_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

פסוקים נפגשים

משה בסוק

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

'הו, רַכָּב!  כנשר אל מרחב אין-סוף ולמרחקיו!' – פסוק זה מחובר ודאי אל נופו, נוף חורף רוסי, שייך הוא לאותו 'יום עז, מוצק' שרוּקע בידי ביאליק 'ליל תמים בין פטיש וסדן'.  פני האדם שבשיר כפני היום הבהיר ולבם אחד.  לימים נתלש אותו פסוק, כגל, מעל שירו ונשתל בי לחיים אחרים, חדשים, 'ריבוניים'.  לא עוד שלגים וכפור, נאלמו צלצולי זוּגוֹת של עגלות-חורף נמהרות ונתעלם אותו רַכּב מכורבל וכבד-פרווה, המזרז את זריזיו.  מה ביקש לומר ומה אמר לי אותו פסוק בבדידותו? – נדמו קולות אך נותרו הגעגועים אל לא-מכאן, לארץ רחבה ובהירה, והיה בהם מצַחותו של אותו יום, מעָצמתו.

משקטו של בית, בית אבא-אמא, ומהמולת רחובי קראני אותו פסוק, משכוני געגועיו.  ובחדרי אותו בית עצמו היתה עלי באחד הערבים נשימתו הכבדה של חורף אחר, אחר לגמרי.  מתוך חוברת בדודה ושכוחה, בלתי מכורכת של 'השלוֹח' יצא ובא 'בחורף' של ברנר.  'חורף בבית, חורף בחוץ, חורף בקרב, בלב, בנפש...  הוי, חורף בלי אביב.  בלי קיץ קודמים לפניו, חורף-עולמים!'  חורף צלול היה לי – ובא זה ועכר אותו.  הדליחו השלגים ופנה הזוהר וניטל הכוח וכמו נתרופף העולם.  אותם פרקים אחרונים סיומה של דראמת החורף היו.  בית הפייאֶרמנים, ההתנצחות בין האב והבן, הבריחה, מדבר הכפר ושממת המלמדוּת, התרוקנות החיים, הבדידות התהומית ביחידות ויסורי הבדידות בשניים.

'גדולים יסורים, גדול הבודד'.  לא ניחא היה, לא ניחא, ואף על פי כן חזרתי אל אותם עמודים, שקול מנהם היה מתוכם: אוי לו לאב... ואוי להם לבן ולבת.  חסר-כל הגעתי עם ירמיהו אל אותה תחנת רכבת נידחת, שותף הייתי למו"מ הלילי בין השומרים לבין הנזוף, המגורש אל תוך האפלה כשעל גבו חובטת קריאת הנכרי, בעל הכובע האדום: 'גֶשֶׁפטמאכר יהודים, ידעתיכם!'  דווקא בלשון יידיש, המדוברת-המובנת.  חשתי במעומעם, כי אותה חבטת השנאה של הזר היה בה משום אישום עצמי.  לא היתה בי שנאה אל רחובי ואל ביתי, אך תוהה הייתי על טיבן של הפרנסות: כלום נאות הן ליהודים וכלום היהודים להן.

