מזג טוב: על א. ל. לוינסקי / דב סדן

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

א    🔗

כידוע, כתב אוּטופיה. היא זכתה לפרסום, אך לא בזכותה עיקר-פּירסומו. היא גם אינה עיקר-כתיבתו. על כל פנים לא בה קנה עולמו וקוראו, שהיה כרוך אחריו ברוב חיבה. אך אם האוטופיה אינה לו נקודת-מיצוי, היא נקודת-פּשר לו. היא כאילו מבארתבשם מה ולשם מה גלגל בשיחותיו העריבות בשפע-ענינים וגילויים שברחוב-היהודים וחייהם, היא כאילו מגלה את אַמת-המידה הנסתרת.

קו גדול באוּטופיה זו שאין בה הסתפּקות בבחינה הלאומית בלבד. לא די בעצם התחיה של העם בארצו. יש כאן שינוי מכריע בחברה, במשטר, וכך בנקודה זו פני-הענינים: אירופה היא חולנית ובלה. אמנם, השאלה הלאומית נפתרה בה מכל וכל, אך היא מסוכסכת במלחמת-המעמדות, “פה יד העובדים תקיפה ושם יד בעלי הרכוש רוממה”. ואף אמריקה שביטלה את הקנין הפרטי ועשתה את המדינה שלטת יחידה על כל הרכוש, לא ניצולה ממריבות-תמיד של הערים והכפרים וכדומה. ואילו ישראל בארצם בשביל-הזהב הם מהלכים בענין הרכוש הפרטי – לא היתר גמור ולא ביטול גמור. ולפי שעיקר-הנכסים הוא בקרקע נמצא במוסד-היובל ריגולאַטור מפליא, המציל מפני עניות נפרזה כשם שהוא מונע עשירות מופלגת. וענין היובל אינו אלא חוליה, אמנם גדולה וכמעט מכרעת בשלשלת-המוסדים והמנהגים, שאינם בעצם אלא ההגשמה של תורת-משה. לאורה ולציווּייה נעשית מלאכת-הבנין הגדולה, גם בניצול-אוצרות-בראשית, גם בפיתוח עצום של הטכניקה. תמונת-העולם ברורה: כולו שסוּע-ניגודים ואיבה ומלחמות, זולת פינת-יקרת אחת, ארץ חמוּדות השרויה בשלוה, רוב טוב וחי-מישרים, מתוך שחזרה אל התנ"ך ועליו.

ודאי שהבקורת – בקעה רחבה לפניה להתגדר בה. ביחוד לאור המציאות לא תהא מלאכתה קשה ביותר. אדרבה, היא תמצא בנקל, שעצם ראיית-העתידות כמין שיבה לדיוקן-קדם (אגב, גם הוא לא יצא בזמנו מגדר-משאָלה, הרי לא מצינו, למשל, בתולדות רישום למוסד-היובל) לא באה אלא מתוך עצימת עינים מפני המציאות ושלבי-התפתחותההמוכרחים וסופה של עצימת-עינים כזאת, שלא בלבד שאינה עוקרת את המציאות הזאת אלא מסייעת לחיזוקה. וכן תמצא הבקורת, שבעל הבית הטוב בישראל, שמכאן ביקש במשאלת-לבו לראות את העולם והמשטר בתיקון השלם ומכאן לא יכול היה במציאות-חייו לצאת ממסגרת-מעמדו – הוכרח להיאחז כבפשרה בהזייה של ראיית-העתידות כמין שיבה לדיוקן-קדם. אך הבקורת הזאת לא תוכל להתעלם מכך, עד מה פירכס באותה רומנטיקה של החולמים האלה הכוסף לגאולת-האדם מכבלי-עושק, עד מהנפלים הם לטובה על הערב-רב של בני סביבתם, שדמות-המשטר הקיימת היא להם בעיקרה כליל-שלימות, כשם שלא תוכל להתעלם מצד הטרגיקה, שחסידי-הדמות הקיימת של המשטר נעזרים לשם ייצוּבו גם ברומנטיקה זו. על כל פנים דמותו של בעל-האוטופיה אינה נפסדת, אפילו אם הבקורת תנהג בדרך-ראייתו בכל חומר הדין. היא עומדת כדמות של בעל הבית טוב בישראל, טהור-כוונה ובעל-נפש, שראה את דמעת-העשוקים וביקש פּדות במשטר שלא יהיו בו עושקים. להערכת-האישיות חשוב כאן יותר הצורך, ההכרח באידיאל מאשר טיבו ובדיקת תכנו.

ב    🔗

כשתנובת-עטו מכונסת לפניך אתה אומר: הוא כתבגם אוּטופיה. אתה אומר כך, לפי ששאר כתביו אינם קרוצים מחמרה. באוטופיה, כבכל אוטופיה – מרחבי-אָפקים ושלימות של עם מעולה, ואילו בשאר כתביו – מיצר-המציאות של עם-לא-עם, שטורפתו גרגרנות-שונאיו מחוץ וקטנות-עצמו מבית. אך אם תבדוק יפה תמצא, כי גם כאן מזריחה האוטופיה, כאילו בהעלם, טוב-אורה.

