[א]    🔗

הקובץ “פרקים בפסיכולוגיה של ברנר” הוא פרי תקופתו הפרוידיאנית של דב סדן ז"ל. המאמרים נדפסו בכתבי־עת שונים בשנות השלושים ולא קובצו על־ידו בחייו. הסיבות לזניחתם אינן ברורות לי. מפיו שמעתי, כי במשך השנים התרחק מתורתו של פרויד וסירב לחזור אל דברים שכביכול בטל זמנם לגבי דידו. בסדרת מאמרים אלה הפנה סדן את תשומת הלב לנסתר הבלתי־מודע בברנר האדם, כפי שזה מתגלה ומתכסה בעיצוב גיבוריו. בדור שבו הפך ברנר למיתוס, ניסה סדן לבדוק את השורשים האנושיים של אותו אדם.

המסר המשתמע מן הניתוחים המפורטים הוא, ששום דבר אנושי לא היה זר לברנר בחייו וביצירתו, ושאולי אפשר למצוא את יתרונותיו של ברנר אפילו בחסרונותיו. חשיבותו של ברנר בעיני סדן היא בכך, שחשף בניתוח עצמי בוטה וחסר רחמים את הנוורוזות של דורו. נוורוזות אלה קרובות אמנם לנוורוזות של כל אדם בכל דור ודור, כפי שנתגלו על־ידי פרויד, אך ברנר גילה את דרכי מימושן באישיותו שלו, כשהוא עצמו משמש מעין מדגם לבני־דורו. סדן מנסח תופעה זאת כך: “לסיום דברינו עלינו לציין, כי ככל מספר או משורר גדול שחותמו אמת נראה לנו גם ברנר ‘משורר ההתלבטות’ בכוח החדירה הפסיכולוגית שלו, שבבואה לגלות את מסכת החיבוטים של נפש בן־דורו הוא מעמיק בשכבותיה, עד שנראית לנו מאחורי מערכת הסיבוכים האקטואליים שכבת סכסוכים משכבות השתייה ונמצא שהתהום והקרע שנגלו בנפש בן־דורו, שהם מותנים באזור ההיסטורי של הדור ומסיבותיו, מגלים גם תהום וקרע עמוקים מהם” (‘בצלה של אשה’, פרק ו, להלן, עמ' 129).

כמטפל המתמודד עם מטופלו הביא דב סדן נוורוזות אלה, שהיו ברובן בלתי־מודעות לברנר עצמו, לתודעת קוראיו.

מחקרו של סדן חשף אפוא את הנוורוזות של אחד מסמלי היסוד של הציונות ותנועת הפועלים. חישוף הנוורוזה והוצאתה לאור העניקו לגיטימציה לנוורוזות ולנוורוטים, שהם אבות הציונות, “אחינו בני גאולתנו בני העלייה השנייה”.

סדן הסביר את תפקידם של החישוף ושל האנליזה כך: “ידענו כי עצם הגילוי, עצם הווידוי, הוא ראשית־גאולה ולפעמים למעלה מזה” (להלן, עמ' 129). “אנליזה” זאת היא דמיתיזציה של סמל שהוענקה לו רשות הזעקה בוועידת ההסתדרות ורֶמיתיזציה שלו כסמל לדור החלכאים והנדכאים שנשאו בעול החזון הציוני למרות כל חולשותיהם, ואולי בעטיָן של אותן חולשות.

סדן נזקק לשיטות פסיכואנליטיות בביקורת הספרות שנים ספורות לאחר שהפסיכואנליטיקאים נזקקו לספרות כדי להדגים את תורותיהם ולאחר שמבקרי הספרות העולמית נזקקו לפסיכואנליזה כדי להבין את אלה שאותם ביקרו. הכרך העשירי בכתבי פרויד מוקדש כולו לאמנויות ולספרות. מסות ידועות שלו הכלולות בכרך זה הן המסות ‘השגיונות והחלומות בסיפורי גראדיווה של ו’ ינסן' (1907); על מוטיב בחירת התיבות ב’הסוחר מוונציה' של שקספיר (1913); ‘זכרון ילדות’ ב’שירה ואמת' של גיתה (1917) ו’המאוים' (Das Unheimliche, 1919). בעקבותיו כתבו כמה מתלמידיו מסות בענייני ספרות: וילהלם שטקל, ‘החלום, השירה והנוורוזה’ (1909. סדן מזכיר חוקר זה באחת ממסותיו); תאודור רייק, ‘ספרות ופסיכואנליזה’ (1912); הנס זקס, ‘עיצוב המוטיבים ביצירתו של שניצלר’ (1913); אוטו רנק, ‘הכפיל’ (1914); ארנסט ז’ונס ואחרים.¹

בארץ רווחה המודעות לפסיכואנליזה דווקא בחוגי “השומר הצעיר”, אבל דב סדן הוא למיטב ידיעתי הראשון בחקר הספרות העברית² שנזקק לתורה זאת באורח שיטתי. אך לא זכות ראשונים בלבד שמורה זו.