בעיצומה של אותה תהייה, עודני משוטט בין עמודיה הגבוהים של שירת ביאליק והנה הביא 'העולם', מברלין, שיר חדש, מועט-שורות – ורב-קולות ובנות-קול.  העם המרוֹמָם חוגג ומרומֵם, והמשורר בענוותו מטיח כלפיו.  נכבש הלב לאותה מינוריוּת של הפתיחה: 'שחה נפשי לעפר', שהתנגנה בנעימת 'צנח לו זלזל', אף על פי ששוֹני-מקצב הם שני שירים קטנים אלה, נוּגי-ערבית וכבדי-עייפות של יום צונח.  מעין חריקה של דלת נטרקת היתה אותה 'איסתרא בלגינתכם', אך בטורים הבאים חזר ונתרעד לחן פנימי: תחינה והתנצלות ורפיון-יד ונמיכות-רוח, וכבר בסמוך נראית איזו התעוררות וקול קורא אל עצמו ('לא עת דברים לי עתה'), ומזהיר, ואם לא בזעם, את הכל ('לא יום תרועה לכולכם').  שלא כסיומו האלגי של הזלזל שצנח, סיום גמור ומגוּמר שאין אחריו כלום ('שרביט קרח, לא ציץ לו ופרח, לא פרי ולא עלה') סיומו של 'שחה נפשי', שמגביה קולו ומעורר ותובע: איש לחשבון עולמו!  איש לסבלות לבבו! – חשבון עולמך קודם לסבלות לבבך.  היסוד ההלכי גבר במשורר שקורץ מחומר האגדה, והוא מעמיד מצוות, מטיל חובה, וצווארך הצעיר נכפף לעוּלם של דברים, בדרך אל יום יבוא.  לחשבון עולמך – מתוך סבלות לבבך.

אותו כפל-חשבון של עולם ולב, נמצא לי ב'קומץ עלים' ש'הכי טהור ונלבב' בהם הונח על קברים צעירים.  'מכאן ומכאן', הוצאת 'ספרות', וארשה תרע"א.  היתה חרדת-תפילה בהקדשה וברגש באנו אל הספר, ואם שהמחבר הכביד ידו.  כל אותה אחֵרוּת שבאורח-הכתיבה: מחברות ומילואים, התנצלות ופתח-דבר, ונתינת הדברים למקוטעין, שברים-שברים, והמַחברת בשני פרקיה, אחד חדש והשני ישן – וקפיצות-דרך ופיתולים.  כבדה הנשימה, אולם מעבר ומבעד לכל העקלתונים היו כאן חיים והיתה שירת-חיים.  רוב ניגודים, זה מול זה: דיכדוך-נפש והתעוררות של אמונה, אפיקורסות ורטט פנימי רליגיוזי אל היפה והנעלה והקדוש, תמול ועכשיו, יחיד ורבים, שלילה והיוּן, שנאה עצמית ואהבת הזולת, יגיע-כפיים ואינטנסיביות רוחנית.  היתה אחרוּת גם בסגנון, הנוהג בחומרה של פשטות, מסתגף מדעת מֵעָשרה של העברית, משהו 'מדבָרי' בו ועם זאת חסר-מנוחה.  וכל אותם חיבוטי-גוף ומצוקות-נפש זכו בעמודים אחרונים לשעת פיוסין.  לבסוף 'נטהרו השמיים' ו'היתה בחוץ הווייה שטופת-גשמים ומלאת ציפייה ללחם האפוי'.  אף מרַחקי גולה חשת רעננותה של אותה הוויית גשמים, ובטחת כי הלחם הנאפה לא יהיה עוד אותה פת לחם שב'עמק עכור'.  עמק חיים אחר הוא: צח, מאיר.

כפסוקי ספר קדמון, מימים איתנים, בראשיתיים, נשמעו הפסוקים: 'עמדו הזקן והילד נעטרי הקוצים.  החמה זרחה כמו לפני הגשם.  ההווייה היתה.  הוויית קוצים.  כל החשבון עוד לא נגמר'.  משהו אי-מציאותי בסגנון ראציונלי.  חשבון זה 'נפגש' בחשבונם של עולם ולב, שאליו נקראת על ידי המשורר העמוס אהבת עם.  אותה קריאה מלוּוה היתה תוגת ערבית וליאוּתה, ואילו כאן אווירה שקופה, ואפילו הקוצים מפרנסים מעשה-הלחם והציפייה אליו.

היו הפסוקים הרחוקים שלובים ומשולבים זה בזה כאור מעריב וזהוריות של בוקר, עירוב ספק וּודאוּת.  פסוקו של ביאליק עורר, ואילו של ברנר האיר את ציפייתנו, את החשבון של דורות, של הדור, שכולו 'עוד לא נגמר'.

 

[תשכ"ה]

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה