והמשופע – להעמקה. הגג משמש מקור השראה לכל משורר גדול, והעלייה לגג “היתה בבחינת־מה עלייה למרום” (שם).

לבתים של האחרים הולכים כדי לאכול ממתקים, ואילו לבית־הילד באים כדי לשאוב רוחניות, כדי ללמוד בחדרו של הסב. תיאורו של הבית הוא כשל מקדש, מרכז הרוחניות. במישור הריאלי של התיאור, הרי מכיון שבית־המרחץ נמצא בשכונת־הגויים, יש לעבור על פני הבית, בשעה שהולכים לבית־המרחץ בכל יום שישי, אולם יש בתיאור יותר משמץ של “עלייה לרגל”, של מעין טקס פולחני: ההתקדשות לקראת שבת כרוכה במעבר על פני הבית. גם מתנתו של אברהם הכהן, הניתנת כאילו בהיסח־הדעת, נתפסת כהבאת קרבן־מנחה של החול לקודש, ודווקא הכהן הוא שמביאה: “בדרכו לבית־הרחצה, סר אלינו אברהם הכהן בהיסח־הדעת, הוציא מתחת כנף אדרתו כיכר־לחם שחומה, פרי אדמתו, הניח אי־בזה בלי אומר – ונעלם.”

בהדפסה חוזרת של קטעים מפרקי “לפנים בישראל”, בשם “מימים ראשונים”, הוסיף שופמן קטע על סבו, שבו תיאר אותו כ“משורר”: “משורר גדול לפי שורשי נשמתו”, ואף נתן ביטוי מוחשי לכוחו, הדומה לשעה קלה לכוחו של האלהים, בשעה שהוא מצליח להביא לרגע את האור­לוגין הזקן לידי תנועה וכביכול לחדש לזמן קצר את חיי האלמנה ובכך להתגבר לרגע על המוות.

בית־המרחץ הוא שממחיש את חלוקתו של העולם כולו לשתי רשויות נפרדות: חומר ורוח, כוח ותרבות, חזק וחלש: “ושם בבית־הרחצה, שתי רשויות: אחת להזעה ואחת לרחיצה. כאן חם ביותר, וכאן קר ביותר,” אולם ההתמודדות היא גם בין אנשי הרוח לבין עצמם (“לא גרועים אנו מאבותינו…”).

פרק שלישי: לאחר ששורטט מערך הכוחות, אין ההתמודדות מאחרת לבוא, וכל צד בוחן תחילה את כוחותיו בתוך עולמו. “איבת־עולם” בין האח הצעיר טרישקא לבין האח הגדול מיטרא על הבית, ירושת־אביהם ניקיפור. שמו של טרישקא (או טרישקו) השכן הגוי, חוזר גם בסיפורים אחרים, כגון: “ב׳ימים הנוראים׳ ההם”. בתוך משפחת האח הצעיר מכוונת האלימות כנגד האשה הצעירה וַרוורה, שבעלה מפליא בה את מכותיו. שנאת־האחים עוברת גם לנשותיהם, ושתי הגיסות, וַרוורה ומרינה, רבות זו עם זו, תוך שהן מעבדות את האדמה. ההתמודדות הסופית בתוך העולם הגויי איננה נערכת, כיון שהאח הצעיר נסוג, מוכר את ביתו כדי לבנות אחר במקומו. ביתו הישן מועבר כמות שהוא למקום אחר, ונדבך נוסף מתערער בעולמו של הילד המסתכל: "היעתק בית ממקומו?! הלא כבית כהר, כעולם כולו!…״

הרגשת חוסר־הבטחון בבית מומחשת גם ב״נאלוג" [מס], שבו מתאר הילד את שוטר־הפרבר הנכנס לתוך הבית: “את מלוא חדרנו הצר תופס הגב הרחב והחסון של שוטר הפרבר־שלנו,” כדי לגבות ממנו את חובו, שאין בידו של הסב להחזיר. השוטר עושה בבית כבתוך שלו, ואם כי נפטרים ממנו בשוחד ובשלום, הרי הרגשת חוסר האונים והאימה מלווה את הילד כל ימי חייו.

הערצת הכוח וההכרה בחשיבותו מקורה בחוויות ילדות אלה (“ויחל שער ראשו לצמח”), וכבר אז הוכח הכלל הנושן של “כל דאלים גבר”: “בנימין השמש” הוא רע כלפי הילדים, כיון שהוא חזק מהם, אולם יש חזק ממנו, וסופו רע. אין כאן תיאור במונחים של שכר ועונש, אלא הכרה, שהחזק יותר ידוֹ על העליונה.

פרק רביעי: נוף הקיץ בעולמו של הילד מורכב מהתמודדות בין ניגודים, כשבתחילה גובר כוחו של היסוד הנעים על היסוד הדוקר: האבנים החלקות מול האבנים המחודדות. בינתיים מתקיימת הרמוניה: הישיבה על האבנים המחודדות – מתוקה. מוטיב האבנים בילדות חוזר גם ב“כאן בארץ”. את עולם הילדות מלווים יסודות נוספים: פרחי פרג, רוחות בוקר, שמים ורודים וציפורים. הציצים והפרחים, כאחד המרכיבים של עולם הילדות, נזכרים גם ב“בחיק הטבע” וב“פרחי ילדותנו”, אולם הם מלוּוים גם הרגשה קשה וכבדה של פחד ועצבות: “עצבות, אשר רק ילדים יודעים אותה” (שם), וכן ב“לאמנים” וב“צעקה”, שבה נזכרות “מרגניות ילדותנו” בסמיכות פרשיות לאימה הגדולה. פרחי הפרג של עולם הילדות הם גם חלק מן הפחד, וסמל לדם היהודי שנשפך (סיום הסיפור “קול הדמים”). וכך ברשימה “והגיא ביניהם”: המלחמה היא מלחמה לדורות, והכלניות המאדימות, המזכירות את הפרחים שבילדות, הן המחשה לדם הנערים שנשפך.

ההתמודדות בין עולם־החוץ ועולם־הפנים נעשית בין “היריד” שבחוץ והלימוד ב״חדר“, המתחרים זה עם זה, כוחו של מי גדול יותר. אולם בינתיים יש איזו אפשרות של הרמוניה ביניהם בדמותה של רות הגיורת, הידועה מן הלימוד בחדר, הנעשית מוחשית יותר בדמותה של הצועניה עם התינוקת שבזרועה, השייכת ל”עולם היריד". היא מנחשת בכף היד ויוצרת מגע קרוב ונעים. השפעת הלימוד בחדר מתמזגת עם הרגשת הצורך בחסות תוך הזדהות עם דמותו של “יתרו”.

חשיבותן של דמויות כיתרו וכרות גדולה בעולמו הפרטי של שופמן וידועה מן הביוגראפיה שלו, ובדרכו, הצליח לשלבן בחווית הלימוד בחדר ובזכרונות ילדותו ולהפכן לחלק מהמיתוס האישי והקיבוצי כאחד. האשה הנכרייה אינה זרה ואינה חדשה, והיא חלק מהמורשה שלנו בכלל, כשם ש“מגילת־רות” היא חלק מעולם הילדות. היא נלמדת על־ידי הסב־המלמד, המצטט את פסוקי ההזדהות המוחלטת: “אל אשר תלכי אלך!”

חווית הלימוד בחדר קשורה גם בפחד מפני המוות, והיא חוזרת הרבה בסיפורי שופמן, כגון ב“סוף”. חוויות אלה תוארו בצורה סלקטיבית, באופן שידגימו את עולם החוץ הנגלה לעיני הילד, שבו חשיבותו של הכוח הגופני מכרעת. בכל אשר יקרא, ילמד ויראה, הוא חוזר ונפגש עם אמת זו, כגון ב“קרן אחת”, המתאר את חווית הלימוד בספר דניאל, וכגון ב“ויחל שער ראשו לצמח”, המתאר את ההתרגשות של הילד לנוכח אבדן כוחו של שמשון הגיבור, ושמחתו בשעה שכוחו מתחיל לחזור אליו. דמותו של האתליט היהודי ברייטברט חוזרת בכמה מרשימותיו, וניכרת ההתרגשות שמעורר יהודי זה, המפגין את כוחו לעיני הגויים (“ברייטברט בשעתו”), או “האתליט היהודי – חיים וילדמאן”, תוך התרפקות על הכוח כשהוא לעצמו בדמותו של “סרגי ממוטוב”, ועוד הרבה.

ההתמודדות עם עולם הגויים אינה מאחרת לבוא. נערך קרב־אבנים, הנהפך לקרב־אגרופים בין ילדי היהודים לבין בריוני הגויים, המקבל ממדים מועצמים: “צמאון־נקם עולמי מתרווה”. ואריאציה אחרת של “צמאון” זה חוזרת בסיפור ארץ־ישראלי: “חמסין בעמק”. הילד היהודי נס על נפשו לתוך הבית, לאחר שהשיב מלחמה שערה, אולם הגויים בחוץ ממשיכים לרגום את הבית באבנים עד כי “הבּריח הקטן ריקד וחישב להיעקר.” הבית חלש מכדי לשמש מקלט לזמן ממושך.

הילד, העומד בפני בריוני הגויים, מחקה את נערצו מאיר בן זלטה־גולדה, הנלחם עם מתנגדיו ולוקח לו בכוח כל דבר. המלחמות נערכות גם בתוך העולם היהודי, כשמאיר ואחיו חיים מכים את הגבאי ואת בניו ולוקחים בחזקה, להם ולבני־ביתם, את המקומות הטובים בבית־הכנסת ואת מיטב “העליות”. דמיונו של הילד־המספר משולהב לנוכח מלחמות אלה, מעריץ את בעלי הכוח הללו, שרק כבודו של אביו־זקנו, שהיה המלמד שלהם, גדול בעיניהם, ורק בו נהגו כבוד והערצה וריסנו בפניו את כוחם. אותה סיטואציה חזרה ותוארה ב“מלחמה”, אולם הפעם בלם המספר־המבוגר מלחמת גיבורים זו בהערה מסתייגת.

ביתם של בעלי זרוע אלה, כדייריו, “משוח בששר אדום”, כלב שחור רובץ על המעקה ואורב בשנאה לכל העוברים, ושלוש הבנות, כמובן, חצופות ונאות. רק משפחת בעלי־גוף שכאלה יש בכוחה לנסוך הרגשת בטחון לנוכח “אימת־הגויים השיכורים”.

פרק חמישי:²² ההתמודדות אינה מצטמצמת בתחום עולם החוץ בלבד, אלא היא נמצאת בתוך הבית פנימה, המחולק לשני חצאים: “בחצי הבית מזה דר איצי המלמד ובחצי הבית מזה דר ליפא הבלן,” ושניהם מתכוננים לתפילה, “זה עם ׳משורריו׳ במעונו, וזה עם ׳משורריו׳ במעונו.” ניגונים דווקא היו להם, ותפילתם יצאה מן הלב, אולם העיקר היה חסר: הקול. ולכן, בסופו של דבר, עובר לפני התיבה ב“ימים הנוראים” חזן אחר: קוליה דבורקין. חזן זה נזכר גם ב“ה׳בעל־תפילה׳ של ימי ילדותי”, וכן ב" ׳שחרית׳ ו׳מוסף׳“. שופמן אף הקדיש רשימה מיוחדת לאותו קוליה דבורקין ובה הסיק מסקנות ביחס לדרכו של אמן בכלל.”²³ גם ליפא הבלן, זה שאין לו קול, אולם הוא יודע לבכות בשעת התפילה, ושני עוזריו: בנו ירוחם והילד־המספר, חוזרים ומופיעים ברשימות סיפוריות נוספות: “ב׳ימים הנוראים׳ ההם”, וכן מתוארת התמודדות “רוחנית” נוספת מסוג זה, גם ב" ׳פָּתח׳ ו׳פֶתח׳ “, בין נחום־בר, “הלמדן המופלג”, לבין איצי “המלמד הקטן”, ודווקא ידו של האחרון על העליונה. גם כאן המסקנה היא כללית: “הנה כי כן, יש אשר מצוקים ינצחו את האראלים!” וכן מופיע אותו נחום־בר, הלמדן המופלג, גם ב”ווארשה לא מוסקבה היא". בדרך זו מצטמצמות כל המלחמות האנושיות לסוגיהן השונים באותה פינת־ילדות, והן משמשות כבבואתן הנאמנה.

קולו המרעים של קוליה דבורקין מרעיד את הלב, ולא רק שאינו משקיט את החרדה, אלא אדרבה, מעורר אי־שקט: הבית נשאר ריק, ונר דלוק בתוכו, ושמא פרצה שריפה, ואין איש מרגיש.

התמודדות זו בתוך הבית בין שתי חבורות המשוררים על הניגון נתפסת כאשליה, כעיסוק ביופי תוך הזנחת העיקר: השמירה על הבית מפני הכוחות העוינים האורבים תמיד בחוץ. המבוגרים נתפסים לאשליה זו ומזניחים את חובת השמירה, ורק הילדים הם שחשים באחריות שהם נוטלים עליהם: לפקוח עין תמיד, גם באמצע התפילה והניגון, וגם בליל “כל נדרי”.

הילד ואחיו משה משמשים בתפקיד של שומרי־הבית. האחריות מוטלת על שכמם, לאחר שהגדולים שקועים בתפילה ומסיחים דעתם מן הסכנות: “בינתיים חרד הלב על ביתנו.”

בפרק זה מתגלה, עד כמה גדול כוחו של הניגון עד “כלות הנפש”, שאחריו נוטה הלב, אולם יש בו גם סכנה. הוא עלול להסיח את הדעת, בשל יופיו וכוח משיכתו, מן האימה הממשית שבחוץ. “כלות־הנפש” איננו רק מטאפורה לקסם שבניגון, אלא גם ריאליזציה שלה: סוף, קץ והשמדה. המבוגרים הם הנמשכים אחר הקסם, ורק הילדים מצליחים להישאר מפוכחים. מוטיב זה של הניגון עד “כלות־הנפש” חוזר הרבה בסיפורים כתמצית עולם הילדות, יופי הטומן בחובו את גרעיני הסכנה.

בסיפור “ליד הדרך” ממשיך מרדכי הבן את ניגונו של הסב ואת תנו­עות ידיו. ב“ימים נוראים בנערותי” חוזר קטע הסיום כמעט כלשונו, כשהשינויים מצביעים על בטחון גדול יותר: הדלת הפעם נעולה היטב והמנעול חדש.

פרק שישי: הרגשת אי־הבטחון מתגברת. יש לחזק את הבית מפני הקור, המתגבר בחוץ עם בוא הסתיו, אולם את פעולות ההתקנה הללו עושים גויים: קוסטיוק, הגוי הזקן “החי על קרדומו” –אסוציאציה ברורה לאותו רוצח החי על חרבו – הוא זה שסותם את סדקי הבית “באניצי־נעורת”, הקלים להתלקח. על אף זיקנתו וחולשתו מתגלה טבעו האמיתי בדרך שבה הוא שותה יי״ש: “צמא בל־ירווה חילחל בה” [בפיקת־גרגרתו]. זהו צמא מאיים, שהשנים רק מגבירות אותו, ובקלות הוא יכול להתהפך לצמא ל“דם־יהודים”. ואריאציה שונה של צמאון זה נמצאת בסיפור “חמסין בעמק”. הקרדום מצוי הרבה אצל שופמן כסמל הכוח הממית (“הניה”, “הקרדום”, “הפליט”, “סוכתנו הנופלת”).

הגנה נוספת על הבית מפני הקור המתגבר מספק הזגג, המתקין את הזגוגיות החדשות מפני הרוחות החזקות של החורף, ובתוך הבית פנימה מתקין “סמיון עושה־התנורים” כירה חדשה. יחסו של האחרון אל חסיה, האחות הקטנה, הוא ספק חיבה ספק איוּם. בחוץ מתהלכים הגויים, החוגגים את חגיהם, ואימת הקור איננה עליהם, וצלב־הקרח, הצבוע כחול שהכינו, נשמר זמן רב בחוץ. אליהם מיתוספת סכנת הזאבים המסתובבים בחוץ ליד הבית, שאפילו הכלבים אינם מעיזים לצאת נגדם. הבית עם הזאבים המס­תובבים סביבו הוא הוויה קבועה, מלאת־אימה, והוא נזכר פעמים אחדות בסיפורים (“חלף עם הרוח”, “לפני כלוב הזאב”). גם ב“חנוכה” מודגש הקור בחוץ, החודר לתוך הבית. מלאכת עשיית הסביבונים, הנעשית באולר החד, רק היא יש בכוחה להחיות את הרוח. הווית המעטים נגד הרבים, הזקוקים לנס – חוזרת.

בתוך הבית נמשכים החיים כרגיל, ולנוכח הסכנות הרבות הוא נראה חלש עוד יותר מתמיד. האהבה הראשונה מופיעה בדמותו של נער דווקא, ש“עור פניו חלק־שחרחר והבטה לו אחרת לגמרי,” שלא כמו מרבית הנע­רים ב“חדר” של סבא, ש“רובם היו נערים לבנוניים, זרועי נמשים.” תיאור נערים יפים בספר דניאל מחזק את הרגשת האהבה הזו, וכאילו מספק לה בסיס ושושלת יוחסין – כבר היו דברים מעולם. מוטיב זה של אהבת־נער חוזר הרבה בסיפורי שופמן, ולצדו קיימת גם המשיכה למין השני, בדמותה של אחות־הנער האהוב, שגם היא אהובה כמותו.

בתוך הבית שוֹרה האמנות באמצעות נציגה מרדכי, הדוד אחי־האם, המאחר לשבת בלילות ומפסל בעץ דפוסים לסביבונים. תמונה זו של האמן, השוקד על אמנותו, בבית המוקף כוחות עוינים חוזרת גם בסיפורים אחרים, ובראשם “ליד הדרך”. גם שם יושב מרדכי, אחי־האם, כותב מזוזות ונאבק עם העולם המתנכל לאמן.

בסופו של הפרק, כדי שלא לגלוש יותר מדי לנעימה קודרת, חוזרת שוב הראייה הילדותית: הילד הסקרן מתעלם מן הסכנה ומצפה בקוצר־רוח לראות זאב, אולם אינו מצליח. הסיום הוא על דרך ההומור, המבליט את האכזבה מן האופן שבו מתגשמים חלומות הילדות: את הזאב ראה לבסוף, אולם בגן־החיות וביום שרב, והרושם היה עלוב. בסיום זה נכללת גם הראייה של המספר המבוגר, היוצרת מרחק בין המסופר למספר, ומבליטה את עליונותה של הראייה הילדותית: הילד הוא שראה את הזאב הטורף, ואילו המבוגר ראה את הזאב בגן־החיות, כשתש כוחו. כך גם ב“לפני כלוב הזאב” ובסיפורי “גן־חיות” נוספים. יש בכך הכנה לראייה המבוגרת, המכלילה ומסיקה מסקנות, שתופיע בפרק האחרון של הסיפור.

פרק שביעי: הפחד הילדותי אינו פוסח על החפצים שבבית, גם הם, התמימים לכאורה, יכולים יום אחד לשנות את תפקידם וליהפך לתליינים לבעליהם. אמנם אין הניסוח כה חריף, אולם זוהי התמונה העולה מן התיאור. התיבה העתיקה, הממלאת תפקיד של ארון בגדים, לא רק שהיא דומה לארון מתים, אלא שהיא עצמה עלולה להיות הגורם הממית: “כשפתחוה והתכופפו לתוכה, צריך היה לאחוז בדלת הכבדה בזהירות יתרה, שלא תשוב ותיפול ותתיז את הראש.” בתיאורה של תיבה זו יש משום גרעינו הראשון של מוטיב התליין עורף־הראשים, המצוי בסיפורי שופמן. תיבה זו מכילה גם את סודות המשפחה וגונזת בתוכה את ההיסטוריה שלה. הילד־הנכד, הנובר בה, מגלה לא רק את “התנאים” של אביו ואמו, אלא גם את אלה של סבו וסבתו. תוך־כדי קריאה בהם הוא לומד משהו חשוב על הרגשת־החלוף של הזמן: מי שהיה פעם “הבחור החתן”, וכעת הוא סבא, עתיד ללכת בדרך כל בשר. ואכן, הרגשת האימה של הילד מפני התיבה, האוצרת את זכרונות חיי המשפחה ויכולה לקום על בעליה, מתממשת עד מהרה עם מותו של הסב הנערץ, והוא בן חמישים ושמונה שנים בלבד. הרופאים השונים, המסתובבים בבית, אין בכוחם לרפא את המחלה ולמנוע את המוות, כולם כאחד חסרי אונים ומסוגלים אך לזלזל בעמיתיהם ולהבליט את עצמם. אזלת ידו של המדע לנוכח המחלה והמוות גם הוא מוטיב חוזר בכמה מסיפורי שופמן, המלגלגים לא פעם על הרופאים. אולם העיקר כאן הוא בתיאור הפגישה הראשונה של הילד עם מותו של אדם אהוב ונערץ, ובתוך הבית פנימה. בדרך זו נעשית גם כאן חווית־המוות חווית־יסוד בילדות, ורישומה מופיעה גם בסיפורים אחרים. כך ב“הדודה צביה” מבכה דווקא הסב החולני את הדודה הבריאה ואשת־החיל. כוחו של המוות גדול כל כך, עד שגם מרדכי, הבן היחיד, שהיה מסוכסך עם אביו בחייו, אינו עומד כנגדו, ועל אף החלטתו הנחושה, שלא לבכות ושלא לומר “קדיש”, הוא נכנע ונוהג אבלות, כמקובל.

מות הסב במחלת השחפת בגיל צעיר יחסית, לנגד עיני נכדו, נעשה חווית־יסוד בחיי שופמן עצמו, שהיה אז כבן תשע, ובסיפוריו חוזר ומתואר מאורע זה (“סבא ונכדו”) וכן המוות בכלל. במציאות אכן שינה מות הסב את חייו של שופמן הילד, שכן לאחר מותו הוצרך להתחיל בנדודיו לשם לימוד, תחילה אצל אביו ולאחר מכן במקומות שונים. הקיום הרופף בתוך הבית הרעוע נתערער עוד יותר.

פרק שמיני: אין רע בלי טוב. אמת ישנה זו כוחה יפה גם כאן, שכן בשל מות הסב משתנים חייו של הילד, והוא נאלץ לעבור לעיירה אחרת, שבה יש לאביו “חדר”, וכך הוא רואה את “העולם”. תפיסתו מתעמקת ומתעשרת, והוא מתבגר. חיים אלה בנכר תוארו בהרחבה בסיפורים: ״ידיד נפש״, “דוברובנה”, ״חבלים״, ״ויטבסק״, ואילו כאן פוסחים עליהם, כיון שבמרכז עומד הבית.

ההתרחקות מן הבית גורמת לפיקפוק בעצם מציאותו וממחישה עד כמה רפה כוחו ודלה אחיזתו. השיבה הביתה מגלה את השינויים שחלו בילד המתבגר והולך: האם נראית לו “כל־כך קטנה, כל־כך רזה…” ואת עצמו הוא מרגיש גיבור, גבר, הרגשה שביטויה ברדיפה אחר התרנגול, שנמלט מידי האם, ובתפיסתו. ואמנם, התרנגול מופיע לא־אחת בסיפורים הקשורים בהתבגרות ובמין (“יונה”). מיד, בסמיכות פרשיות מכוונת, מתוארת ראשית ההתבגרות המינית של הנער, המגלה את האשה ויפי גופה. הכרת עצמו, שלב נוסף בתהליך ההתבגרות, נרמזת בשתי סיטואציות שונות הקשורות זו בזו: המשך מתוך ביקורת. בליל־הסדר הוא לוקח לו את ההגדה האהובה עליו על שני “פירושיה”: “האחד לרב מלאדי והשני לתלמידו ר׳ אהרן מסטארוסלייה.” האחרון הוא מאבות־אבותיו של שופמן, ובכך “מתייחס” הילד על משפחתו וממשיך את השלשלת. הגדה זו נזכרת גם ב“פסח לפנים בישראל”. הסיטואציה השנייה מעידה על הביקורת כלפי עצמו ומשפחתו: הוא רואה את בבואתו מתוך בקבוק היין “בבואה סגלגלה, משונה”, וכן את זו של אחותו חסיה “הקטנה והענוגה”. שלב נוסף בתהליך זה הוא הפניית הביקורת לבני המשפחה האחרים: בית הדודים אידה ואברהם כהן, שמתח שרוי בינם לבין האב. בית הדוד הוא בית ציוני, שתמונת משה מונטיפיורי תלויה על קירו, וכנגדה תמונת הגאון מווילנה, לעומת בית האב החסידי. הדוד מדבר על “קרקע” בהתאם לז׳רגון הציוני, אולם במציאות ריצפת ביתו משמשת ניגוד לדיבור זה: “הקרקע הוא ערום, בלי ריצפה, תלוליות ושיפועים.” על־אף התנגדותו לדיעותיו של הדוד ממשיך האב לבקר בביתו כדי ליהנות ממאכליה הטובים של הדודה, והתנגדותו לדיעותיו מתפוגגת. ועוד נוכח הילד המתבגר, המתבונן בבני משפחתו, לדעת, שהדוד אינו חושב את אביו “לבר־דעת גדול”. הבחנה זו, מגמדת את האב, אם כי היא נמסרת כדעת־אחרים, אין בה כדי להוסיף לאב חשיבות בעיני בנו, ואכן בתיאורו בסוף הפרק יש יותר משמץ של של גיחוך. ההתבגרות כרוכה בהתגמדות דמותו של האב ובהכרה, שאין הוא יכול לשמש משען וחסות.²⁴

פרק תשיעי: הנסיון לקיים את האידיליה בתוך הבית, ולו רק לתקופת החגים, מצליח בחלקו בלבד בתוך המשפחה ונכשל במגע עם עולם החוץ. השמחה לבואו של האח האהוב משה מושבתת בשל האכזבה מן הקנייה. רכישת הבגד נהפכת לסיוט, כשההליכה בשוק דומה למעבר “בין שתי שורות של מלקים”, והמגפיים מתגלים כמיקח טעות. על אף הבטחות החנווני הם אינם מתרחבים אלא לוחצים, “מרעילים את שמחת החג וממררים את חייך.” מגפיים אלה הם סמל ותמצית לכל העתיד להתרחש בחיים: ההנאה נהפכת לסבל, ההבטחה היא הבטחת־רמייה, וההרגשה היא של לחץ גובר והולך באמצע ימי החג.²⁵ ועל כך נוספת עוד אונאה, כדי להמחיש שאין זה מקרה, אלא כך דרכו של עולם. משה עצמו, שהוציא את כל משכורתו על חליפת בגדים חדשה, רומה על־ידי המוכר, וגם מיקחו היה מיקח־שווא. מוטיב הבגד חוזר גם בסיפורים נוספים, כגון “בגדים נאים” – כשהוא חסר – לא־טוב, אך כשהוא קיים – גם אז לא טוב; וכן ב“במצור ובמצוק”, שבו מוכרות בנות־וינה את גופן “בעבור נעליים”. כך גם בסיפור “נעליים”, וגם האיכר הגלר (ב“אדם בארץ”) מאבד את הסיכוי האחרון שלו למצוא אשה בגלל האדרת.

מבעד לחזות הקשה על החיים מלאי־הרמייה והאכזבות מבצבצת אווירת הבית, בית העניים, שבו בגד חדש הוא משאת־נפש נעלה ומאורע יוצא־דופן, שבשבילו מוכנים להקריב משכורת של חצי שנה.²⁶

בתוך הבית נשמרת האחווה בראש ובראשונה בין האחים בני הדור החדש: “בין ארבעתנו נתבצרה חזות־עולם משותפת, שלנו, זרה לאחרים, ואיש מבית אחר לא היה יכול להבין בשום אופן את שיחנו־ושיגנו ובייחוד את צחוקנו.” עניין הצחוק גם הוא תופס מקום חשוב ביצירתו של שופמן, בחייו כבסיפוריו. כך בסיפורים “בשרב” ו“צחוק” וכך בזכרונותיה של בתו, אסתר.²⁷ לברית־אחווה זו מצליח האח משה לגרור גם את האב, על אף הבדלי ההשקפות ביניהם. האח המשכיל קורא בספרי ההשכלה (יצחק ארטר) ומרתיע את האב שומר־המסורת, אולם “רגש ההערצה אל הספר היה טבוע בו עמוק כל־כך, עד שלא היה יכול להשליך ארצה אפילו איזה קונטרס מסית לשמד,” ובזכות רגש זה אל הספר באשר הוא, נשמרה האחדות בבית.

אולם זוהי אידיליה על־פי התהום, לשעה בלבד. העולם הגויי, האורב בחוץ, מתפרץ פנימה בדמותו של טרישקא, השכן השיכור, וכל דברי השכנוע, המנסים לנגוע “בנימים השכנותיות”, אינם מועילים. כוחו של האח משה, המנסה להתייצב בפניו, אינו מספיק, ולנוכח הסכנה הממשית או המדומה, אין ברירה אלא להעמיד כנגדו את הגיבור “שלנו” היהודי את מאיר. רק לנוכח האיום של כוח־כנגד־כוח, מסתלק הגוי.

בסיטואציה זו מסתיים סיפור־הילדות, שהמחיש בוואריאציות שונות את מקורו של הפחד היהודי, הרגשת אין־האונים ואת הערצת הכוח ובעלי־הזרוע, שהיו מנת חלקו של הילד המספר.

פרק עשירי: זהו פרק הסיכום וההכללה, שנכתב מנקודת מבטו של המספר המבוגר, המסתכל מקץ שנים על עולם־ילדותו. מסקנותיו קשורות לתקופה שבה נכתב הסיפור, כלומר, לשנים שלאחר מלחמת־העולם הראשונה והרס תחום־המושב בעקבות מלחמת־האזרחים והמהפכה ברוסיה:

במקום המשיח, העומד מאחורי כתלנו, עומדים הליסטים, ו“אחרית הימים” היא אכן “אחרית”, סוף, קץ וכליה. זוהי התגשמות אירונית־טראגית של חזון האשליה של עולם המבוגרים. הילד היטיב לראות מהם, אולם שומע לא היה לו, וכוחו היה דל מלהושיע.

שתי אפיזודות נוספות חוזרות וממחישות את הרגשת הפחד של הילד לנוכח הרגשת השאננות של המבוגרים. הילד בודק לילה לילה אם הדלת החיצונית נעולה. הוא חש במציאותם של כוחות נעלמים מבחוץ המנסים לפתוח אותה, ומסתבר, במבט לאחור, שאכן אין זה בדמיונו בלבד. והשנייה: הילד נטפל לאביו־זקנו, המלווה את ידידו בליל־קיץ לביתו הרחוק, אינו מתיירא והולך הרחק בשדות ומדַבר. פחדו של הילד גובר והוא תמה: "על מה יש לדבר הרבה כל־כך? אין קץ!״ ועוד תמה: “היאך אינו מתיירא הוא ללכת יחידי שלוש וירסטאות אלה?” רק בכיו של הילד גורם לסב לשוב חזרה הביתה. והמסקנה של המספר המבוגר: “כן, הגדולים לא יראו, הלכו בלילות, בדרכים שוממות, אבל אנו הקטנים היטבנו לראות מהם, אנו הרגשנו את האמת.”

המחשה אחרת לפחד מימי הילדות, שמקורו בבית היהודי העומד בודד בשכונת הגויים, נמצאת ב“אניוטה”, וגם כאן צדק הילד בפחדו מפני הסביבה כולה, לרבות הנשים. אניוטה, על אף העובדה שידעה לשיר, נספחה גם היא על האויבים ויידתה גם היא אבן בסוכת השכנים היהודים.

הרגשת הבית המוקף מימי הילדות תוארה, לימים, כסמל לאומי: הבית מוקף אויבים ובני־הבית רבים, לשמחת לבם של הליסטים בחוץ (“והליסטים מחייכים…”).

המסקנה כוחה יפה לא רק לעבר, אלא גם להווה: המפחד מיטיב לראות ולהרגיש באמת, ולא זה המתעלם מן הסכנה ומתנהג כאמיץ.

סיום הסיפור חוזר לנקודת מבטו של המספר המבוגר, הנזכר בביתו המוקף אויבים ובעמידתו הרופפת, ויודע, שאין מי שיוכל להגן עליו: “בני זלטה־גולדה בוודאי כבר זקנו וכוחם תש, ובריח דלתנו כה קטן וקל, כה קטן וקל.”

זהו מצבו של הבית היהודי לא רק בעבר, ובאותו פרבר שליד הדנייפר, אלא בכל מקום ובכל זמן, וזוהי חווית־היסוד המפרנסת את סיפוריו של שופמן.

ג. דמות הסב

בסיפורים רבים הרחיב שופמן אפיזודות שונות, שסופרו בקצרה ב“לפנים בישראל”, והמשיך לטוות את הביוגראפיה של הילד־המספר, העשוי בצלמו של האני האוטוביוגראפי. הארוך והמורכב מכולם הוא “סבא ונכדו”,²⁸ המוקדש כולו לדמותו הנערצה של הסב־המלמד, אבי האם, ולחווית מותו מול פני נכדו בן התשע.

סיפור זה משנת תרע״ב קדם ל“לפנים בישראל” (תרפ״ג) וסוּפר בגוף שלישי, כשנקודת הראות צמודה לזו של הנער אָשר, שקל להכיר בו את בן־דמותו של שופמן. הופעתו הראשונה חלה, כשהוא מבקש חסות מאחורי סבו, מפּחד אנשים זרים, ובהרגשת הגאווה על סבא זה, תוך יצירת הרגשת אשליה שאחרים מקנאים בו בגללו, שכן זהו יתרון הרוח והאצילות על המגושמים והגסים. יופיו הגופני של הסב הוא ביטוי חיצוני ליופיו הרוחני, וגם האביזרים, המשמשים אותו, יופיים משלים את אצילותה של הדמות. גובה־קומתו עושה אותו, כביכול, קרוב יותר “למרומים” ומסמל את גדולתו הרוחנית. סב זה ממשיך את גדולי הרוח של האומה, ואפילו את הקב״ה בעצמו, בניגוד לרביים אחרים, שאינם יפים, ועקב כך גם תורתם מזדלזלת. כאן נעוץ אחד המוטיבים החשובים ביצירתו של שופמן כבחייו: החשיבות היתרה שייחס לצורה החיצונית הנאה של האדם, שהיתה בשבילו ביטוי ליופיו הפנימי.

כסופרים רבים אחרים תיאר גם שופמן את הבית בדמותו של בעליו: “ארובת העשן האדומה, הגבוהה והפיקחית, היודעת ספר, כביכול.” הבית הוא תמצית הילדות, ותמצית הבית – גגו: “עם גג־השחיפים שלו שעלה איזוב, מסביב לארובת העשן האדומה.” התפוררותו האיטית והמתמדת היא חלק ממציאות זו: “זיזי הקורות הישנות והסדוקות בזוויות הבית היו רקובים ומפוררים במקצת.”

דמות־מופת זו של הסב מצטיינת גם בתבונת כפיים ובאהבת הניגון. הסב מפסל לנכדו משרוקית מעץ דובדבן, שורק בה ומעבירה אליו, וההבנה ביניהם מלאה, ללא צורך במילים. הסב שולט לא רק באולר, אלא גם בכלי־הכלים, סמל הגבורה והכוח – הקרדום. אחת מחוויות היסוד היא ההליכה אל המפחה עם הסב כדי להשחיז את הקרדום אצל שני גברתני העיירה, תלמידיו לשעבר של הסב־הרב, המגלים כלפיו “יראת־רוממות מהולה בחיבה.” בשביל הנכד, הרי זה אות נוסף לנצחון הרוח על הכוח, אם כי בנציג הרוח דבק משהו גם מעולם הכוח.

הבקיעים הראשונים בחומת הבטחון שבטח הנכד בסבו הכל־יכול מתגלים, בשעה שהוא מתבונן כיצד אין בידו להושיע לחיה־שרה האלמנה, והצלחתו היחידה היא בהתנעת האורלוגין הקודר שבביתה. מותו של אותו “נגיד” מכניס את אווירת המוות לסיפור ומכין את הקורא למה שצפוי לבוא. שלב נוסף בהתגלות אזלת ידו של הסב בעיני נכדו מתבטא בכך, שהוא מבין, שהסב יכול אולי לעזור לאחרים, אולם אינו יכול לעזור לעצמו ו“הדחקות הציצה מסדקי־הכתלים, מקני־החיפושיות, מפינות־הטחב, ממדפי־הספרים.” צרכי המזון הבסיסיים נלקחים בהקפה, והסב מנהל פנקס־חובות מסודר למופת. תנאי הדחקות שבהם חיה המשפחה, המתגברים לאחר מותו של הסב, מתוארים גם ב“וארשה לא מוסקבה היא”. גם כאן מתגלה, שהעושר הוא זמני, ומי שחשבו, שאפשר לסמוך על עזרתו, מתדלדל והולך. יש בכך אישור נוסף להרגשה היסודית, שכל חסות וכל סיוע הם זמניים בלבד, ואין על מי לסמוך.

הסב מעיין ב׳תניא׳, סימן שהמדובר במשפחה מחסידי חב״ד, כשהחובות המעיקים דוחקים את רגלי הספר הזה. אולם עדיין גדול כוחו של הסב בעיני נכדו, ובשעה שהוא מתעלף מחמת עשן התנור, מצליח הסב להשיבו לתחייה. מוטיב ההחייאה מתואר גם ב“ביום ההוא” כאחד הזכרונות מימי הילדות, שיש בו גם המחשה לפסוק המקראי, והוא גם ראשית התעוררותו של רגש האהבה לנערה.

הסבתא שתומת־העין מתוארת כאוכלת “פת חרבה בבצל חריף” המדמיע את עיני הנכד, אולם עיניה שלה נשארות יבשות. תיאור זהה נמצא גם ב“דמויות־זכרונות”: “ויהי הבצל גם מר מן המר – עיניה אינן דומעות.”

כוחות ההרס הולכים ומתגברים מבפנים ומבחוץ עם בוא החורף: האווזים המפוטמים נשחטים, העולם חוזר לתוהו ובוהו, במקביל ללימוד ספר בראשית בחדר. גרונות האווזים שנשחטו משמשים כמשרוקיות, אולם בניגוד למשרוקית עץ־הדובדבן, שעשה הסב, הם מוציאים קולות של “אנקת־אווז קטועה”. עץ הדובדבן נזכר גם בסיפור “בחיק הטבע” כחלק מעולם הילדות, הקשור לפחד. בבוקר נראים עקבות הזאבים על השלג מסביב לבית ומתגלים שרידי טרפם. שיעולו של הסב, המפיג את פחד הנכד בלילות (למשל בסיפור “נס”), מתגלה כסימן למחלת השחפת המקננת בו, ותהליך אבדן החסות מואץ. האם בוכה, הרופאים מבקרים בבית, וביניהם גם הרופא היהודי זרחי, המופיע גם ב“לפנים בישראל” וגם ב“חלף עם הרוח” וכן ב“איגרות ליליינבלום אל יל״ג”. קילוח הדם הולך ומתגבר וצובע את השלג הלבן, וריח המוות נודף בבית, אותו ריח שנדף בביתה של האלמנה חיה־שרה. רק מבטו המיוחד של הסב נשאר עדיין עמו, וגם זה לא לאורך ימים. הסב נפטר בביתו ולעיני אשתו ונכדו, וחווית־יסוד זו חוזרת הרבה בסיפורים, לא רק ב“לפנים בישראל”, אלא גם ב“חנוכה בילדותי”, “אנחת הנער” ועוד. הנכד נשלח לקרוא לאנשים ולהודיע דבר מותו וריצה זו, שרץ על פני הרחובות המושלגים מבית לבית, גם היא לא נמחתה מלבו, ורישומה חוזר בסיפורים אחדים (“קול הדמים”; “עיניים ונהרות”). הנכד מתבונן ב“טהרה”, באבל, בבכי ומצליח להשאיר את סבו בחלומותיו. עם זה, הרגיש “איזה חופש חדש ומעין התרת הרצועה” ורגש רחמנות על הסב המוטל בקבר מתחת לשלג. מה שנשאר בפועל מן הסב הוא חפציו ופנקס־חובותיו.

דמות הסב היא מדמויות־התשתית ביצירתו של שופמן, כמו גם מותו שנתרחש לנגד עיניו, ושתי חוויות אלה ניכרות היטב ביצירתו.

ד. תחנות בביוגראפיה של הילד־המספר

1. סיפורי־הילדות של שופמן, שנכתבו בזמנים שונים, ניתנים לסידור בהתאם לביוגראפיה של הילד־המספר הנגולה בהם. סידור זה פורש מגילת־חיים שלמה ומפורטת לתחנותיה השונות, שבמתכונת הנוכחית של כתבי שופמן אינה גלויה לעין. מגילת־החיים של הגיבור הספרותי מקבילה בעקביות רבה לתולדות חייו של הסופר עצמו, כפי שהם ידועים ממקורות חוץ־ספרותיים. חוויות הילדות משמשות נושא מרכזי בסיפורים אחדים, ובאחרים כאחד ממרכיביהם בלבד. “לפנים בישראל” הוא, כאמור, הארוך, הרצוף והמפורט שבהם, שבו הריכוז הגדול של המאורעות מתקופת הילדות. יש מן הסיפורים החוזרים ומרחיבים מאורעות ופרטים, שכבר נזכרו ב“לפנים בישראל”, ויש הממלאים פערים ומתארים דברים, שסיפור זה פסח עליהם או שלא הגיע אליהם מבחינה כרונולוגית. “לפנים בישראל” פותח כשהילד־המספר הוא בן ארבע שנים, ומסיים זמן מה לאחר מות הסב, בגיל תשע־עשר. הסיפורים האחרים מקבילים בחלקם לתקופה זו, ובחלקם ממשיכים אותה, עד לזמן שבו הגיבור נעשה מורה פרטי במקומות שונים ומצטרף לחבורת “התלושים”, תוך שמירת זיקה מסויימת עם בית הוריו. לאחר שהגיע לווארשה, מתחילה תקופה חדשה, המשמשת חומר־גלם לסיפורים אחרים. אין מוקדם ומאוחר בסיפורים, ואין קשר בין זמן־הכתיבה לזמן ההתרחשות.

2. בית סבא ניזון משני מקורות פרנסה: “החדר” של הסב ומלאכת הסריגה של סבתא. ב“לפנים בישראל” וב“סבא ונכדו” מודגש בעיקר “החדר”, ב“שני התרנגולים” נזכרת גם מלאכתה של סבתא. זמנו הוא לפני מות הסב, לפני הפרק השביעי של “לפנים בישראל”. עיקרו של הסיפור הוא בשני התרנגולים, שהתקבלו כתשלום בעד מלאכת הסריגה של סבתא, לבן ושחור, כשהמצב בבית הוא המצב היסודי המוכר גם מסיפורי “הבית” האחרים: בפנים חם ונעים, ושולט הניגון הנפלא של הסב ובחוץ חושך, קור, נביחת כלבים וזאבים. אולם גם לתוך הבית פנימה חודר ההרס בדמותם של העכברים בפינות, שהחתולה אין בכוחה לגרשם. עדיין העולם מוגן באמצעות דמותו מענקת־החסות של הסב, ונציגו כביכול, התרנגול השחור והיפה, המשמיע קריאה של “כלות הנפש”.

התרנגול הוא אביזר חשוב מימי הילדות, ולא רק כמסמל את ראשית ההתעוררות המינית. כך, למשל, בסיפור “…!Vater” ובסיפור הארץ־ישראלי “חמסין בעמק”, מתוך התפיסה שהעלייה לארץ־ישראל היא שיבה אל הילדות, וכך ב“תרנגול קדומים”, שבו דומה ראייתם של הקדמונים לזו של הילדים ביכולתה לראות נכוחה, ובזכות התרנגול “לא ימות מנדלי” (“שירה בתוך פרוזה”).

הסיפור “לא לעולם” איננו סיפור ילדות, אלא סיפור אבדן הילדות, אבדן הנעורים והאהבה, אולם חלקו הראשון מתאר את הילדות וחוזר ומעלה את כל המוטיבים המוכרים מסיפורי־הילדות המובהקים, תוך שיעבודם למטרה שונה. מבחינת הביוגראפיה של גיבור זה מקומו של החלק הראשון הוא בחיי הסב, תיאור מותו וזמן קצר לאחר מכן, והמשכו הוא בתקופה מאוחרת יותר (לבוב, וינה). גם כאן מופיעה דמות הסב במפורש כדמות מעניקה חסות והרגשת בטחון: “סבא – עליון על כל. מפחד הגויים מסביב, מפחד המתים והזאבים בלילות – אך לחסות בצלו.” זהו אחד הניסוחים הישירים והמפורשים על תפקידו של הסב בחיי הנכד. לאחר מותו תופס את מקומו האח הבכור משה, בן־דמותו של “משה הראשון איש האלהים”. בואו הביתה לפסח הוא יום חג, ושיתוף הפעולה הרוחני בין האחים שלם: הילד המספר מריץ אליו מכתבים ארוכים ושולח אליו את השירים שכתב כדי לשמוע דעתו. ואכן, ממקורות חוץ־ספרותיים מתאשרת עובדה זו על חלקו הנכבד של האח משה בהתפתחותו הספרו­תית של שופמן. כך גם ב“ימים נוראים בנערותי” וב“כאן בארץ…” ועוד. אולם, כאמור, כיוונו של סיפור זה הוא שונה, ותפקידו של האח משה כתחליף לדמות הסב הוא קצר־ימים. בין שני האחים מפרידה דמות הנערה, ודרכיהם נפרדות. רק דמותו של הסב נשארת בלתי־מעורערת. האכזבה מן התחום האירוטי בתקופה זו של גיל ההתבגרות מתוארת גם ב“מסכות” וב“צוענים”, כאשליה, שהיא מצב קבוע בחיים: “אל תעשה לך אילוזיות, בן אדם!”

הסיפור המוקדם “ליד הדרך” זמנו חודשים אחדים לאחר מות הסב. גיבוריו הם הסבתא “בעלת־הבית הזקנה, עצומת העין”, הנזכרת גם ב“דמויות־זכרונות”, וכמובן ב“סבא ונכדו”.²⁹ כן נזכר בנה היחיד, מרדכי, שהוא בסיפור זה בן שלושים־וחמש, והאורחים העניים הרגילים להתאכסן בבית. עיקרו של הסיפור הוא באווירה הקודרת שבו ובדמותו של מרדכי, הדבק באומנותו־אמנותו על אף התנאים המגבילים. דמות דיוקנו היפה והאצילית של הסב, שמת בשנת החמישים־ושמונה לחייו מוסיפה לרחף בבית. לאורך כל הסיפור נמשך המאבק הסמוי בין כוחות היצירה והרוחניות שבתוך הבית: כתיבת המזוזות, הכנסת האורחים, התפילה, הניגון, לבין העולם המאיים שבחוץ: הקור, זמרת השיכורים, הגויים ועקבות הזאבים בחוץ. כך גם ב“חנוכה בילדותנו” נמשכת יציקת הסביבונים בתוך הבית, כשבחוץ סופת־שלג, וכך בשלוש הרשימות “ביילורוסים בילדותי”, החוזרות ומתארות את “הבית היהודי היחיד שבשכונת הגויים” לאחר מות הסב, כשהגויים זורקים אבנים בחוץ, והזאבים מסתובבים מסביב. זמרתו של מרדכי היא המשך לניגונו של הסב, ותמצית עולם־הילדות מתבטאת באביזרים הקבועים: “גגות, גדרי־גנים, כבסים מתנפנפים ברוח ליד הדנייפר” וארובת העשן, שמתעורר הרצון “להיאחז” בה, והיא מעין תחליף לסב שאיננו. הדוד, מרדכי, חוזר ומופיע גם ב“כחום היום” וב“אונזער פאטער שמ״ר”, ומתואר כיצד היה מתענג על הקריאה בסיפוריו של מספר זה.

אין זה סיפור־ילדות, ואין בסיפור גיבור־ילד־מספר, אולם ההווי, הדמויות והאביזרים זהים לאלה שב“לפנים בישראל” ובסיפורי הילדות הישירים. לדמותם של שני העניים, “שלמה הגבוה” ור׳ ניסן העני, יש המשך בסיפורים נוספים, ובהם נאמר במפורש, שהבית בסיפור “ליד הדרך” הוא ביתו של הילד־המספר. כך ב“צעקת הצוחק”, שבו מתואר שלמה הגבוה, כמי שצוחק תמיד ורגיל להצחיק את הילדים שבבית, אולם פעם כשהתנפל עליו כלב־השכן (הנזכר גם הוא ב“ליד הדרך”) “הוא, הצחקן הנצחי צעק פתאום לקרוא לעזרה,” והלקח הוא: “שבעתיים מחריד הסבל, כשאנו רואים אותו במקום… הסֵבֵר.” כן מופיעים שני עניים אלה בסיפור “בזיעת אפיהם”, שבו מתואר הקבצן המחנך את בנו בדרכו, אולם לרגע עזר לילד־המספר לבקע בקרדום בול־עץ, כשהלקח הפעם הוא: “פושטי־יד בזיעת אפיהם.”

שלב נוסף בביוגראפיה של הילד־המספר הוא " ׳ידיד־נפש׳“, שזמנו לאחר מות הסב, כשהילד בן התשע נאלץ לעזוב את הבית ולעבור לעיירה החסידית קוכאנוב, שבה נולד אביו ובה עסק ב”מלמדות“. סיפור זה ממלא פער ב”לפנים בישראל“, ומקומו בפרק השמיני שלו, שבו נזכרת העיירה ק. והרבי הקוידאני. שם הבית הוא במרכז, וכאן – הנכר. זוהי התחנה הראשונה לנדודיו של הילד, שיתמותו מסבו מתוארת כיתמות מאב. באותה עיירה חסידית מתגורר הילד בביתו של דודו השען, שבעבודתו הוא צופה כעת, כתחליף להתבוננות הקודמת במלאכתו של הסב. סדרו של העולם שנתערער עליו, מתבטא באמצעות השעונים התלויים בביתו של הדוד, ש”השמיעו תכופות לסירוגין את מספרי־השעות הכוזבים, איש־איש ככל העולה על רוחו המטורף." דמות השען חוזרת גם ב“אחרון”, וכבר דובר לעיל על המעמד של ילד המתבונן בבעל־מלאכה בשעת עבודתו. ההשוואה בין העיירה הזרה לבין עיירת־מולדתו אינה לטובת הראשונה, שכן האריות שבבית־הכנסת שלה “היו דומים יותר לעגלים מאשר לאריות.” גם הערכתו לרבי “הקוידאנובי” אינה רבה, והוא רואה את בבואתו נשקפת “מתוך כל העיניים המפולבלות של באי בית הכנסת”. את התחליף לאביו־זקנו הוא מנסה למצוא בדמותו של “המלמד השׂב נוח טשאפליוק”, המזכיר לו את סבו, אולם הערצתו מתפרשת שלא כהלכה, ואותו מלמד מתרחק ממנו ומעליבו לעיני כל. מבעד לשיטין נשמעת המסקנה, שאין ולא יהיה תחליף לדמות הסב, וכל הנסיונות למצוא תחליף יהיו מרים ומאכזבים. לכוחות העוינים את הילד מצטרפת גם הדודה, אשת־השען, ומסייע לה “כלב שחור גדול”, המתנפל על הילד ההולך בשליחותה. בהתמודדות בין הילד הבוכה לבין הכלב, ידו של הראשון על העליונה בשל בכיו העז.³⁰

הפיצוי על הזרות במקום החדש נמצא בדמותו של הנער נחום, מתלמידיו של האב, שהילד המספר “מתאהב” בו והוגה בו על משכבו בלילות. זהו בן דמותו של שכנא, הנער השחרחר מתלמידיו של הסב בעבר. עצם הרגשת ההתאהבות היא החשובה, והיא המספקת כוחות נפשיים להתגבר על המצוקה. לאהבה זו מעלות ומורדות, רגעי “ברוגז” והתפייסות. בזכותה מתגלה העיירה ביופיה, שלא הורגש קודם. רגע הפרידה מגיע עם התקרב הפסח ושובו של הילד לעיר מולדתו, תיאור המתרחב ב“לפנים בישראל” ובסיפורים אחרים, כגון “כאן בארץ”. דמותו של נחום, הנער־האהוב, מתרחקת והולכת ונשמרת בזכרון כ“אגדה”, “כמו בחלום”, אולם בשל ביקורו השנתי של הרבי חוזר האב לעיירה עם בנו. ערגתו של האב מתערבת בזו של הבן, הראשון – לקולו של ״הרבי שלו״, והשני – לדמותו של נחום אהובו, ושניהם באים על סיפוקם. מילות התפילה, ובמיוחד הניגון, מביעים את רגשות האהבה של הילד: “נפשי חולת אהבתך.”

תחנה נוספת בביוגראפיה של הילד־המספר היא העיירה דוברובנה, שאליה נשלח לאחר העיירה קוכאנוב. בסיפור בשם זה נפרד הילד דוד בן השתים־עשרה מעירו, כשהוא עולה לגג־הבית ומתבונן מלמעלה אל העיירה ומראותיה. התרנגול האדום נראה קטן משהיה, הבית ישן ומתפורר, אך אצל השכנים־הגויים נבנה בית חדש בעזרת הקרדום. האם חולנית ואינה יכולה לסייע, ואילו היחסים עם הסבתא שהיא “מרת־נפש, סתומת־עין, שסורגת בדממה את האנפילאות הנצחיות שלה” – אינם טובים. זכרו של הסב שוב אינו עולה, והילד דוד הולך לדוברובנה יחד עם “אברהם העני ‘המחזר על העולם’”, שכבר נזכר ב“ליד הדרך” ובסיפורים אחרים. לאחר פרק הפרידה בא פרק ההליכה ברגל לצדו של אברהם העני, כשהילד מתאמץ שלא לפגר אחריו בלכתו, והעייפות והעלבון בגלל מעמדם שהשתווה מפריעים ליהנות ממראות הטבע הנגלים בדרך. ואריאציה אחרת של אותה הליכה לדוברובנה, מדכאה לא פחות, נמצאת בסיפור: “בכייה שהועילה”. שם הגיבור הוא בן אחת־עשרה, והוא מגיע לדוברובנה במגררה של איכר רוסי. כשהוא מתעורר, מתגלה לו, שהחבילה שנתנה לו אמו, שהיתה “מעין פיסת ׳היים׳ [בית]” – איננה. בכיו הנורא באותה שעה הועיל, והאיכר החזירה לו.³¹ התגובה הראשונה על העיר החדשה הזרה היא אכזבה מרה, והילד נעזב בבית־המדרש של הישיבה בלא שום סיוע. הפרק השלישי הוא פרק הלימוד בישיבה ואכילת “ימים” מבוישת בבית האורג. מעמד מבייש זה חזר בסיפורי וינה מתקופת מלחמת־העולם הראשונה, בשעה שנאלץ לאכול, כפליטים רבים אחרים, בבית־התמחוי היהודי העירוני. את ההרגשה הקשה מפיגה אחת הבנות, המשגיחה בו ואומרת עליו: “נער יפה מאד!”

בראש־הישיבה מנסה דוד למצוא תחליף לדמות הסב, אולם נסיון זה מתגלה כאשליה. בהתחלה הוא רואה בו שילוב של כוח־הרוח וכוח־הזרוע, שכן היטיב לפרש מקום קשה ברש״י, ודימוּיוֹ כ“האתליט הגדול נטל בידיו את פרסת־הברזל השבירה,” ואין שבח גדול מזה. אולם כשכוח־הזרוע של אותו ראש־ישיבה מתגלה באמנות־הסטירה שלו, הפוגעת גם בנער־המספר, מתפוגגת אותה אשליה, “ששלמה־בר נתן בו עינו לטובה; שנתבצרה ביניהם כביכול מעין הערצה הדדית אילמת.” כך גם בחלקו הראשון של הסיפור “סיוט”. דמותו של ראש־ישיבה זה חזרה ותוארה, בשינוי היחס, ב“ראש הישיבה”, שבו הוא מופיע “כמין אדם עליון”, אך גם כמיטיב לסטור, כשההדגשה כאן היא על איש־מופת ללא המרירות של התיאור בסיפור “דוברובנה”.

בית נוסף, שבו אוכל הנער את “יומו”, מתואר בפרק הרביעי, אולם הפעם אין מי שישובב את רוחו, שכן הבת אינה יפה והארוחה דלה. הבדידות קשה על הנער, ודמויות משוגעי־העיר מגבירות אותה ואת חוסר האפשרות ליצור קשר עם הזולת. דמות המשוגע, כחלק מהווית הילדות בכלל ובדוברובנה בפרט, נזכרת גם ב“לא יהודי, לא רוסי”. גם הנסיון לקשור קשר עם נער בן־גילו אינו עולה יפה, ו“הסך־הכל” הוא בדידות קשה בתנאי דלות מדכאים. המשך לדמותו של אותו נער אפשר שהיא מצויה בסיפור “סיוט” בגיבור בנימין ריבלין.

המועקה הולכת ומתגברת. בפרק החמישי מתואר הנער הישן בבית־המדרש על הספסל, ואין לו היכן לאכול ביום חמישי. בגדיו נקרעים ונעליו מתבלות. השיא מתבטא בנפילתו של “העקב” מן המגף, ואולי מכאן הרגי­שות הרבה לנעליים (“הערדל”). הגעגועים לבית גדלים, וגם הלימוד אינו עולה יפה. מן הקשר המועט שיש לו עם הבית נודע, שסבתא מתה, והכאב המהול כעת בחרטה על היחסים המתוחים עמה, מתגבר.

סיומו של סיפור מריר זה בנעימת פיוס. בפרק האחרון חוזר הנער לביתו לימי ראש־השנה. עיירת־המולדת נדמית כאגדה, אולם שלא כבאגדות סבתא אכן איננה. בבית נמצאת רק האם, האוספת את הפרי שצמח מאותם זרעים שזרעה, כשנסע לישיבה. שמחת הפגישה רבה, ואין צורך במילים. האוכל הביתי והשכיבה במיטת האם מחזירים לילד את תחושת החום והחסות, שכה חסרו לו בנכר.

בסיפור “הפטיש הקטן והפטיש הגדול” גילו של הילד־המספר הוא “כבן עשר”, וזמנו לאחר מותו של סבא, כשהסבתא הולכת לעולמה אף היא זמן מה אחריו. בסיפור זה חשובה הראייה הילדותית יותר מאשר הדיוק הכרונולוגי. במרכזו – תכונת הסקרנות המאפיינת את הילד למדוד כוחו של מי גדול: יהודי מול גוי; גוי מול גוי; יהודי מול יהודי. כרגע מתמודדים לפניו שני בעלי־מלאכה ושני דורות: הסנדלר הצעיר ופטיש קטן בידו, והנפח הבא־בימים ופטיש ענקי בידו. וגדול כוחו של האחרון מן הראשון. על אף עליונות הגיל מנצח “פטיש הנפחים הגדול, הפטיש הענק”, את “פטיש־הסנדלרים הקטן”. לדמות הנפח ולקורנסו יש המשך בסיפורים אחדים, כגון “אחרון”, “אבישג”.

חג הפסח ומות סבתא, האח משה והקריאה בספרי אברהם מאפו הם המוטיבים הבונים את הסיפור “פסח לפנים בישראל”. זהו סיפור ההחמצה הגדולה של המאורע הנכסף: הילד המצפה לחג־הפסח בכל ימות השנה, אינו מחזיק מעמד ונרדם ומתעורר רק בבוקר לאחר הכל. את הפסח חגגו בלעדיו, כשם שכעבור שנים חגגו את החג בלעדי סבתא שנפטרה. השלב החסר בסולם הרעוע, שבו עלתה סבתא להוריד את כלי הפסח מעליית הגג, הוא המבשר על מותה הקרוב, כשהסולם הרעוע מסמל את החיים, והסבתא, המטפסת בו, נשמטת ממנו בגלל השלב האמצעי שחסר. גם כאן לא נעדר מוטיב הפחד, בשעה שהילד פותח את הדלת לאליהו ושומע את פסוקי “שפוך חמתך”. גם ברשימה “פסח ואביב בילדותי” מופיעים כל המוטיבים הללו: התרנגולים, הנערות, הסיוד, האח, הספרות העברית והפחד מפני הגויים.

השלב הבא, בגיל שלוש־עשרה, מתואר בסיפור “חבלים”, כשהילד נמסר לידי עושה־חבלים לעבוד אצלו כשוּליָה בשל העוני הרב בבית. האווירה בסיפור, המסופר מנקודת־מבטו של ילד, היא של שמחת־העשייה והשתלטות על הטכניקה של עשיית החבלים. יש טעם ותכלית במלאכה, וההתקדמות משלב ההתחלה לשלב המקצועי יותר ניכרת. זוהי שנה של הפוגה בהרגשת הסבל והבדידות, שנה של הרווחה ותחושת כוח. המחסור בבית, שגרם להפסקת לימודיו ומסירתו לבעל־מלאכה, והניתוק מן הלימוד נשארים ברקע בלבד ואינם מפריעים להרגשה הטובה: “אבל חשתי את עצמי ברקיע השביעי.” זוהי שנה של הגשמת חלום הנער, שתמיד נמשך לבעלי־המלאכה ונהנה להתבונן בעשייתם, ומה גם ששני האחים שעבד אצלם היו “חסונים ורעננים, בהירי עיניים, עליזים ושופעי הומור”, והמלאכה נעשתה “ללא פחד כלשהו מפני הגויים מסביב”.

שם הסיפור “חבלים”, נוסף על משמעותו הקונקרטית כמציין את טיב המלאכה המתוארת, כולל בתוכו גם דבר והיפוכו: כלפי חוץ הוא רומז לפסוק: “חבלים נפלו לי בנעימים” (׳תהילים׳ ט״ז 6), אולם בה בשעה הוא מרמז גם על הסבל והכאב, שמאחורי ההכרח לשלוח נער צעיר לשמש כשוליה במקום שימשיך את לימודיו.

בשלב הבא, שנת הארבע־עשרה, מחזיר האח הבכור משה את אחיו הצעיר אל תלמודו לישיבת סלובודקה בפרבר העיר ויטבסק.³² בסיפור “ויטבסק” נזכרים גם מקומות הלימוד הקודמים: אצל ר׳ הירש בעיר המולדת אוֹרשה ואצל ר׳ שלמה בר בישיבה בדוברובנה.

האווירה הכללית היא קשה וקודרת, אולם יש גם “שעות מופלאות”, אם כי הן נדירות, ובעזרתן קל יותר להתגבר על עקת חיי היום־יום. אולי בזכותן שר שופמן, לימים, שיר תהילה לחדרים ולישיבות בתפוצות־הגולה, למלמדים ולראשי־הישיבות, שבזכותם הוקמה המדינה (ללא כותרת, [“עתה מתגלה”]), וכן כתב על “הלמדנים הגדולים” בעלי השכל הישר והערום, שנתגלגלו בראשי המדברים ביהדות המודרנית (ללא כותרת, [“עוד לפנים בישראל”]).

גם במקום חדש זה החוויה הראשונה היא הפחד, בשעה שהנער מוצא את עצמו כלוא בית־המדרש ביום הראשון לבואו, וגם כאן מעסיקה אותו שאלת ההתמודדות בין הכוחות השונים: מי חזק ממי. הרגשת הקלה קיימת, כשהוא מתבונן בקרדום, סמל הכוח, בידיו של בנאי יהודי, ומסקנתו: “הקרדום הרחב והחד של שמעון ה׳פלוטניק׳ [בנאי], לא נפל מקרדומותיהם של חבריו הנוצרים כלל וכלל.” מציאות זו חזרה ותוארה, לימים, בפגישתו, שכנראה לא עלתה יפה, עם שאגאל בחיפה (“עירו של שאגאל”).

את שעות הבדידות בנכר מנעים ראש־הישיבה וולף רקובר, הנוהג עם תלמידיו “בנחת ובסבר פנים יפות”, והללו מוצאים בו דמות־אב, בשביל הנער־המספר הריהו תחליפו של הסב. שמו של ראש־הישיבה הזה נזכר גם בסיפור “סיוט”, אולם דמותו שונה והולמת את אופיו של ראש־הישיבה המתואר ב“דוברובנה”. לעומת זה, ברשימה הפולמוסית “הטרגדיה הגדולה” הוא נזכר כאחת מדמויות המופת, המייצגות את הנאצל והיפה שבעם ישראל.

בין המאורעות המופלאים, שארעו למספר בוויטבסק, נזכרים שניים, המופיעים גם בסיפורים אחרים: ההליכה של האקרובט על חבל המתוח מעל נהר (“עיניים ונהרות”) והופעת קירקס, הנזכרת בסיפורים רבים, ביניהם: “הנביא”, “בקירקס”, “צוענים”.

על אף מאורעות מופלאים אלה חיי היום־יום הם קודרים: המספר יחד עם אחיו לגורל, ישנים בבית־המדרש על הריצפה ואף נאסרים באחד הלילות וצפויים לגירוש בשל חוסר־תעודות. רק הודות להתערבותם של הרופא ד״ר ליברמן וראש־הישיבה שוחררו. מאורע זה של מאסר וסכנת גירוש חזר בחיי שופמן פעמים אחדות (לבוב, וינה, וצלסדורף) ונעשה למוטיב של קבע בסיפוריו. בסיפור משולבת הראייה הבוגרת ממרחק־הזמנים בראייה הילדותית: “כזאת וכזאת נתרחשו דברים לפני כחמישים שנה בוויטבסק,” וגם המסקנה המכלילה מקורה בעמדת תצפית זו:

ייתכן שגם הסיפור “הכפר הראשון” שייך לתקופת ההתבגרות של הגיבור השופמני, שכן במרכזו עומדת דמותו של מורה “עול־ימים, נער כמעט! לבן, ענוג כנערה”, שהאח הבכור משה, בנו של המוזג הכפרי מרדכי, מביא מן העיר בשביל שתי אחיותיו. ייתכן שמורה צעיר זה הוא בן־דמותו של שופמן עצמו, שלאחר שלמד בישיבת ויטבסק, קיבל את מישרתו הראשו­נה כמורה פרטי בבית משפחה יהודית בכפר. על תקופה זו בחיי ג. שופמן אין לי ידיעות ממקור חיצוני, אולם מהלך חיים זה הוא טיפוסי לצעירים רבים, שקיבלו חינוך דומה, והיה בה גם משום המשך “המסורת” בבית משפחת שופמן, שבה הסב והאב היו מלמדים והבן הבכור משה היה מורה בכפרים בסביבה.³⁴

במרכזו של הסיפור “הכפר הראשון” קשר האהבה בין המורה־העלם לבין שתי הבנות תלמידותיו וניתוקו, על־ידי האח משה, שהחזירו כלעומת שבא. אין הסבר ישיר לסילוקו של המורה, אולם בעקיפין ניתן להבין שיחסי האהבה, שנתרקמו בין המורה לבין שתי האחיות תלמידותיו, הם שגרמו לכך. חוויה דומה של מורה צעיר, המתאהב באחות תלמידו, מתוארת גם ב“עד יום מותך…”, ב“מעין מכתב אל העורך” וב“רצידיב”, ורישומה בוואריאציות שונות, נמצא בסיפורים נוספים. דרך־עקיפין זו מעוצבת בתיאור שני הסוסים, הרע והרזה, לעומת הטוב והשמן, כשהאחרון מת לפתע, ופושט־העורות מסיים את מלאכתו. זהו רמז מקדים לגורלו של המורה הצעיר, שהעדיף את אחת האחיות, “פרידה הצעירה דקת־הגו” על “בתיה העבה”, ובסופו של דבר נשלח חזרה בעגלה הרתומה לאותו הסוס הרע.

ייתכן שסיפור זה, “הכפר הראשון”, חותם מבחינת הביוגראפיה של הגיבור־המספר את הפרק הראשון של ילדותו ונעוריו, במישרה הראשונה שלו כמורה פרטי ובסופה הנמהר. הפרק הבא בביוגראפיה זו יתווה את דרכם של הגיבורים “התלושים”, אותם בחורים כבני שבע־עשרה שמונה־עשרה, המתפרנסים כמורים פרטיים במשפחות אמידות למחצה, והם עצמם בנים ונכדים של “מלמדים” מדלת־העם. כך בסיפור “רפאל”, מסיפוריו הראשונים של שופמן, שבו נאמר במפורש, שהגיבור נאלץ ללכת בדרכי אביו המלמד, שמת במחלת־השחפת, והוא הוצרך “בעצמו להשתכר משיעו­רים כדי לפרנס את אמו, אחיו ואחיותיו הקטנים.”

מבחינה כרונולוגית קדמו סיפורי התלושים לסיפורי הילדות, והפנייה הראשונה שלו כסופר היתה אל ההווה ואל העבר הקרוב, ורק מקץ זמן מה, אולי לאחר שנתמצתה הוויה זו מיצוי ראשון, השתחרר ממנה, ויכול היה לחזור אחורנית, ולעשות את ילדותו כחומר־גלם לסיפוריו האחרים. מכאן ואילך שוב לא פסקו חוויות הילדות בסיפוריו ונשארו דרך קבע כמרכיב חשוב בכל יצירתו כל ימיו.

 

פרקי ביוגראפיה    🔗

מתולדותיו    🔗

גרשון שופמן נולד בט״ז באדר תר״ם (28/15.2.1880) באוֹרשָׁה, פלך מוהילוב (רוסיה הלבנה) בפרבר “בעבר הדנייפר”. לפי כמה עדויות היה שמו הפרטי גרשֹם ולפי אחרות – גרשון. נראה שהצורה האחרונה היא הנכונה. הוא עצמו חתם תמיד באמצעות האות הראשונה של שמו הפרטי.³⁵

פלך מוהילוב אשר ברוסיה הלבנה היה אחד הפלכים של תחום המושב והשתרע משני עברי הדנייפר והסוז'. זהו מישור מכוסה יערות, שבדרומו גדלו תפוחי־אדמה ובצפונו – משק־חלב ופשתן.

אורשה היתה עיר־נמל על הדנייפר, והיה בה צומת של מסילות ברזל ומרכז תעשיות בירה ולבֵנים, וכן היו בה טחנות־קמח, בתי־חרושת לעיבוד פשתן, מוצרי עץ ומתכת, שימורי בשר ועוד. פעמים אחדות בהיסטוריה עברה מיד ליד, ואחרי חוזה השלום של ברסט³⁶־ליטובסק (1918) היתה תחנת גבול בין איזור הכיבוש הגרמני ובין רוסיה הסובייטית.

אורשה היא עיר המחוז בפלך זה, והקהילה היהודית שבה, מן העתיקות והחשובות שברוסיה הלבנה, היתה קיימת כבר במאה הט״ז וכפופה לקהל בריסק. בכתב הזכויות, שנתן המלך יוהן קזימיר ליהודים (17.2.1649), נזכרת קהילת אורשה בין הקהילות הגדולות שבמדינה. בשנת 1897 היוו היהודים 56% מכלל התושבים (7,383). הקהילה היהודית נפגעה קשה בפרעות של שנת 1905 (ראה להלן), נתדלדלה לאחר מלחמת־העולם הראשונה ונשמדה במלחמת־העולם השנייה. הגרמנים כבשו את אורשה באמצע יולי 1941, ובסוף אותה שנה נורו אלפי היהודים בבית־הקברות היהודי. בשנת 1970 הוערכה האוכלוסיה היהודית שבה בכאלף נפש, אולם ללא חיים מסורתיים מאורגנים.

שופמן נולד בפרברה של עיר זו “מעבר לדנייפר, כשמאחוריו ה’שליאך' [דרך] המוליך לדוברובנה, בין השדות והיערות מזה ומזה; אותו המישור הביילורוסי, יפה הנוף, עם הדנייפר בתווך.”³⁷ נוף הילדות שוּקע ברבים מסיפוריו והטביע על יצירתו את רישומו העז.³⁸ הזכרון הראשון שלו, מגיל שלוש, קשור בגביר שלמה פוליאקוב, גאוות העיירה (“שלמה פוליאקוב”).³⁹ אחד מבני אורשה היה הצלם הארץ־ישראלי הידוע סוסקין, שהיה בן־גילו של שופמן, ויחד למדו בישיבה באורשה אצל ראש־הישיבה, שעסק גם בסחר יערות, ואם כי היה מורה טוב, הרבה לסטור לתלמידיו.⁴⁰

עם הגיע הידיעות על השואה, הספיד שופמן את עיר מולדתו בקינה קצרה ותמציתית:

אמו, פייגה־חיה, היתה בתו של ר׳ יוסף לוין, שהיה מלמד באורשה, ואצלו למד שופמן עד מותו ממחלת השחפת בגיל 58, כשהיה כבן תשע. דמותו בעלת הדרת הפנים היתה אהובה על הנכד ותוארה מתוך יחס של הערצה ברבים מסיפוריו, בכללם סיפור מיוחד שהוקדש לו (“סבא ונכדו”).⁴¹ יעקב־לייב בקר תיאר את דמותה של האם, דודתו, בזכרונותיו: “אשה נמוכה, עם עיניים כחולות טובות, היתה נוהגת לשבת בפינה ולסרוג גרב, ודיברה מעט מאד. בהיותה חרשת, היו הילדים זליג וחאשקה צריכים לצעוק לתוך אזניה, עד ששמעה מה שאומרים לה” (211).

לימים הקדיש שופמן רשימה נרגשת לאמו, בשעה שנתברר לו שהיא עדיין בחיים, לאחר שהקשר עמה נותק למשך שנים רבות (“אמי”). האם נפטרה בשיבה טובה בגיל 80.

אביו, זלמן־דב (אלתר), היה חסיד חב״ד, חוטר מגזע ר׳ אהרן מסטארוסלייה, נכדו של מרדכי אחי ר׳ אהרן מסטארוסלייה,⁴² אשר ברוסיה הלבנה. ר׳ אהרן היה תלמידו של ר׳ שניאור זלמן בעל ה׳תניא׳ ומפרשו המובהק ולמד יחד עם בנו, ר׳ בער (“האמצעי”), והיו ביניהם יחסי רעות הדוקים. עזר לאסוף כסף לשחרורו של ר׳ שניאור זלמן ממאסר. לאחר פטירתו עזב את ליאדי והיה בעצמו לאדמו״ר בסטארוסלייה, ומאז גדל הפירוד בינו לבין ר׳ בער. בניגוד לגישה האינטלקטואלית של חב״ד, העדיף ר׳ אהרן את התפשטות הגשמיות בהגות ואת התפילה הנאמרת ברגש, המובילות, לדעתו, לאהבה וליראת כבוד. חיבורן של כמה מן המנגינות החסידיות היפות ביותר מיוחס לר׳ אהרן. לאחר מותו נפסקה שלשלת אדמו״רות חב״דית סטארוסלית. ספריו הם ביאורים חריפים ועמוקים לתורת רבו. לדעת הורודצקי, היה ר׳ אהרן מסטארוסלייה לחסידות חב״ד, מה שהיה, כמעט באותו זמן, ר׳ נחמן מברצלב לחסידות האוקראינית. הוא טען, שהחסידות החב״דית התרחקה מן המקור, נעשתה למדנית, חריפה ואריסטוקראטית מדי, ולכן שאף לחבר את השכל עם הרגש.

התייחסותו של שופמן על ר׳ אהרן מסטארוסלייה נזכרת בסיפוריו בעקיפין בלבד, בשעה שסיפר כיצד אהב בהיותו ילד כבן תשע את ה“הגדה” המשפחתית “היחידה במינה, שלא מצאתיה בבית אחרים, עם שני הפירושים מזה ומזה: פירושו של ר׳ זלמן מלאדי מימין, ופירושו של תלמידו ר׳ אהרן מסטארוסלייה משמאל” (“לפנים בישראל”, “פסח לפנים בישראל”). זוהי, כנראה, ההגדה “סוד קדושים”.

האב היה מלמד, שנאלץ לנדוד ממקום למקום לפרנסתו, כיון שלא היה לו “מעמד” קבוע. יעקב־לייב בקר מספר, שהיה מלמד לנערות בעיירתו קוכאנובה (211). לכן למד שופמן אצל סבו, אבי אמו, שהיה לו “חדר” באורשה, והשפעתו עליו היתה רבה מהשפעת אביו. בסיפורי־הילדות, שבהם נזכר האב, מתגנבת לעתים נעימה של זילזול בו (“לפנים בישראל” ועוד). יחס בלתי־אוהד מתגלה גם בכמה מתיאוריו את דמותה של סבתו, אם־אמו ומתבטא בעיקר בעיצוב חיצוניותה. טפח מיחסו המורכב לבני משפחתו גילה ברשימתו “גורל”, ששיווה לה מראית־עין של אמת כללית, אולם זוהי בראש ובראשונה האמת של הכותב עצמו:

אהבה־שנאה זו חוזרת ומתעוררת גם ביחסו של האדם לילדיו, שהם גילגוליהם של בני־משפחתו.

שמץ ציונות חדר לבית באמצעות דמותו של הדוד אברהם הכהן, שתמונת מונטיפיורי היתה תלויה בביתו, והמלה “קרקע” היתה שגורה על לשונו (“לפנים בישראל”), אם כי את עולם ההשכלה הכניס לבית אחיו הבכור משה, למורת רוחו של האב. אולם לידי קרע שיל ממש לא הגיעו היחסים בשל כך. יעקב־לייב בקר מספר בזכרונותיו, כי בבואו לבית משפחת שופמן השתחרר מהשפעת אביו האדוק, ולמד עם בני־דודיו לימודים חילוניים שונים, כגון רוסית, חשבון וגיאוגראפיה (207).

דוד אחר, מרדכי, אחי האם, הבן היחיד שיל ר׳ יוסף המלמד, נזכר לעתים קרובות בסיפורי הילדות, וניכר, שדמותו יוצאת־הדופן משכה את תשומת לבו של הילד.⁴³

חיי הדחקות בבית הוריו ובבית סבו וסבתו, הורי אמו, תוארו הרבה בסיפוריו, וחווית־היסוד של ילד במשפחה ענייה, בבית מוקף גויים, היא אחד המפתחות החשובים להבנת יצירתו.

לאחר שעזב את אורשה, שמר שופמן על קשר מכתבים קבוע עם משפחתו. מן המכתבים, שנשלחו לשופמן, נשארו בודדים בלבד. אחד מהם של אחיו זליג, נכתב, כנראה, כשנה לאחר שעזב שופמן את הבית ומעיד על מצב־הרוח של הנשארים:

הוא מתאר את שמחתה של רבקה (נזכרת בסיפורים: “לא לעולם”, “עיניים ונהרות” ועוד)⁴⁵ על מכתבו ומביא את תוכנו:

על האווירה בבית יעיד מכתבו של האח, כנראה זליג, לשופמן, כנראה עם הגיע השמועה אליהם על גיוסו לצבא:

מכתב אחר מביתו, כנראה מאחיו משה, נכתב, קרוב לוודאי, לאחר שנודע למשפחה ששופמן בלבוב, והוא נשלח לפי כתובתו של גרשום באדר ברוסית: “מכתבך קיבלנו ביום שישי. לומר את האמת, לגמרי לא חיכינו לו. אנחנו כבר התייאשנו מלקבל ממך מכתבים.” הכותב שוטח לפניו את תכניותיו לעזוב את הבית ומבקש לשמוע את דעתו על כך. בשולי המכתב הוסיף האב בעברית: “גם אני פב״ש [פורש בשלומך] בני יקירי. ג' [גאט, אלהים] יברכו בכתיבה וח״ט [וחתימה טובה]. יתן ד׳ שלום בגבולך וימלא משאלות לבך. אביך ש״ז [שופמן; זלמן]”.⁴⁷

בשנת 1905, לאחר מתן הקונסטיטוציה ברוסיה, סבלה אורשה מפוגרום קשה. על פוגרום זה כתב האח זליג לשופמן:

יעקב־לייב, שביקר בעיירה לאחר הפוגרום, מצא בביתם שמשות חדשות בחלונות, שנשברו כתוצאה מהפוגרום, ואת זליג, חסיה ואמם מצטופפים בחדר אפל, לאחר שהוכרחו להשכיר את ביתם, אותו בית “מאחורי הדנייפר”, לזרים (213).

לאחר שעזב את תחום המושב, ובמיוחד לאחר מלחמת־העולם הראשונה, נותק הקשר בינו לבין משפחתו, שהוסיפה לגור באורשה. יעקב־ליב בקר מספר, כי בשעה שביקר בפעם האחרונה באורשה בשנת 9121 שירת זליג האח כחייל, וחאשקה ואמה עברו לחדר אפל אחר בסביבת התלמוד־תורה. כששאל על גרשון, הצביעה חאשקה על אמה, שישבה ליד החלון והחזיקה ביד ספרון פתוח. “זה כל מה שיש לנו ממנו” אמרה חאשקה ברוגז. זו היתה ההוצאה האחרונה מכתבי שופמן. ספרון זה היה השכר במקום המכתבים, שחיכו להם, אבל לעולם לא הגיעו. היא, האם, לדברי חאשקה, אינה מוציאה את הספר מידה, ותמיד מביטה על התמונה הנחמדה מבנה הנע ונד אי שם (213).

בהזדמנויות שונות ניסה שופמן לחדש את הקשר עם בני משפחתו באמצעות ידידיו. כך, למשל, מתברר ממכתבו לח״ש בן־אברם, שבעזרת אחיו משה חיוג חזר ומצא את משפחתו באורשה: “אגב, באמצעותו [של האח משה] מצאתי את אמי, אחי ואחותי שבאורשה, וע״ז [ועל זה] אני מחזיק לו טובה הרבה.”⁴⁹ ובגלויה אחרת אליו: “אני מבני משפחתי, מאורשה, מקבל מכתבים לא טובים.”⁵⁰ במכתב לפוזננסקי מזכיר שופמן את קשריו עם אחיו: “אחי שלח לי מאורשה את קובץ כתביו הראשון [של יֵפים זוזוליה].”⁵¹

יעקב־ליב בקר מעיד בזכרונותיו כי החל משנת 1922, כשחודש הקשר עם משפחתו לאחר המלחמה והמהפכה, וחסיה אחותו כתבה לו, שהם זקוקים לעזרה, עזר להם שופמן באופן קבוע, ובכסף זה יכלו לקנות בחנויות המיוחדות “טורגסין” ברוסיה. בכסף העזרה התחלקה חסיה גם עם אחיהם זליג, שחזר לא־בריא מהמלחמה. עזרתו של שופמן נמשכה עד שנת 1935, שאז קיבל שופמן מחסיה מכתב תודה על העבר בצירוף בקשה לא לשלוח יותר כסף. החנויות המיוחדות נסגרו, וכעת אפשר היה לקנות סחורה רק בחנויות המקומיות. היה זה בתקופת סטאלין (215). על כך אין לי עדות משום מקור אחר.

במשפחת שופמן היו ארבעה ילדים, שלושה בנים ובת: משה, האח הבכור, גרשון, זליג, הצעיר ממנו בשלוש שנים, וחסיה [חאשקה] האחות הצעירה. על הרגשת האחווה בין האחים סיפר שופמן ב"לפנים בישראל’׳ וברשימותיו וסיפוריו הזכיר מדי פעם את אחיו זליג (“שלמה פוליאקוב”) ואת אחותו חסיה, במיוחד עם התחדשות קשר המכתבים עמה לאחר הפסקה של שנים (“וכולן מתו… מתו…”).

