א.

לפני עשרים ואחת שנה היה הדבר. ואנחנו, קבוצת פועלים העובדת בבית־החרושת לשמן ולסבון “עתיד” אשר על יד חוות בן שמן, אך זה גמרנו את עבודת יומנו בפרוס החג, ונתכונן לקבל לפי דרכנו את החג הבעל“ט. כולנו, כל המנין והחצי עובדי המקום, היינו כאן, איש לא נעדר. בימים ההם ותל־אביב היתה אך בתחילת בניינה, אף ה”עמק“– הירדן ויזרעאל במשמע – טרם היה. ה”מרכזים" היחידים לפועלים – מטבח הפועלים בנוה־שלום שביפו וקלוב הפועלים שבפתח־תקוה – לא משכו ביותר. לא היה, איפוא, לאן ללכת. לעומת זה היתה הנקודה שלנו מושכת מדי פעם בפעם אורחים מן העיר, הבאים לראות את החוה הראשונה של הקה"ק בהיבנותה ואת ראשיתו של “יער הרצל”.

לפיכך הסתפקנו בזה, שהכינונו יין ו“דברים טובים” והתכוננו לבלות את יום החג בשמחה במעוננו.

והנה בערוב היום הופיעו אורחים מיפו. אחרי שהותם שעה קלה בינינו הלכו אל חצר החוה, הנמצאת מהלך עשרה רגעים מחצר בית־החרושת, מקום מגורנו, ורק האחד שנשאר אתנו, היה י. ח. ברנר.

לרבים מאתנו היה רגש השמחה לפגישה ראשונה זו עם ברנר מלווה אכזבה מסוימת. לא ככה צוייר בדמיוננו זה האיש, הסופר והחוזה, אשר הכרנו בכתביו. שערות מגודלות, פנים גרמיים, שפתים עבות, רחב־כתפים וכבד־גוף; מעילו שמוט לו על ידו האחת ונראו הכתפיות, שקצות לולאותיהן קרועות, מרוכסות מעל לחולצה המאובקת והמיוזעת. כל זה לא התאים ביותר למושג שהיה חי בתוכנו עד עתה על ברנר. אולם, היה בו דבר אשר ריתק אותנו אליו מהרגע הראשון: אלה היו העינים הבהירות והמאירות, הקול הלבבי והרך, ועל הכל הצחוק הילדותי הנפלא שלו.

דבקנו בו מן הרגע הראשון ולא סרנו ממנו. אף הוא התערב תיכף בתוכנו ויהי כאילו אנו מכירים טובים משכבר הימים.

קידשנו את החג על כוס יין והשמחה היתה במעוננו. המקום הוסיף משלו: האכסדרה הרחבה שעל בנין בית־החרושת, הנשקפת לאור הירח על פני מרחבים גדולים מסביב. וברנר – בראש השותים והמדברים. הוא הרבה לספר בדיחות והתלוצץ עם כל המסובים וכטוב לבו עליו נשא דרשה היתולית מעניני דיומא ושילב בין הדברים הרבה פסוקי אירוניה והיתול קלים על הספרות העברית העניה, על הישוב העברי הדל והמגוון, על עסקניו וכלי הקודש שלו, על “מעמד” הפועלים היהודי הקטן והמתרברב. כה בילינו שעות אחדות בשתיה ואכילה, בשירה, בריקודים ובצחוק.

הגיעה שעת חצות־לילה, נשבה רוח קלה ממערב, וכולנו הלכנו ללוות את ברנר בדרכו אל בית ידידו, הסופר, מנהל החוה בעת ההיא¹. עלינו בשביל העולה אל חצר החוה. ברנר שינה את טעמו והחל לדבר רצינית על ארץ־ישראל ושאלותיה. כולנו סובבנו אותו ואזנינו קשובות לדבריו. כה הגענו אל השדה הרחב שבמעלה־הגבעה, שזה אך נחרש חרישה עמוקה ורגביו הגדולים החומים מזדקרים בעוז לאור הירח המלא. במקום הזה יינטע יער־הרצל. ברנר עצר בלכתו. השתררה דומיה ואיש לא פצה פה. ופתאום התנפל ברנר על השדה החרוש, חיבק במלוא ידיו את רגבי האדמה, נשק להם ובהתיפחו קרא:

ארץ־ישראל, האם תהיי לנו!?

ארץ־ישראל, תהיי שלנו!?

הדממה מסביב העמיקה. הירח הבהיר שפך אור יקרות על האיש הכורע ונושק לרגבים הקשים ועל קבוצת האנשים העומדים מסביב לו דוממים ונרגשים עד היסוד.

הקימונו אותו אחרי רגעים אחדים. דוממים ונרגשים צעדנו אחריו עד הביאנו אותו לפתח בית־החוה.

ובדממה נפרדנו.

ב.

לפני שלוש־עשרה שנה היה הדבר. והימים ימי מלחמה, בעצם התלקחות הקרב בחזית המזרח. השמועות על התקרבות האנגלים ושעת הגאולה הקרובה נבלעו בתוך המצוקה והסכנות הקשות, בהן נמצא הישוב העברי בימים אלה. כבדה יד הרשות התורכית אשר ניחתה בישובים עבריים רבים – ובדרום הארץ בפרט: ישובים שלמים נעקרו ממקומם והגלו צפונה, ורבים הם אשר נספו במאסר ובגולה, ברעב, במצוקה ובמחלות. עם עלילת הריגול בימים ההם נגעה הרעה גם בשומרון ובצפון הארץ ואימת־חורבן רחפה על פני כל. אולם שר־האומה עמד בפרץ, נעצרה יד המשחית – וישובי השומרון יצאו שלמים, ולא עוד אלא גם שימשו מרכזי־קליטה להמוני המגורשים מיהודה.

אחד המרכזים החשובים לפליטי הדרום שימשה בימים ההם חדרה וסביבותיה. כאן נתרכזו הרבה פועלים, שעבדו בכריתת יערות, בהובלת עצים ובעבודות ממשלתיות אחרות, כמו כן הרבה משפחות, שעסקו במלאכות ובמסחר והתפרנסו זה מזה. גם קבוצתנו הקטנה, גן־שמואל, קלטה תושבים־חברים נוספים ושלושת בנייני־הדירה שלה נתמלאו בצפיפות רבה מאד.

והנה ניתנה פקודת הגירוש מפתח־תקוה – ואנחנו, אנשי השומרון, נדרשנו לעזרת־אחים מגורשים. גוייסו עגלות רבות – ובתוכן עגלות גן־שמואל אשר הלכו להעביר את גולי פתח־תקוה לגליל ולשומרון. ובאחד הימים שבה אחת מעגלותינו ישר לגן־שמואל ובתוכה: י. ח. ברנר ומשפחתו. פני חבר הקבוצה נוצצו מגיל. לא בנקל עלה לו הדבר לייחד מקום בעגלה לברנר ומטלטליו, לאחר שהועמסו מקודם משאות רבים, לפי פקודת הממונה מטעם הועד העוסק בדבר. ברנר התרצה לשבת בינינו ואנחנו פינינו לו חדר בעליית הבית שבחצר.

המהומה והמבוכה לא פסקה. שיירות גולים הוסיפו לבוא – וברנר התמסר לעבודת עזרה לפליטים וסידורם ככל האפשר. לימים שלמים נעלם מתוך מחננו והיה שב על־פי־רוב בערב, ולפעמים גם נעדר בלילה. שיח ושיג רב היה לו עם ועד חדרה על משלוח עגלות ועל הושטת עזרה לפליטים, והיה איש־ריב לאנשי הועד.

היה מתהלך בתוך מעונות הפליטים, משתדל לעזור, לנחם ולהקל.

כולנו דבקנו בו באהבה. בימים הקשים ההם, עת נדרשנו לעבודה מאומצת במשק, בעמידה על משמר נקודתנו הקטנה ובעזרת אחים־פליטים. רגש מיוחד ליוה אותנו כל הימים: הנה הוא נמצא וחי בתוכנו. מאליה הופנתה המחשבה אליו ונתקשרה בו.

הוא לא הרבה שיחה אתנו, כי לא היה פנוי לכך, ראשו ורובו היה נתון לדבר אחד, והוא: הקלת הסבל לסובלים, רק בשבתות התקיימו לפעמים שיחות והרצאות בהשתתפותו ואז היו נוהרים לגן־שמואל פועלים מכל הסביבה, כדי לשמוע אותו ולחזות באור פניו.

כעבור זמן קצר הגיעתנו הידיעה על גירוש כפר־סבא, אשר שימשה זמן־מה מקום קליטה לחלק גדול ממגורשי דרום יהודה, תל־אביב ופתח־תקוה. ובאחד הימים באה שיירת פליטים גדולה אל תוך חורשת האקליפטוסים אשר בקרבת גן־שמואל. ברנר ואנוכי יצאנו עמוסים סלי לחם, ככל אשר אשר יכולנו לאסוף, וחביות מים נשלחו בעגלות. הרבה אנשים נשים וטף היו נפוצים על פני הככר על יד מטלטליהם, מהם שהספיקו להתקין להם קורות מחסה מענפי אקליפטוס או ממערכת ארגזים וקרשים. עייפים, מדוכאים ורעבים ישבו להם האנשים ובכי ילדים ונשים נשמע פה ושם. ברנר חילק להם לחם וניחמם. מכאן צריך היה המחנה הזה להישלח הלאה לצפון, מקום שם תהיה ישיבתם קבע ויסתדרו בעזרת ועד העזרה הכללי. ושוב עמדה שאלת העגלות. ברור היה, שצריך למהר בסדור האנשים האלה באשר כאן נתונים הם לסבל ולמחלות – וברנר הלך משם ישר לחדרה כדי להשתדל בדבר.

בדרך החול המובילה לחדרה פגשנו באשה וילדה מתוך מחנה פליטי כפר־סבא, המשרכים את דרכם בעמל בתוך החול בחום היום. ברנר לא חשב הרבה, העמיס את הילד על שכמו ונשאהו עד למושבה.

לא נתקיימו ההבטחות בדבר העברה תכופה של הפליטים מהמחנה הארעי שלהם – וימי רוגז וריצה ודין־ודברים נכונו לו לברנר, עד אשר נגאלו מגורשי כפר־סבא ממחנם ביער האקליפטוסים אשר עם הביצה.

שני חדשים חי אתנו ברנר בגן־שמואל. בימים האלה נתגלה לפנינו בכל הדרו ברנר האיש, אשר את כאב זולתו כאב ובסבלם נשא, אשר בשעת חירום זנח את ספריו וכתביו ויהי לעסקן לאחיו הסובלים והנענים.

תרצ"א

ברוסיה לפני כ־30 שנה:

מבוכה ואכזבה בקרב הנוער היהודי. גדולה ועצומה המכה אשר ניחתה על ראש כל אלה, אשר דימו לראות את פעמי המשיח במהפכת שנת 1905. “הימים הגדולים” ההם, עת ניתנה קונסטיטוציה לעמי רוסיה ובשורת חופש ושויון ושבירת־הכבלים הדהדה¹ ברחבי האויר, נסתיימו בגל של פרעות ומרחץ־דמים להמוני יהודים בארץ זו, ואף ה“קונסטיטוציה” נצטמקה למאוד ולא נשתייר ממנה, לאחר כינוס וויבורג ומאסר משתתפיו, אלא “הדומה הממלכתית” הנסוגה והנאמנה־למלכות בלבד.

