_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

דיוקן אנונימי: איש התנועה

משה בסוק

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

א. חלוץ

החלוץ – מתוך סערת עולם הבריק לעיני הילד שם זה, חד ואמיץ: החלוץ.

מקרוב בא השם.  מבית-אבא-אמא, מפי האח הבוגר.  ובהברה האשכנזית כמובן, ומנוגן מלעיל: החלוץ.  והוא בא כאילן על שרשיו וקרקעו, מעורה במקרא מפורש-לא-מפורש: החלוץ עובר לפני המחנה.  כאילו מה'חדר' בא.  מן המדבר הרחוק והשומם.  מאותן ארבעים שנה של נדודי עם במדבר-חייו בין העבדוּת שבנפש לבין מעשה הגאולה, כבן וכאח לאותו גזע פלאי הנודד לגאול את עצמו מכל שפלות, גזע כובשי-עצמם-וארצם.

ואך עצם הילד לרגע עיניו, שמע קול צעדים בסך, קול המון צעדים, כצבא העובר – אבל רק רגע.  כי בהגות הבית את השם החלוץ – ונפתחו מרחבים בין החומות, ועלה ריח שדות בקציר, ריח אדמה מבורכת.  ובשבתו ליד שולחן-השבת בבית-אבא-אמא בעיר הרוסית שבתחום ותלה כל קשבו אל פני האח הבכור, אשר שב זה עתה מאוקראינה ובפיו מ'זמרת הארץ':

זאָג מיר, שוועסטיר לעבּן,

איך וועל דיר עפּעס פרעגן:

וואָס-זשע וועסטו טאָן אין פאלעסטינע?

והאחות-הרחימאית משיבה:

איך וועל דאָרט קאָרן שניידן,

אבּי נאָר קיין גלות ליידן,

אבּי נאָר אין פאלעסטינע – – –

הוא בשאלתו והיא בתשובתה:

איך וועל גיין אין א סיטצן קליידל,

אבּי נאָר צו זיין א יידיש מיידל,

אבּי נאָר אין פאלעסטינע – – –[i]

בתוך המחנה צועדת ושרה גם האחות, שמלת-בד לגופה וחרמשה בידה.  בבית שבתחום היהודי עלה עם 'החלוץ' ריח האדמה; רחוק-רחוק – ומבסם.  והארץ, אליה עוד נדד הילד עם שבטי-ישורון, נסע וחנה – זאת הארץ התקרבה כל-כך עד לכף רגלו: עת הקציר הגיעה והחיטה נתנה מאה שערים – –

אכן, זה היה בשבָּת, בשֶׁבת בני-הבית גם יחד, בהנעים האב זמירות, ובהיות שמלת-הבד והקציר זמרה בלבד.  אבל במוצאי-שבת עבר מישהו (אולי זה אותו הבנאי שב'איש חסיד היה'?) והקים מחיצה בבית.  הבית היה לשנים.  ואור ליום א' – כבר עמדו שם בחוץ וחיכו דרכיים: דרך לאב ודרך לבן.  מזה ומזה.

עמדו וחיכו דרכים.  ללכת!  ללכת!  כל העולם כולו אז הלך.  כל הנתיבות נדדו.  אשלוני-צבא באו ואשלונים יצאו.  גייסות גימאו מרחקים.  הדרכים, הרחובות הפגינו.  גני-עם ליבלבו בשפע של הבטחות והתנבאויות.  אף החומות דיברו.  לשון-פלקטים ניתנה להם, רעשנית, אך טובה ומבטיחה.  עוד מעט והעמידו גם הן, החומות, את רגליהן ואחזו דרכן.  איך אפשר לעמוד והעולם צועד אל הפלא?! – הכל היה פרוצסיה אחת גדולה, בלי סמלי דת, אבל כולה חרדת-קודש, אל המיוּעד והמקוּוה.