בשנים האחרונות מרבים חוקרים ומבקרים בני הדור הזה להזדקק לשיטות פסיכואנליטיות מודרניות בחקר הספרות. מרביתם הושפעו בעיקר מן הנאופסיכואנליזה של לאקאן (הקשורה גם לפילוסופיה הדקונסטרוקטיביסטית של ז’אק דרידא), וברחבי העולם נדפסות והולכות עבודות רבות לאין ספור בשטח זה.³

גם במחקר הספרות העברית הוקדשו כמה עבודות על־פי שיטה זאת, ליצירתו של עגנון (דבורה שרייבוים, דוד אברבך, ניצה בן־דב, אן הופמן, יעל פלדמן וגם חנה נווה ונעמי סוקולוב), ובארץ ובארצות־הברית מרבים חוקרים (ובעיקר חוקרות) להשתמש בשיטה הפסיכואנליטית בחקר יוצרים והיבטים שונים בספרות העברית. פריחה חדשה זו של המחקר הפסיכואנליטי מחייבת אותנו לחזור אל אבי המחקר הפסיכואנליטי בספרות העברית, דב סדן.

גלגולים שונים עבר סדן בדרכים שבהן נזקק לפסיכואנליזה, למן התיאור המפורט המעבדתי שבסדרת המאמרים על ברנר ועד לתיאורים כלליים יותר שהסתפקו באיזו תובנת יסוד, וגישתו פתחה אשנב לנפשם של סופרים שונים ואף העניקה תובנות מדהימות למה שניתן לכנות מבנה התשתית של כמה מן היוצרים העיקריים בספרות העברית. המסות שכתב סדן ברוח זו נתפרסמו בשלהי שנות השלושים וראשית שנות הארבעים במוסף “דבר” ובכמה ביטאונים אחרים, והן הוקדשו בעיקר לביאליק (במיוחד בקונטרס ‘על ספרותנו – מסת מבוא’, 1950), לטשרניחובסקי (‘בלב הערבה’, 1936), לברקוביץ (‘המרחק הנורא’, 1936), לברנר (‘בדרך לענווי עולם’, 1936), וכן לשופמן, לברש ולכמה וכמה סופרים אחרים. בראשית שנות החמישים קובצו בקובץ “אבני בוחן” (1951) ולימים חזרו ונדפסו בלוויית מסות נוספות בקובץ “בין דין לחשבון” (1963).

החשובה שבהן היא בוודאי מסתו המזהירה ‘אל השיתין’, המנתחת את הגורמים הפסיכולוגיים שעיצבו את יצירתו של ביאליק. מסה זאת הכירה בתפקיד הפסיכולוגי שמילאו הסבא, וולוז’ין ואחד העם כ“אני עילאי” בחייו של ביאליק, מששימשו מעצורים מפני התפרצות הכוחות הקמאיים בנפשו. מסה זאת גם הצביעה לראשונה על האמת הפנימית המשתמעת מן הפואמה "מגילת האש', אשר למרות הביקורת שניתכה עליה מצד אחד העם ומנדלי היא, אליבא דסדן, המבע הפסיכולוגי העמוק והמעוצם ביותר של המשורר. סדרת המאמרים על ברנר (להוציא מאמר הסיכום המובא בקובץ זה – ‘בדרך לענווי עולם’) מבוססת על עיבוד מעבדתי מפורט של הטקסטים של ברנר, עיון מיקרוטקסטואלי המבוסס על טכניקות פסיכואנליטיות ותובנות מקרוטקסטואליות, החושפות תבניות יסוד המבוססות על התורה הפסיכואנליטית בכלל יצירתו של ברנר.

 

[ב]    🔗

אביא כאן כמה מהנחות היסוד של תורת הפסיכואנליזה על רגל אחת, אני מנסה לעשות זאת כדי שקוראים שאינם אמונים על תורה זאת יבינו בקווים כלליים את ההקשר המחקרי שסדן נזקק לו. זיגמונד פרויד 1939־1856 הוא אבי התורה המכונה פסיכואנליזה, וסדן הוא מאותם יהודים רבים יוצאי מרכז אירופה, שתורת הפסיכואנליזה של פרויד הטביעה בהם את חותמה. תורתו של פרויד נוסחה תחילה בשלושה ספרים מרכזיים: “פשר החלומות” (1900); “פסיכופתולוגיה בחיי יום־יום” (1904); ו“שלוש מסות על התיאוריה המינית” (1905). והיא נפוצה תחילה באירופה ורק לאחר מכן בארצות־הברית.

פרויד הניח את קיומם של יסודות בלתי־מודעים בנפש האדם. הוא ניסה לתאר את היחס בין יסודות אלה לבין הגוף האנושי והנפש בשלוש דרכים: דינמית, אקונומית וטופוגרפית. לפי תורת פרויד אנחנו יודעים על קיומו של הבלתי־מודע, משום שאנחנו עדים למאבק כוחות ולמתחים בין דחפים בלתי־נשלטים לבין מציאות חיצונית. הנפש המתממשת באמצעות הגוף נתקלת בתגובות, המעוררות הנאה או כאב.

התיאור האקונומי טוען, שהנאה מקורה בהתמעטות גורמים המפריעים לגוף ואילו חוסר הנאה מקורו בריבוי הפרעות. ביחסי הגומלין הללו חלק של הנפש, המכונה על ידי פרויד האגו, הוא כוח הביניים המנסה לתווך בין הגוף לבין העולם־החיצון. כדי להגיע לסיפוק אופטימלי, עסוק האגו רובו ככולו בהישרדות. העיקרון האקונומי מבחין בין עקרון ההנאה לעקרון המציאות. קבלת עקרון המציאות פירושה, שהגוף לומד למתן את הנאותיו ולקבל מידה מסוימת של חוסר הנאה כדי להסתגל לצרכים החברתיים. התיאור הטופוגרפי מבחין בין מודע, פרה־מודע ובלתי־מודע. המודע הוא הגורם הקולט את העולם וממיין אותו, הפרה־מודע מכיל יסודות שאינם חלק מן המודע המיָדי אך אפשר להעלותם מרצון. לעומתם הבלתי־מודע הוא כל מה שנותר מחוץ למערכות אלה. בבלתי־מודע פועלים “תהליכים ראשוניים”, שההיגיון אינו שולט בהם. הוא מכונה גם הסתמי (Id), המונע על־ידי דחפים יצריים. האגו הוא מעין גורם ביניים בין הבלתי־מודע לבין המודע; הוא מווסת דחפים אלה ולעתים מתנגד להם. ה“אני העליון” (“האני העילאי”, בלשונו של סדן) שדחפים אלה הופנמו לתוכו, מייצג השפעות חברתיות ומשפחתיות על הדחפים.

לפי התיאור הדינמי קיים קונפליקט בין תביעתו של הסתמי לספק את דחפיו; בין שהדבר הולם מגבלות חיצוניות ובין שאינו הולם אותן, ובין האגו המאוים על־ידי תביעה זו. הלחץ של תביעות הסתמי גורם להרגשות כה בלתי־נעימות, עד שהתודעה מנסה להימנע מהן, כלומר להדחיקן. בהדחקה מנסה התודעה להרחיק נושאים שאינם נוחים לה. חומרי ההדחקה מכילים דחפים יצריים ורגשות אשמה שנוצרו בעטיָם של דחפים אלה.

קונפליקט מרכזי, הנוצר בין התודעה לבין הכוחות שכנגד, הוא המתח שבין יצרים מיניים לבין יצר של הישרדות; בין האנרגיה הליבידלית הנתונה לאדם לבין גורמים שונים שאינם מאפשרים את מימושה המלא.

בהתפתחותו המינית עובר האדם בדרך כלל כמה שלבים. השלב העיקרי והקריטי בהתבגרותו קשור בתסביך אדיפוס ותסביך הסירוס. התסביך נובע מיחסו של הילד לאביו ולאמו. כמיהתו של הילד לאמו הופכת את האב לכוח עוין, שבידיו גם כל הסמכויות והוא מסוגל להטיל עונש של סירוס על הבן המורד. מי שאינו מתגבר על שלב זה (יחס אמביוולנטי אל האב וקשר אמביוולנטי אל האם) נעצרת התפתחותו, ונוצרת הפרעה המכונה נוורוזה. בהתבגרו נוטש הבן את אמו ומזדהה עם האב ובכך מכין את עצמו ליטול אף הוא סמכות כשל אביו. תסביך אדיפוס הוא לדידו של פרויד מקור הדחפים, ההדחקות והתפתחות הזהות המינית. הוא שמביא ליחס דו־משמעי אל ההורים וגלגוליהם ולשמירתם ולהפרתם של חוקים ואיסורי טאבו. ככל שהתסביך מתמעט, האני העליון מתגבש והולך ותופס את מקומו בטופוגרפיה של הנפש, והילד הולך ונעשה אז בעצמו לאב ותופס את מקומו בחברה האנושית כבוגר בין בוגרים. תהליכי הבלתי־מודע מתגלים בשורה של תהליכים ראשוניים ובעיקר בשפת החלום, אשר מעבה, מסיטה ומייצגת אותם. הבלתי־מודע מתגלה גם בפעולות היסח ובפליטות פה. עקיבה אחרי השורשים האסוציאטיביים של העיבויים, ההסטות ופליטות הפה השונות, עשויה לגלות מה מסתתר מאחורי הלשון המיוחדת של הבלתי־מודע. תפקידם של האנליטיקן ושל חוקר הספרות לפענח את לשונו של הבלתי־מודע ולהגיע באמצעותה לתשתית הפסיכולוגית של המטופל או של הטקסט אשר בטיפולו.⁴

 

[ג]    🔗

ההנחה של המחקר הפסיכואנליטי “הקלסי” היא, שהתופעות האנושיות או הספרותיות מדגימות תבנית אוניברסלית שאינה אופיינית לסופר זה או אחר או לאדם זה או אחר. הבעיה המתעוררת מתוך מגמה להציג מכנה תבניתי־תיאורטי משותף לתופעות ולדמויות היא, שעלול להיווצר טשטוש מתארים בין הדמויות.