וברחוב הנוער היהודי, אשר אך החל להתאושש מהתבוסה ומלחמת מפלגותיו התעצמה והלכה – נשמעה קול ענות חלושה של תנועה צעירה, אשר דבקה ברעיון ציון וראתה בו את חזות השחרור הלאומי והאנושי כאחד. קטנה ודלה היתה התנועה הזו בימים ההם, אך מעטים היו נושאיה, וגם אלה מפולגים היו לפלגות שונות, אשר על פי רוב חזקה היתה המלחמה ההדדית ביניהן לבין עצמן. מי לא יזכור את הויכוחים העזים בין אגודות “התחיה”, “קדימה”, “צעירי ציון”, “פועלי ציון” ו“בני ציון”? הצד השוה שבהן – שבכולן לא היתה נחת. חסר התוכן לחייהן ולפעולתן, לא היתה להן דרך של פעולה והגשמה. עמידתה של התנועה הציונית והידיעות מהנעשה בארץ־ישראל – לא היה בהן בכדי למלא את שורות הנוער הזה התלהבות ולשמש לו מקור לא־אכזב של מרץ ואמונה ויצר להתפרצות. התעצמות הויכוח התיאורטי, מלחמת הדברים בבירז’ה, המאמרים חריפי השכל והפולמוס בכלי המבטא הכיתתיים, חיי השבלונה של המפלגה בערים ובעיירות – לא היה בהם כדי לנסוך רוח חיים בפזורי המחנה הקטן. אמנם, היו אשר נשאו את נפשם למרד, להעפלה, להתפרצות. – להגשמה בגופם הם. אך בודדים היו, אחד בעיר ושנים במשפחה, ולא ידעו את הדרך, ולא ידעו את המוצא ואת המעשה אשר יעשו. –

ואז, באחד הימים, הופיע ה“קול־הקורא” מארץ־ישראל.

באורח פלא הגיע קול־קורא זה ליחידים ברחובנו, איש לא ידע את מחברו ומעטים הכירו את החוג מתוכו יצא, אך אדיר היה הרושם. בבת אחת הוברר לרבים מה הדרך ומה המעשה אשר עליהם לעשות. והמעשה כה פשוט: לקום ולעלות! בזה כלול הכל ובלעדו – הכל מאפע.

כה פשוט ובהיר.

אכן, לא בדברי נועם ורוך הוקסם אז הלב למקרא ה“קול־הקורא”. נוקבים וקשים היו הדברים:

"…מלחמתנו ארוכה וקשה, היא דורשת מאת לוחמיה אהבה בלי מצרים לעמנו וארצנו, גבורה וסבלנות² רבה מאוד, ומבין מחונני הסגולות נבחר לנו את חיילי העם באמת. מבין מחונני הסגולות האלה צריך להבדיל³ מספר אנשים, אשר בריאותם, שנותיהם ומצב משפחתם ירשום להסתדר במסדרה בעלת משמעת חזקה ולהתמכר לעבודת העם.

"מטרתם זו ישיגו רק אחרי עמל נורא, קרבנות רבים ומלחמות חיצוניות ופנימיות, מלחמות את זולתם ואת עצמם, מלחמות את הטבע ואת האנשים, את המחסור, המחלות והרעב. והיותר נוראה תהיה מלחמתם את הסביבה הנרקבה… ומלחמתם צריכה להיות לא מלחמת דברים אלא מלחמת מעשים.

"הקשיבו לקול הקורא לכם מהרי ישראל: עורו, צעירי ישראל, קומו לעזרת העם! שכחו את כל מה שהיה יקר לכם עד עתה, עזבום לעולם בלי כל צל של חרטה ובואו לעזרת העם. אינכם מיותרים, כאשר הרגילוכם לחשוב. נחוצים אתם לעם ולארץ כאויר לנשימה. הזדיינו באהבה בלי מצרים לארץ ולעם, באהבת החופש והעבודה.

“דעו לכם, שעליכם להביא תקופה חדשה בישוב, עליכם להשיב לארץ את חיבת בניה, את כבוד העם ואהדתו שאבדו להם. אך הכונו להלחם את הטבע, מחלות ורעב, הכונו לקראת משטמת ואכזריות הסביבה העברית, אשר תכיר בכם מתחרה מסוכן, הכונו לקראת לעגה וביטולה… רבים מכם יפלו אולי במלחמתם הקשה ממחלות ויסורים, רעב ועמל, אך הנשארים והבאים אחריהם ימלאו את השורות, והמלחמה, מלחמת שלום זו, תמשך עד הנצחון!”

ה“קול־הקורא” הזה הוא אשר חתם בנפש את ההחלטה על הדבר, אשר נישא ימים רבים, תוך דמדומי רגש ומחשבה, בלבבות ואשר נטוה בעולם ערטילאי ללא כל אחיזה. הנה האחיזה, הנה הדרך והמעשה, הנה החזות: קומו לעזרת העם!

ונקם ונעלה.

אכזבות מרות נכונו לקמים ולעולים בימים ההם.

נזעמה היתה קבלת־הפנים בה נפגשו ראשוני העליה השניה בסביבה הארצישראלית הקיימת. רעב, מחלות, קשי טבע, יסורי קליטה והתאקלמות, מחסור וקרבנות – כתומם באו. אך הקשה מכולם – הנכר והלעג מצד אלה, אשר אליהם הלכו לעבוד ובקרבם לחיות. ולא אך תקופת־מעבר קצרה היתה זאת. לא אחת כלו עיניהם של פועלים עברים למראה אחיהם האכר, המושך לו מתוך השוק ערבים לעבודתו ואותם הוא משאיר לעלבון ולרעב.

קטן ודל היה אז מספר הפועלים בכל הארץ. פזורים היו במושבות המעטות, ללא הסתדרות ומוסדות אשר יעמדו לימינם ויעזרו להם להתגבר על יסורי רוח וגוף אשר היו מנת חלקם. בבדידות חיו ועמלו ונלחמו את מלחמתם הקשה.

אך מעטים הם אשר עמדו בגבורה בתוך המערכה הזו של “כיבוש העבודה”, אשר כל התלאות והקשיים לא הזיזו אותם מדרכם. רבים, רבים היו המתיאשים אשר עזבו את המערכה.

ויוסף ויתקין, אשר גדול היה אשרו בראותו את פרי חלומו ומאמצי־רוחו – ראשית עלית צעירים לארץ־ישראל לעבודה – לבו התכווץ מכאב למראה קבלת־הפנים בה נפגשו צעירים אלה ולמראה היאוש שמיהר לבוא בשורותיהם. אמנם הוא חזה מראש את כל הקשיים האלה, אף הכין את העולים לקראתם, אך המציאות הגדילה:

“…אמנם באהבה ובמסירות נפש מוחלטת עבדו הראשונים, ואם פגשו פה ושם מלחמה גלויה, עוררה בהם המלחמה הזאת עוד יותר את תאות הנצחון, עד אשר גם הם גם הסביבה החלו מאמינים שנצחונם קרוב. אך, לדאבוננו, עברו שנים אחדות והמציאות לא קיימה את תקוותנו… רבים מהפועלים החלו להזניח את העבודה. מזניחים אותה גם אלה שהיו מוכשרים להשאר פועלים על־פי כוחותיהם הגופניים, גם אלה שהצטיינו בעבודתם מתוך מסירות לאידיאל. בבושה, במתגנבים, החלו לסגת אחור. הראשונים עזבו ברובם גם את הארץ יחד את העבודה, והאחרונים החלו לחפש עבודות אינטליגנטיות ויהיו למורים, סופרים וכדומה… להשאר כל הימים בעבודת האדמה בתור פועלים סתם חדלו הפועלים זה כמה…”

אך לא איש כויתקין יאמר נואש למראה הנסיגה הזאת. הוא מבין היטב לרוח בני נוער אלה, שבאו מלאי מרץ ואידיאליות וכשל כוחם במציאות הארצישראלית הקשה מכל קושי. אף אין יסוד לחשוב שאלה אשר יענו לקריאתנו (מבין צעירי הגולה) יהיו טובים ומסורים יותר מהראשונים.

“כמובן – הוא אומר במאמרו “כיבוש הקרקע וכיבוש העבודה” (“הפועל הצעיר”, תמוז תרס"ח) – אין לנו להאשים את הפועלים: יודעים אנו כולנו שרובם עבדו במסירות נפש והזניחו את העבודה מלחץ סיבות ותנאים מורכבים, חיצוניים ופנימיים, ובכל אופן – בכאב אנוש וצער עמוק. אבל היא הנותנת, שאנו מחויבים לחקור אחרי אותן הסיבות ואותם התנאים, שגרמו למצב המעציב הזה, ולא להעלים עין מהם”.

ויתקין רואה, שאנו באים ליצור כאן דבר שהוא בהיפוך גמור “לחוקי ההתפתחות הטבעיים” שבכל העולם: להעביר אנשים מן העיר אל הכפר, והוא בא לידי מסקנה, כי נוכל להצליח ב“כיבוש העבודה” רק אם יהיה יחד עם זה “כיבוש קרקע”, אם כל העבודה הזו תהא נסמכת ל“שיטה קולוניזציונית רציונלית”, אם עבודת הפועל במושבה תהיה מלווה בסיכוי של התישבות עצמאית. והוא מפתח את הרעיון של התישבות פועלים על אדמת הקרן הקיימת. לשם כך נחוץ להגדיל ולהאדיר את המוסד הזה – שהיה קטן וחלש בימים ההם – כדי שיוכל לרכוש קרקעות ולהושיב עליהם המוני עובדים, והוא בטוח שהעם יתנדב לקרן הקיימת, אם זו תחדל מהיות “קרן של מזומנים המונחים בבנק אלא תהיה קרן קיימת של קרקע, ורק של קרקע”.

יוסף ויתקין רואה איפוא מאז את חזות הכל במפעל התישבות עובדים על אדמת הקהק“ל. מפעל זה הוא המתנה את דבר כיבוש העבודה, עלית חלוצים לארץ ועתיד הארץ בכלל. והוא מטיף רעיון זה בין חבריו, בתוך מפלגת “הפועל הצעיר”, בהרצאות פומביות ובעתונות. אפס, לא נתקבל רעיון זה על דעת חברי המפלגה, על כל פנים – לא הורם כסיסמה וכדרך פעולה, כאשר רצה ויתקין. וכשראה שב”הפועל הצעיר" נמצאים עוד הרבה מתנגדים לדעותיו אלה – החליט לעמוד מן הצד ולחכות עד אשר יוכשר דרא. ואף כשהוזמן בשנת תר"ע להשתתף בקביעות בעתון “הפועל הצעיר” – ענה: “לכם, חברים, אמרתי את ה’אני מאמין' שלי, שממנו לא אזוז; וכשתגיע השעה שתוכלו להסכים לי – אז תקראוני ואלך אתכם” (י. אהרונוביץ, בהקדמתו להוצאת כתבי ויתקין, תרע"ב).

זכה ויתקין לראות את ראשיתו של המפעל, שהיה מעין אתחלתא להתגשמות חלומו הגדול: יסוד דגניה וצעדיה הראשונים. עדיין המפעל בחיתוליו, אך מבטיחה ההתחלה הראשונה של הקרן הקיימת, והוא אמר:

“הקהק”ל שלנו כבר עמדה על דרך זו ותוסיף ללכת בה בכוח התנאים החדשים ומקורה לא ידל לעולמים! כמעין המתגבר היא המפכה מלב האומה, שאבוה בכל עוז וזרמה ילך ויגבר!"

“רבים הם המכשולים על דרכנו, אך בעבודה שאינה פוסקת, ברצון כביר ובמרץ נחלישם… אם חומות אבן או קירות ברזל יקומו לנו על דרכנו – בעבודה שאינה פוסקת הרוס נהרסם. ישאלו בלעג: מי הם ‘אנו’? – העם! העם החי והשואף לארצו! – – ודור חדש קום יקום, דור צעיר שישאף מחדש לחלומות ושמים והוא ישא עיניו אל על ויראה ויכיר את כוכבו וילך אחריו…” (“כוח ההתמדה בתנועתנו”, כתבים, עמ' 25).

יודע ויתקין היטב, כי עבודתו היא לדורות:

“אנחנו אמנם את כל התנועה הזו ותוצאותיה במילואן לא נראה, כי ארוכה וממושכה תהיה, אבל אפס קצה אנו רואים וזמרת הצפרים המבשרות בואה הננו שומעים”.

ואמנם אך אפס קצה זכה ויתקין לראות. צעיר בשנים, עם אמונה גדולה בלב, חזון השחרור והגאולה בעיניו החולמות וזמרת הצפרים באזניו – עזב את ארץ החיים.

לאור הימים האלה – משנה זוהר לדמות המאירה הזאת של החולם והמבשר הגדול מלפני חצי יובל שנים.

