א    🔗

כחזיון נלבב ונוגה פוקדת אותנו זו ילידת טריאֶסטי, אשה עבריה בודדה במועדה, – שבאה בסוד-הדעת, דעת תורה ולשונה, ושלחה ידה לעט סופרים ונודעה כמשוררת ברבים. כולה, על אורח חייה והליכותיהם, היתה רתוקה לגורלה של אשה בת זמנה, אך ניפלתה בדרך חינוכה בשני קווים: היא למדה תורה ולמדה מלאכה. קנתה לה ידיעה מצויינת בכתבי הקודש, וכן בקיאות ברש“י, בספרי המוסר, ועד לכמה מסכתות של תלמוד בבלי וקריאה בספר הזוהר הגיעה. קנתה לה ידיעה ב”מלאכת חרש עץ על האָבנים" וכן בקיאות במלאכת התפירה “וכל בגדיה ובגדי אמה ואחותה ובתה עשתה בידיה, ואין צריך לומר שהיתה גם כן צופיה הליכות ביתה עם אמה ועם אחותה”. וזאת לדעת: התורה והספרות העברית היתה לה עיקר-השכלה בכללה, ובעוד כתיבתה העברית משובחת – שליטה נאה במליצה, בזכרי לשון ושעשועיה, בקמטי חידה וגימטריות, במימרה ארמית ובאַקרוסטיכון, – הרי כתיבתה האיטלקית משובשת.

 

ב    🔗

האם פעל פה כוח נסתר של המשפחה המפוארה, משפחת לוצאטו, שמתוך שהעמידה מתוכה גדולים ומפורסמים – למן ר' משה חיים לוצאטו המקובל הנפלא והמשורר הנפלא, דרך אפרים לוצאטו, אבי השירה העברית המודרנית, עד שמואל דוד לוצאטו החכם, החוקר, ההוגה והמשורר – בראה אווירה שבה נתעוררה גם בת המשפחה, אחת בנותיה, לאור התורה והשירה? או פעל פה כוח גלוי של אישיוּת, שעיקר גילויה רצונה? האם לא קו אחד הוא המבריח הופעות שונות בחייה – לימוד תורה, לימוד מלאכה, ומלחמתה על אהבתה? הלא דבר הוא: הנערה אהבה נער, ובהתנגד הוריה לנישואיהם, נשארה פנוּיה, עד שהסכימו לקיים רצונה, ואז תשיר:

תּוֹדָה לְאֵל נוֹרָא

לֹא עוֹד אֶהְיֶה שׁוֹמֶמֶת

אַשְׁלִיךְ אֶת כָּל מוֹרָא

לֹא עוֹד אֶהְיֶה דוֹמֶמֶת

בָּחוּר יְפֵה עֵינַיִם

יִהְיֶה פְאֵר רֹאשִׁי

נָתַן אֲדוֹן שָׁמַיִם

שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי.

ומה נמרצים חרוּזיה (בתשובתה לחרוזי בן דודה וידידה שד"ל):

מָצָאתִי הַפַּעַם נַעַר בֶּן-חַיִל

לֹא יַחְפֹּץ בְּמֹהַר אוֹ אֶשְׁכֹּל כֹּפֶר

בּוֹחֵר יַחַס כָּשֵׁר מֵהוֹן וָחַיִל

אַךְ לֹא רָצוּ הוֹרַי לֹא אָבוּ כֹפֶר

לָתֵת בַּקָּשָׁתוֹ

עִם כֹּחַ חַיִל

טָחוּ לִבָם בְּטִיחַ וּבְמוֹ כֹפֶר

לְזֹאת אָמֹר אֹמַר (הַסְכֵּת מַה שִּׂיחַ)

לֹא אִנָּשֵׂא לָעַד, אַף עִם מָשִׁיחַ.

והאשה הזאת שהיתה עקרת בית נאמנה – “בידיה אשר כתבו שירים נחמדים, תפרה המלבושים הבלויים לבני משפחתה ושטפה גם במים עליותיה” – לא יכלה להיפנות לקריאה וכתיבה אלא בימי ראש חודש, שלא תפרה בהם, ובלילי נדודים (היא מעירה דרך אגב: השיר הרביעי בפעם אחרת, כי זה שעה שלישית אחר חצות); – האשה הזאת גועשים בקרבה זרמי-סתר של האשה העבריה המודרנית.

