גנון והציל: סיפור מקורות האנוסים בפורטוגל / גרייס אגילאר, תרגם ע"נ פְרֶנְק
ל גבר חכם בעז,
משׁורר נפלא ומליץ מהולל,
נדיב ושׁוע, מעוז לסופרים וכו' הר"ר
צבי הירש יאָנאַטהאנזאהן
מחבר ספר “שירי ציון”
בן הרב המשורר הנודע לתהלה מו"ה אהרן
מחבר ספר “כלי שיר”
מגשׁ ברגשׁי כבוד ויקר
מאת
המחבר.
א. 🔗
העיר מונטיץ הקרובה לליסבון מלאה תשואות, כמשק גבים שוקק ברחובותיה, קול שוט, רעש אופן ומרכבה מרקדה מחוצותיה, כי רבים ממרומי עם הארץ, מרחוק ומקרוב נקהלו ביום ההוא לשיש שם משוש את איש התהלה אלוואר ראָדריג הנודע בשערים ברב עשרו ובצדקת פזרונו בעמו.
וגם כל אנשי העיר נהרו אז אל בית התפלה, לעמוד ולראות בּאָרֵשׂ לו איש חסדם ומטיבם את העלמה עלמא דיאץ, אשר עשתה לה שם ביפיה ובחכמתה ובנדבת רוחה.
ואמנם תקות האנשים אשר קוו לחזות שם מחזה נחמד ונעים לא נכזבה. כי הנה בית התפלה כליל היה בהדרו, כי ראָדריג הנדיב אשר על נדבות קם תמיד, גם הרבה מעודו לכבד את בתי אלהים מהונו, שת ביום ההוא פאר על בית התפלה ההוא, וימלא אותו כל הוד לכבוד ולתפארת, ושני הנאהבים כללו את יפי המחזה. אלוואר היה גבר כבן שלשים שנה, חכמתו האירה פניו, על מצחו רחפה רוח נדיבה ועיניו הפיקו אומץ לב ורוח כביר, ועלמא הנצבת לימינו היתה כבת עשרים שנה, מלאה הוד עלומים, עיניה השחורות הזהירו מבינות לשמורותיהן הארוכות והשחורות גם הן כככבי טוהר מבעד למפלשי עב, תוי פניה וכל יצירי גוה הביעו חן, קוֻצותיה השחורות משחור אשר התנוססו מבעד לרדידה הלבן שָׂמו על הוד יפיה נוספות להרהיב כל עין.
קול העוגב הנה נשמע, והכהן עלה הבמתה, וישא מדברותיו באזני החתן והכלה, ויער את רוחם להיותם נאמנים תמיד כל ימי חייהם, האיש לאשתו והאשה לאישה, ויביאם בברית וישביעם באלהיו לבל ישקרו בברית זאת כרתו לפניו עד עולם.
ואולם מדוע זה אך לעג וקלס ילין על שפתי פי אלוואר ברגע נעלה ונשגב כזה? הלא הוא אלוואר ראָדריג, אשר לאמונה יגבר בארץ, וביראתו את אלהים הנהו למופת לבני פורטוגל, ואיככה איפוא ישקוט לבו בקרבו ולא ימלא המון רגשות תודה ותפלה לאלהיו?
אמנם כן, לולי היה אלוואר נודע לאיש רד עם אל ועם קדושיו נאמן, כי עתה למברך אלהים נחשב אז בעיני כל הנצבים שם, והכהנים הקתולים נקמו את נקמת אלהיהם ממנו, אך באיש ירא אלהים מרבים כמוהו לא העיז כל איש לשום דופי.
ואתם הקוראים, אם יש את נפשכם לדעת, מדוע זה לא לבש אלוואר חרדות מפני הדר גאון אלהים בעת ההיא ומדוע זה לא רחש לו לבו אז תודה על שהחיהו לזמן ההוא, הבה נא ונלוה אל הקרואים, אשר היו כחמשים במספר, ובאנו אחריהם אל היכל ראָדריג אשר התנוסס לתפארה בתוך פרדס מלא כל עצי חמד בקרבת מונטיץ.
כל היום ההוא עלזו הקרואים, ויחדו בשמחה את פני אלוואר ורעיתו, שׁרים ושׁרות נתנו קול ובני הנעורים יצאו במחול וכל הנמצא שם היה אך שמח. ובפנות היום לערוב, ויפרדו הקרואים מאת החתן והכלה, ולא נותר מהם איש בלתי אם שאריהם ורעיהם הקרובים אליהם.
עבר יום, ויאת לילה, וכאשר כסה החשך ארץ, והנה מרחוק נראו לשונות אש מתלקחות עפות השמימה, ובני רשף הגביהו עוף, כי אנשי הגליל ההוא העלו מאורי אש על ההרים, אשר מסביב להיכל אלוואר, למען כבד באורים את חג חתונתו, ואז באו אנשי ביתו ויחלו את פניו כי יואיל לתת להם לצאת ולראות במראות ההם ולהשתעשע יחדו את המון העם אשר נאסף שמה, ויאות ראָדריג להם, ומכלם לא נשאר בבית איש, לבד מחַסַן בן אַחמד, מבני המורים, המזכיר בבית מרכולת אלוואר וארבעה חמשה מזקני ביתו.
אז באו כל האנשים והנשים הנשארים שם דרך דלת מסֻתרה בקיר האולם אל אחד החדרים הנשענים לו, ואחרי אשר כסו הקרואות את פני עלמא בצעיף, הציגו אותה ואת אלוואר תחת חפת כבוד, אשר ארבעה צעירים אחזו בה במוטות, ופניהם מזרחה, ואיש שיבה התיצב לפניהם, ויברך על כוס יין, ויקרא דברים אחדים מעל מגלת ספר, ואלוואר קדש לו את עלמא כדת משה וישראל. וככלות הזקן לקרוא את הברכות כחק לבני ישראל, ויאחז אלוואר בעלמא אשר כמעט התעלפה מרוב רגשותיה בקרבה, וילחצה אל לבו ויקרא ברגש:
– עתה לי את משאת נפשי, כי ארשתיך לי בצדק, במשפט ובאמונה כדת אל אלהי הגולים והנאמנים בבריתו, גורלך גורלי וחבלי חבלך!