בודד התהלך האיש בקרב הישוב, דל־האונים ודל המעש והמחשבה, כואב את כאב עמו ומתנבא אל חזון תקומתו. העובד העברי הוא אשר בו תקע את יתדות רעיונו ועיקרו – התישבות עובדים על אדמת הקרן הקיימת. זה היה ה“אני מאמין” שלו וממנו לא זז, – למרות אשר כל המציאות, לכאורה, היתה כנגדו, ואף בקרב חבריו לא מצא את ההד הנאמן.

ואכן, חלומו הגדול קם ויהי למציאות. קם דור חדש אשר נשא עיניו אל על, אשר ירש את סערת רוחו ולהט אמונתו ועוז חזונו, ובכוח אלה יצר את היש הגדול בארץ הזאת. הוא קרא – ועדיין קול־קריאתו כשופר ירעם באזני רבבות בני־נוער, אשר זכו לעלות ולשזור את חייהם במסכת ההגשמה ואשר עדיין לא זכו.

לנוכח הימים הקשים העוברים עלינו ועל מפעלנו בארץ – תעמוד לפנינו דמות יוסף ויתקין בכל שיעור קומתה ותשפיע עלינו מאמונתו ועוז בטחונו בעתיד מפעלנו ונצחוננו.

“והמלחמה, מלחמת שלום זו, תמשך עד הנצחון!”

אייר, תרצ"ז

לא רבים מאלה אשר באים עכשיו לארץ ומשתאים אל רוב גדלה ועוזה של תנועת הפועלים ומפעלה האדיר, יחקרו לדעת: כיצד היה הדבר הזה? איזהו הכוח אשר ליקט וליכד יוצאי ארצות רבות ושונות, חניכי תורות ותנועות שונות, בני מעמדות וגילים שונים – וגיבש אותם למחנה אחד אשר בכוחו עשה את כל החיל הזה? מי יצר את הפלא הזה?

אנשי בראשית של תנועת העבודה – הם הם שעשו את הפלא, הם שיצרו את התבנית וצרו את התנועה בצלם תבניתם, עדי היותה למה שהנה כיום הזה.

מחנה תועה חסר ישע ומפוזר היה קומץ הפועלים שעלו לארץ מ־1905 ואילך. קשי התנאים הביא יאוש ומבוכה בשורותיהם והכשיל רבים מהם. עד שקמו אנשי בראשית אלה, יחידים אמיצי־הרוח ועזי־הרצון, ויצרו את הגרעין הראשון לארגון הפועל בארץ־ישראל.

אחד הדגולים שבהם, אשר ידם היתה ביצירת תנועת העבודה ומרוחם שפכו עליה ועיצבו את דמותה – היה יוסף אהרנוביץ.

רעיון העבודה

בכוח רב יצא אל במת הפעולה הציבורית ובפיו – סיסמת “כיבוש העבודה”. זהו הדגל שהניף ואליו קרא בעוז ובלי־חשך, עליו עמד במשך שנים בקשרי מלחמה בקרב התנועה הציונית, בקרב האכרים ואף בקרב תנועת הפועלים עצמה. ברעיון זה – “כיבוש מקצועות העבודה בארץ ע”י היהודים", אשר חרתה על דגלה מפלגת “הפועל הצעיר” – חזה את חזות הכל, שבפניו כל ענינים אחרים (זולת ענין השפה, שהוא עיקר בפני עצמו) אינם חשובים, אלא במידה שהם מסייעים לעיקר זה. החזיון של אלפי עובדים זרים במושבות העבריות הדריך את מנוחתו וימלאהו סער־פעולה לשינוי פני הדברים. הוא עמד על דעתו והטיף בלי חשך.

“אם העובדים האלה יהיו זרים, כמו שהיה עד עתה, ישאר כל בניננו על הר־געש, אשר כל רוח מצויה תהפכהו ותעשהו לאַל” (“כיבוש העבודה או כיבוש הקרקע”, הפוה“צ, אלול תרס”ח).

אך לא זה בלבד. לא פחות חשוב הוא הדבר. כי “גם פה, בארץ תחיתנו, הננו אוכלים משולחן זרים, נהנים מיגיע כפיהם של אחרים, והשאלה בדבר העבודה הנכרית אינה רק שאלה לעתיד לבוא, כשתוגדש הסאה, כי אם שאלת כל הויתנו”. ומשום כך – לא מספק יותר הביטוי שניתן לרעיון לפני 5–8 שנים: “תנאי הכרחי להתגשמות הציונות – כיבוש כל מקצועות העבודה שבארץ על־ידי היהודים”, באשר הוא “אינו רק תנאי” לאיזו מטרה אחרת, אלא תמצית האידיאל של התחיה העברית". מכאן ואילך הסיסמא היא. איפוא, “התרבותו והתבצרותו של הפועל העברי בארץ־ישראל”. לכך דרושה עבודה חינוכית מרובה, לשם כך דרושה יצירת תנאים שיאפשרו לפועל את קיומו בעבודה.

עמדה זו בקנאותה המוצדקת בימים ההם דחתה מפניה כל פעולה אחרת, ומכאן התנגדותם של אהרנוביץ וחבריו לרעיון ההתישבות העצמית אשר נשמע לראשונה מפי יוסף ויתקין, אך מכאן גם העבודה של שינוי פני הדברים במושבה העברית. – קם מחנה מגשימים, אשר נלחם וכבש ויצר מציאות של ציבור פועלים עברים במושבות, על אף כל המכשולים והקשיים העצומים שליוו את הפועל העברי במושבה מאז ועד היום הזה.

ועל משמר העבודה העברית במושבות לא חדל אהרונוביץ לעמוד גם לאחר־כך. בעתים קשות, עתים של כשלונות ועלבונות, חוסר עבודה והתעייפות מוסרית וגופנית מעמידה במשמר הקשה – בא הוא ועודד ופעל, ועזרתו הרוחנית עמדה לא מעט למלחמת הפועל במושבה.

עוד בשנת תרס"ח כתב לאמור:

“בעת האחרונה התחילו המקרים (התנפלות ורצח על־ידי ערבים) לבוא תכופים זה אחר זה ומכריחים את האיכר לשים לב לזה. יותר מה שיתפתח הערבי יותר יישנו המקרים האלה או יצאו לגמרי מכלל מקרים ויקבלו צורה מתמדת של שנאה וקנאה לאומית. והדבר הזה המבהיל אותנו כל־כך הוא גם הערבון היותר בטוח בעד הפועל העברי” (הפוה“צ, אלול, תרס”ח).

חזות זו נתקיימה במילואה באם המושבות בסופה של שנת תרצ“ו, מה שלא הספיקה לעשות מלחמת שלושים שנה של הפועל העברי במושבה זו – עשתה “השנאה והקנאה הלאומית” של ההמון הערבי, אשר הגיעה לשיאה בתרצ”ו, ופתח־תקוה היתה למקום של עבודה עברית. כוח ההתמדה של הפועל העברי, המודרך על־ידי אבות התנועה, יחד עם המאורעות, שהם פרי השנאה והקנאה הלאומית, כאשר חזה אהרנוביץ, – עשו את זאת.

ועלה לו לאהרנוביץ לראות זאת בעיניו.

איש האמת והאמונה

יסודי ותקיף היה יוסף אהרנוביץ בדעותיו אותן הוכיח בכוח הגיון ובפסקנות ואותן הטיף לשומעי דברוֹ. תמיד ידע כל קורא ושומע, כי האמת לאמתה – האמת העמוקה שלו – מדברת מתוך גרונו של אהרנוביץ, גם כשלא הסכים לה. ובעד האמת שלו לא פעם עמד גם בחילוקי דעות עם חברים במפלגה.

אך לא היה נוקשה ודוגמטי בדעותיו. כאדם העומד בתוך החיים למד מהחיים ושינה את דעתו גם בשאלות העומדות ברומו של עולם. באופן טבעי בא לו שינוי־בדעה זו כשנוכח לדעת כי האמת בו. דבר זה הורה עוד בפתיחת המערכת לגליון ההקטוגרפי הראשון של “הפועל הצעיר”, באייר תרס"ז:

“…ואם יבואו אחרי כן החיים ויראו לנו ששגינו בחוק זה או אחר – לא נתבייש כלל ונודה על משוגתנו”.

קו זה בדמותו בא לידי ביטוי בעיקר בשתי שאלות חשובות:

האחת – שאלת ההתישבות העצמית של הפועלים. זכור הויכוח העז בין יוסף אהרנוביץ לבין יוסף ויתקין בשלהי שנת תרס"ח. ויתקין יצא, בדיבור ובכתב¹ להוכיח את נחיצותה וגודל ערכה של התישבות פועלים על קרקע הקרן־הקיימת, אשר בהעדרה לא תצליח גם הפעולה של כיבוש העבודה. אהרנוביץ יצא מיד במאמר ארוך “כיבוש העבודה או כיבוש הקרקע”, בו הוכיח את הנזק הרב שרעיון זה יביא לכיבוש העבודה וגם את אי־אפשרות התגשמותו של הרעיון עצמו. וראויים קצת מהדברים להיזכר:

"…ברצוננו או למרות רצוננו נוכרח לתלות את החלק היותר גדול של בניננו באיניציאטיבה הפרטית, וזו לא תעשה מה שאנחנו נצוה לה, כי אם מה שיהיה טוב בשבילה.

“כיבוש הקרקע, אם כי זה דבר נחוץ בתור מטרה בפני עצמה, שבלעדה אין כל ערך לכל הציונות, איננו פותר כלל את שאלת כיבוש העבודה, כי אם מעמיק אותה יותר. כי לו באמת היה באפשרותנו להחל בעבודה ישובית עם הקפיטלים הלאומיים שלנו והיינו צריכים לקחת למטרה זו את הפועלים העברים מהמושבות הקיימות, כמו שחושבים הגואלים שלנו, כי אז היינו מהרסים ביד אחת את מה שהיינו בונים בשנית… פועל כזה לעולם לא יכבוש את העבודה, כי רק הפועל שיראה את תקות קיומו בעבודה הוא ישתלם בה, הוא ישתדל לבסס את עצמו, והוא יכבוש אותה”.

הוא מניח את האפשרות של התישבות פועלים על קרקע רק בגליל, – “באותו חלק מארצנו שעבודת האדמה הפשוטה יכולה שם להתפתח, שם שני הכיבושים משולבים זה בזה והאחד בהכרח צריך להיפתר על־ידי השני”. אך גם שם – מאין נקח את האמצעים לכך? לא בסכומים של האוצר הלאומי ייעשה הדבר, ולא אנחנו בתור הסתדרות של פועלים צריכים לקחת את זה בידינו.

ומשום כך –

“עיקר עבודתו צריך “הפועל הצעיר” לכוון לאותם המקצועות, שהפועל יוכל למצוא בהם את עתידו וקיומו בתור פועל. ואין הוא (כלומר – הפועה"צ) מתעסק בעבודת ההתישבות, העומדת גם מחוץ לכוחותיו גם מחוץ לתפקידו הישר – כיבוש העבודה”.

וכעבור זמן הוא כותב (במאמרו “איכור פועלים”, הפוה“צ, כסלו תר”ע): “…אם האידיאל של כיבוש העבודה, שהיה כל כך מרומם ומקסים, אבד את חנו וערכו בעיני הפועלים – על אחת כמה וכמה שלא ימצאו סיפוק בהאיכור העלוב, שאין בו אף שמץ מאותו היופי שיש ב”כיבוש העבודה".

“אנחנו בודאי צריכים לברוא אמצעים בשביל לתמוך באכרות הזעירה, הנחוצה כל־כך לשאיפתנו הלאומית, אבל אל נרמה את עצמנו: לברוא רוב עברי בארץ־ישראל לא נוכל בלי עבודה קפיטליסטית רחבה! כל אותם האידיאלים שהתפשטו במחננו על דבר תיקונים סוציאליים וכו' וכו', ישארו בתור שעשוע רק בשביל אלה, שהציונות היא אצלם “רליגיון”, אך אלה שהציונות היא אצלם שאלה ריאלית, שאלת החיים, הם לא יוכלו להשתעשע באידיאלים כאלה. הם מוכרחים לבוא לידי הסכמה, שלהצליח הננו יכולים רק על־ידי קפיטל ואכספלואטציה של עבודה”.