סדן פותר בעיה זו משהוא מצד אחד מראה בניתוח הטקסט של ברנר, שלשונו של ברנר אכן מעבה, מסיטה ומדגישה היבטים דו־משמעיים בלשון, הווה אומר, נזקקת לטכניקות אוניברסליות האופייניות למימושים שונים של הבלתי־מודע (חלום, לשון, פעולה) וכן שהתבניות הבסיסיות הן כלליות; מצד אחר הוא מראה, שדרכי מימושן של הטכניקות והתבניות הכלליות מייחדות את ברנר. ההשוואות שעורך סדן מדי פעם בפעם בין תופעות טקסטואליות ביצירתו של ברנר לבין תופעות דומות ביצירותיהם של מנדלי, ביאליק, ברדיצ’בסקי ויל"ג, מדגישות את האוניברסליות של התבניות ושל התהליכים הראשוניים המתגלים בלשון (למשל, ההשוואה בין מוטיב האפרוח והתרנגולת ביצירה של ברנר לבין הופעתו של אותו מוטיב ביצירותיהם של מנדלי וביאליק); ואילו החדירה למכלול יצירת ברנר מעמידה את ייחודו של יוצר זה. לשם הבלטת ייחודו של ברנר מתאמץ סדן לכסות את כלל יצירתו: הוא דן הן ביצירתו הסיפורית והן בפובליציסטית, ונוטה לראות את מכלול היצירה כמקשה אחת. הוא אינו נוטה אפוא לגישה פרדיגמטית, אלא מנסה להוכיח את התיזות שלו באמצעות שפע של תופעות לכל מגווניהן. בניגוד למחקרים ספרותיים “מודרניים”, המעדיפים דיונים תיאורטיים מסועפים ומסתפקים במספר הדגמות מצומצם להוכחת טיעוניהם, משתמע מדרך עבודתו של סדן בפרקים אלה שלגבי דידו אין משמעות לתיאוריה כשהיא לעצמה אלא אם כן היא מיושמת (ובדרך זאת גם מוכיחה את עצמה) על מרב התופעות. עובדה היא, שרק בעקבות מחקר מפורט מרשה סדן לעצמו להגיע למאמר סיכום מופלא וממצה כמו ‘בדרך לענווי עולם’. בפרקים שלפנינו נוקט סדן כדרך אותן עבודות פסיכואנליטיות המתרכזות בדמותו של יוצר אחד (כגון מסתו של פרויד על ‘דוסטויבסקי ורצח האב’ (1928). הוא אינו מקדיש פרק מיוחד ליצירה אחת אלא עוסק בעיקר בתופעות שונות בכלל היצירה, המלמדות על גיבוריו של המחבר ועל המחבר עצמו. מתוך שליטה מוחלטת ביצירת ברנר הוא עובר מיצירה ליצירה ומראה מה הם המנגנונים ובעיות התשתית השולטים בכלל יצירתו. עבודתו של סדן מצביעה על כך, שיצירתו של ברנר עוסקת רובה ככולה בשניים־שלושה נושאים פסיכואנליטיים, שיש להם גרסאות שונות ומגוונות.

ההשוואות שהוא עורך בין מוקדם למאוחר, בין פובליציסטיקה לספרות יפה, בין סיפורים קצרים לרומנים, הן חובקות־כול ונובעות מראייה מרחבית. מה שמנחה אותו בדיונו אינו הרצף ההיסטורי או הקשר התמטי שבין היצירות, אלא החוט המקשר ביניהן באורח יותר פנימי: הטכניקות הפסיכוסמנטיות המופיעות בכל אתר ואתר והתבניות המוטיביות החוזרות על עצמן. מתוך גישה זאת הוא מקרב יצירות רחוקות כמו ‘מהתחלה’ ו’בין מים למים‘, כשהוא דן ביחסם של גיבורי ברנר אל האבות ואל תחליפי אבות וכמו ב’בחורף’ ו’מא. עד מ.', כשהוא דן ביחס שבין הגיבורים לנשים. הנחתו הבסיסית היא שיצירתו של ברנר אחת היא: ועדיף משום כך לחשוף את החוקיות השלטת בכללותה ולא את זו השלטת בכל יצירה לחוד.

 

[ד]    🔗

סדן עוסק בארבעה תחומים עיקריים ביצירתו של ברנר:

א. הפואטיקה של יצירות המעדיפות את הסמוי על הגלוי.

ב. מנגנונים של עיבוי, היסח, פליטת פה ודו־משמעות, שאפשר לפענחם באמצעות הטכניקות הפסיכואנליטיות, המאפשרות פענוח תהליכים ראשוניים בדרך הקונצפטואליזציה.

ג. נושאי תשתית על יחסי בנים והורים שהפסיכואנליזה חשפה את בעייתיותן, ואשר פענוחן מאפשר להבין את הקונפליקטים העיקריים של דמות הגיבור של ברנר ובעקבות זה את הקונפליקטים העיקריים של המחבר ואולי גם של בני דורו.

ד. הדמויות העיקריות שביצירתו של ברנר והאתוס של היוצר כפי שהוא מתגלה ביחסו לדמויותיו.

סדן דן בפואטיקה של ברנר על־פי השקפותיו כיוצר המתייחס ליצירתו (selfreflective novel) וכן על־פי דברי הביקורת שכתב ברנר על יוצרים אחרים. הוא מתאר את הפואטיקה של ברנר באמצעות שורה של דיכוטומיות, המבדילות בין ברנר לבין יוצרים אחרים והמאפשרות למקם אותו בין הדומים לו והשונים ממנו. בראש ובראשונה הוא נדרש

לא ברור לאן לשייך הערה זו. היא אינה ממוספרת. מופיעה בסריקה מס’8:

W. Schönau, Einführung in die psychoanalytische Literature wissenschaft, Stuttgart 1991

להבחנה בין שני טיפוסי אמנים, המעמידים שני סוגי סיפורת, בין מספר מתבונן למספר מתוודה.