יעקב־ליב בקר, שהיה קרוב לחסיה יותר מאשר לשאר בני המשפחה, העיד עליה בזכרונותיו, שהיתה בת 15 וכבר גמרה בהצטיינות בית־ספר פרטי לנערות, ששפת הלימוד בו היתה רוסית. בבית דיברו האחים ביניהם רוסית, חוץ מאשר בשעה שדיברו אל האם או אל אנשים מהדור הקודם (209). לאחר שסיימה את לימודיה, רצתה להירשם לבית־ספר לאחיות, ולא התקבלה, משום שהיתה צעירה מדי, ולכן הלכה לעבוד בבית־מלאכה לשמלות, והיתה אומללה מאד בשל גסותן של בעלת־הבית והעובדות. בד־בבד המשיכה בלימודיה בכוחות עצמה ובשיעורים פרטיים, ושקדה על קריאתם של טולסטוי, דוסטוייבסקי, טורגנייב, היינה, פושקין ונקראסוב, ואף ידעה בע״פ הרבה משירי היינה בתרגום רוסי. מאוחר יותר נעשתה מורה בתלמוד־תורה באורשה, לאחר שלמדה בסמולנסק כאקסטרנית לתעודת הוראה בגימנסיה המקומית (212).

על זליג, שהיה הצעיר בשלושת האחים, מספר יעקב־ליב בקר, שסיים בגיל צעיר את בית־הספר למלאכה, מפני שלא היה באורשה בית־ספר גבוה מזה. בני העשירים היו נוסעים לפטרבורג או לערים, שיש בהן אוניברסיטאות, אולם בני משפחת שופמן היו נאלצים להישאר בבית ולהיות אוטודידקטים. כדי להרוויח את המינימום למחייתם היו צריכים ללמד “לפי שעות” בבתים פרטיים (211־212).

בארכיון נשתמר מכתבה האחרון של חסיה לשופמן,⁵² המבקשת אותו לכתוב על הנעשה אצלם, ומתארת כיצד האם מזכירה את שמו תמיד. הדברים נכתבו, לאחר שנודע למשפחה, באמצעות יעקב־ליב, על נסיעתו לארץ־ישראל, ועל העובדה שיש לו אשה, בן ובת.

זליג וחסיה נספו באורשה בימי מלחמת־העולם השנייה, יחד עם שאר אנשי הקהילה היהודית. תגובה עקיפה, כמי שמביא דבר בשם אומרו, אפשר אולי לראות ברשימות “ברגע זה” ו“כי לא תדע…” המסופרות “מפי חברי”.

מקץ שנים, כשהוא מסתכל בתמונתה של אחותו, ששלח לו מקנדה בן־דודו יעקב־ליב, הוא שואל אותו בלב כואב: “מדוע לא לקחת אותה עמך לקנדה?”⁵³

השפעה מכרעת על חינוכו והשכלתו של שופמן היתה לאח הבכור משה, ובמיוחד על התפתחותו כסופר. ב“ערך”, שכתב שופמן על עצמו בגוף שלישי באנציקלופדיה של דוד תדהר, תיאר בהרחבה את חלקו של אחיו זה בחייו וחזר על כך בכל פעם, כשסיפר את תולדות חייו:

אח זה, שהיה גדול ממנו בשש שנים, תואר כ“עלם יפה־תואר ובעל־שאר רוח” (שם), והוא שקבע, בתוקף אישיותו וסמכותו כאח בכור, וכאחד המפרנסים של המשפחה, בשל העדרותו הקבועה של האב מן הבית, את כיוון התפתחותו וחינוכו של שופמן. כך, למשל, לא השלים עם מסירתו, בשל הדחקות שבבית, להיות שוליה אצל עושה־חבלים, והחזירו ללימודים בהדרכת מורה פרטי.

משה עצמו “שלח ידו” בכתיבה, ועל נסיונותיו אלה ועל אישיותו מעיד יעקב־ליב בקר בזכרונותיו:

גם על דבורה בארון, שהכירה אותו מן התקופה ששהה באוזדה עיר מולדתה, עשה משה שופמן רושם רב: “ואחיך משה, זה האיש היפה שצחק לא כיהודי כלל. מין צחוק עסיסי ורב־קומות.”⁵⁴ אח זה, שעל שמו קרא שופמן את בנו, נפטר כבן 40 במינסק.

האח משה נזכר בסיפורים רבים כמי שקירב אותו לספרות העברית, לאברהם מאפו (“כאן בארץ…”), ובמיוחד לראובן בריינין. באחד מדפי שאלוני האוטוביוגראפיה שלו תיאר שופמן כיצד קרא יחד עם אחיו משה בכתביו של ראובן בריינין, ששניהם אהבו מאד את סיגנונו, וביותר את המונוגראפיה שלו על פרץ סמולנסקין, ש“כל שורה יפה בה היה אחי קורא לפני בניגון מיוחד.”⁵⁵ אח זה הוא שהכניס לבית, למורת רוחו של האב, “ספרים חיצוניים” (“לפנים בישראל”), ו“הנושא העיקרי של שיחותינו היו הספרים שקראנו בעת האחרונה” (“ימים נוראים בנערותי”). בין הסופרים, שהשפיעו עליו היו אחד־העם (“הפשטה והגשמה”, “אחד־העם”), וכן הרבה לקרוא בשנתוני ׳אחיאסף׳ (“איגרות ליליינבלום אל יל״ג”). אח זה הוא גם שהביא הביתה ספרים רוסיים או בתרגום רוסי, וביניהם נזכר מופּסן (“ימים נוראים בנערותי”, “לפנים בישראל” ועוד). הוא גם שדאג מדי פעם לבגדיו ולנעליו של אחיו, ואת משכורתו כמלמד בכפרים הקדיש לכך. אין צורך להדגיש עד כמה גדול מעשה זה, המעיד על אווירת האחווה בתוך הדלות של המשפחה (“לפנים בישראל” ועוד). ייתכן, שהרשימה “אחי מת” נכתבה לזכרו של אח זה: “אני ממשיך את חייך, אח יקר, אני שומר את עולמך הנהדר.”

עד גיל תשע למד שופמן אצל סבו, אבי־אמו, ובישיבה המקומית. לאחר מות הסב נסע לעיירה הסמוכה קוכאנוב, שבה נולד אביו ועסק במלמדות (“ידיד נפש”), ובה חיה משפחתו. לאחר מות הסב “ירש” האב את תלמידיו והקים לו “חדר” באורשה ושוב לא הוצרך לנדוד מן הבית. לעיירות ילדותו האחרות, שמר שופמן אמונים כל חייו. כשנודע לו, למשל, מן העיתון ׳וואכנבלאט׳ על מותו של זליג, בן העיירה קוכאנוב, כתב ליעקב־ליב,⁵⁶ עד כמה העציבה אותו ידיעה זו, ובמיוחד העובדה ש“יוצאי קוכאנוב הולכים ופוחתים.”⁵⁷ במכתב אחר אליו⁵⁸ הוא מספר לו על חגיגות יובל השמונים שלו אצל שר החינוך, שבהן פגש אשה בת־גילו, שזכרה אותו מקוכאנוב, בשעה שנקרא “אלטערס אינגל” [בנו של אלתר. הכתיב כמו במכתבו]. ועוד הוא מעלה זכרונות מעיירה זו:

לעיירה זו הוא מייחס בהומור את סוד אריכות ימיו, במכתב ליעקב־ליב: “יוצאי קוכאנוב חיים לנצח. רק זליג היה יוצא מן הכלל. אני זוכר, שמול בית דודנו בקוכאנוב, ישראל ואחותו, היה בית משפחת אהרן ושם על התנור שכבו יהודים בני מאה. אני זוכר זאת טוב מאד. הרושם היה חזק.” ⁶⁰

בן אחת־עשרה נשלח ללמוד בישיבה בדוברובנה (“דוברובנה”), שבה אכל “ימים” כנהוג באותה תקופה.

על עיירה זו, שהיתה בה תעשיית טליתות, כתב לימים לוולפובסקי, שערך את כתביו בשביל הוצאת שטיבל, בתשובה לשאלתו על פרט מסויים בסיפורו “דוברובנה” בפתיחת הפרק השלישי:

בן שלוש־עשרה, בגלל הדחקות בבית, ולשם “תכלית” בחיים, הופסקו לימודיו והוכנס כשוליה אל עושה־חבלים, ובמשך כשנה עסק באומנות זו (“חבלים”). מקץ שנים, בהיותו בן 86, התלוצץ במכתבו לבן־דודו יעקב־ליב על “מקצועו” זה, שבזכותו זכה לאריכות ימים: “סולדאט ועושה חבלים, אי־אפשר שלא יהיה בריא.”⁶² בהשפעת אחיו הבכור משה עזב מלאכה זו ועבר ללמוד בישיבה בוויטבסק בהיותו כבן ארבע׳עשרה (“ויטבסק”). לימים הזכיר בהרגשת גאווה את המלמד שלו בוויטבסק, ברשימתו “הטרגדיה הגדולה”, שכוונה כנגד הרמן באהר:⁶³

קשה לדעת כמה זמן למד שם. לפי הסיפור, המתאר פרשת־חיים זו, נאסר יחד עם שאר חסרי־תעודות, וכנראה, גורש חזרה לעיר־מולדתו.

על שנים אלה, עד גיל תשע־עשרה, אין ידיעות רבות, אולם ברור, שהיו אלה שנים מכריעות בהתפתחותו הרוחנית. כאמור, בהשפעת אחיו משה ובהדרכתו, הִרבה לקרוא בספרות העברית והרוסית והמתורגמת לרוסית, וחליפת המכתבים עמו היתה התנסותו הראשונה בכתיבה יוצרת. בתקופה זו למד לימודי־חול בהדרכת מורה פרטי.

בהיותו בן 89 כתב על כך לבתו:

על האווירה בבית תעיד האנקדוטה, שסיפר לאייזיק רמבה, שראיין אותו לרגל מלאת לו תשעים שנה, בתשובה על שאלת ההשפעות עליו מן הספרות הרוסית:

דב סדן במכתבו אלי סיפר, ש“שופמן כתב בנעוריו רוסית ושלח לקורולנקו והוא לא הדפיסו. וסיפר לי בנציון דינור, כי בפגישתו עם קורולנקו, שאל אותו: מר דינבורג, האם מכיר אתה איש ושופמן שמו – הוא שלח לי דבר, ואין הוא יודע רוסית, אבל הוא בעל כשרון.”⁶⁶

הד אחר לאווירה שבבית נשמע במכתבו ליעקב־ליב, בשעה שהוא מגיב על חוש ההומור המתגלה במכתביו: “חוש הומור זה אצלנו במשפחה.”⁶⁷

בן תשע־עשרה היה שופמן, כשכתב את חמשת סיפוריו הראשונים (“הערדל”, “רפאל”, “הקרדום”, “בבית־זר”, “מחיצה”). באותו זמן נפגש עם חיים דב הורביץ,⁶⁸ שהיה כלכלן ומבקר ספרותי, ובעצתו פנה אל בן־אביגדור, שייסד זה מקרוב בווארשה את הוצאת “תושיה”, כדי שיוציא לאור את סיפוריו.

על תקופה זו בחייו העיד יעקב־ליב, שגר באותו זמן בביתו: "גרשון היה עסוק בהעתקת סיפוריו. הוא קנה לעצמו מעיל שחור, עם כובע חדש רך, וארז בתיק־נסיעה את הספרים: עין־יעקב, משניות, חומש, מילון, וביום יפה אחד, באביב 1901 נסע לווארשה״ (210).

משעה זו מתחילה הביוגראפיה שלו כסופר עברי.

ראשיתו (תרס״ב—תרע״ג)    🔗

א. ההתחלה

שופמן נתגלה לראשונה לקורא העברי ללא חבלי צמיחה וגידול, בבגרותו, בצביונו ובשיעור קומתו. לא טיפין טיפין, סיפור פה וסיפור שם בכתב־עת זה או זה, אלא בספר הכולל שבעה סיפורים. שושבינו הראשון היה בן־אביגדור, שהוציא בהוצאת “תושיה”, שייסד בווארשה, את ספרו הראשון ׳סיפורים וציורים׳ בשנת תרס״ב. שופמן היה אז בן 22 שנה.

למען הדיוק מן הראוי להזכיר שני פירסומים קודמים שלו, שיותר משהם בעלי חשיבות ספרותית הם בגדר קוריוז ספרותי, והועילו בעיקר לחיזוק בטחונו ולקירובו ל׳חבורת־הסופרים׳ בווארשה. שניהם קשורים בסופר אברהם רייזין. הדבר הראשון היה – הקדמה ביידיש לקובץ שיריו הראשון ׳צייט ליעדער׳ של אברהם רייזין בתחילת שנת תרס״ב, והשני – תרגום סיפור של רייזין, “מעלה עשן כל שהוא. (ציור מחיי הישיבה)”, מיידיש לעברית בשביל ׳הצפירה׳.⁶⁹ בשני המקומות לא נזכר שמו של שופמן כלל, לא כמחבר ההקדמה ולא כמתרגם הסיפור.⁷⁰

שני הדברים נכתבו לאחר חמשת הסיפורים הראשונים, אבל נדפסו לפניהם. באותה שנה גרו אברהם רייזין ושופמן בווארשה והתידדו מאד. הם התפעלו הדדית, זה משיריו של זה וזה מסיפוריו של זה, שקראו אותם עוד בכתב־יד. (לימים כתב שופמן רשימה נלבבת עליו: “אברהם רייזן – משורר הדלות”). רייזין עמד אז להוציא את קובץ שיריו הראשון, והמו״ל יעקב לידסקי עמד בתוקף על כך שתיכתב הקדמה, ושי״ל פרץ יכתבנה. לדעתו, תועיל ההקדמה להצלחת הקובץ, שהיה ממושכן בידי הדפוס, כיון שלמחבר לא היו אמצעים לפדותו. פרץ הסכים בתנאי שרייזין יתקן כמה חרוזים בשיריו, שלא נראו בעיניו. רייזין היה מוכן לכך, אלא שכבר היה מאוחר. הקובץ היה מסודר בדפוס. שופמן, שהיה עד לכל זה, הציע שהוא יכתוב את ההקדמה בעילום שמו, ולידסקי הסכים. רייזין, שהתלהב מאד מסיפורי שופמן, הסכים אף הוא. ההקדמה שכתב שופמן נשאה חן בעיניו, ולאחר מכן תרגם שופמן סיפור שלו לעברית.⁷¹

חמשת סיפוריו הראשונים (“הערדל”, “רפאל”, “הקרדום”, “בבית זר”, “מחיצה”) נכתבו בהיותו בן י"ט. עוד בעיר מולדתו אורשה.

חליפת המכתבים בינו לבין אחיו משה, שהיה גדול ממנו בשש שנים והיה מורה בכפרים בסביבה, הכילה את נסיונותיו הספרותיים הראשונים, שבעקבותיהם ניסה כוחו בכתיבת סיפוריו הראשונים. נסיונות הבוסר הספרותיים נשארו במקרה זה גנוזים במכתבים הפרטיים לאח ולא נתגלגלו לרשות הרבים לפני זמנם. האח היה לו מעין עורך ספרותי מעולה, שסייע בידו לחזק את הכרת עצמו ולהבליט את ייחודו.

גם שני אחיו, משה הבכור וזליג הצעיר, ניסו בעצמם לכתוב, ברוסית וביידיש, וכל האווירה בבית, על אף הדלות החמרית, היה בה עידוד לגישושי־יצירה.

השפעתו של האח משה, חליפת המכתבים עמו ואווירת היצירה והקריאה בבית יש בה כדי לתת הסבר־מה לעובדה, שמיד עם סיפוריו הראשונים הופיע שופמן כאמן בעל סימני־היכר בולטים ומיוחדים, ללא גישושי־נוער, ללא היסוסים וללא תעיות בשבילים צדדיים.

זו היא אולי תשובת־מה לשאלתו של יעקב פיכמן: “איך יוולד אמן שלם יום אחד?”⁷²

ב. בווארשה

ההחלטה של בן העשרים לנסוע לווארשה ולהסתופף בצל חבורת הסופרים שבה נבעה לא רק ממניעים חיצוניים, כמו השפעתו של ח״ד הורביץ, הכלכלן ואיש הספרות, ומדיניות ההוצאה לאור של בן־אביגדור, אלא היה בה גם משום קביעת עמדה ויחס לאווירה הספרותית ששררה בווארשה, ומשום הסתייגות מזו שבאודסה. השפעתו של מנדלי, שהביאה עמה את “שבירת הנוסח” שלו ואת הרצון שלא לעשות כמתכונתו, היא בוודאי אחד הטעמים הכמוסים שבהליכה זו לווארשה.

ח״ד הורביץ (1865–1933),⁷³ שהיה בן עיירה הסמוכה לעיירתו של שופמן (הורי־הורקי בפלך מוהילוב אשר ברוסיה הלבנה) וגדול ממנו בשנים, כבר היה בעל ׳עבר ספרותי׳ באותם הימים (החל לכתוב ב׳המליץ׳ בשנת 1882). עוד בתקופת לימודי הכלכלה שלו השתתף הורביץ בכתבי­־עת רוסיים ובהיותו בברלין התקרב לאחד־העם ולברדיצ׳בסקי שהשפיעו עליו השפעה מכרעת. הורביץ הירבה לכתוב בכתבי־העת העבריים של התקופה, היה בקי בספרות העברית, ובייחוד בזו הצעירה, ופירסם בעברית וביידיש סיפורים, מסות ספרותיות ומאמרים בשאלות כלכלה. באותה שנה (תר״ס) הדפיס ב׳הצפירה׳ מאמר ארוך בהמשכים רבים על ברדיצ׳בסקי, שהיה קרוב מאד ללבו. קרוב לוודאי שהורביץ השפיע לא במעט על שופמן המתחיל, וייתכן כי האחרון נתן לו לקרוא את חמשת סיפוריו וביקש עצתו. יש לשער, כי הללו מצאו חן בעיניו, ואולי הוא שעודדו לפרסמם. בכל אופן, באותה שנה הוציא הורביץ בווארשה את ספרו ׳הממון (פרק בכלכלה הציבורית)׳ ב“ביבליותיקה עברית” של הוצאת “תושיה” בווארשה_, וכ“בעל נסיון” בוודאי צייד את ידידו הסופר הצעיר והמתחיל בכמה עצות מעשיות והיפנה אותו אל בן־אביגדור, מייסד ההוצאה.

לח״ד הורביץ זכות גם בעידודו של שמעון הלקין בראשית דרכו (1910). הוא חיזק את ידיו ואף יעץ לו לפרסם מסיפוריו בכתבי־העת.⁷⁴

בווארשה התרכזה באותן שנים פעילות מו״לית אינטנסיבית ביותר, שחלקה רב בעידוד סופרים צעירים, שראשוני סיפוריהם ושיריהם יצאו לאור באותו זמן, ורבים מהם נעשו אח"כ לעמודי התווך של הספרות העברית. עיר זו נעשתה למרכזו של הדור הצעיר בספרות, שאווירת הבוהמה הספרותית־טרקלינית שבה, דמויותיהם של י״ל פרץ ודוד פרישמן ומצי­אותם של עיתונים והוצאות־ספרים משכו אותו אליה, אף על פי שלא פעם הסתייג ממה שמצא בה.⁷⁵

בכמה וכמה מרשימותיו חזר שופמן ותיאר את האווירה שמצא בווארשה בבואו אליה בשנת תרס״א, בשעה ש“כוכב הספרות העברית היה בעלייתו” (“וארשה בשנת תרס״א”), ואת אורחם ונוהגם של הסופרים שבה: אברהם רייזין, בן־אביגדור, פרץ, דינזון, נומברג, פרישמן:⁷⁶ “פרחי הסופרים המתחילים, בעברית וביידיש, עולי־הימים הללו, הרעבים למחצה והבלתי־לבושים כהוגן, אשר התלקטו ובאו מאוקראינה ומרוסיה הלבנה וכו', נמשכו אל מעון פרץ זה כפרפרי לילה אל האור” (“י״ל פרץ”). ועל בן־אביגדור: "אפילו בן־אביגדור בשעתו, עם כל ׳צלליו׳, גישה של סופר ואוהב ספרות מונחת היתה ביסודה של ׳תושיה׳, ׳ביבליותיקה עברית׳ וכו׳.⁷⁷

תקופה זו הטביעה חותמה על שופמן לכל חייו, וההיכרות עם האישים שבווארשה וההשפעות האירופיות, שספג שם תוך לקיחת חלק בפעילות הספרותית העברית המגוונת, היו לו, כמו לסופרים אחרים, חלק מהמטען הרוחני, שנשא עמו לכל מקום וממנו שאב כל ימיו.

ההחלטה לבוא לווארשה היתה גם פרי תפיסה ספרותית, שראתה צורך בשינויים בספרות העברית, בהשתחררות מן הנוסח הקבוע ומן השיגרה, בחיפוש אחרי צורות הבעה חדשות וריתמוס חדש של השפה. כבודם של הסופרים הגדולים, ובראשם מנדלי, במקומם מונח, ואין מקום לערער על כך,⁷⁸ אולם הפחד מפני ההשתעבדות להם ולדרך כתיבתם וההכרה, שכעת יש הכרח לכתוב אחרת, לשבור את הנוסח, היו מן הסיבות האמיתיות, שדחפו סופרים מחדשים כשופמן להסתופף בווארשה דווקא. דברים, שניסח מקץ שנים לא מעטות שלמה צמח במאמרו “בעבותות ההווי”⁷⁹ בדבר השיעבוד של הפרוזה העברית למנדלי וכנגד “סבל־ירושה זה”, שנהפך ל“צור מכשול ליצירה העברית”, כוחם יפה להסביר את הסיבה האמיתית המסתתרת מאחורי העדפתה של וארשה על אודסה ביחס לסופרים כשופמן, שכבר עם הופעתו המקובצת הראשונה נתגלה כאחד מיוצרי הנוסח החדש בפרוזה העברית, שעמו הוכנסו הערכות וטעמים חדשים לספרות העברית.

ג. קבלת־הפנים הראשונה

קבלת הפנים הראשונה לשופמן היתה מעודדת ומאכזבת כאחד. בן־אביגדור קיבל מיד עם קריאתו את חמשת הסיפורים לדפוס, וכנראה אף ביקש ממנו להוסיף עליהם עוד סיפורים, כדי שהספר לא יצא צנום מדי. כתוצאה מפניתו זו נכתבו בווארשה שני סיפורים נוספים: “כחום היום” ו“יוגה”, והספר הראשון יצא כשהוא כולל בתוכו 7 סיפורים (63 עמודים). נלהב פחות, אך עדיין אוהד, היה גם ש״ל גרדון, שהיה באותו זמן עורך עיתון הילדים ׳עולם קטן׳ (הוא היה גיסו של בן־אביגדור), שמתח ביקורת על הסיפורים בגלל “מיעוט העלילה” שבהם. לאוהדיו של שופמן הצעיר והמתחיל שייך, כאמור, גם אברהם רייזין. מן הסופרים הצעירים המתחילים, שידידותם חיזקה הרבה את רוחו של שופמן היה גם ה״ד נומברג, ששיחותיהם המשותפות ברחובות וארשה ודעותיו בזכות סיפוריו היה להם חלק רב בהחזרת הבטחון העצמי: “דעתו בנוגע לדבר כתוב בידי אחד מחבריו הצעירים היתה קריטריון” (“ה״ד נומברג”).

בקיץ תרס״א שהה ברדיצ׳בסקי במעון־קיץ ליד וארשה עם אשתו (ולא כפי שכותב שופמן עם ארוסתו, שהיתה אחר כך לאשתו), ושופמן הביא אליו את סיפוריו הראשונים, שעמדו להופיע בהוצאת “תושייה”, לעיון. שופמן, כצעירים רבים אחרים, העריץ את ברדיצ׳בסקי וחוות דעתו על כתיבתו היתה חשובה לו מאד. חווית הפגישה עמו היתה כבירה, וברדיצ׳בסקי מצדו, לאחר השיחה פנים־אל־פנים ולאחר הקריאה בסיפוריו, נעשה מתומכיו וממעודדיו הגדולים של שופמן (“פגישתי עם מ״י ברדיצ׳בסקי”) ואף כתב עליו שתי רשימות ביקורת נלהבות (בשנת תרס״ד ותרס״ט). שופמן היה זה שקישר לראשונה בין ברנר לבין ברדיצ׳בסקי.

לעומת קבוצה זו של חסידי כתיבתו לא מצאו סיפוריו הראשונים חן בעיני “האריות” שבחבורת סופרי וארשה, כגון דוד פרישמן וי״ל פרץ. כפי שהיה מקובל, “עלה שופמן לרגל” לביתו של פרץ ושם, במחיצת סופרים נוספים (נומברג, דינזון), קרא לפניו מתוך סיפורו הראשון “הערדל”.⁸⁰ נומברג העיר ברוסית, כי מורגשת בסיפור זה השפעתו של צ׳כוב, ואילו פרץ, שראה גם בהערה זו מחמאה בלתי מוצדקת, העיר ברוסית אף הוא: “אין כאן דבר מעין צ׳כוב.” פרץ, כפי שמתאר שופמן, “הביע את אי רצונו” בנימוק, ש“זהו תרגום מרוסית – אין זה עברית לחלוטין. אילו הייתי אני במקום בן־אביגדור, לא הייתי מקבל את זה לדפוס.” למותר לתאר את הרגשתו של הסופר המתחיל לשמע דברים אלה, וכפי שהוא מעיד על עצמו: “יצאתי מלפניו על מנת שלא לשוב אליו עוד” (“וארשה בשנת תרס”א"). בשעת פגישתו עם ברדיצ׳בסקי אף פלט “על חשבונו אי־אלה דברי זלזול,” דברים, שהביאו את ברדיצ׳בסקי ללמד סניגוריה על פרץ וללמד הלכות דרך־ארץ את הסופר הצעיר והמאוכזב ביחסו לסופרים גדולים וחשובים.

לימים, במלאת מאה שנה להולדתו של פרץ, הקדיש לו שופמן רשימה ובה “החליק” על אותו מאורע ראשון, שבו החליט שלא לשוב אליו עוד. הוא תיאר את התה הרענן והריחני, שחלט פרץ בעצמו לנומברג, לדינזון ולו, כאשר ביקרו במעונו בווארשה באביב תרס״א, את צורתו החיצונית הרעננה ושופעת החמימות, שבגללה נמשכו אליו הנערות ופרחי־הסופרים כאחד, וכתב בנימה של שוויון נפש מוחלט על אותו מאורע, שהוציאו מרשות היחיד ועשאו עניין לרבים: “קרא את כתבי־היד שלנו, קרא בהתעניינות, העיר מה שהעיר.” הביקורת היחידה, הנשמעת בקטע זה, אף היא נרשמת לזכותו של פרץ: “אבל למצבנו החמרי, מהיכן אנו חיים כאן, בבירה פולנית זרה לו, לא חקר ולא דרש, ודווקא זה היה נהיר לנו ועודד את רוחנו” (“י״ל פרץ”). עם זאת, לא שכח לו את ביקורתו לעולם ופה ושם עשה עמו “חשבון”.⁸¹

עוינת לא פחות היתה תגובתו של פרישמן על שני הסיפורים “כחום היום” ו“יונה”, שנכתבו בווארשה, שכן הפטיר מבין שפתיו ברוסית: “לא מתאים בשביל ׳הדור׳.” בחוות דעתו החיובית של פרישמן היה כדי להביא לשופמן סכום כסף כמקדמה, ובהערתו זו ביטל גם את תקוותו זו.

ברשימת הזכרון, שכתב שופמן לאחר מותו של פרישמן, מורגשת הערצה לסופר גדול זה ולכוח המבקר שבו, על אף האכזבה הראשונה ממנו: “לצעירים לא ידע חיבה יתרה, אבל בכל מה שיצא מפיו ומעטו עורר את החשק לכתיבה” (“דוד פרישמן”). הוא חזר ותיאר את השפעתו עליו כעורך ׳הדור׳ עוד לפני שהגיע לווארשה (“מעין מכתב אל העורך”), ראה בכתביו “חן פרישמני מיוחד” וסיכם: “פרישמן הוא בכל זאת פרישמן” (“אגרות פרישמן ליל״ג”).

ד. ‘סיפורים וציורים’

קובץ הסיפורים הראשון ׳סיפורים וציורים׳, שכלל, כאמור, שבעה סיפורים, הורגש בו מיד החידוש שבצורת הכתיבה וההתבוננות, והבליט את ייחודו של הכותב. נראה, שבלי הגזמה אפשר לומר, כי בקובץ סיפוריו זה הגיע שופמן לשיא יכולתו כמספר, וסיפוריו האחרים, שנכתבו בתחנותיה השונות של תקופה ראשונה זו, עד שנת תרע״ג, עם נסיעתו לווינה ופרוץ מלחמת־העולם הראשונה – היו כהמשך לאותה מדרגה אמנותית גבוהה, שגובהה וטיבה כבר נסתמנו בספר ראשון זה. דומה, שמקומו בספרות העברית שמור לו בעיקר בגלל סיפוריו מן התקופה הראשונה, והרושם, שעשה על קהל הקוראים בשעתו, נוצר בזכות ספר הסיפורים הזה והשלושה שבאו מיד בעקבותיו.

בשבעת סיפורי הקובץ מקופלים, למעשה, המשכו והתפתחותו העתידים לבוא. אחת התכונות המהותיות, שכבר זכתה לציון ולהבלטה בביקורת, היא ריכוז המציאות בפרט אחד, שהוא חסר־חשיבות לכאורה, שבאמצעותו מתגלה ההוויה כולה. פרט זה יכול להיות חפץ כל שהוא, כגון קרדום או ערדל, והוא יכול להיות מעשה כל שהוא, כמו בקשת הלוואה וביקור בבית חבר. לימים, נשאר השלד העירום בלבד – החפץ או האביזר ובדל־העלילה, המעידים על המציאות והטבע האנושי.

סיפוריו של שופמן שייכים לסוג סיפורי “התלושים”, שהיה רווח מאד באותו דור. אלה הם וריאציות על מוטיב התלישות, כשהגיבור מנותק מן החברה ומרגיש עצמו בודד בעולם. לגיבורים אלה ייחוד משלהם, בחולניותם המרובה ובארוטיות היתרה שהם מגלים, הגובלות לפעמים בסטייה מן הנחשב כנורמאלי. דמות כ“יונה” היא דמות של אדם, הנמשך לנערים ולנערות קטנים, ובעיקר לנערים. כמיהתו למשהו, שאין הוא יודע פשרו, כשרק אהבת דוד ויהונתן משמשות לו מוקד הזדהות והשראה, אינה מאפשרת לו להתקיים בעולם. החמדה הגופנית הגדולה, שלא יכלה לבוא על סיפוקה, היא שהביאה למותו. כמוהו גם גיבור “כחום היום”, נתניה המורה, אשר משיכתו לתלמידו רק נרמזת בסיפור ואינה מתוארת תיאור ישיר, ורק תמונת הסיום של אחת הפרות, העולה ומטפסת על גבי חברתה, מגלה במה דברים אמורים.

יש להעיר, ששופמן עצמו לא ראה בהתנהגות זו דבר־מה חולני או סוטה, אלא משהו ענוג ועדין מאד.

גם שאול, גיבור “בבית זר”, מגלה נטיות דומות וכמה למגע ידו של חברו ראובן; עצביו המגורים גורמים להגברת הרגשת בדידותו ועליבותו ולאפסות העולם הפנימי, שיצר לו בעקבות הספרים שקרא, המתנפץ לנגד עיניו.

נטייתו זו של שופמן לתאר את החלש, את החולני, את המצבים הקיצוניים, שאליהם מגיע האדם, מתגלית הרבה בהמשך יצירתו, וגם היא מסימני ההיכר שלה.

האכזריות שבחיים, אדישותם של בני־האדם לסבלו של הזולת, ההנאה ששואבים הבריות מייסוריהם של האחרים, כל אלה וכיוצא בהם, שנעשו לימים מסימניה המובהקים של כתיבתו והופיעו כמוטיבים טהורים ללא תוספת של סממני תיאור ועלילה – מצויים כבר בסיפורים ראשונים אלה, כשהם משובצים בתיאורי הגיבורים ועולמם. כך, למשל, מתוארת תגובתה האדישה של נערה אחת בסיפור “בבית זר” על מות “עלם מוכה שחפת הגר באותו הרחוב,” ותוך כדי דיבור על נושא זה היא מעוררת יצרו של אחד הצעירים, המתהולל עמה. הגיבורים ״התלושים״ של הסיפורים הראשונים מְפַנים את מקומם לגיבורים החלשים, שמולם עומדים חזקים מהם, אם בקסרקטין, אם בבית־הסוהר, אם בעיר ואם בכפר, ההירארכיה המחלקת את בני האדם לחזקים ולחלשים, קיימת תמיד, ורק המקומות והמסיבות משתנים.

מיעוט היסוד העלילתי בסיפורים והעתקת נקודת הכובד שבהם אל יצירת האווירה המיוחדת, האופפת את הגיבורים, גם היא אופיינית לסיפורים אלה. דימויים כגון “העששית על השולחן [– – –] ומראיה הזכיר את העוויית פני האיש המתאווה להתעטש…” או “ממבוא הבית, מחדר המבשלות, הגיעו לאזניו קול נפילות נטפי מים, נפילות רכות, ירקרקות־קודרות, עצובות” (“מחיצה”) – מייחדים את סיפוריו מתקופה זו.

כמיהת הגיבורים אל ילדותם ונסיונם להיאחז בה, כמשהו הנותן בטחון וכוח להמשיך ולשאת את החיים העלובים, אך גם כמקור לצער ולסבל של ההווה, נרמזים כבר בסיפורים הראשונים.

עם הופעתו של ספר ראשון זה נעשה שופמן אחד מחבורת המספרים הצעירים, שהחלו את צעדיהם הראשונים בראשית המאה. מכאן ואילך נזכר שמו בנשימה אחת יחד עמהם, ובמיוחד עם שני חבריו האחרים, ברנר וגנסין.

ה. בהומל

קובץ הסיפורים הראשון ׳סיפורים וציורים׳ הופיע בקיץ תרס״ב, ועוד קודם, בחורף תרס״ב, נלקח שופמן לשרת בצבא הצארי בעיר הומל. במכתב למנחם פוזננסקי⁸² מספר שופמן כיצד הגיע לידיו לראשונה ספרו זה: “קובץ ׳תושיה׳ שלי קבלתי בקסרקט, בעצם הצרות הגדולות של חייל בשנתו הראשונה. ומובן, שלא יכולתי ליהנות אז מזה הנאה כל שהיא. התעללות הגורל.” ⁸³

תקופת הומל של שופמן (תרס״ב־תרס״ד) שרויה במזל של שתי חוויות מרכזיות, המנוגדות זו לזו ומשלימות זו את זו, שהקנו לה את חשיבותה המכרעת בחייו ושהשפעתה ניכרת בכל יצירתו. הכוונה לשירות בצבא הרוסי מזה ולחופשות הקצרות, שבהן נפגש עם משכילים וסופרים, בעיקר בבית משפחת הופנשטיין בהומל – מזה.⁸⁴

ידידותו עם בני משפחת הופנשטיין, משה, אליעזר, רבקה ואמם שבביתם היה מרכז ספרותי למשכילים ולפרחי־סופרים, הקלה עליו את תקופת הצבא, הרחיבה את חוג ידידיו והיתה לה השפעה מרובה גם על התקופות הבאות בחייו.

בבית משפחת הופנשטיין הכיר את אורי ניסן גנסין, את אהרן שאול ניבילוב ואת ז״י אנכי, ומאותו זמן נקשרה ידידות עמוקה ביניהם. דמויותיהם של בני משפחה זו ושל באי ביתה הונצחו בכמה מסיפוריו של שופמן, ששינה, כדרכו, אך מעט את חמרי המציאות.

שופמן במדי חייל, הומל 1903.

משמאל לימין: ג. שופמן, טורצ׳יכין(?), פבזנר.

בתקופת השירות בצבא נפגש שופמן לראשונה גם עם דוד שמעוני (אז שמעונוביץ), שהיה כבן שש־עשרה, אולם שיריו העבריים כבר נדפסו בכתבי־העת. שמעוני היה יליד בוברויסק ברוסיה הלבנה, ולמקום זה הגיע הלגיון, ששופמן שירת בו, בעונת הקיץ. באמצעות קבלן־צבא יהודי שהפגישו עם בחור משכיל יהודי, שמע אז את שמעו של הנער־המשורר שמעונוביץ.⁸⁵

הפגישה עם גנסין בשנת תרס״ג בהומל נתקיימה עם צאת ספרו הראשון של שופמן, והשיחה ביניהם נסבה על ספר זה, ששופמן מכנה אותו ברשימה זו “קובץ כתבי הקלוקל” (“אורי ניסן גנסין”). קרוב לוודאי, שדעתו של גנסין עליו היתה קרובה לדעותיהם של ברנר ושל אנכי, שאף־על־פי ש“עוד הרבה חסר לו,” הרי גם “הרבה יש בו.”⁸⁶ ההרגשה, ש“הכותב הוא אחד מאתנו,” נתאשרה על־ידי שני הצדדים לאחר הפגישות והשיחות ברחובות הומל. שופמן ברשימתו זו מציג את הפגישה עם גנסין כ“הונוראר” האמיתי שלו, שכן בזכות ספר־סיפוריו הבין, “שכל עיקרו של עניין הכתיבה בכלל אינו אלא מין החלפת מכתבים בין אנשים־אחים מעטים מפוזרים ומפורדים על פני תבל, שרובם אינם מכירים זה את זה.” את חווית השיחה עם החבר החדש והנפלא הזה, שהבנה הדדית מלאה שררה ביניהם עוד לפני הפגישה הראשונה, הוא מתאר במילים נרגשות ביותר: “כל כגון דא טועמים אך סופרים מתחילים, סופרים־נערים, בשעה שהם מוצאים מין את מינו בנכר, בנדודים, בתחילת הסתיו… כן, כן. יש אושר שמור רק לנו המשוררים.”

ההרגשה של “אנשים־אחים” היתה אחת מחוויות היסוד של הסופרים הצעירים באותה תקופה, והיא מצאה את ביטויה בעיקר בחליפת המכתבים ביניהם ומעט בפגישות ובשיחות, שכן רובם נדדו ממקום למקום ונפגשו לעיתים נדירות בלבד, לזמן־מה. הידיעה, כי אי־שם באחד המקומות מצויים אנשים קרובים בלב ובנפש, שאליהם בעיקר כותבים והם הקוראים הנבחרים, סייעה להם הרבה להתעודד בשעת משבר ולהתגבר על אכזבות.

חליפת המכתבים בין “אנשים־אחים” אלה, שמקצתה פורסמה ברבים וברובה עדיין טמונה בארכיונים, יש בה מעין המשך לסיפורים, שנתפרסמו, שכן היו אלה מכתבים המבטאים מצב־רוח, תחושות והרגשות, כיסופים וגעגועים לידיד קרוב, למשהו בלתי־נתפס, בתוספת תיאורים הומוריים־ביקורתיים על תנאי החיים ומצבי הרוח, שהכותבים וחבריהם האחרים נתונים בהם. כמה מן המכתבים נראים כאילו נלקחו מאחד מסיפוריו של שופמן, אנכי או גנסין, ללא שינוי ועיבוד.

גם הפגישה עם ז״י אנכי (“ז״י אנכי”) בהומל בשנת תרס״ג באה לאחר שאנכי קרא בסיפורי שופמן, והתעורר בו הצורך לפגוש את הכותב ולהכירו. היכרות זו, כפי שמספר שופמן,⁸⁷ נעשתה במחנה הצבא, שאליו באו גנסין ואנכי לפגוש את "החייל במדים בעל הסיפור הנפלא ׳יונה׳ ".

הפגישות בין גנסין ואנכי לבין שופמן נמשכו, בעיקר בבית משפחה הופנשטיין, שאליו היו באים כל אחד ממקומו, וכפי שמתאר זאת שופמן:

באותו זמן, ימים מספר אחרי הפוגרום בעיר הומל בסוף קיץ 1903,⁸⁹ נפגש גם עם הלל צייטלין.⁹⁰ הוא תיאר כיצד עמד צייטלין “חיוור ומזועזע, אבל עם זה קורן בשאר־רוחו”, תהה על פשר המאורעות הללו ודיקלם בע"פ מדברי ברדיצ׳בסקי, שהיו כעין נבואה לעתיד־לעתידו שלו (“הלל צייטלין ומ”י ברדיצ׳בסקי", “הומל”).

את מקומו של שופמן ואת אווירתו של “חוג הומל” תיאר לימים הלל צייטלין:

מקום נכבד תופסת בסיפוריו של שופמן משפחת הופנשטיין (שתוארה גם בסיפורו של גנסין “בטרם”), אֵם המשפחה, שני האחים אליעזר ומשה ואחותם הצעירה רבקה, שמילאו תפקיד גדול בחייו, “עליו אני צריך להיות אסיר־תודה להם עד היום” (“הומל”).

בביתה של משפחה זו שהה שופמן בזמן החופשה שלו מן הצבא וביקר בו בכל הזדמנות שניתנה לו, בשעה שנשלח בשליחויות שונות מן הקסרקטין אל העיר. ברשימה “עזר למשטרה” (נקראה בגירסה הקודמת: “עזר לבולשת”) מן הסידרה “מעתות בצבא” הוא מתאר מה היה בית זה בשבילו באותה תקופה קשה ומרה:

יש בסיפור זה רמזים לאהבה החשאית, שהחלה צומחת בין החייל לבין האחות הצעירה, והזעזוע, שהיה עד לו, כאשר נלכדו האחים והאחות בידי המשטרה והושמו במאסר, והחיילים הרוסים הציצו דרך חור המנעול למקום “תפיסת־הנשים”, שבו היתה גם סוניה…

תיאור אחר של אותה משפחה והתפקיד, שמילאה בחייו באותה תקופה, נמצא בסיפורו: “סיוט”. הפגישה הראשונה ביניהם נערכה בשעת־שריפה בעיר, כשפלוגתו של החייל מנחם סמוּטני [עצוּב], גיבור הסיפור, אחד מבני­־דמותו המרובים של שופמן עצמו בסיפוריו, נשלחה העירה בתורת עזר משטרה בשעת השריפה. כאן שמה של האחות הוא “ליבקה” [אהובה], והיא בת שש־עשרה, גיל שהיתה לו אחיזה ביוגראפית. רמזים שאינה אדישה כלפי החייל הצעיר מובלעים בין השורות:

יש לשער, שגם נאטאשה שבסיפור “הפליט”, המוזגת לו כוס תה, בשעה שהוא משוחח עם אחיה, ושוברת בהתרגשותה את הכוס, עוצבה בדמותה של רבקה לבית הופנשטיין, והסיפור על העזרה, שהגישו לו אחיה בשעת בריחתו למקום אחר ונשיקתה במעמד זה, יש לו אחיזה במציאות.

בארכיונו של שופמן ב“גנזים” מצויה חליפת המכתבים עם משה ואליעזר הופנשטיין, והיא בעלת חשיבות מרובה להבנת האווירה, שבה היה נתון באותה תקופה. אליעזר הופנשטיין עצמו פירסם שני שירים ב׳השילוח׳ (תרס״ג, תרס״ו), ודמותו “הונצחה” בסיפור “סיוט” בשם הגיבור: “שלום”, שהוא “האח הגדול”, “מי שכבר נדד הרבה בנכר, בחוץ לארץ”, ומעיד על עצמו: “אני אוהב לשוט במרחקים איזה זמן, אבל לאורך ימים – לא.”

את סיפורו “טיול” הקדיש שופמן לאליעזר הופנשטיין וכן רצה לעשות גם בסיפורו “ליד הדרך”, שנשלח לביאליק, עורך ׳השילוח׳, אלא שביאליק כתב לו מאודסה: “את האקדשה להופנשטיין אשמיט, כדרכי עם כל האקדשות. אין דרך להכניס לתוך ׳השילוח׳ אקדשות פרטיות. מנהג הוא – ואין לשנותו.”⁹² במכתבו לברנר דואג שופמן: “הנשתיירה האקדשה להופנשטיין?” ומבקש: "שלא לחטוא להיסטוריה הואילה לרשום תחת ה׳טיול׳ ׳פברואר 1905׳.״⁹³

סיפורים אלה, שנכתבו על רקע אווירת הומל והחבורה שנמצאה בה, תיארו אנשים מסויימים, מקומות מסויימים ומאורעות שהתרחשו במציאות, והיה בהם משהו מחליפת מכתבים בין אנשים־אחים, שנתגלגלה לרשות הרבים, ש“זר” לא יוכל לרדת לסוף משמעותה.

ברוח זו כותב משה הופנשטיין לשופמן בתגובה על סיפורו “קטנוּת”: “הכרתי את הגיבור…”⁹⁴ וכך כותב שופמן לביילין בלונדון על סיפורו של גנסין: “ב׳בטרם׳ בכל זאת ישנם מקומות יפים, אעפ״י שיש להם אופי פרטי, מובן רק בחוג ידוע של הנפשות הביתיות.”⁹⁵ דברים שכוחם יפה גם לכמה וכמה מסיפוריו של שופמן עצמו.

כך, למשל, הנציח שופמן בסיפורו “אהבה” את דמותו של אהרן שאול ניבילוב, חברם של גנסין, ברנר ומשפחת הופנשטיין ושלו עצמו מתקופת הומל, שהיה בן פּוצ׳פּ ומת ממחלת השחפת בתחילת אוגוסט 1907,⁹⁶ אף על פי שהרקע לסיפור זה הוא מתקופת לבוב ולא מתקופת הומל.⁹⁷ תיאורו של ניבילוב בסיפור כתוב ברוח המכתבים, שהחליף שופמן עם רעיו על מותו, ויש הרגשה ששופמן הכניס קטעים ממכתבי משה ואליעזר הופנשטיין לסיפורו זה כמעט ללא שינוי כאמצעי ליצירת האווירה המיוחדת בו.

על מחלתו של ניבילוב כתב משה הופנשטיין לשופמן:

וכך מתואר ניבילוב ב“אהבה”:

במכתבו של משה הופנשטיין לשופמן מתוארים מותו של ניבילוב והרגשתו של הכותב בעקבותיו:

חוויתו של שופמן בצבא היתה אחת המרכזיות בחייו ונעשתה לאחד מחמרי־הבניין היסודיים של יצירתו. תקופה זו מצאה את ביטויה הישיר בסיפורי־הקסרקטין שלו, שנכתבו סמוך מאד לאותה תקופה, ובכמה סיפורי־צבא, שנכתבו מאוחר יותר, ואת ביטויה העקיף ברשימותיו המאוחרות. לשירות בצבא היתה השפעה מרובה על תפיסת העולם הכוללת שלו, ועל ראייתו המקיפה את האדם בעולם בכלל ואת היהודי בפרט.¹⁰²

ההפסקה, שחלה בכתיבתו ובפירסום סיפוריו בגלל שירותו בצבא, היתה קצרה ביותר. לאחר כשנתיים של שירות,¹⁰³ מיד כשעבר את הגבול לגליציה עם פרוץ מלחמת יפאן־רוסיה בשנת 1904/1905, “השתחרר” הכל מתוכו ו“סיפורי־המלחמה” שלו החלו להתפרסם מעל דפי העיתונות. נראה, שהסיפור הראשון היה “בין החומות”, הנזכר במכתבו של ביאליק אליו¹⁰⁴ ונכתב זמן מה קודם לכן. מכתב זה נשלח כתשובה למכתבו של שופמן אליו מלבוב, המודיע לו ששלח לו בשביל ׳השילוח׳ “ציור” זה. במכתב רומז ביאליק להברחת הגבול של שופמן: “שמענו את כל ההרפתקאות שעברו עליך ועל חבריך – ונרגז.”

בכמה מסיפורי הקסרקטין של שופמן מצוי גיבור, שהוא בן־דמותו של המספר עצמו, ולו סימני־היכר מיוחדים החוזרים ונשנים. באחרים – מצויה לא פעם דמותו של חייל יהודי אחד לפחות. ב“בין החומות” זהו ניסן לוין, “החייל מן הרוטה השישית”, המתיירא “שמא יפגע בכידונו של ההולך לפניו”, חולם על ביתו בעיר מולדתו ועל פייגיל בת צמחון, שהיתה בת ארבע־עשרה בלכתו ממנה. עליו אומרים חבריו: “זהו לוין שלנו. הוא צוחק תמיד. [– – –] ׳עלם׳ טוב הוא; ׳מלומד׳, כמוהו, אחי, מעטים המה גם בין ׳שלנו׳. אותו הכל אוהבים. גם מפקד־הרוטה, גם הפלדפבל. הוא גם בצורתו אינו דומה ליהודי!” “בן־דמות” אחר לשופמן הוא המספר ב“מעתות בצבא”, המתואר כפזור־נפש; מנחם סמוטני בסיפור “סיוט”, שאינו יכול להסתגל לחיי הקסרקטין ואף מחוצה לו, בעיר הזרה, מתלבט בחוסר כל.

בסיפור “כל הימים” זהו נחום בונדי, שאינו יודע כיצד מטפסים על “הגדר” או כיצד דוקרים בכידון, אבל לעומת זה יודע הוא את שמו של טורגנייב ואת הנערות.

בכמה מסיפורי הצבא, שנכתבו מקץ שנים, מוותר שופמן לחלוטין על אמצעי ההסוואה של הגיבור בן־דמותו ומופיע כמות שהוא עם כל סימני ההיכר שלו במציאות, כסופר שספרו מגיע אליו לקסרקטין (“ביום אביב” בסידרה “מימי צבא”).

דמות קבועה אחרת בסיפורים אלה היא דמותו של “הפלדפבל חריטונוב”, שהיה חייל בכל רמ״ח אבריו, אולם בשעה שהוצא מחוץ למסגרת הצבאית, שלח יד בנפשו. דמות זו, שהוקדשה לה רשימה מיוחדת, נזכרת גם ברשימות נוספות, שנכתבו ממרחק הזמנים, המתארות את זכרונות תקופת הצבא (“מרוץ”, “הרובה”).

לימים, תיאר שופמן על דרך ההומור את חשיבות השירות בצבא כ“תנאי” לכתיבה טובה: "כמה שאני נוטה לחשוב שכדי לכתוב כהוגן, צריך לעבוד תחילה בצבא הרוסי.״¹⁰⁵

לתקופת הצבא שלוש חוויות יסוד: האחת – עצם השירות בצבא הצארי והמעבר מחיים אזרחיים למשמעת קסרקטינית. השנייה – היות יהודי יחיד, או כמעט יחיד, בין חיילים רוסים בני פלכים שונים מכל רחבי רוסיה. והשלישית – אולי המזעזעת ביותר, חוויתו כחייל יהודי בצבא, שהיה עֵד לפרעות, שנעשו ביהודי העיר, שבה חנה הצבא, והשתתפותם של “חבריו” החיילים במעשים אלה (“מעתות בצבא”).

הרגשת חוסר האונים של הגיבורים התלושים בסיפורים הראשונים בגלל מוצאם העלוב מול אלה החזקים, השבעים, העשירים הבטוחים בעצמם, נתגלגלה בהרגשת חוסר האונים של החייל הפשוט בכלל ושל החייל היהודי בפרט. תקופת השירות בצבא הגבירה את הכמיהה לכח הגופני והערצתו. (“כח”, “סרגי ממוטוב”, “ויחל שער ראשו לצמח”, “אמנים”, “הפטיש הקטן והפטיש הגדול” ועוד הרבה).

ו. הברחת־הגבול והמאסר

באביב תרס״ד (13.3.1904),¹⁰⁶ עם פרוץ מלחמת רוסיה־יפאן, ערק שופמן מן הצבא הרוסי, הבריח את הגבול לגליציה והתיישב בלבוב (למברג), שבה גר כתשע שנים עד קיץ 1913.

תשע השנים שעשה בלבוב, תחנתו הארוכה ביותר בתקופתו הראשונה, הטביעו חותם מיוחד על יצירתו, והן שביססו את מעמדו כסופר מן השורה הראשונה בספרות העברית.¹⁰⁷

הפגישה הראשונה עם “החופש” בגליציה עמדה בסימן מאסרו של שופמן באשמת חוסר־תעודות. על מאורע זה חזר שופמן וסיפר פעמים אחדות, אם בגוף ראשון ובמפורש כאחד מסיפורי זכרונותיו המאוחרים, ואם בצורה מוסווית, בסיטואציה מרכזית או צדדית בכמה מסיפוריו מאותה תקופה או מתקופה מאוחרת יותר. גם בסיפור על דרך ההסוואה אפשר לזהות על נקלה את סימני ההיכר של שופמן באחד הגיבורים הבדויים הללו, המעוצב בצלמו ובדמותו.

באחת הרשימות מסידרת “פרקי לבוב”, המוקדשת לגרשום באדר, הוא מספר:

תיאור מוסווה של אותו ליל מאסר, ששינוי המסיבות הקנה לו עוצמה דרמאטית־אירונית, נמצא בסיפור “אורות באופל”, שבו בלשי המשטרה תופסים את המהגר חסר־התעודות בבית־הזונות, והם מחכים לו עד שיתלבש כדי להובילו אל בית־הסוהר.

בסיפור “סיוט” – “קושמר” בנוסח הראשון שלו – נזכרת אותה אפיזודה של הברחת הגבול והימים הראשונים הקשים “בחוסר כל, לרבות גג מעל לקדקוד”, שהם מנת חלקו של הגיבור מנחם סמוטני, העשוי בדמותו של שופמן, אלא שבו ההדגשה היא על הגיבור השני, ניגודו של מנחם “הנער הטוב”, שיש בו “איזו חיוניות בהמית”, שבכוחה הוא מצליח “להסתדר” בכל מקרה ובכל מצב.

אלה הם סיפורים וזכרונות, שנכתבו ממרחק השנים, אולם מרבית הסיפורים על המאסר ובית־הסוהר נכתבו זמן קצר לאחר המאורע, היינו בתקופת לבוב. פחד הגירוש והמאסר הוא אחת ההרגשות הקבועות של גיבורי הסיפורים, ולמעשה, מעשיהם מכוונים להפיג פחד זה (“בגולה”). גיבור הסיפור “טיול”, גדליה שור, מופיע בראשונה לפני הקורא לאחר שיצא מבית־האסורים, ויש לו הרגשה, שהישיבה שם הוסיפה לו משהו “מעניין”, שיש בו כדי למשוך את לב הנערות.

תיאור מפורט של הברחת הגבול בעזרת מבריחים מקצועיים נמצא בסיפור “הפליט”, שבו מתוארת בהרחבה ההליכה הלילית, הפחדים המלווים אותה והרגשת הרווחה לאחר המעבר: “רק מי שנמלט מחצר־הגרדום יכול לטעום כראוי את אוויר הנשימה הפשוט,” ובן־דמותו של שופמן הפעם, דניאל קוראן, אמנם טועם בכל ישותו את הרגשת השיחרור והחופש. אולם הרגשה זו באה אל קיצה לאחר שקוראן נתפס על־ידי סוכני הבולשת והושם בבית־הסוהר באשמת חוסר תעודות. הווי בית־הסוהר הקודר מתואר בהרחבה כניגודו של חלקו הראשון של הסיפור, שבו תוארה הרגשת החופש, ובסופו של הסיפור שם הגיבור קץ לחייו בתלייה בתא הסוהר. נושא זה חוזר גם בסיפור “במאסר”, השייך כולו לסוג “סיפורי בית־הסוהר” ומתאר את האווירה במקום זה ואת היחסים בין הכלואים. גם כאן נוצרת הירארכיה כמו “בחוץ” בהתאם למוצא, לדעות ולתכונות: חזקים וחלשים, יהודים וגויים, בעלי סוגי עבירות שונות, “פליליים” ו“פוליטיים”.

ז. בסימן נשים

נושא המאסר, הישיבה בבית־הסוהר וההרגשות המתלוות לפרשה זו – תופסים, אמנם, מקום נכבד בסיפורים מתקופה זו או אלה המתארים תקופה זו ממרחק השנים, אולם אינם הנושא העיקרי והאופייני.

במרכזם של “סיפורי גליציה”, עומדת האשה בהופעה כמעט קבועה, החוזרת בוואריאציות רבות מאד ובגיוונים עשירים ומפתיעים. הילדה־הנערה האהובה של ימי הילדות והנערה־האשה, בת המשפחה המיטיבה של תקופת הצבא, פינו את מקומן לאשה־הזונה בבית הקלון, שהיא עתים צעירה ועתים זקנה, יפה ובלה לסירוגין, מבינה ואדישה חליפות. בצד הזונה מופיעות גם דמויותיהן של נערות ונשים אחרות, שהגיבור הפליט חסר־הבית נפגש בהן בכל מקום, אך אינו מצליח ליצור עמהן קשר אלא לעתים רחוקות. סידרת “סיפורי גליציה” מעבירה לפני הקורא גלריה עשירה של דמויות נשים יהודיות ונכריות, ובכולן מחפש הגיבור את הכוח להתגבר על הסיאוב והכיעור שמסביב ואת היכולת להמשיך ולחיות:

בתקופה זו נכתבה סידרת הסיפורים על בתי־הזונות (“בקצווי הכרך” “הניה”), על ה“ביקורים” בבתים אלה (“הפליט”, “קטנוּת”), על “המשולש הנצחי”, היינו על בגידת האשה בבעלה, בדרך כלל עם ידידו,¹⁰⁹ (“שלג נפל”, “גלידה”, “אהבה”, “נקמה של תיבת זמרה”) או סיפורים, שבהם חווית הפגישה עם אשה, בדרך כלל בביטויה הגופני, עומדת במרכזם. (“אם”¹¹⁰ “כאב”).

צורת הכתיבה המיוחדת של שופמן ותפיסתו את המצבים השונים, שבהם שרויים הגיבורים, נותנות לנושא הנועז טעם מיוחד והרגשה חריפה של ראייה מקורית. באמצעים מיוחדים הצליח שופמן להימנע מלגלוש אל הזול והמגרה מזה ואל הפאתיטי ומעורר הרחמים מזה. נימת ההומור, הצינית במקצת, שהוגנבה אל בין השורות, משאירה את המתואר ללא פרשנות כביכול, וללא התייחסות רגשית מצד הכותב. כך הדבר, למשל, בסיפור המאוחר יותר “מלחמה ושלום”, שבו מתוארות על דרך ההכללה ה“פגישות” עם הנערות הזרות ב“הוטלים” השונים על רקע שנות מלחמת־העולם הראשונה, כשהסיום הופך את המתואר למשהו גרוטסקי: “איום הדבר, כשאתה שוכח שם אחר־כך את המאנז׳טים והנך מוכרח לשוב ולקחתם.”

דמות האשה, שסביבה מתרחשת העלילה, שהתבלטה במיוחד בסיפורים שנכתבו בתקופת לבוב או בסיפורים שנכתבו לאחר שנים על תקופה זו, נעשתה אחד הנושאים והמוטיבים המרכזיים בסיפוריו של שופמן בכל התקופות, אף־על־פי שבמרוצת השנים חלו שינויי הדגשה וחשיבות. גם ממרחק השנים, בסיפורי זכרונות על אותה תקופה, מצטיירת תקופת לבוב קודם כל בדמויות הנשים שלה. על דרך זו מופיעה, למשל, בסיפור “עתה ידענו” מלכה׳לה האלמנה הצעירה “דקת הגו, שאנחנו בחורים אקסטרנים, דייריה, היינו בפנסיון הקטן אשר לה ואוכלי שולחנה. כולנו חיזרנו אחריה בחשאי.” וכזאת היא גם בת־דמותה פסיה, ברשימה “לבוב”, אשה צעירה, רעננה ועליזה, שבין כתלי דירתה, שבה השכירה חדרים לאמיגראנטים הרוסים, התחוללו דראמות וטראגדיות רבות.

למקום המרכזי, שתופסת האשה בסיפורי־שופמן וברשימות־הזכרון שלו, יש אחיזה ביוגראפית, כפי שמתברר מחליפת המכתבים בין שופמן ורעיו וממקורות אחרים (זכרונותיו של מ. חיוג). לשופמן הצעיר היתה הצלחה רבה אצל הנשים, ובכמה ממכתביו לחבריו וממכתביהם אליו נזכרות נערות, בדרך כלל ברמז, שתפסו מקום בחייו באותה תקופה. איזכור זה נעשה בנעימה של הומור וקלות־ראש, והנערות אינן נקראות בשמן המפורש, אלא על־פי איזה שהוא סימן היכר חיצוני: “הצהובה”, “הבלונדינקה” וכד‘. למשל במכתב לביילין: "כאן נפלה לי מן השמים ׳נפש׳ חדשה שכל הפיינקעס תהיינה כפרתה. עוד כדאי לחיות אני אומר לך! –״¹¹¹ ובשולי גלויה לביילין הוא כותב: “׳הצהובה׳ בקיוב.”¹¹² אותה “צהובה” נזכרת במכתבו של ביילין לשופמן: "ואם גם פה גם שם אין מאומה והשיעמום מחניק והרגשות מתחילים קהים אז פוגשים ב׳צהובה׳ לא חכימא ולא טפשית, נופחים בה רוח ונשמה וקוראים ׳היינו הך’ –."¹¹³

ובמכתב הבא של ביילין: "ושנית דע נא, כי במקום ׳הצהובה׳ כבר ישנה ׳ערמונית׳ – אהא! התפקע מקנאה,״¹¹⁴ ועוד.

במכתב אחר לביילין: “כך היא ההוויה כאן. אילך ואילך. הלילות לפע­מים לא רעים. לא מכוער הוא הסתיו. [– – –] הולכין לכאן, הולכין לשם. מקבלים מכתב מכאן, מקבלים מכתב משם. מופיעות יפהפיות חדשות גם כאן גם שם.”¹¹⁵ שופמן ששמח על תכניתו של ביילין לבוא ללמברג בגפו כותב: “(זה! הלא דבר נפלא)” ומוסיף: “׳הפרה השחורה׳ שלך, כמדומני כבר מתרגשת כאן.”¹¹⁶

מכתב אחר של ביילין רומז על שמו של שופמן, שהלך לפניו כבעל־הצלחה אצל נשים: “מה אתך שופמן? סח לי הבחור הזצר שבא מלמברג, כי אוכל אתה בבית אשה יפה ומשלם גולדן ליום, גולדן ליום, הלוואי שתחנק. רבש״ע!”¹¹⁷ אשה זו תוארה, כאמור, בכמה מרשימותיו המאוחרות של שופמן.

בקיץ 1908 כותב שופמן לברנר מן הקיטנה אליה יצא לנוח:

במכתב אחר, לביילין, כנראה זמן קצר לאחר שעזב ברנר את לבוב בדרכו לארץ־ישראל, הוא כותב: “עם ברנר היה הסוף לא טוב. נפטר ב׳ברוגז׳.”¹¹⁹ והמכתב הבא לביילין מסביר פשרו של “ברוגז” זה:

באותו מכתב נזכרת “היפיפיה הקטנה”, שאחיה היה תלמידו של ביילין ואח״כ תלמידו של שופמן, ובהערת שוליים באה תוספת: “הלא עודנה קטנה ויפה כמו שהיתה, אלא שיחד עם גידולה, כמדומני היא מאבדת דבר־מה.”¹²⁰

מ. חיוג בזכרונותיו מצטט את שופמן, המתאר את ההבדל בינו לבין ברנר ביחסם לנשים: “ברנר וחיים [הוא הסופר חיים שלום בן־אברהם, אחיו של מ. חיוג] שלו – כבדי שעל, אני ומשה [חיוג] – כנפיים. מעולם לא נתקשר אל אשה אחת. נרים את הכנפיים ונעבור לאחרת…”

מזכרונותיו מסתבר, שהנערה שבגללה היה ה“ברוגז” היא אסתרקה למפרט, שנחשבה לכלתו של ברנר, ואילו “לדעתו של שופמן לא היתה אסתרקה כלה ראויה בשבילו,” ו“היה כל הזמן מדבר על לבו שהוא מפריז ביפיה.”¹²¹

פרשה נוספת בחיי שופמן של אותם ימים, שזכרה נשאר בכמה מודעות בעיתונות של התקופה ההיא והדיה נמצאים בחליפת המכתבים של שופמן, היא פרשת אירוסיו, וכנראה גם נישואיו, שלא עלתה יפה והיתה קצרת ימים ביותר.

ב׳הפועל הצעיר׳, שנה רביעית, גל׳ 7, ט״ו טבת תרע״א (15.1.11), נתפרסמה מודעה המכריזה על אירוסיהם של ג. שופמן ושפרה פליגלמאן. המקום: לבוב והתאריך: טבת תרע״א. מודעה דומה נתפרסמה גם ב׳הצפירה׳ וייתכן כי גם בעיתונים אחרים. כשנה קודם לפירסומה של מודעה זו כתב שופמן לברנר: “ס– קה פ– ן [סבינקה פליגלמן] זוהי בלונדינקה קטנה כבת שש־עשרה שהכרתי לא כבר.”¹²² יש לשער, שהכוונה לאותה נערה, שפרה, שעל אירוסיו עמה הוכרז בפומבי. הסיפור “אהבה” ב׳שלכת׳ הוקדש לנערה זאת.

ברנר, שקרא את המודעה ב׳הפועל הצעיר׳, כותב לו: “ועל אירוסיך שמעתי. לא צריך היה להכריז על זה. אבל אם היא נערה טובה – אז גם ההכרזה הבל. מדוע לא להכריז? אם תצטלם אתה, תשלח לי את התמונה. רוצה הייתי, שאוהב אותה גם אני.”¹²³ ותגובתו של שופמן במכתבו לברנר^: “האכרזה על ארוסי נעשתה בעטיו של אבי הנערה דלא חכים. מה לעשות? הפרוצדורה נדחתה לע״ע לאחר שבועות.”¹²⁴

גם ביילין, שקרא את המודעה ב׳הצפירה׳ ושמע את השמועות מסביב לפרשה זו כותב לו לאחר זמן: “ומה אתך? קראתי פעם ב׳הצפירה׳ ששופמן היה ל׳חתן׳. שמעתי אח״כ שהחתן היה לרווק, שוב: מוטב. אל תבנה לך בית, שופמן. בנה לך היכל.”¹²⁵ ובהמשך, בתגובה על דבריו של שופמן שהוא מתכונן לעזוב את לבוב ואולי לבוא ללונדון: “הבאמת רוצה אתה לבוא? חושד אני בך שכתבת לי ע״ד יציאה מלמברג בשביל להכעיס איזו מטרוניתא ותיכף אחרי זה נתפייסת והחלטת להשאר שוב.”

ותשובתו של שופמן:

קרוב לוודאי, שהסיפורים: “האושר”, “המשורר והנערה המתוקה”, “געיית השור”, נכתבו על רקע פרשה זו, שכן המוטיב המשותף להם הוא הכמיהה לאושר, שיבוא עם כיבושה של הנערה, והרגשת האכזבה, שבאה לאחר שהמטרה הושגה.

ח. אווירת לבוב

באותן שנים נתרכזו בלבוב פליטים רבים, שברחו מן הצבא, כדי שלא לקחת חלק במלחמת רוסיה־יפאן, וביניהם היו יהודים רבים. כך נוצר בעיר זו “מרכז ספרותי” ניכר, שבו ישבו במשך כמה שנים סופרים עברים, ורבים אחרים שהו תקופות זמן קצרות וארוכות בעיר זו. האווירה בלבוב באותן שנים נזכרת הרבה בזכרונותיהם ובמכתביהם של הסופרים שעשו בעיר זמן־מה, ואף זכתה לכמה תיאורים מפורטים בדפוס.¹²⁷ אולי הדבר האופייני ביותר לאווירה הבוהמית הספרותית, שנוצרה בעיר זו, היתה הישיבה בבתי־קפה קבועים, שכל אחד מהם שימש מקום מפגש קבוע לבני חבורה זו או אחרת, הקרובים ברוח ובדעה.¹²⁸ בתקופה זו התרחב חוג ידידיו של שופמן, ונוצרו קשרים הדוקים ביותר עם סופרים רבים, שחלקם ישב בלבוב שנים אחדות, וחלקם שהה בה זמן־מה. חליפת המכתבים, שניהל שופמן בשנות שהייתו בלבוב, היא ענפה ביותר, ובייחוד רב בה מספר המכתבים, שהחליף עם חבורת הסופרים, שהתרכזה באותו זמן בלונדון, כגון ברנר, ביילין, ר׳ בנימין, לרגל הופעת ׳המעורר׳ והש­תתפותו הערה של שופמן בו.

מיד עם הגיעו ללבוב נעשה שופמן סופר מבוקש, והתרבו אליו הפניות להשתתף בכתבי־עת, כבר בסוף 1904 ביקש בן־אביגדור את “עזרתך הקבועה” ב׳הזמן׳;¹²⁹ ביילין התחנן בשביל ׳המעורר׳;¹³⁰ פיכמן תבע במפגיע, שלא “יעמוד מנגד” וידפיס את דבריו ב’העולם׳ בעריכתו;¹³¹ לחובר ביקשו להשתתף ב’נתיבות' בעריכתו;¹³² יוסף קלוזנר – ב’השילוח‘;¹³³ ב״נ סילקינר ואב. גולדברג – ב’התורן’ של אגודת “אחיעבר” בניו־יורק;¹³⁴ ורבים אחרים.¹³⁵

ואכן, לשופמן היה חלק נכבד בפעילות ספרותית־עיתונאית ענפה זו, אם בהשתתפותו בכתבי־עת שונים מקומיים (׳היום׳) ולא־מקומיים (׳השילוח׳, ׳רשפים׳, ׳הזמן׳, ׳המעורר׳), אם בסיוע פעיל לעריכת כתבי־עת מקומיים (׳סנונית׳, ׳רביבים׳) ואם בייסוד מאסף ספרותי עצמאי בעריכתו (׳שלכת').

באותן שנים התחולל גם פולמוס חריף מאד בביקורת נגד “הצעירים” ובעדם, ושופמן, שהיה אחד הסופרים המושמצים ביותר, לא טמן ידו בצלחת והשיב למבקריו ולמחרפיו מנה אחת אפיים.¹³⁶ פעילות ענפה זו של כתיבה, ביקורת ופולמוס, עריכה ותכניות ספרותיות אחרות, המוצאת את ביטויה הגלוי בסיפורים ובמאמרים שפורסמו ואת ביטויה הסמוי בחליפת המכתבים, תידון כאן בחלקה בלבד, הנוגע לחוג ידידיו וליצירתו.

באחד ממכתביו לביילין מעיר שופמן: “זה עתה קיבלתי גם את הכרטיס [היינו, את הגלויה]. אלו הם כתבים. הכרטיסים יקרים מכל. כדאי, אני אומר לך, בשבילם לבד, לחיות בפירוד. חי נפשי!”¹³⁷

בתקופת לבוב חזר ונפגש עם ה״ד נומברג (“ה״ד נומברג”), הכיר את צבי דיזנדרוק, שהיה באותו זמן “עלם חסידי רענן עם פיאות בסטרי־לבוב” (“צבי דיזנדרוק”. סטרי – עיר בגליציה מדרום ללבוב), שהקשרים עמו נתהדקו בתקופת וינה,¹³⁸ וחליפת המכתבים ביניהם נמשכה כל חייהם.

ידידות רבת שנים, שתחילתה בלבוב, היתה גם עם המשורר אברהם בן־יצחק (“אברהם בן־יצחק”), ועם אשר ברש, שהיה אז “עלם כבן עשרים. שחרות כולו”, שבא לאגודת “תקוות ציון” בלבוב מעיירתו לופטין־ברודי (“אשר ברש”). באחד ממכתביו לביילין, בתשובה על שאלה, מי הוא אשר ברש שדבריו נדפסו ב’שלכת', כותב שופמן: “אשר ברש הוא עלם גליצאי לא רע.”¹³⁹ במכתב ללחובר ממליץ שופמן על אשר ברש כ“מתרגם נפלא, ביחוד מפולנית ומגרמנית”.¹⁴⁰ יחסיהם רבי־השנים ידעו מעלות ומורדות.¹⁴¹

בלבוב נפגש גם עם נחום סוקולוב (“ישראל סבא”) ועם שלום־עליכם וי״ד ברקוביץ, ששהו בה כעוברי אורח בדרכם לארה״ב לאחר הפרעות (“שלום־עליכם בלבוב”, “פרקי לבוב”, “בימי שלום־עליכם”).¹⁴²

בשנת תרס״ז או תרס״ח ביקר גם י״ל פרץ בלבוב, הופיע בנשף שנערך לכבודו וקרא מיצירותיו ביידיש (“י״ל פרץ בלבוב”).

את אווירת הבוהמה של הפליטים המסתופפים בבתי־הקפה בלבוב תיאר שופמן כמה פעמים כרקע לפגישותיו עם כמה מן הסופרים והאישים של התקופה. לכל קבוצה היה בית־קפה שלה או השולחן הקבוע שלה בבית־הקפה, וסביב אישיות זו או זו נתלקטו האחרים. שני מקומות חוזרים ונזכרים בשמותיהם ברשימות אלה: המסעדה של באכחוס בסימטת בּוֹז׳ניצה (“לבוב”) וקפה “אובאציה” (“פרקי לבוב”). בקפה זה נפגש עם שלמה שילר, שהיה בא לשם בוקר בוקר וקורא עיתונים, וכך הוא מופיע גם בתיאורו של קליינמן, אלא שלפי גירסתו שם בית־הקפה הוא “אדיסון”… הוא מתאר את הפסנתרן העיוור ארליך ומנהגיו – תיאור, שאולי הוא גרעינו של הסיפור: “נקמה של תיבת זמרה”¹⁴³ – את הסופרים בני הדור הקודם “משיירי ההשכלה”, וביניהם המשכיל שור, ואת אווירת הפעלתנות הספרותית, שהתרכזה סביב גרשום באדר. מספר הסופרים, העיתונאים, האמנים והמשכילים, שנמצאו באותה תקופה בלבוב היה, כמובן, רב מאוד, ורק מקצתם נזכר ברשימות שפירסם שופמן בדפוס. רבים אחרים נזכרים בזכרונותיו של קליינמן, ועוד אחרים נזכרים במכתביו של שופמן לידידיו בלונדון, ומהם שכתבו בעצמם זכרונות ותיארו את תקופת לבוב שלהם ואת פגישותיהם עם שופמן.

שופמן “הרוסי”, שישב בלבוב וכבר יצא שמעו בעולם הספרות העברית, היה מוקד משיכה נוסף לביקורם של כמה מן הסופרים בעיר זו, ומציאותו בה הועילה להם להתגבר על הדעות הקדומות ששררו אז בקשר ל“בטלנות” הגליצאית. כך, למשל, תכנן גנסין לבוא אליו בקיץ 1908, תכנית שלא יצאה אל הפועל, וכך הגיעו ללבוב סופרים נוספים במטרה מוצהרת להיות במחיצתו. משה קליינמן מתאר בזכרונותיו את הקושי שהיה לו להשתחרר מן המשפט הקדום על הסופרים הגליצאים, שהם חסרי־טעם ופטפטנים, ועל ההפתעה הגדולה שהיתה לו, כשגילה “שגם ג. שופמן נמצא במקום הזה”.¹⁴⁴

נדמה, ש“גולת הכותרת” בתקופת לבוב של שופמן היא בואו של ברנר אליו ללבוב ועשייתם יחד במשך כשנה (תחילת 1908־תחילת 1909).

בתקופת ׳המעורר׳ היתה חליפת המכתבים בין ברנר לשופמן תכופה ביותר. שופמן הרבה להשתתף בו והרגיש עצמו כשייך מרחוק לחבורה זו. שיאה של הידידות בתקופה זו היה בהוצאת כתבי שופמן כתחליף לקבצי ׳המעורר׳ שנפסק. מדי פעם חוזרת ועולה ההזמנה לברנר ולביילין לבוא ולהשתקע בלבוב וההצעה לעזור להם במציאת פרנסה בדרך זו או אחרת. התכנית המקורית היתה, שביילין וברנר יבואו שניהם אל שופמן ללבוב, אלא שלאחר התלבטויות רבות, ובעיקר בשל כך שביילין היה בעל משפחה, הגיע לבסוף רק ברנר.¹⁴⁵ שופמן מנסה לבטל את פחדם של חבריו מפני בטלנות גליציה ומתאר מדי פעם את הסופרים המבקרים בלבוב, את האווירה המאפשרת פעילות תרבותית וספרותית ומדגיש את מציאותו של קהל־קוראים ער. כך, למשל, מתרעם שופמן על מספר העותקים הקטן של הקובץ שלו וכותב: “הכל יש, הכל – יש צורך בספרות, יש קוראים, יש קוראות, יש מבינים וכו׳. [– – –] וגליציה עצמה היא ספוג לגבי ספרות!”¹⁴⁶ וכן הוא כותב באחד ממכתביו לביילין: “העת האחרונה היתה אצלי עשירה ברשמים. – מבריינין נהניתי. לא פיללתי כי כ״כ סימפתי האיש. היה אצלי פה גם אברהם רייזען. אחלום אוויר ספרותי כאן ברבות הימים. דווקא כאן!”¹⁴⁷ ועוד לביילין: “כאן נזדעזע קצת האוויר הספרותי. היה פה פרץ, עכשיו שוהה פה בריינין”¹⁴⁸

מכתבי ההפצרות לברנר ולביילין לבוא לחיות עמו בלבוב הם רבים, בעיקר לביילין:

במכתב אחר הוא מפרט לפני ביילין, דברים המכוונים גם לברנר, בדבר אפשרויות הפרנסה בגליציה, וביחוד בלבוב, וטוען, שמישרת מורה בבית־ספר בוודאי תימצא ומסיים: “השליכו את לונדון עם האוויר המחניק שלה – מוכרחים אתם לבוא, והכרח שאני!” ובשולי הגלויה תוספת: “בואו שניכם ודי להתיישב –” [היינו – להתלבט בדבר].¹⁵⁰ ובמכתב אחר לביילין: “בוא כבר, וסוף – והיית שב לתחייה!”¹⁵¹ ובמכתב נוסף, שייתכן כי כבר לא מצא את ברנר בלונדון, לביילין:

שופמן התפרנס בלבוב ממתן שיעורים פרטיים, אם כי לא תמיד היו אלו מצויים. “שופמן לא השתכר פה כלום זה יותר מחצי שנה,” כתב ברנר לאשר ביילין המתעניין.¹⁵³ וכן, “שיעורים – אלהים יודע, גם לשופמן אין שיעורים,” כתב לו ברנר שוב.¹⁵⁴ זכר לפרנסתו זו נמצא בסיפורו “נקרעה השלמות!”, שגיבוריו הם מורים עברים, העשויים בצלמם של אלה שעמהם נפגש שופמן בלבוב, כגון אברהם ויוויוּרקה, הוא חיים יאשצ׳ורקא בסיפור ואחרים, ששמם בסיפור נשאר כפי שהיה במציאות (בן־דוד, ויטבסקי), ודומה ש“לא היה שלום בין שופמן לבינם”.¹⁵⁵

את התקופה המשותפת עם ברנר בלבוב תיאר שופמן כמה פעמים, ובמיוחד ברשימתו “ברנר בלבוב”: “תקופה של חיים חדשים התחילה בשבילנו, כי שנינו בודדים היינו קודם איש במקומו.”¹⁵⁶

הוצאת קבצי ׳רביבים׳ וההדיפה המשותפת את התקפות המבקרים כנגדם הם עדות לשיתוף הפעולה הרוחני ההדוק ביניהם, אולם במישור האישי גברו הניגודים, ונפל ביניהם, כאמור, “ברוגז” “בשל אשה”. ברנר עלה לארץ־ישראל מתוך “סיכסוך” זה. בארץ־ישראל נמשך שיתוף הפעולה הרוחני ביניהם עד יומו האחרון של ברנר, אולם רישומו של הריב ביניהם היה עמוק מאד, וכל אחד מהם נתן לו ביטוי סמוי בסיפוריו.¹⁵⁷

ט. במרכז הפעילות הספרותית

עבודתו הספרותית של שופמן בשנות שבתו בלבוב היתה אינטנסיבית ומגוונת ביותר: ביקורת, שירה, תרגום ועריכה ובעיקר, פרוזה.

רשימות הביקורת הפולמוסיות שלו, שנכתבו בתקופה זו, לא כונסו בכתביו וידועות למעטים בלבד. חלקן נחתמו בפסבדונים: ה. סנפיר או הלל סנפיר. אפשר לראותן כמבשרות את ראשית כתיבתו של שופמן בתחום הביקורת, המסה והפולמוס.¹⁵⁸

באותה תקופה כתב גם שירים ותרגומי שירים, אולם בעוד שלכתיבתו הפולמוסית והביקורתית היה המשך בשנים הבאות, נשארה “שירתו” אפיזודה קצרת־ימים. באחד הראיונות עמו ענה שופמן לשאלתה של המראיינת: “האם ניסית את כוחך בצורה ספרותית אחרת? – בעבר בימי נעורי, כתבתי שירים. אבל עד מהרה נוכחתי לדעת, כי פרוזה הולמת אותי יותר. שירה בפרוזה.”¹⁵⁹ זכר ל“שירתו” נישאר בארכיונו של מנחם פוזננסקי ב“גנזים”, שבו נמצאו חמישה שירים של שופמן בכתב־ידו, מהם שיר אחד שהוא תרגום.¹⁶⁰ ארבעת השירים המקוריים הם שירי־אהבה, הכתובים בגוף ראשון, שבהם מתוודה הדובר על אהבתו ומתאר את המיפנה שקיבלה: כשאהבת הסתר נעשתה גלויה, היא נהפכה לטינה (“לפנים ועתה”); האהובה נעלמה (“בשדה”); האהובה, שהיתה אשת־איש, נהייתה לאם, ויופיה והאהבה אליה לבשו צורה חדשה (“אֵם”); האהובה, השייכת לאחר, כמהה בלבה לדובר (“שלשתנו”). השיר המתורגם “בטרם בוקר” עניינו בפרידה של העולם מן הלילה בשעה שה“נערות שנפלו – פרחים נרמסים – הולכות הביתה…”

יש לשער, ששירים אלה מקורם באותה חוויה ביוגראפית, שהולידה גם את סיפורי “המשולש” האחרים של שופמן, כגון: “אם”, “כאב”, “האושר”, ובמיוחד הסיפור “אהבה”, שבו הסיטואציה היסודית זהה לזו שבשיר “שלשתנו”, וייתכן שהריב עם ידידו הקרוב ברנר, “בשל אישה”, הוא שהונצח בהם.¹⁶¹

שניים משירים אלה פורסמו בפסבדונים: “בשדה”¹⁶² בחתימת: ג. ש. ו“שלשתנו”¹⁶³ בחתימת ג־ן. בשניהם הנוסח שונה במקצת מאשר בכה״י. וכן נדפס השיר המתורגם, “בטרם בוקר”.¹⁶⁴ (ראה בנספח ב).

