א.    🔗

לפני עשרים ואחת שנה היה הדבר. ואנחנו, קבוצת פועלים העובדת בבית־החרושת לשמן ולסבון “עתיד” אשר על יד חוות בן שמן, אך זה גמרנו את עבודת יומנו בפרוס החג, ונתכונן לקבל לפי דרכנו את החג הבעל“ט. כולנו, כל המנין והחצי עובדי המקום, היינו כאן, איש לא נעדר. בימים ההם ותל־אביב היתה אך בתחילת בניינה, אף ה”עמק“– הירדן ויזרעאל במשמע – טרם היה. ה”מרכזים" היחידים לפועלים – מטבח הפועלים בנוה־שלום שביפו וקלוב הפועלים שבפתח־תקוה – לא משכו ביותר. לא היה, איפוא, לאן ללכת. לעומת זה היתה הנקודה שלנו מושכת מדי פעם בפעם אורחים מן העיר, הבאים לראות את החוה הראשונה של הקה"ק בהיבנותה ואת ראשיתו של “יער הרצל”.

לפיכך הסתפקנו בזה, שהכינונו יין ו“דברים טובים” והתכוננו לבלות את יום החג בשמחה במעוננו.

והנה בערוב היום הופיעו אורחים מיפו. אחרי שהותם שעה קלה בינינו הלכו אל חצר החוה, הנמצאת מהלך עשרה רגעים מחצר בית־החרושת, מקום מגורנו, ורק האחד שנשאר אתנו, היה י. ח. ברנר.

לרבים מאתנו היה רגש השמחה לפגישה ראשונה זו עם ברנר מלווה אכזבה מסוימת. לא ככה צוייר בדמיוננו זה האיש, הסופר והחוזה, אשר הכרנו בכתביו. שערות מגודלות, פנים גרמיים, שפתים עבות, רחב־כתפים וכבד־גוף; מעילו שמוט לו על ידו האחת ונראו הכתפיות, שקצות לולאותיהן קרועות, מרוכסות מעל לחולצה המאובקת והמיוזעת. כל זה לא התאים ביותר למושג שהיה חי בתוכנו עד עתה על ברנר. אולם, היה בו דבר אשר ריתק אותנו אליו מהרגע הראשון: אלה היו העינים הבהירות והמאירות, הקול הלבבי והרך, ועל הכל הצחוק הילדותי הנפלא שלו.

דבקנו בו מן הרגע הראשון ולא סרנו ממנו. אף הוא התערב תיכף בתוכנו ויהי כאילו אנו מכירים טובים משכבר הימים.

קידשנו את החג על כוס יין והשמחה היתה במעוננו. המקום הוסיף משלו: האכסדרה הרחבה שעל בנין בית־החרושת, הנשקפת לאור הירח על פני מרחבים גדולים מסביב. וברנר – בראש השותים והמדברים. הוא הרבה לספר בדיחות והתלוצץ עם כל המסובים וכטוב לבו עליו נשא דרשה היתולית מעניני דיומא ושילב בין הדברים הרבה פסוקי אירוניה והיתול קלים על הספרות העברית העניה, על הישוב העברי הדל והמגוון, על עסקניו וכלי הקודש שלו, על “מעמד” הפועלים היהודי הקטן והמתרברב. כה בילינו שעות אחדות בשתיה ואכילה, בשירה, בריקודים ובצחוק.

הגיעה שעת חצות־לילה, נשבה רוח קלה ממערב, וכולנו הלכנו ללוות את ברנר בדרכו אל בית ידידו, הסופר, מנהל החוה בעת ההיא¹. עלינו בשביל העולה אל חצר החוה. ברנר שינה את טעמו והחל לדבר רצינית על ארץ־ישראל ושאלותיה. כולנו סובבנו אותו ואזנינו קשובות לדבריו. כה הגענו אל השדה הרחב שבמעלה־הגבעה, שזה אך נחרש חרישה עמוקה ורגביו הגדולים החומים מזדקרים בעוז לאור הירח המלא. במקום הזה יינטע יער־הרצל. ברנר עצר בלכתו. השתררה דומיה ואיש לא פצה פה. ופתאום התנפל ברנר על השדה החרוש, חיבק במלוא ידיו את רגבי האדמה, נשק להם ובהתיפחו קרא:

ארץ־ישראל, האם תהיי לנו!?

ארץ־ישראל, תהיי שלנו!?

הדממה מסביב העמיקה. הירח הבהיר שפך אור יקרות על האיש הכורע ונושק לרגבים הקשים ועל קבוצת האנשים העומדים מסביב לו דוממים ונרגשים עד היסוד.

הקימונו אותו אחרי רגעים אחדים. דוממים ונרגשים צעדנו אחריו עד הביאנו אותו לפתח בית־החוה.

ובדממה נפרדנו.

ב.    🔗

לפני שלוש־עשרה שנה היה הדבר. והימים ימי מלחמה, בעצם התלקחות הקרב בחזית המזרח. השמועות על התקרבות האנגלים ושעת הגאולה הקרובה נבלעו בתוך המצוקה והסכנות הקשות, בהן נמצא הישוב העברי בימים אלה. כבדה יד הרשות התורכית אשר ניחתה בישובים עבריים רבים – ובדרום הארץ בפרט: ישובים שלמים נעקרו ממקומם והגלו צפונה, ורבים הם אשר נספו במאסר ובגולה, ברעב, במצוקה ובמחלות. עם עלילת הריגול בימים ההם נגעה הרעה גם בשומרון ובצפון הארץ ואימת־חורבן רחפה על פני כל. אולם שר־האומה עמד בפרץ, נעצרה יד המשחית – וישובי השומרון יצאו שלמים, ולא עוד אלא גם שימשו מרכזי־קליטה להמוני המגורשים מיהודה.