כן, החלוץ היה בין ההולכים.  ולא בין אנשים ה'ציוויל' שעל המדרכות, כי אם באמצע הרחוב, על המרצפת, עם המיליציונר והגייסות ומתנדבי-החופש.  אבל היה בהליכתו איזה כובד, משהו מבדידות.  כקול כינור בהכות התופים, כהמיית חליל בתקוע החצוצרות.  מיותם כלשהו היה הד צעדיו.  אמנם הרוחות ניפנפו גם לו בהמון זרועות ודגלים, האושר היה קרוב כל כך, על-יד, אך החג לא נסך עליו שכרון עד כדי שכחת-עצמוּתו.  אף ביום החוגג לא שכח כי יש מערכה, בה לא יעמוד אלא הוא ושכמותו.  הדגלים פה קראו, המערכה פה היתה קרובה ויקרה, אך כאיש-ברית נאמן לא יבגוד בגורלו הוא, במערכה ההיא, העזובה, המצפה לו, רק לו.  היתה אכזריות מרובה לא להושיט את היד אל האושר הקרוב, לא לתת לה לנפש כי יציפנה האור.  והיתה בכך עצבות כבדה: הנה צעד עם כולם; הם הגיעו כאילו למחוז-חפצם – ועליו עוד ללכת, ללכת – –

הוא הלך יחידי, אך בקצב הצעדים של הרבים.  לבדו הלך כאילו, אך עם התהלוכה הגדולה של העולם הפורח – מנגינה אחת בלב הכול, ואביב אחד מעל לראשם.

 

הילד גלה עם בית-אבא-אמא מעיר-התחום שברוסיה לעיר הירושלמית שבערי הגולה.  הנהרות האביביים הגאים נסוגים, והוא מתהלך כחולם על גדותם.  הוא לא יודע מי כבש את הסערה ומי הוריד גאון הנהרות, אך הוא מאזין לקולות.  על הגשר יעמוד, מביט למרחק.  והנה הם – החלוצים.  ובצוותא, חבורות-חבורות.  בני אוקראינה הם, הפוגרומית.  בדרך לארץ-ישראל.  והפעם – לא כהולכים הם: מיצעדם נחפז.  האץ להם דרכם?  מי מצליף עליהם? – אומרים: מוראות אוקראינה; ומראה-העינים – הה, עינים אלה אשר חזו את אשר אזנינו רק שמעו.  אוקראינה!  אך לא אימת פליטי-פרעות ניבטת מהם, לא פחד נודדים.  זמרה הם מביאים אתם, וחדוה וצחוק.  עם יגון החיים כרתו ברית – ועם השמחה.  הילד משתאה: כלום לא עושי-נפלאות הם?  כך ללכת בן המגור שמאחוריהם והאור שלפניהם?  ככה – על החבל המתוח בין ארץ-הדמים ובין הארץ הרחוקה, הנשאפת?

ובבוקרו של יום אחד מקיץ הנער – והם בחצרו: חוטבים עצים.  זמן רב הוא עומד, מתבונן בהם ובעבודת-ידם; תחת הגוֹיים באו הבחורים האלה.  כלום לא מהגבעונים הם, חוטבי-העצים ושואבי-המים?  אך ברגעים של הפסקה, לארוחה ולמנוחה, הם מקרבים אותו אליהם (והוא קרוב אליהם גם מקודם); דומה: מפזמים הם בחשאי 'ישמחו במלכותך... קוראי עונג'.  וכשהם שבים ביקוד לעבודתם, לחטיבת העצים, פותח מישהו ב'וטהר לבנו, אח, לבנו'.  האם לא נסתרים הם?  צדיקים שיצאו לערוך גלות בעוון אחרים ולמרק חטאים לא חטאו?

הנה כי-כן: המוּצלים מן הזוועות – עוד ידעו, בנדודיהם, להציל משכנות ישראל.  את בכי ישראל ידעו ואת ההתרוננות – וציווּ גם לו, לנער, החיים.

אשר עמדו בשער מול ליסטים וחבורות-פורעים – ידעו גם בלכתם משם להיאמן לעצמם, ללכת לא כנמלטים ומצילי-נפשם.

האימה לא דיכאה, כי אם הזקיפה קומה.