 

ג    🔗

אך לפתח זרמי-הסתר הטרגדיה רובצת. הרי כחידה היא דרכה לדבר על עצמה דרך הכנעה, לא בלבד ביסוד הענווה, אלא גם ביסוד ההשפלה. והרי כינוּיי עצמה בפיה: הצעירה מן הצאן כשבה; הקטנה שבקטנות; שפחתך הקטנה; הצעירה והשפלה; הנקלה שבבריות; נפל אשת; וכפּסיבדונים קבוע: רימה ותולעה. גם אם נזכור כי בדרך הזה יש מסממני הנוסח והסיגנון של התקופה, לא נוּכל שלא לתמוה על ההבלטה היתירה, המגיעה לידי הפרזה מרגיזה. כדוגמה היא הגבתה על ראשית פירסומה, בכתבה: עלה באשי ותעל צחנתי כי הגדלתי לעשות. וכן בכתבה: מה לך עוד לשיר / לכי לך אצל הסיר. דומה, כי קצה-פתרונה של החידה היא בהכרתה, שאפילו עלתה על בנות גילה, הרי עלתה כמין קוּריוז, ואין העליה מועילתה להיחלץ מחרצוּבות חיי האשה וגורלה. רמזים ברוּרים לכך אתה שומע באָמרה מזה:

הִנֵּה דְבוֹרָה שׁוֹפְטָה הָיְתָה

מַה תַּעֲשֶׂה רִמָּה, כְּרָחֵל נֶאֱלָמָה.

ובאמרה מזה:

נִמְשְׁלוּ חַיַּי אֶל גּוּף אָדָם נִקְבָּר

עָרֹם וּבְלִי מִכְסָה לָצֵאת אֶחְשֶׁה

כְּמֵתִים חָפְשִׁים מִכָּל מִצְוַת עֲשֵׂה

כָּל עוֹד נַפְשִׁי אֶזְכֹּר תּוֹרַת משֶׁה

מה מעניינת היא ההערה כי המלה: מכסה פירושה חלוק דרבנן. לאמור, הרמז בא ללמדנו, כי מה תורה לאשה, אם מצוות-עשה שבה אינן נחלתה. אמנם, היא כותבת: אם נשמור עצמנו משס"ה מצוות “לא תעשה” שהן ביכלתנו, הקדוש ברוך הוא יקיים לנו מצוות “עשה” שאין ביכלתנו. אך כלום אין אנו מרגישים כי אך השלמה מדוּמה היא ומתחתיה רוגשת אנחת האשה בכמיהתה לשלימוּת תפקידים בחיים?

 

ד    🔗

וראה, האשה שכבשה לה דרך לתורה, ללשון, למלאכה מבקשת כהשלם-דרכה את העליה למולדת-עמה מקדם ולעתיד, לארץ-ישראל. מוּבנים הם החרוזים:

אָז אוֹחִילָה לְרַנֵּן

אֶל הַבּוֹרֵא לְחַנֵּן

בֵּית קָדְשֵׁנוּ לְחוֹנֵן

אָז נָעוּפָה כַיּוֹנִים

בַּחוּרִים עִם זְקֵנִים

אך חובה לדעת כי התיבות: נעוּפה כיונים אינן מליצה. “תאותה היותר עזה בסוף ימיה – מספר הביוגרף שלה – היתה ללכת כאחת השפחות עם השר מונטיפיורי לירושלים עיר הקודש לכלות שם את שאר ימי חייה ועיניה תמיד מייחלות לראות הגאולה ובנין בית הבחירה ועל כן חשבה תמיד חשבונות רבים על הפסוקים הרומזים את המקרים האלה”. ובדבריה שלה עצמה: " – ואני רימה ותולעה חשבתי לעמוד ולשרת כאחת השפחות לפני הגבירה הנכבדת מרת אשתו, כדי לעלות עמהם ולישב עמהם ולא עלתה בידי". ובמשך להם: “ולכן, בשוּב צדיק (ר' אליעזר הלוי, מזכירו של מונטיפיורי) מדרכו וחיה אעיז פני לבוא ולהתחנן לו שיגיד לי אם עלה השחר וארצנו תיתן יבולה”. והעיקר, עלינו לזכור, כי האשה שביקשה לקיים חלום לבה לראות את ארצנו והיתה מוּכנה להשכיר עצמה כשפחה ובלבד שתזכה לכך, היתה בימים ההם בת ששים שנה.

 

ה    🔗

כחזיון נלבב ונוגה היא רחל, שהתהלכה כאחות ורעה עם שד"ל ואלמנצי, שהחליפה מכתבים עם סופרי הדור וחכמיו, שהפליאה בשליטתה בלשון (עד שלא האמינו, כי אשה כתבה כל אלה), שידעה גם זעיר שם זעיר שם להתרומם למעלת שירה אמיתית, אשר רק התפּתחוּת של דורות הוכיחה, כי היתה אוּניקום אך לא קוּריוז – היתה בשורה לאחיותיה אשר באו אחריה, דרך יעטטי והללרנר, מרים מארקל-מוזסזוהן, שרה שפירא, בריינדל גולד, שיינדל סגל, דבורה ווייסמן, חלוצות הסופרת העברית, אל הפּליאדה של משוררות וסופרות עבריות בימינו.

[כ“ז אלול תש”ג].