והישיש ההוא נשא את כפיו השמימה, ומעמקי לבבו התפלל לה' לאמר:
– אנה ה' אלהי האומללים אשר יחרפו למות נפשם על דתך ותורתך, אנא חוס, אנא רחם על שני אלה, אשר בשמך הקדשׁ באו עתה בברית לקחת חלק כחלק בחבל אשר תפיל להם, אם לשבט ואם לחסד, חזק את לבבם והיה מחסה למו לבל ינקשׂו באמרי פיהם ובהליכותיהם לגלות סוד דתם ואמונתם. אמץ נא את רוחם, כי לא יסורו מאחריך כל ימיהם לעולם, ושמרו משמרתך, מצותיך וחקיך, וכי יטעו את מטעי דתך גם בלב צאצאיהם אחריהם, כאשר שתלו אותם אבותיהם בלבביהם. אנא אל רחום, בוחן כליות ולב! סלח נא לעון המרמה, אשר עליה תחש רגלנו בהיותנו נאמנים לך ולתורתך; היה זרוע למו, מפלטם ומגינם בארץ אשר מלכה, כהניה ושריה קמים עלינו לכלותנו ולאבד כל זכר לנו. ואולם אם, חלילה, מנו להם, ימי עוני ומאסר, ומכאובים נוראים ומות נכונים להם, כי יגָלה סודם בשער שונאינו, היה אתה למען שמך הקדשׁ משגבם לעתות בצרה. עודדם ותן להם כח ועצמה לבל ימעלו בך מעצמת מכאוביהם ויערו למות נפשם למען שמך הגדול. אבינו, מלכנו! שמע בקול תפלתנו, תפלת בניך אשר ישליכו את נפשם מנגד למען עבוד אותך באמת ובתמים.
וכל הנאספים בכו רב בכי, עיניהם ירדו מים בשמעם את תפלת השָׁב, ואלוואר ועלמא הגדילו, אך עד מהרה מחו את דמעותיהם מעל פניהם, וימהרו לשוב אל האולם, אשר בו ישבו לפני צאת אנשי הבית משם, לבל ידעו בשובם מכל אשר נעשה שם דבר.
הנה כי כן נגלה לעיני הקוראים הסוד הכמוס את אלוואר ומרעיו והחתום בלבבם, וכל איש מהם יבין עתה לדעת, כי אחֵינו, עצם מעצמינו ובשר מבשרנו היו האנשים ההם ואת דתנו, אשר אנחנו נחזיק בה כיום לעין השמש בכל ארצות תבל, שמרו הם מכל משמר במסתרים, כי ממנה למות תוצאות בפורטוגל ובספרד בימים ההם.
אמנם נפלאת היא בעינינו עתה, נשגב הוא מאתנו לדעת, איך הצליח בידי היהודים לשמור בסתר, מאות בשנים, את תורת ה' אלהי אבותיהם, בארץ אשר חרשי משחית, שֵׁדֵי האינקוויזיציא ארבו להם על כל מדרך כף רגל, וכאשר מצאו באיש עון, כי עשה אחת ממצות ה‘, אחת היתה דתו להֵעָלות על המוקד ולהשרף חיים, אחרי העשות בו שפטים נוראים באף ובחמה! אכן נשתאה ונשתומם לרוחם הכביר וללבם החזק מצור, כי ככל אשר הוסיפו הכהנים והנזירים לרדוף אותם, כן הוסיפו הם להתחזק באמונתם, וכן הוסיפו אומץ לבל עזוב דת מורשה ולהנחיל אותה גם לזרעם אחריהם. לפסלי קדשי הקתולים השתחוו בבתי תפלתם, ויכרעו לפניהם ברך, גם פזרו כסף כאפר לפאר את בתי התפלה ההם, ובמסתרים עבדו את אלהי ישראל. ליום הראשון קרו עונג, ואת יום השבת שמרו מחלל, וכל יודעיהם העידו בם כי נאמנים הם לדת הנוצרית, כי לא יעשו כל מלאכה ביום השבת, אך יתקדשו בו ליום הראשון הקדשׁ להם, ויבלו אותו בתפלות ובזמירות לאל חי. את בניהם הקטנים מסרו לבתי מקלט הנזירים, למען יחנכו אותם הכהנים הקתולים על פי דרכם, והם נטעו בלבבם אהבה נאמנה לצור מחצבתם, לעמם ודתם וכל מטעי הכהנים אשר נטעו בלבבם עלו בתֹהו ואבדו. ואחרי אשר שבעה אֹזן הקטנים משמוע תהלות הקדושים אשר בארץ, אשר נתנו את גום למכים וחיתם לממיתים הסגירו, ולא אבו לסור מאחרי אלהיהם, לבשו גאה וגאון בהודע להם, כי בנים הם לקדשׁים כאלה, והתברכו בהם לאמר: ישימנו אלהים כאבותינו. איש איש מבני ישראל ההם, אשר חלק לו אלהים עשר ונכסים, בנה לו בביתו תאים נעלמים, למען יוכל הוא ואחיו להאסף במו, ולעבוד שם את ה’ באין מפריע ורבים מבני אמונתו היו אנשי ביתו. ובכן הנקל היה לו לכסות סודו במשאון, כי בבא יום מועד, בקש, וימצא תואנה לו להרחיק מביתו את אלה אשר עליו היה להזהר מהם.
אמנם לולי ה' שהיה להם לבני ישראל בימים ההם, להצילם מכף מבקשי נפשם לספותה, לולי ה' שהיה להם, בקום עליהם האינקוויזיציא אשר שאפה לדם, כי עתה לא נשאר מהם שריד ופליט. ואולם חסדי ה' כי לא תמו! רבים מהם עתקו וגם גברו חיל, והניחו יתרם לעולליהם, וצאצאיהם אחריהם יְתַנו על היות תהלות ה' ונפלאותיו, אשר הראה לאבותיהם.
ב. 🔗
ימים לא כבירים עברו על אלוואר ועלמא אשתו בשמחה ובטוב לב, ושנת תקט"ו הגיעה עד קצה. והיהודים יושבי פורטוגל אשר שמו מסוה דת הנוצרית על פניהם, קוו כי בתום השנה ההיא תתומנה גם כל תלאותיהם ומצוקותיהם ולא יוסיפו לדאבה עוד.
כי הנה בעת ההיא הקים ה' בפורטוגל שטן לישועים, שטן אשר כבר בצר את רוחם באמעריקא, ועתה קם לשית קציר להם גם בפורטוגל. הוא פאָמבאַל כביר הרוח, אשר בידו היה השלטון וימשול בארץ בשם המלך העצל, ורפה הידים יוסף עמנואל, אשר מלך בפורטוגל בימים ההם.
האיש הנבון ההוא, אשר ימים רבים היו על שכמו משרות גבוהות בפאריז ובלאָנדאָן, הביא לבב חכמה לדעת ולהבין, כי הישועים מורדי אור החכמה, אשר מרבית בני ארצו הם באמנה אתם ואשר תפשו את רסן הממשלה בידיהם, ירעו וישחיתו כל חלקה טובה בארץ מולדתו, ובשלהם שבה פורטוגל מעלות רבות אחרונות במעלות ההשכלה מכל יתר ארצות אירופא, ויתאזר עז להכריתם מן הארץ, להתם פשע כהניה ולכלות חטאת נזיריה.
והנה בעוד היתה המלכה האלמנה אֵם יוסף עמנואל בחיים חָיתה, קצרה ידו מבצע את אשר יזם, כי כחומר ביד היוצר כן היה לבה ביד הישועים להטותו לכל אשר יחפצו, והיא אצלה מרוחה על בנה ועל יתר שרי המלוכה, אך אחרי מותה (1755), קם פאָמבאל ויצא ביד רמה להשמיד ולהכחיד את הישועים, אנשי חרמו מן הארץ ולהעביר את ממשלת הכהנים והנזירים מפורטוגל.