החשיכה שירדה – מולה נדלקו מאורות שבנפש.  הסערה לא הליטה את הפנים, כי אם קרעה עינים לרווחה, הזעיקה כוחות, והלב נפרץ אל הרוחות... יש מחר.  ללכת.  ללכת.

 

הילד גדל והיה לנער והוא יושב בעליית-הקיר שבבית-אבא-אמא.  העולם עוד חלום.  ספרים וסופרים הם המציאות, והמציאות שעל-ידך – מה לה ומי לה פה?  אמנם, קיים בית-אבא-אמא, והמסחר מסתובב על גלגליו, בארון הברזל שמוּרות ואלוטות שונות, הנגנזות וחוזרות ומתגלות; הוא שומע גם על עסקי-כסף, ירידות ועליות – כל זה 'להם', להם ולא לו.  לו – טולסטוי ודוסטויבסקי.  הוויה וחידלון, וסוד הקיום, ומה מחוז-החפץ לכל התמורות.  הנה נתלתה החמה בחלונו.  ידיו קמוצות: תפסו לה לחמה בקרניה.  אור זרוע בכל.  אך רגע שני – וכמו מסע ארוך, רב-קרונות, עובר עליו, והוא בין הפסים, נשמר מן הכליה, אך הימוּם הוטל בו.  הלום רעש הקרונות וסאון המסע – אנה הוא בא?

ובאחד הימים, בשעת בין-השמשות והגעגועים, בתעות עוד היום בשבילים שכוּחים – הוא יוצא.  לאן? – אל החלוצים.  באחד הרחובות 'ביתם', והוא אחר, בית-ערב-ולילה; בצאת אדם למנוחות – הם להמיה ולסערה.  קראה לו לנער שירתם, האורה הפורצה מן החלונות, הליכתם האחרת.  מבדידות ההגות הוא נמשך אל רעישת הציבור.  אך גם פה הוא בודד: הם גדולים ובוגרים – והוא צעיר-לימים וקטן בעיניו.  הם מדברים על כבישים, על סלילת דרכים – והוא תוהה למשעולו בנתיבות עולם.  הם יודעים כבר את אשר עליהם לעשות מחר – והוא עוד עומד ושואל.  יחידי בין רבים.

באחד החדרים – שיחה.  (והוא לא ידע למה זה ייקרא שיחה: הן אחד המדבּר? – אולם נעימה לאוזן המלה 'שיחה': בסוד שיח, ושיח אנוש, ולפני אדוני ישפוך שיחו...)

המשוחח – איש 'מהתם'. מדבר יידיש – ומתקשה.  מוזר הדבר, איש יהודי שהיידיש איננה ששה בפיו להתבטא!  כקורא הוא מתוך ספר יפה, אך הקריאה בו קשה במקצת, והאור שופע מתוך הכתוב ומושך ומושך.  והנה הוא נעצר כמבקש לסלק אבן-נגף: אָט די – התלבטות...

נו – הוא פונה אל השומעים – אך ביידיש 'התלבטות'? –

איך? – שואל הנער את עצמו.

אין מלה-אחות לה ל'התלבטות'.  והוא ממשיך, המשוחח:

–אין דומה להתלבטותו של האדם העברי, הפועל בארץ, על יצירת חיים חדשים – –

לעדה זו לא נצטרף הנער באותו ערב, נדון להתלבטויות; הוא חזר אל עצמו, אל ספריו (ביניהם, כמובן, מסביב לנקודה, מכאן ומכאן ושכול וכשלון) – אך הוא ידע: אל הסף הזה עוד יחזור; עם אלה עוד ישוב-ייפגש.

 

[תרצ"ח]

 

ב. חלוץ צעיר

– – גינות קטנות.  גינות רעננות.  בנות-טיפוחיהם של נערי 'החלוץ הצעיר'.  עלץ הלב לתום הוויתן, אל בשורת-צמיחתן, וייחל ושמר מוצאי בוקר וערב: הפקחו עלים עיניהם?  יש גמול לטורח?  הצמיחה – התבוא אל הפרי?