עבודות התרגום של שופמן, שתחילתן בתקופה זו, היה להן, אמנם, המשך גם בשנים הבאות, אולם אלו מספרן קטן, וגם הן אינן אלא אפיזודה בעלת חשיבות מוגבלת בפעילותו הספרותית.¹⁶⁵ מיעוט מספרם של התרגומים – נובע מיחסו של שופמן אל עבודת־התרגום. בתשובה לבקשתו של לחובר לתרגם משהו בשביל כתבי־העת, שהיה שותף לעריכתם, ענה: “עבודה תרגומית לא אקבל על עצמי. אם לשבת אל שולחן־הכתיבה – מוטב לעסוק בעבודה מקורית מאשר לתרגם. הטירחה אחת היא.”¹⁶⁶

על המסיבות לתרגום סיפורו של מ. גורקי “קין וארטם” כותב משה קליינמן בזכרונותיו, כשהוא מתאר את העיתון ‘היום’, שייסד בגליציה יחד עם יונה קרפל, ואת סיועו של שופמן: “שופמן התחיל לתרגם בשבילו את הסיפור ׳ארטם׳ של גורקי, שניתן בהוספה מיוחדת. התרגום, כפי שאני זוכר, היה מעשה אמן, ואיני יודע אם נשאר בידי שופמן ואם השלימו.” תרגום זה הושלם ויצא לאור לאחר־מכן בנפרד בלבוב, בשנת תרס״ה.

יש עדות לכך, שבתקופת לבוב כתב שופמן גם סיפורים ביידיש, לצרכי פרנסה, אבל “אל כתביו ביידיש לא התייחס ברצינות. בשעה שאחד מחסידיו התאונן, שאת דבריו ביידיש הוא כותב ברשלנות, עד שנוצר הרושם שזהו העתק חיוור מסיפוריו המקוריים בעברית, ענה שופמן: בשביל עמי־הארצות היידישאים, זה גם כן יותר מדי טוב.”¹⁶⁷ כתיבתו ביידיש היתה “פירורים”¹⁶⁸ בלבד, ודומה, שלא היה לה המשך.¹⁶⁹

נסיונו של שופמן כעורך, שהיה לו המשך גם בתקופות חייו האחרות, החל אף הוא בימי לבוב. תחילה, כפי שהעיד משה קליינמן, לקח חלק פעיל בעיתון ׳היום׳, שלא האריך ימים, לאחר מכן סייע בידי ברנר בהוצאת קבצי ׳רביבים׳,¹⁷⁰ אולם “גולת־הכותרת” של פעילותו כעורך עצמאי היתה המאסף הספרותי ׳שלכת׳ בהוצאת “רביבים” (לבוב תרע״א).

יש לשער, שהחליט לקחת על עצמו משימה זאת לאחר שברנר עלה לארץ־ישראל, והוא, כעורך יחיד, רצה להוציא מאסף, שיהיה טבוע בחותמו האישי. ייחודו של מאסף זה היה בכך, שהוקדש כולו לסיפורת ולשירה ונעדרו בו לגמרי מאמרי ביקורת, לא היתה בו פרוגרמה, והוא הצליח לרכז את מיטב סופרי התקופה, מהם ידועים היטב (ביאליק, שניאור) ומהם צעירים בראשית דרכם (ברש, שמעוני), שהיו מפוזרים ברחבי העולם.

כבר בסוף 1909 הבטיחו ברנר, ברדיצ׳בסקי,¹⁷¹ שניאור, פיכמן, יעקב כהן, ביילין, גנסין ושופמן עצמו את השתתפותם במאסף,¹⁷² וחלק מכתבי־היד כבר היו בתיק המערכת.¹⁷³ שופמן קיווה, שהוא יצא לקראת פורים, אולם המאסף הופיע רק בסוף 1910, ועיכוב זה הרגיז מאד את המשתתפים, שחששו שמא לא יצא כלל והביעו אי־אימון ביכולתו של שופמן. במיוחד התעצבן ברנר, שבשלב מסויים אף ביקש להחזיר לו את כתב־היד של סיפורו (“עצבים”).¹⁷⁴

חלק מן המו״מ שניהל שופמן עם הסופרים, נשאר רישומו בחליפת המכתבים עמהם. מתברר, שמלכתחילה התכוון לכלול בו גם מאמרים וחיכה לאלה של לחובר על “המודרניזם בספרות העברית”,¹⁷⁵ של ברנר, נומברג ופיכמן.¹⁷⁶ ורק לאחר שהתייאש מקבלת מאמרו של לחובר,¹⁷⁷ ועוד לפני שהגיעו מאמריהם של שלושת האחרים, הירהר בקול־רם באזני ברנר: “אולי כדאי כבר שיהא הספר בעל ספרות טהורה, כלומר בלי ביקורת כלל. ובאמת – יהא פעם מה בלי אודות! ברם אם יהיו מאמרים אחדים ושונים – מהיכא תיתי!”¹⁷⁸ ואמנם, בסופו של דבר החליט לכלול ב׳שלכת׳ רק “ספרות טהורה”.¹⁷⁹

ההיענות היתה גדולה: “ולפי זה שמבטיחים לי בחשק מעברים שונים, עתיד להיות ׳שלכת׳ (שם המאסף) זו יפה ביותר,” ושופמן אופטימי ביותר: “רוצה אני שהמאסף שלי יהא בא ללמד את ׳הספרות׳ שלכם כיצד לשלם…”¹⁸⁰ וכן לברנר: “את הסכום אתה יכול בעצמך לנקוב בדיוק, וכך יישלח לך. אצל המו״ל שלי ׳דיבורים אחרים׳ לגמרי – בלי שום ׳קונצין׳…”¹⁸¹ ובתשובה לשאלתו של ברנר: “המו״ל הוא בן־אדם אחד – זיידמאן. אינך יודע אותו.”¹⁸²

אלה ששופמן הזמינם להשתתף ולא נענו, (כגון: ברקוביץ), עוררו את זעמו של שופמן, שקיבל זאת כפגיעה אישית.¹⁸³ גם לביאליק, ששופמן חיזר אחריו זמן רב: “דע שטינא נצחית תשתייר בלבי עליך טינא שאחר־כך לא תוכל למחותה בשום פיוס שבעולם,”¹⁸⁴ נטר שופמן על העיכוב וזכר לו זאת כשבא לערוך את ׳גבולות׳¹⁸⁵ ואת ׳פרט׳.¹⁸⁶ אין הוא חוסך מאמץ, ואינו מקמץ בדברי ריצוי ו“פיוסים”, ובלבד להשיג חומר מאת הסופרים שהוא מעוניין בהם (דבורה בארון).¹⁸⁷

לברנר, המקשר בינו לבין שמעונוביץ, שהיה בארץ באותו זמן, כתב: “את שיריו של שמעונוביץ קיבלתי גם כן. ייכנסו גם אלה. לא פניתי אליו פשוט משום שנבהלתי קצת מן ה׳ציקלוס׳. שהרי שירים רבים כבר יש לי והרבה מובטחים.”¹⁸⁸ ברוח זו הוא כותב גם ליעקב פיכמן, ששלח לו שלושה שירים:¹⁸⁹ “אני שונא את ה׳ציקלוסים׳ – (כמה מן הציקלוס איכא בשוקא!), איני רוצה שתהיה כאן איזו נגיעה עם שיריך ב׳העברי החדש׳.” באותו זמן כבר החליט: “המאסף יהיה בלטריסטי טהור,” ולכן הוא מבקש מפיכמן באותו מכתב לא לשלוח את “הביקורת”.¹⁹⁰

הוא מציף את “סופריו” במכתבי זירוז והמרצה – “כל פעם, שאני מקבל ממך אזהרה של זירוז, הרי רקותי מתחילות הומות מחמת קדחת, וכשכבר אני סוחט את ה׳לאו׳ שלי, הרי אתה בא שוב וחוזר בכך – ואני מתחיל שוב מחדש,” כתב לו גנסין בתגובה על נגישותיו בו,¹⁹¹ ולאחר שהודיע לו, שהוא שולח כתב־יד בשבילו, הוא מתנצל: “וסלח על הצער שאולי גרמתי לך – באמונה, שישא בד בבד את אותם היסורים, ששבעתי אני מ׳השלכת׳ שלך.” ¹⁹²

שניאור, שהיה בין המשתתפים, שלח לשופמן, לאחר היסוסים רבים, שני שירים, תחת הכותרת המשותפת “בשביל”, שכן לא קל היה לו למצוא “‘שיר׳ל’ של 12 חרוזים”, כפי דרישתו של שופמן, מכיון שרק “פואמות” היו תחת ידו.¹⁹³ גם א״א קבק, שישב באותה עת בקושטא, והוא ש“גייס” את דבורה בארון “להיות שכנתו ב׳השלכת׳ “,¹⁹⁴ התלבט לא מעט, ולאחר שערך “חקירה” על “טיבו של המאסף שלו, כלומר האם יהיה בעל גון ספרותי מיוחד,” וכיוצא באלה שאלות משאלות שונות,¹⁹⁵ שלח לו בתחילה סיפור בשם “אגב אורחא”, שידע מלכתחילה שהוא “דבר רפה” והודיע לו ש”יש בדעתי לכתוב בשבילך עוד דבר אחד, מן החיים במזרח. אם לא תטרף עלי השעה [– – –] מפני שאגודת ההתעמלות שלנו בקושטא מתעתדת לחג גדול, ואני בתור חבר בפועל משתתף בהכנות ובתרגילים, וזה גוזל ממני הרבה זמן.”¹⁹⁶ בסופו של דבר פורסם ב׳שלכת׳ סיפורו “נאנו”, שהוא אכן “מן החיים במזרח”.

׳שלכת׳ נפתח בשירו של ביאליק “והיה כי תמצאו…” ונחתם בסיפורו של שופמן “אהבה”, והוא ערוך באופן ששיר וסיפור מתחלפים בו לסירוגין.¹⁹⁷

הביקורת לא התלהבה ממאסף זה:

ביקורת מפורטת, שכותרתה “יער בציר”, כתב יוסף קלוזנר וגם הוא אינו מאוהדיו של מאסף זה. “חשבונו” עמו מתגלה בדבריו על שמו של הקובץ (ששופמן אכן הירבה להתלבט בו): " ׳שלכת׳ – שם זה נאה הוא מאד לקובץ־סיפורים שיתוארו בו רק אותם הצעירים המזדקנים קודם זמנם, או בכלל אותן הנפשות החולניות, שהם כעלים נובלים בימי־הסתיו." במאסף זה, אם כי יש גם שירים וסיפורים מסוגים אחרים, הרי “על רוב הציורים והשירים מתוחה באמת רוח כהה ועגומה.” רובם – “תיאור רגזני סובייקטיבי, מלא חימה ומלא יאוש כאחד, שבו מתאר חולה את החולה, רצוץ את הרצוץ, כמוש את הכמוש. [– – –] ומפני זה ראויים רוב הציורים והשירים שב׳שלכת׳ לשם מקורי זה.” ברוח זו נכתבו גם דברי הסיכום^: “חוששני, שכל מה שבא במאסף זה באמת אינו אלא ׳שלכת׳: עלים מאדימים באדמומית של שחפת – ונושרים…” ¹⁹⁹

שופמן עצמו מתגונן כנגד הביקורת, כגון במכתבו ללחובר:

ואכן, הביקורת, ששיבחה פה־אחד את “אהבה”,²⁰¹ לא עשתה צדק עם המאסף כולו. ממרחק־השנים נראה, שצדק שופמן, וב׳שלכת׳ נתפרסמו ממיטב הסיפורים והשירים של הדור. יש בו תרומה בעלת־משמעות לספרות העברית, ותחנה חשובה בהתפתחותם של היוצרים שהשתתפו בו.

נסיונו כעורך ‘שלכת’, לא רק שלא ריפה את רוחו למשוך את ידיו מן העריכה, אלא, אדרבה, חיזק אותו בבטחונו ביכולתו כעורך.

עוד במכתבו לברנר בעיצומה של העריכה, התוודה לפניו על הנאתו מן העריכה: “ולהיות עורך לפעמים כדאי, חי נפשי. מענין קצת ה׳תהו ובהו׳ שבדבר, מעניין כל ה׳טאראראם׳ ועל הכל סגנונם של מכתבי ברדיצ׳בסקי. מן ׳והיית כמתעתע׳ שלו דאשתקד אני פורץ בצחוק עוד היום.”²⁰²

וכך גם לאחר הופעת המאסף הוא מתייעץ עם ברנר: “אולי כדאי להוציא ׳שלכת׳ שנייה? בחומר הלא לא יהיה דוחק, וההוצאות תמצאנה גם כן. מה דעתך? נסיונותי מהקובץ הראשון ודאי יעמדו לי, שהשני יעלה יותר יפה.”²⁰³

זמן קצר לאחר מכן נתן את שמו לעריכת ׳סנונית׳ והיה הרוח החיה מאחורי כתב־עת זה. תחילה הופיעו שתי חוברות בכתב־יד (אדר־ניסן תר״ע), שכל מה שנכתב בהן נחתם בפסבדונים; החל מכסלו תרע״א החל כתב־העת לצאת בדפוס תחת הכותרת: ׳סנונית, ירחון לענייני חיים לספרות ומדע׳, ובשער נרשם: “יו״ל על־ידי ׳צעירי ציון׳ בלבוב”; החל מחשוון תרע״ב נרשם: “יו״ל על־ידי ׳צעירי ציון׳ נערך בהשתתפותו של ג. שופמן”. ‘סנונית’ הופיע במשך שנתיים (תרע״א־תרע״ב). בשנה א׳ יצאו 9 חוברות ובשנה השנייה 7 חוברות. בין משתתפי ׳סנונית׳ שבכתב־יד: קופל שוורץ ויוסף טננבוים. מאסף ׳שלכת׳ ניתן בהנחה לחותמי ׳סנונית׳.

רישומה של עריכת ׳סנונית׳ בחליפת המכתבים עם שופמן הוא מועט, וגם כתב־העת עצמו נדיר. דוגמה, כמעט יחידה, למאמציו של שופמן לגייס משתתפים לכתב־עת זה מחוץ לאנשי המקום נמצאת במכתבו אל יוסף קלוזנר, בנוסח ההפצרות הנמרצות, שאפיינו את מכתביו כעורך ׳שלכת׳:

באותו מכתב אף מאיים שופמן ב“סנקציות”: אם לא ישלח לו קלוזנר את מאמרו ואת ספרו (׳הספרות העברית החדשה׳ ברוסית) לא ישלח לו את “ציורו” המובטח בשביל ׳השילוח׳.²⁰⁴

בתקופה זו היו שופמן ואשר ברש ביחסי ידידות קרובים ושיגרו זה לזה אגרות גלויות־לב. בין שאר עניינים כתב לו ברש: “כתבו לי שקבלת את עריכת ׳הסנונית׳, אדרבא! פעל גדולות!”²⁰⁵ שניהם היו ממשתתפיו הקבועים של ירחון זה: ברש פירסם בו שישה שירים וארבעה סיפורים, ושופמן – שיר אחד ולפחות ארבעה סיפורים.²⁰⁶ שופמן אף פירסם בו ארבע רשימות ביקורת תחת הכותרת “שרטוטים ביבליוגראפיים”, כולן בחתימת: G. רשימת הביקורת הראשונה מגיבה בקצרה על ספרו של שאול טשרניחובסקי ׳שירים׳ (״הספר החדש והיפה הזה"); על ׳מכאן ומכאן׳ של ברנר (״הטון השחור, הברנרי״); על קובץ א׳ של ‘יפת, מבחר תרגומים מספרות העולם’, שמתוכו הוא משבח את תרגומיהם של וילקנסקי ל׳ייסורי ורטר׳, של ברנר ל׳מיכאל קרמר׳ ושל שמעונוביץ לשירי לרמונטוב, ומסתייג ממאמריהם של ר׳ בנימין ושל יעקב רבינוביץ ומן “המתרגמים מאמריקה”. הרשימה מסתיימת בעידוד לחוברות האחרונות של ׳הדרור׳ בעריכתו של ראובן בריינין בניו־יורק. רשימת הביקורת השנייה מבקרת קשה את ספרו של שמריהו הורליק ׳פרצופים ספרותיים׳, שהופיע בהוצאת ׳נסיונות׳ (קיוב תרע״א), שכן “מר הורליק” “נופל” “לתוך תהום ׳המליצה׳ הריקה שאיננה אומרת כלום”, ואיננו מצליח להבליט את פרצופיהם של הסופרים שהוא בא לשרטט את דמותם (קנוט המסון, אוגוסט סטרינדברג, אוסקר וויילד ועוד). הרשימה מסתיימת במשפט העוקצני חסר־הרחמים: “הדבר היחידי הנותן ערך להספר הקטן הזה הרי הם אך הציטטים המו­באים בו פה ושם במרכאות כפולות. אולם מכל מה שכתוב בינות לציטטים קשה להציל אף רעיון אחד שהוא ראוי להישמע.”

שופמן מביע כאן את הרעיון שעתיד לחזור לימים במסותיו בדבר “ההתבטלות” וה“עבדות היהודית” שמרגיש הכותב ביחס ליצירות הגויים, ואין לו כל ספק, שאילו היו סיפורים אלה “כתובים בידי סופר עברי, כי אז היה הורליק זה עצמו או אחר, פוטר אותם בעקימת־החוטם ובהזלזולים השגורים.”

רשימת הביקורת השלישית היא על ׳העברי החדש׳, מאסף לספרות, לאמנות ולחיים, ספר ראשון, ערוך על־ידי ד״ר יעקב כהן (וארשה, תרע״ב).²⁰⁷ זוהי ביקורת אוהדת, אם כי מסוייגת, הזהירה מאד בשבחיה, שאינה מגיעה לקיצוניות של אמירת גנאי:

בין המשוררים, שאינם מוצאים חן בעיניו, הוא מציין את אברהם בן־יצחק: “פגומים הם שיריו”; “חסר כאן עוד דבר־מה”, ובין המספרים אין דעתו נוחה מי״ל פרץ. לעומת זה הוא משבח, למשל, את אשר ברש, שרשימתו (“מייטה”) כתובה “בידיים אמונות”.

על רשימת ביקורת זו היה יעקב כהן אסיר תודה לשופמן: “בין המון הדברים הטפלים והחצופים שנדפסו על ׳העה״ח׳ היתה לי הערה קטנה זו עליו ב׳סנונית׳ לקורת־רוח מיוחדת. אמנם, אשר לפרטים אי־אפשר לי להסכים בכל עם המבקר שם, ובייחוד למשפטו הקשה על שירי א. ב. י־ק.”²⁰⁸

רשימת הביקורת הרביעית דנה בספרו של אליעזר מאיר ליפשיץ על רש״י, ומבטאת את הניגוד בין חיבת רש״י (“הרי זה המצע של כל עולם הילדות שלנו!”) לבין חוסר־הנחת מהספר בעיקר בגלל סגנונו הגרוע.

בירחון ׳סנונית׳ (סיון תרע״ב) פירסם אורי צבי גרינברג את שירו העברי הראשון: ״מוביל המשעול״ ואת סיפורו העברי הראשון: “הנסיעה” (תשרי תרע״ג), ובכך נעשה שופמן שושבינו בספרות העברית.²⁰⁹ בין המשתתפים האחרים: ח״ש בן־אברם, דוד שמעונוביץ, שמאי חלטניקוב, י״צ רמון, צבי דיזנדרוק.

שלא כמאסף ׳שלכת׳, נודע ירחון זה לאנשי המקום בלבד ונצטרף לכל אותן חוברות צנומות, פרי יוזמות מקומיות, שבין דפיהן צעדו את צעדיהם הראשונים כמה מן הסופרים והמשוררים המובהקים.

י. סיפורי־לבוב

פעילות מגוונת זו, עם כל חשיבותה, אינה אלא כנספח לעיקר – לסיפורים.

כחמישים סיפורים כתב שופמן בשנות שהייתו בלבוב, ראשון שבהם הוא “בין החומות”,²¹⁰ והאחרון הוא “בקצווי הכרך”.²¹¹ שופמן יצא מלבוב לווינה ביולי 1913 ואת הרשימה “א״נ גנסין”, שנכתבה בשביל קובץ הזכרון ׳הצדה׳, התחיל לכתוב עוד בלבוב והביאה לידי סיום בווינה.²¹²

בחליפת המכתבים עם עורכי כתבי־העת, לפני פירסום הסיפורים בדפוס, ועם חבריו, שקראו אותם לאחר פירסומם, יש הערות רבות וחשובות, המעידות על התהוותם של הסיפורים ועל גילגוליהם השונים עד שקיבלו את נוסחם האחרון בדפוס, וכן על ההערכה שזכו לה מפי חבריו הקרובים.

בדרך כלל השינויים בין כתב־היד שהוגש לבין הנוסח שנדפס אינם מרובים ואינם מהותיים. גם חריגה אחת, בסיפור “קטנוּת”, מחזקת דעה זו. סיפור זה, שהיה, כנראה, השני שנכתב בלבוב, נשלח לביאליק בשביל ׳השילוח׳, ועליו היה דין ודברים בין הסופר לבין עורכו.²¹³ ממכתבו של אליעזר הופנשטיין מהומל לשופמן מסתבר, ששופמן התלבט אם לקרוא לסיפורו זה “קטנות” או “לא הָא”.²¹⁴

הוויכוח סביב הסיפור היה יוצא דופן ב“קאריירה” של שופמן, שבדרך כלל נתקבלו סיפוריו על־ידי העורכים ללא הערות או לכל היותר תוך הערות קלות בלבד. שופמן הבליג, כנראה, משום כבודו של ביאליק, על כעסו, הוסיף לשלוח אליו סיפורים בשביל ׳השילוח׳, אולם כשבא לכנס את הסיפור במהדורות השונות של קבציו, החזיר את הנוסח הראשון לתוקפו, השמיט את התוספת של ביאליק והוסיף את ההשמטה שעשה בו, כפי ש“יעץ” לו ביאליק במכתב ההתנצלות שלו.

כתב ביאליק: “רוצה אני לשנות מעט בסופו, היינו, מקום זה שהוא ׳מגולה׳ ביותר (פתיחת החזה). אין צורך ב׳גלוי׳ זה אפשר גם בלעדיו.” בשולי המכתב הוסיף ביאליק הערת ביקורת, בוודאי כדי לרכך מעט את דבריו אלו: “קליטת הרשמים של הרחוב ב׳קטנות׳ – יפה ומצויין. ההבנה הפסיכולוגית של ׳הנושא׳ טובה מאד. אבל הסוף רפה וקצר יותר מדי.”²¹⁵

כשראה שופמן את הנוסח, כפי שנדפס ב׳השילוח׳, “חשכו עיניו” ושיגר מכתב חריף לביאליק:

ותשובתו המצטדקת של ביאליק:

הפיסקה שצונזרה על־ידי ביאליק והושבה אחר־כך למקומה הראשון היתה:

נוסח ׳השילוח׳:

נוסח שופמן:

הקטע, שנכתב על־ידי ביאליק ונוסף לנוסח הסיפור ב׳השילוח׳ לקראת סופו, אומר במפורש, כדרכו של ביאליק ובניגוד לדרכו של שופמן, את ה“מוסר־השכל” של הסיפור, והוא קטע של מעין הירהור־פנימי, ששופמן לא הירבה בשכמותו, אפילו בסיפוריו הראשונים, ונשמט כמעט לגמרי בסיפוריו המאוחרים. אפשר לומר שזהו קטע “ביאליקי” טיפוסי, וזרותו בסיפורו של שופמן בולטת לעין.

לאחר המשפט: “אחרי כן התפרקד, שם ידו תחת מפרקתו, כדי להתרכז מעט,” באה התוספת:

עד כאן התוספת. מכאן – שינוי.

נוסח ׳השילוח׳:

נוסח שופמן:

לימים, הזכיר ביאליק במכתבו לדניאל פרסקי פרט נוסף הקשור בסיפור זה, אם כי לא נקב במפורש בשמו:

שיעורו של המשפט ב׳קטנות׳ הוא: “כשחלוקו החדש מבעבע ומרשרש על כתפיו המלאות [– – –].” והוא בא בכל המהדורות (א׳ 90).

מקץ שבועיים, שופמן עצמו בסיפור “אחרי הרעש”: “חרקו דלתות ושערים חריקות קטועות ורישרשו גדרי־הזמורות” (א׳ 99), ומקץ זמן קצר בסיפור “ליד הדרך”: “עלים רחבים, צהובים, מתגלגלים ומרשרשים ברוח הקל” (א׳ 109), ובסיפור “לא”: “על העיקר שאיננו רישרשה השלכת” (א׳ 157), ועוד הרבה.

כאמור, המשיך שופמן לשלוח לביאליק מפרי־עטו, והפעם את הסיפור “ליד הדרך”, וביאליק כתב לו: “שמח אני שלא הפריד בינינו עניין של ׳קטנות׳. סוף סוף אין זה אלא קטנות ואתה גדול מזה.”²²⁰

על סיפורו “ליד הדרך” מעיר ביאליק במכתבו הנ״ל: “הרשני לתקן פה ושם את הלשון. לשונך, עם כל דקותה ודייקנותה – ריח זר נודף ממנה שאיני יודע מה הוא. מובן מאליו שלא אגע בעיקרים, אלא בנוגע ל׳דקדוק׳.”

כאן באה הפיסקה על דבר השמטת האקדשה להופנשטיין, שכבר נזכרה לעיל, והצעת תיקון נוספת של ביאליק, שלא נתקבלה על־ידי שופמן: “שם־התואר ‘כחולות’ המוסב על שריקות הלוקומוטיב בלילה – אם כי הוא נאה למקומו כאן – אבל כבר היו שה״ת [שמות התואר] אלו ללעג. אפשר להשמיטו בלא הפסד.” בכל נוסחי הסיפור בקובצי סיפוריו של שופמן נשאר שם־תואר זה, שנעשה סימן־היכר לכתיבתם של “הצעירים”, והלוקומוטיב שונה תחילה ל“מסע־הברזל” (מהדורות תרס״ח, תרע״ט, תרפ״ז) ולאחר מכן ל“רכבת” (תש״ו).

כמה מן השינויים, שנעשו בסיפורים שנשלחו לברנר, בעיקר בשביל ‘המעורר’, אם ביוזמתו של ברנר ואם ביוזמתו של שופמן, נזכרים בחליפת המכתבים ביניהם ובייחוד בולטת תשומת הלב המיוחדת, שהקדיש שופמן לסיומי סיפוריו. כך, למשל, כותב שופמן לברנר על הסיפור “טיול”, שנדפס ב׳המעורר׳: “עם ׳הטיול׳ עשה כטוב בעיניך. אע״פ שהייתי רוצה לסלקו – וסוף. מתגלגל הוא כבר כשנתיים. ׳חולף כברק את׳ [– – –] צריך לתקן: בוקע וחולף׳.”²²¹ ואמנם זה הנוסח בכל המהדורות.

גילגוליו וטילטוליו של “טיול”, שהערתו זו של שופמן רומזת אליהם, אופייניים מאד לסיפורי “הצעירים” וממחישים “את חבלי־לידתה של תקופה ספרותית, הקרויה ספרות ׳הצעירים׳”.²²² תחילה היה הסיפור צריך להישלח לביאליק בשביל ׳השילוח׳, ולא נשלח, כיון ששופמן דרש שישלמו לו דמי־קדימה.²²³ במכתבו של ביאליק לשופמן נאמר: “גמור את סיפורך ‘בלב ים’ ושלחו אלי.”²²⁴ יש לשער שהכוונה לסיפור “טיול”, שכן קרוב לסופו מתוארים שני הגיבורים כך: "שניהם הרגישו את עצמם רגע אחד כנאבקים על כפיס־עץ בלב־ים.״ ²²⁵

שופמן שלח את הסיפור ליעקב פיכמן בשביל מאסף שתיכנן להוציא לאור בעריכתו בשם ׳יבנה׳, שירכז סביבו את חבורת “הצעירים”.²²⁶ הסיפור היה מונח כשנה בתיקו של פיכמן, ומשתכנית המאסף לא יצאה אל הפועל, ביקש שופמן את סיפורו בחזרה, אולם במקום לשלחו ל׳המעורר׳ של ברנר, כבקשתו, שלחו לגנסין בשביל המאסף ׳האדם׳, שהוא והלל צייטלין עמדו להוציא, שכן חשש ש׳המעורר׳ לא יאריך ימים. המאסף לא הופיע, וגם תכניתו של גנסין לפרסם סיפור זה בסידרת “נסיונות” שלו לא יצאה אל הפועל.²²⁷ בסופו של דבר נשלח הסיפור לברנר בשביל ׳המעורר׳ בהמרצתו של אשר ביילין: “טוב תעשה כשתישלח עוד ציורים כאשר הבטחת. מצבו של ׳המעורר׳ ומצבו של מו״לו נורא הוא ובציוריך תעודד את רוחו. מדוע תחכה לתשובת גנסין? הלא יש בידך העתקה מ׳טיול׳, והרי יכול אתה לשלוח אותה; סוף סוף אין לחכות מ׳נסיונות׳ מאומה.”²²⁸ היה זה גנסין עצמו, ששלחו לברנר,²²⁹ שהתפעל ממנו מאד.²³⁰

הערת תיקון נוספת, לסיפור אחר, נמצאת במכתבו של שופמן לברנר: “סוף ׳האשמורת התיכונה׳ יהי בלי ה׳שריקה הידועה׳.” וכן הוסיף כמה מילים לאחד המשפטים בסיפור אחר, שנשלח ל׳המעורר׳: “ב׳בליל תשעה באב׳ אני רוצה להכניס אחרי, ׳הפחד העתיק, הישראלי ממלא את האוויר' משתטח על הערבות המשופעות!' ו׳משחיר בלילות׳ וכו'. (בדפוס, כמובן, שלא יבוא זה משורטט) [– – –].”²³¹

על הסיפור “באשמורת התיכונה” מעיר גם ברנר: “לעצמי לסדר במקום ׳חניכי צבא צעירים׳ – ׳חניכי צבא טירונים׳. במקום 'ראש הרוטה׳ (בנוגע ל׳רוטני קומאנדיר׳) – ׳שר הרוטה׳.”²³² שופמן קיבל תיקון זה, שנשאר בכל המהדורות פרט לשינוי במהדורה האחרונה, שהותאם להתפתחות השפה: “מפקד הרוטה” במקום “שר הרוטה”.

דוגמה להערה נוספת של ברנר על ביטוי בסיפור “בקצווי הכרך”, שנשלח אליו ליפו בשביל ׳רביבים׳: " ׳ואחרי הצהריים נפה את פניה בשרק׳. מה זאת ׳נפה׳?"²³³ שופמן השאיר ביטוי זה בכל מהדורות ספריו פרט לאחרונה, שבה כתב: “ואחרי הצהריים בזקה פודרה על פניה” (א׳ 313).

רמז לשינוי בסופו של הסיפור “לא”, שאף הוא נשלח ל׳המעורר׳, נזכר במכתבו של שופמן לאשר ביילין: “את ה׳לא׳ קרא נא עם השינוי המצורף בזה, ובמטותא להתעכב על רשימה זו קצת יותר.”²³⁴ יש בכך עדות ליגיעות הרבות, שיגע שופמן לשכלל את סיפוריו, עד שישיגו את הצורה הסופית שתשביע את רצונו.²³⁵

ממכתבו של אליעזר הופנשטיין לשופמן מתברר, שהסיפור “למלחמה”, שנדפס ב׳השילוח׳ תרס״ט, נכתב כשלוש שנים קודם לכן ונקרא לראשונה בשם: “למזרח הרחוק”.²³⁶

על “המשורר והנערה המתוקה” כתב אשר ברש לשופמן:

גם כאן לא שמע שופמן לעצת חברו והשאיר את ה“נקודה הכהה המהבהבת” בכל המהדורות.

עצה שלאחר מעשה משמיע צבי דיזנדרוק:

שופמן לא הירשה לעורכיו להחליף מילים לועזיות בסיפוריו לעבריות:

ובשולי המכתב תוספת של אזהרות חמורות נוספות: “גם ה׳לאפטיות׳²³⁹ תשארנה. לה יש זכות־קיום מיוחדת: היא מצויה אצל מנדלי.”²⁴⁰ ואכן, מילים אלה נשארו בכל המהדורות של ספריו.

היתה לו מדיניות מיוחדת במתן שמות לסיפוריו, שלה נשאר נאמן כל ימיו. הוא מסביר אותה בתשובה להשגותיו של קלוזנר על הכותרת המשותפת “רשימות”, שאותה נתן לשני סיפוריו “בשרב” ו“בשביל מי?” שפורסמו ב׳השילוח׳:

יא. כינוסי הסיפורים

חמש פעמים כינס שופמן את סיפוריו ועוד מספר פעמים כינס חלק מהם.²⁴² שלושה מן הכינוסים הללו – שניים שלמים ואחד חלקי – שייכים לתקופת לבוב. הכינוס הראשון בשם “רשימות”, שבו נכללו 17 סיפורים ובו 117 עמודים, יצא לאור על־ידי ברנר בלונדון בדצמבר תרס״ח וניתן כתמורה לחותמי ׳המעורר׳, במקום הקונטרסים י׳, י״א, י״ב, שברנר לא יכול היה להוציאם.

שנה לאחר מכן כינס שופמן חמישה מסיפוריו (“מאידך גיסא”, “באמצע”, “הניה”, “אם”, “כאב”) בקובץ מיוחד בשם ׳מאידך גיסא׳, שיצא לאור בלבוב בתרס״ט בהוצאת ש״ז סירוטה (הוא סירוטה, ששמר, לימים, את מכתבי גנסין־ברנר־שופמן) ובו 23 עמודים. סיפורים אלה נדפסו באותה עת (תרס״ח־תרס״ט) בקבצים ספרותיים שונים (׳רביבים׳, ׳ספרות׳, ׳רשפים׳), להוציא את הסיפור שעל שמו נקרא הקובץ, שנתפרסם פה לראשונה. כפי שמעיד מכתבו של שופמן לברנר, נכתבו הסיפורים הללו בהעלם אחד, בשעה ששופמן נמצא במקום נופש מחוץ ללבוב, ומפאת הגשמים לא יכול היה לצאת מביתו. שופמן היה מאד מרוצה מהם, כדבריו באותו מכתב, שנאמרו ספק בלצון ספק ברצינות: “ברשימה אחת, ששמה ‘כאב’, לא גדולה מ׳שלג נפל׳, השיג ה׳גאון׳ שלי את נקודת־זהבו. אחרי יצירה זו איני יודע כבר מה יש לסופרים לכתוב!”²⁴³ על דעתו זו הוא חוזר גם במכתב ללחובר: “מזה ש׳הניה׳ מצאה חן בעיניך בוודאי שאני נהנה ביותר, אלא, כשאני לעצמי, חושב את ה׳כאב׳ הקטן להדבר היותר מוצלח שלי.”²⁴⁴ כל הסיפורים הללו נכתבו בהשפעתה של אותה חוויה ביוגראפית.

הכינוס השלישי שייך אף הוא לתקופת לבוב. הקובץ ׳סיפורים וציורים' יצא לאור על־ידי ביאליק בהוצאת “מוריה” באודסה בשנת תרע״ד והוא כולל 41 סיפורים, שרובם הגדול נכתבו בתקופת לבוב ומיעוטם, 4 סיפורים, נשלחו מווינה.²⁴⁵ ספר זה חזר ונדפס פעם נוספת ללא כל שינויים פרט להשמטת תמונתו של המחבר, באודסה בשנת תרע״ט. נראה שהמהדורה השנייה שלו ידועה יותר, והיא שהביאה לדעה המוטעית, שמהדורת תרע"ד לא הופיעה כלל.²⁴⁶

בדיקת היחס בין מספר הסיפורים, שהופיעו לראשונה בכתבי־העת עד שנת 1913, לבין הסיפורים שכונסו בספרים, מגלה, כי מספר הסיפורים שלא כונסו אינו גדול, וגם הללו חזרו ונכללו (פרט לשניים) בכרך הראשון של מהדורת “עם־עובד” (תש״ו).

עד שנת תרס״ח כתב שופמן 23 סיפורים, ומהם 6 לא נכללו במהדורת לונדון. בין השנים תרס״ט־תרע״ג נכתבו 31 סיפורים נוספים, מהם 6 לא נכללו במהדורת אודסה.

מספרים אלה מעידים, שמרבית הדברים, שיצאו באותה תקופה מעטו שיל שופמן, הניחו את דעתו לאחר מכן ולא ראה צורך לשנותם, קל וחומר לגונזם. דברים, שאמר בראיון עמו, מחזקים הנחה זו: “אני קורא דברים שלי שנכתבו לפני ארבעים שנה והם בעיני יפים מאד.”²⁴⁷ כמעט לגבי כל סיפור שכתב היתה לו הרגשה, שזהו הדבר הטוב ביותר שהוציא מתחת ידיו, וכמעט תמיד היה מרוצה מעצמו. תגובה על הרגשה זו נמצא במכתבו של ביילין אליו: “אך גוזמא היא ג״כ כי ׳השלג נפל׳ הוא אולי הדבר היותר טוב שלך. לו היה באמת ה׳שלג נפל׳ הדבר היותר טוב שלך, כי אז לא היה מחברו לבעל ׳התלוי׳, ׳טיול׳, ׳עייפים׳ וכו'.”²⁴⁸

נוכח מגמה זו תמוה הדבר, ששלושת סיפוריו הראשונים: “הערדל”, “רפאל”, ו“הקרדום”, שהופיעו לראשונה במהדורת “תושיה” (וארשה, תרס״ב), נשמטו מהספרים בהוצאת “המעורר”, “מוריה” ו“שטיבל”²⁴⁹ וחזרו ונכללו רק במהדורת “עם־עובד”. מחמת־כך לא נזכרו שלושה סיפו­רים אלה במשך שנים רבות על־ידי הביקורת, שנכתבה על יצירת שופמן, ואילו הסיפור “בבית זר” צוין כסיפורו הראשון.

הסבר פורתא לאי הכללתם של שלושת הסיפורים הראשונים ואחרים בקובצי הסיפורים, נמצא בחליפת המכתבים שבין שופמן לברנר ולביילין, שהיו עורכי הקובץ ׳רשימות׳, ונראה ששלושת הסיפורים הללו וכן הסיפור “שלג נפל” לא מצאו חן בעיניהם, ושופמן, שהיה צעיר ועדיין לא היה בטוח בעצמו וביכולתו, קיבל את דעתם של חבריו. וכך הוא כותב לביאליק מלבוב: “את שלושת ציורי הראשונים שבאו בקובץ ׳תושיה׳, אני חושב לבוסר ולבלתי ראויים להיכנס במהדורה החדשה ולפיכך לא שלחתים.”²⁵⁰ ברוח זו הוא מכנה באותו זמן ברשימת הזכרון על גנסין את ספרו הראשון: “קובץ כתביי הקלוקל”.

רק בשלב מאוחר (עם הכינוס ב״עם־עובד", תש״ו) שינה דעתו ונתן מקום לראשוני סיפוריו כיאה להם.²⁵¹

רמז להערכתו הנמוכה של ברנר את סיפורי שופמן הראשונים נמצא במכתבו לז״י אנכי, שבו החלה התעניינותו בשופמן, והרושם מספרו הראשון לא היה טוב:

לאחר מכן חל מיפנה בהערכת סיפוריו של שופמן, אולם נראה, שהגישה השלילית לשלושת הסיפורים הראשונים לא נשתנתה.

יש לציין, שגם מיכה יוסף ברדיצ׳בסקי ברשימתו הראשונה על שופמן²⁵³ מזכיר אך ורק את הסיפורים “מחיצה” ו“כחום היום” ועובר בשתיקה על ארבעת האחרים. וידידי שופמן, הסופרים אנכי וגנסין, מדברים עליו כעל מחבר הסיפור “יונה”.

בחליפת המכתבים בין שופמן לבין ברנר ואשר ביילין, יש דין ודברים בעניין צורת הקובץ והסיפורים שייכללו בו. במכתבו של שופמן לברנר, הוא כותב:

במכתב לביילין יש הד לוויכוח על סיפורו “שלג נפל”, שלא מצא חן בעיני “חבורת המעורר” ולא רצו להכניסו לקובץ, וגם על הסיפורים הראשונים, ובייחוד “הערדל”. שופמן חזר בו ממה שכתב במכתבו לברנר: “ועל ׳השלג נפל׳ עודכם מתעקשים? אַ? נו. לא אתעקש – השמיטוהו (אלא שאולי לא כדאי?) אבל מתעקש אני בנוגע ל׳הערדל׳. זאת לחלוטין לא!”²⁵⁶ אחרי כן חזר בו שופמן גם מוויתורו על “שלג נפל” וכתב לביילין: “ה׳שלג נפל׳ הוא אולי הדבר היותר טוב שלי. – כך חשבתי ברגעים ידועים. ולפתע אין הוא מתקבל אפילו.”²⁵⁷

ברנר לא חזר בו מדעתו, וביילין מנסה לפשר:

קרוב לוודאי, שהסיבה לכך, ששני הסיפורים, ׳בכפיפה אחת׳ ו׳שיחת חולים׳, לא נכללו בכל המהדורות של כתבי שופמן, נעוצה ביחסו הביקורתי של שופמן עצמו אליהם, שראה בהן אנקדוטות, שהשיחות שמנהלים הדוברים בהן, ובייחוד סיומיהן, אין להן ערך רב.

עם זאת, למרות חולשתן, טבוע בהן חותמו המיוחד של שופמן, ששילב מצבים ותיאורים משתי רשימות אלה בסיפוריו האחרים. תיאור הלינה באכסניה זרה בגליציה בכפיפה אחת עם שכן לחדר תואר קודם לכן בסיפור “ליד הדרך”, ואילו את הרשימה “שיחת חולים” אפשר לראות כפותחת את סידרת סיפורי “בית החולים” של שופמן, שנכתבה מאוחר יותר, ב־1913 (“באגף הכירורגי”). סיפורים אלה הם פרי התנסות אישית, ונכתבו זמן קצר לאחר ששופמן שכב בבית־החולים בלבוב (ינואר 1913) לצורך ניתוח. הוא הסתיר את הדבר מחבריו, שכן “איני רוצה שיוליכו את הקול אל ביתי שבאורשה.”²⁵⁹ כתיבתם הושלמה רק בווינה.²⁶⁰

יב. שינויי־נוסח

השינויים, שחלו בסיפורים, כפי שנדפסו בכתבי־העת ובמהדורות השונות, אינם מהותיים בדרך־כלל, אולם מספרם גדול. רובם נעשו בידי המביאים־לבית־הדפוס של כתביו, מנחם פוזננסקי ומ״ז ולפובסקי, ומיעוטם – בידי שופמן עצמו. זאת בהתאם למה שכתב שופמן למנחם פוזננסקי על “עצלותו”: “חולשה יש לי: איני אוהב לטפל בדברי הראשונים, וע״כ לא עברתי עליהם בקולמוסי כהוגן בטרם מסרתים לדפוס.”²⁶¹ העיקרון המנחה בעשייתם היה: התאמת הכתוב להתפתחותה של השפה, היינו, החלפתן של מילים, ששוב אינן מקובלות בלשון, במילים הנהוגות בה, או החלפתן של מילים, שבאותה תקופה טרם היה להן מונח עברי משלהן, או שמשמעותן בעברית לא נתייחדה לעניין זה או אחר במילים עבריות, שקנו להן בינתיים זכות־אזרח בלשון. חלק מן השינויים נעשה בשעת התקנת מהדורת “שטיבל” לדפוס, בשנות העשרים ובשנות השלושים, בחו״ל ובא״י, וחלק – מאוחר יותר, בשעת התקנת מהדורת “עם־עובד” לדפוס, בא"י בתחילת שנות הארבעים. עם זאת יש גם שינויים, שמקורם במניעים אמנותיים טהורים, כתוצאה מהשינוי שחל בטעם הספרותי ובדרכי הכתיבה.

דוגמה לסוג הראשון נמצא, למשל, בשם הסיפור “גלידה”, שנקרא קודם (ב’רשפים׳ ובמהדורת אודסה) “נופת־קרח”. דוגמה נוספת מן הסיפור “כוח”, שבו החליף “הכעך” את מקומה של “העוגה החלולה”, ו״מפקד הרוטה" את “שר הרוטה”. וכן בסיפור “הניה”, שבו “טיול” בית־הספר מחליף את המלה המוזרה “תעופת” בית־הספר, “הערסל” את “עריסת הקלע” או “העריסה”, והפועל “מתערסלת” – את “מתקלעת”, אם כי נשאר גם “מקלע את הערסל”. באותו סיפור החליפו “חיפושיות־שדה כחלחלות” את “חסילי־שדה כחלחלים”.

על אף מגמה זו, השאיר שופמן בסיפורים מספר ניכר של מילים לא־עבריות, שנראו לו הולמות יותר את מה שרצה להביע וחלק מאמצעי יצירת האווירה.²⁶²

דוגמה לשינוי מן הסוג השני נמצא באותו סיפור, “הניה”, שבו הנוסח האחרון רומז רמיזה מפורשת יותר לעתידה של הניה. בעוד שקודם נאמר על חסילי־השדה: “ברגע שהם פורשים כנפיהם לעוף”, הרי לאחר השינוי נכתב: “ברגע שהן מפשקות גפיהן לעוף…”

אין ספק, כי מחקר מפורט יגלה בשינויי הנוסח בסיפורים בעיקר את הצד הנוגע להתפתחות הלשון, אולם נראה, שבגלל צביונה המיוחד של לשונו, חלשות תנודות אלה יותר מאשר ביצירתם של סופרים אחרים, והעדר המליצה בסיפוריו של שופמן מראשיתו יש לה חלק נכבד בכך, ששופמן היה והווה סופר “מודרני” ואקטואלי, שמחיצות של לשון מיושנת אינן קיימות בינו לבין הקורא בן־הדור.

נספח א: הקדמתו של שופמן לספר שיריו של אברהם רייזין ׳צייט ליעדער׳

(ללא חתימה).

פארווארט

פיעל נייע ניגוּנים האֶרען בּיי יוּדען אין דער לעצטער צייט, פיעל נייע מייסטערישע ליעדער בּעגעגענען מיר דאָ אוּן דאָרט, ווי אין העבּרעאיש, אזוי אין זשאַרגאָן. ווען מיר זאללען זיך אָבּער גוּט צוּהאֶרען צוּ אוּנזערע טאֶגליכע אֶמת’ע ליידען, ווענן מיר זאָללען טיעף אַריינקוּקען אין דער נאַקעטער ווירקליכקייט, וועלען מיר דאנן שפירען, אַז די אללע פערשיעדענע געזאַנגען זענען עפיס נישט “דאָס”, וואָס דאָס האַרץ בּעט… גאנץ אפט קוּמט אויס צוּהאֶרן פאַלשע סענטימענטאַלע טאֶנער, אין דער צייט וועגן עס בּעט זיך האֶרען עפיס גאר איין אַנדער מין נאטע… כמעט דאָס רוב פוּן אונזערע אַללע נייע זינגער פארמאַכען פשוט די אויגען, כדי צוּ שפיעלען זיך מיט די אַללערליי־פאַרבּיג שפּרינגענדע רעדעליך אוּן פינטעלעך, וואס ווערען גלייך פערשווינדען, ווי מען אֶפענט נוּר אויגן צוריק²⁶³ גיעבּן מיר ארויס מיט גרויס חשק דאָס ביכעלע “ליעדער” פוּן א. רייזען, וואוּ דער הויפט טאָן קלינגט נאֶמליך, “דאָס וואָס מען דאַרף”…

לעזענדיג די קליינע ליעדער פון דיעזען יוּנגען דיכטער, איבּערצייגסט דוּ זיך בּאַלד, אַז דוּ האָסט דאָ צוּ טהוּן מיט א ריהרענדע, טיעף ליידענדע נשמה, וואס פיהלט יעדענס לייד, וואס רוּפט זיך אַבּ אויף איטליכענס זיפץ. די גרינגע, דאָך מעכטיגע שוּרות, וועלכע בּעגעגענען זיך דאָ אין בּיכעלע אַזוי אַפט, רוּפען ארויס א ווידער־קלאנג בּיי יעדערען, וועמענס הארץ דאָס לעבּען האָט ניט אין גאַנצען פערשטיינערט… אזעלכע ליעדר ווי: “אין קישען בּעהאַלט איך מיין פנים”, “אָרימע מענשען”, “אַגעזונד זאָלבע אַכט”, “דער נאַכט וואָכטער”, “אין וואלד”, “אין אשטילען טאָג”, “אַ ווינטער ליעד” זענען ממש איין עכאָ פוּן די צרות אַלליין, פון די פינסטערע צרות… אֶמת, די קריטיק קאָנן נאָך, אפשר, פאָרוואַרפען אוּנזער דיכטער אייניגע פעהלער, ווי למשל: איינזייטיקייט א. ד. ג. מיר פערגעסען אָבּער ניט – אוּן קיינער דאַרף עם ניט פערגעסען – אַז:

אוּן נאָך פיעל האָפפען מיר אוּן ערווארטען פון אונזער יוּנגען דיכטער אין דער צוּקוּנפט; מיר זאָגען אין דער צוּקונפט אוּן מוּזען דעריבּער בּעמערקען, אַז דיזעס געגענוואַרטיגעס קליין־בּיכעלע ענטהאלט זעהר א קליינע טהייל פוּן א. רייזענ׳ס אַללע ליעדער. אויסער וואָס אַהער זענען נישט אַריין פיעלע ליעדער, וואָס זענען שוין געדרוּקט געווען אין די יודישע אויסגאַבּען, ווי “ליטעראַטוּר אוּן לעבּען” “הויז פריינדען” “דאָס צוואַנציגסטע יאָהר־הוּנדערט” “דער יוּד” אוּן אַנדערע, זענען נאָך בּיי׳ן דיכטער פערבּליעבּען אַ גרויסע צאָהל נישט געדרוּקטע, וועלכע וואַרטען נאָך זייער צייט, ווייל אוּנזער פּובּליקוּם איז נאָך ניט אויף אַזוי פיעל “אויסגעוואַקסען”, צוּ פיהלען אַ נויטיגקייט אין “ליעדער”, אז עס זאָל קאֶנען אויסהאַלטען מעהר, ווי אַ קליין בּיכעלע. די מאַססע לעזט נאָך אַלץ, טראָטץ די אללע אלטע געשרעהען, “מעשה־בּיכליך”, די אינטעלליגענץ, וויעדער, וואָס רעדט שיין פריינדליכער וועגען זשאַרגאָן לעזט דאָך אלץ ליעבּער פרעמדע ליטעראַטוּר אוּן אַז עס קוממט צוּ אייגענער בּלייבּט זי נוּר בּיי׳ן רעדען אַלליין… בּיי אַזעלכע אוּמשטאֶנדען איז שווער ארויס צוּגעבּען גרעסערע זאַממלוּנגען ליעדער, עס זענען אַזעלכע קליינע אויך שווער…

דאָך, ווי אויבּען געזאָגט, גיעבּן מיר דאָס בּיכעלע אַרויס מיט גרויס פערגעניגען. אונז דאַכט, אַז די אֶמתע יודישע אינטעללעגענץ וועט פערשטעהן אוּן מודה זיין, אַז אזעלכע בּיכעלעך זענן די ערשטע שוואַלבּען, וואָס מעלדען דער ליטעראַטוּר, אז איהר פריהליג העבט זיך אָן, אז זי העבט אָן צו בליהען אוּן ווער עס ווינשט בּאֶמת צוּ אוּנזער ליטעראַטוּר אין אַ לייטיש־אויסזעהן, אַז אויך אללגעמיין־מענשליכע געפיהלען זאָללען געפינען אין איהר אַ וויעדער קול, – ווער עס ווינשט עס בּאֶמת, וועט זיך געוויס פרעהען מיט דיעזען קליין בּיכעלע ליעדער.

פערלאג “פראגרעסס”

וואַרשוי דען 1־סטען אָקטאבער.

תרגום:

הקדמה

ניגונים חדשים הרבה נשמעים בקרב יהודים בזמן האחרון, שירים רבים, מלאכת־מחשבת, מזמנים עצמם לפנינו פה ושם, בעברית וביידיש. אם נקשיב יפה לסבלותינו היומיומיים האמיתיים, אם נעמיק להביט לתוך המציאות העירומה, נרגיש, שכל השירות אינן “מה” שהלב נכסף אליו… לעיתים קרו­בות אנו שומעים צלילים סנטימנטאליים לא־אמיתיים, בשעה שאנו כמהים לשמוע נעימה אחרת לגמרי. כמעט רובם של משוררינו החדשים עוצמים בפשטות את עיניהם, כדי לשחק בעיגולים ובנקודות מגוונים שונים, הקופצים כנגדם והנעלמים מייד עם פקיחת העיניים.

אנו מוציאים לאור בחשק רב את הספר ׳ליעדער׳ [שירים] של א. רייזין, שמהם יוצא אפוא הצליל: “זה הדבר שאנו צריכים לו.”

בקוראך את השירים הקטנים של המשורר הצעיר הזה, אתה בא לכלל הכרה, שעניין לנו עם נפש רגישה וסובלת עמוקות, המרגישה צער כל חי ונענית לכל אנחה.

השורות הקלות, אך הכבירות, המצויות בספר בשפע, מעוררות הד בקרב כל מי שהחיים לא איבנו את ליבו. שירים כמו: “בכרי אכבוש פני”, “אנשים עניים”, “משפחה בת שמונה”, “שומר הלילה”, “ביער”, “ביום שקט”, “שיר חורף”, הם ממש בת־קול לצרות עצמן. אכן, אפשר שהביקורת תגלה למשורר כמה חסרונות, כגון חד־צדדיות וכדומה, אך אל לנו להסיח את דעתנו מכך, כי

רבות אנו מצפים ממשוררנו הצעיר בימים יבואו; אנו אומרים “בימים יבואו”, ומן הדין להעיר, שספר קטן זה שלפנינו מכיל רק חלק קטן מכל שירי רייזין. מלבד מה שלא נכללו בו שירים רבים, שכבר נתפרסמו בכתבי־העת היידיים, כגון ׳ליטעראטור און לעבען׳, ׳הויז פריינדען', ׳דאס צוואנציגסטע יאהרהונדערט׳, ׳דער יוד׳ ועוד, עדיין נשאר בידי המשורר מספר רב של שירים שלא ראו אור, המחכים לשעת־כושר; שכן הקהל שלנו עוד לא “הבשיל” עד כדי הרגשת צורך בשירים, התופסים יותר מספר קטן. ההמון עדיין קורא, על אף הצעקות הרגילות, ספרי־מעשיות, ואילו האינ­טליגנציה, המדברת באהדה על הז׳ארגוֹן, עדיין מעדיפה לקרוא ספרות לועזית, ובכל הנוגע לספרות שלנו אין אנו שומעים אלא דיבורים בעלמא… בתנאים כאלה קשה להוציא לאור אסופות־שירים גדולות, ואפילו אסופות קטנות עולות בקושי רב.

אולם, כאמור לעיל, אנו מפרסמים ספרון זה בעונג רב. לנו נדמה, שהאינטליגנציה היהודית האמיתית תבין ותודה, שספרים כאלה הם הסנוניות הראשונות, המבשרות לספרות את ראשית אביבה, שהיא מתחילה לפרוח. וכל המאחל לה באמת ובתמים מראה־פנים הגון ונאה, שגם הרגשות כלל־אנושיות ימצאו הד בקרבה – שמוח ישמח בספר־שירים קטן זה.

הוצאת “פרוגרס”

וארשה, אחד באוקטובר [1901].

נספח ב: חמישה שירים בכתב־ידו של שופמן

(מארכיונו של מנחם פוזננסקי ב“גנזים”)

תקופת אוסטריה (אב תרע“ג – תמוז תרצ”ח)    🔗

א. נוכחות מרחוק

עשרים וחמש שנים ישב שופמן באוסטריה וכתב בה מאות סיפורים, רשימות, דברי ביקורת ופולמוס, תרגומים ועריכה. הוא השתתף בכל כתבי־העת העבריים של אותה תקופה בכל העולם, הוציא לאור את ארבעת כרכי כתביו המכונסים (שטיבל, תרפ“ז–תרצ”ח) ונמנה עם חשובי הסופרים בכותל־המזרח של הספרות העברית. חליפת המכתבים הענפה שניהל שימשה אמצעי מרכזי לשמירת הקשר עם ידידיו ועם הנעשה בעולם הספרות ותחליף לשיחות שבעל־פה ולפגישות רעים. אלפי (!) המכתבים מתקופה זו מאפשרים לקבל תמונה מפורטת, עד כדי דיווח יום־יומי שוטף, על חייו ועל הלך־נפשו, ויש בהם תרומה חשובה להבנת סיפוריו ורשימותיו. חלקם משמשים כטיוטות ליצירתו, ורובם מספקים את הרקע האישי והציבורי לכתיבתו בתחומיה השונים.

תקופה זו נחלקת לשתיים. הראשונה: 1913– 1924;²⁶⁴ והשנייה: 1925– 1938. הראשונה מתאפיינת בריבוי המאורעות החיצוניים שבה, הכלכליים (מלחמת־העולם הראשונה וסיומה) והפרטיים (נישואים, הולדת ילדיו, חילופי מקומות מגורים) ופוריות גדולה של יצירתו (הרבה סיפורים, התרחבות היריעה הסיפורית, איכות גבוהה, עריכה ותרגום). השנייה היא היפוכה של הראשונה, ומתאפיינת בסטאטיות שבה (ישיבת קבע בכפר האוסטרי) ובתהליכים האיטיים אך הקבועים, של הידרדרות המצב הפוליטי הכללי והמצב הכלכלי הפרטי (התגברות האנטישמיות, שינויים במשטר האוסטרי, אבדן בסיס כלכלי קבוע, קשיי פרנסה גוברים והולכים, בעיות בחינוך הילדים), ובהתמעטות כתיבתו והצטמצמותה (הסיפורים הולכים ומתקצרים, היסוד המסאי גובר על היסוד הסיפורי, הרשימה האקטואלית תופסת את מקומו של הסיפור).

ממקומו בכפר האוסטרי וצלסדורף, אשר באזור שטיריה ליד העיר גראץ, השתתף שופמן באורח פעיל בכל הפעילות התרבותית והספרותית במרכזים השונים, ובמיוחד בארץ־ישראל. הוא הגיב באופן קבוע על תופעות שונות בעולם היהודי בתחום התרבותי, המדיני ובמיוחד הספרותי, סקר ספרי שירה ופרוזה וכתבי־עת וניהל בעוז ובנמרצות כמה וכמה פולמוסים בעניינים ספרותיים ואקטואליים שונים. מרבית רשימות הביקורת והפולמוס, שכתב בשנים אלה, ומספרן מגיע לעשרות רבות, לא כונסו, ופן זה של שופמן הפולמוסן והמבקר כמעט שאינו ידוע ברבים. עיון בהם מגלה שופמן אחר ושונה מזה, המתגלה מתוך רשימותיו שכונסו.²⁶⁵

אולם דומה, שהתופעה המיוחדת במינה, הבולטת בתקופה זו של ישיבתו באוסטריה, היא לא רק השמירה על רמת סיגנונו העברי הספרותי, אלא ההתחדשות המתמדת של כתיבתו, בד־בבד עם ההתחדשות הפוקדת את הלשון וספרותה בארץ־ישראל. אף אפשר להעיז ולומר, כי אילו לא הכיר הקורא את תולדותיו של שופמן, לא היתה הלשון מסגירה אותו, וקשה היה לשער, ואולי אף בלתי אפשרי, שהדברים נכתבו הרחק מסביבה דוברת עברית, רחוק מן הזירה המרכזית של ההתרחשות בספרות העברית ובתרבותה, בבידוד הכמעט גמור של הכפר האוסטרי. אמנם, הנושאים לקוחים מהווי זר ומרקע מיוחד, אולם הסיפורים עצמם יכלו להיכתב גם הרחק ממקום ההתרחשות שהם מתארים, כפי שאמנם נכתבו בארץ־ישראל סיפורים רבים, שבהם הגיבורים ומעשיהם נעוצים בנופים אחרים.

לפנינו, איפוא, סופר, היושב עשרים וחמש שנה בלב סביבה נכרית, כפרית־גויית, כשגם בביתו שפת־הדיבור אינה עברית, והוא שומר על נוכחות קבועה ומתמדת בזרם המרכזי של העשייה הספרותית בארץ־ישראל במאמריו, בתגובותיו ובפולמוסיו ויצירתו הספרותית היא חלק בלתי נפרד מן הספרות בת־הזמן, הנכתבת בארץ־ישראל. גם אישיותו תפסה מקום נכבד בהתרחשות הספרותית בארץ: בסמכותה התחשבו, עמה התווכחו, למוצא פיה ציפו, ממנה הושפעו ועליה חלקו.

תופעה זו, שסופר, היושב שנים רבות במרחקים, מצליח להתחדש עם ההתחדשות במרכז ומוסיף ממקומו להיות נוכחות ספרותית ורוחנית קבועה בו, שהיא יוצאת־דופן אצל עמים אחרים (אם כי פה ושם היא מצויה, בשל סיבות היסטוריות מסויימות, בספרות הרוסית, למשל, שנכתבה על־ידי סופרים־גולים), לא היתה נדירה, לכאורה, בספרות העברית, שפעלה במרכזים ולא במרכז. אולם, אם היתה זו תופעה מצויה בספרות העברית עד מלחמת־העולם הראשונה, היא נעלמה והלכה בתהליך מהיר אחריה, כשהמרכז הספרותי בארץ־ישראל נעשה למרכז העיקרי ואף היחיד, וכל המרכזים האחרים, הקודמים (במזרח אירופה) והחדשים (בארה"ב), מקבלים ממנו את השפעתם והשראתם. קבוצות סופרים ומרכזים, שלא יכלו או לא רצו לשמור על הקשר המתמיד והישיר עם ארץ־ישראל, קפאו על מקומם ונתאבנו, והיצירה הספרותית שבהם נעשתה שולית, אנכרוניסטית, עד שהלכה והידלדלה לגמרי בדור השני והשלישי. מגורל זה ניצלו אלה, שעלו לארץ בתקופות שונות בחייהם והצליחו לחזור וליצור מגע עם ההתקדמות בלשון ובספרות ולהתחדש עמהן.

הדוגמה של שופמן, שישב תקופה כה ארוכה מחוץ למרכז ובכל זאת הצליח לשמור על התחדשות ועל נוכחות, היא יוצאת־דופן, וסיבותיה המורכבות נעוצות בטיבה ובאופיה של יצירתו ולשונו, באישיותו ובתנאי חייו. על חידה זו עמד לאחרונה, דב סדן, ששאל: “איך לא חדל באווירת־בדידות זאת, מהיות הפתעת־הקבע החיה והמרעננת?”²⁶⁶

טיבם של יצירתו וסיגנונו, היינו ההתרחקות העקבית מן המליצה, הצמידות לריאלי ולממשי, מיצוי המשמעות באמצעות הפרט שנבחר ליצגו, החוויה האישית, המפרנסת את כתיבתו, הלקח האישי, הלאומי אבל גם האנושי־כללי, העולה מיצירתו, אהבת הקיצור ועוד תכונות כיוצא בהן, איפשרו לו התחדשות מתמדת, הצמודה להתפתחות הלשון בארץ־ישראל.

אישיותו ותנאי חייו, היינו סקרנותו, עירנותו, חיוניותו, הרגשת הבטחון בכשרונו כסופר ובחשיבות יצירתו אף הם היו גורם ליחודו זה. במשך כל שנות שבתו בכפר האוסטרי חי במתיחות מתמדת, בין ההרגשה, שארץ־ישראל, שפחד מפניה, היא מקומו האמיתי, ובין הנוחיות של ישיבתו במקום זה, שידע, שהיא ארעית.²⁶⁷ לא היה לו כל חלק וכל עניין בחיי הרוח והתרבות בארץ שבה חי, ובוודאי שלא באלה המצומצמים באיזורו. ממקומו חי את בעיותיה של ארץ־ישראל באינטנסיביות רבה, וראה עצמו איש ארץ־ישראל לכל דבר. באמצעות אלפי המכתבים, שכתב בקביעות לידידיו בעולם, ובייחוד בארץ, שמר על קשר מתמיד והדוק עם המתרחש, והיה בקי בפרטי הפרטים ובאווירה הספרותית שבה. הוא קיבל בקביעות ממערכות העיתונים, מהוצאות־הספרים ומידידיו כמעט כל ספר, עיתון וכתב־עת, שהופיעו בארץ, ובדרך זו עקב מקרוב אחר המתהווה וחי אותו. אמצעי־קשר שלישי, בצד המכתבים ומשלוח הספרים וכתבי־העת, היו הביקורים, שערכו סופרים ועסקנים אצלו, בשעה שבאו לוינה לרגל שליחויות וכינוסים שונים, וכאלה לא חסרו.

קשרים אלה בכתב ובעל־פה סייעו לו להיות אחד מן החבורה, לשמור על כוח יצירתו ועל התחדשותה המתמדת ועל השתתפות קבועה ופעילה בחיי התרבות והספרות בארץ. הרגשה זו היתה הדדית, והודו בה לא רק ידידיו, אלא אף ציבור המשכילים והקוראים בארץ.²⁶⁸

שופמן עצמו היה ער לסכנות, שהריחוק עלול להביא על יצירתו, והדבר מוצא את ביטויו הקבוע במכתביו. שוב ושוב הוא מפציר בחבריו, שיאמרו לו בגלוי את דעתם על סיפוריו, בנימוק: “שצריך אתה לדעת, שבמצבי הנוכחי ובבדידותי הנאוה כאן, הייתי עלול לכתוב גם איזה אבסורד. ע”כ חשובה לי מאד חוות־דעת של חבר. טוב שתודיעני גם מה שאחרים אומרים."²⁶⁹ במיוחד חשש לתקלות ברשימותיו האקטואליות: “בדבר בלטריסטי די לי, אם אני מספק את עצמי במידה ידועה, – ברם ב’שורות' אלה – בהיותי נעוץ כאן, בפינה נידחת ובבדידות מוחלטת – מי יודע, אם איני פולט לפעמים איזה אבסורד?…”²⁷⁰

שופמן עצמו היה ער גם לעובדה עד כמה הוא תלוי בזרם השוטף והקבוע של הספרים והעיתונים מארץ־ישראל וממקומות אחרים, ובמכתביו חוזרת בקשתו הקבועה מידידיו בכל מקום²⁷¹, אולם בעיקר בארץ, לשלוח לו בהשאלה לקריאה את כל מה שמתפרסם בעברית. פעמים רבות ביקש ספר מסויים או כתב־עת מסויים, ששמעו הגיע אליו, אולם בדרך־כלל הפציר שישלחו אליו בקביעות הכל, כשיגרה. מכתביו בעניין זה הם גם כעין יומן־הקריאה שלו, שמתוכם אפשר לעקוב במדוייק, מתי קרא משהו, ומה היתה דעתו על מה שקרא. מקצתן של דעותיו אלה נהפכו לרשימות ביקורת, שפורסמו ברבים, כשלעתים נזכר בהם שם הספר במפורש ולעתים ברמז בלבד, והמכתבים יש בהם סיוע חשוב להבנתן של רשימות ביקורת מסוג זה.

גם הביקורים אצלו היו חשובים לו מאד, ומעידים על כך המכתבים הרבים, שבהם הוא מזמין אנשים לבוא ולהתארח בביתו, ומי שנענה להזמנתו מקבל הוראות מדוייקות ומפורטות כיצד יגיע, היכן יבוא לפגשו, והוא מונה לפניו את שבחי משפחתו ומקומו. הוא ראה בביקורים אלה לא רק הזדמנות לפגישה פנים־אל־פנים ולשיחה אישית, שכה היתה חסרה לו, אלא גם “עלייה לרגל” של הקורא המעריץ אל הסופר הגדול. שופמן, שהערכת עצמו היתה תמיד גבוהה, התייחס לביקורים אלה כחובה, שעל כל סופר ועסקן, המזדמן לאיזור, לקיימה, ויותר משהיא מכבדת את המבוקר, היא חשובה למבקר. ואכן רבים פירסמו “רשמי ביקור אצל שופמן” וזכרוהו בלבם כל ימיהם. ללא שמץ של מבוכה והיסוס השווה את עצמו לטולסטוי, ואת כפרו וצלסדורף ליסניה פוליאניה. השוואה זו לא הסתיר בלבו, אלא אמרה במפורש לאלה שביקרו אצלו: “וצלסדורף עכשיו – יסניה פוליאניה,”²⁷² כתב על כך במכתביו: “כשקורולנקו נסע ליסניה פוליאניה. שם לא היו דאגות. אלא שאין לדעת, באיזו רגשות נסע קורולנקו אח”כ מיסניה – – –,"²⁷³ ואף ברשימותיו שנדפסו ברבים רמז על כך.²⁷⁴

הביקורים, משלוח הספרים והעיתונים וחליפת המכתבים, בצד אופי יצירתו ואישיותו ותנאי חייו, כל אלה יש בהם הסבר חלקי לתופעה יוצאת־דופן זו של קיום נוכחות ויכולת התחדשות ממרחקים. האירוניה הטראגית היא בכך, שלאחר עלייתו לארץ־ישראל וישיבתו בה דרך־קבע לא נמשכה התחדשותו הספרותית, ואף סמכותו הספרותית הלכה והתערערה. על אף הכבוד שרחשו לו, והעובדה שהיה בעל טור קבוע בעיתונות (‘דבר’, ‘ידיעות אחרונות’, ‘כרמלית’), נדחק לשוליים, נחשב כמי שמתפרנס בעיקר מנכסיו בעבר, וזיקתו לספרות ההווה והשפעתו עליה נצטמצמו והלכו.²⁷⁵

פרק זה, המבוסס בעיקרו על חליפת המכתבים העשירה ועל יצירתו, בא להבליט תופעה מיוחדת זו של הסופר הרחוק־הקרוב ואת מאמציו הרבים לשמור על רעננות יצירתו ועל מעררבותו בנעשה בארץ־ישראל. זאת בנוסף על תיאור מפורט של פרטי חייו ומהלכם לגופם וכרקע הכרחי ליצירתו מתקופה זו ומן התקופה שלאחריה.

מבעד לחליפת המכתבים הענפה מתגלה גם המציאות בארץ־ישראל בשנות העשרים והשלושים וההתרחשויות מאחורי־הקלעים בתחום הפעילות הספרותית של אותה קבוצה, ששופמן היה קשור עמה. בחליפת המכתבים המצומצמת עם אלה, שלא ישבו בארץ, מתגלה טפח מעולמם של רחוקים, שנקרעו בין כמיהתם אליה, לבין חוסר היכולת לממשה.

היריעה המפורטת כאן כוללת פרטים נבחרים בלבד, מתוך ידיעה, שאלה שנשמטו מעניינים לא פחות, והאחריות היא על הכותבת בלבד.

ב. ימי וינה (יולי 1913 – אפריל 1921

1. לפני המלחמה

ביולי 1913 עזב שופמן את לבוב וחיפש מקום להשתקע בו: לונדון, ברלין, ארץ־ישראל או אמריקה, ותחנתו הראשונה היתה וינה, “הצעד הראשון אל המרחקים”, כפי שהוא כותב במכתבו הראשון מוינה לברנר ומסיים: “להיכן פני מועדות עוד לא ברור לי לעצמי. הלוואי שלא אחזור ללבוב.”²⁷⁶ ברנר ניסה לשכנעו לבוא לארץ־ישראל,²⁷⁷ אולם נראה ששופמן עצמו נטה לנסוע לאמריקה. רעיון הנסיעה מלבוב עלה כבר בראשית 1912, בחליפת מכתביו עם אשר ביילין, עם דיזנדרוק ועם אברהם ויוויוּרקה,²⁷⁸ אלא שקשה היתה על שופמן לפי טבעו העקירה ממקום למקום – “עצלות”, כפי שהוא קרא לכך – נוסף על הבעיות הכספיות ושאלות הפרנסה, והביצוע נדחה מפעם לפעם. דיזנדרוק דירבן את שופמן לעקור ממקומו: “מה זה החלטת פתאום שלא לזוז ממקומך”²⁷⁹ ומערב בכך גם אחרים, ממוקירי שופמן, כגון ד"ר רובינזון: “בדבר ביאתך הנה יתעניין גם הוא.”²⁸⁰ דיזנדרוק, לאחר שעמד בבחינות, ביקר בעיר מולדתו סטרי ושהה במשך כשנה בארץ־ישראל (1913) כמורה בבית־הספר התיכון החקלאי בפתח־תקוה, חזר לברלין והמשיך במאמציו “להכניס את שופמן לספרות הגרמנית”²⁸¹ ולפתותו לבוא אליו לברלין, תוך שהוא מפיג את חששותיו של שופמן מפני עיר זו:

ממכתב שכנוע זה לא נעדר גם הנימוק על "מרכזיותה הספרותית של ברלין ועל מצבו השפיר של הכותב, שהשיג “דירה נאה, ועבודה תמידית לערך”.

שופמן עצמו, שכאמור נטה לנסוע לאמריקה, חיפש אמצעים כספיים מכל מקור אפשרי, ובמיוחד מקדמות והלוואות על חשבון הסיפורים, שהוא עתיד לכתוב ל’השילוח‘, באמצעות עורכו קלוזנר: “נסיעתי מכאן הכרחית לי עכשיו מכמה וכמה טעמים, והריני מרגיש שתיכף להתיישבותי במקום הרחוק והחדש, אוכל לכתוב דברים שיביישו את כל דברי הקודמים;”²⁸³ ול’התורן’ באמצעות ב“נ סילקינו וא”ב גולדברג ואח“כ, עם הגיעו לווינה, גם באמצעות דניאל פרסקי.²⁸⁴ לעומת זאת, ללחובר ולפיכמן, עורכי ‘נתיבות’, הוא מבטיח להשתתף דרך קבע בכתב־העת שלהם ומבקש דמי־קדימה תמורת הבטחתו זו והסיפורים, שהוא עתיד לשלוח להם, כיון ש”בקרוב אפשר שאצא למרחקים." אולם נראה, שפיכמן הבין “מרחקים” אלה כמכוונים כלפי ארץ־ישראל: “והיה כבר זמן, שהיה מוכן לנסוע אתי יחד לא”י."²⁸⁵

מארה"ב לא הגיע כל סיוע, שופמן לא השתתף ב’נתיבות‘, ורק קלוזנר שלח לו מקדמות על חשבון סיפוריו, שהוא עתיד לשלוח ל’השילוח’, שבסופו של דבר לא נשלחו.

רק בראשית 1914 החליט שופמן להשאר בווינה: “כך, כך, הריני וינאי, ולא בקרוב אזוז מכאן,”²⁸⁶ והתפרנס במשך חדשי החורף ממתן שיעורים פרטיים לבני־טובים, ולרגע היתה אצלו הרגשת רווחה המלווה בהשראה: “עכשיו אין אני זז משולחן־הכתיבה.”²⁸⁷ אולם “עונת־השיעורים”, כלשונו, נמשכה רק בחדשי החורף: “עכשיו, עונת הקיץ – והשיעורים האחרונים התנדפו!” ועמה גם ההשראה ליצירה: “הריני גאון אם עוד אני יכול ליטול את הקולמוס ביד.”²⁸⁸ “שעת־המשבר” נמשכה. גם זו עדות נוספת לקשר הקבוע בין דאגות הפרנסה ובין היצירה, שאפיין את שופמן כל חייו. כשמצבו הכלכלי היה בטוח, יכול היה ליצור, ובמיוחד סיפורים בעלי נשימה ארוכה, אולם ברגע שהוטרד בדאגות פרנסה, שוּתק כח יצירתו, ובקושי היה מסונל לכתוב רשימות קצרצרות.

הד לרגישותו הרבה של שופמן למצבו החמרי של סופר עברי, נמצא בתגובתו על רשימת־זכרון שכתב דרויאנוב לאחר מותו של אברהם בן־יהודה זרזובסקי.²⁸⁹ יש להעיר, שעצם התגובה גלוית־הלב נדירה מאד אצל שופמן, אם כי דעתו היתה כך תמיד. הדברים כתובים על דרך ההכללה, אולם אין ספק שהם נוגעים בנקודה אישית מאד:

בתקופה זו בווינה, עד פרוץ מלחמת־העולם הראשונה בקיץ 1914, עסק בעיקר בהשלמת סיפוריו, שהחל בהם עוד בלבוב, כדי לעמוד בהתחייבויותיו ובתשלום חובותיו וכדי לסיים את התקנת ספרו ‘סיפורים וציורים’, שביאליק, באמצעות הוצאת “מוריה”, היה המו"ל שלו. בראש ובראשונה השלים את הסיפור “בקצווי הכרך” בשביל ‘רביבים’, את רשימת־הזכרון “אורי ניסן גנסין” בשביל קובץ הזכרון ‘הצידה’, שניהם בעריכת ברנר, ואת פרקי “באגף הכירורגי”. אורי צבי גרינברג עזר לו באיתורם של סיפוריו שנדפסו ב’סנונית', (לבוב, תרע"ב), וביניהם הסיפור “האושר”.²⁹²

באותו זמן כתב גם כמה דברים חדשים: "כאן בווינה, קשה להסתייע בהוראה וכדומה, ובעל כרחי אכתוב עכשיו סקיצה אחרי סקיצה. אין מוצא אחר! "²⁹³ אורי צבי, שקרא את סיפוריו האחרונים, התפעל מהם מאד וייחס את איכותם המיוחדת להשפעת העיר וינה עליו:

2. בימי המלחמה

מועט הוא החומר הארכיוני, היכול לשפוך אור על תקופה זו בחייו של שופמן. קרוב לוודאי, שגורלו לא היה שונה מגורלם של נתיני מדינות זרות אחרים, ובמיוחד יהודים ובעיקר אלה, הנמנים עם חבורת הסופרים האמנים, שישבו בווינה בשנים שלפני מלחמת־העולם, ועליהם נוספו סופרים, שהגיעו אליה כפליטים.²⁹⁷ בין חבורת הסופרים והעיתונאים העברים והיידישאים, שהתלקטה בווינה בימי המלחמה ושעמה היו לשופמן קשרים, נזכיר את: דוד פוגל, אברהם בן־יצחק, צבי דיזנדרוק, מאיר הניש, מאיר וינר, משה אונגרפלד, משה זילבורג, מרדכי גוטפריד, מלך ראוויטש.²⁹⁸

הקהילה היהודית בווינה אירגנה רשת של מוסדות סיוע וצדקה שונים לפליטים היהודים, בכסף, במזון ובמלבושים, אולם צורת הגשתה של עזרה זו, בייחוד למי שלא היה רגיל בכך, היה בה לא מעט מן המעליב והמשפיל. שופמן אף הוא נאלץ להיזקק לסיוע בעזרת אהרן קמינקא, שהיה אותו זמן מזכיר חברת “אליאנס” בווינה,²⁹⁹ ואחרים,³⁰⁰ ואף פנה לעזרתם של סופרי אמריקה באמצעותו של י"ד ברקוביץ.³⁰¹

על דמותו של שופמן בתקופה קשה זו העיד מי שהיה תלמידו באותה עת, יעקב הורוביץ. משפחתו, שנמלטה לווינה, בחרה בשופמן לשמש כמורו הפרטי של בנה, שהיה אז כבן 14–15, כיון שהיה ידוע כקפדן, בייחוד בדקדוק:³⁰²

מכתביו המעטים של שופמן, שנשתמרו מתקופה זו, כתובים ברובם גרמנית, בהתאם להוראות הצנזורה, ובכולם בקשה חוזרת לעזרה. מכתב בודד בעברית מתקופה זו, שנשלח ללחובר בווארשה באמצעות אדם פרטי, מגלה טפח מהרגשתו הנואשת באותם ימים:

תקופה זו של ימי המלחמה בווינה שרויה בסימן שתי חוויות מרכזיות, מנוגדות זו לזו, שהטביעו חותמן על יצירתו של שופמן שנכתבה בתקופה זו ובזמנים אחרים, בכל מקום שאותה תקופה משמשת כרקע. האחת, אֵימי המלחמה, המצוקה הכלכלית, הרעב, הבדידות, החיים בעורף האזרחי על רקע המלחמה הקשה מסביב, התנהגות האנשים במצבי לחץ וכיוצא בזה תופעות של קבע המלוות מלחמה ממושכת ואכזרית. ובתוך זה, שופמן, סופר, יהודי, חסר תעודות, פליט, צפוי בכל רגע למאסר, נזקק לסיוע כספי ולבתי־תמחוי, כדי שלא יגווע ברעב, מנותק ממשפחתו, שאינו יודע גורלה, בתוך חבורת הסופרים היהודים הפליטים, שמצבם דומה לשלו. והשנייה, ההיכרות עם הנערה היפה אַני פלאנק בת השש־עשרה ממשפחת איכרים אוסטרית מאזור שטיריה, שנעשתה לימים אישתו וליוותה אותו בדרך חייו הארוכה למעלה מחמישים שנה.³⁰⁵ הנערה היפה במגבעת־הקש האדומה, שישבה על ספסל בשדרה, משכה את תשומת לבו של שופמן, שרגישותו ליופיה של אשה היתה רבה. זו היתה אהבה ממבט ראשון.³⁰⁶ שופמן היה באותה עת כבן 35 שנה, זר ובודד בעיר הגדולה, כשמלחמה מסביב, אולם בעל בטחון עצמי רב בייעודו כסופר. הוא עקב אחר הנערה היפה, שעבדה באותו זמן בחנות, והיה עומד ומחכה ליד הבית שבו גרה כדי לראותה, ורק מאוחר יותר החלו להיפגש.

מכאן קצרה הדרך לעיצוב תפיסת עולם כוללת, שלפיה אסונו של האחד מביא לששונו של האחר; האושר הפרטי הוא לעתים תוצאה ממצוקות החברה כולה; המלחמה הנוראה, שהביאה הרס ומוות על רבים, היא גם שהביאה אושר ליחידים, שכן רק על רקע סדרי העולם שנתערערו יכולה היתה להתרחש הפגישה בין שני העולמות: הסופר היהודי חסר־הנתינות והנערה האוסטרית בת למשפחת האיכרים, שהִגרה לווינה.

צירוף זה של המלחמה והאהבה, אותו צמד ניגודים, שחזה אותו מבשרו, מעוצב בסיפוריו מתקופה זו. חומר־גלם מציאותי זה, ששוקע ביצירתו, בתוספת פרטי הפרטים, הלקוחים ממאורעות אלה כפי שאירעו לו, מְשַווה לסיפוריו את ייחודם ומציל אותם מסכנת השיגרה, האורבת לסיפורים מ“הווי המלחמה” ומ“חיי פליט” מחד גיסא, ולסיפורי “אהבה־בצל־המלחמה” ו“אהבת־נכרייה” מאידך גיסא.

מובן, שחוויות ביוגראפיות אלה עברו את כור־ההיתוך של האמן, חלו בהן גילגולים, והן משמשות כחמרי־גלם בסיפורים, השונים זה מזה במשמעותם ובצורתם, אולם בכולם נשמע הדה של החוויה האוטוביוגראפית הכפולה והמנוגדת.

מכתבי שופמן לאַני בתקופת ה“חיזור” שלהם, שנשתמרו ב“גנזים”,³⁰⁷ מעידים על רומן סוער לכל פרטיו ודיקדוקיו, שידע מעלות ומורדות: פעם הוא חיכה לה, והיא לא באה, ופעם להיפך; פעמים האהבה בשיאה – “ילדתי היקרה, אני המתוקה, אני אוהב אותך וכו',”³⁰⁸ והאוהב סובל מן העינוי של הציפייה המתוקה – “האם את באה? עני!”³⁰⁹ ופעמים הם “ברוגז” זה עם זו, עד שדומה, שהכל נגמר ביניהם: “והנה עכשיו הכל נגמר בינינו,”³¹⁰ וכן: “כי בשבילי יש עכשיו רק הצלה אחת – לשכוח אותך כליל, כאילו לא הכרתי אותך מעולם,”³¹¹ אולם ככל זאת הוא נענה לבקשתה לפגוש אותה שנית: “ותהיה זאת הפעם האחרונה!”³¹² פגישה, שאחריה שוב לא נפרדו.³¹³

חליפת מכתבים זו נעשתה באמצעות ה“דינסטמן”, השליח, שהעביר הודעות מזה לזו: “עני לי באמצעות השליח הזה בכתב או בע”פ,"³¹⁴ ודמות זו הונצחה בסיפורים, שנכתבו על רקע תקופה זו, יחד עם שאר הפרטים, שנתלוו לחוויה זו.