הנה כי כן לא יפלא בעינינו, כי בהאסף רבים מבני ברית אלוואר, קרוביו ומיודעיו אל ביתו, לשאת בו רנה ותפלה לאלהים בראשית שנת תקט"ז, היה כל שיחם והגיגם רק בדבר האיד הנכון לצלע הישועים אשר אכלו את ישראל בכל פה ומבשרו לא שבעו, ותקותם חזקה בקרבם כי בנפול אויביהם בנפש ההם, ישבו לבטח תחתם באין מחריד, וַיְחַזֵק איש את לב רעהו להוסיף אומץ ללכת בחקות ה' ולשמור מצותיו, כי קרוב ישעם ושנת גאולם באה.
ואולם האמללים ההם לא שמו לב לדעת, כי הישועים הערומים, יעשו בתחבולות מלחמה את שונאיהם, ולמען קנות את לב העם וכליותיו לאהבה אותם, יראו ראשית להם לעשות לו מטעמים כאשר אהב ולהעלות באפיו עשן עולות, זבחי אדם, אשר לריח ניחוח היה לבני פורטוגל. ולבעבור ימלאו זהב חוריהם, להתגבר בו על אויביהם, יפרשו שחת רשתם ליד עשירי עם למען העלם אותם בחרמם, והחרימו את הונם לבתי מקלטם ואותם יקדישו ליום הרגה…
ויהי ביום השני לימי ראש השנה, בנטות צללי ערב ואורחי אלוואר ישבו באולם אשר בהיכלו, ויטיבו לבם, וישוחחו חד את אחד, וישאו מדברותיהם על גוי ואדם, על רוח החפש אשר ינשב בכל ארצות אירופא ואשר נגע גם בפורטוגל, על פאָמבאל אשר הוא רוח החיה באפני הממשלה ועל הישועים העתידים לכידור. פתאום, והנה איש לבוש בגדי צידים בא הביתה.
– סלחו נא לי אדוני – קרא האורח החדש אשר משחת מאיש היה מראהו ועיניו התגלגלו בחוריהן ותפקנה תוך ומרמה – סלחו נא לי אדוני, הן חג היום הזה לכם ואנכי לא ידעתי.
– כן – קרא אלוואר בקומו ממושבו לקדם פני האורח בכבוד כמשפטו כל הימים – כן אדוני, חג היום לי ולכל בני משפחתי, כי יום הולדת את אשתי היום. ואתה אדוני, הגידה נא לי את חפצך ונכון הנני לשרת אותך ככל אשר תשיג ידי.
– הנה יצאתי היום בבקר לצוד ציד – אמר האיש הזה בהביטו אל כל סביביו – ואתע ביער כל היום, עד בֹאי כעת הנה. ויען כי כשל כחי מאד, ואסור אל ההיכל הזה לבקש מאת אדוניו, כי יתן לי להנפש פה מעט, ואחר כן אלך לדרכי ליסבונה.
– שב אדוני אל השלחן – קרא אלוואר אשר שש תמיד לעשות צדק – וסעד לבך אתנו, ואם לא ירט הדרך לנגדך ולא נחוץ לך הדבר לשוב היום לביתך, לין נא בזה, ומחר בבקר השכם, תקום ונסעת עמי יחדו ליסבונה, כי שמה אסע גם אני מחר.
– במה אשיב לך אדוני כעל כל תגמוליך עלי! – קרא האיש המוזר בשפתי חלקות – הן טובה המנוחה לעיף והמשקה לצמא, ואתה אדוני דע לך, כי החייתני! אך לו היתה לאל ידי ללכת הלאה, כי עתה הודיתי לך מקרב ולב על החסד אשר תאמר לעשות עמדי, ואפנה על ימין או על שמאל, כי לא לכבוד הוא לך אדוני ולקרואיך, כי ישב אתם איש זר, לבוש בגדי צידים אשר לא ידעוהו מתמול שלשום, אך מה אעשה ואנכי לא אוכל למוש מזה, כי עיפה נפשי מאד!
– אין דבר, אדוני – קרא אלוואר אל האורח בהאירו את פניו אליו – כאחד מקרואי תהיה לי. וישב האורח אל השלחן, ויאכל, וישת וילן בלילה ההוא.
ג. 🔗
מיום אשר אלוואר עזב את ביתו, ויסע ליסבונה בחברת אורחו המוזר, עברו יומים, יומים אשר כשנים אחדות היו לעלמא אשתו, אשר נפשה היתה קשורה בנפשו, כי מעיה המו לה לאישה, אשר מיום חתונתה ועד אז לא נפרד ממנה, אך בעת ההיא עליו היה לנסוע שמה בחפצו לכונן לו בעיר ההיא בית מרכולת, וטרם שם לדרך פעמיו הבטח הבטיח לה כי בעוד ימים שְׁנַיִם ישוב אליה.
בעת ההיא ישבה לה עלמא בחדרה אשר חלונותיו פונים דרך בואכה ליסבונה ובעד האשנב נשקפה, ותחכה בכליון עינים לבֹא אישה אשר אהבה בכל לבבה ונפשה. פתאום נשאה עיניה, ותרא מרחוק נזיר בענדיקטי רוכב על פרד אשר ברעש ורגז יגמא ארץ, הולך הלוך וקרב אל היכלה.
ותתחלחל עלמא מאד, כי לבה חש עתידות לה, כי שמועה רעה בפי האיש ההוא, ותקפוץ ממקומה. ותרץ אל החדר השני לקרוא לבן אחמד, ולצות לו, כי ילך לקראת הנזיר לשאל אותו על דבר הבשורה המוצאת בפיו. ואולם טרם יצא בן אחמד מאת פניה, והנה הנזיר בא הביתה.
– האַתּ היא הגבירה אשת אלוואר ראַדריג? – קרא הנזיר אליה בבואו הביתה ודבריו לעו, כי עיף ויגע היה מאד מעמל הדרך.
– אנכי! – השיבה עלמא ופניה אדמו ויחורו חליפות לרגעים – ומה?
– לא עת עתה הרבות אמרים ללא הועיל – הוסיף הנזיר – מהרי גבירה והמלטי על נפשך, כי עוד מעט ואבדת!…
– ומי אתה כי באת אלי להחרידני ממנוחתי? – התחכמה עלמא לשאול – מי שָׂמך לגואל ולמושיע לי, ומה האסון המרחף על ראשי?
– שמי יהושע, עמך עמי ואלהיך אלהי! – קרא אליה עברית – וחזות קשה אני מגיד לך בתי: בעוד שתים, שלוש שעות יבאו הנה מלאכי האינקוויזיציא, ואם אַתּ תשארי בזה עד אז, ותפשו אותך, ונתנו אותך בית הכלא, ועשו לך, כאשר עשו לאישך…
– אישי…..! – צעקה עלמא בקול גדול ולא יספה כי התעלפה.