עמדתו הקיצונית בשנות תרס“ח–תרע”ג בשלילת פעולה התישבותית עצמית על־ידי הפועלים – לא מנעה אותו אחר־כך להיות לתומך נלהב ומסור של התישבות עובדים. אין צורך לספר באיזו הבנה עמוקה ומסירות טיפל בהתישבות ועזר למשק החדש והותיק מאז עבודתו בבנק הפועלים. אמנם חיבה מיוחדת נודעת היתה ממנו לגופי הפועלים המאורגנים שבמושבות, אשר עזרת אשראי שיטתית להקמת משקי עזר ניתנה להם מאת בנק הפועלים. ברוב הופעותיו בישיבות מרכז המפלגה המאוחדת מעת היותה – נגע אהרנוביץ בעניני התישבות וגילה תמיד דאגה למצב בהתישבות ובמשק החקלאי של הפועלים.

ההלכה הפסקנית, שבהתישבות יכולים לעסוק רק הציונים המיליונרים עם פיק“א – גזה כליל עם המעשה של ישובי עובדים על אדמת הקהק”ל באמצעי קרן־היסוד ועם גילוי כוחם הגדול של מוסדות הפועלים העצמיים – בנק הפועלים, ואחר־ כך – “ניר”.

ושנית – בשאלת האיחוד.

ימים רבים עמד כנגד איחוד המפלגות אחדות־העבודה והפועל הצעיר. הוא ראה והנה עמוקים ההבדלים בין שתי המפלגות עד כדי אי־יכולת לגשר ביניהן, והוא עמד על כך בדיבור ובכתב.

זכורים ביחוד דברי מאמר המערכת “בפעם המאה”, שכתב ב“הפועל הצעיר”, סיון תר“פ. במאמר זה יצא כנגד הקריאות ל”איחוד", שאינן אלא מסכסכות את הפועלים, ובמקום זה דרש ליצור “הסתדרות מקצועית בלתי מפלגתית” וקריאת ועידה חקלאית בלתי מפלגתית שרק בזאת יש “אפשרות של פעולה משותפת בין כל המפלגות העובדות בארץ בעבודה היום־יומית”. והוא גומר בהודעה: “אלה הם דברים ברורים. לועידת “איחוד” חדשה אנחנו לא נלך”.

עברו מאז 10 שנים – והוא הלך לועידת איחוד חדשה, אשר אמנם ביצעה את האיחוד הגמור של שתי המפלגות, ולא עוד אלא זמן־מה לפני אותה ועידה הפך להיות תובע האיחוד ולוחם להגשמתו. גדל המעשה – ויחד אתו גדלו המכשולים והסכנות על דרך ההגשמה הציונית ומפעל תנועת העבודה, ונדרש איחוד הכוחות, וכשהיתה ההכרה העמוקה בהכרח האיחוד ובאפשרותו – נמצא גם הגשר המאחד.

ועם האיחוד היה לאחד הנושאים המסורים והנאמנים ביותר של המפלגה המאוחדת ולא עוד אלא גם נתחדשה בה פעילותו המפלגתית־הציבורית.

ואין כל סתירה בין שני הקוים האלה בדמותו – עמדה קיצונית מתנגדת והיפוכה לאחר זמן. שתיהן – יסוד אחד להן: האמת והאמונה, האמת הפנימית המנחה את פעלו והאמונה בפועל ובמפעלו.

אכן, ביושר ובנאמנות. שלא רבים כמותם בעולם העסקנות הציבורית, נהג בקו שציין לעצמו בראשית דרכו בציבור: “ואם יבואו אחרי כן החיים ויראו לנו ששגינו – לא נתבייש כלל ונודה על משוגתנו”.

ללא מחיצה

איש מפלגה אדוק היה. לא פעם עמד בקשרי מלחמה חריפים עם אנשי המפלגה היריבה, גם לא נמנע בהזדמנויות שונות מלהטיל מרה במפלגה זו ונושאי דברה.

עם זה – לא פסקו מעולם יחסי־חברות ללא־מחיצה בינו לבין כל חלקי התנועה. לא רבים הם בין מנהיגי התנועה, אשר תמיד היתה גישה חפשית אליהם מצד כל איש במחנה, ללא הבדל מפלגה, כאשר היתה אל אהרנוביץ. וגם בהתעצם מלחמת המפלגות – נשארה תמיד בלב־כל ההכרה בטוהר מעשיו ואמת הליכותיו בתנועה, אשר אותה שירת בכל נפשו ומאודו ולה הקדיש את חייו. משום כך היה מכובד ונאמן על כולם.

ומשום כך – כה גדולה הרגשת האבידה בכל רחבי התנועה עם הסתלקותו.

א.

זכות היא להסתדרות הפועלים החקלאים שחיים ארלוזורוב נמנה בין חברי מועצתה, כנבחר הועידה השלישית בשנות תרפ“ו–תרצ”א.

אך זה מקרוב בא לארץ, ועבר של פועל חקלאי ואיש־התישבות לא היה לו – ובכל זאת זכה לאימון ולתפקיד מהמכובדים ביותר בהסתדרות: להיות חבר נבחר למועצה החקלאית. ולא בכדי: מאז בואו לארץ הקדיש את התענינותו הרבה בעניני התישבות העובדים. לקח חלק פעיל בתיכונה, אף הראה את יכלתו בכמה משטחי פעולתה.

הוא היה היחיד בין עסקני התנועה שעלו מהגולה אחר המלחמה העולמית, אשר חדר לפני ולפנים של בעיות ההתישבות החקלאית ולבטיה בימים ההם, אשר למד לדעת את מעמדה, הישגיה וכשלונותיה, אף היטה שכם עם העומדים במערכה ותרם את תרומתו לפעולה שנעשתה באותן השנים לתקנתה ולהוצאתה למרחב.

חברי המרכז החקלאי מאותה תקופה זוכרים את שקידתו הרבה בתוך הועדה שנקבעה מטעם “ועד החקלאות” (מוסד מייעץ ליד המחלקה להתישבות של ההנהלה הציונית) והמרכז החקלאי לשם עיבוד התכניות לביסוס המשקים שנוצרו עד אז ולקביעת המפתח להתישבות באזורים השונים של הארץ. כבקי ורגיל השתתף בדיונים על כל משק ואיזור, ולא מעט היה חלקו בהבהרת דברים בישיבות המרכז החקלאי, אשר השתתף בהן אז כמעט בקביעות: כמו כן עמד קרוב לעניני המשקים בעבודתו במחלקה הכלכלית של תחנת הנסיונות אשר להנהלה הציונית בימים ההם.

רבה היתה היכולת שגילה ארלוזורוב בתקופת עבודתו הקצרה עם העוסקים בעניני התישבות העובדים. וחבל שעבודתו זו נפסקה עד מהרה, בהיותו קרוא לפעולות אחרות במרכזי התנועה והמפעל הציוני.

ב.

ח. ארלוזורוב היה איש מפלגה, ולקח חלק רב בויכוחי המפלגות, אשר היו נטושים לרוב בימי קיומן הנפרד של אחדות־עבודה והפועל הצעיר. אף־על־פי־כן זכה ארלוזורוב, מאז התאזרחו בעבודת התנועה בארץ, להיות בין ראשי המדברים בה תוך הערכה כללית ויחס כבוד בקרב כל הציבור, וכבש את הלבבות בסגולותיו הרבות כשליח ציבור ואיש התנועה, בישרו, במידותיו הטובות וקסמו האישי.

תירשם לזכרון האפיזודה הבאה: פעם ישבנו בעין־חרוד עם הועדה לקביעת תכנית ביסוסו של משק עין־חרוד, בהשתתפות אנשי המרכז החקלאי והמחלקה להתישבות. כתום הישיבה הגיעתנו הידיעה על רצח די־האן, אשר בשעתו עורר רוגז גדול בישוב בגלל פעולתו האנטי־ציונית בארץ. שלא כיתר הנאספים היה ארלוזורוב מזועזע עד עומק נפשו ושעה ארוכה לא יכול היה להירגע. “חיי כל אדם – אמר – קודש הם, ואף חיי מתנגד ויריב, ואין רשות לשום איש לשים עצמו שופט ולפגוע בחיים אלו, והלוקח לעצמו רשות כזאת – רוצח הוא, ויהיה המניע לכך מה שיהיה”.

אהה, כי דוקא באיש הזה, שהיה מקדש חיי כל אדם, פגעה יד־מרצחים נתעבה ותכריתהו מארץ החיים והוא בעצם כוחו המבורך, המבטיח רבות לעתיד.

בכאב עמוק נעלה לפנינו היום את זכרו של חיים ארלוזורוב, אשר נגזל מאתנו ללא עת. עשר שנים אלה אשר עברו מאז הן שנות זעזועים גדולים בחיי עמנו ובחיי הארץ, שנות שואה ואימים ושמד, ועוד יד האויב נטויה להכרית ולהשמיד עד כלה, ועוד המאבק הגדול לפנינו – על נפש שארית ישראל ועל הצלתו ועל גאולתו במולדתו, ועוד גדולים הכוחות הנדרשים לעמידה במערכת העם. אהה, כי לא זכינו שיהיו פני חיים ארלוזורוב הולכים עמנו במערכה הזאת.

תש"ג

א.

ברל – כמה רוך, אהבה והערצה בצלצול השם הזה, המוכר וידוע כל כך בציבור. כמה וכמה ברל ישנם, ביניהם – גם חברים ידועים אנשי שם, אך השם ברל בלי לואי – רק אל האחד יתכוון, אל זה שמשכמו ומעלה גבוה על כל הציבור, אשר פניו הולכים אתנו, בתוכנו, בראש כולנו זה כשלושים וחמש שנים. רק ליחיד בדור זה ניתן זה השפע של אימון, חיבה וכבוד, כאשר לא ניתן לשום איש אחר על פניו. כי הרגשת כלל הציבור היא: הוא מורה הדור, זה הדור מבצע המהפכה הגדולה ביותר בישראל, הדור מחדש העם ומחדש האדם בישראל. ויודע הציבור: הוא איש הרוח, המפאר את כל התנועה בקסם־אישיותו, במוסריותו הנעלה, בכוח מחשבתו וביטויו שאין דומה להם, ברב־גוניות סגולותיו וכשרונותיו, ומעריך הציבור: בכוחו כי רב יצאו לאור־עולם רבים ממפעלי היצירה של תנועת הפועלים בכל ענפי חייה, בחומר כברוח, במשק כבתרבות, באצירת הון ובאצירת אוצרות רוח, – בהנחת יסודות לחברת העבודה, תוך שילובם השלם במסכת ההגשמה הציונית־סוציאליסטית. ויודע הציבור: הוא הרוח החיה בכל מפעלותיה של הסתדרות העובדים ובפעלה של ההסתדרות הציונית, אם כי לא יתפוס מקום רשמי ברוב מוסדותיהם.

זכה ברל וכבש את כל הלבבות בתנועת הפועלים ובישוב, אם כי נחבא היה על פי רוב אל הכלים, ובעמדו ליד ההגה לא התבלט מקומו.

בקסמו כי רב, משך והשפיע והמונים היו נוהרים תמיד לשמוע את דבריו. בכל כינוס ציבורי היו דבריו של ברל אשר פיארו את המסיבה והיו לענין המרכזי אשר ריכז המונים. ותמיד ריתק את הציבור בהקשבה מרוכזת, בענין חי וגם – בהנאה אסתטית, כשמוע דברי אמנות מחוטבים. הוא העלה תמיד את הציבור, בדיבורו כבכתיבתו, ותמיד כאחד מן הציבור החי ופועל בתוכו ולמענו.

תמיד, הגינו בו, בברל. תמיד, בלי משים, נתלתה בו המחשבה: מה יאמר ברל על מעשה זה, כיצד ישקיף ברל על פעולה פלונית והצעה אלמונית. תמיד, בלי משים, כדבר טבעי היה הוא השליט העליון בחיינו הרוחניים. המדריך ומכוון את עיקר פעלנו. כסמל עמד בכל צעדי חיינו.