אני פלאנק וג' שופמן נישאו ב־2.4.1920,³¹⁵ חיו זמן קצר בווינה ולאחר מכן חודשים אחדים בבאדן, מקום־מרפא ידוע, סמוך לווינה, לשם עברו בשל מצוקת הדיור בווינה ומחלתה של אני.³¹⁶

שני המאורעות היסודיים המנוגדים – המלחמה והאהבה – בלוויית הפרטים, שהצטרפו אליהם, משוקעים, כאמור, בסיפורי שופמן מאותה תקופה, ורישומם ניכר גם בסיפוריו בתקופות הבאות. המעבר מלבוב לווינה והרשמים הראשונים מווינה (“סוף־סוף”, “מלחמה ושלום”, “אל מעבר לגבול”); מעמד של מורה פרטי בבתי אמידים (“מלחמה ושלום”); רגע פרוץ המלחמה (“מפלט”, “כל הימים”, “סוף סוף”, “בימי הרג רב”, “הקיסר”); המצוקה הכלכלית והתערערות סדרי החיים (“טעות”, “במצור ובמצוק”,³¹⁷ “סיוט”); הבדידות והכמיהה לאשה (“בימי הרג רב”, “מלחמה ושלום”, “במצור ובמצוק”, “בין לילה ויום”, “סוף סוף”); על ספסל בשדרה (“סוף סוף”, “בימי הרג רב”, “מלחמה ושלום”); בנות־העשרה (“בין לילה ויום”, “סוף סוף”, “בימי הרג רב”, “כל הימים”, “קול הדמים”, “במצור ובמצוק”, “ריקוד”, “אדם בארץ”, “עיניים ונהרות”); אין רע בלי טוב (“בבית הרחצה”, “בימי הרג רב”, “הקיסר”, “מלחמה ושלום”, “קול הדמים”, “סוף סוף”); רגע סיום המלחמה (“במצור ובמצוק”, “בימי הרג רב”, “סוף סוף”).

נביא שתי דוגמאות בלבד למוטיב אחד, רגע סיום המלחמה, להמחשת ביטוים של מאורעות אלה בסיפורים מנקודת מבטו של המספר, שהוא עד ונפגע בעת ובעונה אחת.

רגע סיום המלחמה אינו מתקבל בשמחה וברווחה, הצפויות לכאורה, לא על־ידי הכלל ולא על־ידי הפרט. אמנם, הקטל נסתיים, אולם סכנות אלה הן ערטילאיות ורחוקות, ובשביל האדם הבודד בעיר עומדת שאלת הקיום במלוא אימתה: “אבל הנה השלום מתרחש ובא – ולב בודקו נפל עליו. מה יעשה עכשיו?! שוב שיעורים?!…. לא, לא, אל אלה לא ישוב לעולם!”³¹⁸ ובשביל הכלל זהו רגע ההתפכחות המרה: “רק עכשיו, רק עכשיו הבינו את אשר עולל להם! [– – –] כי לא קולות גבורה, קולות קרב היו אלה, כי אם ילל יאוש של הרוסי־החיים, ילל בני־אדם שהקיצו משנתם והנה הם שחוטים למחצה.”³¹⁹

ג. השנים הראשונות לאחר המלחמה (עד 1924)

1. בווינה

שנות השיתוק מאונס עקב מלחמת־העולם נסתיימו עם גמר המלחמה, והחלה פעילות אינטנסיבית ביותר בכל המרכזים היהודיים, ובמיוחד ברוסיה, בארה“ב ובארץ־ישראל. דומה, שכל הכוחות, שהיו בטלים מאונס בשנות המלחמה, ביקשו להם כעת פורקן, והפעילות, שנעשתה בתנופה רבה, היתה מגוונת ביותר: ייסוד הוצאות־ספרים וכתבי־עת, עידוד יצירה מקורית ותרגומים מספרות העולם. אופיה של פעילות זו היה שונה ממרכז למרכז עקב התנאים ההיסטוריים השונים. ברוסיה התחילה הפעילות בתנופה אדירה עם התקוות שהתעוררו לרגל עליית קרנסקי לשלטון, והאשליה, שהנה, לאחר המהפכה, נפתחו אפשרויות גדולות לפיתוח התרבות העברית בצל השלטון החדש. כידוע, האשליות נגוזו חיש מהר, ההתעוררות היתה קצרת־ימים, ונסתיימה בקיץ תרפ”א עם יציאתן של שתים־עשרה משפחות הסופרים העברים, ובתוכם משפחת ביאליק, את רוסיה. בכך בא הקץ למרכז הספרותי העברי במדינה זו. אולם היסודות, שהונחו בתקופה קצרה זו, לא נהרסו, ועל־אף שספגו מכה קשה, הוסיפו להתקיים במקומות אחרים: ברלין, ארה"ב, ארץ־ישראל.

באותן שנים נתחזק גם המרכז הספרותי בארה"ב, שקיבל תוספת נכבדה של קהל קוראי־עברית ושל סופרים, והיה מבוסס מבחינה חמרית. עדיין לא הסתמנו בו התהליכים, שפקדו אותו מקץ שנים אחדות, בשעה שהדור השני והשלישי של המהגרים היהודים יצאו ממעגל צרכני התרבות העברית. עדיין היתה הפעילות בו ערה ותוססת, והתקוות לתפוס את מקומם של המרכזים היהודיים הקודמים באודסה ובווארשה היו, לכאורה, מבוססות.

ארץ־ישראל הלכה וכבשה את מקומה כמרכז ספרותי עצמאי הולך וגדל, שתלותו במרכזים האחרים הולכת ופוחתת, וההגמוניה שלו הולכת ומתחזקת. תהליך זה הסתמן בבירור על אף הבסיס החמרי הרופף והרעוע, שאפיין את כל הפעילות בארץ־ישראל, במיוחד בתחום התרבות והספרות.

פריחה אינטנסיבית זו במרכזים השונים היתה קשורה גם בפעילותם הנמרצת של אברהם יוסף שטיבל, משפחות זלטופולסקי־פרסיץ ומצנאטים עשירים אחרים, שהיו אנשי תרבות, חובבי ספר ומוקירי הספרות העברית. הם הקדישו אחוז מסוים מהונם, שנצבר או גדל בשנות המלחמה, לספרות העברית, ונתנו תנופה חדשה למו"לות, ליצירה העברית המקורית, לתרגומים ולספרות לנוער.³²⁰

לענייננו חשוב במיוחד אברהם־יוסף שטיבל, שגורלו של שופמן נקשר בו. שטיבל מימן מעין תכנית־אב לקידומה של הספרות העברית לפי תכנית מקיפה ושיטתית: ייסד הוצאת־ספרים הקשורה בשמו, כדי להוציא במסגרתה ספרות עברית מקורית, ספרות מתורגמת ממיטב ספרות העולם, וספרות לנוער; וכן ייסד את כתב־העת המרכזי ‘התקופה’, שהיה צריך לצאת ארבע פעמים בשנה בהיקף של מאות עמודים, היקף שלא היה כדוגמתו עד אז, והאמת היא, שגם לא לאחריו. ההוצאה תמכה גם בכתבי־עת מקומיים בהיקף מצומצם, שישמשו במה לסופרים במרכזיהם השונים.³²¹

שטיבל לא רק שילם שכר־סופרים נדיב, שאיפשר לסופר לחיות מפרי־עטו, אלא הזמין ביוזמתו סופרים שונים מכל הגילים, הרמות והמקומות והמריץ אותם לכתוב בשביל הוצאתו, במקור או בתרגום, ואף היה מצרף מקדמה הגונה להזמנתו זו. הוא העסיק את טובי הסופרים ונתן להם יד חפשית בתכניות הספרותיות, ביניהם דוד פרישמן, יעקב פיכמן, פ. לחובר, ויעקב כהן, וכן הקים אגף עברי מיוחד באחד מבתי־הדפוס הגדולים במוסקבה.

תכנית גרנדיוזית זו התבצעה במוסקבה זמן קצר בלבד, ולאחר חיסול התרבות העברית ברוסיה נאלצה ההוצאה לנדוד למקומות שונים, אולם תנופת השנים הראשונות היתה בה חשיבות ממדרגה ראשונה, שכן הכניסה מימד חדש לספרות העברית, הצביעה על כיוון ועל תכנית מקיפה ויסודית שצריך להגשים אותה, וכל פעולה שוב לא נראתה בודדת ומקרית, אלא חולייה בתכנית־אב.³²²

היתה זו שעה גדולה לספרות ולסופרים העברים, נפתח לפניהם פתח להתגשמות חלומותיהם משכבר: להתפרנס בכבוד מן היצירה הספרותית בלבד, וזאת בנוסף על ההרגשה, שיש מי שקורא, יש היכן לפרסם, ויש מי שמשלם. אולי בשל כך, בשל התקוות המרקיעות שחקים, היתה האכזבה בגלל המשבר בהוצאת־שטיבל (1924) קשה ואכזרית כל־כך, מפני שהוכיחה פעם נוספת את עוניה של הספרות העברית וחולשתה, שאיננה יכולה לבטוח בנדיבים בלבד, אבל בלעדיהם אין כמעט מי שיעמוד לימינה.

שופמן קשר את גורלו בהוצאת שטיבל באופן מוחלט, והוא אולי היחיד מבין הסופרים, שהיה תלוי לגמרי בתשלומים שקיבל ממנה. קיים יחס ישר ומיָדי בין מצבה של ההוצאה לבין יצירתו של שופמן: שיגשוגה הביא את יצירתו לידי מיצוי ופריחה גדולה בכמות ובאיכות, ושקיעתה גרמה לדילדולה ולהצטמקותה בכמות ובאיכות.

מיד לאחר המלחמה השתלב שופמן בהוצאת־שטיבל כסופר, כמתרגם וכעורך. עריכת כתב־העת ‘גבולות’ היתה הפעולה הספרותית הראשונה (ראשית תרע"ח), שבה עסק. החל מכרך ד' (תרע"ט) השתתף שופמן כמעט בקביעות בכרכי ‘התקופה’ וקיבל שכר־סופרים מיוחד בעד כתבי־היד, שהתפרסמו בהם. סיפורו הראשון ב’התקופה' היה “סוף־סוף”, ובשל שיבוש סדרי הדואר עקב המלחמה נשלח פעמיים, בשני נוסחים שונים, בידי שני שליחים (אייזנר ופומרנץ) לעורכים פרישמן ולחובר.³²³

שופמן השתתף בקביעות גם ב’מקלט‘, שנערך בניו־יורק בידי י“ד ברקוביץ, ובתקופה קצרה (אייר תרע"ט – אוקטובר 1920) פירסם בו 8 מסיפוריו, עד שפסק מלצאת. על קשריו של שופמן עם הסניף האמריקני של הוצאת־שטיבל, שנמסר להשגחתו של י”ד ברקוביץ, מעידה חליפת המכתבים בין השניים, שבה דנים בהשתתפותו ב’מקלט’ בתרגום כתבי פטר אלטנברג ובעניינים שונים בין שופמן להוצאת־שטיבל. מתוך חליפת מכתבים זו מתגלה גם המציאות העגומה של הספרות והתרבות העברית באמריקה על־אף מראית־עין של שיגשוג ורווחה.³²⁴ על שטיבל האיש ומפעלו כתב ברקוביץ: “האיש היקר והנפלא, שקם לספרותנו, לכונן את מפעלו הטוב על יסודות בריאים ומוצקים – יסודות של פעולה מתמידה והולכת.”³²⁵ ועל סיפורו של שופמן, שנשלח ל’מקלט‘, לאחר שנוספו לו תיקונים ושינויים רבים וארוכים, שלא כדרכו של שופמן, כיון ש“במשך המלחמה שכחתי עברית לחלוטין וגם לכתוב בכלל”³²⁶ כתב ברקוביץ בהתפעלות: "הסיפור – מיוחד במינו. זה כבר לא קראתי כמותו. פראזה אחת, מעין ‘שערות־השיבה הכחלחלות שלה, מעל לעיני־הזוועה, נראו כמקור הרשע האנושי’ וכו’ – יש בה כדי לפתוח לעיני הקורא שערי עולם מלא. ברוך תהיה לנו, שופמן היחיד והמיוחד!"³²⁷

תלותו החמרית של שופמן בשטיבל היתה מוחלטת, והוא התחייב להמציא להוצאה זו את כל היוצא מתחת עטו, מקור ותרגום, תמורת תשלומים קבועים וגם חד־פעמיים, אולם במכתבים חוזרת הדרישה לתוספת תשלום, כיון שהשכר, גדול ככל שיהיה, אינו מספיק, ומצד שני, קשה לו לעמוד בהבטחתו ולהיות “דייקן וזריז” במשלוח החומר הספרותי:

על “פתרון מוחלט” זה, היינו תנאי החוזה בין שטיבל לשופמן, הוא כותב לברקוביץ כעבור חודשים אחדים ומבקש את התערבותו להקלת הלחץ:

באותה תקופה היה שופמן עסוק בתרגום כתביו של פטר אלטנברג לעברית בשביל הוצאת־שטיבל, וניכר שלא נהנה ממלאכת התרגום. כל ימיו העדיף כתיבה מקורית על פניה, כיון שהשקיע בתרגום מאמצים כמו במלאכת יצירה מקורית, ולא עוד אלא שמלאכת התרגום הפריעה לכתיבתו שלו: “שתי המלאכות – כתיבה מקורית והעתקת [היינו תרגום] אלטנברג – צוררות זו לזו, ואיני יודע מה לעשות.”³³⁰

התקשרותו הקבועה עם אני פלאנק, שהתרחשה באותה תקופה, הוסיפה על הרגשת הלחץ הכלכלי, שהיה נתון בה, והוא אף רומז על כך לברקוביץ, ודומה, שזו הפעם הראשונה, שהוא מכריז על כך במכתב לחבר: “(גם אני ‘ריחיים על צוואר’ אם כי לא באופן רשמי),”³³¹ וזו גם הסיבה, שהוא מחפש מקורות פרנסה נוספים; “ההונורר השטיבלי אינו מספיק,” ומציע לפני ברקוביץ את תכניתו: “למכור לאיזו הוצאת־ספרים בניו־יורק את ‘כל כתבי’ ביהודית.”³³² ומבקש את סיועו בכך. תכנית אחרת, הנובעת מאותה הרגשת מצוקה כספית, שהתגברה בגלל מחלתו ובגלל נישואיו, היא לסדר נשף ספרותי לכבודו באמריקה, שהכנסותיו יסייעו לו.³³³ תשובתו של ברקוביץ גלוית־לב וחד־משמעית ומתבססת על המציאות העגומה של התרבות העברית והיהודית באמריקה:

גם הרעיון של תמיכה אמריקנית מחוץ להוצאת שטיבל היא תקווה, “שאין בה ממשות מרובה מבזו הקודמת,” וברקוביץ מתאר בצבעים קודרים את העליבות וההשפלה, הכרוכים בנשפים ספרותיים. הוא מוכיח את שופמן על זילזולו במקור פרנסה בטוח ועל חיפושיו אחר מקורות אחרים, מפוקפקים, שאינם לפי כבודו ולפי כבודה של ההוצאה, ממריץ אותו למלא חובותיו לשטיבל ומסיים בכמה עצות בענייני שמירת בריאותו. שופמן אכן נסוג מתכניותיו אלה לנוכח תשובתו התקיפה של ברקוביץ ומתנצל: “בעיקר הדברים ודאי שצדקת, אבל גם אני איני שוטה כל־כך וידעתי והבינותי את הכל עוד קודם לכן, אבל פניתי אליך בבקשותי מתוך בהלה, כי חליתי וגם חולה אני עדיין באמת, ואין בזה משום הגזמה בלטריסטית.”³³⁵

מן המכתבים מתברר, ששופמן המשיך בתרגום אלטנברג ובכתיבת סיפורים לפי החוזה עם שטיבל, שהעיק עליו מאד, כיון שחשש “שהדבר אינו ‘גדול’ ביותר,” וביקש מברקוביץ שישכנע את שטיבל, “עד שיהא הסיפור כגדול בעיניו.”³³⁶ כאן אחת מנקודות התורפה של החוזה, המחייבו לכתוב ארוכות, ואילו עיקר כוחו בתמציתיות.

על אף התלונות החוזרות במכתבים על המצב החמרי ועל הלחץ, שבעמידה בתנאי החוזה, הרי זוהי אחת התקופות הפוריות ביותר בחיי שופמן בכמות ובאיכות. הוא עבד במרץ רב ושיגר לברקוביץ סיפור אחר סיפור וכן חלקים מתרגום אלטנברג, ואף שטיבל מצדו, בהשפעת ברקוביץ, הגדיל את התשלום – “מאתיים דולר לגליון כשכר־סופרים”³³⁷ – ועל אף כל זאת, מוסיף שופמן להתלונן ומגדיר את מצבו הכלכלי כמי שנמצא “על עברי פי פחת פשוטו כמשמעו”,³³⁸ ואת מצבו הרוחני: "דברים לא רעים ישנם במוחי בשביל ה’מקלט' אבל איני יכול לכתבם כל עוד לא הבאתי לידי גמר את אלטנברג. אפַטר את זה בקרוב – ואז!… "³³⁹

בקיץ 1920 מודיע שופמן לברקוביץ על מעברו מווינה לעיר הקטנה הסמוכה באדן וכן על ביקורם של פיכמן ושמעונוביץ אצלו בדרכם לארץ־ישראל.³⁴⁰ חדשיים לאחר מכן הוא מבשר לברקוביץ על מלאכת התרגום של אלטנברג שהסתיימה,³⁴¹ ועוד קודם הבטיח “לצרף” מסה קטנה עליו.³⁴²

מצוקת הדיור, ששופמן היה שרוי בה באותה שעה, מתבטאת גם בכך, שמדי פעם הוא חוזר ומודיע לו על כתובת חדשה שלו: “אפסו הדירות. בתים חדשים אין נבנים. [– – –] אשרי האנשים, שהספיקו להתבצר בבתים הקיימים מכבר, אבל מה יעשו הזוגות החדשים, המשפחות הנוספות?”³⁴³ גם הלחץ הכלכלי הבלתי פוסק מכריח אותו להתעניין בתרגום ספר נוסף על אף רתיעתו ממלאכה זו.³⁴⁴

עם הפסקת הופעתו של ‘מקלט’ נפסקה, כנראה, גם חליפת המכתבים עם ברקוביץ, ושופמן עבר לאכסניה אחרת של שטיבל, ‘התקופה’. ברקוביץ עצמו לא היה מסוגל לכתוב לו על כך, וההודעה נשלחה לשופמן על־ידי האדמיניסטרציה, ותגובתו: “היום קיבלתי מהאדמיניסטרציה את השיק (מאה דולר) בצירוף המלים העצובות. א – א – א – לא טוב! ובכן, גם ל’מקלט' סוף! תמיהני מאד על שאתה בעצמך אינך כותב לי מלה, בייחוד עכשיו כשאני צריך לדעת אם עוד אוכל לעבוד בשביל הוצאת־שטיבל ובאיזו צורה.”³⁴⁵ הסיפור האחרון שנדפס ב’מקלט' היה “דוברובנה”.³⁴⁶

2. בבאדן

בגלל מצוקת הדיור של הזוג הצעיר, שאך זה החל את חייו המשותפים, עברו לגור מווינה לבאדן ב־17.8.1920, וגם בעיר זו, שהיתה מקום־הבראה מפורסם, החליפו דירות בזו־אחר־זו, כפי שמסתבר מן היומן שניהלה אני פלאנק³⁴⁷ ומסיפוריו של שופמן, שמצוקת הדיור לאחר המלחמה חוזרת בהם כמוטיב של קבע (“אדם בארץ”, “קול הדמים”).

משפחת פלאנק קיבלה לתוכה את הצעיר היהודי המלומד, הסופר חסר־הנתינות, כבן ואף התגאתה בכך שחתנה הוא אישיות מיוחדת במינה. האב והאם היו מבקרים אצלם ומסייעים להם ככל יכולתם, ולשופמן היתה הרגשה לעתים, שיש הרבה מן המשותף בין משפחת איכרים אוסטרית זו לבין משפחתו בעיירה היהודים באוֹרשה (“קול הדמים”, “אדם בארץ”). לפי עדות הבת, תיאור שושלת היוחסין של המשפחה המתוארת בסיפור “אדם בארץ” הוא תיאור מדוייק של משפחת פלאנק ללא כל שינוי מן המציאות. אפילו השמות הפרטיים נשארו כפי שהיו. אותה זוזי, למשל, היתה אחותה של אני פלאנק־שופמן, וגם במציאות עבדה אצל דודתה, שניצלה אותה בדיוק כפי שתואר בסיפור.

שופמן שמר על קשרים עם משפחת אשתו באוסטריה כל השנים. במיוחד דאג לגורלה עם תום מלחמת־העולם השנייה. בהזדמנות הראשונה שנקרתה לו, בשעה שהמשורר דב חומסקי שירת בבריגדה והיה בשליחות קרן־היסוד בפולין והגיע גם לאוסטריה, ביקש ממנו לעשות כל מאמץ ולבקר את קרוביו בווינה ובווצלסדורף שליד גראץ, בצירוף הוראות כיצד להגיע אליהם ושמותיהם המדוייקים. אלה הם השמות המופיעים גם בסיפוריו.³⁴⁸

ביומנה של אני נזכרים שני רופאים, שקיימו עמם יחסי ידידות קרובים, ונראה שהם הונצחו ב“אדם בארץ”, תוך שינוי שמותיהם. יש לשער, שגם הרגשתו של הנשוי ה“טרי”, כפי שהיא מתוארת בסיפורים: “שוב מציק ערגון אל זר וחדש” (“אדם בארץ”), יש בה הד להרגשתו של שופמן במציאות זמן קצר לאחר נישואיו. אולם קשיי ההסתגלות היו גם נחלתה של האשה הצעירה, שהיתה צריכה לוותר על אורח חיי הנערה העליז והחפשי שלה, על הריקודים והבילויים, ועדות על כך נמסרת כשש שנים לאחר התקשרותה עם שופמן:

ב“אדם בארץ” נזכר עניין הריקודים כחלק מתקופת החיזור: “אחרי שלוש שנים של ראינוע, קרפיפי־קרח, בית־ספר לריקודים. וכו'.” [בנוסח הראשון: “אסכולת מחולות”].

מיומנה של אני פלאנק־שופמן מסתבר, שהזוג עבר לגור בווצלסדורף ב־28.4.1921, לאחר כשמונה חדשי מגורים בבאדן. מתקופה זו נשמרו מכתבים מעטים בלבד, וביניהם לדבורה בארון³⁵⁰ ולשלום שטרייט, שעמו נפגש.³⁵¹ וכן “הזדמן תכופות” עם יעקב רבינוביץ.³⁵²

בתקופה זו, שעד המעבר לווצלסדורף, כתב כ־18 סיפורים וכ־3 רשימות ביקורת³⁵³ שהתפרסמו ב’גבולות‘, ב’מקלט’ וב’התקופה'. ברובם משמשת וינה כרקע, בתקופה שלפני המלחמה, תוך הבלטת המרחק הקטן בין הנערות לבין הזונות במועדוני הלילה (“בין לילה ויום”, “צער בעלי־חיים”, “כשני קברנים”³⁵⁴), או וינה המתנכלת לחסרי התעודות (“מפלט”), ובמיוחד וינה בתקופת המלחמה, כפי שהיא נראית לאזרחים שנשארו בה (“בשדה־התעופה”, “הקטנים”, “בבית הרחצה”, “הקיסר”). האהבה והנישואים הולידו את הסיפורים “הכומר” ו“המבט הנוגה”, והפגישה עם משפחת אשתו הביאו להשוואה עם משפחתו ולגעגועים אליה (“לא לעולם”, “דוברובנה”). הקשר בין הגעגועים לחיק־האם לבין הנישואים עם האשה האהובה מצא את ביטויו בסיפור “דוברובנה”, שהוא, כביכול, סיפור־זכרונות־ילדות לכל דבר, אולם תאריך כתיבתו מעיד, שנמצא בו אחד הביטויים הבלתי־ישירים המובהקים לחווית־הנישואים ולחיי המשפחה.³⁵⁵ נעדרי סימני־היכר של זמן ומקום הם הסיפורים “צחוק”³⁵⁶ ו“עכשיו?!”, שבמרכזם סיטואציה אנושית טיפוסית. כל הסוגים האלה, שבחלקם ממשיכים סיפורים שנכתבו בעבר, יהיה להם המשך בעתיד בחוויות ששוקעו בהם, בתפיסת העולם המגולמת בהם ובדרכי עיצובם.

3. בווצלסדורף

באביב 1921 עברה משפחת שופמן לכפר וצלסדורף (Wetzelsdorf) באזור שטיריה, שגרה בו שבע־עשרה שנה. שופמן הרבה לתאר כפר זה בסיפוריו, ומן הראוי להקדיש משפטים אחדים לתיאור המקום, נופו ויושביו. הצורה הגרמנית של השם היא: שטיירמארק (Steiermark), וכך היא נזכרת לעתים במכתבי שופמן ובסיפוריו. היתה זו פרובינציה אוטונומית באוסטריה הדרומית־מזרחית, הגובלת באוסטריה עילית ותחתית, זלצבורג, קרינתיה, בורגנלאנד ויוגוסלביה. זוהי ארץ הרים (האלפים המזרחיים) ועמקי־נהרות, יערות, חורשים ערבות ואדמת־מרעה. שטחים נרחבים מעובדים, ומגדלים עליהם בקר ועצי־פרי. באיזור מכרות־ברזל וחמרי־גלם אחרים. מצוים בו מעיינות מינראליים וחמים, המשמשים מקומות־מרפא. הכפר נמצא במרחק של חצי שעה נסיעה בחשמלית מעיר הבירה גראץ. בגראץ היתה קהילה יהודית קטנה, ובבית־הספר היהודי שבה למדו בנו ובתו.

שופמן, לפי עדותה של בתו,³⁵⁷ הרבה לנסוע לגראץ לסידור ענייניו, בייחוד ענייני הכספים, והיה לו בית־קפה קבוע, שבו הרבה לשבת: Kaiserhof. לא היו לו בעיר חברים קרובים במיוחד ולווינה לא הרבה לנסוע בגלל הוצאות הדרך וטילטולי הנסיעה. בווצלסדורף – מקום מוצא המשפחה – היו לאני פלאנק דוד ודודה, ובביתם הכפרי המוקף שדות, רפת ולול, גרה משפחת שופמן בהתחלה. הכל כמעט כפי המסופר ב“אדם בארץ”. הם היו המשפחה היהודית היחידה בכפר והכל ידעו שהם יהודים. “האכרים הסתכלו על אבא כעל אדם מיוחד. הם ידעו שהוא סופר, והיה להם מין דרך־ארץ לפניו. האנשים שם היו רובם איכרים, אנשים פשוטים.” בכפר היה בית־קפה ובו תזמורת, וכאשר היה נכנס שופמן אליו, היתה התזמורת מנגנת את המנגינות האהובות עליו. המשפחה לא סבלה מאנטישמיות, ורק בשנים האחרונות שלפני מלחמת־העולם השנייה נעשתה האווירה בלתי־נעימה, אולם עד היום האחרון לא פגעו במשפחת שופמן לרעה, ועם עלייתם לארץ בא חלק מהשכנים להיפרד, וקצתם אף בכו עם הפרידה ואיחלו להם כל טוב.³⁵⁸

הרושם הראשון מן המקום החדש היה נפלא, כפי שמעיד מכתבו של שופמן לשלום שטרייט, שבו הפצרה נמרצת לבקרו כדי לחלק עמו את מנעמי המקום. יש במכתב ריכוז תמציתי ראשון של מוטיבים, העתידים להופיע בסיפורים רבים, שהרקע שלהם הוא כפר זה. בשלב זה בולט היסוד האידילי, המבוסס על הנוף היפה בלבד ועל ההשוואה עם נוף הילדות, אולם תוך זמן קצר יצטרף אליו גם הפן האחר, המבוסס על אכזריות האדם וכיעורו בתוך נוף יפה זה:

הסיפור הראשון, שנכתב על רקע נופו של כפר זה, הוא “בחיק הטבע”, הבנוי על המשמעות הכפולה של המלה “בשדה” – שדה־הקרב והשדה החקלאי. התקווה של המסַפר, שהשדה בכפר יהיה שונה משדה־המלחמה, מתגלה כאשליה כוזבת: שם הרגו ורצחו ואף בכפר “דוקרים” את התרנגול “לעיני נשיו”. האכזריות אחת היא בכל מקום.

אך מקרה הוא, שבדיוק באותו שבוע, שבו נרצח ברנר (2.5.1921) בשכונת אבו־כביר שליד יפו, הגיעה משפחת שופמן אל המנוחה והנחלה בחיק הטבע של הכפר האוסטרי. אולם מאורע זה כשלעצמו, וסמיכות הפרשיות המקרית שהתלוותה אליו, הטביעו חותמם על מהלך חייו של שופמן כל ימיו.³⁶¹

שנים ראשונות אלה היו מאושרות ונינוחות מכל הבחינות, כפי שמסכם שופמן עצמו:

אמנם היו קשיי דיור גם בכפר, כפי שמתואר ב“אדם בארץ” ובחליפת המכתבים מאותה תקופה, ואני היתה בהריון, שלא היה קל, אולם “בכלל – לא רע”,³⁶³ כפי שמגדיר שופמן את מצבו, ובאווירה זו כתב באינטנסיביות מרובה, פירסם הרבה והגיב על כל הנעשה ב“קריית־ספר שלנו”, בארץ־ישראל.³⁶⁴

בשנת תרפ"ב (2.2.1922) נולד הבן, שנקרא פטר על שמו של פטר אלטנברג, ושמו העברי משה, ומכאן ואילך אין כמעט מכתב, שבו לא יזכיר שופמן את פלא־העולם הפרטי שלו וידבר בשבחו. גידולו של הבן, התפתחותו ויחסיו עם העולם נעשו אחד הנושאים הקבועים בסיפורי שופמן וברשימותיו, יחד עם הרגשת האבהות והאחריות המשפחתית, ונתחזקו עם הולדת הבת גרטרוד־אסתר כשנתיים לאחר מכן (23.10.1924).

שופמן השתתף בקביעות ב’התקופה', קיבל שכר קבוע גבוה משטיבל: “מאתיים דולר הגליון”³⁶⁵ והרבה ליצור. חליפת המכתבים עם פ. לחובר, מ“ז ולפובסקי, שלום שטרייט, שלמה צמח, יוסף קלוזנר ואחרים מעידה על מה שהתרחש אצלו ומה שהעסיקו ועל מצב רוחו והרגשתו בפרטי פרטים. שופמן עצמו החשיב מאד את מכתביו, שהיו בשבילו תחליף לשיחה שבעל־פה, וראה בהם טיוטה ראשונה של סיפוריו ורשימותיו: “אגב, את הביטויים היותר מוצלחים והיותר אוריגינאליים אנו פולטים עפ”י רוב דווקא במכתבים או בשיחה פרטית. בבואנו לכתוב לשם דפוס מיד מלפפתנו הטפשות הספרותית!”³⁶⁶

ג. שופמן ורעייתו אַני עם בנם.

ההרגשה הכללית היתה אופטימיות רבה מן הפעילות הענפה, הקיימת בספרות העברית, ששכרה בצדה, ואם כי שופמן היה, למעשה, “משועבד” להוצאת־שטיבל, דאג להדגיש לפני לחובר, שיש לו גם אפשרויות נוספות מחוץ ל’התקופה' (“הוצאת ‘רמון’, ששם מציעים לי 1500 מרק גרמניות בעד סיפור גדול או קטן”³⁶⁷), בכל פעם שכעס על “הסירוסים והשיבושים בדברי” והאשים את העורך ולא רק את המגיה.³⁶⁸ באותו זמן (ראשית 1922) עלה הרעיון “לקבץ אצלי סיפורים חדשים אחדים” ולהוציאם בסניף הארצישראלי של הוצאת־שטיבל “בתור חוברת מיוחדת”, כתגובה על שגיאות הדפוס המרובות, שנפלו בסיפוריו ב’התקופה'.³⁶⁹

מתגובה זו התפתח הרעיון לחזור ולהוציא מחדש את ‘כל כתביו’, החדשים והישנים, בהוצאת־שטיבל, כיון שספרו בהוצאת “מוריה” “כבר אזל מן השוק לגמרי ואינו במציאות כל עיקר.”³⁷⁰ אברהם שטיבל מצדו עודד את שופמן לכתוב סידרת רשימות ביקורת על הסופרים הרוסים, כדוגמת רשימתו על דוסטוייבסקי, להדפיסן תחילה ב’התקופה' ולהוציאן אחר־כך בחוברת מיוחדת,³⁷¹ ושופמן תיכנן הוצאת מהדורה שנייה של תרגומו ל’גן הדובדבנים' מאת צ’כוב.³⁷² כל האווירה היא של אופטימיות ושל הרגשה, שיש ביקוש לספרות ויש שכר ליצירה. לתכנית להוציא את ‘כל כתביו’ נתקבלה תשובה חיובית עקרונית של לחובר בשם הוצאת־שטיבל, והחל מו"מ על התנאים. תכניתו של שופמן היתה, שיופיעו שני כרכים ובכל אחד כ־40 “סקיצות” “בהוצאה יפה”, והוא מתדיין על שיעור שכרו ועל כך שיישלח אליו בדולרים, והעיקר לנהוג לפי העקרון: שלא “להשתמש בבטלנותו של הסופר ולנצלו במפולש, אלא לעשות כמשובחות בהוצאות הגויים ביחס אל סופר גדול.”³⁷³ שופמן בטוח, שאם כי להוצאת “מוריה” יש זכויות על חלק מסיפוריו, לא יערים ביאליק קשיים, ולא יהיה עיכוב מצדה של ההוצאה, והוא נוטל את כל האחריות בעניין זה על עצמו.³⁷⁴

בקיץ 1922 החלו ההכנות להוצאת הקובץ הספרותי ‘פרט’, שהופיע בהוצאת שטיבל בסוף 1923 (תחילת תרפ"ד) בעריכתו של שופמן,³⁷⁵ ובד־בבד עסק בהכנת כתביו המקובצים שעמדו לצאת לאור בהוצאת שטיבל, אם כי, לפי עדותו לא טרח בהם הרבה:

ההתבוננות בסיפורים, שנכתבו ונתפרסמו בשנים אלה (עד 1924), מעידה על ההרגשה של אדם שהתיישב לנוח והחל לפרוק את מטען חוויותיו, כשהוא מרגיש עדיין את סימני המשא על כתפו, אם כי המטען עצמו כבר הוסר והונח בצד. על־אף השימוש החוזר באותם חמרי־מציאות, המועברים מסיפור לסיפור, קיימת הרגשה של התחדשות ושל הפתעה, הנובעת מהתפקיד השונה המוענק לפרטים, כשהם משתלבים במערך הכולל של כל סיפור ובמשמעות השונה העולה מכל סיפור. קבוצת הסיפורים, שהמלחמה משמשת להם כרקע, בולטת במיוחד, ובתוכם חוזר מוטיב החיפוש אחר פירור האושר הפרטי (מזון, אשה) על רקע המלחמה, שבה מתים מליונים, המביאה רעב, נכוּת וסבל. החיים נמשכים בחוקיות המיוחדת שלהם, ונמשכות גם המלחמות הקטנות הפרטיות בין גבר לאשה, בין גבר לגבר על אשה, בין מי שיש לו לבין מי שאין לו, ומובלט הקיום הגרוטסקי של העולם. דוגמה טיפוסית לכך נמצאת בסיום הסיפור “בימי הרג רב” בתמונת הכלב המשתין ברחוב הריק בעיר המתה, המובל בידי כנר וירטואוז, פליט מרוסיה, שהבעתו עייפה וקרה כשל אציל מלידה, לאחר שגיבור הסיפור הרג את עצמו בחדרו לעיני חברו, שהצליח לכבוש לעצמו את האשה שעליה התחרו שניהם.

בצד הסיפורים הארוכים מצויה קבוצת הסיפורים הקצרצרים, המרוכזים סביב מאורע אחד בלבד, שבו מתמצה המציאות האבסורדית, לעתים על רקע מסויים, כגון המהפכה או המלחמה (“האמן הזקן”, “מפלט”, “בבית הרחצה”, “כשני קברנים”), ולעתים הם על־זמניים ומתארים מצבים אנושיים כלליים (“עכשיו”, “צחוק”). חלקם נכתב מתוך מגמה לשלבם באחד הימים ביריעה סיפורית כוללת,³⁷⁸ וחלקם כסיפור עצמאי לכל דבר. סוג אחרון זה, שהיה תחילה מיעוט בתוך סיפוריו, הלך ונעשה בהדרגה צורת הכתיבה השליטה, עד כדי היעלמותו של הסיפור הארוך לגמרי לקראת סוף שנות העשרים ואילך.

תקופה זו, שעד שנת 1924, היתה תקופה של פריחה לסיפור הארוך של שופמן, ובה נכתבו מרבית סיפוריו בעלי היריעה הרחבה. שופמן עצמו היה ער להתרחבות הנשימה ביצירתו וכתב לשלמה צמח בהומור, לאחר ששלח ל“דפוס” את “אדם בארץ”: “כפי שאתה רואה, אני מדדה אל הרומן! פנו דרך!!”³⁷⁹ הקשר בין מצבו הכלכלי האיתן של שופמן, לבין התרחבות היריעה הסיפורית ביצירתו הדוק הוא ובולט, כשם שעם התרופפות מעמדו הכלכלי, עתידה לחול התקצרות בולטת בסיפוריו, עד־כדי היעלמותו הגמורה של הסיפור הארוך.

כעין חטיבה מיוחדת בסיפוריו היא קבוצת הסיפורים – ארוכים וקצרים כאחד – שהמשותף להם הוא שימוש בחמרי־מציאות, הלקוחים מחייו הפרטיים של המספר עצמו בהווה ובילדותו בעבר, ובראשם “אדם בארץ” ו“לפנים בישראל”.³⁸⁰ בתקופה זו נכתבו גם מסות, מאמרים ודברי ביקורת על סופרים עברים (ברנר, פרישמן) ולא עברים (דוסטוייבסקי, פטר אלטנברג, טולסטוי), אם לרגל פטירתם, או כחלק מן התכנית להוציא חוברת מיוחדת על סופרים רוסים, כהמשך לרשימותיו מסוג זה בעבר. מסות ורשימות כאלה המשיך שופמן לכתוב כל ימיו, ובהן מקופלת תורת־הספרות שלו ומשנתו הביקורתית.³⁸¹

בחליפת המכתבים מצויות הערות ביקורת של חבריו על סיפוריו, שלא תמיד היללו אותם בפה־מלא, ותשובותיו של שופמן להערות אלה, שבדרך כלל לא הסכים להן. שופמן היה תמיד מרוצה מאד ממה שכתב. “אני חושב את דברי החדשים, שנדפסו ב’מקלטים' וב’התקופות' לעולם הרבה על דברי הראשונים”³⁸² – כתב בתשובה לרשימת הביקורת של שלמה צמח על סיפוריו ב’התקופה'.³⁸³ אולם גם כשלא הסכים לדעתם על סיפוריו, הרי עצם הבעת הדעה והתגובה של ידידיו במכתביהם אליו היתה חשובה לו מאד, ולדבריו, אף יותר מרשימות הביקורת שהתפרסמו בכתבי־העת:

שתי דרישות נשנו בדבריהם של חבריו: שימשיך ויפתח את הסיפורים בעלי היריעה הרחבה, ושיכבוש נושאים ותחומים חדשים ביצירתו, אלא ששופמן לא הודה בצדקת דרישותיהם אלה:

מזכרונותיו של משה חיוֹג³⁸⁶ מתברר, שהיו גם אחרים, שדעתם לא היתה נוחה מסיפורי שופמן:

כך נחתך גורלם של הסיפורים. חיוג מספר עוד, שמסר אחדים מסיפוריו (ביניהם: “אדם בארץ”, “נקמה של תיבת זמרה”, “אהבה”) לקריאה לבּבּל, והללו לא מצאו חן בעיניו. יש לציין, שגם שופמן לא גרס את סיפורי בּבּל, וכפי שמציין חיוג, היתה זו אי־הבנה הדדית. עניין בּבּל נזכר גם בחליפת המכתבים של שופמן עם ח"ש בן־אברם (אחיו של משה חיוג), שאף הוא לא התלהב ביותר מבּבּל, כשופמן עצמו, ולא כאחיו: “בבּבּל יש איזה כוח. אבל טעמך בדרך־כלל הוא צודק ונכון יותר מזה של משה.”³⁸⁷

ד. בסימן המשבר בהוצאת־שטיבל (סוף 1924 – תחילת 1927)

1. השפעת המשבר על חייו

כבר בשעה שהחל שופמן בהכנות להוצאת המאסף הספרותי ‘פרט’ בקיץ 1922, הרגיש, שמשהו איננו כשורה בהוצאת־שטיבל, ולקראת סוף שנת 1924 כבר דובר בגלוי על המשבר בהוצאה: “הדברים יגעים, והעתיד בכלל לוטה בערפל…”³⁸⁸ המשבר גרם לא רק לעיכוב התכניות המיָידיות שעמדו על הפרק, כגון הוצאת כתבי ברנר,³⁸⁹ כתבי שופמן, וכרכי ‘התקופה’,³⁹⁰ אלא בעיקר לאכזבה הגדולה מן הבטחון שבטחו הסופרים ב“נדיבים”, שמהם תבוא לספרות העברית הישועה. וכגודל התקוות כך גדולה היתה האכזבה בחוגי־הסופרים בכלל, ואצל שופמן, שכל קיומו היה מבוסס על הוצאת שטיבל, במיוחד. והנה, דווקא בראשית 1924 הסתיים בכי־טוב המו“מ שלו עם לחובר, כבא־כוח ההוצאה, ועם שטיבל עצמו (“ודאי כבר נזדמנת עם ה' שטיבל בברלין וידוע לך מפיו, שהעסק בינינו נגמר”³⁹¹) בדבר התנאים להוצאת כתביו, בשלשה כרכים ולא בשניים, כפי שסבר תחילה. המו”מ היה על האחוזים ששופמן רצה לקבל ממחיר הספר (“אני מקבל עשרים וחמישה אחוזים ממחיר הספר, שאינו יכול להיות פחות משני דולרים”); על גודל המהדורה הראשונה (“שלשה אלפים אקסמפלרים”); על צורתו החיצונית (“ובלבד שיודפס לפי טעמי: בפורמט קטן ובאותיות נאות”); וכן על היקפו (“אני נוטה יותר לשלשה כרכים”).³⁹² שופמן טרח הרבה לקבץ את סיפוריו, שלא כולם היו תחת ידו, שכן את חוברות ‘מקלט’, למשל, השאיל לאלישבע ביחובסקי במוסקבה, שעמה קיים קשרים, וטרם הוחזרו לו. הוא תיכנן לחלק את סיפוריו לשלושה כרכים, ובכל כרך 25 סיפורים, “סקיצות” בלשונו, שיהיו מסודרים לפי הסדר הכרונולוגי, ורצה לתת שם כולל אחר לכל כרך: “לכרך הראשון – ‘ליד הדרך’, לכרך השני – ‘אהבה’ ולשלישי – ‘אדם בארץ’,” אבל השאיר את ההחלטה בידי לחובר. הוא מוסיף להתדיין על מחיר הספרים (“מחיר כל ג' הכרכים: חמישה דולרים”) מתוך העקרון, ש“כתבי שופמן צריכים להיות יקרים!” ובהתאם לכך גם “ההונורר” שלו “שאינו יכול להיות זה של אחרים”, שכן כדבריו: “הונורר אחד בעד כל כתבי צ’כוב והונורר אחד בעד כל כתבי בובוריקין!!”³⁹³ הוא חושש שמא ירמו אותו, שכן כך מנהגם של כל המו"לים, כולל בן־אביגדור וביאליק, וחוזר ומקפיד על הצורה החיצונית, שצריכה להיות “על־פי הדיקטטורה שלי”.³⁹⁴ ניכר ממכתב זה בטחונו הבלתי מעורער במעמדו בספרות העברית, שהוא כמעמדו של צ’כוב בספרות הרוסית, ואמונתו, שלו מגיעים תנאים מיוחדים, השונים מאלה שניתנים לסופרים אחרים.

חליפת המכתבים עם לחובר על פרטי הפרטים של הוצאת 3 הכרכים של כתביו התנהלה בחודשים מרץ – יולי של שנת 1924,³⁹⁵ עד שבראשית חודש אוגוסט 1924 כתב לחובר לשופמן (במכתב שלא הגיע לידי) “דברים כהוויתם” מן הנעשה בהוצאת־שטיבל. אולם שופמן, ניסה תחילה שלא להשלים אם המציאות המעציבה ולהסתמך על החוזה, שנחתם עמו, ולדרוש את קיומו. הוא מעודד את לחובר, ובמיוחד את עצמו, שטוב יהיה להוצאה, אם ספריו יצאו לאור: “סוף־סוף לא יחפוץ [שטיבל] בנפול בניינו! ועוד: ספרי, כשיצא לאור, אני בטוח, לא יהיה כאבן שאין לה הופכין. אני בעצמי מצדי אסייע במכירה. אגייס את כל ידידי שבאמריקה ובא”י, ואלה ודאי יעשו בשבילי הרבה."³⁹⁶

אולם טיעוניו אלה לא הועילו. המשבר בהוצאת־שטיבל החריף, והפעילות נפסקה כמעט לגמרי בשנים 1925 – 1928.³⁹⁷ מכתביו של שופמן נעשו נואשים יותר ויותר, ועורכי ההוצאה יעקב כהן, ובייחוד לחובר, ואף שטיבל עצמו, פסקו מלענות על מכתביו.³⁹⁸

בכמה ממכתביו ללחובר, ששופמן עשה אותו אחראי למתרחש בין הוצאת־שטיבל ובינו, הטיח כנגדו דברים קשים מאד, כגון: “אני מבין: המצב קשה, אצל שניכם, אבל אני הלא הנני שייך ג”כ לאותו ‘קיר החובות’ וצריך איפוא לשים לב גם אלי, יהי המצב איך שהוא. אתם יודעים היטב, שהנני בכל רע ובכ“ז עשיתם שניכם חזית־משותפת: לע"ע לא לתת לשופמן כלום. אני עומד עם ביתי לפני קטסטרופה מוחלטת –”³⁹⁹ ובאחרים התנצל ודיבר בלשון רכה, במיוחד לאחר שלחובר שלח לו סכום כסף, כגון: “אפשר שהטחתי כנגדך דברים יותר מדי (‘לא מתוך כעס’, אלא מתוך צרות!), אבל אתה מוכרח להודות, שהוצאת־שטיבל ובהכרח שגם אתה כלול כאן, עשתה ועושה לי עוול גדול, בזה שהיא מתעלמת ממני לגמרי.”⁴⁰⁰

שופמן נאלץ לחפש לו מקורות פרנסה אחרים, ובעיקר במות ספרותיות לפרסם את סיפוריו, שבהן ישלמו לו שכר־סופרים הגון, וכאלה כמעט שלא היו בנמצא. כתבי־העת הספרותיים, שהופיעו באותן שנים, היו מעטים, ורובם החזיקו מעמד בקושי ולא יכלו לשמש בסיס, ולו גם רופף, לקיומו של סופר, שכל פרנסתו היתה על עטו. שופמן נאלץ לפנות בבקשות לסיוע חמרי מיָדי ומשמעותי מכל מקור שהוא, שכן לא היתה לו כל אפשרות לעסוק בעבודות אחרות בכפר שבו גר. גם מבחינה נפשית לא באו בחשבון עבודות ספרותיות צדדיות, כגון תרגום ועריכה, שיש בהן כדי פרנסה של ממש.

בארכיונו מצויים מכתבים רבים מאד, שבהם בקשות לסיוע וקריאות נואשות לעזרה, החל מתקופה זו (סוף 1924) ועד עלייתו לארץ (קיץ 1938). פרשה זו של חיפוש מקורות מחיה והיזקקות לתמיכה מכל מקור שהוא אינה מן הנעימות בחיי שופמן, והיא מהווה במידה רבה תעודת־עניות לספרות העברית בכלל, שאיננה מסוגלת לפרנס את סופריה, החיים מכתיבתם היוצרת בלבד. על־אף בקשותיו החוזרות לתמיכה כספית מופיע שופמן במכתבים אלה כסופר גא, הבטוח בעצמו ובחשיבות הגדולה של יצירתו לספרות ולתרבות העברית. בזכות הכרת ערך זו ובשמה הוא רשאי לפנות ולבקש סיוע, המגיע לו מאת אלה שידם משגת ומאת העם כולו, שהוא כסופר מופקד על תרבותו הלאומית. כשם שבחורי הישיבה היו סמוכים על שולחנות בעלי־הבתים, כדי שיוכלו להקדיש את כל זמנם ללימוד התורה, ופרנסתם על הכלל, כך האומה, באמצעות בעלי־היכולת שבה, צריכה לפרנס את הסופר, שכתיבתו היא מלאכתו היחידה, באופן שיוכל להתפנות מדאגות פרנסה ולהקדיש את כל זמנו ליצירתו.

גישה זו לא נאמרה במפורש במכתבי שופמן, אולם מן האופן שבו נוסחו בקשותיו לסיוע, בפשטות, בישירות, וכמי שרק מזכיר את המגיע לו ומקבלו כמובן מאליו, ניכרת עמדתו היסודית. שוב ושוב הוא מתאר את המצב הדחוק שבו הוא נמצא, המחייב הושטת סיוע, אם כי מה שמחריף את המצב הוא הצורך לפנות גם לעזרתם של אלה, שעמהם לא היה ביחסים קרובים.

כך, למשל, הוא שולח באמצעות פוזננסקי מכתב לביאליק, שתכנו, כפי שהוא מפרט בפני פוזננסקי:

ברוח זו, וכמעט באותן המילים, “ה’קרק' הפתאומי של הוצאת־שטיבל”; “הנני עתה בלב ים,” הוא כותב גם לקלוזנר: “אני קורא אליך פשוט מן המצולה – – –”, ומבקש לחזור ולהשתתף ב’השילוח' ותמורת זאת “למצוא איזו אפשרות לשלוח לי במשך עת זו [חצי שנה לפחות] סכום לא גדול, אבל בקביעות, חודש חודש.” ועוד לפני התקשרות זו הוא מבקש “‘להשתדל’ בשבילי ולהמציא לי סיוע הצלה סתם – תיכף ומיד.”⁴⁰²

קלוזנר לא עמד לו הפעם בשעת דחקו, ושופמן נטר לו בלבו. השתתפותו ב’השילוח' החלה רק בשנת תרפ"ו, לאחר שפיכמן קיבל עליו את העריכה,⁴⁰³ ובינתיים ממשיך שופמן לחפש במות אחרות לסיפוריו:

“מגליונות דפוס בעד ‘המצפה’⁴⁰⁴ אני רחוק עתה, אבל ב’הדים' אני נכון לתמוך ככל האפשר. צריכים, אגב, לטפח חוברת זו ולעשותה לירחון, לירחון ניגודי ל’השילוח' הירושלמי של בעל ‘ישו הנוצרי’ [– – –]⁴⁰⁵ הפורמט הקטן שלו, מעורר חשק להדפיס שם דברים קטנים. –”⁴⁰⁶

מצבו החמור של שופמן עורר את ידידיו לחפש פתרון יסודי לבעייתם של סופרים נזקקים בכלל, ולבעייתו של שופמן בפרט. בין התכניות, שהועלו על־ידי ר' בנימין, היתה להקים קרן “עזרה תכופה לסופרים” וחתימה מראש על קניית מספר ניכר של ספרים,⁴⁰⁷ וכן לסדר, בחסות הוועד המרכזי של אגודת־הסופרים בירושלים ובתל־אביב, נשפים ספרותיים לכבוד חצי יובל שנים לעבודתו הספרותית של ג. שופמן. הכניסה לנשפים אלה תהיה “דווקא בכרטיסים”, והוחלט “לבקש מאת ביאליק להשתתף בנשפים אלה”, ויצאה קריאה אל “הגולה העברית כי תלך בעקבות הארץ!”⁴⁰⁸ תכנית אחרת לסייע לשופמן, שנרמזה במכתבו לשלום שטרייט, היתה להדפיס בחוברת מיוחדת את “אדם בארץ” ולשלם לשופמן “קצת יותר, לפנים משורת השכר הקצוב”. שופמן מתלהב ממנה ומציע, ספק בהומור ספק ברצינות: “ידפיס נא ככה כל סיפור וסיפור שלי!!–”⁴⁰⁹

שופמן התרגש מאד, בעיקר מיוזמותיו של ר' בנימין, כפי שהוא כותב בשני מכתבים כמעט זהים מאותו יום לשלום שטרייט ולפוזננסקי: “אבל נאה הדבר מצדו של ר' ב‘. דווקא הוא, שאליו לא פניתי בבקשות, נתעורר לעשות מה, ואילו האחרים – – ר’ בנימין הוא אדם נפלא באמת! חומר אנושי אחר לגמרי, מה שבעצם ידעתי בעצמי זה כבר.”⁴¹⁰

אולם יוזמות אלו לא הצליחו: “האינציאטיבה שלו [של ר' ב‘] בנוגע אלי, שעליה קראתי ב’היום’, כנראה, עורבא פרח!”⁴¹¹ ובקשותיו של שופמן מחבריו לעשות הכל כדי לסייע לו נמשכות: “הנני עתה בכל רע. [– – –] ה’גדולים' בעלי ההשפעה, שאילו רצו היו יכולים לעשות מה בשבילי באמת, לא נענו לי. [– – –] אולי בכוחות מאוחדים יעלה בידכם לעזור לי יותר.”⁴¹²

כתבי־העת החדשים, שבהם החל שופמן להשתתף באותן שנים בקביעות, היו ‘העולם’ ו’דבר', וכאלה שהשתתף בהם מדי פעם היו ‘היום’, שהופיע בווארשה,⁴¹³ ‘הדים’, ‘כתובים’, ‘השילוח’, ואפילו השתתפות חד־פעמית בעיתון לנוער ‘עדן’, שהופיע בארה"ב. בכל הבמות האלה קיבל שכר־סופרים מיוחד, ואף־על־פי־כן היה מצבו בכי־רע כל הזמן.

הצורך להשתתף בכתבי־עת רבים הביא בעקבותיו שינוי בולט בצורת הכתיבה. לא עוד סיפורים רחבי יריעה, בעלי פרקים אחדים, המתארים מחזור שלם בחיי אדם או אפיזודות נבחרות בו; מעתה הקיצור המופלג הוא השולט בכיפה וגורם גם לשינויים מהותיים. חלקו של הסיפור בכלל כתיבתו מתמעט אף הוא, והרשימה המסאית, הביקורתית והפובליציסטית, תופסת את מקומו. החל מתקופה זו היעלמותו של הסיפור הארוך מכתיבתו⁴¹⁴ נעשית תופעה של קבע, שסיבתה בראש ובראשונה בגורמים חיצוניים, אם כי מתמיד היתה ידועה חיבתו של שופמן לצורה הקצרה. זוהי דוגמה מובהקת לקשר שבין התנאים החיצוניים לבין צורת הכתיבה ואופיָה: “מחמת מצב רוחי עכשיו איני מסוגל להתרכז בשביל דברים גדולים.”⁴¹⁵ אל צורת הכתיבה הקצרה כצורה יחידה נדחף שופמן בגלל התנאים הכלכליים ולא כתוצאה מבחירתו ומהכרתו הספרותית, אולם הוא הפך את ההכרח לאידיאולוגיה והטיף בצורה קיצונית, ולכן מעוררת חשד, לשלטונו הבלעדי של הסיפור הקצר ולעליונותו על הסיפור הארוך והרומנים רחבי־היריעה. בד־בבד השכיל להפוך צורת כתיבה זו לצורת הביטוי המובהקת שלו, לשכללה ולפתחה, עד כדי זיהוי שמו עם צורת כתיבה זו, והוציא מתוק מעז.

סימן־היכר חיצוני לשינוי זה, שחל בכתיבתו, מתבטא בכותרות המשותפות, שהוא נותן לקבוצת סיפורים קצרים הנדפסים יחד: “שירטוטי פחם”⁴¹⁶ ולקבוצת רשימת קצרצרות הנדפסות יחד: “שתיים שלוש שורות”. בעתיד, כשיתקצרו הרשימות עוד יותר, תעיד על כך גם הכותרת החדשה: “ניצנוצים”.

משהחל שופמן את השתתפותו הקבועה בעיתונים ובכתבי־העת המופיעים בארץ־ישראל, נתחדדה עוד יותר רגישותו לענייני לשון וסיגנון ברשימותיו ובסיפוריו, ובמיוחד בעניינים הקשורים באביזרים מחיי יום־יום, המשמשים בשפת הדיבור בארץ־ישראל. הוא חשש, שבגלל הבדידות וחוסר הסביבה העברית, שהוא שרוי בהן, יפלוט עטו מוזרויות שונות. לכן ביקש מחבריו בארץ להיות ערים לבעיה זו ולהצילו מסכנותיה. כך, למשל, במכתב לברש, המצורף לסיפורו “יתומות” שנשלח ל’הדים', הוא תוהה אם המלה “כְבֵּנָה” היא אכן “המלה הנכונה למושג זה” ומבקש ממנו “אם יודע אתה מלה הולמת יותר (אולי שביס?) הואילה נא לשנות!”⁴¹⁷ ואמנם, בכל הנוסחים הופיע המלה “שביס”.

הוא דואג, שיישלח לו כל מה שמופיע בארץ־ישראל, בייחוד בתחום הספרות היפה, ומרבה להעיר הערות־ביקורת כמעט על כל ספר וספר. מכתביו מתקופה זו הם מעין יומן־קריאה והתרשמות:

ברש עשה ככל שביכולתו לסייע לשופמן בתקופה קשה זו, לאחר שנתברר יותר ויותר, כדברי שופמן, ש“העניין השטיבלי הוא בעיקר קַפּוּט! שטיבל עני פשוטו כמשמעו, ואם כן הרי הוצאה זו עתה ככל יתר ההוצאות העבריות, היינו שאי־אפשר להוציא משם אף פרוטה. לפי החוזה בינינו הם חייבים לי עתה כאלף דולר, אבל איני יכול להוציא משם אף עשרים.”⁴¹⁹

ברש שלח לו כסף, ואף הציע לשלוח לו בקביעות סכום קבוע [שתי לירות] בכל חודש, כנראה בתנאי ששופמן יתחייב לשלוח כתבי־יד לבמות הספרותיות של אגודת־הסופרים: ‘הדים’ ו’כתובים'.⁴²⁰ ואכן, נראה שסידור זה אכן פעל בתחילתו, והרשימות בשביל ‘כתובים’, כשש במספר, נשלחו באמצעות אשר ברש. כסעיף נוסף ב“תכנית־הצלתו”, כפי שכותב שופמן, הוא מציע לברש, שאגודת־הסופרים תפנה לקרן ישראל מץ, שנוסדה בניו־יורק זה עתה (1925) לשם תמיכה במשפחות סופרים ומלומדים עברים בארה"ב ובמקומות אחרים, ותשפיע עליה לחדש את התמיכה החדשית בו, בסך 25 דולר לחודש, לשנה נוספת.⁴²¹ ואכן, שופמן נעזר רבות בקרן זו בתקופות שונות בחייו. המצב נראה לו כה נואש, עד שהוא מסיים את “תכנית־הצלתו” במילים: “מה לעשות, וכך נסתבכו הדברים. או להרעיש את העולמות, או… ללכת אל המוּר (הנהר בגראץ).”⁴²² ובמקום אחר: “אני צפוי כאן לכל הרעות שהדמיון יכול לצייר. פשוט, ישימוני במאסר, בשל החובות העצומים, שאיני יכול לסלקם.”⁴²³

שופמן אמנם חיפש בתקופה זו במות חדשות לפרסם בהם את סיפוריו, אולם לא “בכל־מחיר”. כאשר הוצע לו להשתתף בירחון המצוייר לבני־הנעורים ‘עדן’, שהחל לצאת בניו־יורק בעריכת בת־שבע גרבלסקי, בתנאי שיתאים את סיפוריו לקוראים ויסלק מהם עניינים שבינו לבינה, סרב וכתב לדניאל פרסקי:

גם ב’הדואר' בעריכת ריבולוב אינו משתתף, אם כי הבטיח לעשות כן, כיון ש“‘הדואר’ זה בצורתו הנוכחית אינו מעורר חשק גדול להשתתף בו,” וגם משום ש“אין לי עתה האפשרות להתרכז בשביל כתיבה הגונה” “מרוב צרות”. על אף סירוביו אלה הוא חוזר ופונה לפרסקי “להשתדל” בשבילו “ולהמציא לי באיזו דרך שהיא סיוע חמרי”, בנוסף על זה שנשלח לו על־ידי ריבולוב לפני זמן־מב, שכן “הלא סוף סוף צריך שיהיה לו לאדם, לפחות אחד בתבל, שאליו יוכל לקרוא בצר לו – –.” באותו מכתב הוא מטיח דברים קשים כנגד שטיבל, שאין לסמוך עליו כאדם, ועל כך שהתכניות להוציא את ‘כל כתביו’, שכבר נמסרו לדפוס, ולהמשיך את הוצאת ‘פרט’ הן “עורבא פרח!”⁴²⁵. אגב, במשך כל שנת 1925 עדיין ניסה לחובר להשלות את עצמו ואת הקשורים עם ההוצאה, ובתוכם שופמן, שהעניינים יסתדרו, ויש רק “לחכות עוד קצת” ולהתאזר בסבלנות.⁴²⁶

על אף סירובו העקרוני לשלוח סיפור לכתב־עת לילדים, שלח שופמן לפרסקי “דבר קטן, מין שיר בפרוזה, בשביל ‘העדן’”⁴²⁷ בשם “בן בלי בית”,⁴²⁸ שנדפס באותיות גדולות ומנוקדות וללא ביאורי מילים, בהתאם להוראות מפורשות של שופמן. רשימה זו היא רשימה שופמנית טיפוסית בראייתה הנוקבת את החיים, ללא ריכוך והמתקה: המספר בעט בכלב עלוב, שנקלע בדרכו, וזרק עליו רגבי עפר, עד שהצליח להיפטר ממנו, כיון שהוא עורר בו שאט־נפש. והמסקנה: “רע רע באין בית, באין גג, באין מחסה. וקשה אז ביותר זה שאט־הנפש הנורא מסביב.” זוהי רשימה בהחלט בלתי־שיגרתית ב“נוף” כתבי־העת לילדים והולמת היטב את מצבו של שופמן באותו זמן.

פוזננסקי, שגם הוא עשה הכל כדי לעמוד לשופמן בשעת דחקו במשך תקופה ממושכת מאד, עמד לנסוע לאירופה⁴²⁹ ולבקר את שופמן. האחרון מתרגש מאד לקראת הביקור, מצייד אותו בהוראות מפורטות כיצד להגיע אליו ומוסר לו את כתובותיהם של דיזנדרוק ושל פוגל בווינה, כדי “שכבר בשעות הראשונות לא תהיה בודד בווינה. שניהם הוגים לך אינטימיות.”⁴³⁰ הפגישה ביניהם באוקטובר 1925 לא עלתה יפה,⁴³¹ וחליפת המכתבים נפסקה. לאחר חודשים של שתיקה חידש אותה פוזננסקי, ושופמן שמח על כך ביותר: “כי כבר השלמתי עם הרעיון, שאתה אבדת לי, והנה – – –.” את הסיבות לכשלון הפגישה תולה שופמן בגורמים חיצוניים ופנימיים: חיצוני – “אתה באת אלי דווקא בימים הכי קשים שבתקופה האחרונה. רצתי אז מ’מושיע' אחד אל משנהו, וכנהוג לא מילאו את הבטחותיהם. במלה אחת, הייתי פזור־נפש ומדוכדך מאד.” פנימי – “ולאידך הרהרתי: אולי כאן סיבות יותר עמוקות. פוזננסקי סוף סוף אדם עם פרינציפים, עם יחס חמוּר אל העולם, ברנר – קריניצה – קרופוטקין, והנה הוא בא אל שופמן וזה… מחַיֵךְ! לא נהירא לו אולי משום הַא?”⁴³²

שופמן משווה את ביקורו של פוזננסקי אצלו לביקורו של קורולונקו אצל טולסטוי, אם כי אצלם, אולי, היה המצב שונה: “דבר אחר לגמרי הוא, כשקורולנקו נסע ליסניָה פוליאנה. שם לא היו דאגות. הגם שאין לדעת, באיזו רגשות נסע קורולנקו אח”כ מיסניָה – –.“⁴³³ בביקור זה הצטלמו שופמן ופוזננסקי, והתמונה לא מצאה חן בעיני פוזננסקי ו”המבינים" בארץ־ישראל, ואילו לדעתו של שופמן: “והתמונה שלנו טובה. יאמרו ה’מבינים' שלכם מה שיאמרו. הבעה? אנשים גדולים שכמותנו אין להם הבעה. שנינו עומדים נדהמים – מחוץ למקום ולזמן.”⁴³⁴

בראשית 1926 נשקפה תקווה להתחדשות הוצאת שטיבל ו’התקופה': “עם התנערות ‘התקופה’ גם אני מתחיל מתנער פורתא כמדומה…”⁴³⁵ ושופמן החל מתקין מחדש את כתביו לדפוס, והפעם בארבעה כרכים. ההדפסה עתידה היתה להיעשות בארץ־ישראל, ומלאכת ההבאה לדפוס נמסרה לוולפובסקי.⁴³⁶ גם ‘השילוח’ התחדש בעריכת פיכמן, ושופמן מוזמן לחזור ולהשתתף בו, לאחר “הברוגז” עם קלוזנר. ואכן, לאחר היסוס “לשוב אל ‘השילוח’ הרי זה לי טעם מיתה ממש,” ולאחר תקופה של “התרוקנות”,⁴³⁷ נהפך לבו עליו לטובה, והוא שולח לפיכמן “חמש רשימות קטנות בשביל ‘האותיות הקטנות’”⁴³⁸ ו“חמישה דברים קטנים בשביל החלק הבלטריסטי,” בצירוף ההפצרה לזרז את ההלוואה, שהובטחה לו, המתמהמהת לבוא, שכן “בהלוואה זו תלוי עתה כל קיומי! בלי שום מליצה.”⁴³⁹

מן המכתבים הנוספים מסתבר, שהמצב הכלכלי נשאר בכי־רע; ההלוואה לא סודרה, ואף התמיכה מקרן מץ לא חודשה.⁴⁴⁰ שלוש רשימות קטנות נוספות “בשביל האותיות הקטנות”, שנשלחו בשביל ‘השילוח’, לא היו לרצון לפיכמן, כפי ששיער שופמן מראש, והוא החזירן לשופמן, שהדפיסן ב’הדואר'.⁴⁴¹ ברשימות פולמוסיות אלה לא נזכרו שמות מפורשים, אולם מרבים הקוראים, המעורים בעולם הספרות, ידעו כנגד מי מכוונים הדברים, ופיכמן, סירב להדפיסן כדי שלא לפגוע ולהעליב את אלה שהן מכוונות אליהם (קלוזנר, קבק, ביאליק, יעקב רבינוביץ ואחרים).

במשך כל אותן שנים רעות ניסה שופמן להיטיב את מצבו גם באמצעות תרגומי סיפוריו בשביל העיתונות ביידיש (‘צוקונפט’ ועוד), בכוונה להוציא בסופו של דבר את סיפוריו המתורגמים ליידיש בספר מיוחד.⁴⁴²

בראשית תרפ“ז (תחילת אוקטובר 1926) הופיע סוף סוף הכרך הראשון של כתבי־שופמן בהוצאת שטיבל, שנדפס בתל־אביב, ופוזננסקי ליווה את הופעתו בתגובה “והוא טוב ופשוט ויפה,”⁴⁴³ ואילו שופמן עצמו לא היה מרוצה מצורתו החיצונית, ממספרי העמודים באותיות במקום בספרות, ובעיקר העכירו את רוחו שגיאות הדפוס המרובות: “כהה” במקום “קהה” ב”הניה"⁴⁴⁴ ועוד. במיוחד התעניין לדעת “הממכּר כיצד”, האם “האנשים עומדים בשורות יוצאות־זנב אל פתחי חנויות הספרים…” כפי שהוא כותב בהלצה לפוזננסקי ולוולפובסקי.⁴⁴⁵ ידידיו אלה תיכננו לערוך נשף בהזדמנות זו, ושופמן מסכים לכך, בתנאי “שכל טררם זה כדאי הוא רק אז אם יש סיכוי לעשיית כסף כל שהוא,” ומעיר, שיהיה בכך גם ציון יובל 25 שנה להופעת ספרו הראשון.⁴⁴⁶

בתשרי תרפ“ז החל שופמן את השתתפותו בעיתון ‘דבר’ (“עיתון סימפטי מאד”⁴⁴⁷), שנמשכה כמעט ללא הפסקות במשד שנים רבות (עד תשי"ז). על רשימתו הראשונה בו “תמיד, תמיד, תמיד!”, כתב לו פוזננסקי: “גם ‘תמיד, תמיד תמיד’ טוב, שופמני בהחלט, ומלווה הרגשה כי טוב יותר היה אילו באו רשימות כאלה מקובצות יחד. כך, בלי קשר וזיקה לאשר מהווה את המושג ‘שופמן’, הן מפסידות במשקלן.”⁴⁴⁸ פוזננסקי, שהיה תמיד קשוב לשופמן, היקר לו, גילה את דאגתו למצבו בפניו: “כתבך מדאיג אותי. הוא הולך ורע, כאשר כתבת למישהו.⁴⁴⁹ דווקא הוא בקוויו הקופצים היה תמיד יקר לי. הוא היה בלתי־נפרד ממהות־הדברים וממך. ואולם בימים האחרונים נדמה, כי מבצבץ משהו מתוך הקווים המשונים, משהו אחר, כאילו אפלולי ולא־טוב.”⁴⁵⁰ בד־בבד המשיך את השתתפותו הקבועה ב’העולם‘, וכמעט כל הרשימות, שהתפרסמו ב’דבר’, חזרו והתפרסמו גם ב’העולם' זמן־מה לאחריהן, מטעמי פרנסה ומחוסר האפשרות להספיק לכתוב מידי שבוע דברים חדשים לכל אחד מעיתונים אלה. הנסיונות למצוא מקורות נוספים באמצעות תרגום סיפוריו בעיתונות יידיש נמשכים, ורישומם ניכר בחליפת המכתבים עם צ”ז ויינברג (בשנים 1927–1930), שהיה באותן שנים בווארשה ונמנה עם מייסדי “התאחדות הסופרים והעיתונאים העברים בפולין, ואף כיהן זמן־מה כראשה. עמו התנהל המו”מ על פירסום סיפוריו בתרגום ליידיש ב’מומנט‘,⁴⁵¹ ואילו עם יוחנן טברסקי על פירסומם ב’צוקונפט’ בתנאי תשלום מיוחדים, ומתן היתר להדפסה חוזרת למה שכבר נדפס ביידיש בעיתוני וארשה לפני שנים, בנימוק: “מה שאתן יהא מעובד על־ידי, ואילו מה שנדפס באשר נדפס היה מתורגם בידי אחרים.”⁴⁵²

כל המאמצים הללו לא הועילו לשפר בהרבה את מצבו החמרי של שופמן, ובמכתביו מוסיף לחזור המשפט: “ואני, בעת האחרונה תלוי באוויר כמעט,”⁴⁵³ וכן: “חיי שלי הם עתה בדרך־כלל רעים מאד. הוצאת־שטיבל, כידוע לך אולי, כבר איננה – והסופר העברי חזר לעניותו הראשונה.”⁴⁵⁴

2. השפעת המשבר על יצירתו

בשנת תרפ"ז חגגה הספרות העברית את מלאת 25 שנים לעבודתם הספרותית של שניאור, ברקוביץ ושופמן (1902–1927) בנשפים ובמאמרי הערכה מסכמים.⁴⁵⁵ יובל זה “מזמין” סיכומים משני סוגים: של הסופר ובני־דורו, ושל החוקר ממרחק הזמנים.⁴⁵⁶ תגובתו של שופמן בחליפת המכתבים עם ידידיו, שתיסקר כאן בקצרה, מלמדת על תדמיתו העצמית ועל הצורה שבה הוא רוצה שהביקורת והקורא יראו אותו.

“המשבר” בהוצאת שטיבל מחלק את יצירתו מתקופת אוסטריה לשניים; הוא סוגר תקופה ביצירתו ופותח חדשה. יצירתו מסוף 1924, ובמיוחד משנת 1925, שונה מזו שנכתבה קודם, על אף קווי־המשך אחדים. סימני ההיכר המייחדים אותה עתידים מכאן ואילך ללוות את יצירתו של שופמן בשנים הבאות באוסטריה, והם נמשכים בעיקרם גם בארץ־ישראל, עם כל השינויים המתחייבים מהחלפת המקום והאווירה. בידודן של שלוש שנים אלה בלבד נעשה מטעמים מתודיים, כיון שאין כל אפשרות לתאר במפורט את כל התקופה, אבל גם משום ששנים אלה, שבהן נתגברו סימני־ההיכר החדשים, מייצגות את ההמשך.

בשנים אלה (1924–1927) פירסם שופמן 48 סיפורים ורשימות, כשני שלישים מהם נדפסו בקבוצות של למעלה מ־3 רשימות תחת כותרת אחת, ורק כשליש נדפס בנפרד או בזוג. מתוך 48 פירסומים אלה 24 הן רשימות בלטריסטיות ו־24 הם דברי־עיון, אם כי לא פעם קשה ההפרדה בין שני תחומים אלה, והיא מתבססת בדרך־כלל על חלוקתו של שופמן עצמו: הכותרת “אגב עלעול”, אולם בעיקר “שתיים שלוש שורות” – לדברי־העיון ו“שירטוטי פחם” – לרשימות הבלטריסטיות. אולם לא פעם לא נשמרה בעקביות הפרדה זו. מתוך 48 פריטים אלה 12 לא כונסו כלל, מהם 4 סיפורים, ו־2 כונסו רק במהדורת שטיבל והושמטו ממהדורת עם־עובד. בשנים הבאות הנטייה היא לכיוון הפרת־האיזון בין הבלטריסטיקה המתמעטת לבין דברי־העיון המתרבים, וכן יגדל וילך מספרן של הרשימות שלא יכונסו.

חמרי־הגלם, ששוקעו בסיפוריו וברשימותיו, נלקחו בעיקר מעולמו האישי של שופמן, ממשפחתו, מהתבוננות בבנו ובבתו הגדלים והולכים, מן הכפר האוסטרי, איכריו והתנהגותם, ששימשו מקור בלתי נדלה לטיפוסים, למצבים ולהסקת מסקנות על התנהגותו של האדם בעולמו ועל מקומו של היהודי בעולם זה. המקורות האחרים לכתיבתו היו ספרותיים טהורים: הספרים, כתבי־העת, העיתונות והמכתבים, שנשלחו אליו בקביעות והזינו את עולמו הרוחני ועידכנו אותו במתרחש בעולם היהודי, אולם בעיקר בארץ־ישראל.

העולם המתואר בסיפורים הוא אכזר, ורק הנשק מקנה הרגשת בטחון (“בחנות הנשק”). האלימות מסביב בתקופה, שיד־החוק קצרה מלענוש את הפושעים, מביאה לידי כך, שהלב נוהה אחר התליין, המסמל את שלטון החוק (“לנג”), וקיימת אף הרגשת הזדהות עם אלה הנמצאים מחוץ לחוק, פושעים ופליטים (“ריקוד”), המצוקה הכלכלית (“סקרנות”) והאלימות מסביב (“בשדה”, “בת צחוק”) מביאות לידי־כך, שאפילו ביקור אצל השען, הליכה ברחוב וישיבה בבית־קפה נהפכים למסוכנים (“צדיק הדור”). אין חדש בביוגראפיה של היהודי; השוני בינו לבין שכניו, שהיה בעבר, קיים גם בהווה ויהיה גם בעתיד (“לא יהודי לא רוסי”), ותורת הגזע, ההולכת ומתפשטת, מאלצת את המספר לבחון מחדש את בני עמו ומביאה אותו למסקנה המפתיעה, שבסופו של דבר אין לו להתבייש בהם (“גזעים”). בסיפור אחרון זה נזכרים ידידיו של שופמן תוך הסוואת שמותיהם האמיתיים: אליהו חמלניקוב, הרופא והמשורר, הוא אולי ידידו מלך חמלניצקי, שאת שיריו תרגם מיידיש; המשורר דוד קיכלי הוא אולי דוד פוגל. הגזענות מאלצת אותו לשאוב עידוד מהופעתו של האתליט היהודי (“ברייטבארט”), בצדה של הרגשת הפליט חסר־הבית, החוזרת ומתעוררת מידי־פעם (“הנודד והמבקר”, בן בלי בית"). קיימת חרדה מתמדת לגורל ילדיו, הגדלים בעולם של יסורים וביעותים (“בתי הקטנה”), והרצון להבטיח את עתידו של הבן מפני גורל המתאבד (“בימי שרב כבדים אלו …”) ולהגן עליו מפני המוות (“תמיד, תמיד, תמיד!”).

דברי־העיון רובם ככולם הם תנובה על אדם, מאורע, ספר, או מאמר מסויימים מאד. בחלק מהם טושטשה העילה האקטואלית, והמסקנה קיבלה לבוש תיאורטי כללי, ובחלק מהם הושרו סימני־זיהוי מפורשים או מרומזים, שיש לשער, שהקוראים, שהיו בקיאים ב''שדה־ספר", יכלו לזהות את אלה שכנגדם כוונו. אולם כבר אז, ועוד יותר כיום, יש לדברים ערך קיים לעצמו, והם מצטרפים למִשנה ביקורתית אחידה ועקבית, לפואטיקה שופמנית טיפוסית.⁴⁵⁷

השאלה המרכזית, החוזרת ומעסיקה אותו, היא בדבר סימני־ההיכר של היצירה הספרותית האמיתית, שיש בה סוד (“מצד אחד”), שהמבקרים אינם מגלים אותו מכיון שאינם יודעים, ואילו הסופרים אינם רוצים לגלותו (“לא תמצא!”), ובכוח סוד זה אפשר להבחין בין יצירה ספרותית לבין אֶסיי (“בלטריסטיקה של אסיאיסטים”). הקריטריון להכרת יצירה ספרותית אמיתית הוא דעתו של אבטוריטט־משורר, כיון שרק האמיתי מכיר את האמיתי (“קריטריון”). יצירה ספרותית אמיתית אינה זקוקה לרקע ולאווירה (“השראה מלאכותית”) ואינה זקוקה לשמות מפורסמים, המשובצים בה כדי לפארה (“שמות”), והוצאה מהודרת של “כל כתבי” מחפה על העניות הפנימית של הכתוב, יחד עם הרטוריקה הלשונית (“הידור בתוך הידור”).

מעסיקה אותו הרבה שאלת ההשפעה, שמקבל סופר מאחרים, החל מהשפעות מַפרות (“השפעת קטנים על גדולים”) וכלה בהשפעות משעבדות (“שיעבוד בשירה”), וכן הוא מנסה להסביר את הנטייה לקבל השפעה תוך השוואתה לספירה הארוטית (“כמו בספירה הארוטית…”).

שופמן מרבה לקרוא בזכרונות וביומנים מתוך סקרנות להציץ “דווקא אל אותו ה’אפור חסר־הצורה'” (“יומנה של אשת דוסטוייבסקי”, “זכרונותיו של גורקי על טולסטוי”), וחשוב לו להכיר את האדם שמאחורי היוצר.

ברשימות הפולמוס מאותן שנים רב במיוחד הוא הפולמוס כנגד יעקב רבינוביץ (“טומאה בתוך יראה”, “סטודנטים”, “עקשנות משונה”),⁴⁵⁸ וכנגד אחרים: יעקב קופליביץ וחבריו (“על הראשונות ועל האחרונות”), מאמרו של יעקב קלצקין כנגד מי“ב (“נְפָלים אבל לא קלי משקל”),⁴⁵⁹ ספרו של יעקב קלוזנר ‘ישו הנוצרי’ (“תעודת עניות”); המחקים את ביאליק (“שיעבוד בשירה”); כנגד תפיסת היהדות של ד”ר קמינקא ובעד זו של אחד־העם (“אחד־העם”), וכנגד התנהגותו האנושית של קמינקא (“מעניין”).⁴⁶⁰

כאמור, כרבע מתוך הסיפורים והרשימות לא כונסו, והסיבות המשוערות לכך שונות. ארבעת הסיפורים שלא כונסו (“גזעים”, “ברייטבארט”, “זמרינג”, “בן בלי בית”), שבחלקם מצויה תגובה על תורת הגזע והתגברות הנאציזם בשנות העשרים, נראו ממרחק השנים פושרות ופשטניות ובלתי הולמות את המציאות שהשתנתה, אולם ייתכן גם שלא כונסו בשל סיבות טכניות, כיון שנדפסו בעיתון הנדיר ‘היום’ וב’עדן', ושופמן, שלא היטיב לשמור על כתביו, התקשה להשיגם לקראת כינוס סיפוריו.⁴⁶¹ גם על חלק נכבד מדברי־העיון שלא כונסו חל חוק ההתיישנות. באחדים הוזכרו עניינים אקטואליים, שפג תוקפם ("על המשבר, “אחד־העם”), ולגבי האחרים, שהיו מכוונים כנגד אנשים מסויימים, נמנע שופמן מ“להנציח” את הפולמוס, אם משום שבינתיים הלכו לעולמם, אם משום שבינתיים התפייס עמהם, או שהזמן הקהה את חריפות הפולמוס ("שמות, “על הלהג”, “מעניין”, “נפלים אבל לא קלי משקל”), והוא העדיף להשאיר רק אותם דברי־עיון, שבהם הדיון “הטהור” בבעיות הספרות הוא העיקר.

זכר להתלבטותו ניכר בשתי הרשימות, שכוונו כנגד יעקב רבינוביץ (“טומאה בתוך יראה” ו“סטודנטים”), שכונסו במהדורת שטיבל ונשמטו ממהדורת עם־עובד, על אף הניסוח העקרוני והכללי שבהן. קל היה לזהות כנגד מי הן מכוונות, וזאת רצה שופמן למנוע, כיון שבשנים האחרונות התקרב ליעקב רבינוביץ, והרשימה שכתב לאחר מותו תעיד.

השמטות אלה גרמו לכך, שדמותו של שופמן כפולמוסן חריף נעלמה כמעט לחלוטין מעיני הקורא המכיר את כתביו המכונסים בלבד, ונותרה רק זו של איש ההלכה הספרותית, הכללית והעקרונית, בעוד שההיפך הוא הנכון, וכמעט כל ההלכות הספרותיות הללו מקורן בפולמוסים שניהל ולידתן בגורם אקטואלי מסוים.