אחרי אשר יגעו בן אחמד והנזיר בדי עמל, הצליח בידם להשיב את רוחה אליה, והיא התאוששה, ותחגור עז, ותפצר ביהושע לספר את כל אשר קרה לאישה. ואז הגיד לה, כי האורח אשר נטה לפני יומים ללין בבית אלוואר היה אחד ממרגלי חרש אשר לאינקוויזיציא, ובשובו את אלוואר יחדו ליסבונה, ויספר באזני שולחיו, כי מצא אנשים חוגגים חג בביתו ביום ההוא, ויצוו שרי האינקוויזיציא לתתו אל המהפכת עד אשר יחקרו לדעת, אם אמנם יום הולדת את אשתו היה היום ההוא כאשר אמר, או היה יום מועד לבני דת אחרת, אשר אולי נפתה לב אלוואר בסתר לדבקה בה.
– ואנכי – הוסיף הנזיר – בהודע לי הדבר מפי אחד מרעי מהרתי, וארכב על פרדי, ואדפוק אותו עד אשר רץ כעופר האילים, למען בֹאי הֵנה שעות אחדות לפני בֹא מלאכי בלהות לצוד גם אותך בחרמם.
– אך אל תאמרי גברתי נואש! – קרא בראותו את עלמא והנה הודה נהפך למשחית ועורקיה מלאו דם – בטחי בה', כי הוא יחזק את לב אישך לכל יכשל בלשונו בעמדו לפני השופטים ולבל יאמר פיו דבר אשר יהיה לו למוקש, ואז יקראו לו דרור ממאסרו. אך אַתּ בתי, מהרי ונוסי מזה כי בנפשך הוא.
ותצו עלמא לכל אנשי ביתה להאסף אליה, ותגד להם את כל הדברים אשר קרו ויאתיו, ותגדל המהומה בבית, אך יהושע האיץ בם לכל יתמהמהו ולצאת משם כרגע. ואחרי אשר פנו משם האנשים, ויעזבו את הבית, וישארו אך אחדים מנאמני בית אלוואר, יעץ אותם הנזיר לקחת אתם כל הכסף והזהב וכל יקר אשר בבית ולברוח חיש ארצה אנגליא. ולבן אחמד צותה עלמא ללכת אל כל קרוביה ומיודעיה ולהזהירם כי יצילו נפשם.
עד מהרה נשאר היכל אלוואר ריק מאדם, ובבֹא שמה מלאכי האינקוויזיציא ולא מצאו בו איש, ויבוזו את כל אשר בו, ויעמסו על עגלות, וישאו את כל הכבודה ליסבונה.
ד. 🔗
ויהי ממחרת, ויבא אחד המוירים הצעירים לפני יואן פאַשעקאָ, המזכיר בסוד האינקוויזיציא, ויתנפל לפני רגליו, ויקרא: הושיעה אדוני, איש האלהים!
– מה לך בני כי נזעקת? – שאל פאשעקא בתתו לו אות לקום מן הארץ.
– זה ימים רבים – ספר הצעיר בקול חרדה – כלתה נפשי להשליך את גילולי אבותי אחרי גוי ולהחזיק באמונת הנוצרים, כי רוח ממרום הוערה עלי להשכילני בינה, כי אך דת הנוצרית, דת אל היא ואלהיהם הוא אלהים אמת, ולכן בשמעי את שמע אלוואר ראָדריג, אשר תמיד תהלתו בפי כל יושבי הארץ הזאת, ואבֹא אליו ואחל את פניו לספחני אל ביתו, למען למדי שם את תורת הנוצרים חקותיהם והליכותיהם, והביאני במסורת ברית דתם, ויעתר לי אלוואר, וישימני למזכיר בבית מרכולתו, אך הוא לא שמר את מוצא שפתיו עד כה, וגם הליכות ביתו לא תענה בבעליו כי נאמן הוא לאלהיו, כי ברגלים תרמסנה בו חקי הדת הנוצרית ולכהניה אין שֹׁוֶה להניח בית רֶשַׁע כזה.
– ומה שמך, בני? – שאל פאשעקא.
– שמי חַסַן בן אחמד, מבני המוירים השוגים בתורת מחמד נביאם.
– ואם באמת ובתמים אִותה נפשך להדבק באלֹהינו, מדוע החשית עד כה, ולא גלית את אזנינו, כי אלוואר ישלה את נפשך? – העמיק פאשקענא שאלה, אחרי חפשו בספרי הזכרונות, וימצא כתוב, כי אמנם נמצא בבית אלוואר מויר צעיר לימים, ושמו כשם האיש הנצב לפניו כזה.
– יען כי מן העת אשר הייתי למזכיר לו ועד עתה לא נתן אותי לצאת מביתו, ויום יום רמני, באמרו כי למחר ישלים חפצי. אך עתה, בראותי, כי אך בעקבה יתהלך עמי וכי ימים רבים עברו עלי בתוחלת ממושכה ותקות שוא, לא יכולתי עוד להתאפק, ובנסעו מביתו, מהרתי גם אנכי לבא ולהפיל תחנתי לפניך אבי, איש החסד, כי תחוס על רוחי ונשמתי להפיץ עליהן אור אמונת הנוצרים ואמִתּה, ותשועת עולמים בך אִוָשע.
ככה הגה חסן בשיחו, ויבך בכי תמרורים, ויוצא מצלחתו מאה שקלי זהב, ויתן אותם על ידי פאַשעקאָ, לשאת בעדו רנה ותפלה לאלהי הנוצרים.
אם עוד פסח פאַשעקאָ על שני הסעיפים ולא האמין לקול אות הדמעות אשר שפך חסן לפניו, הנה ברק הזהב אשר התנוצץ לפניו אז, עִוֵר גם עיני פקח כמוהו מראות נכחה, ויאמר:
– דע לך, כי אמנם נתפש אלוואר וגם הושם בכלא ושם ישב עד אשר יֵחָקר, והשופטים יוכחו לדעת אם צדיק, או רשע הנהו, ואתה אם מצאת בו עון אשר חטא, הגד נא לי, ואועיד אותך לבא אל בית המשפט להעיד בו.
– הלא הגדתי לך אדוני – קרא חסן ויתנודד – כי אלוואר העמיק סרה, במאנו לפדות נפש אומללה מיד שאול ובהרחיקו ממני ישע ואנשי ביתו יעברו על מצות דת הנוצרית.
– והאם לא נודע לך, כי אלוואר יתהולל באימים וידבק באלהי נכר לעבדם? – שאל פאַשעקאָ.
– לא אדוני!
– הנה מצאת חן בעיני – קרא פאַשעקאָ אחרי רגע דומיה – כי נוכחתי לדעת, כי בכל לבבך ונפשך תאבה להצמד לאלהינו, ולכן הנני למנות לך אחד הכהנים השוכנים בבית הזה למורה, אשר יורוך דעת חקי דתנו, ואם יש את נפשך לשבת פה אתנו איעד לך גם מעון בזה ונתתי לך הלכים בין קדשׁינו.