תן דעתך על ענין הבקורת של העם ואופיו. ישראל נתפס כאן כחטיבה אחת, שמומיה כחטיבה אחת. הדרך הזאת אינו חידושו של הסופר הזה, כך נהגו לפניו, כך נהגו לאחריו. אמנם אין בו לא מן המרירות הסרקסטית של מנדלי שלפניו ולא מאהבת-ההלקאה העצמית של ברנר שלאחריו, אך לפעמים גם הוא אינו רחוק ממוזות אלו. הנוסח הוא אז בערך: כדרכו של היהודי תמיד וכו' – וכאן בא ציון של תכונה שהיא גנות לבעליה. אך כאן כדאי שתעמוד על ניגוד בולט. הנה, מחלחל ביותר לעג-הביקורת, כשגילוי בחיינו ניתן על רקע של גילוי בן-זמנו בחיי-הגויים. למשל, המהפכה הצרפתית. תאמר, הדה ברחוב היהודים מה? הרי המחלוקת בענין “ברוך שאמר” ו“הודו”. וכן דרך התיאור:“ויטוש הריב במחנה ישראל, והמלחמה חזקה, לא פחות אולי ממלחמות הצרפתים על דבר מהפכתם הם. מצד זה, ממשלת ההמון של “הודו” ומצד זה ממשלת האַריסטוקרטיה של “ברוך שאמר” ומשני הצדדים קמו אנשי משחית, “רובספיירים ודנטונים”, אשר בכדי להשיג מטרתם ולהכחיד את האויב, לא ניחתו מפני כל ולא נסוגו אחור אפילו מפני דילטוריא והתרת דם…” ולא מעטים הם תיאורים דומים בכתביו, המעמידים את האומה הזאת אומללה ונלעגת ברוב מומים וחולי. אך הפה שהשמיעך כך הוא שמשמיעך, כי אם אבותינו “התוכחו על דבר אמונות ודעות, הנה באמת רק למראה עין היתה כזאת – – מחלוקת כזו על קוצו של יוד, ולא על אודות היו”ד גופא היתה מעין מעשה נערות, בכדי לבדה מעט את הדעת בשעות הפּנויות מהגלות היתירה“. ולא זו בלבד אלא בפעם אחרת תשמע דברים כאלה: “אין אני מיעץ להסתיר לגמרי את מכאובינו ולאמור בסגנון הישן כי “כולנו ת”ל הננו בקו-הבריאה”. בקו הבריאה איננו, בודאי איננו, אבל להבליט ביותר את מחלותינו אין כדאי. מוטב שנחשוב את עצמנו לבריאים, לבעלי יכולת מאשר לחולים אנושים – – וטובה בעיני נחמה אחת של ישעיהו מכל קינות ירמיהו”. ואם תלקט את הדברים הרבים בכתבים בתחום הערכת-עצמנו לשני הפנים שלהם ותעמידם זה לעומת זה תראה ביתר-בירור את ההתלבטות שבין מראה עינים הרואה בית ישראל כמראה-נגעים ובין הלך-הנפש המעמיד גם את חיי הדורות בגולה כדרגת-תיקון. אם תלקט פירורי-דבריו על חיי-דורות אלהוגבורתם, ראוי שתתבונן ביחוד, כיצד מתוארת דיוקנו של הרב המנהיג, המדוכדך בעניו אך תקיף בדעתו ואינו נכנע לגבאים שליטים ועמי-ארצות. לאמור, כשם שהאוטופיה של הכלל המתוקן לא נתפסה אלא כשיבה לדיוקן-העבר, כן גם האוטופיה של היחיד המתוקן לא נתפסה אלא כשיבה לדיוקן-העבר, כן גם האוטופיה של היחיד המתוקן לא נתפסה אלא כשיבה לדיוקן-עבר ואפילו לא רחוק ביותר, היא השיבה לאיש הרוחני והמוסרי שהיה תקיף בדעתו ובשליטתו ולא נכנע לשליטים בוּרים. נמצא שהאיש בנה לו מקלטים של אוטופיה ואליהם נמלט מפני סכנת מזוכיסמוס מופרז שבבקורת עצמית ככלל וכיחיד.