הביקורת בת־הזמן סקרה את יצירתו של שופמן בת 25 השנה אם כחטיבה אחת ואם תוך תשומת לב לסיפורים, המרוכזים בכרך הראשון של כתביו, מתקופתו הראשונה, ורק זעיר פה וזעיר שם הזכירה את כתיבתו בשנים הבאות.

הזכרות אלה היו בדרך־כלל לשבח, והדגישו את הקווים המעטים, המצטרפים לתמונה,⁴⁶² את “ידיעת סוד הצימצום”, ה“מועט המחזיק את המרובה”, את ה“תמציות של עולמות” שמכילים סיפוריו,⁴⁶³ את “משפטו הממצה ומרוכז – כגרזן בחודו”.⁴⁶⁴ בנשף “היובל המשולש” למלאת 25 שנה ליצירתם של שניאור, שופמן וברקוביץ היטיב ביאליק לאפיין את “ראייתו החדה של שופמן המרחיקה ראות יותר משאר הסופרים. [– – –] את אשר כולם רואים אינו מתאר ורק מה שנעלם באוויר החיים, עינו תופסת והוא מתאר.”⁴⁶⁵ רק לעתים רחוקות נמצא מי שהתנגד לכך וציטט ציטוט עויין את הדעה, שהובעה ב’דבר', ש“שרטוטי הפחם” של שופמן הן “יצירות עולמיות, גאוניות”.⁴⁶⁶

אלה הסוקרים את כרך סיפוריו הראשון, יחד עם הדברים האחרונים, משבחים את “דבריו הקטנים, השקולים כנגד גדולים”, משווים אותם ל“אבני־חן”⁴⁶⁷ ורואים בו את “אמן הרשימה הקצרה והתמציתית בספרותנו”.⁴⁶⁸ מסקנה זו התבססה במידה רבה על הרושם מכתיבתו בשנים האחרונות בלבד, שהכל ראו בה המשך טבעי לזו שלפניה. השינוי, שהסתמן ביצירתו, עדיין לא נראה לעין.

שופמן עצמו הגיב בעיקר על מאמרי ההערכה, שכתבו ידידיו עליו, כיון שעמהם יכול היה להיות גלוי־לב ולומר במפורש מה מדבריהם נראה בעיניו, מה אינו נראה ומה הוא רוצה שיכתבו עליו. תגובתו על “פרקים ממסה” מאת שלום שטרייט⁴⁶⁹ היא אחד המקורות החשובים להכרת תדמיתו העצמית:

שטרייט (במכתב תגובה שלא הגיע לידי) נפגע מסיגנונו החריף של שופמן במכתבו זה, ושופמן הרגיש צורך להתנצל, על דרך ההומור, אם כי לא חזר בו מהתנגדותו לדיעותיו:

על־אף הרצון לרצות את שטרייט אין הוא יכול להתאפק ומוסיף:

ד. המעקל עומד בפתח (1927–1930)

1. לחץ כלכלי מחריף

לכרך הראשון של ‘כל כתבי’, שהופיע בתרפ"ז בהוצאת שטיבל, לא בא המשך: “כרכי הבאים הן לא יצאו בהוצאת שטיבל עולמית. את התשלומים כידוע לך הפסיק.”⁴⁷⁵ מצבו של שופמן ממשיך להיות בכי־רע: “בכל לשון של בקשה: חושו נא להצלתי. [– – –] הכסף הכרחי־הכרחי לי ביום שבת הבא. ולא – אבדתי!”⁴⁷⁶ הנושים רדפו אחריו, והמעקל היה אורח קבוע בביתו ובסיפוריו (“בלי דאגות”, “האדם טוב”, “שמות תחת שמות”, “אדם על אופנים”, “תליינינו־ידידינו” ועוד). הוא מתעניין, שמא הוצאת “דבר” שנוסדה לאחרונה, יכולה לקבל על עצמה להוציא את כרכיו הבאים, ושמא אין היא “הוצאה ממש, או רק כך, מין כסות עיניים?”⁴⁷⁷

נמשכים הנסיונות לעזור לו. הוא מוזמן באמצעות פוזננסקי על־ידי ברל כצנלסון להשתתף ב’דבר' בשכר “פונט לכל ‘השתתפות’”,⁴⁷⁸ הנשף המשותף לכבוד מלאת 25 לעבודתו הספרותית יחד עם שניאור וברקוביץ היה בו כדי להפחית במשהו את “מידת היתמות האיומה”⁴⁷⁹ ונמשך משלוח החבילות והכסף של ידידיו בארץ (שטרייט, פוזננסקי ואחרים). שופמן מנסה להמשיך את השתתפותו בעיתונות יידיש (‘מומנט’ בעריכת פרילוצקי)⁴⁸⁰ ומוסיף להיזקק לסיוע של יחידים ושל מוסדות, ואלה לא פחות משהם מסייעים, מביאים עמהם גם עגמת נפש.⁴⁸¹

נקודות האור היחידות היו התגובות הנלהבות על סיפורו “עיניים ונהרות”: “נפלא הוא ומרעיד”, כפי שכתב לו פוזננסקי⁴⁸² וכפי שכתבו לו גם אחרים, כגון שלום שטרייט,⁴⁸³ והיחסים המיוחדים עם ‘דבר’ וברל כצנלסון. “נאה הדבר, שלמרות ‘מפלגתיותך’ ועסקנותך וכו' עוד יש בלבך פינה קטנה גם בשביל שופמן…” כתב שופמן לברל בתשובה על הערכתו הנלהבת על סיפורו זה, ובהזדמנות זו חזר ושיבח את ‘דבר’, ש“הוא בלי ספק העיתון הכי־סימפטי שיש לנו.”⁴⁸⁴ יחסים מיוחדים אלה, שתחילתם באותו זמן,⁴⁸⁵ מצאו את ביטויים בחליפת מכתבים ענפה, שרק חלקה השתמר, בקירובו של שופמן לעיתון ‘דבר’ והגיעו לשיאם במאמציו של ברל להעלות את שופמן לארץ־ישראל ולאחר מכן בהשתדלותו להוציא לאור את מהדורת ‘כל כתביו’ בהוצאת “עם־עובד”.⁴⁸⁶

חליפת המכתבים בשנים אלה (1927–1930) עד יובל החמישים של שופמן, עיקר תפקידה לשמור על הקשר המתמיד וההדוק של שופמן עם המתהווה בספרות בארץ, והיא כוללת הרבה בקשות למשלוח קבוע של ספרים וכתבי־עת, שהיו נחוצים לשופמן גם “לשם פרנסה”, כלשונו,⁴⁸⁷ כדי לכתוב את ה“שתיים שלוש שורות” שלו. לשם כך לא היה יכול אפילו להרשות לעצמו להיות “ברוגז” עם אשר ברש בגלל סיפורו “מן המאסר”, שבו זיהה את עצמו, ובשל כך נפסקו משלוחי כתב־העת ‘הדים’ והספרים בהוצאת ‘מצפה’,⁴⁸⁸ ועל אף היחסים המתוחים פנה אליו בבקשה לעזור לידידו ח"ש בן־אברם,⁴⁸⁹ שעמו קיים חליפת מכתבים בהפסקות.

נושא אחר, החוזר הרבה במכתבים, הוא בענייני לשון שונים, בעיקר תיקונים ושינויים, שהכניסו ידידיו של שופמן בארץ ברשימותיו, כדי להתאימן לעברית המדוברת בארץ, ששופמן סמך ידו עליהם בברכה בדרך־כלל. כגון התיקון “קוטב” במקום “ציר” ברשימתו “על כדור אדמה אחד” בנימוק:

הסיום על דרך ההומור בא להמעיט מחריפותה של ההערה, המגלה את המרחק בין מי שיושב בסביבה דוברת עברית לבין זה הנמצא בחוץ־לארץ, מרחק ששופמן עצמו חש אותו היטב: “הלא בתל־אביב סוף־סוף יודעים עברית, יותר מבווצלסדורף” הוא כותב לוולפובסקי, שהיה המלביה"ד של ‘כל כתביו’ בהוצאת שטיבל, בתגובה על התלבטויות לשוניות נוספות (אם לכתוב מכוון־פסנתרים, מכונן־פסנתרים או מכשיר־פסנתרים בסיפור “נקמה של תיבת זמרה” ועוד).⁴⁹¹

כמו כן חשוב לו מאד לשמוע את דעתם של ידידיו, בעיקר, אבל גם של הקוראים בארץ, על דבריו המתפרסמים בקביעות בעיתונות: “אל נא תשכח להודיעני במכתבך הבא, כיצד מתקבלות ‘שתיים שלוש שורות’ שלי בת"א בכלל? לא רק אצלך. אני מוכרח לדעת זאת.”⁴⁹² מתשובתו של פוזננסקי, הנאמרת זהיר זהיר כדי שלא להעכיר את רוחו של שופמן וגם כדי לומר את האמת, מסתבר שבחוג ידידיו קיבלו את דבריו בהתפעלות, אולם ביחס לאחרים אין פוזננסקי יודע, ש“הרי לא ‘ישמיעו באזני’ שום דברים עליך.”⁴⁹³ “חוג־אוהדי־שופמן” כלל בעיקר את ולפובסקי, פוזננסקי, שמעונוביץ, ברקוביץ, דבורה בארון, ברל כצנלסון, ש. הרברג. על תגובתה של אחת הקוראות הנלהבות – דבורה בארון – כתב לו פוזננסקי:

שופמן מתוח מאד גם לקראת פירסומה של רשימת ביקורת עליו ב’כנסת‘, מאת פוזננסקי, הכוללת סיכום של עשרים שנות כתיבה,⁴⁹⁵ כיון שהוא חושש, שפגישתם הבלתי מוצלחת בווינה בקיץ 1920 תשפיע שלא לטובה על מה שייכתב בה, וזה יוסיף על “השחרת־פניו” בידי ריבולוב במאמרו עליו ב’הדואר.’⁴⁹⁶ פוזננסקי ממהר להרגיעו, ששני הדברים אינם נכונים: הפגישה ביניהם אז לא איכזבה אותו, ו“כל הרשימה כולה ל’טובתך' היא,”⁴⁹⁷ ואכן, בסופו של דבר היה שופמן מרוצה ממה שנכתב עליו.⁴⁹⁸

מאמציו של שופמן לפרסם גם בעיתונות יידיש כדי להוסיף עוד מקור פרנסה נמשכים, והוא רואה את עצמו לא רק כאחד ממשתתפיו הקבועים של העיתון ‘מאמענט’,⁴⁹⁹ אלא אף מציע לאשר ביילין, שהקשר עמו נתחדש לאחר הפסקה של שנים ארוכות, בשעה ששלח לו את כתב־העת ‘איים’ בעריכתו:

“הלא יד לך ב’צייט' הלונדונית, אולי יש איזו אפשרות להדפיס שם – בהשתדלותך כמובן – אי אלו מסקיצותי הקלות. מפקידה לפקידה. בעת האחרונה למדתי לכתוב אידית קצת. הייתי יכול לתרגם בעצמי ולשלוח לך. ישולם לי כמה שישולם.”⁵⁰⁰

זו אחת העדויות הבודדות, אם לא היחידה, לנסיונו של שופמן לתרגם את עצמו ליידיש, כנראה מסיבות חמריות, ואולי גם משום שלא נמצא בקרבתו מתרגם ליידייש שיהיה לפי רוחו. כל העדויות האחרות מספרות על אחרים שתירגמו את סיפוריו, וכן איני יודעת אם אמנם בסופו של דבר תירגם בעצמו את דבריו ליידיש ופירסמם.

במשך התקופה הזאת היו תנודות במצבי רוחו של שופמן, ולעתים הוא משתף בכך את ידידו פוזננסקי: “לי היו ימים קשים בעת האחרונה (לא במובן החמרי). דיפרסיות נוראות, שלא היו לי כמותן מימַי.”⁵⁰¹ פוזננסקי ממהר לחוש לעזרתו ממרחק: “והנה דבריך המעטים. עצבות מציצה מתוכם. של ‘הימים הקשים’, כנראה. אם אפשר לך, הָשַׂח לי מעט. אין אני בין המתהלכים ו’מפרסמים'.”⁵⁰² ושופמן סָתם ולא פירש: “שאלת על טיבן של אותן ה’דיפרסיות' שלי. קשה לי לשוב אל זה עתה. נכשלתי בעניין אחד, שהסב לי צער־חרטה כבד מנשוא.”⁵⁰³

שמחתו של שופמן על ביקורו של שלום שטרייט אצלו (אוקטובר 1928) מגלה עד מה גדולה ועמוקה היתה בדידותו, ועד כמה היה זקוק לחברת ידידים ולשיחה קרובה פנים־אל־פנים.⁵⁰⁴

באותו זמן ביקר אצל שופמן גם העיתונאי יצחק בריינין,⁵⁰⁵ שפירסם את רשמיו מביקור זה גם בעיתונות יידיש, כנראה בארה“ב, וממנה העתיק גם ה’היינט' בווארשה.⁵⁰⁶ כּתבה זו עסקה בחייו הפרטיים של שופמן, והעמידה במרכזה את תיאור אשתו הלא־יהודיה ואת התלבטויותיו של שופמן סביב עניין הגיור של בני משפחתו והמילה של בנו. שופמן נפגע מאד מדברים אלה, שנכתבו עליו ושלדעתו הראו אותו באור שלילי והטילו עליו צל.⁵⁰⁷ בעקבותיהם פירסם תגובה קצרה ונרגזת תחת הכותרת “כשלון” ב’העולם', שבה האשים את “העיתונות האידית הצהובה שלנו” ב”עשיית מטעמים" “על ידי סירוסים והפרזות”, ובכך שהיא “ירודה כל כך, עד כדי להדפיס את הכל ומבלי התחשב עם הכל.”

מדברים שסיפר שופמן ליצחק בריינין מתברר, שטקס הגיור וברית־המילה, דווקא בתקופה זו, נעשו כיון ש“בחורף זה צריך בני להתחיל ללמוד בבית־הספר, וכנוצרי היה זוכה לחינוך נוצרי, ואחרי שנה, בהיותו בן 7, לא היתה לי יותר הזכות החוקית ליהד את בני.” בכל אופן, לאחר שנסתיים הכל “נגולה אבן מלבי, בני נהיה ליהודי.” כך סופר באותה כתבה מפיו של שופמן. ועוד סיפר, לפי כתבה זו, שפחדו של הבן גרם לו לרצות “לוותר ולקחת אותו בחזרה”, אולם אשתו היא שעודדה אותו להמשיך.

על טקס הגיור באה ידיעה קצרה ב’העולם': “התגיירות. במשרד הרבנות של הד”ר הרצוג בגראץ, נתגיירו אשתו של הסופר ג. שופמן ושני ילדיהם ונקראו שמותיהם בישראל: רות (האשה), משה ואסתר (הילדים)."⁵⁰⁸

ממכתבים שנשתמרו בארכיון, מסתבר ששאלת המילה העסיקה את שופמן, והוא שיגר בעניין זה מכתבים כדי לדעת את דעתם של רופאים, “אם נטו לחיוב או לשלילה.”⁵⁰⁹

בסוף שנת 1928 התחדשו במרץ ההכנות לפירסום יתר כרכי כתביו בהוצאת־שטיבל בארץ־ישראל (נסיון להעביר את ההדפסה לווילנה, לדפוס האלמנה והאחים ראם, נכשל).⁵¹⁰ ולפובסקי קיבל עליו את תפקיד המביא־לבית־הדפוס בברכתו של שופמן. חליפת המכתבים ביניהם עוסקת בהגהה, צורת ההדפסה ופרטיה ובענייני לשון וסיגנון. בדרך־כלל סמך שופמן את ידו על תיקוניו ונתן לו יד חפשית כמעט, ורק לעתים רחוקות התנגד להם ולא אישרם.⁵¹¹

בשנת תרפ“ט הופיעו כרכים ב' וג' של ‘כל כתבי’ שופמן בהוצאת־שטיבל, ואילו הופעתו של הכרך הרביעי נתעכבה עד שנת תרצ”ה. תהפוכות אלה חזה שופמן מראש: “ההתנהגות ההפכפכה מצד הוצאת־שטיבל כבר נעשתה להם טבע. כך הוא ביחס אלי ולאחרים. אבל אעפי”כ יש לי הרגש, שעתה יתהווה הכל לטובה. את הבטחותיהם פחות או יותר יקיימו עתה. צריך אך להזדיין בסבלנות קצת."⁵¹²

עם הופעת ‘מאזניים’, שבועונה של אגודת־הסופרים העברים בארץ־ישראל, בעריכת י"ד ברקוביץ ופ. לחובר, הוזמן שופמן להיות בין המשתתפים הקבועים, ולפי החוזה שנחתם עמו היה עליו להשתתף בו פעמיים בחודש תמורת משכורת קבועה. ואמנם קיים במלואם את תנאי החוזה ובכרך הראשון פירסם ב־22 חוברות מתוך 50 שהופיעו. קצב זה היה מאמץ קשה מאד בשבילו, ומה גם שהסכום לא הספיק למחייתו והוא המשיך לפרסם בקביעות גם ב’העולם', ואפילו תר אחר במות נוספות,⁵¹³ ביניהן עיתונות יידיש,⁵¹⁴ ואחרי ככלות הכל עוד היה נאלץ לחזר אחרי סיוע כספי מכל מקור שהוא: “אולי יש לאל ידך להמציא לי בשעה זו בסיוע אי־אלו ‘אפנדים’ ממקורביך הבעל־ביתיים – איזה סכומ’ל. כמה שאפשר. אני נתון בצבת. אני פונה אליך לאחר שכבר דפקתי על דלתות אחרים (בא"י) ללא תוצאות כמעט.”⁵¹⁵

חליפת המכתבים עם עורכי ‘מאזנים’ ועם אחדים מחברי המערכת (ברקוביץ, לחובר, צמח) דנה, בין השאר, בתיקונים שונים, שביקש שופמן לעשות בכתבי־היד ששלח להם, בהקפדה על ההגהה, בענייני כספים⁵¹⁶ וגם בדיעות שונות, שהביע שופמן ברשימותיו הפולמוסיות.⁵¹⁷ אחת מבקשותיו, המעידה על הלחץ שהיה שרוי בו, היא לאפשר לו להדפיס הדפסה חוזרת ב’העולם' דבר, שנדפס קודם ב’מאזניים',⁵¹⁸ וכן חוזרת ההתנצלות על כך שהוא מפגר לעתים בלוח־הזמנים של משלוח כתבי־היד למערכת.⁵¹⁹

2. כתיבה בלחץ כלכלי (1927–1930)⁵²⁰

“דברים גדולים נכתבים בחיי רווחה” (שופמן לשלום שטרייט).

בשלוש שנים אלה, שבין יובל ה־25 שנה לכתיבתו לבין יובל החמישים שלו, הופיעו כאמור, שני כרכים נוספים במהדורת ‘כל כתביו’ בהוצאת־שטיבל בארץ־ישראל, ומבחר כולל מיצירתו הסיפורית הונח לפני הקורא, פרט לרשימות העיון שלו. אלה כונסו בכרך ד', שראה אור רק בתרצ"ה.

בשלוש שנים אלה חי שופמן כמעט אך ורק על עטו. הסיכום המספרי, שיובא כאן, מטרתו להמחיש את משמעותן המעשית של כורח זה – הצורך להתפרנס מן הכתיבה בלבד.

התופעה הבולטת ביותר היא ריבוי מספרן של הרשימות (שם־כולל לסיפורים ולדברי־העיון), שמניינן כ־200 פריטים: כ־80 סיפורים ו־113 דברי־עיון.⁵²¹ מבין הסיפורים רק אחד (“עיניים ונהרות”) הוא סיפור ארוך וכל השאר – קצרים וקצרצרים. רשימות רבות חזרו ונדפסו במקומות אחדים תוך החלפת הכותרת ובשינויים קלים אחרים; ופרקים מיצירה אחת הופרדו לרשימות בפני עצמן, בעלות כותרת חדשה, שאף הן נדפסו במקומות אחדים.⁵²² מספר הגליונות, שבהם השתתף (כולל דברים שנדפסו בהדפסה חוזרת), הוא: 102; 53 חוברות שבהן דברי־עיון ו־59 חוברות שבהן סיפורים. פירושו של דבר, שבתקופה זו השתתף לפחות פעמיים בחודש באחד מכתבי־העת, וכתב רשימות בקצב של רשימה אחת לפחות בשבוע. תכיפות זו היתה בהתאם לחוזים, שהיה קשור בהם עם כתבי־העת (בעיקר ‘העולם’, ‘דבר’, ‘מאזניים’), שהתחייב להשתתף בהם בקביעות פעמיים בחודש, תמורת תשלום חודשי קבוע.

למותר להוסיף שזהו קצב “רצחני”, מעין ייצור המוני, “השורף” את כוח היצירה של היוצר, שוחק אותו ומכלה את אונו, ומה עוד, שהמדובר בסופר כשופמן, שגם בדברי־העיון שלו הקפיד על המבנה המשוכלל וליטש כל מלה. כמות זו ממחישה אולי יותר מכל, מדוע לא הגיע שופמן לכתיבת סיפור ארוך ומורכב, והדוגמה יוצאת־הדופן של “עיניים ונהרות” מעידה על כך, שכן בסיפור זה הובלעו סיפורים קצרצרים, שנדפסו כיחידות עצמאיות.⁵²³ דומה, שגם יתר סיפוריו הקצרצרים היו סקיצות לסיפורים ארוכים ומורכבים, אלא שהתנאים החיצוניים מנעו את חיבורם.

בעוד שבתקופות הקודמות היה איזון בין הסיפורים לבין דברי־העיון, הרי בתקופה זו מצטמצם מספרם של הסיפורים בהשוואה למספרם של דברי־העיון – 113 לעומת 80. הסיפורים כונסו בדרך־כלל תחת הכותרת הקבועה “שירטוטי פחם”, ודברי־העיון ב’העולם' וב’דבר' – בכותרת “שתיים שלוש שורות” וב’מאזניים' – בכותרת “עיונים קלים”.⁵²⁴ כ־18 סיפורים נדפסו שלא בכותרת “שירטוטי פחם”, אלא בנפרד.

כ־20 סיפורים מתקופות קודמות נדפסו שנית, כ־10 סיפורים חדשים נדפסו פעמיים (בעיקר ב’העולם' וב’דבר'), 5 סיפורים כונסו רק במהדורת שטיבל ולא נכללו במהדורת עם־עובד ו־4 סיפורים לא כונסו מעולם. מספר דברי־העיון, שלא כונס כלל, מגיע ל־57; כ־8 כונסו רק במהדורת שטיבל וכ־3 כונסו רק ב’בטרם ארגעה'. כלומר, בולט ההבדל בין מספרם המועט של הסיפורים שלא כונסו,⁵²⁵ לבין העובדה, שכמחציתם של דברי־העיון לא חזרו ונדפסו. הושמטו, כצפוי, דברי־הפולמוס, רצנזיות, רשימות בעניינים אקטואליים שונים, וכאלה, שלא עמדו במבחן הזמן, במיוחד לאחר מלחמת־העולם השנייה.

אין חידוש בנושאים ביחס לסיפורים מן השנים הקודמות, אלא בהרחבתם בלבד. הרקע הוא החיים בכפר האוסטרי, המראות והטיפוסים שבו, הדמויות היהודיות בעיר־המחוז הסמוכה, חיי המשפחה של המספר ומצבו הכלכלי המתערער והולך. תשומת־לב מיוחדת נתונה להתגברות האלימות והאנטישמיות בעולם, לאמת־החיים היהודית וכן לראייה היהודית המיוחדת, היורדת לשרשי צמיחתה של האנטישמיות בנוף טבעי ואנושי זה והבלטתה כטבע שני אצל כפריים אלה. עולם ילדותו של המספר הוא מרכיב קבוע בסיפוריו, במיוחד לנוכח ההתבוננות בילדיו שלו ההולכים וגדלים, ועובדת היותו אב היא אולי היסוד היחיד, המחזק אותו ונותן לו כוח להתמודד עם קשיי המציאות בפנים (הלחץ הכלכלי הגובר) ובחוץ (האנטישמיות המתחזקת).

כתב־היד של הסיפור “אלהים”. נדפס לראשונה ב’דבר‘, י’ בסיון תרפ"ט. כונס: ב': 207.

סיכום סטאטיסטי זה מעיד בבירור על התהליך, המסתמן ביצירתו בתקופה זו, והמתגבר בעיקר לאחר עלייתו לארץ־ישראל. גם בארץ, במצב כלכלי דומה, כלומר בשעה שחי כמעט אך ורק מכתיבתו, התבטא תהליך זה בחמישה מאפיינים: א) תכיפות גדולה יותר של פירסום בעיתונות ובכתבי־העת; ב) גידול ניכר במספרם של דברי־העיון; ג) התקצרותם הניכרת; ד) התמעטות גוברת של היסוד הסיפורי; ה) אי־הכללתן של מספר גדול יותר מרשימותיו בכתביו המכונסים.

בתהליך זה חש מנחם פוזננסקי, שהצטער מאד עליו, וניסה בעדינות להחזיר את שופמן לכתיבת סיפורים רחבי יריעה, שבהם ראה את עיקר כוחו וחשיבותו. במכתבו אליו העז לומר לו בזהירות, אבל במפורש, מה שגם אחרים חשו וחשבו, אולם לא תמיד העזו לבטא בגלוי באזני שופמן:

מתגובתו של שופמן על מכתבו של ידידו שלום שטרייט כשנה לאחר מכן (שלא הגיע לידי), מתברר, שגם הוא כתב אליו באותה רוח והפציר בו לחזור על “הסיפור הגדול”: “במכתבך האחרון עוררתנו לכתוב איזה דבר גדול. אבל גם מבלי שאומר לך, תדע ודאי, שדברים גדולים נכתבים בחיי רווחה, ולו גם רווחה כלשהי (כגון בתקופת שטיבל) ואילו באופן חיי הנוכחתי, נס הוא פשוט, אם מקולמוסי נפלטים לפעמים ‘שירטוטי פחם’ אפילו.”⁵²⁸

גם להלקין, שניסה לדרבנו (במכתב שלא הגיע לידי) לכתוב “סיפור גדול”, הוא משיב: “במצב כזה [הררי חובות] נס הוא ממש אם עטי פולט מה שהוא פולט – ואתה שואל ע”ד ‘הספור הגדול!’…"⁵²⁹

ו. מן־המיצר (1930–1938)

הופעת שני כרכים נוספים בסידרת ‘כל כתביו’ בהוצאת־שטיבל בארץ־ישראל בשנת תרפ“ט, שחלה סמוך לחגיגות יובל החמישים של שופמן בתר”ץ–תרצ“א, גרמה לכך, שהכותבים עליו כרכו את שני המאורעות יחד, באופן שההערכות לרגל היובל התבססו על שלושת כרכי כתביו, שהיו מונחים לנגד עיני הקורא. התגובות על שני מאורעות אלה, שחלו בשעה שהפולמוס בין ‘מאזנים’ ל’כתובים' היה בשיאו, פולמוס ששופמן נטל בו חלק בלהט רב, הושפעו מעמדתו של שופמן בפולמוס זה ובפולמוסים נוספים, שהתלקחו עמו בעניינים שונים חדשות לבקרים. ‘מאזנים’ ו’דבר' הקדימו גליונות מיוחדים ליובלו, בעוד שעל דפי ‘כתובים’, ‘העולם’ וכתבי־עת אחרים המשיכו להתנהל ה”חשבונות" עמו, כולל הביקורת על ההגזמה שנכשלו בה מקצת ממברכיו וממעריכיו.⁵³⁰

יובלו של שופמן צויין מטעם “ועדת התרבות המרכזית” גם בנקודות ההתיישבות השונות בארץ (נהלל, גבת, יגור ועוד), שבהן היה לשופמן קהל מעריצים ואוהדים.⁵³¹ יש להעיר, ששופמן עצמו הכחיש את העובדה, שמלאו לו 50 שנה, והודה בשלושים ושמונה שנים בלבד,⁵³² אם כי היה מרוצה מעצם החגיגה סביבו. גם בשנים שלאחר מכן נהג להתלוצץ בעניין הגיל, ולראות בעצמו ובחבריו בני גילו את הצעירים הנצחיים ובדור שקדם לו את הזקנים, כפי שהוא כותב ללחובר בתגובה על שהעז לומר: “אנו הזקנים”: “מה זה היה לך?! כל בר־בי־רב יודע, שהזקנים הם מנדלי, מל”ל וכו' ואילו שופמן, פיכמן, לחובר וכו' הם צעירי הצעירים. כיצד נעלמה ממך פתאום הכרונולוגיה האלמנטרית?!!…"⁵³³ עד כדי כך היה הדבר חשוב לו, שכתב רשימה מיוחדת על בני דורו הצעירים תמיד.⁵³⁴

אולם בעוד שבארץ־ישראל חוגגים את יובלו ומדגישים את היותו אחד מן השלושה: ברנר־גנסין־שופמן⁵³⁵ – הלך המצב אצלו הלוך והידרדר. שמונה השנים האחרונות לישיבתו של שופמן בכפר האוסטרי היו שמונה שנים קשות ואף איומות. אם קודם גרם המצב הכלכלי הקשה לכך, ששופמן ישנס מתניו ויאבק בעזרת עטו, באופן שככל שיכתוב יותר ויפרסם יותר כך יקבל יותר שכר־סופרים ויוכל להחזיק מעמד, הרי כעת התהפך הגלגל. המצב הכלכלי, שנעשה גרוע וקשה מיום ליום, בד־בבד עם האנטישמיות המתגברת מכל צד, מחלישים את כוח המאבק שלו ומביאים את יצירתו לידי שיתוק. קצב כתיבתו פוחת והולך, השתתפותו בכתבי־העת מתמעטת ובאמצע שנת תרצ"ה נשתתק לגמרי.

בשנים 1931–1932 נמשך זרם כתיבתו כבעבר, אם כי כבר החל להסתמן בה רפיון־מה, ובמותיו העיקריות היו ‘דבר’ ו’העולם'; ב־1933 לא התפרסם דבר חדש משלו, אלא שתי (!) הדפסות חוזרות בלבד; ב־1934 פורסמו כ־10 רשימות חדשות, שרובן דברי־עיון; ובראשיתה של 1935, כמאמץ אחרון, פורסמו שני סיפורים חדשים, אחד ארוך: “אור חדש”, ואחד קצר: “לפי שעה”, שהם האחרונים מתקופת אוסטריה.⁵³⁶

מכתביו מתקופה זו עדיין שומרים על הרגשה של ימים כתיקונם, ובהם נמשכו ההפצרות כמימים ימימה לשלוח לו ברציפות מכל היוצא־לאור: מקור, תרגום, כתבי־עת. החלפת־הדעות על ספרים ומאמרים ועל דברי שופמן עצמו, ועניינים שופטים שונים מוסיפים להיות נדונים במכתבים. אולם הקריאות לחוש לעזרתו בכסף הולכות ונעשות תכופות, מפורטות ונואשות יותר ויותר, ומעידות על מצבו, המחריף והולך, ועל הסתבכויותיו הכספיות בבתי־דין ובערכאות. סכומי הכסף, שנשלחו אליו לאחר מאמצים רבים, נאכלו במהירות והיו כלא היו, ונדרשה תמיכה חודשית קבועה, שתאפשר לו קיום מינימאלי. להרגשה הקשה הוסיפה גם האנטישמיות, שהתגברה והלכה וחדרה לכל פינה. אעפ"כ לא הביאו שני גורמים אלה – המצב הכלכלי והאנטישמיות – את שופמן לעזוב ולעלות לארץ־ישראל, והוא נשאר יושב במקומו, עד שהוצא מאוסטריה ברגע האחרון ממש.⁵³⁷

בשנים אלה נאחז שופמן לא רק בידידיו הוותיקים, אלא גם בכל מי שידע, ששמו אינו זר לו, כדי להשיג באמצעותו סיוע חמרי; עד כדי־כך גדלה מצוקתו. ואכן, מספר האנשים, שאליהם כתב בשנים אלה, רב ממספרם בשנים הקודמות. על חליפת המכתבים הקבועה עם שלום שטרייט, מנחם פוזננסקי, פ. לחובר נוספה חליפת מכתבים עם אלה, שהכירם קודם ורק לעתים רחוקות כתב להם בעבר: יצחק למדן, דוד זכאי, ש“י עגנון, יעקב פיכמן, אברהם שרון־שבדרון, יוסף קלוזנר, א”א קבק, א“צ גרינברג, ברל כצנלסון – כל אלה בארץ־ישראל; עם ח”ש בן־אברם בגרודנה; עם שמעון הלקין, ד“ר שמואל פרלמן וצבי דיזנדרוק בארה”ב; ועם יוסף פאלק וירוחם טולקס בווינה.

שמץ מהלך רוחו באותו זמן, ועוד יותר מן האופן שבו הגיב על מצוקתו החמרית הקשה, מבצבץ ברשימתו “'דחילו־ורחימו בפני ממון”, שבה הוא מלגלג על יחס ההערצה של האנשים בפני הכסף ובפני אלה שיש להם, כולל חתני פרס־נובל ובעל הוצאת שטיבל. כוחו של הכסף גם להאדיר סופרים בינוניים ולגרום ליחס ההערצה של הקהל אליהם. המסקנה, שאיננה נאמרת מקריאת רשימה זו, היא בראש ובראשונה אישית: אל תראוני שאני עני, ואל תזלזלו בי. אני יודע שאני סופר גדול, והאחרים, אפילו הם שופטי פרס־נובל, אינם מבינים הרבה, ואפילו אלה, המקבלים פרס־נובל, נשארים סופרים בינוניים. מכאן גם מקור התוקף של בקשותיו החוזרות ונשנות לעזור לו, לתמוך בו ולאפשר לו ליצור.

ח"ש בן־אברם שלח לו בהשאלה בעיקר ספרים רוסיים וספרים בתרגומו,⁵³⁸ ואלה שימשו לשופמן חומר לכתיבת רשימות הביקורת שלו בכתבי־העת. גם לחובר שלח אליו ספרים, שהופיעו בארץ בהוצאת “מצפה”, ספרים בעריכתו ואחרים, והמשיך להיות מקשר בינו לבין ‘מאזנים’, שהשתתפותו של שופמן בו פחתה והלכה.⁵³⁹

באותה תקופה מתנהלים עם שופמן כמה פולמוסים סוערים, ביניהם על רשימתו “ספרות העבודה”,⁵⁴⁰ שציערה את פוזננסקי, שאהב את שני הצדדים, והוא, כדרכו, העיר לשופמן בעדינות דברי־אמת:

בשל אותו ריחוק לא הבדיל שופמן בין רחל רובשוב [שזר] לרחל המשוררת, והוא מתוודה על כך במכתבו לפוזננסקי ומוסיף: “אגב, את רחל המשוררת, אני חושב למשוררת גדולה. מאד אפשר, ששירתה נעלה משירת כל המשוררים החיים כיום בא”י. – אולי תוכל למסור לי אי אלו ידיעות, מי היא, מה טיבה, מה מעשיה, נערה או אשה וכו'."⁵⁴² את הערכתו הרבה עליה ביטא ברשימתו: “על המגע שבתעלומה”.⁵⁴³

בקיץ 1930 ביקרו אצל שופמן שלמה צמח ודניאל פרסקי, ושופמן היה מרוצה מאד מעלייה־לרגל זו אליו.⁵⁴⁴ דניאל פרסקי, שכתב את רשמיו מפגישתו זו עם שופמן, פירסמם רק כשמונה שנים לאחר מכן, בעיקר כדי לעורר את דעת הקהל להצלתו ולסייע לו.⁵⁴⁵ לכן יש ברשימה קטעי תיאור, שנכתבו תחת רושם אותה פגישה, וקטעים אחרים, שנוספו במאוחר, המדגישים, שגראץ היא “מרכז האנטישמיות”:

בהמשך מזכיר דניאל פרסקי את שבח פומרנץ, "טיפוס נפלא של צעיר עברי אחד בווינה, שנתפס לפולחן שופמן עד כדי הפרזה לא־תאמן. [– – –] לא רק שהוא יודע על־פה ישר והפוך, את כל יצירות שופמן, לא רק שהוא בקי בכל אות ואמרה בכתביו – ממש כיהודי בתפילת ‘אשרי’. עוד יתרה. בכל אשר ידבר וישוחח – יתבל פסוקים שנונים וציורים חריפים מתוך ספרי שופמן.⁵⁴⁷ לימים, כתב שופמן לדניאל פרסקי, לאחר שהאחרון שלח לו את ספרו, וכתב עליו “דברים נעימים”: “לשעבר, פרסקי – את חטאי אני מזכיר – לא החזקתי ממך ‘הרבה’, אבל עתה שאני! עתה, אילו באת לווצלסדורף הייתי מדבו עמך אחרת לגמרי…”⁵⁴⁸ שבח פומרנץ היה רק אחד מחבורת הצעירים מעריצי שופמן, שעליהם מעיד גם המשורר יצחק עוגן, שהתרועע עמהם בתקופת לימודיו באוניברסיטה בווינה (1933–1932):

בין הקריאות לעזרה, שמשגר שופמן לאנשים שונים, המכירים אותו, במקומות שונים, פנה גם לא“ל יעקובוביץ [עקביא], שהיה בין עורכי ‘הצפירה’, ‘היום’ ו’בדרך', בווראשה ומבקש ממנו “להמציא לי בלי דחייה סכום כסף איזה־שהוא. אני צבוּת עתה במיצר גדול – ואיני יודע אל מי לפנות?”⁵⁵⁰ וכן אל שמעון הלקין בניו־יורק: “חוץ ממך אין לי עתה אל מי לפנות. ידידי האינטימיים ביותר הם כולם בא”י, ושם, האנשים, כידוע לך, נטולי יכולת,” וביקש ממנו לגייס את “חברינו הלבביים ביותר”.⁵⁵¹

ואמנם, נחלץ הלקין לעזרה, יחד עם הלל בבלי, ד“ר ש. ברון, ב”נ סילקינר ואחרים, וממכתב התודה, ששיגר לו שופמן, ניכר כמה היתה חשובה: “הצלתני, הלקין, באמת – כבר הייתי בכל רע.”⁵⁵² אולם שלושה חדשים לאחר מכן:

בסוף 1930 קרא גם לעזרתו של שטרייט: “שוב אני נלחץ אל הקיר קצת – ואתה הואילה נא בטובך לחוש לעזרתי ככל אשר תוכל. מה לעשות?!”⁵⁵⁴ שטרייט נחלץ לעזרתו פעם ופעמיים ויותר,⁵⁵⁵ אך גם עזרה זו לא הספיקה:

שופמן סבר, שמצבו של שלום שטרייט טוב, ונתברר שלא כך הדבר: “נהרסה האילוזיה שלפחות אחד משלנו מעורה בהוויה איתנוֹת.”⁵⁵⁷ שופמן המאוכזב מוסיף לכתוב אליו ומסביר, שהתכוון “שתפנה כה וכה ותשתף עמך אי־אלו מכרים טובים,” שכן “איני רוצה שאתה לבדך תשא את טרחי הפעם.”⁵⁵⁸ המצב החמור נמשך והולך:

בנוסח כמעט זהה כתב גם לאחרים, כגון לפוזננסקי: “כלתה הרעה אלי עתה כאן מכל עברים, יש לי עסק עם ערכאות ואם אקזקוציות וכו' – ואין עוזר! [– – –] הקץ, הקץ, אינו רחוק עוד!”⁵⁶⁰ וכגון לש"י עגנון:

ואכן, גם פוזננסקי וגם עגנון באו לעזרתו, והוא, אף־על־פי שלא הודה להם מיד על כך, אולי משום שנראתה לו מעטה מדי, חזר לאחר חודשים אחדים וביקש פעם נוספת את עזרתם,⁵⁶² כשם שחזר וביקש את שטרייט, והדגיש שאינו מבקש ש“יזיל את הכסף מכיסו”, אלא “שתאסוף את הסכום מידי יחידי סגולה בפ”ת [בפתח־תקוה], בעלי יכולת וידידי הספרות העברית, והלא יהודים כאלה מוכרחים להיות שם (בהשפעתך…)!"⁵⁶³

בשל ריחוקו של שופמן מהארץ טעה לעתים וביקש סיוע ממי שאין בידו לסייע (ראה לעיל בעניין שלום שטרייט), או ממי שהוא בעצמו נצרך. כך קרה לו עם אברהם שרון־שבדרון, ששופמן הכירו מן התקופה, שהשתתף בכתב־העת ‘גבולות’ שבעריכתו, וקיבל תשובה עצובה ונרגשת מאד: “הייתי איש אמיד, רכושנו נהרס כולו בימי המלחמה, ומה שרכשתי בשנים שלאחריה הכנסתי לאוספי אוסף אובטו' שהשקעתי בו גם עבודה של שלושים שנה ושהוא עתה הגדול במינו בכל העולם. [– – –] עתה הנני פה בלי כל רכוש וכסף בלי משרה וחי בדחקות גדולה.”

על־אף מצבו הקשה פנה שבדרון לאנשים אחדים (ברל כצנלסון, מיכל רבינוביץ, מרדכי בן יחזקאל, ש“י עגנון, א”מ ליפשיץ), כדי שיעזרו בעצמם או יפנו לבעלי יכולת (מרדכי בן־הלל הכהן) או למוסדות (אגודת־הסופרים), אולם מכל זה לא יצא דבר: “רציתי לפנות לאגודת־הסופרים, ונודע לי שאין כל תקווה מהם: בעצמם דלפונים גדולים.”⁵⁶⁴

ודוגמה אחרונה למכתבי הבקשות לעזרה מאותה תקופה, לד"ר שמואל פרלמן, שהיה בשנים 1926–1932 דיקאן המכללה העברית בבוסטון, ועלה לארץ בשנת 1932 ונעשה עורך ‘בוסתנאי’. פרלמן סייע לשופמן בעבר, ושופמן מבקש את סיועו פעם נוספת ומפרט בפניו את מצבו הקשה, בגילוי־לב, שלא נהג כלפי האחרים:

עצוב מאד לקרוא מכתב זה, המעיד על המצב הכלכלי הקשה, ובמיוחד על מצבו הנפשי, שאילצוהו לנקוט טון זה של נמיכות־רוח. אולי גם בשל כך, בשל התערערות בטחונו העצמי, הלך מעיין יצירתו וחרב באותן שנים. ואמנם, ד"ר פרלמן עמד לשופמן גם הפעם בשעת דחקו ושלח לו בשלושה תשלומים כמאה דולרים: “בימי מצוקה אלה והתאבנות־הלבבות מסביב אני יודע להעריך חסדכם זה.”⁵⁶⁶

יש לזקוף לזכותם של ידידי־שופמן, ובראשם פוזננסקי, שטרייט, שמעוני, ולפובסקי וצמח, שהכירוהו על מעלותיו ומגרעותיו, שלא נטרו לו בשל התנהגותו הבלתי־נאותה, בייחוד בשל כך שפעמים לא מעטות לא הודה ואף לא אישר את קבלת הכסף, שנאסף בעמל רב, והמשיכו לסייע לו ככל יכולתם (כשהעיר לו פעם פוזננסקי בעדינות על מנהגו זה, שלא לענות ושלא להודות על העזרה, שהוא מקבל, כתב: “לא טוב, פוזננסקי, שנתהווה בינינו כעין ‘ברוגז’. לאיש כפוזננסקי אסור להיות מרוגז, ועל שופמן אסור להיות ברוגז, ועל אחת כמה וכמה – – הזנחתי פעם תשובה ובכן?!”⁵⁶⁷. בשבילם היה בראש ובראשונה סופר עברי גדול, השרוי במצוקה, “יושב על עקרבים”,⁵⁶⁸ ידידם של ברנר וגנסין; ועם עליית היטלר לשלטון בגרמניה בשנת 1933 עוד גברה הדאגה לשלומו, והם עשו הכל כדי להוציאו ממקומו ולהעלותו לארץ־ישראל.⁵⁶⁹

את המעט, שכתב שופמן באותן שנים (1933–1935), פירסם בעיקר ב’מאזנים‘, שנהפך באותו זמן משבועון לירחון (תרצ"ג)⁵⁷⁰ וחידש את החוזה עם שופמן, שלפיו ישלח רשימה אחת בכל חודש ויקבל 3 לירות בתחילת כל חודש. סידור זה התנהל בעצלתיים ותוך תקלות רבות משני הצדדים. שופמן לא תמיד הצליח לעמוד בהתחייבותו זו, וגם הכסף מ’מאזנים’ התמהמה לעתים קרובות להגיע.⁵⁷¹ בשל נסיון העבר העגום עם שופמן, שלא יכול היה לעמוד בהתחייבויותיו, אבל הוסיף לבקש את שכרו החדשי, עשתה הפעם מערכת ‘מאזנים’ את החוזה עמו לשלושה חדשים בלבד, “ואם עד סוף יוני אעמוד בהתחייבותי זאת כהלכה, נוכל לחדש את העניין לעוד ג' חדשים.”⁵⁷² הפעם נאלץ גם להבטיח, ש“הדברים הבאים שאתן ל’מאזנים' לא יודפסו בשום מקום אחר.”⁵⁷³ הוא המשיך לחפש מקורות מחיה נוספים והתעניין אצל לחובר “מה טיבה של ‘קרן זנגויל’ בלונדון.”⁵⁷⁴

רשימותיו הסיפוריות מתקופה זו הן עדות מזעזעת על מצבו החמרי הקשה ועל התגברות האנטישמיות מסביב, כגון: “תליינינו – ידידינו” ו“בים התכלת” (ב’בוסתנאי', ששם פירסם בהשפעת ידידו ד"ר שמואל פרלמן, שהתחיל לערוך כתב־עת זה).

כוח היצירה שנתדלדל וההתחייבות ל’מאזנים‘, (“אני התמכרתי בבחינה ידועה ל’מאזנים' [הם שולחים לי סכום חדשי קבוע] וכל היוצא מתחת עטי אני מוכרח לתת להם. ופורה ביותר הלא איני, כידוע לך.”)⁵⁷⁵ בצד המצב הכלכלי הקשה ואנטישמיות המחריפה והולכת מסביב, מאלצים אותו לדחות בקשות להשתתף בכתבי־עת אחרים, כגון של יוסף קלוזנר, המזמינו להשתתף בכתב־העת ‘ביתר’ בעריכתו,⁵⁷⁶ של לחובר להשתתף ב’ספר־השנה’ בעריכתו,⁵⁷⁷ של א"א קבק⁵⁷⁸ ושל יצחק למדן, שהזמינו להשתתף ב’גליונות' שלו.⁵⁷⁹ עם זאת עשה נסיון לחזור ל’דבר' ושלח למערכת כתב־יד בצירוף בקשה כפולה: לשלם את שכרו מיד ולדחות את החזרת הכסף, שקיבל מהם כמפרעה, “לימים טובים יותר, לכשירחיב”.⁵⁸⁰ איני יודעת לאיזה כתב־יד הכוונה. בכל אופן, באותה שנה ובשנים שלאחר מכן, לא פירסם ב’דבר‘, ונראה שהגדיש את הסאה בדרישותיו. על־אף זאת, והעובדה שלא כתב דברים חדשים, פירסם ברל כצנלסון ב’דבר’ במרוצת שנת 1938 מרשימותיו של שופמן, שכבר פורסמו קודם. בדרך זו יכול היה גם לשלם לו שכר־סופרים וגם לשמור על כך, ששמו ימשיך להתנוסס דרך־קבע בעיתון, ויישמר הקשר שלו עם קהל־הקוראים.

מצבו הקשה של שופמן לא נעלם מעיניו של ביאליק, אף־על־פי שלא היו ביניהם יחסי ידידות קרובים, ושופמן לא הסתיר את הסתייגותו מיצירתו של ביאליק ואף מאישיותו. היה זה דווקא ביאליק, שנחלץ לעזרתו, השתדל בשבילו והצליח במקום שאחרים נכשלו להשיג לשופמן תמיכה חדשית קבועה, שתאפשר לו קיום צנוע, בגייסו לעזרתו את ידידו התעשיין האמיד מכס דלפינר.

טפח מהשתדלותו של ביאליק בשביל שופמן מבצבץ באיגרותיו מאותה תקופה. במכתבו למכס דלפינר בווינה כותב ביאליק מתל־אביב בסיפא של מכתבו:

ובאותו יום כותב ביאליק גם לדוד רוטבלום בווינה: “היום כתבתי גם לידידנו מר דלפינר ועוררתיו לשים לבו לסופר – – – הנמק במצוקתו. חסד־אלהים תעשה עם הסופר הנ”ל, אם תשפיע גם אתה על ידידינו הנ“ל ותעוררהו להושיט ל – – – יד־עזרה ולעמוד לו בשעת דחקו. אל מי יפנה בצר לו, אם לא אל אנשים כמוכם?”⁵⁸²

מכס דלפינר התכונן לעלות לארץ־ישראל ולהקים “בית מבשל שיכר”. הוא היה זה שהלווה לביאליק כסף למימון הוצאת ספר שיריו וסייע לו בהוצאות הניתוח וההחלמה, וביאליק עשה כל מאמץ כדי להחזיר לו את כל הוצאותיו.⁵⁸³

ואכן יכול שופמן לבשר לפוזננסקי: “מצבי החמרי הוטב עתה. הלוואי שיתמיד כך. על־ידי אינטרוונציה של ביאליק אצל דלפינר.”⁵⁸⁴ מכתביו המשוועים לעזרה מתמעטים והולכים,⁵⁸⁵ אבל דומה שגם יצירתו נדַמה, אם משום ששוב לא היה קיומו תלוי בשכר־הסופרים שקיבל, אולם כנראה בעיקר בשל התגברות הלחץ האנטישמי מסביב.

שופמן נעשה תלוי יותר ויותר בתמיכתו זו של מכס דלפינר, עד שהיא נעשתה אחד הנימוקים לדחיית עלייתו לארץ־ישראל, כיון שחשש להפסידה כשישנֶה מקום.⁵⁸⁶

בגלל בדידותו וריחוקו נודע לשופמן על מותו של ביאליק באיחור של כשלושה חודשים, ובשולי מכתבו לשלום שטרייט הוא מוסיף: “וביאליק איננו!!!”⁵⁸⁷ היה זה בדיוק באותה תקופה, ששופמן היה אסיר־תודה לביאליק, על שקישר בינו לבין דלפינר, שהבטיח את קיומו, ומתוך הלך־רוח זה כתב שלוש רשימות לזכרו: “עצם היותו”, “לבי, לבי!…” ו“בלהב הילדות”, השונות ביחס החם ואף המעריץ, המפעפע בהן, מן היחס המסתייע, שביטא לא פעם בעבר. עם זאת, נותר יותר משמץ מהסתייגות זו, בתוספת רמז, שכעת לאחר מותו, נשכחים החשבונות:

ברשימתו השלישית “בלהב הילדות”, שהתפרסמה מקץ חודשים אחדים, חזר שופמן והדגיש את השוני בינו לבין ביאליק, אם כי מתוך זהירות רבה שלא לפגוע בכבודו ובחשיבותו.⁵⁸⁸

סיפורו של שופמן “אור חדש” היה מאמצו האחרון לא רק לחזור אל “הסיפור הגדול”, אלא להמשיך את כתיבתו באוסטריה בכלל. אחריו שלח למערכת ‘מאזניים’ את רשימתו הסיפורית האחרונה “לפי שעה”,⁵⁸⁹ והשתתק. רק בארץ־ישראל חזרה יצירתו ונתחדשה.

ידידיו (פיכמן ולחובר), שאזנם קשובה לכל ניד שלו, היו מרוצים מאד מסיפורו “אור חדש” כדבר ספרות מעולה, אולם מתוכנו הבינו את המצב החמור, ששרוי בו שופמן, וכתבו לו מכתב חם מאד (שלא הגיע לידי) והגבירו את מאמציהם להוציאו ממקומו ולהעלותו לארץ־ישראל.⁵⁹⁰ סיפור זה, ששופמן העריכו מאד, פתח את הכרך הרביעי של ‘כל כתביו’ במהדורת שטיבל, שהופיע בשנת תרצ"ה לאחר הפסקה של כחמש שנים.

התגובות על הכרך הרביעי היו בדרך כלל אוהדות, אם כי שופמן לא היה מרוצה מאחדות מהן,⁵⁹¹ ומטרתן היתה ליצור, בין השאר, אווירה אוהדת לשופמן כדי לעודדו לבוא לארץ.⁵⁹² יוצאים מכלל זה היו, למשל, דבריו של יעקב שמעוני, שיצא כנגד דבריו של דוד מלץ על שופמן בזכות הרשימה הקטנה השופמנית, שאך היא “מסוגלת לבטא את חיינו”, בעוד שלדעת הכותב: “ביטוי שלם יימצא לחיינו אך ברומן, אך ברומן הגדול.”⁵⁹³ באותו עניין, אולם בחריפות רבה יותר, כותב ש. גורליק וטוען, שבאהבתו הבלעדית לרשימה הקצרה אורבות לשופמן שלוש סכנות: האחת, “אדם טועה בחשבו, כי הדברים אומרים הרבה רק משום שנכתבו במעט שורות,” השניה, “ההצטעצעות הגנדרנית ב’כוס הקטנה אבל שלי' שאדם שותה ממנה” והשלישית, היא שמתהווה “יחס של יהירות אל סופרים [– – –] בעלי היריעה הרחבה.” במיוחד גדולה הסכנה השלישית ביחס לשופמן, כשהמדובר בספרות העולם, והוא “מנפץ אלילים” ולוקח לעצמו תפקיד של “עומד ברשות עצמו” ופוחד, שמא יחשדוהו בכך, “שהוא מושפע מאיזה מבקר או חוקר ספרותי הנודע לשם בעולם.” ובפחד זה יש, לדעתו של הכותב, “משהו קרתני מאד”.⁵⁹⁴

אולם, כאמור, רשימות מסוג זה היו במיעוט, ובדרך־כלל נוצרה אווירה אוהדת, חמה ומעריכה מסביב ליצירתו של שופמן.

מכאן ואילך מוקדשת חליפת המכתבים בעיקרה לעניין העלייה לארץ־ישראל, ורק פה ושם נידונים בה גם נושאים אחרים,⁵⁹⁵ כגון הירהורו של שופמן בשעת מחלתו על המוות: “בימים האחרונים הייתי מוטל במיטתי בגריפּה, שפעת בלע”ז – והלב נתגלה ברפיונו. תש. היו לילות שהרהרתי במוות ברצינות. איני מפחד מפני המוות, איני חס על החיים ביותר, אבל למות אני מתעצל קצת…“⁵⁹⁶ נושא המוות מופיע לא־פעם בסיפורי שופמן, וגם ביסוס תדמיתו כ”עצל" חוזר לעיתים קרובות במכתביו ואף בדברים שנכתבו עליו.⁵⁹⁷ במכתבו אל א"א קבק, כתגובה על הערכתו החמה על סיפורו “אור חדש”, מביע שופמן דעתו על הרומן ההיסטורי ועל הרומנים ההיסטוריים של קבק עצמו:

יש בדברים אלה המשך, על דרך ההסתייגות, למה שכתב כנגד “הרומן ההיסטורי” בעבר,⁵⁹⁹ כדי שלא לצער את קבק ידידו יותר מדי, במיוחד לאחר הדברים הטובים, שכתב לו על סיפורו.

באחד המכתבים, בתגובה על סכום כסף, שנשלח לו לאחר שנאסף בעמל רב אצל ידידיו בארץ, הוא כותב:

יש בדברים אלה המשך להרגשתו היסודית, שלסופר העברי יש זכות לקבל סיוע לקיומו מקוראיו וממוקיריו, בצד האנחה על הצורך להיזקק לתמיכות אלה, ובתוספת ההודאה, שהיא חדשה אצלו, על הקץ הקרוב. זו נובעת מן האנטישמיות הקשה, המתגברת מסביב.

מבחינה ביוגראפית נסתיימה התקופה האוסטרית בחיי שופמן ביולי 1938, כשעלה בידי ידידיו לחלצו מאוסטריה ברגע האחרון, אולם למעשה, מן הבחינה הרוחנית, היא נסתיימה כשלוש שנים קודם לכן, בשנת 1935, בשעה שפסק מלכתוב. שלוש שנים אחרונות אלה נאה להם ההגדרה “התקופה המתה” בחייו.

היה זה סיום עגום מאד לתקופה שבחלקה הראשון (עד 1924) הגיע שופמן לפסגת יצירתו. בארץ־ישראל אמנם התחדשה כתיבתו, אולם הישגיה הגדולים כבר היו מאחוריה.

המאבק עם ארץ־ישראל    🔗

א. ישיבת־עראי קבועה

עשרים־וחמש שנים ישב שופמן באוסטריה (יולי 1913 – יולי 1938) והגיע לארץ־ישראל כשהוא בן 58 שנים. אילו היה הדבר תלוי בו, היה דוחה את עלייתו עוד ועוד, כפי שחזר ודחה אותה במשך למעלה משלושים שנה. אולם האנטישמיות והנאציזם גברו והלכו, ולולא חבריו בארץ־ישראל, שעשו מאמצים כבירים כדי לחלצו, ממש ברגע האחרון, היה מאחר את המועד.

עלייה מאוחרת זו אין פירושה, ששופמן הסיח את דעתו מן העלייה לארץ והיה מרוצה מישיבתו בכפר וצלסדורף שליד גראץ באיזור שטיריה, אשר באוסטריה. אדרבה, העלייה לארץ היתה שאלת־תמיד מעיקה, הצפה ועולה מדי יום ביום. כל אותן שנים ארוכות ידע, שישיבתו בכפר האוסטרי היא זמנית בלבד, ויבוא יום שיצטרך לזוז משם, אלא שלכלל החלטה ומעשה לא הגיע, והעלייה נדחתה משנה לשנה. שלושים שנה, מיום עלייתו של ברנר לארץ־ישראל בראשית 1908, ובמיוחד בשנים שלאחר מלחמת־העולם הראשונה, נאבק שופמן עם ארץ־ישראל, עד שהמאבק הוכרע כתוצאה מגורמים חיצוניים ולא מהחלטתו הפנימית.

הרתיעה מארץ־ישראל, דחיית העלייה אליה וההיצמדות לכפר האוסטרי מהווים סתירה בולטת וחריפה בין המשמעות העולה מסיפוריו מתקופה זו, לבין המסקנות האישיות המתבקשות ממנה, שלא הוסקו. כבר בשנות העשרים בישרו סיפוריו, שנכתבו על הכפר האוסטרי, את עליית הנאציזם, עוד לפני שנעשה לתורה רישמית, והראו, על רקע הנוף היפה מסביב, את האכזריות החבויה עמוק בנפשו של האדם בכפר. אכזריות זו מתבטאת בדרך שבה שוחטים האיכרים חזיר, דוקרים שפן, צולים גוזלים או עוקרים עץ זקן.⁶⁰¹ יצרי ההרס והאכזריות מחפשים את פורקנם, ורק שאלה של זמן היא, מתי יתחלפו בעלי החיים והעץ בבני־אדם, ביהודים.

סיפוריו, שנכתבו בשנות השלושים, מתארים את התפשטות הנאציזם בקרב כל שכבות האוכלוסיה כמגפה, שאין כמעט בית ומשפחה הנקיים ממנה, ואת סכנת החיים הנשקפת ליהודים, נוסף על ההתעללות בהם, הצרת צעדיהם וההתנכלות לילדיהם.⁶⁰²

שופמן, שהצטיין בראייתו החדה, המפוכחת וחסרת־האשליות, היטיב לראות גם הפעם את מקור צמיחת האנטישמיות, היונקת מן האכזריות הטבועה באדם, אולם לא עמד לו כוחו להפוך את המסקנות למעשים, לקחת את משפחתו וללכת. הסתירה בין “המשורר המוכיח” לבין התנהגותו האישית, כפי שהוא עצמו מתארה ב“ילד זר”,⁶⁰³ התקיימה גם בו.

מדוע פחד שופמן מארץ־ישראל? מדוע דחה את עלייתו משנה לשנה, על אף גלי האנטישמיות המתגברת? מדוע היתה האשליה “עדי לא תגיע הרעה” חזקה כל כך אצל הסופר חסר־האשליות הזה? התשובות על כך הן המפתח להבנת שופמן האיש והיוצר, אולם הן גם חורגות מן המקרה הפרטי, ויש בהן כדי ללמד על הלך־נפשה של קבוצת הסופרים ה“בלתי־ציונים” ואולי אף על דרך־המחשבה של דור שלם.

מאבקו של שופמן עם ארץ־ישראל, במידה שבא לידי ביטוי מפורש, התגלה במכתביו לידידיו. מכתבים אלה מבטאים את רתיעתו מארץ־ישראל, בעוד שיצירתו מבטאת את סכנות הישיבה באוסטריה. המכתבים והסיפורים יחד נותנים ביטוי למאבק הטראגי הכפול: ההכרה בהכרח לעזוב את מקום מושבו, וחוסר הרצון להתיישב בארץ.

ב. חליפת המכתבים וטיבה

בשביל שופמן, שישב בבדידות בכפר האוסטרי, היתה כתיבת המכתבים תחליף לשיחה, וכך נשאר רישומם של הגיגי לבו בכתב גם בשאלת יחסו לא“י, בעוד שבדרך־כלל זהו מן הנושאים, שאדם מסיח בהם בינו לבין עצמו. מרבית ידידיו ישבו בארץ־ישראל, ואך טבעי הדבר, שיעלו את שאלת בואו במכתביהם במישרין, וגם בעצם ישיבתם בארץ שימשו תזכורת קבועה בעניין זה. שופמן, שלא היסס מעולם להביע את דעותיו והרגשותיו במפורש, גם בשעה שידע שלא ימצאו חן והן חורגות מן המקובל, נהג גם במקרה זה בגילוי לב ותיאר במפורש במכתביו את רתיעתו מעלייה לארץ. העובדה, שנתמך על־ידי חבריו אלה בכסף ובחבילות, וכן העובדה, שלקח חלק בוויכוחים שונים, שהתנהלו בארץ, והביע דעתו בשאלות שעמדו על הפרק, לא הפריעה לו לומר את אשר עם לבו גם על ישיבתו שלו בארץ־ישראל. מעורבותו העמוקה בוויכוחים, שהתנהלו בארץ־ישראל, ושמילאו את כל עולמו, יצרה אצלו אשליה, שבכך הוא יוצא ידי חובת הישיבה בארץ־ישראל, מרחוק. לזכותם של ידידיו בארץ יש לומר, שאם כי דבריו בוודאי לא נעמו לאזניהם, הרי לא השפיעו על יחסם אליו ואף לא על הסיוע שהמשיכו להעניק לו במאמצים מרובים. הם קיבלו אותו כמות שהוא, ובשבילם היה בראש ובראשונה סופר עברי גדול, ידידם של ברנר וגנסין. הוא הדין גם ביחסם של קוראיו־מעריציו־מבקריו בארץ־ישראל. הביקורת, שנתפרסמה על ספריו, סיפוריו ומאמריו, בין אוהדת, בין מסתייגת, היא עניינית וממעיטה עד מאד מלהשתמש בעובדת ישיבתו מרחוק כאמצעי לנגח אותו. מבקריו־מעריציו הכמהים לדברו מתעלמים מעובדה זו או רואים בה יתרון או קוראים לו לבוא כדי להיות קרובים אליו, כל זה ללא נימת תרעומת וביקורת. האחרים, בעיקר המתפלמסים עמו בשאלות שונות, מזכירים אמנם את ריחוקו, אולם אין זה משמש כ”קלף" בוויכוח עמו. אלה ואלה אינם פוסלים את זכותו להשמיע ממרחק את דברו.⁶⁰⁴

נושא זה צף ועלה במכתבים בכל פעם שאחד הסופרים, שהיו לו קשרים עמו, עלה לארץ־ישראל (דבורה בארון, אשר ברש, יוסף פאלק ואחרים), בכל פעם שאחד מן הסופרים ביקר אצלו (יעקב רבינוביץ, שלום שטרייט, פוזננסקי, שמעוני ואחרים), בכל פעם שמתרגשות פרעות או מתחוללות מהומות בארץ־ישראל (1921, 1929, 1936 ועוד) ובכל פעם שהמאורעות המדיניים מחריפים את מצב היהודים באוסטריה, במיוחד בשנות השלושים.

מחליפת המכתבים אפשר לבנות תמונה שלמה ומלאה על מאבקו של שופמן עם ארץ־ישראל. במאבק זה יש הרבה מן הטיפוסי לקבוצת הסופרים הלא־ציונים ולהכרת הלך־מחשבתו של דור שלם, שעמד מנגד עד הרגע האחרון.

מידת החשיפה העצמית במכתבים משתנה בהתאם לנמענים השונים, וכן מידת האמון, שהוא רוחש לנכתב בהם. ממכתביו לאנשי ארץ־ישראל המובהקים (ברש, פוזננסקי, שמעוני, שטרייט, ולפובסקי, צמח, כצנלסון, לחובר ואחרים) ניכר, שהוא מאופק בגילוי־ליבו, והוא מזכיר ברמז ובדברים כלליים את הסיבות לרתיעתו מא"י, וכן שאין הוא סומך על “הדברים הטובים” שהם כותבים, על־אף האיפוק הרב שבהם, על ארץ־ישראל בכלל ועל הצפוי לו בה בפרט.

אולם במכתביו לאלה היושבים מחוץ לארץ (דיזנדרוק ואחרים) הוא מבטא במפורש את הסיבות לחוסר־ההתלהבות שלו מארץ־ישראל, ואל הכתוב במכתביהם על ארץ־ישראל ותנאיה הוא מתייחס באמון מוחלט.

בדרך דומה הוא מגיב על מכתביהם של אלה, שאינם נמנים עם נותני הטון בא"י, אלא עם המיעוט הלוחם ברוב, ורוחש לדבריהם אמון רב, ואף גילוי לבו אליהם – מלא (א"צ גרינברג ואחרים).

בכל מכתביו בולט הרצון לשמוע “אמת מארץ־ישראל”, שפירושה: קשיים, ליקויים, סכנות, ביקורת, והוא ממש תובע זאת ותר אחר כל גילוי שלילי כדי להתחזק ולהתבצר בעמדתו מנגד.

ג. הפחד וסיבות נוספות

הסיבות לרתיעתו של שופמן מארץ־ישראל מצטרפות ממרכיבים שונים, שכל אחד לחוד אולי אינו מכריע, אולם בהתחברם יחד כוחם רב. הנסיון לחשוף את הסיבות הללו יישאר בסופו של דבר חלקי, כיון שבעיות מסוג זה, לאחר כל החסברים, נשארות בחלקן בלתי מוסברות.

הפחד שימש יסוד חשוב ברתיעתו של שופמן מארץ־ישראל. היה כאן הד ל“פחד העתיק, הישראלי”,⁶⁰⁵ ששופמן נתן לו ביטוי מגובש ורב־עוצמה בסיפוריו כאחת מחוויות היסוד של הילד היהודי בגולה ושל האדם מישראל. הוא לא ראה בארץ־ישראל שיחרור מ“פחד עתיק” זה, אלא אדרבה, מקום להתגברותו ולהתעצמותו.⁶⁰⁶ רק הגוי משתנה, אולם הסכנה הממשית קיימת. האוקראיני התחלף בערבי, המחכה לשעת הכושר להרוג.⁶⁰⁷

פחד זה, שניזון דרך־קבע מן הפרעות, המהומות, המאורעות ואי־הבטחון, שהיו מנת־חלקו הקבועה של היישוב העברי בארץ־ישראל, התבסס עם רציחתו של ברנר בפסח תרפ"א. מאורע זה, שהיתה לו השפעה מכרעת על הימנעותו של שופמן מלעלות לארץ־ישראל, מבצבץ ועולה מדי־פעם במכתביו, אם כי מטבע הדברים שלא ניתן לו ביטוי גלוי מלא.⁶⁰⁸ היחיד, כמדומה שהבין את משמעות מאורע זה בחייו של שופמן וגם העז לתת לו ביטוי מפורש במכתב היה מנחם פוזננסקי, בשעה ששאלת עלייתו נעשתה אקטואלית ולוחצת.⁶⁰⁹

לפחד מפני הערבים ניתוסף הפחד מאקלימה של ארץ־ישראל ומן המחלות המהלכות בה, במיוחד בשנות העשרים. סיפורי הקדחת והביצות לא עוררו את התלהבותו של שופמן, אלא את חששותיו לבריאותם של אשתו וילדיו.

מטבעו לא היה שופמן אוהב שינויים ולכן נמנע מנסיעות ומנדודים. כל מעבר ממקום למקום היה קשה עליו ועירער את שלוות־נפשו לפני המעשה ולאחריו למשך תקופה ארוכה. “עצלות” קראו לתכונה זו הוא וחבריו, אולם אין ספק שהדבר עמוק יותר. דרך קליטתו של שופמן את העולם היא באמצעות הפרט המלמד על הכלל, והיא מתאפשרת בעיקר על רקע מציאות קבועה, מסודרת, מוכרת, שבה מזדקר היוצא־דופן, והבלטתו חוזרת ומעידה על הכלל. במציאות חדשה ובלתי־קבועה הכל חדש, הכל יוצא־דופן, וכל דבר מעיד על עצמו בלבד. ועד כמה שאפשר לנסח כללים דומה שכך פועל מנגנון־הקליטה של שופמן. שופמן הרגיש, ביודעין או שלא־ביודעין, שכוחו היצירי עומד לו ביותר בסביבה שבה הוא נטוע בשתי רגליו, המאפשרת לו לפתח הרגלים קבועים ולהפנות את כוחותיו הרוחניים להתבוננות חוזרת במוכר ובידוע. הוא זקוק להרבה פנאי ולשלוות־נפש מקסימאלית כדי שיוכל ליצור, ואלה מצויים בדוחק בסביבה חדשה ובלתי־מוכרת. לימים היטיב להגדיר את טיבה של ה“עצלות” הזאת ידידו נחום בנארי:

טבעו זה גרם לכך, שכל נסיעה היתה קשה עליו, לא רק מאוסטריה לא"י, אלא גם מתל־אביב לחיפה ומחיפה למקומות אחרים בארץ. הוא לא אהב לטייל, והיה צריך להוציאו ממש בכוח מן הבית, בפיתויים רבים, כדי להראות לו מקומות חדשים.⁶¹¹ אולם עובדה זו גרמה גם לכך, שבשעה שכבר הצליחו להוציאו לטיול ראה את הסובב אותו בעיניים רעננות, ראייה חדשה, כפי שלא ראו אותה אחרים.

העובדה שאשתו לא היתה יהודיה במוצאה, אלא בת־וינה שמשפחתה ישבה בכפר מדורי דורות, היה לה חלק נכבד ברתיעתו של שופמן מארץ־ישראל. על אף העובדה שמשפחתו התגיירה, חשש שופמן מן הבעיות המיוחדות שעלולות להתעורר עקב כך בארץ־ישראל בגלל מוצאה. בכפר האוסטרי היתה אשתו בת־בית, ואף הוא בזכותה נעשה, כביכול, חלק מן המקום. אנשי הכפר הפשוטים כיבדו את “היהודי המלומד” שחי בתוכם, ועד הימים האחרונים ממש, בשעה שהאנטישמיות כבר מלכה בכיפה, בו ובמשפחתו לא נגעו לרעה.⁶¹² כאן מקור האשליה, שנמשכה כמעט עד לרגע האחרון, שהוא ומשפחתו יצליחו להישאר מחוץ לכל זה,

ואכן, גם לאחר העלייה לארץ התקשתה אַני, אשתו, להסתגל למקומה החדש. מעולם לא קלטה היטב את השפה, והיתה חולת־געגועים תמידים לארצה ולמשפחה. מדי־פעם הצליח שופמן, תוך קשיים מרובים, לגייס סיוע ממקורות שונים כדי לאפשר לה לנסוע לווינה ולכפרה ו“לספוג” קצת מולדת, לאסוף כוחות ולשוב ולחיות בארץ־ישראל.

מצבו החמרי של שופמן לא היה מעולם טוב ובמשך תקופות ארוכות בחייו היה בכי־רע. כל ימיו התפרנס מכתיבתו בלבד, ונאלץ להיזקק דרך־קבע לתמיכות, של אנשים פרטיים וגופים ציבוריים. תמיכות אלה באו מארץ־ישראל ומארצות־הברית. הוא חשש, כי בשעה שיֵשב בארץ־ישראל יִגדלו הוצאותיו, ויקשה עליו לגייס את התמיכות בו כבעבר. באוסטריה הוא אחד ויחיד, ואילו בארץ־ישראל יהיה אחד מרבים. נימוק זה בשיקוליו כנגד העלייה חוזר ועולה במכתביו פעמים רבות.

כוח־המשיכה הרוחני של ארץ־ישראל, כפי שנצטיירה לפניו ממכתבי חבריו ומן העיתונות וכתבי־העת, לא היה רב. אדרבה, דומה שלא היה דבר שימשוך את לבו אליה. היא נצטיירה לו בדמות מקום קטן, מחניק, מגמד, שבו אדם מתחכך בחברו, במיוחד בקרב חבורת הסופרים הקטנה. “חשבונות”, “כיתות”, מפלגות, מריבות וסיכסוכים מעבירים את האדם על דעתו, גוזלים ממנו את הפנאי ואת השקט הנפשי הדרושים ליצירה. זהו מקום נידח בקצה־המזרח, שהלבנטיניות המקיפה אותו מכל צד עלולה, כך חשש שופמן, להשתלט גם עליו, כשהוא רחוק ממרכזי התרבות האירופיים, ממוקדי הספרות, האמנות, הפילוסופיה והעשייה התרבותית החשובה. עתידו של מקום זה מן הבחינה הרוחנית והתרבותית מפוקפק, ולא־כל־שכן מן הבחינה הכלכלית והמדינית.⁶¹³

במשך כל השנים הארוכית הללו ניסה שופמן לחיות בשני העולמות בעת ובעונה אחת, והיה נראה לו שהצליח בכך ונהנה מן היתרונות, שבכל עולם, מבלי לסבול מן המגרעות שבשניהם. באופן פיסי חי עם משפחתו בשלווה גמורה בתוך הכפר האוסטרי ובמרחק של נסיעה מווינה המעטירה, ואילו ארץ־ישראל, שמילאה את כל עולמו, הגיעה אליו באמצעות מכתבים, ביקורים, עיתונים, ספרים וכתבי־עת. ממקומו חי את המתרחש בארץ־ישראל ולקח חלק פעיל בעשייה התרבותית והספרותית.

הוא נהנה ממעמד מיוחד, כבן־דורם ה“אגדי” של ברנר וגנסין, כמי שאליו עולים־לרגל, ונוכחותו משפיעה מרחוק. הוא חשש לפגיעה במעמדו ובתדמיתו זו כתוצאה מן המגע היום־יומי עם שופמן הבשר־ודם וחשש זה היה מודע לו ומופיע במפורש גם בזכרונותיו של בנו, משה:

במעמדו המיוחד המרוחק פיסית וקרוב רוחנית ראה את עצמו כמקור סמכות והשראה, והשווה את עצמו בהומור, שיש בו יותר משמץ של רצינות, לטולסטוי, שחסידיו עלו אליו לרגל לאחוזתו ביסניה פוליאנה, וברור היה לו, שעם עלייתו לארץ־ישראל יאבד את בדידותו המזהירה.⁶¹⁵

כשלונם של כמה מידידיו הסופרים להיקלט בארץ־ישראל, בתקופות שונות (צבי דיזנדרוק, א"נ גנסין, דוד פוגל ואחרים) שימש לו אות אזהרה למה שעלול לקרות גם לו. שופמן היה עֵד לצורך הנפשי של הסופרים, שישבו דרך־קבע בארץ־ישראל, לחזור ולבקר מדי־פעם באירופה, לתקופות קצרות או ארוכות, לנוח קצת מארץ־ישראל ולספוג קצת “אירופיות” לפני שיחזרו אליה: יעקב רבינוביץ, אשר ברש, שלום שטרייט, יעקב פיכמן, דוד שמעוני, יצחק למדן ורבים אחרים. הוא היה שותף לייסוריה של המשוררת אלישבע, שקשרה את גורלה בעם היהודי, ונסיונה האישי הקשה הרחיק אותו אף הוא מארץ־ישראל. גם ההתבוננות מרחוק בחייהם וביצירתם של הסופרים אנשי ארץ־ישראל לא שינתה את דעתו, אלא אדרבה, חיזקה אותו בהסתייגותו מישיבה בארץ. פוזננסקי, שהמעיט לכתוב והקדיש עצמו לעריכת כתבי ברנר ומכתביו; שלום שטרייט, שהפסיק לכתוב סיפורים וכתב מדי־פעם רשימות ביקורת בלבד; המאבקים שניהל הישוב כנגד אורי צבי גרינברג, שהיה אהוב וחשוב בעיני שופמן; מעמדו הרם של שלונסקי, שלא היה לטעמו של שיפמן; חוסר ההערכה ליצירתו של ולפובסקי, שהחשיבו מאד, ועוד כיוצא באלה תופעות ומעשים שלא היו לפי רוחו כלל.

יעקב הורוביץ בשיחה עמי (10.11.1974) השיב בתשובה לשאלתי על הסתייגותו של שופמן מארץ־ישראל: “כאן היה שלטון ביאליק וכולם היו ביאליקיסטים, חוץ מקבוצת ‘כתובים’. והוא לא היה שייך אף לאחד מהם ולכן פחד, שמא לא יהיה לו מקום באחת מן החבורות הספרותיות שכאן.”

צירופן של כל הסיבות האלה יחד מסביר את רתיעתו של שופמן מארץ־ישראל, עד כמה שאפשרי הסבר מלא במקרה זה. עם זאת בעינה עומדת הסתירה, בין מי שחזה את עליית הנאציזם ותוצאותיה הנוראות בסיפוריו, לבין מי שלא עמד בו כוחו להתגבר על כל הסיבות “הצודקות” הללו ולעלות לארץ־ישראל מרצונו.

בפרקים הבאים יתגולל לפרטיו מאבק זה של שופמן עם ארץ־ישראל, כפי שהוא בא לידי ביטוי בעיקר בחליפת המכתבים, ופה ושם, לצורך השוואה מאלפת, גם בדוגמאות מסיפוריו וממאמריו, חישוף זה יש בו כדי להסביר, ולו טפח, מכוחה הגדול של האשליה העצמית ולעמוד על המנטאליות של “לי זה לא יקרה” ו“עדי לא תגיע הרעה”.

ד. שאלת “לאן” (1908–1914)

הנסיעה לארץ־ישראל כאפשרות ממשית מתעוררת בכל פעם שמישהו מן הסופרים בני־חוגו עולה לארץ־ישראל, במיוחד ברנר (אדר תרס"ח) ודבורה בארון (ראשית תרע"א). כשהגיעה השמועה על כוונתה של דבורה בארון לעלות, היה שופמן עסוק בעריכת ‘שלכת’, כשסיפורה “על יד החלון” כבר היה מצוי בתיק המערכת, והוא שואלה: “ואיך הוחלט? לאן את נוסעת, הלקְרים או לארץ־ישראל? אם לא”י אפשר שתעברי דרך כאן? מה? [– – –] וכתבי נא לי מכל מקום!“⁶¹⁶ ובמכתב אחר אליה לארץ־ישראל הוא מתעניין: “כתבי נא לי מחייכם ביפו בכלל. [– – –] על הכל כתבי נא.”⁶¹⁷ מהו “כל” זה הוא מפרט במכתביו הבאים: “בבקשה לכתוב לי מעט יותר. מה בדעתך לעשות בא”י וכמה תשהי שם? הרואה את את ברנר? מה עושים שם בכלל? וכיצד הם שם הייחוסים והחיכוכים בין הסופרים, שמספרם ביפו כל כך רב עכשיו?”⁶¹⁸ וכן: “איך אתם חיים שם? המזדמנת את עם ברנר? מה עמו? מה אתם עושים שם כל הימים וכו' וכו'?”⁶¹⁹

תשובותיה של דבורה בארון הרתיעו את שופמן מלהצטרף אליה: “ומחיי מה אכתוב לך שופמן? חליתי בשנה האחרונה, חליתי הרבה מאד, והיה קצת לא טוב. עכשיו הוטב אמנם, אולם הולכים ומתקרבים ימות הגשמים. [– – –] ומה בנוגע לנסיעה לארצנו?”⁶²⁰ וכך גם במכתב אחר שלה:

שופמן לא קיבל את עצתה והתחמק מתשובה: “ולא”י אפשר שברוב הימים – אבוא, הכל – אפשר."⁶²² מה ששמע ומה שקרא הספיק לו כדי לגבש דעה שלילית על ארץ־ישראל, שאינה בשבילו ואינה לפי טעמו.

רעיון הנסיעה עולה מדי־פעם בתקופת לבוב, אולם עדיין איו הוא יודע לאן: ללונדון, אל אשר ביילין,⁶²³ לווינה או לברלין, בעקבות צבי דיזנדרוק,⁶²⁴ לארץ־ישראל, אחרי ברנר ודבורה בארון, או לאמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי־מוגבלות.⁶²⁵

בשעה שהגיע שופמן לווינה, ביולי 1913, ראה בה תחנה ארעית בלבד: “הצעד הראשון של המרחקים”, כפי שכתב לברנר, והוסיף: “לאן פני מועדות עוד לא ברור לי לעצמי. הלוואי שלא אחזור ללבוב.”⁶²⁶ ברנר עצמו שיער ש“הוא [שופמן] רצה גם לבוא הנה [לארץ־ישראל] אלא שהעניות עיכבה”,⁶²⁷ ולכן הוא מנסה בדרכו המיואשת לשכנעו לבוא לארץ: “שופמן, אם לא תוכל לנסוע לאמריקה, וגם לא להישאר בווינה, אל תשוב ללבוב ובוא הנה.”⁶²⁸

ההתלבטות ניכרת גם בדברים השונים שכתב או אמר לבני שיחו. לקלוזנר, שערך את המדור הספרותי של ‘השילוח’ באותה עת, רמז על תכניתו לנסוע לאמריקה: “התייישבותי במקום הרחוק והחדש”, ותלה תקוות מופלגות בכוח היצירה הגדול שלו, שעתיד להתחדש שם, כדי לפתותו לעזור לו: “אוכל לכתוב דברים שיביישו את כל דברי הקודמים: חומר יש מרובה ונפלא בצירוף כוח־כתיבה חדש…”⁶²⁹ ואילו את פיכמן שיכנע, שהוא עומד לנסוע לארץ־ישראל, ורק הכסף מעכב, וגם זאת כדי שישתדל בשבילו אצל לחובר כעורך ‘נתיבות’, שישלח לו כסף לשם כך, על חשבון השתתפותו העתידה הקבועה בכתב־עת זה.⁶³⁰

רק בראשית שנת 1914 החליט, כנראה, להשתקע בווינה: “כך, כך, הריני וינאי, ולא בקרוב אזוז מכאן”⁶³¹ וחדל לדבר ולכתוב על עלייתו לארץ־ישראל או נסיעתו לאמריקה, כיון שמצבו הכלכלי השתפר, “שעת־המשבר” עברה, ופרנסתו התבססה על מתן שיעורים פרטיים, שנמצאו לו בתקופה זו, ורוח היצירה שרתה עליו: “עכשיו אין אני זז משולחן־הכתיבה.”⁶³²

ה. “וצלסדורף ופתח־תקוה הן שתי מושבות שכנות”⁶³³ (1918–1928)

מלחמת־העולם הראשונה שמה קץ לכל התכניות, ועם סיומה חלו שינויים גדולים בחייו של שופמן: הוא התקשר עם שטיבל (1918), ערך כתבי־עת וחלה פריחה גדולה ביצירתו; עבר לגור לבאדן (1920), נשא אשה (1921), השתקע בכפר וצלסדורף שליד גראץ (1921), נולדו לו בן (1922) ובת (1924) וחייו נעשו נוחים ומסודרים, לפחות בשנים הראשונות (עד 1924).