– אכן נפלאים לי חסדיך איש האלהים! – קרא חסן ברגש – כי טוב לי הסתופף בבית הזה מגור בהיכלי מלכים וארמנותיהם.
וישב חסן בבית האינקוויזיציא, ויקשב בלמודי הדת מפי הכהן המורה אשר מִנה לו פאַשעקאָ, וכל גרי הבית ההוא מקטן ועד גדול, משכוהו חסד, ויאהבוהו, כי שרת אותם ככל אשר היתה לאל ידו, ויזל להם זהב מכיסו, ולכן התהלכו אתו כלם כאח וכרע ואיש איש מהם הגיד לו את כל לבו ולא כחד ממנו דבר.
לא ארכו הימים, ופאשעקא יצא את חסן לשוח בחצר המטרה אשר לאינקוויזיציא, ויראהו את החלונות הקטנים, אשר בחומות החצר סביב ואשר מוטות ברזל מבריחים במו בשתי ובערב מן הקצה אל הקצה, ויאמר:
– פה משכן האסירים אשר עוד לא נגלה עונם, כי מעלו מעל ויבגדו באלהים, והכופרים והפושעים אשר חטאתיהם ומעלם כבר נודעו לשופטים, המה ישבו בתחתית ארץ, במחשכים, עד אשר יצליחו השופטים להציל מפיהם דבר אמת על אודות רעיהם אשר עשו סרה עמהם יחדו.
– ואיפֹה ישב האיש – שאל חסן – אשר עקוב עקבני וימנעני ימים רבים מהחסות בצל כנפי אלהים אמת?
– הבה ואראך – קרא פאַשעקאָ ויאחז ביד חסן, וינהלהו אל גן קטן הנשען אל החצר ההוא, אשר חומה גבוה ארבעים רגל תקיפהו מסביב ובהורותו לו באצבעו על חלון אחד ויחיד אשר באחת הפנות ממעל, ויוסף לדבר:
– פה ישב אלוואר ראָדריג, כי השופטים חמלו עליו, יען הרבה תמיד לעשות צדקה וחסד ועוד לא נודע להם כי אשֹׁם אשַׁם, מלבד אשר עצר בעדך ימים רבים מבֹא בברית דתנו.
תפוש ברוב שרעפיו בקרבו, עמד חסן רגע, ויתבונן על החלון, אך מהר התאושש, ויפן כה וכה ויקרא:
– האח! מה נחמד הגן הזה ומה נעימים הם הפרחים והשושנים אשר ימלאוהו! ומי יתן ויכולתי לפתח ולשדד את אדמתו, כי עתה מה מאושר הייתי! לבי ימלא תמיד עונג וכליותי תעלוזנה בקרבי בהביטי על הדר התולדה, מפלאות תמים דעים.
– היפלא ממך, בני, הדבר הזה? – קרא המזכיר – הן לא ימנע היוגב ממך מעבוד עבודתו. ליירא! – קרא בפנותו אל היוגב אשר עמד שם – האם לא לרצון יהיה לך אם יעשה הצעיר הזה את אשר עליך לעשות?
– עבד עבדים הנני לך אדוני איש האלהים ולכל הנלוים עליך – ענה ליירא, ויקוד וישתחו לאפיו.
– הנך רואה, בני, – קרא פאשעקא אל חסן – כי בידך טובך.
– במה אכוף ואקדם לך אדני, איש קדשׁ על רב טוב אשר תעשה עמדי? – קרא חסן, ויאחז ביד פאשעקא וַיִשקה.
ה. 🔗
רבת שבעה לה נפש אלוואר כעס ומכאובים מיום הושם בית הכלא, רבת צררוהו שופטי האינקוויזיציא, בחקרם אותו, בצותם לענותו, וליסרו מוסר אכזרי, למען פתוח סגור לבו ולמען יתודה לפניהם על פשעיו; אך הוא הקשה את לבו ולא הוציא מפיו כל הגה אשר יהיה לכלי חפץ ביד השואפים לדמו ולהונו. לילות עמל רבים מנו לו, פניו נפלו מאד, עצמותיו שֻׁפּו וכל יצירי גוו כמו התמוללו, והוא לא נתן את פיו לחטיא את בשרו.
ויהי היום, ואלוואר ישב לו משמים בבית כלאו, ועל לבבו עלו המון מחשבות אשר המרו את רוחו מאד מאד. כליותיו יסרוהו, על כי גם עתה יכחש לאל ממעל ולא יגיד לשופטיו קושט דבר אמת, כי עבד הוא לאלהי עולם נוטה שמים ויוסד ארץ לבדו. אך אז השיב אל לבו, כי חדל אונים הוא מהסגיר למות נפשו, כי בעשותו כדבר הזה, ואבדה תקותו לשוב ולראות את פני עלמא אשר בה יהגה תמיד.
אך מי יודע – חשב בלבבו – אם לא אפול שדוד תחת ידי מעני, אף אם אקשה את ערפי ולא אתן תודה לה'? כי הן לא כח אבנים כֹחי. – פתאום, והנה קול שיר באזניו! הקול לא היה מוזר לו וגם דברי השיר המלאים תקוה ומנגינתם נודעו לו מאז.
– מה לה פה במקום התופת הזה? – קרא וישתומם מאד מאד ובלהות בעתוהו. אך מהר התעודד, ויקשב קשב ולאזניו הגיעו הדברים האלה:
אַל תִּשְׂמְחִי אוֹיַבְתִּי / הִנֵּה יַאַסְפֵנִי הָאֵל
עַל שֶׁבֶר אֲשֶׁר קָרָנִי; / בְּיָדֵךְ הִסְגִירָנִי;
כִּי נָפַלְתִּי קַמְתִּי, / וּגְאָלַנִּי מִמֵךְ צוּרִי
וַיהֹוָה עַזָרָנִי. / אֲשֶׁר מְכָרָנִי.
כחולם בהקיץ עמד אלוואר וכמעט לא האמין למשמע אזניו, אך עד מהרה הבליג על רגשותיו, ויגש אל החלון, וישקף אל הגן.
– שמע אזני התכחש לי – אמר אלוואר אל לבו, בראותו בתוך הגן איש צעיר לבוש בגדו המוירים עומד שחוח על יד ערוגת שושנים – חסן הנאמן, הוא השליך את נפשו מנגד לבוא אלי להישיעני!…
ובהביטו כה וכה, וירא כי חסן הוא לבדו בגן ואין איש אתו, וימהר, ויקרע את כתנתו אשר עליו לקרעים, ויקשור אותם אחד באחד, ויהיו לחבל אחד ארוך, ואותו הוריד בקצהו האחד לארץ, למען אשר יוכל חסן לקשור בו מכתב להודיעו את דבר בֹאו שמה.
ואולם יותר מאשר קוה אלוואר שלח לו חסן ואת אשר לא פלל נתן לו. כי במשׁכו את החבל להשיבהו אליו, וימצא פצירה-פים קשורה בו.