הבחנה זאת קרובה לדיכוטומיות דומות או סמוכות, שקבעו הוגים שונים, כגון זו שקבע שילר שהבחין בין משורר נאיבי (מתבונן) למשורר סנטימנטלי (מתוודה), או לדיכוטומיה הפסיכולוגית שקבע קרל גוסטב יונג, משהבחין בין אקסטרוורט (מתבונן) לבין אינטרוורט (מתוודה). סדן קבע, כי בניגוד למנדלי המספר המתבונן, ברדיצ’בסקי וברנר הם מספרים מתוודים. עם זאת הדגיש את ייחודה של הדיכוטומיה ביצירתו של ברנר. לאחר שעמד על ניגוד זה הוסיף ניגוד פנימי בין סופרים “מתוודים”, החושפים בגלוי את הבלתי־מודע שלהם (בלשונו “מתוודים”) ובין סופרים “מכסים”, המצפינים את הווייתם הנסתרת (בלשונו “מגלגלים”). הקלסיקנים יודעים את סוד הגלגול ואילו הצעירים אינם יודעים אותו. אצל האחרונים, טוען סדן, קיימת מידה לא מעטה של נרקיסיות. הוא מדגיש שברנר, השייך ל“צעירים”, מודע לאגוצנטריות שלו. הוא נוקט פואטיקה של מתוודה, שאינו מסתיר את הבלתי־מודע אלא מגלה אותו בטכניקות של גילוי וכיסוי וגם חושף מדי פעם את תחבולות ההצפנה שלו. בין מנדלי המתבונן החוצה לברנר המתבונן פנימה (מתוודה) עומד ביאליק, שיצירתו ממזגת בין השניים. סדן מנסה לפרש תוך כדי עיון ביצירת ברנר קטעים אחדים ביצירתו של ביאליק, על מנת שאלה יוכיחו את ההנחה שביאליק הוא אכן דמות ממזגת.

ההתייחסות לשלושה אלה מאפשרת לסדן מעין ראייה דיאלקטית, שבה מנדלי הוא מעין תיזה; ברנר – אנטי־תיזה; וביאליק סינתיזה. תיאור דיאלקטי זה הוא טיפולוגי סינכרוני, ואינו מתחשב בשלבי ההתפתחות הדיאכרוניים של הספרות, למיון הטיפולוגי של סוגי מספרים בהתאם ליחסה של היצירה אל המציאות החיצונית והפנימית יש חשיבות בתחום תורת הנרטולוגיה, שהרי הוא שייך לדיונים ב“דמות המספר”. סדן נזקק למושגים הקרובים למונחים כמו “מספר גיבור”, “מספר עד” ו“מספר מתוודה”, המקובלים בתורת הסיפורת, כדי לתאר כיצד מתמודדת אמנות הסיפור עם נטייתה של הסיפורת לפנות פנימה. הוא עוקב אפילו אחרי מעברים המתחוללים בסיפורים שונים מן המספר בגוף שלישי למספר בגוף ראשון (חנינא מינץ ב’שנה אחת'), ומתייחס גם לתפקיד הפסיכולוגי והספרותי של ההקדמה ביצירתו של ברנר.

מסתבר אפוא שהוא מגיע מן הגישה הפסיכולוגית לתורת הסיפורת המתחייבת ממנה. בניגוד לחוקרים החדשים, הוא אינו נוטה להבדיל בין הגיבור, המספר, המחבר והסופר הביוגרפי. בעיניו הטקסט מעיד אמנם קודם כול על עצמו, על גיבורים שעיצב, אבל בראש ובראשונה הוא תעודת זהות פסיכולוגית של הסופר הביוגרפי. למקרא עבודותיו של סדן נראות ההבחנות שעשתה תורת הסיפורת המודרנית בין דמות המספר לבין הסופר מלאכותיות והן מתמוטטות כבניין קלפים, ואילו חשיפת הדמות האנושית המסתתרת מאחורי הטקסט ומנהלת דו־שיח עם מפענחיה־קוראיה נראית טבעית ועומדת.

 

[ה]    🔗

סדן תיאר את הטכניקות הטקסטואליות, שבאמצעותן מדובב ברנר את הבלתי־מודע שלו ובאמצעותן הוא מקיים שיג ושיח עם המודע והבלתי־מודע של נמעניו, בדרך זו: “מתוך התבוננות בתוכו עצמו, מתוך חווייתו שלו עצמו, העלה המחבר את יכולת־התיאור של כל סוגי המכניזמים, שהבלתי־מודע, המבקש לצאת בדרכי ערמה משלו לאוויר העולם, נוקט בהם” (‘מבלי משים’, פרק ח, להלן עמ' 69).

בקביעה זו התכוון סדן בראש ובראשונה, למכניזמים כמו חלומות, חלומות בהקיץ, פעולות ההיסח וההרהורים של גיבורי ברנר, והוא מראה שגם דמות המספר של ברנר וברנר עצמו מכוונים אף הם אותנו לגלות את כל הסמוי המתלווה לגלוי ולדיבור המודע של הגיבורים. כך קושר סדן בין רכיסת הכפתורים של הסרסור ב’שנה אחת' ובין דבריו, משהוא מראה כי הרכיסה היא פעולת לוואי לפעולת הדיבור.

סדן מרבה להצביע על פעולות היסח ופעולות לוואי מעין אלה ולפענח אותן. כשהוא מצביע על שגגות לשוניות ומעשי כשל החושפים יצרים ושאיפות בלתי־מודעים של הגיבורים, הוא מטפל למעשה בפסיכופתולוגיה בחיי יום־יום כפי שהיא מתגלה בטקסט.

הדמות הנוורוטית התלושה של ברנר מתגלה בכל הטכניקות האנליטיות האפשריות: סדן מרבה להצביע על דרכי עיצוב המדגישים את הסתירות בין חוץ לפנים ובין מעשה מכוון למעשה בשוגג, או להראות כיצד פליטות הפה של הדמויות מגלות טפח ומכסות טפחיים.