ולא רק בציבורו הוא זכה ברל לכבוד ולהערצה, אלא גם בישוב ובתנועה הציונית. כי היה ברל ממעצבי דמותה, מכווניה ורבי פעליה של הציונות ופעלה. וידע ברל להפליא לעשות במיזוג פעולתו הפועלית והציונית לאחדים, ללא כל ניגוד וסתירה ביניהן. כי מאוֹר התרבות והמסורת של ישראל זרח על כל מפעלותיו בשדה תנועת העבודה, וממאור תנועת העבודה ויצירתה האציל על פעולתו בשדה הציונות. ועל כולם חפץ היעוד של איש ישראל בדורנו לעמוד לעמו בצר לו ולשים את חייו קודש להצלתו, לישועתו ולגאולתו. וכה, באופן טבעי ושלם, נתמזגו בו שני הצדדים של המטבע האחד: גאולת ישראל כעם עובד בארצו. גם בזה היה מורה ומופת לרבים.

מאז עלותו במרומי הציבוריות של תנועתנו היה ברל כוח מושך לנוער בארץ. קסמו האישי, מופת חייו, כוחו החינוכי ועושר רוחו – משכו אליו רבים מהנוער הלומד, אשר זנחו ספסלי לימודים ובתי הורים, בעיר ובמושבה, והלכו להיות בין יוצרי התנועה הקיבוצית ומשק העבודה בחקלאות. ואף זכו להקים שורה של ישובי עובדים חקלאיים בארץ. ומאז הרבה ברל לפעול בקרב נוער לחוגיו ורבה השפעתו לעיצוב דמותם וחינוכם לקראת תפקידי הגשמה בארץ. אפס, קם דור חדש אשר לא ידע את ברל. הענינים המרובים שבהם נבלע ורפיפות בריאותו בשנים האחרונות גרמו לפגימת הרציפות בקשריו עם הנוער והרסו חוליות בשלשלת הנמשכת רבות בשנים. ורב, רב היה כאבו על השתבשות השלשלת הזאת, על התפרדות הנוער לפלגותיו.

והוא כאב עד בלי גבול את כאב הפילוג ופרישת חברים ומלחמת האחים בתוכנו. הוא איש האיחוד והאחדות, אשר כל ימיו נלחם וראה בהם חזות הכל, אף הקדיש להם ממיטב אונו, הגיונו וביטויו – הושבר לבו בקרבו לפרץ אשר רחב ופירוד הלבבות אשר גבר בתוך הציבור, ציבורו. היתה זאת טראגדיה אישית גדולה לברל, אשר במשך שנים רבות הוליך את תנועת הפועלים בארץ מאיחוד אל איחוד.

נפלה עטרת ראשנו.

אב, תש"ד.

ב. יתמות

יתמות – זו התחושה הנוקבת הממלאת את לב כל אלה, אשר ליוו את דרכו של ברל בארץ מראשיתה ונפשם ניזונה מאורו, היום במלאות שנה להסתלקותו.

תחושת היתמות והכאב החריף אולי לא היתה שלמה בזמן הראשון, בשלהי קיץ תש"ד. היינו המומים מעצמת המכה אשר ניחתה עלינו לפתע ולא נתפס בנפשנו גודל האסון אשר הומט עלינו – על המון חבריו ואוהביו, על תנועת הפועלים, על המפעל כולו. אך עתה, בנקוף שנה, עומד לפנינו בכל בהירותו האכזרית החלל אשר התהווה בחיינו, בכל פעלנו – והוא חסר לנו, חסר בכל יום.

אולי עוד לא היתה תקופה, שבה אנו כה זקוקים לדברו, למלתו המעוררת, המעודדת, המרוממת, המסיחה אומץ ואמונה, המאירה נתיבות – בכל שעת מבחן, בכל שעה קשה בפנים ומחוץ, בכל התרחשות שדרשה הגבת כל החי והער בתוכנו. הלא בכל אשר עבר עלינו בארץ, בכל שעת מצוקה ומבוכה – מאליה נפנתה המחשבה אל זה האיש: מה יגיד הוא, איך יגיד הוא, ומה יש לאמור לעם, לתנועתו, לחבריו שארחו לחברה אתו בדרך ההעפלה הגדולה, אשר כמוה לא היתה בדברי ימי עם ואדם. ולא נכזבנו. תמיד, בין אם הדברים פיזרו את המבוכה והשיבו על השאלה, ובין אם לא הספיקו לכך – עצם הדברים, באש העצורה בהם, ביקוד־הנפש המלווה אותם, בראייתם הפיכחת המעמיקה, בניתוחם היסודי, בביטוים העז ובשפתם המלבבת, בכל אלה היה משב רוח הרים מרעננת, מחשלת, מדרבנת את המחשבה ומחזקת את הידים. דבריו היו הרוח המחיה את כל המחנה מקצה.

והיה זה הרגלנו – לראות תמיד את ברל עומד בשער, נלחם, תובע, מוכיח. אי במה מבמותינו – בתנועת הפועלים, בציונות, בישוב – אשר לא היה בה מראשי המדברים, אשר לדבריו לא יקשיבו בהמית־לב אוהבים ומתנגדים גם יחד? והיה זה הרגלנו בכל יום כינוס ומועד לחכות לשעת נאומו של ברל ולשתות בצמא את דבריו, אף להשתאות אל החכמה, האמת והיופי אשר בהם רצופים הדברים, ולא אחת גם לרוות חווית־נפש עמוקה עם שמיעתם. והיה זה הרגלנו, בכל קונגרס וּועידה, לשאוב מלוא חפנים הנאה רוחנית בקראנו, בין כל הנאומים הרבים, את נאומו והרצאתו של ברל. ולעתים ראינו את ברל מוחרד מביתו והולך בשליחות מעבר לימים, בהביאו את דבר־התנועה – האמיץ, הבהיר, המשכנע – אל קרובים ורחוקים, אל המונים ונוער בעם, אל בני־ברית ושאינם בני־ברית בחוץ, ובעמדו לימין קברניטי ספינתנו המתנודדת בעתות סערה. תמיד ידענו, כי יש לנו על מי לסמוך, יש מי שילך לפנינו.

והנה בא היום המר – ונאלם קול־הפלאים. נפסקו הדברים אשר היו שירה אחת גדולה, שירת היצירה והמלחמה של תנועת הפועלים ושל הציונות המתגשמת. נעקר האיש חוזה תנועתנו, הלוחם, השליח, הדבּר, והתייתמנו. והוא חסר לנו בכל אשר נפנה, ואין ממלא את החלל.

אב, תש"ה

ג. באר מים חיים

הפוך בה והפוך בה דכולא בה – יאמר כל המצוי אצל כתבי ברל, ואף ההופך בעזבון האיגרות המרובות של ברל, אשר כרך ראשון מהן יראה בקרוב אור.

המעיין בכתבים ובאיגרות¹, גם אם הכיר מקרוב את ברל עשרות בשנים, ישתאה לרוחב־הדעת, לנפש חובקת־עולם – עולמנו – ומלואו, לעוז־הביטוי, לאי־השקט המסעיר והמפעיל, להתמכרות ללא־שיור לעניני הכלל, לראיה מרחיקת־מעוף – הגלומים במשנתו. מתוך אלה קמה ועולה לפנינו דמות, אשר ברוחו הכבירה חצב להבות דבריו ובעצם פועל־חייו ובמשא חזונו עשה יותר מכל בני־דורו לעיצוב דמותה של תנועת הפועלים העברית ודור־החלוצים, ובמידה מרובה – גם דמותה של המדינה בדרך, אכן, לא רק איש־רעים ואיש־שיחה נלבב היה, כי אם גם איש־ריב, איש שמתווכח קשות עם יריבים, וגם בחוגו הקרוב לא תמיד מזדהה עם הדעה הכללית וחולק על דעת חברים – ובכל זאת תמיד־תמיד קשב רב לדבריו והשפעה רבה נודעת מהם גם על מתנגדים ויריבים. כאשר ידבר נגידים בכל הענינים שהם מכבשונו של עולמנו – כן ידבר רתת בכל שנראה לו פגיעה ועיוות, בין מבפנים ובין מבחוץ, ויודע הוא לקדש מלחמה ולעמוד בשער בשעות סכנה וחרום, גם להתריע, להזהיר ולחשל את כוחנו לקראת הבאות. בכל אלה היה ברל חוזה לעמו, חוזה לתנועתו.

וככל אשר יהיה איש־הציבור, איש הכלל – כן היה איש המטפח רעוּת וקרבת־נפש לפרט. ביטויי־הכרה ופרקי הערכה מופלאים לאישים מפוזרים לרוב בכל הכתבים ובאיגרות.

משנתו של ברל, החתומה בכתביו ובאיגרותיו, הרי היא באר מים חיים, אשר ממנה לא רק תרווה צמאונה כל נפש שוקקה בתקופתנו ובדורנו, אלא גם עשויה היא לתת שיקוי מרפא לדור הצעיר, העולה לחיים ולפעילות בארצנו, וגם בתפוצות, אשר לא ידעו את ברל. וגדולה היא הבעיה בפני מעצבי דמותו ומחנכיו של הדור: כיצד להנחיל את המשנה הגדולה של גדול תנועתנו, בצורה הראויה, לבני הנוער והמוני העם, בישראל ובעם כולו.

־ ־ ־ ־ ־

בימים אלה שועה הלב מאליו (כביטוי של ב. לגבי הרצל במשאו המונומנטלי “לקראת הימים הבאים”) והוגה – בברל.

בימים גדולים וקשים אלה, העוברים על מדינת ישראל, כמה חסרים לנו דעתו, הדרכתו וביטויו של ברל. זכור לנו כמה הרטיטו את הלב דברי ברל בהתייצבו בשער, בשעת התנקשות צר ואויב בנפש מפעלנו ובנפש הישוב הבונה אותו, כמה עידוד וניחומים וכוחות־נפש ועצה ותבונה שאבנו כולנו מדבריו, וכמה אומץ וגבורה נסך אל לב כולנו – לא להשלים, למחות, למרוד, להתקומם, לסכל מזימות ולהדוף אחור כוחות רשע וזדון, אשר סביב שתו עלינו. ובתוך זה כמה ידע גם להוקיע מרשיעי־ברית מהבית, אשר נתנו יד לאויבינו־בנפש בעצם המערכה הכבדה.

ד. יום־ההולדת השישים של ברל ז"ל

יום כ“ט טבת תרמ”ז – תאריך נכבד הוא לתנועת הפועלים בארץ ישראל, לציונות, לישוב.

ביום זה דרך כוכב בישראל, בשמי העם החותר לגאולה ולתקומה במולדתו. נולד האיש אשר יעדו שר־האומה להיות מורו ומדריכו של דור־חלוצים בישראל, חוזה ומצפונה של תנועת התחיה כולה, מתוה דרכה של עבודת הבנין, מההולכים בראש המחנה.

אין לתאר את פני התנועה ופני מפעל הפועלים בארץ – אילולא ברל ההולך עמנו, בלי האיש, אשר נוגה־מחשבתו ואש־דברו ליוו יום־יום, במשך שלושים וחמש שנים, את כל חיינו ומהלך חיינו, את פועל ידינו ויצירתנו.

ממעצבי דמותה ומחשלי אָפיה של תנועת העבודה בארץ־ישראל היה. גדל עם התנועה וגידל אותה במעלה הדרך, הזרועה סלעים ואבני־נגף ומכשולים אין קץ. בתוך עמו ישב ואת כאבו כאב, את חזון תקומתו הגה – וידו לא זזה מידם של הבונים, ומרוחו הכבירה אצל על כל המחנה.

במשך שלושים וחמש שנים העניק ברל מברכת נפשו למפעל האדירים של תנועת העבודה והציונות בארץ. אין פינה מפינות חיינו אשר לא הוארו באור דברו ומשא חזונו, ואין מעשה ממעשי יצירתנו אשר לא הופרו בידו האמונה והנאמנה. ממעין אוצרותיו השקה את כל שדותינו, אשר גדלו וגם עשו פרי הילולים.

איש הרוח ואיש המעשה. יוזם, פועל ומפעיל בכל מפעלותיו בארץ: בקרקע, בהתישבות, במשק, בעליה, בהגנה, במדיניות, בארגון, בתרבות, בספרות, בצלילות דעתו, בברק מחשבתו, בעושר ניבו, ברוחב חזונו, באוצרות רוחו ובטוהר מוסרו – כוחו.