ואלוואר הבין אל מה תרזום הפצירה פים ומה יעשה בה. וישלך על ה' יהבו, כי יהיה עם חסן לחלץ את נפשו ממות.
ביום העשרים ואחד לחדש סעפטעמבאר, הוא יום אורשולא הקדֹשה לקתולים, חג היה לכל פקודי האינקוויזיציא, משרתיהם ואנשי חילם, וישתו, וישכרו בו, וגם חסן התהולל עמהם ולא חשך מהם כסף לתת ביין ובשכר ככל אשר שאלו ממנו.
חצות לילה הגיעה, ומסביב השלך הס; כל אנשי המשמר נמו שנתם כי היין אשר שתו לרוב הפיל עליהם תרדמה, אך חסן לבדו לא ינום ולא יישן.
פעמון מורה השעות אשר במגדל השמיע את השעה שתים העשרה, וחסן עמד ממשכבו, ויחלוף על פני חיל המשמר, ויעמוד בגן, ויכרע על ברכיו וישפוך רגע שיח לפני ה', ואחרי כן חפר באדמת הגן, ויוצא ממנה סלם של חבלים אשר טמן שם לראשונה, וֵיַד צרור קטן בחלון.
כקול אלפי כלי תותח, כן הרעיש הד קול הצרור הזה את לב אלוואר, ובעוד רגע ראה חסן והנה הוא עומד על יד החלון ומוטות ברזל בידו. ויורד את החבל, וכאשר חסן קשר בו את הסולם, ויעלהו, וימהר לרדת וכעבור שני רגעים, התיצב למול חסן, ויאחז בידו, ויקרא ברגש: “חסן אחי! מפלטי ומושיעי!” אך חסן לא ענה אותו דבר, כי נפשו כלתה להמלט חיש משם, פן תדבקם הרעה. ואולם רגליו כשלו וקרסֻליו מעדו ולא יכול להחזיק מעמד. אך עד מהרה התאושש, החליף כח, ויחזק ביד אלוואר וימשכהו אחריו אל אחת הפנות, כי שם נמצאה דלת מסֻתרה אשר היתה פונה אל מערה אחת הפתוחה מעברה השני אל חוף הנהר טייאָ, והיוגב בשתותו לרויה מן היין אשר מסך לו חסן, גלה לו סוד הִפָּתֵחַ הדלת ההיא מבלי אשר התבונן איך מלא לב חסן רגשות גיל בהגלות לו הרז הזה.
ואולם פתאום, והנה קול צעדים וצלצל כלי נשק נשמע. האומללים חגרו שארית כחם לנוס ולמלט נפשם מיד צר, אך לשוא היה כל עמלם, כי כרגע אפפו אותם אנשי חיל המשמר ויכתרו אותם מסביב.
אלוואר היה כאיש נדהם, זמותיו נתקו ובינתו כמעט הסתתרה וחסן התעורר ויהדוף את אנשי החיל אשר סבוהו, וישָׁמט מידם, ובתוך חרבות שלופות וקני רובה נטויים, הנכונים להשחית ולבלע התנפל לרגלי אלוואר, וקרא בקול מר, מרגיז כליות ולב:
– הה, אלי, אלי! אנכי המתיו, אנכי הסבותי בנפשו!
לקול הזה שבה בינת אלוואר אליו ויפקח את עניו. ואולם מה נבהל מאד בראותו לאור הלפידים אשר נשאו אנשי החיל בידיהם, והנה לא חסן, אך אשתו עלמא מתחפשת בבגדי זכר עומדת לפניו!
– עלמא!!! – קרא בקול כקול הרעם בגלגל ויפול באין אונים אחורנית על איש החיל אשר עמד תחתיו וגם עלמא שכבה על הארץ דומם כמת.
ואולם האכזרים ההם לא נתנו את המות לחלץ אותם ממצוקותיהם ולפדות אותם מיד מעניהם, ויגעו בדי עמל להשיב רוחם אליהם וחפצם בידם הצליח. אפס המים אשר שפכו על על עלמא בהתעלפה שטפו את הפוך אשר בו שמה פניה למען היות מראיהם כמראה פני המוירים.
ו. 🔗
בשוב עלמא לתחיה, ותרא, והנה היא שוכבת בירכתי בור במחשכים בסביבה פקודי האינקוויזיציא ומשרתיהם נושאים לפידים בידיהם וכלם לוטשים עליה עיניהם בזעם וחרון אף.
בשאול ראש הפקידים את פיה, מה ראתה על ככה ומה הגיע אליה, כי באה אליהם לרמותם ולהתחפש בבגדי איש, ותען להם במנוחת לב:
– אשת אלוואר ראָדריג אנכי, וכאשה הנאמנת בבריתה לאישה שמתי נפשי בכפי להצילו מרעתו.
– ולמען תשיאי מות עליו – שסע ראש הפקידים את דבריה – ולמען הוכיח לנו כי חטא אישך ואשם! כי לו ידעת כי חף הוא מפשע ואין בידו רמיה, כי עתה שקטת במכונך וחכית עד אשׂר שרי קֹדש יצדיקו צדיק.
– שרי קֹדש יצדיקו צדיק! – שנתה עלמא אחרי דברו בלעג מר – לולי שפכו שרי קֹדש גם דמי נקיים, לולא רצחו גם נפש אנשים ישרים אשר עולתה לא נמצאה בהם, כי עתה בטחתי בהם ובצדקתם, ואולם ידוע אדע, כי אם הם ישימו פניהם באיש, אז נָקה לא ינקה וכאורג יקפדו חייו על לא חמס עשה.
– והתדעי את השפטים אשר נכונו לאסירים אשר יתאמצו לברוח מבתי כלאם ולאלה אשר יוציאו ממסגר אסיר? – שאל אחד הפקידים – אחת דתם להשרף חיים אל המוקד. ועתה, דעי לך כי אך ידך היתה באישך להכריתו מן הארץ. אַתּ תלכי עמו יחדו באור אִשֵׁך ובזיקות בערת!
בלעגי מעוג, בבוז ובשאט נפש יצאו פקידי האינקוויזיציא מן התא ויסגרו אותו על מסגר. עלמא רצה אחריהם ותחנן קולה כי יושיבוה גם בתחתיות ארץ, אך עם אישה יחדו, ואולם קולה לא הגיע עוד לאזניהם והאומללה נפלה עוד הפעם באין אונים על הארץ.
ושופטי האינקוויזיציא לא הרבו עוד לחקור את האסירים, כי דבר ברחם, מלבד אשר היה לחטאת שאול, היה גם לאות נאמן כי אמנם אלוואר ואשתו כבדי עון הם, ועלמא לא כחדה מהם את שמות האנשים אשר נאספו אליהם ביום ראש השנה לחוג אתם את חגם, בדעתה כי הם כבר עזבו את אדמת פורטוגל, ארץ הדמים, ולכן מהרו לחרוץ משפטם, כי יֵעָלו על המוקד וישרפו חיים ביום הראשון לחדש נאוועמבער, הוא חג “כל קדֹשיהם”, בשעה התשיעית בבקר. גם העבירו קול בליסבון, כי כל האנשים אשר יבאו לעמדו ולהתבונן בהעשות נקמה בכופרים באלהי הנוצרים, וסר עונם, וחטאתם תכֻפר ומשרתי אלהיהם אמר להם.