כך נזקק סדן בניתוח דבריהם ופעילויותיהם של גיבורי ברנר למרבית הטכניקות, שבאמצעותן מגלה הפסיכואנליזה את הקונפליקטים שבין המודע לבלתי־מודע. הוא מראה כיצד ברנר עצמו, בתור מבקר, חושף שגגות אצל טולסטוי, גרשוני ואחרים, ומעמיד את הקורא על הבלתי־מודע של מבוקריו; היוצא מדבריו הוא שברנר עצמו (כמו סדן) היה מודע למנגנונים אלה גם אם לא למד ושנה את תורת פרויד.

סדן הוא בעל רגישות מיוחדת לאופיה הדו־משמעי והבוגדני של הלשון בכללותה, והוא מצליח להעמיד אותנו על התפקוד הפסיכולוגי של הלשון הדו־משמעית ביצירת ברנר. הוא מראה כיצד קונוטציה שלילית, הטמונה בצירופים כמו “דבר אחר”, “נשיאים וגשם ורוח” משמשת ביטוי ליחסו השלילי של הבלתי־מודע כלפי המובן החיובי הדנוטאטיבי של צירופים אלה. הוא מצביע גם על דו־משמעות הנוצרת מהשימוש בקלמבור, שכדרך הבדיחה אף הוא מגלה טפח מן הבלתי־מודע. בין היתר מביא סדן דוגמאות כגון “ימים וימים” (זמן ומרחב) או “האנחות נעשו להנחות”.

צורה אחרת של קלמבור היא שיבוש מכוון, המרמז על מטען קונוטאטיבי מורכב למדי: “‘גם אני מיונדין… מיום־דין’, שיחקה היא [ילדה הנוסעת מלונדון] ‘בלשון נופל על לשון’” (‘בין השיטין’, פרק ג, להלן עמ' 139). הקלמבור משמש גם כדי לבטל הוראה של מלה אחת על־ידי זיווגה עם מלה חורזת: “פשתים/פלישתים”. אך יותר מכול נוטה ברנר (ודווקא בעניין שאיננו רחוק ממנדלי, למרות סגנונו השונה כל כך) לקונוטציה שלילית, השאובה מן הספרות הקאנונית המתייחסת למבעים הנאמרים בהקשר שגרתי. לצורך זה מסרס ברנר מיקראות, סירוסים המקרבים מבעים אלה לבדיחה. כך, למשל, נזקק ברנר לצירופים כבולים, כ“ערב רב” ו“דור ההפלגה”, כדי לתאר את המפלגתיות בארץ. הקונוטציה המקראית היא גם דרך לעיצובה של היפרבולה קומית או אפקט פרודי. כך, למשל, אומר ברנר, שמי שתרגם את ‘יסורי ורתר הצעיר’ של גיתה לעברית, תרגמו “כמי שכפאו מו”ל" (מרמז ל“כפאו שד”).

סדן מגלה אצל ברנר מספר גדול מאוד של יחידות טקסט, המבוססות על שינוי משמעותי של קרעי פסוקים, ומראה שלעתים שינוי המשמעות הופך על פיה את משמעות הדבר הנמסר ולעתים הוא מרחיבה, בעשותו כך הוא חושף את זיקתו העמוקה של ברנר למקורות, זיקה המתקיימת גם כשמשמעות הפסוקים פועלת נגד מובנם המקורי. למשל: כשהוא מנתח את פסוקו של ברנר: “ברוב דברים, כידוע, לא יחדל הכיסוי”, המבוסס על פסוק במשלי: “ברב דברים לא יחדל פשע” (משלי י, יט), הוא מסיק, כי “מתבררת לנו אמת פסיכואנליטית, כי היוצר רוצה לגלות דברים שהכיסוי יפה להם ושפשעים הם”, ובכך הוא חודר לתהליכים הפנימיים והעמוקים ביותר של סמנטיקה עברית אמנותית, היונקת את כוחה מן העושר הגנוז ברב־משמעותה של לשון בעלת מסורת קנונית.

מעבר לניתוח רב־משמעותה של הלשון מצביע סדן על חדשנותו של ברנר כיוצר לשוני, על היותו מצד אחד פָרודיקן מעולה הנזקק לפרודיזציה של טקסטים קנוניים כדי ליצור מצבים לשוניים המכילים דבר והיפוכו, אך מצד אחר – מחדש גדול הפורץ את מגבלותיה הקנוניות של הלשון בניסיון ליצור לשון דיבור יש מאין ויוצר תוך כדי כך חידושי לשון, כשהוא נזקק לברבריזמים, קלקים יידים ועוד.

בפרקים שהקדיש ללשונו של ברנר נתגלה סדן הן כחוקר “פסיכואנליטי”, הבודק את תפקודיו של המנגנון הפסיכואנליטי בלשון, והן כחוקר לשון, שהטכניקות ה“פסיכואנליטיות” משמשות אותו כדי לתאר את סגנונו של הסופר.

 

[ו]    🔗

סדן בוחן את כללי יצירתו של ברנר כדי לעמוד על היבטים פסיכואנליטיים שונים: גישתו הפסיכואנליטית מתגלית, למשל, בהצגת גיבוריו הנוורוטיים של ברנר כגיבורים שלא התגברו על תסביך אדיפוס, גיבורים שדמות האב היא הדמות העיקרית בחייהם, שהם באו חשבון עמה בלא שהצליחו להבריא את יחסיהם עמה.