שקידה זו, וציפיה זו, ואף הפרי שנשאו – ודאי שלא היה בהן כדי להזין הנוף ולפרנס הבית, אך הן השפיעו שפע רב על הנפש הצעירה השואלת לרחוק, אל מעֵבר לים, דוחקת את הקץ, מקפיצה את הדרך אליו.

בדרך היה – השדה שמחוץ ל'תחום-שבת', היה הכפר.  לא אחד-אחד יצאו אליהם ולא 'בזויי-נפש ומעונים' עמדו בפניהם.  בצוותא מתרוננת ובצעדים עליזים הפליגו לטיול ולכינוס, למושבה ולסמינריון.  חיננית היתה אותה ביקתת-אכרים שבמקום איקונין או גם מעליו (משום שלא היה סיפק בידי ה'גוי' וברצונו להגלותו ממקום קביעותו) היה דבר התנועה או דיברתה מתנוסס לנגד העינים בדומה ל'שיויתי' בבית-הכנסת ואוצל קדושה-מעט למקום.

וכלום יש חירות למעלה מאותה שינה על הארץ ואכילת פת בקהווה חרוכה, מאותם לילות-גורן-ומדורה שהטעימו קמעא מטעמה של ארץ-ישראל-של-מטה, ומה מופלא מימים של שיחות-אין-קץ בצילן של אילנות עתיקים ועל גדות אגמים ונהרות, אשר נפשם למרחקים והם מתרפקים, תוך כדי הילוכם, על חופים קרובים.

קץ לא היה לאותן שיחות שלא היו, למען הדיוק, בלתי אם מונולוגים של השליח, של איש 'החלוץ' ועתים – של ריע-מדריך.  אכן, כאן הרביצו תורה, כאן היתה התמדה במקובץ, כאן ראית גלגולו של 'המתמיד' בישראל: תנועה 'מתמידה', כי כבד הרעב-לדעת בסניפים, ולא ינקפו אלא שלושה-ארבעה שבועות ואתה תהא מצוּוה לחזור לשם, אל העינים הנשואות, השואלות – מהר, איפוא, וצמח, עלה וחכם.

אולי מוזרה במקצת האמת כמות שהיא: ימיה הטובים של התנועה ומועדיה לא חלו בביתה, במקום גידולה בעיירה ובסניף, כי אם בדרכים.  כמה פעמים בשנה 'עלתה לרגל' למושבה ולכינוס ולסמינריון.  'בכוח שיחה אחת במושבה אעבוד חדשים' – נאחז בזכרון קולה הכבוש והעמוק של אחת מדריכה.  בכוח 'אכילה' זו בכינוס ובמושבה היו הולכים אחר-כך 'ארבעים יום וארבעים לילה'; כאן היו תחנות-הציוד לתנועה, מרכזי ה'חיונה', בדומה לשווקים ולירידים של אבותיהם של אלה.

אך לא בכוח הליכה זו ולא על השיחה ועל ההרצאה בלבד תחיה תנועה.  לא מעט בא לה מהכוח השופע מכל חברה מתהווה, מאותו רגע שהנחל הקטן, 'האני', הולך אל הים – 'אנחנו' – ומשתפך לתוכו.  ודאי: זה כוחה של הברית, של הרבים, של 'המעגל', אך כאן נצטרפה לכך גם איזו התרפקות-גומלין, דביקות-חשאין באין-אומר.  התרפקות זו, דביקות זו – ברכה לא מעטה אצלה להן החברה-הנערה, מאור נפשה זרעה עליהן.  עתים היית מדמה והנה היא משרה מרוחה על כל התנועה, היודעת הלכי-רוח, רגישה לתנודות נפשיות ולרעידות הדקות של הלב וריטוט מיתרים.