אחד המרכזים החשובים לפליטי הדרום שימשה בימים ההם חדרה וסביבותיה. כאן נתרכזו הרבה פועלים, שעבדו בכריתת יערות, בהובלת עצים ובעבודות ממשלתיות אחרות, כמו כן הרבה משפחות, שעסקו במלאכות ובמסחר והתפרנסו זה מזה. גם קבוצתנו הקטנה, גן־שמואל, קלטה תושבים־חברים נוספים ושלושת בנייני־הדירה שלה נתמלאו בצפיפות רבה מאד.

והנה ניתנה פקודת הגירוש מפתח־תקוה – ואנחנו, אנשי השומרון, נדרשנו לעזרת־אחים מגורשים. גוייסו עגלות רבות – ובתוכן עגלות גן־שמואל אשר הלכו להעביר את גולי פתח־תקוה לגליל ולשומרון. ובאחד הימים שבה אחת מעגלותינו ישר לגן־שמואל ובתוכה: י. ח. ברנר ומשפחתו. פני חבר הקבוצה נוצצו מגיל. לא בנקל עלה לו הדבר לייחד מקום בעגלה לברנר ומטלטליו, לאחר שהועמסו מקודם משאות רבים, לפי פקודת הממונה מטעם הועד העוסק בדבר. ברנר התרצה לשבת בינינו ואנחנו פינינו לו חדר בעליית הבית שבחצר.

המהומה והמבוכה לא פסקה. שיירות גולים הוסיפו לבוא – וברנר התמסר לעבודת עזרה לפליטים וסידורם ככל האפשר. לימים שלמים נעלם מתוך מחננו והיה שב על־פי־רוב בערב, ולפעמים גם נעדר בלילה. שיח ושיג רב היה לו עם ועד חדרה על משלוח עגלות ועל הושטת עזרה לפליטים, והיה איש־ריב לאנשי הועד.

היה מתהלך בתוך מעונות הפליטים, משתדל לעזור, לנחם ולהקל.

כולנו דבקנו בו באהבה. בימים הקשים ההם, עת נדרשנו לעבודה מאומצת במשק, בעמידה על משמר נקודתנו הקטנה ובעזרת אחים־פליטים. רגש מיוחד ליוה אותנו כל הימים: הנה הוא נמצא וחי בתוכנו. מאליה הופנתה המחשבה אליו ונתקשרה בו.

הוא לא הרבה שיחה אתנו, כי לא היה פנוי לכך, ראשו ורובו היה נתון לדבר אחד, והוא: הקלת הסבל לסובלים, רק בשבתות התקיימו לפעמים שיחות והרצאות בהשתתפותו ואז היו נוהרים לגן־שמואל פועלים מכל הסביבה, כדי לשמוע אותו ולחזות באור פניו.

כעבור זמן קצר הגיעתנו הידיעה על גירוש כפר־סבא, אשר שימשה זמן־מה מקום קליטה לחלק גדול ממגורשי דרום יהודה, תל־אביב ופתח־תקוה. ובאחד הימים באה שיירת פליטים גדולה אל תוך חורשת האקליפטוסים אשר בקרבת גן־שמואל. ברנר ואנוכי יצאנו עמוסים סלי לחם, ככל אשר אשר יכולנו לאסוף, וחביות מים נשלחו בעגלות. הרבה אנשים נשים וטף היו נפוצים על פני הככר על יד מטלטליהם, מהם שהספיקו להתקין להם קורות מחסה מענפי אקליפטוס או ממערכת ארגזים וקרשים. עייפים, מדוכאים ורעבים ישבו להם האנשים ובכי ילדים ונשים נשמע פה ושם. ברנר חילק להם לחם וניחמם. מכאן צריך היה המחנה הזה להישלח הלאה לצפון, מקום שם תהיה ישיבתם קבע ויסתדרו בעזרת ועד העזרה הכללי. ושוב עמדה שאלת העגלות. ברור היה, שצריך למהר בסדור האנשים האלה באשר כאן נתונים הם לסבל ולמחלות – וברנר הלך משם ישר לחדרה כדי להשתדל בדבר.

בדרך החול המובילה לחדרה פגשנו באשה וילדה מתוך מחנה פליטי כפר־סבא, המשרכים את דרכם בעמל בתוך החול בחום היום. ברנר לא חשב הרבה, העמיס את הילד על שכמו ונשאהו עד למושבה.

לא נתקיימו ההבטחות בדבר העברה תכופה של הפליטים מהמחנה הארעי שלהם – וימי רוגז וריצה ודין־ודברים נכונו לו לברנר, עד אשר נגאלו מגורשי כפר־סבא ממחנם ביער האקליפטוסים אשר עם הביצה.

שני חדשים חי אתנו ברנר בגן־שמואל. בימים האלה נתגלה לפנינו בכל הדרו ברנר האיש, אשר את כאב זולתו כאב ובסבלם נשא, אשר בשעת חירום זנח את ספריו וכתביו ויהי לעסקן לאחיו הסובלים והנענים.

תרצ"א