ביומנה מתארת אני פלאנק את ביקורו של דוד שמעונוביץ אצלם בתקופת שבתם בבאדן, כיצד טיילו יחד "ביערות ובהרים של באדן (9.9.1920) וכיצד ליוו את שמעונוביץ ואת אחותו לרכבת: “הם נסעו לפלשתינה. נפרדנו ואמרנו: ‘להתראות בפלשתינה (הלוואי)’ וחזרנו הביתה” (11.9.1920).⁶³⁴ כלומר, עניין הנסיעה לארץ־ישראל ליווה גם את אני פלאנק, כבר בצעדיה הראשונים עם בחיר־לבה, שכן היה זה זמו קצר לאחר שהחלו את חייהם המשותפים.

שאלת העלייה לארץ־ישראל איננה נעלמת, אלא נדחקת הצדה וצפה ועולה בעתות משבר, אם בחייו של שופמן ואם במתרחש בארץ־ישראל. רצח ברנר (מאי 1921) היה בעל ההשפעה המכרעת על מהלך חייו של שופמן, ובמיוחד על פחדו מארץ־ישראל. רק שמץ מעוצמת הזעזוע בא לידי ביטוי בכתביו ובמכתביו, אולם די בו כדי להעיד על מה שהתרחש בנפשו של שופמן, שלעולם לא השתחרר ממנו.⁶³⁵

מאותו זמן ואילך עוקב שופמן בהתמדה אחר כל המתרחש בארץ־ישראל, במיוחד בחיי התרבות והספרות ואצל ידידיו, וכל התופעות השליליות שמצא וכל מה שלא היה לפי רוחו חיזק אותו בדעתו, שמקומו אינו בארץ־ישראל. הוא אינו מתאים לה, והיא אינה מתאימה לו. יש אפילו הרגשה, שהוא מחפש “בנרות” אחר סימני דחייה כאלה ושׂשׂ כשהוא מוצא אותם, כדי להצדיק את עצמו בעיני עצמו ובעיני ידידיו. כך למשל, במכתב לשלמה צמח, זמן קצר לאחר רצח ברנר, בתגובה על דברים שכתב לו צמח (במכתב שלא הגיע לידי), הביע שופמן דעתו על הנעשה בארץ־ישראל:

בד־בבד אין הוא משלה את עצמו בדבר המציאות, שהוא שרוי בה בכפר האוסטרי, ובכך שאין כל עתיד אישי ולאומי מחוץ לארץ־ישראל. כבר בסיפור משנת תרפ"ב, “בחיק הטבע”, שהיה אולי הראשון שתיאר את הנוף האנושי והפיסי של כפרו באזור שטיריה, עמד על הניגוד בין הנוף היפה, הכפרי והאידילי, לבין האדם המכוער החי בתוכו, שהאכזריות טבועה בו. סיפורים מסוג זה הולכים ומתרבים ונעשים מוטיב קבוע ביצירתו בשנות העשרים.

ידידיו, היודעים את חששותיו מארץ־ישראל, ממשיכים לדבר על לבו לעלות, כל אחד בדרכו. תשובתו לשלום שטרייט על זירוז כזה אופיינית: “ואשר לביאתי לא”י – עתה קשה הדבר מכמה טעמים. אולי ברוב הימים – –."⁶³⁸

על טקס פתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים מגיב שופמן בליגלוג ובביקורת על סיגנונו של ביאליק, שאינו לפי רוחו, ובמיוחד מהשתלטותו של סיגנון זה, ושל ה“ביאליקיזם” בכלל, בא"י:⁶³⁹

התבטאויות מפורשות כנגד האווירה המעיקה בארץ־ישראל בתחום התרבות והספרות אינן אופייניות, כמובן, לשופמן בלבד. הרגשה דומה מבטא, למשל, יצחק למדן במכתביו לאשר ברש וליעקב רבינוביץ בשעה ששהה באירופה (ספטמבר 1927–אוגוסט 1928) ומרחוק יכול היה לסכם לעצמו את ה“אמת מארץ־ישראל” שלו:

הלך־נפש כזה אצל חבריו בוודאי לא היה זר לשופמן, אולם ההבדל היה בין מי שיושב בארץ ומבקרה מבפנים, לבין מי שמצא מפלט מחוצה לה.

שופמן הרבה להביע דעתו בשאלות אקטואליות שונות ולקח חלק לא רק בפולמוסים הספרותיים, שהתנהלו בארץ־ישראל, אלא גם בעניינים מדיניים וציוניים. כך, למשל, הוא מותח ביקורת על מנהיגי התנועה הציונית ועסקניה⁶⁴³ ועל ההבדל בין אלה, שנאה דורשים לבין אלה, שנאה מקיימים, בתוך התנועה הציונית ביחס לעלייה והתיישבות בארץ־ישראל.⁶⁴⁴ הוא עצמו אינו חש בכל סתירה, כיון שהוא מרגיש עצמו חלק מעולמה של א"י, על אף ישיבתו הפיסית מחוצה לה.

באותה תקופה אף כתב סיפור “ציוני” מובהק, “דמעת החלוץ”, שבו מתואר בנם החלוץ של בעלי חנות מכולת בכפר השטיירי, הבא לביקור מאחת המושבות בארץ־ישראל אל הוריו, והם, שבהתחלה “לא היתה דעתם נוחה מדרכי בנם זה ומ’חלוציותו',” מתגאים בו עכשיו, ואף שוקלים בהשפעתו את עלייתם שלהם לא“י. הבן חוגג את “נצחונו”, והוא, שבצורתו החיצונית “שזוף, מגושם ונקשה” ודומה ל”בחורי שטיריה הגזעיים הללו", מתרגש ומזיל דמעה, כשהוא שומע את שיעולם החולני של ילדי משפחות הצוענים בכפר. ארץ־ישראל איננה מטשטשת את הרגישות היהודית המיוחדת, אלא מצרפת אותה אל התכונות הארציות החיוביות ויוצרת טיפוס אידיאלי ממש.

ביקורו של הבן החלוץ מתרחש על רקע התגברות האנטישמיות בכפר: “עתה, כשהנוער הנכרי מסביב הפך אנטישמי כולו, כשצלבי־הקרס חרותים על כל קיר, על כל גדר ועל כל עמוד, כשהקונים פוחתים והולכים מיום ליום בעטיו של בויקוט חשאי, עתה כש… אבן נזרקת לפעמים בלילה אל החלון…” על רקע זה ברורה גם מסקנתם של ההורים: “יהי שם איך שיהיה – טוב מאשר כאן!” ואם משפחה פשוטה כזאת מגיעה לכך, קל וחומר – האחרים. ואף־על־פי־כן לא זזה משפחת שופמן ממקומה.

מכתב מפורש ומפורט, שלא כדרכו, כתב שופמן לשלום שטרייט, לאחר שהאחרון ביקר אותו במקום מושבו בכפר וצלסרורף באמצע אוקטובר 1928. משחזר שטרייט לארץ־ישראל ניסה, כנראה, לברר את אפשרויות השתקעותו של שופמן בארץ (השתתפות קבועה ב’דבר', עבודות תרגום ועריכה) וכתב לו בעניין זה. על מכתבו זה, שלא הגיע לידי, ענה שופמן ופירט באריכות את כל הסיבות המונעות אותו מלעלות לעת־עתה, מהם עניינים שברוח – חשש משיתוק היצירה; מהם עניינים שבחומר – “יהא נחוץ לי כסף רב הרבה יותר מאשר כאן;” ומהם עניינים של אווירה – “וצלסדורף ופתח־תקוה הן שתי מושבות שכנות”:

ו. בסימן “פרעות” (1929–1932)

באב תרפ"ט התרחשו בארץ הפרעות הידועות לשמצה, בעיקר בחברון, אולם גם בצפת, במוצא, בבאר־יעקב, בשכונות בירושלים ובחיפה. מאורעות אלה, שזיעזעו את היישוב בארץ ואת העולם היהודי כולו, החרידו גם את שופמן בפינתו וחיזקו וחידשו את אימתו מפני ארץ־ישראל.

במכתב לי"ד ברקוביץ, שאך זה הגיע לארץ־ישראל מאמריקה כתב:

ניכר שהוא מתחזק בדעתו שלא לעלות לארץ־ישראל, לנוכח המציאות שאליה נקלע ברקוביץ עם הגיעו לארץ, וכן הוא מודד את עצמו ביחס לאנשי ארץ־ישראל המובהקים, כדוגמת שלמה צמח:

ובפני לחובר הוא מתנצל על שקצב כתיבתו הואט: “מחמת הזעזועים האחרונים קשה היה לכתוב.” סיומו של מכתב זה בברכה בלתי שגרתית במכתביו: “ושלום רב לכולכם וה' צבאות יגן עליכם.”⁶⁴⁸

עם זאת, הוא אינו יכול לוותר על הסיוע המוגש לו מארץ־ישראל וממשיך לתובעו, תוך כדי התנצלות: “הגם שלבי נוקפי על שאני נושא עיני עתה אל עזר מא”י."⁶⁴⁹

במכתב הבא לשטרייט מתחלפים התפקידים, כביכול הוא הצודק ולא שטרייט: “את מכתבך האחרון כתבת לי ערב המאורעות – ואתה עוד לא ידעת אז עד מה. חרד הלב לך, שטרייט, באותם הימים. לא טוב, לא טוב לכולנו.”⁶⁵⁰ בולטת הזדהותו האמיתית עם אנשי ארץ־ישראל, מרחוק.

באחת מרשימותיו מתקופה זו, שבה נתן ביטוי ל“פרעות”, ראה אותן כיסוד הקבע היחיד בעולם, מאורע, שאינו פוסח על היהודים בשום תקופה ובשום מקום, ואין הבדל, אם כן, בין אוסטריה לארץ־ישראל:

בסוף רשימה זו חזות קשה, מפוכחת וחסרת אשליות: “אך תפרוץ מלחמת־האזרחים – והאספסוף יתפרץ למעוני. האספסוף? האפרתים עצמם, מַכּרי וידידי מאתמול.”

ואעפ“כ, אין המסקנה מובילה לארץ־ישראל, אדרבה, כיון שגם בה פרעות, מה טעם להחליף פרעות בפרעות. רשימה שנייה באותו מקום, “ללמד את בני יהודה קשת”, מתארת את ההגנה על קבוצת חולדה ומבליטה את ההבדל בין ארץ־ישראל, שבה משיבים מלחמה שערה, ב”אי אלו מקומות“, לבין מקומות אחרים, שבהם אין אפשרות כזאת כלל. ואעפ”כ גם כאן עולה המסקנה, שאין מקומו של שופמן בא"י, כיון שרק “בני־הנעורים” נלחמים, והוא איננו נמנה עמהם.

לאחר שוך הזעזוע מן המאורעות חוזר שופמן ל“סדר־היום”, שפירושו: השתתפות פעילה בוויכוחים הנערכים בארץ־ישראל בנושאים שונים, ובין ה“מחנות” הספרותיים שהתגבשו באותן שנים.⁶⁵² הוא ידע, שבנקיטת עמדה לטובת אחד המחנות ובהבעת דעות המרגיזות חלקים נכבדים בציבור (הפולמוס בעניין “ספרות העבודה”, למשל), אין הוא קונה לו רק ידידים, אלא גם מרבה לו מסתייגים ויוצר כנגדו דעת־קהל עויינת, שעלולה להקשות את קליטתו בארץ ואת הרגשתו בתוכה. שופמן חש בנוח רק במחיצת ידידים ומעריצים, שכן היה לו צורך בהרגשה מתמדת של הערכה ואימון, אולם עם זאת לא ויתר על עמדותיו העצמאיות, שלא פעם הרגיזו רבים. הפתרון שנמצא לו הוא המשך ישיבתו באוסטריה, רחוק מחיכוך עם מתנגדיו, קיום מגע עם ידידיו באמצעות מכתבים וביקורים והשתתפות בנעשה בארץ־ישראל בדרך הכתיבה. הביקורת כנגדו הגיעה אליו, אם כי “מסוננת” באמצעות מכתבי ידידיו. כך, למשל, הגיב על הערה במכתבו של פוזננסקי אליו: “‘יש גם שאינם רוחשים טוב לך.’ אלה הם אותם האנשים שאינם יכולים לשכוח לי את פגיעתי בהם, אבל בחשאי אולי הם מבינים אותי יותר ‘מהרוחשים טוב’.”⁶⁵³

קו נוסף בארץ־ישראל שלא מצא חן בעיני שופמן, ודווקא עליו היתה גאוותה של ארץ־ישראל העובדת, היה שותפות הנשים כשוות זכויות לגברים בכל עבודה קשה: בסלילת כבישים, בשמירה ובחקלאות. שופמן לא רק שאינו מתפעל למקרא הקובץ ‘דברי פועלות’, אלא רואה בכך טרגדיה של גורל הנערה היהודיה:

דוגמה אחרת, מני רבות, של תופעות בארץ־ישראל, שאינן לפי רוחו של שופמן, נמצאת ברשימתו “אבדן אילוסיה”. הוא מצטט מתוך רשימתו של ר' בנימין ב’מאזנים‘⁶⁵⁵ על האווירה של אדישות לספרות העברית וחוסר קוראים בארץ־ישראל, וניכרת עמדתו הכפולה: מחד גיסא הוא מצטט "לתיאבון " את דברי ר’ בנימין: “חוסר אינטרס, שובע עד כדי הקאה, ריפרוף, מצב של נים ולא נים. הספרות פסקה לעניין את מי שהוא,” אולם מאידך גיסא צר לו על כך מאד, ובנימה של הומור ציני הוא מייעץ ללכת בעקבות. “אחינו שבא”י " ולא לקרוא את מאמרו של ר' בנימין, וכך, לפחות, לשמור על האילוסיה, שבארץ־ישראל “קוראים וקוראים”.

שופמן עוקב מקרוב לא רק אחר הנעשה בארץ־ישראל בתחום התרבות והספרות, אלא גם בתחום המדיני, ואינו נמנע מלהביא דעתו גם בשאלות אלה בנקטו עמדה ציונית גאה מובהקת. בדרך זו הוא ממשיך לחיות, לפחות לפי הרגשתו, בשני העולמות ולקיים חובת ישיבת ארץ־ישראל מרחוק. דוגמה להגנה מסוג זה על הציונות המדינית כנגד מתנגדיה מכיוונים שונים היא רשימתו: “אויבי הציונות המדינית”,⁶⁵⁶ שבה הוא מתווכח עם נורמן בנטוויץ, שבספרו הוא “מתחנף” לאנגלים, ורואה בו “עבדות בכל שורה ושורה!” ומן הצד השני הוא יוצא כנגד ספרו של “אחד מנושאי כליו של הרבי ממונקאץ' לאחר שביקר בארץ־ישראל” ורואה בו אוייב נוסף.

שופמן מצטער על חוסר התגובה, ולו גם המילולית, כנגד תורת הגזע הנאצית וטוען שאזלת היד התבטאה במיוחד בקונגרס הציוני בפראג.⁶⁵⁷ הוא מופיע ברשימותיו אלו כיהודי גאה ועונה, למשל, על האשמתו של יצחק למדן ברשימתו “ראשי פרקים לכתב אשמה גדול”,⁶⁵⁸ הקובל על הסופרים והעיתונאים היהודים גרמנים, שאינם מגיבים על מה שמעוללים להם בגרמניה ובמקומות אחרים, בהסברו: "כולם שייכים למשפחת היהודים האומללים, “שונאי־עצמם.”⁶⁵⁹

לא רק שופמן לא הרגיש סתירה בין ישיבתו מרחוק והבעת דעתו בשאלות א"י העומדות על הפרק, גם אנשי ארץ־ישראל עצמם, לא רק שלא עירערו על זכותו זו, אלא, אדרבה, מעריציו ואוהדיו היו מייחלים לדברו: “פרעות. העיניים נמשכות. מה יגיד הוא כיום הזה?”⁶⁶⁰ ויש אפילו הרגשה, שבגלל ישיבתו מחוץ לארץ־ישראל הוא מיטיב לראות מהם: “יגלה לפנינו שופמן כל הטרגיקה הישראלית – נדודינו בגויים.”⁶⁶¹ ישיבתו בכפר האוסטרי הנידח אף נדרשת כסמל לאומי: “שופמן לבדד ישכון. מקיים בדידות עמו בגופו. גדולה בדידותו בגויים, והיא לא של יחיד – בדידות גזעו החי בין נכרים.”⁶⁶² ויש אפילו המנסה להתעלם מעובדת ישיבתו בכפר האוסטרי ולדרוש אותה כמין משל על ארץ־ישראל: “מאותו כפר שטיירי רחוק־קרוב (במפּתי משום מה מבליחה נקודה גיאוגראפית זו אי־שם על החולות שבשפלה, בצל אקליפטים בודדים, או על רקע הנוף השרוני דווקא, אשר גם השלג וגם ה’קנקריצלרים' אינם אלה משל. [– – –])”⁶⁶³

הכמיהה לביטוי האמת היהודית והארץ־ישראלית בסיפוריו, שמצאה את מקומה במיוחד בעיתונות תנועת־הפועלים (‘דבר’, ‘הפועל הצעיר’, ‘מבפנים’) מתקבלת ללא עוררין, ורק כשהוא משתתף בוויכוחים בשאלות ציבוריות שונות, נשמעת פה ושם הטענה, כשהיא מנוסחת בזהירות, שבגלל ישיבתו מרחוק אין הוא מבין, או אינו מכיר ויודע. גם במקרים אלה אין כופרים בזכותו להתערב ולהביע דעתו.

כך, למשל, בוויכוח הסוער שהתנהל ב־1930 על רשימתו “ספרות העבודה” כתב י. לופבן: “כי מה יודע הוא [שופמן] על הפועל הארץ־ישראלי ממש, [– – –] ומה הוא יודע על היצירה התרבותית של הפועל.”

וכך גם ק“י סילמן, המגיב על רשימתו הנ”ל, “אבדן אילוסיה”, פונה אליו בשפה רכה: “אכן יש כמה דברים בתוכנו שאינם מובנים למדי בגולה, ומשפט שאצלנו מובנו ידוע כך, – בגולה מובנו אחר, נתפס באופן אחר ומושג באופן אחר.”

סילמן מסיים במשאלה כללית, שאין בה תביעה מפורשת: “לאחוז בציצית ראשיהם של כל אחינו בני־ישראל” כדי להביאם הנה “למען תהיה לנו הבנה אחת!”

אפילו בחגיגות יובל החמישים של שופמן, שהן שעה יפה לעשיית חשבון נפש, כמעט שאין איש הקורא לו בפומבי, במישרין ובמפורש לעלות לארץ־ישראל, מבין משתתפי הגליון החגיגי של ‘מאזניים’⁶⁶⁴ שהוקדש ליובלו: י. קלוזנר, פ. לחובר, שלום שטרייט, ש. הרברג, אלישבע, ומבין הכותבים בעיתונים אחרים. יוצא־דופן הוא, כמדומה, רק משה קליינמן, המביע תקווה מפורשת לעלייתו בקרוב: “הרבה גלים עברו עליו, וספינתו עוד טרם הגיעה לנמל בטוח. ויהי רצון ששנת היובל תעקרהו מאדמת נכר ותכניסהו תחת כנפי המולדת.”⁶⁶⁵

הקריאה, במידה שבאה, נשמעה רק במכתבים פרטיים.

עגנון, למשל, היה בין אלה, שדירבנו את שופמן לעלות לארץ־ישראל, ותשובתו למכתבו של עגנון (שלא הגיע לידי) נאחזת בנימוק החמרי בלבד, שלא כמו במכתביו לידידיו הקרובים יותר, שבהם פירט סיבות נוספות מהותיות יותר: “יעצת לי אז לנסוע לא”י. אבל לשם כך הלא נחוץ לי הון רב (סילוק החובות המרובים כאן, הוצאות הדרך ו’ההסתדרות' במקום החדש וכו ' וכו') – וזה מאין יימצא?"⁶⁶⁶

מצבו החמרי של שופמן הולך ומחמיר, הוא מסתבך בחובות, בעיקולים, במשפטים ואף צפוי למאסר בשל כך. קריאותיו לעזרה נעשות נואשות יותר ותכופות יותר, והוא פונה לכל מי שרק הכירו אי־פעם, שכן כבר מיצה את יכולת העזרה, שמסוגלים להגיש לו ידידיו הוותיקים.

ז. “צלב־הקרס מושל בכיפה”⁶⁶⁷ (1933–1935)

עם עליית היטלר לשלטון בראשית 1933 והידיעות על מצבם ההולך ומחמיר של היהודים גברה הדאגה גם לשלומו של שופמן, במיוחד בקרב אנשי חוגו בארץ־ישראל, והלכו והתרבו הפצרותיהם, שיעזוב את מקומו ויעלה. הם מוכנים הפעם לעשות מאמץ מיוחד ולסייע לו בהשגת רשיון עלייה ובסכומי כסף מיוחדים כדי לפרוע חובותיו, לסייע בהוצאות הדרך ובסידורים הראשונים בארץ. הכל תלוי, כמובן, רק בהסכמתו. עליו רק לומר הן ולהתחיל בהכנות לעלייה. שוב אין הם דואגים למצבו החמרי בלבד, אלא לחייו ממש. הם, מרחוק, מיטיבים לראות את הסכנה, הנשקפת לו ולמשפחתו, ומתחננים, כל אחד בדרכו, שיחליט ויצא לדרך, ואילו הוא – מרגיע את ידידיו בדברי ניחומים שונים, המסתכמים בהרגשה: אין המצב נורא כל־כך, כפי שמצטייר לכם שם מן העיתונים, ואצלי באופן פרטי בכלל לא רע ואף טוב. אין כל סיבה למהר, ואין כל סיבה לדאגה. הדבר היחיד החמור אצלו באמת הוא מצבו הכספי, וכל השאר – יעבור. ובשעה שהצליח לקבל תמיכה חדשית קבועה (משנת 1934) מאת מכס דלפינר בתיווכו של ביאליק, השתפר אצלו גם המצב הכלכלי, והיתה לו הרגשת רווחה. ולא עוד אלא שחשש, שאם יעלה לארץ, תיפסק תמיכה זו, ומצבו יוחמר.

חמש שנים תמימות נמשכו היסוסיו של שופמן, חמש שנים של התגברות גלי השנאה ליהודים והחמרת מצבם. והוא, שביטא בסיפוריו את המציאות החמורה כהוויתה, ללא כיסוי ואשליות, המשיך לכתוב במכתביו דברים מתחמקים בעניין זה והוסיף להשלות את עצמו ואת ידידיו המודאגים, שהמצב אצלו בכי־טוב, והתנהג כאילו הימים הם כתיקונם. עד הרגע האחרון הוא ממשיך לבקש במכתביו, שישלחו לו ספרים וכתבי־עת, מקפיד על הגהת סיפוריו ורשימותיו, דוחק בעניין שכר־הסופרים ועוד כיוצא בזה ענייני יום־יום, ורק התאריך בראש המכתבים מסגיר את המציאות הקשה מסביב, ואת האשליה העצמית העולה מתוכנם. לא כך בסיפוריו, שבהם ניכר כוח ניחוש הבאות.

כבר ביוני 1932 הוא צופה בעלייתו של מנהיג “חדל־אישים, פרא־אדם”, שההמון דבק בו באמונה עיוורת, כיון ש“אמונה ושכל אינם זוג.”⁶⁶⁸ ועוד קודם, בסוף שנת תר“ץ, הוא מתאר את האווירה מסביב: “האוויר בארץ מורעל עד היסוד, השנאה לישראל צועקת מכל קיר, צלב־הקרס מושל בכיפה,”⁶⁶⁹ ואת השנאה החודרת גם לבתי־הספר, שבו לומדים גם ילדיו: “התלמידים הנוצרים, בעברם על־פני שער הטמפל, מציצים הנה בליגלוג ומתווים בקרטון על הגדר את צלב־הקרס.”⁶⁷⁰ ובסיפור זה במיוחד מבצבצת לרגע ההרגשה, שאולי ילדיו אינם שייכים אף לא לאחד מן המחנות, שכן “ילדים הם לנישואי תערובת” ולכן יינצלו מן הגורל היהודי. אולם אין לכך המשך, והרגשה זו חולפת כלעומת שבאה. הגורל היהודי הוא ש”ניצח“. כך בסיפור הידוע: “יהודי זקן”, שהוא אחד הביטויים המפורשים, לשינאה המצויה תמיד, שרק עניין של זמן הוא מתי תופנה מן העץ הזקן אל העם היהודי, ולא רק מידי “גדודי צלב־הקרס במדיהם”, העורכים את אימוניהם בכפר, אלא מאת האנשים כולם. גם הסיפור: “בים התכלת”, שבו נספחת גם אינגה היפה על עונדי צלב־הקרס, מסתיים במסקנה הבלתי נמנעת ש”עתה כלתה הרעה."

יש אף סיפורים, שבהם חוזה שופמן במדוייק את העתיד לקרות במונחים, שיעשו שכיחים ומקובלים בעוד שנים אחדות. בסיום הסיפור: “אחרי הרעש”, שבו שני בחורים נאצים קורעים את שרידי תמונתו של מרכס מעל קיר “בית הפועלים”, שעוד נשאר עומד לאחר הרס הבית עצמו, נאמר: “פתאום צצו אצלי שני בחורים במדים מגדודי ‘מגיני המולדת’ ובחמת נקם קרעו מעל הקיר והשמידו את שארית הפליטה.” שארית הפליטה היא שרידי תמונתו הקרועה של מרכס, הנחשב בעיני הקורעים לא רק קומוניסט, אלא בעיקר יהודי.

אולם בצד סיפורים חסרי־אשליות אלה מצויים סיפורים, שבהם יש נסיון להמעיט בחומרת המצב, לגלות את ניצוצות האור המעטים בתוך החושך ממש בכל מחיר, כך בסיפור “האחד”, שבו מתוארת מציאות קשה: כיצד בית המספר מוחרם על־ידי תושבי המקום, האוסרים על ילדיהם לשחק עם הילדים היהודים, מוצא המספר נחמה בכך, שיש אחד, שלא הצטרף לאויבים, אולם אחד זה הוא פושע… אכן נחמה!

“נחמה” דומה מתוארת בסיפור “אור חדש”, שהוא אחד הסיפורים האחרונים, שנכתב לפני ששופמן השתתק כמעט לגמרי בשלוש השנים האחרונות שלפני עלייתו, ובו רואה המספר את “נקמתו” בכך, ששריפת ה“פירמה” היהודית על־ידי הנאצים מחסלת גם את חובותיו לה. “נחמה” נוספת הוא מוצא בכך, שבנו הגיע בשלום מן העיר, שבה מתחוללות מהומות ולא אונה לו כל רע. הוא יודע שגזר דין המוות כבר נחרץ, בין אם במחלת הסרטן, במחלה אחרת או במלחמה, אולם הנחמה היא ש“לפי שעה” – “לא כלום”. “לפי שעה” היה הסיפור האחרון, ששלח שופמן מאוסטריה בשנת תרצ“ה, ו”לפי שעה" זה נמשך כשלוש שנים, עד שחילצו אותו ברגע האחרון ממש ממקומו.⁶⁷¹

סיפורים ברוח זו, של תיאור התפשטות הנאציזם, כפי שחזה אותו בכפרו, ושל נסיונות האשליה בכל מחיר המשיך שופמן לפרסם גם בתקופה הראשונה לאחר עלייתו לארץ, בשנים הראשונות לפרוץ מלחמת־העולם השנייה,⁶⁷² אולם אינה דומה כתיבתם בארץ־ישראל לכתיבתם באוסטריה.

כאמור, גברה הדאגה בקרב ידידיו של שופמן במיוחד משנת 1933 ואילך, גם למקרא הידיעות מן הנעשה בגרמניה ובאוסטריה, וגם למקרא סיפוריו ומה שתואר בהם במפורש ובין השיטין. כל אחד בדרכו המריץ אותו לעלות. פוזננסקי, שעמו התנהלה חליפת מכתבים קבועה במשך כל השנים, ושלפניו היה שופמן גלוי־לב יותר מאשר עם אחרים, ידע את רתיעתו הגדולה של שופמן מארץ־ישראל ואת סיבותיה וחזר והעלה את השאלה בעקיפין כמעט בכל מכתב מתקופה זו. לאחר שזמן רב לא נתקבלו ידיעות משופמן אצל איש מידידיו בארץ כתב: “אילו ידענו שלא קרה כל רע – ולא דאגנו לך. אבל אין אנו יודעים. גם שמעונוביץ תמיה על שאין ממך מה בשבועות האחרונים. תמיד יזכור אותך ותמיד כמעט יעיר, כי לדעתו מצוּוה אתה לעקור מאוסטריה ולבוא לכאן.”⁶⁷³ פוזננסקי מגייס גם את שלמה צמח, שיכתוב לשופמן בעניין זה במפורש, ומנסה לשכנע את שופמן, שיש לו אוהדים ואף מעריצים בארץ־ישראל, וכי ימצא כאן אווירה חמה ומעודדת, אולם גם הוא מאבד לעתים את סבלנותו לנוכח היסוסיו של שופמן ותירוציו. כך, במכתב אחר, לאחר הפסקה של שנה, הוא כותב אליו: “אשר לעניין שופמן לארץ־ישראל, ז”א לעניין בואו לא“י [כאן בא משפט ברוסית שתרגומו:] דעתי מיוחדת בנדון זה, וביתר דיוק, אין לי דעה מסויימת. [מכאן המשך המכתב בעברית:] לי היו תמיד פיקפוקים בנדון זה.”⁶⁷⁴

בשעה שקרא פוזננסקי את סיפורו של שופמן “אור חדש”, אחזה בו חרדה, כיון שראה בו לא רק ספרות, כאחרים, אלא "קודם כל את שופמן. מכתב תגובתו עליו הוא מלאכת מחשבת של יצירת אווירה אוהדת לשופמן, שרק בה יש לעודדו לבוא לארץ־ישראל, וכל זאת בעקיפין, כמי שמוסר את דעת־הקהל ולא את דעתו שלו. פוזננסקי תיאר את קבלת הפנים האוהדת שלה זכה סיפור זה, הבליע את ההסתייגות ממנו והתעכב בעיקר על דעתו של מעריצו זאב יוסקוביץ, העושה נפשות ליצירתו של שופמן בכלל ולסיפורו זה בפרט, אשר מסקנתו:

זאב יוסקוביץ התכוון גם לבקר אצל שופמן, אגב ביקורו בפולניה אצל משפחתו, והשתעשע ברעיון להביא את שופמן לארץ. בסיומו של המכתב מעז פוזננסקי להביע בעדינות גם את דעתו:

על מכתב זה באה תשובתו המרגיעה של שופמן, הפעם בלא כיסוי והתחמקויות, אלא בניסוח ישיר ומפורש:

שופמן ממשיך “לחפש בנרות” אחר כל גילוי שלילי בארץ־ישראל, במיוחד במה שקשור באווירה הרוחנית בה, כדי להצדיק בפני עצמו ובפני אחרים את המשך ישיבתו מחוצה לה. כך, למשל, כשהוא מקבל את יצירתו החדשה של יעקב פיכמן ‘ימי שמש’ (שטיבל תרצ"ד), הוא כותב:

לזכותם של ידידי שופמן בארץ־ישראל יש לזקוף את מאמציהם להביאו לא“י, בלי לשעות לדבריו המרגיעים. במסגרת מאמצים אלה מבקש ממנו יעקב פיכמן פרטים (במכתב שלא הגיע לידי), כדי שאפשר יהיה לסדר לו סרטיפיקט. ולמותר להוסיף עד כמה היה קשה סידור רשיון־עלייה באותן שנים. שופמן מצדו אמנם נענה והמציא את הפרטים המבוקשים, אולם לא הקל על חבריו את המלאכה. במכתבו זה הוא מוסיף שתי פיסקאות לעניין עלייתו לארץ. האחת, כדי להרגיע את חבריו (ואת עצמו), שהמצב באוסטריה ובכפרו אינו כ”כ גרוע, כמו שהוא מצטייר מן העיתונות, ולכן אינו ממהר לצאת משם, והשנייה – שכוח המשיכה של א"י לגביו אינו גדול, ולכן אינו ממהר לבוא אליה. יש לזכור כי הדברים נכתבו באוסטריה של מאי 1935, והם מעידים על תוקפה הרב של האשליה העצמית אפילו אצל סופר חסר־אשליות כשופמן, ומכאן, גם על תוקפה של האשליה אצל כלל היהודים:

זה באשר לחוסר הדחיפות ביציאה, ואשר לחוסר כוח המשיכה של ארץ־ישראל:

במכתב זה מביע שופמן גם את החשש שמא תופסק, עם עלייתו לארץ, התמיכה החדשית, שקיבל מידי מכס דלפינר.

בין הרעיונות, שצצו באותו זמן כדי לפתות את שופמן לעלות, היתה גם התכנית, שדלפינר יבנה בשבילו בית, ושופמן, שחשש שלאחר בקשה מופרזת זו יאבד את תמיכתו, שעליה מושתת קיומו הגיב: “(אגב, מה כתבתם לדלפינר? – יבנה בית, הריהי פנטסטית ביותר. הלוואי שימשיך את התמיכה החדשית גרידא!).”⁶⁸⁰

על אף חומרת המצב, הרי גם בשנה זו (תרצ"ה) ממשיכים מעריציו של שופמן לצפות לכל היוצא מתחת עטו ומגיבים בשקיקה לכל סיפור חדש שלו ואינם קוראים לו במפורש לעזוב את מקומו ולבוא, אם כי יוצרים אווירה אוהדת לו וליצירתו. מרבית רשימות הביקורת נכתבו עם הופעת הכרך הרביעי של כתביו בהוצאת־שטיבל, לאחר הפסקה של כשש שנים, ועם פירסום סיפורו “אור חדש”, שהשאיר רושם מיוחד. כך, למשל מגיב דוד מלץ על “אור חדש “: “עדיין נשאר שופמן עד היום הזה האיש, אשר המעטים בכל מקום, בכל נקודת יישוב, החיים את חיי הספרות, נמשכים ברטט ובצפייה לכל שורה היוצאת מתחת ידו.” מלץ רואה בסיפור זה את ימי השתלטותה של " החיה באדם”, את “ישראל נטול הקרקע”, ורומז לגיבורי סיפוריו של שופמן, אולם לא לשופמן עצמו, ל”נעריו" “עקורי־המולדת”, ש“המולדת הישנה הקיאה אותם והחדשה לא קלטה.”⁶⁸¹

כך אברהם קריב ברשימתו על הכרך הרביעי של כתביו: “איזו זקיפות קומה גזעית והרגשת־עולם יהודית־שרשית דווקא אצל יוצר שיצירתו נושקת כולה בעולמות־חוץ.”⁶⁸² וכך א"א קבק, שגם הוא רומז לישיבתו במרחקים של שופמן וליתרון שיש בה: “בתוך האווירה של קטנות־המוחין של צרות־עין המלפפת אותנו לפעמים בקריית־ספר שלנו, יש שאתה נושם לרווחה אוויר צח ורענן בשעה שאתה מזדווג ברוחך עם רוחו של האח הגדול השולח לך מרחוק את שורותיו הקצרות…”⁶⁸³

דומה שלמותר להעיר, שיותר משהיה בדברים אלה יצירת אווירה אוהדת לשופמן שתמריץ אותו לבוא לארץ, היה בהם משום הכשר להמשך דחיית עלייתו.

למרות הדברים, שכתב שופמן במכתביו, לא רצה בשום אופן, שהמאמצים להביאו לארץ ייפסקו. הוא רק תימרן את עצמו לעמדה כזו, שכל מלאכתו תיעשה בידי אחרים, בעל־כורחו, באופן שהם יהיו אלה שהביאוהו לארץ, והאחריות עליהם, ולא הוא שבא מרצונו או בלית ברירה, והאחריות עליו. ולכן, משחשש, שדבריו הבלתי־נלהבים מעלייה לארץ יחבלו במאמצים להביאו, ופחד, שהרחיק לכת בעמדתו זו, חשש שהיה מבוסס על הפסקת חליפת־המכתבים ועל שתיקה מתמשכת והולכת של חבריו – נבהל והריץ מכתב בעניין זה, וזרזם להמשיך, אולם מנסה גם לשמור על עמדתו הקודמת, ולכן מכניס יסוד של הומור וקלות־דעת לדבריו:

בהמשך המכתב הוא מעמיד־פנים כמי שזנחו אותו, ושוב אין חפץ בו, גם כסופר, כדי לעורר את דעתם של ידידיו ולגרום להם לרצותו: “וגם בשביל ‘מאזנים’ חדלתם לבקש. הרי ששוב אין לכם חפץ בי. – וַאֵשלח סיפור גדול ל’גליונות'.”⁶⁸⁴ ‘גליונות’ היה מתחרהו של ‘מאזנים’ באותה תקופה, ובאִיום זה, שלא מומש, כיון ששופמן חדל בכלל לכתוב באותו זמן, גרם עגמת נפש רבה ללחובר ולפיכמן ולשאר ידידיו אנשי ‘מאזנים’. פיכמן, המתון ואוהב־השלום, יצא הפעם מכליו ושיגר לו מכתב נרגז מאד (שלא הגיע לידי), ועל כך באה תגובתו של שופמן:

ועוד בשולי המכתב: “צחקתי: הרי ששוב אין לכם ‘חפץ בי’ וכו' – – הליצנות בולטת.”⁶⁸⁵

מהתנצלות זו, שאינה אופיינית לשופמן, ניכר, שהרגיש שעבר את הגבול, וכדרכו, הפיס את דעתם של חבריו בכך, שניסה לעשות צחוק מכל העניין. אולם, מתגובתם של פיכמן וידידיו, ניכר, שהאמינו ששופמן “מסוגל לכל”.

יותר משנאמנה על שופמן עדותם של חבריו יושבי ארץ־ישראל, נאמנה עליו עדותם של חבריו, שאינם יושבים בארץ, ובהם הוא נאחז כדי לקבל אישור וחיזוק לדחיית עלייתו, ובראשם צבי דיזנדרוק, אשר כתב לו: “אולי טוב הדבר שלא זזת מפינתך: אתה הלא האחד הנותן את הביטוי התמציתי לפחד הישראלי שבקרן־העולם הזאת בימים האלה…”⁶⁸⁶ תשובתו של דיזנדרוק חשובה לו מאד, כיון שהוא עצמו ניסה להשתקע בארץ ולא הצליח, היה נשוי לאשה ממוצא לא־יהודי והכיר היטב את שופמן ואת המצב בארץ ובארה"ב. ואכן, מכתבו זה של דיזנדרוק לשופמן נכתב מתוך הרגשת כובד האחריות, של מי שיודע שדבריו יכולים לשנות גורלו של אדם:

שופמן ממשיך להתלבט: “אני עודני עפ"ר [על פרשת דרכים] בפנימיותי,”⁶⁸⁷ ומרגיז בכך את פוזננסקי, העונה לו באירוניה, שלא כדרכו: “שופמן יקר! לא כתבתי לך זמן כל כך רב מפני שקיימת שאלת בואך לארץ. בנקודה זו, ביחס אליך, גם אני הנני ‘בפנימיותי’ – כפי שאתה כותב ומדגיש – ‘על פרשת דרכים’. – – –”⁶⁸⁸ שוב הוא חוזר על דברי מעריצו יוסקוביץ: “אין לשקוט ואין לנוח, את שופמן צריך להוציא משם,” ומוסר לו פרטים על המשוררת פניה, שהיא “מאד אדוקה בכתביך”, כדי לפתותו בקהל מעריצים ומעריצות. אולם, הפעם שוב אין פוזננסקי יכול להתאפק ומטיח בפני שופמן את דעתו במפורש על עלייתו לארץ ועל הסיבות האמיתיות המעכבות אותו. זהו, אולי, המכתב החשוב ביותר להבנת מניעיו של שופמן, כפי שפורשו על־ידי מי שהיטיב מאד להכירו, והפחד השופמני הוא המרכזי שבהם. מכתבו זה של פוזננסקי יכול לשמש כדוגמה ומופת לוויכוח המתמיד בין מי שיושב בארץ־ישראל לבין מי שמהסס מלבוא אליה בנימוקים שונים, והוא מכתב ציוני במלוא מובן המלה, שכן הוויכוח עם שופמן הוא ויכוח בין מי שעושה חשבונות, לבין מי שארץ־ישראל בשבילו היא הכרח מעבר לכל החשבונות. ולכן אין זה ויכוח פרטי, אלא יש בו כדי ללמד על שתי הגישות העקרוניות, הקיימות עד היום בין הארץ והתפוצות. העובדה, שהדכרים נכתבו בסוף שנת 1935 באוסטריה, רק מעניקה להם מימד דרמאטי ומבליטה את גורם האשליה העצמית, הנשענת על הגיון כביכול:

כצפוי, לא שינה מכתבו של פוזננסקי את יחסו של שופמן, והוא הוסיף להתחזק בהיסוסיו. אכזבתו מאי־קבלת פרס־ביאליק⁶⁸⁹ שימשה לו תירוץ נוסף לאווירה הבלתי־אוהדת השוררת כנגדו בחוגים רחבים בארץ.

הדברים הגיעו עד כדי כך, שכאשר נשלח אליו סרטיפיקט בסוף 1935, לא הגיב כלל, ורק כששלח לו פיכמן מכתב נרגז (שלא הגיע לידי), הואיל לענות לו בתירוצים ובהתחמקויות שונות בקשר לעניין הסידורי ובתשובה גלויה ומפורשת בדבר אי־רצונו לחיות באווירה “הספרותית הדחוסה” בארץ:

ותוספת בשולי המכתב: “לא טוב, לא טוב. ומעטה בכלל השמחה בלבי. ואיך איפוא, אבוא אליכם?!…”⁶⁹⁰

רק לידידו יוסף פאלק, שישב בווינה, הוא אומר במפורש: “בעניין הסרטיפיקטים עלי לפנות אל משרד הא”י בווינה. איני אַץ."⁶⁹¹ וכך גם בגלויה נוספת אליו: “עדיין אני עומד על פרשת דרכים בפנימיותי. כל המתרחש בארץ, כל השטימונגים [מצב־רוח] שם אינם מעוררים אצלי חשק גדול לנסוע. אני צופה שם שחורות.”⁶⁹²

חליפת המכתבים עם יוסף פאלק משנים אלה שלפני עלייתו (1935–1937) היא אינטנסיבית וגלויית לב. יוסף פאלק, שהכיר את שופמן בווינה ונעשה ידידו ומעריצו הנלהב עד סוף ימיו, היה בעצמו סופר יידי וכתב סיפורים מהווי החסידים, וכן תירגם ליידיש מיצירותיהם של ביאליק, עגנון, אברהם בן־יצחק, והיה מתרגמו הקבוע של שופמן ליידיש בישראל (ב’לעצטע נייעס'). בווינה היה נוהג לשבת בבתי־הקפה של אנשי הבוהמה, ומראהו החיצוני, כאחד מבני האצולה, בוודאי משך אליו את עינו של שופמן.⁶⁹³ אחד הנסיונות של יוסף פאלק לעזור לשופמן היה לערוך לכבודו, יחד עם מוקירי שופמן האחרים בווינה, נשף ספרותי (סוף 1935 או תחילת 1936), שמטרתו היתה לאסוף כספים בשבילו, אולם ממכתבו של שופמן אליו, ניכר, ששופמן חושד שהמסיבה לא עלתה יפה: “אני רואה שקהל השומעים היה מצומצם מאד. ההיה לפחות כדי מניין?”⁶⁹⁴

במכתביו אליו גילה שופמן מה שסתם במכתביו לידידיו בארץ־ישראל באשר לאי־רצונו לעלות לארץ והסתייע בו הרבה בקשר לסידורים המינהליים הכרוכים בהכנות לעלייתו, שנמשכו במשך כל הזמן. ממכתבים אלה מסתבר, שבחודש מרץ 1936 כבר היה מונח הסרטיפיקט של משפחת שופמן במשרד הא“י בווינה, אבל שופמן לא הספיק להכין את ה”דרכיות" המיוחדות שלו – דרכון־ננסן⁶⁹⁵ – וגם לא הספיק לגייס את סכום הכסף הדרוש להוצאות הנסיעה,⁶⁹⁶ ולכן אבד תוקפו של סרטיפיקט זה, והוא היה צריך לבקש חדש, וכך נדחתה שוב הנסיעה לסתיו: “נו, בדיעבד, אולי יותר טוב כך, היינו שהנסיעה תהיה בסתיו, אחרי עונת החום.”⁶⁹⁷ במכתביו לפאלק הוא גם מבקש את תיווכו בינו לבין הנדבן דלפינר בעניין הוצאות הדרך, וכן לדעת בעזרתו את רשמיו של קרובו קלינגהופר, ששב זה עתה מארץ־ישראל. באמצעותו הוא מבקש לקבל הערכה כספית של הסכומים הדרושים לו להוצאות הנסיעה ולסידורים הכרוכים בכך, ומגיב על הודעתו של פאלק, שגם הוא עתיד לנסוע בקרוב לארץ־ישראל: “כן, פאלק, מאד אפשר הדבר שניסע בקרוב יחד. כן, עלה נעלה – מה לעשות?! מובן, שרגשותינו בנוגע לכך שונים… לא צריך לשכוח, שאתה נוסע קודם כל אל בנך. בכלל הייתי יועץ לכל העומדים לעלות לא”י שישלחו לשם את בניהם לפניהם…"⁶⁹⁸

ממכתביו עולה דבר מעורבותו הנמרצת והבלתי־נלאה של ברל כצנלסון בהבאת שופמן לארץ־ישראל: “קיבלתי מכתב מברל כצנלסון. הוא שמח לבואי ומזדרז להזמינני בתור עובד קבוע ב’דבר'.”⁶⁹⁹ באחד ממכתביו לשופמן כתב ברל: “קציר ספרותי זה, שהתחיל בברנר ובך והמשיך בשמעונוביץ – יש בו… מן הגבורה המנצחת. יותר ממה שנגלה לכם.”⁷⁰⁰

ח. "מאורעות 1936 (1936–1937)

מאורעות תרצ“ו “סיפקו” לשופמן תירוץ נוסף ו”חיזקו", כביכול, את עמדתו לדחות שוב את עלייתו.

למעלה מחודש לאחר ביטול הסרטיפיקט הוא משלים בשל “המאורעות” עם דחיית עלייתו לארץ־ישראל לזמן־מה, ובגלויה לפאלק הוא כותב בגילוי־לב:

מנוסחת כאן תיאוריית־הפחד של שופמן בתמציתיות ובמלוא גילוי־הלב. אולם בעוד שהוא מהסס ונשאר, קם ידידו פאלק ועלה, ושופמן מגיב על גלויית־הפרידה שלו:

היתה לו הרגשה, שמאורעות 1936 חיזקו את עמדתו והחלישו את זו של היושבים בארץ־ישראל, ומכתביו בתקופה זו נכתבו בנימה של רחמים עליהם הנתונים בסכנה:

עם הגיעו לארץ־ישראל שיגר פאלק לשופמן מכתב ראשון מרשמיו בארץ, ועל כך עונה לו שופמן במכתב ארוך שלא כדרכו:

ובשולי המכתב:

ניכר, שעניין החום והקור איננו קשור רק לטמפרטורה, אלא יש כאן רמז גם לאווירה, ושופמן מנסה להסיק שהאווירה בא"י שפגש פאלק היא קרה.

שופמן מוסיף לחקור את פאלק על המוצאות אותו בארץ־ישראל:

פוזננסקי ווולפובסקי ממשיכים לעודד את שומפן בנקודה רגישה אצלו, שבה הם יכולים לסייע בצורה הטובה ביותר, ביצירת הרגשה של דעת־קהל אוהדת ואף מעריצה הקיימת בחוגים רחבים בארץ־ישראל. כך, למשל, כותב לו פוזננסקי, ששלח לו חוברת של ‘מבפנים’ ובה: “רשימה על ספר ד' שלך. הכותב – עלם טוב, בעל כוונות טובות. תמצית דבריו – קריאה לך לבוא לכאן…”⁷⁰⁶ ועל־גבי אותו דף מוסיף ולפובסקי ברוח דומה: “מאז נזדמן לי לבקר פעמים אחדות במסיבות פועלים, ובכל מקום הייתי נוכח, במקרה בשעת שיחות עליך. בקבוצת ‘נענה’ פגשתי בחורה צעירה ונאה, תמימת־חן, שקראה בספר ד' שלך ודיברה בטעם ובהנאה על רשימותיך. כדאי היה לך לבוא – לו גם לשם ראייה ושמיעה מעין אלו.”⁷⁰⁷

ואכן, אותה רשימה של זרובבל גלעד שרומז עליה פוזננסקי, אופיינית למעריצי שופמן בארץ־ישראל, והיא מתארת את ישיבתו של “אותו אח גדול ויקר” “בין זאבים”, כשהוא יודע “כי אין ואין אחיזה שם – ‘הן דמנו הפקר’…”. הרשימה מסתיימת, שלא כרגיל, בקריאה: “– בואה, בוא! כאן, למרות הכל, האור עוד גנוז.”⁷⁰⁸

גם קריאה נרגשת זו לא עשתה את שליחותה, ושופמן מוסיף להסס ולהביע את הסתייגויותיו במכתביו ליוסף פאלק (שלא הגיעו לידי), הנמצא כבר בארץ־ישראל ומוסר לו רשמיו ממנה, ומצטרף לאחרים בהמריצו אותו לבוא. ראשון המכתבים לפאלק בארץ, ארוך שלא כרגיל, חוזר ומסכם את כל הנימוקים בעד ונגד:

בסיומו של המכתב, ברכות לא"צ גרינברג ובקשה לקבל את ספרו ‘הקטרוג והאמונה’ וכן לליכטנבום, ובקשה לקבל את תרגומו לספרו של ורפל ‘ארבעים יום’.

עידוד ותמיכה להישארותו מחוץ לארץ־ישראל מקבל שופמן ממקור בלתי צפוי ביותר, מידידו משכבר א“צ גרינברג. בראשית 1936 יצא לאור ‘ספר הקטרוג והאמונה’, שבו הגיעה לשיאה השירה הפוליטית של אצ”ג. באותה תקופה גם הגיעה המחלוקת בינו לבין המחנה הפועלי לשיאה.⁷¹¹ על רקע זה הוא שולח לשופמן את ספרו החדש ומוסיף: “אתה צריך להתברך, ששירתך היא בת נופים אחרים: נופי חמד ומעיינות.”⁷¹² שופמן קרא בעיון רב ספר זה וכתב לו דעתו עליו (במכתב שלא הגיע לידי), ובהזדמנות זו תמה על שאורי צבי אינו קורא לו, כאחרים, לבוא לא"י.⁷¹³

מתוך אותו הלך־רוח הוא יכול להמשיך ולכתוב לפוזננסקי: “ואשר לי – הרי אני שרוי עדיין בעפ”ד [על פרשת דרכים] מציק – לא לכאן ולא לכאן…" ומנסה לעודד את עצמו, בשבחו את סיפורו של ולפובסקי “ילד יוּלד לנו”: “הרי שהחומר בא”י אינו חומר גרוע כל עיקר, אלא שזקוק היה ליוצר – וזה בא!!"⁷¹⁴

עד כדי כך לא חש שהקרקע מתמוטטת תחת רגליו, שעוד בסוף 1937, כשקרא על התמשכות המאורעות בא"י, הוסיף לכתוב לידידיו: “לבי חרד לכם ולשלוות נפשכם עם התחדשות המהומות תחת שמיכם.”⁷¹⁵ באותו פרק זמן ביקר אצלו שוב שלום שטרייט, והיה זה, כנראה, הביקור האחרון אצלו, לפני שעלה לארץ־ישראל.⁷¹⁶

שופמן מחפש עידוד גם אצל דניאל פרסקי “האמריקני”: “ספר נא לי מרשמיך בא”י. ידידי שם רוצים להעבירני אליהם, אבל אני – מהסס מאד. העובדה שסופרים אמריקאים (היודעים אנגלית וכו') חוזרים, סימן לא טוב. [– – –] מה דעתך אתה?"⁷¹⁷

דניאל פרסקי, שעשה בארץ־ישראל שלוש שנים (1930–1933), ביקר אצל שופמן בווצלסדורף (אוגוסט 1930), הזכיר מידי־פעם את שמו ברשימותיו הרבות בעיתונות העברית ונמנה עם חוג ידידיו.⁷¹⁸ התנהלה ביניהם חליפת מכתבים, שרובם לא הגיעו לידי, ובתוכם גם תשובתו של פרסקי למכתבו זה של שופמן, ואיני יודעת מה יעץ לו. ייתכן, שרשמי ביקורו, שנתפרסמו דווקא במועד זה, מטרתם היתה לעורר את דעת הקהל לסייע לשופמן ולעשות הכל כדי להוציאו מכפרו השרוי בסכנה.

ט. שנה אחרונה (1938): “מין שכרון כללי”⁷¹⁹

גם בראשיתה של שנה זו עדיין שומר שופמן על מראית־עין של חיים תקינים, ובמכתביו לידידיו הוא מוסיף לבקש כמנהגו, שישלחו לו מן הספרים המתפרסמים בארץ־ישראל. מברקוביץ הוא מבקש את ‘ימות המשיח’ שלו,⁷²⁰ וליעקב פיכמן הוא כותב מכתב מפורט על תכניותיו להשתתף ב’מאזנים', לכתוב “טרילוגיה”, כלשונו, ומפציר לשלוח לו קבוצה שלמה של ספרים: כרך איגרותיו של ביאליק, סיפורו של פוגל “לנוכח הים”, ‘ספר הדמעות’ לברנפלד, ומוסיף להתעניין בוויכוחים הספרותיים, המתנהלים מעל דפי העיתונות בארץ.⁷²¹

באותה שנה מתנהלת חליפת מכתבים ערה עם ירוחם טולקס, שהיה המורה לעברית של משה, בנו של שופמן, במסגרת ההכנות של משפחת שופמן לעלייה לארץ־ישראל. מרבית המכתבים מוסבים על לימודיו של הבן,⁷²² אולם בחלקם הם נוגעים גם לעניין עלייתו (במיוחד החל מאפריל 1938), שכן טולקס הציע “לחוש לעזרתו” של שופמן ולסייע לו גם בכסף וגם בסידורים שונים, ואכן עמד בכל הבטחותיו במלואן.⁷²³

דומה, שרק בראשית חודש מרץ 1938 החל שופמן להרגיש, שאכן הקרקע בוערת מתחת לרגליו, וכי העלייה לארץ־ישראל היא עתה הכרח, ושוב אין לדחותה יותר. מכתבו ליוסף פאלק בארץ־ישראל מעיד על הכרה זו, והוא נקודת־מיפנה, אם כי גם בו הוא מנסה עדיין להתלוצץ ולא להיתפס לבהלה:

ברוח זו הוא כותב גם לדיזנדרוק, ויש במכתב לא רק בקשה נואשת לעזרה כספית, אלא גם נימה של צוואה:

בסוף חודש מרץ ותחילת אפריל 1938 נתפרסמה על־ידי סוכנות סט“א שמועה, ששופמן נאסר, שהגיעה גם לעיתונות בארץ והקפיצה מיד את כל ידידיו של שופמן, וביניהם משה ברסלבסקי, נחום בנארי ובמיוחד ברל כצנלסון. האחרון, שטיפל ללא לאות בהעלאתו לארץ־ישראל, חשש, שלא הספיק, וכי כל מאמציו עלו בתוהו, ושיגר מיד מכתב בגרמנית לאַני, אשת־שופמן, בצירוף חמש לי”ש, ושאל על מצב בריאותו של בעלה, כיון שלא רצה להזכיר במפורש את המאסר, כדי שלא להזיק לו.⁷²⁶

לשופמן עצמו נודע על מאסרו ממכתבו של ברל כצנלסון, כפי שהוא כותב לדיזנדרוק במכתב, שבו הוא חוזר ומבקש את עזרתו בענייני הכספים, שהסתבכו והלכו, ומסיימו בנימה נואשת שלא כדרכו: “אני נושא את נפשי אל אותה שעה, בה נשב שנינו יחד, אני ואתה, אי בזה בת”א. האזכה לכך?"⁷²⁷

מקור הטעות בשמועה על מאסרו של שופמן היה, כפי הנראה, בגלל הדמיון בשמות בידיעה שפורסמה על מאסרם של האחים שיפמן – “ברוידער שיפמן”, שהיו פירמה מפורסמת בווינה. שופמן כעס מאד משנודע לו על כך, כיון שחשש שזה עלול להזיק לו.⁷²⁸ ב’מפנים' התפרסמו שתי תגובות על מאסרו של שופמן. משה ברסלבסקי הגניב הערה על כך ברשימתו על גנסין.

בנימה ביקורתית יותר הגיב נחום בנארי, תחת הכותרת: “בּטחָה פטאלית”, בהאשימו בגלוי, אולי בפעם הראשונה והיחידה, את שופמן, על שלא הסיק את המסקנות מן המצב שהיה עֵר לו:

בכך הגדיר בנארי בתמציתיות את הסתירה, שבתוכה חי שופמן באוסטריה במשך תקופה ארוכה מאד.

בינתיים הסתבכו והלכו לא רק ענייני הכספים של שופמן, אלא גם סידור הדרכונים. במצב נואש זה הציע לו ירוחם טולקס “לחוש לעזרתו”, ושופמן מקבל את ידו המושטת לעזרה, אם כי מפקפק ביכולתו: “נגעה עד לבי נכונותך ‘לחוש לעזרתי’. אבל האמנם יש לאל ידך?… [– – –] אם יש בכוחך לעשות מה למעני בכיוון זה מיד – הייתי אסיר תודה לך כל הימים. ברצונך איני מפקפק. אבל התוכל?!”⁷³¹

ואכן, טולקס לא הכזיב ושלח לו משלו סכום כסף נכבד, והצליח אף לגייס סכומים נוספים ממוסדות הקהילה ומאנשים פרטיים, ושופמן מודה לו בהתרגשות: “פעלך זה העמידני על אופייך לגמרי. רק בכגון דא ניכר הידיד, ניכר האדם… בעת צרה מרגישים זאת במיוחד.”⁷³² וכן: “באמת הגדלת עשה! אבל לבי נוקפני, ידיד יקר, שמא הציקות על־ידי כך לעצמך. אני מהסס מאד…” – ובאותו מכתב: “כי חוץ מהצד החמרי שבדבר אני שמח מאד, על שרכשתי לי בהיסח הדעת – הרשני נא להגיד לך את כל לבי – ידיד, אדם, שמעטים כמותו…”⁷³³ ולאחר מאמץ נוסף של טולקס: “תודות אין קץ. אזכור לך זאת לברכה כל הימים.”⁷³⁴

שופמן מזמין את טולקס לבקר אצלו בווצלסדורף לפני נסיעתו ולבחור לו מספריו כאוות נפשו, כיון שהחליט שלא לקחתם לארץ־ישראל: “כי למה אסחבם ואכניס תבן לעפרים?”⁷³⁵ אולם בחודש לאחר מכן הוא חוזר בו מהזמנתו זו, שכן: “עם כל רצוני לארחך, אני סובר שאין זה דבר בעתו. חוששני מאד, שלא תהיה לך קורת־רוח יתרה מזה. חוץ מקושי הנסיעה בכלל בשרב זה, טילטולי הדרך וכו', הרי גם אצלנו עתה תוהו־ובוהו, ערבוביה – ואין נחת. [– – –] איני חושש אלא לאי־נוחיות הצפויה לך.”⁷³⁶ ואשר לעניין הספרים, הרי הם יועברו לווינה ליונה גלרנטא יחד עם הרהיטים, שאותם לוקחת לעצמה, אחות אשתו, בצירוף הוראה מיוחדת לאפשר לירוחם טולקס לבחור מתוכם כל מה שיירצה: “ובכן, הספרים נתונים־נתונים לך אצל גלרנטר.”⁷³⁷

שופמן לקח את הכספים מירוחם טולקס כהלוואה, על מנת להחזיר, כפי שהוא כותב במכתביו אליו, אולם לפי דברי טולקס לא הוחזרו הכספים, והוא לא תבע אותם מעולם. בשעה שכבר היו שניהם בארץ, וטולקס היה במצב קשה בגלל הניתוח בעיניו ואבדן כוח ראייתו וביקש משופמן הלוואה – זו לא ניתנה לו, מאז לא נמשכו היחסים הקרובים ביניהם. גם מספרייתו של שופמן לא נהנה טולקס, לפי עדותו, שכן קיבל מגלרנטר חוברות חסרות־ערך בלבד.⁷³⁸

ביום 7.5.1938 מודיע שופמן לטולקס, שהדרכונים סודרו, רשיון היציאה ניתן ומחכים לסרטיפיקט, שהובטח מתל־אביב. ביום 9.6.1938 הוא מבשר לו שהודיעוהו מתל־אביב, שהסרטיפיקט נשלח למשרד הא“י בווינה, וכן נשלחו כרטיסי אנייה לטריאסט. ביום 29.6.1938 מסתדרים כל העניינים, והוא מבשר לו, שיוכלו לנסוע בעוד כשבועיים. בגלויה מיום 7.7.1938, שנשלחה כבר ללא כתובת השולח, בישר לטולקס: “נראים הדברים שניסע ביום ב' או ביום ג' הבא” ומוסר לו את כתובתו בתל־אביב, אצל דוד שמעונוביץ. והסיום: “והריני לוחץ את ידך בתודה על כל אשר גמלתני. הודיעני נא מכל אשר אתך – באשר אני וגם באשר אתה שם. ושא שלום!!”⁷³⁹ ירוחם טולקס עצמו אף הוא היה בר־מזל ועלה לארץ בשנת תרצ”ט, לאחר שנתקבל כתלמיד באוניברסיטה העברית בירושלים.⁷⁴⁰

את הגלויה האחרונה מאוסטריה (9.7.1938) שיגר שופמן לברל כצנלסון, שטרח ללא ליאות⁷⁴¹ לחלץ את שופמן ממקומו ולציידו לא רק בסרטיפיקט, אלא גם בהוצאות הנסיעה ובכסף הדרוש לו לסידוריו הראשונים בארץ, וכן דאג למקום עבודה קבוע ב’דבר‘: "כצנלסון יקר! מחרתיים ביום ב’ אנו יוצאים לטריאסט, וביום ד' הבא, היינו ב־13 ליולי, אנו מפליגים באניה ‘גליליה’. להתראות!!"⁷⁴²

ביום 18.7.1938 הגיעה משפחת שופמן לארץ־ישראל, והחלה תקופה חדשה בחייו כביצירתו. בין הרשימות והסיפורים שנכתבו בשנים הראשונות לישיבתו בארץ, שהיו גם שנות מלחמת־העולם השנייה, ישנן כאלה המתארות לא רק את הרשמים הראשונים מארץ־ישראל, אלא גם את הרשמים האחרונים מהישיבה בכפר האוסטרי.⁷⁴³ “תאוות הרציחה” של האיכרים בכפר (“טבטונים”); התמוטטות סדרי החברה עם השתלטות הנאציזם: "עד שבא אותו היום המר והנמהר שבו חרג הברדלס הנאצי ממסגרותיו וזינק החוצה בכל פראותו (“הדירקטור וולף”) וגרם לכך, שהסוחר היהודי הישיש, יחד עם מנהל הבנק, יעמדו בפני התאבדות; הרגשת חוסר־האונים וחוסר־המוצא של המשפחה היהודית היחידה בכפר, שהנאציזם הקיף בו את הכל (“לבדנו”); הבדידות וההתנכרות שהיתה מנת חלקה של משפחה זו (“פרנצל”), העובדה שההפצצה פגעה דווקא בשכן הטוב, היחיד שלא התנכר להם (“דווקא…”); ההכנות האחרונות של מכירת הרהיטים וכלי המטבח, האריזה והסידורים הפורמאליים השונים, כשהמאסר צפוי בכל רגע: “מעם האוטו יקחוני אל הגרדום!!…” (“הז’נדרם”); הסידורים האיטיים והמעצבנים של הדרכונים, כשלפקיד במשרד יש זמן, וההרגשה היא: “שוב אין לשהות כאן אף רגע,” “בכל רגע אתה עלול להיחטף באמצע הרחוב ולהישלח למחנה־הסגר. ומסביב קול עם־הארץ ברעו; תהלוכות־נצחון שאין להן סוף. רועדת האדמה. ההידרה הנאצית משתוללת בכל קדקדיה!” (“אל מעבר לגבול”); והקללה הנמרצת לעיר וינה, שהפכה את עורה, בסיגנון התוכחה, החורג מסיגנונו המאופק של שופמן:

בארץ (תמוז תרצ“ח – סיון תשל”ב)    🔗

א. “על משמרת החיים” (יולי 1938 – יוני 1972)

שלושים וארבע שנים חי שופמן בארץ־ישראל, מהן 16 שנים ראשונות בתל־אביב ו־18 בחיפה. שתי התקופות שונות זו מזו. שנות תל־אביב היו שנים סוערות ביותר: חבלי ההתאקלמות בארץ, מלחמת־העולם השנייה, המאבק להקמת המדינה, שנות המדינה הראשונות. שופמן לקח חלק בפעילות זו, בעריכה (‘הד ירושלים’, ‘מעט מהרבה’, המדור הספרותי של ‘ידיעות אחרונות’); בפולמוסים שונים (ספרות־הקיבוץ); בהוצאת ספרים חדשים (‘בטרם ארגעה’, ‘במלקחיים’) ובהוצאה מחודשת של ארבעת כרכי כתביו (תשי"ב); ובעיקר בהשתתפות קבועה מדי שבוע בעיתונות (‘העולם’, ‘דבר’ ולאחר־מכן ‘ידיעות אחרונות’) ובכתבי־העת (‘מאזניים’). שנות חיפה, שנות הזיקנה והשיבה, היו היפוכן, לא רק בגלל גילו המתקדם, שכן הוסיף לכתוב עד גיל 90, אלא בעיקר בשל העדר מאורעות חיצוניים מיוחדים. על־אף ההתרחשויות (מלחמת־קדש ומלחמת־ששת הימים),היו אלה שנים שקטות למדי, שבראשיתן המשך הכתיבה האינטנסיבית (‘דבר’, ‘ידיעות אחרונות’) והוצאת כרך חמישי של כתביו, ובסופן, בשנות השיבה, כתיבה לעתים מזומנות ונדירות בלבד (‘כרמלית’).

שתי תקופות אלה שונות זו מזו גם במקום שתופס שופמן בחיי התרבות והספרות בארץ. עד קום המדינה הוא משתתף פעיל במתרחש, נדרש ואף נענה להשמיע את קולו בהזדמנויות שונות, מכובד בזכות כתיבתו בהווה ובעבר, נלחם בחדש ההולך ותופס את מקומו. לאחר קום המדינה, ובעיקר עם המעבר לחיפה, על־אף השתתפותו הקבועה במדורים המיוחדים שלו בעיתונות, שמו ידוע בעיקר לבני דורו, ואילו הדור החדש רואה בו לא־פעם “מי שהיה”, שיש להתייחס אליו בכבוד, שעצם נוכחותו מעוררת תמיהה והשתאות, אולם שוב אין לו השפעה על ההתהוות הספרותית בהווה. גם התקווה, שיחדש ימיו כקדם וישוב לכתוב סיפורים ארוכים, שנגוזה, ותוספת קיצור־על־הקיצור, שחלה בכתיבתו, סייעו לדחיקת מעמדו, אפילו בקרב אוהדיו משכבר. לא מעטים מקהל הקוראים החדש הכירוהו אך ורק לפי “ניצנוציו” ולא ראו בו סופר במובן המקובל עליהם. עם זאת, במשך כל השנים הוסיפו מעריציו הקודמים לשמור לו אמונים בכל אשר כתב. ועליהם אף נוסף קומץ קוראים־נאמנים חדשים.

בשנים אלה כתב שופמן הרבה מאד על נושאים רבים מאד, שונים ומגוונים, מהם ספרותיים טהורים, מהם אקטואליים מובהקים, ומהם המשלבים את שאלות הספרות והשעה. יש הממשיכים בעקביות נושאים, שכתב עליהם בעבר, ויש חדשים, הקשורים במדינה ובכל הכרוך בה.

מספר הדברים שכתב מגיע למאות רבות, ורק מיעוטם כונס. הקריאה בהם כמוה כקריאה ביומנו הפרטי של אדם, הרושם לעצמו את הגיגיו על המתרחש סביבו ובנפשו, אולם בה בשעה יש בהם מן היומן־הציבורי של הכלל. זוהי השתקפות אישית של ההתרחשות החיצונית־ציבורית, כמעט בכל תחומי החיים, תוך נקיטת עמדה, הבעת דיעה, השמעת ביקורת ומתן עצות. זהו קולו הקבוע של איש־הרוח העצמאי, המגיב בהתמדה על המתרחש והחייב דין־וחשבון אך ורק לכוח השיפוט שלו.

השפעתה של כתיבה מסוג זה תלויה בדור הקרואים ובמעמדו של הסופר בתוכו, לא פחות משהיא תלויה באיש הרוח עצמו, ומטבעה שהיא מוגבלת, ומדידתה קשה. אם חל פיחות במעמדו של איש־הרוח בכלל, לא פסח גם על שופמן. ללא אבק־מליצה אפשר לומר, שלמעלה משנות דור עמד שופמן בהתמדה “על משמרת החיים” במדוריו הקבועים בעיתונות, בעיקר ב“ניצנוצים”, וההרגל לקרוא בהם נהפך לטבע שני לקוראיו. אבל לא־פעם ההרגל מפיג את החידוש וההפתעה, והביקורת מאבדת מיעילותה ומכוחה. גם העובדה, שבעל־ה“ניצנוצים” שייך לדור הקודם, ואין עמו בשורה חדשה לדורו ביצירתו (כנתן אלתרמן, למשל), סייעה למעמדו השולי. עם זאת, רווחה ההרגשה, שטוב שיש עמנו איש־רוח מדור־הראשונים, שעינו פקוחה על הנעשה, והוא נותן ביטוי ללא־חת לאשר עם לבו, מוכיח ומייסר, מנחם ומעודד. שכן, זהו התפקיד המסורתי, שהועידה החברה היהודית, משכבר, לסופר ולאיש־הרוחב בקרבּה.

פרק זה, כקודמיו, מתבסס על חליפת המכתבים בין שופמן לאחרים ועל דבריו ודברי אחרים עליו, המפוזרים בעיתונות ובכתבי־העת. התקופה מתאפיינת בריבוי העניינים, ששופמן קשור בהם והאישים, שבא עמהם במגע, ועל־אף מידת הפירוט שבו, נכלל בו מיבחר בלבד מתוך השפע הגדול. ככל שמתקרבים לזמן שבו נכתבים הדברים, מתרבים האנשים החיים עמנו כיום, הקשורים בנושאים הנדונים כאן, ויש לשער שרבים עדין טרם מסרו את ארכיוניהם לרשות המחקר. ביחס לאנשים ולעניינים רבים, טרם נוצר מירווח הזמן ההולם, המאפשר דיון חפשי ומשוחרר.

ב. קבלת הפנים (תמוז תרצ"ח)

ביום י“ח בתמוז תרצ”ח (18.7.1938) הגיעה משפחת שופמן לתל־אביב ונתקבלה בחמימות מרובה על־ידי “משפחת הסופרים” והקהל הרחב. העיתון ‘דבר’ הקדיש את דבר־המערכת שלו “דבר היום” לבואו, בצירוף תמונתו בעמודו הראשון,⁷⁴⁴ וב’הארץ' הפליג משה בן־אליעזר⁷⁴⁵ בשבח יצירתו של שופמן וסיכם בהתרגשות:

למחרת התפרסם ב’דבר' תיאור מפורט של קבלת־הפנים הכפולה, שנערכה לו מטעם פועלי־הנמל ואגודת־הסופרים: “בשם כל פועלי הנמל, סבלים, סוורים וספנים, בירך חבר המועצה בן־אברהם וראש קבוצת הסבלים בן־יעקב: ‘[– – –] הים העברי ימצא את גאולתו יחד עם הידיים העבריות בידי הסופר העברי.’”⁷⁴⁶

במשלחת מטעם אגודת־הסופרים שבאה לפגשו היו: אשר ברש, אברהם ברוידס, שלמה הלל’ס, שאול טשרניחובסקי, פ. לחובר, יעקב פיכמן, מנחם פוזננסקי ודוד שמעונוביץ, ומנחם גנסין מטעם “הבימה”. בין הבאים היו גם נציגי הסוכנות. הכתבה מתארת, כיצד הגיעה האנייה “גליל”, ובה כמאתיים נוסעים,⁷⁴⁷ לנמל תל־אביב, וכיצד נתקבלה המשפחה בירידתה, לאחר ביקורת התעודות, בקריאות, במחיאות־כפיים ובדמעות־גיל. “בין שאר דבריו הקצרים אמר שופמן, כי בשעה שעזב את וצלסדורף, כפר מושבו באוסטריה, בכה כל הרחוב.”⁷⁴⁸

היו אלה ימים קשים בארץ ובעולם, והידיעות המרכזיות בעיתונות סיפרו על מאורעות הדמים בארץ. התנפלויות על יישובים, רצח יהודים, הפרעות לתחבורה בכבישים היו מעשים שבכל יום. ב־21.7.1938 נערך סיכום האבידות במשך השבועיים שחלפו: 77 הרוגים ו־247 פצועים. היישוב השיב מלחמה שערה, ונזכרים שמות היישובים שהתגוננו: בית יוסף, רמת־יוחנן, גבעת עדה. הידיעות מן העולם היהודי סיפרו על התארגנויות בעולם לסיוע לפליטים, על הדאגה ליהודי אוסטריה וגרמניה והמאמצים להשיג רשיונות עליה בשבילם, על גל ההתאבדויות בווינה (“הדירקטור וולף”), ועל זוועות הטירור הנאצי באוסטריה. הידיעות מן העולם הגדול עוסקות במוסוליני, בפרנקו, במדיניות “הגזע” הנאצית ובהתארגנויות שונות של המדינות באירופה.

הרשמים הראשונים של שופמן היו נלהבים מאד. שישה ימים לאחר בואו, בשעה שישב עם דוד שמעונוביץ בדירתו החדשה (ברחוב ריינס 17 בת"א), כתב לצבי דיזנדרוק:

למכתב זה הצטרף גם שמעונוביץ, שסייע למשפחה בקניות הנחוצות, ודיווח: “זה שישה ימים שהוא אתנו, וכבר הספיק לשכור דירה, ואם איני טועה גם התאקלם במקצת. מצב רוחו טוב וגם בריאותו בסדר גמור. כה לחי!”⁷⁴⁹

המכתב השני מאותו זמן הוא לברל כצנלסון, תומכו ומסייעו: “הרהיטים, הוצאות שונות ומשונות בלתי צפויות מראש כלל וכו' וכו' (יחד עם סילוק חוב גַרַצי) – אכלו את כל הכסף שנתת לי ונשארנו פתאום בלי פרוטה.” והוא מבקש לדעת: “איזה סכום משלי עוד ישנו ברשותך.”⁷⁵⁰

תשובתו של דיזנדרוק על חבלי ההתאקלמות של שופמן: “נו, עכשיו בוודאי כבר הגעת אל אותה הרגשה ראשונה של ‘בבית’ כשמתהלכים בחוצות תל־אביב. חבל רק שדווקא הימים הראשונים לבואך ימים לא טובים היו, מהצד הפוליטי, כי למרות הבטחון הגמור בת”א הרי ההזדעזעות הכללית ניכרת ומורגשת שם ביותר."⁷⁵¹

כל העיתונות העברית הקדישה מקום נרחב לציון המאורע. היו שהסתפקו בברכה קצרה בלבד, ובמילים היפות למעמד זה: ל.ר. (גבריאל טלפיר) ב’גזית‘; מ.ק. (משה קליינמן) ב’העולם’; כ. (ישראל כהן) ב’הפועל הצעיר‘; י. מתבונן (יצחק למדן) ב’גליונות’; מ. בן־אליעזר ב’הדואר'.⁷⁵² אגודת־הסופרים ערכה מסיבה לשופמן, שנוכחו בה “למעלה ממאה סופרים למן הישישים והוותיקים, ידידים מנוער, ועד לפרחי סופרים צעירים, וגם קוראים מעריצים רבים.”⁷⁵³ מרשים הוא ריבוי המדברים והמברכים: דוד שמעונוביץ, יעקב פיכמן, פ. לחובר, אשר ברש, יהודה בורלא, שלום שטרייט, שאול טשרניחובסקי ודוד זכאי בשם ‘דבר’.

המברכים רואים בשופמן בן או אח אובד החוזר למשפחתו, משפחת הסופרים. רבים מזכירים את חווית הקריאה בסיפוריו ומנסים לסכם את הנושאים שהכניס לספרות העברית ואת סימני־ההיכר של כתיבתו. בדברי המברכים חוזרות המלים: תמציתי, סוד־הצימצום, משורר החוויה תעלומת החיים, האהבה, הגבר והאשה. כמעט הכל מזכירים את היותו אחד מן “השלישייה המהוללה” – ברנר, שופמן וגנסין – ואת השמחה על כך, שנדודיו ב“מדבר הגלות” נסתיימו: “מעתה על קרקעה המוצק של המולדת” (מ.ק.) הכותבים מביעים תקוותם, שהישיבה בארץ תהיה “מקור ברכה ליצירתו החדשה במקלטנו האחרון הזה” (י. מתבונן). בנסיון לאפיין את המיוחד שביצירתו מרבים המדברים להסתייע בפסוקים מסיפורי שופמן, ובמיוחד “אדם בארץ” (טשרניחובסקי), וכן: “יהודי יפה בארץ היפה” (אשר ברש).

דומה, שרק ב’גליונות', שלעורכו היו “חשבונות” קודמים עם שופמן, נזכרו הנסיבות המיוחדות של התקופה, שבעטיין הגיע שופמן לארץ, ואילו האחרים בחרו להתעלם מהן ביום חג זה: “הנסיבות שהביאוהו משם והימים שבהם הוא בא לכאן, אינם יפים לתשואות־פגישה ולחגיגות קבלת־פנים. הבורח משם ועולה לכאן, הוא כבורח מן האש ובא אל האש. אלא שהבריחה היא מאש המפולת והחורבן, והעלייה היא לאשו של כור ייסורי־תקומה וחבלי־בניין, כור־מסה אחרון לאומה.”

תשובתו של שופמן למברכיו מכילה בתוכה את כל סימני־ההיכר של אישיותו: היא קצרה, חכמה ותמציתית, נהנית וחוששת, מתלהבת וצינית כאחד:

בשנים תרצ“ח–תרצ”ט הוסיפו מרבית העיתונים לפרסם מאמרי הערכה על יצירתו, שיש בהם ניסוח ראשון של כמה מן התכונות המאפיינות אותה.⁷⁵⁵

ג. “הזמנה חברתית” (תרצ“ח–תרצ”ט)

לא בקלות חידש שופמן את כתיבתו בארץ. דומה, שהדבר הראשון שפרסם היה סיפורו: “קיבוץ גלויות”, שנכתב ארבעה חדשים לאחר עלייתו, ומסקנתו: “עם העבר לא כדאי לבוא במגע.” הד לקושי לחזור ולכתוב נשמע במכתבו לצבי דיזנדרוק:

שופמן מבקש ממנו סיוע כספי נוסף, “עד שאתחיל לעבוד”, ומבטיח: “אני אתחיל לעבוד – בקרוב!” תוך התעניינות במצב בריאותו של דיזנדרוק הוא מגלה: “אגב, בווצלסדורף חשתי גם אני בלבי מאד, והרופאים הזהירוני ואילפוני הרבה: כך וכך להתנהג וכו' וכו'. והנה כאן, בת”א כמעט שאיני מרגיש כלום. כך דרכו של לב!…"

גם במכתב לירוחם טולקס, שעשה מאמצים לעלות לארץ כתלמיד האוניברסיטה העברית בירושלים, נשמע הד ממצבו הכלכלי הקשה: בווינה היה לי ציור כוזב ממצב הדברים כאן, היינו, מעניין היכולת והרצון של האנשים העומדים כאן ליד ההגה. האדם היחידי שעל ידו אולי יכולתי לבצע מה, הוא ברל כצנלסון, וב.כ. זה היה קודם בירושלים ועכשיו הריהו בלונדון."⁷⁵⁷

כך הוא מפרט את מצבו הקשה, שהורע עוד יותר בשל קיצוץ התמיכה החדשית מקרן מץ ו“היקרוּת”, גם במכתב לברל כצנלסון ומבקש להגדיל את המיקדמות שהוא מקבל.⁷⁵⁸

תשובתו של דיזנדרוק, שנכתבה חודשים אחדים לפני פרוץ מלחמת־העולם השנייה, חברית ומעודדת:

אולם,דיזנדרוק אינו יכול לעמוד הפעם לשופמן בשעת דחקו, כיון ש“כל המקורות חרבו בשעה זו, שהכל נתבעים ונותנים לצרכים התכופים המרובים באירופה.”

לאחר שהצליח שופמן לארגן את כל “התוהו הזה” שבקרבו, החלה השתתפותו הקבועה ב’דבר‘, שפירסם בו במרוצת תרצ"ט כ־20 רשימות וסיפורים. כבר בדברי הסופרים־המברכים, מיד עם בואו לארץ, חזרה ועלתה התביעה החברתית להשמיע את קולו, קול הסופר, “בימים קשים אלה” ולעשות את הארץ “מקור ברכה ליצירתו החדשה” (י. מתבונן). עוד יותר חזקה היתה ציפייתו של קהל־הקוראים ששופמן יתן ביטוי למציאות הארץ־ישראלית, והיא מוצאת את רישומה בקריאה “לשופמן”, שהתפרסמה ב’דבר’ ונחתמה: “ללא חתימה”,⁷⁶⁰ המשמשת כפה למעריצי שופמן מן השורה, שרבים מהם היו חברי קיבוצים. הכותב מתאר בלשון ציורית את הרגשת הקירבה לספרי שופמן השאולים מן הספרייה המקומית, שיש להם דרישה מתמדת והם חומר הקריאה המדבר ביותר אל הלב, המתאים לחינוך־הנוער וההולם להביא אל מיטתו של חבר שנפצע, הנמצא בבית־החולים. הקדמה ציורית־לירית זו מסקנתה, שהגיע תורו של הכרך החמישי של שופמן, והיא מלוּוה בסידרת שאלות רטוריות, המעידות על עוצמתה של הציפייה משופמן:

המשפט החוזר בקריאה נרגשת זו הוא: “חרד הלב”.