רוב האבות ביצירותיו של ברנר, לפי סדן, הם מצד אחד מושפלים ושפלים ומצד אחר סמכותיים ואכזריים. הם מסכנים את נפשות בניהם כלאיוס: “יד מרשעת של אויב המבקש את רעת בנו” (בצלו של האב, פרק ב, להלן עמ' 83), או תובעים שהבן יממש את חלומותיהם שנתבדו, כגון אביו של ירמיה פייארמן גיבור ‘בחורף’. סדן טוען, שבעיצוב האב מממש ברנר תיאוריה של וילהלם שטקל: “ההורים שבאו לכלל הכרה, שלעולם לא ישיגו את האידיאלים שלהם, מבקשים לנצח בבניהם את המוות ולקנות את האלמוות”(שם, עמ' 84). האב הסמכותי והמתאכזר הופנם והופעל בעולם גיבוריו של ברנר כאני עילאי (אני עליון); דא עקא, אומר סדן על גיבורו של ברנר, “לא זכה האיש למיזוג של שלמות בין האני הייצרי שלו ובין האני המייסר של האב, שסופו אני־עילאי”(שם, עמ' 85). הרגשת החטא כלפי האב, שמקורה בשנאה מודחקת המעורבת בפחד מפני מהלומותיו, עודה נטועה בלב גיבוריו של ברנר, לפי סדן, גם אחרי שנטשו את ביתם. גם לאחר שהאב הביולוגי כבר איננו דמות פעילה בחייהם.

בבדיון עדיין רואים גיבוריו של ברנר בכל דמות סמכותית גלגול של דמות אביהם: המפקד בצבא (‘שנה אחת’) והמורה בבית־הספר (‘מהתחלה’) אינם אלא דמויות מילואים של האב, גלגוליה של אותה דמות קמאית. דוגמא מובהקת לגלגולו של התסביך הוא יחסו של החייל אל האופיצר בנובלה ‘שנה אחת’, המדמה את יחסו למפקדו ליחסו של מאמין לאלוהיו. המפקד נתפס כאב וכאלוהים, וכדרך שילד אינו יכול למרוד באביו, למרות שהוא חולם על מרידה, כך החייל חולם על מרידה אך נכנע למפקדיו.

התיאור המעניין ביותר של דמות האב ביצירתו של ברנר נוצר אצל סדן באמצעות השוואה שהוא עורך בין דמויות האב בשתי יצירות, בסיפור הקצר הארוך ‘שמה’ וברומן ‘בחורף’. ההשוואה מעלה, כי שם היצירות הללו מבטאות שני צדדים של המטבע: הערצה ואהבה לאב מזה, וסלידה ושנאה מזה. באמצעות העימות בין שני הסיפורים האלה חשף סדן את יחסו האמביוולנטי של ברנר אל האב: יחס זה, המורכב מרגשות נוגדים של פחד וגעגועים, הוצג על־ידי פרויד כאחד הביטויים של תסביך אדיפוס. מי שאינו מתגבר על היחס האמביוולנטי אל האב ומתייחס לכל אבטוריטה כאילו היא גלגול של אביו מולידו, הוא, אליבא דפרויד “אדם נוורוטי”.

אדם זה יקבל את סמכותו של הממונה, אך גם ינסה לשווא להתמרד נגדה. סדן הדגיש את מידת הזהות שבין דיוקן דמות גיבורו של ברנר ובין זו של המחבר־הסופר. הדגשה זו, שהיא מנקודת הראות של “הביקורת החדשה” (כאסכולה ביקורתית) מעין שגיאה מתודולוגית, טומנת בחובה על־פי אמות המידה של השכל הישר, הבחנה שאינה רחוקה מן האמת.

בדיקה של כתבי ברנר, איגרותיו ועדויות על חייו, מלמדת, שהיתה זאת דמות הנתונה במתחים גדולים בין עולם היצרים לאני העילאי, ואשר לא הצליחה להתגבר על תסביך אדיפוס שלה ולגבש יחס מבוגר אל אביה ואל אבותיה.

צד אחר של הנוורוזה הטמונה בגיבורי ברנר מתגלה לסדן בבחנו את יחסם אל האשה.

יחס גיבורו של ברנר אל האשה נראה בעיניו בדרך כלל כגלגול של יחסו לאמו. הגיבור מצהיר לעתים קרובות על התרחקותו מן האשה, והצהרתו היא מעין חיפוי על בקשת קרבה (‘בחורף’). סדן טוען, שיחסו של הגיבור הברנרי אל האשה דומה ליחסו של ברנר עצמו אל הנושא ומביא כעדות את דברי חברו של ברנר, אשר ביילין, המתאר את יחסו “התשוקתי־הביישני” של ברנר אל האשה (להלן, בצִלה של אשה, עמ' 106). היחס אל האשה גם הוא אמביוולנטי: פחד ומשיכה משמשים בו בערבוביה. לעתים נובעת ההשפלה המילולית של האשה מחרדה ומרצון של הגיבור ליצור מעין תריס בינה לבינו: האהבה לאשה בשביל שהיא הקרובה ביותר, החמורה ביותר, היא גם האסורה ביותר והאוהב מצווה להיות מרוחק ממנה. כדרך המתבגרים מבחינים גיבוריו של ברנר בין משיכה מינית גסה לבין אהבה נאצלת (וכאן עורך סדן השוואה לביאליק). הגיבור מניח תמיד שאין הוא ראוי לנשים, שריח רע, הדוחה כל אשה, נודף ממנו.