והוא רכש את לב הכל, השפעתו הפליגה הרחק מגבולות תנועתו. הוא היה לפה לכל התנועה, ולדברו הקשיבו המונים, התנועה כולה רחשה לו אהבה ואמונה.

ההלכה והמעשה של ברל נתמזגו במפעל החלוצי, בכל אשר נוצר וקם בארץ, גדול ועצום ערך חייו ומפעל חייו לארץ־ישראל הנבנית, לציונות בהתגשמותה. לא פחות גדול ערך ירושתו, אשר הנחיל לדורנו ולדורות הבאים.

ו' שבט תש"ז

זה מכבר לא ראינו אותו, את חיים וייצמן, מתהלך בתוכנו. את פניו לא חזינו, אך חשנו כולנו בתחושה עזה, כי אי־שם, בחביון טירתו, שוכן האיש המורם מעם וממלא בישותו המופלאה את תוכן־הקסמים של נשיא ישראל, הנושא ערגה בת דורות רבים, שקמה ולבשה עור וגידים בימינו. ואילו בעצם היום שהסתלק ונאסף אל עמו – לבשה דמותו החיה בלב בני הדור, אשר זכה לחזות בזיו פניו ולראות מקרוב במפעלות חייו, זוהר של אגדת פלאים, אשר הנה התרחשה אי־פעם – וחלפה, והיתה לנחלת ההיסטוריה של האומה העברית בהתחדשותה.

כי הנה דומה עלינו כאילו במרחקי זמן רב מאוד ראינו את חיים וייצמן בהדר מלכות מתהלך בתוכנו ופועל בלי ליאות במפעל חייו – בנין הממלכתיות הישראלית המחודשת. דומה עלינו כאגדה רחוקה, זכרון ימים קדומים, כאשר לראשונה הופיע בשמי התנועה הצעירה השם הזה, אשר הרעיד נימים חזקות בלב ובישר – למתקופת “הפרקציה הדימוקרטית” בציונות ובימים הבאים – ציונות מתגשמת בעבודה חלוצית בלתי פוסקת. הוא הוא אבי “העבודה המעשית” בארץ־ישראל, אשר הביאה שינוי ערכין ומפנה מהפכני בכל המערכה הציונית, אף הפעימה והפעילה את מיטב העליה השניה.

ומכאן, ממיטב קשרי־קדומים של אבי “הפרקציה הדימוקרטית” ו“העבודה המעשית” עם חלוצי העבודה וההגשמה – סוד הקשר הלבבי הבלתי־אמצעי בין חיים וייצמן ותנועת־הפועלים בארץ כל הימים, קשר של אהבה והכרה בברכה העצומה הנודעת לכל המפעל בהתגשמותו מהשפעת־גומלין זו שבין המנהיג רב־הפעלים בעבודתו המדינית והציבורית לשם הגשמה ציונית ובין תנועת הפועלים המגשימה את הציונות. גילויי אהבה והערצה הדדיים אלה נתבלטו בימי ביקוריו של וייצמן בנהלל ובדגניה ובמשמר־העמק ובישובי עובדים אחרים, בשובו משדה המערכה הציונית שלו בחוץ־לארץ.

השותפות הזאת שבין חיים וייצמן וציבור הפועלים נתהדקה ביותר מעת שציבור זה היה לכוח המכריע בציונות ובארץ ונושאי־דברוֹ הועמדו ליד ההגה במדינה־בדרך, ואחר־כך – במדינה עצמה.

לא תמיד ולא בכול היתה תמימות־דעים בין תנועת הפועלים ובין ח. וייצמן, אך עם זה לא נפגע¹ ולא רפה יחס האמונים בינו ובין הפועלים. היתה זאת ברכת שר האומה כי בעבודה הקשה, העצומה והמפרכת של הקמת הבנין הציוני מהמסד ועד הטפחות – היה קונטקט קרוב ביותר בין אדריכל הציונות, לוחמה ומנהיגה בדורנו, לבין הבנאים העומדים בחומה ועושים במלאכה, גם עומדים בשער הגנתה ובמלחמת שחרורה. כי קונטקט² זה פעל לא מעט לקירוב השעה הגדולה של תקומת עצמאות ישראל.

היתה זאת גדולתו של חיים וייצמן, כי לא השתייך לזרם מן הזרמים המתגוששים בציונות, אם כי לפי מעמדו התייחס על הציונים הכלליים; בהקדשת כל ישותו, כוחותיו המרובים וכשרונותיו המזהירים אך למטרה האחת, הגדולה, הנשגבה, שהיא למעלה מכל מעמד ומכל זרם: הגשמת הרעיון הציוני; בהיותו נתון אך אל התעודה האחת, לבלי סור ימינה ושמאלה – רכש לב כל העם מקצותיו והיה למנהיג המוכר והנבחר של העם כולו.

על כן טבעי היה הדבר, שבבוא השעה ההיסטורית הגדולה וקמה מדינת ישראל – נקרא האיש חיים וייצמן אחר הכבוד העליון שאין דומה לו בתולדות העם: להיות נשיא ראשון למדינה הצעירה של העתיק בעמים, המחדש נעוריו באדמתו־מולדתו. הנה כי כן: את כסא־הפאר של נשיא ראשון בישראל – פיארה אישיותו הרוממה והבלתי־נשכחה, העוטה הדר מלכות, של בחיר העם – חיים וייצמן.

זוהי דמותו של גדול־ישראל בדורנו, אשר הנחה את עמו לתקומה ולקוממיות, ובמותו איחד את כל העם לתחושת אבל כבירה וציוה עליו את החיים להמשכת פאר מפעלו.

כסליו, תשי"ג

זכה עקיבא אטינגר והתקופה הסוערת והפוריה ביותר בתולדות ההתישבות של התנועה הציונית – תקופת השנים תרפ“ב–תרפ”ז – קשורה קשר אמיץ בשמו, והוא היה מאדריכליה ומבצעיה העיקריים.

אטינגר הועמד בראש המחלקה להתישבות לאחר המלחמה הקודמת, עם ראשית ההתישבות הגדולה בעמק, אשר הקימה את עין־חרוד ותל־יוסף, בית־אלפא וגבע, כפר־יחזקאל ונהלל ויתר הישובים, שהם פינות היסוד של ההתישבות העובדת.

והוא לא הכזיב. את כל אוצר ידיעותיו, מסירותו ואהבתו העמיד לרשות מפעל־בראשית זה של ההתישבות בעמק, שממנו יתד ופינה לכל פעולות ההתישבות שבאו אחריו. עליו היה לסלול דרך למשק החקלאי המעורב החדש והמודרני¹, החורג בעוז מהמסגרת של החקלאות הקיימת בארץ והפורץ למרחבים לא־שוערו. והיתה העזה גדולה במבצע זה. הקשיים האוביקטיביים היו עצומים, המתישבים היו מחוסרי כל הכשרה ומסורת בעבודה ובחקלאות; מעשה בראשית משקי היה כרוך במעשי־בראשית חברתיים, ורבות היו ההפרעות מצד גדולים ותקיפים בתנועה הציונית ובישוב, אשר הביטו בעין רעה על “הנסיונות המבזבזים את כספי העם”. ואם עלה לו למפעל ההתישבות להתגבר על כל מכשוליו, ולעלות על כל התקוות שתלו בו נושאיו ותומכיו ולהיות כיום המעוז העיקרי של ארץ־ישראל העברית החדשה – הרי זה הודות למסירותם ועקשנותם של שני השותפים למפעל: של העובדים בוני המשקים ושל העומדים בראש עבודת ההתישבות מטעם התנועה הציונית – אשר עקיבא אטינגר וארתור רופין היו מהראשונים ורבי הפעלים שבהם.

עקיבא אטינגר לא רק מילא באמונה את התפקידים שהוטלו עליו מטעם התנועה הציונית, אלא גם תרם ממחשבתו ופעולתו להאדרת מפעל התישבות העובדים בראשות² תנועת העבודה, בהיותו הוא עצמו דבק בתנועה זו ונמנה עליה. עוד זמן רב לפני שקם המפעל הכספי העצמאי של ההסתדרות להתישבות בדמות “ניר”, הגה ויזם אטינגר את תכנית “חברת ההתישבות” ברשות העובדים והטיף לה.

לא כאן המקום לעמוד על זכויותיו של אטינגר בעצם פיתוח החקלאות לענפיה, בהישגים הגדולים שהנחיל לחקלאות בסיגול זני עצי פרי וגפנים באיקלום צמחים חדשים, בפיתוח משתלות, ביישוב הרים, ביעור, בפעולותיו המגוונות על שדה ההתישבות והחקלאות. עד לכך המפעל המשגשג ופורה. וכל מי שעמד קרוב לעבודתו של אטינגר ועבד במחיצתו – נהנה מנעימות אופיו, מנועם הליכותיו. איש רעים ושיחה היה. ללא מחיצה. בכל תקופות פעולתו היה חבר לאלה שאתם פעל. אהוב ומכובד.

ועל כן ראינו כולנו מתוך כאב את סילוקו של אטינגר מתוך מרכזי העשייה של עבודת ההתישבות והחקלאות בארץ בתקופת חייו האחרונה בעוד היה בכוחו לתת הרבה להתישבות ולהעניק לה מברכתו. ועל־כן מיוחד היה כאבנו עם הסתלקותו הפתאומית, בעודו מלא תכניות לפעולה ספרותית, שלה הקדיש רוב זמנו בתקופה האחרונה.

ינון שמו של עקיבא אטינגר בפנתיאון התפארת של מפעלי התישבות העובדים בארץ.

י“ד אדר תש”א

בימים ההם. בתקופה שקדמה למלחמה העולמית הראשונה ובזמן המלחמה, ואנו בארץ ציבור קטן, ורובו הגדול פועלים שכירים במושבות יהודה והגליל ובחוות המעטות, ומיעוטו הקטן במספר הקבוצות שהתקיימו אז. בעת ההיא והסתדרות עובדים כללית טרם היתה, ומוסדות פועלים – נער יספרם, וחברים־עסקנים אשר יקדישו עצמם לעניני הציבור – מתי מספר היו. בתקופת נעורים זו של תנועתנו בארץ היו הפועלים בבחינת משפחה גדולה אחת, שהיא אמנם נפוצה במקומות רבים ומרוחקים זה מזה, אך מלוכדת ודבוקה בתוכה. הכל ידעו והכירו איש את רעהו, והחברים־העסקנים מתוך המחנה יצאו ובתוכו חיו ועל חבר־המשפחה נמנו.

בימים ההם, בראשית העסקנות הציבורית של הפועלים, שקדמה ליסוד הסתדרות הפועלים החקלאים, נתפרסם לראשונה שמו של עסקן־הפועלים הצעיר, אשר בא עם קבוצת “האכר הצעיר” מאמריקה – אליעזר יפה. הוא אך הופיע – ובמרץ נעורים ובכוח רב החל את פעולתו בקרב הציבור, ולא ארכו הימים והוא תפס את מקומו בשורה הקדומה של תנועת הפועלים הצעירה, בהתמכרו לארגונו ודאגתו של ציבור הפועלים המרוכז בגליל.

באו ימי המלחמה העולמית, אשר מצאה את הישוב ואת ציבור הפועלים בתוכו – דל במספר וחלש באחיזתו הכלכלית ובכוחו היוצר, ונדרשו מאמצים יוצאים מגדר הרגיל כדי לקיים את הציבור הזה, להפיח בו רוח־חיים ובטחון בעצמו ולעשותו כוח בונה, אשר יעמוד על עמדותיו ביום צרה ומצוקה ויכין את הקרקע לבאות, עם פתיחת שערים והתפרצות זרם עליה גדול לארץ. אז נמצאו היחידים קרואי־הציבור, אשר לקחו את המכשלה הגדולה על שכמם והנחו את ציבור הפועלים דרך החתחתים הרבים, אף הכשירוהו לקראת יעודו, בהגיע ימי העליה וההתישבות והבניה הגדולים לאחר המלחמה. אחד היחידים האלה היה אליעזר יפה.