שרי קֹדש לא נתנו להם חנינה להקל מעליהם את חבלי המות, בהחנקם לפני הִשָׂרפם באש, יען כי לא נראה במו כל אות, כי ינָחמו ממעשיהם הרעים וגם לא בטחו בצדקת כהני אל וביושר משפטם ודינם.
בהקרא המשפט החרוץ הזה לפני האסירים עמד אלוואר קוממיות ולא חת ולא זע מפניו. בעינים מפיקות גאון ושלות השקט הביט אל כל סביביו, כי בזכרו את כל אשר עוללה עלמא אשתו ברוחה הכביר לבש גם הוא עז. אפס היא נקוטה בפניה על אשר קצרה רוחה מחכות, עד צאת משפט אישה מלפני השופטים, ולכן בשמעה את אשר נחרץ עליהם, ותגהר מלא קומתה ארצה לפני אישה, ותקרא בקול איום:
– הה, אישי, אישי! אנכי הייתי בעוכריך ודמך על יטוש!… השמיעני כי תסלח לעוני!…
– החרישי משאת נפשי! החרישי ודומי אשת החיל! – קרא אליה בקול נעים ודבריו באו כשמן בעצמותיה, ובדברו הרימה מעל הארץ וילחץ אותה אל לבו, ויוסף לדבר:
– עלינו למות מות גבורים וישרים!… שאי נא אלי עיניך עלמא, והגידי לי כי המות משחק לך וכי כהולך בחליל כן בשמחת לבב תלכי למות עם אישך זה אהבת יחדו! נאמנים היינו לה' אלוהינו כל ימי חיינו ועד רגענו האחרון לא נכחש ולא נשקר בו.
– כל חבלי מות ומצרי שאול – קראה עלמא ברוח שוקטה – לא יעצרו כח להסיר מלבי את אמונתי באלהי, ומה מאשר חלקי בדעתי כי גם המות לא יפריד ביני בינך!
– אנשי דמים ומרמה! קרא אלוואר אל השופטים בהדפו מפניו בחזקה את אנשי החיל אשר נגשו להפריד בינו ובין אשתו – הביטו וראו כי היהודים אשר לתועבה הם לכם, ישחקו, ילעגו לכם ולמשפטכם! אתם מאין ואכזריותכם מאפע לעומת אמונתנו בה' אלהי אבותינו!…
אלוואר חפץ עוד להרבות אמרים, אך אנשי החיל מהרו ויסחבו אותו ואת אשתו אל תאי כלאם ושם ישבו עד בֹא יום הכסא, הוא היום אשר נועד לשום בו קץ לחייהם.
ז. 🔗
יום הראשון לחדש נאָוועמבער, שנת 1755 בא, וכמעט נבקע השחר והפעמון הגדול אשר במגדל בית תפלת הדאָמיניקאַנים נתן קול, לאות כי עוד מעט והמחזה הנורא יחל. לקול הזה התעוררו יושבי ליסבון משנתם, והמונים המונים נהרו אל מקום המשפט לראות את המחזה הנורא.
השמש יצאה על הארץ להאיר את מקום התופת וגיא ההרגה, והמסע החל. בראש האורחה הלכו הנזירים הדאמיניקאנים איש וסמל קדשו בידו. אחריהם השרים והאלופים, לבושים מחלצות שחורות עם נסיהם ודגליהם. ועל ידם הכהנים וביד אחד מהם צלב גדול עוטה מעטה שחור, ומאחריהם אסירי עני החטאים בנפשותם הלכו יחף, לבושים מעילים עבים וצרים ועל ראשיהם מגבעות גבוהות ההולכות הלוך וקצר למעלה. בגדי האסירים ומגבעותיהם היו מלאים צלמי בלהות ותמונות שֵׁדי שחת הקופצים ומרקדים בתוך להבות אש אוכלה, ומסביב להם המון נזירים וכהנים הלכו ברגש ויעברו בסך, עד בואם אל בית התפלה הגדול.
כתום הרנה והתפלה עלה הכהן הגדול הבמתה וישא מדברותיו על קדושת הדת הנוצרית וייסר בשבט לשונו את החטאים האלה על פשעיהם ועונותיהם הגדולים מנשוא ועל הלעיבם בבן אלהים, ויגל למוסר אזנם, כי ישובו אל לב לשוב מאון וקבלו עליהם להיותם מהיום והלאה דבקים בדת הקתולית בכל לבבם ובכל נפשם. אך הם הניעו אחריו ראש בחרפה ובוז, ואלוואר פתח את פיו לדבר דבר. אפס אז נגשו אליהם השוטרים, ויתנו בידיהם נרות כבוים, ויציגו אותם לפני צלב גדול, וראש פקודי האינקוויזיציא קרא לפניהם את פתשגן כתב הדת אשר נִתַּן לשרפם חיים על המוקד וככלותו לקרֹא ויך באגרופו על לב האסירים, אשר על פניהם נראו אותות גאה וגאון ומבטי עיניהם הביעו שלות השקט.
אחרי הדברים האלה הובלו בתוך מקהלות המון רבה אל עמק החרוץ, אשר שם הוכנה המערכה – מערכת עצים גבוה מאד ותחתיה וסביבותיה חשש וקש, תבן וזפת וכל דבר אשר על נקלה תאחז בו האש.
השמים אשר על ראש ליסבון היו טהורים, כמו לא אבה ה' לחתום בעד צבא השמים מהביט אל מעשי בני האדם ועלילותיהם הנוראות. כל רוח לא נשב ואך שקט ודמיה מסביב.
ראש פקידי האינקוויזיציא נתן אות, השוטרים נגשו, ויקשרו את הנאשמים אל מוטות עץ וישליכו אותם על הבמה וכרגע התאבכו גאות עשן ואש להבה נצתה בבמה.
“שְׁמַע יִשְׂרָאֵל: יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ, יְהֹוָה אֶחָד!” – אלה הדברים השמיעו אז אלוואר ועלמא בקול נעים. ואולם פתאום לפתע – ומבטן האדמה התפרץ קול רעש אדיר וחזק וגם השמים רבו ברקים, הרעימו בחזיזי קולות להכות כל איש בתמהון.
פני כל הנאספים קבצו פארור, כל לב נמס, כל ברכים פקו ומפי כלם התמלטה צעקת שבר נוראה ואיומה כמו בא קץ כל בשר, כמו הקיץ הקץ על התבל ומלואה. ובעוד רגע והנה – רוֹעָה הִתְרוֹעֲעָה הָאָרֶץ, פּוֹר הִתְפּוֹרְרָה הָאָרֶץ, מוֹט הִתְמוֹטְטָה הָאָרֶץ!!!