באווירת ציפייה דרוכה זו החל שופמן את תקופת יצירתו הארץ־ישראלית, ומיד נקלע למילכוד שאין מנוס ממנו: אם יישמע לקול־האמת שבו ויַראה כתביעתו של בעל “לשופמן”, את “העקום שבקוממיות”, יעורר את חמתם של רבים, שיטענו, שאינו רואה את הטוב והיפה שבהוויה הארצישראלית ואינו “מטה שכם לסבלנו”; אבל אם יתאר את הטוב והיפה, לא יהיה נאמן לעצמו ולמציאות המורכבת שראה בארץ, וייפגם כוח האמת של יצירתו. שופמן בחר, כצפוי, בדרך הראשונה ונשאר נאמן לעצמו ולדרך הראייה המיוחדת שלו את העולם, שלפיה אין שינוי בהוויה העכורה כתוצאה מהחלפת מקום במקום, ואפילו מקום זה הוא ארץ־ישראל, ואפילו מקום זה הוא הקיבוץ, גולת־הכותרת של מפעל ההתיישבות הציוני. שופמן רואה את שני צדי המטבע בכל תופעה, אינו מתפתה לשיר אך ורק שיר הלל להוויה החדשה, וחוזרת ההרגשה, שלא חל שינוי בין אז לעתה. ב“בעיגול”, אחת הרשימות שנכתבו על רקע כיכר דיזנגוף בתל־אביב, הקרובה למקום מגוריו, שאהב לטייל בה בקביעות,⁷⁶¹ נערכת השוואה בין שם וכאן לבין אז ועתה, שתוצאותיה הן תיקו, והסוף כאילו מטה את הכף דווקא לכיוון השלילה של כאן ועתה: “הלא מכאן, ממקלט אחרון זה, שוב אין לברוח.” בהרגשה דומה, ואף כבדה יותר, מסתיימת הרשימה “מסדה”, שנכתבה לאחר שיִט בים־המלח, סיור במפעל האשלג בסדום והצצה אל צוק מצדה: “כפליטי חרב נדמינו לפתע, כמורדפים, ואנייתנו – כאחת האניות התועות, הנודדות, אשר חוף אין להן.” הדברים, שנכתבו זמן קצר לפני פרוץ המלחמה וביטאו את הרגשתו הקשה של הכותב לאחר הגיעו ארצה, נקראים, ממרחק־הזמנים, כדברי נבואה קודרת, שנתגשמה במלוא אימתה.

הרגשת הפחד מפני הערבים חודרת לכל פינה, גם ליחסים שבינו לבינה, שהם השתקפות היחסים בין היהודי לארצו: כשם ש“המאהב הראשון עודנו אורב, מחכה לשעת כושר” להחזיר אליו את אהובתו, שדבקה באחר, כך גם ביפו: “הבעלים הקודמים הללו החושבים את עצמם ל’נגזלים' לא ינוחו ולא ישקטו” (“עם שקיעה”). הערבים כאן הם הגויים של שם, וזוהי הרגשת קבע בסיפוריו (“נכרים”).

קשיי התאקלמותם של ילדיו, כבנים למשפחה מעורבת, בארץ ובקיבוץ משמשים רקע לכמה סיפורים, כגון: “עמוס”, המסתיים בתלונה: “–למה הבאתם אותי?!…” כשם שחיבוטי הכתיבה שלו במקום החדש הם המקור לביקורתו על אווירת־החולין בארץ: “אין תחנת בינים בין ארץ ושמים.” היתרון לאווירה שם על זו שכאן מתמצה בהבדל, שבין הגג המשופע שם לבין הגג השטוח כאן: “אכן, יתרון לגג המשופע על הגג השטוח, וקשה לי לצייר משורר גדול, שעריסתו עמדה בין בתים שטוחי גגות” (“הגג”).

בשנה ראשונה זו כתב גם סיפורים על רקע הכפר השטירי (“פרנצל”, “הז’נדרם”), שהמשיך בהם כל ימיו, ואף החל בסוג חדש: “מסיפורי־הפליטים” (“הגם אתה?!”), שנהפכו לסיפורים מפי ניצולי השואה, ואף באלה התמיד שנים רבות.

ד. הוויכוח על סיפורי־הקיבוץ (תרצ"ט)

רבים ממעריצי שופמן וממוקיריו התרכזו בקיבוצים, והקשר אתם נוצר עוד בשעה שישב באוסטריה. במיוחד היה קשר קרוב עם אנשי עין־חרוד, ובראשם דוד מלץ, וגם העובדה, שבנו משה התחנך בעין־חרוד ובקיבוצים אחרים, הועילה לחיזוק הקשרים עמהם. סיפר דוד מלץ:

סיפוריו, שנכתבו על רקע חיי הקיבוץ, לא היו שונים מאלה, שנכתבו על רקע תל־אביב, ונתנו בראש ובראשונה ביטוי לאמת הפנימית של הכותב. לשני הסיפורים הראשונים מסוג זה (“לא לישון, לא לישון” ו“בין גלבוע וגלעד”) משותפת אווירת הפחד, הרגשת האימה וחוסר הבטחון, שאין מפניהם מנוס. בשניהם מופיעה דמותה של הנערה, שהמשיכה והאהבה אליה בלבד יש בכוחן להקל על האימה ולסייע בעול החיים הקשה, המוטל על הבחורים. אלא, שהרגישות לדבריו הפעם היתה גדולה יותר, אם משום שהקיבוץ היה תמיד רגיש לדברים שנכתבים עליו אם משום שהמדובר בסופר מן השורה הראשונה וברמת־ציפיות גבוהה ממנו, ואם משום שקהל הקוראים והמעריצים התרכז בקיבוצים.

על רשימות אלה, ואחרות שבאו בעקבותיהן, יצא הקצף, תחילה במכתבים פרטיים אליו ולאחר־מכן בפרהסיה, מעל דפי העיתונות.

שלמה רייכנשטיין, שבעיניו דווקא מצאה הרשימה “בין גלבוע לגלעד” חן: “והיא טובה, טובה,” צפה את הסערה העתידה להתחולל: “הלוואי שלא ינטרו לך ומסר לו את דעת־הקהל המתרעמת, ובעיקר של הבחורות, על כך ש”רק אחת בקיבוץ ושתיים בקבוצה מצא." “ובאמת: יש יותר, יש” והוא מצטרף לדעת המתרעמים:

רייכנשטיין מערער גם על ההפרזה, שנקט שופמן בכתבו: “והרובה לצדם…”, ה“מחלישה את הרושם”, ו“בעיקר מפריעות לי שלוש הנקודות.” שכאן הן גורעות.⁷⁶³

יש להעיר, ששופמן נכנע לדעת־הקהל, וכשכינס סיפור זה, שינה “לטובת” הקיבוץ וכתב על “הנערות היפות המעטות”: “אחת בקבוצה ושתיים בקיבוץ.”

רבקה גורפיין, מקוראותיו הנאמנות והרגישות במשך שנים רבות, מבטאת את דעת “הבנות” בקיבוץ, שנעלבו, אולם החוש הספרותי שלה מתגבר:

רשימתו של החותם ה.ק. ב’דבר' נושאת את הכותרת, ששופמן עצמו נתן לרשימה אחרת שלו, שהכותב מזכירה ומתנגד לה: “המשורר ובנות עמו”.⁷⁶⁵ גם הוא מגיב בהרגשת אכזבה על “הצגת הנערה היפה ‘כנקודה בתוך הנקודה’, כיחידת סגולה אשר בגללה כדאי לעבוד ולסבול” ורואה בתפיסה זו “סילוף מהותה של אותה העבודה וההאבקות” ו“פגיעה לנערה עצמה”. הרשימה פותחת בגודל הציפיות “מטבילתו הראשונה באווירת גלבוע וגלעד”; האם יוצת “זיק קודש בלב המשורר?” הידע “להקשיב להמיית התחייה?” “הייפלא, אם הלב מבקש, ולוּ אך פסוק אחד, מלה אחת אשר צליל פעמי המשיח דבק בה?” ומתארת את גודל האכזבה: “ולמקרא הדברים מתמלא הלב תמהון ואכזבה.” בהמשכה מלמד הכותב את הסופר פרק בהלכות “הנערה התחייתית הארצישראלית”, שאינה יצור רומנטי, אלא “מטה את שכמה למאמץ המלוכד של תחיית ישראל, לעבודה, לסבל ולהגנה”. בסיום הוא מייעץ לסופר, ש“יסתכל־נא נכונה אל הדמות האמיתית של גבורת התחייה העברית, אז ינשא דברו, צלול ועז, על תפארת בנות עמו בין גלבוע וגלעד.”

בניגוד לסיגנון הפאתטי – המוכיח, שנקט ה.ק., מְשַוה יצחק דמיאל לרשימתו, הכתובה כ“מכתב כמעט אינטימי”,⁷⁶⁶ אופי אירוני־סרקאסטי. המכתב מכוון אל “החברות”, כיון ש“נתעורר בי הרצון לשים באזנכן ובלבבכן את דברי אלה.” לאחר שהוא מצטט את הקטע על “הנערות היפות המעטות” ואת הסיפור על ליטי, שביקשה חופש מעבודתה כאחות ונתלוותה לאורחים המטיילים, הוא ממשיך, כביכול, אל קו־המחשבה של שופמן וקורא לנערות בקיבוץ “לנהוג בעצמכן זהירות וחרדה”, כדי לשמור על “חלקת עור הפנים ועל עדנתו וזיוו ורכותו”, על "הפיגורה והטאליה והידיים, ולשם כך "אתן אל השדה אַל תצאו. “אל מסעי הטיול של אורחים חשובים בהפליגם בסירת המוטור”, ואז, כשתתפרקד נערה כזו “חשופת שוקים על הסיפון – וחשבון עולמנו ייעשה ביסודיות שאין אחריה כלום.”

שתי התגובות משקפות את עוצמת האכזבה מסיפורו של שופמן, כתוצאה מגודל הציפיות, ובעיקר את הרגישות היתרה, שבה התייחסו אל כל הנוגע בחיי הקיבוץ, ואת האופן שבו קרא הציבור דברי־ספרות.

נחום בנארי, ידידו ומעריצו של שופמן, יצא להגנתו⁷⁶⁷ וטען כנגד המבקרים, שגילו פנים שלא כהלכה בסיפורו, שכן שופמן מטעים, “כי היופי הגופני, שהוא לרוב גם ראי נכון ליופי הנפשי, הוא התמצית ונותן טעם שבחיים,” ומכאן רב המרחק לסברה, ש“המשורר מבכר את היופי הריק מתוכן פנימי ונפשי.” ולמסקנה,“כי בארצנו צריכה הנערה היפה לפרכס את עצמה, להיזהר חלילה משרב השמש ומעבודה קשה המנוונת את הגוף, ובלבד שתשמור על רעננותה ויופיה החיצוני. והרי באותה רשימה של שופמן נאמרים היפוכם של הדברים.”

בנארי מביא דוגמה “מתוך ההיסטוריה של חיי הספרות שלנו בארץ, איך קידמו, למשל, את הופעת י”ח ברנר, איך קראו בזמנו את ‘מכאן ומכאן’ שלו, ספר זה שנעשה עתה כמעט כספר־הבשורה של החלוציות העברית בארץ." בסיום הוא מתרעם על החבר שוויגר, על “חוסר הדיסטנציה” שבכתיבתו, כי גם אם טעה שופמן, “הרי לו מותר,” “אבל לך, אסור לכתוב על טעות זו מה ואיך שכתבת.”

תגובה על תגובות אלה פירסם יורם כפירי תחת הכותרת “בין אדם לסופרו”.⁷⁶⁸ הוא מסכם את טענות הקוראים, הנעלבים והכועסים, שמחו על הדרך, שבה העריך שופמן “את תפקיד הבחורה בקיבוץ”, וטוען להפרדה מוחלטת בין תפקיד הסופר לתפקיד הקורא ומדגיש את נזקי הפירסום המידי, “עוד לפני שהתייבשה הדיו” של דיעות הקוראים, הגורם לכך “שכל אפשרות של עבודה ספרותית נהרסת,” הצעתו היא: “הניחו לסופר ותנו לו לעבוד בשקט.” לעצם הוויכוח הוא מעיר: “אל תיפגע הבחורה מהוקרתו של המשורר, כי תמיד יתעורר חשד, וחשד מוצדק, שרגשנות זו היא רק צורה של גנדרנות, הקיימת מששת ימי בראשית, שכנראה, גם בקיבוץ אין מפלט ממנה”.

גם הוא, כאחרים, מחכה ל“כרך החמישי של כתבי שופמן, הכרך הארצישראלי. ולעת עתה, מוטב שג. שופמן יכתוב, והקוראים יקראו –ויסתפקו בזה.”

לוויכוח הצטרף גם נתן גרינבלאט, ברשימה הנושאת את השם השופמני “הוא, הוא”,⁷⁶⁹ שיש בה נסיון לסיכום שנת יצירתו הראשונה של שופמן בארץ, כשלנגד עיניו מונחות כבר כ־26 רשימות וסיפורים. הכותב מגיב על “ההזמנה הסוציאלית”, שנחתה על שופמן עם בואו לארץ: “וכשעלה שופמן לארץ, הומטרו עליו, עם דברי קילוס והערצה, גם הזמנות ודרישות: הב, הב, אמן נערץ, והעלה מזמרת הארץ, המצא תיקון לסיפור העברי החדש וכו' וכו' בנוסח שטרות שמגישים לגוביינא ל’גביר' שמפקפקים בעושרו.”

הרשימה משקפת את דעות שני המחנות. מעריצי שופמן “סגי להם בעצם בקרן היצירה הקיימת שלו, כלום אין הוא בלבד מנחילה לו את המקום המכובד בספרותנו!” והמחנה השני: “והקנטרנים רוגנים ורוטנים: אין אמן גדול רשאי להיות סמוך על שולחן עברו, חייב הוא ליצור תמיד. אמן כי ישבות – סימן רע הוא לו…” הכותב מעלה על נס את רשימותיו הא“י שרובן יניקתן מהארץ, מנופה, מקצה הווייתה”, ובהן, לכאורה, “מראות החיים הפשוטים והשכיחים”, “ואולם תוכם רצוף סמליות שירית אמיתית.” הוא מזהיר את “המזמינים”, שלא ישלו את עצמם,שהאמן אכן נענה להזמנתם, שכן את רשמיו שלו העלה על הכתב, ו“אין הוא עבד המציאות,” “אלא בורר הוא בחוש דק את הנסתר שבה, את המקופל במחבואיה.”

מעין סיכום יש גם במכתב נוסף של רבקה גורפיין, הרואה את שני צדי המטבע, כאיש־ספרות מחד־גיסא וכקוראת וחברת־קיבוץ מאידך־גיסא:

לימים, כשנתבקש שופמן על־ידי חיים תורן לכלול את סיפורו “בין גלבוע לגלעד” באנתולוגיה ‘ספרותנו היפה (מביאליק ועד ימינו)’, סירב וכתב: “במקום רשימתי ‘בין גלבוע וגלעד’ הייתי מציע את הרשימה ‘חמסין בעמק’. הראשונה עוררה תרעומת בחוגים מסויימים, ואין לקבעה בספר כספרכם.”⁷⁷¹ ואמנם כך היה.

ייתכן, שהסיפור “הנשיקה”, שנכתב על רקע “המאורעות” בארץ, בא לכפר על “העוון” שתלו בו על היחס לנערה הארצישראלית בקיבוץ, שכן במרכזו הרעיון, שאהבת הארץ קשורה באהבת הנערה שבארץ, ובמותה ציוותה לנו את האהבה.

ויכוח נרגש זה יש בו חזרה על הוויכוח, שהיה מנת חלקה של יצירתו הארצישראלית של ברנר, והקדמה לזה שעתיד להיות על ספרו של דוד מלץ ‘מעגלות’. הוא מעיד על מעמדו המרכזי של שופמן בציבור, ועל מעמדו של הסופר בחברה בכלל, וגם על תוקפה של התביעה הבלתי־אפשרית ל“ארץ־ישראליות” ביצירה הספרותית.

על מעמדו הנכבד של שופמן תעיד גם הצעתו של מאיר מוהר, ידידו, “להוציא את כל מה שנכתב עליך בקובץ אחד, והיה בידי כל הננהים אחרי דבריך בתור ספר־שעשועים, מאיר עין ולב,” שכן “לא נכתבו עוד על שום סופר, מלבד על ביאליק ז”ל, דברי חיבה והערצה נאמנים ולבביים כל־כך, כמו שנכתבו עליך, ועל פרי־רוחך. מובטחני, שרבים יהיו הקופצים על ‘ספר־שופמן’ זה." האנשים שהוא מציע “הראויים לעיסוק זה, הם: נתן גרינבלאט, דוד מלץ ורייכנשטיין ואולי גם קריב.”⁷⁷² הצעה זו לא יצאה אל הפועל, אם משום שלא נראתה בעיני שופמן, אם בשל המלחמה.

ה. שנות המלחמה (ת“ש – תש”ה)

1. קשת נושאים

חושיו המחודדים של שופמן ורגש הפחד המפעם בו תמיד הביאוהו גם הפעם לחוש את העתיד לקרות ברשימתו “אחד”, שהתפרסמה כחדשיים בלבד לפני ההכרזה הרשמית על פרוץ מלחמת־העולם. הרשימה מתריעה על השאננות בארץ, שהתבוננות בבני הנעורים הרוחצים בים ממחישה אותה: “חוסר דאגה, בטחון, הוללות, צווחת תענוגות. האין בני־אדם מריחים את המתרחש, את המתחולל, את המתרגש לבוא?…” היתה זו זעקה אחת מלא־רבות, שהתפרסמה בעיתונות בארץ, אולם, גם היא לא היה בכוחה להמחיש “את כל חומר המצב, את הקושי העולמי בכלל – –”. רגע פרוץ המלחמה מאופיין על־ידי ה“קוביוסטוסים”, המפסיקים להרף־עין את משחקם הנצחי בפינת בית־הקפה, ולאחר־מכן ממשיכים בו, כשם שעשו לפני עשרים וחמש שנה, עם פרוץ המלחמה הקודמת.

בחמש שנות המלחמה (ת“ש–תש”ה) השתתף שופמן בקביעות ב’דבר' ופירסם בו, בהתאם לתנאי החוזה, פעמיים בחודש, כשבדרך־כלל מתפרסמים כל פעם שני סיפורים או שתי רשימות יחד. לעתים השתתף גם ב’מאזנים' או בקבצים חד־פעמיים שונים. בסך־הכל פירסם בשנים אלה כ־260 סיפורים ורשימות. “אני משתומם בעצמי על ‘פוריותי’.”כתב לצבי דיזנדרוק לסיכום שנתו הראשונה בארץ.⁷⁷³ בספרו ‘בטרם ארגעה,’ שהופיע בעצם ימי המלחמה (תש"ב), כונסו מרבית הדברים שכתב בתקופה זו (135 סיפורים ורשימות).

יצירתו בשנים אלה, ואף אחריהן, שייכת לסוג הרשימה־הסיפורית, שעלילתה קיימת, אך היא קצרה, מרוכזת ותמציתית, ותמיד מוסר־השכל בצידה. צורה זו התאימה הן להתחייבותו להשתתף בקביעות ב’דבר' והן לחוסר הבטחון הכלכלי, שהיה מנת חלקו ולא איפשר לו נשימה ארוכה והתפנות לפרישׂת יריעה רחבה, אולם בעיקר הלמה את הלך־נפשו באותו זמן, שיפה היתה לו התגובה הקצרה והמרוכזת, ובעיקר המידית, על המתחולל סביבו ובעולם.

לרשימותיו הסיפוריות יש אופי של יומן אישי וקולקטיבי, ורובן משקפות מזווית ראייה אישית מאד את מאורעות הזמן, כפי שהם מתרחשים בארץ־ישראל, וכפי שהם מגיעים ממקומות אחרים לידיעתם של יושבי־הארץ. המאורע המסוים טבוע בחותם המקום וזמן, אולם בעת ובעונה אחת מבטא, בטובות שברשימות אלה, את הנצחי והקבוע במצב היהודי והאנושי בכלל. ההתחקות אחר רשימותיו, לפי הסדר שבו נדפסו לראשונה,⁷⁷⁴ מגלה לעיני הקורא את מהלך החיים בצל מלחמת־העולם השנייה, את ההסתגלות אלה, ובעיקר את הסתננות הידיעות על הנעשה שם והתגלות אימת השואה לאט לאט ליושבים בארץ. אולם בצד המלחמה ומוראותיה, משקפות הרשימות גם את המשך חיי השיגרה בארץ, על הוויכוחים שהתנהלו בה בשאלות תרבות וספרות, על חילוקי הדיעות כמעט בכל הנושאים האפשריים ועל חיי היום־יום של האנשים באשר הם, שהמלחמה לא שינתה בהם דבר, ולכן הביקורת עולה כאילו מאליה.

קשת הנושאים רחבה ומגוונת: סיפורים על רקע המציאות בעיר ובקיבוץ, מהם הקשורים למלחמה ומהם ללא קשר אליה, בצד סיפורים על רקע העבר בילדות ובכפר האוסטרי. רבים הם הסיפורים שבהם נערכות השוואות בין כאן לשם, אז ועתה, ולצדם סיפורים על־זמניים ועל־מקומיים, שנושאיהם “נצחיים”. מקום מיוחד הולכים ותופסים הסיפורים הקשורים בידיעות על היקף השואה, ההולכות ומסתננות לארץ מפי אלה שהצליחו להימלט על סמך המתפרסם בעיתונות, ואולי אלה הם סיפורי־השואה הראשונים.

דברי־העיון, הנכתבים בשנים אלה, תופסים אט־אט את מקומן של הרשימות־הסיפוריות, ומספרם גדל והולך על חשבונן. גם בהם נושאים רבים ומגוונים, ובראשם: תגובות על סופרים וספרים, ובתוכם על ספרים הקשורים בשואה ועל ספריהם של נופלים, המתחילים להופיע בשנים אלה. וגם כאן, זהו לא רק יומן־קריאה קולקטיבי המשקף את פני־הדור, אלא ראשיתו של ז’אנר, שהלך והתרבה, ונעשה חלק בלתי נפרד מן המציאות הספרותית, ובעיקר החברתית־תרבותית. לצדם ממשיכות להתפרסם רשימות בנושאים הקבועים של התרבות והספרות – תגובות על תופעות שונות בחיים ובספרות ובמדיניות המקומית והעולמית.

חליפת המכתבים בתקופה זו הצטמצמה מאד בשל הקשר עם חוץ־לארץ שנפסק. בארץ אפשר היה להסתפק בשיחות פנים־אל־פנים להוציא אותם מקרים של חילוקי דעות או בקשות והמלצות, שהכתיבה יפה להם. נשמרה בעיקר חליפת המכתבים עם ידידיו בעין־חרוד ובקיבוצים אחרים (דוד מלץ, נחום בנארי, שלמה רייכנשטיין). גם הודות לכך שילדיו של שופמן התחנכו בקיבוצים (גבע, עין־חרוד ועוד), וכמובן, עם הבן והבת עצמם.

2. בין שופמן לברל

חילוקי הדיעות המרובים ביותר באותה תקופה היו עם ברל כצנלסון, דווקא משום שהוא היה זה שביסס את מעמדו הכלכלי, ולא רק הכלכלי, של שופמן ב’דבר‘, ולאחר־מכן גם ב“עם־עובד”. שופמן טען בקביעות, שהשכר שהוא מקבל מ’דבר’ אינו די ואינו הולם את מעמדו ואת תרומתו לעיתון:

המתח ביניהם גבר עד כדי־כך, שבמכתב המלצה, ששיגר שופמן לברל, על מרדכי עובדיהו, שהוא “אחד מבני ‘משפחתנו’”, ש“נהרס מעמדו פתאום על־ידי שרירות לבם של נותני העבודה שלו,” וביקשו שיתערב בדבר, שכן “יש הרגשה שמפניך הם יראים,” כתב גם בעניינו שלו: “מאחר שגם בלאו הכי, אני משער שהנך מתחרט, בסתר לבך על שהעליתני הנה, הריני בא אליך שוב בהטרדה אחת. אני עושה זאת בלב כבד, לאחר שראיתיך בוועידה החקלאית ואתה עייף ויגע עייף־הסבל הכללי…”⁷⁷⁶

סיום המכתב מכוּון למומלץ ולממליצו כאחד ואינו נעדר שמץ התרסה כלפי ברל כצנלסון על־אף הכל: “כל מעיינינו, כרגיל, בכלל, בכלל – ואילו האחד שייפול – –.” למותר להעיר, שזהו סיום “שופמני” טיפוסי, שיש בו גם כדי לגלות כיצד מתרקמות רשימותיו הסיפוריות מתוך מקרי החיים הממשיים.⁷⁷⁷ סיום טיפוסי אחר מצוי במכתבו לבתו: “בבית לא חָפצת לחַייךְ. אולי תחייכי לנו, לפחות, מרחוק, מעין־חרוד?…”⁷⁷⁸

על־אף שפרנסתו היתה תלויה ב’דבר', בברל כצנלסון ובמשה ביילינסון, ולמרות העובדה, שידידיו הקרובים הם מבין אנשי ‘מאזנים’, לא נרתע שופמן מלהתווכח עמהם, הוסיף ללכת ללא חת בדרכו העצמאית, ולא היסס מלהביע בגלוי את עמדתו בענייני ספרות ובעניינים אקטואליים העומדים על הפרק. דיעותיו אלה, שבוודאי לא נשאו חן ולא נעמו לאזני הנוגעים בדבר ורבים מקהל הקוראים, לא רק שלא עירערו את מעמדו, אלא אדרבה, חיזק אותו. אלה שעמהם התווכח עשו הכל כדי שיוסיף לומר את כל אשר עם לבו, והשתבחו בחופש הדיעות ובזכות־הוויכוח, שיש בהם ברכה וחיזוק.

כך, למשל, זכר לראובן בריינין חסד נעורים ושיבח אותו, בניגוד מפורש לנידויו מן המחנה העברי והציוני באותן שנים בשל דיעותיו בזכות התיישבות יהודים ברוסיה (“ראובן בריינין”), וכן, לא היסס לשבח, אם כי בהסתייגות את ‘מחברות לספרות’ ואת נתן אלתרמן מעל דפי ‘מאזנים’, ואף דיבר בזכותם של המשוררים החדשים (אלתרמן, טסלר, יחיאל פרלמוטר [אבות ישורון], יונתן רטוש, א"ד שפירא), אם כי הוא עצמו הודה, שאינו מבין אותם (“‘סער ופרץ’”, “הבאר”).⁷⁷⁹

עם ברל וביילינסון התווכח על שהם משבחים את מלחמתם של פועלי וינה “בעד הסוציאליזם, ובעד הדמוקרטיה, בעד זכויות העם ובעד כיבושי העובד, בעד עצמאות אוסטריה ובעד שוויון היהודים.” לדעתו, זוהי אילוסיה לחשוב, שהללו נלחמים בעד כל הדברים היפים האלה, שכן “מה ל’שגץ' הווינאי ולדמוקרטיה ולצדק העולמי ולשוויון היהודים?!” ובתגובה על “גלי־הזעם שהכתה הרשימה באי־אלה עיתונים מפלגתיים” הוא עומד על זכותו להביע את דעתו: “כך נתרשמתי אנוכי במקום המעשה ומי הוא זה ואי זה הוא, אשר יאמר לי כיצד להתרשם או יאסור לי לגלות התרשמותי זו?!” (“על אילוסיה אחת”, “מה כל המהומה?!”)

גם עמידתו לצידו של אצ“ג, שנאסר בראשית תש”א, מאפיינת את עמדתו העצמאית, האיתנה ללא חת.⁷⁸⁰

ויכוחים דומים היו לו גם עם דוד זכאי, על רקע רגישותו למעמדו ב’דבר' בפרט, וכסופר־הדור בכלל,⁷⁸¹ וכשהיה נדמה לו, שדבריו אינם נדפסים במקום הראוי להם, דרש: “אבקשך להדפיס את ‘שתי רשימות’ במרכז (כאסטרונום, ודאי יודע אתה מה זה מרכז). כי רק במרכז יוצאים הדברים ללא טישטוש.”⁷⁸²

בדצמבר 1940 החל רעיונו של ברל כצנלסון בדבר הוצאת־ספרים משלו לקרום עור וגידים, ובראשית 1941 אושר במועצת ההסתדרות המ"ב.⁷⁸³ אחד הסופרים, ששמם נכלל בראש הרשימה להוצאת ספרם היה ג. שופמן, על־אף העובדה שבמשך כל הזמן היה הקשר עמו מלווה חיכוכים, מתח וחילופי דברים קשים. באחד המכתבים הראשונים בעניין זה מאשים שופמן את ברל בהתחמקות מפגישה עמו, כדי שלא למלא את בקשתו, וברל מצדו עונה לו באותו יום עצמו, “ערב א' במאי”, בנימה של התנצלות:

מאותו זמן ניהל ברל משא־ומתן עם שופמן על הוצאת ספריו, על־אף המתח ביניהם. הוויכוח היה אם להוציא מהדורה חדשה של כתביו או ספר ובו דברים חדשים. שופמן נטה לתכנית הראשונה, וברל – לשנייה. אחד מנימוקיו של ברל היה: “אותו נייר פשוט, העומד לרשותי, ספק אם יתאים למהדורה שלמה, וגם מנגנון ההוצאה עודנו צריך חיזוק שיוכל לבצע קומפלט שלם.” הוא מדגיש, שלא חזר בו מכוונתו להוציא גם מהדורה חדשה, אולם “כרך חדש קודם.”⁷⁸⁵

מרגע שנתקבלה ההחלטה להוציא ספר חדש, נעשה שופמן קצר־רוח מאד, והוא מלווה את מהלך הוצאת הספר והסידורים הכרוכים בכך במתח רב, בחששות, בחשדות ובעצבנות גוברת והולכת. מתקופה זו נשארה חליפת־מכתבים מרוגזת ונסערת מאד עם ברל כצנלסון, ובמקום שהוצאת הספר תהיה מעשה נעים – נהפכה בשביל שניהם לא־פעם לסיוט.

בסוף שנת תש“ב הופיע הכרך ‘בטרם ארגעה’ בהוצאת ספריית “לדור” של “עם־עובד”, שכלל את סיפוריו ורשימותיו החדשים. מן התכנים להוצאת מהדורה מחודשת של כתביו הופיע רק הכרך הראשון, בשנת תש”ו, לאחר מותו של ברל, ואילו שאר שלושת הכרכים בהוצאת “עם־עובד” הופיעו רק בשנת תשי"ב.

גם לאחר הופעת הספר נמשך דין ודברים ביניהם, בענייני ממון, פירסום והפצה, אבל גם על המשך מימוש התכנים להוצאה מחודשת של ‘כל כתביו’, שגם הוא נעשה באותה אווירה של מתח, חשדנות ועצבנות, ונפסק לפתע עם מותו של ברל (12.8.1944).

חליפת המכתבים הנסערת ביניהם התקיימה גם משום שקשה היה להיפגש לשיחה עם ברל, העסוק תמיד, וגם משום שעניינים מסוג זה נוח להם להיכתב, כדי שיישמרו דברים מפורשים.⁷⁸⁶ דוגמאות מחליפת מכתבים זו משקפות את אווירת המתח, שלא פגעה בעצם העשייה. כך, למשל, לאחר שלא קיבל תשובה מברל על שלושת מכתביו האחרונים, האשימו שופמן: “אתם, אנשי המפלגות ומנהיגיהן, מהיותכם נתונים לכלל, ‘החוש’ שלכם קָהָה לגבי הפרט, לגבי האחד. לא טוב הדבר, לא טוב!” (2.11.1942). ותשובתו העוקצנית של ברל: “סוף־סוף עמדת על כך שאנשי המפלגה לבם קהה לגבי הפרט. אני יודע זאת מכבר” (5.11.1942). בתשובה על הבקשה להוציא לאור את כתבי שלמה רייכנשטיין,⁷⁸⁷ כתב ברל לשופמן:

ועל מכתביו הכעוסים של שופמן, המאשימים אותו בהתחמקות מלהוציא את כתביו במהדורה חדשה, הוא משיב:

באחד השלבים “מאיים” שופמן, שיוציא את כתביו בהוצאה אחרת (“ספריית פועלים”), ובתנאים משופרים מאלה שמציעה לו “עם־עובד” (5.1.1944); מבשר לברל שקיבל בכוחות עצמו “רשיון נייר” (23.3.1944) וזועם על שאינו מצליח להיפגש עמו, ועל שההוצאה אינה מתחילה בהדפסת כתביו, אף־על־פי שכבר הכניסה אותם ל“פרוספקט” (4.5.1944). על שיחת הטלפון ביניהם (23.4.1944), שבה ביקש מיפרעה נוספת, ולא נענה בטענה שבן־שיחו חולה, הגיב שופמן בכעס רב:

על מכתב זה נתקבלה תשובתו המרירה של ברל, שהשתמרה בשני נוסחים. ניכר, שהרבה להתלבט בניסוחה, ונראה, ששלח בסופו של דבר נוסח מרוכך:

הרשימה הסיפורית “אינני!”, ששופמן מזכירה במכתבו לברל, נדפסה כשלוש שנים קודם לכן ב’דבר', ויש לשער, שהמודל למספר שם לא היו יחסי ברל־שופמן, ורק בדיעבד ייחס שופמן סיטואציה זו למערך היחסים ביניהם.

על־אף החלפת דברים קשה זו, לא הרפה ברל ממאמציו להוציא לאור מהדורה מחודשת של כתבי שופמן, ובמכתבו “תוך נסיעה” (23.6.1944) סיפר לו עליהם: “אתמול רבתי עם ועדת הנייר על הכמות הזעומה של נייר שהקציבה לך,” והוא מקווה, “כי בסוף יולי או במחצית אוגוסט אוכל לשוב ל’עם־עובד', ובין הדברים הראשונים שחפץ אני לטפל בהם – מהדורת כל כתבי ג. שופמן.”

אולם, באותו מכתב, מגיב ברל בחומרה יתרה על “מעשה עשוי” של שופמן,⁷⁹¹ בדבר מסירת חוברת מדבריו החדשים ל“ספריית השעות”,⁷⁹² ועל כך “איני יכול לדון אותך לכף זכות”. יש ביניהם חילוקי דיעות על פירוש החוזה, שלפי שופמן הוא כולל רק דברים שנכתבו לפני החתימה, ואילו לדעת ברל לא כך הדבר, והעובדה, שב’בטרם ארגעה' נכללו דברים שנכתבו גם לאחר חתימת החוזה – תוכיח. אין ספק, שצדק ברל, ושופמן “מתחכם” כדי להצדיק את מעשיו, שיש בהם משום הפרת חוזה. סיום מכתבו של ברל הוא בטון מריר־עצוב: “צר לי שאני צריך לכתוב לך דברים אלה. חפצתי לעסוק במהדורת כל כתבי ג. שופמן מתוך שמחה.” על כך מגיב שופמן מיד (27.6.1944), וזהו המכתב האחרון שבידי בחליפת המכתבים שביניהם. כחודש וחצי לאחר־מכן נפטר ברל. במכתב אחרון זה מנסה שופמן לשכנע את ברל, כי “תוכל לעסוק בהוצאת ‘כל כתבי’ ‘מתוך שמחה’ גמורה כיון שהחוברת היא עניין חד־פעמי (רק אלפיים אקס‘, ומובן שכל הדברים שבאו בחוברת זו, ייכנסו ל’כל כתבי’ ב’עם־עובד'.” ולא עוד אלא ש“החוברת לא תזיק לכם, להיפך, היא רק תגרה את יצר הקריאה ביחס אלי – לטובת המהדורה המלאה ב’עם־עובד'.”

לאחר הסבר זה באה גם התנצלות והסבר נוסף: “סהדי במרומים. שעשיתי זאת בלב ולב, לא חפצתי לעשות דבר למורת רוחך. אבל לא היה מוצא אחר. הייתי קרוב לאיבוד הדירה, פשוטו כמשמעו! [ –– –] איך שהוא –ו’סטייה' זו לא תשנה!”

לאחר מותו של ברל, עם פירסומם של קטעים מהאוטוביוגראפיה שלו,⁷⁹³ יצא שופמן ברשימה נלהבת: “ב. כצנלסון והאריה”, שמסקנתה: “כאן ב.כ. מתגלה כאיש הראייה הפנימית.” במיוחד שובה את לבו סיפורו על תגובתו כילד למקרא הסיפור על הצדיק שומר השבת, והוא מעיר, הערה שיש עמה התפייסות שלאחר המוות: “אנשי המפלגות ודבריהן, יש אשר אישיותם מיטשטשת בהמולה המפלגתית, עד אשר קשה לעמוד על אופיה, ודווקא פרט קטן כזה מימי הילדות (הבכי הנורא של הילד) עשוי להאירה.”

3. ספרים חדשים

בשנת תש“ב, זמן מה לפני הופעת ‘בטרם ארגעה’, יצא לאור ספרון קטן ‘מתוך כתבי ג. שופמן: רשימות’, בהוצאת “עדי”, ת”א, ובו 147 עמ'. הוצאת “עדי” היתה מפעל משותף של אנדה עמיר ושל מרדכי ברנשטיין: “אנדה ערכה את הספרים, קיבלה את הזכויות, ואני הוצאתי אותם לאור. קראנו לזה ‘עדי’. מפני שהתבנית היתה קטנה ויפה. לצערנו, הנייר בזמן ההוא לא היה נטול־עץ והעמודים הצהיבו.”⁷⁹⁴ בהוצאה זו הופיעו כ־15 ספרונים, ביניהם של ש. שלום ושל אנדה עצמה. על הוצאה זו יצא, כאמור, קצפו הצודק של ברל. אנדה סייעה לשופמן בהבאת ספרו ‘בטרם ארגעה’ לדפוס לפי בקשתו המפורשת,⁷⁹⁵ ומאז היו ביניהם יחסי ידידות הדוקים. לפני נסיעתה לגרמניה למחנות העקורים בשליחות הסוכנות שיגר לה “מכתב־אהבה” בעקבות דבריה של אנדה עצמה על מה שאמר לה אחד הילדים, מניצולי השואה, כשרצה להביע את גודל אהבתו אליה: “אנדה יקרה! אני אוהב אותך כמו לחם”⁷⁹⁶.

הספר ‘בטרם ארגעה’, שהופיע בסוף תש"ב, היה בו כינוס כמעט שלם של סיפוריו ורשימותיו שנכתבו בארץ,⁷⁹⁷ והביקורת הגיבה עליו בעירנות רבה.⁷⁹⁸ “שמחת הפגישה” עם כרך חדש של שופמן (מרדכי עובדיהו) משותפת לכל הכותבים.

בשנת תש"ד הופיע ספרון נוסף: ‘במלקחיים’, בהוצאת “ספריית השעות” בתל־אביב, השייכת למשורר יהושע טן־פי. כפי שמעידה כותרת המשנה, נכללו בו “דברים חדשים”, שנכתבו לאחר הופעת ‘בטרם ארגעה’. בספרון 22 סיפורים והוא בן 45 עמודים. ‘במלקחיים’ זכה לתגובה ערה למדי של הביקורת ובמיוחד של אותם מבקרים, שעקבו בהתמדה אחר כל היוצא מתחת עטו (מיכלי, עמנואל בן־גוריון, מרדכי עובדיהו, יוסף שה־לבן).⁷⁹⁹

4. ‘הד ירושלים’

שופמן כעורך המדור הספרותי. בראשית שנת תש“ה החל שופמן בהכנות לעריכת המדור הספרותי של השבועון ‘הד ירושלים’. שבועון זה החל לצאת עוד בשנת 1939 בעריכת שלום שווארץ (בן־ברוך), ובשנתו השישית החל לערוך אותו יהושע טן־פי,⁸⁰⁰ ונוספה לו כותרת משנה: ‘הד ירושלים – שבועון לספרות, פובליציסטיקה וביקורת’. שופמן היה העורך של המדור הספרותי ב־28 גליונות (13.10.1944 – 29.4.1945), ולאחר־מכן נפסקה גם השתתפותו בו. תחילה נדפס בירושלים, ואח”כ הועברה הדפסתו לתל־אביב.⁸⁰¹

לפי עדותו של יהושע טן־פי,⁸⁰² היה זה אורי צבי גרינברג, שהכניס את שופמן כעורך המוסף הספרותי. יש לשער, שהיה כאן נסיון להעביר את שופמן “מרשות”‘דבר’ ומחוגי מפלגות הפועלים ולשלבו בחוגים הימניים, שהתרכזו בעיתון זה, ואף הוצאת ספרונו ‘במלקחיים’ היה חלק מן “החיזור” הזה אחריו.

טן־פי שינה את כיוונו של השבועון, ומעיתון בעל גוון לוקאלי, ירושלמי, בעריכתו של שלום שווארץ (“‘הד ירושלים’ יפעל למען ירושלים [– – –] הוא הבטאון היחידי המוקדש לירושלים,” נאמר בהקדמה לגליון הראשון שלו) ניסה לעשותו עיתון חברתי־פוליטי־ספרותי: “טוב יהיה אם בצד הבמות המפלגתיות הרבות, תהיה אחת, מעליה תהא נשמעת מלה חפשית, בלתי מרותקת ל’קו'. [– – –] מגמת השבועון החדש [– – –] טיפוח היצירה העברית המקורית,” נאמר בהקדמה לגליון הראשון בעריכתו של טן־פי. אולם למעשה, הקו שלו היה ימני, קיצוני למדי, והוא אף הגן על פעולות אצ“ל ולח”י. עם זאת, נעשה בו גם נסיון לרכז סביבו אנשים משני המחנות. כך, למשל, השתתף בוֹ יהודה גוטהלף, מן הצד האחד,⁸⁰³ והרצל רוזנבלום, שחתם בכינוי: רזים, מן הצד האחר.

על־אף עדותו של יהושע טן־פי, ששופמן לא הטביע את חותמו על המדור הספרותי שהיה מופקד עליו, הרושם המתקבל מקריאתו הוא שלא כך הדבר. שופמן הזמין להשתתף בו סופרים שהחשיב ושהיו מחוג ידידיו הקרוב, כגון נחום בנארי, יעקב פיכמן, דוד מלץ, מאיר מוהר, משה שלנגר (בן־מנחם), אהרן קווה, דוד שמעונוביץ, מרדכי עובדיהו, יצחק עוגן, ואחרים. כולם היו “אנשי־שלומו”,ידידיו הוותיקים והחדשים, וקרוב לוודאי, שבלעדיו לא היתה קבוצת אנשים זו, שרבים בה היו חברי קיבוצים, אנשי תנועת־הפועלים מובהקים, נותנת את ידה לכתב־עת שהיה בטאון של חוגי הימין, הרביזיוניסטים, שלא נודעו כמתונים דווקא. ואכן, יש ניגוד בין המאמרים הפוליטיים בשבועון זה והקו המדיני שלו (שהגן, למשל, על רצח הלורד מוין), לבין הספרות שנדפסה בו. עם זאת, היו גם בין משתתפי המדור הספרותי, שהוזמנו להשתתף על־ידי טן־פי בלבד.⁸⁰⁴

יש לשער, שהסכמתו של שופמן לערוך את המדור הספרותי בעיתון זה קשורה בפטירתו של ברל כצנלסון (12.8.1944), שאחריה הרגיש כמי שנשאר ללא חסות, והוא חיפש תחליף ל’דבר‘, ואולי גם רצה להדגיש את עצמאותו ואת מעמדו הרם ו“להוכיח” לאנשי ‘דבר’, שהוא יכול להסתדר גם במקום אחר ואינו תלוי אך ורק בהם, ובכך “ליַקר” את עצמו. ומובן,שזה היה מקור פנסה נוסף, ששופמן לא יכול היה לזלזל בו. ייתכן גם, שהיחס אל אורי צבי גרינברג בקרב מפלגות הפועלים לא היה לפי רוחו, ובמעברו ל’הד ירושלים’ ביטא את מורת־רוחו על כך.

כל אלה הן השערות נסיבתיות, ולא נשתמרו עדויות בכתב כדי להוכיחן. ארכיון ‘הד ירושלים’, לפי עדותו של טן־פי, לא נשתמר, ובארכיונו של שופמן נמצאו רק מכתבים אחדים, המעידים על מתח בינו לבין דוד זכאי,⁸⁰⁵ כגון:

כשם שלא נשתמרו מסמכים המעידים על הסיבה שקיבל על עצמו את עריכת המדור הספרותי, כך לא נשתמרו מסמכים שיעידו מדוע החליט להפסיק. ייתכן, שידידיו במפלגות הפועלים, שהרגישו ששופמן “שייך” להם, עשו הכל כדי שיחזור אל “מחנם”, וכתחליף הציעו לו לערוך את ‘מאסף סופרי ארץ־ישראל’. ואכן, מרגע שהפסיק לבקש את השתתפותם של הסופרים ב’הד ירושלים‘, החל לבקש את השתתפותם ב’מאסף’.

על הפסקת עבודתו של שופמן כעורך המדור הספרותי באה הודעה בגליון ה־29 של השבועון (27.4.1945), שנערך כבר בלעדיו: “החל מגליון זה אין המדור הספרותי בידי ג. שופמן. התפתחותו של ‘הד ירושלים’ ועלייתו העלה מעלה תלויה לא במעט בקוראינו הנאמנים, ואני תקווה שמאמצינו ימצאו את תמיכתם.” להודעה זו קדמה “מודעה אל הקוראים”, המבקשת, ש“החלטנו להכניס שיפורים נוספים ב’הד ירושלים, הן על־ידי הרחבת היריעה והן על־ידי הוספת מדורים חדשים וחיזוק יתר של המדורים הקיימים.” הגליון האחרון של ‘הד ירושלים’, מס' 46, הופיע בסוף תש"ה (ט“ו באלול תש”ה – 24.8.1945), לאחר שעבר גילגולים אחדים במחצית שנתו האחרונה.

גיוס משתתפים. מן המכתבים המעטים שנשארו בעניין זה בארכיון,⁸⁰⁷מסתבר, ששופמן התייחס לתפקידו כעורך ברצינות רבה ועשה מאמצים ניכרים כדי לשתף את הסופרים שהעריך, לגלות כשרונות חדשים ולשוות לו את האופי, ההולם לדעתו, מדור ספרותי. הוא מתייחס לשבועון “שלנו” כאל “שבועון חדש” ואינו רואה בו המשך לזה שנערך באותו שם בידי שלום שווארץ.

המכתב הראשון לגיוס משתתפים, הנמצא בארכיון, הוא לעגנון: “עגנון יקר! אני מבקשתך מאד, שתואיל להשתתף בשבועון שלנו ‘הד ירושלים’. רצוי יותר איזה דבר ‘יווני’, מסוגם של ‘שבועת אמונים’, ‘הרופא וגרושתו’ ו’פנים אחרות'.”⁸⁰⁸ עגנון לא היה בין משתתפי ‘הד ירושלים’. באותו יום עצמו כתב גם לדוד מלץ: “כידוע לך, מופיע בירושלים שבועון חדש ‘הד ירושלים’, שאני עורך בו את המדור הספרותי. הייתי רוצה מאד, שאתה תהיה בין המשתתפים הקבועים שלנו. תן אשר תיתן: אם סיפור ואם רשימה ספרותית או פובליציסטית. הכל יֵרָצה.”⁸⁰⁹ ובמכתב נוסף אליו הוא חוזר ומבקש, “שתשוב ותשלח לי איזה דבר בשביל עיתוני זה.”⁸¹⁰ השתתפותו של מלץ היתה מועטת ודומה שנעשתה בעל־כורחו, כדי לא להשיב את פניו של שופמן ריקם (ראה להלן).

ממכתב למשה שלנגר (בן־מנחם) מתברר, ששופמן היה עורך־מתערב, שפסל והכשיר ושינה וקיצץ, לעתים מבלי לשאול את פי הכותב, וכי כבר בהתחלה נתעוררו קשיים עם המו"ל בקשר לתשלומי שכר־סופרים ולעניינים אחרים:

חודש לאחר מכן מסתבר, שהענין טרם סודר, ושופמן מתנצל, “שאין כאן אלא הזנחה ורישול ושלאמפעריי,” ומבטיח שיעשה הכל – “אחרף ואגדף” – כדי שהעניין יסודר. הוא מתרעם עליו על שהוא מדבר על “עושק”: ‘עושק’! מה אתה סח, חבר שלאנגר?! האם יצוייר עושק במקום שידי באמצע?! וכלום במקומות אחרים אתה מקבל את שכרך מניה וביה?"⁸¹²

לאחר שעמד דוד מלץ לשופמן בשעת דחקו ושלח לו מפרי עטו,⁸¹³ הודה לו שופמן על רשימתו “הטובה”, ובהזדמנות זאת גם על ספרו ‘מעגלות’, שאת הקריאה בו דחה “לשעה בה דעתי תהא פנויה יותר”, וסיים: “אגב, הרואה אתה את גליונות ‘הד ירושלים’ כסדרם? פירסמתי שם אי־אלו דברים והייתי רוצה שתקראם.”⁸¹⁴

שופמן קיים את הבטחתו, קרא את ספרו של מלץ והתלהב, וכתב שתי רשימות ב’הד ירושלים‘; האחת, המדברת ישירות בשבחו כנגד “המתאנים” לו (“מעגלות”), והשנייה – בעקיפין: “יש יצירות, שאסור לגשת אליהן גישה קטנונית, ‘לוקאלית’ אלא צריך לשים לב לאנושי־כללי־נצחי שבהן” (“שתי מידות”). הרשימה השנייה פורסמה לאחר היוודע דבר מתן פרס־ברנר לדוד מלץ בעד ספרו זה, שעורר מהומה גדולה, ושופמן,שזה לא מכבר עמד במרכזה של סערה־קיבוצית דומה, חיזק את ידיו במשך כל הזמן: "רוצה אני לומר לך, שלא תוסיף ליתן דעתך על כל המדובר מסביב ל’מעגלות’. הספר טוב – וכל הדיבורים ההם אינם אלא פרי קטנות מוחין, רוע־עין וגסות־רוח. המבינים האמיתיים מבינים."⁸¹⁵

במכתב הברכה לרגל קבלת הפרס, שנוספה לו התנצלות על שלא היה נוכח בטקס, משום שפשוט לא ידע על כך, גילה לו, שב’הד ירושלים' “שהופיע היום, יש ממני שוב רשימה קטנה על ‘מעגלות’, אם כי לא אמרתי זאת בפירוש.”⁸¹⁶ ספק ברצינות, ספק בהומור הוא שואלו במכתב אחר: “אולי יופיע בקרוב כרך שני של ‘מעגלות’?”⁸¹⁷ הרגשת שיתוף הלבבות ביניהם היתה מלאה, וכששיבח מלץ את רשימתו “המשוררים”, שבה גינה שופמן את המשוררים על שהם “לוקחים יותר משהם נותנים”, וכי ברגע שהם נותנים עינם במשהו, הוא נפגם, ענה: “אשר לרשימתי ‘המשוררים’ – בפירוש כדעתך. כך ‘מרגיש’ המשורר את חבריו הרבים כשהוא נמצא עמהם בכפיפה אחת.”⁸¹⁸

הרגשת קירבה הדדית זו נמשכה כל חייהם.

שופמן כמשתתף. כעשרים וחמישה סיפורים פירסם שופמן ב’הד ירושלים' שבעריכתו, מקצתם פרי התנסותו כעורך, מקצתם מגיבים על ענייני דיומא בתחומים שונים, וכמה נכתבו על רקע המציאות בימי המלחמה, והם משתלבים בנושאים המאפיינים את כתיבתו העיונית והסיפורית בשנים אלה בעיקר מעל דפי ‘דבר’.

ניכר, ששופמן לא שבע נחת מעבודתו כעורך המדור הספרותי, מן המו“מ עם סופרים שונים, מכתבי־היד, שלא מצאו חן בעיניו, ומהתביעות והלחצים המופעלים על כל עורך בתוקף תפקידו. רשימתו “עומדים במרדם” מכוונת כנגד אלה, ה”כותבים שירים וסיפורים שאין להם טעם“, ו”דווקא הם אומרים להיות מורי־דרך!" ורשימתו “שינוי ערכים” – כנגד אלה, הכותבים מאמרים במגמה לשנות ערכים, ואינם יודעים, שזאת יכול לעשות “רק היוצר הגדול בעצם יצירתו”, וכי יש ערכים, “שכל שינוי שבעולם לא יצלח עליהם”, כגון אותו סיפור מתורגם שנדפס ב’הד ירושלים' הקודם, שנכתב לפני שישים שנה, ו“טעמו עמד בו כביום היכתבו.” הכוונה לסיפורו של צ’כוב “אוכלי לחמו” בתרגומו של שופמן עצמו אולם הכותב בטוח מראש, שאלה שאליהם הוא מדבר על כך, לא יבינו זאת.

ייתכן שגם רשימות נוספות הן פרי התנסותו הבלתי־נעימה כעורך, כגון “הדברים המפריעים”, שבה הוא מדבר על הקשר שבין טרדות היום־יום והכתיבה ואולי יש בה גם “איום מוסווה” לאלה המציקים לו בענייני כספים, שהם עלולים לשמש כחומר־גלם ביצירתו הספרותית. ואולי גם הרשימה “לא ברוח כי אם בכוח…” המתארת את הצפת השוק ביצירות ספרותיות של כותבים הסובלים מעודף כוח פיסי.

בנו מספר בזיכרונותיו, כי באותה תקופה "השכימו לפתחו סופרים צעירים שהביאו לו את יצירותיהם לעיון. ופעם הקשבתי לשיחה מאחורי הדלת:

– ‘הדברים לא נראים לי, הם פשוטים מדי!’

– ‘אבל גם אתה כותב בפשטות’.

– ‘כן, אבל יש פשטות ויש פשטות. יש פשטות פרימיטיבית ויש פשטות מלוטשת.’"

על אף זאת, הרגיש שופמן עצמו שותף ואחראי, ולא רק למדור הספרותי, ויצא לריב את ריבו של העיתון מידי מבקריו. ל. שץ, במדור “פולסין” ב’משמר',⁸¹⁹ נחלץ להגנתו של אליעזר שטיינמן כנגד ‘הד ירושלים’. שלדעתו פגע בכבודו, ובהזדמנות זו יוצא בהתקפה חריפה על שלושת מדוריו: הספרות – “רוב רובם [– – –] רמתם הספרותית נמוכה מאד;” הביקורת – סעיף זה “פשוט אינו קיים”; ובמדור הפובליציסטי – אין ‘הד ירושלים’ מקים מה שהבטיח, שלא יהיה מרותק ל“קו” מפלגתי ולמעשה, זוהי עיתונות לאומנית צרת־אופק, משסה וחסודה".

שופמן נחלץ להגנתו במרץ רב (“פולסין”) ומאשים את סופרי ‘משמר’, ובמיוחד את אליעזר שטיינמן, בר־הפלוגתא שלו מימים, הקשור בכך. כנגד הטון השחצני הוא טוען: “באיזה זכות”, ועל האשמה בדבר חסרון הקו הוא משיב: “איזה קו? אין ל’הד ירושלים' קו. אם יתקבלו במערכת שני מאמרים, אחד מאת מאיר יערי, והשני מאת אבא אחימאיר, נדפיס את שניהם, זה בצד זה, בחינת וגר זאב עם כבש ברצון רב, ובלבד שיכילו דברים של טעם וכתובים בכשרון – זהו הקו!” ועל הטענה, ש“רוב רובם של הדברים – רמתם הספרותית נמוכה מאד,” תשובתו היא, שמכאן יש ללמוד, ש“מיעוטם טוב”, וגם זה משהו, ובכלל הוא מעמיד את “מבינותו” של הכותב “בנוגע לרמה הספרותית” בספק גדול.

על רשימה חריפה זו יצא הקצף, ושופמן נאלץ להתנצל על ש“הכשילני קולמוסי לנקוט במקום אחד לשון רבים,” ו“חלילה לי לפגוע בסופרי ‘משמר’ בכלל, שכבודם במקומם מונח” (פליטת קולמוס").

כחצי שנה לאחר מכן חזר ל. שץ לטפל שוב ב’הד ירושלים' והפעם בלשון בוטה עוד יותר:⁸²⁰

גם הכותב ב’הפועל הצעיר'⁸²¹ לא שבע נחת משבועון זה, ועירער על ה“אספקלריה הניטראלית והאובייקטיבית”, שהשבועון טוען לה, ציטט קטע על ההסתדרות והעיר: “מכל מקום ‘הד ירושלים’ אינו הד לגישה אובייקטיבית וניטראלית לחזיונות ציבוריים בחיינו, ההולמת עיתון ספרותי, ששמו של ג. שופמן מתנוסס עליו.”

הפעם לא ענה שופמן, אולי משום שזמן קצר לאחר־מכן כבר לא היה עורך המדור בעיתון זה.

את אחת הרשימות הסיפוריות, “בין אין ויש”, מלווה הערה: “הדבר עלה במחשבתי לאחר שקראתי את הרשימה ‘ממך אליך אברח’ ב’חזון' (ער“ש תש”ה).” ואכן פתיחתה תמימה ומיתממת: “חן עליון לבנותינו הרכות בשנים אשר לתנועת הנוער הדתית,” אולם סיומה שופמני טיפוסי: המשורר הצעיר, המתאהב בנערה המאמינה, מודה לבסוף בקיומו של אלוהים, ובזכות הודאתו זו הוא מצליח להשיג את אהובתו ה“אלוהית”.⁸²²

המשתתפים ומדיניות־העריכה. רשימת משתתפי ‘הד־ירושלים’ היא ארוכה ומגוונת: “הכוונה של ‘הד ירושלים’ היתה לשתף בבמה זו גם את ד”ר רוזנבלום וגם את יהודה גוטהלף ואת ד“ר ברגר (מ’דבר'), שבאותם הימים כמעט שאין להאמין שהצלחתי לשתף כותבים משני מחנות קיצוניים.”⁸²³

בין המשתתפים הקבועים במדור הספרותי: מאיר מוהר, נחום בנארי, אהרן ראובני, אהרן קווה,⁸²⁴ אפרים תלמי, ב. מרדכי, יוסף חנני, נחום סלוץ – כולם השתתפו יותר משלוש פעמים. בין אלה שהשתתפו פעמיים־שלוש בלבד: יעקב פיכמן, דב חומסקי, יחיאל מר, משה שלנגר, דוד מלץ, יצחק עוגן,⁸²⁵ ש“י פנואלי, דב שטוק (סדן), יהודה גוטהל, הרצל רוזנבלום (“רזים”). בין אלה שהשתתפו פעם אחת בלבד: ז”י אנכי, אברהם ברוידס, יעקב אורלנד, דוד שמעונוביץ, חיים תורן ופנחס לנדר. רבים מהם היו ידידיו של שופמן וכתבו עליו, ואף הוא הקדיש להם רשימות מיוחדות.

בולט מספרם הגדול של כינויי־העט המופיעים בעיתון, אם משום שאותו אדם השתתף יותר מפעם אחת באותה חוברת, או פירסם סוגים שונים וחתם על כל אחד מהם בשם אחר, אם משום רצון אמיתי להסוואה. ממרחק הזמנים לא קל לפענח את כל בדויי־השם, כגון: “דבורה” – כינויָים הקבוע של ד"ר דוד לאזר ויהושע טן־פי, שכתבו לסירוגין את המדור “דבש ועוקץ”; “פרשן ותיק” – כנראה, א. ראובני; פנינה בת שלה – היא פנינה נוה; י. עמיקם הוא ישראל עמיקם; ח. סמיל – אברהם כהנא; י. פום – יהושע טן־פי, שכינוייו הנוספים היו: י.ד. וכן י. דובר, ב. הוגן ועוד.⁸²⁶

בולטת המדיניות המכוונת של שופמן לשתף נשים במדורו: אלה שמטרלינג, שרה ארליך, שולמית קלוגאי, ירדנה בת־דרור, מרתה הופמן,⁸²⁷ כשם שבולטת המגמה לשתף צעירים ולגלות כוחות חדשים: יחיאל מר, אפרים תלמי, אמציה ברלס, פנינה נוה ואחרים.

בצד המגמות האקטואליות של המדור, שאין מנוס מהן, במיוחד בתקופה הרת־גורל כזו, ניכר הרצון לתת גם ספרות “נצחית” וממיטב ספרות העולם, קרי: מן הסופרים האהובים על שופמן. ואמנם הוא עצמו תירגם למדורו זה מסיפוריהם של צ’כוב, מופסן, וטולסטוי. וכן התפרסמו בו מיצירתם של יוליאן טובים, הלדרלין, בודליר, וולט ויטמן, לרמונטוב, ז’ורז' דיהמל ועוד.

תופעה בולטת נוספת שבמסגרת זו יש רק אפשרות להצביע עליה,⁸²⁸ היא ריבוי הרשימות והסיפורים המחקים את שופמן ויוצרים כעין “נוסח שופמני”, או לפחות אווירה שופמנית. העובדה ששופמן הדפיס זאת, מאפשרת לשער, שדעתו היתה נוחה, שיש כאלה ההולכים בעקבותיו (“גם אתה כותב בפשטות”) ומנסים לעשות כמותו. כגון: רשימותיה הסיפוריות של ירדנה בת־דרור, סיפוריהם הקצרצרים של אהרן קווה, אלה שמטרלינג, אמציה ברלס,⁸²⁹ ישראל קוז’ניצקי, מרדכי עובדיהו, שרה ארליך, אריה אורליאנסקי ואחרים.

גם בכתב־עת זה, כמו בכתבי־העת הקודמים שערך שופמן, מצביע הרכב המשתתפים על מדיניות עריכה מכוונת, לא רק שיתופם של ידידי שופמן הוותיקים והחדשים, אלא בעיקר הצבתם של סופרים, הנמצאים בדרך־כלל בשולי הספרות, במרכז והימנעות מכוונת משיתופם של סופרים מרכזיים, ששמם אינו נעדר משום כתב־עת בולט של התקופה. משימה זו היתה הפעם קלה, שכן סייע לכך הקו המדיני של כתב־העת, שהרחיק מלכתחילה סופרים רבים מלהשתתף בו.

5. פולמוסים בשנות המלחמה (ת“ש–תש”ה)

בתוך אימי המלחמה הוסיף הישוב בארץ לנהל את חייו במסלולם הרגיל, היום־יומי, ובכלל זה גם את הפולמוסים בשאלות אקטואליות ואחרות. שופמן, כמי שאינו עומד במרכז העשייה המדינית והחברתית, אלא משקיף מן הצד, עורר פולמוסים והשתתף בפולמוסים קיימים באינטנסיביות מרובה. במדורו הקבוע ב’דבר' הגיב על תופעות שונות, ודבריו גירו לא פעם תגובות של החולקים עליו. בדרך טבע, יש מן הפולמוסים, שהם לגופו של ענין, ויש שמשולבים בחשבונות אישיים. שופמן היה רגיש במיוחד לכל מה שנדמה לו כפגיע בכבודו, ובעיקר בכבוד יצירתו.

ממרחק־הזמנים, קשה שלא להזדעזע לנוכח הנושאים השנויים במחלוקת והלהט שהשקיעו הכל, ושופמן בתוכם, בוויכוחם אלה, כשבחוץ מתרחש מה שמתרחש. אולם זוהי “חכמה שלאחר מעשה”. בשביל הנוגעים בדבר נראו הדברים טבעיים, ואולי גם בשל כך הצליח היישוב בארץ לאזור כוחותיו לקראת המאבקים הצפויים לו.

הדוגמאות, שתוזכרנה כאן בקצרה, תמחשנה את מגוון הנושאים השנויים במחלוקת, ששופמן קשור בהם, אולם יש בהן גם עדות טיפוסית לאוירה בארץ בשנות המלחמה, בתחומים שאינם קשורים לשאלת הפוליטיות המרכזיות.⁸³⁰

ויכוח עם אברהם קריב. מאמרו של קריב, הדן ביצירתו של חיים הזז,⁸³¹ עורר את התנגדותו של שופמן, שביטאה ברשימתו בעלת הכותרת הבוטה: “מין חומר בשביל פרויד”, שבה טען, שקריב “מרד בו בעצמו ובבני מינו, ודווקא הוא, אסייאיסט רך כקנה, התחיל תובע מספרותנו טיפוס קשה כארז, יהודים מגושמים עם ‘יצרים ותסיסות’. יצרים ותסיסות הבו לו!”

כצפוי, לא שתק קריב וענה לו ברשימה ארוכה: “פיליטון קטן (קצתו בגוף ראשון ועיקרו בגופי דברים)”,⁸³² הכתובה בטון כעוס ומלגלג ועושה חשבון עם שופמן לא רק על דבריו ברשימתו זו, אלא גם באחרות. לאחר “המס” הפולמוסי הנהוג של התגוששות לשם התגוששות טוען קריב לגופו של עניין: “מעודי לא תבעתי יהודים מגושמים מספרותנו. [– – –] נכון הדבר שרמזתי שם, ולא בלי קורת רוח, על הסתלקותו של אותו ‘טיפוס’ ידוע בפרוזה הסיפורית שלנו, הוא איש הדימדומים, טרף השיממון וגיבור החטיטה בנפשו החתומה.” בהמשך תובע קריב את עלבונו של גיתה מידי שופמן, המעדיף עליו את אלטנברג ואת המתכונת הקטנה על היריעה הרחבה, ולועג לפולחן־הקטנות": “נזכור, נזכור היטב, כי הננו נושאי גורל גדול, נושאי חזון גדול, וכי ארץ־ישראל עניין גדול הוא, וספרותנו צריכה להיות גדולה, וכל חלל האווירה בעולמנו הרוחני צריך להיות מלא רוח גדולה.”

מיד עם פירסום רשימה זו משגר שופמן מכתב חריף לדוד זכאי, שהוא רואה בו את האחראי לפגיעה בו וביצירתו: “איך זה ייתכן, שבשעה שאתם מושיטים דברי לקוראיכם בתור דברים מעולים – הלא כן? – הנכם מפרסמים מאמר בגנותם בכל אופן – בהקטנת ערכם?”⁸³³

שנים אחדות לאחר־מכן יצא שופמן לתבוע גם את עלבונו של מנדלי מידי קריב, אם כי הפעם ללא הזכרת שמו (“אויבי מנדלי”, “הכרך האחד”).⁸³⁴

הוויכוח עם דוד זכאי. זמן קצר לאחר מכן יצא שופמן גם כנגד דוד זכאי עצמו, והגיב בכעס על מה שנראה לו כפגיעה בכבודם של הסופרים העברים בכלל, ובתוכם הוא עצמו. באחת מרשימותיו של דוד זכאי במדורו “קצרות”⁸³⁵ הוא רואה “התנשאות” ו“טון עוקצני”, שכן כתב: “את מי מסופרי ישראל ומשורריו לא ראיתי במשך שש־עשרה השנים האלו מאז היות ‘דבר’? ראיתי גם ראיתי, אם כי הם בטוחים כי אין אנו רואים אותם כלל.” זכאי רומז במפורש כנגד שופמן, “סופר חד־עין”, ש“הנה זה עתה ‘הרביץ בהן, ב’רדיקציות’ הללו [– – –]. לוּ כקטקוֹב המלווה את דוסטוייבסקי מבית־המערכת היינו, החטאים!”

על כך ענה שופמן במכתב פרטי לזכאי, כעוס והומוריסטי כאחד:

בסיפא של מכתבו זה הוא חוזר על תחושת עלבונו הכפול:

ויכוח דומה היה עם דוד זכאי גם כארבע שנים לאחר מכן, בשעה שזכאי נתן מקום לרשימת ביקורת: “בבואה נכונה?”,⁸⁴⁰ המבקרת את רשימתו הסיפורית של שופמן: “בבקשה”. שופמן מתאר שם כיצד רק לאחר שנשק לנערה ניצולת השואה בלחיה, תפס “את כל גודל האסון”, ואילו הכותב תוהה: “למה רק עם פורקן הרגש הפרטי” תפס “סופר עברי בארץ־ישראל בפעם הראשונה את גודל האסון. ואילו חלילה לא הגישה הנערה את לחיה אי־אפשר היה לתפוס את גודל האסון?” ושופמן מתרעם: “טינה בלבי עליך. [– – –] נתת מקום לדברי איזה שווענצל⁸⁴¹ בקשר עם רשימתי ‘בבקשה!’ לא צריך היית להדפיס זאת!”⁸⁴²

חילופי דברים קשים ביניהם היו גם בעקבות התרעומת של דוד זכאי על כך ששופמן מדפיס פעמיים אותה רשימה, במקום אחר וב’דבר', מבלי לציין זאת.⁸⁴³

ויכוח עם מרטין בובר. בעקבות מאמרו של מרטין בובר “עם ומנהיג (לבירור מהותו של הפאשיזם)”,⁸⁴⁴ “שבו הוריתי, כי לאמיתו של דבר תנועה זו מיוסדת על הכפירה בעצם האידיאה ועל ניבובה של המחשבה”,⁸⁴⁵ הגיב שופמן ברשימתו “‘פילוסופיה’ שלא במקומה”, שבה האשים את בובר ב“ניצ’יאניות” וטען, שהוא נמנה עם “אנשים מישראל, שיש להם חשק גדול לקשור למוסוליני ולהיטלר כאחד גם כתרי פילוסופים!” ו“הפילוסופים שלנו אין דעתם מתקררת, עד שהם מכניסים גם את הנאציות לתוך מסגרת של שיטה פילוסופית מסויימת,” בעוד שלמעשה יש לנו ענין עם “כלב שוטה”. בובר הנעלב הגיב על כך ב“עצה למבקרים יוצרים”, שבו הסביר מה היתה כוונתו במאמר זה, וטען, ששופמן משתייך לאלה, הכותבים דברי ביקורת על דבר מבלי להכירו. על האשמה זו ראה שופמן את עצמו מחוייב להגיב שוב ברשימה: “עוד על ה’פילוסופיה' שלא במקומה”,⁸⁴⁶ שבה לא רק הדגיש, שאכן קרא כהלכה, אלא הצדיק גם את גישתו הקודמת: “אסור להבליע את היטלר וניצשה ובורקהרט בנשימה אחת, ואפילו לשלילה.” והוסיף לטעון, שאסור לטפל “בשני הבנדיטים כבאישי־הרוח ולא בלי התבטלות”. אולם עיקר טענתו מכוון כנגד “הגישה כשלעצמה”, האובייקטיביות כביכול“, ומסיים בהתרגשות “בלתי־פילוסופית”: “בנדיט מתועב, בסטיה בצורת בּסטיה, עומד עלינו לכלותנו, [– – –] והם מדברים עמו בשלווה פילוסופית [– – –].” על דברים קשים ומתלהמים אלה הגיב שוב בובר, בנוסח “שופמני”. תחת הכותרת המשותפת “שני משלים” הוא מביא את משל “הציידים” ו”הכבש והביבר", כשלכל אחד מהם מוטו, שהוא ציטטה מדברי שופמן באותו ויכוח, ומתווכח עמו בנשקו שלו, הוא נשק המחשבה המולבשת על סיפור־מעשה.⁸⁴⁷

ויכוח על תנ"ך וספרות. במרכזו עמדה השאלה, אם מותר לעשות את הדמויות התנ“כיות גיבורים ביצירה ספרותית מודרנית. היה זה ויכוח ישן־חדש, שהתעורר מחדש בכל פעם שפורסמה יצירה ספרותית שגיבוריה נלקחו מן התנ”ך (ש. שלום).⁸⁴⁸ כשלמה צמח לפניו, הכריז גם שופמן על דמויות התנ“ך כ”אסורות במגע" (“צער בעלי־חיים”),⁸⁴⁹ וכנגדו יצא פיכמן במדורו “קטעי שירה ופרוזה”: “דמויות תנ”כיות בשירה המודרנית“,⁸⁵⁰ שבו טען בעד הכנסתן ליצירה הספרותית המודרנית, בתנאי שלא יהיה בה חזרה על התנ”ך. אלא “צירוף השגה מודרנית”. תגובה נוספת של שופמן בוויכוח זה שהשתרע על פני שנים רבות היא רשימתו “נושאים תנ”כיים".

מחאה כנגד הצגת תיאטרון. בעצם ימי המלחמה (י“ג בסיוון תש”ד) הוצג ב“הבימה” מחזהו של דוד ברגלסון “לא אמות כי אחיה”. במהלך ההצגה קם שופמן ומחה כנגד הצגת נאצים “יפים” על הבמה, “הפריע” למהלכה וזעק: להפסיק את ההצגה!!" לדעתו יש בה “חילול התוגה הגדולה”. בנו מספר בזיכרונותיו,⁸⁵¹ כי אמו שישבה לצדו, כה נבהלה, עד שבקושי התאוששה:

בעקבות מחאתו ו“הפרעתו” התעורר ויכוח ציבורי.⁸⁵² יצחק לופבן הצטרף למחאתו ותבע: “הורידו את השטות הזאת מעל הבמה! הורידו אותה מעל כל הבמות!”⁸⁵³ ושופמן לא נרגע, עד שכתב גם הוא רשימה “על ההצגה”, שבה הסביר (ולא התנצל) מה הוציאו מגדרו, כגון:

“לשם מה ולמה עלינו לשכוח ולהביט אל צלב־הקרס הענקי? לא די שראינוהו שם? [– – –] האם אין זה משום חילול הארץ ו’הבימה' בעצם הדקורציה? [– – –] צופה ‘נייטראלי’ אילו ישב בתוך הקהל, ודאי שכל הסימפאטיה שלו היתה על צד המאיור, איש־השילטון הזה, ולא על צד קרבנותיו העלובים.”

“ל’אובייקטיביות' אין כאן מקום,” טען, את הנאצים אפשר להציג כדרך שעושים זאת הרוסים, רק בצורה גרוטסקית־קריקטורית.

כנגד הביקורת המקצועית. במשך כל חייו, וגם בשנים אלה המשיך שופמן ללא ליאות את מלחמתו במבקרים המקצועיים. דוגמה עקרונית, אחת מני רבות, מתקופה זו היא רשימתו “צבת בצבת”, שכנגדה כתב המבקר ג. קרויאנקר: “צבת שלא בצבת עשויה”.⁸⁵⁴ דוגמה פרטית היא מלחמתו כנגד ישראל זמורה, אחד מבני־הפלוגתא שלו בעבר,⁸⁵⁵ שפירסם ב’הארץ' רשימה בשם “הירהורים אלגיים של מבקר”,⁸⁵⁶ שבה התוודה על אי־הנחת שלו מן הביקורת והמבקרים, ואם כי לא הזכיר שמות, הרי הרמזים שפיזר היו מובנים למי שחי ב“קריית־ספר”. מסקנתו העגומה על המצב בקריית־ספר שלנו כיום: כמעט כמין בורסה הפכה מלאכת הביקורת אצלנו;" “חדל ונמחה ההווי של חילוקי דיעות, של ויכוחים מעמיקים, ואפילו בעולם הספרות משתלט והולך הווי של ‘מנהיגים’ בזכות יד־חזקה. אין צורך לומר ששופמן שמח, כמוצא שלל רב, על רשימה זו, שביטא במדוייק את דיעותיו שלו מימים ימימה, והוא מגיב עליה באירוניה ברשימתו “פלאי־פלאים”, בצטטו ממנה “ככל אשר יעלה הקולמוס”, תוך עקיצות לבעל הרשימה, בהדגשת הקיטרוג על המבקרים, וכנגדם השבח הצפוי ל”אחד משורר ‘מלא חכמה’", בחינת “הוא אשר אמרתי לכם תמיד; וראו, איך מלאכתי נעשית בידי אחרים.” אלא שלקוראים מובן, שהוא כולל בתוך הקיטרוג על המבקרים גם את המקטרג ב’הארץ' עצמו.

על הקריקטורה. תמיד היה שופמן רגיש מאד לפרצופיהם של אנשים, ומה גם לדמות דיוקנו שלו. במכתבים רבים הגיב על תמונות, שבהן צולם יחד עם חבריו, ועל תמונות שלו שהתפרסמו בעיתונות, שמצאו או לא מצאו חן בעיניו כיון שהפרצוף הוא הד לנפש, ותמונה מוצלחת מעידה על אדם מוצלח. בעבר כבר הגיב שופמן על קריקטורות, שלא מצאו חן בעיניו: “מנהג מגונה הוא אצל כמה מהעיתונים האידיים המפורסמים שלנו,להדפיס במדור ההיתול קריקטורות של פרצופים יהודיים בנוסח האנטישמי, עם החוטמים היהודים המופרזים” (“קריקטורות”, 1931). וכאשר הוצגה קריקטורה שלו עצמו, במלאת עשרים שנה ל’דבר', שלא מצאה חן בעיניו,⁸⁵⁷ חזר וגינה את עצם הצורה האמנותית הזאת:

בקריקטורה זו מתואר שופמן עומד, ובידו גליון נייר קטן, שעליו רשום: “2–3 שורות”. לשמאלו נראה פיכמן, יושב כפוף ליד שולחן, ובידו דף, שעליו רשום: “שירה”. ומכיסו מציץ דף אחר, שעליו רשום: “ופרוזה”. לשמאלו של שופמן יוכבד בת־מרים, ובידה גליון נייר, ובסמוך לה עזרא זוסמן, המחזיק שני דפים, שעל אחד רשום “שיר” ועל השני – “ביקורת”. מאחורי גבו נראים זלמן רובשוב (שזר) עורך ‘דבר’ ונח רטנובסקי, מנהל הדפוס, כשטיפות זיעה נושרות מפניהם.

כנגד השגות אלה יצאה רבקה כצנלסון ברשימתה “הקיטרוג על הקריקטורה”,⁸⁵⁸ שטענה לזכות קיומו של סוג אמנות זה, “בעל הזכויות ובעל המסורת”. ושופמן לא נשאר חייב גם הפעם ומגיב “על ה’תגובה'”. לדבריו, זוהי דעתו מימים ימימה “על קלקלה זו”, והיא אינה נוגעת בקריקטורה המסויימת, הקשורה בדמותו, וכוונתו “לסוג־קריקטורה מסויים, והוא: סילוף פרצוף במזיד ובכוונה בולטת להמאיסו ככל האפשר,” ואלה אינם אלא “חשבונות פרטיים” באיצטלה של “אמנות”.

כנגד השגות אלה יצאה גם לאה גולדברג ברשימתה “בעינים הצוחקות של הזולת” החתומה כדרכה: עדה גרנט,⁸⁵⁹ מבלי להזכיר במפורש את שמו של שופמן:

באמצע שנת תש“ה באה ההודעה הרשמית על מות היטלר (1.5.1945) ועל כניעת גרמניה (7.5.1945), והמלחמה נסתיימה. על מאורעות מכריעים אלה קיימת תגובה עקיפה בלבד, כגון ב”עם שקיעת האש", שבה תיאר את נקמתו העצובה של נער בלונדיני, בן לנישואי תערובת, בהיטלר, כשהוא שורף את צלמו במדורה שהכין לו. ברשימות אחדות בשנות המלחמה תבע שופמן את הנקמה הגדולה וציפה לבואה. אולם השמחה על סיומה, המעורבת בכאב ובזעזוע הנוראים על השואה, החניקו כל אפשרות לתגובה ספרותית מידית, מכל סוג שהוא.

ו. ‘מעט מהרבה’ (תש“ה–תז”ז)

ההכנות לעריכת המאסף השנתי של אגודת־הסופרים החלו כשלושה חודשים לאחר תום מלחמת־העולם השנייה, וכחמישה חודשים לאחר שהפסיק שופמן לערוך את המדור הספרותי של ‘הד ירושלים’. התכנית היתה להוציאו לקראת פסח תש“ו, אולם הוא הופיע רק בטבת תש”ז, בעיצומה של מלחמת העצמאות.

במאסף בולטות מגמות אחדות. שמו, ‘מעט מהרבה’, הלקוח מספר ירמיהו: “כי נשארנו מעט מהרבה” (מ"ב, 2) ומופיע גם בסיפורו “נשף פרידה”, מעיד על הצורך וההכרח לתת ביטוי קיבוצי כפול לאותות הזמן: לשואה, למוראות המלחמה, להרגשתם של הניצולים ושל החיים בארץ, אבל גם לנסות ולטוות את החיים היום־יומיים, ואת חיי התרבות והספרות בכלל זה. השארית בארץ־ישראל נשארה מרכזו היחיד של העם היהודי, ועליה להמשיך ולהתקיים וליצור למרות הכל.

ניכר המאמץ המיוחד, שנעשה לכלול בו הדים ראשונים לאימי השואה: הובא בו פרק מתוך ‘סלמנדרה’: “אושוויץ” מאת ק. צטניק (יחיאל דינור); שירת־החורבן של אצ"ג “לישיבה של מטה”,⁸⁶⁰ ותגובה עליה (שלום שטרייט); וראיית העיירה היהודית באור חדש (“בהקיץ ובחלום” מאת דוד מלץ, “ר' אהרנ’צה” לדוד שמעונוביץ).

בולטת המגמה לגוון מבחינת הסוגים הספרותיים: שירים מסוגים שונים, כולל פואמות וסונטות, סיפורים, מסות, מסות ביקורת, רשימות ואף מחזות. לסוג אחרון זה, שהוא נדיר, תרמו אנדה פינקרפלד ושופמן עצמו.

במאסף השתתפו כחמישים איש, ומורגש המאמץ לאיזון בין הצורך לייצג את אגודת־הסופרים לבין ההעדפות האישיות. רוב המשתתפים הם מידידי שופמן משכבר: אצ"ג, שמעונוביץ, מלץ, בנארי, פיכמן, שלום שטרייט (שנפטר באותו זמן);⁸⁶¹ או מידידיו החדשים, שקנה לו בארץ: זאב מאיר מוהר ובנו יחיאל מר, י. ליכטנבום, משה שלנגר, מ. עובדיהו, אהרן קווה, אברהם ברוידס, אנדה פינקרפלד (עמיר). שנות המלחמה פייסו בין יריבים לשעבר ויישרו את ההדורים עם אלה, שהיו עמהם מריבות ומתחים, ויושבו חשבונות ישנים עם אשר ברש, יעקב רבינוביץ, אליעזר שטיינמן, ישורון קשת ויצחק למדן. בולטת השתתפותן של הנשים: שושנה שרירא, פניה ברגשטיין, שרה אמתי, אנדה פינקרפלד, רבקה אלפר. ניכרת ההשתדלות לגלות צעירים ולקרבם: דוד שחם, אפרים תלמי, יחיאל מר, משה טבנקין, שושנה שרירא. אל חלק מהם התקרב שופמן באמצעות אבותיהם הסופרים: דוד שחם, יחיאל מר. רב הוא חלקם של המשתתפים מן ההתיישבות העובדת: דוד מלץ, נחום בנארי, פניה ברגשטיין זרובבל גלעד.⁸⁶²

מחליפת המכתבים שנשמרה בארכיונים מתברר חלקו של שופמן בתיכנון כמה מן הדברים שהתפרסמו במאסף ובגיוס משתתפיו. בין הכותבים, שאליהם פנה, היו דוד מלץ, ש“י עגנון, שרגא קדרי, לאה גולדברג ודבורה בארון.⁸⁶³ דוד מלץ נענה מיד ושלח את סיפורו “בהקיץ ובחלום”, שמצא חן בעיני שופמן: “טוב הדבר מאד. [– – –] ערך כל דבריך הוא בעיקר בכנותם ובאדם שבהם… וד”ל.”⁸⁶⁴ לאה גולדברג לא היתה בין המשתתפים, וכמוה גם עגנון, שעל יצירתו התפרסמה מסת־ביקורת מאת ישראל כהן. שרגא קדרי, שנענה אף הוא, שלח סיפור ארוך ו“כבד”, בלשונו של שופמן, בשם “אל מלא רחמים”, שלא מצא חן בעיניו, ושופמן לא נרתע מלכתוב לו את דעתו הגלויה:

קדרי, שידע את דעתו החיובית של שופמן עליו בדרך־כלל, שלח לו סיפור אחר, כבקשתו, אבל גם ממנו לא היתה דעתו של שופמן נוחה:

יש להעיר, שכאן חוזר הגלגל, ושופמן כעורך מגיב כדרך שהגיב ביאליק כעורך ‘השילוח’ על סיפורו “קטנות”.⁸⁶⁸ גם הערתו של שופמן בסיפא של מכתבו לקדרי: “אגב, יש מקומות בכת”י קשים לקריאה. גיבובי מחיקות ותיקונים. כת“י צריך להיות ברור ונקי” – היא בבחינת “כל הפוסל במומו פוסל”.