היתה זו תנועה של הליכה – ושל הלך-נפש.  אל תעירו את ההשתתפות בשיחה, את סיפור 'דרכי לתנועה ובתוכה' או 'פרשת עבודתי בסניף', ואל תעוררו את השירה ואת הריקוד.  אין מצווים על הדיבור, ופחות מכן – על השירה.  אלו חבלי-הלידה של כל שיחה!  אותה שתיקה-אריכתא לאחר דברי הפתיחה.  אותן דממות מאזינות, אותן מבוכות בציבור.  עתים ביקשת ליידות אבן, להרגיז אותה דממה, להטיח דברים במבוכה המתכנסת ויפה לה – אך משהושרה מבטך על אלו העינים הכבושות, משגוּנב אליך משהו מן הדריכוּת העמלה בחשאי, כאותם שרשים החותרים להביא מזונותיהם ממעמקים – ובוֹשת מפני שפת-יתר, ונכלמת מפני קלון כל מלל, ונכבשת כיבוש גמור בידי אותה ציפיה עקשנית לצמיחה איטית של מלים מעטות, נפשיות, עצמיות, שגמגומן רמז: רב הנסתר מן הנגלה.

כי בנים ובנות אלה רק את עצמם ואת נפשם עשו ושמעו.  קצה נפשם בכל פיקוד והטלת מרות ובצו הבא 'מגבוה'; אף למשרוקית השגורה כל-כך בפי כל מדריך 'בּזו' שנים מרובות.  עינו של המדריך, עינו בלבד, כעינם של אבא-אמא, מכנסת וממשמעת, מפקדת לעת-צורך ומצווה, ודברי המדריך אינם אלא כאותן מלים (שהן למותר, אליבא דאמת) שנוהגים לצרפן לציור ולתמונה – והציור והתמונה חזקים וכובשים מתוכם, וכוחם גדול משל צבא המלים.

משפתח אותו 'אילם' את פיו – דיבר הלב ('תנועה ליבא בעי').  ובמקום שהלב מדבר – יש גם עליצות סמויה מן העין: הנה חצבתי והעליתי מעט ('אני לא ביקשתי, אך שמעתי לרצון ציוָה עלי') – ואולי, אולי יש בזה צורך-מעט, נחיצות כל-שהיא גם לך, חברי הקשוב, וחברתי הקשובה.  היתה זו תנועה של המית-לב ורגש[ii].  שירתה היתה תפילה.  תפילות בציבור אלו, בשדות ובגרנות ועל חופי נהרות, שם ישבנו גם עלזנו גם עגמנו – תפילות זכּוֹת של אבותינו לא יבושו בהן בהיאספן יחד בצל כנפיה של שכינת האומה.  תנועת-רגש מתפללת זו התרפקה על השיר ועל הסיפור, על היצירה הספרותית של אבא ושל אמא, של עברית ויידיש.  אימצה אל לבה את השיר החדש: שיר מרד נסער ושיר לירי צלול ושקוף.  שיר-הרבים ושיר-היחיד לא היו שתי רשויות נבדלות.  אחת נגעה, נגעה מאד בחברתה.  כל מתת נאמנה נרצתה.

לא יקופח מן הזכרון חסדו של ערב באחת מן המושבות.  בצל אילנות ישבנו אותה שבת.  הרצאות ושיחה – והאזנה.  הנה גוּנב לבני המושבה, שהמשוחח יוצא-ונכנס בבית-הספרוּת – ומיד שמו עליו מצור.  תחילה, כדי להיפטר מענשן של הפצרות, קרא בפניהם קטע מתוך השירה הצעירה בארץ.  קריאה – והקשבה ותחינת-עינים וציפיה מפצירה.  וחוזר חלילה.  ירדו הדמדומים, האילנות האפילו, השורות נתעלמו בשחור הספר – והוא קורא בעל-פה והם אחריו, משננים לעצמם במקהלה שיר אחרי שיר, ורואים אור לעת ערב – –

כגילוי היה לו צמאון דשאים אלה לטל כי יותן עליהם, תום הלב הפתוח כשדה החרוש.  ולא זזה ידם מידו כל אותן השעות עד שכּבשו כוכבים את הרקיעים.  הללו הביטו בנו, ואחד מהם הציץ ונשר אל תוך המעגל.  וכשעצמתי עיני, ודאי עלי ששמעתיו לואט: ניצחתוני, בני, ניצחתוני – –

אכן, היה בהם בכדי לנצח גדולים ותקיפים, מהודרים וממושטרים מהם.  בני-עיירה אלה, ה'בוֹשים' לדבר בשער, הנבוכים בפני עשרם של אחרים, ה'קרתנים' שהכרך עשוי להממם – להם היתה קרקע-נפש יציבה ביותר, שלא נזדעזעה בהרבה רעידות, בהן נתנסה העם ונתנסו תנועות ביהדות.

