משל-השקמה: על נחום סוקולוב / דב סדן

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

א    🔗

הנה ערב שלושים לפטירתו. יום-יום מביא הדואר צרורי-העתונים מארצות רבות ושונות. אתה מדפדף בהם ויותר משאתה מתעורר על המאמרים הרבים עליו, אתה מתעורר על המאמרים הרבים שלו. הכוונה אינה למאמריו מכבר, שעורכים ראו להוציאם עתה מגנזים, אלא למאמריו שניתן להם עכשיו לראשונה אור-הדפוס, לפי שיצאו זה מקרוב מקולמוסו הברוך, מהם שהמשכם וסופם עודם במגירת המערכות. הנה בקצה עתונים לא נסתיימה עוד המסה על המוהר"ן או המאמר על מנדלי או הזכרונות על אנסקי. הקורא מחכה עדיין משבת לשבת, מצפה להמשך. הקולמוס נשמט מכבר ואותיותיו החיות, הרעננות, עוד לא נתגלגלו כולן לעיניו של הקורא.

בבקעה הגדולה מפזזים עדיין הנחלים ומתרעשים הנהרות ואינם יודעים כי מעין הפלאים, שהתפרנסו הימנו, נסתם. הלא סמל הוא לכליל-הסגולות, שמנו מוקירים בסופר הדגול הזה – סגולת השפע.

ב    🔗

כשעמד, ביחוד בימי-זקנה, על בימת-הנואמים, היתה בולטת בתנועותיו תנועה טיפוסית אחת – הידים חגו חצי עיגול, כמאספות. לא תנועה של גריפה להוּטה ונחפּזת, לא תנועה של צבירה זריזה ומחושבת, אלא תנועה של נטילה מתונה, כלאחר יד, תנועה שאינה מצויה אלא במי שיכול ליטול בכל שעה, לפי שהוא נוטל משלו ובתוך שלו. אם נאמר לתלות בו את הכינוי של הוֹמוֹ קאפּיטאליסטיקוס – כדרך שאפשר לתלותו בגיתה, בביאליק – יותר משנראה בו את מי שהיצר מגרו ומסעירו לכיבוש הנכסים, נראה אותו כמי שעתרת הנכסים היא לו טבע, הויה. כל העולם וגנזיו פתוחים לפניו ונטילתם אינה צריכה אלא תנועה קטנה של הידים, תנועה בחצי-עיגול, תנועה-שממילא, כהליכה מצוּיה, כנענוע-ראש שכיח, כנשימה.

ג    🔗

מידתמזיגה שנדרשה בו –יש בה כדי להטעות. דומה, לא דקו דורשיה. שהרי במזיגה יש צד של ברירה, יש בחינת השיעורים ויחסי השיעורים של החמרים המתמזגים יש טירחה. ואילו כאן אין אתה מוצא את קמטי-היגיעה. כאן השלם-נוסח – בכתיבה ראשונה. ונוסחו – שלל רקמתים. כן בהרצאה וסדרה, כן בלשון ותרכבתה. אם להזדקק לדרך משל בנאלי – לא בנייה גוטית, לא בנייה רומאנית אלא בּארוק. כמעט דרך חירות גמורה במעשה הרכבה והצירופים, גם אם לא ידע תמיד להשמר מהפקרת-הקצב לסכנת-גודש של תצבורת-ארעי. עד שאתה תמה לסכסוך הגוונים שבמרבד הצבעונין אתה רואה שגם בלילת הנוסחאות היא נוסח.

ד    🔗

ועל מה להרחיק לאותו משל-הסגנונות וענין הבארוק, כשיש לפנינו משל קרוב יותר: הגמרא שגם היא כמרבד-צבעונין. וכבר ציירה אמן-המכחול: “הדפים משונים בגווניהם ובמידתם – – והאותיות קטנות וגדולות, מרובעות ושל רש”י ופטיטין ושאר המינים, באות בערבוביא על דף אחד. וסידור-העמודים אף הוא נאה אין כמותו: כל עמוד ועמוד שתי רצועות של אותיות דקות, כטיפין טיפין של זבובים, קבועות בו משני צדדיו מזה ומזה, מבחוץ, ורצועה רחבה באותיות גדולות מבפנים; ולמטה מהן בשולי העמוד –– ים של אותיות דקות מן הדקות ומובלעות זו בזו; ובין כל רצועה ורצועה, מאותן שבצדי העמוד ובשוליו פסין דקים ולבנים נמשכים כמין שבילים צרים – –´(מנדלי מו"ס “ספר הקבצנים”).

מה נרחיק לענין הבארוק כשדף הגמרא לפנינו. הוא הפּסיפס ממחצבת-ישראל. הוא-הוא הנוסח שלו.

ה    🔗

קצת סופריו ראו להמשילו לארז. היו שהוסיפו, בלשון הכתוב: ארז בלבנון. נזכר גם הלבנון הרחוק, זה שבאירופה, ואם יש כאן שימוש המכוון לדיוקו של המשל – עשויים הממשילים שיתבדו. הארז, הלבנון – רמזי האסוציאציה המזווגים להם, הם עמידה זקופה ואמיצה ברום בדידוּת וסער. והנה אסוציאציה כזאת מרחיקה כאן מן האמת. קרוב יותר הוא משל-השקמה שבשפלת-ארצנו, שבשיפולי-אפקה נראים תכלת-ים מזה וצל-הררים מזה ונופה מתפשט ברוחב-בדיו מרבי-הפרי ומרבי-הצל וקצות ענפיו משתפלים וכאילו מתחברים בשרשיה המשתרגים בעביים כי רב, כאילו מבואי-חיים ומוצאיהם באו לפרנס ולהתפרנס במעגל-נצחים.

ו    🔗

הוא מת – סיפרו העתונים – ועטו בידו. לאמור כששליח-הכלייה בא לנצחו מצאו עומד לפני דוכן-הכתיבה וקושר כתרי-אותיות. אפשר היה גם פה גן מאחורי הבית ויכול היה מלאך-המות לחזור על ערמתו מכבר, לעלות ולנער באילנות, כדי להפסיק את האיש מתורתו. אך רוח-הסילוק התנשבה באילנות והוא, הכותב, לא יצא לראות. נשמתו יצאה ורגליו עומדות לפני דוּכנו וידו אוחזת בכלי-אומנותו, שנאמן לו ששים שנה. נאמן לו וניהגו עד מוּת.

[כ“ב סיון תרצ”ו]

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.