את טעמו וסמכותו כעורך הפעיל שופמן פעמים אחדות. כך, למשל, קיבל את שירו של משה שלנגר “הלילה האחרון של רשב”ג“, אבל דחה את מסתו של יעקב לרנר.⁸⁶⁹ לעומת זאת, מעיד ישראל כהן, שבשעה שהזמינו להשתתף במאסף, אמר: “אינני נוהג לתקן; מי שצריך תיקון אינו רשאי להשתתף, ילך לעורך אחר, לעורך־מטליא. שכזה נהנה להטיל ביצים בקן של חברו. אני לא.” ואמנם לא הטיל שום שינוי במסתו על ש”י עגנון שפורסמה במאסף.⁸⁷⁰

אליעזר שטיינמן היה שושבינו של בנו, דוד שחם, שהחל באותה שנה לפרסם מפרי עטו, ושלח לשופמן את מחברות שיריו וסיפוריו לבחירה. שופמן בחר שיר (“הנערות על דרך המלך”) וסיפור (“בריכות הדיִג”) וכתב לאביו: “לזה הבכור (כאיש גבורתו!) אני מנבא עתידות ודווקא בפרוזה…”⁸⁷¹ אליעזר שטיינמן עצמו השתתף בשתי מסות: “דממה וקול” ו“בינינו לבין הלל צייטלין”, ובכך הושגה התקרבות בין בעלי הפלוגתא לשעבר.

ליעקב קופליביץ, שהתייעץ על מה לכתוב, ענה שופמן: “על האנתולוגיות העבריות, אדרבה! ל’כיסופים',⁸⁷² אין לי כיסופים מיוחדים. על הֶרצן⁸⁷³ – לא כדאי. אולי תואיל לכתוב משהו ‘בבחינת’ ‘שטרייפונג’ [קווים, ריפרופים] על נתן אלתרמן, לאה גולדברג, שלונסקי? לטיפול קולמוס ולחיוב ראוי במיוחד הראשון.”⁸⁷⁴ בקשתו לא התמלאה, וישורון קשת השתתף במסה כללית: “על דרך היצירה בישראל” ובשני שירים, ועל שלושת המשוררים לא נכתב במאסף זה.

שופמן היה מעוניין מאד בהשתתפותו של ר' בנימין: “אָמַן אומר אני לך: אם לא תדפיס דבר בקובץ שאני עורכו, לא תבוא במלכות האלמוות”⁸⁷⁵ הוא הפציר בו כמה וכמה פעמים וציפה ממנו למאמר על ברנר: “הדבר היחידי החסר לי עדיין;”⁸⁷⁶ “הלא אמרת שהמאמר על ברנר כבר כתב, ובכן, מה מעכב?”⁸⁷⁷ הקשר עם ר' בנימין שישב באותו זמן בכפר־עציון, היה קשה, גם בגלל המצב הבטחוני המחמיר, ועל אף ההפצרות, לא השתתף במאסף. על ברנר כתבו אחרים: יעקב שטיינברג ואהרן קווה.

“חשבון” רב־שנים, שאיבד מחריפותו בשנות המלחמה, יושב סופית עם הזמנתו הלבבית, ואף הנלהבת, של יעקב רבינוביץ:

את המסה על הלל צייטלין כתב אליעזר שטיינמן, ורבינוביץ’ השתתף בסיפור “נער עם אופניים (מימי תרפ"ט)”. גם השתתפותו של יצחק למדן ופירסום מסתו של שטרייט עליו יש בהם יישוב חשבון.⁸⁷⁹ מן המכתב, שבו מאשר שופמן את קבלת שירו “היפה”, מתגלה, שגם באותה תקופה לא היו השניים קרובים, ושופמן מעיר על כך בדרכו ההומורית־צינית: “הטעות בכתובתי לא מובנה לי. אבל לא יפה, מר למדן, שלא ידעת את כתובתי בכלל. ‘נצח ישראל 21’, צריך לדעת ולזכור, כשם שזכרנו לפנים את הכתובת: ‘יסניה פוליאנה!’” כעורך, הוא מעיר לו הערה לשונית, שלמדן אכן קיבלה ותיקן בשירו: “אתה משתמש בפועל ‘ניפנף’ כבפועל עומד והוא יוצא! עליך לתקן זאת: מתנפנף, או מרפרף, או מהבהב.”⁸⁸⁰

אחד משני המחזות, שנכללו במאסף, היה, כאמור, פרי עטו של שופמן עצמו: “נהיה נא ידידים!” זהו המחזה היחיד שכתב שופמן, אם לא לקחת בחשבון את “מחזהו” הסטירי בגנות הביקורת: “טרגדיה קטנה”. דמויותיהן של האם והבת במחזה עוצבו על־פי המודל של רחל קטינקא ובתה תרצה.⁸⁸¹ הן שימשו לשופמן כמודל גם בסיפורים אחרים, כגון:“האם”, “היא וחברתה”, “עצב ואושר”. רחל קטינקא, אשר עליה כתב שופמן “כי מעולם השירה לוּקחה” (“אלזה לסקר־שילר ורחל קטינקא”), הכירה את שופמן עוד מתקופת וינה. בין שתי המשפחות שררו יחסי ידידות עמוקים, ופעם, בשעה שחלה, כתב במעין צוואה: “זאב ישא את מיטתי!”⁸⁸² זאב עצמו היה בין משתתפי המאסף.

על־אף המאמץ לגוון בתוכן ובהרכב המשתתפים, להכניס “פנים חדשות”, ובעיקר להעמיד במרכז סופרים, המצויים בשוליים, ולבנות מאסף בעל הרכב שונה מן המקובל, היתה התוצאה שמרנית למדי. זהו מאסף סולידי, שאין בו שום דבר יוצא־דופן ומלהיב, אם כי אין בו גם זיבורית. אמנם הקו המנחה הוא, שעל השארית המעטה בארץ להמשיך ולחיות ולטוות את חוט־יצירתה, אולם יש הרגשה, שהמיזוג בין ק. צטניק ושירי אצ"ג לבין יתר הדברים, שנכללו במאסף, לא עלה יפה, והניגוד בין “הפלאנטה האחרת” לבין “עולם כמנהגו” אף צורם משהו. מרבית הדברים יכולים היו להידפס גם עשר שנים קודם, והשבר הגדול בתולדות האומה כמעט שאינו ניכר. אין זכר גם למאורעות המסעירים בהווה: המלחמה בבריטים, ההעפלה ומלחמת־השחרור. החדש, שכבר תפס את מקומו בפרוזה, ובעיקר בשירה, בארץ, אינו מורגש, וגם בכך לא נענה המאסף לדופק־הזמן.

המאסף ‘מעט מהרבה’ הופיע, כאמור, בטבת תש"ז, וטפסיו הראשונים חולקו שעה קלה לפני פתיחת הטקס, שבו הוענק לשופמן פרס־ביאליק על הכרך הראשון של כתביו המכונסים. הדי הימים נתנו אותותיהם בשני מאורעות ספרותיים אלה: “הטקס, היה מלווה יריות – שוב היתה ‘מלחמה בעיר’ בערב ההוא. גם נתפרדו המוזמנים מיד עם גמר הסדר הרשמי, במקום להסב עוד לשעה קלה עם בעל־היובל ולחוג את חגו – והמלים הכשרות לאותו מעמד נשארו תקועות בגרון” – דיווח עמנואל בן־גריון, אגב ביקורתו על המאסף.⁸⁸³

התהודה לא היתה חזקה, אם משום המלחמה, שהתנהלה בכל עוזה, ודחקה את כל השאר לקרן־זווית, אם משום ההתלהבות המועטת שעורר. מאיר מוהר, ידידו הנאמן של שופמן ואחד ממשתתפי המאסף,⁸⁸⁴ סקרוֹ מתוך אהדה⁸⁸⁵ והוסיף מילות הערכה קצרות ליד כל אחד מן השמות שבחר להזכיר, כגון: “כוח הביטוי הגדול שבה” (אצ"ג); “יצירה בעלת משקל” (אש ברש); “ברכה לעצמו” (קופליביץ); “נאה ורענן” (שמעונוביץ); “תופס מרובה – ותופס!” (אליעזר שטיינמן); “חרוזים רכים וזכים” (יעקב כהן); “שופמן בשלו”; “חרוזיו היפים של פיכמן”; “חכמת־לב וחרדת־נפש” (יעקב שטיינברג):“מאמרו־מחקרו המעמיק והמקיף” (ישראל כהן), וסיכומו:

במדורו “עם קריאה ראשונה” הגיב עמנואל בן־גריון על המאסף⁸⁸⁶ וראה בו “מאותות הזמן בו ומעקבותיו. שמו הנוגה והנמרץ כאילו קובע את תכנו.” קו העריכה שהוא רואה בו: “בולט חלקם של ה’בלתי־רשמיים'. סופרי הכפר, צעירי הצעירים, גם ותיקים־חדשים – ניתן להם להשתתף ולהתבטא. ערכים מצאו כאן את איכסונם, אף יצירות פרובלמאטיות – את מקלטן. טעמו של העורך ורחבות לבו באו להשלים זה את זה.” השמות, שהוא בוחר להזכיר, שונים ברובם מאלה שציין מאיר מוהר: משה שלנגר, דוד מלץ, מ. לבנוני, יעקב שטיינברג, אצ"ג, אנדה פינקרפלד. במיוחד הוא מתעכב על מחזהו של העורך עצמו: “מן המפתיע יש במחזהו הקצר של שופמן עצמו (עלילת אהבה מודרנית), דומה נסיונו הראשון בשדה השיחה הדרמטי. המוחי מתעלה בו בנתינתו לדרגת המופשט, בלי לצאת מגדר המציאות. המשורר קוטף בשבילך אגוזים מאילן גן החיים. ‘תצא בשן’ ותפצחם.”

ב’הפועל הצעיר' הקדיש עמנואל בן־גריון רשימה ארוכה ומפורטת יותר למאסף זה⁸⁸⁷ וכרך יחד את הענקת פרס־ביאליק לשופמן ואת הופעת המאסף. הוא הרחיב במה שקיצר קודם והבליט את הקשרים בין ההווה לבין פרקי הספרות המכונסים בקובץ, בין חורבן הגלות וגאולת הארץ, בין ההיסטוריה לבין ההווה, בין ראשונים לאחרונים.

דומה, שלא היו תגובות נוספות, ושופמן – חלשה דעתו במקצת. על כן כה שמח, כשכתב לו משה שלנגר דברים טובים על מחזהו, והשיבו: “שימחתני מאד גם דעתך על המחזה הקטן שלי במאסף. רק יחידי סגולה מעטים דעתם כדעתך. אם הוא נהר לך – סימן טוב הוא לשנינו⁸⁸⁸.” במיוחד שמח על המשך קשרי הידידות עמו, לאחר שחשד בו, “ששוב אין נפשך אלי,” כיון שהחזיר לו את כתב־היד על יעקב לרנר.

בנו מספר בזיכרונותיו, כי לאחר שהופיע המאסף, “לא יכול היה לסלוח לעצמו, על שהכניס בו מאמר על ישו שלא היה לפי רוחו (צבי קארל, ‘מוסרו של ישו הנוצרי’). ולא נחה דעתו, עד שכתב את רשימתו הדמיונית־פובליציסטית ‘בנצרת’.” ברשימה זו רואה את עצמו נכנס עם “צבאנו עטור הנצחונות” לנצרת ובסימטה צדדית הוא פוגש את ישו: “–תמה אני עליך, מר שופמן – פנה אלי – שבמאסף ‘מעט מהרבה’ נתת מקום למאמרו של צבי קארל. קראתי את הדברים וצחקתי. אני מדבר כנביא, כמשורר, והוא בא עלי בבוקי סריקי!”

תגובה עקיפה אחרת על מה שלא היה לפי רוחו במאסף זה אפשר, אולי, לראות לימים ברשימה: “אבות ובנים”, על “סופרים בני־סופרים, שנופלים מאבותיהם”. באמצעות הסופרים ידידיו, שבניהם סופרים אף הם, ניסה שופמן להתקרב לדור החדש של הסופרים, אולם מסתבר, שלא תמיד היתה דעתו נוחה מהם.

שופמן הוסיף לעקוב אחר "סופריו והגיב מדי־פעם ברשימות ביקורת עם הופעת ספריהם, כגון עם הופעת ‘סלמנדרה’ מאת ק. צטניק, ספרה של שושנה שרירא ‘היאור הירוק’ וספרי יוסף ליכטנבום, מאיר מוהר, אהרן קווה וזאב. עם רבים מהם היה בידידות רבה וקיים חליפת מכתבים רבת שנים, שכללה את כל בני המשפחה; יחיאל ונינה דינור,⁸⁸⁹ מאיר מוהר, אברהם ברוידס, אהרן קווה, מ. עובדיהו, י. ליכטנבום, נחום בנארי וזאב.

ז. ‘ידיעות אחרונות’ וה“ניצנוצים” (תש“ח–תש”ך)

בשנים שעד קום המדינה הוסיף שופמן לכתוב בקביעות ב’דבר' פעמיים בחודש. סיפוריו מכילים מהווי הארץ על רקע המנדט הבריטי ומהדי השואה, וברשימותיו הוא מגיב על ספרים וסופרים בספרות העברית והכללית ועל ענייני דיומא. בשנת תש"ו הופיע הכרך הראשון של כל כתביו, שעליו קיבל את פרס־ביאליק (טבת תש"ז), ושני מאורעות אלה שימשו עילה לביקורת לחזור ולכתוב עליו.

בטקס חלוקת הפרס אמר דוד שמעונוביץ:⁸⁹⁰

הקשיים, שהיו מנת חלקו של הישוב כולו, לא פסחו גם על שופמן: בנו נמצא בקבוצת “גשר” “בהגנה ובביצור”, והוא דואג לו ומשתדל שיקבל חופשה, כדי שיוכל לראותו;⁸⁹¹ המחסור במצרכי מזון מעיק: “אולי יש ביכולתם לשלוח לנו מעט תפוחי־אדמה? לא ענבים ולא תפוזים, אלא… בולבוסים!!”⁸⁹² ובמיוחד גדול הכאב על נפילתם של הבנים, בני ידידיו: “‘ואין דובר אליו דבר’ – לנוכח ‘הכאב הגדול’,” כתב לידידו הטוב דוד מלץ, עם נפילתו של בנו רפי מלץ,⁸⁹³ ואף סייע להוצאת ספרו והציע את השם: “באיבו” (שלא נתקבל) במקום השם “ביקוֹד”, שלא מצא חן בעיניו,⁸⁹⁴ והגיב על הספר ברשימה (“מכתביו של רפי מלץ”) ובמכתב:

מאותה עת הוא עוקב בהתמדה אחר ספריהם של הנופלים, שהחלו להופיע באותן שנים, ומגיב עליהם, כשם שהגיב בהתמדה על ספריהם של ניצולי השואה, זיכרונותיהם, מכתביהם ויומניהם.

בחליפת המכתבים שלו עם בנו הוא מעודד את נסיונותיו בכתיבת רשימות: “לא רעות”;⁸⁹⁷ ולבתו הוא כותב, שהוא רואה בה “קוראת־מבינה” שלו,⁸⁹⁸ ומשתפה בנעשה אצלו.

בט“ו באדר ב' תש”ח (26.3.1948) החל שופמן את השתתפותו בעיתון ‘ידיעות אחרונות’ כעורך המדור הספרותי שלו. היה זה זמן קצר בלבד, לאחר שפרש עזריאל קרליבך, ועמו חבר עוזרים, מעיתון זה, שייסדו יחד עם יהודה מוזס (דצמבר 1939), וייסד את עיתונו, שנקרא תחילה ‘ידיעות מעריב’ ולאחר־מכן ‘מעריב’ (15.2.1948). ‘ידיעות אחרונות’ נערך מאז הפרישה על־ידי ד"ר הרצל רוזנבלום, והוא, כנראה, שהזמין את שופמן לערוך את המדור הספרותי בו.⁸⁹⁹

הודעה על שופמן כעורך המוסף הספרותי התפרסמה בעמוד הראשון באותו יום (26.3.1948). שמו נרשם כעורך במשך כשישה חודשים (עד 17.9.1948), ולאחר־מכן החל אשר נהור לערוך את המוסף הספרותי, מבלי ששמו נרשם כעורך.

בתקופת עריכתו הרבו להשתתף במדור הספרותי יעקב פיכמן, דוד שמעוני, אשר ברש, משה נאדיר, שמואל בס, אהרן קווה, אסתר איזקסון, מאיר מוהר, אברהם ברוידס, אנדה פינקרפלד, משה שלנגר, א. פויארשטיין. מרבית התרגומים היו מן הספרות הרוסית, ובין המתרגמים: ח“ש בן־אברם, והתקיים מדור: “דף אחד מתוך ספר עברי חדש”. לאחר שהעריכה עברה לידיים אחרות, תפסו הדיווחים על אירועים בתחום הספרות, התיאטרון, הקולנוע והמוסיקה, וכן ראיונות עם סופרים לרגל מאורעות ספרותיים שונים, את מקומם של הסיפורים והשירים. שופמן הוסיף להשתתף בקביעות בידיעות אחרונות' מדי שבוע בשבוע עד שנת ה־80 לחייו, והדבר האחרון שפירסם בו היה בראשית 1960 (1.1.1960).⁹⁰⁰ וכך, במשך שתים־עשרה שנה, מדי שבוע, הגיב שופמן במדורו הקבוע, הנתון בתוך מסגרת, שבו שולבה תמונתו וצילום חתימתו, על כל מה שצד את עינו. מספר רשימותיו הקצרצרות בעיתון זה מגיע למאות רבות. אמנם, חלקן פורסם גם ב’דבר' וגם במקומות אחרים, אולם מרביתן פורסמו אך ורק בו. רובן טרם כונס ונשאר גנוז בין דפיו. כשנפסקה השתתפותו ב’דבר‘, עם פרישתו של דוד זכאי מעריכתו (26.7.1957),⁹⁰¹ לאחר 30 שנה רצופות, נשאר ‘ידיעות אחרונות’ במתו הקבועה בשנות יצירתו הפוריות האחרונות. על הרגשתו הנוחה בעיתון זה כתב לדוד מלץ: "חבל שאינך רואה את ה’ידיעות אחרונות’. אני נותן שם על־פי־רוב דברים טובים. יש לי שם חירות רוחנית יותר מזו. עובדה!”⁹⁰² לאחר־מכן, השתתף בקביעות ב’כרמלית‘, פעם בשנה, ולעתים נדירות ב’מאזנים’.

שופמן החשיב מאד את השתתפותו ב’ידיעות אחרונות' וראה בכך פתיחת פרק חדש ביצירתו. למנחם פוזננסקי, שבירך אותו ליובל ה־75 והזכיר את סיפורו “יונה”,⁹⁰³ כתב בתרעומת: “אתה כותב על ‘יונה’, דבר שכתבתי לפני 55 שנה! עליך להתפעל מ’ניצנוץ' שנכתב אתמול, ואז אדע שאתה מבין מה.”⁹⁰⁴ וליעקב פיכמן, שבירך אותו לרגל יובל זה, ואף כתב עליו ב’דבר‘, אמר בצער: "צר לי קצת, על ש’ניצנוצי’ ב’ידיעות אחרונות' – כך אני משער – אינם מגיעים אליך."⁹⁰⁵ ולעומתו, שיבח את אהרן קווה: “טובה מאד רשימתך עלי, בעיקר בזה, שהדגשת דבר אהרון שלי.”⁹⁰⁶

כדי להבליט שלב חדש זה ביצירתו “המציא” סוג כתיבה חדש, שייחד אותו אך ורק בשבילו: “ניצנוצים”, והיה גאה בו מאד. הוא פיתחו ושיכללו ועשאו כלי מרכזי להבעת דיעותיו, קליטתו את העולם וביקורתו, בסיגנונו המיוחד. “בניצנוץ” הגיע תהליך הצטמצמותה והתגבשותה של הפרוזה השופמנית אל שיאו ואל קיצוניותו. זכות קיומו של ה“ניצנוץ” הוא ברעיון הגלום בו, במוסר־ההשכל המשתמע ממנו, בנסיון־החיים, בחריפות ובניסוח המושחז והמעודן, שהוא פרי של תרבות עמוקה ומבט חכם וספקני על העולם. זהו סוג, הקרוב מאד לאפוריזם, אולם אף שונה ממנו לא פעם בכך שהוא משתדל לשמור על מסגרת עלילתית כל שהיא, בדל־עלילה ואחיזה במציאות, לפני שמתגבש מוסר־ההשכל, שהוא על זמני ועל־מקומי. ה“ניצנוץ” טבוע בחותמו המיוחד של מחברו, ושילוב זה בין ה“פרטי” ו“המשותף לרבים”, כשהוא עולה יפה, תורם תרומה ייחודית לספרות העברית, שאיננה עשירה בסוג זה לשמו. “סיפור אפוריסטי” קרא ישראל זמורה ל“ניצנוציו” של שופמן,⁹⁰⁷ ויצחק סלע ראה בהם “עיקר יצירה”.⁹⁰⁸

הקורא “ניצנוצים” אלה כסדרם, ומדי־פעם פורסמו בבת־אחת 2 עד 7 “ניצנוצים” יחד, יגלה בהם את הדי־הימים, כפי שהם משתקפים דרך עיניו של הכותב, שילוב היומן־האישי, השזור ביומן־הציבורי עד לבלי הפרד. למרבית ה“ניצנוצים” אין כותרת, והם מובדלים זה מזה באמצעות כוכב, הממחיש את משמעות ה“ניצנוץ”. לעתים, מילות הפתיחה הן גם הכותרת.

בנו מעיד בזכרונותיו, עד כמה טרח בכתיבתם של ה“ניצנוצים”, שתיקן ומחק, מחק ותיקן וחזר וכתב, עד שאמו, שראתה ביגיעתו הרבה, כינתה אותו בהלצה: “ניכטסנוץ”, כלומר, לא־יוצלח.

תגובת קהל־הקוראים למיפנה זה בכתיבתו היתה מעורבת. היו, ובמיוחד מקרב מעריציו הוותיקים, שלא איבדו את התקווה, ששופמן עוד יחזור אל הסיפור הארוך, וראו ב“ניצנוציו” הכרח־לא־יגונה, מטעמי פרנסה וחוסר־השראה בלבד. היו, בעיקר מקרב הדור החדש, שלא הכירו את שופמן “הקודם”, אלא מ“ניצנוציו” בלבד, וגבישי־חכמה מרוכזים אלה לא דיברו אל לבם כלל, וכותבם אף לא נחשב בעיניהם כסופר של ממש, אולם היו גם כאלה, ותיקים וחדשים, שסוג זה מצא מאד חן בעיניהם, והם קנו, לדבריהם, את 'ידיעות אחרונות" אך ורק כדי לקרוא בו את ה“ניצנוצים”, שכן הם בלבד נותנים לעיתון את זכות קיומו.⁹⁰⁹

במשך כתשע שנים הוסיף שופמן לכתוב בקביעות ובהתמדה ב’דבר' וב’ידיעות אחרונות' כאחד. בראשון פעמיים בחודש תחת הכותרת הקבועה “שתיים שלוש שורות”, ובשני – בכל שבוע תחת הכותרת “ניצנוצים”. כתיבה מרובה זו מתישה מאד, ובוודאי שהיא מקשה על שופמן, שהיה כבר בעשור השמיני לחייו. מספר גדול של “ניצנוצים” נדפסו פעמיים, בשני העיתונים, ללא קו ברור של מוקדם ומאוחר וללא מתן זכות קדימה של פירסום ראשון לאחד העיתונים. הסיבות להדפסה חוזרת זו הן: הקושי לכתוב דברים חדשים בקצב מזורז כזה, הסתמכות על זכרונו הקצר של הקורא וההערכה, שלשני העיתונים קהל קוראים שונה. העורכים, שדעתם לא היתה נוחה מכך,⁹¹⁰ העלימו עין בשתיקה, אם משום שהכירוהו (‘דבר’) ומשום כבודו, ואם משום שחשוב היה להם מאד, ששופמן יימנה בין משתתפיהם הקבועים (‘ידיעות אחרונות’). אין תימה, אם תחת עומס כתיבה כזה כתב לרוחמה, אשת דוד מלץ: “תסלחי לי על שעיכבתי את תשובתי כ”כ. היו כל מיני טרדות ובכלל – עייפות. עייפות החיים, עייפות־הכתיבה (רע לאדם, שעל הכתיבה פרנסתו)."⁹¹¹

בארכיון נשאר זכר מועט מאד לתקופה, שבה ערך שופמן את המוסף הספרותי של ‘ידיעות אחרונות’. פה ושם נשמר מכתב לאחד הסופרים בעניין שכר־סופרים (יצחק סלע, ש. שלום)⁹¹² או הבעת דיעה על כתב־יד (רוחמה מלץ).⁹¹³ נראה, שמרבית המגעים התנהלו בע“פ, בטלפון ובמו”מ ישיר. גם בפומבי לא נתן ביטוי לפרשה זו בחייו. הרמז היחיד הוא, אולי, ברשימה לזכרו של יהודה מוזס, שיש בה הד לאווירה, ששררה בעיתון בהנהלתו, ולהרגשתו של שופמן במחיצתו:

ח. נחת־מדינה וייסוריה (תש“ח–תשי”ג)

רגע ההכרזה על הקמת המדינה הונצח על־ידי שופמן ב’ידיעות אחרונות' בלבד בקישור האנלוגי המשולש בין הידיעה על הקמת המדינה, הילדה תמי בת השלוש והפצצות הערבים (“היא עוד לא התעוררה כראוי…”). משמעותה של הרשימה, הנמסרת לקורא בעקיפין, היא, שכולנו עדיין איננו קולטים את פשר המאורע הגדול, המתרחש לנגד עינינו, אם משום שטרם התבגרנו, טרם התעוררנו מן השינה שהיינו שקועים בה, אם משום שהדאגה המידית לחיים מסיחה את הדעת מן המאורע ההיסטורי.

במלאות שנה למדינת ישראל, ביטא שופמן בהתפעמות את הרגשת הגאווה והקדושה המהולות בכאב, ברשימתו “שלוּ נעליכם”. מכאן ואילך נכללה באנתולוגיות רבות, כביטוי תמציתי לחווית המדינה.

עם כל השמחה על הנצחון ועל הקמת המדינה, שעלו במחיר כה יקר, אין מנוס מן התגובה היהודית המוסרית למראה הכפר הערבי שנעזב מיושביו, לאחר שנסיונם להשמידנו לא עלה יפה: “אין נחת במלחמה גם עם הנצחון” (“אין נחת!”). גם האכזבה מתגובתם של אומות העולם, שאינן שמחות על הקמתה של המדינה היהודית, מוסברת מתוך התבוננות בטבע האנושי בכלל: “יש בטבע האנושי משהו, שמתקשה לוותר על ראיית פירפורי הזולת… דווקא מפני שהם רואים את תקומתנו רובצת לפתח – יעכבוה עד כמה שידם מגעת!!” (“לכאורה…”).

בין התגובות האקטואליות, שיש בהן ביקורת על הנעשה במדינה הצעירה, אופייני הוא “הניצנוץ” על המריבות מבית, המכאיבות במיוחד לנוכח האויבים הרבים מחוץ: “בית בודד בלב היער. באחד הלילות באים שודדים ודופקים על החלונות המוארים. והנה קמים בני הבית ומתחילים להתקוטט איש את אחיו – והליסטים רואים!”

דוגמאות ספורות אלה, מתוך עשרות רבות, מעידות על כוחן האקטואלי־הנצחי של רשימותיו במיטבן, המבטאות הרגשה אישית וקיבוצית, אקטואלית וקיימת־לדורות כאחד. בכך המשיך למלא את שליחותו של הסופר העברי, כפי שנקבעה בתודעה המקובצת של הדורות, כמי שעומד ב“שער בת־רבים”, מגיב ומתריע על הנעשה ומשמש כמצפון וכמצפן.

באדר תש"י מלאו לשופמן 70 שנה, ויובלו נחוג במסיבות ובמאמרי הערכה בעיתונות.⁹¹⁴ במסיבה מטעם אגודת־הסופרים השמיע שופמן נאום קצר,⁹¹⁵ ובו כמה אמיתות שופמניות מובהקות ורמזים על מקומו בספרות העברית כממשיכו של מנדלי, ושל משה רבנו, אולם אין הוא “זקן”, שכן הצעירים של היום הם הזקנים של מחר:

בראיון ליובל זה, שערך ד. נחום (אשר נהור)⁹¹⁶ נשאל: “האם יש בדעתך להופיע לפני הקוראים בעתיד הקרוב באיזה דבר גדול יותר?” ושופמן השיב: “לא מן הנמנע שכן, אבל בדרך־כלל עודני מחזיק באפיקורסותי בנוגע ל’ידיעות הרחבות'. [– – –] הרומנים הארוכים – זמנם עבר!”⁹¹⁷ באותו ראיון הוא מביע את דעתו כנגד “פולחן האמנות המופרז שאינו במקומו ואינו בשעתו”, ומביע חששו, “שהאוייב עלול לנצל את היסח־הדעת שלנו,” ולכן, אסור “להסיח את דעת האוכלוסים בעניינים מופשטים”, ויש לתת בידיהם “לכל היותר רשימה קצרה כזו שלי. ‘ניצנוץ’… יש לשער, שדיעות מוזרות אלה, אם אכן נאמרו ברצינות באזניו של המראיין, באו כדי לתת גושפנקא לדרך כתיבתו של שופמן בהווה, לבססה על “הצורך הבטחוני”, שהוא צו־השעה. בולט הרצון להראות, שאין הוא מנותק מן הנעשה, וכי הוא קשוב לרוח־הזמן ופועל מתוכו. שופמן היה גם מודע לציפיות של חלק מקוראיו, שיחזור ויכתוב סיפורים ארוכים כמקודם, והוא כותב על כך לדוד זכאי בהומור: “אני נוטל לי חופשה מ’דבר' לזמן לא רב. אח”כ אחדש את השתתפותי ביתר עוז. אתן לכם רומן בהמשכים רומן ארוך־ארוך; כפליים כ’אנה קרנינה'.”⁹¹⁸

בשנת תשי"ב הופיעו סוף־סוף שלושת הכרכים של ‘כל כתביו’ (ב’–ד'). “המהדורה נמכרה במשך שלושה ימים”,⁹¹⁹ והביקורת נתנה דעתה עליהם.⁹²⁰

משנים אלה בתל־אביב, ועוד יותר מן השנים שבהן חי בחיפה, נמצא בארכיון מספר עצום של מכתבים עם הרבה מאד אנשים, שיש בכוחם לשקף את הנעשה אצלו כמעט מדי יום ביומו. אין ספק, שגם זהו חלק קטן בלבד, שכן מרביתם טרם נמסרו לארכיון ונמצאים ברשותם של הנמענים ומשפחותיהם, ורבים אחרים בוודאי לא נשתמרו. רובם הגדול עניינו ברכות ותגובות לרגל יום־הולדת, יובל, הופעת ספר או סיפור, קבלת פרס, וכיוצא באלה אירועים משמחים; אחרים דנים בהדפסת סיפוריו אצל עורכים שונים, או בקשותיהם של עורכים אליו להשתתף (דוד זכאי, ק“א ברתיני, ב”ח מיכלי, נח פניאל, צבי וויסלבסקי,⁹²¹ יצחק למדן⁹²²).

שופמן שוקד לקיים קשרים וחליפת מכתבים עם הסופרים בני־דורו (י“ד ברקוביץ, שלמה צמח, אצ”ג, דוד מלץ, דוד זכאי, ש"א הורודצקי) ועם בני דור צעיר יותר (דוד לאזר, יצחק סלע, אהרן קווה, ש. שלום, יוסף אריכא),ואף עם דור הסופרים הצעיר. עם האחרונים נוצר קשר רופף בלבד, במיוחד עם אלה שהכיר את הוריהם הסופרים (נתן ודוד שחם, אדר קיסרי, יחיאל מר, יהודית הנדל, יהודה האזרחי).

ידידיו, שידעו את כמיהתו להתקרב לדור הצעיר של הקוראים, ובמיוחד את שאיפתו שהדור הצעיר יקרא בכתביו ויוקירם, השתדלו לספר לו בכל הזדמנות על בניהם או נכדיהם הקוראים בכתביו (דוד מלץ, שלמה צמח) או על תלמידיהם הנהנים מן הפגישה עם יצירתו (דוד מלץ, רבקה גורפיין).⁹²³ ישראל כהן מעיד על הרושם הגדול שעשה עליו ביקור של משלחת תלמידי בתי־ספר בחיפה, שהרבה לדבר עליה גם לאחר שנה, ואמר לו: “מן החבורה הזאת עתידים לצאת קוראי־שופמן ושוחרי הספרות העברית. בייחוד מצפה אני זאת מנערה אחת, ששמתי עיני בה. בת־ישראל אמיתית.”⁹²⁴ עם זאת, לא החניף לדור הצעיר, לא ניסה לשנות מדרכו על־מנת למצוא חן בעיניו, וברשימותיו מצויים, בצד ביטויים של רצון עז להיות סופר המקובל עליהם (“כהרף עין”), גם גילויים הפוכים של “ציפצוף” עליהם (“‘אשר לא ידע את יוסף’…”) והשלמה עם המציאות ש"אנו, בני הדור ההולך, לא נקלוט ולא נבין כלום לחלוטין, עולם אחר בתכלית (“דור הולך ודור בא”).⁹²⁵

ביטוי קריקטורי לדרך שבה ראה “הדור הצעיר” את שופמן, שהיה בעיניו דוגמה טיפוסית לבן־דור־אחר, כלול, בשתי אנקדוטות, שסופרו עליו בסידרת “ילקוט הכזבים”. האחת, נותנת ביטוי לכך שאינו מדבר בלשונו “העכשווית” של הדור, היינו, בסלנג הרווח – “כלי” בלשונו של שופמן הוא סיר־לילה, ולא כלי־ירייה; והשנייה, מתארת את האשליה, שהוא חי בה בחשבו שהוא סופר מוּכּר, ולמעשה, לא כך הדבר.⁹²⁶

במשך שנים רבות התכתב עם ידידו ומתרגמו הקבוע ליידיש יוסף פאלק, ונתן לו מדי שבוע בשבוע הוראות חדשות מה לתרגם מכתביו. בולטת קבוצת המכתבים, שבהם מגיב שופמן על מילים חמות, שנאמרו או נכתבו עליו, ומורגש עד כמה הוא צמא לכל שבח. “התרשמותך חשובה בעיני מאד,” כתב לאהרן קווה;⁹²⁷ “באווירה זו, בה אנו נושמים, בתוך רוע־עין, חוסר־הבנה, וקטנות־מוחין וכו', הרי מילים כאלה אני יודע להעריך. הנך עלם יקר באמת. טוב לשבת בתל־אביב – תחת כיפת שמים אחת עם ברקוביץ!”⁹²⁸ “מילים טובות באמת –מלב ללב. בתוך אווירה לא טובה זו, בה אנו אנשי העט מתנועעים ונושמים, הרי מכתב כזה אני יודע להעריך,” כתב ליוסף אריכא.⁹²⁹

הסופרים, שעל ספריהם כתב רשימה או “ניצנוץ”, או בני משפחותיהם, הודו לו במכתבים חמים ואסירי־תודה (יוסף אריכא, עמוס אריכא, רעיה גולני שלמה לביא, מאיר מוהר, דוד מלץ, משפחת פוזננסקי, אהרן צייטלין, אדר קיסרי, דוד שחר, ש. שלום) וכן מצויים בארכיון עשרות רבות של מכתבים מאת קוראים מעריצים, ותיקים וחדשים.

על־אף הרצון להמשיך ולקיים נוכחות פעילה מעל דפי העיתונות ולהיות נקרא בקרב דור הקוראים החדש, לא הסכים שופמן להתראיין אצל מראיין, שלא קרא בכתביו ולא היה לו כל מושג מיצירתו (“ואלה הצאן מה חטאו?!”), והסתמך בכך על טולסטוי: “טולסטוי היה נוהג לשאול אל פי ‘עולי הרגל’, שהיו באים אליו מכל קצווי ארץ כ’חסידים' נלהבים, איזו מיצירותיו נהירה להם ביותר. ואז הוברר, שלא קראו ממנו כלום! באי־אמון התייחס הסופר הגדול לכל החגיגות הפומביות לכבודו” (“לא קראו!…”).⁹³⁰

טולסטוי משמש לו כמופת אישי, לא רק ביחס ההערצה אליו ובעלייתם של הקוראים לרגל לאחוזתו, אלא גם בתנאי החיים הלא הולמים שחי בהם (“מכת העכברים”), ובקנאתו לבנותיו, אולם “אנו סולחים לו את הכל” עם הקריאה ביצירתו, שכן המסקנה היא: לסופר גדול הכל נסלח, ויצירתו מכפרת על דברים שאינם כשורה באורח חייו ובהתנהגותו (“עוד מסביב לטולסטוי”).

שופמן מלווה ב“ניצנוציו” וב“שתיים שלוש שורות” שלו את שנותיה הראשונות של המדינה והבעיות הקשות, שהיא עומדת בפניהן, כגון קשיי הקליטה של ניצולי השואה (“באין שורשים”), קשיי החיים באהלים של העולים החדשים (“מחנה עולים”), בדידותם של היהודים בארצות־ערב (“הבודדים”), הפילוג בקיבוץ (“אי הצדיקים”, “בעין חרוד”). תופעה אחרונה זו הכאיבה לו מאד, וכאב זה עוצב ברשימת־סיוט על אי־הצדיקים, שיושביו נרצחו זה בידי זה בשם אהבת־האדם.⁹³¹ לימים, סיפר לו דוד מלץ, כי האהבה ההדדית ליצירתו גרמה לכך, שחברה מעין־חרוד האחר והוא החלו לדבר ביניהם, לאחר שנים של שתיקה: “מאז הפילוג לא דיברנו מלה אחת, פתאום ניצבה וחייכה לעומתי, ואמרה: אוי, מלץ, מה יהיה? הרי אין עם מי להחליף מלה על שופמן. וכך נתפייסנו והתחלנו שוב לדבר זה עם זה. נתגלגלה זכות על־ידי זכאי.”⁹³²

גם האווירה המתוחה בין הסופרים לבין עצמם, שבאה לידי ביטוי בפגישתם עם ראש־הממשלה, מעכירה את רוחו, ועצתו ההומוריסטית־העצובה היא, שראש־הממשלה, שהוא גם שר הבטחון, טוב יעשה אם "לפגישה הבאה ידאג לכך שפלוגות צבא על כל תחמושתן תהיינה מוכנות ועומדות – על כל צרה שלא תבוא (“כחתולים בשק אחד…”)

חיבה יתרה היתה נודעת ממנו למדינה ולמדינאים, והרבה מאד רשימות הוקדשו להם. לחיים וייצמן (“משהו על וייצמן”, “עוד על וייצמן”, “‘מסה ומעש’” “חיים וייצמן והקברטינים האנגלים”), ששופמן ראה בו “אישיות רבת־כוח”; לדוד בן־גוריון ולתפקידו הקשה כראש־ממשלה (“שר האומה דיבר מתוך גרונו”, “ראש־הממשלה”, “קשה להיות ראש־ממשלה”, “אין לקנא בהם..”); לגולדה, ששופמן ראה בה את “האם”, מרגע שנפגשו על סיפון האנייה בעלייתו לארץ (“גולדה”,⁹³³ “גולדה תציל”). הוא קרא הידד לנשיא המדינה החדש יצחק בן־צבי (“הנשיא”) והיה מרוצה עם העלאת עצמותיו של הרצל לירושלים (“עתה עמנו הוא עצמו”).

הגאווה על המדינה שהוקמה, הגורמת צביטה בלב (“ה’צביטה'”), היא הכרחית גם בשביל הספרות, שיש לה כעת מקורות השראה חדשים (“גם בשביל הבלטריסטיקה..”), אולם אין היא מסיחה את הדעת גם מתופעות שליליות רבות, שיש להתריע עליהן ולסלקן, כגון: יחסם של הפקידים לקהל (“איננו”, “הוא משוחח בטלפון…”), האווירה הפוליטית המביאה לאלימות (“בוכס באמצע אלנבי”), פירוד הלבבות בעם (“חבלי מקלט”), חזרה לעסקים פורחים באוויר כבעבר (“לא בא אל החוף”) והפשיעה הגוברת (“הירהורים מעציבים”).

גם בתחום חיי התרבות אין נחת. “המנחה” דוחק את רגלי כל קודמיו: המשורר, המספר, המבקר, המתרגם, ו“עוד מעט הוא יהא המושל בכיפה” (“המנחה”). שופמן מתריע על “בולמוס הכתיבה” (“יותר מדי”), “בולמוס החיים” (“תל־אביב לפנות ערב”) ו“בולמוס־הירידה” והשיחות בגרמנית ברשות־הרבים על הנעשה שם (“הכל נשאר בעינו”).

בצד נושאים חדשים אלה, שהמציאות החדשה שימשה להם מקור השראה, חוזר שופמן אל הנושאים הישנים, האקטואליים תמיד, ומחזיק בדבקות בדיעותיו משכבר כנגד המבקרים המקצועיים, כנגד ה“תעתועים” של הציור המודרני, השירה המודרנית ושאר אמצעי הכתיבה המודרנית, כנגד “זרם התודעה”, קאפקא ופרויד, ועוד כיוצא בזה.⁹³⁴ הוא מרבה לפתח את נושא האהבה־המאוחרת, האהבה בימי הזיקנה, החשיבות שבמצב ההתאהבות המתמיד וייסורי האהבה, שאינם רק מנת חלקם של הצעירים, אלא גם של “בן־השבעים” (“בת”⁹³⁵ “רצידיב”).

רבות הן הרשימות, שבהן הוא מבכה את ידידיו שמתו על פניו (יהודה קרני, אברהם רייזין, גרשום באדר, יהודה מוזס, ש“א הורודצקי, בן־ציון כץ, יעקב פיכמן, י”ד ברקוביץ, זאב); מגיב על ספריהם של בני דורו (רורודצקי [‘עולי ציון’, ‘כבשונו של עולם’], ש. שלום [“ריפרוף על טיב שירתו למלאת לה כ”ה שנה"], יעקב קופליביץ [‘בדור עולה’], יוסף ליטנבום [‘סופרינו – ממאפו עד ביאליק’, ‘מתחום אל תחום’, ‘מספרי העולם’], מאיר מוהר [‘עין־בעין’, ‘בחרט אנוש’], חיים גליקסברג, [‘ביאליק יום־יום’], יעקב פיכמן [‘בני דור’], ז. שניאור [‘ביאליק ובני דורו’], נתן גורן [‘דמויות בספרותנו’], ד. זכאי [‘קצרות’], יעקב כהן [‘סיפורים’]); ואף על ספרי בני הדור הצעיר (יגאל מוסינזון [‘בערבות הנגב’], נתן שחם [‘האלים עצלים’], ברוך אביבי [‘כנפי רוח’], אדר קיסרי [‘אל מי’], דוד שחר [‘על החלומות’], שלמה טנאי [‘כוכבי דרך’], עמוס אריכא [‘המסך עולה’]).

במלאת 50 שנה להופעת ספרו הראשון (תרס“ב–תשי”ב) נבחר שופמן כאחד מארבעת הסופרים, שלהם הזכות לקבל מענק חדשי קבוע מאת המדינה על כך “שתרמו תרומה בעלת חשיבות לספרות העברית ולתרבות ישראל, ושזכו להגיע לימי זקנה בארצנו”. על ההחלטה, “בהתאם להכרזת הממשלה מקווי היסוד”, הודיע לו ב. דינבורג (דינור), שר החינוך והתרבות, במכתב, שבו פירט תרומה זו והביע את תקוותו, “כי ביטוי צנוע זה של הוקרה, ישמש לך עדות נאמנה, כי יצירתך הביאה ברכה לעם והוא מכיר בה, וכי לא מעט חלקך בתהליך זקיפת קומת ישראל – קומתו של האדם מישראל וקומתה של האומה כולה.”⁹³⁶

ט. חיפה – ממרומי הכרמל (תשי“ד–תש”ך)

כחלק מתכניתו של אבא חושי, ראש העיר חיפה, להעביר אליה סופרים ואנשי־רוח ממקומות שונים החלו גם המגעים עם משפחת שופמן בראשית 1953. בעניין זה טרח הרבה ש. שלום, שתיווך בין שני הצדדים.⁹³⁷ שופמן ורעייתו ביקרו בדירתו של ש. שלום, שהועמדה לרשותו על־ידי עיריית חיפה, והביעו רצונם, לאחר ביקור זה, לעבור לחיפה: “הלא בעצם לא חפצנו לעבור לחיפה סתם, ויהי זה היכן שהוא, אלא למצוא שם מין מקום כזה שלך, מין זמרינג⁹³⁸ (בייחוד בשביל אשתי הסובלת מאד מהקיץ התל־אביבי), או לדור במקומך ובשכנותך ממש – אז זה היה באמת ‘כדאי לנו’.”⁹³⁹

מיד עם המעבר הוא כותב לדוד מלץ בהומור: “הייתי רוצה מאד שמזמן לזמן תזכרני ותכתוב לי מכתב קטן או גדול. הלא מעין־חרוד לחיפה יותר קל לכתוב מאשר לתל־אביב.”⁹⁴⁰ המעבר הושלם באפריל 1954.

את הרגשתו הטובה במקום החדש ביטא שופמן במעין “אודה” ל“חיפה”: “אכן היטיב מאד האיש אשר קרא לנו,” הפגישה עם “נערה נפלאה” ו“עם יפי עיניה” יוצרת סקרנות מבטיחה ומשמשת מקור־השראה. “חיי נשמות אוויר כרמל”, הוא כותב בסיגנונו המרומם של יהודה הלוי. וכך גם במכתבים פרטיים: “ובחיפה טוב מאד!!” כתב לדוד זכאי,⁹⁴¹ “ואנחנו בחיפה והיא שפרה עלינו. טוב לסופר כי ישנה את מקומו מזמן לזמן, הרים וגבעות ומורדות וירק ו…אנשים אחרים. ועוד זאת: עין־חרוד קרובה יותר,” כתב על דרך ההכללה לדוד ולרוחמה מלץ.⁹⁴²

אחד מביטויי ההערכה לשופמן במקום החדש היה פרס־רופין שהוענק לו (1953) באולם המוזיאון של חיפה, וידידו הנאמן ש. שלום היה אחד מחבר השופטים.

גולת־הכותרת של הפיכתה של חיפה למרכז לאנשי רוח וספרות היתה הוצאת שנתון, שיהיה הבמה הספרותית של סופרי חיפה. ‘כרמלית’ החל להופיע בשנת תשי"ד בעריכתו של ש. שלום, ושופמן שקד להשתתף בו מראשיתו ועד שנתו התשעים (תש"ל) בקביעות,⁹⁴³ גם בשעה שהפסיק, בשנותיו האחרונות ממש, לפרסם במקומות אחרים. הוא היה משתתף־הכבוד של השנתון – סיפוריו ורשימותיו פתחו אותו ונדפסו באות מיוחדת ובחגיגיות יתרה, והעורכים דאגו לציין את ימי יובלו במאמרי הערכה מיוחדים.⁹⁴⁴

שופמן גמל ל’כרמלית' ולעורכיו על היחס המיוחד שנהגו בו, והשתדל לתת למאסף זה דברים חדשים ממיטבו, גם בשעה שכבר קשתה עליו הכתיבה מאד, ולזכותה של במה זו יש לזקוף, אולי, את העובדה, שהתאמץ להמשיך וליצור עד גיל תשעים, כיון שהרגיש וידע, שיש דרישה, הערכה ואווירה מעודדת.

המאמץ המיוחד שעשה כדי לתת ל’כרמלית' ממיטבו מתגלה כבר בסיפור הראשון שפירסם בו: “על הגג”, שנכתב עוד בתל־אביב, ובו חזר, לשמחת לב קוראיו־מעריציו משכבר, לסיפוריו “מן הימים הטובים”. שופמן עצמו היה מודע ל“נס” זה, שהתרחש ביצירתו.

תגובתו של ש. שלום היתה נלהבת: “‘על הגג’ – גבוה מעל גבוה. באמת נפלא מכל! דמעות הודיה בעיני, שנתגלגלה הזכות על ידי.”⁹⁴⁶ ותגובתו גלויית־הלב של שופמן:

יומיים לאחר מכתבו הנלהב הראשון מרגיש ש. שלום צורך לשגר מכתב נלהב נוסף בתגובה על מכתבו זה של שופמן, וכתוצאה מקריאה חוזרת בסיפור:

מכאן ואילך התפתחו הדברים בכיוון בלתי צפוי, ומן הראוי להביא במלואה את חליפת המכתבים בעניין זה, שיש בה כדי להאיר את משמעותו של הסיפור אופן התהוותו, הרושם שעשה על הקורא, כוונותיו של יוצרו המשוקעות בו, וגם את דרכם של ש. שלום ושופמן כקוראים, כעורכים וכיוצרים ומערכת היחסים ביניהם. יש בכך מעין הקבלה, כפי שכבר רמז על כך שופמן, למה שאירע בינו לבין ביאליק בראשית דרכו.

לאחר שקרא, כדבריו, “שתי קריאות” ראשונות, חזר ש. שלום וקרא בו לאחר זמן קריאה נוספת, והרושם כעת היה שונה, וכתוצאה ממנו הרגיש צורך לבקש משופמן, בכל הזהירות וההסתייגות הראויות, לשנות את הסיפור, לפי מה שהוא מרגיש שיהיה לטובתו:

תגובתו של שופמן על כך לא הגיעה לידי, אלא תשובתו המסבירה של ש. שלום בלבד: “ב’עזות שבקדושה' שבי נתכוונתי רק לכבודך, כפי שהבנת גם אתה במכתבך השני, וכל מה שתחשוב אלה לכבוד לך – הריהו כבודי. מכאן תבין, שבכל צורה שתחליט להדפיס את ‘על הגג’ ב’כרמלית' הנני עמך לגן־עדן או לגיהנום.”⁹⁵⁰

לזכותם של שופמן ושל ש. שלום כאחד, יש לומר, שהבלתי־יאומן אכן התרחש, ושופמן תיקן את הנוסח הראשון, ולמעשה, כתבו מחדש. השוואת שני הנוסחים מתאפשרת הודות לנוסח הראשון, שנשמר בידי ש. שלום ואף פורסם ברבים.⁹⁵¹ לנוסח שנדפס נוספה דמותו של נחום, “ידיד־נפשה הראשון בארץ מוצאה” של האם החורגת, שנחום, בנה החורג, מזכיר לה אותו “בכל מהותו”. שֵם הגיבור שונה מגדעון לנחום, כדי שיתאים לגיבור מן העבר ומן ההווה כאחד. נוספו המלים: “מעין אווירו של גג דוד”, כדי להבליט את אווירת ה“דרור” שעל הגג ולקשור את תשוקתה של האשה לבנה החורג, בן־דמותו של אהובה הראשון, לתשוקתו של דוד לבת־שבע, כתפאורה דומה “מעל הגג”. שופמן אמנם לא נתן לנער ליפול מעל הגג, כבקשתו של ש.שלום, אולם גם לא נתן לו “להסתדר” עם אמו החורגת “סתם”, ללא הערה נוספת. הנער אכן שמע את קול אמו האמיתית,כפי שיעץ ש. שלום, אולם לא הטיל עצמו לזרועותיה מעל הגג, אלא ענה לה והצדיק את מעשהו בפניה בפה מלא.

בשעה שאמו המתה באה אל “צרתה” בטענות, לאחר שקרה ביניהם מה שקרה, הוא משמש לה סניגור: “היא רשאית” בשל מה שעבר עליה, ומגיע לה פיצוי לסבלה ולאהבתה האבודה באהבתה הכפולה לאב ולבנה החורג. הנער נענה לה, גם כדי שלא יחזור ויקרה לה כמקרה אשר קרה לאמו, שמתה בעלותה על הגג לחפשו, ומכיון שגם הוא מוצא בה, בדרך זו, תחליף לאמו שאבדה לו. בכך נשאר שופמן נאמן לעצמו ולא סיים את הסיפור “סיום מוסרי”, כדרך שיעץ לו ש. שלום.

על שינוי זה באה מיד תגובתו של ש. שלום:

עוד יותר מתמיד היה הפעם שופמן מתוח לדעת, “מה אומרים אחרים על ‘הגג’?”⁹⁵³ וש. שלום משיבו:

הביקורת אכן שיבחה סיפור זה וחשה בייחודו.⁹⁵⁵

שביעות רצונו של שופמן מחייו בחיפה הביאה פריחה ליצירתו, שכמו בעבר צלחה בידו ביותר, כשדאגות הפרנסה סולקו הצידה. כך, למשל כתב בראשית 1955, עם יובל ה־75 שלו סידרה של זכרונות־ילדות תחת הכותרת המשותפת “עוללות”, שעולה מהם ניחוח סיפוריו הראשונים, וכבעבר, הוא מבקש לעשות את ביתו למקום “עלייה לרגל”. הוא נהנה מאד מן ההרגשה, שאנשים באים ממקומות רחוקים במיוחד כדי לראותו ולשוחח עמו, ואם לא באו מיוזמתם, עודדם והזמינם לבקרו: “ומדוע לא תעלה אלינו פעם, למרומי הכרמל? כבר היו אצלי רבים, ואפילו שלום אַש!” כתב לדוד לאזר,⁹⁵⁶ כשם שכתב לאחרים, בתוספת הוראות מפורטות כיצד להגיע אליו.⁹⁵⁷ על שאלתו של פוזננסקי בעניין מגוריו בחיפה ענה בהרגשת־נחת: “ואני איני מתחרט על שינוי המקום. טוב לי כאן מכמה בחינות. יש חברים טובים, יש ידידים, וגם מתל־אביב באים לפעמים יחידי־סגולה: קווה, ברלינסקי וגם מאיר מוהר.”⁹⁵⁸

רגישותו לדעת הסובבים אותו עליו, מחד גיסא, ושריון־הבטחון־העצמי, שהוא מעטה על עצמו, מאידך גיסא, באים לידי ביטוי במכתב לש. שלום, בתגובה על דבריו במסיבת יובל ה־75 לכבודו:

על שביעות רצונו מיצירתו באותן שנים כתב בהכללה: “האמן הגדול באמת, כל שהוא מזקין הוא מוסיף כוח. להתקדמותו אין מעצור וזהו סימן־ההיכר שלו. לאחר שעשה במקצועו היום מה שעשה, הוא צריך להרגיש: אתמול לא הייתי יכול לעשות זאת” [“האמן הגדול….”].

בתשובה לשאלתו של אברהם קריב, שהיה אז עורך ‘מאזנים’, “מי ומי באים בחשבון” שיכתבו עליו ליובלו, ניכרת תשוקתו שתופיע חוברת זו. “יכתבו אלה אשר יכתבו וכמה שיכתבו!”⁹⁶⁰ הוא מסיים את מכתבו לקריב, לאחר שמנה את ידידיו הסופרים הבאים בחשבון לכתיבה כזו: דבורה בארון, יעקב כהן, ראובן אבינועם, ברתיני, משה בן־מנחם, וקריב עצמו. בסופו של דבר לא יצאה התכנית אל הפועל.

על־אף המסיבות והברכות בעיתונים, אין מנוס מן ההרגשה, שלא רבים הם המבינים אותו: “רק שניים הם שקולטים את כתיבתי כהלכה: אתה ומאיר מוהר. ‘השניים’ הנצחיים הללו…” כתב לאהרן קווה.⁹⁶¹ וכשם שבעבר, בשבתו בודד בכפר האוסטרי, חשש שמא יפלוט קולמוסו דברים מוזרים, שאינם בהתאם להתפתחות הלשון בארץ, כך מתגנב חשש זה ללבו גם הפעם: “האם אין כאן אי־אלו אנאכרוניזמים?” הוא שואל את דוד זכאי.⁹⁶² “אדם היושב כאן על ההר ‘כציפור בודד על גג’ מסוגל לכתוב גם דברי שטות.”

הקושי לכתוב מתבטא גם בכך, שאימץ את הצעתו של ש. שלום לכתוב ליובל ה־75 שלו “מעין מכתב אל העורך”, במקום רשימה חדשה,⁹⁶³ שבו שזר את שושלת היוחסין של העורכים הגדולים וסופריהם מימי אחד־העם ופרישמן ועד אליו וש. שלום.

ביום העצמאות תשט“ז הוענק לשופמן פרס ישראל “על כלל מפעלו בספרות העברית.” השופטים היו: דב סדן, שלמה צמח ושלמה שפאן. דב סדן קרא את נימוקי השופטים שבהם נאמר, בין השאר: “לאות הערכה על סיפוריו הקצרים, שבהם לימד לראות דברים בתמציתם.” בטקס נשא נאום שופמני טיפוסי, ובו, בצד השבח למדינה, שלא נעדרת ממנו גם אירוניה, יותר משמץ של ביקורת על “האיחור” במתן הכרה גבוהה זו”⁹⁶⁴

בין הנושאים החדשים, המופיעים בכתיבתו בשנים אלה, בולטות רשימות אחדות, בהן הוא מתערב בענייני מדיניות־חוץ. שופמן נותן עצות למנהיגים, ספק ברצינות ספק על דרך הלצון, במיוחד כשהדברים נוגעים לרוסיה ולמנהיגיה, שלגביהם הוא מרגיש את עצמו בר־סמכא כיון שנולד בה ומכיר את המנטאליות של אנשיה ותרבותם. נראה שהתגברות התקפותיהם של הפדאיון, הרגשת הבטחון שהתערערה ביישובים ברחבי הארץ והתקפותיו של חרושצ’וב, החוזרות ונשנות, על מדינת ישראל הפחידו את שופמן, והוא הרגיש צורך לעשות משהו. אותו “משהו” היה שיגור “מכתב קטן אל ניקיטה חרושצ’וב” מעל דפי ‘דבר’, שכשבמכתב המלווה כתב לדוד זכאי על דרך ההומור־הרציני כדרכו: “הריני בטוח, שאחרי פירסומו יחול מיפנה חד ביחסי ברה”מ אלינו:"⁹⁶⁶

על “מכתב” תמים ומיתמם זה כתב שופמן עצמו לזכאי למחרת פירסומו: “נ.ב., חרושצ’וב כתב לי, שבָכָה כאשר קרא את המכתב.”⁹⁶⁸ וברוח זו גם לברקוביץ, ש“לפי האינטואציה שלי קיבלתי פרס־ישראל הודות להשפעתך”: “היום קיבלתי מכתב מניקיטה חרושצ’וב, בו הוא כותב: ‘קראתי את מכתבך אלי ב’דבר’ ובכיתי'.”⁹⁶⁹ וברוח זו גם דוד זכאי: “‘הרבצת’ כראוי. [– – –] ובשבוע הבא יקרא מר חרושצ’וב – ויתפקע.”⁹⁷⁰

על רשימה זו הגיב ברצינות גמורה יעקב הר־אבן,⁹⁷¹ שראה בה “טעם לפגם” וביקר “אותה מידה של פמיליאריות”, העולה ממנה, וטען, ש“המכתב ‘פשוט’ לא יגיע לתעודתו.” הוא מתווכח עם שופמן על כך שהוא “מנסה לקבוע טיבו של ניקיטה ס. לפי הסתכלות בפרצופו” ושאר תיאוריות שהוא מוצא באותו “מכתב”.

שופמן, “שש אלי קרב”, מגיב בהתגרות בפומבי: “בחוברת ‘מאזנים’ האחרונה משיג סופר אחד על ‘מכתבי אל ניקיטה חרושצ’וב’ ותולה בו בוקי סריקי. אני קורא את הדברים ומושך בכתפי: מה זה סח?! לא ייאמן, עד לידי איזו קילמוס עלול לפעמים להביא את האדם יצר הכתיבה.” ובמכתב פרטי אליו הוא מוסיף בהתחכמות: “מדוע אתה חושב, שהמכתב לא יגיע לחרושצ’וב? יגיע ויגיע. האם בשמים הוא? גולדה הבטיחה לי בפירוש, שהיא תעביר לו את המכתב. וייתכן שכבר קרא אותו. וכי מפני שיש בינינו בטלנים [– – –] לא הייתי צריך לכתבו?! [– – –].”⁹⁷²

דומה, ששופמן נהנה מן התגובה, שעורר “מכתבו” זה, והוסיף להתערב ולהביע דעתו, כגון, בהבעת תקווה, שמוצאו היהודי של מנדס־פראנס יסייע למדינה וליהודים (“מנדס־פראנס”). ובאותה רוח הוא מנסה להפיג את הפחד מפני חרושצ’וב על סמך המחשבה על נכדו, “אשר חציו להם וחציו לנו”, ולמראה “צחוקו, ליצנותו וריקודיו” של חרושצ’וב (“חרושצ’וב”). וברשימה דומה, “סבתא ונכד”, הוא מביע תקווה, “שבזכות נכדו היהודי למחצה”, “ייהפך לב חרושצ’וב אלינו לטובה.” ברוח דומה נכתב גם “עודני מאמין…”, בעל המוטו הברנרי “כל החשבון עוד לא נגמר –”, על כך שיש “ניצוץ” בנשמתם של הרוסים, וצריך רק “לדעת כיצד לדבר אתם”. והמסקנה, כמקודם: “שומה עלינו לפנות אל חרושצ’וב בדרישה שישלח את נכדו לישראל. כי כאן מקומו, ניקיטה סרגייביץ!” מטריד אותו מאד, שדווקא רוסיה, שהיא “מקור תרבותנו, היא נגדנו” (“לכאורה”), ועל כן הוא חוזר על “התיאוריה” בדבר כוחה של הספרות, של הרוח, מתוך ידיעה ברורה, שאין לה כוח כזה (“באספקלריה ספרותית”).

עם פרישתו של דוד זכאי מן העריכה ב’דבר‘, נפסקה, כאמור, גם השתתפותו של שופמן ב’דבר’, לאחר 30 שנה כמעט רצופות (תרפ“ז–תשי”ז): “אם תאמין ואם לא תאמין – קשה לי עתה לכתוב בשביל ‘דבר’. אני חושש מאד לסילוק שכינה –באין זכאי העורך… עובדה! העורך החדש הוא אדם זר. לא משלנו. לא נהיר לי.”⁹⁷³ וכך גם לדוד מלץ: “ב’דבר' חדלתי להשתתף. הרגיזני העורך הספרותי החדש שלהם.”⁹⁷⁴ ובפני משפחת פוזננסקי הוא מתנצל, על שיכתוב על ספרו של פוזננסקי ב’ידיעות אחרונות' ולא ב’דבר‘, כיון ש"אני שרוי ב’רוגז’ עם העורך הספרותי שלהם, וזה מזמן שאיני משתתף בעיתון זה. [– –] ברם, אל תשכחו שמנחם קרא את ה’ניצנוצים' כסדרם והיה ‘נאמן’ להם. את מיטב דברי אני מפרסם שם עכשיו.“⁹⁷⁵ באחת הפעמים הנדירות שהוא משתתף ב’מאזנים' הוא מעיד בפני העורך, ק”א ברתיני, על הקשר בין העורך והיצירה: “אני רואה בך המשך לעורכינו הראשונים, שרק הודות להם, ורק להם נכתבו כל הדברים היפים ביאליק, ברנר, פיכמן ואולי עוד שניים שלושה.”⁹⁷⁶

עוד כשנתיים וחצי המשיך שופמן את כתיבתו הקבועה ב’ידיעות אחרונות', ובדיוק ב־1.1.1960, לקראת מלאת לו 80 שנה, נפסקה השתתפותו גם כאן, לאחר כ־12 שנים רצופות, שבהן פירסם מאות “ניצנוצים”.

י. בין גבורות לשׂיבה (תש“ך–תשל”ב)

בעשר מתוך שתים־עשרה שנות חייו האחרונות הוסיף שופמן להשתתף בכתבי־העת בקצב של פעם פעמיים בשנה, בעיקר ב’כרמלית' וב’פרקים', ומדי־פעם גם ‘במאזנים’ ובמקומות אחרים.⁹⁷⁷ בחלקן אלו הדפסות חוזרות ובחלקן – חדשות, שבהן הוא מברך את ידידיו או מבכּה אותם (“על י”ד ברקוביץ ו’פרקי ילדותו‘", "’כתפיו רעדו'" [לזכרו]; “על זאב”), אבל גם חוזר ומספר על ימי ילדותו ותקופת שירותו בצבא הרוסי, כשמוסר־זקנים ולקחם בצדו. גם בשנות השיבה אין ראייה נוסטאלגית של הילדות, אלא הבנה עמוקה יותר של ההווה והעבר כאחד.

בשנים אלה הוא מנהל חליפת מכתבים ענפה ביותר עם כל ידידיו, שוקד להשיב לכל מי שכותב אליו ומגיב על הכותבים עליו ועל ספרים ועניינים המושכים את תשומת לבו. בכך נסגר המעגל. ראשיתו בשנות־ההתבגרות, בחליפת־מכתבים עם אחיו הבכור, ששימשה לו בית־אולפנא לנסיונות היצירה הראשונים שלו, וסיומו בשנות השיבה, כשחליפת־המכתבים משמשת תחליף ליצירה.

בראשית 1960 התנהל משא־ומתן בין שופמן לברוידא, כנציג הוצ' “דביר”, בשיתוף עם הו' “עם־עובד”, על הוצאה מחודשת של ארבעת כרכי כתביו בצירוף כרך חמישי חדש.⁹⁷⁸ חמשת הכרכים הופיעו בשנת הגיעו לגבורות, וכל העיתונים וכתבי־העת הקדישו מדורים נרחבים להערכת יצירתו,⁹⁷⁹ וכן הופיעה החוברת ‘פרקי שופמן’ מאת מרדכי עובדיהו. באותה שנה קיבל גם אזרחות כבוד של העיר חיפה, ומעמדו מעתה הוא כ“זקן שבחבורה” וכ“זקן־סופרי־ישראל”. שופמן לא אהב תארים אלה, וכשכינה אותו שרגא קדרי “זקן־הסופרים”, גער בו בהומור: “אבל מאימתי אני כבר ‘זקן־הסופרים’?! יש לך כתבי מי”ב? פתח את ספר המאמרים שלו, עמ' רסז: ‘מספר צעיר, ג. שופמן’. וכלום אין דברי מי“ב נאמנים עליך?!”⁹⁸⁰

במכתביו, ופה ושם גם בכתביו (“האפיקורוס הזקן”, “שתי מידות”), הוא מרבה להזכיר את גילו ואת גילם של ידידיו, בני־דורו, וכמעט תמיד הוא מעודדם ומתלוצץ על הזיקנה וכל הכרוך בה ומנסה להפיג את פחדיהם מפניה. “בגילי, צריך אדם להיות מוכן,” כתב לדוד לאזר ביובל ה־75;⁹⁸¹ ובברכתו ליובל ה־86 של ידידו ש“א הורודצקי כתב בהומור מעודד: “יהי גילנו אשר יהיה – ההשגחה העליונה דואגת לכך, כי לנו לא יאונה כל רע, וזאת מטעם פשוט: על שלושתנו העולם מושתת, עליך, עלי ועל מאיר מוהר, ובלעדינו הוא עלול לחזור לתוהו ובוהו. עובדה. ובכן, ביד רמה!!”⁹⁸² זהו המשך רעיון “השלישייה המובילה”, שהרכבה משתנה בהתאם למסיבות, פרט לשופמן עצמו. את בתו הדואגת הוא מרגיע: “מה את חושבת, שאני זקן באמת? לא, לא, אני אוכל ושותה ומטייל ומתארח פעם פה ופעם שם.”⁹⁸³ על מותו, בשיבה טובה, של אבי־אשתו הוא מגיב בהערצה: “ניכר, שהוא מת כגיבור. בלי פחדים. יליד הטבע.”⁹⁸⁴ הוא מתגאה בגילו, אבל דואג שלא יזקינו אותו יותר מדי: “הואילה נא בטובתך להכחיש בשמי את הכתוב ב’אידישער קעמפפער' שהנני כבר בן שמונים. [– – –] באדר הבא תמלאנה לי אמנם שבעים ותשע, אבל עד שמונים עוד רב הדרך. ובכן, מה החפזון?!”⁹⁸⁵ עם שלמה צמח, הצעיר ממנו בשש שנים הוא עושה “חזית אחת”: “אגב, בן כמה אתה היום? באדר הבא תמלאנה לי 79 ובכ”ז אין לי הרגשה שהנני שבע ימים. עלינו, צמח, עוד לחיות ולחיות, שלא לתת לגראפומאנים הצעירים להשתלט יותר ויותר.”⁹⁸⁶ בכל פעם, כשמת על פניו אחד הסופרים מבני־דורו, הוא מחזק את הקשר עם הנשארים: “חבל על שניאור!” – כתב לברקוביץ, הצעיר ממנו בחמש שנים – “השמנדריקים שלנו, כוותיקים כצעירים, קיצרו כאן את ימיו! הוא עוד יכול היה לחיות הרבה למרות כל מחלותיו.”⁹⁸⁷

רק לעתים רחוקות הרשה שופמן לעצמו להתלונן על מצב בריאותו ועל חולשת הזיקנה עקב מיחושים שונים שפקדוהו או מצב־רוח רע, ובעיקר שפך את לבו בפני בן־דודו, יעקב ליב בקר בקנדה, שעמו החליף מכתבים בקביעות (ביידיש), והוא שתמך בו במשך שנים רבות, שלח לו רפואות שונות, ובמיוחד סייע לאשתו לנסוע לעתים מזומנות למשפחתה בווינה, ולהקל בכך על געגועיה ועל קשיי התאקלמותה בארץ, שלא התרגלה אליה (“מזמן לזמן היא מוכרחת לנשום את האוויר הווינאי”).⁹⁸⁸ באותם מכתבים העיר מדי פעם הערות־זכרונות על ילדותם המשותפת בעיירה:⁹⁸⁹ “קר על הכרמל ולא טוב לבן ה־80;” “אחרי 80 צריך להיות מוכן לכל!” “אתה ואני נשארים צעירים בני 21 ו־11.”⁹⁹⁰ כתרופה למאיר מוהר החולה, שדאג לו מאד, הוא מציע “בכל הרצינות”: “לדעתי – תרופה אחת ויחידה באה בחשבון: לתת לו ‘אחות’ הבקיאה בחולים כאלה, שתטפל בו יפה. אחות יפה, כמובן כאחת אבישג. הלא הוא מטבע ברייתו ארוטי מאד, והדבר ישפיע לטובה על רוחו.”⁹⁹¹

בתגובה על הדרישה של אגודת־הסופרים, שישלם מס־חבר, הוא כותב בהומור־זועף: “מחָבר בן 82 אין לדרוש מס. עליהם להודות לו על שעודנו חי.”⁹⁹² את ברקוביץ, המתאונן על מחושי הזיקנה הוא מעודד:

וכן:

את שלמה צמח שלקה בלבו, הוא מעודד: “צריך להתגבר, צמח, להתגבר ויהי מה, ‘כי מעטים אנחנו’. כן, כן, כי מעטים אנחנו.”⁹⁹⁵ ועוד לברקוביץ:

ובמכתב הבא, לתמיהתו של ברקוביץ, מה ראה להזכיר את גופו היפה, הסביר: “חפצתי לעורר בך אהבה פורתא אל עצמך. זאת היא ‘חולשה’ אצלי מקדמת דנא. עמדתי על כך בסיפורי ‘אהבה’. עיין שם בהתחלה.”⁹⁹⁷

בעניין השתלת־לב כתב לבתו, שעמה הרבה להחליף מכתבים של קירבת־לב והבנה הדדית, במיוחד בשנים האחרונות (“נראה שכבר אפשר לדבר עמך כמו עם טולסטוי, עם דוסטוייבסקי וכו'. את מבינה, את מבינה: את הכל”):⁹⁹⁸ “אין את שוכחת גם את הלב, שמעבירים לאדם. גם אני מהרהר בעניין זה הרבה. עושים בכך טובה לא רק לחַי, אלא גם למת. הרי זה כאילו הוא ממשיך לחיות… את מבינה? העיניים רואות שוב ולו גם מתוך גוף אחר… נפלא, נפלא. בקרוב נדבר על זה פנים־אל־פנים.”⁹⁹⁹

בקיץ תשכ"ט קיבל שופמן, יחד עם לאה גולדברג, את הפרס על שם ישראל ובלהה ניומן מטעם המכון ללימודי היהדות באוניברסיטת ניו־יורק,¹⁰⁰⁰ וביום הולדתו ה־90 ערך לכבודו נשיא המדינה, זלמן שזר, מסיבה בביתו בירושלים,¹⁰⁰¹ ובין המברכים היה חיים הזז,¹⁰⁰² וכל מדורי הספרות בעיתונות ובכתבי־העת הוקדשו לו. בשנה זו הופיע גם מבחר מסיפוריו ומרשימותיו, שתורגם ליידיש בידי יוסף פאלק.¹⁰⁰³

עד הזמן האחרון, שמר שופמן על צלילותו והיה קשוב למתרחש סביבות ופעיל למדי. כשנודע לו, שנדפסה רשימה על ברנר (ב’מבפנים'), שלח בחשאי את אהרן קווה לרכשה וצווהו: “לא לומר שזה בשבילי.”¹⁰⁰⁴

בנו מספר בזיכרונותיו, כי בגיל 88 עדיין נהג לטייל על פני הכרמל, ובבואו הביתה היה מספר בהתפעלות על פינות חמד וקטעי נוף מקסימים ש“גילה”. “ניכר היה, כי לא אהב יותר ‘לאונסם’ על גבי הנייר והעדיף להביעם באומר.” “פעם בבואו הביתה מאחד מטיוליו אלה, והנה בגדיו זרועים מחטי־אורן, עלים ועשבים. חפצתי לשאול אותו – ‘היכן התגלגלת?’אבל חיוכו המסתורי הרתיע אותי, ועד היום לא אדע בבירור מה אירע לו.”

במסיבה בבית הנשיא זלמן שזר ביום הולדתו ה־90, כ“ח באדר ב' תש”ל (5.4.1970).

משמאל לימין: דוד זכאי, חיים הזז, ג. שופמן, נורית גוברין, ישראל כהן. ברקע נראה ש. שלום.

שלמה רזניק, מידידיו הנאמנים בחיפה, שהקל עליו את שנות חייו האחרונות, מספר כי “בחג הפסח, בשעה מאוחרת בלילה, כשירד להגיש ספר עם הקדשה לאחד השכנים – כרע ונפל.”¹⁰⁰⁵ גירסה רומנטית יותר מביא צבי שרפשטיין, מפי ש. שלום, שלפיה ירד להביא את הספר כשי לשכנתו היפה.¹⁰⁰⁶ לאחר־מכן הובא לבית־החולים בגדרה. בהגיעו לשם, העיד בנו, הביט סביבו ואמר בלחש כאל עצמו: “כאן אני אמות!” עוד בימיו האחרונים פיזם לעצמו ברוסית את שירו של לרמונטוב “לבדי אצא עלי דרך”, וברגעי צלילותו ביקש מבנו “להסביר כאן לאנשים סביב – מי אני”, הצטער על “דילדול האדם” השוֹרה במקום, שהשווה אותו ל“אגף הכירורגי”, ודאג לשמירת צורתו החיצונית ולתגלחתו, כדי “שלא יעלו עשבים בלחיי.”¹⁰⁰⁷

שופמן נפטר בל' בסיון תשל"ב (12.6.1972) והובא למנוחות בבית העלמין בחוף הכרמל.¹⁰⁰⁸ ישראל כהן, שליווה אותו בדרכו האחרונה, תיאר את הלוויתו, שהשתתפו בה כ־70 איש בלבד:¹⁰⁰⁹

נשיא המדינה, זלמן שזר, אמר בדברי הספדו:¹⁰¹² “ירדתי מירושלים כדי לשתף את מדינת ישראל באבלה של הספרות העברית החדשה, שעכשיו הוסרה מעליה עטרת שיבתה.” וחנוך ברטוב, תחת הכותרת “אחרון הראשונים” כתב:¹⁰¹³ “ניתק החוט האחרון המחבר את ההווה שלנו אל הדור היחידי ההוא, שידע שפע מפליא כל־כך של כשרונות מקוריים כל־כך.” וכך חיים הזז במלאת שלושים לפטירתו:¹⁰¹⁴ “הוא אחרון הוא ראשון.”

נספח בבליוגראפי

רשימת מאמרי הביקורת שנתפרסמו בעיתונות עם בואו של שופמן לארץ

(י“ח תמוז תרצ”ח – 18.7.1838 – דצמבר 1939)

1. מ.ד. [מערכת ‘דבר’]. “דבר היום”, ‘דבר’, 18.7.1938 [ברכות לבואו בצירוף תמונתו. הכותב הוא, כפי הנראה, דב שטוק (סדן)].

2. מ. בן־אליעזר. “ג. שופמן (לבואו לארץ)”, ‘הארץ’, 18.7.1938.

3. “פועלי נמל ת”א עם ג. שופמן“, ‘דבר’, 19.7.1938, עמ' 1. באותו גליון, עמ' 7: “ג. שופמן בא” [תיאור קבלת הפנים על־ידי פועלי הנמל ומשלחת אגודת הסופרים]. באותו גליון, עמ' 8: ח”א זוטא. “מי הוא גרשון שופמן? זכור ימות עולם – שאלות ותשובות בדברי ימי ישראל וספרותו”.

4. ל.ר. [גבריאל טלפיר]. “סופרים. (ג. שופמן לבואו לארץ)”, ‘גזית’, כרך ב‘, חוב’ י“ב, תמוז תרצ”ח, עמ' 48.

5. [ללא חתימה. שלונסקי?]. “טור ראשון. לבואו של ג. שופמן”, ‘טורים’, שנה ב‘, חוב’ י“ב, תמוז תרצ”ח (20.7.1938).

6. מ.ק.[משה קליינמן]. “ברוך הבא שופמן!”, ‘העולם’, שנה כ“ו, גל' מ”ו, 21.7.1938, עמ' 882.

7. כ. [ישראל כהן]. “עם בואו של שופמן”. ‘הפועל הצעיר’, שנה 31, גל' 21, 22.7.1938, עמ' 15.

8. י. מתבונן [יצחק למדן]. “לבואו של ג. שופמן”, ‘גליונות’, כרך ז‘, חוב’ ד' תמוז תרצ"ח, עמ' 327– 328.

9. מ. בן־אליעזר. “אורחים”, ‘הדואר’, כרך י“ז, גל' ל”ו, 12.8.1938, עמ' 587.

10. [ללא חתימה]. “בשדה התרבות”, ‘העולם’, שנה כ"ו גל' נ‘, 18.8.1938, עמ’ 970 [דיווח על “פגישת סופרי תל־אביב עם ג. שופמן”. מובאים תמצית דבריהם של המשתתפים: שמעונוביץ, פיכמן, לחובר, ברש, בורלא, שטרייט, טשרניחובסקי, זכאי ושופמן].

11. יעקב פיכמן. “על שופמן”, ‘מאזנים’, כרך ז‘, חוב’ ד‘, תמוז־אב תרצ"ח, עמ’ 505־507. בהערה: “מילואים לקטעי דברים, שנאמרו במסיבת הסופרים שנערכה לשופמן בבואו לא”י". כונס: ‘בני־דור’, עמ' 122־128.

12. אלישבע. “יצירתו של ג. שופמן. (רשמים בשעת קריאה)”, ‘הארץ’, כ“ו באלול תרצ”ח (23.9.1938).

13. י. זמרה, “יצירתו של ג. שופמן”, ‘טורים’, שנה ב‘, גל’ כ"ח, 26.0.1938.

14. ד.ש. [דב שטוק = דב סדן]. “על ג. שופמן. לשעה זו”, ‘דבר’, מוסף לשבתות ולמועדים, ח' בטבת תרצ"ט (30.12.1938) [כל הגליון מוקדש לג. שופמן], כונס: ‘בין דין לחשבון’, עמ' 155־160.

15. רבקה גורפיין, “עם קריאת שופמן”, ‘דבר’, ח' בטבת תרצ"ט (30.12.1938).

16. מרדכי עובדיהו. “נקודות”, ‘דבר’, ח' בטבת תרצ"ט (30.12.1938).

17. משה שלאנגר [בן־מנחם].“משהו על ג. שופמן”, ‘דבר’ ח' בטבת תרצ"ט (30.12.1938). כונס ב’נתיב האור‘, עמ’ 169–170.

18. יעקב קופליביץ [ישורון קשת]. “על שופמן”, ‘דבר’, ח' בטבת תרצ"ט (30.12.1938). כונס: ‘בדורו של ביאליק’, עמ' 197־228.

19. אברהם קריב. “פרקים על שופמן”, ‘דבר’, כ“ט בטבת תרצ”ט (20.1.1939); כ“ו באדר תרצ”ט (17.3.1939).

20. ללא חתימה. “לשופמן”. ‘דבר’, ז' בשבט תרצ"ט (27.1.1939) [תגובת קורא מעריץ מאחד הקיבוצים].

21. י. מן [ ]. “במות” [על הצגת “גן הדובדבנים” לצ’כוב בתרגום ג. שופמן], ‘גזית’, כרך ג‘, גל’ ד‘, ניסן תרצ"ט, עמ’ 43 [אין תגובה על התרגום].

22. עמנואל בן־גוריון. “רשימות. על המשורר שופמן (ברכה מאוחרת)”, ‘מאזנים’, כרך ט‘, חוב’ א' (מ"ז), אייר תרצ"ט, עמ' 129־128.

23. יורם כפירי. “רשימות בודדות. בין אדם לסופרו”. ‘הארץ’, י“ג בתמוז תרצ”ט (30.6.1939).

24. מרדכי עובדיהו. “נקודות ביצירת ג. שופמן. על המשורר ועל הבקורת”, ‘גזית’, כרך ג‘, חוב’ ז', אב–אלול תרצ"ט.

25. רשימת סיפוריו של שופמן ב’מוסף דבר' לשנת תרצ“ט. 19 רשימות. ‘דבר’, כ”ד באלול תרצ"ט.

26. נתן גרינבלאט [גורן]. “הוא הוא (על הרשימות האחרונות של ג. שופמן)”, ‘דבר’, י“ז בכסלו ת”ש (28.11.1939).

27. ק“ן [יצחק למדן?]. “ילקוט קטן. ‘אין מה לראות’”, ‘גליונות’, כרך י‘, חוב’ ז’־ח‘. טבת־אדר א’ ת”ש, עמ' 100.