בידי בני-זקוניה אלה הפקידה העיירה הרבה מסגולות רוחה.  בכוחות אחרונים אימצה אותם אל לבה וציוותה עליהם: לכו, עיזבו אותי, כי זקנתי מלהיות לכם לאם, לכו ולא תרקבו פה עמי.

הם יצאו מעליה – ועמם מלאכיה הטובים.  בבית-התנועה ובחיים התהלכו ברגש וברטט.  לא היה בדבריהם משום בטחון קולני, מאותה ודאות הצועדת בסך.  ודאי, אמת אחת היא לי ולרבים, לאחד ולמחנה כולו – אך כל אחד נתחייב להגיע אליה בשביל שלו, לסלול את שבילו בעצם מצעדו.  שונאם-בנפש היה הנוסח, ואיבתם – כל 'עמדתנו'; הם סלדו מכל מדים, בין מדי-גוף ובין מדי-נפש.  על-כן לא ששו אל הטכניקה החינוכית, שכּן יסוד כל היסודות הוא 'הגישה הנפשית', המקור שבלב, והלב – אהבה הוא.  אהבה ורחמים גדולים אל קרועים-בלואים אלה האומרים לקרקר קיר-הגלות: כולם מבקשים להיגאל, אחד מהם הוא ודאי הגואל; בעצם, כל גאול הוא גואל.  הומניות היתה כאן.  פרחי-שליחיה היו – והם, אולי, לא ידעו – –

שנונה היתה ביקרתם, יורה כחץ בגיבורי-הבמות, נואמי-המפלגות ורבי-הפוליטיקה.  למשמע מלל מתרברב, לשון-לימודים שאינה מגמגמת לעולם ושהכל מותקן ומזומן אצלה תמיד – היו מנמיכים מבטם, כובשים פניהם ונכלמים בקלונם של אחרים.

ודאי, היה בזה משום מרד העיירה היהודית החרישית בהמונו של הכרך.  עיירת ווהלין וליטא לא קיבלה נוסח וארשה ולמברג.  קול המולתם של החיים הפוליטיים ורוח זו שהסעירו מסביבם 'עושי-הפוליטיקה' ביטלו מן העשייה המעמיקה, הפסיקו מן המשנה האחת שעליה ביקשו לתת את נפשם.  חלילה להם מהיות נייטראליים למאבקים הציבוריים, אך היה בהם 'פחד מפני הריקנות', מפני חוסר הממש, מפשטנות שבניסוחים, מאשליות שבמלים.

פשטנות שבניסוחים!  אשליות שבהגדרות!

נערים מתלבטים אלה היה להם 'כשרון' מיוחד למורכב שבחיים, לסבך שאין להתירו בהחלטה.  נפשם ביקשה את האחדות, את שלטון ההרמוניה – ועיניהם רואות את הסתירה ואת השניות.  מחניים בנפש, קרעים במציאות.  שלמוּת לא תקום באילוסיה, וכל המברך עליה אינו אלא מוציא ברכה לבטלה.

הם ראו את הגולה כמות שהיא והפסק שנפסק לה כבר.  שלילת הגולה? – חלילה מלבוז לה ולערכיה.  מידת הדין בהערכת עצמנו – ומידת רחמים ליופי המעט שבבית, בעיירה, בקיום היהודי.

הכא והתם.  מחניים.  'ובחרת'.  הם בחרו.  'עתידה הארץ להתפשט', עתידה העברית להיות לשון הנפש, – והם מתרפקים על יידיש, מחבבים שירתה, חרדים ליצירתה.  הלכה כעתיד, והעתיד – לתרבות העברית, אך לא ניכלם באהבתנו את ההווה, את יידיש – שלנו היא; מנפשנו הן שתיהן.