ג    🔗

מבוּצר במקלטיו, שלא נראו לעין כל, ישב הסוחר טוב-המזג נתון-ולא-נתון לעסקי פרקמטיה ושטרות וכדומה – וסח עם קוראו שיחה נאה, שחיותה שמורה ועומדת בה גם עתה, כשנשתקע מכבר הקורא, שאליו היתה מכוּונת אותה שיחה, הוא הקורא, שחיבב הרבה את ר‘קרוב שלו, ודרכו בשיחה. אכן, בדרך זה, שהיא מערימה על בן השיחה מתוך שהיא מהנה אותו, אין משום חידוש גמור. אם תאמר להרחיק תמצא את המופלא שבחכמי-השיחה בימי קדם אוחז דרך זה. זכורה לך ודאי אותה שעה ב“משתה” כשצעיר נושא נאומו בהתפעלות ובדיבורים רמים-רמים המתחרזים ממש כדברי-שיר וסוקרטס מעמיד עצמו כתם ושואל כמה וכמה שאלות ומתוך תשובות הנשאל מתפקק ומתפרך כל נאומו המפואר ובאחרונה, כשהלבינה האחרונה קרובה להתפורר, מספר החכם מעשה שאירע לו ושבו גם הוא נשתטה כדרך שנשתטה עתה הצעיר. אפשר שאין אותו המעשה אלא בדייה, אך מקורו באותו הטקט המיוחד של החכם שאינו רוצה שהתלמיד ירגיש כל כך בפחיתותו, הטקט המצווה לגדול להוריד עצמו לדרגת הקטן. לאמור זהו דרך ישן ואף בספרותנו כמה וכמה דוגמאות לו. אך אם ר’ מנדלי או מנחם מנדל, נעשו משום ההשלם האמנותי שבה בריות לעצמן הרי רבי קרוב, הרחוק מאד מהשלם כזה, לא נקלפה מעליו הזיקה הסמוכה ביותר ליוצרו ומכאן תגבורת-האינטימיות שבינו לאיש-שיחו. גם ההרכב הבלוּל, אם אפשר לומר: ההרכב ההטרוגני, של תבליני-הדיבור וסממניו, מחזק את הזיקה הסמוכה הזאת. הנה נשלב בשיחה מה שאמר לו לכותב, שחנותו אינה גדולה כל כך, עני אחד שבשכנותו, ומה שאמר לו עשיר אחד שבשכונתו או סתם שכן קרוב שבשכונתו, או מה שמספרים על אשה אחת, או מה שדודתו היתה אומרת, והנה נשזר בשיחה מעשה בסובים שרובו זכרונות ילדות ומעשה בנסיך אחד רומני וענין חתונה קטנה בעיר עשירה ומעשה בבל“ק ובבל”ד וכדומה והכל כמיטב יכולתו באמנות השיחה, המתובלת פתגמים והיתולים וחידודים ושדרך-דיבורה עממי, והרי גם ציטטה מהיינה ומברנה ודיבור מפושקין ובית מביאליק ופתגם רומי בלשונו ודברי חייקל מלמד כרוכים בדברי צ’יכוב. ואם הדמות מתערערת בדרך כך מבחינת –האמנות-ביצור אין היא מתערערת מבחינת-האמת-ביוצר. צירוף האלמנטים השונים שהוא סכסוך דמותו של רבי קרוב הוא מיזוג נאה בנפשו של לוינסקי.

ד    🔗

הייתי אומר שהעירוב הזה של האלמנטים שכשלעצמם אינם מתמזגים אך הם ממוּזגים בכותב – הוא אחד היסודות שבו. דומה לו עירוב התקופות שבדרך הדרוש, שהוא נוטל ממאורעות וענינים רחוקים, הפזורים בכתבי הקודש, ודורשם כמענין הדור באור הדור, כשהאלמנטים כשלעצמם אינם מתמזגים, אך הם ממוזגים בברק-העין המקפת ובבינת-העתים של בעל הדרוש. ולא בכדי היה רבי קרוב מאמני -הדרוש הזה. ראו, למשל, כיצד הוא מתאר ישראל במצרים “אחרי כן שני עברים נצים: על דבר פדיון בחנות, על דבר עליה וגבאות בבית, או על דבר הרב והשוחט והחזן – –ויפוץ העם בכל ארץ מצרים לקושש קש, ללקט פירורים, למכור מכנסים בלים, לסחור בקליפות שוּם וקליפות ביצים”, או “ויתן המלך את הכסף בירושלים כאבנים – – ותעלה ותצא מרכבה ממצרים בשש מאות ומרדעת אנגלית בשלוש מאות, ומגבעת מפאריס במאה ועשרים – – כי בימי שלמה – –” ודוגמאות רבות ואחרות, ביחוד למשל הדרוש על פרעה ולבן או בענין הפרובוקאטור אזב שבימי שאול ודוד וכדומה לרוב.

לכאורה ניגוד גדול כאן: תחילה ראינו את האיש והוא מפרש את חזון-תפארת-העתידות כמין חזרה אל דיוקן קדום בתולדות העם ועתה אנו רואים אותו מפרש את חזון-כיעוּר-דורו כמין חזרה על דיוקן קדום בתולדות העם. אך אם תעיין יפה תראה שהדרוש המקרב את הרחוק לשעבר והאוטופיה המקרבת את הרחוק שלעתיד, אם לא אחד הם, מכל מקום תאומים הם.

[כ“ה תשרי תרצ”ו]

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.