אליבא דסדן, האם ב’בחורף' היא אשה המפצה את עצמה על אכזבתה מבעלה על־ידי אהבתה לבנה ומעניקה לו ארוטיות בטרם זמן, ובכך גורמת למופרעותו בחיי האהבה. דמות האם הקמאית משפיעה על יחסי מרבית גיבורי ברנר לנשים, שרובן ככולן הן כשני צדדים של אישיות אחת. סדן טוען, כי המשאלה והאימה להימצא בנקיקי סלע ומערות, “נפרצות ביותר בגיבורי ברנר” (להלן, עמ' 117, 118). משאלה זאת אינה אלא ביטוי מטפורי לתשוקה הילדותית לחזור לחיק האם.

סדן מצטט חלומות שיש בהם סיטואציות המעידות על תשוקה זאת, אלה הן הזיות או חלומות המביעים כמיהה לשבת במקום סגור, שהוא “סיתרה וזוועה” כאחת (רחם האם). גיבוריו של ברנר בורחים מן משה והאם – אליה. הם בורחים מגלגוליה הממשיים אל מימושיה הסמליים, שהרי הרחם הוא מפלטו של הנוורוטיקן מייסורי אהבתו ומתסכוליו המיניים. דמויות האב והאם בגלגוליהם השונים הן שעיצבו את הדיוק הנוורוטי של גיבורו של ברנר, ואליבא דסדן – גם את הדמות הנוורוטית של יוצרן.

 

[ז]    🔗

הדמות הנוורוטית התלושה של הגיבור הברנרי מתגלה לסדן מתוך הבחנתו בסתירה שבין חוץ ופנים, או בין מעשה מכוון ומעשה בשוגג, מתוך עמידתו על פליטות פה המגלות טפח ומכסות טפחיים, ומתוך שימושו בכל כיוצא באלה טכניקות, שבאמצעותן מגלה הפסיכואנליזה את הקונפליקטים שבין המודע לבין הבלתי־מודע. לכשנתבונן במרבית דמויותיו של ברנר ובחלק גדול מהדמויות של עגנון, ביצירותיו המתארות את בני העלייה השנייה (‘גבעת החול’, ‘תמול שלשום’, ‘שבועת אמונים’), נראה שהן מאשרות את ההבחנות שהעמיד סדן כאשר הציג את יצירתו של ברנר כנציגה מובהקת של העלייה השנייה.

ברנר מיצה, כנראה, את הנוורוזה של הדור ולפיכך הפך לאמן מרכזי שלו⁵. הוא היה ליוצר הקרוב ביותר ללבם של בני העלייה השנייה והשלישית, ובכללם דב סדן שנמנה עליהם (סדן עלה לארץ קצת מאוחר יותר, ב־1925) והיטיב להבינו יותר מכולם.

במסה ‘בדרך לענווי עולם’ מסכם סדן את דיונו בדיוקן דמות הגיבור ביצירתו של ברנר: זוהי דמות של צעיר, שהגאולה היא אוטופיה בעיניו והחורבן ודאות גמורה והוא מתחבט בין הרגשת אשמה וחטא לבין כמיהה לטוהר והזדככות. באין גאולה דעתם של חלק מן הגיבורי נטרפת או שהם מתאבדים, כשהם מונעים על־ידי “יצר התוהו ובוהו” (תנאטוס).

בהבדלה הנקבעת אצל ברנר בין הגיבור הבורח אל עצמו לבין הגיבור הבורח מעצמו, שדרכו של האחרון צלחה בחיים, הכריע ברנר, לפי סדן לטובת הראשון. גיבורו נעשה קורבן של בריחתו. עם זאת קיימת אצל ברנר, אליבא דסדן, דמות שלישית, שהיא מעין אידיאה רגולטיבית שברנר וגיבוריו שאפו אליה, דמות המשלים העומד מעבר להוויית הטירוף ומעבר להוויית ההתאבדות. דמות זו רומזת על אפשרות השלמות ועל “מיצוי המפוצל והמסוכסך”.

גיבוריו המשלימים מקיימים שורה גדולה של מצוות קטנות ומעשים טובים קטנים, “והם להם לא מפלט־כורח מפני הייאוש אלא דרך בחירה לאחריו ומעבר לו”. הדמויות הראשיות נכספות אל דמויות אלה ואינן מגיעות אליהן.

במאמר סיכום זה הגיע סדן למיצוי מסאי של מחקריו. כאן הציג את הדמויות הראשיות הנוורוטיות לעומת אותה דמות מיוחלת, שהיא מעבר לנוורוזה. כאן גם תיאר את היחס שבין מצבן הפסיכולוגי של הדמויות לבין ההקשר החברתי – מצב הדמדומים שבין חורבן העיירה ומוסדות הדת לבין תקוות התחייה האוטופית הטמונה בציונות, התערערות סמכותם של האבות והחיפוש אחרי עצמאות ובגרות חדשה – שאפיינו את בני הדור.

הקשר החברתי זה יצר את המצב הפסיכולוגי והמצב הפסיכולוגי מסביר את ההקשר החברתי. הצעירים שלא יכלו להתמודד יותר עם עולם האבות נזקקו למהפכה הציונית לשם גאולתם האישית ולמימוש בגרותם. הם חיו את התהליך בלא שהגיעו למטרה והיו לקורבנותיו.