אכן, יפה התרפקות זו שבתנועות הנוער, חברוּת המעגל הצר.  והם גם הביאו עמם מעיירתם צניעות מופרזת, הנרתעת מרשות-רבים, המבקשת פינה לייחוד עצמה.  ובכל זאת: צו-הלב היא ההליכה אל התנועה העממית, לחיות בקיבוץ ההומה.  מרבי ההתלבטות בפכים קטנים – פסקו להתלבט.  שעת ההכרעה באה!

נערים אלה, הכל הועמד אצלם על עיקר אחד, על הגשמה, – והיא, דומה, רשותם היחידה.  המפלגה – מסגרת מצירה; אורח-חייה, סגנון יומה, דרך ויכוחיה – לא להם.  תאמר: פרישוּת אסתיטית?  התמכרות לחולשה היפה?  שעת ההכרעה באה, ועמה – ההתגברות.  שכּן העיקר הוא מעשה התנועה, הכרח ההגשמה.  הצורך הריאלי – הוא גם יפיים של החיים וקדושתם.

בלתי-מרוצים היו.  לעולם לא היתה דעתם נוחה מעצמם, מאחרים, יותר-מכל – מעצמם.  ויותר משהיה בידם לשנות דברים, להיאבק לתמורה – ידעו להיות לא-מרוצים.  ניתן לומר: לעולם היתה יכולתם מסוימת, אך מסירותם – לאין-מצרים.  ומסירות – עושה הכל.  בה האמינו.  בה בטחו.

נערים ונערות אלה, שמסגרתם רופסת, שמספרם אין בו משום כוח-מחץ ביריבים – אמוּרים היו ללכד המונים, להיות עמם וגם – העזה צעירה זו! – גם להוליכם.  המתלבטים, המטיחים אחד בשני: 'פה-נפש', הפורשים מכל פומביות, הנוטים להתרפק זה על זה בקרן-זוויתם, – נחלצו בכל מקום ובכל שעה להיות שליחי הרעיון: לא ייחוד, ולא אי-מבטחים ולא נוה-דשא בשממת-המציאות.  מי אמר: רעיון זה הורכב להם, שליחות זו הועמסה על כתפים שלא ביקשו לשאתה?  כבני העם ידעו, שאין שיור לתורה אלא בהינתנה לעיני כל ישראל, שאין הנעלה מתקיים בידי אנשי-סגולה בלבד, וכי הכל יש להם חלק במעשה הגאולה.

בצל האילן הגדול – החלוץ – חסה מראשיתו שיח החלוץ-הצעיר, בו דבק לאהבה.  האילן סוכך עליו, אך גם חסך ממנו אור-שמש ומזונות-קרקע.  אלמלא שמסר השיח את כל שהיה לו, אולי היה עולה וגדל והווה עצמו אילן.  אך אילו חרד רק לצמיחתו שלו, מי יודע מה היה עולה לו לאותו אילן!  כל ימיו ביקש לגונן עליו, לשמור עליו ולהאדירו.  את כל שהיה לו, את מאור שמשו וכוח יניקתם של שרשיו ואת און גידולו נשא באהבת אין-מעצור לאילן.  את כל עצמותו מסר לו, את כל מאודו.

מתחת לקרקע אחת נפגשו שרשיהם וגזעם דבק ולופת זה את זה ונופם יוצא בסערת-צמרות אל הארץ הרחוקה.

 

[תש"ד]

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[i] אחותי, הגידי לי / שאלה אליך לי: / מה שם תעשי בפלסטינה? // לשדה אצא, אקצור / וגלות לא עוד אזכור / ובלבד בפלסטינה. // שמלת-בד אלבש בלב צוהל / ובלבד היות בת-ישראל / ובלבד בפלסטינה.

[ii] בסניפים הרבה – כך מקובלני מפי חבר – היתה מתנוססת מעין סיסמה: 'במקום שאין רגש – אין מסירות-נפש'.