הסאון סואן ברעש, וכגלי ים סוער נערמו ערמות עפר מן האדמה וכל הארץ היתה כסיר נפוח.
עצי המערכה נפזרו, האסורים אשר על עלמא ואלוואר נמסו, וההמון נמוג כלו, רפו ידיו ורוחו נבקה בקרבו; תעה לבבו, פלצות בעתתהו והמהומה והמבוכה גדלו מאד מאד.
אז התעורר אלוואר ויחזק באשתו ויעמס אותה על שכמה.
– אתה האל עושה פלא! – קרא בנשאו עיניו השמימה – אתה נסיתנו במסה, צרפתנו כצרף כסף, הראנו נא נסיך ונודה שמך כי עשית נפלאות!
בצעדי און רץ אלוואר, אל ההרים נשא עיניו, דרך הגבעות פניו, בחשבו כי שם תשקוט הארץ. אך מה נורא היה המחזה אשר עיניו ראו על דרכו! הבתים רקדו כאילים, המגדלים והארמונות – כבני צאן ויהיו למעי מפלה. קורות, אבנים גדולות וקרשים עפו ברוח כנוצות מכל עבר ופנה, וירומו מעלה מעלה, ואחרי כן נפלו על הארץ ברעש ובשאון לערער את החומות אשר יד הרעש לא היתה עוד בהן ולהכות אם על בנים.
נוע תנוע עוד הארץ כשכור ותתנודד כמלונה, צוחה איומה בחוצות ואלוואר רץ הלאה בתוך ערמת פגרים מתים, אשר השלכו כדומן על פני השדה ובתוך עיים וחרבות. אלפי היכלות יפלו מימינו ורבבות בתים משמאלו ואליו לא תאֻנה רעה.
ואולם פתאום כסה חשך אפלה את הארץ ויהפוך את אור הבקר לצלמות. אלוואר היה נבוך מאד. כי החשך אשר הלך הלוך וגדל, סגר בעדו את הדרך, ויעמוד משמים.
בין כה וכה נשמע עוד הד קול רעם מחריד מתחתיות ארץ ומוסדי תבל רעשו ועמודיה התפלצו. מכל עבר ופנה נשמעו קולות הגה והי, יללת בני האדם אשר עוד לא נגעה בם הרעה, זעקות הפצועים, אנקות אלפי גועים וכל הארץ היתה לחרדת אלהים.
אך הנה שקטה הארץ רגע והעננים הכבדים נפזרו, ואלוואר קם וירץ הלאה, ויעל על הגבעה עסטראללא אשר מזרחה לעיר, ויפרוק את עלמא מעל שכמו וישב שם להנפש מעט. ואולם טרם ישאפו רוח והנה השמים רגזו והארץ רעשה עוד הפעם ממקומה והמון בתים והיכלות אשר עמדו עוד על תלם התפוצצו לרסיסים. חרדת אלוואר ועלמא גדלה עוד ביתר שאת בשמעם קול זעקה איומה מאחריהם:
אהה, כי עוד שטף מים רבים אלינו יגיע!!!
המה נשאו עיניהם, ויראו, והנה מימי נהר טייאָ גברו מאד מאד, וישתקשקו ברעם וברעש וישטפו שטוף ועבור, עד מחצית העיר הגיעו, ויכסו על אנשים ובתים רבים מאד, ואחרי כן שבו אחור על עקבם, נדעכו ממקומם, עד האניות אשר עמדו על שפת הנהר נשארו על היבשה. עוד פעמים ושלש שלח הנהר מימיו על פני חוצות ומדי עברם לקחו בתים ויושביהם ואחרי כן חורבו ונצמתו.
אלוואר ואשתו עמדו כנציבי מלח על עמדם ויתבוננו במחזה הנורא הזה ואת מבטי עיניהם כוננו על גל אבנים אשר אנשים למאות עלו עליו למען מלט נפשם ממות. אפס אז נערמו גלי הנהר, ויתיצבו כמו נד, ואחרי כן התנפלו על הגל ההוא וישטפו אותו ואת כל האנשים אשר עליו.
– חזקי והתחזקי עלמא, אור עיני! – קרא אלוואר אל אשתו בחבקו אותו בזרועותיו ובראותו כי רוחה האמיץ החל לסור מעליה – הלא עיניך הרואות כי אלהינו יסך עלינו באברתו. –
ואולם טרם כלה לדבר, ועוד רעה אחת, הנה באה לחבל ולהשחית את אשר הותירו הרעש והמים.
הנה עוד באש ה' נשפט!… משלשת עברי העיר ההפוכה והחרבה התפרצו להבות אש ותפרושנה מוטות כנפיהן מלוא רוחב העיר. נואלו אנשי ליסבון, נשאו האנשים אשר יד האסונות לא נגעו בהם עוד, אבדה מהם עצה לכבות את האש.
ובכן הנמלט מן הרעש טֻבע במים ואשר לא עברו על נפשו המים הזדונים, ויהי לשרפה מאכולת אש!
הנה כי כן נפלה, נפלה ליסבון! הקריה העליזה, משוש ארץ פורטוגל, היתה לשמה; בתי המקלט, הארמונות והיכלות, בתי התפלה, החזיון והמרכולת אשר בה, ספו תמו כרגע, ולולי נתחי גויות ופגר רב ונהרי, נחלי דם אשר כסו את כל המקום השמם, כי עתה נדמתה לשרידי חרבות עיר אשר נהרסה עוד בימי קדם קדמתה.
והרעש טרם יחדל. האדמה היתה עוד כמרקחה, מימי הנהר רצו רצוא ושוב כבזק, האניות התפתחו ממסגרותיהן ועוגניהן נסחו מן הארץ והשלכו השמימה, קול רעמים בגלגל נשמע ולפידי אש התהלכו בתוך העיים להאיר על ההפכה. – כל המחזות האלה התלכדו יחדו, ויהיו למראה אחד איום ונורא אשר תקצר שפת כל איש מהביע אותו כמו.
ואולם ה' אשר הראה כי רשעת בני אדם חדלת אונים היא להרע אם הוא לא צוה – הוא הרבה לאלוואר ולעלמא עצמה והוא היה עמהם, ויביאם אל המנוחה ואל הנחלה, לראות בטוב, לחיות חיי אושר ושלום ולספר לדור תהלותיו, נפלאותיו ועזוזו אשר ראו.
ביום השלישי באו שלם ארצה אנגליא מחוז חפצם. ומה גדלה אז שמחתם במצאם שם את כל קרוביהם ומיודעיהם, כי שמה נמלטו בהודיע להם חסן כי אנשי האינקוויזיציא כרו להם שוחה ללכדם במצודתם. בארץ ההיא הסירו כלם מעל פניהם את מסוה דת הקתולים, ועבדו את ה' אלהי ישראל ביד רמה ויחדו הודו לה', כי טוב כי לעולם חסדו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.