בימים ההם, וארץ־ישראל היתה מחולקת וקרועה לחלקיה, ורחוקה היתה ארץ הגליל מאחיותיה יהודה והשומרון. וימים רבים לא היה גם קשר ביניהן. ובכל חבל – הצרות והקושיים שלו, והבעיות שלו, והסכנות שלו, וגם – האישים שלו, אלה אשר ימי המצוקה העלום ונשאום וגילו את כוחם וברכתם לציבור. כה מצאה יהודה הפועלית את האישים שלה, שומרון – שהיתה קרועה מיהודה ורחוקה מהגליל¹ – את שלו² והגליל את שלו אך היו יחסי גומלין ביניהם, רוחניים ופסיכולוגיים. באורח נעלם נמשכו צנורות השפעה מהתם להכא, ומהכא להתם, ומבלי הידבר ומבלי קשר־ידיעות מספיק הוחלו ובוצעו בשלושת המחוזות הקרועים ביניהם פעולות ומפעלים דומים: קבלת עבודות ציבוריות להעסקת מחוסרי העבודה, הקמת מחסני הספקה – התחלה ל“משביר” – ראשית עזרה הדדית ועזרה רפואית (קופת חולים).

הרוח החיה בגליל היה אליעזר יפה, אך הד הפעולה התפשט הרחק מעבר לגבולות הגליל ושמו של אליעזר יפה, נישא גם בפי ציבור הפועלים ביהודה ובשומרון. הוא היה אחת הדמויות המרכזיות בציבורנו בימים ההם, אם כי רבים לא ידעוהו פנים.

בפעם הראשונה נפגשתי עם אליעזר יפה בגמר המלחמה ההיא בסוף 1918.

באויר בקעו ועלו צלילים של אביב חדש הבא על העולם ועלינו. הכל התנער לקראת התחדשות. וגם בציבור הפועלים המפורר והמפורד בזמן המלחמה, קמה התעוררות. אז, בימי הגדולות, התעוררו רבים לחרוג ממסגרת ההתבדלות המפלגתית, אשר חילקה את ציבור הפועלים הקטן בארץ והטביעה את חותמה על הציבוריות הפועלית גם בימי המלחמה. וביתר שאת – אחריה. אז צף הרעיון על הקמת “ועד מאוחד” – עוד בטרם בשל הזמן להקמת הסתדרות עובדים כללית אשר יכניס שיתוף בפעולה המדינית, ההתישבותית, התרבותית והארגונית של הפועלים. רבים מאנשי המפלגות והבלתי־מפלגתיים נתנו את ידם להקמת המוסד הזה, אשר ביחסי המפלגות היה זה מהדברים הבלתי־קלים.

באותו הזמן נזדמנתי לישיבה משותפת עם אליעזר יפה, שבא ממקוה־ישראל – מקום עבודתו בימים ההם. היתה זאת אחת הישיבות אשר עסקה בענין ה“ועד המאוחד” ובה השתתפו חברים משתי המפלגות ובלתי־מפלגתיים. בישיבה נתגלעו ניגודי־דברים בין ב"כ הזרמים, ואליעזר יפה דיבר קשות כלפי הזרמים האחרים שמחוץ למפלגתו. התרשמתי מאוד מהופעתו, ועד היום אראה אותו – את האיש הצעיר והנמרץ, בתלבשתו הפשוטה, בפניו הצנומים־המרוכזים ובמבטו החודר – עומד זועם ומדבר רתת. מאז נשאר רישומו עלי כאיש זועם.

לא אסתיעא מילתא – והועד המאוחד לא קם. וציבור הפועלים הוסיף לפעול במפורד, במסגרת שתי מפלגותיו, עד שקמה הסתדרות העובדים בכסלו תרפ"א.

מאז עברו שנים. במשך הזמן היו לי כמה וכמה הזדמנויות של פגישה עם אליעזר יפה, איש “מושב העובדים” ואיש נהלל אשר בידו את התרשמותי הראשונה על האיש. אך ביותר הכרתי אותו במשך התקופה של עבודתי אתו במחיצה אחת, משנבחר למרכז החקלאי בועידה השלישית (שבט תרפ"ו). במשך זמן ידוע עבד במרכז החקלאי בפועל, וכאן נוכחתי מה גדולה היתה טעותי בהגדרת אפיו מפגישתי הראשונה אתו. אינני יודע אם רבים הם בין אנשי מוסדות מרכזיים של ההסתדרות, אשר כה נוח וטוב היה לעבוד אתם ובמחיצתם, כמו עם אליעזר יפה, אז, במרכז החקלאי. היה איש נוח לבריות, חברי בהליכותיו ולבבי ביחסיו, ובלי משים משך את הסובבים לכבדו ולאהדו. כמה מלבב ונעים היה צחוקו, כטוב לבו עליו, יחד עם זה היה איש בעל אופי, היודע לעמוד על דעותיו, מבלי לפגוע בזולתו ומבלי לפגום בהרגשה הטובה אשר במחיצתו.

מהמרכז החקלאי פנה אליעזר ל“תנובה”. זה המוסד השיתופי הצעיר למכירת תוצרת המשקים – וכאן עברו עליו שנים של עבודה פוריה וגדולה לטיפוח המוסד ופיתוחו. בעבודת “תנובה” נתגלה ביותר כוחו וכשרון־המעשה שלו, ורב חלקו בבניינו של המוסד האדיר הזה. וכיצד ידע להשקיע במוסד־טיפוחיו לא רק מכוחו ואונו אלא גם מנשמתו – על כך תעידנה חוברות “אלומות”, כלי מבטא של “תנובה”, אשר ערך והוציא במשך שנים, כי זאת סגולתו וזו דרכו של האיש: בכל אשר פעל חילק מברכתו ומכוחו אשר ניחן בהם, ולא דללו אוצרותיו ימים רבים.

לפני כארבעה חדשים ביקרתיו בביתו יחד עם עוד חברים. נדהמתי למראהו. לפני ישב אדם זקן, תשוש, מעוטר זקן לבן, אך בהתעצם שיחת המסובים – הימים ימי אחרי מועצת מפלגת פועלי ארץ־ישראל בכפר־סבא – ראיתי שוב את העינים הידועות לי מאז של אליעזר יפה. הוא לקח חלק חי בשיחה – במבע עיניו, בארשת פניו, בתנועות גופו, אם כי נמנע ממנו להשמיע את דבריו. וגם בהיותו רחוק מבמת העשיה הציבורית – נשאר לבו ער ונפשו קשובה לתנועה, אשר לה הקדיש את מיטב ימי חייו.

אבד לתנועה אחד מגדולי בוניה ומדריכיה.

תשרי, תש"ג

מאוד היטיב עמנו שר האומה, כי מראשית תנועת התחיה של ישראל בארצו העמיד מתוכו כמה וכמה יחידי־סגולה, משכמם ומעלה גבוהים מרבים. איש איש בתפקיד־מידות שיעד לו הגורל זכה בפועל חייו להיות במניחי אבני היסוד לבנין ארץ־ישראל העברית החדשה. אישים אלה חוננו בלב יהודי גדול, ברוח עשוי לבלי חת, בלהט נפש ובאמונה גדולה, במעוף ובהעזה, במעין מרץ וברצון ברזל, ועל הכל – בגילוי כוח בלתי־רגיל במעשה, כל אלה הסגולות אשר בהתמזגן יחד עשו את בעליהן לגבורי־האומה, שקמו לנו בדורותינו.

אחד מאלה יהושע חנקין.

בעודו צעיר תפס מהו הדבר הראשוני המתנה את גורל כל המפעל, היסוד שעליו יישען כל הבנין – האדמה. ומאז הקדיש את כל חייו לגאולת אדמת ארץ־ישראל.

במשך כששים שנה עמד האיש על משמרתו זו ללא ליאות. יום יום, שנה שנה, בלי הפסק, פעל והפעיל, צירף שטח לשטח, עמק לעמק. הנוכל לתאר לנו, מה היו פני עבודתנו, פני הציונות המתגשמת – אילולא יהושע חנקין?

ספר תולדות חייו של יהושע חנקין – הוא ספר תולדות גאולת אדמת ארץ־ישראל לעם ישראל. ששים שנות עמל נתנו יבול רב. אכן, היבול היה יכול להיות מבורך הרבה יותר, אילו רצה עם ישראל, אילו התעוררו יהודים בזמן הנכון לכונן את חייהם בארץ־ישראל, או אילו השכילו לעמוד כראוי לימין הקרן־הקיימת. ולא מעט כאב וצער נפלו בחלקו של חנקין, נוכח קוצר היד לפעול במלוא היכולת, כאשר אפשרו התנאים האובייקטיביים, עוד בטרם יצא חוק הקרקעות הגזעי והאנטי־יהודי ואף לאחר כך.

אולם אם קמו לנו בארץ הזאת מאות ישובים עברים פורחים, אשר שינו את פני הארץ ושיוו לה דמות של יצירת בראשית ותרבות־חיים חדשה, שופעת כוחות־נעורים; אם הפך חלק גדול משממת הארץ לגן מצמיח חיים לעם רב – מעבודת חייו של חנקין לנו הדבר הזה. וזה שכרו הגדול ביותר. הוא לא ביקש לעצמו שכר אחר.

ומכאן – אהבתו לעובדים מיישבי “אדמותיו”, מייבשי הביצות וסוקלי האבנים. ומכאן – אהבתם הנאמנה ורגשם החם של כל העובדים־המתיישבים, וציבור הפועלים בכלל, אל האיש הזה, אשר משאת־נפש אחת הדריכה את מפעל חייהם, ואור אחד גדול, אור תחית העם, האיר את דרכם.

צרת עמו וחזון גאולתו – הם היו תוכן חייו עד זקנה ושיבה. כמכהן בקודש עמד על משמרתו שנים רבות ושירת את עמו במסירות אין קץ, באחריות מרובה ובכשרון מעשה גדול.

והעם ישיב אהבה לבחיר בניו. ובפנתיאון הכבוד שלנו יתנוסס לעולמים השם יהושע חנקין בין גיבורי־האומה.

ז' טבת תש"ו

נר נשמה ליהושע חנקין

בלב הגלבוע, במעלה ההר המתרומם מעל למעין חרוד, שם יסתופף יהושע חנקין במעונו אשר בחר לו למנוחת עולמים, הוא ורעיתו – אשר ארחה לחברה אתו בכל מפעל חייו – אולגה. לפני חצי שנה, ביום ט“ו כסלו תש”ו, נאסף האיש אל עמו, ולמחרתו הובא אל המקום הזה, מכלול יצירת חייו, ונאסף אל תוך עמק־החיים, אל אדמתו אשר אהב.

מדי יעבור איש־העמק בדרך החוצה את העמק ממערב למזרח וישא עין אל אחוזת־הקבר הזאת, המזדקרת בלבנונית בניינה וירק¹ צמחיה במעלה ההר, – יחוש: כאן ישכון־כבוד האיש אשר חלם חלום העמק הזה ואשר בעצם ידיו גאל אותו משממותו והצמיח עליו חיים, האיש אשר הודות לו קם ויהי עמק יזרעאל, עמק־העבודה רב־התפארת כיום הזה, המרהיב לכל מלוא־העין. ויתמלא אז הלב רגש אהבה ויקר לאיש המופלא הזה, אשר כה ידע להתוות את נתיב חייו בדרך הגשמת החזון הגדול של תחית העם בארצו, על ידי גאולת אדמת מולדת ישראל ובנינה מחדש בידי חלוציו.

דממה עוטפת את אדמת־הקודש הזו, הטומנת בקרבה את זה האיש, ממיטב בניה של האומה העברית המתחדשת, חולמי תקומתה ומגשימי חזונה. והדממה הזו – מה רבות תדבר אל הלב, מה תצית את הלבבות לאמונה וללהט של יצירה ומלחמה להמשך המפעל. מכאן – מקור אומץ וכוח לנוער בישראל, לא לשקוט ולא לנוח עד אשר יראה אור חזונם של לוחמים ומניחי־יסודות לממלכתיות ישראלית וקוממיות ישראל בארץ הזאת, ארצנו.

כה נשתזר יהושע חנקין, בבוא יומו, בעצם חייו ויצירתו של העמק כולו.

הנה קם דור חדש בארץ־ישראל, זקוף־קומה ואיתן גוף ונפש, ורוחו עשויה לבלי חת, והוא ברוך־יצירה ודרוך־מלחמה, וידו – עם העושים לגאולת־ישראל השלמה. הדור הזה ישא באהבה את זכר האיש יהושע חנקין וימשיך בעוז את מפעלו.

שנות תר“ע–תרע”ב. ואנחנו פועלים ב“יער הרצל” אשר בחולדה. בימים ההם עבדו רוב הפועלים היהודים בארץ, – כבר הגיעו לכמה וכמה מאות – במושבות יהודה והגליל, אך חלק ניכר מהם התרכז בחוות הלאומיות, אשר נוסדו זה מקרוב. בחוות אלה, בן־שמן וחולדה, התרכז החלק הפעיל והער ביותר. ישובי פועלים טרם היו אז.

בימים ההם, אם קצה נפש איש־העיר בחיי העיר הדלים ונפשו נכספה לאויר הכפר וסביבת פועלים – וקם והלך אל החוה הלאומית הצעירה, שם רבים מבני העליה השניה שמקרוב באו. בן־שמן וחולדה היו תל, אשר אורחים מן העיר – מורים, סופרים. תלמידים, פועלים – פנו אליו מדי פעם ופעם לארחו לחברה עם פועלי המקום; בשבת בעיקר.

אלינו לחולדה היה סר מדי פעם בפעם בין שאר אורחים, הסמינריסט הצעיר יצחק שפיגלמן מירושלים, בעל פנים מאירים וטובים. ברוח הטובה ששפעה ממנו ובשיחו – רכש את הלב. אהבנו אותו. אם כי התכונן לעבודת מורה, חש את עצמו כאחד מבני חבורת הפועלים. דמות טובה, קרובה מבהיקה אלינו מהימים הרחוקים ההם.

וכעבור שנים – בגן־שמואל. אך זה נסתיימה מלחמת־העולם. היינו נתוקים מהעולם, מתי־מעט בפינותינו השונות בארץ־ישראל. ברוך השם, עברנו את המבחן הקשה הזה ויצאנו בשלום – והלב שאף לרווחה. בימים ההם היה הלב פתוח ושואל לנתיבות עולמנו לקראת הימים הבאים. ואז באחד הימים הופיע מיודענו שפיגלמן. מירושלים בא, מבירת הארץ, מרכז הפעילות בזמן ההוא. והוא הרצה לפנינו וסיפר על כל הגדולות והנצורות אשר במאורעות הימים ההם ואת אשר הם מבשרים לנו. הימים ימי הצהרת בלפור והגדודים העברים בארץ. כמבשר היה לנו. דבריו הקולחים מלאי האמונה והעוז, ופניו הזוהרים – עד היום רשמם נשאר בלב. בלהט דבריו, בעוז־אמונתו, הדביק את שומעיו.

*

לא עברו ימים רבים – וראינו את שפיגלמן, הוא יציב, תופס מקום כבוד במרכז חיי התנועה. הלא הוא איש “הקונטרס”, אשר רכש את לב כולנו. ומאז לא זזה ידו ממיטב הביטוי של תנועתנו ב“קונטרס” וב“דבר”. והגדיל עשה – ב“דבר לילדים”.

שמור נשמור לו ליציב את חסד כל השנים הרבות האלה.

מלב מלא אהבה וכאב שפע עטו במשך חצי יובל שנים ומעלה, וברוב יכולת וכשרון הגישם לקהל הקוראים – החברים, גדולים וקטנים. ועל פני כול מרחפת דמותו האצילית – הזוהרת.

אהה, כי בלא־עת הלך מאתנו.

תמוז, תש"ז

בעצם סערת המלחמה, מלחמת היהודים בארצם, נלקח מאתנו יצחק לופבן, הלוחם האמיץ וברוך־הכשרון, אשר עשרות שנים עמד על המצפה, בשורות הקודמות של המלחמה והיצירה של תנועת הפועלים בארץ.

מעת בואו לארץ – ותנועת הפועלים אז בעצם התהוותה – הקדיש את עצמו לשרתה בכל נפשו ומאודו, ללוותה בכל נפתוליה, להדריכה ולהשפיע עליה מעושר נפשו ומסגולות רוחו. ללא ליאות הערה את כוחו במערכה של הדור המגשים את הציונות.

כמכהן בקודש היה במשך שלושים שנה ומעלה, המבקר במערכת “הפועל הצעיר”, יכול היה לראות יום־יום את יצחק לופבן יושב אל שולחנו וכותב מתוך התרכזות גדולה, כשהוא מתנועע בחצי גופו מעל היריעה שלפניו, כאשר יתנועע התורני השקוע בתלמודו. אז ידע המבקר: כאן יושב אחד המעצבים את דעת הציבור ודמות הציבור, אשר האחריות הגדולה והנאמנה לכהונת־קודש זו קורנת מפניו ומכל ישותו בשעת כתיבתו. יום־יום, שבוע־שבוע, – במשך שנים רבות.

מרוכז ורציני היה תמיד, שוקט ועצור. אך סוער ועז היה בפנימיותו. הוא חי את חיי התנועה והמפעל במלוא עצמתם ובמאמריו השתקפו מלוא חיי התנועה. פעם בנחת, דבריו נשמעים, ופעם – בסערה, בתעצומות. בתוכחה. פעם – ברכה על הטוב, ברכת היצירה והעליה במעלה, ופעם – מלחמה בשער. אין דבר בחיי התנועה, הארץ, הישוב, הציונות, העם, אשר לא יעבור כּוּר ההבחנה והשיפוט של הדבּר הנאמן ועטו השנון והעז.

י. לופבן היה מסופרי התנועה המובהקים, מהפובליציסטים הגדולים ביותר שקמו לה לתנועתנו. עם זאת – דמות מוסרית בהלך מחשבתו ודרך חייו. ישר־דרך וטהור־מצפון בכל כתיבתו, אף בדברי־פולמוס חריפים עם יריבים בתנועה ומחוצה לה.

מקום כבוד ללופבן בספרות העבודה שלנו גם בסגנונו המיוחד, העשיר, רחב־הדעת ואמנות־הביטוי. מאמר של י. לופבן – הרי זו מלאכת מחשבת, הממזגת דיוק שבביטוי ועושר לשון. והקורא היה קורא את מאמריו לא רק בענין, אלא גם בהנאה.

יצחק לופבן נמנה כל חייו עם עדת החלוצים: במעדרו – זה עטו – עדר בלי הרף וללא־ליאות שלושים שנה ומעלה, אף נטע והצמיח נטעי־נעמנים אשר נתנו פרי הילולים. והיה נאמן כל חייו עם העודרים בשדה והעובדים בסדנה וכל אלה הבונים בעמל כפיהם את המסד לבית ישראל ולעצמאות ישראל. אף היה להם לפה.

שלושים שנה עמד על הבמה האחת. ולא סר, וצעד בטוחות, ועשה את חייו קודש לעמו ולתנועתו.

תשרי, תש"ט

א. ראשיתו

זמן קצר אחרי יסוד הסתדרות הפועלים החקלאים המאוחדת (טבת תרפ"א) ביקרתי בקבוצת תל־צור, היא אחת הקבוצות מיצירי העליה השלישית, אשר פרצה כזרם כביר לארץ והתפשטה על פני מרכזים רבים של עבודות־הכשרה והתחלות־להתישבות, שוקקי חיים ועוז נעורים. קבוצת תל־צור, בת 25 איש, היתה משיירי קבוצת־העולים הגדולה, אשר התרכזה בשנת תר“פ במקום זה – שנקרא “אום־אל־עלק”, דרומית מערבית לזכרון־יעקב, לעבודת ייבוש ביצות וסלילת כביש זכרון־יעקב–שוני, ברשות פקידות פיק”א, ובהצטמצם העבודה התפזרו רוב הפועלים ונשארה הקבוצה הזאת במטרה של התישבות במקום.

בין החוזרים מעבודת יומם בשדה נראה אחד צעיר גבוה, אשר משך את תשומת־הלב בארשת פניו ובהליכותיו, ומיד נתגלה שזה הוא ראש המדברים והעושים בקבוצה, צבי לופט.

הדבר הראשון אשר טבע רישומו בלב האיש מחדש בא – התנאים הזעומים בהם פועלים האנשים האלה, ההסתפקות במועט בשיכון, באוכל ובלבוש, אשר לא היתה חזיון בלתי נפרץ במרכזים חלוציים אחרים באותם הימים, ימי הסתערות והעזה. תנאי הקרקע בין ההרים, אשר סוקל קמעה קמעה והוכשר בחלקות לעיבוד, והישענותם אך על ההכנסות מעבודה שכירה והלואות קטנות מפיק"א וההנהלה הציונית – הטילו עליהם מראש חיי צמצום חמור. אך האנשים לא התאוננו על כך וכל דאגתם היתה – איך לפתח את ההתחלה המשקית, להשיג תוספת של אדמה מוכשרה לעיבוד ולהגיע לבנין ישוב חקלאי בר־קיום.

כל הערב עבר בשיחת חברים על שאלות המקום ועתידו, וראש המדברים הוא, כמובן, לופט. אכן, אחרי שיחה כזאת מוכרח היה גם האיש מחדש בא להתחיל להאמין, – שיעלה בידי החלוצים האלה להגשים את שאיפתם. כה גדול היה הניגוד בין העוני של המקום וחיי האנשים לבין דבריהם החוצבים אש אמונה ורצון.

ויתכן שהיה עולה בידי האנשים להגיע להגשמת חזונם, על אף כל הקשיים בדרכם במקום הזה, אילולא יצאה הגזירה בשלהי תרפ“ג מלפני פקידות פיק”א, בעלת האדמה, לפנות את המקום הזה – ונקודת תל־צור בטלה.

ב. במרכז החקלאי

מאביב תרפ"ג פועל צבי לופט כחבר המרכז החקלאי. במשך השנים הרבות שעשה במוסד הזה נתן את חלקו הנכבד בעיצוב פני המוסד ופני הסתדרות הפועלים החקלאים כולה.

היה זה באותן השנים, בהן חרג ארגון־פועלים כללי וראשון זה – ההסתדרות החקלאית – מגבולותיו הצרים, מתחומי ימי בראשית, והפליג אל תנופה חדשה בהתישבות ובמפעל הפועל במושבה, עם פרוץ זרמי העליה החדשה בתחילת שנות השלושים. הממדים החדשים בהתישבות העובדים, למן עליות העמק בתרפ"ב והפעולה המחודשת והמוגברת של הפועל במושבה – שוב לא יכלו להסתפק במנגנון הקיים ובשיטת־העבודה הקיימות, אשר חותם הפרימיטיביות והראשוניות היה טבוע עליהן, ונדרשה התאמת הכלים ודרך העבודה לצרכי הזמן.

במגמה זו הופעל המרכז החקלאי עם הרחבתו לאחר הועידה החקלאית השניה, בשבט תרפ"ג, ובתוכו צבי לופט. לא ארכו הימים ובמרכז החקלאי ניכרה השפעתו של הכוח הצעיר והאינטלקטואלי הזה. אם נקבעה חלוקת־עבודה מסודרת בין החברים העובדים בפועל במרכז החקלאי, עם הסתעפות הענינים בתוכו; אם שוכללה עבודת המנגנון הטכני של המוסד, אשר גופי־חיים רבים וחשובים היו תלויים בעבודתם, ואם שופרו סדרי עבודת המוסד בכלל – ללופט יד בזה. הוא היה הרוח החיה, כוח רענן ודינמי בתוך המרכז החקלאי.

אף נתברך בסגולה אחת יקרה – ברוח החברוּת הכּנה הטבועה באישיותו. ביחסיו עם חבריו־בעבודה ועם כל שבאו במגע אתו שפעה הרוח הטובה, החברית, אשר לא הועמה גם בימים של ויכוחי מפלגות וחילוקי־דעות מפלגתיים. היה טוב לעבוד במחיצתו.

אין ספק שעוד צפונות היו עתידות ללופט בעבודת ההסתדרות החקלאית. רק המשטר הקפדני של זרמים, אשר השתרר במוסד הזה – כבמוסדות אחרים, הוא שגרם לכך, כי ניתן ללופט לעזוב את עבודתו במרכז החקלאי בתרצ"ז. ואת כוחו נתן לתפקידים אחרים בהסתדרות.

רב הכאב על לכתו בלא־עת של האדם היקר והחבר הטוב.

כ“ב ניסן, תש”ט